דרמה קטנה אך, דומני, לא חסרת משמעות התחוללה בחלקה הראשון של תוכנית התרבות העירנית של ערוץ 2, “המעגל הקטן” (האם השם הזה אינו צנוע ומסתתר, ואם תרצו מתנשא, יתר על המידה?), בהנחייתו של גל אוחובסקי (שבת, שעה 13:00). אוחובסקי ריאיין בחלק הזה את הציירת הישראלית לאה ניקל, שאפשר לכנותה בלי חשש־גוזמה קלאסיקאית של הציור הישראלי.

לאה ניקל היא אמנית גדולה, והיא גם אשה אינטליגנטית, שיש על מה לדבר עמה. ואמנם אוחובסקי שאל אותה הרבה ממה שראוי לשאול, הביא אותה להיזכר בשנות פאריס שלה, שהן שעיצבו את עולמה האמנותי, כדבריה. הוא אף הראה, אולי ברישול רב מדי, מחברת של ציורים חדשים שלה, שנראו, מן המרחק המעמעם, רבי־קסם, מאטיסיים כאלה.

הדרמה התחוללה עם הבאתה לאולפן, באמצעות השיחה עם ניקל, של האוצרת החדשה של הציור הישראלי במוזיאון ישראל, שרית שפירא, שסיפרה לאוחובסקי משהו על טעמיה ועל תוכניותיה. וטעמיה ותוכניותיה הם, איך לומר, בטעם הימים האלה, או שמא מוטב לומר: בטעם ביקורת־האמנות של הימים האלה. היא הזכירה כמה שמות המהדהדים הרבה באחרונה בעולמה של (ביקורת־) האמנות הישראלית: משה קופפרמן, כמובן, ואביטל גבע, ועוד שם או שניים, אמנים הקונים להם וכו', והם מקובלים, למשל, על המבקרת רבת־ההשפעה, גם היא אוצרת (לשעבר) במוזיאון תל אביב, שרה ברייטברג־סמל, שהוזכרה בשיחה, היא ובחירותיה לייצוג הישראלי בביאנלה בוונציה.

שרית שפירא הזכירה שם זה ואחר משמות האמנים העולים ומתבססים בביקורת וממילא האהודים עליה, ולא הזכירה אף ברמז, ואף לא התייחסה, לציירת שישבה לצדה באולפן, ועקבה תחילה בדממה אחרי השיחה בין האוצרת הנבחרת לבין המנחה.

כך עד שהמנחה פנה אל לאה ניקל בשאלה כלשהי, והיא הגיבה בדברי תרעומת על האוצרת הנבחרת, שמעולם לא נתנה את הדעת על אמנותה, לא ביקרה בסטודיו שלה, ובכלל התעלמה ממנה בעבר כפי שהתעלמה ממנה מאז כניסתה לאולפן. ולא נחה דעתה של לאה ניקל עד שקמה ועזבה במפתיע את האולפן, במעין מחאה, אומרת, “אני מעדיפה לעזוב, כי יש לי פה גדול ועוד אומר דברים שאצטער עליהם, ואני כבר מצטערת על מה שאמרתי”.

המחוה היתה חזקה, ומובן מאליו שהיא נחרטה בזיכרון יותר מכל השיחות שלפניה ושאחריה. הסמליות שלה היתה ברורה: הן הסמליות של ההתעלמות חסרת הנימוס וחדלת התרבות של האוצרת הצעירה מן הקלאסיקה הישראלית, והן הסמליות של העזיבה באמצע השידור, מעשה נדיר למדי בטלוויזיה הישראלית (שלאה ניקל כינתה אותה, אולי לשם הדגשת טעמיה שלה, ולמורת רוחו של המנחה, “תת־רמה”).

על ערכה של המחוה נחלקו הדעות ביני לבין ידיד שגם הוא נפעם מן החיזיון. הידיד, איש תרבות מובהק, שיבח את המחאה של לאה ניקל וראה בה התקוממות צודקת נגד הגסות, ואולי אף הבורות, של האוצרת הצעירה. אני, אף שפרשנותי למחוה לא היתה שונה ביסודה, סברתי שלאה ניקל לא נהגה נכון, שהרי בעזיבתה כיבדה יתר על המידה את שיפוטיה המשוערים של האוצרת.

ניקל גם גילתה מרירות שלא היה אפשר לשערה לפי השיחה עמה, והיתה לגמרי לא במקומה כשחושבים על הישגיה ועל מקומה הוודאי בתולדות הציור הישראלי, שאוצרת זו או אחרת לא תוכל לחבל בו.

צר היה, אמרתי, לראות את לאה ניקל תובעת את עלבונה, וממילא מתבזה משהו. אבל, השיב לי ידידי, מדוע אינך טוען נגד האוצרת? אולי, פירש לקולה את ביקורתי על הסצינה הקטנה, מפני שמן האוצרת אין לך ציפיות כלשהן? לא ידעתי לענות היטב על שאלותיו, ובכל מקרה חשבתי שיש מקום להביא את שני הפירושים, שאולי אינם אלא ניואנסים של אותו הפירוש.

הארץ 11.4.97