רקע
דוד בן־גוריון
שיטת פעולתנו
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: ירושלים; כ"ד באדר תרפ"ה

מהוויכוח בוועידת ההסתדרות

רוב המתווכחים מהשומר הצעיר אינם פוסלים את כוונתנו — הם שוללים את כיווננו. הם מודים שהיו בשנים האלה כיבושים והישגים חשובים, אבל דווקא בכיבושים והישגים יש סכנה, מפני שהם עלולים להאפיל על “השיטה הנפסדת” של המפלגה “השלטת”. הכיבושים כשהם לעצמם ­– הגידול, העליה, הקביעות בעבודה, הרמת השכר במושבה מ־½ 17 לעשרים גרוש ליום, הרחבת ההתישבות, ביצור המשק, חיזוק האירגון המקצועי – כל אלה הם דברים טובים כשלעצמם. אולם “השיטה” הנהוגה בכל הכיבושים האלה היא רעה. תרשו לי, חברים, אפיקורסות אחת: – אני כופר במציאות “שיטה” הנפרדת מהכיבושים וההישגים והמפעלים האלה. “השיטה” שלנו היא לא מחוץ לכל אלה – אלא בתוכם, במהותם. “שיטתנו” אינה מופשטת ממה שאנו עושים – אלא המעשה בעצמו – המלחמה על העליה, על העבודה, על ההתישבות, על האירגון, על הטבת תנאי העבודה. זוהי השיטה ולא אחרת.

ועוד אפיקורסות אחת. אתם פוסלים “שיטה” זו וכאילו מציגים לעומתה שיטה אחרת. מה טיבה של השיטה האַלטרנאַטיבית לא שמענו. ואני אומר לכם: לא רק שאין לכם שיטה אחרת, אלא שאין בכלל שיטה אחרת. שום שיטה אחרת לא תיתכן ולא תצויר בתנאים הקיימים בתנועת הפועלים בארץ. למה הדבר דומה? לפרובלימה מתימטית עם נתונים מסוימים וקבועים שיש למצוא בה את הנעלם האחד, – הפתרון לפרובלימה זו אינו תלוי בפותר ולא בשיטת הפיתרון, אלא בנתונים המסוימים שלה. המתימטיקן החריף והעמוק ביותר לא ישנה את הפיתרון ולא יוסיף ולא יגרע כל זמן שהאלימנטים של הפרובלימה אינם משתנים. ואין הדבר תלוי כלל ב“שיטה” המתימטית שבה משתמשים למציאת הפיתרון. כך הוא הדבר גם ביחס לפרובלימה שלנו בארץ־ישראל עם ה“נתונים” ההיסטוריים שלה. אם ה“נתון” האחד – הוא העם העברי במצבו הקיים בגולה, ואם הנתון השני – היא ארץ־ישראל בהוויתה הטבעית, הפיסית, המשקית והחברתית, ואם הנתון השלישי – הן הנסיבות האינטרנציונליות שבה נתון מפעלנו – והמטרה היא אותה המטרה המשותפת לכולנו, לכל הוועידה הזאת ולכל התנועה שלנו – הרי אין שום שיטה ושום נסיון ושום כיוון, מלבד שיטה זו שפועלי ארץ־ישראל ומפלגתם נקטו בה והכוון אשר על פיו מתנהלת תנועתנו זה עשרות שנים. בחומר האנושי שלנו, באמצעים אשר בידינו, בטבע הארץ הזאת ובמציאות האינטרנציונלית – יש לעשות זאת ורק זאת מה שאנו עושים, כל זמן שהדבר שאנו רוצים להקים בארץ הוא הדבר שאיו חולק עליו בתוכנו. ומי שלא ינהל את הענינים, ובאיזה סיגנון שלא ישתמשו בו, ותהיינה הנוסחאות מה שתהיינה – אחת תהיה ה“שיטה”: לקרוא ולחנך ולהכשיר את הנוער היהודי לעלות לארץ ולעבוד בה, להילחם על עבודה ועל תנאי עבודה, ליצור התישבות, לכבוש קרקע, להשיג אמצעים, לגבש כוח מעמדי, להוות גורם בישוב ובעיר, ליצור קשרים עם העובד הערבי ועם תנועת־הפועלים העולמית ולעשות את אלפי הדברים שהפועל העברי עושה כל השנים בארץ.

