רקע
דוד בן־גוריון
הזיקה לכלל: במועצת חבר־הקבוצות
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: עיינות הוצאת ספרים; תשט"ו

רמת־דוד, 5 בנובמבר 1943

אני מקווה, שלא כולכם תתאכזבו אם לא אשמיע דברים, אשר אולי חלק מכם היה רוצה שאשמיעם. ברם, אינני בטוח אם הדברים שאדבר ינעמו לכולכם.

החבר שושני אמר בשם ברץ1, שהמיבחן לחברה הקבוצה הוא, כשהיא נעשית לאֵם, בשעה שעליה להוכיח אם היא יכולה לעמוד בנסיון לשתף גם את הילד ולמסור אותו לטיפולה של החברה. נדמה לי, שגם החבר בקבוצה עומד במיבחן לא־קל. סוף־סוף לא היינו רגילים לפני שבאנו לארץ להינזר מנכס עצמי, מרכוש עצמי. בכמה ארצות נעשו נסיונות לייסד קומונות, מתוך מניעים דתיים, ובשום מקום לא הצליחו. נעשה נסיון ברוסיה ב־1917 בכוח מהפכה אדירה ובכוח שלטון ללא־חת, וגם שם לא הצליח הדבר. כאן הדבר הולך ונעשה למעלה משלושים שנה. ולא בקבוצה יחידה או במיספר קטן של קבוצות, אלא בקבוצות מתרבות והולכות, המקיפות רבבות אנשים. מחוץ לכל חשבון התישבותי־יהודי־ציוני — מבחינה אנושית בלבד — הרי זוהי אולי אחת התופעות המופלאות ביותר בהיסטוריה האנושית, בכל אופן בהיסטוריה של זמננו. ובקבוצות יש אנשים ונשים רבי־יכולת־וכשרון, שהיו בנקל מסתדרים לבדם וברווחה הרבה יותר גדולה. הם היו גם יכולים לבנות משקים לעצמם — והם חיים עשרות בשנים בתנאים שווים את החברים הצעירים שבאו מקרוב, ואת מעוטי־היכולת־והכשרון. זוהי תופעה חברתית מופלאה בגילוי הרוחני והאנושי שבה. זהו אולי הגילוי העליון של היכולת המוסרית של האדם והציבור, ותנועתנו כולה, אשר טיפחה בתוכה יצירה עילאית זו, יכולה להתגאות במעשה־ידיה. ואף־על־פי־כן, כאשר מתבוננים היטב למתרחש בתוך הציבור הזה, אי־אפשר שלא להתמלא גם חרדה ודאגה. ואני רוצה להשיח את חרדתי ודאגתי דווקא כאן, בפני חברי הקבוצה.

אמנם, כל אחד בציבור הזה מסוגל לוותר על קנין פרטי. אפילו האם מסוגלת למסור את הילד שלה לבית־התינוקות המשותף מתוך שסומכת היא על חברתה, שתטפל בילד שלה בחרדה ואהבה ודאגה כמו היא עצמה. ואנשים ונשים מסוגלים לוותר על הפרטי שלהם ולמצוא סיפוקם המלא בתוך הכלל. הם אינם מוותרים על אישיותם. לא זכיתי לחיות בקבוצה, אבל אני משער שאנשים כברץ ותנחום2 ודומיהם, לא ביטלו כלל וכלל את ה“אני” שלהם, והעצמאות שלהם לא התנדפה. ואולי להיפך. אבל הם הסתלקו מכל נכס פרטי במובן המקובל בכל העולם, ומצאו את עולמם בתוך משק־הכלל. ועולמם זה נעם להם, כי מתוך בחירה חפשית, ללא כל כפיה והכרח חיצוני, סידרו לעצמם חיים שיתופיים אלה. ולא לשעה ולא לשנה אלא לכל ימי חייהם. אני מכיר חברים, החיים במישטר זה שלושים שנה ומעלה. והם יוצרים נכסים ברשות הכלל מתוך סיפוק עצמי מלא, אולי גדול מהסיפוק שיש לאלה היוצרים נכסים רק לעצמם.

