רקע
ישראל זנגוויל
לאין מרפא
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
שפת מקור: אנגלית
פרטי מהדורת מקור: ורשה: תושיה; תרנ"ח 1898

“במתים חפשי כמו חללים שוכבי קבר אשר לא זכרתם עוד והמה מידך נגזרו: שתני בבור תחתיות במחשכים במצלות: עלי סמכה חמתך וכל־משבריך ענית סלה: הרחקת מידעי ממני, שתני תועבות למו כּלא ולא ואצא: עיני דאבי מני עני, קראתיך ה' בכל־יום שטחתי אליך כפי:”

(תהלים פח).

מסביב לבית־המחסה רבה התנועה. עוד רגעים מספר ונפתחו דלתי הבית לפני קרובי החולים ומיודעיהם. אז יטו החולים האנוּשים אזנם לשמע את כל הדברים, אשר קרו ויאתיו בגיטו בעת האחרונה, כי כה נִתַּן העולם עמק בקרב הלבבות־החרבות החיים־הגועים האלה, הצמאים עוד לחדשות העומדות ברומו ובתחתיתו של עולם היהודי.

ובית־המחסה מוסד פשוט מאד – עשוי שני בתי־אבן נשענים אחד אל אחד בפנת שני רחובות – קרוב לחלק המזרחי, אשר ללונדון העיר` הכנסתו ברֻבָּה באה מידי עניי־עם, המנדבים לטובתו פרוטה פרוטה לשבוע, העשירים כמעט לא ישימו אליו לב; על כן נראה שמה חולים במחלות שונות לעשרות השוכבים למעצבה צפופים, דחוקים וסגורים בחדריהם הצרים. ואף גם זאת היֹה היה המוסד הזה למופת, והחולים העצורים בו לא חסרו דבר, גם לא בקשו מאומה, כי אם לצאת לחפשי מתגרת יד יסוריהם הקשים. גם בית־כנסת קטן היה שם לחולים לשפך שיחם לפני האלהים ולנשים עזרה מיוחדת כמשפט הדת, כמו יכלו שרידי החרבות האלה, אשר נחשבו בשכבר הימים למיניהם המיוחדים, להפריע גם עתה איש את כונות רעהו בהתפללו לאלהיו.

אבל חכמינו היטיבו לדעת טבע האדם. לאה ההומיה, הפסחת והנגועה במחלת מי־ראש הובאה פעם בפעם בכסאה המיוחד אל חדר האנשים לבלות שמה את העת, וצחוק לעג עבר על שפתיה בהביטה אל האיש החרש והעור המעביר את ראשי אצבעותיו על פני התנ"ך אשר לפניו וקורא בו בתמימות מעוררת צחוק כאחד הקדושים. משה המשגע התחמק תמיד אל חצר הנשים, ומבלי שים לב אל המשגיחות הנוצריות היפות, החגורות סינוריהן הלבנים כשלג, התרפק פעם בפעם על אשה גבנת עקומת הפנים וחרומת האף, הנשקף כחנית אדוּמה מתחת למשקפים הגדולים הרוכבים עליו תמיד. כרב החולים היתה גם היא ערה ויושבת לבושה; אך זעיר שם נראו חולים השוכבים במטותיהם הלבנות העומדות לארך הקירות.

“לאה אומרת, כי חשבה את עצמה למאֻשרה, לוּ יכלה ללכת ברגליה כמוך” אמר משה המשגע אל הגבנת בחן ובנעימות “הנה היא אומרת תמיד: “מה יפו פעמי מלכה בלכתה!” אף ספרה לי כי יכולה את ללכת לבדך מקצה הגן ועד קצהו”. מלכה היושבת על כסאה נבוכה רגע ובת־צחוק מהולה ביגון רחף על שפתותיה.

“הנה תוסיפי לבכות, רבקה!” קראה בתלונה אשה גמדה, לבנת הפנים ושחורת העינים באחזה ביד רעותה הבלה והצנומה, ודבריה באַנגלית צחה “הנה נחה עליך שנית רוחך הרעה. הלא העלה הזה כלו רטוב מדמעה”.

“לא!… אך טוב ושלום לי” ענתה אשה רוסית גם היא בשפת אַנגלית בהביטה בעיניה המפיקות עצבת אל הדוברת אליה “אל נא תדמי בנפשך כי בוכיה אני, יען כי אֻמללה אני בעיני. בקראי דברים מעציבים – כמקרי חיי – אך אז הנני מאֻשרה”.

הגמדה נתנה קולה בצחוק, עד אשר נעו העגילים הארוכים אשר באזניה, ותאמר: “ואני חשבתי, כי שקועה אַתּ ברעיונות אהבה”.

“אנכי!” קראה רבקה “אהבה לא ידעתי מעודי, כי עוד בימי עלומי אבדה לי אחת מרגלי. לא, כל מעיני עתה במזמור השמונים ושמונה אשר בתהלות: “עני אני וגוע מנער”. כן, עודני עלמה צעירה לימים וכבר נטל עלי לנסוע לקניגסבּרג למצא לי רופא אשר יכרת את רגלי “הרחקת ממני אוהב ורע, מידעי מחשך!””

