רקע
יורם ברונובסקי
אלף שנה, ובייחוד עשרים

קיום ושבר, יהודי פולין לדורותיהם, כרך ראשון: פרקי היסטוריה, עורכים ישראל ברטל, ישראל גוטמן, מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, 547 עמודים

גלעד, מאסף לתולדות יהדות פולין, ט"ו–ט"ז, עורכים עמנואל מלצר, דוד אנגל, פרסומי המכון לחקר התפוצות בעריכת מינה רוזן, ספר מאה עשרים ושלושה, בית הספר למדעי היהדות באוניברסיטת תל־אביב, רפ"ד עמודים עבריים, 270 לועזיים

בין שתי מלחמות עולם, פרקים מחיי התרבות של יהודי פולין ללשונותיהם, בעריכת חנא שמרוק ושמואל ורסס, הוצאת מאגנס, המרכז לחקר יהודי פולין ותרבותם, האוניברסיטה העברית, ירושלים, 432 עמודים

השירה העברית בפולין בין שתי מלחמות העולם, ערך הקדים מבוא וצירף הערת וביו־ביבליוגרפיה דוד וינפלד, מוסד ביאליק, ירושלים, 495 עמודים


במערב חוזרת בעשור האחרון האופנה של סינתיזות ענק היסטוריוגרפיות, שבמשך עשורים רבים לא פורסמו כמותן, מתוך מחשבה שהעיסוק המתמחה אינו מאפשר חיבורים מקיפים כאלה. עכשיו מתפרסמות שוב, בכרך אחד או בשניים, “תולדות אנגליה” או “תולדות צרפת”, מאת היסטוריונים מקצועיים נודעים. זה לא כבר פורסמו אף שני כרכים המספרים את תולדות פולין, מאת ההיסטוריון הבריטי נורמן דייוויס.

אבל בתחום החדש יחסית, המהווה נושא בתוך הנושא הזה, והוא חקר יהדות פולין, עדיין לא הגיע זמנה של סינתיזה חדשה.

בראשית המחקר המדעי של תולדות יהודי־פולין, בתקופת הפוזיטיוויזם, יכול היה היסטוריון חלוצי כמו אלכסנדר קראוסהאר לכתוב שני כרכים של “תולדות היהודים בפולין” (1865–1866).

בדור הבא של המלומדים, שאותו מסמנים שלושת השמות הגדולים: משה שור, מאיר בלבן, ויצחק (איגנאצי) שיפר, שוב לא היה מקום לסינתיזות, אם גם מאיר בלבן, בעל הקתדרה הראשונה לתולדות היהודים באוניברסיטת ורשה (1928), ניסה את כוחו במעין סינתיזה כזאת בספר הבעייתי “היסטוריה וספרות יהודית, תוך פירוט מיוחד של תולדות היהודים בפולין” (1925).

כבר בתקופת שלושת הגדולים ניכר הצורך בהתמחות שדחתה כל מבט כולל. הובן היטב שתולדות יהודי פולין הן מסכת סבוכה ועצומה כל כך בהיקפה, שיידרשו עוד עשרות שנים של אנליזה מפורטת עד שתהיה אפשרות של סינתיזה כלשהי. המגמה הזאת, שהולידה את המכון ההיסטורי היהודי בוורשה, נתמשכה גם אחרי מכת־המוות שספגה ההיסטוריוגרפיה היהודית־פולנית בשואה.

העיסוק האנליטי נושא עמו בהכרח צורת־פרסום מסוימת: אסופות של מאמרים, על הגיוון ההכרחי, שלא לומר הערבוביה, של הגישות והסגנונות. ישראל גוטמן וישראל ברטל, שני היסטוריונים מתמחים שהם גם עורכי “קיום ושבר” – אסופה שמאמריה מנסים להקיף את אלף שנות היהדות הפולנית – מודעים לבעייתיות של צורת הפרסום הזאת, אך במקום התנצלות הם מצביעים על התקדימים: זה של שני כרכי המאמרים שדנו ב“יהודים בפולין המתחדשת” בעריכתם של היסטוריונים מדור החלוצים: יצחק שיפר, אריה טרטקובר ואלכסנדר הפטקה, שראה אור בפולין בשנות השלושים. וכן התקדים של הכרך הראשון מתוך השלושה שתוכננו, שראה אור ביידיש בניו־יורק (1946), ובו בין השאר חיבורו של רפאל מאהלר, תלמידם הבכיר של חלוצי המחקר, שיצא בעברית תחת השם המטעה־משהו, המרמז כביכול לסינתיזה שאינה מצויה בחיבור, “תולדות היהודים בפולין”, ועוד כמה תקדימים של פירסומי אסופות, על החסרונות שבהם.

אבל, כאמור, אין ברירה בינתיים, וכך יהיה עוד שנים. עדות ישראלית־אקטואלית למגמת האנליזה ההכרחית הם ארבעת הכרכים שיצאו בעת האחרונה בארץ, כולם מגוונים להפליא, שהנושאים הנדונים בהם ושמות החוקרים הכותבים בהם מצטלבים בהכרח, ומתוכם עולות לעתים סתירות שונות.