אולם הצל מלווה גם יצירה מאירה זו. ההרגשה של קנין הפרט הולכת ומתגלגלת מן היחיד אל הכלל. הולך ונוצר אגואיזם חדש במינו, לא של יחיד אלא של קולקטיב, של מספר שותפים — מאתיים, אלפיים, שמונת אלפים — כמספר חברי חבר־הקבוצות, הקיבוץ־המאוחד, הקיבוץ־הארצי. בתוך העדה הזאת אמנם אין היחיד זקוק לנכס פרטי. הוא עובד רק בשביל הכלל, ודי לו ברכוש הכלל. הרוב המכריע, ואולי הכל, עובדים באמונה ובמסירות, ויש הזדהות גמורה בין הפרט ובין הכלל — הזדהות גדולה יותר מאשר בכל גוף מאורגן אחר — אגודה מקצועית, קואופרטיב, מפלגה, הסתדרות, עיריה, מדינה. הזדהות כזאת של היחיד עם הכלל כמו שיש בקבוצה, מכל הארגונים הקיבוציים הארציים, אין בשום ארגון אחר בעולם. אך נדמה לי, שההזדהות הולכת ומסתיימת בחיק הגוף הקולקטיבי הזה. כלל קבוצתי זה כאילו ינק לתוכו את כל האגואיזמים של חבריו וקיפלם לאגואיזם קולקטיבי, שעולה לפעמים בתקפו ובחוסר ריסונו גם על פני אגואיזם של יחיד. כי היחיד יש והוא מתבייש, מעלים את יצריו האגואיסטיים, והוא בעצמו יודע לרסנם. אולם האגואיזם הקולקטיבי, האנונימי, האַלטרואיסט (משום שאינו פרטי, אינדיבידואלי) יכול שלא להתבייש ולא להתרסן, והוא מסוגל במקרים רבים לפגוע באינטרס של הכלל השלם, — שבתוכו קולקטיב זה אינו אלא פרט אחד — ללא כל מעצור פנימי וללא כל מוסר־כליות. ולהיפך: הוא מתהלך בראש מורם ובזרוע נטויה ובהרגשה נחושה — “אני ואפסי עוד”.

גילויי האגואיזם הקולקטיבי מדאיגים ביחוד בשעה זו. נוסף על חומר המצב האובייקטיבי, עובר עלינו משבר קשה. היו לנו כמה משברים בתנועת הפועלים וגם אלה לא תמיד היו קלים. אולם משבר זה, המזעזע את תנועתנו בשנים האחרונות, לא היו כמותו. ואני שואל את עצמי — מהו מקור המקורות של המשבר. החיפוש אחרי סיבה אחת יש בו תמיד מן ההטעיה, כי החיים הם מורכבים, ואפילו אדם בודד — יצור מורכב מאוד. כל אדם הוא עולם שלם. מתרוצצים בו מאוויים ורצונות סותרים זה את זה. בחברה אנושית הסבך גדול פי כמה. אבל יש למצוא את סיבת הסיבות. ונדמה לי, שמקור המקורות של המשבר הוא בהתפקעות הזיקה לכלל.

רפתה אצלנו הזיקה לכלל, הכרת הכלל, החרדה לכלל, המסירות והאחריות לכלל. כל הזיקה וכל החרדה וכל המסירות נתרכזו בתוך כלל חלקי זה הנקרא קבוצה וחבר־הקבוצות והקיבוץ המאוחד והקיבוץ הארצי.