פניה נהרו מרגש.

“הס!” לחשה הגמדה בהרימה את ידה ותנע בראשה אל מול המטה הקרובה, אשר שכבה עליה בלי נוע אשה כבת ארבעים, פניה חורים כסיד, עיניה סגורות והיא ערה.

“אבל היא איננה מבינה אַנגלית!” קראה רבקה בגאון.

“עוד טרם תדעי נאמנה כי כן; הביטי אל המשגיחות הנוצריות וראית כי סגלו להן על נקלה את השפה היהודית!”

רבקה הניעה בראשה בחסר־אמנה, ותאמר: “שרה אשה פולנית. זה שנים רבות היא יושבת באַנגליה ולא למדה עוד מאומה”.

“איך בּין קראַנק! קראַנק! קראַנק!” נאנחה פתאם אשה פולנית זקנה כבת מאה ויותר כמו להוכיח צדקת האשה הרוּסית. היא שכבה תמיד ותתהפך כקוף על מטתה אף נאנחה ותתאונן לרגעים על מחלתה הממשכה, ואל המשגיחות התחננה בלי הרף לסגר את כל החלונות. האויר הצח היה לה תמיד לזרא וכפעם בפעם התעוררה בכל עז להסתר מפניו כמפני כל צר ואויב בנפש.

עוד הזקנה נאנחת ומתיפחת, ומן החדר אשר ממעל נשמעו קולות מרים ואנחות איֻמות אשר לשמעם יקפא הדם בעורקי השומע, קולות המזכירים את האיש המבקר שמה, כי לא מחזות תוגה בבית משחק לנגד עיניו, כי את צבא הנוראות האמתיות, את אלפי העננים השונים אשר בתבל ארצה תחזינה עיניו. האחות היפה מרגריטה, אשר כל המצוקות והיסורים אשר מסביב לה לא הקשיחו עוד את לבבה, נאנחה בחמלה רבה, כמו נצבו פתאם לנגד עיניה פני האפר המכֻסים זעה, אשר לחולה האֻמללה היושבת שמה כל היום על כסא המנוחה ורועדת תמיד, את הידים הצבות כנאדות נפוחים המונחים בלי נוע כגזרי עץ על ידות הכסא, המצפות אֵטוּן צמר וכר נפוח בין ברכיה, את כל גויתה אשר תעוה ותתפלץ לרגעים באחוז אותה השבץ הנורא, את עיניה הכהות הנטויות תמיד אל הציורים השונים המטשטשים והמחוקים הנשקפים מבעד לזכוכית התמונה התלויה על הקיר; היא מבטת בעין חשד על כל אֹכל ועל כל משקה, אשר יגישו לפניה, אם לא שמו בהם סם־מות, ונוסף לקללת אלהים הרובצת עליה יצוּק בה כח־חיים אדיר וקשה מיסוריה הקשים.

ושרה שוכבת על משכבה במנוחה, מחשבות מרות סוערות בקרבה מתחת לפניה הלבנים והקפואים כזרמי מים כבירים מתחת למכסה הקרח. פניה הזועפים המפיקים עוד אמץ, מביעים עתה יסורים רעים ועליהם נכרו עוד זעיר שם עקבות היפי בשכבר הימים. היא היתה בודדה וגלמודה בין כל האנשים והנשים אשר מלאו את הבית, גם כל העולם כלו היה ריק ושמם לפניה. רב ימי חייה עברו בגיטו אשר בוואַרשא העיר; שם נשאת לאיש בשנת השש עשרה לימי חייה, ומני אז עברו זה תשע עשרה שנה. בנה האחד הנשאר בחיים – עלם צעיר, אשר האויר האַנגלי לא פעל עליו לטובה – נסע יצא באניה לבקש אשרו בארצות ואיים רחוקים ואישה לא בא לבקרה זה שבועים ימים!

כאשר החלו המבקרים לבוא אל הבית פנימה נעלם הקפאון מעל פניה. חצי גויתה, אשר לא הֻכּה בפלצות התרומם לאט לאט עד אשר ישבה על מטתה ותבט מסביב בקצר רוח. אך ברק התוחלת אשר התנוצץ בעיניה הגדולות והאמוצות הלך הלוך וכבה מרגע לרגע. בבית רבה ההמולה מקול המבקרים המדברים ומשוחחים זה בכה וזה בכה – לאה העלמה מכת מי־הראש היתה לנקודת המרכז להמון המבקרים אשר סבוה מכל עברים; האשה הזקנה הפולנית, אשר קללה תמיד את נכדיה בעת אשר לא באו כבעת אשר באו לבקרה, הוכיחה הפעם את נכדיה על פניהם על אשר לא ישימו לה לב; כל איש ואשה מצא לו קרוב או גואל לנשק לו או להתקוטט בו. אחד או שנים ממכריה לפנים נגשו גם אל האשה היושבת על המטה, אך היא לא דברה דבר, גאון לבה לא נתנה לשאל על אדות אישה; ובשובם אל יתר החולים מכריהם, שלחו מבטים מלאי־ענין אל עבר פניה. בין כה וכה פרשה את המסך האדם מסביב למטתה ותסך לה מהמון המבקרים בקירות הרקמה אשר סבּוּה; אף נעם לה מאד לשבת לבדה באהלה הקטן והשלו הזה. עתה ידע אישה בבואו אנה לפנות ועל מה לשום עין.

