רקע
ישראל זנגוויל
שטן מקטרג
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
שפת מקור: אנגלית
פרטי מהדורת מקור: ורשה: תושיה; תרנ"ח 1898

 

I.

"ואל תשלט בנו יצר הרע…

ותרחיקנו משטן המשחית".

(תפלת השחר)

היום חם מאד, האויר קשה ומעיק; מחנות, מחנות עננים שחורים ירומו מהר מכל קצות השמים ומראיהם אימה, כמו היה עם לבבם להשחית ולבלע רגע את כל היקום, להרוס ולפוצץ בקול רעמם את השמים והארץ יחד.

ובבית־הכנסת הקטן לחברת “אהבת חסד”, למרות היותו הפעם מלא אנשים מפה לפה עד אפס מקום, לא היה גם חלון אחד פתוח, המתפללים הלבושים בגדי שבת שמו כל מעיניהם בקול החזן הקורא בתורה ומטעים את הנגינה המסלסלת, העולה ויורדת בלי־חליפות, עד בלי שים לב אל הלחץ והדחק והאויר המחניק. הם שמו את לבבם אל מצחיהם המזיעים ואל כתנותוהם, אשר דבקו לבשרם, ככל אשר שמו לב אל מובן המלות העבריות היוצאות מפי הקורא בנגונן המקבל. השפה העבריה אמנם לא היתה מוזרה להם אך כל רעיונותיהם היו נתונים נתונים אך לנגינה לבדה – הרעיון שהתלבש בקולות והטעמים הידועים והחביבים, אשר נקדשו מרוב ימים כמהו, כמו התגשם עמהם באחדות שלמה לבלי הפרד. הזעה גם היא היתה כמעט, הודות לההרגל, לאחד מחלקי עבודת האלהים בבית־הכנסת במקרים רבי־הערך. והפעם היה אמנם מקרה רב־הערך מאד.

הדבר היה באחת משבתות השנה הפשוטות בעת תפלת המנחה, אך אז רבה התכונה לקראת מקרה נכבד, אשר לא רבים כמוהו בבית־הכנסת ההוא: הרב הגדול רוּצינסקי מבּראָדי, היה נכון להטיף שמה בעוד רגעי מספר; הנה כי כן נאספו ובאו שמה הפנים המכרכמים והנזעמים, העינים השקועות והנוצצות והשערות הפרועות והסבוכות של הסנדלרים־המטליאים, החַיָטים, פועלי בתי־החרשת, הרוכלים וכל העניים למיניהם הבאים בסוד החברה להתענג על נעם אמרותיו של המגיד המהלל המתֻבּלים במליצות וחדודים, בבאורי־מקראות נפלאים ובאגדות יפות ונעימות. ולא רק האנשים לבדם באו שמה; רבים מהם הביאו עמהם גם את נשותיהם המקֻשטות בפאותיהן הנכריות ובעגילי אזניהן, אשר ישבו מעבר למסך המבדיל בין עזרת האנשים לעזרת הנשים לבל ירָאו פניהן; אף כי למראה הפנים הגסים, הלחיים הצנומות אשר שפו עצמותיהן, העינים הכהות והסנטרים הבולטים תחשב הצניעות היתרה הזאת לזהירות נפרזה. ובעזרת הנשים, אשר היתה קטנה מעזרת האנשים, גדל הלחץ והדחק בין הספסלים הצרים והתכופים רב יתר מאשר בין האנשים; ולא יפלא אפוא, כי בעת אשר השמיע אחד העולים לתורה את קולו בברכה מעל הבמה, התעורר פתאם שאון גדול מעזרת הנשים: אשה אחת התעלפה; ברב עמל בדחיפות רבות בלב ובכתף מכל עברים, אשר הגדילו עוד יותר את המהומה והמבוכה, הוציאוה החוצה להשיב רוחה אליה, ומעזרת האנשים, אשר לא ידעו סבת המהומה, נשמעו קולות קוראים: “הס! הס!”. השמש מהר לבוא אל אחורי המסך, ומדאגה מדבר פן ישָנה המקרה הזה, אמר לפתוח את החלון הקטן אשר בירכתי החדר, הנשקף אל הרחבה1, ולהביא הביתה רוח צח. אך האשנב אשר שכן במנוחה על מקומו זה ימים רבים, התעצל הפעם גם לסבב על צירו מעט; אז שב השמש על עקביו ויפנה לו דרך בזרועותיו עד בואו אל עזרת האנשים ושם משך בחבל בחזקה ויפתח חלון ארוך וצר הסמוך לתקרה מבלי שים לב לתלונות אנשים רבים.

ובטרם יכלה השמש את מעשהו וכל הצללים העבים, אשר מלאו את פנות בית־הכנסת, כל הערפל, אשר אצלו עבי הזעם ממראיהם האפל על היום ההוא ואשר גדל וירב שבעתים הודות לחלונות המכֻסים בחלאה והלוטים בקורי עכביש, עפו ויעלמו רגע מלהט ברק פתאם – והכתלים המשוחים בצבע כהה, ארון הקדש המכֻסה בפרכת לא־נקיה, הספסלים הנאלחים והפנים השחורים הצפופים בין שורותיהם רחצו רגע בים־אש, וכעבור רגע הרעים רעם אדיר ונורא ברגז קולו, המודיע כי העננה הרת האֶלקטרוּן קרובה מאד.

התפלה נפסקה כרגע; כל הנאספים עמדו על רגליהם, ומכל העברים נשמע קול הברכה: “ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם עושה מעשה בראשית!” ותכופה אחריה, כרעם אחרי הברק: “ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם שכחו וגבורתו מלא עולם!” אז הביטו עיני הנאספים מבלי־משים אל פני הרב הגדול – והפנים המפיקים מחשבה עמקה והיפים מאד מתחת לכפה השחורה החבושה לראשו, וישבו על מקומותיהם ברגש בטחון. הרעיון הרצוף בברכות האלה – הוא לא פחות ולא יותר מהכרת עזוז אלהי עולם המתגלה במחזות הטבע ויסודי הבריאה; אך טבע האדם הנלחם בלי־הרף עם האימות והפחדים אשר בתבל ומלואה, לא יגיע לעולם למרום מעלת אמונתו, ובתם לבו חשוב יחשב את הברכה לסגולה, אשר תשמר עליו מאיתני הטבע הסוערים להפילהו. כעבור רגע קמו הנאספים שנית על רגליהם, באחוז משה גרינביץ העטוף בטליתו בספר התורה, אשר נגלל זה עתה ויקשר במפת משי ויושם עליו מעטפת רקמה ובראשו התנוסס ה“כתר” רב הפעמונים וה“יד”.

ובעמוד משה גרינביץ על הבמה ומשאו הקדוש בזרועיותיו – וברק מבהיל, אשר נלוה כמעוף עין ברעם נורא, החריד שנית את המתפללים. וזרועות משה חרדו ותרעדנה ועל לבו עלה רעיון נורא: “פן יפל ספר־התורה ארצה!” בעלות הרעיון הנורא הזה על לבבו עבר הרעד בכל עצמותיו. ספר־התורה הוא דבר היותר יקר והיותר קדוש ללב היהודי, ומה גם בעיני חברת “אהבת חסד”, אשר ספר תורתם היה יקר ללבבם מכל יקר, וקדוש מכל קדש, יען כי אחד הוא להם. העניים האלה לא יכלו גם לקוות להכין להם מותרות; וכה היה ספר התורה היחידי סמל דמות חברתם וחותמה, אשר במציאותו תלויה גם אפשרות מציאותם בתור חברה. אמנם גם בנפל ספר־התורה ארצה לא יפסל עוד, כי אותיות הכתובות בידים אמונות על קלף בחור וטוב לא תמחינה על נקלה; ובכל זאת תחשב להם נפילת ספר־התורה לאסון היותר גדול והיותר נורא מהכיל. על כל איש ואיש מהמתפללים תהיה חובה לצום יום תמים לאות תוגה ואבל. ומשה חש בלבבו, כי לוּ קם ונהיה באמת הרעיון אשר עבר במחו, לא ערב עוד את לבו להביט בפני אשתו החסודה והאדוקה, אחרי אשר נכתם עונו לנצח. וכל חברי החברה גם הם, אשר כבדוהו מאד ואשר חכו עתה להאציל עתרת נשיקות לספר־התורה האחוז בזרועותיו, בעברו ביניהם עד הגיעו אל ארון הקדש, הלא המירו כבודו בקלון, על אשר לא ידע להזהר בעשותו את חובתו זאת, אשר רבים התאוו תאוה ולא זכו לכבוד הזה. כל המחשבות האלה, אשר עברו כברקים במוחו מבלי השאיר אמנם רושם ברור בקרבו, הביאוהו לחבק בחזקה אל חזהו את ספר־התורה, אשר התרומם מעט מעל לראשו, וברגש בטחון מפני הסכנה הנשקפת לו, צעד צעד אחד לפנים; אך פעמוני ה“כתר” צלצלו באזניו בקול זעם כמו נבאו לו עתידות לא טובות, ובהגיעו עד שתי המעלות היורדות מן הבמה, תקפהו רעיון נורא, כי יכשל ונפל ברדתו מעל הבמה. בדאגה ופחד מעיקים לב ונפש ירד על אחת המעלות, והנה הרגש, כי אין כח בשמים ובארץ אשר יוכל לעצר בו מנפל ארצה, גבר חילים שבעתים. הכרה לא ברורה, כי בעוד רגע תפתח הרעה, שפכה עליו את ממשלתה כלה; האויר גם הוא כמו מלא רוח פחדים וזעם, אשר יהיה תמיד כרץ מבשר שמועה רעה בטרם יחגרו איתני הטבע ממסגרותם. אז גברו בו רגשותיו, והרגשות נוראים מאד. הדעת הברורה, כי בוא יבוא האסון ולא יאחר שנתה פתאם ותהי לחפץ אדיר לקחת בו חלק בפעל ולמהר לעשותו. זרועותיו כמו התאוו תאוה להרפות מספר־התורה. הוי! לוּ אך יכול להשליך את המשא ארצה, כן, לרמס אותה, לרקע עליה ברגליו, לבטא בשפתיו חרפות וגדופים נוראים ולהחלץ פעם אחת מן העננה השחורה, אשר כמו סביב שתה עליו לשים מחנק לו. וניצוץ קטן של חפץ, של תבונה ישרה, עוד נלחם נלחם במאויי לבו אלה. נחלי זעה שטפו מעל מצחו. זה אך רגעי מספר מאז לקח את ספר־התורה בזרועותיו, אך בעיניו היו כשנות אלף.

רגלו רחפה עוד בין המעלה הראשונה והשניה, ולפתע קרה מקרה מוזר. מבעד לחלון הצר, אשר נפתח בידי השמש, התפרץ פנימה זרם אש לוהט, אשר סגר רגע עיני המתפללים הנרעשים, ואחריו קולות אדירים ונוראים הרעידו רגעי מספר את הבית כמו בצחוק שדי תפת; ובשוב רוח האנשים אליהם ויפקחו את עיניהם ראו והנה משה גרינביץ יושב משומם על מעלות הבמה, ידיו אוחזות בשולי טליתו וספר־התורה מתגולל בעפר על הרצפה.

המחזה הנורא הזה הכה ככה את האנשים בשממון, עד אשר לא יכלו להוציא הגה מפיהם או לנוע ממקומם. בבית שררה דממה עמקה ואיומה, אשר הָפרעה אך מקול הגשם השוטף המתדפק בחזקה על הגג והחלונות. ארבות השמים נפתחו ובעד החלון הפתוח התפרץ הביתה זרם מים כבירים. השמש התאושש כרגע וכמו בבלי דעת התנפל אל החבל וימשכהו ויסגר את החלון. מעשהו זה עורר את האנשים מתמהונם, וכעשרת אנשים, אשר פניהם השחורים חשכו עוד יותר מפחד ורגז, התנפלו להרים את ספר־התורה מעפר הרצפה, לקול המולה גדולה של קריאות ואנחות נפסקות, אשר קמה מכל עבר.

אפס כי בטרם השיגה יד אחד מהם להרים את ספר־התורה התנפל משה גרינביץ עליו כחץ מקשת ויאחז בו. “לא! לא!” קרא בקול בשפת יהודית, אשר דברו בה כלם ברגעים ההם: “מה לכם פה? המצוה לי היא, אני, אני אשאנו!” ובדברו הרים את הספר ויחבקנו בזרועותיו.

“נשק את התורה, נשק אותה, למצער!” קרא הרב רוּצינסקי בגרון נחר מהתרגשות וזעם.

“לנשק אותה?” ענה משה גרינביץ בצחוק לעג: “מה! את אשתי, בבית הכנסת! המעט ממנה כי אחבקנה?” ומבלי חכות עד אשר יבינו השומעים דברי העתק והחרפות, אשר הביע בשפתיו, הוסיף ויאמר: “הוי, עתה אוכל אשאך על נקלה; עתה אוכל אחבקך ואשאף רוח בלי מעצור; הביטו!” ובדברו השפיל את הספר הצדה ויראם את שרשרות הכסף המצפים זהב, את ה“יד” ואת הפעמונים אשר נשחתו בידי הברק. “אני לא פגעתי בך!” קרא בפנותו אל התורה: “ה' פגע בך!” בתנועת יד קלה הרים את המעטפה ויראם כי גם הקלף שחר וישָחת.