הקיבוץ הארצי של השומר הצעיר היא אולי הדוגמה הבולטת ביותר. שם אין זו סטיה מקרית וזמנית אלא אידיאולוגיה, פרוגרמה, דגל. הקיבוץ הארצי הוא המטרה, הוא קנה־המידה, טובתו מקדשת כל האמצעים. וכל מי שנמצא מחוץ לגוף הזה — הנהו אויב וצר שיש להילחם בו עד חרמה או אובייקט שיש להשתלט עליו. ולמען השלטון, כשרים כל האמצעים. מכאן המוסר הכפול, השבטי: כלפי־פנים — יחסי חברוּת ותרבות למופת; כלפי־חוץ — שחצנות והתגרות וזלזול. בפנים — משמעת חמוּרה, והמיעוט חייב לבטל דעתו מפני דעת הרוב. בחוץ — כלומר בהסתדרות — בעיטה בהחלטות הרוב, פריצת־גדר, פילוג, הוצאת עתון יומי מתחרה בעתון ההסתדרות, הופעה נפרדת בבחירות בכפר־סבא, למרות החלטת המועצה. אלה הם סימנים ראשונים של פילוג התנועה. אין השומר הצעיר רואה עצמו כחלק של התנועה אלא כמיועד להשתלט עליה, ואם נדמה לו שהפילוג מוביל לידי שלטון — מדוע לא לפלג? כי השלטון של השומר הצעיר הוא המיצוה העליונה והראשית; כי רק שלטונו יגשים את “הציונות הגדולה” ויפתור את השאלה הערבית ויבצע את “הסוציאליזם המהפכני”. ובשביל מטרה גדולה כזאת כל האמצעים כשרים. כל מה שאיננו קיבוץ־ארצי ולא נשמע להשומר הצעיר, עומד בניגוד למטרה גדולה זו ויש להילחם בו בכל האמצעים. מה ערך להחלטות ההסתדרות, שאינן כדעת “השומר הצעיר”? דעת רוב פועלי ארץ־ישראל אינה מחייבת, אם רוב זה תומך בעמדת מפלגת פועלי ארץ־ישראל. מה ערך להחלטות ההסתדרות הציונית3 — אם החלטות אלה סותרות את האחדות היהודית שבין “אמריקן ג’ואיש קומיטי” ובין השומר הצעיר. פורמנסקי, שליח הקיבוץ הארצי, ופרוסקאַוּאָר, נשיא ה“אמריקן ג’ואיש קומיטי” אינם מקבלים דעת יהודי אמריקה כשזו מתנגדת לדעתם.

גם בקיבוץ הגדול ביותר, בקיבוץ־המאוחד, אני רואה גילויים בולטים של אגואיזם קולקטיבי זה המתנגש באינטרס הכללי. אין בקיבוץ־המאוחד אותה פסקנות, החלטיות וצרוּת של הקיבוץ הארצי. שם יש עוד מסורת גדולה — אם כי מתערערת — של רעיון האחדות והזיקה לכלל האומה ולכלל המעמד וחברוּת מפלגתית. אין קולקטיביות רעיונית, — בכל אופן לא מחייבת, — ומגמות ההתבדלות עוד רב בהן ההיסוס, אבל הן קיימות. ונדמה, שהן גדלות והולכות. עוד דוגלים בכלליות — ואין להקל גם בערך הדגל — אבל גם פה, יותר ויותר, עליה פירושה עליה לקיבוץ, ונוער פירושו נוער לקיבוץ. ועליה ונוער וקיבוץ הם לא מהדברים הקלים, לא לקיבוץ בלבד אלא לתנועה כולה. כי הקיבוץ הוא נכס תנועתי יקר ורב־ערך, וגידולו וביצורו הם צורך כללי של התנועה. אבל מתחילים לשכוח, שעליה ונוער ושאר צרכי הקיבוץ הם רק צורך חלקי של התנועה, וצרכי העליה היהודית והחלוצית וצרכי הנוער בארץ ובגולה אינם מתמַצים בצרכי הקיבוץ, ואינם מזדהים אתם לא בהיקף ולא בתוכן; וארץ־ישראל היהודית, ואפילו זו העובדת בלבד, רחבה פי כמה. וראיית התנאים והנסיבות של חיי הקיבוץ בלבד אינה מספיקה, כי הקיבוץ אינו אלא חלק בלבד — חלק יקר וחשוב — בתוך הציונות, הישוב וההסתדרות, וצרכי הישוב וההסתדרות והציונות קובעים.