“אויה לי!” יללה הזקנה בת־המאה בהתנועעה אנה ואנה “מה פשעי ומה חטאתי כי נתן לי ה' נכדים כאלה? הנה אתם באים הלום אך לראות אם לא מתה כבר אמכם הזקנה. ואני חולה אנושה! חולה אנושה! חולה אנושה!”

צללי ערב מלאו את חדרי הבית. המטות הלבנות הופיעו כמתים מבין הערפל. המבקר האחרון נפרד וילך לו. בעל שרה לא בא עוד.

“אין זאת כי חולה הוא, מרת קריצנוב!” נסתה האחות מרגריטה לדבר על לבה יהודית “או טרוד הוא בעבודתו. העבודה איננה מעטה עוד כאשר עד כה”. בכל האנשים הנמצאים במוסד ההוא היתה היא האחת מלבד שרה, אשר לא ידעה את הנבלה אשר עשה קריצנוב. השיחות והספורים אשר רבו כמו רבו על אדות הדבר הזה נאלמו פתאם מפני הוד עלומיה ותמת נפשה הזכה.

“לוּ היה כדבר הזה אזי כתב לי” ענתה שרה במרירות “כבר יגע בי, כי הייתי עליו למשא. זה לי כשנה תמימה אשר אני שוכבת פה. קללת איוב רובצת עלי”.

“היש את נפשך כי…” האחות מרגריטה הפסיקה רגע להזכר את המלה היהודית הדרושה לה “אכתב” אליו?"

“לא! זכרונו עודנו מפעם בלבבו”.

ניצוצי שירה זרה ופראית מתנוצצים עוד גם בקרב הנפשות אלה, הגסות אבל קשורות זו לזו בקשר אמיץ.

האחות מרגריטה המכשרת עוד להתפעל ולהתרגז גמגמה בלחש: “אבל…”

“הרפי ממני!” צעקה האשה בשצף קצף כחיה אשר נפצעה מחץ פתאם.

המשגחת חבקה באהבה את ידי החולה ותמשכנה אליה. “אני אכתב אליו” לחשה לה.

ויהי לילה. אבל השנה אחזה אך שמורות־עין מספר. שרה קריצנוב התהפכה מצד אל צד על משכבה ורגש בדידות נוראה הכאיב את לבבה מאד. הה, היא יודעת נאמנה כי בעלה לא שכח אותה עדנה – כן, היא לא תאבה וגם לא תוכל לשכב ככה עד יום המות – יום המות הרחוק – רגש האמונה החזק בלבבה לא יתננה לחשב אחרת. היא יצאה מבית אישה להכנס אל בית־המחסה, לחשוך אותו מראות תמיד את ענוּתה הנוראה ומהוציא עליה את שארית הכסף אשר ימצא בעמלו הקשה. האמנם נטל עליה לבלתי ראות נצח את פניו היפים והבריאים?

ביום המחרת בא אל בית־המחסה – בבקור מיוחד. פניו היו חורים, מוסבים במסגרת שער שחור, שפתיו המלאות מפיקות תאוה עזה. הוא הוריד את ראשו כמו חפץ להסתיר את עיניו המלאות ערמה.

האחות מרגריטה מהרה לבשר את שרה. פני שרה אדמו כאש.

“הורד את המסך!” לחשה לו ותמשכהו אליה ותחבק את ראשו אל חזה ושפתיה דבקו אל שערותיו השחורות.

הוא נרעש פתאום ויהי נבוך מאד. “ואני אמרתי” דובבו שפתיו בלי דעת “כי גועת אַתּ”.

ברק אור נעים התנוצץ בעיניה האמוצות.

“אמנם לבך נבא לך דבר אמת, מחמדי. כן, נפשי יצאה לראות את פניך, נשמת אפי”.

“אבל המשגחת קראה לי לבוא, כי הדבר נחוץ” התמלט מפיו מענה על דבריה האחרונים. ובדברו הרגיש כי חזה מתרומם לרגעים ודופק בחזקה; אז הדפה אותו מפניה בידיה הרועדות.

“אך כסיל ובער אנכי… איככה זה לא הבינותי זאת? הן לא יום הבקורים היום הזה. כל יודעי ינודו לי… כלם יודעים את יגוני הגדול… כבר הייתי למלה בפי כל”.

נשימתו נפסקה רגע. “הכבר דברו בי סרה באזניך?” גמגם בלשונו.

“אנכי לא בקשתי מאיש לנוד לי. אבל עיניהם הרואות את כל ענותי ומצוקות נפשי… אין איש אשר יוכל להסתיר בחבו את מכאובי לבבו לבל יראו לעין זר”.

