רקע
דוד בן־גוריון
ההסתדרות והמפלגה לאחר האיחוד
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: ירושלים; כ"ד באדר תרפ"ה

 

א

בתולדות אירגונה של תנועת־הפועלים בארץ אפשר לציין חמש תקופות:

תקופה ראשונה – בראשית צמיחת התנועה, עם בוא העליה השניה (1904). תקופה זו קיים בה רק אירגון מפלגתי. לא האירגון הכלכלי והמקצועי – ההסתדרות, כי אם האירגון האידיאולוגי – המפלגה – היה אז שליט בציבוריות הפועלית. המפלגה לא הצטמצמה אז בעניינים פוליטיים וחינוכיים בלבד אלא טיפלה גם בעניני עבודה ומשק. המפלגה סידרה מטבחים, דאגה להמצאת עבודה, אירגנה קבוצות והניחה את היסוד למפעלים ההתיישבותיים הראשונים של הפועל בארץ.

ההגמוניה של המפלגות בחיי הציבור היתה טבועה באופיו ובטיבו של הפועל הארצישראלי. הפועל בארץ לא בא מהעבודה לתנועה, כדרך הפועלים בכל הארצות, כי אם להיפך, מהתנועה לעבודה. בראשית היה הרעיון, והאירגון הרעיוני קבע את צורת התנועה – ואת פילוגה. ראשוני העליה השניה אשר הניחו את היסוד לשתי מפלגות־הפועלים בארץ לא היו כל כך רחוקים זה מזה בדעותיהם ובשאיפותיהם, כאשר ניתן לחשוב על פי הקרע והניגוד המפלגתי שהתמיד במשך עשרים וחמש שנים. הניגודים אשר נתגלו בין שתי המפלגות במשך קיומן היו יותר פרי הקרע מאשר סיבתו. המניעים הנפשיים והרעיוניים אשר העלו את בני העליה השניה לארץ, והעבודה והמעשה אשר התמסרו להם בארץ – היו משותפים לרוב הגדול של שתי המפלגות. אולם בתקופה ההיא היו מספיקים גם הבדלי־נוסחאות וניואנסים אידיאולוגיים דקים, או ויכוח־שמות, למען הקים מחיצה מפלגתית בין חברים למפעל־חיים אחד.

בתוך המסגרות הנפרדות התבצרו מהר יחסי התחרות ואיבה בין זו לזו. והקרע האורגניזציוני נהיה בעצמו לגורם בטיפוח ההבדלים הרעיוניים ובהעמקת התהום בין שתי המפלגות. המשטר הדו־מפלגתי לא היה מסוגל לספק את צרכי הציבור. פועלים רבים עמדו מחוץ לשתי המפלגות. פעולות כלכליות שהיו חיוניות לכל הציבור, לא יכלו להסתדר כהוגן מתוך התחרות המפלגות, ולאט לאט החלו להיווצר תאי־אירגון מקצועיים, אשר שאפו להקיף את כל הפועלים המעונינים, על בסיס בלתי־מפלגתי. בקרב פועלי הגליל הוקמה ההסתדרות המקצועית הראשונה – “החורש”, (תרס"ז), נוצר “השומר” (תרס"ח), נוסדו במושבות שונות ועדי פועלים (תרס"ט), ולבסוף נתארגנו הסתדרויות פועלי המושבות ביהודה, בגליל ובשומרון (תרע"א) ונעשה נסיון להקים “ועד מאוחד של פועלי ארץ־ישראל” (תרע"ג). תקופה שניה זו מצטיינת בהתרוצצות המתמדת בין ההסתדרות ובין המפלגות. המפלגות ראו בעין רעה את הפעולה העצמית של ההסתדרויות, וההסתדרויות שנשענו על הציבור הבלתי־מפלגתי ומיעוט חברים מפלגתיים, שהיו נאמנים לרעיון האירגון המקיף של הפועלים, לא השלימו עם אפיטרופסות המפלגות בשטח הישובי והתרבותי. כל נסיון של ההסתדרות להרחיב את חוג פעולתה ברשות עצמה נתקל בהתנגדות נמרצה מצד המפלגות.

מישטר זה של התחרות כפולה – בין שתי המפלגות לבין עצמן מצד אחד, ובין המפלגות וההסתדרות מצד שני – היה אחד הגורמים לתנועת האיחוד אשר הביאה לידי הקמת “אחדות העבודה” (תרע"ט).

כשנפגשו בגדודי המתנדבים היהודים בסוף המלחמה חברי שתי המפלגות והבלתי־מפלגתיים שבתוך ההסתדרויות החקלאיות עם חלוצי העליה השלישית – המתנדבים מאמריקה – גמל הרעיון על איחוד מלא של תנועת־הפועלים בארץ בהסתדרות אחת, אשר תאחד בתוכה את כל הפועלים והעובדים וכמו כן בעלי אומנויות חפשיות החיים על יגיעם, מבלי קפּח עבודת זולתם, לשם פעולה כלכלית, תרבותית ומדינית.

תנועת האיחוד שאפה אז לא רק לאיחוד המפלגות – אלא גם להריסת המחיצה שבין המפלגה ובין ההסתדרות. המטרה היתה הקמת אירגון כולל ומקיף אחד של מעמד הפועלים, אשר ימלא בבת־אחת גם תפקיד של הסתדרות וגם תפקיד של מפלגה.

