רקע
יורם ברונובסקי
הומרוס של הקרפטים
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: לא ידוע; 8.12.1989

בתוך: מכתבים מפולין (ב')


סטניסלב וינצנץ היה העילה לנסיעה הזאת לפולין. מעשה שהיה כך היה: הד"ר דוד ויינפלד, מתרגם השירה הפולנית לעברית וחוקר־ספרות ידוע מן האוניברסיטה העברית, הוזמן לכינוס לחקר יצירת וינצנץ בעיר ורוצלב באמצע אוקטובר. בעת פגישה בארץ לפני כחודשיים הוא שאל אותי אם יהיה לי עניין להצטרף אליו למסע אל הכינוס הזה. מובן שששתי על ההזמנה הנדיבה, ותוך שבועות מעטים מצאנו זה את זה במלון הוורשאי “איירופייסקי”. לאחר ימים אחדים בוורשה עשינו את דרכנו ברכבת אל העיר ורוצלב, היא ברסלאו הגרמנית לשעבר, כיום עיר פולנית חשובה שבה לא הזדמן לי לבקר מעולם עד כה.

המסע הפיקארסקי ברכבת, כשאנו מוצאים את עצמנו בחברתו של שוודי קשיש ומשונה ביותר ואיש־עסקים פולני מן הטיפוס החדש (שעליו כתב זה לא כבר בעיתון זה רומן פריסטר, במאמרו “קאזינו פולין”) שלאחר שיחת־רעים ממושכת, שבה ניסיתי להבין אם הוא יהודי או לאו דווקא, התוודה באוזני שעם כל תחושת החופש הפולני החדש הוא מתכוון להגר לקנדה תוך חודשים אחדים (נזכרתי בדבריה של עולה חדשה אחת מרוסיה, דברים ששמעתי פעם ברדיו בארץ: “באופן כללי אז נהדר פה, באופן פרטי אני נוסעת מכאן…”). המסע הזה ראוי לתיאור אֶפי לעצמו. אבל הנה אורותיה של ורוצלב, ואנו נלקחים אחר כבוד על ידי מארגן כנס וינצנץ למשכנות שהוכנו לנו: דוד, האורח הרשמי, אל המלון המרכזי ליד כיכר השוק, ואילו אני לחדר־אירוח ארעי בבית־ספר ישן על גדות נהר האודֶר.

אבל לעניין. סטניסלב וינצנץ (1888–1971) הוא יוצר פולני גדול שיצירתו חוזרת בשנים האחרונות לתודעת הקורא הפולני אחרי היעדרות ממושכת. עדיין לא כל כתביו ראו אור במהדורות פולניות בפולין עצמה, ואף לא כל מורשתו הספרותית פורסמה עד כה. מארגן הכינוס הוורוצלאי, חוקר־ספרות צעיר ורוחני להפליא ושמו יאן חורושי, הוא המהדיר של יומני וינצנץ שרק בחלקם פורסמו (בכתב העת הוורוצלאי “אודרה”) והעתידים להופיע לכשתתקבל קצבת הנייר הדרושה להוצאה.

לנסות לאפיין את יצירת וינצנץ על רגל אחת היא משימה הנמשלת לניסיון לאפיין את יצירת הומרוס והשפעתה בכמה מלים. ואמנם וינצנץ זכה בין השאר לכינוי “הומרוס של ארץ ההוּצוּלים” או אף “הומרוס של הקרפטים”. ביצירתו המרכזית, הרביעייה “על המישורים הגבוהים”, הוא נעשה לאפיקן גדול של כברת־נוף מולדתו אשר למרגלות הרי הקרפטים המזרחיים, היא הארץ שמיישב אותה, בין השאר, שבט אנשי ההרים הקרויים הוּצוּלים (או “גוּצוּלים” באוקראינית), שאת אגדותיהם, שיריהם, מנהגיהם ואורחם־ורבעם מתארים כרכי “על המישורים הגבוהים” שהתחילו להופיע בשנות השלושים (הם מוכרים לי רק בחלקם הקטן, ובעיקר – אוי לאותה בושה! – הודות למבחר האנגלי מתוך הרביעייה שרכשתיו זה לא כבר באנטיקווריאט לונדוני).