נדמה לי, שגם בתוך חבר הקבוצות מסתמן הפרוצס המדאיג הזה. הוא לא הגיע עדיין למַה שהגיע בהשומר הצעיר; ואולי גם לא למה שהגיע בקיבוץ המאוחד. אולי מפני שהוא יותר צעיר ויותר קטן. לברץ יש עוד הרגלים ישנים, מלפני היותו חבר בקבוצה, והוא עדיין נושא בעול של כלל־החיילים, בין שהם חברי הקבוצות ובין שהם מפועלי העיר. אבל רבים מאלה, אשר הורתם ולידתם היתה על טהרת הקבוצה, רואים בחבר־הקבוצות עולם ומלואו, לפחות קנה־מידה מכריע בשאלות רבות.

ודוגמה בולטת — הפעולה בנוער. תנועתנו בארץ היו לה כיבושים רבים וגדולים. היו לה כמה כשלונות. אינני יודע כשלון גדול יותר של תנועתנו מאשר כשלונה בנוער. אין כמדומני בימינו הרבה תנועות, אשר גילו כוח יצירה וכיבוש כתנועת־הפועלים בארץ־ישראל. הפועל היהודי שינה את פני הישוב, הטביע חותמו על המיפעל הציוני, ריכז סביבו המונים ונעשה לכוח המדריך בעם. והדבר הגדול ביותר שעשה הפועל היהודי בעם הוא הקמת התנועה החלוצית, התנועה המופלאת והמהפכנית ביותר שקמה בעם היהודי ובדורנו, ועוד לא מיצינו כל תכנה. רבבות ומאות אלפים של בני־הנעורים בכל התפוצות מכל שכבות העם נתרכזו סביב תנועתנו והרימו את דגל העבודה וההגשמה העצמית. עשינו גדולות לא רק בקרב הנוער היהודי במזרח אירופה, אלא גם במערבה: בגרמניה (שלפני היטלר), באנגליה ואף באמריקה. המקום היחידי, שבו נכשלנו בטיפולנו בנוער הוא ארץ־ישראל. פה בארץ חיותנו, כוחנו, יצירתנו וכיבושינו — לא ידענו לכבוש את הנוער ולהפכו לגורם חלוצי. פה ושם כבשנו גרעינים, יחידים, קבוצות, אבל הנוער באלפיו וברבבותיו איננו שלנו. זהו הכשלון הגדול של תנועתנו.

יש לכך הרבה סיבות, ואולי גם סיבה אחת חיובית: הסתערנו במלוא יכולתנו על הגולה. אבל שכחנו בינתיים, שגם בארץ־ישראל יש יהודים וגם פה גדל נוער. שלחנו שליחים לפולין ולאמריקה, לרומניה ולגרמניה, אבל שכחנו לשלוח שליחים לארץ־ישראל. והיה ויש צורך בשליחים אלה. אולי בדגניה ובעין־חרוד ובמשמר־העמק (ומי יודע — אולי גם שם?), לא היה צורך בהם, אבל ודאי שבירושלים, בתל־אביב־יפו ובטבריה וגם בפתח־תקוה וברחובות ובחדרה היה צורך גדול בהם.