מבין ארבעה המונומנטים הללו – כל הכרכים הם עבים מאוד, חומר קריאה לחודשים ארוכים – מתבלט הכרך בעריכתו של הפרופ' דוד וינפלד. כאן המדובר הוא לא באסופת מאמרי־מחקר אלא באנתולוגיה של שירה. אכן, המדובר לא רק במחקר־תרבות, אלא במפעל־גאולה יחיד־במינו.

בעל האוסף, והמבוא המונוגרפי – המופיע בחלקו גם בכרך “בין שתי מלחמות עולם”, בעריכת חנא שמרוק ושמואל ורסס – ביקש להחזיר כאן את הקורא אל “התחנה האחרונה של השירה העברית במזרח אירופה”, אל יוצרים שרובם הגדול נספו בשואה, ורק כמה מהם – דוגמת מתתיהו שוהם ובר פומרנץ – זכו לחידוש יצירתם בארץ – ואילו רובם לא נודעו כלל לקורא החדש.

בכרך הזה יימצאו אוצרות־שירה מפליאים בחדשנותם וביופיים. הכרך כולל חידושים ואפילו פירסומים לא־נודעים גם משירת משוררים שיצירתם כבר נגאלה, דוגמת בר פומרנץ. שני שירים שלא נכללו בספר “שירים” של פומרנץ, שיצא בארץ בשנת 1966 (מהדורת נח פניאל, הוא עצמו בעל שירים המופיעים בקובץ), מופיעים כאן, מזכירים את כוחו הגדול של המשורר המופלא, שהיה גם, כמוהו כדוד וינפלד, מתרגם גדול של שירה פולנית.

הכרך המיוחד הזה עשוי לשמש גם סמל לתקופה המעסיקה בעת האחרונה יותר מכל את ההיסטוריונים של היהודים בפולין: עשרים השנים שבין שתי מלחמות העולם. אלה שנים יחידות במינן בהיסטוריה בת (כמעט) אלף השנים: שנים שקשה לקרוא להן “שנות פריחה” – מבחינות רבות (התלויות בגישת־יסוד של ההיסטוריון) חל עליהן מושג ה“התדלדלות”, שעליה מדבר וינפלד המתמקד בפתח המבוא שלו ב“התדלדלות היצירה העברית בפולין” – ונכון יותר יהיה לדבר עליהן כעל שנות העווית האחרונה של תרבות גדולה, העווית שלפני המוות. זו עווית המלווה התפרצות חסרת־תקדים של יצירה יהודית בכל התחומים, גם מחוץ ליהדות במובן הצר.

מתעד את ההתפרצות הזאת של כשרונות אדירים בכל התחומים – הספרותי־תרבותי, ולא פחות מזה האידיאולוגי־פוליטי – הכרך בעריכת שמרוק וורסס. חנא שמרוק המנוח, שתלמידו ישראל ברטל, אחד משני עורכי “קיום ושבר”, מקדיש לו מאמר הספד נאה בקובץ “גלעד”, פותח את הכרך במאמר מתודי המצביע על מקורות העושר התרבותי־אידיאי של יהדות־פולין בעת ההיא. היתה זו תרבות תלת־לשונית, עברית־יידית פולנית. פוליטית: העברית היתה קשורה בציונות, היידיש בסוציאליזם הבונדאי, הפולנית במגמת ההתבוללות.

שלושת שערי הספר מקבילים לשלושת אברי הרב־מערכת – שמרוק נזקק למינוח מתוך משנתו של איתמר אבן־זוהר. השער הראשון, הקטן מבין השלושה (ארבעה מחקרים לעומת שישה בכל אחד משני השערים האחרים), בהתאם מסוים לגודל היחסי של תחומי הפעילות היהודית, נפתח בשתי מסות, מאת דוד וינפלד ומאת חנן חבר, על השירה ועל הפרוזה העברית בשנים הבין־מלחמתיות.

בשני התחומים ניכרו התדלדלות ודעיכה, הבולטות בייחוד לנוכח הפריחה בשנות המאה המוקדמות, כאשר ורשה היתה הבירה העולמית של הספרות העברית, שמשכה אליה את פרץ ואת ביאליק, שפעילים היו בה פרישמאן ולחובר. שניים אלה, יחד עם יעקב כהן, היו עורכי “התקופה”, כתב־העת מטעם הוצאת שטיבל, שהיה לבמה המרכזית של הספרות העברית. ורשה היתה אז, אולי בראש־וראשונה לדידנו, עירו של גנסין, הקבור בה. “זר קוצים”, שירו של בר פומרנץ משנת 1935 המתפרסם לראשונה באסופה בעריכת וינפלד, מאזכר את “בית הקברות הגניסאי”.

