רקע
יוסף אורן
"בין לילה ובין שחר" — יהושע קנז
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: הוצאת יחד; 2008

1


הדפסה מחודשת של הנובלה “בין לילה ובין שחר” היא הזדמנות לעיין פעם נוספת באחת היצירות המעניינות ביותר של יהושע קנז. את שמה של הנובלה שאל קנז משורה בשיר “איגרת” של נתן אלתרמן, מתוך “כוכבים בחוץ” (1938). הזיקה של הנובלה לשיר הזה היא הרבה מעבר לסיוע בשם. גם תוכנו של השיר, המעניק פתחון–פה לקין, שבעוון הרצח שביצע, רצח אחיו, נענש בהרחקה ממשפחתו, משפחת האדם, מתקשר לדמות המרכזית בעלילת הנובלה, נער שונה בכיתה המתקומם נגד הקמים עליו להכניע את רוחו. ואשר לשם הנובלה, הוא מציין את המועד שבו מימש נער זה את עצמיותו. אמנם היה זה מועד לא–ממושך, אך המעמד שבו מימש הנער את חירותו הפך לאירוע מכונן בחיי חבריו ללימודים ובעיקר בחיי אחד מהם — “המספר” של הנובלה, שיזדהה ברומאן “התגנבות יחידים” בכינוי “מלבס”, על–פי המושבה שבה גדל והתחנך.

עלילת הנובלה מתרחשת בכיתה י"א של בית–ספר תיכון עיוני באחת המושבות הוותיקות במרכז המדינה, באמצע שנות החמישים של המאה הקודמת, המאה העשרים. בנובלה מופיעים מספיק חומרים תקופתיים המעידים על זמן העלילה, ובכללם: ההשתייכות של הגימנזיסטים לתנועת–הנוער, שבה רוקדים רק ריקודי–עם ומתנזרים מריקודים סאלוניים. כלי הנגינה שהנוער מעדיף בתקופה זו הם עדיין האקורדיון והחליל, ולא הגיטרה שהתחבבה על בני–הנעורים כעבור דור. הנוער עדיין מגלה שמרנות ביחסים בין המינים וקורא הרבה: הבנות מעדיפות ספרי–שירה והבנים ספרי מדע פופולרי וכתבי–עת המדווחים על חידושים במדע. מדי פעם מגייסים את הנוער מבתי–הספר התיכוניים לימי עבודה במסגרת השירות הלאומי, ובעיקר לפרוייקט הלאומי של התקופה: נטיעת עצי אקליפטוס כאמצעי הסוואה ומיגון של דרכים ומיתקנים צבאיים מפני מטוסי האויב. גם תחושת הזרות של הצברים כלפי העולים החדשים מגלי העליה הגדולים של שנות החמישים מגדירה את זמן העלילה. בעיני הצברים מצטיירים החיילים העולים החדשים

שהם פוגשים בחדר–האוכל של הבסיס, חיילים שהם כמעט בני–גילם, לא רק “זרים וקודרים כאנשים נרדפים” (68), אלא גם דומים יותר “לעדת שבויים או לאסירי–עולם מאשר לאנשי–צבא” (64).

החומרים התקופתיים מבליטים את לכידותה של הכיתה ואת ההומוגניות של התלמידים בה. כולם ילידי–הארץ ומבני המשפחות המבוססות במשפחה, שהתחנכו מגן–הילדים ואילך לכבד אותם ערכים בידי אותם מחנכים ובהגיעם למחלקה השביעית (המחנכים במושבות הוותיקות השתמשו עדיין באותם ימים במונח “מחלקה” במקום המונח “כיתה”) הם ספוגים באותם קודים חברתיים ובאותן נורמות תרבותיות. חייה של הכיתה המדוברת היו ודאי מתנהלים ללא זעזועים, אלמלא צורף אליה בתחילת השנה, פסח, תלמיד מבוגר בשנתיים משאר התלמידים, אחרי שנכשל בשתי השנים הראשונות של הלימוד בבית–הספר התיכון והושאר פעמיים באותה כיתה.

זו לא היתה חריגותו היחידה של פסח, כי בניגוד לאחרים הוא גם בא מאחת המשפחות העניות במושבה. עובדה זו התבררה לחברי ועד–הכיתה כאשר הגיעו לבקרו ביקור–אבלים אחרי שהתייתם מאמו. הם אמנם הגיעו לבית–אחוזה, שאל חזיתו המרשימה מוליכה שורת דקלים גבוהים, אך אל דירת המשפחה של פסח לא נכנסו דרך הכניסה המפוארת הזו בחזית המבנה הגדול, אלא דרך דלת באחת מפינותיו. למשפחתו הענייה של פסח הותר להתגורר באגף הצדדי של אחוזת האיכרים הזו, רק משום שקרוביהם העשירים מאירופה, שהתכוונו להתגורר בה, עקרו לאמריקה והפקידו את אביו של פסח על שמירת האחוזה והטיפול בפרדס המקיף אותה. המראה המוזנח של המבנה והפרדס מעיד, שהקרוב העני של המליונרים לא עמד במשימה ונעשה עגלון כדי לפרנס את משפחתו. בביקור הזה התוודעו חברי ועד–הכיתה גם לאחיו המבוגר של פסח, מנחם, אסיר משוחרר שלא חזר למוטב גם אחרי שריצה את שנות המאסר. כעבור זמן נודע להם שמנחם נכלא פעם נוספת בבית–הכלא (60), אחרי שהפסיד במשחקי קלפים בחיפה ונתפס כשניסה לפרוץ לחנות של חומרי–בניין כדי לפרוע את חובו לנושים האלימים.


 

פסח — הפרא האציל

פסח מובלט בעלילת הנובלה לא רק כחריג בגילו וברקע המשפחתי שלו, אלא גם באופיו. הוא מתואר כנער שדמותו עוצבה לא בחדרים הצרים של כיתות בתי–הספר שבהם למד, אלא במרחבי האחוזה המוזנחת. כבר בילדותו נהג פסח לברוח מהבית “ופעם אף התחבא בפרדס רחוק יום תמים, עד שמצאוהו פועלים” והחזירו אותו למושבה, “אבל כשגדל חלם על מרחבים אחרים, רחוקים יותר” (55). בניגוד לאחיו, פסח אינו נוטה למעשים פליליים ולמרות חוסנו הגופני איננו אלים. על ההקנטות של חבריו, וגם על אלה היותר מעליבים מבית–היוצר של אריק, הגיב באדישות. ואכן מעוצב פסח בנובלה בדמות הפרא האציל, שכל מאמצי מחנכיו להכניע את אופיו הסורר נכשלו עד כה. לפיכך קיוו, שאם ישולב פסח בכיתה מגובשת, שהשכילה להעמיד בראשה ועד–כיתה המורכב מתלמידים רציניים ואחראיים, תוכנע פראותו והוא יסתגל למושגי–הערך התרבותיים שהפנימו תלמידים בגילו בבתים המהוגנים של הוריהם, בתיכון העיוני–הישגי ובתנועת–הנוער החלוצית–אידיאולוגית. הוגי הרעיון לשילובו של פסח בכיתה זו לא שיערו, כמובן, שדווקא תלמיד חריג זה יצליח תוך שבועות אחדים לערער כמעט עד היסוד את שלוותה של הכיתה היותר מהוללת בבית–הספר.