שיטה אחרת תיתכן רק בתנאי אחד: אם המטרה היא אחרת. וישנה שיטה אחרת, שונה משיטתנו, שונה בהחלט וביסודה: זוהי שיטת ה“פרקציה”. ויש הגיון פנימי בשיטתה. כי אם המטרה אינה העברת המוני ישראל לארץ, ואינה שינוי המצב בארץ – שינוי כלכלתה, ישובה, משטרה, חברתה, מדיניותה – על־ידי כוחו של העם היהודי שיבוא לארץ ויתישב בה ויהווה כאן עם חדש, ויקים משק חדש וחברה חדשה, אלא המטרה היא שקומץ הצעירים היהודים שבאו הנה וקראו חוברות סוציאליסטיות וריבולוציוניות ישמשו סוכנים בידי מוסקבה הקומוניסטית, ועל יסוד המציאות הקיימת, על יסוד הסטאטוס־קוו המשקי והחברתי יתפסו בעזרת האימפריה הסובייטית את השלטון, ויקימו בכל ארצות ערב וארץ־ישראל בתוכן “שלטון פועלים ואיכרים” – אז ודאי שנחוצה “שיטה” אחרת. אז אין צורך במלחמה על עליה ועבודה והתישבות יהודית. ואין צורך במעמד־פועלים יהודי והסתדרות זו שאנו יצרנו – אלא לגמרי בדברים אחרים.

אבל אם המטרה היא שלנו, של השומר הצעיר ושל פועלי־ציון, של הפועל הציוני הכללי – המטרה המשותפת לכל הוועידה הזאת בלי יוצא מן הכלל, כי ועידה זו היא במאה אחוזים ציונית – הרי לא תיתכן כל שיטה אחרת מלבד השיטה הקיימת הטבועה במהותנו, בגורמים שהעלו אותנו, ובתפקיד המוטל עלינו. ואין השיטה תלויה כלל וכלל בתפיסה העיונית, אם היא מארכסיסטית או אנטי־מארכסיסטית, מאַטריאַליסטית או אידיאליסטית, מדעית או לא־מדעית. ייתכן הבדל בכשרון המעשה, בידיעת הענינים, בתבונה, בראיה; אם העושה יודע היטב את מלאכתו או לא, אם הוא מרחיק לראות או לא, אם הוא מכיר את הדברים באופן שטחי או מעמיק. אבל יהיה העושה מי שיהיה הוא יפעל רק לפי שיטה אחת שנגזרה עלינו בגזירת המטרה, בגזירת התנאים והמציאות שבתוכם המטרה מתגשמת.

את שיטתנו לא ירשנו מאחרים. לא קיבלנו אותה לא מהריפורמיזם ולא מהסוציאליזם המהפכני – מתוך חיינו וחזון־עתידנו חצבנו וחקקנו את השיטה בה אנו פועלים זה 28 שנים.

אתם אומרים שכל מה שנוצר והושג הוא פרי קוניונקטורה – זה לא נכון. מפעלנו לא החל עם הפריחה הקוניונקטוראלית של השנה האחרונה. הישגינו וכיבושינו – המלווים מזמן לזמן באסונות וכשלונות – הם פרי מאמצים ומלחמה הנמשכים בנאמנות קנאית מיום בוא הפועל לארץ. ושיטה זו לא תשונה – כל זמן שמציאות העם היהודי, מציאות ארץ־ישראל והמציאות העולמית לא תשונינה.