אנחה פרצה מלב רבים; ורבים הביטו דומם כמֻכּי שממון. אבדן הכסף, נוסף לאות חמת ה' אשר בערה בם, הרגיז את נפשם עד היסוד בה. “עתה אין עוד רוח בקרבך להחלץ מזרועותי!” הוסיף משה גרינביץ בלעג ובוז. “ראו נא!” קרא פתאם “הברק שב וירד שאולה!” האנשים הקרובים אליו התחלחלו, ויביטו אל הרצפה, אל המקום, אשר הראם בקצה הספר אשר השפל לארץ. לוח־העץ שחר כפחם וחור צר גלה עקבות הזרם האֶלקטרי. ובהביטם ככה בדמית־פלצות, פרצה יללה איומה מאחורי המסך. השמועה הרעה, כי נשחת ספר התורה, הגיעה עד הנשים, ונפשותיהן הנפעמות מצאו נחם בהשתפכן בבכי ויללה. “הריחו! הריחו!” קרא משה גרינביץ, בהריחו ריח הגפרית הממלא את האויר, בשמחה גלויה.

“אוי ואבוי!” יללו הנשים “אויה! אויה לנו!”

“הסו, הסו כלכם!” הרעים בקולו המגיד, אשר התאושש פתאם. “הסינה, נשים! האזנה אפוא לדברי הפעם. הלא זאת היא נקמת ה' על כל הרעה אשר עשיתם בארץ הזאת. מאז עזבתם את ארץ מולדתכם עזבתם גם את תורת אלהינו ותשכחוה. הנה פה עמנו בבית־הכנסת אנשים אשר גלחו פאת זקנם; הנה פה עמנו נשים, אשר לא הפרישו חלה מעסת יום השבת. שמעו אפוא! יום המחרת יהיה יום צום לכלכם. ואתה, משה גרינביץ, עליך לברך ברכת “הגומל”, להודות לשמו יתברך, אשר הציל את נפשך ממות”.

“אנכי לא!” ענה משה גרינביץ “ואתה אך הבל יפצה פיך. אם אמנם הציל הקדוש ברוך הוא את חיי, הלא הוא אשר הביאני עד שערי מות. לולא הוא שהיה לי אזי לא ידעתי גם כל פחד”.

לשמע דברי חרוף וגדוף כאלה יוצאים מפי יהודי נאמן ותמים דרך כמשה גרינביץ, היו המתפללים כמֻכּי תמהון, השתוממו ולא ידעו מה; אבל ההשתוממות היתה עד ארגיעה. כעבור רגע התפרץ מפיות למאות קול קורא בזעם: “אפיקורוס! אפיקורוס!” ובלולים עם הקריאה הנוראה הזאת, אשר טפלה עליו חטאת שאול, עון הכפירה, עלו קולות מקולות שונים מכל עברים: “אכן עונותיו סבלנו! השליכוהו החוצה! הנה זה יונה, בשלו כל הרעה! הנה זה הפושע!” הנאספים קמו זה כבר על רגליהם ופני זעם נשקפו מאחרי פני זעם, ומהירי חמה אחדים כבר קפצו ממקומם. “משה גרינביץ!” צעק הרב הגדול בקול אדיר, אשר נשמע בתוך ההמולה הרבה, “ההֻכּית בשגעון?”

“עוד נכון רוחי בקרבי” ענה האיש, ופניו מפיקים עזות, על קומתו הגבוהה, הנטויה מעט לפנים, נסוך עֹז וקשי־ערף, חזהו הצר בולט וירום לרגעים, ראשו נטוי לאחוריו והכובע הרם והבלה החבוש לו, ירד גם הוא אחורנית אל מול ערפו. אכן מראה פני משה גרינביץ היה תמיד עז וזר, בעורו החִוֵּר, בעיניו השחורות המפיקות עצבת, בחוטמו הרם והכפוף כחרטם הנשר, בפאותיו המסלסלות היורדות מעל רקותיו ובשפתיו האדֻמות והמלאות הנשקפות מעט מבעד לשער שפמו וזקנו השחורים; והפנים האלה, אשר שֻנו הפעם מאד, הפיצו אימה. “עתה ידעתי כי צדקו הסוציאליסטים והכופרים, צדקו מאד, כי אך לשוא נעמל ונקרא עד אשר יחד גרוננו בתורה, שאֵל עליון, אם ישנו באמת, ישליכנה ארצה כנצר נתעב וישימנה למרמס רגלינו. הידעתם אפוא, אחי? קומו ונלכה יחד אל בית־חבר הסוציליסטים ונעשן שמה את מקטרותינו. התמאנו? אין זאת כי הֻכֵּיתם אתם בשגעון!” אך יצוא יצאו הדברים הנוראים האלה מפיו וברק זעם שפך שנית זרם אור נורא על צללי הערפל, אשר מלאו את הבית; אחריו הריע רעם אדיר ונורא, הבית חשב לנפל ולהתפוצץ לרסיסים; אצבעות הסערה התדפקו בחזקה על החלונות מסביב. מעזרת הנשים נשמע קול חרדה ונהי: “חוס נא, רחם נא, אל רחום! סלח נא לעונותינו! הה, הנה קץ התבל בא!” אך מספסלי האנשים עלו פתאם קולות־זעם בלולים, אשר השתפכו יחד ויהיו לקול אדיר ונורא כקול הנמר, ומכל עברים התנפלו בחמה שפוכה על המגדף. ומפי משה גרינביץ התפרץ צחוק־פרא, צחוק שגעון, ובספר התורה, אשר בידו, הכה את כל הקרב, הקרב אליו מסביב. אך איש זרוע אחד ליטאי אחז בחזקה בקצה הספר ועליו נוספו עוד אחדים וברוב עמל הוציאוהו מזרועותיו. והוא הוסיף להלחם בחמת כח, וזרועותיו, אשר כמו גידי ברזל להן, עופפו על פני אויביו, אשר צבו ויזובו דם; והאנשים שכחו רגע את חפצם להשליכו החוצה, ויסערו עליו מסביב לעשות בו כלה; עוד רגע והיתה אחריתו להכרית, לולא נשמע פתאם קול קורא, אשר החריד רגע לבות כל האנשים, מלבד לב משה גרינביץ, אשר לא נע ולא זע ממקומו; והקול קול איש המדבר יהודית כדברים האלה: “טוב אפוא, אם זה הוא הדרך, אשר בחרו להם בני “אהבת חסד”, וזה הוא המעשה אשר יעשון ביום השבת, הלא טוב טוב יעשו, לדעתי, ללכת אל בית־חבר הסוציליסטים לעשן שם את מקטרתם; האין זאת, אחי?”

הדברים האלה הנמרצים והנכוחים כשהם לעצמם, נאמרו בקול עז מלא לעג שנון ונמרץ, לא במריבות, כי אם בשחוק־בוז על אולתם, ומבלי משים פנו עיני כל אלה המדבר.

מי הוא זה? מאין בא כרגע זה הגבן לבוש השחורים, חבוּש כבע העור, אשר משך עליו עיני כל בשערותיו האדמות, במצחו הצח והרם, בעיניו הגדולות המפיקות עז ומנוחה ומבטן חד וחודר, ובשפתיו היפות המגֻלחות למשעי ועליהן לעג מר? אין איש אשר יזכור כי ראהו בבואו – אין איש אשר ראהו יושב על ידו או קרוב אליו. האיש הזה לא היה מבאי בית־הכנסת ההוא, אף לא חבר לחברתם או לאחת מאגדותיהם בכלל. ואף גם זאת, אך הביטו אליו, נדמו פתאם קריאות הזעם על שפתותיהם, ידיהם הנטויות רפו ותרדנה, וזרם־רעד וזכר מרגיז עבר פתע בלב כל האנשים. ולא היה שם איש, אשר לא נדמה לו כי ידעהו פנים, ולא היה שם גם אחד אשר יכול להגיד מי הוא או מתי ואיה ראהו. גם על לב הרב הגדול רוּצינסקי, אשר אך זה כשבועים מאז דרכה רגלו על אדמת אַנגליא, עלה כצל זכר האיש המוזר הזה, ומצחו הקמוט נקמט עוד יותר בחשבו להזכר מי הוא. ודומיה עמוקה שררה פתאם בבית־הכנסת; גם אנחות הנשים הנפעמות נאלמו. אך המית הסער וקול המון הגשם השוטף בלי הרף רעשו כבראשונה. בחוץ סערו החיים הרועשים של לונדון הגדולה, למרות הסער והגשם, ובפנים בית־הכנסת הקטן נאלם דומיה מפחד נעלם ומוזר.

הגבן הלועג הוציא את ספר־התורה מידי הליטאי הרפות ויניפהו כמו בבוז. “נשחת! על לא עון!” קרא בקול “הנה השם הגדול והקדוש בכבודו ובעצמו, והברק התעלל בו ויכריעהו! הנה זה הוא אשר תעבדוהו בכל לב ובזעת אפים – לאסף כסף רב למען יכתבו דבריו על קלף נבחר, ועתה הנה הוא לועג לכם, לעמלכם ולכל הקרבנות אשר תביאו לו בנפשכם. חדלו לכם אפוא משמוע בקולו; אל תקריבו את היום השביעי לכבודו באפס מעשה בעת אשר אלהיכם יחללהו בשלחו בו ברקים ממעל. רב לכם לשעות בהבלי שוא, בעלים בלים, אשר כבר אבד עליהם כלח תחת אבק אלפי דורות. עזבוהו אפוא אותו ואת תורתו, כי גם הוא לועג לתעתועיכם אלה, הוא וכל מלאכיו צוחקים עליכם ועל אולתכם. מה הוא הטוב אשר עשה לעמו בחירו על כל התלאות וכל מצוקי השאול, אשר מצאוהו במשך שנות מאות? הן אך להיות למשחק לו בחר בכם. הוא נתנכם לבז ולמשסה בידי אויביכם; הייתם חרפה בגוים ומשל בלאֻמים; הייתם מטרה לכלמות ורוק. פה באַנגליה הונח לכם מעט, אבל גם פה תאכלו לחמכם הצר בדאגה ובעמל נפש. השֵנה זרה לעיניכם ובתיכם – חורים צרים ונאלחים; בניכם ובנותיכם אובדים עמכם ועיניכם רואות וכלות; ככה תלכו מטה מטה עד אשר תרדו ביגון שאולה. הרומו אפוא והיו לאנשים חפשים. אל תקריבו את חייכם לא לה' ולא לאנשים. או, אם יש את נפשכם לעבוד, עבדו אלהים אחרים, וכהניהם יריקו מטר זהב עליכם. – אכלו, שתו ועלזו, כי מחר תמותו!”

ודומית קסם שוררת בבית. רגשות הנקמה והפחד מתו כרגע; כמו רוח זלעפות נשף בנפשותם פנימה ויצת בקרבם אש לוהט; זרם מחשבות רעות פרץ בלבותם וירגיזם עד היסוד בם ויהיו כמֻכּי שממון. הם חשו כי כל רוחם נרעש ונפעם מרוח כביר אמרי פי הנואם, אשר נדמה להם עתה כבורא ניב שפתים למחשבות לא־ברורות המעיקות זה כבר על לבבם; אך עתה ירגישון היטב בכל גדלן ובכל עמקן. כן, אך אוילים המה: מה טוב ומה נעים לצאת פעם אחת לחפשי ולשתות לרויה מיין החיים, בטרם יבוא מלאך המות ושפך את הכוס על פניהם. ועיני משה גרינביץ המפיקות עצבת נוצצו הפעם כאש.

“דֹם, מגדף נתעב ונאלח!” גמגם הרב הגדול, האחד אשר לא דבקה לשונו לחכו. “שומר ישראל לא ינום ולא יישן”. הגבן הרים את פניו ויפץ מבט קר אל מול פני הרב הנכבד. “העלמות באנגליה יפות הנה!” קרא בלעג “יפות הנה גם מנשי בּראָדי!”

ופני הרב הגדול הפכו לבן כסיד ועיניו הפיצו אש. ידיו הרפות התרוממו מעט כמו חפץ להדף מפניו מחזה בלהות.

“אני ואתה דברנו שנינו יחד, רבי” אמר הגבן “נוסיפה נא לדבר על – הנשים, על היין ועוד דברים טובים כאלה. זקנך ארך ולבן, אך אל יפל לבך, רבי, עוד נכונו לך ימי זהר רבים; חשכת הקבר רחוקה עוד ממך”.

הרב נסה לבטא דבר־מה, אך שפתיו הרועדות סגרו יחד.

“חלל רשע!” קרא לאחרונה בקול רועד “לך לך למעשיך ליינך ולתענוגיך, אם חפץ אתה לחלל את היום הקדוש הזה; אך אל תתעה אחרים ללכת בדרכיך הרעים. ברח לך מזה, ואלהינו בשמים ישלח נא ברקיו ממעל ויפוצצוך”.