מטרה זו לא הושגה בשלימותה, כידוע. “הפועל הצעיר” לא נתן ידו לאיחוד. חסר האימון ההדדי, ומסורת הפירוד ניצחה. “אחדות העבודה” שהוקמה בפתח־תקוה (אדר תרע"ט) אמנם איחדה בתוכה גם את הפעולה המדינית וגם את הפעולה הכלכלית והתרבותית, אבל לא הקיפה את כל הפועלים המאורגנים. “הפועל הצעיר” נהפך אף הוא, בתוקף המצב החדש, שנוצר על־ידי הקמת “אחדות העבודה”, למפלגה־הסתדרות, ובניגוד לרצון המאחדים הוקם משטר דו־מפלגתי־הסתדרותי. כל אחד משני האירגונים היה שלם בתוכו ומאחד את כל הפעולות – ועומד בהתחרות את השני לאורך כל החזית: המדינית, הכלכלית והתרבותית. הוקמו שתי לשכות עבודה, שני מרכזי עליה, שתי קופות חולים, שני מרכזים חקלאיים וכו'. ההתחרות פגעה קשה באופן מיוחד בעליה החדשה. רוב העולים לא נתנו ידם לא להסתדרות זו ולא לשניה, ושוב צפה שאלת האיחוד.

עם ייסוד ההסתדרות הכללית בחיפה (כסלו תרפ"א) מתחילה תקופה חדשה בתולדות התנועה. בפעם הראשונה בחיי הפועל היהודי, לא רק בארץ, כי אם בעולם כולו, הוקמה המסגרת הכללית המאחדת את כל מעמד הפועלים, בלי הבדל מקצוע ובלי הבדל מפלגה. המפלגות, אשר גדלו בינתיים, אמנם לא ויתרו על קיומן, סמכות ההסתדרות הוגבלה וצומצמה, ושחור על גבי לבן הוצבו בחוקה תחומין וסייגים לפעולת ההסתדרות. אולם בתוקף העובדה של כינוס כל ציבור הפועלים במסגרת אחת, נהרסו הגדרים המלאכותיים ונפרצו ההגבלות הקונסטיטוציוניות, וההסתדרות הרחיבה את חוג פעולתה וסמכותה ללא כל מעצור – והמפלגות נתרוקנו מתכנן הממשי.

להלכה נוצרה הסתדרות כלכלית בלבד, והמפלגות נשארו קיימות כמקודם, מחוץ להסתדרות, לשם תפקידים עצמיים מיוחדים. אולם למעשה ספגה ההסתדרות לתוכה את התוכן החי והממשי של תנועת־הפועלים בכל ענפי העבודה, היצירה והמלחמה, והמפלגות נהפכו לפרקציות הסתדרותיות. התפקיד הממשי והעיקרי של המפלגה לאחר היווסד ההסתדרות הכללית היה מלחמה על השפעה והדרכה בתוך ההסתדרות.


 

ב

עם איחוד המפלגות אנו עוברים למשטר חדש בתנועה, למשטר דו־אורגני: הסתדרות כללית ומפלגה מאוחדת. מה שעשתה ועידת־חיפה לפני תשע שנים ביחס להסתדרות עשתה עכשיו, במידה רבה, ועידת תל־אביב ביחס למפלגה. לאחר עשרים וחמש שנים נתאחה סוף סוף הקרע. וכל הכוחות, אשר הניחו את היסוד לתנועת־הפועלים בארץ, ערכיה המוסריים והרעיוניים, וכיבושיה המשקיים, התרבותיים והמדיניים, ואשר נשאו במשך חצי יובל שנים בעול הפעולה, המלחמה והיצירה של הפועל העברי בישוב ובציונות, התאחדו במפלגה אחת. הוקמה המפלגה, מפלגת פועלי ארץ־ישראל.

איחוד המפלגות אינו מלא עדיין כאיחוד ההסתדרות (גם זו אינה שלימה עדיין לגמרי – הסתדרות המורים, הפועל המזרחי, התאחדות התימנים עומדים מחוץ להסתדרות), קיבוצים אחרים בהסתדרות, פחות או יותר חשובים, עומדים נגד המפלגה המאוחדת – אולם כבר עכשיו מרכזת המפלגה סביבה את רוב מנינו ורוב בנינו של ציבור הפועלים בארץ, והמפלגה, כהסתדרות, מופיעה כשליחת מעמד־הפועלים כולו.

המפלגה המאוחדת, המקפת למיצער שמונים אחוזים מחברי ההסתדרות, אינה יכולה ואינה צריכה לשמש רק פרקציה בהסתדרות כאשר היו המפלגות בתקופת הפירוד.

