הפועל העברי לא בא הנה כפליט המחפש לו מיקלט באשר ימצא והחוזר אחרי אמצעי־קיום מכל הבא ליד. כשליח העם עלה לארץ, וכחלוץ המפעל הגדול של המהפכה העברית כבש את עמדותיו בעבודה, במשק ובישוב. בכל מעשה ובכל מיפעל, קטן או גדול, בעבודתו בכפר ובעיר, בבנין משקו החקלאי והחרושתי, בכיבושי השפה והתרבות, בשמירה ובהגנה, במלחמה על עניניו וזכויותיו בעבודה, בסיפוק צרכיו המעמדיים והלאומיים, בהקמת מוסדותיו והסתדרותו – ריחף לפניו היעוד ההיסטורי של המעמד אשר עליו הוא נמנה ואשר להקמתו בארץ פילס נתיב: היעוד ההיסטורי של מעמד הפועלים לקראת המהפכה אשר תשליט את העבודה בחיי העם והארץ. הפועל העברי שילב בעבודת־חייו את דבר הגאולה הלאומית, ובמלחמתו וביצירתו המעמדית צרר את כל התוכן של מאוויי העם וצרכיו ההיסטוריים.

בניגוד לשליחי מעמדות אחרים בארץ ובציונות לא הועמד הפועל לפני הסתירה שבין צרכיו ומאווייו המעמדיים ובין ענייניו ושאיפותיו הלאומיים. הפועל המכיר בתעודת־מעמדו והנאמן ליעודו ההיסטורי, ממלא בבת־אחת שתי שליחויות שהן אחת: שליחות המעמד ושליחות העם כולו. כל המאמץ המעמדי של הפועל בפעולתו המשקית והמקצועית, המדינית והתרבותית, במידה שהיא מכוּונת לתכליתה המרכזית וההיסטורית, יוצר וכובש עמדות לאומיות בארץ ומפלס דרך רחבה לעליה עממית. מלחמת־המעמדות של הפועלים בהיקפה הפרינציפיוני ובגילוייה הממשיים מכוּונת לא לפילוג העם ולהחלשתו – אלא, להיפך, לאיחודו האמיתי והשלם ולהגברת כוחותיו והפראתם.

אמנם, גם שליחי המעמדות האחרים דוגלים בשם האינטרסים הלאומיים, ובמידה שהם ממלאים תפקיד חיובי בבנין הארץ הם גם עושים עבודה לאומית. אולם זהו הגורל האובייקטיבי של כל שאר המעמדות – עניניהם המעמדיים מוכרחים, באיחור או בהקדם, להתנגש בגלוי ובסתר עם צרכי העם והעליה. בלי לנגוע בטפילי “היזמה הפרטית”, שאינם מביאים לארץ כל הון ורכוש אלא תאוות־הבצע על חשבון ההון הלאומי, ההתעוררות הלאומית והעליה, הרי גם בעלי ההון ממש בכל מדרגותיהם, המסייעים כפי מידת־יכלתם לבנין הארץ ולהרחבת כוח הקליטה של הישוב – עלולים להתיצב כצר לצרכי העליה וההתישבות העממית. ולא מתוך רצון רע וזדון־לב, אלא בתוקף ההגיון הפנימי והטבע של ההון הפרטי השואף לרווחים ולניצול. האמרת מחירי צרכי המחיה על־ידי ההון המסחרי, העלאת שכר הדירות על־ידי בעלי־הבתים, התיקרות הקרקעות על־ידי הקנין הפרטי בקרקע – כל אלה מכבידים ומקשים את הקליטה ואת ההתערות של העליה העממית ושמים מכשולים קשים להתישבות הלאומית. המשק הפרטי בעיר ובכפר הקיים על ניצול העבודה השכירה, שואף, מדעת ושלא־מדעת, בשגגה ובמזיד, להורדת השכר ולהרעת תנאי־העבודה עד כדי שפל המדרגה של הפועל הזול מעוט הצרכים, ומסכן את אפשרות קיומו של הפועל העברי ומכשיל את העליה העובדת.

מי זה יערוב את לבו לומר, שהחשבון של ההון הפרטי בארץ־ישראל עולה בד בבד את הצרכים של עליה עממית עברית ואת התביעות של הפועל העברי? “ההון הפרטי” שהושקע עד עכשיו במשק היהודי המעסיק פועלים עברים – ספק אם הוא פרטי – עד כמה שהוא הון; ואם הוא באמת הון – עד כמה הוא פרטי. כמעט כל המשק “הפרטי” הקיים בארץ על יסוד של עבודה עברית, עדיין יונק ממקורות לאומיים או מעין־לאומיים, ותלוי בתמיכה לאומית ישרה או עקיפה, ובצורה זו או אחרת. ההון המושקע במפעלי החרושת “סיליקט”, “חברת החשמל”, “נשר”, הטחנות וכו' הוא ביסודו פרי התנדבות או נדבה לאומית, של מוסדות וחברות היונקים מהרצון הציוני.

