רקע
שלמה ניצן
בינו לבינם
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: הקיבוץ המאוחד; 1953

לנחמה

 

פרק ראשון

מאחורי גבם עמד היום בשקיעתו ואיש לא שם לב לכך, אף־על־פי שכולם הרגישו בו. מונית קטנה שעמדה ליד פשפש הגינה, עזרא דחק אל תוכה מזוודות גדולות, ותיקות־רגילות בדרכים, וחתימות המכס שעליהן מדיפות היו נֵכר ארצות. דינה עמדה ליד גדר־השיחים, רונית בזרועותיה, ושתיהן הסתכלו בעיסוקיו של עזרא, בלוּמה ביקל דִשדשה ובאה מן הבית ונהג המונית פינה מקום בפיו מן הסיגריה האחוזה בו ואמר: ‘צריך להזדרז’.

‘תיכף, תיכף’, השיבה בלומה, וכבר היתה מדברת אל הנהג ואל דינה אשת בנה כאחת, ‘הוא רק קושר לו את העניבה. לעולם אינו יודע כיצד עונבים עניבה. הוא פשוט שוכח, בין נסיעה לנסיעה הוא שוכח’.

נחום שפטל בא מן הדרך ועמד להסתכל בעזרא הקושר את המזוודות.

‘ראיתי את המונית מרחוק וידעתי שעדיין לא נסע’, אמר.

ואז יצא דוב ביקל מן הבית. גוץ כאשר הוא, בחליפה מגוהצת, שפם־אדירים שלו מבליע את פיו על שתי שפתותיו, ועיניו, שהן חדות כשלעצמן, אובדות בין כיסיות הבשר. הוא דידה בחליפתו כנער שהלבישוהו לראשונה מכנסיים ארוכים ואת המגבעת אחז בידו. אף־על־פי־כן היתה עניבתו שמוטה.

‘הגידי שלום לסבא, סבא נוסע רחוק רחוק’, דיברה דינה אל פניה של רונית. רונית, עיניה הסתכלו בשפתיים הנעות כנגדה וצחקקה. ד' ב' ביקל נזדקף לנשק לה, אך רונית שמטה עצמה משפתיו שמתחת לשפמו.

‘הוי, העניבה שלך’, קראה דינה, ‘ובכלל’ – משכה בכתפיה.

‘מה בכלל?’

‘אתה משונה כל־כך בחליפה זו’.

פשט ביקל את ידיו וסקר את תלבושתו בתמיהה.

‘זהו בגד־המסעות שלי’, אמר, ‘בגדי־השרד של השליחות’.

‘והעניבה!’

‘אמרתי שהוא איננו יודע לענוב עניבה’, חגגה בלוּמה את ודאות הנחותיה, והיא עמדה לה ליד כנף־המכונית וידיה שלובות על חזהּ.

‘קחי, אמא’, מסרה דינה את רונית לידיה של בלומה חמותה. ד' ב' ביקל פשט לכלתו את צווארו בצייתנות ודינה התירה את הקישור בעניבה והתקינה קישור חדש, רחב, נאה.

‘שתהיה לך לפחות צורה’, אמרה.

המונית תִמרנה בתחומו הצר של הרחוב ועזרא בא ואמר: ‘המזוודות כבר קשורות’. נחום שפטל נגרר אחריו. עתה עמדו כולם בגינה שלפני הבית וביקל אחז במגבעתו בשתי ידיו. בלומה אשתו היתה דואגת שמא נשכח מה.

‘לא שכחת דבר, דוב בר?’

‘לא, כמדומני שלא’.

‘היזהר לך שם במאכלים, דוב’.

הנהג תרע שתי תרועות קצרות, פשט ראשו מבעד לאשנבים ואמר צריך להזדרז, עוד מעט ייכנס העוצר בתוקפו. אז הסתכל דוב בר ביקל בבני־ביתו ואמר: ‘כן, הגיעה השעה’. ועיניו שוטטו כה וכה.

‘אתה מחפש את שאוליק’, אמרה בלומה, ‘שאוליק עדיין לא בא’.

‘אני רואה. מסרו לו שלום’.

חרטומה של המונית היה מכוון עתה אל הדרך היוצאת את השכונה, והמנוע שהוצת היה מהמהם בקוצר־רוח כסוס צונף. היום העמיק את שקיעתו מאחורי גבם, והצללים הטילו פסים בשמש. בני־הבית עמדו שותקים והשכונה בכתונת־פסים של אור־וצל היתה רוגעת ונינוחה. זו שכונת־העובדים, שרחובותיה נמוכים, בתיה בני קומתיים כולם, השמים קרובים לאדמה, לבתים שעליה ולאנשים המתהלכים ביניהם, והרוחות מנשבות דרך רחובותיה ברווחה. לשעה, בגבור בהן תשוקת סופות, היו מתמרנות באבקיה של השכונה שלעולם נקייה היא מפסולת־אשפתות, ומניחות להם, לבסוף, וחומקות־עוברות בינות לגינות ומפליגות בתנופות אל עבר הגבעות. בית בית וגינתו והגינות על עציהן וערוגות פרחיהן ואפלוליתן הלחה מטופחות מאוד ונקיות וברורות, כל־כך לא דומות לפנימו של לב.

ביקל נפרד מבני־ביתו וביקש שנית:

‘מסרו שלום לשאוליק’.

‘חבל שאיננו יכולים ללוות אותך’, אמרה דינה.

עזרא הסתכל בשעונו. ‘הזדרז אבא’, אמר, ‘בעוד עשר דקות הם יבואו’.

הם יבואו כאשר הם באים ערב־ערב, זה שבוע תמים. בחוטי־התיל שלהם, במכונות־הירי שלהם, בכומתות האדומות על ראשיהם. יקיפו את הרחובות, יגדרו את המבואות ועד בוקר־אור יהיו התושבים כלואים בבתיהם.

מגבעתו בידו, נשתחל ביקל במושב האחורי של המונית.

‘שתיזהר לך עם המאכלים שם’, צעקה אחריו בלומה, ‘וכתוב!’

לאטה החליקה לה המונית בין הקומתיים ומי שנזדמן בדרכה היה מברך את ביקל במועל־יד. במבואות השכונה באו כנגדה שני גִ’י אֶם סִי עמוסות חיילים ותיל. ביקל הטיל את מגבעתו על המושב ונינוח בפינה. מעברים הלך וסגר על העיר התיל וקני מכונות־הירי, והמונית היתה מגמאת בחופזה את החוצות המפונים, עוד מעט תיחלץ מתחומו של העוצר, וכבר הכביש הבינעירוני נראה בעין.

הכביש הזה היה פעם חולות וגם הבתים הנותרים מאחור מזה ומזה היו חולות, וגם הכרמים והשדות. וכדי להגיע מיפו לחיפה נסעו יומיים בדיליג’נס וערכו בדרך לינת־לילה. מחיפה למסחה הלכו שתי יממות ברגל. האוניות שהלכו לפורט־סעיד ולאלכסנדריה הסיעו שניים־שלושה יהודים לארץ, והעגלון ברחוב הרצל צעק ‘הצידה’ בעברית והעולים היושבים בעגלתו מחאו כף והתפעלו. כל עולה חדש היה בבחינת מאורע. באונייה שעשתה דרכה לפורט־סעיד זיהה מישהו את ברנר. מהמכללה יצאו מניינים אחדים של נערים אל טבורו של הכביש, שרקו במשרוקית, נפנפו באגרופיהם והלכו בהפגנה. ההוא שהלך בראש, חבש תרבוש אדום ושרק במשרוקית. הלכו והגיעו עד בית־פלורנטין ועמדו. בעל־התרבוש ועוד שניים עמו נכנסו פנימה ושאר המפגינים עמדו מצווחים בחוץ. אדון אחד גבה־קומה, הדור בלבושו וחובש צילינדר, הופיע לפני פתח־הבית וחובש התרבוש האדום הניף זרועו וצעק ‘הנה תראו, זהו נציג חברת “עזרה”! הלאה חברת עזרה! הלאה גרמנית!’

‘הלאה חברת עזרה! הלאה גרמנית!’

האדון לבוש ההדר ירד לו בניחותא מן המדרגות וקהל הנערים הלך בעקבותיו, הלוך וצעוק ושרוק ‘הלאה עזרה, הלאה גרמנית’. ולא הִרפו ממנו עד שהגיעו לנמל וראוהו עולה באונייה ומפליג. התרבוש הלז והמשרוקית עודם שמורים היכן שהוא במוזיאון הפרטי של אישיותו.

קלחו־קלחו להם מראות משכבר הימים. לזכרון־יעקב נע לאטו בלהט היום בדיליג’נס, ובתחנת הרכבת של צמח צנפו סוסי השומרים, מצפים לבואו של הברון. באה הרכבת ועוצרת כנגד הכינרת, והברון יורד לו מתוכה מתון־מתון. מעתה ואילך יהיו השומרים מלווים אותו בכל מסעיו. לבסוף נסתדרו עם פרידה ליד אותה תחנת־הרכבת של צמח, והברון נרכן למזכירו ורמז לו להעניק לשומרים פרס־כסף ביד רחבה.

‘בתנאי’, אומרים השומרים, ‘שכסף זה ישמש לרכישת נשק’.

‘לא’, אומר הברון, ‘לכך אינני יכול להסכים’.

‘אז מויחל’.

‘לא רוצים דבר’.

‘היינו משמר־כבוד לך שלא על־מנת לקבל פרס’.

‘בכל זאת’, מתרצה הברון ואמר.

ישבו השומרים באוכפיהם ושתקו.

‘ובכן, מה אוכל לעשות למענכם?’

נתקרבו ראשי הסוסים אלה לאלה, נסתודדו השומרים בינם לבין עצמם ואמרו:

‘יש לך אדמות בארץ הבשן, תן לנו להתנחל עליהן’.

שמח הברון ואמר, ‘טוב’. כיוון שלא הגיעה השעה להתיישב בעבר־הירדן, פנו לאדמות הגליל העליון.

מנקודת־התצפית של נסיעה זו לשדה־התעופה בלוד זכר את ההתחלות הראשונות ואת היאוש שנתלווה להן; נערים ונערות שביקשו להיות עם של עובדים ובאו ארצה ומצאו בה את שערי הפרדסים והכרמים סגורים בפניהם. קנאוּת גדולה לעבודה היתה בלב, ויום־יום כיתתנו את רגלנו מעין־גנים וממקומות אחרים לפתח־תקווה ושם הצבנו משמרות ולחמנו לכיבוש העבודה. אחד סולומון ואחד רבינוב ובועזים רבים כמותם עמדו בשער וצחקו וצבא משגיחיהם צחק עמהם. באסיפה אחת של פועלים אמר אחד: ‘בין דגניה ורוחמה, וזו היתה ארץ־ישראל כולה’. ציבור הפועלים לא היה אלא משפחה אחת גדולה וכולם הכירו זה את זה. אלף נפש ביהודה וחמש־מאות נפש בגליל – הרי הקהילה כולה לאחר עשר שנות עליית גדוד העבודה. המתייאשים והעוזבים את הארץ רבו על הנכנסים בה. כי כן, מעולם לא שלט הצבע הוורוד בארץ־הצהריים הלוהטת הזאת. כל דבר קם בה והיה כאף־על־פי־כן עיקש וקנאי, עד עצם היום הזה. אף־על־פי־כן אחד שכזה היו יישובי הפועלים הראשונים שעמדו ברשות עצמם וברשות העם. בלשון ימינו הייתי אומר, שיישובים אלה היו קרש־קפיצה להתרחבות הגדולה של היישובים הרבים שנפוצו ופשטו וכבשו את אדמת הארץ.

היה משוטט במבואות אישיותו מתון־מתון, הפליג לבחרותו והיה הולך ומלַקט את חייו בתפניות עזות וזיכרון מאמש מצא לו מיד את חברו מלפני שנים וזיכרון עם זיכרון היו משוחחים ביניהם בנחת, כאילו אין כל מרחק־חיות של זמן חוצץ ביניהם. ומכאן ולהבא, ולאורכן של שנים הרבה, שמר שדות ושבת ביקב וחרש אדמות ובין כך לכך נאם בכינוס פועלי הגליל וירד לשפלה ויישר חולות – בית זה שעזרא בנו־בכורו יושב בו, ביקל יישר את החולות תחתיו. ואחר־כך עסק בהוראה ונסע לקונגרסים, ונאום שם והרצאה כאן. וכל ההתעסקויות האלה שלו לא היו אלא שלוחות של שליחות אחת, והרי אתה מכירו היטב, שתמיד הוא מצוי פסיעה אחת מחייך. ודאי נזדמן לך לשמוע אותו נואם או נוהג בטרקטור בשנת שירותך. אולי קראת את מאמריו או אפשר היה המורה שלך? שאל את ידידך באמריקה, אולי פגש בו באסיפת־ציונים בבלטימור. או במקום אחר. בקש את אביך שיספר לך, שמא פגש בו משכבר הימים בין זכרון וסג’רה, אולי קדחו יחד בחוות כינרת או שבתו ביקב או ליוו את הברון בדרכו מצמח או…

‘תעודת זהות בבקשה’.

אנגלי אחד השעין ידיו על אדן האשנבית ושני עמד מנגד והתת־מקלע שלו מכוון אל המונית שנעצרה באחת. האנגלי עיין בתעודת־הזהות ובתעודת־המסע ואמר: ‘בבקשה, המטוס שלך ימריא בעוד עשרים רגע’.

או נזדמנו בכינוס של פועלי הגליל.

בינתיים שוב לא היה כל עולה בבחינת מאורע. החולות נהפכו למישורים ונסללו בהם דרכים, ההרים נתכסו בתים והמדרונות תבואה. כל בית וכל חלקת־שדה הקבילו את שנותיו־שלו באופן שהוא זכר בהתמדה את היות הבתים ואת השדות שממות ובכבישים זכר את דרכי העפר של ההתחלות. ופליאת הדברים, וכיצד הם קמים ונהיים, פרנסה בו התלהבות מאופקת ומעשית.

‘אתה הופך להיות זכרונך של עצמך, אבא’, קִנטרו הבנים.

‘מילא, מילא. אתה רק זכור, עזרא, שבית זה שאתה יושב בו, אני הוא שיישרתי את החולות תחתיו’.

‘אני אסיר־תודה לך, אבא’.

‘אל תהיה לי אסיר־תודה, אתה יודע שלא לכך התכוונתי’.

בינתיים הגיעה המונית לשדה־התעופה וביקל הפסיק למחשבתו את מהלכה בזכרונות וחזר ושיעבדה שתהא משמשת את עולם־הדברים. כי כן לא העניק לעולם־רוחו שום זכויות־יתר, שנועד היה לשמש את העולם הפעלתני שבו הוא שרוי.

בשדה־התעופה כבר ממתינים היו שאר חברי הוועדה, גם הם בחליפותיהם ומזוודותיהם ומגבעותיהם, ודוב בר ביקל הלך אליהם. עוד שעה קלה ימריאו אל המקום שבו מתדיינות האומות, להיות משלחת מייעצת לנציג המוסדות.


 

פרק שני

בני־הבית עמדו ליד גדר־השיחים והיו מביטים אחר המונית היוצאת את שער־הצמרות, עולה על הדרך הראשית ומתעלמת מן העין. עזרא שהה ליד דינה אשתו ואמא שלו עמדה מביטה לפניה על הכביש וידיה שלובות. שתי משאיות של גִ’י אֶם סִי באו כנגדם ועצרו ליד הכיכר הקטנה. בלומה נסוגה אל גדר־השיחים ועתה היו מסתכלים משם בחובשי הכומתות האדומות שקפצו מהמשאיות הצבאיות והחלו גודרים את מבואות הרחובות בתיל ומציבים לידם את מכונות־הירי שלהם, כמשפטם ערב־ערב, זה שבוע תמים.

‘אתמול הודיעו העיתונים שאבא עומד לצאת לחוץ־לארץ, מחר יודיעו שכבר יצא’, אמר עזרא.

‘אנשים כאביך, העיתונים מודיעים את צאתם ובואם’, ניסח נחום שפטל.

‘ניכנס הביתה’, אמרה בלומה.

הם נכנסו אחריה, ונחום שפטל נגרר אחרון ונצטחק אל רונית שנרדמה על כתפיה של דינה. אנשים נחפזו אל בתיהם, ומי שנשתהה בגינתו מיהר להתכנס בחדרים פנימה והגיף אחריו את דלתותיו. כהרף־עין נשארו חובשי הכומתות האדומות לבדם, ליד התיל וליד מכונות־הירי שלהם, בתוך הלילה הזר והמתנכר להם. ממרפסותיהם יכלו השכוּנאים לראות את אודי סיגריותיהם מלחכים את האפלה הגוברת: להיות ככה שומרים בלילה לא־להם, בשכונה לא־להם.

‘אתם שבו לכם כאן על המרפסת ואנו נכין לכם משהו לאכול. בואי דינה’, קראה בלומה.

‘אולי אנו חוזרים הביתה?’ הציע עזרא.

‘בעוצר?’

‘אני יודע דרך מאחורי הבתים, שום אנגלי לא ישגיח בנו’.

‘עם רונית?’