שתי הדמויות המפורסמות ביותר של ההיסטוריה ההוּצוּלית או התת־קרפטית הזאת מוּכרים יפה גם לקורא העברי: הלא הם הבעל שם טוב והשודד דובוש, ידידו של הבעש“ט וגיבורן של מסורות עממיות רבות בנוסח רובין־הוד. מובן שהבעש”ט והחסידות בכלל הם נושא חשוב, מן המרכזיים, ביצירתו של וינצנץ, ואמנם נושא הרצאתו של דוד ויינפלד היה “בעש”ט והחסידות".

וינצנץ עצמו היה דמות מפליאה, נציג של טיפוס תרבותי ההולך ונכחד, טיפוס “האירופאי הגדול” שמבעד לתבנית נוף מולדתו ראה את אירופה כולה בשלל מסורותיה, בגיוונה האתני והתרבותי העצום. אזורי התת־קרפטים, שבהם גדל נצר זה למשפחה פרובנסאלית (מכאן שם המשפחה המערבי) שהיגרה במאה השבע־עשרה לפולין המזרחית, היו אזורי מפגש של תרבויות רבות: הפולנית והאוקראינית, היהודית וההונגרית והרומנית, כל זה בנוסף לשבטים ועמים ייחודיים רבים אחרים, סלאווים ברובם, שיישבו את האזור הזה בלבד. וינצנץ שר את הגיוון התרבותי הזה, וממילא הוא המשורר התואם את המגמות הנאות של פולין החדשה הנולדת עתה, ועודנה אוטופית במידה רבה: פולין של המיעוטים השבים ומתגלים, פולין המתרפקת על עברה הרב־לאומי, המגוון והעשיר כל כך, שכלה כמעט לחלוטין במשך המאה האחרונה, ויד הקומוניזם המונוליטי עשתה הכל (בהמשך ברור להיטלר) להכחדתו הגמורה. הכינוס בוורוצלב בא להבליט את המקום המרכזי שמבקשים להועיד מעתה לווינצנץ בתרבותה של פולין העתידית.

ושוב, היה זה בעיקר צ’סלב מילוש שהביא את דברו על וינצנץ אל האינטלקטואלים הצעירים של פולין: שתי המסות שכתב על ידידו היו הפתחים העיקריים שדרכם נפתחו עיני הפולנים הצעירים לראות את יצירת וינצנץ. בערב החגיגי שהתקיים בימי הכינוס הוקרא גם השיר היפהפה שמילוש הקדיש לווינצנץ: “מיטלברגהיים” (1951). באחת ממסותיו מתאר מילוש כיצד עלה לרגל לביתו של וינצנץ בעיירה לאנסי שליד גרנובל, אל בית “לה קומב” (שם המסה) שבו התיישב וינצנץ לאחר טלטלת הבריחה מפולין המובסת, לאחר שנות הישיבה בהונגריה (הוא היה חובב מובהק של לשונה ותרבותה – הוא שלט בהונגרית כבפולנית, באוקראינית כבגרמנית וביוונית עתיקה, היה קורא את הספרים האהובים עליו מכל, אכן, את האיליאס ואת האודיסיה). בשווייץ, מולדתו החדשה, מצא וינצנץ נוף אנלוגי לנוף הולדתו ההררי, ועד מהרה הוא נעשה לחובב הרב־גוניות השווייצית, על הדיאלקטים הרבים והפולקלור העשיר של הארץ הקטנה־הגדולה הזאת. כל זאת מתאר מילוש במסתו, ובכינוס דיברו על כך כמה ממכריו הטובים של וינצנץ, ביניהם שוויצי ישיש ושמו מארבאך שתיאר את התלהבותו של וינצנץ מן התרגום של ה“איליאס” לדיאלקט הגרמני של אזור העיר ברן.