דוגמה אחת – מהשטח הפוליטי. השומר הצעיר היה ממחייבי המאנדט, ובאי־כוחו היה להם תמיד אומץ להגיד זאת גלוי במסיבות ציוניות. עכשיו מדברים בחוגי השומר הצעיר על מלחמה באימפריאליזם האנגלי בנוסח פועלי־ציון שמאל. האם חל שינוי בעמדתם הפוליטית – או זוהי שיגרה לתפארת המליצה ה“מהפכנית”? מעולם לא התעלמנו מהליקויים והסכנות שבמשטר הפוליטי הקיים בארץ, ומהימים הראשונים של הכיבוש אנו עומדים בקשרי־מלחמה פוליטיים. אבל אני שואל אתכם, ושואל גם את ושר1 ואֶרם מפועלי־ציון: הרוצים אתם באמת ובתמים בביטול המאנדט היום ובשעה זו? ושר הודיע כאן בהתפארות, שאילו היה זה תלוי בו – היתה ממשלת המאנדט הולכת מכאן מיד, בלי כל שהות. אני מרשה לי לפקפק בכנות ההודעה הזאת. האם יש הכרח שבהתחלף ממשלת המאנדט – יקום כאן “שלטון איכרים ופועלים” – ושלטון כזה שיתן לנו להמשיך עליה והתישבות עברית וטיפוח תנועת־פועלים? אני מכיר ארצות ערביות שאין בהן מאנדט ואין לאנגליה שליטה עליהן – והן רחוקות משלטון פועלים ואיכרים יותר מארץ־ישראל. הרוצה ושר בהקמת משטר תימן בארץ־ישראל? אנחנו לא רוצים – ואני בטוח שכל אחד מכם אינו רוצה, ותהיינה מליצותיכם הפוליטיות מה שתהיינה. יחסנו למשטר המדיני בארץ – הוא מחויב המציאות ההיסטורית, כמו יחסנו לכל שאר השאלות היסודיות, ואין לשום אגף בתוכנו שיטה אחרת.

כמובן, תיתכן שיטה של אפס־פעולה, כזו שיש בהרבה שאלות עיקריות לפועלי־ציון שמאל, אפס־פעולה בשטח “החלוץ”, בשטח ההתישבות, בשטח המאמץ הציוני – והם באו על שכרם בגלל “שיטתם”, ואין אני מקנא בהם. ואיש מכם אינו מקנא בהם. אבל תנועה המצווה על הפעולה – אין לה כל שיטה אחרת מלבד זו, שהמציאות שלנו וההיסטוריה שלנו והייעוד שלנו כופים עלינו.

לשם בירור יתר של השיטה, אציג שלוש שאלות קונקרטיות מאלה שעומדות במרכז תנועתנו.

השאלה הראשונה: אחדות המעמד. הנה בוועידה זו יש לנו נוער ציוני כללי, השומר הצעיר, פועלים דתיים, פועלי ציון שמאל, מפא“י. אם אתם תעמדו בראש ההסתדרות, וה”שלטון" ייכון בידיכם – האם תוציאו את הפועלים הדתיים מההסתדרות? האם תאפשרו לו, לפועל הדתי, להיות חבר באגודה מקצועית מבלי שיצטרך לחלל שבתו? האם תאפשרו לו להיות חבר בקופת־חולים מבלי להציג לו תנאי שיאכל טריפה בבית ההבראה – או לא?

ויש גם ברית טרומפלדור. לכם קל ונוח – אתם תולים הקולר בנו ואומרים שאנו אשמים במציאות הרוויזיוניסמוס. אבל מה תעשו אתם: יש נוער יהודי בגולה המתחנך על ידי הרוויזיוניסטים, ונוער זה עולה לארץ ורוצה לעבוד. מה תהיה ה“שיטה” שלכם: תכניסו אותו להסתדרות – או תאמרו לו: אתם פאשיסטים – ולא נשב אתכם יחד?