דעיכת הספרות העברית בפולין היתה טבעית במידה רבה על רקע המעבר לארץ ישראל. הוא הדין בעיתונות ובפריודיקה הספרותית העברית, שבה עוסקות שתי עבודות מאת שמואל ורסס. השער העברי נחתם בחיבור יוצא־דופן משהו, מאת החוקר הפולני זביגנייב אוסינסקי, על “הסטודיו התיאטרלי” העברי בווילנה, מפעלו של איבו גאל, אמן־תיאטרון פולני שדבק במפעל תחיית התרבות העברית, באורח המעורר אסוציאטיווית את מקרהו המאלף של ולדיסלב חרפוסטה, בן־איכרים פולני שלמד עברית וכתב בה שירים שכמה מהם מתפרסמים באסופה בעריכת וינפלד.

בשני השערים הנוספים, היידי והפולני, מתפרסם שפע של חיבורים מרתקים: שמרוק כותב על המרכז הוורשאי, ומסתו מסתיימת גם היא באזכורו של הקבר הלא־רחוק מקברו של גנסין בבית־העלמין היהודי בוורשה: קברו של י“ל פרץ. אברהם נוברשטרן מקדיש עיון מרגש לקבוצת ה”יונגע־ווילנע", ולייחודו של המשורר סוצקבר – הליריקן בקרב המשוררים הפוליטיים – בתוכה. עוד ארבעה חיבורים מרתקים בשער הזה (מאת יחיאל שיינטוך, הכותב על מחזותיו של אהרן צייטלין, יחזקאל ליפשיץ הכותב על כתב־העת היידי “גלאבוס” ועוד).

השער הפולני עשיר גם הוא עד מאוד. בצד עיונים בשאלות־יסוד כמו “התיתכן שירה פולנית־יהודית” (מאת החוקרת הפולנייה, בעלת האנתולוגיה של שירה יהודית־פולנית, אוגניה פרוקופייניץ) מצוי כאן חיבור מונוגרפי על המשורר־הסופר־המחזאי רומן ברנדשטטר, הציוני שהיה לאחד מראשי הספרות הקאתולית בפולין מאת רות שנפלד, ועוד חיבור על דמותו השולית אך המרתקת של המשורר־המתרגם קארול דרזדנר, איש־לבוב שנספה בשנת 1942 מאת רישרד לב. גם השער הזה נחתם בחיבור מאת חוקרת פולנייה: על השאלה היהודית בשבועון הספרותי המרכזי של פולין הבין־מלחמתית.

גם המאסף “גלעד”, שראה אור בימים אלה, כולל חיבורים בעיקר בתחום התרבות. נמצא כאן מונוגרפיה יפה מאת חוקר־החסידות הגדול, מנדל פייקאז‘, על ר’ אלימלך מליז’נסק, “הקלסיקן הספרותי החסידי השלישי בזמן”, בעל ה“נועם אלימלך”, בצד חיבורו האחרון של שמרוק ז"ל, על זיכרונותיו של יעקב פרנק מימי ילדותו. כדאי לציין עוד את חיבורה האנגלי של רעיה כהן על עמנואל רינגלבלום, ההיסטוריון “תנאים ללא תקדים”. כהן כותבת על פועלו של ההיסטוריון הגדול האחרון של יהדות־פולין מתלמידי דור החלוצים, על רקע ההיסטוריוגרפיה היהודית־פולנית בכללה.


כדאי לזכור את הרקע הזה תוך קריאה בחיבורי האוסף המבקש להקיף את תולדות יהודי פולין בכללן: “קיום ושבר”. הוא מתחיל בחיבור קלאסי של ישראל היילפרין, “קורות היהודים במזרח־אירופה מימים ראשונים ועד חלוקת פולין” (בהכרח אין במסה הזאת ממצאים מאוחרים מכתיבתו בתחום ראשית היישוב היהודי בפולין, ואפילו אין אזכור של כל העקבות הראשונים של הנוכחות היהודית, כמו תבליטיהם של סוחרי העבדים היהודים על הדלת המגולפת על קתדרלת גנייזנו!). בצד חיבור “הקשרי” זה נמצא כאן את חיבורו המרתק של אברהם ויין על הארגון האוטונומי של יהודי פולין לאורך המאות.


הקובץ נחתם בעבודתה של חנה שלומי על “ההתארגנות של שרידי היהודים בפולין לאחר מלחמת העולם השנייה, 1944–1950”. כלומר, קרוב לאלף שנה – בעצם כ־800 שנה (שהרי השרידים היהודים הוודאיים הראשונים הם מן המחצית השנייה של המאה הי"ב) – עד להכחדה הגמורה כמעט. כיום יש מעין תחייה יהודית בפולין, אבל לתופעה הזאת כבר לא נמצא מקום באוסף.

היסטוריון ומחנך צרפתי גדול בן המאה ה־19, פוסטל דה קולאנז', טבע אימרה בדבר “חובת ההיסטוריון” שהיא “חיים שלמים של אנליזה לשם שעה אחת של סינתיזה”. בשינוי קל מתבקשת השאת האימרה על ההיסטוריוגראפיה היהודית־פולנית כיום: עידן שלם של אנליזה יידרש עוד לשם הגעה לסינתיזה רחוקה מאוד מן העין, כמעט אוטופית.


16.1.98

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47800 יצירות מאת 2658 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20265 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!