“אלהיך שולח ברקים לפוצץ אך את הקדוש לו”, ענה הגבן הננס בזעם בהרימו את ספר־התורה, והמולה דקה של הסכמה נשמעה בבית. “הלא אמרתי לכם, כי אך צחוק ולעג הייתם לו? הנה נאספתם פה להמוניכם לשפך שיח לפניו, ורוח מפיכם יצא יפלג דרך באויר לברק זעמו ואתם תהיו מטרה לחציו. אתם תפארו את תורתו בשרשרות כסף ופעמוני זהב, ועדי הזהב ימשך אליו את ברקיו ממעל”.

אז הביט מסביב, ובעיניו התנוצץ כבעיני החתול ברק נצחון בהתבוננו אל הרושם אשר עשו דבריו. הוא החשה רגע ובמלוא רחבי הבית שררה שנית דממה עמקה ונוראה, אשר נרגשה עוד יותר לקול המון הגשם ההולך הלוך ורפה. פתאם הפרעה הדומיה המעיקה באופן מוזר מאד.

“יתגדל ויתקדש שמיה רבא” צלצל קול ילד מירכתי בית־הכנסת. ילד יתום קטן בא אל בית־הכנסת להתפלל תפלת ה“קדיש”, ומרוב החם אשר בבית נרדם באחת הפנות ויישן כל עת הרעם והסער; ובהקיצו משנתו התבונן אל הדומיה אשר מסביב לו ויחשב לתמו, כי הקהל יחכה לתפלת הקדיש אשר עליו להתפלל. הילד הזה היה האחד בעזרת האנשים, אשר לא ראה את הגבן המגדף ולא שמע את דבריו.

פני הגבן היפים נעוו פתאם ומצחו קמט מאד; בשצף קצף רקע ברגלו הצולעה על הרצפה, והילד אשר קול דברים לא הפריעהו, הוסיף לקרא בניניו הסגורות בכונה:

“בעלמא די ברא כרעותיה…”

“הגשם חלף הלך לו, אחי” קרא הגבן בקול צרוד ודבריו כמו נחבאו בגרונו “קומו ולכו עמדי ואני אגדכם איכה תעשו ואיכה תתענגו בחיי העולם הזה כי עולם אחר זולתו אין”. אולם גם איש אחד לא קם ולא זע. תפלת הילד צלצלה הלאה בנעימות ועז. הגבן הזר החיש צעדיו אל הפתח; בהגיעו אל המפתן הביט לאחור, והנה – אך משה גרינביץ לבדו הולך אחריו. בזעם אפו השליך את ספר־התורה על ראש הילד, והילד אשר כלה אז את תפלתו, פסע שלש פסיעות לאחוריו; והספר נפל ויך בקיר. הגבן יצא את הבית ומשה גרינביץ עמו. כגל פחדים עבר במלוא רחבי הבית, האנשים שאפו רוח בחזקה, כמו נשא הרוח עתה את העננה הכבדה, הרת גפרית ואש, אשר שמה מחנק להם. הילד הרים בכל כחו את הספר הנופל לרגליו וישקהו ויתנהו לאיש הקרוב אליו, אשר חבקהו בחרדת קדש וישימהו בארון. קוי אור שמש פרצו הביתה ממעל ויפזו גלי האבק המרחפים בבית בשלל צבעי קסם, ויהיו כחצי אור ארוכים שלוחים משמים ארץ. החזן והקהל החלו להתפלל הלאה, כמו היה כל המקרה המוזר הזה אך חזיון לילה; אף גם לא דברו ולא השתוממו אליו; כן גם לא זכר הרב את הדבר בדרשתו הנפלאה אשר דרש אחרי התפלה, אך בסוף דבריו הזכירם כי יום צום להם היום הבא. ולמן העת ההיא והלאה רחקו כלם ממשה גרינביץ, כאשר ירחק איש מצרעת ממארת, יען כי מראהו העלה על לבבם זכר רעהו הכופר הנורא, המטיף לכפירה באלהים, אשר התגנב במרמה אל בית תפלתם ויולך שולל אחד מחבריהם ויתעהו בתהו לא דרך. זכר הגבן המוזר ההוא הרתיח דמי לבם כסיר וראשם סחרחר מהמון מחשבות זרות והרהורים רעים. השמועה על דבר האסון אשר קרה בבית תפלתם עוררה לב נדיבים מספר לקנות להם ספר־תורה חדש. ובטרם חגגו עוד חג חנכת ספר־התורה ברב פאר והדר, והרושמים העמקים, אשר השאיר המחזה המרעיש והנורא ההוא בעתו, היו לצללים דקים בנפשות האנשים, אשר הסכינו אמנם לריבות ומדנים בבית תפלתם וגם מכות ומהלומות לא זרו להם.


־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־

 

II.

“גמלתהו טוב ולא רע כל ימי חייה”.

(משלי לא יב).


ומשה גרינביץ הלך אחרי רעהו החדש במבואות הצרים והעקומים והמובילים אל מעונו הוא; וכל רוחו ונפשו היו נתונות, נתונות הפעם אל החפש הנעים והחדש. השמש, אשר כמו הופיע מבין העננים לקדם את פניו ברגע עברו על מפתן בית־הכנסת היה בעיניו כסמל דמות החיים החדשים הנשקפים לפניו. אז זקף את גויתו הדלה מלוא קומתו ויתאמץ ליַשֵּׁר את גבו, הכפוף מרוב עבודה על מכונת התפירה, וירומם מעט את כובעו ויהדקהו לראשו הכן. לא רגש של שובה ונחת מלא הפעם את לבבו, כי אם תסיסה מהירה של מחשבות ורעיונות, התרגשות זרמי העצבים, התעוררות כל כחות הנפש להחלץ ממסגרותיה, תנועת דם עצומה בכל גוו פנימה. המון המושגים והדעות אשר הכו שרש עמוק ברוחו במשך כל ימי חייו, או יותר נכון, נֵטל ההרגל הרב, אשר העיק עליו עד כה מבלי הרגיש אמנם את כבד משאו, השלך מעליו כלה. הוא לא ידע עוד מה לעשות בחיים החדשים המפעמים בו בכל עזו. הוא הרגיש אך, כי חי חי הוא בכל יצורי גוו.

“הוי, אחי!” הצהיל קולו אל הגבן, אשר מהר ללכת לפניו “הפתאים ההם אשר בבית־הכנסת הלא הטיבו עשו לצאת החוצה ולהתענג על האויר הנעים”.

"הם שואפים אל קרבם את האויר המשחת, אשר יעלה כקטרת לאלהיהם לריח נחוח ענה הננס, אשר עצר את צעדיו רגע עד אשר יגיע רעהו אליו.

הליכתם הקצרה מלאה חליפות מחזות שונים. עגלון הכה בשוט את סוסו באכזריות חמה עד אשר התהולל הסוס במרוצתו, שני ילדים הלכו יחד אחוזי יד ולפתע החלו להאבק ולהכות איש את רעהו; איש, אשר מראהו כבן־נכר, לבוש הדר כאחד העשירים יחוג ינוע כשכור לארך הרחוב. ולבב משה התחמץ בקרבו למראה שרשרת־זהב עבה על חזהו, אשר יכלה להיות למחיה למשפחה עניה לירח ימים והותר; אפס כי בטרם גברה הקנאה לנסות דבר אליו, הָשלך האיש האֻמלל ארצה במכת פתאם, ותמונת האיש ההדור בלבושו נעלמה כרגע בין שדרת העצים עם שללו הנחמד. משה שמח בלבו על הדבר הזה ולא נסה גם לעמד לימין השדוד, וברגע נמשכו עיניו אחרי נערים מספר, אשר החלו לקשר חבל בזנב חתול. עודנו מתבונן כה וכה ולבבו נע פתאם למראה הבית אשר יגור בו. רעהו ההולך לפניו כבר סר אל המסדרון, כי הדלת היתה פתוחה תמיד; ומשה חש בלבבו כי אך טוב וחסד יעשה עמו רעהו להעתר לבקשתו ולבקרו בביתו. שמח ושבע רצון בא משה אחרי רעהו אל המסדרון; אולם אך דרוך דרכה רגלו צעד אחד לפנים ורגש אי־אמון התעורר בלבבו. הבית היה גדול ורם מאד, מראהו הזועף וחסר־טרם הבניה והגזרה העידו בו, כי לא תמול הוא עלי אדמות; לפני מאה שנים נחשב אולי לאחד הבתים היפים והנהדרים, ועתה יגורו בו שתים עשרה משפחות, כרֻבּן עבריות. החדר האחד אשר היה למעון למשה גרינביץ היה במכפלה העליונה, וקירותיו העקמים משני עבריו היו חלקי הגג. וככל אשר הוסיף משה לעלות במעלות העולות אל מעונו, כן זעף רוחו בקרבו הלוך וזעוף, הלוך וקדור, כמו ספג אל קרבו את החשך המכסה את המעלות ואת ידותיהן העבות העטופות בקורי עכביש, אשר לא חדר ישר אליהן ברק אור שמש מעודן; אולם אך הגיע משה אל העזרה הקטנה, והאפלה אשר לפני פתח מעונו ורגשי העצב והרגז, אשר העיבו נפשו ורוחו כעננים קלים, היו לרגש אחד מר ונורא, עמק ומעיק; זכר נפש אחת עלה במוחו וירעישהו מאד, רגש נחם וחרדה העיק על לבבו אשר הלם כהלם פעם בחזהו. אשתו! זו הנפש הזכה, הנדיבה ויראת האלהים! איככה יוכל הפעם להבינה בינה? אך כעבר רגע באה מחשבה בלבו אשר הקלה מעט נטל החרפה והדאגה אשר העיק עליו. אשתו איננה בבית; עודנה בבית־הכנסת “אהבת חסד” אשר, הודות להמסך המבדיל, אולי איננה יודעת גם עתה מכל המעשה אשר עשה שמה. פתאם הסב פניו אל רעהו, ולעיניו נגלו עקבות קמטי זעם על מצחו הצח והרם, אשר נעלמו פתאם מתחת לכובע העור החבוש לראשו. שערות הגבן בערו כאש באֹפל הזרוע מסביב, ועיניו הפיצו ברקים.

“אשתי, כנראה, עודנה בבית־הכנסת” אמר משה “אם כן הדבר, בידה המפתח ולא נוכל לבוא פנימה”.

“המפתח לא יפריענו מאומה” לחש הגבן “אבל ראשית כל עליך להסיר זאת מפה”.

עיני משה פנו בתמהון אל המקום אשר הראה אליו הגבן באצבעו הארוכה והלבנה ותעמדנה על ה“מזוזה” התקועה בתיק פח־לבן דבוקה אל המזוזה.

“להסיר אותה מזה?” שנה משה את דבריו.

“הסר אותה מזה כרגע!” ענה הגבן “לא תדרך כף רגלי על מפתן הבית, אשר הבלי שוא ומדוחים כאלה יפארו הפתח”.

ומשה עודנו מחכה; המחשבה: מה תאמר אשתו לכל הדברים האלה? התעוררה בלבבו שנית בכל עז; המחשבות והשאיפות החדשות, אשר סערו בו זה עתה בכל עז, כמעט כלו פתאם ואינן. אך מבט בוז הבריק מעיני הזעם אשר לנגדו ויחדר אל נפשו פנימה. אז שם את ידו על ה“מזוזה”, אך ההרגל הרב משנים רבות גבר הפעם על החפץ, וידו אשר אך נגעה בה, שבה אל פיו וישקנה. פתאם שֻנו מחשבותיו כלה, נפשו נכספה ברגע ההוא לאחז בגבן ולשום מחנק לנפשו. אך החפץ הזה היה חסר אונים; כי אך הגיעה לאזניו שריקת בוז ונאצה רבה, אשר התמלטה משפתי רעהו, הרים מהר את ידו וימשך בחזקה את קצה ה“מזוזה”, וה“מזוזה” משה מעט ממקומה. ברגע ההוא הגיע לאזניו קול נעים ורך הקורא בנגון־עצב:

“אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים ובדרך חטאים לא עמד ובמושב לצים לא ישב”.

והקול קול רבקה גרינביץ הקוראה בספר התהלות מדי שבת בשבתו אחרי הצהרים.

פני משה גרינביץ התפלצו מפחד פתאם; ידו נחה על ה“מזוזה”, מלחמה עזה פרצה בנפשו רגעי מספר. אז השיב ידו וישקנה למו פיו, ובפנותו אל רעהו במבט זעם ובוז, ראה והנה הוא מתחמק לאטו ויורד במעלות אשר עלה בהן. תרועת גיל פרצה משפתיו; אבן כבדה התגלגלה מעל לבבו.

“רבקה’לי, רבקה’לי!” קרא משה בקול נרעש, בהתדפקו בדלת; וכעבור רגע היה אחוז בזרועות רעיתו הנעימה המתרפקת עליו באהבה.

“ומי הגיד לך, כי אני הייתי זאת?” שאלה רבקה אחרי עבר רגעי מספר בענג ואֹשר אין־קץ לשניהם “אנכי בקשתים לבלי הגיד לך מאומה, למען תתענג על הדרשה במנוחת נפש; כי ידעתי גם ידעתי מה חרד ופחד לבבך, גם עזוב תעזוב את בית־הכנסת בהודע לך כי התעלפתי”.