עכשיו הגולה סגורה ומסוגרת. בחלקה באירופה הנאצית — היא נחנקת; חלקה ברוסיה הסובייטית — מנותק מאתנו; וגם לשאר הארצות אין יוצא ואין בא כל עוד נמשכת המלחמה. ובארץ ישנו נוער רב, ומרכז כוחנו — כאן. כאן חיים מרימי דגל העבודה, השמירה, ההגנה, הדיבור העברי, יוצרי הקבוצה, המושב, מניחי היסוד להסתדרות העובדים, מנהלי מלחמתנו הפוליטית, מעצבי דמות האומה המתחדשת והמולדת הנבנית. ואלה לא יכלו לכבוש הנוער. ויש כבר רבבות נוער בארץ. חלקו לומד, רובו עובד, ולא מעט מופקר לרחוב. יש כבר “רחוב” פרוע בארץ, רחוב של גנבים, משחקי־קלפים, סוחרי־נשים. ואלפי נוער אין להם אלא רחוב זה, ביחוד בתל־אביב וירושלים. ויש עדיין קרעי העדות גם בקרב הנוער. יש נוער פרסי ותימני ובוכארי וכורדי, החי בדלות מנוולת ומרודה. וארץ זו צפויה לכל מיני פורענויות, לסכסוכים, התנגשויות, מאורעות; לפעמים — בפנים, בתוך היהודים. אך מה שיותר חמור — בינינו לבין שכנינו. איננו בטוחים שתור ההתנגשויות האלה כבר עבר. ואינני יודע מה יהיה גורל הנוער הזה, ואם לא יהיה אחד הגורמים והקרבנות הראשונים בהתנגשויות. אפשר לשסות אותו בנקל, כי הוא פרוע לשימצה. הוא עלול להיות בנקל טרף לתעמולה קומוניסטית, שוביניסטית ולכל דימגוגיה עדתית. יש אלפים של נוער בתל־אביב, ויש אומרים שלאחר שהם גומרים את חוק לימודיהם בנוער העובד הריהם מבלים את זמנם במשחק בקלפים ובזימה, ורבים מהם אינם מצטרפים כלל להסתדרות. ומיספרם — אלפים. יודע אני שכל גוף קיבוצי דואג לנוער. לחבר־הקבוצות יש נוער שלו — משוריין ונאמן. לקיבוץ המאוחד יש נוער שלו — נאמן ולוהט. להשומר הצעיר יש נוער שלו — מובטח ומשומר. אולם כל אלה הם רק רסיסי הנוער, רסיסים חשובים ויקרים, — חיל־מילואים להתישבות הקבוצתית, אבל מה גורלו של הנוער “סתם” — רוב מנינו ורוב־בנינו של הנוער העובד בארץ? ומעסיק אותי לא רק הנוער העובד. האמנתי תמיד ואני מאמין גם עכשיו, שלנו, — לפועלי ארץ־ישראל — יש ענין לא רק בילדים שלנו, — ילדי עובדים וילדים עובדים. מסופקני אם רוב פועלי ארץ־ישראל הם ילדי עובדים. יש לנו ענין בנוער היהודי — בכל הנוער, מכל השכבות ומכל המעמדות. הנוער היהודי בארץ אין לו גואל. יש נוער שלא ילך לדגניה, ולא לעין חרוד ולא לנהלל ולא למשמר־העמק, ואף הוא טעון טיפול וראוי לטיפול באהבה, בנאמנות, בחרדה, במסירות, באשר הוא יבנה את העם בציון או ייפרע באין חזון. וחבר־הקבוצות והקיבוץ־המאוחד והשומר הצעיר מקימים נכסים חשובים, אבל שלשתם יחד אין הם אלא חלק של נכסי הכלל, נכסי האומה והמעמד. ולנכסי הכלל ולצרכי הכלל אין דואג וגואל בגופים חלוציים אלה, ומשלוש תנועות־הנוער שהקימו גופים אלה — לא ניבנה ולא ייבנה הנוער היהודי בארץ

בפעולה בנוער מתגלה בצורה הבולטת ביותר הצרוּת של הגופים החלוציים שלנו. אבל אין זה הגילוי היחיד של האגואיזם הקולקטיבי.