מפלגת המונים, אידנטית כמעט בהרכבה את ההסתדרות, אינה יכולה לראות את זכות קיומה במלחמה עם איזה קומץ מפולג של פועלי־ציון שמאל או עם אי־אילו עשרות פרקציונרים וקומוניסטים. המפלגה המאוחדת אינה פרקציה בתוך ההסתדרות אלא האירגון הפוליטי של מעמד הפועלים. בתקופת הפרקציות המפלגתיות בהסתדרות היה רוב הציבור בלתי־מפלגתי. לא מפני שדעותיהם היו שונות מדעות חברי המפלגה. ציבור זה היה בכל הבחירות ומסר את קולותיו לאחת המפלגות ולא לאירגון “בלתי־מפלגתי”, הציבור לא הצטרף למפלגה – מחוסר מפלגה אחת. עצם העובדה של קיום שתי מפלגות היה הגורם לבלתי־מפלגתיות. כשהציבור צריך לבחור בין שני אירגונים הוא בוחר לעמוד מחוץ לאירגון. בשביל רוב הציבור אין שום ענין בהבדלים הדקים והניואנסים השונים המפרידים בין המפלגות. הציבור ברובו מחשיב את היסודות העיקריים של התנועה, ומתיחס באדישות לתגים ולניסוחים דקים, שאינם נתפסים אלא לחרטומי המפלגות. אילו היו קיימות בארץ שתי הסתדרויות היה חלק גדול של הציבור, ואולי רובו הגדול, נשאר עומד גם מחוץ להסתדרויות. הקמת הסתדרות אחת, כללית ומקפת, היה הגורם הראשי באירגון ההמוני של הפועלים בתוך המסגרת של ההסתדרות. הקמת מפלגה אחת, העומדת על העיקרים הרעיוניים היקרים לכלל הציבור – רק היא מסוגלת לרכז את רוב הציבור במפלגה. זוהי החשיבות המעשית של האיחוד. המפלגה המאוחדת אינה יכולה להסתפק רק בחברי שתי המפלגות שנתאחדו. אם המפלגה לא תדע לגייס ולהפעיל בתוכה את הציבור הבלתי־מפלגתי – יחטיא האיחוד אחת ממטרותיו העיקריות. מבחינה זו יש לומר שוועידת־האיחוד ביצעה את איחוד שתי המפלגות, אבל לא הקימה עדיין את המפלגה המאוחדת. המפלגה לא תהיה שלימה ולא תהיה ראויה לשם הגאה אשר נטלה לעצמה – מפלגת פועלי ארץ־ישראל – אם לא תצליח לבטל במידה ניכרת את הופעת הבלתי־מפלגתיות. הפועל שאינו חבר בהסתדרות אינו בלתי־מפלגתי אלא פועל בלתי־מאורגן. והוא הדין ביחס למפלגה. הפועל שאינו במפלגה הוא לא בלתי־מפלגתי – אלא בלתי־מאורגן. כשם שההסתדרות נתבעת לארגן בתוכה את כל הפועלים והעובדים במאה אחוזים, כך נדרשת המפלגה לגייס בתוכה את כל חברי ההסתדרות במאה אחוזים.


 

ג

ומתעוררת השאלה: כפילות זו למה? מהי השליחות המיוחדת של כל אחד משני האירגונים הללו? ומדוע אין אורגן אחד יכול לעשות שתי שליחויות בבת אחת?

האַסוציאציה שאנו מקשרים בה את השם מפלגה עלולה להטעות אותנו. המפלגה בארצות האחרות היא מכשיר המלחמה הפוליטית, אחד מהגלגלים הראשיים במכונת השלטון. מפלגת־הפועלים בכל הארצות, זהו אירגון ההמונים העובדים לשם הגנה על עניניהם הפוליטיים במוסדות הנבחרים של הממלכה ואמצעי לכיבוש השלטון. מפלגה כזו לא היתה מעולם בארץ־ישראל ולא יכלה להיות. ארץ זו אינה מדינה אבטונומית ועניני האזרחים אינם נחתכים במוסדות נבחרים, והמפלגה הארצישראלית לא שימשה מעולם מכשיר פּוליטי לשם שלטון במדינה. במידה שיש ענינים פּוליטיים מקומיים – בעיריות – אין שום מניעה שההסתדרות, המרכזת בתוכה מאכּסימום של פועלים מאורגנים, תמלא את השליחות הזאת. למעשה עשתה זאת ההסתדרות עד עכשיו ואין כל סיבה שלא תוסיף לעשות זאת גם להבא.

העובדה של איחוד המפלגות אינה צריכה לשמש יסוד להפחתת חוג פעולתה או לצמצום סמכותה של ההסתדרות. בפעולה כלפי הממשלה כוחה של ההסתדרות ודאי יפה יותר מכוחה של המפלגה. ההסתדרות המנהלת את עניני העבודה והמשק מוסמכת יותר מאורגן אחר להביא לפני הממשלה הצעות ודרישות בדבר עבודה, חוקי הגנה, התישבות, בריאות, חינוך, עליה וכו'. הוא הדין ביחס לממשלה בלונדון ובמקרים ידועים גם ביחס למפלגת־העבודה הבריטית, ולא כל שכן ביחס לקונגרס של הטרייד־יוניונים הבריטיים. אין דבר זה גורע מזכותה של המפלגה לעשות כמה פעולות פּוליטיות בארץ ובחו"ל לפי ראות עיניה – אבל אין הפעולה הפוליטית במובן הישר והמקובל של המלה מסוגלה להוות את תכנה של המפלגה בארץ. מצב זה לא ישתנה עוד במשך הרבה שנים, במידה שהסטאטוס הממלכתי וכוחו של הישוב לא ישתנו שינוי עיקרי. כל השוואה לארץ אחרת מחטיאה את האמת. אירגון הפועלים באנגליה ובאוסטריה הוא הקרוב ביותר לצורת האירגון בארץ, גם שם הרכב המפלגה – האירגון הפוליטי – הוא כמעט אידנטי את ההרכב של ההסתדרות – האירגון המקצועי. אולם אם נרצה לקבוע לפי שתי דוגמות קלאסיות אלה את התפקידים של המפלגה וההסתדרות שלנו, נמצא שחסר לנו בארץ האובייקט הפוליטי בשביל פעולת המפלגה.

