ברונו שולץ, הסופר הפולני שנספה בשואה, הוא מאותם סופרים שאנו נוהגים לכנות היום “סופרי־פולחן”, או, לא לגמרי לחילופין, “גיבורי־תרבות”. מבחינות אחדות מחליפים התארים הללו, האמריקאיים ברוחם ואולי אף במוצאם, את התואר הישן נושן, הרב־משמעי, ובכלל הבעייתי מבחינת ההגדרה, “קלאסיקן”.

למשל, מן הבחינה הזאת שכשם שהקלאסיקאים הם לא ממש סופרים שקוראים אותם, כך גם “סופרי־פולחן” אינם סופרי־קריאה מובהקים. מפני אלה כמו מפני אלה מתגבשת אפילו מעין יראה, דתית משהו, העוצרת בעד קריאה של הטקסטים שלהם. משהו מרוח כשל כתבי־הקודש נסוך על יצירת סופרים כאלה, ואין זה לגמרי לא־טבעי או מגוחך שאלה סופרים שהטקסטים שלהם שוב אינם מיועדים לקריאה, כביכול, בדומה לספרי־קודש בדתות מסוימות.

ברונו שולץ נעשה בשני העשורים האחרונים לסופר־פולחן שכזה, תופעה שאין לראותה בהכרח באור שלילי או מגוחך לגמרי. הטקסטים ששרדו אחרי הסופר הזה הם מעטים בלבד – כ־25 סיפורים קצרים פחות או יותר, קומץ מסות־ביקורת ועוד אוסף של איגרות ששרדו, ונאגרו על ידי כוהן גדול של הפולחן – המשורר הוורשאי יז’י פיצובסקי – בקפידה דתית ממש.

על כך יש להוסיף תיקים אחדים של רישומים: שולץ, מורה לציור בגימנסיה בעיר דרוהוביץ‘, היה רשם וגרפיקאי מחונן שלמד באקדמיה לאמנויות בווינה, אותה האקדמיה שאליה לא התקבל, אבוי, האמן הכושל יותר, אדולף היטלר (אינני יודע אם כבר קיים רומאן פוסט־מודרניסטי המפגיש את שני התלמידים, בכוח ובפועל, הללו של האקדמיה הווינאית). שולץ עסק בכל מיני הציור, ואף ניצָל ציור שמן אחד שלו – על המציאה הודיע בשעתו הרדיו הפולני בתוכנית־חדשות – אך עיקר יצירתו האמנותית הוא רישומי־העיפרון, שתערוכה שלהם, מאוצרות מוזיאון הספרות ע"ש מיצקביץ’ בוורשה, נערכה לפני כמה שנים בבית הספרים הלאומי בירושלים. מבוא קצר לקטלוג הנאה של התערוכה כתב הסופר דויד גרוסמן.

דויד גרוסמן הוא גם מן החשובים שבסופרי־ימינו שעשו את ברונו שולץ לגיבור ספרותי, ולגיבור תרבות, ברומאן שלו “עיין ערך אהבה”, שנכתב גם הוא, בחלקו, תחת ההשפעה העקיפה של הסגנון השולצי. גרוסמן אינו, כאמור, היחיד שתרם לפולחן החוץ ספרותי, כמעט, של שולץ. הסופרת האמריקאית סינתיה אוזיק כתבה אף היא רומאן שולצי, “המשיח משטוקהולם”, המתקשר למסורת – הדומה לכמה מסורות דתיות אחרות – בדבר כתב־יד נעלם־גנוז של רומאן שבכתיבתו עסק שולץ בימיו האחרונים, “המשיח”.

הנה כי כן, ברונו שולץ היה גם לקדוש־ספרות, בנוסף להיותו גיבור־תרבות וסופר־פולחן. מעל לכל, הוא היה בשל מותו בשואה, בגטו דרוהוביץ', קורבן כללי של מבצע לכידת יהודים שהסתובבו עוד חופשי, וקורבן פרטי של מריבה בין שני אנשי גסטפו, ששולץ נהנה מחסותו של אחד מהם. יריבו של איש־החסות של שולץ רצח את הסופר ברחוב, והתפאר אחר־כך באוזני היריב שהוא “רצח את היהודי שלו”. אגב, לפני כמה שנים נמצאו עקבותיו של איש החסות של שולץ, שהתגורר שנים בהמבורג, וברשותו כמה רישומים של האמן.

הסיפור המחריד הזה הוא כיום העובדה המרכזית בכל ביוגרפיה של שולץ. בשל המוות האימתני הזה היה שולץ לאחד מסמליה של שואת־היהודים. וזאת למרות שבכתיבתו שהופיעה בדפוס, כולה לפני המלחמה, אין כמובן זכר לשואה הקרבה, ודומני שאין גם זכר לרדיפת היהודים בגרמניה או בכל מקום אחר.

שולץ היה איש ספרות פולני, מחברה של פרוזה פולנית אוונגארדית, ואיש הקרוב לחוג התרבות הגרמנית, שפה שבה כתב מעט, וקרא בה הרבה.