‘אתם שבו לכם פה, אל תהיו גיבורים ואל תלכו לשום מקום’, גערה בהם בלומה ופרשה אל המטבח. דינה השכיבה את רונית על הספה ובאה אחריה. עזרא ונחום נתרווחו להם ליד השולחן במרפסת והביטו לפניהם אל מורד הרחוב המרוקן. במרפסות־הבתים בערו לעת־עתה האורות לבדם, איש לא בא לשבת בהם.

‘על הקולב מאחורי הדלת תמצאי סינר’, דיברה בלומה אל דינה הנכנסת, בלא שתישא את עיניה אליה. המחבת כבר עמדה על האש והשמן היה מבעבע בתוכה. דינה קשרה סינר לגופה ומיד היו שתי הנשים טורחות בשתיקה על הכנת הארוחה – האחת למעלה מחמישים, והשנייה אשה צעירה, אשת בנה. כל־אימת ששתי נשים אלה היו מזדמנות בשתיים, מיד היתה גם דמותו של עזרא שרויה ביניהן, אפילו לא דיברו בו במפורש. מחמת מזגן יכלו, אולי, להתיידד על־נקלה, לולא זכרו בכל עת תמיד את היות האחת אשת בנה, והאחרת – אם בעלה. בימים הראשונים ביקשה בלומה להתקרב אל כלתה ולפתח ביניהן רעוּת של נשים בוגרת וטובה, אלא שדינה חמקה מכוונתה ושיטחה כנגדה הקשבה, שקצתה צייתנית וקצתה נימוסית בלבד.

‘כך הוא עושה לי כל חיי’, דיברה בלומה אל ידיה שבצעו פרוסות מן הלחם, ‘בא ונוסע, בא ונוסע. תארי לך שחודשיים לאחר נישואינו הניח אותי בבית הורי ולא התראינו אלא לאחר שבע שנים תמימות’.

היא היתה משיחה לפניה בלא שום טינה שבלב, אלא כדרך אשה המשיחה עם רעותה. ואפשר גם שהיתה לה כוונה כמוסה, לוודע את עצמה לכלתה, שלא תהיה אלמונית כל־כך ליד ביקל שכל חייו נעשים בפומבי גדול.

‘כיצד שבע שנים?’ שיתפה עצמה דינה בסיפור תולדותיה של חמותה.

‘מפני שכך. אני, כידוע לך, מליטא. ובכן, ביקל בא אלינו כשליח מן הארץ, וחודשיים לאחר שנישאנו חזר ארצה והניח אותי בהריוני בבית הורי בליטא. אחר־כך פרצה המלחמה העולמית. המלחמה העולמית הראשונה, כמובן. ורק לאחר שבע שנים עליתי אחריו. נו, ובינתיים ישבתי בבית־הורי ושם הריתי וילדתי בשבילך את בעלך’.

‘אני מודה לך מאוד’, צחקה דינה.

‘מאז אינני זוכרת שנה שישב בבית’.

‘נו, כן, זה אורח־חייהם של בני־אדם שכמותו’.

‘ודאי’, שמחה בלומה לחוות־דעתה של דינה, ‘מעולם לא ערערתי על כך’.

אלא שמיד תכפה להצהרת־הסכמה זו שובל של שתיקה קצרה שנשתמעה כעין ‘אבל’ מערער את ודאותה.

דוב בר ביקל מנוסה היה בעצרות־עם ובישיבות ובנאומים, אבל חסר־ישע היה בפכים הקטנים של היומיום. הוא כמו ילד, לפעמים. היא אהבה את הילד שבו, את רפיונו, את מחלותיו, בייחוד את מחלותיו. לפי שאלה מסרו אותו לידיה והניחו לה לטפל בו. היא התבצרה בגילויי חולשותיו, לפי שחולשותיו היו תחום שלטונה בו. היתה מקיפה אותו טיפולים קטנים ונאמנים ושנים רבות האמינה שזו דרך אהבתה אותו ואורח שיתופה בחייו (אלא שמכאן, ממקום תצפית זו של חמישים שנות־חייה, ראתה את עצמה אומנת של פכיו הקטנים). הייתי לו אמא טובה ודואגת. יותר משהייתי לו אשה, הייתי לו אמא. בחולשותיו ובמחלותיו היה מתחלק עמי בלבד, בשאר חייו היה מתחלק עם אנשים רבים. אינני זוכרת שהייתי לו אהובה אי־פעם. אפשר שאהב אותי, אבל לא הייתי אהובתו. הרי אנחנו היינו כמו אח ואחות. לעתים אני תמהה כיצד נולדו לנו בכלל ילדים. כמובן, חיינו יפה ולא היינו רבים בינינו. חיינו כמו חברים טובים. זהו, שחיינו כמו חברים טובים. לפעמים אני מצֵרה שלא רבנו מעט. פעמים נדמה לי, שמנענו את חיינו ממריבות, מפני שלא ייחסנו חשיבות יתירה להרגשות. פעמים נדמה לי שהיינו יותר מדי חברים ופחות מדי איש ואשה.

אפשר שלא היתה מגיעה להרהר בכך לעולם, לולא הופיעה יום אחד בתחום חייה אשה צעירה זו ונעשתה אשת־בנה. כהרף־עין נלכדה באשליה זו שלפני כלתה הצעירה משתרע מרחב אין־קץ של אפשרויות, אשר נמנעו ממנה מפני שחייה־שלה, ככל חיים, לאמתו של דבר, לא היו אלא הגשמה של אפשרות אחת.

היא פנתה מן השולחן אל הכיור ואגב־כך נפלו מבטיה על ידיה של דינה שאחזו במחבת המבעבעת. ידים צעירות ונאות. בלי משים נתפשׂה להשוואה שהיתה משווה ידיים אלה אל ידיה־שלה, הזקנות והקמוטות. מה הרהורים אני מהרהרת, גערה בעצמה וננערה, סבתא זקנה שכמוני, סבתא זקנה וטפשה המתמודדת בחשאי עם אשת־בנה, כביכול אהוב אחד לשתיהן. אף־על־פי־כן לא יכלה להִמנע מלהגניב מבטים אל ידיה הנאות של דינה. היתה מביטה בהן בחשאי ומבקשת לדעת כיצד היא נוהגת עם עזרא. היתה מביטה וחוששת שמא אין היא נוהגת עִמו כראוי. וכבר החלה משיחה בו, כמה יקר הוא, כמה מיוחד ועד־מה צריך לדעת לנהוג בו. כמה הוא יחיד בעולם ולפעמים הוא כמו ילד קטן וסרבן וצריך לשים לב ולהיזהר מפני שבדרך־כלל הוא באמת בחור טוב.

האשה הזקנה בִקשה להבקיע אל שנותיה הצעירות של דינה, להטיל בהן מרות, לשעבדן אל בנה.

כמובן, כמובן. דינה שברה ביצים על המחבת והחרישה. בלומה עמדה ליד השולחן והיתה חותכת עתה עגבניות. והיו עומדות כך גב אל גב. הריהו לדידה המושלם במושלמים, ילד־טיפוחים, בן־יקיר. במלים אחרות: הריני מתבקשת בזה להיות אמא טובה וסלחנית לבן שלה. אינני אמא שלו, אני אשתו. וזה דבר אחר לגמרי, בלומה. ואפשר כל אֵם כך. אפשר כל אמא היא כלשהו שפחה. אפשר כל אמא אוהבת את יוצא־חלציה כשפחה חרופה ללא תקנה ולעולם ועד תלמד עליו זכות ותהיה חוששת שמא אין מתנהגים עמו כראוי.

‘הקפה גולש, דינה’.

‘אני משגיחה, אמא’.

אחיו הצעיר של עזרא ואביה של דינה היו נחפזים אותה שעה וחומקים במחתרת מאחורי הבתים של שכונתם שלהם.

‘לא לכאן, לכאן’, אמר שאוליק.

‘אתה סמוך עלי’, נקט אהרון אהרוני דיבור של נערים ופסק: ‘אני מכיר שכונה זו לפני שנולדתָ’.

‘אבל אני נולדתי בה’, התנצח שאוליק.

‘איך שדרדקים אלה מתנשאים לדעת כל דבר!’ גער בו אהרון אהרוני בבן־לווייתו הצעיר והלך לו בעקשנות בשבילו־שלו. שאוליק נגרר אחריו.

‘סופנו שכדור אחד פולח את שנינו’, הפטיר שאוליק.

‘אתה לך רק אחרַי ושום כדור לא יפלח אותך. היזהר, כאן מתח מרדכי רוזן תיל’.

הבתים הסתירו אותם כל העת מחובשי הכומתות האדומות שסובבו על הכביש, ולפי שבימים ההם לא העזו האנגלים לרדת מן הכבישים, לא נשקפה להם שום תקלה.

אהרון אהרוני עובד בספרייה של ההסתדרות, הוא חבר ועד־השכונה וממונה על ענייני הביטחון בה. בת שלו הלא היא דינה, אשתו של עזרא. מאוד־מאוד היה מתגאה בחותנו, אני פשוט קורא לו דוב בר, היה מספר. גינת־הפרחים שלפני ביתו היא הגינה המטופחת ביותר בכל השכונה. היה מעבדה בשקידה כמין הפגנה של אהבת־שלום של מי שממונה על עניינים של ביטחון. דעתו היתה נשמעת בין הבריות, בייחוד בהתקהלויות השכנים בערבים ליד הספסל הירוק של תחנת־האוטובוסים הסופית. היה נלחם נואשות בגילויי גילו ומקפיד ללבוש מכנסיים קצרים, אף־על־פי שהמכנסיים הקצרים היו מבליטים את כרסו יתר על המידה. שערותיו היו גזוזות קיפודית בכל עת תמיד.

‘ועכשיו ישר בשביל הזה’, פקד אהרון אהרוני.

בסופו של השביל המתינו להם מדרגות־הבית ומיד אחר־כך נאספו פנימה ובלומה כמובן שמחה לבואם,אבל את לִקחה לא חשכה מהם:

‘לא צריך להסתכן ככה לחינם!’

‘קיבלתי יומיים חופש. אבל בסדר, אמא, אני יכול מיד לחזור’.

‘בבקשה’, אמרה בלומה, ותוך כדי כך הסירה מכתפו את ילקוטו.

‘יש שם כמה זוגות גרביים שצריך לתקן’, קרא אחריה שאוליק.

‘פגשתיו ליד תחנת־האוטובוסים והלכתי עִמו’, הסביר אהרון אהרוני את בואו.

‘אבא כבר נסע, אני משער?’ קבע שאוליק דרך־שאלה.

‘כן, ביקש למסור לך שלום’.

דינה הוסיפה ביצים לארוחה ומיד אחר־כך היו בני הבית מסובים אל השולחן הערוך על המרפסת ונחום שפטל נטרד על־ידי בני־לווייתו הנאמנים, הלוא הם הצרֶדֶת בגרונו והגרידה בלשונו. בחוץ נערכו אפלות הלילה על הגבעות המזרחיות להסתערות המכרעת על השכונה ובתי־הקומתיים הקדימו את פניהן ושיטחו לפניהן, כמחפורות־מגן, את ריבוע אורותיהם, קומה־קומה ואורותיה.

שאוליק ישב זקוף־גו, בכלשהו גינדור, ברכיו פסוקות על מיסב הכיסא, וכפות־רגליו כנוסות לו מתחתיו, וככה היה יושב ומעשן בהנאה.

‘תראו איך הם מסתובבים להם שם’, אמר,

‘אמש בזזו את הקיוסק של זלמן ושלשום ניפצו שמשות בכמה בתים’, סיפר עזרא.

‘מישהו נפצע?’, התעניין שאוליק.

‘מה בעניין הקפה, בלומה?’ הזכיר נחום שפטל נשכחות.

דינה הלכה להביא את הקפה, ואהרון אהרוני גיחך לעברה של בלומה.

‘בלומה, בלומה’, קרא, ‘עד מתי תהיי בלומה? שמא תחליפי סוף־סוף את שמך כמו כל האנשים? לפרחיה, למשל. או לדליה. או פשוט לשושנה’.

‘לעולם לא אחליף את שמי’, צחקה בלומה מתוך קורת־רוח וכל קמטי־פניה צחקו עמה ואישרו את דבריה, ‘כך קראו לי הורי ואף סבתא שלי קראה לי כך. כל מי שקורא לי בלומה, מיד אני שומעת את קול הורי קוראים לי’.

עתה שהו אנשים בכל המרפסות. האפלות עמדו מנגד לאור, מובסות על־ידי האור, מסתכלות בדברים הנעשים באור. גברים בגופיות שרועים היו על כסאות־נוח ועל כסאות קלועי־קש ועִלעלו בעיתונים. נשים ישבו כנגדם וסרגו או פטפטו או לא עשו דבר ורק הסתכלו בדברים הנעשים במרפסות השכנות. במרפסת אחת קרבו האפלות עד לעצם המעקה, לפי שהאור שבה היה מצומצם ושבוי בהילה קטנה שעטרה ראש־נער רכון על ספרים.

עזרא ישב ליד מעקה־המרפסת והחריש. אבא נסע ואלה שנותרו היו פתאום אנשים קטנים העוסקים בדברים קטנים כגון החלפת שם. שבע שנים ראשונות לחייו בילה בבית סבו בליטא. כאשר באו הוא ואמא אל השכונה היו תינוקות מצייצים מכל המרפסות, אך עזרא – בני־גיל לא נמצאו לו. האנשים שהיו באים אל אבא היו משתעשעים עמו וצובטים בלחייו, ילד נאה, ילד נאה. הוא היה מתחמק מצביטותיהם בהנאה יתירה ומייחל בחשאי שישובו ויצבטו. שעות ארוכות היו משתהים עם אבא בחדרו ועזרא הבין שבדברים חשובים הם מדיינים. פעמים היה משתהה ביניהם ומקשיב. היה שואף אל קרבו את עשן סיגריותיהם וניחוח קולותיהם הרוויים של אבא ושל האחרים ואת הדיבורים הארוכים שהיו נשמעים בנחת, מתוך הבנה של יראת־כבוד. וכאשר אמא היתה מביאה להם פירות בקיץ או תה בחורף, היו מפסיקים את דיוניהם ומסתכלים בה שותקים. אז היה גם עזרא מפסיק את הקשבתו ומסתכל בה שותק, כדרך האחרים, ואותה שעה היה גאה מאוד ושייך מאוד לעולם גברים פעלתני ונמרץ זה. ודאי שאבא שלי אדם חשוב. חבל שאין בשכונה ילדים שאפשר לשחק אתם בישיבות. אז אני הייתי אבא והם האנשים הבאים אצלו. כשאגדל אהיה כמו אבא באמת.

מתוך החולות של השכונה צמחו בתים צעירים וטיחם טרי. זאטוטים שהתפלשו שם בחולות היו עולם אחר, נוכרי, לא־חשוב, אין בו ישיבות וטוב שאני כבר גדול.

אותה שעה היה שאוליק משמיע את צוויחותיו הראשונות. בבת־אחת החלו מצווחים רכים שנולדו ממרפסות רבות. כך דרכם של אנשים, שהם עולים אל חייהם גילים־גַלים, גילים־גַלים. עודו זאטוט, וכבר מצא את דרכו אל החולות והיה משחק בהם ומטיחם בעיניהם של זאטוטים אחרים שכבר הם חבריו. ואחר־כך היו מפריחים עפיפונים ואבא היה ניצב גבוה מאוד על רגליו ונהנה מחוכמותיו ועזרא בא ועומד לידו ומצרף את הנאתו לזו של אבא, מעשה אח בוגר.

‘מה אתה צוחק כאילו כבר אתה גדול’, גער בו אבא ועזרא היה נכלם ושותק, שביקש להימלט מעולם זאטוטיותו אל עולמם של המבוגרים וגורש ממנו בחרפה.

‘מפני מה אין לעזרא חברים?’ התעניין ביקל אצל בלומה.

‘אינני יודעת, אולי מפני שאין לו בשכונה בני־גיל’.

‘ובבית־הספר?’

‘בית־הספר קצת רחוק, אבל לא זו הסיבה, אינני יודעת’.

‘לא טוב שאין לו חברים. הוא ממהר יותר מדי להתבגר’.

כאשר ביקל היה יוצא למסעות־שליחויותיו, היה עזרא נכנס לחדרו, יושב בכסאו של אבא, ובכן אני פותח את הישיבה. והכסאות והכורסאות היו מתמלאים יושבים ועזרא מחלק להם את רשות־הדיבור וכולם מקשיבים לקולו והוא שורר בהם. שיהיה שקט, עכשיו אני מדבר. עד אין הכיל היה מאושר לשמוע את קולו מהלך על־פני השומעים, את קולו שלו מהלך עליהם כשרביטי־מלכות, מעל במות באולמות סגורים, בעצרות־עם תחת כיפת־הרקיע, הם שותקים והוא מדבר, קהל עם רב כּפוּת להקשבה והוא היחיד הדובר. וחירות עד אין הכיל גאתה בו, חירותו של היחיד הנואם מול קהל עם רב כנוע להקשבה, חירות השליט.