מושג–מה על ההבדל בין פסח לחבריו בכיתה אפשר לקבל ממוצר המופת של המסגרות החינוכיות האמורות — אלי שפירא, שהוא שרטוט מוקדם של אלון, מגיבורי “התגנבות יחידים”, האומר בשיחה לאריק: “אני רוצה אהבה ואני רוצה ידידות ואני רוצה להתקדם בחיים ואני רוצה לתרום למדינה ולחברה והכל אצלי באותה דרגה של חשיבות” (47). כמו חבריו, גם “המספר” יודע שבניגוד לאחרים אלי גם יגשים את תוכנית–החיים המושלמת הזו, כי כבר כעת “סדר–יומו מלא תעסוקות: כספורטאי היה מתאמן בקבוצת הנוער של הפועל, ומלבד היותו מדריך בתנועה אף ניגן באקורדיון ורקד בלהקת המחול. ולאחר כל זאת עוד נמצא לו די זמן להכנת השיעורים ולקריאה בספרים מדעיים. הוא היה תלמיד מצטיין, הוא ידע תמיד מה רצונו ולא היה דבר שיסיט אותו מדרכו” (15). “המספר” גם מבליט, שהנפש היפה, המוכשרת והחרוצה הזו שוכנה בכלי היותר מפואר שניתן להעלות על הדעת: “אם היופי הוא תואם האיברים והקומה, מידתו הנכונה של כל פרט ויחסו אל הפרטים האחרים, שילובם האסתטי של צבע העיניים והשיער וגון–העור, כי אז הלם תואר זה את אלי שפירא. — — — בשערו השחור ובעיניו התכולות — — — בחיטוב פניו ובגונם; וגופו היה מעוצב לפי כל כללי היופי והמידה הנכונה, תמיר, מפותח, אתלטי” (31—32).

להשלמת התמונה של האנטגוניסט לדמותו של הפרא האציל, הוצמדה לאלי שפירא הנערה היפה מבנות הכיתה, רחל היימן: “ורחל היתה שעונה על זרועו כפרח ענוג, שערה שחור מאוד, פניה ארוכות ועדינות ועיניה גדולות וכהות, מלוכסנות במקצת, גזרתה צרה וכל–כולה רוך ואצילות” (17). הזוג המלכותי הזה של הכיתה כמו יצא מתוך סיפוריהם המוקדמים של סופרי “דור בארץ”, המשמרת הראשונה בסיפורת של שנות המדינה, שגילפו בשקדנות את האידיאל הגברי והנשי של בני–הארץ — הצברים יפי–הבלורית והתואר, הפטריוטים ללא–רבב. על שכמותם שורר אלתרמן במפורסם משירי הטור השביעי, בשיר “מגש הכסף”: “אז מנגד יצאו / נערה ונער / ואט–אט יצעדו הם אל מול האומה”. כך, בשקדנות ובתמימות רמז קנז על ההתכתשות הבלתי–נמנעת בין הפרא האציל לאידיאל הצברי של סופרי המשמרת הקודמת, בדומה למעשה של עמוס עוז באחדים מסיפורי “ארצות התן”, שחתר לכך בדרך פחות סמויה.


 

סצינת ההתכתשות

ההתכתשות שבה קרא פסח תיגר על ההגמוניה של אלי בכיתה התרחשה ביום שבו חזר פסח משבעת ימי האבל על אמו. אלי הופתע כשמחוות–ידידות פשוטה שלו נגמלה מצד פסח בהזמנה למכות (27). מה–גם שבתחילת אותו יום עצמו הנהיג אלי את המרד נגד המורה בֶּנוֹ, אף שעלב בפסח בלי כוונה (25). טעותו של אלי היתה שבעיניו הצטייר פסח, כמו בעיני המורים, כתינוק מגודל ואטום, או כפי שהגדיר אותו באוזני חבריו: “מטומטם” (26), והניח שכמנהיג הבלתי–מעורער של הכיתה מוטל עליו לפרוש את חסותו על הנתין שלו ולגונן עליו. לכן ניסה למשוך את פסח באדנות מלכותית להצטרף לחבורה המורדת שבראשה עמד. הוא לא שיער שפסח ידחה את ההזמנה להצטרף לנתינים הסרים למשמעתו ובמקום זאת יזמין אותו לגונן על מעמדו ההגמוני בכיתה. דווקא הנתינים הכנועים של אלי קלטו מהר את משמעות המעמד, כמו הבינו שתוצאות ההתכתשות יכריעו “משהו גורלי” בחיי הכיתה (27), ולכן הקיפו במעגל את השניים וצפו במתרחש בשתיקה.

בתיאור של “המספר” על ההתכתשות בין השניים מודגש שהיה זה קרב בין בן–אנוש לחיה פראית, שבה גברה החיה על בן–התרבות: “כוחותיו של אלי אזלו. פסח הכריעו ארצה, הזדקף מלוא קומתו — — — הוא נשא את ראשו והביט בנו. מעולם לא ראיתי את עיניו ירוקות כל–כך, ניבטות בנו שקטות ואכזריות. לא היה זה עוד החתול הרטוב שהכרתי לפנים — — — הוא ניצב וטרפו לרגליו, כמו חיה צעירה ופראית שכל–כולה זקיפות ותואם”. המראה העלה סומק מבוכה ופחד על לחיי הבנות, כי “חיית הפרא שפרצה את סוגרה הצמיתה אותן למקומן”, אך ההשפעה ניכרה גם בפחד שהשתקף בעיני הבנים “שרגשות אשר לא ידעו על קיומם מילאום עלבון וחוסר–מנוחה” (28). הבעת הצער והכאב על פניו של אלי שהובס העידה שגם הוא הבין מה הוכרע במעמד הזה, ולכן עשה את הדבר היחיד שיכול היה להשיב לו מקצת מכבודו והושיט לשלום את ידו לפסח, שעמד מולו “מחייך בעיניים ירוקות, לטושות כעיני פרא”, אך פסח לא הקל עליו, אלא “נדרך מיד לזינוק — — — בחן בחשד את פניו של אלי, ולבסוף הושיט לו מרחוק יד מהוססת” (29).

צופה נוסף במעמד זה, שהבין באופן דומה את משמעות האירוע היה אריק, חברו של אלי שפירא. גם אריק זיהה שבמאבק הזה גברה חיה על מוצר הפאר של התרבות. מאותו מעמד החל אריק לכנות את פסח בעקביות “חיה”, ובכל הזדמנות צינן את ההתגייסות, ובעיקר זו הנלהבת של הבנות, לסייע לפסח במקצועות הרבים שבהם התקשה (44). ובעוד שדמיונם של אחרים נסער משמועות שנפוצו על הפופולריות של פסח בקרב בנות הכיתה ומסיפור הזימה על קשריו עם נחמה, הזונה של המושבה, כתב אריק פליטונים על עלילות–האהבים של פסח, אך נזהר שלא לנקוב בהם בשמו, “כי אין לדעת איך יגיב חתול הפרא המכונס בפינתו, שרוי בשקט מדאיג, ורק שרירי הלסת שלו נעים בקצב כפעימה של מנגנון דרוך, כאילו הוא משחיז את שיניו” (33).