“וגם איש לא הגיד לי כי התעלפת!” קרא משה, אשר שכח רגע את מבוכתו הוא.

“ואף גם זאת נבא לך לבך הדבר הזה!” קראה רבקה. בת צחוק הופיעה על שפתיה ומערוץ יקהת לחיה החורת נשקף אֹשר אין־קץ “ותבוא הנה לראות מה היה לי”. וענן עצבת כסה פתאם את פניה היפים, ותאמר: “השטן המקטרג היסתנו שנינו לעזוב את בית־הכנסת, וגם עתה אך החלותי לקרא תהלים בבית, הפריעני בשלחו לי את אישי היקר”.

משה נשק לה למענה על דבריה האחרונים, וישאל: “אבל מה הביא אותך, יונתי, להתעלף?”, ובלבו שמח מאד על טעותה, אשר תחשוך אותו הפעם מוכוחים לא נעימים. “מדוע לא פתחו שמה את החלון אשר בירכתי עזרת הנשים?”

רבקה התחלחלה. “חלילה, חלילה!” קראה בעז “לא החם היה בעוכרי – כי אם הוא”. ועיניה הביטו רגע לעמתה כמו תמונה נעלמה עומדת לנגדה.

“מי?” קרא משה, ויתחלחל גם הוא.

“הוא חפץ לבוא פנימה” ענתה רבקה.

“אבל מי הוא אשר חפץ לבוא פנימה?” הוסיף לשאל ברגש.

השטן המקטרג” ענתה בלחש “הוא עמד בחוץ ויבט אלי בזעם כמו עצרתי בעדו מבוא פנימה”.

דומיה ממשכה שררה בחדר. לבב משה התפעם מאד. צחוק מוזר מאד התפרץ פתע מפיו ויאמר: “אין זאת כי נרדמת שמה מרב חם ותחלמי חלום רע”.

“לא, לא” התנגדה אשתו בעז. “חי נפשי, לא! הנה אני יושבת שמה ומבטת בחוּמשי לשמוע קריאת התורה, ולפתע פתאם חשתי כי דבר־מה מושך את לבי ואת עיני להביט אל החלון אשר מאחורי, השתוממתי מאד על השטן המקטרג, המבלבל את מחשבותי באמצע התפלה. עת ארוכה התאמצתי ולא הסבותי את עיני מספרי, אך כאשר נפסקה הקריאה רגע, לא יכלתי עוד התאפק, הבטתי בחלון ואראהו”.

“ומה מראהו?” שאל משה בקל רועד, למרות התאמצותו לדבר במנוחה.

“אל נא תשאלני” קראה רבקה ותתחלחל שנית “שד גבן, שערותיו אדמות, כבע עור חבוש לראשו, מצחו לבן ורם, עיניו מפיצות פלצות ורגלי תרנגול לו”.

צחוק מוזר ופרוע פרץ שנית משפתי משה. “פתיה נעימה!” קרא אליה “אני ידעתי את האיש. הלא הוא יהודי אחינו – חיט עני או עושה סִגַּרות, הלועג ליהדות, יען אין לו אשה כאשתי הטובה, אשר תפקח את עיניו לראות אור חיי עולם. האמנם לא ראית אותו אחרי כן? אך לא, בבואו פנימה כבר הלכת אַתּ הביתה”.

“אשר ראיתי לא היה בן־אדם” ענתה רבקה קשות “אין ילוד־אשה אשר יוכל לפלח כה את לבבי במבטיו. שם היה השטן בעצמו, המשוטט בארץ ומתהלך בה. אין זאת כי הרהורים רעים מלאו את לבבי ביום השבת הזה. בחשבי מחשבות על דבר שמלתי החדשה, אשר על כן עזבני מלאך השלום בשבת הזה, להיות למפגע לשטן המשחית בלי מפריע”. ובדברה נשבר לבה בקרבה ותמרר בבכי.

“האמנם חשבה יונתי התמה מחשבות רעות?” קרא משה בהחליקו את לחיה “כאשר תלבש רבקה’לי שמלה חדשה לכבוד השבת הלא יתענג עליה גם אל ממעל? ואיה השמלה החדשה?”

“פשטתיה מעלי ואלבש שמלה ישנה” נאנחה רבקה “אין נפשי לראות את השד עוד”.

“אבל שמעיני נא, יקרה, השטן לא היה ולא נברא” קרא משה בהתרגשות רוחו “הוא אך סמל דמות המחשבות הרעות המתרגשות בקרבנו להניאנו מאחרי התורה והמצוה; הוא אך התאוה המתעוררת בנפשנו פנימה לתור אחרי לבבנו ואחרי עינינו”.

“משה!” קראה רבקה בקול רועד “האמנם הייתי לאשה לאפיקורוס? אבי הרב, עליו השלום, היה אומר, כי מעשיך כמעשי…, כי אוהב אתה לשאל שאלות רבות יותר מדי”.

“אם יש שטן באמת ואם אין” ענה משה “אַּתּ לא יכלת לראותו; התמונה אשר תארת לפני היא תמונת האיש אשר הגדתי לך בזה”.

“ואתה תתרועע עם איש אשר כזה!” קראה בקצף “עם איש הלועג ליהדות! יסלח נא הקדוש ברוך הוא לעונך! עתה ידעתי מדוע מנע ה' ממנו פרי בטן, מדוע אין לנו בן אשר יתפלל תפלת ה”קדיש" אחרינו". ורבקה בכתה בכי תמרורים – על הבנים אשר מנע מהם ה'.

והעצבת המשֻתּפת הזאת, אשר עלתה פתאם על לבבם ותכאיבהו, השביחה את הסערה אשר קמה בנפש איש על רעהו, ותפזר את ענני הרגז אשר החלו להעיב את רוחם. לעיני שניהם נגלתה תמונה מעציבה מאד: הנה הם שוכבים על הארץ בלי נע, עטופים בתכריכיהם, ודומיה עמקה ונוראה מסביב, מאין בן אשר יענג את נשמתם בתפלת ה“קדיש”. אהה! נשמותיהם תטבענה ככה במעמקי הגיהנום מבלי היות להם בן אשר ימציא להם מנוחה בתפלתו! אך עברו רגעים מספר ושניהם ישבו אחוזי יד ויקראו יחד בספר ה“תהלים”.

ומנוחה שלמה שררה הפעם בנפש משה.

ומה רב ההפך בין שתי התמונות האלה – האיש רם הקומה, כפוף הגב, לבן הפנים ושחור הזקן והאשה הרכה שפלת הקומה, יפת העינים המלאות עז וטובת התאר בפאתה הנכרית החבושה לראשה ובשמלתה הפשוטה והיפה אשר עליה; ובשבתם כה יחד ובקראם כה יחד ברגש בספר התהלים הלאה והלאה בנגון מוזר מלא עצבת והשתפכות הנפש, לא התבוננו כי כבר בא השמש וינטו צללי ערב, אשר מלאו את מעונם הצר ערפלים כהים. מטת הברזל, כסאות העץ, ה“מזרח” העשוי במסגרת מזהבת, הלכו הלוך והעלם, הלוך והעטף במכסה האפל מזמורי התהלים תמו, והאיש ואשתו עודם ישובים אחוזי יד ומשוחחים ומתיעצים על המעשים אשר עליהם לעשות בשבוע הבא, ואין דובר דבר ואין חושב מחשבה ללכת לבית־הכנסת “אהבת חסד” לתפלת ערבית. קו כסף מנגה הירח חדר פתאם בעד החלון וישתרע לרחבי מכסה־הרקמה המכסה את המטה העומדת נכחו בעבר השני. אז קמה רבקה ממקומה, ובהביטה אל שמי־התכלת הטהורים, המשתרעים מעל החומות הגבוהות החתולות בערפל, אמרה: “הנה נראו שלשה כוכבים בשמים”. אז הפנו שניהם את פניהם לפאת מזרח וישירו יחד בכונה את השירה העברית אשר תושר תמיד בצאת השבת.

כאשר כלו להתפלל תפלת ערבית, הוציאה רבקה מארון־עץ בקבוק יין־צמוקים, כוס־כסף ישנה, נר־שעוה קלוע ואת ה“הדס” לברך ברכת ה“הבדלה”.

משה מלא את הכוס ביין־הצמוקים וירימה בידו הימנית ויקרא בנגון עצב וברגש:

“הנה אל ישועתי אבטח ולא אפחד!” אחרי ברכו על היין העמיד את הכוס על השלחן ויקח את ה“הדס” ובברכו על הבשמים הריח מעט ויתנהו לאשתו. אז הגיש את ידיו אל ה“הבדלה” ואחרי ברכו “בורא מאורי האש” כפף את אצבעותיו ויבט חליפות אל האור אשר עליהן ואל הצל אשר מתחת להן. אז לקח שנית את הכוס בידו ובקול עז, בהתרגשות נעימה ובמנוחת נפש מאמנת הודה לאלהי השמים “המבדיל בין קדש לחול ובין אור לחשך”.


־־־־־־־־־־־־־־־־־־־

 

III.

“הלילה ההוא יקחהו אֹפל”.

(איוב ג ו).


ליל “כל־נדרי”, ליל יום הכפורים הקדוש והנורא, אחרי התפלה. בתי־הכנסת נעזבו זה עתה; וברבע היהודים רבה התנועה. המונים המונים, אנשים ונשים, ממלאים את הרחובות ופניהם מפיקים עצבת קלה, התרגשות הנפש והתרוממות הרוח, אשר השאירה בקרבם התפלה הרוממה. ובהפגשם יחד הם מברכים איש את רעהו כי יעבר עליהם הצום בשלום. הלילה היה אפל, גם כוכב אחד לא נראה על פני השמים הכהים, כמו לקח גם הטבע חלק בעצבת השוררת מסביב.

ובין ההמון הרב הממלא את הרחוב מתנהלת לאטה אשה רכה, בודדה ועצובת רוח מאד; על רגליה ערדלים כדת היום, ראשה נטוי לארץ, לחייה החורות, אשר קמטו ולא עת, רטובות מדמעות היורדות בלי הרף; והדמעות – לא הטפות האחרונות הדולפות מהתעוררות־נפש עיפה, לא נטפי מים מביעים התרגשות קלה ועוברת הנה. הדמעות – דמעות היו, דמעות מרות ומלוחות הנוזלות ממקור דאגה עמקה ומעיקה. התפלה הארכה והמלאה, התחנות והבקשות המעוררות את הנפש ומרוממות את הרוח בכל עז, היה היו לה לברכה, לוּ יכלו להסיח דעתה מעט מיגונה הגדול. אבל לא כן היה הדבר. אֻמללה! היא חשבה עוד מחשבות על אדות אישה.

אך עליו סבבו מחשבותיה, גם בעת אשר השתפכה נפש החזן העטוף לבנים בתפלה ובתחנונים אשר רגע ירים קולו ביללה, רגע כמו ישבר באנחה מרה ורגע ישפל כלה ויאנק דום; אך עליו סבבו מחשבותיה בעת אשר בכו כל המתפללים העטופים בטליתותיהם ויתנועעו אנה ואנה במצוקת יגון קודר ויתדפקו על שערי השמים בשירי עז ותחנוני־נהי; אך על אדותיו סבבו מחשבותיה בעת אשר הכתה באגרופה על חזה בקראה את הודוי על עונותיה ופשעיה ותבקש סליחה ומחילה. היא יודעת מאד כי רבו פשעיה – אבל פשעיו הוא! הה, אלי! פשעיו הוא! כי הלך משה הלוך ורע. הוא מאן לבוא עוד אל בית־הכנסת, אשר עשו בו שמה בחמת קנאה ונקם. דבריו היו פעם בפעם דברי נאצה וגדופים. חדול חדל להתפלל; גם תפלין לא הניח עוד. שלום ביתה השָלו הָשבת, אמונתה באישה חלפה ואיננה, אך נפשה דבקה בו עוד בתקותה לימים יבואו. היו ימים אשר לא האמינה כי דעתו מיושבת עליו. מעט מעט הגיעו לאזניה שמועות על דבר המקרים הזרים אשר עשה והדברים הנוראים אשר דבר בבית־הכנסת ביום השבת אשר התעלפה בו, ובזכרה כי כל הזרות והתהפוכות אשר ראתה בו, החלו לממחרת השבת אשר קראו בו יחד בספר התהלים, נטתה להאמין כי אין ברוחו נכונה. אבל אמריו מה נמרצים ודבריו מה מחכּמים, כאשר עמקו נאצותיו וכאשר רבו גדופיו; פיהו מלא משלי־אפר ופתגמים מוזרים, אשר לא שמעתם מעודה לא מפיו ולא מפי אחרים, מוחו היה מלא דעות חדשות; כפעם בפעם נשא דעו על הפּוֹליטיקה, על השטה הסוּציאַלית ועוד דברים ומעשים אשר אין מועיל בם, ויתאר לו מחוזות עֹשר ואֹשר לפועלים ועובדים עניים. בין כה וכה ושכר עבודתו הלך הלוך וחסור, כי אדוניו אשר היה הראש לחברת “אהבת חסד” גרשהו מבית עבודתו. היפלא אפוא אם שחק וילעג תמיד לדברי אשתו ומחשבותיה בדברי אמונה ובדברי חול יחד? הנה כי כן היה לה משה בעצמו לשטן מקטרג.