“אבל אין להם המשפט לדבר בי!” דובבו שפתיו בהתרגשות נמהרה.

“להם המשפט והצדקה!” ענתה האשה קשות “לוּ אך באת לבקרני למצער, פעם בשבוע – מדוע לא באת?”

“אני… אני… עברתי בכפרים למכר תכשיטים. מלאכת החיטים מעטה עתה מאד”.

“הביטה נא ישר אל עיני! תורת משה! לא, שקר הדבר! יסלח נא ה' לחטאת שפתיך. מדוע לא באת לראות את פני?”

“הלא אמרתי לך!”

הגד זאת אל “גוית־השבת” מדוע לא באת לראות פני? הכה יכבד ממך להקדיש למעני שעה אחת או שתים בשבוע? לוּ יכלתי ללכת ברגלי כאחדים מהחולים פה, כי עתה באתי אליך. אבל כבר הוגעתיך, כבר הייתי עליך למשא כבד מנשוא!…"

“לא, לא, שרה!” גמגם האיש בחרדת לב.

“ומדוע אפוא?…”

כלמה נצחת כסתה את פני האיש הנבוך מאד. אז הסב את פניו מנגדה. “אין נפשי לבוא הלום!” ענה לסוף כנואש.

“ומדוע זה?” כתמים אדמים כשני נראו ויעלמו חליפות על לחייה הלבנות ולבבה הלם כהולם פעם.

“אדמה כי תוּכלי להבין זאת על נקלה!”

“מה אּוּכל להבין? אני שואלת בחטים ואתה עונה בשעורים!”

“הנני עונה על הדבר אשר תשאלי!”

“אבל אתה אינך עונה מאומה!”

“גם אי־התשובה לתשובה תחשב” ענה האיש בתלונה חרישית. “הלא תביני זאת על נקלה? הלא כה אמרת לי בפיך כי כבר היה הדבר למלה בפי כל?”

“אַה־ה־ה!” התפרצה מפיה אנחה מלאה יאוש ומרירות. לבה נבא לה הפעם את כל אסונה. השמועות הלא־ברורות, אשר הגיעו לאזניה זעיר שם ואשר התאמצה עד כה בכל כחות נפשה התמה לבלתי שים לב אליהן, היו פתאם לתמונות קימות, לדבר אמת. ראשה צנח על הכר אשר למראשותיה, עיניה סגרו.

הוא נשאר על עמדו כפוף על מטתה.

“חולה אנושה! חולה אנושה! חולה אנושה!” נאנחה האם הזקנה.

“הנה אַתּ אומרת כי ינודו לך בדברם בי סרה!” גמגם האיש לאחרונה בקול תחנונים ותוכחה יחד “אבל האם לא יתעורר לבכם לחמלה גם עלי?”

דומיתה העבירה רעד קר בכל עצמותיו. “אבל בלבך אַתּ, שרה, הלא יתעורר עוד רגש חמלה עלי” התחנן אליה “אַתּ תביני וידעת את מכאובי”.

שרה פקחה שנית את עיניה.

“האם לא עזבתני עוד?” גמגמה החולה בלשונה.

“לא… עיניך הרואות, כי לא יגעתי בך, שרה, נשמת חיי! אבל…”

“התאמר להוליכני על גחלים ורגלי לא תכוינה?” שסעה את דבריו במרירות “לך הביתה, לך הביתה אליה!”

“אין נפשי ללכת הביתה”.

“אם כן אפוא, לך לעזאזל!”

הוא נדחף החוצה. הלילה ההוא היה לה ליל אפל שבעתים. שאול בדידותה הנוראה העמיק הרחיב יותר ויותר, בהגלות נגלות לעיניה חור קטן להשקיף בעדו אל העדן – אל העדן אשר לאדם וחוה באכלם מפרי עץ־הדעת האסור, ימים מספר נאלמה דומיה ולא ענתה דבר על כל אותות האהבה, אשר הראו לה אנשי בית־המחסה. מה יתן ומה יוסיף לה דבר שפתים? היכול יוכל לכבות את להבת הקנאה היוקדת בלבבה בחמת נקם?

ביום הבקורים הבא חכה אישה במסדרון, אשר לפני בית־המחסה, ברגש חרטה; אך היא מאנה לראות את פניו עוד. אז שב נכלם וזועף הביתה ואשתו החדשה נחמתהו בדברים ולא יסף עוד לבוא לבקרה.

בשכבך על משכבך כל היום וכל הלילה, די עת לך לחשב מחשבות ממחשבות שונות ולהעמיק בהן חקר, ומה גם בעת אשר תדד שנתך מעיניך. כל דבר יופיע לעיניך במראות שונים מבקר עד ערב ומערב עד בקר. באחד המראות האלה נגלה נגלה לעיניה העדן ההוא, אשר נדמה לה אך כמסדרון המוביל ישר אל הגיהנום, קללת אלהים תרבץ על אישה בעולם הבא ככל הקללה הרובצת עליה בעולם הזה. הכרת תכרת שמה נפשו החוטאת מעמיה.