יש לנו הסתדרות עובדים, שלא רבות כמותה בעולם במיבנה, תפקידיה וכיבושיה. אין אנו נופלים מכל תנועת־פועלים בעולם. אבל המספיקה ההסתדרות גם מבחינת צרכינו אנו? קראנו להסתדרותנו שם מחייב: הסתדרות כללית של העובדים העברים בארץ־ישראל. ואין אנו חולים ומרגישים שאין השם הגא הזה הולם עוד את הרכבה של ההסתדרות. אין זו עוד ההסתדרות הכללית של פועלי ארץ־ישראל. היא רק אחת ההסתדרויות, אם כי הגדולה בכולן. מעמד־הפועלים בארץ מפוצל, ומשנה לשנה מתרבים ארגוני־העובדים. ואנו מסתפקים בשם — והלהט לאיחוד העובדים, שבכוחו ידענו להרוס מחיצות בין עובדים ולחסל פירודים בני מסורת ארוכה, הולך ודועך. פירודים צעירים מרימים ראש, ומחיצות חדשות לבקרים הולכות ומתווספות, ואנו קופאים על שמרינו. האומנם נתבדה דבר האחדות העובדת?

מעולם לא היו פועלי ארץ־ישראל כל כך מאוחדים להלכה ולמעשה בכל ענין קובע ועיקרי ויסודי בחיינו: ביחס לעליה, להתישבות, לעבודה, להגנה, לעברית, לתנאי־עבודה, למלחמה פוליטית על זכויותינו. ומה פשר ההתפצלות וההתפוררות? נהפך בתוכנו סולם־הערכים. העיקר נעשה לטפל, והטפל — לעיקר, מתוך שנתערערה הזיקה לכלל. והחשבון הגדול, החשבון של הכלל, מוכרח לראות תחילה את העיקר, את המרכזי. אולם חשבון הפרט — ואפילו פרט קולקטיבי — הרואה רק את חשבונו הקטן, מסלף את דמות התנועה, והטפל נראה לו כעיקר, באשר הטפל נוגע לו בלבד, והעיקר נוגע לכלל שהוא אינו מזדהה אתו. משום כך מפצלים את הסתדרות המעמד. משום כך עומדים לפצל את מפלגת־המעמד. משום כך מפצלים ומכשילים את הנוער, ויד ההתבדלות והפיצול עודנה נטויה.

האם אין לנו כוחות חלוציים? האם כל כך רע ציבורנו בארץ? כלום ציבור זה דואג רק לנפשו? כלום לוביאניקר, ציזלינג ויערי אין להם אלא אינטרסים פרטיים שלהם? חלילה־וחס! כל מעייניהם ומאווייהם הם לכלל — אבל רק לכלל החלקי והפרטי שלהם.

אילו היו שואלים אותי מהו הצורך הבוער והמרכזי של תנועתנו, הייתי אומר: הרמת דגל הכלל — הרמת דגל כלל־האומה, כלל־הפועלים, כלל־הקבוצה, כלל־הנוער: הסתדרות עובדים אחת, מפלגת־פועלים אחת, נוער חלוצי אחד, תנועה קבוצתית מאוחדת!

נאמר, שהאשה בקבוצה נבחנת בילד שלה. אני אומר: התנועה הקבוצתית תיבחן בנוער ובאחדותה הכוללת. היפרד הנוער בדגניה מהנוער בכנרת? והנוער בעין־חרוד מהנוער בגבע? היפרד הבן של יוסף ברץ מהבן של שמואל דיין והבן של שלמה לביא מהבן של יעקב אורי? הייגזר על כל תינוק בהשומר הצעיר, שלא יבוא בקהל הקיבוץ־המאוחד, ועל תינוק בחבר־הקבוצות שלא יבוא בקהל הנוער העובד? ומה יהיה הדין כשתתחתן בחורה מהקיבוץ המאוחד עם בחור מה“חבר”, ונער ממושב — עם נערה מהשומר הצעיר? מה יהיה גורל ילדיהם? האין גורל מנושלי בית־אלפא4 משמש לנו אזהרה חמורה ומאלפת? עד היכן תביא אותנו ההתגודדות וההתפוררות? דרושה ריזרבה לחבר הקבוצות — אבל למה מוגבלת ומשוריינת היא הריזרבה? מדוע לא תוכל כל ההתישבות הקבוצתית והמושבית לשאוב ממקור כללי חלוצי משותף? ודרוש מקור משותף לא רק בנוער! הציונות, הישוב, ההסתדרות, המפלגה — כולם זקוקים עכשיו לרצון כללי משותף, לשירות כללי נאמן, לזיקה מחודשת לכלל, להתחדשות של אחדות.