ועד הלילה ההוא עוד השתעשעה בתקוה: כי בהגיע יום הכפורים יעבר זרם כביר כזרם האֶליקטרון בעולם היהודים. אנשים ונשים, אשר לא שמרו לעשות גם חק אחד מחקי התורה כל ימי השנה, ובא היום הגדול הזה, וזכר אמונת אבותם יתעורר פתאם בלבבם וצמו והתפללו והכניעו לבבם מפני אלהי הרחמים. קולות התקיעה השברים והתרועה היוצאות מן השופר אשר יתקע בראש השנה כמו יאספו ויקבצו יחד כל נפוצות ישראל מכל המקומות אשר נשקעו שמה ביון הכפירה והשיבם יחד תחת כנפי השכינה. הנה כי כן קותה רבקה, כי בלילה הזה יחלפו כליל ענני השפק, אשר העיבו את רוחו בעת האחרונה; הטבעת היחידה הזאת תקשרהו עוד בלי ספק אל אמונת אבותיו; והטבעת היחידה הזאת עוד תפדהו, עוד תציל את נפשו ממצולות הכפירה אשר תצעידהו לאבדון. אך גם תקותה זאת האחרונה נכזבה. מבלי התפעל מאומה בימי הדין הגדולים והנוראים, ימי ראש השנה, לא הראה האיש האובד הזה כל אותות חרטה גם בעת אשר קרב לבוא היום הקדוש והנורא עוד יותר, יום הכפורים – היום האחרון לתשובה לפושעים – וחטאים היום אשר בו יכתב ויחתם גזר דינם מבלי להשיב עוד. הנה כי כן הלכה האשה האֻמללה אל בית־הכנסת לבדה.

בבואה הביתה עלתה ברב עמל על המעלות ותגע בכף המנעול. אך פתוח פתחה את הדלת וקול פחדים התפרץ מגרונה. היא טרם ראתה כל תמונה לנגדה, בלתי אם צל־ענק מתנועע באופן מוזר על הקיר העקום ועל קצה התקרה. אין זאת כי אך צל גויתה הוא נראה לעיניה, יען כי כל נפש אדם לא נראה בחדר. ואיה אישה? אנה הלך לו? מדוע עזב כה את הבית מבלי סגור את הדלת?

אז הביטה אל השלחן המכֻסה בצָפית לבנה ומזהירה מאד; נר־השעוה הגדול, “נר יום כפור”, אשר הדליקה לפנות ערב ואשר הפיץ אור כהה מלא קסם וזיו קדש לכבוד הלילה הקדוש והנורא וכמו הבטיח ברב גדלו להאיר גם בכל היום הבא, נמס כמעט כלו, ואשו נדעכה לרגעים מפני הרוח הנושף בחזקה בעד החלון הפתוח לעמתו. רעד גדול עבר בכל עצמותיה למראה הזה; לבה נבא לה עתידות נוראות אשר דכאו לעפר נפשה. היא זוכרת אשר בכל שנה ושנה דלק הנר אַט ויפץ אור מנוחה נעימה וגם ימי חייה חלפו הלכו להם בשלות השקט כמי השלוח ההולכים לאט, ועתה – אהה! ההיה עוד צרך באותות הנר לנבא לה עמל וּתלאה?

“אלי שבשמים! חוסה נא, רחם נא עלי!” קראה בקול נואש, וזרם דמעות חדש פרץ מעיניה. עוד מלתה על לשונה וחתול שחור נורא למראה התרומם פתאם מתחת לשלחן ויקפץ על החלון ויעלם כרגע בשריקת עצבת. כמשגעה מרב פחד התנפלה האֻמללה אל החלון ותסגרהו בידים רועדות; אפס כי בטרם נגע האשנב אל ספו התעופף דבר־מה לבן ודק מן החדר בעד החלון הפתוח החוצה, ולהד קול האשנב הנסגר בחזקה, אשר נשמע בדממת החדר הריע צחוק לעג ובוז.

“קלעת אל המטרה, רבי משה!” נשמע קול מוזר “עתה, אחרי אשר נצחת סוף סוף את המורא והכבוד, אשר הנה לבך לחתיכת פח ופסת קלף, הנני לכבדך לבקר בביתך”.

ברגע ההוא חשה רבקה בנפשה תשוקה עזה לשמח ולעלז גם היא ולפכח פחד לבבה בצחוק והוללות; אך שפתיה דובבו איזה פסוק ל“סגולה”, ואז הסבה פניה ותבט אל אישה ואל אורחו. חזיון לבה לא כזב הפעם – האורח היה הגבן הידוע לה מיום השבת הנורא ההוא. הפעם לא התעלפה עוד.

“מה זר החפץ להביא אורח הביתה לעת כזאת, משה!” אמרה האשה קשות, ופניה הפכו לבן כסיד בהגיע אל אפה ריח עלי־קטרת וריח האַלכּוהול הנודף מנשמת שני האנשים האלה.

“אשתך הטובה, כנראה, איננה מכנסת אורחים בסבר פנים יפות מאד” אמר האורח.

“אבל הלא יום־כפור היום, על כן אחשב למשפט, כי עליה לדבר אך אשר יהגה לבבה”.

“הנה הבאתיו הלום, רבקה’לי, למען הוכיחך לדעת מה מאד נואלת להאמין אז כי ראית את ה… – אבל אנכי אין נפשי לביש את פני אורחי” שסע משה את דבריו הוא בצחוק פרוע, “לי אין כל חפץ וחשבון לדבר אמת, יען כי יום־כפור היום. אנחנו כבדנו שמה בכלוּב את החג בדבר יותר טוב ומשמח מן האמת – זה הבית גדול ורחב ידים! וידידנו זה הטוב כבדני בנבל יין שמפניה! יין שמפניה, רבקה’לי! שימי נא לבך! יין שמפניה טוב, אמתי, יין־חמר המתנוצץ בעינו הנחמד על שלחן הלורד־מאיר. הוי! אך זה איש טוב ועלז! וככה יאמרו כלם עליו, ואף גם זאת עוד תאמרי אַתּ, כי הוא איננו איש כלל”.

בעת ההיא ופניו החורים נהפכו לירקון כפני שכור, והאור היוצא מלהבת־הנר הקופצת ונדעכת לרגעים בטרם תכבה כלה, שפך עליו מראה פלצות.

“רשע! פושע!” קראה האשה בקול רעם. אז הביטה ישר אל עיני הגבן המפיקות אכזריות ורע לב, פניה החורים אדמו כדם מהתרגשות נפש עצומה וכל גוה הרך כמו התפלץ מחמת רוחה. “לך לך מזה, שטן מקטרג!” צעקה בזעם אפה “צא לך מביתי – צא מזה כרגע. בשם ה', צא מזה ולך – לשאולה!”

גם פני הגבן פני הנחושה האלה, נעוו רגע מעזוז אפה; אך הוא אחז יד רעהו החמה באצבעותיו הארכות והרועדות, כמו אצל לו ממנו עז רוח בנגעו בו.

“אם אני אלך מזה, אקח גם את אישך עמדי!” שרט הגבן וילטש לה את עיניו הגדולות “הוא לא יעזבני עוד. הוציאיני אפוא מזה, אם זה חפצך”.

“כן, אל תגרשי את רעי זה מביתי!” גמגם משה גרינביץ “גשי2 נא אליו וברכי את בואו בשלום, כאשה טובה ונאמנה, אשר אותה היית תמיד”.

ורבקה צעקה צעקה גדולה ונוראה ותשב לארץ וכל גוה התפלץ וינע אנה ואנה.

המחזה הזה נגע עד לב השכור. “קומי נא, רבקה’לי!” קרא אליה בקול רועד “אם יראך איש יושבת ככה, הלא יחשב כי יושבת אַתּ “שבעה” אחרי מותי” ובדברו שלח את ידו אליה כמו להרימה מן הארץ.

“הרף!” שאגה בשצף קצף ותסב מפניו “אל תגע בי; לא אשתך אני עוד!”

“השומע אתה, בן־אדם?” קרא הגבן בזעף “עתה חפשי אתה. אני הוא העד. חשב אפוא את דרכיך; חפשי אתה לנפשך”

“אמנם כן, חפשי אני” שנה משה את דבריו בתרועת נצחון־גיל, ופניו הזועפים נוראו מאד. צלו הרם, הנטוי על הקיר מאור הנר ההולך הלוך וכבה, נדמה נדמה כיוצא במחול בתרועת־זעם, תלתלי פאותיו הארכות התנועעו בתמונה הנוראה אשר על הקיר כנזמים ארכים אשר באזני הפראים, בעת אשר צל־הגבן הפרוע והמוזר כמו הניע ראשו בתשואות חן. ולרגלי הלהבה העולה ויורדת, לוחכת וקופצת פעם בכה ופעם בכה הלך הצל העקם והמעקל, צל הגבן, הלוך וקרוב אל צלה היא, ולפתע פתאם התלכדו שני הצללים יחד, כמו חבקו איש את רעהו בזרועות אהבה. דמי האֻמללה קפאו בעורקיה ונשמתה נפסקה מפחד ותסב את עיניה לצד אחר. אז הביטה מבלי משים אל המראה המלאה בקיעים התלויה על הקיר ותרא – או נדמה לה ככה בדמיונה המתרגש – את פני אישה המת ומסביב להם יתפתל פתן נורא המקיא ארסו במקום התפלין, אשר חדל להניח, והמון תמונות נראות מזרות אימה, אשר מצחיהם שיש לבן, עיניהם – גחלי אש בוערות ושערותם – נחשים ושרפים מאש לוהט, מכתירים אותו מסביב ומתעללים בו.

היא מרגשת כי כל חושיה יעזבוה ובינתה תסתתר, אך היא נלחמת בכל כחות נפשה עם העננה הכבדה השמה מחנק לה. “משה!” שאגה כמשגעה בקול קורא לעזרה, ותעצם בעצמה עיניה מראות את המחזה הנורא ההוא.

“אינני אישך עוד” ענה האיש בלעג “לא אוכל לגעת בך עוד!”

“השומעת אַתּ אפוא, אשה?” שרק קול הגבן “הנה קרא לך דרור. אני הוא העד!”

“אני הוא העד!” הריעו באזניה אלפי קולות בלעג ובשריקות משֻנות.

ודממה איומה שרה בבית. כעבוֹר עת לא מעטה הסבה את פניה הלבנים והקמוטים, אשר ההפך בינם ובין הפאה הנכרית השחורה הנשקפת מעליהם הוסיף עליהם לבנת מות, לעמת האיש אשר היה לה לבעל עד כה ותבט אליו עת רבה, ומבטה, המלא רפיון, אַות נפש גם תוכחה מגֻלה, חדר עמק אל עיניו המלאות דם.

והתרגשות־נפש עזה תקפתהו עוד הפעם ותרעידהו מכף רגלו ועד קדקדו.

“אל תביטי אלי ככה, רבקה’לי!” כמעט שאג בקול נחר “אין נפשי לדבר הזה. אין נפשי לראותך עוד. ארור יהיה זה הנר! עד אנה ילהט כה לנצח ולא יסתיר את פניך מעיני?” ובדברו נפח בחזקה על השלהבת הלוהטת ואפלה כסתה את החדר. אך כעבוֹר רגע קפצה הלהבה ותלהט ותבער ביתר עז מאשר עד כה.

“משה!” שרקה רבקה בקול פחדים מוזר מאד “השכחת כי ליל “כל־נדרי” הלילה הזה? איככה תערב את לבבך לכבות את הנר? מלבד היותו נר יום כפור – הלא הוא סמל חיינו ואשרנו. אם תכבה את הנר, בנפשי ובשמו הקדוש נשבעתי, כי לא תוסיף עוד לראות את פני”.

“הלא יען כי אין נפשי עוד לראות את פניך אני אומר לכבותו!” ענה משה בצחוק מוזר.

“לא, לא!” התחננה רבקה “אני, אני אצא מזה. עוד מעט ונדעך אורו, הנח לו לכבות”.

“לא! הנר לא יכבה כה מהר, הנה הוא בושש מאד, כאשר בושש אביך הרב במותו עד אשר מת אחד מחברי “חברה־קדישא” אשר עטרו לו סביב!” קרא משה גרינביץ בצחוק פרוע. “אני אני אכבנו!” ובדברו השח כה את ראשו אל הפתילה הלוחכת בלשון אש את הדונג הנמס על פני החול הממלא את הקדרה, אשר תקעו בה את הנר, עד אשר נראה רגע צל גדול ורחב מאד על התקרה ממעל, ויכבה את הנר כלה.

