רקע
דוד בן־גוריון
מיבנה ההסתדרות והנהלתה
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: ירושלים; כ"ד באדר תרפ"ה

בוועידת “אחדות העבודה”

“אחדות־העבודה” קבעה את מיבנה ההסתדרות כאשר הנהו כיום הזה. לאחר שש שנות־פעולה נדמה שאין לשנות שום דבר עיקרי במיבנה זה. שנים אלה הוכיחו, כי אותה החוקה וצורת האירגון שקבענו בהסתדרות מתאימות בקוויהן הכלליים לצרכים ולתנאים של תנועת הפועלים בארץ. אמנם יש עכשיו קיטרוג נגד “ריכוז”. אבל מי שיבוא לבחון את טענות המקטרגים ימצא, כי הן מכוּונות לא נגד הריכוז אלא נגד המרכזים.

נלחמים נגד הריכוז, כביכול, אנשי “השמאל”, הקומוניסטים. ומן המפורסמות היא אהבת הדיצנטרליזציה והשאיפה לאבטונומיה של כל תא ותא, המצויה בקומוניזם. ידוע מה מיבנה התנועה המקצועית ברוסיה. ואני מרשה לעצמי לפקפק גם בכנות הצעקה נגד הריכוז, הבאה מהאגף השני. אם בשעה שמרבים כל כך לערער על הריכוז מתריעים רק על המועצות העירוניות, הרי שזה מעמיד בספק את כנות העירעור. בעצם מציעים לנו מאגף זה שיטת הנהלה חדשה, שלא תיתכן בלי ריכוז גמור ומוחלט, חמור לאין שיעור מזה הקיים כעת. מציעים לנו להנהיג בהסתדרות שיטת־הנהלה הנקראת “צירוף קואליציוני” – שיתפשט בכל תאי ההסתדרות – מן המוסדות המרכזיים ועד כל מועצה עירונית, וכל ועד־פועלים במושבה, ואגודה מקצועית – אשר פירושו, עד כמה שעלה בידי לברר משיחות פרטיות, הוא, כי ההנהלה של כל המוסדות הללו לא תהא תלויה בבחירות המקומיות, אלא תהא מורכבת עפ"י מודוס ידוע, לפי אותו הנוסח שיורכב הועד הפועל של ההסתדרות – מבאי כוח שתי המפלגות המהוות את הקואליציה. זה מחייב מינוי כל ועדי המוסדות וההנהלות מגבוה. אחרת – כל ההצעה אינה אלא אבסוּרד.

אולם אותו הריכוז שהנחנו במיבנה ההסתדרות, ואשר לצערנו לא הצלחנו עדיין להגשימו, איננו ריכוז בהנהלת ההסתדרות, אלא השלטת כיוון אחד בכל פעולתה. שאפנו להקים הסתדרות־פועלים מאוחדת, העובדת כולה עפ"י מגמה אחת, השלטת בכל ענפי פעולתה והמתאימה את כל חלקיה לצורך הכלל. אם דבר־מה דורש תיקון בהסתדרות, הרי זה לא בכיוון של פירור ההסתדרות, אלא להיפך, בכיוון של התלכדות, לשם הגברת כוחנו המעמדי לקליטת העליה ומניעת הקרע העלול להיווצר בין העולים הבאים זה אחר זה.

כי מה היתה ההתנכרות אלינו שראינו לפני 20 שנה מצד הפועלים שעלו לארץ לפנינו? מה פשר המלחמה שישנה כיום בין ההסתדרות לבין “בעלי המלאכה”? האין זאת שהפועל שבא לארץ והספיק להתאזרח רוצה, בכוח העמדה שכבש לו, לנצל את העולה החדש? מגמה יסודית זו שבתנועתנו, לקלוט את העליה ולמזג אותה עם הכוחות הקיימים בארץ ולהוות מכולם חטיבה חברתית ותרבותית אחת, אי־אפשר שתישאר ערטילאית, אלא היא צריכה להתלבש כהסתדרות אחת, המלכדת את כל צורות העולים ליחידה אחת, ואם יש פגם בהסתדרות, הרי זהו קיום המחיצות בין עולים, בין כפר לעיר, בין הפועל המקצועי לפועל ה“שחור”, בין הקיבוץ לבודד1, בין העובד במשק עצמאי לבין השכיר; בקיצור – חוסר הקירבה והעזרה ההדדית.

