אמר עזמות…

זוהי, רבותי, בדיחה מענינא דיומא:

שאלו מאת יהודי גרמני חדש, שבא לארץ באניה האחרונה:

– “זינד זי געקאמען אויס איבערצייגונג?”

– “ניין, אויס דייטשלאנד”…

כלומר:

– האם באת לארץ מתוך הכרה?

– לא, הוא עונה, באתי מתוך גרמניה.

ואף זו בדיחה נחמדה, כמעט מעשה שהיה:

קבוצת תיירים גרמנים טיילה בזמן האחרון בלוית מורה־דרך ערבי בדרומה של ירושלים, ולאחר שעברה לפני הבנין המואר של אגודת הצעירים הנוצרים ושמעו ע“ד חג חנוכת־הבית שנערך שם ברוב פאר והדר, ירדו התיירים בדרך המובילה לברכת־א־סולטן. והנה עמדו וראו לנגד עיניהם שלט אנגלי הקבוע שם על המוסד של צער־בעלי־חיים, ועליו כתובות ר”ת של שם החברה S.P.C.A.“”

שאלו התיירים מאת המורה־דרך שלהם באורים על השלט הזה, ואולם ה“גאיד” הזה אינו בקי כנראה בר“ת של האנגלים בארצנו וע”כ הסביר לשואליו בקצרה:

This the Y.M.C.A for the Donkeys!

כלומר: “זהו הי. מ. ק. א. של הבהמות”.

עזמות היקר!

אסיר תודה אהיה לכ' תורתו אם יואיל לפרסם את שורותי אלה בצל קורתו:

הגב'… מורה להתעמלות בביה“ס “לדוגמא” בת”א, פנתה לתלמידות שבמחלקות העליונות בדרישה להשתתף ולעזור בהכנת הנשף, שיערך בראשון למאי באופירה מוגרבי בת"א.

כשקמה אחת התלמידות ושאלה: "גברת! למה יערך נשף זה דוקא ב־1 למאי? על זה ענתה המורה: "לשם פרסום וקביעת חג הראשון למאי ככל "חגי ישראל"…

ברצוני לשאל מאת מנהלי החנוך שע“י הסוכנות היהודית, אם היא מרשה ל”הסתדרות" לחדר גם לתוך כתלי בתי־הספר העממיים ולהטות את התינוקות מדרכם הישרה?".

יעקב בן הלוי

אמר עזמות: לא לחינם נקרא ביה“ס הזה ל”דוגמא", שהרי לקחה לה המורה לדוגמא את רבנו היטלר, שאף הוא בכבודו ובעצמו קבע, כידוע, את היום הראשון למאי להיות לחג לאומי־סוציאליסטי (נאצי בלע"ז) ככל חגי שונאי־ישראל.

ואי“ה, בקרוב בימינו, נזכה בארצנו לחוג חג חדש ולומר את ה”יעלה ויבוא" הגדול עם “חג הפעריַווי מאי הזה”…

הכל אפשר אצלנו, בממשלת השמאל שלנו!

* * * *

ואם מעט לכם זה, הרי לכם עוד דוגמה ועוד דוגמתיים – מני אלף:

בגמנסיה “הרצליה” עמד המורה ר. ג. ודרש בכל תוקף משני התלמידים החשודים בעינו שהם חברי הבית“ר להביא לו תעודת־הכשר מהרבנות הביתרית, שאין להם חס־ושלום שום שייכות לתנועת הבית”ר, רחמנא ליצלן.