באנגליה ובאוסטריה, והוא הדין בארצות אחרות, המפלגה וההסתדרות הן שתיהן ביאת־הכוח המאורגנת של מעמד הפועלים הקיים להגנת אינטרסיו ותביעותיו: המפלגה – כלפי המכונה הממלכתית, ההסתדרות – כלפי המכונה המשקית. מכשירי הפעולה של המפלגה הם פוליטיים, מכשירי הפעולה של ההסתדרות – אירגוניים־משקיים. גם המפלגה וגם ההסתדרות משמשות לא רק מכשירי הגנה, אלא מכשירי כיבוש. המפלגה – לכיבוש השלטון במדינה, ההסתדרות – לכיבוש ההנהלה במשק. האובייקט של שתיהן היא המדינה הקיימת והמשק הקיים, וכל אחת מהן שואפת בשטח־מלחמתה להתאים את המכונה הקיימת לצרכי מעמד הפועלים ולשאיפותיו ההיסטוריות.

פני המפלגה בארץ לא היו ואינם יכולים להיות מופנים כלפי המכונה הממלכתית. האובייקט של המפלגה במלחמתה ובפעולתה הוא לא המישטר הפוליטי ומוסדות הממלכה, וכל נסיון לחלק את התפקידים בארץ בין שני האורגנים הראשיים של תנועת־הפועלים על פי דוגמת הארצות האחרות יעלה בתוהו.

צורת האירגון שלנו, כמו דרכי פעולותינו, אינה ניתנת להיקבע על־פי שאבלונה שאוּלה מארצות אחרות. המציאות המיוחדת של הארץ, המהות העצמית של תנועתנו, שליחותה היחידה־במינה והתנאים ההיסטוריים המלווים אותה – אלה צריכים להתוות את דרכנו בקביעת התוכן והצורה של אירגוננו.


 

ד

הפועל העברי בא לארץ כשליח. בתוקף שליחותו ובתוקף המציאות הוא נהפך לאינטרסנט והריהו מקבל בארץ שני פנים: פנים של תובע ופנים של נתבע. וכשהוא מופיע בציבור, בהכרח ייעודו וצרכיו, הוא מתארגן בהתאם למהותו הכפולה בשני אירגונים: באירגון של תובעים – בהסתדרות, באירגון של נתבעים – במפלגה.

התובעים והנתבעים אינם מהווים שני מחנות שונים. אין חלק אחד של הציבור רק תובעים, וחלק שני – רק נתבעים. כל אחד ואחד מהפועלים הוא גם תובע וגם נתבע. אירגון התובעים הוא אידנטי – או צריך להיות אידנטי – בהרכבו האישי עם אירגון הנתבעים. החלוקה בין אירגון תובעים ובין אירגון נתבעים בכלל אינה אבסולוטית. התחומים בין התובע ובין הנתבע, בין התביעה ובין ההיתבעות, יונקים זה מזה ואינם ניתנים להפרדה גמורה. אולם במוטיבים הנפשיים של שני האירגונים הללו, במניעי פעולתם ובשרשי זיקתם, יש הבדל עיקרי. זיקת־החבר להסתדרות היא בעיקר זיקת־תועלת, זיקת־צרכים. זיקת החבר למפלגה היא בעיקר זיקת־רעיון, זיקה מוסרית. בתוך ההסתדרות מופיע החבר בעיקר כתובע. הוא דורש עבודה מהלשכה, עזרה רפואית – מקופת־החולים, הגנה על תנאי עבודתו – מהאגודה המקצועית, שיעורי ערב וחינוך – מוועדת התרבות, ביטוח חייו –מה“הסנה”, קרדיט – מבנק הפועלים, התישבות – מהמרכז החקלאי וכו'. במפלגה אין החבר תובע אלא נתבע. לא סיפוק צרכיו, אלא קיום שליחותו ההיסטורית מזקיק אותו למפלגה.

כאן מונח הערך הפּרינציפּיוני של האיחוד. באיחוד מצאה המפלגה את תיקונה המוסרי. ההפסד של מלחמת המפלגות לא היה רק בבזבוז הכוחות ובהוצאת מרץ לבטלה – אלא בסירוס עצם מהותה ושליחותה של המפלגה. גם לפני האיחוד ראו עצמן מפלגות־הפועלים בארץ לא רק כמכשירים פּוליטיים, אלא בעיקר כנושאי השליחות ההיסטורית של הפועל בגאולה הלאומית והסוציאלית של העם העברי בארצו. אולם נשיאת שליחות זו נפגמה וסולפה על־ידי המניעים העיקריים בפעולת המפלגות.

יש אמנם שדורשים את המניע הזה לשבח. הם חוששים שבלי התחרות לא תהיה מפלגה אקטיבית. נבואות אלה נשמעו גם בימי ייסוד ההסתדרות הכללית. כל זמן שהיו קיימות שתי לשכות עבודה, שתי קופות־חולים – טענו – היתה כל אחת מעונינת לעבור על חברתה באקטיביות ובזריזות. כשתחדל ההתחרות בין המוסדות – תשותק או תתרופף פעולתם. נבואת־שקר זו נתבדתה, ועכשיו לא יעלה על דעתו של מישהו להתפלל לקיום שתי הסתדרויות מתחרות. האיחוד לא החליש אלא הגביר את פעולת ההסתדרות והיפרה את כשרון־יצירתה.

ההתחרות שבין המפלגות הפסדה היה עוד יותר גדול מההתחרות שבין הסתדרויות מקבילות. מכיוון ששטח הפעולה המפלגתית הוא מוסרי ביסודו, היתה מלחמת המפלגות פוגעת ופוגמת בנפש התנועה. במקום החרדה והדאגה למילוי שליחותו של הפועל, נאלצה המפלגה להקדיש את כוחותיה להגדלת השפעתה ושלטונה במוסדות ההסתדרות. במקום המאמצים לביצור עמדותיה של תנועת־הפועלים באו המאמצים לביצור עמדות המפלגה בתוך תנועת־הפועלים.

