רקע
ישעיהו קרניאל
דאר היום 26.5.1933
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: דאר היום; 1933

אמר עזמות…

אין מה לדבר: בית־הספר ביבנאל חולה לא עליכם במחלת “האדמת”. “חג” הראשון למאי לא פסח גם על בית־הספר העממי של אם המושבות בגליל התחתון.

והא ראיה:

באספה האחרונה של התאחדות האכרים בגליל־התחתון סיפר מר ברקאי את המעשה הקטן והיפה הזה:

ביום התקדש חג ה“פעריווי־מאי” בארץ הכריזו מורי ומחנכי הדור ביבנאל לכבוד יום־טוב חופש גמור לתינוקות של בית רבן, ואחד הילדים פנה לאביו, אכר חרד, ושאל:

–אבא! האם אומרים בחג הזה “חצי הלל” או “הלל השלם”?…

* * * *

וגם זה מפי עוללים!

בשבוע העבר בקרתי בת“א לרגלי ה”גלגולים" ונתגלגלתי לבית אחד ממכרי, זוג צעיר ונחמד שחננם האלהים בבת־יחידה –לא בת־זקונים! – כבת שנה או שנתים.

ובהגיע שעת השינה לילדה, השכיבוה בעריסתה הקטנה. ולפני סגרה את עיניה לישון פנתה הפעוטה לאמה:

– אמ’לה! שירי לי “דימה הפועל!” “בוז למייבי!”

והאם הצעירה ישבה על יד העריסה ושרה לבתה ברוך ובנעימות ובלחן של “שיר ערש”:

“קדי־י־מה הפו־על!”, בו־זז למכ־בי!" וחוזרת חלילה עד שנעצמו שתי העינים הקטנות ובת־צחוק של אושר רפרף על השפתים הזעירות.

והידעתם, רבותי, מפני מה הופיעו ביום הששי העבר ברקיע השמים בירושלם שני עיגולים גדולים כמראה הקשת מסביב לכדור השמש?

אמנם יודע אני מראש כי פרופיסור איינשטיין בפריז וד“ר ברוך בת”א ימצאו בודאי כמה טעמים ונימוקים שלהם וישתדלו להסביר את הענין עפ“י דרך הטבע וחכמת האסטרולוגיה, כדרך האפיקורסים ר”ל, ואחרים סוברים כי שני העיגולים מרמזים לבני־ישמעאל ולבני־עשו בארצנו הנלחמים באור השמש וכיו“ב, ואולם אני פגשתי למזלי באותו יום ב”אסטרונום" שלי מירושלם, שנהירין ליה שבילי־דרקיע כשבילי דמאה־שערים והעיר העתיקה שלנו, שהסביר לי את כל הענין באר היטב עפ"י דרכו.

־ ליכא מידא דלא רמיזא באורייתא, הוא פותח ואומר לי, רצה הקב“ה להביא מבול על היטלר ועל גרמניה הארורה שלו מפני מעשי האכזריות שלהם כנגד אחב”י דחתם, והנה נראתה הקשת הראשונה והקטנה לאות הברית שהקים בימי נח…

־ ומה היא הקשת השניה? – שאלתיו לתומי.

– מה אינך מבין מה? – ענה ה“אסטרונום” שלי – הקב"ה החליט להביא מבול על כל העולם, שרואה באבדן ישראל עמו ואין מהם נוקף אצבע להצלתו, והנה נראתה הקשת השניה הגדולה, לאות ולזכר ההבטחה שנתן אלהים לנח בשעתו…

* * * *

וזוהי הבדיחה הגרמנית היהודית האחרונה. לאחר שערכו הנאצים את ה“אוטו־דה־פה” לכתב היהודים הגדולים בגרמניה.

עלו על המוקד כתבי ה“ברית החדשה”, שנכתבו, כידוע, לפני אלפים שנה ע"י יהודי…

ביטלו את שיטת היחסות של איינשטיין.

שברו את “מבחן וסרמן”, הידוע ברפואה,

והעיקר – השמידו את ה“סלורסן” – 606, תרופה בדוקה כנגד מחלת העגבת, – המצאתו של היהודי ד"ר אהרליך – – –

ורק ספר אחד של קרל מרכס ניצל כאוד מאש, – “צור יודנפראגה” (לשאלת היהודים) –, בזכות הפרק שהקדיש היהודי קרל מרכס, מורם ורבם של חוגגי ה“ראשון למאי” בארצנו, על חשבון היהודים בגרמניה.

וכדי לזכות את הרבים, אביא לכם רק שורות אחדות, “פנינים” מועטות, לדוגמא:

"מהו היסוד החילוני של היהדות? – ההצטרכות המעשית, האנוכיות.

– מהי דת־היהודים החילונית? – הסחרנות.

–מי זה האל החילוני שלו? – “הממון”.

או:

“השחרור מן היהדות המעשית המציאותית הוא הוא השחרור־העצמי (אוטואמנציפציה) של זמננו אנו”.

ואידך:

“הלאומיות המדומה של היהודי היא הלאומניות של הסוחר, של איש־הממון בכל”…

“הנצרות היא הרעיון הנעלה שביהדות, היהדות היא הניצול השפל של הנצרות”…

ועל זה מוציאה הסוכנות 40.000 לא"י לשנה כדי להרביץ תורת מרכס לעוללינו וטפינו בבית־הלאומי!…

* * * *

ואתם, רבותי, הלא תשאלו גם הפעם את השאלה הארורה: “מי מפיץ תוצרת־חוץ בארצנו”?

