ז’בוטינסקי “הסיר” את הכתם המוסרי מעל מפירי השביתה והצהיר, שהסתדרותו ה“לאומית” תרשה לעצמה להפר כל שביתה אשר תוכרז על־ידי הסתדרות העובדים. עם זאת הודיע שגם הפועלים ה“לאומיים” יצטרכו אולי להגן על עניניהם בדרך של שביתות – אך כמובן יעשו זאת על דעת עצמם, ולא לפי החלטת ההסתדרות, שאינה אלא “גוף השואף לשלטון מעמדי, ולא לרוב יהודי בארץ־ישראל”, כאשר מגדיר אותה ז’בוטינסקי כיד האמת הטובה עליו.

“הרביזיוניסטים סבורים, שבתקופת ההתישבות אסורה כל שביתה והשבתה, ושתי הצורות של מלחמת המעמדות מזיקות למשק היהודי, והאמצעי המתאים היחיד להגן על האינטרסים הצודקים של שני הצדדים הוא — בוררות־חובה לאומית, ולכן הם דורשים שאסיפת הנבחרים והקונגרס הציוני ישתתפו יחד בהקמת “מוסד עליון לבוררות לאומית” מורכב מבאי־כוח כל המקצועות, בנשיאות אנשים בלתי מפלגתיים. מוסד זה יחייב כל יהודי, בין עובד ובין מעביד, וכולם יהיו מחויבים לפנות אליו בכל סיכסוך. ולקבל על עצמם את מרותו”. (“שלטון האגרוף בישוב” ב“היינט” מיום 28.10.32; נאציאנאלני גיסטאדרוט" ב“ראזסוויט” 45, מיום 6.11.32).

“מובן מאליו – מוסיף אחר כך ז’בוטינסקי באותו מאמר – כל זמן שאין עוד מוסדות עליונים לבוררות־חובה ייתכן וייתכן, שגם הפועלים הלאומיים יוכרחו אף הם להגן על עניניהם בדרך של שביתה – אבל זאת יחליטו בעצמם, מנקודת מבטם הם, ולא יישמעו לפקודת גוף השואף לשלטון מעמדי” וכו'.

ובכן ההכרזה של ז’בוטינסקי באותו מאמר, שכל שביתה היא “חטא לאומי” ו“דבר פיגול” — אינה כל כך אבסולוטית. השביתה נעשית ל“פשע לאומי” כשפועל שמאלי משתמש בה להגנת עניניו, ברם לפועל “לאומי” השביתה מותרת גם “בתקופת ההתישבות”. ואם תשאל: מוסר הוטנטוטי זה מניין?

על זה עונה לך ז’בוטינסקי: הפועל הלאומי יעשה שביתה רק מתוך כוונה ליצור רוב יהודי בארץ־ישראל, אולם הפועל השמאלי מתכוון בשביתתו רק ל“שלטון מעמדי”. ברור, פשוט – וישר.

ז’בוטינסקי כאילו גם מכיר שמלחמת מעמדות ישנה לא רק מצד הפועלים – הוא מגנה את שתי הצורות של מלחמת המעמדות, זו שמצד הפועלים וזו שמצד בעלי ההון. אבל ז’בוטינסקי מעמיד את מלחמת המעמדות מצד האחרון רק על השבתות. האומנם כל כך תמים הוא ז’בוטינסקי לחשוב שמלחמתו של בעל־בית בפועל מתגלה רק במקרה של השבתה? האין בעל־הבית יכול להציק לפועל ולקפח את זכותו – בלי השבתה – על־ידי הורדת שכר, על־ידי פיטורין מתוך שרירות־לב, על־ידי העמדת העבודה בתנאים בלתי סאניטאריים ומזיקים לבריאות, על־ידי הארכת שעות העבודה, על־ידי חוסר עזרה למקרה מחלה, אסון וכדומה, על־ידי שלילת זכות האזרח של הפועל, או שלילת זכות אירגונו או גם שלילת זכותו לעבודה בכלל, וכיוצא באלה?

האין כל הצירוף הזה של שביתה והשבתה בתור שני דברים מקבילים וממַצים את התוכן של מלחמת המעמדות – עשוי ומכוון ללמד זכות על כל מקרי הנגישות והקיפוח מצד המעבידים ובעלי־ההון – אם רק אינם מתגלים (וכתשעים ותשעה מקרים ממאה אינם מתגלים) בצורה של השבתה?