אני רואה בשעה זו את יעוד המפלגה בהרמת דגל הכלל, בחישול החישוקים המלכדים את הציבור, בהפסקת תהליכי ההתפוררות וההתפצלות! ההתפוררות מתוך התבדלות קולקטיבית נראית בעיני חמורה ומסוכנת הרבה יותר מהתפוררות אינדיבידואלית, כי מאחרי התבדלות קולקטיבית זו של הקיבוץ הארצי, חבר־הקבוצות והקיבוץ המאוחד, עומד כוח חלוצי מלוכד, אידיאליזם עצום של היחיד ואגואיזם אנונימי של הקיבוץ. לא קלה תהיה העמידה בפני התפוררות זו המתלבשת מחלצות של התלכדות קיבוצית, כי אינך יודע איפה סיים השטן ואיפה התחיל האלוהים. ואף־על־פי־כן — אל נירתע. נרים דגל הכלל!

להסתדרות אחת, מפלגה אחת ונוער חלוצי מאוחד! ובנוער ניבחן! אין זו שאלה של מחנות־העולים ושל גורודניה. כל נער יהודי, אנו אחראים לו. עלינו להכשיר ולחנך את הנוער במסגרת הכלל ולשם הכלל. לא רק הקבוצה זקוקה לריזרבה. גם למושבים יש צורך בריזרבה. ודרוש נוער חלוצי לא רק לכפר. גם העיר, גם בית החרושת והמלאכה, ואפילו המשרד, צריכים לנוער חלוצי. וגם הרכבת והנמל זקוקים לנוער חלוצי, והים — אולי יותר מכולם. אנו רוצים כפר עובד. אנו רוצים גם עיר עובדת וגם ימאות עובדת. בכל ענפי העבודה — אחד הוא החזון. ולתנועת־הפועלים יש צורך ב“בית־תינוקות” משותף, שבו יתחנך הנוער שלנו למלוא יעודו בהקמת המולדת וחברת־העובדים.

ובזה תיבחנו כולכם, החברים בקיבוץ, בקבוצה ובמושב: אם תתנו לכלל־התנועה את הנוער שלכם, ואם תתנו לו מחנכים ומדריכים.

ייחדתי דברי על הנוער רק בדרך דוגמה. ומכאן גזירה־שווה למפלגה, להסתדרות, לישוב, לציונות. עבודה במסגרת הכלל, למען הכלל, מתוך זיקה לכלל, שכולכם — גם חבר־הקבוצות, הקיבוץ־המאוחד, הקיבוץ־הארצי, ארגון המושבים — אינכם אלא פרטים ויחידים בתוכו. הכלל עשה את כולכם, וחובת כולכם — לכלל!



  1. יוסף ברץ — ממייסדי קבוצת דגניה א' וחברה כל השנים.  ↩

  2. אף הוא ממייסדי דגניה א'.  ↩

  3. הכוונה היא להחלטות הוועידה של ציוני אמריקה בבילטמור, במאי 1942, שהעלו את התביעה לכונן “קומונוולט” יהודי בארץ־ישראל.  ↩

  4. בגלל הפילוג בקיבוץ בית־אלפא עברו כמה עשרות מחבריו לרמת־יוחנן.  ↩

המלצות קוראים
תגיות