התגידו לנוער הדתי: אנחנו לא נקים לכם קבוצה כשרה ומטבח כשר? התגידו לנוער הציוני הכללי – היות שאינכם מודים בסוציאליזם המהפכני שלנו – לא תהיו אתנו בהסתדרות אחת? או בהסתדרותנו יהיה מקום גם לדתיים וגם לאלה שאינם מאמינים בסוציאליזם מהפכני? עוד הרבה שנים נתחבט בקושי הקמתה של אחדות כל הפועלים ושמירה על אחדות זו. כי השאלה אינה רק זו שניתן לחבר הדתי ולחבר הציוני הכללי להיות חברים בהסתדרות, אלא שנדע לבוא ל“סיעות שלהם, שהן עדיין מעבר לים”, שנלך אליהם עוד בטרם רכשו להם תפיסה של “סוציאליזם מהפכני”, בעודם ציונים כלליים ובעודם צעירים דתיים ונגיד להם: דעו לכם – דרככם האחת והיחידה היא לעלות לארץ, ולחיות בה חיי עבודה, ולעבוד ולהילחם שכם אחד עם כל הפועלים. התלכו אליהם להגיד להם זאת או לא? ואל תדברו גבוהה גבוהה, ואל תלגלגו על העממיות, ואל תספרו מעשיות על “הסתגלות לאלימנטים נחשלים”. אינני יודע אם בהסתגלות לפראזיאולוגיה הקומוניסטית שבגליציה יש מעשה־גבורה רב. אבל תנועתנו תיבנה, תצליח ותנצח רק אם תדע – יחד עם שמירה קנאית על מטרותיה וייעודה, ועם חוסר כל ויתור על נכסיה ועיקריה היסודיים – לאפשר לכל הזרמים בנוער ובעליה העובדת, שהם שותפינו בגזירת ההיסטוריה, להתמזג בתוך הים הכללי הזה הנקרא מעמד־הפועלים. אחרת לא תמלא את ייעודה. זוהי הכרה מעמדית. זוהי שליחות מעמדית וזוהי נאמנות מעמדית.

והשאלה השניה – יחסנו למשק הפרטי. ושוב אני מציג את השאלה בפשטות הגדולה ביותר, בלי כל מלים זרות. ישנם יהודים – לעתים פחות ולעתים יותר – שבאים לארץ עם צרור כספם, והם חרדים על כספם וממונם, והם משקיעים אותו בארץ – נוטעים פרדס, בונים בית ומקימים בית־חרושת. ואני שואל: אם הכוח יהיה בידכם – התתנו להם לבוא לארץ – או לא? ואם בידכם יהיה לכוון את עלייתם – להגדילה או להמעיטה – מה תעשו ואיך תתנהגו? ולאחר שיהודים אלה יבואו, יבנו ויטעו – ואנחנו נצליח לחדור לעבודה – מה תהיה שיטתכם? האם תארגנו את הפועל ותגייסו אותו להילחם על תנאים הוגנים ועל השבחת מצבו – מתוך שמירה על המשק שלא ייהרס, אם כי הוא משק קאפיטאליסטי, ולא תעשו כל דבר שיביא לסגירת בית־החרושת או להעברתו לסוריה או לפשיטת־רגל של בעליו, ומתוך נאמנות רבה לפועל ולתביעותיו הצודקות, תשקלו תמיד כשתבואו לעשות איזה צעד מכריע – מהי היכולת האובייקטיבית של המשק ומהי האסטראטגיה הנכונה, עד היכן מגיע כוחנו, והיכן אנחנו יכולים לשבור את הראש – כמו שאנו עושים – או לא? השיטה אשר נקטנו אנחנו, מעז אני לחשוב, היא השיטה היחידה, הנכונה והאפשרית, וגם רפורמיסטים וגם מהפכנים יוכרחו לנקוט בה. אפילו מפלגת פועלי־ציון “שמאל”, אם יזכו לכך שהפועלים יטילו עליהם להיות שליחם – יתנהגו אך ורק על פי שיטה זו. ולא – ישברו הפועלים את ראשה.