האין כאן כוונה בולטת להעלים מדעת־הקהל את כל ההתקפה והמלחמה שמתנהלת בישוב נגד הזכויות האלימנטריות של ציבור הפועלים, והמכוונת לבצר ולהרחיב את הפריבילגיות המעמדיות והשלטון המעמדי של קומץ קטן “בעלי־גוף” בעיר ובכפר? כלום לא השתתף ז’בוטינסקי בעצמו בהיותו בארץ במלחמת־מעמדות זו המתנהלת מ“הצד השני”, – והאין ז’בוטינסקי ממשיך לנהל מלחמת־מעמדות זו בכל מאמריו ונאומיו המלאים ארס, שנאה ושיסוי לציבור הפועלים בארץ? היש אף איש ישר אחד בארץ־ישראל אשר יקום ויאמר, שציבור הפועלים הוא פחות ציוני, פחות לאומי, פחות חלוצי, פחות מסור לבנין הארץ ולהגשמת הציונות — מציבור בעלי־הבתים? וכשז’בוטינסקי “מוקיע” את אי־ציונותם של פועלי ארץ־ישראל האין שנאה מעמדית מדברת מתוך גרונו? פחות ממישהו בישוב ובציונות יש הזכות לז’בוטינסקי לדבר על “פשרה לאומית” ולהעמיד פנים כאילו הוא עומד מעל לריב המעמדות. בתולדות הישוב עמדו לפועלים הרבה צוררים — אבל אף אחד מהם לא גרה כל כך את האינסטינקטים המעמדיים הכי שפלים והכי מסוכנים, כאשר עושה זאת נביא “הציונות הצרופה”.

אולם ננסה לבדוק את הצעת “הבוררות הלאומית” לגופה. הצעה זו מתימרת לפתור את השאלה הסוציאלית בארץ לכל תקופת בנין הארץ. לאו מילתא זוטרתא. אמנם הצעה זו אינה מקורית ואינה חדשה. בכמה וכמה ארצות כבר הוצע הדבר הזה — ובאחדות גם נעשה לחוק. הארץ הראשונה שקבעה מוסד לבוררות חובה — היתה זילנדיה החדשה, בשנת 1894. בעקבותיה הלכה אחר כך אוסטרליה (ובזמן החדש — רוסיה הקומוניסטית ואיטליה הפאשיסטית). בארצות אלו נהפך החוק למעשה למכשיר קביעת תנאי העבודה בידי הממלכה; כאמצעי למניעת סיכסוכי־עבודה לא הצליח החוק בארצות שאין בהן דיקטאטורה.

הצד השווה שבכל הארצות האלה – זהו קיום חוקי הגנת העובד, שקדמו לבוררות חובה, והכרת אירגון הפועלים להלכה ולמעשה כבא־כוח חוקי של העובדים. בלי הכרה זו אין יסוד לבוררות חובה. בלי גוף קיבוצי מוכר המופיע בבוררות, המקבל על עצמו קיום פסק־הדין – אין כל ממש במוסד הבוררות. ועם כל זאת הצליחה הבוררות בארצות החופש הדימוקראטי למנוע סיכסוכים, כי ברוב המקרים היה צד אחד או שני לא מרוצה בתוצאות הבוררות וסירב לקיים את פסק־הדין. תכנה של בוררות – זוהי ההכרעה של הבורר השלישי, כלומר הבורר ה“ניטראלי”. בורר זה אינו נמנה על שום צד, אינו מעונין באופן אישי בסיכסוך, ונחשב בעיני המוסד הקובע אותו – כאיש ישר ונבון ואובייקטיבי. ברם דא עקא – שבסיכסוכי עבודה אי־אפשר בכל פעם לפתור את השאלה באופן אובייקטיבי לגמרי, כדרך שפותרים שאלה מתימטית או מדעית טהורה. כאן יש התנגשות של אינטרסים ומאוויים. מה יהיה גובה השכר? – לפי צרכי הפועל ויכולת המשק! אבל מהי יכולת המשק? יכולת זו קובעים לאחר ניכוי הרווח לבעל המשק. מה צריך להיות גדלו של רווח זה? האם דונם פרדס צריך להכניס לפרדסן 20 לא"י לשנה או 22 או 18? ומה הם צרכי הפועל? יש צרכים של קולי, סיני או הודי, יש צרכים של פלח ערבי, ויש צרכים של פועל אירופי בן תרבות — וגם אלה שונים לפי הארצות. מהו קנה־המידה לקביעת שכרו של הפועל היהודי? היש צורך בכוס חלב בשביל ילד הפועל או לא? הצריך הוא לגור באוהל, בצריף רטוב או בחדר יבש ובריא? שאלות אלו נפתרות לפי ההשקפות והנטיות הסוציאליות של הבורר.

