רקע
ישעיהו קרניאל
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: דאר היום; 1933

אמר עזמות…

בפנקסי הקטן רשום בראש וראשונה “ביאליק”, סימן־לזכרון שעלי להחל הפעם את שעורי בברכה לחתן־היובל שלנו.

בגדול החל:

והנה נפגשתי בשבוע זה בר' אליעזר בעל הלוחות שלי ואמר לי:

– רצונך, רבי, לשמוע גימטריא נאה ונכונה לכבוד יובל הששים של ביאליק?

– מהיכא־תיתי!

חיים נחמן ביאליק, בר"ת חנ"ב, הם בגימטריא ששים!

– טוב מאד! – עניתיו – ואולם התוכל להגיד לי על רגל אחת גימטריא אחרת, שביאליק יזכה לחוג עוד פעם ששים שנה?

ומבלי חשוב הרבה ענה לי ר' אליעזר מניה וביה, רגע כמימרא:

חיים נחמן ביאליק, הם בגימטריא: מאה ועשרים שנה.

ועדיין אינכם מאמינים בכחו של הגימטראיות שלנו!…


* * * *

ומפי עוללים… בעין חרוד!

כשחגגו בביה“ס בעין־חרוד את חג היובל של משוררנו ביאליק ואחד המורים עמד על דוכנו ודבר לפני תלמידיו על גודל חשיבותו וחין ערכו של משוררנו הלאומי וכו' וכו”, הצביע פתאום אחד הילדים את אצבעו הקטנה כמבקש לשאל דבר מה:

– מה יש? – שאל המורה בסקרנות.

אדוני! – ענה הפעוט בתמימותו – הן המשורר הנהו גדול כבר, בן־ששים כפי שאדוני אומר, ומדוע קוראים לו “ביאליק” כמו לילד קטן, הלא שמו האמתי צריך להיות “ביאל” ולא – ביאליק, כמו “חיליק” או ישראליק?…


* * * *

ובקטן כלה…

אותו ברנש, שאני אומר לספר לכם על אודותיו הפעם, הוא דוקא מבני־הארץ, עלה הצבר שקוציו מרובים מפריו – מי־שהיה בעל משרה אחראית בחברה ידועה של נפט בעירנו.

והנה, “כנסת ישראל” או יותר נכון הועד־הלאומי חשב לתומו כי יהודי מא“י היושב בירושלם ומשתכר למעלה מעשרים לא”י לחדש חייב לשלם את תרומתו הקטנה לטובת הצבור העברי. ואולם הוא, כלומר הפקיד דנן לא חשב כנראה כך, ובבוא אליו הגובה של כ“י לגבות את ה”מס" לא אמר לו הן ולא לאו לא מחר ולא מחרתים תבוא אלי, כי אם קם ממושבו הרך, פתח את דלת משרדו, עמד בפתח ופנה אל פקידיו הנכרים והיהודים שישבו לפניו, באנגלית:

– טעלל הים!", כלומר: הגידו־נא לו (בהורותו באגודלו על הגובה) שראשית, אינני יהודי כלל, והשנית אני קונה בשר־טרפה וגם את בני אשלח לבתי־הספר של הגויים…

העיר לו פקיד יהודי אחד מן הצד ואמר: – אדוני! השומעות אוזניך מה שפיך מדבר? הן ירשמו אותך ל“אוטקאסט” (מן היוצאים).

– טוב להיות “אוטקאסט” מלהיות יהודי! – ענה הפקיד האחראי קצרות ומוחלטות.

באותו מעמד נמצאה גם פקידה יהודית צעירה, שחוורו פניה מכעס־עצור ואמרה לשכניה הנוצרים: “פוי! אני מתביישת במנהל יהודי שכזה!”

ועל זה ענו הגויים צחוק ואמרו בלשונם: – “ווי אר פראוד אוף הים!”, ז"א: ואנחנו מתגאים בו!…

לקיים מה שנאמר: מהרסיך ומחריביך ממך יצאו…


* * * *

ובשבתנו אתמול במכונית הרחבה והמרופדה של “התאחדות – הגה” לנסע לת"א עלה בחור ערבי הדור בתרבושו האדום וישב לו לא רחוק מהנהג העברי.

– מה השעה? – שאל הערבי מאת הנהג בעברית מזרחית צחה.

הביט ה“שופר” על שעון ידו וענה: – כאצי־אסר!“, וכשראה שאין הערבי מבין את ה”לשון־קודש" שלו רמז לו באצבעותיו על “עשר” ועל “חצי”…

קפץ בן־דודנו ממקומו בכסותו בשתי ידיו את אזניו הנצרמות ונתן לנהג שעור קצר בעברית: – ראשית לא אומרים “כציאסר” כי אם: חצי עשר! (בהדגישו בגרונו המזרחית את ה“עין” ואת ה“חית”) והשנית: “חצי־עשר” זה חמש ועכשיו כבר תשע וחצי

הדא דכתיב: “מפי ערבים ושכנים יסדת עוז”…

ושוב מעשה ב“אוטובוסים”, אבל לא של “התאחדות־הגה” בין ת"א וירושלם כי אם של “כנרת”: שרות אוטומובילים בין טבריה וירושלם.