ועוד טרם ראינו בארץ מיפעל הבנוי בהון פרטי ממש, אשר יחזור דווקא אחרי עבודה עברית ואשר יזקק דווקא לפועל העברי המאורגן, בעל הצרכים התרבותיים, הנלחם על תנאי עבודה וזכויות מעמדיות, בשעה שהארץ ושכנותיה שופעות עבודה זולה נוחה לניצול ולשיעבוד. הפועלים העברים המעטים העסוקים במיפעלי חרושת העומדים מחוץ לספירת ההשפעה והתמיכה של האמצעים הלאומיים כגון הרכבת, נאלצים להסתגל לתנאי העבודה הנקבעים לא במידת צרכיהם הם, אלא במידת הצרכים של הפועלים שאינם יהודים.

יחידים מבין המעמדות האחרים מסוגלים להתרומם מעל הענינים והאינטרסים של מעמדם ולהכיר בצורך הלאומי ולעמוד לפקודתו. אבל יחידים אלה הם יוצאים מן הכלל. יחידי־סגולה אלה נעשים זרים למעמדם, ואין בכוחם לשנות מן הטבע שהמציאות הכלכלית והחברתית הטביעה במעמד בתור כלל. בכל הזמנים ובכל הארצות היו שאר המעמדות בתור כאלה נאמנים לצרכי עמם רק במידה וכל עוד שהצרכים הללו הלמו את עניניהם המיוחדים והאגואיסטיים. יחיד הוא מעמד־הפועלים בהתאמתו האובייקטיבית לצרכים ההיסטוריים של העם, יחיד הוא בכשרון נאמנותו המתמדת לאינטרסים הלאומיים, כי בידו המפתח לעתידות העם ועליו הוטלה השליחות – דרך מלחמת־המעמדות – לשחרר את העם מהניגודים המעמדיים.

יחיד או יחידים מבין מעמד־הפועלים עלולים להתכחש לשליחותם הלאומית, כשם שיש פועלים המתנכרים לצרכי מעמדם ונותנים יד לצריהם. אבל יחידים אלה הם יוצאים מן הכלל. ציבור־הפועלים בתור כלל, שבשלה בתוכו הכרתו המעמדית, כלומר הכרת היעוד ההיסטורי של מעמדו, רואה את צרכיו ואת צרכי עמו, עניניו המעמדיים ועניניו הלאומיים, כשהם אחוזים ודבוקים ומהווים חטיבה אחת אשר אין להפרידה ולפרקה.

השאלה הנשאלת לפעמים אם הפועלים צריכים לתת משפט־הבכורה לצרכים הלאומיים או לתביעות המעמדיות אינה אלא מגלה את בערות שואליה. שאלה זו אפשר להציג לשליחי מעמדות אחרים: הענינים המעמדיים בד־בבד את הענינים הלאומיים. הזהות האורגנית של התעודה הלאומית והמעמדית בתנועת־הפועלים טבועה במהותו החברתית והכלכלית של מעמד־הפועלים, וזהות זו מונחת ביסודה של ההכרה המעמדית. הכרה זו רואה את הניגודים המעמדיים בתוך העם וגם את הדרך לביטולם – על־ידי מלחמת המעמדות בתוך האומה.

ההתעלמות מהניגודים המעמדיים בעם בשם הרעיון הלאומי ובשם אחדות־האומה עושה את הרעיון הלאומי פלסתר ומתעה מהדרך המוליכה לאחדות האומה. שלטון הרכוש מפלג וקורע את העם לגזרים, ורק נצחונו המכריע של מעמד הפועלים עתיד לבטל את הקרעים והניגודים הפנימיים. וכל עוד לא הושג שלטון העבודה אין אחדות־האומה אלא שאיפה – שאיפת התנועה הסוציאליסטית של מעמד הפועלים. מלחמת השיחרור של מעמד הפועלים היא גם מלחמה על שיחרורה ושלימותה של האומה. הדרך להגשמת אחדות־האומה היא דרך מלחמת־המעמדות.

תל־אביב, כ“ג בשבט תרפ”ז