ולא כל הסיכסוכים כרוכים בשאלת השכר. יש סיכסוכים בשאלת התנאים ההיגייניים במקום העבודה, אורך זמן העבודה, שאלת המנוחה, סדרי קבלת פועלים ופיטוריהם, פיצויים וביטוח מאסון וממחלה – אין בכל שאלות אלו קנה־מידה “אובייקטיבי” המחייב מראש כל איש ואיש המחונן במינימום של השכלה והבנה. הכל תלוי בתפיסה החברתית של הבודד. טבעי הדבר שכל צד הוא בלתי־מרוצה כשהבורר נוטה לצד שכנגד.

אולם נניח שכל הקשיים האלה אינם קיימים, ושבכל הארצות שבוררות חובה הונהגה בהן נתגלה שבאמצעי זה אפשר למנוע כל סיכסוכי עבודה, ברם אנו נתקלים בקושי מיוחד לנו. בכל הארצות שקיימת בהן בוררות־חובה הונהג הדבר ע"י המדינה, בכוח־כפייה ממלכתי, בדרך החוק המחייב כל אחד, בין שהוא מסכים לכך ובין שאינו מסכים.

כאן בארץ אין כוח ממלכתי שיעשה זאת; וז’בוטינסקי אינו מציע שממשלת פלשתינה (א"י) תחוק חוק של בוררות־חובה ותמנה שופטים או בוררים נייטראליים. המוסד לבוררות, לפי הצעת ז’בוטינסקי, יוקם ע"י המוסדות הלאומיים – הקונגרס הציוני ואסיפת־הנבחרים לכנסת־ישראל. לשני מוסדות אלה אין כוח כפייה וסמכות מחוקקת, ומוסד של בוררות־חובה שיוקם על ידיהם יוכל להישען אך ורק על כוח המשמעת הלאומית שהישוב היהודי בארץ והצדדים המעונינים יקחו על עצמם מתוך רצונם החפשי. בלי משמעת לאומית ובלי קבלת עול של הקונגרס הציוני והוועד הלאומי אין בהצעת הבוררות כל ממש. ונשאלת השאלה: הקיימת משמעת כזו בישוב?

ז’בוטינסקי מנפנף בהצעת הבוררות כבמטה־קסם המסוגל לרפא את הישוב מכל נגעיו הפנימיים, והרעיון הגואל מוצג לראווה בכל התפוצות בניגוד ל“שלטון האגרוף” ו“ערעור יסודות הישוב” שבשיטת ההסתדרות. והקהל בחו“ל, הרואה מרחוק את האותות והמופתים של העושה־נפלאות, והשומע את הרעמים והברקים הניתכים על ראש ההסתדרות הבוגדת – מדמה בלבו שכל ארץ־ישראל “הימנית” ו”הלאומית" על מעבידיה ובעלי הונה, פרדסניה ומנהלי חרושתה, מתחננים ומתפללים לשלטון הלאומי אשר יוקם על המשק היהודי בארץ מטעם הקונגרס הציוני והוועד הלאומי, ויטיל את מרותו הגמורה והמוחלטת על המעביד והעובד, ו“מוסד עליון לבוררות לאומית” יפסוק בשאלות שכר־עבודה ותנאיה, קבלת פועלים ופיטוריהם, פיצויים ושעות עבודה, ביטוח ממחלה ותאונה, נורמה של תוצרת ומועדי מנוחה – ופסקי־דינה יחייבו כל מעביד וכל עובד בארץ, – ורק ההסתדרות המעמדית והשמאלית מעכבת את הגאולה.