גם לביה“ס “גאולה” אשר בת”א באה ב"ה גאולה שלמה מהביתרים, לאחר שהוציא תלמיד אחד “נגוע” בביתרות ליום שלם מלמודיו, למען יראו אחרים וייראו…

אומרים כי בתי הספר הנ“ל החליטו להעמיד שני נאצים מהפועל על יד השער כדי לבדק את ציציותיהם של כל התלמידים לפני כניסתם לביה”ס–אם הן חומות או אדומות או תכלת־לבן?…

הואיל וכך, אספר לכם מעשה שהיה בעמק, כפי שמסר לי תלמידי השמאלי דהתם:

באחת מנקודות העמק נגמר בימים האלה הבנין של מוסד צבורי מקומי ובני המושב החליטו פה אחד לחוג את חג־חנוכת־הבית עם כל ה“טראסק” וברעש גדול לפירסומא מילתא.

אחד מגרי המושב, חנוני ידוע, ששמע ע"ד החלטה זו פנה לראש הועד ואמר:

– רצוי היה להזמין לחגיגה זו את ד“ר פרויליך, שהצטיין בנאומו אחרי “המאורעות” בת”א.

– מה?! קרא השני בתמיה – כלום נהפכת לביתר"י?

– חס ושלום, ענה השני בניחותא, אבל יש לי בחנותי כמות גדולה של מצפצפות ומשרקות…

* * * *

ומכיון שהזכרנו את העמק, רוצה אני למרות קוצר זמני עכשיו, שהריני ב"ה גם סייפא וגם ספרא בעתון, לספר בקצרה על הקבלת־פנים המוצלחת שנערכה לוזיר־המושבות בכפר־יחזקאל.

בזמן שצריך היה המיניסטר לבקר את כפר־יחזקאל, היתה התכונה רבה מאד במושב זה. כל אנשי המקום לבשו בגדי יום־טוב ואחד הבחורים לבש לכבוד היום חולצה חדשה (לא חומה חלילה!) הבאה עם רובאשקה אדומה עפ“י כל דיני הש”ע של רבנו סטאלין. בקיצור, הכל יצאו חוגג בנעריהם ובזקניהם ואפילו תינוק שבעריסה, להקביל את פני האורח הגדול, ושני “צופים” נשלחו אל הכביש הבא מג’נין כדי לבשר את פעמי המיניסטר מרחוק…

והנה… והנה ברגע הנכון, כשעמד כל כפר יחזקאל על רגליו ומאות עינים נשואות וקבועות אל הכביש מג’נין, הופיע פתאום הקורפורל היהודי, (שנשלח ביום ההוא מעפולה), כשפניו חורים כשיד ובקול מגומגם מרוב התרגשות פנה אל הראש: “המ… מיניסטר לא יבואו… אין לו ז…זמן!”…

כרעם ביום בהיר כן היו דברי הקורפורל לאנשי המושב. ואולם הראש לא אמר נואש, התאושש ואמר: “אי־אפשר! מיניסטר אנגלי הבטיח ולא יקיים?!… לא יאומן כי יסופר!”.

מיד נתן צו לבני עדתו וכלם התישבו אל השלחן המלא כל טוב, שנערך בבית אחד האכרים מר ב., ישבו וחכו לבואו של המיניסטר אעפ“י שיתמהמה, לא זזו ממקומם ולא טעמו כלום ולא בא אכל אל פיהם עד… שהופיע בפתח האולם, נחשו־נא מי? – לא המינסטר כי אם שליחה של הסוכנות אשר הביא בפיו את הבשורה, שמבשרים רק ע”י גוי, כי המיניסטר מבקש סליחה…Sorry הוא לא יוכל לבוא מפני חוסר זמן…

ואז – אל תשאלו! כל החבריא התנפלה על השלחן כארבה וכחגב (עיין ד"ר אהרוני!) והחלו ל“פרוס” מכל המאכלים ומכל אשר יעלה המזלג ולא הותירו “שריד ופליט” מהשלחן. ואולם, לפני ברכת־המזון נשמע פתאום קול צלצול הפעמון הגדול במושב וכל כפר־יחזקאל גם על רגליו ורץ החוצה.

מה אירע? מה קרה?!