לדידו של שאוליק, אחיו הצעיר של עזרא, היה עולמו של אבא חשוב מדי, דברני מאוד, מתחנף יותר מדי אל זאטוטים שכמותו. עד־מהרה מצא לו את הזכוכיות שלו, את הג’ולים הצבעוניים, את הקופסאות הריקות של הסיגריות, וכל הדברים האלה היה להם מישוש מיוחד למגע והדיפו ניחוחות והגישו לו חופנים עצומים של הנאות. לו ולחבריו היו מחסנים משותפים לכל מיני גרוטאות ועולם חוויותיו התהווה וקם בנפרד גמור מאבא ומעזרא והיה משותף בַּכָּל לשאר ילדי השכונה. וככה צמחו והיו לנערים והדברים צמחו אִתם ואותה דרגת חשיבות נתלוותה להם. והם היו לגברים ויצאו לשירות שעה שנקראו לכך, ובערבים היו מתקהלים בכיכר הקטנה של השכונה והולכים יחד העירה אל עיסוקיהם.

היו לו לשאוליק קווים ברורים וחריפים של עולם משלו, של עיסוקים משלו. אתה רק הקשב לחיתוך־הדיבור שלו. אבא מדגיש תמיד את הצירֵה, וקמץ גדול הוא מבטא כמו קמץ קטן, אפילו נשתיירו אצלו מלים שהוא מבטאן במלעיל. גם עזרא, הצירה נשתייר בדיבורו. אבל שאוליק, כל־כולו מלרע, חטוף וחטוב ומובלע. אתה רק הקשב לחיתוך־הדיבור שלו.

‘אבל אינך מבין אותי, אבא, לא רק מפני שכולם הולכים למקווה־ישראל’.

‘מה זאת אומרת שאינני מבין אותך? וכי מה, אינני יודע עברית?’

‘זהו, שאינך יודע’.

‘ובכן, אינני יודע עברית!’

‘אל תכעס, אבל זה באמת כך. מלה שהיא בשבילך דגש חזק, הופכת לגבינו להערת־אגב ומה – – –’

‘מה זאת אומרת דגש? ומי זה לגבינו, בשם מי אתה מדבר?’

‘אינני מדבר בשם אף אחד, אבל שמע הלאה’.

‘ובכן אינני יודע עברית!’

‘חוצפה לדבר כך אל אבא!’ חיווה עזרא את דעתו.

שאוליק, סופו שהלך למקווה, ולאחר שסיים שם את לימודיו נלקח מיד לשירות. מעתה ואילך היה נודד ממקום יישוב למקום יישוב, מקורס אל קורס, תחילה כחניך ולהלן כמדריך ועדיין הוא נודד והולך.

עזרא היה מחליף מקומות־עבודה בזה אחר זה. כאשר אחיו הלך ללמוד למקווה־ישראל, שימש פקיד במוסדות. לפני־כן עבד בעיתון. בגלל שהיה רודף שררה, היה מסתכסך בכל מקום, אלא שבזכותו של אבא נמצאו לו תמיד משרות חדשות והריהו אדם הסמוך על שולחן־שמו של אבא עד עצם היום הזה. פעמים היה בודד וזנוח ומתדפק לשווא וידו פשוטה לחיוך מתרצה מן הממונים עליו; ופעמים היה גא בבדידותו, שורר בדמיונו כמו בילדותו בחדרו של אבא ומולך על כל הנתון ברשותו. כך או כך, היינו הך, לאמתו של דבר, לפי שלא ידע כל אורח אחר של יחסים, וידידים לא היו לו מעולם. סופו שנעשה מזכיר לאגודת עובדי־הנמל.

עתה היו שותים כולם את ספלוני־הקפה ומציעים זה לזה סיגריות. בלומה ודינה אספו את הכלים ונשאו אותם למטבח להדחה. ברחוב הריק והדומם התהלכו משמימים חובשי הכומתות האדומות. נחום שפטל גרר את כסאו לאחור וקם ללכת.

‘לאן, שפטל?’

‘להתקלח’.

והוא הוליך את גופו הדל על־פני המרפסת ושעה ארוכה שמעוהו מדשדש כה וכה במסדרון הרחב ואחר־כך מסתגר בחדר־האמבטיה.


 

פרק שלישי

זקן ומגויד כאשר הוא, עמד נחום שפטל בעירום־בשרו מול בוהק החרסינה, ומדף הסבוניות ומכשירי־הגילוח וצנצנות המשחות השונות הדיפו ניקיון חריף ומחטא. המגבות הלחות כלשהו ספוגות היו ניחוח של בשרים עירומים שלאחר רחצה. כאן נתייחדו בני־הבית עם מערומיהם באור הגלוי. נחום שפטל טבל את גופו טבילה ראשונה ואחר־כך הסתבן שעה ארוכה וכל העת היתה לו הרגשה שהוא מתחכך בחייהם המוצנעים של בני־הבית ובא בהיחבא בסודם.

האשנב הקטן, ראות שלו פנתה לשמי־שמים ונחום שפטל הרגיש את עצמו בחדר־האמבטיה מובדל מכל העולם ומוּתר מכל המוסרות, כאדם בחלומו. במצבים כמו אלה הוא יכול להתיר לעצמו אפילו להודות באהבתו החשאית את בלומה, הנמשכת ונמשכת לה ועדיין מתקיימת. אהבה שקטה, בלא סערות, בלא הגשמה. ניחא לו לפָרֵט בינו לבינו את ייחודי אהבתו ואין לו כל צורך לספר עליה. שכך דרכו לטפח בלבו אהבות ומזגי־נפש בלא לספר עליהם. היה מאוהב במזגי־נפשו ומטפחם בצנעה, בינו לבינו. די לו במה שהם, ניחא לו לחיות בצל רצונותיו, ניחא לו להמיר את עצמו ולחיות בצלו של עצמו. מפני־כך היתה דרך אהבתו את בלומה כדרך אהבתו את העצים, את בוהק החרסינה, את הלילה, את השכונה. אהבה שאיננה מוליכה לשום מקום ולשום הגשמה, שאינה משתפת שום זולת, והיא צנופה כשבלול זה בקונכית וניחא לה בעצם היותה קיימת. טול, למשל, עץ זה, הרי ראיתיו את ביקל שותלו במו־ידיו. מיד הוא נכפל ונשלש ונעשה יער גדול וכורתים בו עצים ואיכרִים מובילים אותם העירה ומיד קמות שורות של בתי־עץ ובמות לתיאטראות והַמְלֶט וריגוליטו ויציעים באוניות־הדר, וכלום חייב אני לספר לעץ את אהבתי אותו אך משום שמראהו הדליק בי זכרונות הרבה? העץ, כמוהו כבלומה. מה לה ולאהבתי אותה? דייני במה שזו מדליקה בקרבי.

הוא שאמרנו, אהבתו אינה מוליכה לשום מקום. ודרך מחשבתו כדרך אהבתו. באורח זה מנע את חייו מבוא בהתנגשות. שום אכזבה לא היתה כאן. הוא פשוט היה מתַרגל את עצמו לפתור את בעיותיו בחשיבה בלבד. חשיבה כתכלית בפני עצמה, כדרך־מלך לאישיותו. בדרך זו כבש את חייו מחדש, כיבוש של הבנה בלבד. ממילא נתאדו רצונותיו מתוקפם ובאורח זה עקף עקיפות ומנע את חייו מבוא בהתנגשות.

המקלחת השנייה שטפה את הסבון מגופו והוא הסתפג, שאב את דיוקנו מתוך המראה וסירק בקפידה את קצת השערות שעטרו את קרחתו. כאשר שב ויצא אל המרפסת, כבר לא היה בה איש. כמשפטו ערב ערב, כיוון את כיסא־הנוח מול האפלה הדוממת שמעבר למעקה, וישב בו מסתכל לפניו ומעשן.

נחום שפטל הוא תפאורן לפי מקצועו. לא של תיאטרון, של חלונות ראווה, חנויות ודלי"ת־אמותיהם של אחרים. הוא בן־דודו ובן־גילו של ביקל והיה מתגורר בתוך מסדרונו של זה. בערבים של קיץ הוא שרוע על כּסנוֹח במרפסת ביתו של ביקל, מול הגבעות המשתפלות הימה, מעשן וצופה במרפסות השכנות העולות באור ובנעשה בהן. בערבים של חורף, בימות־הגשמים, הוא יורד לבית־הקפה שבקרן הרחובות, תיכף בתחילתה של השדרה, כובש לו מקומו ליד שולחנו הקבוע מזה חורף בחורפו ומבלה את שעותיו במגזינים ובעשן. פעמים הוא מסתכל דרך השמשה בשדרה הממועכת בסערה ופעמים מביט בדברים הנקלעים במבטיו באקראי. המלצריות מתחלפות מחזורים־מחזורים, ואילו נחום שפטל אורח קבוע הוא כמו עונות־השנה עצמן. לפעמים הוא מזדמן לקולנוע. בשעה שבני־המשפחה הולכים לתיאטרון הוא נגרר והולך אִתם. הוא עלה ארצה עם העליות הראשונות, ירד ממנה לאחר זמן־מה ושב אליה כעבור שנים הרבה, ובין כה וכה עשה שנים במכללות לציור ונטל חלק במלחמת־אזרחים של ארץ אחת ועברו עליו שם דברים שפירוטם מקופל, אולי, בישיבה זו שלו על המרפסת מול הערב המתעצם, שאינו בשום פנים אפס־מעשה, בשתיקתו זו מול הערב שאי־אתה יודע מה היא צופנת בחוּבה.

הרוח בא אליו משבים־משבים והלילה היה עתה בגופו שרגע וגמל לתנומות. עוד הסיגריה הדולקת בין אצבעותיו, נשמטו ידיו וכבר נחרותיו נשמעות ברמה. אז באה בלומה בלאט, מכסה אותו במה שנמצא תחת ידה, ומכבה את האור.

במרפסת שממול נתמתחה לה אשה אחת וצירפה לכך פיהוק ארוך מאוזן אל אוזן ותוך כך בא הלילה אל פיה והיא פולטת אותו גיהוקים־גיהוקים עד שסוגרת עליו באחת כחיה דורסנית ושאר הלילה נמצא מחוץ לפיה. ובאשר כך, היא מפנה ראשה לעבר שאר היושבים ואומרת, ככה ‘אתם לא? אני הולכת לישון’.

עד שלא בא לכלל שינה של ממש, חזר נחום שפטל וננער באפלה, גישש בכסות שעליו וניסה לזהות מהו שבלומה כיסתה אותו בו. ומיד דבר זה נהיה בלתי־חשוב והוא שב ועישן אל תוך האפלה והסתכל בשאר המרפסות שעדיין האורות דלקו בהן בהילות מצומצמות סביב לעצמם. ראתה בלומה את סיגרייתו מהבהבת במרפסת ובאה וישבה לה כנגדו.

‘איפה עזרא וכל השאר?’

‘עזרא ואהרון אהרוני הלכו להם, ודינה ישנה בחדר השני’.

‘ושאוליק?’

‘גם שאוליק הלך לישון’.

ושני הזקנים יושבים להם ככה בשעה המאוחרת של הלילה ואפשר שבלומה מקווה בחשאי ששפטל יפתח פיו לשוחח עמה והיא מסתכלת בו. אך הוא מסתכל במרפסות העולות באור־מרגוע, נושא שלום, כמשפטן לילה לילה, כאילו אין התיל סוגר עליהן מעברים ומכונות־הירי של חובשי הכומתות האדומות אינן אורבות להן כלל; ואפשר שהוא מפענח אתה בינו לבינו את אהבתו את בלומה, מחטט בה ומעלה בה ייחודי דברים, אף־על־פי שאינו מסתכל בה כלל ומתעלם כביכול מקיומה.

‘מחר יבואו לסייד את הסטודיה שלך’, אומרת בלומה ונחום שפטל מהנהן כנגדה בראשו הנהונים של חן־חן. בלומה מתייחסת בכובד־ראש לציור שלו ודבר זה עצמו מרתיעו.

סטודיה שלו, הלוא זהו צריף־העץ העומד בחצר. בעבר שימש הצריף לול לתרנגולות. משלא היה מי שיגדלן ויטפל בהן, נעשה לסטודיה של נחום שפטל. קצת הבדים המונחים שם ופניהם לכותל אינם מצטרפים אפילו לתמונה אחת. פעם לפעם בא דוב ביקל לראות את תמונותיו, ונחום שפטל מציב לפניו את בדיו, כולם וריאציות של תמונה אחת שלא נשלמה. ביקל, הוא עצמו מוגשם והולך מכסות־מכסות, מושך בכתפיו. שפטל מחריש ועומד כנגדו אובד ונזוף כמי שאין בידו ללמד זכות על עצמו. כמות שהוא, טוב לו לשפטל בקרב סתירותיו, הן חביבות עליו ולא אכפת לו כלל אם אין הן מניחות לו להביא אף לא תמונה אחת לידי גמר. הסתירות – תקרא להן קרעים, תקרא להן ספקות – אין האדם נקרא לגבור עליהן אלא לחיות בהן. כמו בחלומות. כמו בכמיהות. לפי שבכל מימוש נגרע משהו וכל סיום – ריח של מיתה עולה ממנו.

‘אף על פי כן’, טוען ביקל.

‘אינני רואה למה’, מתגונן שפטל.

‘לא ראיתי אדם שיהיה מאוהב ככה בספק כמוך’.

‘מדוע דווקא ספק?’

‘ודאי, אחרת היית מסיים את תמונתך. הספק הוא אויבה של כל הגשמה’.

נתענֵיו לו שפטל וגדר לעצמו פינה תמימה:

‘אני רק משתעשע, כלום אסור לאדם להשתעשע?’

הוציא אותו ביקל בחוזק־יד ממחבואו והעמידו באור גלוי:

‘לפי דעתי אתה פושע, שפטל בן־דודי’.

מאחר שכך, נתחייך לו שפטל והפטיר:

‘זה גזר־דינם של אלוהי־המעש שלך, מה?’

הוא חזר אל ביקל כפליט של עולמות סחופים, כשארית של אפר דועך, נצר לאכזבות גדולות.

‘היתה לי אשה’, הודיע.

‘נתגרשה?’

‘לא, מתה’.

‘וילדים?’

‘ילדים לא היו לי’.

‘טוב’, אמר ביקל, ‘שב עִמנו’.

והוא השכינו במסדרון הרחב ליד המטבח ומכאן להבא היה שפטל כורה לעצמו הנאות קטנות ממה שהותירו לו חייו מכרסם אותן בחשאי בינו לבינו.


 

פרק רביעי

הדמדומים, כמשפטם בסתיו, היו ממושכים ואורות המגורים הבליחו בהם במוקדם. סיעת עננים קטנה נתקהלה בשמים, שהתה שהות־מה במרחבים הגבוהים שהנמיכו מאוד ואחר־כך נתפזרה לה בבושת־פנים. מן האופקים סביב־סביב עלה על העיר חיל כבד של חשרות עננים, כאיוּם העולה על תקוות, ומיד אחר־כך איבדה האפלה את בהירות בין־השמשות שלה ולילה שחור אין־ירח נפרש בעקבותיה.

נשים חזרו אותה שעה מן הצורכנייה וכל אדם חזר ממקום כלשהו אל ביתו. עזרא ביקל עמד בפתח דלתו הפתוחה, בתוך מלבן האור שנכרה באפלת המסדרון, בשעה שהאפלה נתרשרשה מאחוריו. עזרא עמד ממתין. עד שהרשרוש לא זיהה את עצמו ואמר נתן לרר, הוא היה כל דבר שבעולם; זו אי־הידיעה הכופלת אפשרויות לאין־ספור.

‘לרר’, קרא עזרא, ‘ובכן זה אתה?’

‘אני, כפי שאתה רואה’.

ולאחר שווידעו את עצמם זה לזה, עדיין נשתהו ועמדו בתוך מלבן האור של הפתח, ועד ששהייה זו לא היתה טרף לכל מיני השערות, נשמעה בה הסברתו של לרר:

‘היתה לי הרצאה בסביבה, כיוון שכך אמרתי לעצמי…’

‘היתה לך הרצאה בסביבה?’

‘כן. וכיוון שעברתי ליד ביתך, אמרתי לעצמי…’

‘ובכן היכנס’.

נתן לרר היה מרצה נודד שהכרוניקה העיתונאית מודיעה שבוע שבוע על מקומות הרצאותיו – פעם במפעל זה ופעם במפעל זה. בערבים היה נושא הרצאות קצת יותר ארוכות במועדוני פרברים ושיכונים. כפי שניתן לשער, היה גבה־קומה ומשונה קצת באבריו המגודלים. פניו חמורים היו בכל עת תמיד ועדשות־משקפיו הוסיפו חומרה על חומרתו. אפשר לומר שפנים אלה לא היו צוחקים מעולם. ואם היו צוחקים, לא היית מאמין לצחוקם, שצחוקם היה מסלף את פניו ומעוותם.

עזרא הוליך את אורחו אל הכורסאות שעמדו בפינה ומנורה שיצאה מן הקיר היתה סוככת עליהן בהילה של אור. לאורך הכתלים עמדו שני ארונות־ספרים, מעל לאחד תלויה היתה תמונה של דייגו ריברה ומעל לשני – תמונה של צייר מקומי. על קצות הארונות וכן על השולחן ועל שאר מקומות היו פזורות מאפרות רבות.