האיחוד גאל את המפלגות מסכנת התנוונות וירידה מוסרית. המפלגה המאוחדת אינה צריכה לראות עצמה כפרקציה המתגוששת עם פרקציות אחרות בהסתדרות לשם הגדלת השפעתה על מעמד הפועלים, אלא כשליח של מעמד הפועלים האחראי גם למפעל הקיים וגם למפעל שיש להקים בארץ; ורק הכרת השליחות הזאת, ולא שום מוטיב אחר, תדריך את פעולתה בהסתדרות, בישוב, בציונות, בתנועת־הפועלים היהודית והעולמית.


 

ה

ועדיין השאלה העיקרית במקומה עומדת: כפילות זו למה? כלום אין ההסתדרות עצמה יכולה למלא את השליחות אשר נטלה על עצמה המפלגה?

ברור הדבר ששום מפלגה בארץ, ואפילו המפלגה המאוחדת, גם לאחר שתקלוט לתוכה את כל אלה שעמדו עד עכשיו מחוץ למפלגות בגלל הפירוד, לא תדמה ולא תשווה להסתדרות בכוח חיוניותה ועושר עניניה. האיחוד גופו עוד יגביר את כוחה של ההסתדרות ויגדיל את משקלה בחיי הפועלים והישוב. איחוד המפלגות מחשל קודם־כל את אחדותה הפנימית ורצונה של ההסתדרות. התרוצצות המפלגות רופפה לא במעט את ההסתדרות בימים שעברו. הנהלה קואליציונית לא יכלה לתת להסתדרות מה שמסוגלה וצריכה לתת הנהלה מגובשת ויציבה.

בהתגבשות ההסתדרות בעבר מילאה תפקיד גדול וחיובי העובדה, שלמרות הפילוג וריבוי המפלגות התקיימה מפלגת־רוב אשר ראתה את עצמה אחראית להסתדרות. המפלגה המאוחדת ודאי שלא תעשה את המישגה הפאטאלי להתעשר כביכול על חשבון ההסתדרות. הסכנה של התרוקנות מכל תוכן ממשי וחיוני הצפויה כאילו למפלגה, אינה צריכה להעביר אותה על דעתה. חובתה הראשונה של המפלגה המאוחדת היא לשקוד על תיקון ההסתדרות ומוסדותיה, החייאת תאי אירגונה, הגברת כשרון עבודתה, אימוץ מפעליה. לא לדלדל את ההסתדרות, לא לצמצם את סמכותה וחוג פעולתה, אלא להיפך, להעשיר את תכנה ולהאדיר את כוחה – זוהי תעודת האיחוד. כל מוסד הסתדרותי, כל אגודה מקצועית, כל מקום עבודה, כל משק, כל תא אירגוני חייבים לפעול בכוחות עצמם, בהכרה עצמית ובאחריות עצמית. המפלגה תמלא את חובתה באמונה רק אז, אם תדע לנהל את פעולתה בהסתדרות באופן כזה, שההסתדרות תחיה את חייה העצמיים בשלימותם ובמלואם, כאילו לא היתה כלל על־ידה שום מפלגה המכוונת אותה.

ובארץ זו שנשמת התנועה היא לא הרעיון המופשט, לא התורה הערטילאית, כי אם המעשה החי, המיפעל המגשים – כלום אין ההסתדרות, המאחדת בתוכה את כל ציבור־הפועלים והמרכזת את כל מיפעלי העבודה, כיבושיה וקניניה, יפה כוחה למלא ולקיים את היעוד ההיסטורי של מעמד הפועלים – מהמפלגה, המנותקת ממיפעל ההגשמה ומיצרי הפעולה והחיים המפעמים בכוח כה רב דווקא בתוך כתלי ההסתדרות? האין זהות התובעים והנתבעים מאפשרת ומחייבת את אירגונם בהסתדרות אחת? האין צרכי הפועל בארץ משולבים בצרכי התנועה, האין תביעת העבודה, ההתישבות, החינוך וכו' – תביעות התנועה וצורך ההגשמה הציונית והסוציאלית לא פחות משהן תביעות מבקשי עבודה והתישבות וצרכי העולים? לשם מה ההפרדה המלאכותית הזאת בין שתי רשויות שאינן בעצם אלא רשות אחת?

יש חברים שנותנים לשאלה זו תשובה פשוטה: האיחוד אינו שלם עדיין. בתוך ההסתדרות קיימות קבוצות שדרכן האידיאולוגית שונה מדרך המפלגה המאוחדת. הענינים החיוניים של ציבור הפועלים מחייבים הסתדרות כללית, אחת ויחידה, וזו אפשרית רק כל זמן שאינה כופה על חבריה דעות והשקפות. ההסתדרות חייבת להיות פתוחה לכל עובד, בלי לבדוק בציציותיו וב“אני־מאמין” שלו. כל נסיון להפוך את ההסתדרות גם ליחידה אידיאולוגית עלול להרוס את שלימותה ולחדש את המצב שנוצר מיד לאחר הקמת “אחדות־העבודה” בצורתה הראשונה. מעמד פתח־תקווה היה יחיד במינו. הציבור שנמצא אז בארץ היה מגובש ומאוחד. הניגודים הרעיוניים הקיימים עכשיו בתוך חלקים אחדים, אם כי קטנים, של ציבור הפועלים היו יותר עמוסים מהניגודים שהתקיימו בימים ההם בין “אחדות העבודה” ל“הפועל הצעיר” ואפילו אז לא הצליח האיחוד המלא. המפלגה המאוחדת מרכזת למעלה משמונים אחוזים של חברי ההסתדרות, אבל אין לזלזל גם בשאר עשרים האחוזים, ביחוד במצב הבלתי־יציב של התנועה בארץ, אשר העליה משנה מדי פעם בפעם את אפייה וצורתה. מחוסר איחוד רעיוני המקיף את כל הפועלים יש הכרח, איפוא, להפריד בין רשות המפלגה ובין רשות ההסתדרות.