לא כלום: במקום האורחים הגדולים הופיע מכביש ג’נין העדר של המושב, על פריו ושווריו, פרותיו ועגלותיו, וראש המושב יצא לקראתם עם כל עדרו וקבלו אותם בספ"י ואספו את כלם מי לדיר ומי לקרפף, מי לרפת ומי לארווה, והכל על מקומו בא בשלום…

* * * *

איך כתוב שם? – מפי עוללים.

לפני חג הפסח באו יהודים ירושלמיים לבית־אלפא כדי לקנות חטה למצה שמורה.

ראו הילדים בפעם הראשונה בני־אדם בעלי פאות וזקן, לבושי כפתנים וקאפילושים של קטיפה, ויצאו כלם אל הרחוב וצעקו זל"ז:

– ילדים! בואו וראו יהודים באו היום לבית־אלפא!…

ושוב מכתב הגיע לידי מאת יהודי ירושלמי:

“רבנו ר' עזמות שליט”א!

דאגה בלב איש ישיחנה, ולפני מי אשפך את שיחי ומר לבי אם לא לפני כ' תורתו? ובכן, המעשה שהיה כך היה: אתמול בא אלי בעל־הבית שלי ודרש ממני בכל תוקף לעזב את הדירה מפני ה“מוחרם” ומפני שהדייר החדש רוצה להכנס לדירתו החדשה.

– כיצד? – אמרתי לו – הלא “מוחרם” נדחה לעוד חדש? הן יש פקודה מהממשלה?"!… ה' עמך ר' יהודי!

ואולם בעל־הבית שלי לבש את המצנפת החדשה ו“צא־צא” יאמר לי, ואם אין…

ועכשיו, מורי ורבי, מה עלי לעשות? לצאת כפי גזרת בעה"ב או להשאר עוד חדש כפי גזרת המלכות? ילמדנו רבנו!

וע“ז עניתי ל”יהודי הירושלמי" שלי, שהממשלה נתנה רשות לכל מועצת עיריה לדחות את ה“מוחרם” לעוד חודש בקשר עם התיירים וכו‘, ור’ דיזנגוף הזדרז ליהנות מזכות זו לטובת ת“א, ואולם ראגיב שיחי' אומר “יאוואש, יאוואש”,כמו בימים הטובים ההם, וד”ל.

* * * *

כידוע ביום שהכריז היטלר את החרם הגדול על היהודים בגרמניה והנאצים החלו לגרש את אחינו בהמון ובאכזריות המה, – הופיע על שערי הצירות הספרדית בברלין שלט גדול ועליו היה כתוב באותיות מזהירות כי הממשלה הספרדית פותחה ליהודים הגרמנים שעריה לרוחה ואומרת להם: ברוכים הבאים!

אכן, זוהי המחלוקת הנצחית שבין “נוסח אשכנז” ובין “נוסח ספרד”…

* * * *

וכדי לסיים בכי טוב, אוסיף אניקדוטה אמתית אחת:

בקרתי בזמן האחרון בבית־חולים יהודי גדול בעירנו והנה פנה הרופא המנתח לאחת החולות, שבאה מהמושבות, ושכבה במחלקת הנתוח ואמר: “מחר נצלם אותך”.

שמחה מאד החולה ואמרה לו: “אדוני הדוקטור! אולי אפשר לחכות עוד ימים אחדים?… בעלי ובני צריכים לבוא מהמושבה לבקרני ונצטלם כבר יחד”.

אמר עזמות…דאר היום 19.5.1933

כך היא, רבותי, דרכה של ההיסטוריה שלנו.

זמנים משתנים, עתים מתחלפות וגם נציבים מתחלפים חליפות ותמורות ובאים בסירוגין זא"א, פעם להאי גיסא ופעם לאידך גיסא, וחוזר חלילה.

והא ראיה:

סמואל – עם מאורעות.

פלומר – בלי מאורעות.

צ’נסלור – עם פרעות.

וואקופ – בלי פרעות.