אולם מי כז’בוטינסקי יודע, שאילו אפילו היתה ההסתדרות מקבלת בשתי ידיה את הצעתו הגואלת וכל השמאל היה מסכים למוסד עליון מטעם הקונגרס הציוני והוועד הלאומי – לא היה מוסד זה קם, ואילו היה קם ונוסד, לא היה משליט את הרצון ה“לאומי” בעניני עבודה – מפני טעם פשוט ומכריע – הידוע היטב לז’בוטינסקי: מפני שבארץ יש שני חוגים, אשר הכריזו לא אחת ולא שתים, שאין הם מכירים במרות הקונגרס הציוני ואינם מקבלים על עצמם עול כנסת ישראל, ודעת המוסדות הלאומיים והחלטותיהם אינה מחייבת אותם; כי את הטוב והישר בעיניהם יעשו, ושני חוגים אלה יעשו לאַל כל נסיון להשליט משמעת לאומית בישוב היהודי בארץ.

וז’בוטינסקי יודע כמונו, מי הם שני החוגים האלה:

החוג הראשון – המעבידים עבודה לא־עברית, ובראשם מרכז התאחדות האכרים; החוג הזה מתקלס עד היום במצווה הלאומית הראשית הקובעת את גודל הישוב והציונות – במצוות העבודה העברית, – וכל ההחלטות המפורשות של הקונגרסים הציוניים ואסיפת הנבחרים בענין זה הן בעיניהם דברי־הבל ריקים. הניסה מישהו להכריח את האדונים האלה לקבל עליהם מרות המוסדות הלאומיים? והלוחם האמיץ שאין לפניו כל משוא־פנים מעמדי, נביא “הציונות־הצרופה”, השופך בלי־הרף את זעם תוכחתו על הסתדרות פועלי ארץ־ישראל המתכחשת לבנין הארץ ומתנגדת לרוב יהודי – כלום הרים פעם אחת את קולו נגד פריצי הישוב המתעללים בנפש העם ומחרימים את העובד היהודי במשקם? וחבריו של ז’בוטינסקי בארץ כלום אינם משתתפים בהסתדרות מעמדית הנקראת בשם התאחדות האכרים, אם כי היא נלחמת להלכה ולמעשה נגד תביעת עבודה עברית מלאה בכל המשק החקלאי היהודי – ועל דעתם ודעת מנהיגם לא עלה כלל הרעיון להקים הסתדרות־איכרים לאומית, אשד תשמור על מצוות העבודה העברית.

ייתכן, שחובת עבודה עברית אין בה החשיבות הלאומית שיש ל“לשכה נייטראלית” בקונצפציה הממלכתית של “הציונות הצרופה”. ואין זה מעניינו של המנהיג לטפל בקטנות כאלה, אבל אם גם שאלת העבודה אינה חשובה בעיני ז’בוטינסקי, הרי העובדה במקומה עומדת — המעבידים בארץ מסרבים להכיר במרות שלטון לאומי, ולו יהא הדבר פחות־ערך כענין העבודה העברית. המעלה איפוא ז’בוטינסקי על דעתו שמעבידים אלה ישימו עצמם בעול “המוסד העליון לבוררות לאומית” ויסתלקו מהזכות לעשות במשקם כאדם העושה בתוך שלו בלי כל התערבות זרה? האם לא הוכיח ז’בוטינסקי במאמרו “יא, ברעכען” (“היינט” 222, מיום 14.11.32), כי להון פרטי יש תכונות אורגניות, הטבועות במהותו, אשר אין להסתלק מהן, גם אם רעות הן, ואחת התכונות היא – להיות שורר בביתו? מהי איפוא העמדת פנים נאיבית זו, כאילו בעלי־ההון בארץ־ישראל קיבלו על עצמם שלטון־המשמעת הלאומית, ואין הדבר חסר אלא הסכמת הפועלים?

והחוג השני בארץ אשר לא יקבל הצעת ז’בוטינסקי ויעשה לאַל כל נסיון של “שלטון לאומי” מטעם הקונגרס הציוני והוועד הלאומי – זהו ז’בוטינסקי ומפלגתו.