אנחנו רוצים בהסכמי־עבודה המבטיחים יציבות ידועה, מוגבלת בזמן, של הישגי הפועל. אין הסכמים אלה אידיאל אחרון שלנו. גם שכר־עבודה טוב איננו האידיאל הסופי שלנו. אנו שואפים למישטר שאין בו שכר־עבודה כלל וכלל. אנחנו שואפים לחברה, שאין משלמים בה בעד עבודה. אלא העבודה היא תפקיד חברתי, המוטל על כל אחד לפי יכלתו, והאדם מקבל את כל צרכיו מהחברה, בלי כל קשר אם הוא עובד ובמה הוא עובד. אולם אנו חיים עדיין במישטר אחר, ואני מדבר על שיטת פעולתנו במישטר זה, ובמישטר זה אנו נלחמים על שכר־עבודה הגון ועל הסכמי עבודה. הסכם עבודה אף הוא אינו אידיאל סופי – האידיאל הוא מישטר עבודה, שבו לא יצטרך הפועל לבוא לידי הסכם עם המעביד, אלא החברה העובדת תנהל את מישקה ותקבע באופן קוליקטיבי את תנאיו וסידוריו. אבל עד בוא המישטר הזה – אנו רוצים שהפועל לא יהיה נתון לשרירות־לב רגעית של המעביד, והישגיו לא יהיו מופקרים, ואנו רוצים לייצב ולחזק אותם מזמן לזמן בחוזים קוליקטיביים.

כל פועל ופועל, בלי יוצא מן הכלל, עושה הסכמי עבודה בכל יום ויום, בין שהוא יודע זאת ובין שאינו יודע. שום פועל אינו הולך לעבוד בלי הסכם עם בעל־הבית, אבל בלי חוזה קולקטיבי; ההסכם הוא ליום, והוא נעשה עם פועל בודד, העומד מחוסר־אונים בפני בעל־הרכוש התקיף. מעמד־הפועלים, לאחר שנתארגן, ועמדתו הקיבוצית נתבצרה, רוצה שההסכם ייחתם עם הציבור המאורגן, ותנאי העבודה יהיו יציבים למשך זמן מסוים. אין זו יציבות לעולם ועד, כי תנאי המשק אינם יציבים, והמישטר הזה לא יתקיים לעולם־ועד. הכל יחסי והכל זמני. ואנו רוצים ומעונינים ביציבות יחסית וזמנית. ואנו רוצים שהתנאים שהוסכם עליהם לא ישונו עד תום הזמן המוסכם, לא על־ידינו ולא על ידי המעביד, ולשם כך יש צורך בבוררות, ובבוררות מחייבת, אם לפני תום הזמן המוסכם נפל איזה סיכסוך, כי אחרת אין החוזה חוזה. אם לאחר קביעת ההסכם יוכל כל צד לשנות ולכוף את הצד השני – מה בצע בהסכם? זוהי השיטה – ושיטה אחרת איננה ולא תיתכן, ושום מליצה “מהפכנית” לא תועיל ולא תשנה כלום.