‘בדיוק כמו בחדר־עבודתו של אביך’, קבע לרר.

‘אתה מיד יודע הכול’, חייך עזרא, והתמיהה שניצתה בעיניו ביקשה בכל מאודה להסתיר את המבוכה שקמה בו, ומיד, כמי שנתקף יושר פתאומי תמוה, החל מדבר בגילוי־לב שלא במקומו והיה בהול מאוד להתוודות.

‘ואני השתדלתי דווקא לשוות לחדר סגנון אחר לגמרי’, אמר.

‘ובכל זאת’.

‘חכה, מנין אתה יודע, היית בחדרו של אבא?’

‘הייתי פעם אחת, לפני הרבה שנים’.

‘וזכרונך עומד לך להשוות חדרי לחדרו?’

‘לדעתך אני טועה?’

‘אינך טועה’.

‘אולי נשב?’ הציע נתן לרר.

בשבתו בכורסה ורגליו פשוטות לפניו, נראה לרר ארוך יותר מאורכו במעומד. הוא היה מתון, מאריך־רוח, מצניע עצמו מאחורי ארשת של הקשבה נדיבה. עזרא ישב כנגדו ובעיניו נתלחש רעב גרוי לצידוק קיומו. אלא שבקשת־חסד גרויה זו בעיניים היתה נכבית מיד עם שעמד עליה, והיה נעשה מסויג להכעיס ועצמאי לראווה ומטיל מרותו במקומות שלא נדרש לכך, ובין כך לכך לא ידע כל צורת יחסים אחרת בין בני־אדם. היו אנשים שהיה כנוע להם והיו שביקש שיהיו כנועים לו. דרך שלו להימלט מכניעתו המדומית לאחרים היתה בקשת חסדם והתחטאות גלויה וישרת־לב לפניהם.

‘זה נכון’, לאט עזרא, ‘תמיד אני מבקש להיות אחר ותמיד אני אותו עצמי’.

לרר נינוח יפה בכורסתו ושיטח הקשבתו באורך־רוח לדברים יבואו, אך אותה שעה נכנסה לחדר דינה והיא עמדה על הסף והסתכלה בשני הגברים היושבים להם בפינה, תחת הילתו של אור המנורה היוצאת מן הקיר.

‘אני רואה שיש לנו אורח’, אמרה והלכה ובאה אצל הגברים. נתן לרר קם על רגליו והושיט לה את כף־ידו ואמר לה את שמו. דינה הגישה לו את מרפקה.

‘דינה שמי, אבל ידי משומנות’.

למרות כן נטל לרר את מרפקה ולחצו, כאילו היה כף־יד. ובהרף־עין זה היתה ביניהם איזו ידידות טובה, ידידות בין אנשים הזרים זה לזה, בלא שום עומס של זכרונות ודברים שבמשותף, לחיצת ידידות של זרים מתוודעים בלב פתוח. עזרא עמד לידם והסתכל בהם ומיד ביקש שלא יתעלמו מנוכחותו.

‘אולי תזמין את האורח שלך לארוחת־ערב?’ אמרה דינה.

עזרא השהה את תשובתו ודינה היתה מסתכלת בו. לרר החריש. אותו הרף־עין הרגיש עזרא שאנשים מצפים למוצא־פיו והשלטון חזר וניצת בלבו והכול, משמע, במקומו הנכון.

ליטף את שערותיה של דינה וחייך אל נתן לרר וקרא: ‘תאכל איתנו? ודאי, ודאי.’

‘אנחנו תמיד אוכלים במטבח’, התנצלה דינה והם ישבו סביב לשולחן הקטן הערוך ועזרא היה אוכל בתנופות גדולות ומדבר בקול רם, ומעלה צחוקים ופולט ביניהם חרצני הברות עמומות ומזרז את לרר ואומר לו אכול, אכול וכל־כולו שלטון ומהומה ורחבוּת של צחוק ונדיבות־רוח כלפי החוסים בצלו. דינה, עיניה היו כבושות בצלחתה. זה גלגולו השני, משמע, הרהר נתן לרר, אתמהה בכמה גלגולים עזרא יתגלגל עוד לפנַי הערב.

טובה רבה החזיק עזרא ללרר, בשעה ששאלו מה כותב אביו על דיוני האומות ומתי יש בדעתו לשוב. מיד היה עזרא הנשאל וממילא היודע ובין כך לכך נתרגשה איזו תכונה טובה של שיח־ושיג, של אחווה, של היות שני אנשים שואלים ונשאלים ויושבים להם ככה במטבח ומשוחחים ביניהם בקולות כבושים.

‘אבא עומד לשוב בשבוע הבא, כנראה’.

‘כבר?’

‘מה זאת אומרת כבר? חלפה שנה כמעט’.

בכי של תינוק נצטרח מן החדר השני.

‘דינה’, קרא עזרא. ואז הסב את פניו וראה את דינה ניצבת ליד הכיור ואוחזת במחבת.

מיד קפץ עזרא על רגליו, הניח יד אחת על גווה של דינה, ואמר: ‘אני אלך’. יד שנייה הניח על כתפו של לרר וביקש סליחה לרגע אחד. אחר־כך אסף את שתי ידיו, אחת מאצל גווה של דינה ואחת מכתפו של לרר, והלך להקביל את צריחות תינוקו, כמי שיוצא להדביר אויב. נתן לרר ודינה מנעו עיניהם זה מזה והיו כשותפים לסוד שמתביישים לדעת אותו.

‘אני מודה לך’, לאטה דינה.

נתן לרר, עיניו נפערו בתמיהה.

‘על שבאת’, הסבירה דינה, ‘אצלנו באים לעתים רחוקות’.

דינה, אף היא בת שכונה זו. עיניה אפורות וחיתוך פניה כחיתוך דיבורו של שאוליק, חטוף וחטוב ומובלע. אמהּ מתה עליה בעודה תינוקת. ‘ועכשיו אני אבשל בשבילך’, אמרה לאבא כאשר אמא מתה. ‘את צריכה ללמוד’, השיב לה אהרון אהרוני. ‘אלמד וגם אבשל לך’, השיבה. ‘את ילדה טובה, דינה’. אז היו לה צמות נאות והיא היתה בת שתים־עשרה. לכל הילדות בשכונה היו צמות. כאשר רונית תגדל, תצמיח אף היא צמות. מפני מה גוזזות הנערות את צמותיהן כאשר הן נישאות? את אמא נשאו דרך החולות ואבא ואני הלכנו אחרי הארון. אבא החזיק את כף־ידי בכף־ידו, אבל הוא לא בכה. רציתי נורא לבכות כאשר ראיתי כיצד אבא לא בוכה. הלכנו לאט־לאט בתוך השכונה ועוד אנשים הלכו אתנו. הלכנו בתוך הרבה חולות ומעט בתים עמדו בהם כמו ציונים למשהו. עכשיו נסוגו החולות אל גבולם, השכונה קמה כמִסדר גדול של בתים, והזכרונות קבורים תחתיהם כמגילות־יסוד שנוהגים להטמין בעת יציקת אבני־פינה. גם ביקל הלך בהולכים, אבל עזרא עמד על המדרגות והסתכל קצת מרחוק. אם אני הייתי בת שתים־עשרה, אז הוא היה בן חמש־עשרה וכבר נער גדול. ואמא שלי היתה מתה וכל הדרך ידעתי שאמא שלי מתה. לאחר הקבורה חזרנו הביתה ואבא שתק מאוד. שכנה אחת הביאה לנו מרק ולחם ואבא אמר: ‘אכלי, אכלי’. ‘ואתה, אבא?’ ‘גם אני אוֹכל בתי’. וכאשר ישבנו שנינו ואכלנו, רק שנינו לבדנו, רק אכלנו ולא דיברנו, ואנחנו מאוד־מאוד רק שנינו לבדנו, התחלתי לבכות וגם אבא בכה. בכינו ולא אמרנו דבר. כמה שאהבתי אז את אבא. ואחר־כך בא עזרא, עמד בפתח ביתנו והסתכל בנו. היו לו מכנסיים קצרים מאוד ושערות קודקודו זקורות היו. הוא הסתכל בנו מאצל פתח־הדלת ולא אמר דבר, עד שאבא קם ושילח אותו. ‘תבוא פעם אחרת’, אמר לו. וכאשר שילח אותו, הסב עזרא פניו והסתכל בי. ביקשתי לחייך אליו ולא חייכתי. אך הוא חייך אלי. אפשר שביקש להגיד לי דבר מה, אך אבא שילח אותו וסגר אחריו את הדלת.

כעבור שנים נפתחה דלת זו עצמה ודוב־בר ביקל נשרך פנימה בנעלי־הבית שלו, כדרך שכנים. כותנתו היתה פרומה וכנפיה מבודרות על פני מכנסיו. עזרא נכנס אחריו ועמד מן הצד נרגש ומייחל ושמח, שאבא מצא בדינה עניין לשוחח עמה והיה גאה מאוד בנערתו שבחר בה, שמשיבה בשקט, בתבונה, בחן והתרגשות שלה היתה כל־כך יפה לה. הוא הניחם לדבר זה עם זה והלך אצל החלון ועמד לו שם. ביקל היה בו שמץ מאלוהים שהואילו להיראות. תמיד הוא ציבורי כל־כך, פומבי כל־כך, תמיד הוא ניצב על במות ותמיד נואם אל קהל, ופתאום הוא מצוי בקרבתך, כאחד האדם, היית אומרת, ושערות שיבה שלו גלויות על חזהו החשוף. אולי התרגש, אבל איש לא הרגיש בכך. למחרת ידעו הכול שביקל נעשה חותן לאהרון אהרוני ואהרון אהרוני היה גאה מאוד על התחתנות זו.

עזרא היה נודע כרודף שמלות לתיאבון. הבנות היו לדידו כמין מסלול־מכשולים שכל התגברות עליהן מסמנת, כביכול, איזה כיבוש נוסף וממילא אישור גדול לקיומו. עד שנתעקש לו מכשול אחד בדמותה ובצלמה של דינה ולא נענה לו. כיוון שכך, הפכה למשימת־כיבוש. מכל־מקום, לא בשל ייחוד שבה החל מחזר אחריה. ואלמלא נענתה לו בתחילה, אין כל סיבה שלא היה מניח לה, כשם שהניח לאחרות. אבל היא פשוט התחמקה ממנו, נשמטה לה. כיוון שכך, היה מחזר אחריה בשיטה ובתוכנית, מקבל השתמטויותיה באורך־רוח, כמי שיודע אשר לפניו וצופה אחרית־דבר. עד שיום אחד ביקש את ידה, אף־על־פי שלא הרהר כלל בנישואין. כמו אחד שנעשה גיבור רק משום שחושש להיראות פחדן. פעמים סבור היה שזו אהבה, אבל זו לא היתה אהבה, זו היתה האימה להיכשל. לו, כביכול, אסור להיכשל. הכישלון יחשוף בו איזה אפסות גדולה והכול יבואו לחזות בה. רק החזקים אינם חוששים, כנראה, להיכשל.

ואני, הפתיה, קיבלתי את התעקשותו אות לאהבה גדולה ונכנעתי לה.

סופם שנישאו ומסכם ירד עליהם. מה מסך יש כאן? טיפש כזה. סבור היה שנישואין סוף־פסוק הם. והרי אין הם אלא התחלה דווקא, וכל אשר קדם להם, מסתבר, לא היה אלא מבוא קצר.

רונית היתה מצווחת כל העת. לרר נטל מזלג ושיחק בו. דינה הניחה למחבת וניגבה כפות־ידיה.

‘ראית? צווחנית שכזאת!’ אמרה והלכה אל החדר השני. לרר הניח למזלג. עתה לא היה לו כל צורך בו. הברז מטפטף בכיור ולרר קם וסגרו. ‘אלו המשפחות הצעירות הסועדות ארוחותיהן במטבח’, הרהר. הוא היה מאוד לבדו במטבחם של זרים וכמו בא בסוד צנעתם. לרר ישב בחזרה במקומו והמתין. עברה שעה קלה. ‘ובכן’, אמר לרר לעצמו והסב את ראשו.

באפלת הירכתיים של החדר השני עמדה דינה גחונה על מיטה של תינוק וערכה בה סדרים ועזרא עמד עליה והטיח בה דברים. דינה החליפה לתינוקת את בגדיה ומעשיותה השותקת גירתה את חמתו. פניו היו אפלים ורעים, אך קולו לא נשמע. דינה מיתחה סדין חדש על המיטה, הטילה עליה את רונית וסגרה את הכילה.

‘נו, לך לך’, דחקה בעזרא.

וכך הלכו ובאו, עזרא ראשון ודינה אחריו, ופתאום ראה עזרא את לרר מסתכל בו מן המטבח המואר. כעכברים ניצודים התרוצצו מבטיו וביקשו להם מפלט. מתוך הדברים שאירעו ומתוך השתיקה הרעה שתכפה בהמשכו של הערב, הבין לרר ששני אנשים אלה מסוכסכים ומתוחים ורוח רעה מהלכת ביניהם, וכבר ביקש להיפטר מהם וללכת. עזרא ישב עתה כפוי ולעס בשתיקה את חמת־זעמו ולרר ראהו בגלגולו השלישי. עתה היה נאבק בחשאי ומגייס כנגד חמת־זעמו טעמים של היגיון. אלא שאותם טעמים עצמם העלימו ממנו את המשמעות האמתית של רוגזו.

דינה שבה אל השולחן באותה שתיקה ידידותית־קשבנית שאי־אתה יודע בה אם כניעה־מדעת היא וקבלת־דין, או שמחה חרישית שאינה נזקקת לראווֹת, אשר עולמה־שלה מגישו לה מלוא חפניו ותבונתה עומדת לה לעקוף חתחתים שבו, כגון הטחותיו של עזרא.

לאחר הארוחה השאירו את דינה במטבח להדיח את הכלים והם עברו לחדר הראשון והציתו סיגריות. המים שקשקו בכיורה של דינה ומן החלונות הפתוחים עלה הלילה, ניחוחי ואחד בעיר כולה, והוא נושא שלום ומפויס ונוטל טעמן של קניטות וכל עצמו פונה אל צדו הידידותי והאוהב של העולם. שנאות המתחוללות בחדרים פנימה, בשעה שהוא מולך בחוצות, אין הן כלולות בו, כביכול.

‘ובכן ראית, כזאת אשה יש לי’.

במנוחה גמורה דיבר, כביכול לא בו אמורים הדברים והוא איננו כאן כל־עיקר ועומד מן הצד ומסתכל להיכן הדברים מוליכים אותו.

‘היא איננה מתרגזת אפילו’, המשיך, ‘היא פשוט עוברת עלי לסדר יומה. אילו לפחות היתה מתרגזת, אבל היא אינה מתרגזת’.

‘אולי אתה טועה’, שיתף עצמו לרר, ‘אולי נהגה כך משום נוכחות זר. שכחת שהייתי במטבח שלכם. אולי פשוט התביישה והעמידה פנים’.

סברה זו דחה עזרא נמרצות, כמי שדוחה רחמים מוצעים: ‘מפני מה שתעמיד פנים? אינך מכיר את דינה. דינה איננה זקוקה שתעמיד פנים. אולי אני זקוק לכך’.

עתה דיבר בהתמכרות גמורה, במין תאווה משונה להרשיע את עצמו במתכוון. לרר חשש שעזרא מגייס אותו בחשאי, שלא מדעת אולי, כנגד אשתו־שלו, ומרשיע את עצמו במתכוון, בדבֵקות, כדי לזכות בדרך־עקיפין זו באהדתו של לרר, שהיא כמין מחילה מובטחת לדידו.

‘אני הוא הזקוק לכך, לפי שאני התלוי בדעת אחרים, לא דינה’.

והיה מתוודה בהתלהבות רבה, בכל מאודו, ואורב בחשאי לחמימותה של המחילה המזומנת שתאיר לו פניה. ‘כלום אין זו סחטנות?’ תהה לרר, ‘פשוט סחטנות של נוכל ערמומי?’

‘ועוד איך אני תלוי בדעת אחרים, אין לך מושג עד מה. דעות שאני מחווה, תמיד תמצא בהן עקבותיהם של אחרים. זה מפני שאינני יציב, אני יודע’.

‘לא כל־כך ניכר בך’, ניסה לרר בדרך זו להפסיק לו לעזרא את הרשעתו העצמית המשונה והמגזימה במתכוון.

‘זה מפני שאני מזריק לעצמי מנות־אופי של אחרים!’, חגג עזרא איזה ניצחון משונה, ‘אני פשוט מזריק לעצמי מנות־אופי. פתאום אני מתחיל לדעת כיצד חושב אבא ומה היה עושה וכיצד היה מגיב ואני יוצא מתחומי ונכנס לתחומו ומיד מתברר הכול. פעם זה אבא ופעם מישהו אחר. אתה, למשל. לכן אומרים עלי שאני תקיף. אבל אינני תקיף, אני יודע. כך חיים להם חיי באופן מחשבתם של אחרים ובאופן הגבתם ובסגנונם של האחרים. אני מתחיל פתאום לדעת כיצד הם נוהגים ואני נוהג כמוהם’.