במחשבה הזאת היתה שקועה ימים מספר, עד אשר הופיע לעיניה מחזה נורא מתוך האֹפל אשר ישופנה מסביב. לאחרונה קראה מפיה באזני המשגחת את הדברים אשר עם לבבה לכתב לאישה. במכתבה בקשתהו לבוא אליה לראותה.

הירצל נעתר לבקשתה, כי מהר לבוא ויעמד לפניה ככלי מלא בושה וכלמה במששו בידו בלי הרף את כובעו הבלה והמעוך. פניה הנזעמים הפיקו למראהו רך ונעימות. חזה התרומם לרגעים בחזקה, ואנחות כלואות התפרצו מגרונה.

“האת שלחת לקרא לי?”

“כן… ואולי דמית בנפשך גם הפעם כי גועת אנכי!” ענתה האשה בהתול מר.

“אבל לא כן, שרה! הלא חפצתי לראותך גם מבלי הקרא… אך את מאנת לראות את פני”.

“ראה ראיתי אותם לפני עשרים שנה… עתה נהפכו ולא אכירם עוד”.

הירצל החשה ולא ענה דבר.

“אמנם אחת היא לי עתה… זאת מטתי… מטת המות”.

הירצל התנודד. כחץ מות פלח את לבבו פתאם, ויבט אליה בהתרגשות עצומה.

“האין זאת? במטתי זאת אגוע ואמות. אך ה' יודע כמה שנות עמל מנה לי עוד לשכב עליה”.

דבריה אלה, אשר דברה במנוחה הרעישו נפשו עד היסוד בה.

“ועד היום אשר יעלה לרצון לפני שמו הקדוש לאסף רוחי אליו, תוסיף אתה חטא על פשע מיום ליום”.

“אינני מוצא בנפשי כל עון אשר חטא. יסור יסרני ה' וַיַשִּׁים את נוי; ואני עודני איש צעיר לימים”.

“חוטא ופושע אתה!” עיניה הבריקו אש. “רשע! החיים נעימים לך כעת… אבל מי יודע אם לא תמות בטרם אמותה אני?”

פניו הלבינו כסיד. “איש צעיר לימים אני” שנה את דבריו בקול רועד.

“השכחת את דברי רבי אליעזר: “שוב יום אחד לפני מיתתך”?… והנה זה הוא היום, כי מי יודע?”

“מה אַתּ דורשת ממני לעשות?”

“גרש…”

“לא, לא!” שסע האיש את דבריה “אך לשוא תשחיתי את דבריך. לא אוכל. ואנכי כה גלמוד ונעזב!”

“גרש!” שנתה את דבריה בעז “את אשתך!”

“מה זאת אמרת? את אשתי! אבל היא איננה1 אשתי. אַתּ היא אשתי!”

“אמנם כן, גרש אותי. תן לי גט!”

נשימתו חדלה רגע, לבבו התפעם בחזקה לשמע דבריה האחרונים.

“לתת לך גט!” קרא בקול מלחשים.

“כן! מדוע לא שלחת לי ספר כריתות אחרי עזבי את ביתך למען האשה הזאת?”

הירצל הסב את פניו ממנה. “אמנם בראשונה חשבתי לעשות כדבר הזה” גמגמם בלשונו.

“אך אחרי כן…”

“ואחרי כן?” ברגע ההוא נדמה לו כברק זעם נורא מתנוצץ בעיניה האמוצות.

“אני… יראתי!”

“ירא!” קראה בצחוק מכאיב לב “ירא מפני אשה מוטלת על מטת־המות!”

“יראתי לעשות כדבר הזה, פן אעשה אותך לאֻמללה” ברק הזעם חלף רגע מעיניה, אשר הפיקו פתאם רך וחמלה, אך כעבור רגע הבריקו שנית עוד ביתר שאת מבראשונה.

“ועל כן בחרת לך לעשות אותי למאֻשרה!”

“אל נא תיסריני שבע על חטאתי. אנכי לא האמנתי, כי ימצאו אכזרים כאלה לספר לך על אדות הדבר הזה”.

“שפתיך ספרו זאת!”

“חלילה לי… חי נפשי אם עשיתי כדבר הזה!” קרא בקול ויתנודד.

“אם כן אפוא עיניך ספרו לי זאת”.

“אמנם יגרתי כי יהי כן” ענה האיש ויסב את עיניו ממנה “מאז באה אל ביתי לא… לא ערבתי את לבי לבוא לראות את פניך… זה הדבר אשר לא בקרתיך כשבועים ימים, אף כי נפשי נכספה אליך, שרה יקירתי, יראתי לשאת עיני אל עיניך אשר ידעתי כי תקראנה בעיני את הסוד הכמוס עמדי… ועל כן יראתי מאד”.

“יראתי מאד!” שנתה את דבריו במרי רוחה “ירא מאד פן אנקרן מחוריהן! לא, עיניך עינים טובות הנה. הלא הן הרואות את לבבי בשכבר הימים. לפני עשרים שנה אך באורן היה לי אור… העינים האלה ועיני אני ראו במות ילדינו”.