ואשר לבוררות־חובה – נדמה לי שמושג זה עצמו טעון בוררות. יש שני מינים של בוררות. יש בוררות כפויה ויש בוררות מוסכמת. יש בוררות כפויה על־ידי המדינה, בכוח החוק, בין שהפועלים והמעבידים רוצים בה ובין שאינם רוצים. ויש בוררות מוסכמת על־ידי הצדדים המעונינים. אין לדעתי לקבוע באופן אבסולוטי, לכל הזמנים ובכל התנאים, שבוררות כפויה היא רעה. בניו־זלנדיה ובאוסטרליה היו הפועלים בתקופה מסוימת ובתנאים מסוימים מצדדי הבוררות הכפויה, וברוסיה הסובייטית הונהגה בוררות כפויה על־ידי הדיקטאטורה הקומוניסטית, כשעדיין היה משק קאפיטאליסטי בתקופת הנא"פ.2 אצלנו בוררות כפויה לא תיתכן, והרוויזיוניסטים והציונים הכלליים המדברים על בוררות־חובה כפויה עושים דימאגוגיה ומעשה־צביעות – כי אין אצלנו התנאים המוקדמים לבוררות־חובה מסוג זה: אין חוקי־עבודה, אין עבודה מאורגנת מוכרת בחוק (ובלי זה לא תיתכן בוררות־חובה), ואין כוח ממלכתי שיכוף את הבוררות על הצדדים, והמעבידים לא יסכימו בשום אופן לבוררות כזו. כי בוררות כפויה פירושה, שאין למעביד הכוח לקבוע בעצמו וברצונו את תנאי העבודה וסדרי העבודה במשקו, אלא שמוסד ממלכתי – בצורת בית־דין לבוררות – כופה עליו את תנאי־העבודה, בכל מקרה שהפועלים דורשים זאת, והוא הדין ביחס לפועלים. מוסד של בוררות־חובה ממלכתי במובן של בוררות כפויה נהפך למעשה למוסד הקובע מטעם המדינה את תנאי העבודה ויחסי העבודה, ומוסדות כאלה אמנם קיימים בארצות הדיקטאטורה (ברוסיה ובאיטאליה). ההסתדרות לא נתנה ידה לסיסמה זו – מפני שבמציאותנו אנו סיסמה זו כוזבת, מחוסרת־תוכן, וכוונתה אינה אלא לשלול מהפועלים את הנשק האחרון שיש בידם להגנת עניניהם – את נשק השביתה.

לעומת זאת מחייבת ההסתדרות את הבוררות המוסכמת, והדבר העומד לוויכוח בתוכנו הוא אך ורק בוררות זו. בוררות מוסכמת היא תוצאה מוכרחת של הסכמי־עבודה. אם אנו מסכימים לחוזה־עבודה, המחייב למשך תקופה מסויימת, אנו צריכים להגן עליו ולחזק אותו שלמשך זמן החוזה לא יוכל אחד הצדדים להפר אותו, ואם יפול סיכסוך – יימסר לבוררות, אחרת – אין טעם להסכם.

והשאלה אינה רק בהסכמי עבודה, אלא גם ביחס לעבודה גופה במשק הפרטי. הפועל אינו מקבל קיצבה מבעל־הבית. הוא עושה חוזה הבנוי על “תן לי ואתן לך”. כמובן שהמעביד רוצה לקבל יותר ממה שהוא נותן; המשק הפרטי עומד על ריווח. ואנו עובדים במישטר שיש בו ריווח וניצול, ולא על ביטול המישטר הזה אנו דנים עכשיו. במישטר זה אנו עובדים, והפועל מצדו צריך לתת עבודה. והפועל שאין לו יחס לעבודתו, שעבודתו אינה עבודה – אינו פועל אלא פאראזיט. דווקא כפועלים וכסוציאליסטים אנו רואים חובה מעמדית לעצמנו לחנך את הציבור שלנו – שאין לו מסורת של פועלים ושל עבודה, ואינו יודע לפני בואו לארץ מה זאת עבודה – לטפח בתוכנו יחס לעבודה. עבודה זהו דבר קשה. אנו רואים בעבודה אידיאל – ואידיאל גדול – אבל במציאות, קשה היא העבודה ולא נעימה כלל וכלל, ביחוד כשעובדים כשכיר־יום במשק פרטי. קל לדבר באסיפות גבוהה גבוהה על הערך המוסרי של העבודה – אבל לעמוד בתנאי ארצנו ולהזיע בעבודה יום יום – אין זה קל ואין זה נעים, וביחוד לציבור שלא הורגל לכך מדורות. וחובה מוטלת על ההסתדרות לחנך את חבריה שידעו שהעבודה הוא ענין רציני וחמוּר; והמשק הוא דבר רציני וחמוּר. אנו מעונינים בקיום המשק ואני יודע שהרוצים יוכלו בנקל לסלף את דברי ולשים אותי לשותף המעמד המנצל ולבא־כוחו; אני בז לוויכוח זול זה – ואנו רוצים ש“לודזיה” ו“נשר” יתקיימו ויתפתחו. וישנם דרכי־מלחמה שיכולים להרוס אותם – אלה אינם דרכי־המלחמה שלנו בארץ. ואנו רוצים שגם ציבור הפועלים וגם דעת־הקהל היהודית ידעו זאת, ולא נפחד להגיד זאת בגלוי – שמא ישתמש מישהו בדברינו לרעה.