ישבתי במכונית־צבורית זו על יד משרדו של ר' חיים עתיק ב“בתי ורשוי” בירושלם וראיתי לנגד עיני בקצה המראה הגדולה שלפני הנהג, טבלא קטנה של זכוכית אטומה ועליה נדפסה באותיות גדולות ומאירות עינים מודעה זו:

בי"ח לאוטובוסים – הכוכב

קראה צעירה אחת מבין הנוסעים את המודעה ותמהה: – “היש בית־חולים גם לאוטובוסים?”, שאלה מהבחור היושב לצדה.

– כן, הוא עונה לה ברצינות, ה“אוטובוסים” בארצנו הם גם כן מחלה… והרפואה היא פשוטה: ראשית כותבים ביח"ר, כלומר: בית־חרושת והשנית – לא “אוטובוסים” כי אם מכוניות־צבוריות…

ועכשיו, צאו וראו כמה מעלות טובות לתיליפון עלינו בק"ק חיפה!

בחורה אחת שאלה בתיליפון מספר של רופא ידוע בעיר־העתיד.

– מי מדבר? – שאלה הנערה שבמשרד הרופא.

– הרופא… שם? – השיבה הבחורה – רוצה אני להגיד לו כי הצטננתי ואני משתעלת מאד…

– הלא תוכלי לבוא אל הקליניקה?

– לא!

– אולי יבוא אליך הביתה?

– ג"כ לא!, השיבה הבחורה המשתעלת – רוצה אני לדבר עם הרופא בתיליפון…

– ומה דוקא מרחוק דרך התיליפון? שאלה הנערה שבמשרד הרופא.

– כך יותר טוב…, כך אני בטוחה לכהפ"ח שהרופא… לא יוכל להכותני!…, – ענתה הבחורה החולה.

ואם לא תגידו בגת ולא תספרו חס־ושלום ל“הפועל”, אגלה לכם סוד שאני הנני המכבי האמיתי, מכבי ירושלמי לכל פרטיו, אעפ“י שאינני לורד ושמזמינים\ אותי למועדון ה”מכבי" אך ורק להרצאות…

והא ראיה: “המכבי” בירושלם מקומו במרתף שברחוב בן־יהודה, ואף אני מקומי במרתף של האה"י!

ומחמת שנגזר עלי לא עליכם בזמן האחרון להיות נע־ונד בארץ, לא זכיתי להשתתף במסיבה זו שנערכה במוצש“ק בפנסיון גולדשמידט לכבוד מלצ’ט, ראש המכבים בעולם, ולא שמעתי את כל הדרשות והנאומים מפי השופטים והשוטרים, שהכריזו על השקלים ועל מגבית של שני אלפים לא”י לבנין בית ל“מכבי” בירושלם. וממילא מובן, שלא היה חלקי בין אלה שעשו “ויברח” מן המסיבה, אחר אכילת ה“דברים הטובים”, בשעה שהטילו על כאו“א מן המסובים לתרם “מתן בסתר” ככל אשר ידבנו לבו, לא פחות משלש לא”י וכל המרבה הרי זה משובח!

גם בחיפה לא זכיתי לשמע מפי הלורד את הסיום העברי שלו: אם לא עכשיו אי־מתי? יודע הלורד החביב, שנשבה לבין המכבי כי יש מלה עברית “מתי”, אבל לא “אימתי” וע“כ צרף את ה”אי" (ארץ ישראל) למעלה ולא למטה…

לא אספר לכם, כמובן, על העוגות הגסות והכבדות שהגישו אח"כ במסיבה שנערכה לכבודו בחיפה על “הדר־הכרמל” ואולם רוצה אני לדבר כאן לא על הלורד בעצמו כי אם להקדיש שורות אחדות דוקא לכבוד הליידי הצעירה, הגברת סלע מלצ’ט…

גיורית היא כרות המואביה בשעתה, וציונית נלהבת יותר מבעלה. אפשר, מפני כך קורא בן־אבי “מואביה” ל“פטריוטיות”? מי יודע?…

איני זוכר אם כבר ספרתי לכם את זאת, אבל ישנם דברים שהם ראויים להשמע עוד פעם:

מספרים כי בבקורם האחרון של הלורד מלצ’ט ורעיתו בארץ, ישבה זו האחרונה בארמונה אשר במגדל – ה“וילה” שלהם אשר על חוף הכנרת… והנה ראתה דרך החלון קבוצת אנשים שעלו על אדמתה. ירדה אליהם ושאלה מאת ראש הקבוצה, שנראה כאנגלי:

– מי אתה ומה מעשיך כאן?

– אני מודד מטעם המחלקה הממשלתית למדידה ובאתי למדד כאן את הקרקע לשם תקון דרכים.

– ומי אלה לך?

– ששה פועלים ערבים העוזרים על ידי בעבודה.

– היודע הנך, אדוני, כי זוהי נחלה עברית, רכושו של הלורד מלצ’ט?

– “יעס, מיי ליידי!” (כן, גברתי!), ענה האנגלי בניחותא.

– והידעת אם לא שמעת, אדוני, בדבר אגרת מקדונלד האומרת בפירוש כי יש להעסיק פועלים חצים יהודים וחצים ערבים?

– פקיד הממשלה הנני, השיב המודד הבריטי, ואין לי עסק ב“פוליטיקס”. אני באתי רק למדד.

הבין האנגלי שיש לו עסק לא עם יהודי גלותי, ולמחרתו בבקר הופיע על נחלת מלצ’ט בלוית ששה פועלים יהודים…


המלצות קוראים
תגיות