תשובה זו נכונה היא כשהיא לעצמה, אבל אינה ממַצה את כל האמת, ומחטיאה את העיקר.

התפקיד אשר תנועתנו בארץ מטילה על המפלגה לא ניתן להתמלא על־ידי ההסתדרות, לא בגלל חילוקי־הדעות השוררים עדיין בין חוגי חבריה, אלא מפני שההסתדרות על־פי מהותה הפנימית אינה מסוגלה לכך.


 

ו

תנועת־הפועלים בארץ אינה ילידת־בית. מקורות התנועה הראשונים נבקעו לא פה, כי אם במרכזי היהדות בגולה. לא רק החומר האנושי – גם הרכוש הרעיוני העיקרי הוכנס עפי"ר מהחוץ. הוויה דווּיה ספוגת עוני וסבל של המוני העם היהודי, קיום נקלה ועקר, ללא תוחלת ושורש, ללא יצירה וכוח – מצד אחד; הספרות העברית, הרעיון הציוני, תנועת־הפועלים הסוציאליסטית, המהפכה הרוסית, געגועי־מולדת וחזון אחרית הימים – מצד שני; אלה המעיינות אשר ינקו מהם צעירי ישראל לפני היחלצם לעלות לארץ לעבדה ולשמרה. הרכוש אשר נוסף וגדל בארץ – רכוש מוסרי, רעיוני, אירגוני, חברתי, משקי ופוליטי – הוא פרי ההגשמה העצמית.

בגולה רבצה תהום בין המחשבה ובין המעשה, בין השאיפה ובין החיים, בין החזון ובין המציאות. משתית התנועה עמדה על אידיאולוגיה מופשטת, ערטילאית ותלושה ממיפעל ההגשמה. חייו הפרטיים וההווי של נושא הרעיון, דאגות קיומו, צרכיו הכלכליים והחברתיים, עניני משפחתו, חינוך ילדיו, עתידו וגורלו האישי היוו רשות בפני עצמה, רשות היחידה, שאין לה כמעט כל מגע ואחיזה ברשות התנועה, רשות הרבים. שתי הרשויות חילקו ביניהן את איש התנועה על יסוד של הפרדה גמורה. ההשקפות והמאוויים שטפו באפיקם המשומר ולא נתקלו כלל בטרדות ופגעי־החיים שברשות הפרט. כאן היו שני מסלולים שונים ונבדלים בהחלט.

עם המעבר מהגולה לארץ מתערבבות שתי הרשויות, והמסלולים הנפרדים מתאחים. העולים עוברים מתנועה רעיונית, שאינה קובעת אלא דעות והשקפות, לתנועה מגשימה המקפלת בתוכה את כל צרכיהם ועניניהם החיוניים. השאיפה המופשטת מיתרגמת מיד לשפת החיים והפעולה; גורל היחיד, מצבו, קיומו, עתידו משתלב בגורל התנועה; שאלות הפרט נכרכות בשאלות הכלל; המציאות והחזון מתמזגים במפעל הגשמה.

חבלי הקליטה ותפקידי הכיבוש הקשים והמרובים מציגים תביעות קשות ורבות לעולה ולפועל, ומחייבים אותו למאמצים גופניים, שכליים ומוסריים למען הסתגל למקצוע, לנסיבות הארץ, לתנאים הטבעיים והחברתיים, למכשירי התרבות החדשים, ולמען הקנות לעצמו את הסגולות והכשרונות הדרושים לפעולתו הכיבושית.

הכל מתחיל פה מבראשית, ועל כל צעד נדרש חישוב ותיכון מחדש באין עזרת הנסיון המצובר, פרי עמל דורות.

התנועה כולה נעשית פה עמוסה דאגות מרובות, אחריות כבדה ושאלות מסובכות. בפעם הראשונה בתולדות תנועת־הפועלים היהודית מתיצבות לפני מעמד־הפועלים בארץ תעודות ממלכתיות, נופלת עליו אחריות לאומית והוא נתבע לכיבוש ארץ, לבנין משק, ליצירת תרבות, להקמת חברה.

משתנים היחסים ההדדיים בין הפרט ובין הכלל, בין התנועה ובין נושאיה. מצד התנועה מוצגות ליחיד תביעות חמורות ומרובות המקיפות את כל שאלות חייו ונוקבות עד תהום קיומו: יחס חדש לעבודה, למשק, לתרבות, לחברה, לעזרת חברים, לאחריות משותפת, למשמעת חברתית, להווי מחודש. התביעה היא לא ל“אני מאמין” אלא ל“אני מקיים”.

תביעות לא פחות קשות ומקיפות מוצגות מצד היחיד לתנועה; לא רק הדרכה רעיונית ופוליטית, אלא סיפוק מתמיד ונאמן של צרכים חיוניים המַתנים את קיום האדם העובד: סידור בעבודה, לימוד מקצוע, דאגה לבריאות, לימוד השפה, עזרה לחינוך, אפשרות של התיישבות, הגנה על זכויות, הרמת דרגת החיים, שיפור תנאיהם.