ועוד מלחמה אחת עומדת לפנינו – מצד כל אלה, משני האגפים, שאינם רואים עדיין את האחדות והשלמות הפנימית שבתנועתנו, אשר אולי עוד איננה קיימת בפועל, אבל להתגשמותה אנו מחויבים לשאוף. מלחמה זו, שנדמה היה כי כבר הוכרעה, מתעוררת שוב מפעם לפעם. זוהי המלחמה על טיבה של ההסתדרות – אם זוהי הסתדרות כללית, מאוחדת ויחידה של המעמד, או אין זה אלא “צירוף”, קנוניה של מפלגות. מלחמה זו הולכת ונמשכת מוועידת האיחוד בפתח־תקוה, דרך ועידת הייסוד בחיפה ועד אחרי הוועידה השניה, והיא הולכת ומתעוררת מחדש בקשר עם שאלת הבחירות היחסיות.

ראוי לציין כי בוועידה השניה של ההסתדרות נדונה שאלה זו והיו שתי הצעות: האחת – הקובעת בחירות יחסיות למוסדות המחוקקים בלבד, וכנגדה – הצעה של בחירות יחסיות לכל המוסדות. נתקבלה הראשונה, והנימוק פשוט. יש להבטיח לכל חלק ולכל זרם בהסתדרות ביאת־כוח מתאימה. כל הדעות שבהסתדרות צריכות לבוא לידי ביטוי, להישקל במאזני התנועה, ובסופו של דבר להכריע לפי משקלן. ומשום כך אי־אפשר שרק הרוב לבדו יופיע במוסדות שבהם מתבררים ונקבעים קווי הפעולה ונחקקת חוקת־ההסתדרות הכללית, הארצית והמקומית. במוסדות אלה קיימת שיטת הבחירות היחסיות. לא כן במוסדות אכּסקוטיביים המוציאים לפועל את אשר הוחלט לאחר בירור והכרעה. ההוצאה־לפועל מחייבת רצון אחד. אותה אין לפורר, ולא ייתכן שיופיעו כאן באי־כוח צדדים, ואין מקום ליחסיות במוסדות אלה. אלה הם בכל אופן היסודות שנתקבלו בוועידה השניה, ועל פיהם פעלנו עד היום. אין אני אומר ששאלת הבחירות היחסיות היא פרינציפּיונית. אולם לא נתברר לי, שיש באמת יסוד וצורך חיוני של התנועה לשנות את ההחלטה הזאת. בכל אופן, אם גם אני מתאר לעצמי שבינינו יכול להיות ויכוח בענין זה, אבל אותה ההנחה שבה מבססים נביאי היחסיות את דרישתם – שההסתדרות אינה חטיבה אחת שלימה, שציבור הפועלים אינו מעמד אחד, גוף קולקטיבי אחד אלא צירוף של מפלגות, הפועלות אך ורק מתוך הסכם, ובלי הסכם זה אין להסתדרות כשרון פעולה – הנחה זו אנו מחויבים לדחות בכל תוקף.

כן נדמה לי, שלא נוכל לקבל שום שיטת הנהלה בהסתדרות, שאינה מיוסדת על בחירה דימוקראטית, אלא על הסכם של גופים מפלגתיים. לא נוכל להקים ולקיים את מוסדות ההסתדרות על יסוד של צירופים קואליציוניים וקנוניות, אלא על יסוד של בחירה ומצע משותף של עבודה. אני חושב את שותפות הפעולה של כל הזרמים בהסתדרות לאחת המצוות החיוניות של תנועתנו ותנאי מוקדם להגברת כשרון פעולתה. עלינו לסייע להחשת ההתאחדות ולשתף באחריות את כל הכוחות שבהסתדרות הנכונים לשאת בעול. מה טיבו של שיתוף שאינו מבוסס על מצע משותף של פעולה חיובית, ואין ביסודו אלא שלילה כלפי איזה גוף אחר בהסתדרות? אי־אפשר שבאיזה מוסד משקי מרכזי של ההסתדרות יתאחדו מפלגות או קיבוצים לבחור הנהלה – לא מפני שיש להם דרך אחת והם רוצים לשאת באחריות יחד, אלא מפני שהם משותפים בשנאה למפלגה שלישית, ומלבד השנאה הזאת אין שום דבר משותף ביניהם. דברים כאלה הלא קרו אצלנו. ל“צירוף קואליציוני” ממין זה לא נסכים. זוהי קנוניה ההורסת את הבסיס המוסרי של תנועתנו, ונגדה נילחם בכל כוחותינו.


ירושלים, י“ז בטבת תרפ”ח


  1. במקור נכתב ולבודד, צ“ל לבודד – הערת פב”י.  ↩

המלצות קוראים
תגיות