ואכן, יותר מאחרים ארב אריק לכל תנועה של פסח, למד את משמעות “שתיקתו המנומנמת” ועל כן היה בשֵל מכולם לקבוע, שאחת משלוש אפשרויות תהיה התוצאה של המאמצים לאלף את החיה שצורפה לכיתה: או שהחיה “תיכנע, תתביית, תתרגל לכלוב, ותאבד את כל הכוח הטבעי שלה; או שהיא תישבר ותמות אחרי זמן קצר, מפני שלא תוכל להתרגל לחיים בכלוב; או שהיא תתנפל יום אחד על המאלפים שלה ותטרוף אותם” (45). אריק אמנם טעה כאשר שיער, אולי משום שכך קיווה, שמשלוש האפשרויות האלה תתממש האפשרות הראשונה, אף ש“היא הכי גרועה בשבילו”, בשביל פסח, אך בסיום התברר שמבין שלוש האפשרויות התממשה דווקא האפשרות השלישית. ובמעמד המתאים פרק מעליו באחת הפרא ששכן בפסח את הכבלים, שהמחנכים במשך שנים, וגם כתה י“א זו במשך חודשים אחדים, כפתו בהם את רוחו. וכשהגיח למרחב מהכלוב, שבעזרתו התאמצו לביית אותו, הבעיר פסח “אש גדולה”, כה גדולה שהיתה עלולה לשרוף “את הכל”, את כל ההשקעה של ההורים, המחנכים ומדריכי התנועה בתלמידי כיתה י”א זו. רמזים לסוף זה נזרעו לאורך הטקסט ובכולם מדומה פסח בדימויים של טורף.

הרמז הראשון התגלה לכיתה בשינוי הפיזי שהתרחש אצל פסח אחרי אירוע ההתכתשות: “בתחילה נפקחו העיניים הירוקות, שלפנים היו שני סדקים חסרי–צבע ועתה ניבטה מתוכן חיית הפרא שאינה יודעת שום חוק אלא רק את תיאבונה וחירותה. — — — גבותיו וריסיו, שלפנים היו בהירים מאוד ולא ניכרו על הפנים, התחילו להתכהות ועטו על העיניים צל של מיסתורין. — — — ומתחת לרשת הנמשים המתפוררת והולכת נחשפו עצמות הלחיים הגבוהות, שהישרו על הפנים מתח עצור ואדנות, והשפתיים שהסתמנו עבות, בשרניות וחושניות” (30—31). רמז נוסף נחשף לכיתה ביום השני של השירות הלאומי. בתגובה להערות מבדחות שליוו את פסח כשלקח את הבטלדרס שלו כדי לצאת לפגישה שקבע, כנראה, עם החיילת הבלונדינית, שהכיר שעות אחדות קודם לכן, הבחינו כולם בתגובתו: הוא הסתכל במקניטיו “בזעם ובחשד. אותו מבט של חיית הפרא האוסרת ליקרב אליה חזר וניבט מעיניו” (76). אריק, שגילה בהמשך את פסח מתבודד בסככת השתילים, במקום להיות בפגישה עם הבלונדינית, כפי שכולם הניחו, נזהר בדבריו כאשר “הבחין בברק עיני–החתול המנצנץ אליו באפלה” (80). ועוד רמז נחשף אחרי הכישלון של פסח בהפקת מנגינה מחליל–הרועים שלו. בעוד שכולם “התפתלו בעווית הצחוק שאחזה אותם”, הבחין “המספר”, שבניגוד לאחרים התמקד בפניו של פסח, ש“עיני החתול הירוקות בהו זרות וריקות–מהבעה, כאילו לא ראו אותנו, כאילו הוא יושב בחלל אחר, רחוק ובלתי–מוגדר” (95).


 

אריק — ציניקן הכיתה

במערך הדמויות שהפעיל קנז בעלילה הוצב אלי שפירא כניגודו המוחלט של פסח, כנער שהוגשמו בו מלוא הציפיות של המחנכים מנער עברי בעשור הראשון אחרי ייסוד המדינה: צעיר ישראלי בן–הארץ וכליל–השלמות שיקבל מידם את לפיד התרבות הציונית–חלוצית, יגונן עליו ובבוא היום גם יעביר אותו בנאמנות לבאים אחריו. אך אלי שפירא איננו האנטגוניסט היחיד שהוצב מול פסח, המובלט כפרוטגוניסט בסיפור–המעשה. באופן קולני ומוחצן מתאמץ גם אריק להתבלט כניגודו של פסח. אלא שההבדל בין אלי ואריק הוא מהותי. אלי הוא אנטגוניסט מהימן ואמיתי, שפיו ולבו שווים, וגם אחרי שהובס בהתכתשות אין הוא נסוג מאחריותו להנהיג את הכיתה כמימים ימימה. אריק לעומתו הוא אנטגוניסט מדומה ובלתי–מהימן, כי קיים אצלו פער בין הצהרותיו למעשיו. דיבורו משקף אליטיזם אינטלקטואלי, אך הוא מבזבזו על שלילת הכל ועל העלבת החלשים בכיתה. ולכן כולם חוששים מפניו, אך לא מכבדים אותו כמו את אלי.

ואמנם רק אלי מעז להבהיר לאריק את הסיבה שבעטיה אין מחבבים

אותו בכיתה: “תמיד אתה צריך להיות שונה, מיוחד, מקורי. זאת צורה ילדותית ורצון להתבלט, זאת תוצאה של אי–השלמה עם המציאות” (45). אלי ביסס את דבריו על העובדה שאריק פרש מהתנועה ומאז לא החמיץ אף הזדמנות ללעוג לרוקדים שם בהתלהבות ריקודי–עם. משום שאין לאריק יכולת

לכבוש את יצרו כשהוא רואה מטרה לחיציו הציניים, נאלצה נעמי להזהיר אותו שלא יצחיק אותם, לפני שהם נכנסו לנחם את פסח באבלו. אריק אמנם לא הצחיק אותם במהלך ביקור–האבלים, אך בצאתם משם חיקה את שתי הזקנות שבכו שם. אף שהחיקויים שלו בהזדמנות הזו “היו תמצית הגיחוך והכיעור” (14), גרם לכולם לפרוץ בצחוק. גם אחרי שפסח גבר על אלי בהתכתשות, המשיך אריק לחקות את פסח, אך נזהר שלא לעשות זאת בנוכחותו כפי

שנהג בעבר. כיוון ש“ארב לכל תנועה של פסח” (33), עט על ההזדמנות שהתגלגלה לידיו באחד משיעורי הספרות, כאשר הבחין בטפיחה במכנסיו של פסח. אריק היפנה אליה את תשומת–הלב של כולם וכלל לא הצטער שבעטיו גם הבנות וגם המורה הצעירה לספרות נחשפו לאירוע מביך זה עבור פסח (34).