וחשכה גדולה כחשכת קבר כסתה כרגע את החדר, והד קול צחוק אָיום התחולל פתאם ויריע מכל פנות החדר. רבבות פנים נוראים נראו מתוך האפלה לעיני האשה האֻמללה ויתנועעו ויפטפטו באזניה. בעד החלון הבריקו עיני החתול הירוקות והמפיצות זעה באור הפֿוספור. מקלעת נחשים ושרפים התפתלו יחד בנפתולי זעם ויפיצו ברקים כהים מעל למצח השיש אשר יעטרוהו. המון שדי שחת, רבבות רוחות הטומאה התעופפו אנה ואנה וישתקשקו בכנפיהם בחשך הממלא את החדר.

כל רגשות נפשה הנפעמה, כל כחות רוחה המסתער אמרו להתפרץ מגרונה בצעקה נוראה ואיֻמה, אך היא חשה כי דבר־מה ישים מחנק לה ולא ישמע קולה. אז התנפלה אל הדלת הידועה לה וכמהר חץ מקשת ירדה מן המעלות ותרץ כמשגעה לקול המון שריקות לעג, אשר צלצלו באזניה על כל מדרגה ומדרגה, ולמראה אלפי תמונות אֹפל מתהוללות ומתלוצצות המביטות אליה מכל עבר ופנה, עד הגיעה אל הדלת הפתוחה תמיד אל הרחוב; אז שאפה רוח כתנים ותוסף לרוץ הלאה, הלאה מבלי הביט ומבלי דעת לאן, ברחובות ושדרות העצים, הריקים והשוממים כבר מאדם – אך בבתי המרזח נכרו עוד עקבות החיים –; וכה רצה הלאה, הלאה בלי נוח ובלי הרף עד אשר נפלה בלא כח על מעלות הפתח אשר לפני בית־הכנסת “אהבת חסד”.


־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־

 

IV.

“כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא”

(פרקי אבות).


השמש הזקן אשר לבית־הכנסת יצא החוצה לקול השאון אשר הגיע לאזניו.

“הצילני נא! בשם ה', הצילני נא, רבי יצחק!” צעקה אשה נופלת “הצילני נא מידי השטן המקטרג! אין לי בית… אין לי בעל… אין לי מאומה! אספני נא!”

“לאסף אותך הביתה?” קרא רבי יצחק בקול מלא רחמים, כי לבו הגיד לו שמץ דבר מכל הקורות אותה “אבל אנה אאספך? הלא ידעת כי אך חדר אחד קטן וצר לי ולאשתי פה”.

“אספני נא!” התחננה האשה “הנני לבלות את הלילה בבית־הכנסת. חפצה אני להתפלל בעד נשמת אישי; בן אין לו אשר יתפלל בעדה. אספני נא שמה! הצילני נא מידי השטן המקטרג!”

"ברחוב ולעת כזאת יכול תוכלי לפגש לא אחת את השטן המקטרג, כן – " אמר הזקן בהעמיקו מחשבותיו “אבל האין לך פה כל קרוב ומודע ללכת אליו?”

“אלי לי כל… אין לי כל… אך ה' לי! אספני נא אפוא ואלכה לי אליו. חמל נא, רחם נא עלי, וחמל ה' גם עליך בעת נעילת שער מחר לפנות ערב!”

מבלי דבר דבר שב רבי יצחק אל חדרו, וכעבור רגע יצא שנית ומפתח בית־הכנסת בידו. אז נגש ויפתח דלת עזרת הנשים ויעצם רגע את עיניו לזרם האור הגדול היוצא מן הנרות הרבים הגדולים והקטנים הדולקים שמה במנורותיהם. המסך המבדיל בין עזרת הנשים לעזרת האנשים הורם עד החצי, בידי האנשים הטובים הבאים לשאל לשלום נשותיהם ככלות התפלה. בעת ההיא נראה הבית והנה הוא גדול ורחב ידים מאד מאד; אך האויר היה עוד חם ומחניק מנשמת המתפללים הרבים ומן הקיטור הרב העולה מסביב מנרות החלב והשעוה הרבים.

באנחת תודה רבה התנפלה רבקה על ספסל העץ.

“אולי תמצאי חפץ בשמיכה והבאתי לך?” שאל האיש הזקן.

“לא, לא! יברכך ה'!” ענתה האשה “פה אשב ואבכה, לא אתן שנת לעיני. עוד מעט וספר החיים יסגר ומדת הדין מתוחה על כל”.

הזקן נאנח בחמלה ורחמים רבים ויפן ויצא ויעזב אותה לבדה בבית־הכנסת.

רגעים מספר ישבה רבקה מבלי התפלל ומבלי דבר דבר. נפשה מלאה מנוחה מוזרה. אז החלה למנות את הקולות היוצאים ברעש ושאון מפעמון המגדל הקרוב: אחת, שתים, שלש, ארבע, חמש, שש, שבע, שמונה, תשע, עשר, אחת עשרה, שתים עשרה!" –


אך חדול חדל הקול האחרון לנוע באויר, התעוררה רבקה פתאם ולתמהונה הגדול נוכחה כרגע כי שנת מנוחה נעימה אחזה שמורות עיניה: כי זה שעות מספר עברו מאז השמיע הפעמון את השעה השתים עשרה וכי עוד מעט והאיר השחר ליום הגדול והקדוש, יום הכפורים. שתי העזרות לבית־הכנסת כבר מלאו המונים מתפללים. ברגש נפלא וזר, אשר מלא את כל לבבה, הסבה מעט את עיניה לעמת ה“מחזור” אשר לשכנתה. האשה הגישה כרגע את מחזורה אליה בבת־צחוק נפלאה, מלאה אהבה ורחמים רבים, אשר חדרה עמק עמק אל לב רבקה, אף כי לא זכרה היטב אם ראתה אותה בשכבר הימים, ובהעיפה רגע את עיניה מסביב נדמה לה, לתמהונה, כי כל הקהל הסובב אותה כמו זר ומוזר לה, אך כי לא ידעה איככה זה ומדוע. גם קהל האנשים שמה – הנה הם עוטים בגדים לבנים כלם, כתכריכי המתים, אשר לא הסכינו באלה עד כה בלתי אם החזן וזקנים אחדים מן החסידים ביותר; מה זאת? והאם לא שֻנה גם מראה בית־הכנסת? הנדמה לה ככה אך בעד הערפל הפרוש על עיניה אשר עששו מבכי, או אולי המחזה הכהה של המתפללים הרבים מרחוק ישתרע ככה לבלי חק לכל עברים, וישוה לנגד עיניה מרחביה, מבלי לשנות בכל זאת את תבנית הבית הידוע לה כה היטב.

אפס כי כל הזרות והפלאות האלה, אשר מלאוה ככה בתמהון, ארכו רק רגע. וכעבור הרגע והיא כבר הסכינה אל המחזה הסובב אותה. הכל פשוט וידוע לפניה זה כבר, הכל ערוך ומסדר כראוי, וכאשר חכתה מראש; עתה תשוב לשפך שיחה לפני ה' במנוחת נפש מבלי מחשבות נוגות על דבר אישה, אשר תבאנה תמיד להפריעה, כל נפשה רוחצת בנעימות נצח, כל רוחה שואף שלום ואהבה מאלהי השמים הממלא עתה את כל מעיניה, את כל חושיה בה. פתאם עלה זכרון נעים על לבבה, וזרם אהבה רבה יחמם את לבבה, ובהביטה אל פני שכנתה ראתה בעליצות נפשה, כי פני אמה המה.

והקהל מתפלל הלאה, האם והבת מתפללות במחזור אשר לפניהן. עברו שעות מספר אשר הקהל הגדול והעצום שר בהן חליפות עם החזן את התפלות והפיוטים הנפלאים אשר בתפלת שחרית; אז הוּרם המסך הלבן מעל דלתות ארון הקדש, הדלתות נפתחו ושני ספרי־תורה הוּצאו. רבקה ראתה מרחוק ותתבונן לשמחת לבבה, כי מלא הארון ספרי־תרה גדולים וקטנים עטופים במעטפות יקרות אדֻמות וכחולות, ושני הספרים המוּצאים עטופים במעטפות רקמה יקרה לבנה כשלג ועליהם יתנוססו ה“כתרים” העשויים כסף טהור ופעמוני הזהב מצלצלים בקול נעים מאד.

ואנשים מספר מן המתפללים נקראם ועולים חליפות על הבמה לקרא בספר־התורה כדת היום. כלם אנשים ידועים לה היטב מכבר הימים. ראשונה נקרא משה בן עמרם: הנה הוא קם ממקומו והולך בענוה רבה ובראש שחוח לארץ, עטוף מכף רגלו ועד קדקדו טליתו הזכה והארכה, עד עלותו על הבמה. הנה היא רואה היטב את פניו המזהירים כשמש בצהרים מבעד המסוה המכסה עליהם.

“ברכו את ה' המברך!” קרא משה בן עמרם, וכל מלה ומלה, אשר דובבו שפתיו בגמגום קל, צלצלה בעז ונעימות אין קצה.

“ברוך ה' המברך לעולם ועד!” עונה הקהל הגדול לעמתו ברגש קדש, והקול מצלצל ומתפשט הלאה הלאה למרחבי אין קץ ומתרומם ועולה מעלה מעלה עד לב השמים.

“ברוך ה' המברך לעולם ועד!” נשמע מעל הבמה כהד הרים. ובקול אדיר ונעים מלא עליצות קדש, כקול מקהלת מנגנים, אשר כמו התגלגל וימלא את כל חללו של הבית הגדול והרם בנעימות נצח, הוסיף משה: “ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם, אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו; ברוך אתה ה' נותן התורה!”

אחריו עלו: אהרן בן עמרם, בזקנו הלבן היורד על פי מדותיו ומגיע עד ברכיו, אברהם בן תרח, יצחק בן אברהם, יעקב בן יצחק – כלם מלאים הדרת קדש ואת פניהם ראתה רבקה ותבן, והנה הם מזהירים כאור נגה ומפיקים חמלה ורחמי־אין־קץ לנפשות אֻמללות ונעזבות כמוה – איש אחרי רעהו; ואחרי האבות עלה אליהו הנביא. לאחרונה עלה איש שיבה שפל קומה ושחוח מעט, אשר הליכותיו וכל תנועה מתנועות גוו העידו בו, כי הוא הוא אביה הרב. ומה עלץ לבבה למראה הכבוד הגדול הנעשה לו! ובהקשיבה הוד קולו הרועד והנעים נדמה לה כמו נָגֹלוּ ונעלמו פתע אבני הבור וערמות העפר מעל קברות התמונות היקרות לה מאד, תמונות ימי נעוריה, ותקמנה ותחיינה שנית יחד עם כל עליצותן הנפלאה ותוגתן הנעימה, ומראיהן איננו אמנם כאשר היה אז, כי אם נחמד ונעלה ביתר הוד והדרת קדש.

כאשר כלתה קריאת התורה עלה על הבמה דוד בן ישי, איש שיבה אשר על פניו המאירים על זקנו הלבן ככסף שפוך הוד מלך, וירם את ספר־התורה ויסבבנו לארבע רוחות הבית ושלמה בנו, המלך החכם, גולל את הספר. אז נִתַּן הספר על ידי רבי עקיבה בן יוסף, אשר פניו מפיקים ענות נפש ומראיהם נורא הוד, להכניסו אל ארון הקדש. כל הקהל הגדול קמו על רגליהם ברעש גדול אשר נשמע למרחוק וישירו כלם בעליצות נפש שירת נעם ועז, אשר מלאה את כל היקום נעימות קסם נפלא. אך רבקה לבדה לא יכלה לשיר. זאת לה הפעם הראשונה, אשר תחסר לה חברת משה אישה. מדוע זה נפקד מקומו פה בין כל ידידי נפשה אלה, אשר פניהם הנעימים מכתירים אימה מכל עברים וממלאים את נפשה שלוה ומנוחה נעימה? מה הוא המעשה אשר עצרהו מבוא בקהל הקדוש הזה? מדוע? לוּ בא הלום, כי עתה נִתַּן ספר־התורה על ידיו להכניסו אל ארון הקדש כמשפטו כל הימים? היא מרגשת כי דמעות חמות שוטפות ויורדות על לחייה. עוד מעט ונפלה באין אונים לארץ. “אמי! אמי היקרה!” קרא בקול “הנני מתעלפת!”

“עליך לשאף רגע רוח צח, בתי היקרה” ענתה אמה, והקול הידוע לה צלצל הפעם באזניה בנעימות אהבה ורחמים רבים, אשר אין לתאר באמר ודברים.

היא פושטת את ידה אל אמה, והנה! ידה הולכת הלוך וארוך, הלוך וארוך עד הגיעה אל התקרה, והתקרה והגג יעלמו ברגע ורוח צח מלא ריח עדנים נושף ממרום אל פניה הלוהטים.