צרכים אלה אינם צרכי הפרט בלבד. העבודה וההתישבות הן עניני התנועה לא פחות משהן עניני היחיד. כל פועל מסודר בעבודה, כל נקודת התישבות, כל מוסד תרבות, כל מיפעל של עזרה הדדית, כל כיבוש מקצועי וסוציאלי, כל קנין משקי – הם אבני היסוד בבנין ההגשמה, תכלית התנועה כולה.


 

ז

הערך הרב והכוח הגדול הנודע להסתדרות הוא פרי הקשר האורגני אשר הוקם בארץ בין הצרכים החיוניים של ציבור העובדים ובין עניניה ההיסטוריים של תנועת־העבודה. ההסתדרות ממַלאה בבת־אחת שני תפקידים גדולים: כלפי חבריה וכלפי התנועה כולה. האירגונים, המוסדות והמשקים המרוכזים בתוכה משמשים את צרכיהם האישיים של חבריה לא פחות משהם משמשים את צרכי ההגשמה של התנועה. משום כך לא היתה ההסתדרות מעולם ואינה יכולה להיות אירגון מקצועי בלבד. הנסיון של המפלגות הראשונות בארץ לצמצם ולהצר במסגרת “פרופסיונלית” את פעולת ההסתדרויות הראשונות אשר הוקמו בתקופה השניה שמנינו לעיל – לא הצליח. לא מפני חולשת המפלגות וחוסר השפעתן, אלא מפני שנסיון זה עמד בסתירה למהות הפנימית של המיפעל ההסתדרותי. מצמצמי ההסתדרות התבססו על הנחה מוטעית ביסודה, כאילו בארץ זו אפשר להבחין בין עניני חול, בין צרכי יום יום המשותפים לכל הפועלים, כגון עניני עבודה ואירגון מקצועי, ובין עניני קודש, בין צרכי עולים, התישבות ותרבות. קרע זה בין שני סוגי הענינים האלה אינו קיים אלא במוחות אשר טרם השתחררו מדרך המחשבה הגלותית. במקום שקיימים עדיין חילוקי־דעות אידיאולוגיים בין פועלי ארץ־ישראל, הריהם חלים במידה שווה על שאלות העבודה ויסודות האירגון המקצועי, כמו על הפעולה ההתישבותית והתרבותית בארץ. אילו היינו באים להעמיד את פעולת ההסתדרות רק על הענינים המוסכמים בין כל חבריה – ספק אם היה נשאר דבר מה למלא את החלל הריק.

הוויכוח בתנועת הפועלים חותך את כל חזית הפעולה של ההסתדרות. ולא על פי קווי הוויכוח הזה נתחלקו התחומין בין ההסתדרות ובין המפלגה. גבולות ההסתדרות נקבעו מתוכה. ההסתדרות מוגדרת בטבעה הפנימי ולא בחוקה אשר הטילה עליה. הפעולה השומה על ההסתדרות, צורת־האירגון הטבועה במהותה, תפקידה בסיפוק צרכי חבריה וצרכי כל העובדים, האחריות המוטלת עליה ביחס למיפעלים שהיא מקיימת ומקימה – אלה קובעים את היקף עניניה של ההסתדרות ותחומיהם.

כוחה הגדול של ההסתדרות, בתור מסגרת כל המשקים, המוסדות, המיפעלים של ציבור־העובדים ומרכז עניניו החיוניים – הוא גם מקום התורפה שלה, מקור קשייה וסכנותיה הפנימיים, המצמצם בהכרח את אופקה ושליחותה, ונוטל ממנה את הכשרון לשמש כשהיא לעצמה מכשיר לקיום התעודה ההיסטורית של התנועה.


 

ח

התמזגות הרעיון והמעשה, השאיפה וההגשמה, החזון והמציאות בתנועת־הפועלים בארץ – אינה שלימה ומלאה, כל עוד לא בוצע המיפעל ההיסטורי אשר בכוחו ולשמו עלה הפועל לארץ. המיפעל שהוקם בארץ אינו אלא חלק, וחלק לא־גדול, מהמיפעל שיש להקים פה. הישוב היהודי הקיים בארץ אינו אלא התחלה של העם העברי העתיד לשוב לארצו. ציבור־הפועלים הקיים הוא רק גרעין של מעמד־הפועלים אשר יקום בארץ מתוך התגשמות הציונות. שטחי הקרקע אשר ייוּשבו על־ידינו הם רק נקודות בודדות באדמת המולדת. שאיפתנו ההיסטורית לא יצאה עדיין מכלל שאיפה. תנועתנו היא תנועת הגשמה, אבל ההגשמה היא פּרוצס ממושך, תעודה לדורות. בין הנושא והנשוא של ההגשמה יש פרץ רחב. בשעה שכל אחד מאלה העולים לארץ ומתקשרים את בנינה וגורלה, משקיע את כל חייו ומשלב את כל קיומו במיפעל ההגשמה, הרי השאיפה שלו ניתנת לו על־ידי כך רק במקצת מן המקצת. כתובע, כאינטרסנט הריהו כולו, בלי כל שיור, מובלע וקשור במיפעל הקיים, רק בו הוא יכול למצוא סיפוק צרכיו החיוניים. כנתבע, כשליח – המיפעל הקיים אינו אלא חלק זעיר ממאווייו, שלב אחד בסולם ההגשמה, צעד אחד בדרך למטרה הסופית.