רק לנעמי, שהיתה ביניהם ידידות עוד מגן–הילדים, הבהיר אריק את דעתו הנחרצת על פסח, ובאוזניה עשה זאת בלי האופן הציני שבו הבהיר את דעתו זו בכיתה: “הוא לא כמו כולם. הוא אחר, הוא שונה — — — יוצא דופן. — — — אתם לא נותנים לו לחיות כמו שהוא רוצה לחיות וכמו שהוא צריך לחיות, לפי הטבע שלו. אתם הורסים אותו לאט–לאט, אתם מסרסים אותו — — — אתם הופכים אותו לגיבור, אתם מעלים אותו מעלה–מעלה, כדי לזרוק אותו בסוף ולשבור אותו. מאז שהוא נהיה יפה, אתם לא יכולים לסבול שהוא יושב בצד וחי את חייו האמיתיים. היחס האמיתי היחיד בין בני–אדם שאתם מכירים זה יחס של שליטה: או שאתה שולט או שאתה נשלט. אבל אתם לא יכולים להשלים שמישהו לא ישתתף במשחק הזה, כי אז הוא נהיה חזק מדי ומאיים עליכם. בגלל זה שונאים תמיד בחברה את הזר, את השונה” (53—54). לא מהערצת הפרא האציל מתח אריק ביקורת זו על הכיתה, אלא ממרי לבו על אי–הצלחתו להיות מקובל בה כמו אלי שפירא.

בעוד שפסח התנהג על–פי טבעו, בלט אצל אריק הפער בין הרעיונות הנועזים–מהפכניים שהתקשט בהם למעשים שביצע בחברת הכיתה, כולם מעשים מוחצנים, שנועדו להבליטו בין “החברה”. רעיונות כאלה השמיע באוזני “המספר”: “אני רוצה להיות חופשי ולעשות את הדברים הכי נוראים — — — ואתה יודע שהשנים האלה, שבין ההתבגרות וגיל עשרים, הן השנים של היכולת המינית הגדולה ביותר? אבל החברה בנויה כך שאנחנו נחשבים לתינוקות מבחינה מינית. לא מכינים אותנו לזה בזמן, אין שום מסגרת לפעילות מינית של צעירים. להיפך, זה נחשב לשערורייה, לסטייה, לפשע. — — — הדבר היחידי ששווה לשאוף אליו זה להגיע לפיסגה. אבל כשאתה כבר על הפיסגה, ואתה לא יכול ליהנות מזה ולנצל את זה מפני שאתה כמו עבד, ומה שמחכה לך זו רק הידרדרות ושקיעה, למה יש לקוות ועל מה יש לחלום? אתה לא מבין? אנחנו עכשיו על הפיסגה, במקסימום שלנו, ואין לנו מה לעשות עם זה, מפני שאנחנו כבולים כמו עבדים בתוך מערה, בלי לראות את האור האמיתי שבחוץ, ואנחנו חיים עם צללים” (35—38). כמה נלעג הוא אריק, שמצד אחד מצהיר על שאיפתו להיות אדם חופשי ולתת דרור ליצריו, אך מצד שני נכנע כעבד למחנכים ומסתפק בהאשמת המבוגרים במצבו. לפיכך אין לתמוה שמשלוש האפשרויות ששיער על עתידו של פסח בכיתה, קיווה שתתממש האפשרות הגרועה ביותר עבור שנוא–נפשו: ש“החיה” פסח “תיכנע, תתביית, תתרגל לכלוב, ותאבד את כל הכוח הטבעי שלה” ולבסוף תידמה לו ותצטרף אף היא למחנה העבדים של המחנכים.


 

נעמי — הנפש הטובה

מול השניים שהובלטו בעלילה כאנטגוניסטים לפסח, אלי ואריק, מוצגים שני חברי ועד–הכיתה האחרים, נעמי ו“המספר”, כמתעניינים בשוֹנוּת שלו. והמניע אצל שניהם אף הוא דומה: השניים מזהים אצלם חריגות חברתית הדומה מעט או הרבה לחריגות שהיא כה גלויה אצל פסח. את הקירבה ששניהם מרגישים אל פסח הם, כמובן, מסתירים מחבריהם, כי בשלב זה השונות החברתית שלהם עדיין מדאיגה אותם. שניהם מניחים שהיו יותר מאושרים לוא השתוו לזוג המלכותי של הכיתה, אלי שפירא ורחל היימן, ביכולתם להסתגל לקודים החברתיים ולנורמות התרבותיות שהבית, בית–הספר ותנועת הנוער תובעים מצבר במדינת–ישראל הצעירה. מאחר והזדהותה של נעמי עם חריגותו של פסח פחות מוצפנת בעלילת הנובלה מזו של “המספר” ראוי להתחיל בה.

נעמי היא נערה “מסורבלת במקצת ונמוכה, רגליה עבות וקווצות שיער בהירות ופראיות היו מוטלות ללא חן על מצחה ועורפה” (17), אך פניה העגלגלות, שנוטות להסמיק בקלות, מסגירות את המתחולל בליבה למראה הזוג המלכותי של הכיתה, רחל ואלי. בהיותם ב“קן” של התנועה, לא רק בלעה בעיניה את הזוג שרקד בחן רב, אלא ש“האדמומית שפשטה בלחייה” גילתה לכולם “כי עברה בה מחשבה אסורה”. ואכן, היא אהבה את אלי “במסתרים אהבה כבושה, נחנקת, חסרת–תקווה, ונאבקה בעצמה שלא להניח לזה להתגלות לעולם. היא כתבה אליו שירים ומכתבים, שהסתירה במגירתה הנעולה, והיתה בטוחה שלעולם לא תדע אהבה, מפני שמין קללה רובצת עליה” (17). משום שהשתדלה להצניע את קנאתה ברחל ואת אהבתה לאלי, החזיר לה הזוג המלכותי של הכיתה ידידות ונאמנות. שניהם “חיבבו אותה על שכלה הטוב, על ישרותה, על טוב–לבה ועל רגישותה”. יחס זה לא הפיג את סיבלה, ו“היו לילות שהיא התהפכה על משכבה, בוכה בדממה ומבקשת את נפשה למות. גופה היה מבוזה בעיניה, היא שנאה אותו על שנידחה, על הקללה שהמיט עליה” (51).

בוועד–הכיתה הועידו לה דרך קבע את האחריות לאירגון מסיבות הכיתה, ובהן נהגה לקרוא שירים מספרי השירה שרק היא קראה, כי לא נכללו בתוכנית הלימודים. עד שפרצה במסיבת הסיום בבכי, שמנע ממנה להשלים את קריאת השיר “איגרת”, מודה בן–כיתתה, “המספר”: “לא שיערנו עד כמה אישי יחסה אל השירים האלה, עד כמה היא מבטאת בקריאתם את המיית–לבה הסודית” (18). אך אחרי אירוע זה התברר לו, כי “רק בשירים שקראה, ובאלה שכתבה בעצמה והסתירה במגירתה הנעולה, מצאה שותפי–סוד לאסונה. יש שהיתה קוראת בשיר ושומעת קול ידידותי מדבר אליה — — — אבל לא היה בזה שום גאולה מן הקללה שנפלה עליה” (52). הפעם מוסבת ההגדרה “קללה” של “המספר” לא לחוסר האטרקטיביות שייחסה נעמי לגופה, אלא להרגשתה בחברה. אפילו לאריק, שבינה לבינו נרקמה ידידות רבת–שנים, לא חשפה הרגשה זו, כי אם דווקא באוזניו של פסח בערב מסיבת הסיום של השירות הלאומי. אי–אפשר להבין את נכונותה לחשוף לראשונה את סוד סיבלה דווקא לפסח בלי האירוע המכאיב שחוותה בלילה הראשון לשהותם בבסיס הצבאי.

