מאת יורם ברונובסקי

בימים אלה, ב־13 ביוני ליתר־דיוק, ימלאו מאה שנה להולדתו של פרננדו פֶּסוֹאה (1888–1935). אבל מיהו פרננדו פסואה, ומדוע כדאי לציין את תאריך מאה השנים להולדתו – ישאל בצדק הקורא העברי, שמאומה לא הובא בפניו, מעולם, מיצירתו של המשורר הגדול הזה וסביר מאוד שגם שמו אינו מוכר לו כלל.

בזאת אין הקורא הזה נבדל מקוראים רבים של ארצות המערב, עד לפני שנים לא־רבות. העולם איחר להכיר בגדולתו הברורה של פסואה – ובייחודו שאין אולי מָשלו – בעיקר מפני שפסואה כתב (בעיקר) בשפה שהיא מן הנידחות ביותר בין שפותיה הגדולות של אירופה – אם כי מספר דובריה בעולם הוא מן הגדולים ביותר – ובמסגרתה של ספרות שהיא בוודאי הפחות־מוכרת מכל ספרויות המערב: השפה והספרות הפורטוגליות.

אך משהתגלה פסואה לעולם הספרות האנגלית והצרפתית אין חדלים להתפעל ממנו ולתרגמו. הקיץ הופיעו בצרפתית שלושה כרכים של כתבי פסואה, בתוכם כרך של זוטות גמורות, ביקורות קצרות שכתב בראשית דרכו ומכתבים ופתקים: כל זה לאות ולסימן שפסואה הוא בבחינת קלסיקן של המודרניזם, שכל פן של יצירתו ואישיותו מעורר עניין. סימן כזה היוותה גם התערוכה מעבודותיו הגראפיות – פסואה היה צייר וגרפיקאי מחונן – שהוצגה לפני כשנתיים בלונדון, וכללה גם את המהדורות השונות של כתביו בשפות שונות. הקיץ הזה מתארגנים – ולא רק בליסבון – אירועים נוספים שונים לזכר פסואה.

דומני שהגיעה השעה ששמעוֹ ולמצער הד של שיריו יגיעו גם לידיעת הקורא העברי, שכמעט דבר אינו ידוע לו מספרותה של פורטוגל, אף כי יש תוכנית להוציא לאור רומאן של המספר הגדול בן המאה ה־19, דה קירוֹס. משירת הקלסיקן הגדול בן המאה ה־16, לואיס דה קמוֹנֶס, לא תורגם מאומה, והדבר הפליא אותי לא פעם, בהתחשב ביודעי הפורטוגלית הרבים יחסית, עולי ברזיל, המצויים בקרבנו. אבל נראה שהמעוות יתקון בקרוב, על פי סימנים אחדים.

אני התחלתי ללמוד פורטוגלית מתוך רצון לקרוא את פסואה במקורו, וזאת לאחר שחבר, הד"ר גיורא הון, וידע אותי לשירתו בתרגומה האנגלי, ועורר בי התלהבות אליה (עוד קודם לכן קראתי אחד משיריו במסגרת מסה מאת הבלשן רומאן יאקובסון שניתח שיר אחד של פסואה בין ניתוחי־השירים המעמיקים שלו משפות שונות, שהיה מתקין אותם ביחד עם דובר ילידי של השפה). לימים רכשתי כרך של שירת פסואה במקורה, ומאז כמעט שאיני מניח אותו מידי.

ברור לי ששירת פסואה היא משיאי השירה המודרנית, וברגעים של התפעלות יתרה אני אף אומר בלבי: שיאה ממש, ושמא מוטב: סיכומה המגובש ביותר, שהרי בפסואה מתנקזים־כמו כל הזרמים הרבים של השירה המודרנית, או השירה המערבית בכללה. ויש עמי תיאוריה כיצד קרה שדווקא משורר של תרבות שולית כמו הפורטוגלית הוא מסכמן של מסורות רבות ונהדרות כל כך.

ואולם צריך לומר מיד, ובעצם כבר רמזתי לכך, שפסואה איננו בעצם משורר אחד, בעל קורפוס שירי אחד. פסואה התפצל לארבעה משוררים עיקריים, ובעצם יותר, השונים זה מזה, וכל אחד מפליא לכתוב שירה מסוג מסוים. אכן, פסואה עצמו הגדיר כהפרעה נפשית את הפיצול הזה שלו לכמה יוצרים נבדלים הקרויים בשמות שונים, הם ה“הֶטֶרוֹנימים” המפורסמים שלו. במכתב על מקור ה“הטרונימיות” (שמות שונים, ביוונית) שכתב לידידו אדולפו מונטירו הוא מדבר על “…היסטריה עמוקה הקיימת בתוכי”, והיא מקור שירתו או שירותיו כמו גם אישיותו או אישיותיו!

פסואה התפצל, כאמור, לארבעה משוררים, בעלי פואטיקות נבדלות, אך מלבד זאת שימשו אותו עוד בחייו כעשרים שמות־עט לכתיבת שירות שונות, כגון שירתו האנגלית והצרפתית. אבל ארבעה הם, כאמור, המשוררים הפורטוגליים שאוחדו לכאורה תחת השם פרננדו פסואה (שגם הוא משורר בפני עצמו): ריקרדו רַאיס, המשורר הקלאסיציסט, אמן הצורה וחניך השירה היוונית־רומית, אלוארו דה קמפוס, המשורר הוולט־ויטמני, משוררו של האדם המודרני הקרוע ואדיר־המרץ, ואלברט קאירו, המשורר הפילוסוף שנימות מיסטיות עוברות בשירתו. אגב, פירוש שמו של המשורר, PESSOA, הוא “אישיות”, המלה מקורה ב־persona הלטינית, ובמסגרת הלטינית היה פירוש המלה הזאת, “מסיכה”.

אין בכוונתי וביכולתי להציע במסגרת זו יותר מאשר רמז למסתורין ולייחוד של כל המשוררים הללו, שהם שונים זה מזה עד מאוד ועם זאת איזו אחידות מיסטית אמנם כן שלטת במכלול יצירותיהם, המכונסים תחת שמו של פרננדו פסואה. דומני שחשוב יותר לוודע את הקורא לדגם של שירת פסואה – ולוא בתרגום מפוקפק – דגם שהוא פירסם תחת שמו המקורי, תחת המסיכה המקורית שלו כביכול. השיר לקוח מתוך הספר “בשורה” (“מסר”) שהופיע בשנת 1934, שנה לפני מות פסואה בליסבון, עיר הולדתו. אני מקווה שהוא יעודד אנשים הבקיאים ממני בשפתו של פסואה ובשירתו – ידוע לי שכאלה מצויים בארץ – לתרגם מכתביו הרבגוניים.