לרר, פניו שתקו מאוד. מה כאן, גדלות של וידוי או דרכיה הערמומיות של נפש מרה וקטנה החושפת מערומיה במתכוון, כפושט־יד את מומיו, להכמיר רחמיך, וכבר מבטיו דוחקים בך, צמאים למטבעות הסליחה שלך. אתה רק הקשב לו, וממילא הוא מחוּל. שכמותו נזקק למחילתך השותקת, על־מנת שיוכל לשוב לסורו. זו הסליחה שהיא אם כל חטאת, סרסורית־לכשלונות, עיר־מקלט לעבירות, לפי שמניחה מראש פתח של מוצא. הקשיב להתחטאות העקרה שלו, שאיננה בשום פנים ביקורת עצמית, לזו ההכאה על חטא בסיטונות שמערימה על המצפון, הקשיב לדרכי הרמייה של הבעל־תשובה הערמומי. שקר הסליחה והחרטה אֵם־המחילה מחניפה לנו ומכה אותנו בסנוורים בכנותה, כביכול. בכנותה הצבועה. צריך שלא יהיה לאדם לאן לחזור, לאחר שהקדיח תבשילו. כאשר לא ייסלח, ממילא לא יחטא. העולם איננו אמא ואיננו מטפלת. לעולם איננו סולח. לעולם הוא תובע־לדין.

‘אתה סולח לעצמך’, אמר נתן לרר, ‘בסופו של דבר אתה סולח לעצמך יותר מדי’.

עיניו של עזרא נתמלאו מבוכה כדמעות. לרר קם והסתכל בשעונו. ‘אם אני ממשיך להקשיב לו, ממילא אני משתף עצמי בדיונו’, חשב. מוטב אני מניחו והולך לי.

‘אפשר זו צרת הצרות שלך’, אמר.

‘כבר אתה הולך?’ המבוכה שבעיניו שטמה את שעונו של לרר. לרר הלך אל הדלת ועזרא הלך אחריו וכך יצאו את הבית ובאו אל תחומו של הלילה, ושם, ליד פשפש־הגינה, נקט לרר לשון יומיום:

‘נו, מחרתיים אהיה אצלכם’.

‘בנמל או בשכונה?’

‘בנמל, כמובן’.

ולאחר־מכן הלך והותיר אחריו את פנס הרחוב הבוער לו לבדו בדבקות בחולות ונבלע בפנימו של הלילה. עזרא חזר לבית. עתה ישבה דינה ליד מקלט־הרדיו, ספר על ברכיה.

‘מי הוא לרר זה?’

הוא מרצה בפרברים ובמקומות־עבודה. חוץ מזה הוא גם חבר בוועדת־הביקורת'.

‘למה אתה צועק ככה?’

‘אני צועק?’

היטב חרה לו שלרר קם פתאום־לפתע והלך ככה, כנזיפה. ומה שנאמר, לא נאמר כהלכה, ואלה ראשי־פרקים בעיקרם ודברים שגאו בו עתה ביקשו לתקן את מהדורתם הקודמת ולספר את פירוטם. רגע ביקש לפתוח במקום שלרר הפסיקו ולהמשיך ולספר באוזניה של האשה היושבת כנגדו וקוראת בספר, אך לדבר אליה – זה כמו לדבר אל עצמו; כמו הרהורים שאינם יוצאים מן הכוח אל הפועל, לפי שאינם נשמעים בקול. נזקק היה שישמע את עצמו משיח בקול.

דינה ראתה אותו קם ממקומו, ניגש לחלון, שוהה שם זמן־מה מתופף על הזכוכית ואחר־כך חומק אל הדלת. היא שמעה את שפתיו מפטירות ‘עוד מעט אבוא’, ואחר־כך הלך. מיד קמה בחדר דממה גדולה ונשמעת, והערב שב בה אל תחילתו ושוב היו שניהם עומדים ליד מיטתה של הפעוטה ועזרא מטיח בה דברים. ומיד נשמעו והיו כאן כל הערבים כולם וכל ההטחות וכל השתיקות האפלות, אלו השתיקות שאפילו היו מדברים, לא היו מופרעות. ודינה ידעה לעצמה כמה שהיא זרה לא־שייכת להוויה מחוספסת ומסוכסכת זו שכל אמירה בה וכל שתיקה בה מיד הופכות לבעיה. עזרא אולי טוב לו בכך. אולי דווקא זהו אקלים חיותו. אולי טוב לו בבדילות זו שנבדל מכל השאר ולכן, אולי, הוא משתדל לעשות את ביתם עיר־מקלט, אפילו אינה קולטת אותו. אני רוצה שנהיה שכנים לאחרים ושאחרים יהיו שכנים לנו. מדוע אנחנו פרושים כל־כך מכל השאר. כיצד כל דבר מתנכר לנו! עם עזרא, כל דבר מתנכר לך. כולם באים זה אל זה, אלינו לא בא איש. כאילו אין אנחנו שכנים לאף אחד. אולי באמת אין אנו שכנים לאף אחד. שלא להיות שכן לאף אחד! אבא, הוא שבא לפעמים, אבל אבא זה אבא, בסך הכל.

וכבר הלכו הרהוריה וגמלו בה, שוב, כהריון אל מוצאם האחד, הגא, המבקש שלא להסכים, המרדני, התובע בקול את זכותה לא לחיות חיים כפויים שאינם לפי רוחה, שהיא זרה־לא־שייכת להווייתם. אלא שאת המוצא האחד הזה חסמה שוב דמותו של אבא ביקל; ביקל בנעלי הבית שלו, בחזהו המגולה, המדבר מקרוב והוא כאלוהים שהואילו להתגלות. ועזרא, כאז, עמד מן הצד ליד החלון והסתכל בהם ואז ידעה שתינשא לו ואמרה הן. מפני מה, הלוא ידעה אותו, מאז ומתמיד היה סרבן, מבקש לשרור, לא חבר לאף אחד. ביקל? מה מבקש זכרונו להגיד לה?


 

פרק חמישי

במקום שבתם בצריף יכלו לרר ועזרא לראותם עולים מן הדוברות ומן המחסנים ומן הצריפים והולכים ומתקהלים בצִלה של הדוברה הגדולה שעמדה מוגבהת על חביות ברציף השני, מעבר למעגן־הסירות. כל הללו, בסך הכל קהל קטן של ספנים וסבלים וסווארים ועובדי־מחסנים, ישבו תחתם על רצפת הרציף המוצלת ועל חביות וקרשים שנמצאו להם. אלו שהיו להם אמתחות־אוכל ערכו אותן לפניהם, מי שפִתו צרורה לו בצרור התיר את צרורו. שריריהם נדחקו מתוך גופיותיהם, ואילו כיסוי הכותונת שהיתה מוטלת על הכתפיים שמוטה ואגבית הרגיעה אותם במתינות. לצוואריהם המזיעים קשורות היו מטפחות, מהן אדומות, מהן מטפחות־אף פשוטות.

‘ובכן’, סיכם לרר שתיקה של לא־כלום בינו לבין עזרא וקם על רגליו ואסף את תיקו, מוכן ומזומן ללכת.

‘אתה רוצה שאציג אותך?’ הציע עזרא את שירותו.

‘אין צורך, הם מכירים אותי’.

וכבר היו פסיעותיו מחריקות על רצפת־העץ של הצריף ועזרא ראהו מסיט מפתח־הדלת את כנף האופק כהסיט וילון, ויוצא אל קהל שומעיו שהמתין לו בצל הדוברה. הוא עבר לאורך המעגן, עקף את המנופים הסובבים על ציריהם והלך ובא אל הדוברה ועד שלא כבש לו עמדה כל־צורכה כבר הניח את תיק־ניירותיו על ארגז שנמצא לו וקרא: ‘חברים!’ ובאתנחתא הקלה שתכפה לקריאה זו נשמעו ברורות חירוק שרשראותיהם של המנופים הסובבים על ציריהם בין הדוברות לבין מכוניות ‘שלב’ שעמדו תחתן ממתינות באורך־רוח, ומצד המזח השמיע פתאום הים את יבבת הנכאים שלו. לרר כחכח בגרונו כדרך המרצים בפתח דבריהם ומיד להלן הפליג בדברים כנגד פיות נוגסים פרוסות־לחם עבות ועגבניות וסרדינים ו’חברים, הקשיבו חברים'.

ממקום שבתו מאחורי שולחנו הסתכל בו עזרא, בזה המרצה הסובב־הולך על פני מפעלי־חרושת וסדנאות ונושא לפני פועלים בשעת הפסקת־הצהריים שלהם את הרצאותיו הקצרות בנות עשרים הדקות. הוא ראה אותו עומד שם על רקעו של האופק, פתוח לרוחות, גלוי באור. פניו מיוסרים וחמורים היו כבכל עת תמיד, וקולו נשמע כקולם של מטיפים. קול שקולח לו למישרין ואינו יודע סטיות של אהדה וסטיות של שחוק. תהה עזרא אל דמותו של לרר הניצבת שם לפני הפועלים וממנו־ובו החלה זו נוטלת חלק במזג־הנפש של דין־ודברים עגמומי שהיה שרוי בו בניגוד משווע (כדי חרפה וביזיון!) ליום הזוהר את אורותיו על־פני הנמל ועל־פני המים. מזג־נפש זה כמוהו כיום־כיפור קטן שעזרא היה עורך לעצמו בחשאי פעם בפעם.

כל אדם מייצג עקרונות כלשהם, אפילו איננו יודע על כך; וכל אדם משפיע עליך את משבי עקרונותיו, אפילו בשעה שאינו מכריז עליהם. לפי שכך, היה נתן לרר נציגו של עולם־עקרונות מחמיר בחובותיו, שהחובות תופשות בו מקום בראש, עולם הכופר במחילה ודורש עמידה במבחנים ללא שום סליחה, כביכול כל החיים מתמצים בין החובה לבין מילואה. היה ברור לו לעזרא שלרר מרשיעו.

מיד תכפה תחושה ברורה של תבוסה. ‘ובכן, נחלתי תבוסה’, אמר לעצמו, אבל הודאה זו מרצון לא הביאה לו שום נחמה. ‘ובכן, נחלתי תבוסה’, חזר ואמר לעצמו. כי כן כל התקוות נישאו עם הרוח, כל התקוות היפות ההן של ההתחלה, שכאן לא יישנו הדברים וכבר הוא נפטר מהם ומעתה והלאה יהיה הכול אחרת וכמין ראשית חדשה (ואמתית יותר, כמובן) של משאת־נפשו מאז. חשב שהן תקוות ומסתבר שלא היו אלא אשליות. מדמה היה לעצמו שהוא מבקש לכבוש לו דרך אל הציבור הזה, להיות פעיל בו, ליטול חלק בחייו. אך לאמיתו של דבר לא היתה עבודתו אלא עבודה של מִשרה בלבד. מדמה היה לעצמו שהוא מבקש לעשות את אורח־חייו של אביו לאורח־חייו שלו עצמו. בבת־אחת ביקש להידמות לאבא – אבא הכל־יכול, התופש עמדה, החולש על אנשים ועל דברים, הגורם שדברים ייעשו, המעורה בין הבריות ודעתו נשמעת. אך כיוון שלא ניאות בשום פנים להניח את עצמו אריח בין אריחים, כיוון שנעלמו ממנו ההתפתחויות המוליכות את האדם אל הפעילות – ביקש מיד לשרור, כביכול הפעולה היא ראשית־כול שררה. כי כן ביקש את השררה על בני־האדם כמבקש מרחב־מחיה לאישיותו.

מחמת חולשות שבו היה לרודף שררה, מחמת הפחד הגדול להיכשל, מחמת שלא עמד בו כוחו להיכשל, כביכול הכישלון מפער בו איזה חלל המציגו ככלי ריק. וכך, וממילא, הפך כל דבר שאינו כנוע לו לאויבו בנפש; וכך, וממילא, היה לבדי כל־כך. מסתבר אולי שאין הלבדיוּת גורלה של אישיות, אלא תוצאה שלה.

כשלונו היה בראש־ובראשונה כשלון מגעו־ומשאו עם הציבור. הוא נקרא להיות מזכירו, והתיימר להיות שליטו. בימים הראשונים עוד היה יוצא אליהם ומבלה שעותיו ליד הרציפים. אך עד־מהרה חדל מזה. עתה שוב אינו מתהלך ביניהם, כביכול אינו אחד משלהם, אינו שייך להם, והוא זר כפוי וממונה עליהם. האנשים הרגישו בכך ועָינוּ אותו. בתאוות־השררה שבו הרגישו דרך זוטות של יום, בהנפת זרועו דרך־פתאום, בהטלת דגש חזק בפסוק נואל, שכל אנוכיותו נשתמעה ממנה, בהתלקחות־פתע של שלטון בעיניו. היו באים אליו לדרוש טיפול בענייניהם מחמת התפקיד אשר בידו, לא מחמת אישיותו, וממילא נמצאה סמכותו מעורערת על־ידם.

סמכותו המעורערת כרתה בלבו מחילות סמויות לעלבונות צורבים ולכעסים והוא ביקש להשתלט עליהם בחוזק־יד. אך לפי שלא השכיל לשלוט בהם בכוח אישיותו, ביקש להכניעם בכוח תפקידו בלבד. האנשים, מן הבחינות שלהם, לא ראוהו ראוי לתפקידו. על־כורחם היו מביאים לפניו את ענייניהם מתוך ספק כמעט גלוי שעניינים אלה ימצאו בידיו את הטיפול הנכון. היו חושדים בו שהוא מפעיל את השפעתו מאחורי הקלעים שלא בטובתם, שהוא חרד למוצא־פיהם של מנהלי־הנמל – יותר משהוא מבין לרוחם שלהם, שהוא נציגם ומזכירם. אילו ניתן להם לבחור בוודאי שלא היו בוחרים בו, ועזרא ידע זאת. אילו ניתן להם לבחור – בוודאי היו בוחרים בשייקה קוך. הוא־הוא האיש. בכל עת תמיד היה לנציגם הבלתי־רשמי של האנשים. אפשר ותיקותו עומדת לו, הרי הוא ספן ותיק, מן הראשונים המעטים ששרדו בנמל מאז היווסדו. אתה רק שאל אותו, מיד יספר לך בנפש חפצה כיצד הטילו את שקי־המלט הראשונים ויצקו את המזח; כיצד הגיעה האונייה הראשונה; כיצד פרקוה בים סוער והם חותרים עד צוואר במים. מפרק לפרק היה חבר בוועד ואין צורך לומר שהיה מעורב בין הבריות ודעתו נשמעת. אם יש מישהו הראוי להיות מזכירם של עובדי־הנמל, שייקה קוך הוא האיש.

עם שייקה קוך לא היה מסתכסך לעולם, כדרך שהיה מסתכסך עם פועלים אחרים. שניהם היו מתהלכים במין הבנה מוזרה, מתוחה מאוד, אדיבה לכאורה ואורבת בחשאי. אם שאר האנשים היו דנים את עזרא מתוך רתחה ומתוך מגע ענייניהם הפרטיים עמו, הרי ששייקה קוך היה דן אותו מתוך המושגים האחרים שקבעו בעולמו. מחמת כך היה דינו שקול יותר וגם חמור יותר.

היה עזרא מסתכל אל עבר האנשים הסועדים שם בניחותא את פת־הצהריים שלהם כנגד הרצאתו של לרר ולבו נוקף בו. כלום נתתי פעם את דעתי מי האנשים האלה כשלעצמם, מעבר לענייניהם המסורים בידי לטיפול? מעבר ליום־יומם כאן בנמל? להודות על האמת – מעולם לא היו בעיני אלא כמין חומר הצריך טיפול. וכי מה יודע אני על החיים שלהם בבתים שלהם, בערבם, בחוג משפחותיהם, עם נשיהם וילדיהם ושכניהם? מעולם לא ביקרתי בביתו של מישהו. כלום אשמתי היא זו שאף אחד לא הזמין אותי לביתו? אפשר שכן. אפשר זו אשמתי שלא עוררתי אותם לכך. אפשר שזו אשמתי שהבאתי אותם לידי כך, שלא יזמינוני אל בתיהם. פעולותיהם של האנשים כלפי מותנות, כנראה, ביחסי־אני כלפיהם וממילא אני אשם ואחראי לכל התוצאות.

מכל־מקום, היה מנמיך את רוחו בפני עצמו, כביכול הוא אחד שהם שניים, האחד מחרף ומגדף ומוכיח והשני מחריש ומקבל את הדין ומודה. ודין־ודברים זה היה, כמובן, מוגזם מאוד ומעמיד־פנים והאמת היחידה בו היתה הכרת התבוסה: כביכול מעל באמון שניתן לו או לא עמד בדיבורו או פירק מעליו עולן של חובות או הכזיב תקוות שתלו בו, כביכול.

ואפשר שלא כן – ביקש עזרא להציב שיקול של היגיון כנגד הרגשת האשם – אפשר שעבודה זו איננה לפי יכולתי ולשם מה להגזים ולדבר גבוהה גבוהה, במקומות שהדברים מתערפלים וכוללים וממילא הם חמקניים, שמא האמת היא קטנה וברורה ומוחשית הרבה יותר, כדי־כך שאפשר להצביע עליה באצבע. צריך רק להודות שהוא לא הושם במקומו הנכון. אלך לי אל היאה לי ויבוא היאה במקומי.