אחרי שכולם נרדמו, קמו אלי ורחל ממיטותיהם באגפים המופרדים לבנים ובנות בצריף, והציעו לעצמם יצוע משותף על מיטת–ברזל ריקה בין שני האגפים כדי לבלות את הלילה ביחד. שלושה שנותרו עדיין עֵרים, צפו בדממה במעשה: “המספר”, אריק ונעמי. על הרגשתם של שניים מהשלושה מסופר לנו בנובלה. “המספר” היה מרותק ליפי התמונה הזאת: “כבני אלים נדמו לי שתי הצלליות המתקינות את מצען בדממה ובזריזות” (70). אך לנעמי גרם המראה כאב עמוק. תחילה עצמה בחוזקה את עיניה כדי לא לראות את מעשי האוהבים וגם ניסתה להסיח את דעתה מהם על–ידי שינון טורים מהשירים שאהבה. בחירתה נפלה על הבית השישי מתוך “איגרת” (71). תוכן הבית, הפותח במילים “נפשי בך היום רוצה לשכון נשכחת”, ביטא באופן מלא את כיסופיה הרומנטיים החבויים כלפי אלי שפירא, להתאחד איתו בגוף ובנפש. וייתכן, שגם הפנייה האישית–אינטימית של הדובר אל אלוהים ב“אלי”, שזהה לשם–החיבה של אהוב–ליבה, שהיא מייחסת לו רוממות של אל, מסבירה מדוע מכל שירי “כוכבים בחוץ”, צצו במוחה אז דווקא מילות הבית השישי מהשיר “איגרת”. אך הפעם לא הפיגו מילות השיר את מכאובה והיא חשה שעוד מעט תקיא. לכן קמה חרש ממיטתה במדור הבנות ויצאה מהצריף. היא הספיקה להגיע לביתן בית–השימוש והקיאה שם. אחר–כך ניסתה לפרוק את הכאב בכעין התאבדות. היא עטתה על ראשה את השמיכה שבה עטפה את עצמה ביציאתה מהצריף כדי להישאר “בלי אוויר — — — ולהיגמר לאט–לאט”, אך מפאת המחסור באוויר התקומם גופה לרצונה ולכן פרצה פתח לנשום אוויר צונן וטרי. עוד זמן–מה התעכבה בחוץ ואחרי שנרגעה חזרה לצריף ונשכבה במיטתה בשלווה מדומה, מאותן “הפוקדות אותה לעיתים ברגעים של פעלתנות, או בעייפות הגדולה שלאחר המאבקים, לאחר הייאוש” (72—73).

אין ספק שהיו עוד נתונים בשיר “איגרת” שדיברו אל ליבה של נעמי. בהסתמך על הקללה שבה קילל אלוהים את קין: “ארור אתה מן האדמה — — — נע ונד תהיה בארץ”, טוען הדובר בשיר שגם הוא נענש בהרחקה מהמולדת לגלות. נעמי זיהתה את מצבה עם מצבו של הדובר, כי גם עליה המיט אלוהים קללה, על–ידי כיעור גופה, שמנע ממנה את אהבתו של אלי שפירא. והיה רק אחד בכיתה והוא פסח, שגם לו יכלה נעמי לייחס את האכזרית בקללות שמצויה במאגר של אלוהים: קללת הנידוי מהחברה. מכאובו של הדובר בשיר “איגרת” הלם גם אותו, ולכן הרגישה אמפטיה אליו. ואכן, נעמי היתה מהראשונות בקרב הבנות שהתגייסו לסייע לפסח לגבור על מצבו הרעוע בלימודים. מניעיה של נעמי להתיידד עם פסח היו ללא–ספק טהורים יותר משל הבנות האחרות, שלפתע גילו עניין ביופיו הגברי, שהחל להיחשף אצלו בשובו מימי האבֵלוּת על אמו ואחרי שגבר על אלי בהתכתשות.

באחת הפעמים שבהן הגיעה אל ביתו כדי לסייע לו במקצוע שבו הצטיינה, בספרות, הפתיע אותה פסח כשהוציא מתיקו חליל ערבי מבמבוק וניגן למענה את “דֶבְּקה רפיח” (50). אף שאריק לעג להתלהבותה מכשרון הנגינה שגילתה אצל פסח, המשיכה להגיע אל ביתו, לסייע לו בלימודים ולרכוש את אמונו. ביחסים המיוחדים שנוצרו בין פסח ובין נעמי ניתן להסביר את האמון שנתן בה כשהתוודה באוזניה לפני המסיבה: “אני בכלל לא ביחד עם כולם. אני רק עושה את עצמי. אני כל הזמן לחוד. פעם אהבתי להיות לבד, אבל עכשיו אני כבר לא יכול. — — — אני לא מאמין לאף אחד. אלה לא חברים. רק לך אני מאמין, כי את טובה באמת ואת אולי מחבבת אותי”. והיא, שכה המתינה לפתוח את ליבה בפני מישהו במצבה, גמלה לו על גילוי–הלב המפתיע שלו בווידוי שלה: “אתה יודע, אף–אחד לא אמר לי אף–פעם דברים כאלה. אף–אחד לא התייחס אלי אף–פעם ביופי כזה ובעדינות כזאת. גם אני לבד, נורא לבד, ולא טוב לי. לא סיפרתי את זה לאף–אחד, אבל אני רוצה שאתה תדע את זה” (91—92).


 

המרד של פסח

אף–על–פי–כן, לא רק בגלל האירוע בלילה הראשון, הלילה שבו ביקשה את נפשה למות, אחרי שנחשפה להתעלסות של אלי ורחל, וגם לא בגלל השיחה עם פסח בלילה האחרון, בחרה נעמי לשלב את השיר “איגרת” בתוכנית מסיבת הסיום של הכיתה בבסיס הצבאי. הן על התוכנית של המסיבה והן על סדר חלקיה החליטה, כנראה, עוד לפני שהגיעו לבסיס, אך בוודאי עוד לפני השיחה גלויית–הלב עם פסח. מדוע החליטה לקרוא שיר המבטא את מחאת הנידח והמקולל דווקא במסיבה, שקטעי–קריאה פשוטים ומצחיקים היו מתאימים לה יותר? הרכב התוכנית וסדר חלקיה עונה על כך. ניכר שנעמי ביקשה להפוך את המסיבה למעמד שבו תצליח לשנות את היחס המנוכר של הכיתה אל פסח, שעם מצוקתו הזדהתה כל–כך. ובהתאם לכך גם קבעה את סדר חלקי התוכנית והציבה את קריאת השיר “איגרת” מיד אחרי קטע הנגינה של פסח על חליל–הרועים שלו, ולפני הפליטונים הציניים של אריק (83). היא הניחה שמילות השיר “איגרת”, כפי שהבינה את משמעותן, ירגשו את כולם במידה כזו, שאריק יחליט בעצמו לפסוח על ההקנטות כלפי פסח במעמד הזה.