ומה גדול תמהונה בהביטה אל הנרות הקדושים והנה הם דולקים במנוחה ואשם לא תכבה ברוח הצח הנושף עליהם מסביב. ולפתע פתאם נבקעו השמים הכהים בהוד נפלא. החשך הופיע בהדר תפארת. זרמי זהר צח ונגהות־הוד נפלאות הבריקו מסביב וימלאו מרומי אין קץ ומרחביה באור אלהים ובמנגינות קסם־פלא המלאות אהבה בלי קץ ורחמים בלי גבול, ורבבות אלפי שנאן וכרובים מזהירים מתעופפים בכנפיהם המבריקות כברקים ומשוררים: “קדוש, קדוש, קדוש ה' צבאות מלא כל הארץ כבודו!” וכל הקהל הגדול נופלים על פניהם וקוראים: “קדוש, קדוש, קדוש ה' צבאות מלא כל הארץ כבודו!” ומשה בן עמרם קם ויפרש את כפיו אל ההוד והזהר אשר ממעל, ויקרא: “ה‘, ה’ אל רחום וחנון, ארך אפים ורב חסד ואמת! היום הזה יחתם גזר דינך על כל החיים. אנא, כתב וחתם את עמך בספר החיים. סלח נא להם ומחל לעונותיהם למען אברהם יצחק וישראל עבדיך ולמען קדושיך אשר שפכו דמם כמים ויבואו באש ובמים על קדוש שמך. שא נא להם, מחה כעב פשעיהם, וכתבם בספר החיים והשלום!”

“אמן!” קרא כל הקהל ברגש.

וזרם תקוה נעימה שטף ועבר בלבב רבקה ובכל נפשה ובכל יצוריה פנימה ויעמידנה על רגליה, ותפרש את כפיה לעמת ההוד והזהר אשר ממעל, ותקרא: “סלח נא לעון אישי, אשר נפל בידי השטן המשחית. פצהו והצילהו מבאר שחת בזרועך הנטויה ובימינך הפשוטה לקבל שבים. הצילנו נא וסלח נא לעונו כגדל רחמיך”. ודממה נפלאה וַאֲיֻמָה שררה פתע במלא רחבי־אין־קץ השמים, עד אשר נשמע קול־הוד יוצא מלבב ההוד הנורא במרומי השמים, אשר הריע בכל רחבי התבל והקול קול מנגינות כל נבלי השמים יחד – קול סערות תימן, קול מים אדירים, קול רעם בגלגל, קול שיר שרפי מעל וקול תהלות בני תמותה בלולים יחד בהרמוניה נפלאה בקול־אלהים זה הקורא בהדר: “סלחתי!”

ובשׂבע נעימות קול אל סולח המצלצל באזניה כמנגינות־יה, ובעליצות בטחונה אשר היא, העניה והסערה, אשת־חיט אֻמללה, הנתונה למרמס לרגלי כל זד יהיר וללעג וקלס לסביבותיה, התלוננה בצל אביה שבשמים, אשר פקח עיניה לראות כל הוד הנצח ולשבוע עליצת עולמי עד יחד עם כל הנפשות האהובות לה, במקום שם תִּמָחֶה כל דמעה מעל כל פנים, התעוררה רבקה לראות אור בּקר כי יהל עליה מסביב ורוח צח נושף על מצחה הלוהט מבעד לחלון הנפתח עתה בידי רבי יצחק.


־־־־־־־־־־־־־־־־־־

 

V.

“כי הוא יצילך מפח יקוש”.

(תהלים צא ג).


תכריכי השלג עטפו את האדמה המתה מסביב. ממעל לה נשקפים בזעם השמים העוטים ערפל וענני עפרת. ובעליתו הקטנה והכהה, הריקה כמעט מכל רהיטיה, שוכב למעצבה משה גרינביץ ויצורי גוו כצל נהלכו. על זקנו לא עברה מסרק זה ימים רבים, עצמות לחייו שפו מאד ועורן צפד עליהן, עיניו הנוצצות באש קדחת גדולות מאד ומביטות נכחן, פאותיו סבוכות ופרועות. כל תמונתו הדלה והרזה מפיקה רפיון ולאות נוראה; ואף גם זאת בהתפרץ השעול מגרונו יתפלץ כל גוו הצנום בכח אדיר וחזק מאד.

“האמנם לא ישוב עוד הלום?” דובבו שפתיו ברגז קול דממה דקה.

“אל תירא, כי אתך אני להושיעך בכל אשר תהיה לאל ידי!” ענה קול הגבן, אשר בא זה עתה החדרה “אבל אהה! ובידי אין כמעט מאומה להשיב נפשך. דפקתי על דלתי בתי־משאות רבים לתת את מעילי בעבוט וגם אחד לא נעתר לבקשתי. אז מכרתיו באגורות אחדות. ועתה הנה הבאתי לך מעט חלב עודנו חם!”

משה התרומם מעט לאחז בפך החלב ויפל כרגע אחור באין אונים. עננה הרת דאגה וחמלה רבה כסתה את פני רעהו. “האמנם טעיתי בחשבוני?” גמגם בדממה. אז הגיש את הפך אל שפתי החולה בידו האחת ובידו השנית הרים מעט את ראשו ויסעדנו בחמלה. משה שתה את החלב וראשו צנח כרגע על הכר אשר מראשותיו וילחץ את יד רעהו בתודה.

“רעי האֻמלל”, קרא הגבן. "חרפה שברה לבי על פזרי להבל את כל הכסף הרב, אשר השאיר לי אבי לפני שבעה ירחים! הה, איככה יכלתי לדעת מראש, כי תפל למשכב במחלה עזה וממֻשכה כזאת?

“לא, לא, אל תנחם ואל תעצב אל לבך”, גמגם משה בקול רועד, ופניו אורו רגע. “הלא ראינו ימים טובים, ימים טובים מאד, בהיות עוד הכסף. הה, אתה היית לי אוהב נאמן – אוהב נאמן וטוב. לולי הכרתיך לדעת, אזי ירדה דומה נפשי מבלי דעת משתה ושמחה והוללות. ועתה – כבר ראיתי רגעי ענג ושמחה, כבר שבעתי תענוגות בשרים, – שתיתי מכוס החיים לשכרה, ורב לי. אין כח בשמים ממעל או בשאול מתחת, אשר יוכל לגזול ממני את הרגעים ההם. והחפש הנעים לעשות כמעשיך, לחשב כמחשבותיך, לעוף אל עָל בכנפים לא אסורות בכבלי3 הבלי־השוא – מידך, מידך לי כל אלה! ומאז נפלתי למשכב תסעדני על ערש דוי ותשמר עלי כ… כאשה אוהבת”.

דבריו נעתקו מפיו באנחה מרה, ודממה עמקה שררה שנית בחדר; אך השעול אשר תקפהו פעם בפעם, הפריע את הדומיה בקול שריקה איֻמה, אשר צלצלה בעז בכל פנות החדר הריק. כעבור רגעי מספר הוסיף ויאמר:

“חטא חטאה לך רבקה’לה בשפתיה! באחד הימים אמרה לי” – ובדברו צחק רגע בצחוק מלא עצב – “כי אתה הוא השטן המקטרג בכבודו ובעצמו”.

“עניה סוערה!” ענה הגבן בהתול מר. “במאה התשע עשרה, שכבר אבדה ונכרתה האמונה באלהים מלב כל חכמי לב, עוד המצא ימצאו פתאים מאמינים במציאות השטן. אבל גם היא אמרה זאת כמשל ודמיון”.

החולה הניע במו ראשו “היא דברה על פי הפעולה הרעה – כמובן, לדעתה היא רעה – אשר פעלה חברתך עליה, וביחוד על הלך מחשבותי אני, בכח כה נעלה וכה נשגב מכח אנוש”.

“אמנם כן לא אוכל לכחד כי יתר שאת ויתר עז לרוחי על רוח רב בני האדם. כן הוא הדבר, ולולי הייתי את אשר אני, אזי ישבתי ואקרא תפלות ומזמורים לעת כזאת. אבל מדוע זה תנוח רוח גבורה על איש הצבא למבט עיני פקידו? מה הוא הכח הנעלם בקרב האדם היחידי המושך אחריו בחבלי קסם ושופך מרוחו על גוי ועל אדם יחד? איככה זה ימצא לו רעיון איש, הטמון בחבו ולא עבר עוד על דל שפתיו, מסלות בלבב רעהו? שאל את המדע ויגדך, צא ולמד חכמת המֶסְמֶריזם, ההיפנוטיזם ותורת המחשבה וידעת דבר עלי ועל השפעתי”.

“כן, רבקה’לה לא ידעה ולא הבינה דבר היוצא מחוג “סדורה” ותחנותיה. רבקה’לי…”

“אל נא תזכיר את שמה באזני” שסעהו הגבן בקצף. “האשה העוזבת את אישה…”

“הלא נשבעה אז לעזבני, אם אכבה את הנר. ואני כביתי”.

“האשה היוצאת מדעתה על אשר נפקחו עיני אישה לדעת”! לעג הגבן “אין כל ספק בעיני כי דמיונה המהביל העביר אז לעיניה באפל מחזות ממחזות שונים. הא! הא! הא!” צעק הגבן בקול מוזר. הנני חושב למשפט, כי לא תשוב עוד אליך. כנראה יכול תוכל לחיות גם מבלעדיך, ומי יודע אם לא מצאה לה כבר בעל אחר כלבבה?"

פני משה נעוו רגע וכל גוו התפלץ. “אל תוסף דבר באזני כדבר הזה!” שרק בגרון נחר בהתרוממו מעט. “רבקה’לי שלי!” ושעול חזק החרידהו פתאם וינע את כל עצמותיו ושפתיו הלבנות אדמו מדם.

עיני הגבן הקרות הבריקו באש זרה למראה הדם. “בכל אופן” הוסיף הגבן בקול יותר רך מבראשונה “הן לא תוכל לחלל את השבועה הגדולה אשר נשבעה אז. לא תשוב עוד הלום”.

“לא, רבקה’לי לא תשוב עוד אלי לנצח”, נאנח החולה בקול נואש. “אבל אכזר הייתי בגרשי אותה מפני. מי יתן וי…”

הגבן העביר מהר את ידו על שׂפתי החולה וימח את הדם מעליהן. “כאשר ירוח לי” קרא משה בהחלטת פתאם “אלכה לי ואבקשנה עד אם מצאתיה: אולי היא גועת כעת ברעב”.

“עשה כחפצך. ידוע תדע כי יכול תוכל למצא את לחמה ואת מימיה במלאכת־הפארים; אבל אדון אתה לנפשך. וביום שובך לאיתנך – והיום ההוא ימהר לבוא – תבקשנה ומצאתה והבאתה אותה אל ביתך לחיות יחד כבראשונה” ודבריו צללו בכל פנות החדר בלעג מר.

“מה טוב אתה לי!” גמגם משה ויצנח על הכר במנוחת נפש.

הגבן השח את ראשו על המטה, עד אשר נגע כמעט מצחו הרם במצח החולה ועיניו הנפלאות היו על עיניו. “ואף גם זאת לא תתנני עוד להחיש לך ישועה בדרך אשר הגדתי לך”.

“לא, לא!” ענה משה ורעדה אחזה את כל גוו “ומה מני יהלך אם אשכב פה שבוע ימים פחות או יותר?”

“שכב פה!” שרק רעהו “בעוד שבוע ימים תשכב במנוחה – בקבר!”

זעקה מרה התפרצה מבין השפתים אשר כֻסו שנית בדם. “לא אמות! לא אמות! זה עתה אמרת לי כי אשוב מהר לאיתני”.

“אמנם כן; אמנם כן, אבל אך אם ימצא לנו כסף. פרוטתנו האחרונה, חפצינו האחרונים להשיג במחירם פרוטה אזלו ואינם. מבלי מאכלים מבריאים, מבלי גחלת לחמם איככה תוכל להאריך את נפשך בעת קרה כזאת? לא, אם אין נפשך לעזוב את אור החיים ותענוגיהם לרדת אל ירכתי בור אפל בלא עת, עליך להמיר דתך כרגע”.

“להמיר דתי! חלילה לי!” קרא החולה ברגש געל־נפש עמק יותר מאשר ברגש תבונה; ושעול חזק התפרץ מגוו הרעוע ויפצפצהו.

“אבל ראה נא גם ראה את אשר האויר הקר עושה לך. אך זהב המסיתים יוכל להיות לך לישועה. אך אז אוכל להביא לך פחמים לחמם את נפשך הקפואה – לחמם את נפשך הקפואה” שנה הגבן את דבריו בהתרגשות נוראה “הנה אתה אומר כי בן־בלי־אמונה אתה. אם כן אפוא, מה ממך יהלך? למה זה תמות על משפט־קדום אוילי? אבל אינך עוד בן־לא־אמון. כל עוד אשר תרתע לאחור מבוא בברית איזו אמונה שתהיה, יש עוד אמונה בלבבך. כפירתך אך שכבת קצף על פני ים האמונה, אך דבר שפתים, בעת אשר לבבך כלו נגוע בצרעת הבלי השוא. קומה אפוא וצו אותי להביא אליך את הכהן. קומה אפוא! התאושש נא וחיה!”

“לא, לא, אחי! אתאושש למות!”

“כסיל ובער!” שרק הגבן “לא נאוה לאיש, אשר חיה ויתענג ירחים מספר מזהב המסיתים, להיות אנין־דעת כזה!”

“שקר תדבר!” גנח משה.