אלא שלא כן, ועזרא ידע שלא כן. כשלונו לא היה כשלון התמודדות יכולתו עם המשימה, אלא כשלון הגישה אל המשימה, אל העבודה מעיקרה, אל האנשים – גישה הנעוצה בסולם המושגים הפועלים בו, שלא מדעת אולי, על מקומו של האדם בעולם המעשים והפעילות.

בחוסר־אונים הסתכל עזרא בנמל שנדחק בפתחים של החלון והדלת, בתכונה הנמרצת והשתלטנית של המנופים, בדוברות העוגנות לאורך הרציפים, בלרר הניצב שם בעבר השני ונושא את דרשת יומו בת עשרים הדקות, וכל הדברים האלה נדו לו בחשאי ובעוגמה ובמין חבל־חבל שכך אירע לו לאותו אדם. ונהמת הים שהיתה עולה כל הימים מאחורי המזח הקטן העומד שם ענוותני, אך מוצק, יומם ולילה על נפשו בין הגלים הגבוהים, כבר החלה נשמעת באוזניו כלחש־פתנים של המרחקים – לחש מפתה וקורא ללכת אחריו אל איזה עולמות אחרים, מעבר למרירות זו שבלב, מעבר לדין־ודברים זה עם החובה, עם עולם המעשים והפעילות, המפתה לקום וללכת מזה תיכף ומיד, כביכול הליכה זו פתרונו וישועתו.

ליד הדוברה נסתיימה בינתיים הרצאתו של לרר, והסווארים והספנים ועובדי־המחסנים וכל השאר נתפזרו על־פני שטחו של הנמל הקטן ורק שייקה קוך נתעכב לידו של לרר והמתין לו עד שתחב את ניירותיו לתוך תיקו ורכסו במשיכה קלה. ואז הוליכו על־פני הרציפים ומשם אל המזח והם עלו ועברו לאורכו ושייקה קוך פרש את זרועו לעבר הים ולעבר היבשה וביאר ביאורים ומשקפיו של לרר נשמעו בצייתנות והלכו אחר סימני הכיוון של הזרוע המושטת. עמדו השניים בקצהו של המזח הקצר והם בלטו מאוד על רקע השמים הרבים שזרמו כולם בנחת אל האופקים שכיתרו אותם מסביב.

שייקה קוך תיקן את הכותונת הנשמטת מכתפיו והסביר ברחבות כיצד קם הנמל אך לפני שנים אחדות ולא נתענֵיו כלל להצניע את גאוותו על שנטל חלק באותו לילה רחוק. וכמובן שהים סער מאוד והקיבוצניקים שנזעקו מקרוב ומרחוק הלכו עד צוואר במים ואחד בּנִי הלך בראשם, והם סחבו את שקי־המלט על ראשם וכיצד נשתלח המזח מן היבשה טפח־טפח אל תוך הים כמין לשון רכה והססנית וכיצד קמו מיד הגלים לבולעו ולרר עמד לידו והקשיב.

‘זה היה בזמן שהתחילו הפרעות ונמל־יפו נסגר לפנינו’, אמר.

‘כן, כן, אני זוכר’, הפטיר לרר ומשקפיו נדחקו קדימה לראות.

‘אבל אתה זוכר מן העיתונים, לא?’ הבליט שייקה קוך את שייכותו הנמרצת לעניין, ‘כמובן, כל העיתונים כתבו עלינו’.

מן המזח הם עברו לתחומם של הארגזים והמחסנים שהיו גדושים והדיפו ניחוח של בר וניחוח של שפע עולה על גדותיו וריח מלוח של מרחקים שקרבו לכרוע על מפתנים של יבשת. טרקטורים קטנים עם מנופים עולים־ויורדים התרוצצו על הרציפים בין הארגזים ושייקה קוך עלה אף הוא על טרקטור כזה ומיד הפעילו לעיני לרר, ולרר הניף ידו לפרידה והלך לו אל צריפו של עזרא.

עזרא היה מעלעל בניירות שעל שולחנו, נטל מכאן ויישר מכאן, כמסדר סדרים במערכי־לבו. עד־מהרה הרפה וישב לו כצופה נכחו, ממתין לפסיעותיו של לרר שישמיעו עוד מעט את חירוקן על רצפת־העץ. וכשנשמעו הפסיעות, והצריף הקטן נתמלא דמותו הגבוהה והצנומה של לרר, הסיט עזרא את ניירותיו, כביכול נתפנה בזה הרגע כל־כולו ללרר וקיבל את פניו ב’נו, איך היה?'

‘עם נחמד’, ציין לרר והניח את תיק־ניירותיו על השולחן, ‘בייחוד היה שם אחד שייקה קוך. הוא הלך והסביר לי כל דבר. כיצד קם הנמל הזה וכל זה. לפעמים אני מהרהר לי, עד מה מרובים האנשים בארץ הזאת, הזוכרים בגופיהם כל מיני התחלות מפוארות של כל מיני מפעלים שנעשו חולין בינתיים וצמחו ברבות הימים ונשתכחו התחלותיהם’.

‘אתה מיצר על כך?’

‘מיצר? לא. כך דרכו של עולם. האנשים הולכים, הזכרונות משתכחים, ונשארים המפעלים’.

‘מפעלים בלי זכרונות מסוכנים כמו אנשים בלי עבר’.

לרר העביר שתי רגליו מעל הספסל ונתרווח ליד השולחן. נטל סיגריה מקופסה שלפניו ועד שלא הציתה שאל בנחת, כמציג שאלה למבחן:

‘מפני־מה אדם בלי עבר מסוכן כל כך?’

‘מפני שאדם בלי עבר הוא אדם שכל כולו הווה, שאין לו פשוט שורשים בשום עבר, שהוא פשוט קיים רק קיים וממילא גם עתידו מקרי בלבד ולא צפוי מראש’.

עתה הצית לו לרר את הסיגריה שלו.

‘יפה, יפה’, שיבח לרר את תשובתו של עזרא, כמורה הנהנה מתשובה מחוכמת של תלמידו. אורח־יחסים זה, שלא היתה נעדרת נימה קלה של התנשאות, פגע בעזרא, ורק כדי להתעלם ממנו כפל את נדיבות־לבו והציע תה ועוגות, מעשה מארח.

‘אדרבא ואדרבא’, נענה לרר.

יצא עזרא החוצה ופנה אל הקיוסק הצמוד לצריף מן האגף, וביקש להביא לחדרו תה ועוגות. משחזר לצריף, החזיק לרר עיתון־ערב וקרא בו.

‘אני רואה שעדיין אתה קורא עיתונים בוקר צהריים וערב, מה?’

‘כן, אתה לא?’

‘לפעמים. על־כל־פנים, אני משתדל להינזר מהם. וכי מה תועלת לי מהם, מלבד סיפוק סקרנותי? העיתונים רק מגבירים בך את אוזלת־ידך לגבי הכוחות האדירים הפועלים בעולם. ממילא אינך יכול לשנות דבר וזה מרגיז’.

‘אה, אפשר לעשות הרבה’, סבר לרר.

‘למשל?’

‘אפשר להגיב. אתה מגיב וממילא אתה שותף להכרעות’.

‘מבחינה אובייקטיבית אין זה משנה מאומה’.

‘הבט, עזרא. אמת היא שאין אתה יכול להיות אחראי לכל המאורעות המתרחשים בעולם. אבל לעולם אתה אחראי ליחסך־שלך למאורעות אלה וממילא לפועל־יוצא ממנו’.

‘אני משער שזה פרק מהרצאתך בוודאי?’

‘מכל־מקום, אין זה מפחית מאמִתותו’.

‘כאשר אתה מדבר, נדמה לי תמיד שמיד אתה מטיף’.

לרר לא נעלב.

‘באמת? לא שמתי לב’.

בינתיים הובאו התה והעוגות והם ישבו בשניים, פרושים בצריף ומיני המהומות של פריקה וטעינה הגיעו אליהם עמומים כלשהו, אבל נשמעו מאוד, בשעה שישבו להם ככה בשניים ובחשו כל אחד את התה שלו והכפיות נצטלצלו בכוסות ונשמעו ברמה בשתיקה הידידותית והאוהדת שנפרשה מניה־וביה, וכאילו שוב נתקרבו הלבבות. כדי כך שעזרא מצא שעה זו כשרה וטובה לפתוח ולספר על כשלונו ותבוסתו, כאילו היה ממשיך במקום שלרר זה עצמו הפסיקו יום לפני אמש. והיה קולו קולח לאט בדרך אל וידוי הדברים ונעימה של רחמים עצמיים כבר החלה נשמעת מהם כמרצע המבצבץ מתוך השק.

מהדורה מחודשת של גילוי־לבו בביתו – הרהר לרר והתערב מיד להפסיק לו את מהלכו בווידוי ופסק ואמר לו: ‘זה לוקסוס’.

‘מה כוונתך?’

‘להיכשל, זה לוקסוס שאין אנו יכולים להרשות לעצמנו. להיכשל, משמעו פתרון קל מדי ונוח מדי. אתה אומר לעצמך: “ובכן נכשלתי” ומיד אתה פטור מכל מאמץ והאחריות מוסרת ממך ממילא. אבל מאחריות אי־אפשר להיפטר’.

עזרא הליט את פניו בכף־ידו וישב מאוכזב ושותק. להקשבה אחרת ייחל, אוהדת, כמוה כמחילה חשאית ומעודדת. ואילו לרר, אך פצה פיו, ומיד היה מטיף ומוכיח. עזרא היה מאוכזב ושותק וכועס, אבל לא היתה לו ברירה אלא להקשיב, לפי שהוא עצמו פתח בשיחה. ולא נותר לו אלא לנזוף בעצמו על־שום שנתפתה בנקל כל־כך למה שנראתה לו קרבת לבבות, אך משום שישבו להם בשניים ובחשו כל אחד את התה שלו והכפיות נצטלצלו בכוסות בשתיקה אוהדת.

ואילו לרר כבר לא דיבר אל עזרא, כבר היה מדבר אל המונים רבים, כבר לא היתה זו שיחה בשניים, אלא פרק מתוך הרצאה. גבותיו נצטופפו בתוכחה רבה והוא היה נזיר שגיא ונורא הניצב בקנאות על כידוני עקרונותיו.

‘אין שום כפרה לשום עבירה ולשום כישלון ולשום מעשה’, המשיך לרר, ‘מפני שכל אדם אחראי לכל עצמו. זמן רב מדי ראו בכישלון חולשה אנושית הזכאית לחסדי המחילה. שקר, אני אומר. כישלון אינו חולשה אלא פשע, מפני שהוא תוצאה של השקפה מסולפת. ושקר המחילות והכפרות והחזרה בתשובה, לפי שאין שום עולם אחר ושום חיים משניים מזומנים לנו, אשר בהם נוכל לתקן את מהדורתנו הקודמת. הוצאנו לאור במהדורה יחידה וחד־פעמית ומהדורה זו היא מבחננו האחד והיחיד ללא שום אפשרות של תיקון’.

‘נלך?’, הציע עזרא חרש.

‘סלח לי’, אמר לרר, ‘אתה הבאת אותי לכך’.

קמו ויצאו מחרישים את הצריף והלכו לאורך הרציפים. פועלים שנזדמנו להם בדרך השיקו אצבע אל מצחיית־כובעם לברכת־שלום. השניים המהלכים בצעד קצוב השיבו להם שלום בזה האופן עצמו. הים אשר מעבר למזח הקטן היה מגלגל באוזניהם את המיית המרחקים שלו שפעמים היא נשמעת כנהי חיה גדולה פצועה ופעמים כנחשולי־סופה המתפרצים לקדש מלחמה בגבורה רבה.

הם יצאו את הנמל ובאו אל הרחובות שנשאו כנגדם את המולתם החפוזה, המאוכלסת אדם ומכונות ותנועה, ואנשים שמיהרו אותה שעה לבתיהם נשאו עמם בחירוף־נפש את מנת־חירותם שנשתיירה להם בין ערב ללילה.

הם החרישו כל הזמן. עזרא ביקש לדעת כיצד קולט לרר את הרחובות ואת האנשים ואת הערב, כיצד הוא נושא את מנת־חירותו שלו, שלא נתערערה על־ידי שום הכרת תבוסה והרגשת אשם. הוא ביקש לדעת כיצד ייכנס לרר אל ביתו, כיצד יפנה אל אשתו, יחייך אל ילדיו. מן הסתם יש לו ילדים. אפשר שמם אורי ודליה ואפשר איתן ונעמי. מה פתאום נעמי. תאב היה לדעת מה שם ילדיו. תאב היה לדעת כל דבר על לרר, על האדם מן התחום האחר. מבקש היה שיסורו לבית־קפה ויהיו משוחחים שם בשניים ליד אחד מאלו השולחנות הקטנים. יפה לשוחח בשניים ליד אחד מאלו השולחנות: שיהיה נשאל וישיב תשובות ויהיו מדברים כל אחד על חייו. יפה ששני אנשים מדברים זה עם זה בידידות. אבל כאשר לרר פותח את פיו לדבר, מיד הוא מרצה. או מטיף. אולי מפני שדרך הרצאותיו נעשתה להרגל דיבורו. תודה רבה, אינני זקוק למטיפים. אינני סבור שמישהו ייטיב להטיף לי ממני־עצמי.

והוא נזדקף פתאום כמי שהוחזרה לו בבת־אחת חירותו והושיט ידו לשלום.

‘חבל’, אמר, ‘לפני שעה קלה ביקשתי שנהיה משוחחים בינינו. ביקשתי לשמוע כל דבר עליך. ביקשתי לדעת את שם אשתך וכיצד אתה משוחח עם ילדיך, אפילו מה שמם ביקשתי לדעת. אבל אתה, כאשר אתה פותח פה לדבר, מיד אתה מטיף. תודה רבה, אינני סבור שמישהו ייטיב להטיף לי ממני־עצמי’.

‘אין לי ילדים’, הפטיר לרר.

עזרא החריש והצניע מבטו. ולאחר שגמר עזרא את שתיקתו הם היו ידידים ושניהם ידעו זאת ולא היה כל צורך לדבר על כך. הם הלכו מחרישים עד היכן שעתידים היו להיפרד ונשתהו.

‘ובכן’, אמר לרר.

‘כן’, אמר עזרא.

ועדיין נשתהו ועמדו.

‘תהיה מחר בבוקר ב“תנובה”, לא?’ קבע לרר דרך־שאלה.

‘ודאי’, הסכים עזרא.

ואחר־כך פנו איש לדרכו.


 

פרק שישי

עומד בית־הספר כבית־גנזים של זכרונות ומשמר בחובו לכל הרבים שנפוצו ממנו את ילדותם. כּלִבּה הזוכר של אם. בשעתו נפרשׂו מזה ומזה משטחי חולות קצרים שבידדוהו וייחדוהו כתחום לעצמו, להיות חַיִץ בין ילדותו של אדם לבין בגרותו. עכשיו בית־הספר נשתלב יפה בין בתי הרחובות שנדחקו אליו מכל העברים ולא שיירו לו אלא את מגרשו־שלו, אשר שני עמודים לכדור־סל תוחמים אותו מזה ומזה.

‘בוא, שאוליק, ניגש לשם’.

‘מה פתאום, מיכל?’

‘ככה, ניגש’.

וממקום תצפיתו על מרפסתו של ביקל רואה אותם נחום שפטל יורדים בכיוון בית־הספר, אל זכרונותיהם, והם צעירים ויפים ואוהבים. ידיהם לא היו משולבות, אבל נראו כאילו הן משולבות. מה זה שאין להם ילקוטים? מכאן היה שפטל רואה אותם יורדים בילקוטיהם, תחילה על שכמם ואחר־כך בידיהם, ורגליהם הקטנות היו משתהות הרבה בדרך והילוך שלהם מסתכסך על כל אבן ומהמוּרה והם שוכחים את עצמם ונזכרים פתאום, כהרהורים, וממשיכים והולכים, והשכונה עוטה לכבודם את הנאה בגלימותיה, זו הגלימה הבוקרית, כתונת־הפסים של אור־צל.

‘הביטי, כמה כסוח הדשא’, מתעכב לידו שאוליק ונד לו, לקטע־עשב זה שרגליים רבות רמסוהו.

‘כמה דריכות דרכו עליו, לפי האומדן שלך, מיכל?’

ומיכל צוחקת ומושכת אותו אל המבוא פנימה. מיד נפער לעומתם המסדרון הרחב והוא רחוש זכרונות. מדרגות־האבן המוליכות מכאן אל הכיתות נשתחקו בשפתן ושניהם באו בסוד והיו שותפים לדריכות הרבות שפגעו במדרגות־האבן. בדרך זו שותפת, בוודאי, הטיפה הבודדת לכוח המים האיתנים המבקיעים סלעים.