שני כשלונות שיבשו את כוונתה הטובה של נעמי. הראשונה, אי–הצלחתו של פסח להפיק מחליל–הרועים שלו נגינה סבירה. הצלילים הצורמים הפכו אותו לקורבן המסיבה עוד לפני שנעמי הגיעה לקריאת השיר “איגרת”. והשנייה, שפסח הגיב על פרצי–הצחוק של כולם על נגינתו הכושלת באופן שלא הותיר סיכוי להשפעתם של טורי השיר, שבו הנידח והשונה מבטא את כאבו ומביע את רצונו לחזור ולהשתייך למשפחת האדם. פסח חזר למקומו והסתכל בצוחקים בפנים חיוורות וקפואות “כאילו הוא יושב בחלל אחר, רחוק ובלתי–מוגדר” (95). רק אחרי שדעכו “הגניחות והעוויתות וההתפתלויות וקוצר–הנשימה” פתחה נעמי בקריאת השיר “איגרת” כפי שתיכננה. כוחה עמד לה עד סיום הבית השישי, וגם את קריאתם קטעה פעמיים, פעם אחרי הבית הראשון ופעם נוספת אחרי הבית הרביעי. העצירה השנייה מובלטת כמשמעותית יותר, כי שלא כראשונה שנעשתה כדי להתרכז ולשפר את הדקלום, בוצעה העצירה השנייה משום ש“קולה נחנק פתאום ואגרופיה נקמצו על שתי כנפות הספר בכוח רב” (97). במאמץ קראה עוד שני בתים, את החמישי ואת השישי, אלא ש“קולה נשבר ודמעות הציפו את עיניה. היא לא יכלה להמשיך בקריאה” ובוכיה “סגרה את הספר וחזרה אל מקום ישיבתה בפינה” (98).

באמצעות הבכי וקטיעת המשך הדיקלום ביטאה נעמי את הבנתה, שנכשלה התוכנית שרקמה, לשנות במסיבת הסיום את היחס של הכיתה כלפי ה“אחר”, שינוי שיסיר לא רק מעל פסח, אלא גם מעליה, את הקללה של הנידוי והבדידות ויאפשר לשניהם להשתלב סוף–סוף בחברה. אך לא רק משום שהעלילה חייבה זאת קטע קנז את הדקלום של נעמי אחרי ששת הבתים הראשונים, אלא גם משום שארבעת הבתים האחרונים חרגו מהעניין של נעמי בשיר. היא גילתה עניין רק בבתים שבהם הושמע קולו של ה“אחר”, הבודד והדחוי, ולכן לא מצאו הד אצלה הבתים האחרונים של “איגרת”, שהסבו את השיר מזעקת ה“אחר” לאזהרה ברמה הלאומית–אקטואלית מפני התוצאות של ריב האחים בין הישוב המאורגן ל“פורשים”, ריב שהתלהט בארץ אחרי רצח ארלוזורוב ב–1933 והגיע לשיאו בשנה שבה נכתב השיר.

אחרי שנעמי סיימה בהתפרצות בכי את חלקה בתוכנית ואלי נחלץ להציל את המסיבה על–ידי חידוש השירה בציבור, קם פסח ממקומו ועזב את המסיבה. פסח חזר לצריף רק אחרי שכולם כבר היו במיטות בשני האגפים המרוחקים זה מזה בצריף, האחד לבנות והשני לבנים. מיד בהיכנסו לצריף “חיוור וקפוא כסהרורי” העלה את האור באגף של הבנים והתפשט מכל בגדיו. אחר ניגש בעירום מלא ותלש את השמיכות שחצצו בין האגף של הבנים לאגף של הבנות והעלה את האור גם אצלן. “עיניו היו קרות ואכזריות” כעיני “חיית פרא בסוגרה”, ומול העיניים הפעורות מתדהמה של החבורה הגביר את הילוכו “לאורך הצריף, מקיר עד קיר — — — עד שהיה לריצה ולדהרה מבוהלת”. לפתע “עצר והביט אל ערוותו. ראינו את הזיקפה הגדולה שהזדקרה מתוך סבך השיער האדום. הוא הקיף את פיו בכפות ידיו והשמיע את צעקת–צחוקו של הצבוע, ושוב התחיל במרוצה”. ריצתו צברה תאוצה עד ש“ניטשטשה דמותו בסחרחורת ולא נראה עוד אלא הכתם האדום, כמו שלהבת שחגה סביבנו במהירות, מאיימת להתלקח ולהתפשט ולהבעיר את האש הגדולה שתשרוף את הכל”.

בתיאור הזה בולטות שלוש צורות של התנהגות בלתי–נורמטיבית בחברה: התערטלות מהבגדים, השמעת צעקת–צחוקו של צבוע ודהרת ריצה מאיימת בצריף. כלומר: שילוב של מראה, קול ותנועה בעוצמות חריגות מהמקובל. אין ספק שבאופן זה ביטא פסח את המרד שלו במוסכמות של חבריו. במשך חודשים שמע מחבריו שהוא “חיה”, רק משום שהיה חריג ושונה בכיתה. רובם קיוו כמו נעמי להכניע בנועם את פראותו: “לשנות אותו, לשפר אותו, לשלב אותו בחברה”. אריק לא הסתפק באפשרות זו והביע באוזני “המספר” את הציפייה שלו להתפתחות פחות מעודנת: שהחיה “תיכנע, תתביית, תתרגל לכלוב, ותאבד את הכוח הטבעי שלה”. אלמלא חשש מתגובת אחרים היה מאשר גם את ההתפתחות ההרסנית ביותר עבור פסח: שהחיה “תישבר ותמות אחרי זמן קצר, מפני שלא תוכל להתרגל לחיים בכלוב”. אך פסח בחר לפרוץ מהכלוב שהועידו לו חבריו ולמצות את חירותו עד תום. כלומר: להתנהג על–פי טבעו. בטבע אין בעלי–החיים עוטים על עצמם כסות, אלא מבליטים בעירום את מיניותם. רק בחברה המתורבתת מגונה העירום כהתערטלות בלתי–מוסרית. פסח הבהיר זאת לחבריו בליל פרידתו מחברתם, ועל–ידי כך השאיר להם הרבה חומר למחשבה על עצמם ועל מה שהחינוך עולל להם.