על זה תשיב לכם הג' תמימה דייטש מרחוב אלנבי בת"א, במכתבה אלי לאמר:

בחוה"מ פסח קניתי – לא אני כי אם היא, הכותבת! – לבני זוג נעלים בחנות־נעלים ידועה אשר בנחלת בנימין.

והנה, כעבור עשרה ימים, לא פחות ולא יותר, קרה הנס ושתי הנעלים נקרעו ופתחו את פיהן לבלי חוק, עד שאי־אפשר היה להשתמש בהן. מה עשיתי? הלכתי לבעל־החנות והראיתי לו את סחורתו המצוינה, והטפתי לו מוסר, כנהוג. מה עשה הוא? התנפל עלי בחירופים וגידופים ובמלים עדינות כגון אלה: “אני מצפצף עליך ועל עוד 20 גברות אחרות כמוך” ועוד קומפלימנטים מצפצפים כאלה.

היוצא לנו מזה הוא, שמכירת סחורה גרועה ויחס רע לקונים (ולא המחיר!), הם הם שמכריחים הרבה קונים לפנות לתוצרת־חוץ, ועוד – שלדאבוננו, כמה מסוחרי העיר העברית הראשונה (וגם לא הראשונה! – עזמות) שכחו או לא למדו כלל את הא“ב של הנמוסים והלכות ד”א שבין הסוחר והקונים אשר בכל הארצות הנאורות".

וחבל!…

* * * *

ותושב אחד מ“מקור־חיים”, מר ב. מוסר לנו במכתבו המונח לפני כמה פרטים מרניני־לב ומדשני־עצם על קדמתה ופריחתה של שכונה ברוכה זו השוכנת על אדמת קרן־הקימת־לישראל.

בזמן האחרון – כך הוא כותב – החלו שכנינו הטובים להתקרב אלינו מכל צד קירבה של ממש ובאים לגור בתוכנו ובגבולנו. כשנכנס השכן הראשון, פנינו לועד השכונה ותשובתו היתה: “מאלייש!”, אין דבר, הן “זהו רק בקצה השכונה”… ואולם בימים האלה זכתה שכונתנו לשכן טוב שאווה לו למושב דוקא למול בית־הכנסת. ולא עוד אלא, שבשב“ק בשעת שאחב”י עומדים בבית־הכנסת, מעוטרי טליות ושופכים את שיחתם לפני הבורא, נשמעים צלילי הפסנתר של המסית, המגיעים עד לבית ה', מעין לווית “אורגן” של בתי־התפלה הרפורמיים, להבדיל אלף הבדלות…

ועדיין מתאוננים על שכונתנו שהיא פינה נידחת ומשוללת כל שירה ותרבות מודרנית!

* * * *

ובשעה שבן־אבי בדאר־היום ובן־צבי ב“דבר” עומדים שניהם ומטיפים בשערי בת־רבים ל“התעברות” השמות הלועזיים של אחב“י בארץ, בשעה זו פונה אלינו יהודי חנוני של גלנטרי וצעצועים, יהודי של־כל־השנה”, בשאלה תמה זו:

הנה קראנו, הוא אומר, בעתונים שיערך קונצרט של החזן העולמי יוסף רוזנבלט בהשתתפות בנו הנרי. ושואל אני: אמנם יפה כח האב מכח הבן, אבל איזו הרמוניה (אם נדבר בלשון המוסיקה) יש בין יוסף רוזנבלט ובין הנרי? במה גרוע השם ראובן או שמעון או צבי מהשם “הנרי?” או, למשל, בטח מצלצל יותר השם “ויטוריו” מחיים וויינברג?

אימתי תחדל, רבש“ע, ה”דיסוננץ" בשמחת היהודים בארצנו?

* * * *

ובין גלי המכתבים אשר על שלחני במערכת הציץ מכתב קטן שנשלח על שם העורך הראשי של העתון, בכתיב החדש שלו, בזו הלשון:

ליךכבוד ה’אדוננ

איטטממר ב’נ־אווי

עו’רך דואר היי־יום

יירושלאים.

א’דוני הניךבד!

הץלחתו הקביררה בי’ץירת קתתיב עיבבברי ניףלא עששתה על’ייןו רוששמ אדדיר. א’נו מוץאים עכשוו את דרךנו בעיברית ה’שבה לקידדמה מףףתיעה.

בךבוד ררב

שלומית פלאומ

אמר עזמות: אנו נותנים פרס למי שידע לקרא את המכתב הנ"ל בלי שגיאה, – את ספרו של מר בן־אבי בלטינית.

* * * *

ולאחרונה יסלחו לי קוראי וקוראותי, שאני מטריד אותם בענין קטן ופרטי, כמו שאומרים הסופרים: “פרו דומו”, כלומר בשורות אחדות אשר קבלתי מבן־אומנתי, הסופר ההומורי מר דניאל פרסקי, בלוית ספרו החשוב “צחוק מארץ־ישראל”, לפני עזבו את הארץ.

– מפני מה חדלת – הוא שואל מאתי במכתב הפרידה – בזמן האחרון לכתוב “אמר עזמות?” הלא מבין אתה כי אני איני יכול ליהנות מן “על רגל אחת” שלי. ובתור חובב־פיליטונים אין בעתונים מה לקרא אלא שלך ושל י. קרני ב“הארץ”.

אני צוחק לא פעם מבדיחותיך המוצלחות ומן ההומור האמתי שחוננת בו, אף כי אגיד לך כידיד בגילוי־לב, כי איני גורס את האידשיסם שאתה מכניס לפעמים בסגנונך העברי. לדידי, אין הומור נבנה מסגולותיה של לשון אחרת. תסלח לי על הערתי הנאמנה הזאת. שמא תוציא פעם קובץ של מבחר פיליטוניך?


המלצות קוראים
תגיות