היש צורך להוכיח זאת לז’בוטינסקי? מי כז’בוטינסקי חותר זה כשנתיים תחת מרוּת הקונגרס הציוני בכל אותם האמצעים שהוא רגיל להשתמש בהם, כשהוא בא “לשבור” הסתדרות שאינה לפי רוחו? מי כז’בוטינסקי עמל להרוס ולערער כל משמעת לאומית בישוב ולעשות לאַל את הסמכות של כנסת־ישראל ומוסדותיה? ומי כחבריו של ז’בוטינסקי בארץ קיבלו כשלימות תורת רבם לבעוט ולזלזל בקונגרס הציוני ובוועד הלאומי?

בימים הכי איומים לישוב, כשחרב חדה היתה מונחת על צווארנו, וחובת המשמעת הלאומית היתה לא חובה פורמאלית אלא שאלת גורל – הפרו תלמידי ז’בוטינסקי את פקודת המוסדות הלאומיים – ההנהלה הציונית והוועד הלאומי גם יחד, ובניגוד לכל דעת הישוב ודעת אירגוני הנוער שבארץ, ערכו הנוער ה“לאומי” וברית טרומפלדור ברשיונו של לוק¹ ותחת חסותה של המשטרה הערבית הפגנה פרובוקציונית על־יד הכותל המערבי בתשעה באב תרפ"ט המר והנמהר?

עשרה ימים לפני מאורעות אב כתב האורגן הרוויזיוניסטי בירושלים את המלים: “בשעת חרום למולדת, לא נקשיב לכל דברי הבאי של אלה הרוצים בשם “המשמעת הלאומית” לסתום את פיהם ולכפות את ידיהם של האנשים הניגשים לפעולה” (“דואר היום”, 5.8.29).

האדיוטנט המקורב של ז’בוטינסקי ויו“ר המפלגה הרוויזיוניסטית בארץ, וולפגנג פון־ווייזל, הצהיר לפני שנה: “אין אנו הרוויזיוניסטים מכירים בוועד הלאומי. בשבילנו אין הוא ב”כ הישוב. אין אנו זקוקים לפקודתו” (“העם” מיום 9.4.31).

וזיבוטינסקי בעצמו פירסם ב“חזית העם” מאמר בשם “גט” (מיום ט' כסליו תרצ"ב, 18.11.31), שבו הודיע: “אפשר שבמהרה יגיע זמן, כשנצטרך לצאת בארץ־ישראל מ”כנסת־ישראל" ולפנות בקול קורא – בכדי שאנשים רבים עד כמה שאפשר ילכו בעקבותינו, בכדי שאסיפת הנבחרים והוועד “הלאומי” יאבדו את האפשרות להופיע כבאי־כוחו של כל הישוב או כמעט של כל הישוב".

מה היא איפוא, אחרי כל זאת, ההצעה על מוסד עליון מטעם הקונגרס הציוני וכנסת ישראל – אם לא תעתועי רמייה של דימאגוג, העושה ספיקולציה באי־ידיעת קוראיו בחוץ־לארץ על הנעשה בארץ?

הפועל העברי אינו צריך ללמוד מפי מנדיו את תורת החלוציות ובנין הארץ. אולם הפועל הזה אינו מאמין שבנין הארץ פירושו משטר של “עבדות ובוץ ודם”, שעליו מתנבא מנהיג הרוויזיוניסטים. יודע הפועל שהארץ צריכה להיבנות עכשיו, זאת אומרת בתוך המשטר הקאפיטאליסטי. אולם הוא גם יודע, שבמשטר קאפיטאליסטי זה יש דרגות שונות. יש דרגת סין והודו – ויש דרגת הפועל המאורגן בארצות התרבות. הוא מאמין שתכלית המשק אינה רק להעשיר את בעליו – אלא לפרנס את עובדיו באופן הגון, – כמובן, בגדר היכולת המשקית. ואם המעביד משתמש לרעה בזכות בעלותו ומקפח את שכר העובד או מזלזל בערכו האנושי או שולל את אירגונו, ואינו נזקק למשא־ומתן ולבירור בדרך שלום – לא יירתע הפועל מהשתמש בנשק האחרון שיש בידו – בנשק השביתה. אולם זאת יעשה במקרה שלא תישאר לו ברירה אחרת.

תל־אביב, י“ט בשבט תרצ”ג