אכן, אחד ההיבטים הפרדוקסליים של פולחן שולץ כחלק של פולחן השואה, שורשו בעובדה ששולץ לא היה קרוב ליהדות כלל־וכלל, ולהיפך, התרחק וכמעט התנער ממנה ככל שיכול היה, ובעיקר מדובר בהתנערות פנימית. יתר על כן, הוא שקל פעם להתנצר. פרשה זו קשורה ביחסיו עם אישה נוצרייה.

על כל פנים, ברור לכל מי שמכיר היטב את שולץ שהוא רחוק מן היהדות ת“ק פרסה. ואפילו אלה המוצאים בכתביו דגמים מקראיים ואזכורים מתוך תולדות היהודים יתקשו להתעלם מן העובדה שבשביל שולץ החליף את התנ”ך ספרו של תומס מאן “יוסף ואחיו”. שהרי מאן ולא קפקא היה סופר־המופת של שולץ.

אכן, עניין נוסף הוא הזיקה שיצר פולחן שולץ בין הסופר הפולני לבין הסופר הצ’כי־גרמני קפקא, שהוא אמנם יהודי הרבה יותר משולץ. למעשה אין שום זיקה בין עולמו של שולץ לעולמו של קפקא, והסופר הפולני אף אינו מתרגם “המשפט” לפולנית, אף שהוא חתום על התרגום. הוא השאיל את שמו המפורסם־כבר לתרגום שנעשה על ידי ארוסתו. מצד אחר, הוא העריך את קפקא וכתב עליו כמה דברים מעניינים באחד המכתבים.

אבל, כאמור, יותר מכך העריך את מאן, ומתוך “יוסף ואחיו” שאב את הידע המקראי שלו, את תפישת היהדות שלו, ואף את תפישת הזמן המיתי האופיינית לו (מאן מצדו חב אותה למיתולוגים הפרוטסטנטים של המאה ה־19, רבים מהם אנטישמים). כך או כך, נראה הדבר שהדבר היהודי ביותר ביחס לשולץ לא היתה יצירתו או אפילו חייו, אלא מותו.

כך שהזימון של ברונו שולץ והיהדות, הזימון המקובל כל כך בפולחן שולץ העכשווי, כולו פרי של פרדוקס שיסודו במוות היהודי של שולץ. אפשר לומר שהיהדות השיגה את ברונו שולץ המת, ועורכת לו כעת פולחן שהוא היה ודאי שמח לוותר עליו. ברציחתו על ידי נציג התרבות שאותה העריץ, ובפולחן שלו, שבו נתפש כביכול בשביה של היהדות והיהודים שמהם ביקש להתרחק, יש בוודאי סמליות לא־מעטה. כך או כך, בכך עוסקים או יעסקו מחברי הרומאנים הפוסט־פוסטיים שבמרכזם ברונו שולץ, המיתולוג שהיה למיתוס.

מובן שמעל לכל עוסקים בשולץ הפולנים, שהרי שולץ נעשה כביכול לסופר הגדול שלהם במאה הזאת, ובוודאי סופר־הייצוא הראשי שלהם. אהבתם לשולץ מוצדקת מצד המעוגנות שלו בתרבות הפולנית, בהיותו אחד ממאורות האוונגארד של שנות בין־המלחמה, לצד ידידיו, סופרים ומחזאים כמו גומברוביץ' וויטקאצי (כינוי של ויטקוויץ', המחזאי האוונגארדי, הכובש לו יותר ויותר מקום על בימות המערב), ולצד משוררים יהודים כמו טוּבים ולשמיאן, “שהביאו את הפולנית לרמה הזוהרת ביותר שעליה ניצבה מעולם”, כדברי הד"ר קשישטוף מיקלשבסקי, שעליו עוד להלן.

אחד מביטויי פולחן שולץ, היוצר כביכול גשר בין התרבות הפולנית והתרבות היהודית־ישראלית, היה “שבוע שולץ” שהתקיים כאן בשבוע שעבר, ואף ביום ראשון השבוע. במסגרתו הובא לארץ, ביוזמת “קרן תרבות ישראל־פולין”, מופע בימתי על פי כתבי שולץ, “בית מרפא בסימן שעון־החול”. המופע הוא פרי יצירתו של השחקן יאן פשק, מן הגדולים – ויש אומרים הגדול – שבשחקני התיאטרון הפולני כיום, המרבה להופיע גם בטלוויזיה.

אכן, יאן פשק הוא שחקן מצוין, ואפילו בהצגה זו ניכרת אמנות־המשחק המעודנת שלו. אני כותב אפילו, מפני שהוא חטא, כאשר יקרה לעתים לשחקנים המגיעים לתהילה מסוימת, בהשגת גבולה של אמנותו, ולא הסתפק במשחק אלא היה גם לבימאי של ההצגה, וגם – וכאן הכשל העיקרי – מעבד הטקסטים של שולץ לצורך יצירת ההצגה שהעלה. והנה העיבוד היה גרוע, חסר כל יסוד דראמטי. לא נוצר כל גרעין עלילתי מתוך העירוב הזה של קטעי הפרוזה השולצית.