 

התוודעות “המספר” ליעודו

כאמור, התעניינותו של “המספר” בחריגות החברתית של פסח בכיתה היא יותר מוצפנת מזו של נעמי, אך ניתן לחשוף אותה מהתבטאויות שפיזר במהלך הסיפר. בהן הוא מתבלט כרגיש מאחרים לניואנסים של ההתנהגות האנושית. כך, למשל, הוא מעיד על עצמו, שבניגוד לחבריו התעניין תמיד ב“יופיָם של המנוצחים” (28 וגם בעמ' 96), שהיה מורכב ומפתיע יותר מהאופן הבנאלי שבו ביטאו המנצחים את נצחונם. ואכן, בסיום ההתכתשות בין אלי ופסח לא התמקד כמו כולם בפסח שניצח, כי אם באלי שהפסיד. אלא שעין האמן שלו קלטה הפעם, שגם המנצח עשוי להפתיע ולבטא באופן מקורי את נצחונו. ואמנם הופתע לגלות אצל פסח יופי מנצחים מחוספס ש“נראה כשליח מארץ רחוקה ועוינת, פראית ואפלה” (31—32), שלא דמה ליופי המלוטש והמאופק שבאמצעותו ביטא אלי את נצחונותיו. הזדמנות נוספת שבה הבחין “המספר” ביופי המנצחים הזר והפראי של פסח נוצרה אחרי שפסח ניצח בתחרות שהכריז עליה המ"כ יגאל. פסח ובת–הזוג שלו בתחרות השלימו את השורה שלהם לפני כולם, “הנערה התנשמה בכבדות, ואילו פסח פרץ בצחוק של ניצחון” (65). אלי לא ביטא אף פעם בצורה כה בלתי–מרוסנת את נצחונותיו, את הצטיינותו בכל.

אם הניח “המספר” עד הסצינה במסיבת הסיום, שפסח מתגלה ביופיו הזר רק כשהוא מנצח, התברר לו, שבתבוסה היופי של פסח הוא עוד יותר מרשים. וכך ביטא “המספר” את התפעלותו מיופיו של פסח אחרי שכשל במסיבה בהפקת הנגינה מחליל–הרועים שלו: “בלחצו של אותו כוח פנימי, שהאמנתי כי הוא פועל בתוכו ומכתיב את התמורה בחיצוניותו, נחשף והלך גרעינו של אותו יופי שהתגלה לנו במשך אותה שנה מכוסה באופנים שונים ובדרגות שונות, בהתגלותו האחרונה, שהיתה לנגד עיני כרגע — — — זה היה יופי מעורטל מכל חושניות, מנוער מכל זיקה חיצונית, נקי מכל תלות. — — — ואני שאהבתי תמיד את יופים של המנוצחים, לא גרעתי עין מפסח ולא ראיתי עוד יופי כיופיו באותם רגעים” (95—96). היופי של הפרא הוא אותנטי ובזה יתרונו. יופיו מתקיים גם בתבוסה וגם בכישלון, ולכן הוא עולה על היופי של בן–התרבות, הזקוק רק לנצחונות כדי שיופיו יתגלה.

למעשה, עוד קודם לשנת הלימודים בכיתה י“א, שבמהלכה נחשף לתופעה שגילם פסח בעיניו, בחן “המספר” את הרגשתו כשונה מחבריו. שלא כנעמי, שהרגישה דחויה ושונה בגלל “הקללה” שידעה לזהות אותה, לא הובנה לו העצבות המוזרה שנפלה עליו מדי פעם, “מין תחושה של חוסר–טעם בכל ואי–שייכות אמיתית לשום דבר", כי “לא היה שום דבר שאפשר להתגעגע אליו או להאמין בו באמת” (20). הוא אמנם לא התעניין כמו אריק “בתרבות השבטים הפרימיטיביים באפריקה” (16), אך כמו פסח, ש”חלם על מרחבים אחרים, רחוקים יותר” (55), העדיף גם הוא לעיתים קרובות להתבודד בבית ולבלות שם “ליד מקלט הרדיו, מחפש תחנות רחוקות” ומפרש לעצמו את הצפצופים ורחשי התחנות השונות כמלחמה ביניהן בנסותן “לגבור זו על זו” (21—22). עקב כך לא הצטרף לתנועת–הנוער של השמאל הציוני, שאליה השתייכו רוב חברי הכיתה (16), אלא נמשך למחוזות זרים ואפלים–מסתוריים, לימים הקדומים ולריח הזיעה והאבק של “עם כנען הקדום” (17). וכך בניגוד לרבים בכיתה, שבחרו ללכת בתלם שקבעו להם בבית, בבית–הספר ובתנועה ושבהגיעם לכיתה י"א כבר ידעו בקירוב מה רצונם להיות בבוא הימים, נאחז הוא עדיין “בשיירי ההזיה והגעגועים הישנים” (23), לימי גדולתו של “עם כנען הקדום”.

בין חבריו, שאליהם הצטרף באיחור, עקב שנות שהות אחדות של המשפחה בחיפה (50), העדיף גם “המספר”, ממש כמו פסח, לשתוק ולצפות בכניעותם ובהסתגלותם למסגרות החינוכיות, שבאמצעותן מבייתים המבוגרים את צעיריהם: בית–הספר ותנועת–הנוער. המעקב אחרי פסח סעד את הרגשתו שגם הוא הינו זר ושונה בכיתה. השהות בבסיס, שחייבה ימים שלמים של חיכוך עם האחרים, עוד העצימה אצלו הרגשה זו. הוא ביטא אותה לעצמו בסיום היום הראשון בבסיס: “לא חשתי כלפי הישנים סביבי את החמימות שהיתה בי בליל אמש, כשזימרנו יחדיו. הם היו לי זרים כל–כך, וחברתם היתה לי לכורח ולמועקה” (74). בזרות הזו הרגיש גם כשהצטרף לרחצה הראשונה בצוותא עם שאר הבנים במקלחת: “תמהתי אם כולם חשים כמוני בושה להיראות בעירומם” (86). היחיד שלא הצטרף לחוויה המביכה הזו היה פסח, שבוודאי לא נמנע להגיע למקלחת מהבושה להיראות בעירום, אלא משום שלא היה מחוייב למוסכמה, שהנימוס החברתי מחייבו להשתתף בכל החוויות של “החברה”. כצפוי מוטט אלי את הבושה כשהתפשט ופתח ראשון את המים. כולם, ובכללם גם “המספר”, הלכו בעקבותיו ואפילו ביטאו בצעקות רמות את התחושה שעברו “יחד מבחן קשה” בהצלחה מלאה (87).

ההתעניינות של “מלבס” בפסח לא היתה, אם כן, ללא מעורבות אישית. עקב המודעות שלו לחריגותו, היה דרוך לראות, כיצד יגיב מי שחריגותו גדולה ובולטת מזו שלו על המכבש שהפעילה עליו הכיתה, כדי שיסתגל וישתלב בערכיה ובמוסכמותיה. לכן דווקא הוא קיווה, שמשלוש האפשרויות שהעלה אריק על עתידו של פסח בכיתה תתגשם האפשרות השלישית, שהחיה “תתנפל יום אחד על המאלפים שלה ותטרוף אותם”, כי התממשות האפשרות הזו היתה שמה קץ להתלבטויות שלו ומנחה אותו עצמו לאיזה כיוון לנווט את המרד שלו במחנכים, אם לכניעה לאילופם ואם להתעמתות גלויה עם מאמציהם לאלפו. עם זאת, במשך כל חודשי המעקב שלו אחרי פסח, לא שיער “מלבס”, שמראה פסח בהתפרצותו מ“הכלוב” יבהיר לו את יעודו, והוא יהיה שונה מהיעוד כפי שהגדיר אותו לעצמו קודם לכן.