אנחות מרות פרצו אחת אחר אחת מגרונה. אחרי כן התאפקה ותוסף לדבר: “והיא… האם לא בקשתך לתת לי ספר כריתות?”

“לא, היא נאותה לבוא אל ביתי גם אם לא אגרשך. היא אמרה לי, כי כבר במתים נחשבת… אל נא תביטי אלי ככה. זה חפץ ה'. אך למענך, שרה, לא היתה לי לאשה כדת. והיא גם היא חפצה מאד לבל תדעי על אדותיה דבר”.

“כן, אך לב טוב לשניכם יחד! היא אֵם בישראל, גם לך ניצוץ מנשמת אברהם אבינו”.

“האם לא תאמיני לדברים אשר אני אומר אליך?”

“יכול אוכל גם לבלתי האמין ולהיות בכל זאת עבריה נאמנה!” רוח ההתולים אשר נחה עליה רגע, נהפך פתאם ויהי לרוח מלא התרגשות עצומה; אז נתנה עליו בקולה:

“רב לנו דבר דברי רוח! האמנם תחשב בלבבך כי אינני יודעת את הדין… אני, נכדתו של רבי שלמה (זכר צדיק לברכה)? האמנם תדמה כי נבערה אני מדעת אשר לא תוכל, לוּ גם תאבה,לכתב לי ספר כריתות… לי, אשר ילדתי לך בנים, אשר לא מצאת בי מעודי כל עון אשר חטא נגדך? לא אדבר על ה”בית דין" פה, כי בארץ המופקרת הזאת לא ישמרו גם המה למלאות אחר כל החקים והמשפטים, ובבית־הדין האנגלי הלא לא יכלת לגרשני בשום אופן, אף כי לא הייתי לך לאשה בזה וגם לא לפי חקיהם. אני דוברת על רבנינו אנו… הלא ידעת כי גם ה“מגיד” לא יכתב לך ספר כריתות לגרשני רק יען כי חולה אני ומוטלת על ערש דוי. זה… זה הוא הפחד אשר פחדת!"

“אבל אם חפצה אַתּ!…” קרא בתחנונים, בלי שים לב לתוכחתה הקשה.

דבריו אלה, אשר הראוה לדעת, כי נכון הוא לקבל את הקרבן הגדול אשר היא אומרת להקריב למענו, היו כמלח על פצעי לבבה.

“אכן שוה אתה כי אתנך לצלל ככה במעמקי הגיהנום!” קראה בשצף קצף.

“אלהינו שבשמים חנון ורחום הוא יותר ממך!” ענה הירצל “הלא כה דבריו בספר־התורה: “לא טוב היות האדם לבדו”. ואף גם זאת, כל קרובי ורעי רחקו ממני… כלם ישיחו וידברו בי… והיא… גם היא נכונה לעזבני בכל רגע והייתי גלמוד ונעזב” קולו רעד מדאבון־נפש “הנה פה יש לך רעים, משגיחות, מבקרים, ולי… לי אין כל. אמנם הרית וגם ילדת לי בנים, אך כלם נבלו כחציר גגות ואינם. בני היחיד עבר ארחות ימים; לבו לא יהגה אהבה לא אלי ולא אליך”.

השתפכות נפשו על דבר תוגתם המשתפת הרכה את לבבה אליו.

“לך אפוא!” לחשה אליו “לך ושלח לי את הגט. לך אל ה”מגיד“, הוא הכיר את אבי זקני. הוא האיש אשר יאות לך לעשות לך את הדבר כדת. הגד לו, כי זה חפצי”.

“יגמלך ה' על טוב לבך וחמלתך עלי. כי איככה אוכל להשיב תודות לך על תגמוליך אלה עלי?”

“ואני מה אתן ומה אוסיף לך עוד, הירצל יקירי, אני האוכלת לחם חסד? אכן צדקו מאד דברי הפתגם: “המבקש מעני נדבת כפים, יצחק עליו גם אל בשמים!””

“הנני לשלח לך את הגט מהר ככל האפשר”.

“צדקת מאד; כקוץ מכאיב הנני בעיניך. מהר אפוא ועקרני משרש!”

“אבל הלא נכונה אַתּ לקבל את הגט ברצון כאשר יובא אליך?” שאל אותה בדאגה.

“האין חובת האשה לסור אל משמעת הבעל?” שאלתהו בהתול מר “לא, אל תירא. אחת אמרתי, כי לא תפגש כל מעצור בנתינת הגט. היה סמוך ובטוח, כי לא אשליכהו אל פני השליח… ואתה תקח אותה לך לאשה?”

“אמנם כן. אז יסכר פי כל הדוברים בי סרה, והיא תשב בביתי והיתה לי לאשה. זה חפצי האחד!”

“חפצך זה חפצי גם אני. עליך לכפר את פני ה' ולהציל נפשך מגיהנום!”

והירצל חכה בדברים כפוסח על שתי הסעפים.