כאן מונח ההבדל הפנימי, בין אירגון של תובעים ולבין אירגון של נתבעים. מבחינת הנושא יש אפשרות לזהות גמורה בין שני האירגונים. כל חברי ההסתדרות יכולים וצריכים להיות חברי המפלגה, חברי המפלגה ודאי שהם חייבים להיות כולם חברי ההסתדרות; אולם מבחינת הנשוא – שני האירגונים האלה שונים. מה שלגבי אירגון תובעים הוא הכל, אינו לגבי אירגון נתבעים אלא חלק; מה שלגבי הראשון הוא מטרה לעצמו, אינו לגבי השני אלא אמצעי ומכשיר.

המיפעל הקיים נתבע לספק את מלוא צרכיו של נושא התנועה. בגולה היו צרכים אלה נפרדים לגמרי מרשות התנועה, כאן הם נעשים חלק אורגני של המיפעל. העבודה, ההתישבות, החינוך, הבריאות הם צורך ההגשמה כשם שהם צורך פרטי אישי של המגשים. אולם מבחינת הנושא, מבחינה סובייקטיבית, העבודה למחוסר־העבודה, התישבות למתישב – היא הכל. מבחינת הנשוא – היא רק פרט וחלק.

למחוסר העבודה, העבודה היא שאלת החיים שלו. בעבודה תלוי כל קיומו. חוסר־עבודה אומר כליון, התנוונות או עזיבת המערכה, יציאה ממחנה העובדים או יציאה מן הארץ. האירגון העומד להתישב רואה בשטח הקרקע להתישבותו – חזות הכל. גאולת שטח זה או אי־גאולתו קובעת את גורלו ועתידו. היא קובעת אולי גם את אמונתו הציונית, את קשרו הפנימי לתנועה, את זיקתו לארץ. זוהי בחינת נושא. הספקת עבודה למחוסריה, רכישת קרקע למתישבים היא גם תביעה אורגנית של התנועה כולה, אולם יכלתה או אי־יכלתה לפתור כרגע את שאלת העבודה של מספר מחוסרי עבודה, לרכוש שטח מסוים בשביל אירגון מתישבים – אינה קובעת את גורלה. בסידור כל מחוסרי העבודה שבארץ בעבודה אין תעודתה נדלית. ברכישת כמה שטחי קרקע לכל המועמדים להתישבות בארץ – אין פעולתה מסתיימת. פעולות אלו אינן אלא חלק לא־גדול מתפקידה. לגבי אירגון המתישבים האדמה הדרושה לו היא המטרה, ולגבי התנועה המיישבת – המתישב והאדמה להתישבותו אינם אלא אמצעי למטרה. זוהי בחינת נשוא. מבחינת המטרה הסופית, מבחינת הרעיון – הפועל אינו אלא אמצעי, מבחינת נושא הרעיון הפועל הוא מטרה לעצמו. האיש החי אינו יכול לראות עצמו כאמצעי בלבד לדבר־מה אחר, ויהי הדבר ההוא גדול ונשגב מבחינה היסטורית. הוא קודם־כל מטרה לעצמו. ולא רק האיש החי, כל תא אירגוני, כל מוסד משקי, כל מיפעל תרבותי, המשמש מכשיר לתנועה במערכת פעולותיה ותפקידיה, חייב לראות עצמו כמטרה, ובלי ראיה זו לא ימלא את תפקידו כראוי. כל משק המוקם בארץ הוא רק לבֵנה אחת בבנין הארץ. אולם המשק אינו יכול להתקיים רק מתוך החשבון הכללי של בנין הארץ. על המשק שומה להיות חי נושא עצמו, הוא חייב לחיות ולהתקיים בכוחותיו הפנימיים בתחומי אפשרויותיו המוגבלות, בהתאם לחוקים הטבועים במהותו המיוחדת. הוא מחויב להיכנע לחוקי הטבע והכלכלה כאילו לא היתה כלל שאלת התישבות לאומית, כאילו לא היתה קיימת כלל תנועת־פועלים ושאיפה ציונית בעולם. כל מפעל אשר הוקם במחשבה תחילה לשמש את צרכי התנועה – משהוקם, הריהו כפוף למרוּת של חוק קיומו, ונשמע לצו של טבעו הפנימי. “המשביר” מוכרח להתנהל על יסודות מסחריים, “יכין” – על פי חוקי הקבלנות, המשקיות החקלאית והטכניקה האדמיניסטראטיבית החלים על מפעל שכזה גם בארץ שאין בה כל שאלה של קליטת עולים והתחרות עבודה זולה. המוסד והמשק אינם צריכים לפרוק מעל עצמם את עול התנועה, אינם רשאים להתנכר למטרה כללית, אבל אינם יכולים ואינם מוכשרים להעמיס על עצמם את כל עול התנועה, כי אין הם המכשיר להגשמת המטרה כולה. התכונות האורגניות, היכולת המצומצמת, הצרכים החיוניים, הגורמים הסובייקטיביים של כל מפעל, מגבילים ומצמצמים אותו מתוכו, מבפנים. בלי שהמוסד יראה עצמו כמטרה לעצמה, ומבלי שיפעל בהתאם לחוקי הוויתו וגורמיו הפנימיים, הסובייקטיביים – לא יצליח להתקיים ולא יסכון גם למלא את שליחותו לתנועה. הנחה זו חלה גם על ההסתדרות כולה, שאינה אלא המסגרת הכללית של המיפעל המתגשם בחלקו כשהוא מטרה לעצמו.


תל־אביב, כ“ג בסיוון תרצ”א

המלצות קוראים
תגיות