 

האמן ויעודו

עד שראה את ההתפרצות של פסח התיר “מלבס” לעצמו להשתעשע באופן אינטלקטואלי עם האפשרות, שבדומה לפסח יבעט גם הוא במוסכמות החברה. ההשקפה הכנענית היתה פתח–המילוט הרעיוני, שדרכו התכוון לבצע את המרד שלו במוסכמות הציוניות, שבהן הלעיטו אותו בבית–הספר. אך המראה של פסח בליל ההתפרצות מ“הכלוב” גרם להתבגרותו–התפכחותו, כי העמיד אותו על הסכנה שאורבת לשלום החברה מחריגים אמיתיים מסוגו של פסח, שהחריגות שלהם היא מהותית ואין לה תקנה. באותו מעמד הבין “מלבס” שהוא נועד להיות אמן, ועקב כך גם הוא בעל חריגות מהותית שאין לה תקנה, אלא שעליה להתפתח בכיוון מנוגד לכיוון שאליה הוליך פסח את חריגותו, כי לאמנים מלחמת–עד עם מהרסיה של התרבות מסוגו של פסח, המנסים “לשרוף את הכל” ולהסיג את האנושות לשלבי המוצא הברבריים שלה. על האמנים מוטל לחסום את ההתפעלות הרומנטית של רבים בחברה מהפרא ומהנטייה שלהם להציגו כפרא אציל. על השינוי הזה אצלו רמז “מלבס” במשפט שבו חתם את תיאור האירוע: משהאיץ פסח את דהרתו בצריף, הצטיירה לעיניהם “הזיקפה הגדולה שהזדקרה מתוך סבך השיער האדום” כ“כתם אדום”, “כמו שלהבת שחגה סביבנו במהירות, מאיימת להתלקח ולהתפשט ולהבעיר את האש הגדולה שתשרוף את הכל”.

פסח ודאי היה מופתע לוא נודע לו, שבלי שהתכוון לכך שימש כחונך ל“מלבס” ותרם להתבגרותו, כאשר חילץ אותו באותו לילה מכמיהתו הילדותית והנסתרת למרוד בחברה על–ידי אימוץ רעיונות כנעניים, רעיונות פרובוקטיביים שההורים בבית, המחנכים בבית–הספר והמדריכים בתנועה סימנו אותם כמסוכנים למדינה הצעירה של העם היהודי. ואכן שם, בלילה שבו הבעיר פסח את “האש הגדולה”, השלים גם “המספר” את תהליך החניכה שלו, אלא בכיוון חדש ובהתאמה לחריגותו המהותית האמיתית. במעמד ההוא, שהתרחש בין לילה ובין שחר, נחלץ “מלבס” מדמדומי הספק שהיו לו ביחס ליעודו. אחרי אותו לילה הבין, שכאמן מטיל עליו יעודו למנוע מפסח והדומים לו “לשרוף את הכל”, וזאת עליו לעשות באמצעות ילדי–רוחו, יצירות שיוסיפו לנכסי התרבות של קודמיו מאוצרות היופי של נפשו ודמיונו.

על המשך קורותיו של “המספר” ובעיקר על שלבי התגבשותו כאמן, סיפר קנז בהרחבה בפרקים על “מלבס” ברומאן המאז’ורי שלו “התגנבות יחידים”. בין היתר מסופר ברומאן, שבבסיס הטירונות נפגש “מלבס” עם אריק ושמע מפיו פרטים חדשים על עלילותיו של פסח הג’ינג’י: “הוא ברח מהיחידה שלו בצבא, נכנס לנמל חיפה, התגנב לאחת האוניות והתחבא בתוכה. רק בלב ים גילו אותו, כשיצא מהמחבוא שלו לחפש אוכל. החזיקו אותו באונייה במעצר, וכשהיא חזרה לארץ, היה לו משפט צבאי. קבעו שהוא פסיכי ושיחררו אותו מהצבא. עכשיו הוא יושב בגהה”. ועוד מובא ברומאן פרט נוסף על מעשיו של פסח בליל–המסיבה, פרט שלא סופר בנובלה: בהפרש הזמן שבין נטישת המסיבה להופעתו המחאתית בפני חבריו בצריף, עקר פסח את מאות השתילים שהכיתה הספיקה לטעת בשלושת ימי שהותה בבסיס, ורק בבוקר נתגלה המעשה. היחיד ששיבח אז את פסח היה אריק, שהשתעשע ברעיון זה עצמו, אך כצפוי אצלו באותם ימים, לא התכוון להגשימו. כעת חזר אריק והילל את תעוזתו של פסח: “היה בזה שיגעון, אבל שיגעון יפה, משחרר, מתמרד. תודה שיש משהו בהרס, איזה יופי פיוטי, דמיוני, מרגש, ששום בנייה לא יכולה להגיע לרמה שלו” (שם, עמ' 379—380).

דבריו אלה של אריק, שהשמיע ל“מלבס” בטירונות, מלמדים שאין מרפא לעקרות האינטלקטואלית שלו. רק הוגי רעיונות עקרים מסוגו של אריק מסוגלים להתפעל ולהתרגש ממעשי הרס ולייחס להם יתרון על מעשים של יצירה ובנייה. לעומת זאת, סביר להניח ש“מלבס” הפך ברבות הימים לסופר, משום שהלקח שלו מאותו מעשה היה הפוך. בלילה שבו ניתק פסח את עצמו מהחברה ומהנורמות התרבותיות שלה במיפגן של הרס ואלימות, הבין “מלבס”, שיעודו הוא לברוא יופי ולתרום כמידת כשרונו לתרבות, שפראים כפסח מאיימים על קיומה. התבגרותו הושלמה כאשר הבין שנועד להיות סופר המתבדל מדרך ההרס של פסח. חדור בהכרה זו התגייס “מלבס” לצבא וכטירון נשלח לבסיס–ההדרכה בצריפין וצורף למחלקה של בעלי כושר גופני לקוי. על תרומת התקופה של הטירונות במחלקה הזו, לביסוס הבנתו ביחס לקשיים המצפים לו כסופר, סיפר קנז ברומאן “התגנבות יחידים”. בטירונות נאלץ “מלבס” להתחכך עם מיגוון גדול יותר של ישראלים בני גילו מסוגו של פסח, שאותו פגש בכיתה י"א.

מכאן, שהקשר בין הנובלה “בין לילה ובין שחר” לרומאן “התגנבות יחידים” איננו רק ביוגרפי, אלא גם רעיוני. אחרי שסיפר בנובלה על אירועי הלילה שבו השלים את שלב החניכות שלו והתקדש ליעודו כסופר, המשיך וסיפר ברומאן כיצד למד בטירונות לא רק להבחין ברוע ובכיעור, אלא גם להעריך את אחיזתם הרחבה של כוחות ההרס האלה בחיים. לימוד זה חיזק אצלו את ההכרה בחשיבות יעודו: להיות סופר. ואכן, בכל סיפוריו חשף קנז את שכיחות יצרי הרוע וההרס בחיים והבליט את המרחק הרב שהאנושות צריכה עדיין לעבור עד שתצליח לרסן אותם ולמנוע מהם “לשרוף את הכל”.



  1. הוצאת הקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה, 2006, סדרת “הספריה הקטנה”, 102 עמ'.  ↩

המלצות קוראים
תגיות