“ואת כתֻבּתך?” שאל לאחרונה “האם לא תדרשי ממני מאומה לגמוּל על הסכמתך?”

“הרגע והשקט… אינני יודעת גם אם ימצא שטר כתֻבתי. ומה חפץ לי בכסף? הלא כה דבריך, כי לא אדע פה מחסור כל דבר. ואני אין נפשי גם לקנות קבר… אחרי שכבי זה ימים על שנה בקבר של חסד. אכן, כבר סר מר המות!”

רעד עבר בכל יצורי גוו. “מה טובה אַתּ אלי!” קרא ברגש. “היי בשלום!”

אז השח ראשו אליה… והיא אחזה בשמיכה בידיה הרועדות ותכס את פניה.

“אל נא תשקני!”

“היי בשלום אפוא” גמגם בלשונו. “ייטיב לך ה' על כך טובך עלי!” ויסב את פניו ללכת.

“הירצל!” קראה בקול נואש ותגל את פניה. הוא פנה אליה בלב נפעם וחרד לבל תנחם.

“אל תשלח אלי את הגט… הביאהו אלי אתה. אני חפצה לקבלו מידך”.

אז יחוש הירצל כי דבר־מה עולה מקרבו אל גרונו ושם מחנק לו. “הנני להביאו אליך אני!” קרא בקול רועד.

וימי הרעה הארוכים הלכו הלוך וארוך… השמש שלחה את קויה המזהירים, אשר האירו את חדרי בית־המחסה, וכמו לעגו בברק זהבם להפנים הקודרים והנעוים מעני ויסורים רבים השוכבים שמה למעצבה. הקוים האלה היו כרצים מבשרים לשוכני אפל וצלמות אלה, כי הקיץ הולך וקרב. ובערב אשר בו הביא אליה הירצל את הגט, יכלה שרה על נקלה לקרא כל מלה ומלה הכתובה על הנייר, לולא חשכו עיניה פתאם מזרם הדמעות אשר פרץ מהן וישטף שטף ועבור על לחייה הצנומות.

שרה הושיטה את ידיה אל אישה לקבל מידיו את הגט, אשר נתן אל כפות ידיה הבוערות כאש. אצבעותיה דבקו יחד מבלי משים אל הגט המונח ביניהן, אך כעבר רגע רפו פתאם והגט נפל לארץ. אבל שרה לא היתה עוד אשתו.

הירצל שמח בלבו, כי אנה המקרה לידו להסתיר את פניו הלוהטים ברגע ההוא, בהשחו את ראשו להרים את הגט מן הארץ. במצב הזה התמהמה רגעי מספר. כאשר נפגשו עיניו שנית את עיניה כבר שכבה על מטתה. שתי דמעות גדולות נזלו לאט לאט במורד לחייה, ואף גם זאת לקחה מידו את הגט במנוחה ותשימהו בחיקה.

“יהי נא מונח פה!” קראה בקול דממה כאוב מארץ “פה במקום אשר בשכבר הימים מצאת מנוחה נעימה לנפשך. ברוך דין האמת!”

“האם לא תכעסי עלי, שרה?”

“ומדוע זה אכעס עליך? אכן היא צדקה ממני… אך אשה גועת. אשה מתה אני. אם כי אין לקרא עוד תפלת ה”קדיש" בעדי, אין להתפלל עוד בעד מנוחת נשמתי. חלילה לי מקצף עליך, הירצל. הלא על האשה להדליק נר של שבת, להפריש חלה מעיסת השבת, וביתך עתה היה חרב ושמם, מאין אשה לעשות את המעשים הטובים האלה. הנה אנכי לא אחסר פה דבר, ועתה היה גם אתה מאֻשר וצולח!"

דבריה נגעו עד לבבו. “אך אשה טובה היית לי, שרה!” גמגמו שפתיו במבוכת נפש.

“אל נא תזכר לי ראשונות, עתה זרים אנחנו איש לרעהו!” ענתה אותו קשות.

“ובכל זאת הלא תרשיני לבוא הלום לראותך… כפעם בפעם?” רגשי נחם הציקו לו בבוא רגע פרידתם.

“התאמר לבוא ולזרות עוד מלח על פצעי?”

“היי בשלום אפוא!” קרא בקול רועד ויושט את ידו בלב חרד; שרה חבקה את ידו ברגש.

“כן, כן, הירצל! אל נא תעזבני כלה! בוא נא לבקרני כרע, כמַכָּר, כאיש אשר אחפץ לדעתו. האחרים לא ישימו אלי לב, כלם שכחוני… והנה נטל עלי לשכב פה… ומי יודע אם לא ישכחני מלאך המות גם הוא!” ובדברה לחצה את ידו בחזקה עד אשר הרגיש כאב.

“כן, אבוא… אבוא לראותך לעתים קרובות!” קרא באנחה מעצמת הכאב אשר חש בידו.

אז הרפתה ממנו ותשלח את ידו לחפשי.

“אבל אל תבוא הלום לפני בואך בברית הנשואים!”

“לוּ יהי כדבריך!”