יופי אסתטי בוודאי היה בהצגה, שמעמדים רבים בה חיקו במדויק רישומים של שולץ. אבל קשה היה לעכל אותה, אולי דווקא בשביל מי שמכיר את שולץ, קל וחומר בשביל מי שהוא בשבילו שם בלבד. זאת ועוד, פשק הופיע במופע משפחתי, בנו ובתו שיחקו את התפקידים האחרים בהצגה, ומשחקם לא הגיע לרמת המשחק של האב.

ל“שבוע שולץ” היה גם ביטוי עיוני. לארץ בא, הפעם ביוזמת שגרירות פולין, אחד המומחים הפולנים הנודעים לשולץ, ומי שהוא גם אישיות אמנותית מסקרנת לעצמה. כוונתי לקשישטוף מיקשלבסקי, איש טלוויזיה ואיש ספרות פורה להדהים, שבמשך שנים ארוכות היה גם אחד השחקנים בתיאטרונו של תדיאוש קנטור, “קריקוט”, תיאטרון אוונגארדי הקרוב לרוח ה“אוונגארד המיתולוגי” הפולני בין שתי מלחמות העולם, ולברונו שולץ במיוחד. קנטור, שמת בינתיים, ותיאטרונו, ביקרו גם בארץ, לפני 12 שנים, עם ההצגה השולצית להפליא ברוחה “הכיתה המתה”. אכן, אם היה לשולץ ממשיך בתרבות הפולנית הבתר־מלחמתית היה זה קנטור.

ד“ר מיקלשבסקי, על כל פנים, הוא בין השאר עורכם של כמה סרטי־תעודה הקשורים בברונו שולץ. בהרצאתו ב”בית אנה טיכו" בירושלים, שעל עיקריה חזר בסינמטק התל־אביבי השבוע, הוא שילב את הקרנת הסרטים הללו בדברי־הסבר מבריקים ונלהבים באנגלית פולנית לעילא. מיקלשבסקי עצמו, איש מבדח ביותר, הוא דמות גרוטסקית משהו בהופעתה, כמעט כיציר דמיונו של שולץ. גם אלמלא אמר מלה היה עניין להתבונן בו.

הנושא שלו, בכל מקרה, היה “ברונו שולץ בתיאטרון”. הוא לא שבע נחת מן ההצגה של משפחת פשק, שאותה ראה בפולין (בזכות שמו הגדול של השחקן היא רצה פעמים לא מעטות, אם גם הביקורות לא הפריזו בערכה, כדבריו), אך ההצגה השולצית האחרת, שאותה תיעד בסרט, זכתה לשבחיו. הכוונה ל“רחוב התנינים”, הצגת התיאטרון הלונדוני “תיאטר דה לה קומפליסטה”, שאותה התקין אנגלי בשם סיימון מק־ברני. היא זכתה להצלחה כשהוצגה בתיאטרון הלאומי הלונדוני, ואף שלי היו הסתייגויות אחדות ממנה, מיקלשבסקי היטיב להגן עליה, ושיכנע בעמקותה. מק־ברני הסביר בסרט הדוקומנטרי מה הוא מצא בשולץ.

מעניין היה הסרט “אחרון השולצים”, על משפחתו של שולץ ושארו האחרון, החי בלונדון, שאותו ראיין מיקשלבסקי בסרט, ושזכר במעומעם את “הדוד ברוניו”. סרט כזה תרם לדה־מיתולוגיזציה של הסופר. בעת הרצאתו של מיקשלבסקי, ובעת הצגת הסרטים שלו, תהיתי לא אחת, ולא לראשונה, אם פולחן שולץ לא הזיק ליצירתו יותר משהועיל. אולי כדאי פשוט לקרוא את כתבי־הקודש המודרניים הללו, שאהבת הפולנים ונקמת היהודים כאחד חברו עליה לעשותה לסמל קדוש, לא־קרוא ולא־קריא?

זאת גם ההזדמנות להזכיר את חטאי. בשעתו (שוקן, תש"ם) הופיע תרגום עברי של כתבי שולץ, בשם “חנויות הקינמון ובית־המרפא בסימן שעון־החול”. הסיפורים תורגמו על ידי שלושה: אורי אורלב ורחל קליימן, וכותב שורות אלה. השבוע עיינתי, מקץ שנים, בתרגום הזה ומצאתי בו פגמים לעשרות. מכיוון שאני אחד המתרגמים, ואם אני מיטיב לזכור, גם עורך הספר העברי, נבוכותי מאוד מן הרמה הלא־אחידה של התרגום, ומיני חטאים שחטאתי בתרגום ובעריכת־תרגום של הפרוזה הגבישית והמוקשה הזאת. זאת ועוד: התרגומים העבריים מתיישנים מהר. ברור לי, לשם סיכום, שראוי מאוד לתרגם שוב, ותרגום ראוי יותר, את סיפורי ברונו שולץ לעברית. הם יזכו אז, אולי, גם בקוראים, בנוסף למעריצים ולסוגדים.

20.6.97