הגיוון האתני־תרבותי של משתתפי הכינוס תאם במידת־מה את ערכי הפלוראליזם שווינצנץ שר להם שירת־הלל אפית. אוקראינים דיברו בלשונם על זיקתו של וינצנץ לתרבות אוקראינה, הונגרים דיברו (בפולנית) על שנותיו ההונגריות של וינצנץ. פולוניסט אוסטרי דיבר על “אוסטריה ביצירת סטניסלב וינצנץ” ואנגלייה אקסצנטרית מלונדון שלמדה פולנית בשנות השלושים לחייה ומדברת בה כדוברת ילידית כמעט (לאו מילתא זוטרתא!) דיברה על תרבות המזרח הפולני ביצירת וינצנץ. אורחי הכבוד של הכינוס היו בנו של וינצנץ, אנדז’יי וינצנץ, סלאוויסט מאוניברסיטת גטינגן, והמסאית השווייצית בת למשפחה רוסית־בונדיסטית, ז’אן הרש, מאוניברסיטת ז’נווה, ידידה של וינצנץ (ושל מילוש) ששירטטה את דיוקנו בהרצאת הסיום שממנה נאלצנו, דוד ואני, להיעדר כי מיהרנו כבר ליעדנו הבא, קרקוב.

ציינתי כבר את נושא הרצאתו של ד"ר ויינפלד. אני מקוה שלא ייחשב לי לעוון ולמשוא־פנים אם אומר שהיתה זו אחת ההרצאות הטובות ביותר בכינוס. היא זכתה לשבחים של כל שומעיה, ובייחוד של יושב־ראש הישיבה, אנדז’יי וינצנץ. דוד דיבר בפולנית מצוינת על אהבתו של וינצנץ לתרבות היהודית ולחסידות בפרט, אף שלא נמנע מלציין את טעויותיו האחדות של וינצנץ בריאליה היהודית והחסידית. דוד סיפר לי גם כי מסה על וינצנץ עתידה להתפרסם בקרוב בספר בארץ, פרי־עטו של אשר וילכר, בתוך ספר דיוקנאות של סופרים פולניים בעלי זיקה ליהדות, פרי עטם של וילכר ושמואל שפס. דפי הגהה של המסה מסר דוד לאנדז’יי וינצנץ עצמו, איש תרבות רב־קסם שהִרבה לתת דעתו על שנינו, בעיקר, כמובן, על דוד אך קצת גם עלי, אף שאיכזבתי אותו מאוד כשהתוודיתי שאיני מדבר אידיש, שהוא עצמו בקי בה היטב!

הכינוס, כדרכם של כינוסים, לווה באירועים שונים, הצגות־תיאטרן (“הקוסם מלובלין”) וערבים חגיגיים שבמרכזי שבהם נועדתי לקרוא, כממלא־מקומו של ויינפלד, פרק תהלים בעברית (שאותו שיחזר דוד מזיכרונו המופלא!). בערב זה התבקשנו גם להצטלם בחברת שני אנשי כמורה אוקראינים שהיו בין אורחי הכינוס, אחד מהם המטרופוליט האוקראיני עצמו, ואמנם עשינו זאת, אמנם לא בלי חששות מסוימים. אחר־כך ניגש אלינו המטרופוליט, פונה אלינו בתחילה באוקראינית, והסביר שאל לנו לחשוש (איך הוא ידע?) להצטלם עמו: “לא כל האוקראינים אנטישמים”, טען וסמך את טענתו בסיפור מבית אמו, מימי השואה, כאשר האם הסתירה בביתה ילדים יהודיים, גוזלת לחם מפי ילדיה כדי להאכיל את הילדים שהסתירה.

אמנם רק חלק קטן מימי הכינוס עשינו בהקשבה להרצאות. עיקר הזמן הוקדש לסיורים בוורוצלב עצמה, בהדרכתו של פולני פילושמי צעיר ושמו יאן קורק, שנפל איכשהו כבאגדה חסידית מן השמים (אם לא למעלה מזה), הוביל אותנו על פני בתי יראתם, הבארוקיים, והן גם על פני בתי־הכנסת החרבים או הפועלים־לעתים של עיר יהודית גדולה זו לשעבר, עירם של לאסאל ושל ברדיצ’בסקי, של אדית שטיין וגדולים רבים אחרים. נדמה שגם הגיוון האבוד – והמבקש להיוולד מחדש – של העיר הגרמנית הזאת תואם יפה את נושא האב של יצירת וינצנץ. אבל זה כבר עניין למכתב אחר.


8.12.89

המלצות קוראים
תגיות