ועכשיו, הגיע התור – – – –

לא לחנם עף נציבנו היקר על כנפי נשרים לעיר הבירה והמעטירה רק לשלשה שבועות, וכפי שמוסרים לי מגבוה, כבר קוראים בשם של נציב חדש.

המופתי נסע “תרפ”ט" אלפים מילין להודו ואנו ל“כוש”….

מי יודע?

אלא, שבכל דור ודור וכו'…

* * * *

עד כה ספרנו לכם על בהלת החרם בגרמניה ועל רבבות ורבבות מבני עמנו שנשארו פתאום בלי מחיה ושעיניהם נשואות אך ורק לנקודת הצלה אחת–לא"י.

ואולם עכשיו, רבותי, אספר לכם אני כיצד מנהיגים בויקוט לא בגרמניה ההיטלרית כי אם כאן בא"י ולא נגד גרמנים כי אם נגד יהודים והמחרימים האלה אינם חלילה גרמנים או ערבים כי אם דוקא יהודים, ולא סתם יהודים ממאה־שערים או מבית־ישראל אלא רופאים ידועים, אינטליגנטים מבני קדמא־ואזלא וגם חברים ותיקים לאגודות שונות של מעשי צדקה ורחמים לבריות בעירנו…

מעשה בשני רופאים יהודים בירושלים, שקראו בזמן האחרון עצרה גדולה וכינסו ברוב תכיפות ובהלה את כל החברים והחברות של אגודת הרופאים העברים בעירנו ואמרו להם: חברים! סכנה גדולה מרחפת על ראשנו. הנה רופאים חדשים באים עלינו כחתף מגרמניה והם עלולים חס־ושלום לקפח את פרנסתנו ולגזל את לחמנו מפי נשינו וטפנו, ומכל־שכן שאלה הם מומחים ופרופסורים גדולים מגרמניה אשר יצאו להם מוניטין בעולם, ועכשיו–מה יהא בסופנו?

בדין הוא איפוא וחובה אנושית (הומניטארית בלע"ז), שאגודתנו תגן על חבריה וחברותיה ותזדרז בעוד מועד לקדם את פני הרעה ותדרש בכל תוקף מאת הממשלה לסגר את שערי הארץ בפני הרופאים הגרמנים (לא יהודים!…) בטוחים היו שני ההיטלריסטים היהודים שלנו, כי כה יהיה וכה יקום, כי איך זה יכול להיות אחרת?–אלא, שנמצאו בין הרופאים ה“רוסים”, שיש להם כנראה לב רגש ודופק מתחת לכתנתם ולסינורם הלבן, אשר עמדו וטענו טענת אפיקורסות ממש ואמרו: אמנם נכון הדבר, שחובת האדם להגן על “פת־לחם” שלו, ואולם פלוני הרופא אשר בא לארץ לפני עשר שנים בלי מכנסים ומרויח עכשיו ב“ה מאתים לירה לחודש ונוטע לו פרדסים בקרן בן־שמן – לא יזיק לו חלילה אם ירויח קצת פחות, נניח החצי מזה, ותמצא פרנסה גם לרופאי “גרמניה” האומללים, בחינת “וחי אחיך עמך”, ומכש”כ שהולכים ומתרבים, תהלה לאל, האוכלוסין בארצנו בערך ד' אלפים נפש לכל חדש, כן ירבו, ויש מקום לרופאים חדשים?–ועוד טענות ודברי הבל כאלה, שאין דעת שני הרופאים המחרימים שלנו סובלתם…

ואולם, שני האחרונים לא אמרו נואש. כיון שראו שלא הצליחו עם ישראל פנו לבני עשו וישמעאל, והסבירו לדוקטורים השכנים האלה באר היטב את גודל הסכנה הנשקפת להם מתוך עליה של רופאי גרמניה, ובקשו את עזרתם והשתדלותם שם בחלונות הגבוהים להציל את המצב ביפה־שעה־אחת־קודם…