כאן נערכו נשפי־חנוכה וכאן דִקלמה מיכל ‘אל טל ואל מטר הרי בגלבוע’ ואבא ואמא ישבו בקהל הקרואים ושבעו נחת. בימים ההם היה אבא פועל בבית־החרושת לאריגה, עכשיו הוא מכהן שם כמנהל־עבודה. כאשר סיימה את בית־הספר, הלכה ללמוד בסמינר, להיות מורה.

‘בוא, שאוליק, נראה את הכיתות’.

עכשיו אחזה בידו ושאוליק הלך נגרר אחריה. בכיתה זו הייתי בת שש, הוי, הנה הספסל שישבתי עליו, השני בטור הימני, אלא שאת הספסלים החליפו בינתיים. המורה ציירה מיני ציורים על הלוח ואנו העתקנו אותם על דף. המורה אמרה שאנו כותבים שנה טובה. אמא, היום כתבנו שנה טובה. באמת? טוב, בתי, כתבי ושלחי לאבא, אבא ישמח מאוד. למה? אבא כאן ואני יכולה להגיד לו בעל־פה. האַ, לא, כתבי לו, עוד לא כתבת לו אף פעם. ואחר־כך היו לה צמות והיא היתה כבר ילדה גדולה בכיתה חי"ת, והילדים היו לנערים וכולם יחד היו פתאום נערים ונערות. שאוליק סיים את בית־הספר שנה אחת לפניה ונסע למקווה־ישראל. עד שלא היתה נערה, היתה תמיד בכיתה אחת נמוכה ממנו וסתם פספוסית קטנה שאין נותנים עליה את הדעת.

ובכיתה זו סיפרו על שאול וכאן היא דקלמה ‘אל טל ואל מטר הרי בגלבוע ושדי תרומות’. ואולי זה היה בכיתה אחרת. אך זה היה נהדר ואמא ואבא שמחו מאוד. ‘נשקול בדבר’, אמר אבא. והם ישבו ושקלו חישובים של הכנסות והוצאות ומיכל נשלחה1 לסמינר. תמיד ידעתי שאני רוצה להיות מורה, ועכשיו אני מורה.

‘איזו כיתה יתנו לך, מיכל?’

‘אינני יודעת, הייתי רוצה לקבל כיתה בי"ת’.

בייחוד היו יפים אותם בקרים חורפיים בכיתה, שבחוץ עדיין חשוך וצריך להדליק את החשמל ופתאום הם לומדים בכיתה אשר חשמל דולק בה בבוקר והמטר דולף בחוץ, דולף ודולף ומכה בשמשות, והילדים מקשיבים יותר מתמיד וקולו של וייס הזקן ערב מתמיד וכולם נעשו פתאום כמו משפחה אחת. והמטר בחוץ דולף ודולף ובכיתה בוער החשמל. ואני ישבתי על ספסל זה, הרביעי בטור והמחנך שלנו היה וייס.

‘אתה זוכר את וייס, שאוליק?’

‘בוודאי, וכי מה קרה לו?’

‘לא כלום, נזכרתי בו. פעם היה המחנך שלי’.

‘גם שלי’.

‘באמת? בוא נזמין אותו לחתונה, הוא בטח ישמח לבוא’.

‘הוא לא חיבב אותי ביותר. יש לך ראש לכדורסל, לא ללימודים, היה גוער בי. לכדורגל, תיקנתי לו. ואז נאנח ואמר אֶח, כדורים כדורים’.

אתמול פגשה אותו ליד הצרכנייה. אני מברך אותך, אמר. היית התלמידה שלי, ועכשיו את הקוליגה שלי. את יכולה להיות בתי, ועכשיו אנחנו חברים. כן, המורה, אל תגידי לי מורה, עכשיו אנו חברים. כן, המורה, מה זה? סליחה, זה מתוך הרגל. אחר־כך נאנח וייס ואמר, כן, כן. וניענע בראשו וקינח זיעתו ואמר, כך משתלבים הדורות, מיכל גבעול. גבעון, תיקנה מיכל. תמיד קראת לי גבעול, אבל שמי גבעון. זה מפני שדמית לגבעול, אל תשימי לב למחמאות שדופות של אחד זקן. מה שלומך, מיכל? כל־כך משונה. כל־כך משונה.

והוא היה נרגש מאוד וחזר ואמר, איך משתלבים הדורות. אני פשוט איני יכול לשכוח. כאשר באתי לבית־הספר של השכונה שלכם, עוד לא היה לנו בניין ולימדנו בבית פרטי. זוכרת, מיכל? אני הלכתי אז לגן, אומרת מיכל. את הלכת אז לגן, ועכשיו את מורה בבית־הספר שלמדת בו.

וייס הזקן רצה להגיד הרבה מאוד והיה מתפעל הרבה ורק חזר ולעס בחוסר־אונים גמור ולאט אותו פסוק עצמו, איך משתלבים הדורות, וזה יפה מאוד, יפה מאוד. והוא צחק ומיכל צחקה עמו, מפני הנימוס ומפני שהיתה שותפה לאותו דבר שהסעיר כל־כך את וייס הזקן ואשר לא ידע לבטאו כמו.

ואחר־כך נפטרה והלכה לה וּוייס הזקן עמד תחתיו, רכון כלשהו כנשען על מקל סמוי, הסתכל אחריה והרהר, אנו מהגרים, מבחינה זו אנו כולנו מהגרים. אמיגרנטים. אני מליטא, אשתי מפולין, הילדוּיוֹת של כולנו נוכריות זו לזו. אנו משתדלים כמובן להעלים עין מכך ומעמידים פנים שהכול כשורה. אבל זה לא נכון, מאוד לא נכון. אנחנו כמו עצים ששורשיהם חשופים על־פני הקרקע. מבחינה זו, אני אומר, נישאר אמיגרנטים עד שלא תבוא אחת מיכל שכזאת ואחד שאוליק שכזה. הם נולדו כאן וכולם יודעים את ילדותם. מהם, אפשר חדלה האמיגרנטיות ומתחיל להיות העם. כאן, אולי, ראשיתו האמתית של העם. אם יספר לה כל זאת תצחק ממנו, אף־על־פי שנערה נבונה היא. ולכן היה וייס הזקן נרגש כל־כך ועמד לו תחתיו והסתכל שעה ארוכה כיצד היא יורדת לה את הרחוב ונבלעת מאחורי העיקול.

כאשר היא באה אל מנהל בית־הספר, זקף המנהל אצבע סמכותית והתאמץ להיזכר בקושי, כיאות לאדם במעמדו, ואמר: ‘רגע אחד רגע אחד, לא זו מיכל שדקלמה לנו פעם “אל טל ואל מטר הרי בגלבוע?” נכון? מה דעתכם על זכרוני? ועכשיו תהיי מורה אצלנו, יפה מאוד, יפה מאוד. נו, ואת הכיתה תקבלי כאשר נעבד תוכנית־עבודה בראשית שנת־הלימודים החדשה. את בוודאי רוצה לקבל כיתה בי"ת?’

‘מנין לך?’

‘כל המורות המתחילות רוצות בכיתה בי"ת’.

‘אני באמת רוצה לקבל כיתה בי"ת, אבל לא מפני שכל המורות המתחילות רוצות בה’.

‘אלא מפני מה?’

‘מפני שזו כיתה נוחה להתחלה’.

‘הרי משום־כך רוצות בה כל המורות המתחילות! זה באמת יפה מאוד שתלַמדי באותו בית־ספר שלמדת בו’.

הוא נחמד, הוא בוודאי יתן לי כיתה בי“ת. ודני וגד ויעל יהיו התלמידים שלי. אני זוכרת את ההורים שלהם, בעודם נערים ונערות. כמה זה משונה שנעשו פתאום אבא ואמא. גם יורם יהיה התלמיד שלי. כאשר אני הייתי בכיתה בי”ת, היה כבר חיים זילברטל, הוא אבא של יורם, בכיתה חי“ת. הוי, חי”ת רחוקה מבי"ת כמו מכאן עד חוץ־לארץ, אבל את חיים זילברטל הכירו כולם. מפני שהיה מצטיין מאוד בכדורגל. ועכשיו יש לו בן ואני אהיה המורה שלו.

והיתה לה הרגשה שהיא חוזרת על עקבותיה, כיתה לכיתה, כיתה לכיתה, כביכול מעודה לא הרחיקה מעצמה והריהי מדשדשת וחוזרת אל ילדותה. בחרותה, והסמינר, דווקא אלה, הפכו במרוצת השנים והיו לזכרונות רחוקים, כמו ילדות. כל מורה מצויה, כנראה, סמוך לילדותה יותר מכל אדם אחר.

שאוליק ראה אותה מתייחדת עם זכרונות ילדותה שהיא גם ילדותו, והיא באמת יפה מאוד והוא שמח שהם נישאים וביקש לומר לה זאת תיכף ומיד ולא אמר, כמו לפנים לפני שנים, כאשר הרגשה זו עצמה ייחדה אותו מקהל הנערים, והיה גס ובוטה עד כדי להעליב והתבייש בה כדרך שמתביישים עד שלא מבינים. ומן ההכרח שהיה חלוש־דעת ומהסס ומרגיש לחייו מסמיקות כל־אימת שנער מן הנערים היה מזכיר את שמה. ודווקא אז היה גס במתכוון. ואחר־כך נסע למקווה ומיכל הלכה ללמוד בסמינר ועכשיו היא עומדת להיות מורה באותו בית־ספר שהיה בו ילד קטן והם עומדים להתחתן והיא כל־כך יפה ומתייחדת בזכרונותיה. הוא ידע שהוא כלול בה, כמו שזכרונותיו כלולים בזכרונותיה. אלה שאינם בני־ילדוּת אחת לעולם לא יבינו זאת.

אחר־כך נכנסה לכיתה אחרת שהיתה מרוחקת מן החלונות הגבוהים ודמדומי־הערב נקוו בה ביתר־שאת ומיכל אמרה:

‘כאן היתה כיתה גימ"ל’.

‘ואני ישבתי על ספסל זה’, קרא שאוליק והלך וישב על ספסלו.

‘הבט, נדמה לי שכאן לא הוחלפו כלל הספסלים!’

‘ודאי שלא! הביטי, את החריצים האלה חרצתי באולר שקיבלתי לחנוכה’.

‘אתה זוכר?’

‘ודאי שאני זוכר’.

עתה היה שאוליק משוטט בהתלהבות בזכרונותיו ומיכל שמחה בהתלהבותו.

‘אבל אחר־כך החליפו את הכיתות וזו היתה כיתה חי"ת’.

‘גם עכשיו זו כיתה חי"ת’.

‘כן?’

‘ודאי! לא ראית על הדלת? עכשיו זו כיתה חי“ת, כאשר הייתי בכיתה חי”ת כבר התאהבתי בך. אתה לא מאמין?’

עיניו נתחייכו בשובבות והיא הכירה בהן עקבות מבטיו מלפני ארבע שנים ומלפני חמש שנים, ואפילו לפני שש שנים, כיצד ניצתו בשובבות־פתאום, כאשר הערים על המורה; כיצד נתלקחו בכעס־פתאום בשעת משחקו עם חברים; כיצד שיקרו עיניו בחוצפה לאמא. עיניים שלו, של שאוליק, של האיש שלה.

‘תמיד רציתי שני דברים: בך ולהיות מורה’, אמרה מיכל.

‘תמיד את יודעת מראש מה שאת רוצה?’

‘משתדלת. מפני שלא הייתי רוצה שחיי יהיו צירוף מקרי של מקרים’.

‘זה כאילו את מתכננת את עצמך מראש’, צחק שאוליק.

‘אתה צוחק מפני שאתה מנסח את הדברים בצורה המעוררת צחוק. אני רוצה לבנות את חיי, שיהיו מסוימים מאוד, שיהיו איזו הגשמה של משהו. אינני יודעת מה יש כאן לצחוק ולהגיד שאני מתכננת את עצמי מראש. אני פשוט לא רוצה לחיות את חיי רק כפי שהם מזדמנים לפני’.

והיו יושבים כך על ספסל ילדותם, שרויים בצל זכרונותיהם ומשוחחים להם ויושבים עוד.

‘כאשר חילקו אותנו למקומות’, סיפרה מיכל, ‘ביקשו רוב הבנות לנסוע לכל מיני מקומות. תחילה גם אני ביקשתי לנסוע, אבל אני שמחה שנשארתי כאן. אני חושבת שזה יפה לחיות במקום שנולדתי בו וללמד באותו בית־ספר שלמדתי. לא הייתי רוצה כי חיי יהיו הרפתקה. אני רוצה לבנות אותם’.

‘כמו שבונים צריף?’

‘אתה צוחק? קודם צריף ואחר־כך בית גדול ויפה, למה לא?’

‘אם רק יניחו לך’.

‘למה אתה מתכוון?’

תאר לך רק תאר לך, כותב אבא במכתבו. תאר לך שלאחר כל העליות והקיבוצים והמאורעות והדם, שלאחר כל זה אנחנו תלויים בחסד שיקוליהן של איזו האיטי, או סיאם או אורוגוואי! שאיזה ציר מהאיטי או מסיאם או מאורוגוואי יחרוץ לנו את גורלנו! מי הם ומה שיקולם של כל אלה הצירים הנכבדים לעומת גרגיר אדמה אחד שלנו, אשר טוּפח וטויב בכל־כך הרבה חריצות ושקידה! כן, בן, מין חימה שכזאת בסגנון שכזה מתרתחת בי, כל־אימת שאנו מתדפקים על דלתותיהם של כל ההם הצירים כמו פושטי־יד, כמו דלפונים, ומנסים לרכוש אותם, להסביר, לשכנע. הפעילות שלנו מהווה, כנראה, את הקטע הבזוי והמעליב ביותר בכל החזית שלנו. וטוב ברגעים שכאלה לדעת, בן, שבקצה השני של חזית זו ישנה איזו ג’וערה וישנם אתה ושכמותך. מה לומר לך, בן, אינני חושב שאיזה עם שהוא נלחם אי־פעם על עצמאותו בצורה משונה שכזאת ועל־פני חזית ארוכה ומרובת־פנים כל־כך. יש לנו בסיסים בנמלי צרפת ואיטליה, רזרבות האדם שלנו חונות במחנות־פליטים, המלחמה שלנו נטושה על־פני ימים רבים וביבשת השבויה האחת. ואף־על־פי־כן מתדפקים נציגים שלנו כדלפונים אלה על דלתותיהם של צירי איזו האיטי וסיאם ואורוגוואי. כלימה ובושה! אבל חלילה, אינני מגנה את הפעולה הזאת; הלא אני עצמי משתתף בה. אלא שחרפה ובושה וכואב הלב.

ואף־על־פי־כן אני אוהב את עמי, עם במאבק, עם בדריכות, עם במאמץ. לעולם אני מתפעל מקיבוץ אנשים דרוכים למטרה, לעולם אני מתפעל מן האדם הנתון בפעילות, שהוא חץ שלוח ומכוון לאיזו תכלית. הפעילות כשלעצמה מתעלית אצלי כמעט לדרגה של השקפת־עולם. איני יודע מה פרצוף יהיה למדינה לאחר שתקום, אם תקום, אבל רע ומר יהיה לנו אם נחדל להיות דרוכים, אם נחדל להיות במאמץ, אם נרגיש את עצמנו כמו חיילים שגמרו את המלחמה והם רוצים ללכת הביתה. איזה בית? מבחינה זו אין ולא צריך שיהיה לנו שום בית לעולם־ועד. אבל סלח לי, בן, נדמה לי שהתחלתי לנאום. מה שלומך, בן? אמא מתאוננת שבאת לימים־מספר הביתה, וכבר אתה פורח. מה, שוב קורס? אינך מתאר לעצמך עד מה אנו מסתמכים כאן על הקורסים שלכם.

הנה אני כותב לך, ואיני בטוח כלל שמכתבי ישיגך בבית. אפשר אתה מובל בשעה זו לקפריסין עם כל ההם הישראליים שנתפשו שעה ש’שבתי לוז’ינסקי' פרצה את המצור ליד עזה? יפה שאותה אונייה פרצה את המצור. טוב שיש לנו גם אוניות ממין שכזה. כתבת שיש לך תוכניות, שאינך רוצה לחיות חיים של איכשהו. יפה, אבל כלום לקחת בחשבון שיעצרו אותך בקפריסין? (ואם לא נכלאת, הן יכולת להיכלא, או משהו לא־משוער אחר עלול לפרוץ אל תוך תוכניותיך). כשלעצמי, סבור אני שגם בתוך הלא־משוער והלא־מתוכנן ביותר יכול אדם שלא יחיה את חייו איכשהו, בחינת מגיב בלבד. שוב אני נואם? אז למה אינך מפסיק אותי. כשאני מדבר, תמיד נדמה לי שאני נואם. נו, הפעם אסיים. ואתה, בן, אל־נא תתהרהר לך שאם אבא מתפנה למיני מחשבות שכאלה, סימן שאיננו עסוק ביותר. טועה אתה, בני, המחשבות אינן עומדות בשום פרופורציה לזמן. מחשבות אינן זקוקות לזמן, כדי שיהיו קיימות. כמו החלומות. במידה שהזמן הוא פעלתנות, אין המחשבה עומדת בשום סתירה לו, לפי דעתי. נו, ולאחר שאילפתי את בינתך בענייני מחשבה וזמן, יכולני לסיים בלב שלם. אך כל־אימת שאני מדבר בפעלתנות, אינני יכול שלא לצרף לה תיכף ומיד את התלהבותי. איזו מהדורות־חיים רחבות מעניקה הפעלתנות לנתון בה. עד מה היא מעוררת לחיים תאים רדומים שבאדם, מרחיבה את תחומיו, מחלצת אותו מעזיבותו, מצמידה אותו למתהווה. כמוה כפולחן, כדת, כאמונה. איני מתקנא במתנזרים ממנה. אני שוב נואם, אני יודע. אין לי כנראה שום תקנה. אני פוצה פה ומיד אני נואם. סלח, בן. חוץ מזה, דברים אלה נוגעים לנחום שפטל, לא לך. ומה שלומה של מיכל? הריני זוכר אותה בעודה תינוקת. מסור לה שלום ואל־נא תמהרו להתחתן בלעדי. אגב, איני חושב שיניחו לכם לשקוט זמן רב. מקווה לחזור במהרה. אבא.

