רקע
יורם ברונובסקי
בכל זאת, יום־חג
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: לא ידוע; 1.3.1990

כלי־התקשורת הישראלים, המסתמכים לפי דרכם גם על “האיש ברחוב”, הגיבו במידה של אדישות על הארוע שהתחולל שלשום בוורשה, כששני שרי החוץ, הישראלי והפולני, חתמו על הסכם חידוש היחסים הדיפלומטיים בין שתי המדינות. הארוע היה צפוי, אמרו הכל, ובעצם היחסים התחדשו כבר לפני חודשים רבים: השגריר פלצור היה קודם הציר פלצור, זה הכל.

הפחות נלהבים שבין הפובליציסטים שלנו טרחו להזכיר גם את עוונותיה החדשים של פולין אפילו זו שתחת שלטון “סולידריות” והיו שאף הרחיקו אל אימי שנות המלחמה ואל שנות האנטישמיות המשתוללת שקדמו לה.

אין, בקיצור, ממה להתלהב, להפך: זאת ההזדמנות לזכור את אשר עשה לך הפולני.

לנוכח שוויון־נפש לא בלתי־מובן זה, בולט בשונותו יחסם של הפולנים לחידוש היחסים. רשמית הובלטה המשמעות המיוחדת שמקנים הפולנים לחידושם הרשמי של היחסים בנוכחותו יוצאת־הדופן של ראש הממשלה מאזובייצקי בטקס החתימה. גם העיתונות הפולנית, העייפה כמעט מארועים הסטוריים – אומרים שוורשה הצינית כבר מזמן אינה מאמינה בהיסטוריה – יצאה בשבועיים האחרונים מגדרה: נדמה ששמה של ישראל לא נעדר משום מאמר, אפילו בעניני מטבח (העיתון החצי־רשמי ורב התפוצה “פוליטיקה” נתן בשבוע שעבר לקוראיו מרשם להכנתו של “סלט ישראלי, כזה שאוכלים בקיבוץ”).

היתה זו הבאה לשיא של “עיתונות טובה” (לא תמיד מדוייקת) לישראל הנמשכת זה כמה וכמה שנים. למבקר הישראלי בפולין נדמה שהפולנים הפשוטים מתקשים להבחין בדיוק בין “ישראלים” (בנוסח הפולני של המושג הזה השתמשו הפולנים זה כבר, עוד בטרם היות מדינת ישראל, ולעיתים בהקשרים של גנאי לא־חריף “איזראליטים”) לבין “יהודים”. חוסר ההבחנה פעל לעיתים, אולי בדרך כלל, לטובת הישראלים לעומת היהודים – והמדקדק כחוט השערה יאמר: בחזרה על מוטיב אנטישמי נושן – כאשר אלה (הישראלים) מוצגים כעם חדש לגמרי, עם גיבור ונדיב, לעומת היהודים שהכירו.

לא פעם נתקלתי בביקורי בפולין בשנת 1984 בגילוי הערצה לעוצמה הישראלית, כולל גילויים שלא כל כך מצאו חן בעיני. זכורים לי שלושה בני־נוער בעיר לובלין – לשעבר עיר־ואם בישראל – שרצו לדעת עוד ועוד על אריק שרון, הגיבור הנערץ עליהם ביותר – המפליא מכות ברוסים.

מאז השתנה לא מעט בשני הצדדים. במשך השנים האחרונות פרצה מה שקוראים “אנטישמיות חדשה”, שהתרכזה במידה רבה סביב הפרשה המשונה של מנזר הכרמליטיות באושוויץ, פרשה שבה היו כמה מן התגובות היהודיות – ובראש־וראשונה תגובתו של הרב האמריקאי אברהם וייס – מבישות כמעט כמו דבריהם של כמה אנשי כמורה שליוו את הפרשה בהערותיהם. ושוב: הזדמנות לפגוש אנשי־כמורה רבים בקרקוב, מעוזו של האפיפיור הפולני, הבהירה לי שגישת הקרדינל גלמפ אינה מייצגת כל־עיקר את הכמורה הפולנית.

בעת שיחה עם כמה כמרים הם גילו הבנה וידע ביהדות שהדהימו אותי.

כמו רבים מאנשי־התרבות הפולניים חזרו גם כמרים אלה על המוטיבים הלא־מבוטלים של הפילושמיות הפולנית שגיבורה הוא משוררה הלאומי של פולין, אדם מיצקביץ' שדיבר על עם־ישראל כעל “האח הבכיר”.

גם אצל הכמרים ניכרה איזו התאמצות להבחין בין עם ישראל ההיסטורי, היהודים, לבין הישראלים ומדינתם. קבוצה של פולנים פילושמיים בקרקוב מחדשת מסורת זו (חבריה מדגישים תמיד את תופעתה של הפילושמיות הפולנית לעומת העדרה בקרב העם הרוסי!) כשהדגש הוא דווקא על ישראל של היום ולא על “יהודי פולין”.

קבוצה זו, בראשות יאנוש מאקוּך, מארגנת כינוס שייערך בחודשי אפריל־מאי, ויידרש לנושא הספציפי של התרבות וההוויה החברתית הישראלית וזיקתה לפולין.

אבל כשאני חושב על המשמעות של חידושם הרשמי של היחסים הדיפלומטיים, נתונה דעתי ביחוד על שתי קבוצות אנושיות. אני חושב על חבורת היהודים הוורשאיים, אלה שכונו בשם “היהודים האחרונים” באלבום שהופיע בשם זה (בעקבות תערוכה) עם טקסטים מפרי עטה של מי שהיא כיום דוברת הממשלה הפולנית, מלג’וז’אטה ניזאבייטובסקה, פילושמית מושבעת וידידה יקרה. לאנשים צעירים אלה, דוגמת הזוג סטניסלב ומוניקה קרייבסקי, שבין הפעילים המרכזיים של “אגודת ידידי ישראל” הוורשאית, יום שלשום היה בלי ספק יום של חג גדול, המכתיר מאמצים (גם שלהם) של שנים ארוכות, מאמצים המכוונים לשני הצדדים: החייאת זכר החיים היהודיים בפולין כאחת הדרכים להבראתה של פולין, והבאת נורמליזציה מסויימת ביחס ליהודים לפולין.

וכאן אני חושב על הקבוצה המשמעותית הנוספת, שאני עצמי נמנה עם בניה: יהודי פולין הישראליים, אלה שהבינו שבניית זהות חדשה אינה יכולה לצמוח יש מאין, עליה לשוב אל עברה האותנטי אם בכוונתה להיות אותנטית גם היא, גם אצלה צויין יום שלשום באותיות זהב, כדבר האימרה הפולנית.


1.3.90

המלצות קוראים
תגיות