אלא, שאין סודות בעולם ואפילו אצל הרופאים היהודים. כיון שהגיע הדבר לאזניהם הרימו קול זעקה והסבירו לשני הרופאים שאם יוסיפו ללכת בדרכם זו עם שכנינו–סופם לעבור לגרמניה…

כנראה, ש“הסברה” זו הועילה…

קשה, רבותי, להעלות כזאת על הדעת ולא יאומן כי יסופר, שיהודים בעלי־פרנסה בריוח ובשפע ימנעו מאחיהם האומללים לבוא ו“להפר בחרדתם”, אבל מה לא יעשה יהודי ומכש"כ רופאים מומחים וידועים בשביל פרנסה?–ואיזו פרנסה?!…

* * * *

הואיל וכך, הבה ואספר לכם עוד עובדה יפה ואופינית, כיצד מחרימים אחב“י כאן ומנהיגים בויקוט נגד סחורות גרמניה, ודוקא ע”י מוסד לאומי גדול וחשוב שבעיר העבריה הראשונה!

תלמידי המובהק מת"א, שכל רז לא אניס ליה, שלח לי אתמול באופן תכוף ומיוחד גליון ניר לבן וחלק מהמין המובחר בצרוף פתקא קטנה ובה כתוב לאמר:

“רבי היקר! הריני שולח לך בזה לדוגמא גליון ניר שהוצא מבית־המכס… חבוש־נא על חטמך את זוג המשקפים הבהירים שלך. העמד את הגליון לאור השמש או החשמל וקרא!”

נטלתי כמצות תלמידי את זוג האשפקולין שלי, הבטתי על הניר לאור השמש וראיתי וקראתי על הניר עצמו באותיות בהירות של צבע המים את המלים האלו בעברית

כנסת ישראל

ועד הקהלה העברית

של יפו ות"א

– ארץ־ישראל

ותרגומו באנגלית. בין שתי הנוסחאות באה תמונת הבנין של ועד הקהלה בת"א…

ובשולי הפתקא הנ"ל של תלמידי רשום עוד: "הניר הוזמן מגרמניה ביום 3.4.33 והוצא מבית המכס ביום 15.5.33.

הדבר הוא ברור למדי: כנסת־ישראל בתל־אביב הזמינה את הסחורה ממדינת היטלר שבוע ימים לאחר שהכריז חרם כללי וכליון חרוץ על כנסת ישראל בגרמניה, ולא עוד אלא שהוציאה את הסחורה מבית־המכס ביום שנעשתה ההדלקה מדגלו של היטלר לא רחוק מבנינו של ועד הקהלה…

אמנם ידענו מאז, שישנם מוסדות צבוריים כאלה שהם למעלה מן השכל, עתה אנו רואים, שהם גם למעלה מן הרגש. אין מה לדבר: הדג מסריח מראשו…

וידעתי מה שיאמרו: הנייר הזה הוזמן אולי מבית חרושת יהודי בגרמניה? ואולם סוד גלוי הוא, שכל העובדים בבתי חרושת בכלל ושל אחב“י בפרט הם גרמנים, כלומר נאצים שהם העזים שבצוררי היהודים, רבי הפעלים בין הקושרים מלחמה על היהודים. ולמה לכנסת־ישראל בת”א לפטם את צוררינו בגרמניה, השואפים לבלענו חיים?

וגם המסים–אם אינני טועה–נופלים לידי הממשלה ההיטלרית, ולמה לא הבינו ולא הרגישו חברי ועד הקהלה בת“א את אשר הבינו והרגישו סוחרי הניר בת”א, קרוגליאקוב, רפפורט וחבריהם שבטלו את הזמנתם הגרמנית?

לכנסת ישראל פתרונים!

* * * *

ואת זה לעומת זה עשה האלהים.

בשעה שועד הקהלה לתהילה תומך בהיטלר ובסחורתו, בשעה זו הולכים הקתולים האדוקים שבצרפת ומחרימים את גרמניה בגלל הרדיפות