אבל עם כל זאת אנו רוצים שדעת־הקהל תדע שנעמוד במלוא־אֲזֵנֵנו על משמר האינטרסים של מעמד הפועלים, נדאג לביצור אירגונו המקצועי ולהגברת כוחו המעמדי, ונילחם – אם לא תהיה לנו ברירה אחרת – להבטיח תנאים הוגנים ויחס אנושי וזכויות האירגון והטבת המצב – בלי לחכות לשינוי המישטר. הסכמי־עבודה אינם באים במקום האירגון המקצועי והמעמדי – אלא הם אחד מדרכי פעולתו. את דגלנו לא נוריד ולא נסתיר, כאשר לא הורדנו ולא הסתרנו מעולם. אפילו במוסקבה, כשהשתתפנו בתערוכה החקלאית בשנת 1923, לא הסתרנו את דגלנו הציוני, וגם בתנועה הציונית לא הורדנו את דגלנו הסוציאליסטי. אין אנו יכולים להסתיר את עצמנו, את מהותנו הפנימית. הננו אשר הננו. והננו כאלה לא מתוך קאפריסה ולא במקרה. אנחנו שליחי ההיסטוריה, שליחי העם היהודי חסר־מיקלט, שאין לו הצלה ואין לו דרך אלא בעבודה ובמלחמה על עבודה, ואין לו עתיד אלא בחיי עבודה ובשיחרור העבודה בארץ־ישראל.

זה עשרים ושמונה שנים אנו פועלים ולוחמים ודגלנו מגולל מעלינו – ואף פעם לא קרה שתנועתנו תוריד או תסתיר את דגלה או תנמיך את קומתה, וזהו חוסר הכרה מעמדית וחוסר דרך־ארץ מעמדי אם מפיצים דיבה על תנועתנו שהיא כאילו מוכשרה להסתיר דבר או להתכחש לו. נצח הפועל העברי בארץ־ישראל לא שיקר ולא ישקר. את אמיתנו נגיד בקול רם – ואת אמיתנו כולה, כמו שהיא, לא נוסיף ולא נגרע.

וכאן אני בא לשאלה השלישית: מעמד הפועלים והעם.