“אבל חתונתך הלא תהיה חתונה נעלמה? בבית־הכנסת האַנגלי לא יסדרו לך את הקדושין”.

“ה”מגיד" יסדר לנו את הקדושין!"

“הלא תראני את ה”כתבה" בבואך לראות את פני בקרוב?"

“כן… אשתדל להשיג אותה ולהביא עמדי הלום!”

כשבוע ימים עבר והירצל בא ויבֵא עמו גם את הכתבה. פניה אשר הפיקו מנוחה לא גלו הפעם על הסערה אשר בנפשה פנימה. אז העיפה בה את עיניה. “מהלל שם ה'!” קראה ותשיבה לידו. אחרי כן דברו וישוחחו יחד בשכנים ובמעשיהם ובעוד ענינים קלי ערך. בקומו להפרד ממנה אמרה אליו: “התוסיף לבוא הלום?”

“כן, עוד אוסיף לראות את פניך!”

“מה טוב אתה לי להקדיש למעני את עתך היקרה. אבל אשתך… האם לא תעבר עליה רוח קנאה?”

הירצל הביט אליה כמכה בתמהון משאלתה המוזרה.

“לקנא אותי אליך?” גמגם הירצל במבוכה.

דבריו אלה הכעיסוה תמרורים ושפתיה החורות רעדו רגע, אך היא התאפקה ותאמר: “היודעת היא כי באת הלום?”

הירצל הניע בכתפיו. “האדע? אנכי לא הגדתי לה”.

“הגד לה!”

“כחפצך אעשה”.

אז החשו שניהם זמן־מה. לאחרונה הפריעה היא את הדומיה.

“האין נפשך להביא גם אותה עמך לראות אותי בזה? תבוא נא ותרא כי אין עוד בלבבך אהבה אלי…”

הירצל נרתע לאחור כמו ממכת לחי. ואחרי רגע דומית עצב אמר אליה: “הבאמת ובתמים דברת את דבריך אלה?”

“הן לא בדחן הנני. הביאה נא אותה אלי… האין נפשה לבוא ולבקר אשה חולה? הלא מצוה היא לבקר חולים. תבוא נא ואני כפרתה”.

“בוא תבוא”.

והיא באה. שרה הביטה אליה רגע בתאבון גדול למאד, אך הסבה מהר את עיניה מהביט אל יפעת הרך והעלומים אשר על פני הנצבת לנגדה. תנועותיה היו אטיות ומפיקות עצלה, אבל יפה היתה להלל מאד – נערה יפה עליזה ובריאה, בת אחד הכפרים ברוּסיה, ועל לחייה האדמות כשושנים ילין חן עלומים ובשת הנער.

ובלבב שרה דקרו בעת ההיא אלפי מחטים, אשר הפסיקו את נשימתה. אך כעבר רגעים מספר התאוששה מעט. “ברוכה תהיי… לה', מרת… קריצנוב!” נאנחה בלחישה. ותחבק יד הנערה. “מה טובה אַתּ לבוא לבקר חולה אנושה כמוני היום!”

“אישי דרש זאת ממני!” התנצלה האשה הצעירה מבלי הרגש את אולתה. פניה הפיקו מנוחה ותמימות שאינן מתאימות אל מצבה המוזר ברגעים ההם.

“לך הצדקה, בתי, כי שמעת בקול אישך. היי נא טובה לו תמיד, בתי. זה לו שלש שנים אשר חכה לי בשכבי על ערש דוי. רבות, רבות נשא וסבל עד כה. היי אפוא טובה לו!” ובמהירות רבה ובהתרגשות עזה משכה אליה את ראש האשה הצעירה ותשק לה על שפתיה. אז קראה כמעט בקול־פחדים: “הרפו ממני היום!” ותכס את פניה בשמיכה ותבך בכי תמרורים. שמוע שמעה בלכת הירצל ואשתו החדשה הלוך וקרוב אל הדלת. יפי הנערה הופיע לעיניה גם מבעד השמיכה הכהה המכסה את פניה.

“הה, אלי!” יללה האֻמללה “אלהי אברהם, יצחק ויעקב! קח נא את נפשי ממני. חוסה נא עלי בזכות אבותינו הקדושים, אמותה נא כרגע, אמותה נא כרגע!”

אבל תפלתה ויללתה מתחת למכסה נאלמו לקול השריקות, האנחות והגניחות, אשר נשמעו מן הקומה השניה – גניחות הגסיסה עלו בלולות עם תלונות הזקן כי שמו רעל במאכלו – והעולה על כלן קול גניחות האשה מֻכַּת הפלצות הצועקת מרה וצמאה לחיים. והקול הבלול והנורא הזה חדר אל לב מרגריטה ויזעזע את נפשה עד היסוד בה. אז הרימה את עיניה היפות והרטובות השמימה, ותקרא ברגש: “הה, אלי! לוּ יכלתי למות אני תחת שרה האֻמללה!”



  1. “ יודע” במקור, צ“ל יודעת — הערת פב”י  ↩

המלצות קוראים
תגיות