“בשבעת הירחים אשר נודענו איש לאחיו הלא אך מזהב המסיתים חמות ותאכל ותשת ותתענג, הלא זהבם הוא אשר נמס ויבוא כיין בקרבך. ומאין אפוא לקחתי כסף למסך ביין את בשרנו ולהתענג בכל תענוג?”

“מאביך! כה אמרת לי”.

אמנם כן, מיד ה“אב־המטביל”!" ענה בחמה “בהיותי בן האמונה היקרה כה ללבבך, ואני לעגתי לכל, כפרתי בכל, זולתי בתענוגים, אז המירותי את דתי. בימים הראשונים ראיתי טובה באמונתי החדשה אשר העניקה לי די כסף וזהב, אך כעבור השנה הראשונה חדלו לתת לי משען כסף. אמנם יכול אוכל לבוא שנית בברית אמונתם בעיר או בארץ אחרת, אבל איככה אוכל ועזבתיך לעת כזאת? ואתה עתה לכה אביאך אל המנוחה ואל הנחלה הטובה אשר ינחילונו המה, או אז, תחת פת חרבה ומעט מלח, אשר ישובבו כעת את נפשך היבשה, תמסך את בשרך ביין שמפניה ואכלת למעדנים כנפשך שבעך”.

משה הרים מעט את ראשו ויבט רגעי מספר אל המסית והמדיח, ומבטו מוזר ופרוע מאד. אז הסב עיניו ממנו ויבט אל זרועותיו הצנומות ויתחלחל.

הוא הרגיש יד המות הקרה הנטויה עליו. הלא עודנו צעיר לימים, האמנם נטל עליו לרדת בדמי ימיו אל ירכתי בור צלמות, בעת אשר נעימות החים תמשכהו אליה לנוח בזרועות אהבתה ולשבע ענג ועדנים? לא! הבו לו חיים, חיים, חיים, לו גם טבולים ביון הכפירה, מגֹאלים בבץ המינות, אבל חיים הבו לו, חיים נעימים!

ועיני הגבן מבריקות לעמתו כחניתות ונכונות עוד למלחמה. פתאם שֻנו הפנים הנעוים – ראשו צנח על הכר, מראהו הפך לבן כסיד, מצחו כעין הקרח ועיניו סגרו. כמו קיטור דק מלא כרגע את החדר ויכס את כל אשר בו, כאשר יעלה האד מן הארץ וכסה את פני האדמה. הגבן נבהל מאד ויאחז ביד החולה למשש את הדופק. אז הבריקו עיניו כגחלי אש מגיל ומנוחת נפש.

“אל עוד, אל עוד, עזריאל אחי!” קרא בלעג מר, ובפנותו אל הקיטור הדק הוסיף לאמר: “האתה אשר רקמת כלך מעינים, לא תוכל לראות, כי טרם באה העת להטיף אל גרוני את טפתך המרה? גש־הלאה, גש־הלאה!”

והקיטור הולך ורב, הולך ועב. הרגעים חולפים לאט איש אחרי רעהו. הגבן יושב ומחכה ומביט אל הפנים הנשקפים כפני מת מעל הכר המגֹאל. אחרי כן פתח החולה את עיניו, וברגע ההוא נוצצו מאד מעליצות נפש מוזרה.

“תודה לאל, רבקה’לי!” דובבו שפתי הגוע, “ידעתי גם ידעתי כי תבואי”.

עודנו מדבר וקול דופק בחזקה מאחרי הדלת נשמע בחדר. פני הגבן נעוו מזעם.

“מהרה, מהרה, עזריאל אחי!” קרא הגבן.

הקיטור התפזר מעט. משה גרינביץ כמו התאושש, פניו בערו מקצף.

“פתח את הדלת! פתח את הדלת!” צעק החולה “הלא זאת היא רבקה’לי – רבקה’לי רעיתי באה אלי!”

והיד אשר התדפקה לשוא על הדלת, הוסיפה להתדפק ביתר עז, אך אין שם לב לדבר הזה. מאז הופיעה תמונת הגבן הארור במעון צר זה נהפכו היונים לבני נץ, ובני הנץ – לעורבים… אין שלום, אין מרגוע, בכל רגז וקטטה.

“שכב במנוחה!” קרא הגבן “הלא אין דבר, בלתי אם דמיונך הרגש הוא אשר יחזה לך משאות שוא ומדוחים. שתה!” ויגש את הפך אל שפתי הגוע, אך כרגע הָשלך הפך מידו ויפל לארץ ברעש ושאון גדול וישבר לרסיסים דקים.

“אל תתן לי דבר הקנוי בכסף המסיתים!” גנח משה בגרון נחר ונשימתו חללה כחלילים בגרונו “חלילה לי להנות במאומה מן הכפירה!”

“אם כן אפוא מוּת ככלב!” הרעים הגבן קולו “מהר, מהר עזריאל אחי!”

והקיטור הולך ורב, הולך ועב בחדר ומסביב לו. והדלת הכפולה תדחף בזעף אף ותתנועע כמו הגיחה עליה רוח סועה וסער.

“משה! משה!” נשמע קול מאחורי הדלת “תנני לבוא פנימה… אותי…. רבקה’לי אשתך! בשם ה', תנני לבוא הביתה! הנה הבאתי לך תשורה יקרה! או אולי כבר מתּ, מתּ, מתּ? הה, אלי! מדוע לא נודע לי עד עתה כי חולה הוא?!”

“אישך גוסס עתה!” ענה הגבן “אחרי מותו תראי את פניו. עתה לא יוכל לראות את פניך, כאשר נשבעת בפיך”.

“שד משחת!” שאגה האשה בקול עז “אמנם נשבעתי בליל “כל־נדרי”, אבל הלא התחננתי אז אל אלהי השמים לבל יפקד עלי עון הנדרים אשר נדרתי והשבועות אשר נשבעתי באפי. תנני לבוא הביתה, תנני לבוא כרגע!”

“לא, לא אתנך לחלל לעיני את השבועה הגדולה אשר נשבעת באזני!” ענה הגבן בשמחת נקם “אני, אני אמנע את נפשך מעון!”

“תאלתי לך, שטן המשחית! ארור תהיה לנצח נצחים!” ענתה האשה “התפלל נא, משה, התפלל בעד נשמתך! התפלל, כי מת אתה!”

“שמע, ישראל, ה' אלהינו, ה' אחד!” נשמע קול החולה.

“שמע, ישראל, ה' אלהינו, ה' אחד!” יללה האשה מאחרי הדלת. גם הקיטור הממלא את החדר כמו השמיע בהד קולו את המלות הקדושות האלה לאט, לאט, מלה אחר מלה. אך הגבן לבדו עמד במנוחה על מקומו, רוחו לא התרגש בקרבו, אבל מפיו נעתקו מלים. אז הוסיפה האשה להתדפק על הדלת בחמת כחה, עד אשר נפתחה ברעש ושאון גדול ורבקה התפרצה נפעמה ונרעשה הביתה; ותמונת הגבן כמו נמסה ותעלם בחשך המכסה את המעלות.

ורבקה לא התבוננה אל הפנים הנעוים מחמת קנאה ואיבת נצח, מתחת לשערות האדמות כאש והסבוכות במקלעת פתנים; כחץ מקשת מהרה אל מטת אישה ותשח עליו ותשק על שפתיו החורות; אז קראה רגע בעיניו הלטושות את משפטו החרוץ ותנח דבר קטן וחם בין זרועותיו.

“קח נא זאת מידי, משה!” קראה אליו “ותתנחם נפשך ברגעיך האחרונים, הנה הבן אשר נתן לנו ה‘. בליל יום־הכפורים – לפני ששה ירחים – חלמתי עליך חלום נעים, כי סלח ה’ לכל עונותיך ואשמח מאד. במוצאי יום־הכפורים אמרתי לשוב הביתה, אך אז הקשיבה אזני כי בלית את כל היום הקדוש והנורא בחברת השטן המקטרג, ויפל לבי עליך, כי ידעתי גם ידעתי אשר חלומי אך פרי מחשבות לבבי ומשאת נפשי; ואתה, אשר הלכת שולל בדרכיך הנלוזים לא תנצל עוד מנקמת אלהינו. אז הרחקתי נדוד מזה, עבדתי קשה ואחיה בבדידות ועצב ולא האמנתי עוד בדברי חלומי. אבל התפלל התפללתי עליך לה' יומם ולילה, קראתי אליו – ויענני בהודע לי, כי ילד יולד לנו. אז יספתי להתחנן אליו כי ירחם עלינו ויחננו בבן, למען יתפלל בעדך ואולי ישיבך מדרכך הרעה, ולהתפלל תפלת ה”קדיש" אחריך, כאשר יקרבו ימיך למות, אף כי לא ידעתי עוד, כי מספר ימיך חצצו; ולפני שבועות מספר חנני ה' ברחמיו ויתן לי את שאלתי".

רבקה חדלה מדבר, ופניה אורו מאד. אמונתה הכבירה, בטחונה החזק ותקותה העמקה לא הועמו גם למראה המות הנורא, אשר פרש את כנפיו השחורות על פני אישה האהוב. ומשה חבק בזרועותיו הרועדות את הילד המצפצף אל חזהו הקר וישק ברגש את הפנים הקטנים והדקים.

“רבקה’לי!” נאנח החולה מרה, ודמעות נזלו על לחייו “מה רזה ומה דלה אַתּ! הה, אלי, עוני גדול מנשׂא!”

“לא, לא!” קראה אליו בחבקה את ידו הקרה באהבה “השטן המקטרג הוא אשר הוליכך שולל. ואני בריאה ושלמה. אנכי אעבד ואעמל לבננו, אחנכהו ואלמדהו להתפלל בעדך ולאהב אותך. קראתי לו בשם “יעקב”, למען אשר ישׂר גם הוא אל המלאך הרע ויוכל לו”.

וחשכת המות הולכת הלוך וקדור על פני משה גרינביץ, אבל מנוחה נפלאה פרושה עליהם ממעל.

“הה! אַים הימים הראשונים הטובים והנעימים, אשר ראינו ב”חדר" בפולין" נאנח החולה “ה”רבי" קצף עלינו לפעמים, אבל אנחנו הילדים היינו תמיד שמחים ועליזים; ובהגיע יום “שמחת־תורה” מה רב הענג ומה רבה השמחה אשר שבעה לה נפשנו בסובבנו את הבמה ובידינו דגלים עם נרות דולקים תחובים בתפוחים עליהם ממעל. אני אהבתי תמיד חג “שמחת־תורה” רבקה’לי. כמה ירחים עוד עד “שמחת־תורה”?"

“עוד ירחים מספר, עתה עבר חג הפסח!” ענתה רבקה בחבקה את ידו.

“הכבר עבר חג הפסח?” שאל החולה בעצב “אינני זוכר אם ערכתי את ה”סדר“. מדוע זה לא הזכרתני, רבקה’לי? הרעות עשו בדבר הזה. הלא ידעת מה מאד התענגתי על מראה השלחן הערוך – תמיד נדמה לי כמו רחפו המלאכים ממעל לו”. “חד גדיא! חד גדיא!” החל החולה לשיר בקול צרוד ונפסק לרגעים. הילד פרץ בבכי. “הס, הס, יענקלי!” קראה האֵם בקחתה אותו על זרועותיה ותחלץ לו שד.

“אָ־אָ־אָה!” פרצה שריקה מוזרה מגרון החולה “הקדיש" שלי! אל נא תקח ממני את ה“קדיש” שלי!" אז התרומם מעט, ועל מצחו צלמות, עיניו אשר כבר כבה אורן תעו אנה ואנה וידיו הרועדות מששו מסביב. זרם־דם דק פרצה4 מפיו.

“שמע, ישראל!” צעקה האשה בהגישה את ידה למו פיו למחות את הדם.

אך הוא הדף אותה בחזקה. “לא אותך! לא אותך בקשתי! את ה”קדיש" שלי!" גנח החולה בקצף מאין אונים “אני חרפתי את אלהי ישראל! תני לי את ה”קדיש" שלי! תני לי את ה“קדיש” שלי!"

רבקה הניחה את הילד בזרועותיו, וילחצהו אל לבו בכל עז. ובחושו את יצורי גוו הדקים, עברה מנוחה נפלאה על פניו. צעקות הילד נאלמו כמו מפחד, האֵם עמדה נדהמה ולבה היה בה לאבן. מסביב התנועעו גלי האד בעצלתים באויר החדר.

כעבור רגע ואנחה קשה וממשכה הפריעה את הדומיה. ראש החולה צנח לאחור וזרועותיו הרפו מן הילד; בצעקה מרה חטפה האם את הילד ותחבקהו אל לבה. הקיטור העב התרומם מעט, ושלשת התמונות האלה נראו לעינים המפיקות זעם וענות נפש המביטות נכחן מפתח החדר. הגבן עמד שמה.

־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־



  1. חצר מאחורי הבית: Back־yard (עיין ב"ב ו:(.  ↩

  2. ‘גש’ במקור המודפס – הערת פב"י.  ↩

  3. ‘כבבלי’ במקור המודפס – הערת פב"י.  ↩

  4. כך במקור – הערת פב"י.  ↩

המלצות קוראים
תגיות