בין הציונות שלנו ובין הסוציאליות אין כל סתירה ואין כל חציצה ואין כל ניגוד. ההתרוצצות שדיבר עליה ב“כ הנוער הכללי – קיימת בהכרתו, ולא בתוכנו. גם אצל השוה”צ עוד לא עברה לגמרי התקופה של “הסתירות הטראגיות”, והכרתו המעמדית פגומה עדיין, ומשום כך הוא רואה ניגוד בין סוציאליזם מהפכני ובין עממיות. הציונות שלנו היא שלימה ומלאה ועמוקה באשר אנו סוציאליסטים, באשר אנו רוצים בגאולה מלאה ושלימה וגמורה של העם כולו. בלי סוציאליזם אין גאולה שלימה, ואין ציונות נאמנה ממַצה כל התוכן ההיסטורי של שאיפת הגאולה. ה“בונד”3 מקשה עלינו: ציונות וסוציאליזם הם תרתי דסתרי. והשומר הצעיר מקשה עלינו: מעמדיות ועממיות הן תרתי דסתרי. ואנחנו אומרים: בין המעמדיות של סמילנסקי וסוּפראסקי"*4, מעמדיותו של בעל־הבית הבנויה על שלטון המיעוט, תאוות־הבצע וניצול העובדים, קיפוח זכויות ההמונים, קיום פריווילגיות מעמדיות – בין מעמדיות זו ובין עממיות יש סתירה. אולם בין המעמדיות שלנו, זו הבנויה על עבודה, שוויון, ביטול כל קיפוח וכל ניצול וכל הפליה מעמדית וכל פריווילגיה – בין מעמדיות זו ובין עממיות אין כל סתירה. להיפך – שתיהן משלימות וממלאות זו את זו. לנין לא פחד לקרוא למיניסטרים של הדיקטאטורה הקומוניסטית בשם קומיסארים עממיים. הוא הבין לעמוד על הקשר (סמיצ’קא) בין הפועלים ובין האיכרים. ואין אנו זקוקים להכשר של לנין. אנו מוסמכים על ענינינו יותר מכל בני־הסמך המקובלים בחוץ. נאמנותנו לצרכים של העם כולו, לצרכים ההיסטוריים של העם כולו, נמצאת בהתאמה גמורה ושלימה עם הסוציאליזם שלנו. באשר אנו סוציאליסטים – אנו עממיים. ומשונה מאוד לשמוע דווקא מאנשי השומר הצעיר שלילת העממיות – בשעה שהם כופרים במציאות ניגודים מעמדיים בגולה ובציונות, ויערי מכריז על מלחמת־מעמדות בציונות כעל פיקציה (יערי: בהסתדרות הציונית, ב. ג.: איפה אתה נפגש ונלחם בפארבשטיין וסופראסקי וז’בוטינסקי אם לא בהסתדרות הציונית?). ואנו דווקא רואים ניגודים מעמדיים בתנועה הציונית ואנו מנהלים מלחמה מעמדית בהסתדרות הציונית, ומלחמתנו בקונגרסים היא מלחמת מעמד הפועלים – ורק “מארכסיסטים” כיערי אינם רואים זאת ­– אבל מלחמתנו המעמדית בציונות, כמו מלחמתנו המעמדית בישוב היא מלחמה של מעמד הממלא שליחות היסטורית של העם והדואג לשיחרורו ולתקומתו ולגאולתו של העם כולו.

זוהי שיטתנו.

חרדה לאחדות המעמד העובד בארץ, ההולך וקם מתוך עליה, היונק מתוך מקורות שונים ורבים בגולה, המחולק בעברו ובמוצאו – ומאוחד בעבודתו, ביצירתו, במלחמתו ובעתידו בארץ.

חרדה למשק ההולך ונבנה בארץ וקולט את העליה העובדת, דאגה ועזרה להתפתחותו ולהתרחבותו מתוך שמירה קנאית ונאמנה על זכויות העבודה, תנאי העבודה ועתיד העבודה בתוכו.

חרדה לגורל העם היהודי ורצון כן ותמים להעבירו לארץ, לשתלהו במולדת על יסודות עבודה עצמית ומשק עצמי, תרבות עצמית וממלכתיות עצמית – מתוך נאמנות לייעודו ההיסטורי הגואל של מעמד הפועלים במלחמת שיחרורו.



*


  1. במקור נכתב וושר, צ“ל ושר – הערת פב”י.  ↩

  2. “מדיניות כלכלית חדשה” הונהגה בשנות 27–1921, כדי לעודד את הייצור והמסחר שנהרסו בתקופת מלחמת האזרחים ( 1920–1918).  ↩

  3. ברית פועלים יהודים ברוסיה, פולין וליטא, קמה ב־  ↩

    1. שללה את הציונות וכן כל פתרון טריטוריאלי אחר של שאלת היהודים.
  4. משה סמילנסקי — בימים ההם ראש התאחדות האכרים, וסופראסקי – מראשי הציונים הכלליים – הגוש האזרחי, שהיו עוינים את תנועת העבודה העברית.  ↩

המלצות קוראים
תגיות