כזאת וכזאת כתב אבא במכתבו. כביכול היה משיב תשובה למיכל. למה הוא מתכוון, שאלה. עתה היה שאוליק שרוי בתחום שהעתיד צפון בו במרומז. נחיריו היו קרועים בניחוש לבאות. ‘איני חושב שיניחו לכם לשקוט זמן רב’, כותב אבא. ‘כשלעצמי אני סבור שגם בתוך הלא־משוער והלא־מתוכנן ביותר יכול אדם שלא יחיה את חייו איכשהו’. ואיך שם הלאה, ‘שלא יהיה בבחינת מגיב בלבד’.

‘כלל לא צחקתי, מיכל’, אמר שאוליק, ‘אני עצמי כתבתי משהו מעין זה לאבא’.

הוא דיבר ברצינות ומיכל הקשיבה לו ברצינות וזו היתה רצינות של נעורים המתייחדת עם עצמה ופחדים בה והיסוסים כמו בכל ייחוד אחר.

‘אינני מתכוון אם יניחו לך להיות מורה או לי חקלאי’, הסביר שאוליק. ‘לא לכך אני מתכוון. אני פשוט חושש שמא המאורעות ישטפו אותנו ואנו נהיה בחינת נפעלים בלבד ולא נרצה דבר ואנו רק נגיב. אבא כתב לי משהו בעניין זה, אבל אינני יודע. מי שלא התנסה בכך, איננו יכול לדעת אם אבא צודק’.

‘מה אבא כתב לך?’

‘הנה קראי’.

ושאוליק פרש לפניה את מכתבו של אבא. מיכל ניסתה לקרוא, אבל בינתיים גברה החשיכה והיא ביקשה ממנו שיספר לה את אשר כתוב במכתב. תוך כדי כך, יצאו את בניין בית־הספר ושוב היו ברחובה של השכונה, כביכול חזרו מילדותם אל שחרותם במהלך של פסיעה אחת. עוברים־ושבים, מכרים מילדותם ובחרותם כאחת, בֵרכום לשלום, והערב השכונתי היה פרוּז לחשיכות ושלושת פנסי־הרחוב היו דולקים כבר בגבורה.


 

פרק שביעי

עיקרה של השכונה רחובה הראשי ועיקרו של הרחוב הראשי כברת־הכביש שבין הצרכנייה לבין תחנת־האוטובוסים שהיא תחנה אחרונה לאותו קו. בימי חול משתהות כאן הנשים לשיחות דרכים קצרות ובשבתות מוליכים עליו האבות את עגלות תינוקותיהם. בנים שאבותיהם הוליכום בעגלות, מוליכים2 עתה בנים שלהם לטיול. כאן נסתדרו להפגנה הגדולה וכאשר אין איש ברחובות והרוח מערם בהם את אבקיו בהפקר גדול, מיד יודעים כולם שעוצר הוטל על השכונה או ששבתון פנימי הוכרז על־ידי הוועד הלאומי. פעם אחת כיבד חיים וייצמן את השכונה בביקור, ואז הקימו משני עבריו שערי־כבוד של ברוך־הבא. אם כברת־כביש זו תספר לך כל מה שעבר עליה, בה, ודרכה – יהיה בידך ספר תולדות השכונה. יש אומרים, ספרי התולדות של כל מקום בארץ דומים בעיקרם זה לזה.

אלו יוצאים את הרחוב בדרכם אל העיר ואלו באים אליו בדרכם מן העיר. אחרים משתהים בו סתם להנאתם, עומדים להם בפישוט רגליים ומעשנים. לפעמים משתלחים כנגדם סילוני־אור וטנדר צופר בחוזקה מכריז על עצמו ברמה. ואז ניסוטים כלשהו והטנדר עובר לו הלאה ובין כה וכה הומה קטע־דרך זה כל היום וכל הערב ואין זוכרים לכביש את חסד־נעוריו, היותו חולות־ישימון ואין מעלים כלל על הדעת שכל תולדותיו ימי־דור אחד בלבד ומהלכים בו ובוססים בו כאילו היה קיים והווה מששת ימי בראשית.

שרוע לו נחום שפטל על מרפסתו של ביקל, כמשפטו בערבים. קודם־לכן ראה את שאוליק ואת מיכל יורדים בכיוון בית־הספר אל זכרונותיהם, עכשיו הוא צופה אל הרחוב הרוחש את ריחושו הערבי המזורז ורואה את אהרון אהרוני מפסיע במתינות, כאדם באחוזתו, ויורד לו אל הספסל הירוק שבתחנת־האוטובוסים.

אם אהרון אהרוני נעל את מגפיו, סימן שהסתיו כבר בעיצומו. עם רדת היורה מוציא אהרוני את מגפיו, מצחצחם ומתקינם להליכה. נועל אותם ויוצא החוצה – מיד באות כל השלכות של עיר־הולדתו שבחוץ־לארץ ומשתטחות לסוליותיהם והוא בוסס ומדשדש בהן במהומה רשרשנית. אפשר שזה הטעם שכל סתיו בכל שנה נועל אהרון אהרוני את מגפיו, אף־על־פי שאין אלו אותם מגפיים שנעל בחוץ־לארץ, שההם נתרפטו ובלו, ומגפיים אלה נעשו בארץ. אף־על־פי שבימינו שוב אין אנשים בעיר נועלים מגפיים.

עומד לו הספסל הירוק מיותם באין־יושב, קשור בשרשרת לעמוד־התחנה כפרֵדה זו ליד האבוס שנתרוקן, ורוחות־הסתיו מטפחות בסימנית־התחנה המתנוססת בראש העמוד כדגלון שקפא. נענית הסימנית ומנהמת לרוחות המטפחות בה.

מפסיע אהרון אהרוני עד למקום שהרחוב נופל אל הכביש הראשי, הפרוּז לחשיכות מזה ומזה, משלב ידיו על גבו ונרכן לראות אם אין פנסי־מכוניות מרמזות מתוך האפלה הטרופה ברוח. אין אהרון אהרוני מצפה לאף אחד, דינה בתו־יחידתו מתגוררת עמו בשכונה וכל מה שנחוץ לו ולבו חפץ, נמצאים לו בשכונה. אבל לבו שמח לכל מכונית שבאה.

אותו סתיו עצמו המנעיל לו לאהרון אהרוני את מגפיו ומגיש לפסיעותיו ערימות של עלים משלכת רחוקה לבוסס בהן, מבריח את השכונאים שדרכם להיקהל בערבים ליד הספסל הירוק. ועכשיו הספסל מיותם ברוח, אין־יושב עליו. חבל חבל. מצותת אהרון אהרוני באוזניו ומעלה לפניו כל אותם קולות וכל אותם דיבורים שעשוי היה לשמוע מפי השכונאים, אילו נקהלו ובאו לכאן.

הרוחות נתעצמו בינתיים ואהרון אהרוני רכס את מעילו הקצר שאינו מגיע לברכיו, הזקיף את צווארונו ופנה לשוב אל השכונה. לא אמרנו שיש לו שפם? עתה בלט שפמו ביתר־שאת ומגפיו המצוחצחים והמצוויחים היו בוססים בתאווה בתוך השלכות הנכריות של עיר־הולדתו. האוטובוסים נוסעים להם בתוך האפלה כרדופי־רוחות, מורידים בתחנה נוסע־שניים, הופכים חרטומם אל הדרך שממנה באו ושבים בבושת־פנים על עקבותיהם. משלב לו אהרון אהרוני את ידיו על גבו ופוסע־יורד לבית־התרבות, אפשר יושב שם מי ומעלעל בעיתונים.

ובחדר־התרבות בער האור בגבורה רבה ונתעצם במלוא החלל, אף־על־פי־כן היה עלוב ועני כמו מלך בלי ארץ וארץ בלי אוכלוסייה, שלא ישב שם אלא ד“ר גראנאך לבדו ומעילו ותיקו מזומנים לפניו על כיסא. עודו מזמן עצמו להיכנס, סגר ד”ר גראנאך את כרך־העיתונים, נטל את מעילו ותיקו והלך לו. כיבה אהרון אהרוני את האור ושב אל הרחוב. כל זה בגלל הסתיו שבני־אדם עוקרים רגליהם ממקומות של ציבור ועושים להם ערבים לעצמם בבתיהם שלהם. חבל חבל. שאהרון אהרוני חיותו במקומות של ציבור דווקא. אם אין זה מישהו אחר, הרי זה עזרא. מה עושה כאן עזרא, שמא הולך לבית־התרבות?

עזרא הלך לו מחותל במעילו, מסויג כמו מחתרת.

‘אתה הולך לבית־התרבות, עזרא?’ שמח אהרון אהרוני לקראתו.

‘לבית־התרבות? מה פתאום לבית־התרבות?’

‘מפני שדרך זו מוליכה לבית־התרבות’.

הביט עזרא על סביבותיו כמי שטעה בדרכו.

‘אז להיכן ביקשת ללכת, עזרא?’

מעניין שהקטטות המעיקות ביותר אין להן כל סיבה, כביכול. עד שאתה תוהה מפני־מה ועל מה בעצם פרצה כל הקטטה הזאת, וכבר אתה שרוי בעיצומה. מה קרה בעצם? אותו ערב שב לביתו ברוח טובה דווקא, וברוח טובה פתח את הדלת לאור והחדר הקביל את פני דיירו במנוחתו הערבית השותקת והנכנעת. ואז בא אל תוך האור פנימה וסגר את הדלת בפני אפלות־המסדרון שנרתעו מיד אל תחומן. והדלת היתה סגורה בשקט, בביטחון, במנוחה.

ואז באה דינה מן החדרים הפנימיים והיא חמוּרה, בוחנת, שותקת. מיד פרש עזרא חיוך רחב על פניו שכיסה את כל הטעון כיסוי ומעתה ואילך לא היה מניח שום הזדמנות לחייך אליה.

הוא הושיט את עצמו לתוך מסכת המעשים הקטנים, הקבועים ועומדים שהערבים מזמנים לאדם והיה מסתער על השתיקה הדלוחה שעמדה בינו לבין דינה כמים מעופשים והיה מדמה לעצמו, שדינה אשתו מסתערת בוודאי מעברה השני של השתיקה ועוד מעט, עוד מעט תישמע המלה הפותחת סוּגרים, ויתפגשו דיבור בדיבור, כמו לב עם לב.

לאחר ארוחת־הערב נשתרע במושבו ופרש לפניו עיתון. זכרונו היטיב עמו והעלה לפניו את לרר ואת שתיקת־הידידות בטרם נתפרדו, והיה רחוק מאוד ממוצאו ונתון בעצם בשׂרה של שלווה זו, פריה המבורך של השגרה. וכבר היה מהמהם לפניו ומשלב רגל על רגל והעיתון פרוש בידיו והוא קורא בו: 'שוב פרצו חנות לתכשיטים עד מתי ישתוללו הבריטים ברחובותינו באמריקה מנחשים נשיא צרפת הכריז אנגליה החליטה סופית להעביר את בעיית ארץ־ישראל לאומות־המאוחדות על מה שובתים פועלי־המתכת אימת הגרדום על שני הפורשים, וכן הלאה וכן הלאה. ומה כאן? שתי אוניות־מעפילים נעצרו בקונסטנצה והאינדקס ירד והאינדקס עלה. הוי יש כאן סיפור מבדח!

וכאן צחק פתאום כנגד עיתונו והקיש עליו באצבעו וכבר התכוון לספר לדינה ברוח טובה את אשר הצחיקו כל־כך והסיט את העיתון.

עיניו הצוחקות נרתעו מפני עיניה השקטות של דינה שהסתכלו בו בחומרה, שלא במתכוון, שכוּחוֹת־עצמן, כאילו איננו מעניינה כלל והיא מסתכלת דרכו אל ענייניה־היא.

מיד נקטף צחוקו באִבּוֹ ופיו נשאר פעור וגבותיו נזדעפו בתמיהה שמסתברת לעצמה לאט־לאט. רגע נכמרו רחמיו על עצמו והיה עצוב לעצמו כאותו פסוק בשיר, מה עצוב האדם הצוחק לו ביחידות את צחוקו־שלו בתוך קהל מתאפק ושותק, ומשנהו השליך את העיתון מלפניו וקם והטיל פסיעה.

‘מרשעת. מרשעת מרושעת. זה מה שאַת’.

דינה הסתכלה בו מחרישה, מבטיה החמורים מרדו בהלך־רוחו הפייסני של תחילת הערב, לא הזדהו עמו, לא הודו בו, הפגינו הלך־רוח משלהם, זכרו מאוד, לא סלחו.

‘ובכן, את שותקת לך! טוב מאוד, טוב מאוד’.

לא הודה בזכותה להלכי־רוח משלה. כל דבר שלא נכנע לו העלה את חמתו.

‘מה את שותקת לך? מה יש? אולי את עוד הצודקת בעיניך? שותקת לך כמו הקיר הזה! מה עוללתי לך? מה יש? הגידי, הגידי’.

הפסוק האחרון נתרפה על שפתיו וכבר ביקש לסגת אל מוצאו, אל טרם־ביטוי. עודו בפיו, הכיר בגוזמתה של הטחתו ובפנים האחרות שזה מגלה באופן לא־צפוי כל־כך. והוא ביקש לסגת, למחוק את מה שנאמר, אך כבר היה מאוחר. כבר המדרון נטוי. הפסוקים שהשמיע היו נוכחים בחדר כמו השולחן הזה, כמו עובדה שלשווא תבקש לעקוף אותה.

‘חוזר אדם מעבודתו, מבקש לשבת בשלווה, לדבר אתך כדרך… כדרכם של כולם. ואת כמו כלום, שותקת לך, את, את…’

הצדקה זו שביקש להכמיר על עצמו כרחמים, נבוכה היתה והוא הכיר בכך. וכאשר שתק פתאום, הגיחו המבוכות מעיניו ושוטטו להן עלובות בשתיקה הפעורה בינו לבין אשתו. כדי להימלט מהן פצה פיו מחדש והטיל בה את לקחו בתוכחות ארוכות, בשקט, בשיקול־דעת, כביכול.

‘מרשעת את’, גרסו שיניו, ‘מרשעת מרושעת’.

הביטה בו דינה, לא אמרה דבר ורק הביטה והביטה, ואז קמה והלכה לה אל החדר האחר. שעה ארוכה לאחר־מכן היה עזרא שרוע במושבו ועיניו בוהות אל דלת־החדר, תמה להיכן כל זה מוליכו, כביכול לא הוא מחוללם של הדברים אלא פועל־יוצא מהם בלבד.

‘לאמא’, הפטיר עזרא, ‘אולי התקבל מכתב מאבא’.

שילב אבי־אשתו זרועו בזרועו של חתנו, דרך ידידות של גברים ואמר: ‘אלך אתך. אמא שלך מראה לי לפעמים מכתבים של אביך. היא יודעת שאני אוהב לקרוא בהם. לא מפני שאני סקרני, חלילה, אלא מפני שמכתבים אלה מעניינים. לפעמים הם ארוכים כמו מאמרים. מהיכן יש לו, לביקל, זמן לכתוב מכתבים ארוכים כל־כך? על־כל־פנים, איננו שוכח לשאול תמיד מה חדש בשכונה. וזה, כמובן, נעים לי מאוד. מפני שזה כאילו היה דורש בשלומי־שלי’.

‘ודאי, אבא מתעניין בכל דבר’.

‘בכל דבר’, דיגש אהרון אהרוני בהתלהבות ושפמו הרטיט, ‘בכל דבר ובכל אדם. זה מפני שהוא רואה את עצמו שושבין לכל דבר הנעשה בארץ. לא, אצלו אין דבר חשוב ודבר פשוט. פעם אחת שוחחנו על כך, אני ואביך, ואני יודע. אביך אדם גדול, עזרא. לא, המִשרה הגבוהה שהוא תופש לא העבירה אותו על דעתו. דוב־בר הוא בין המעטים שהם גדולים באמת’.

אותה שעה נכנסו לתחום הילת־האור של פנס־הרחוב. על קטע של מדרכה ממול, לפני המסעדה הקטנה, עמדו במפוזר כמה שולחנות וכסאות. זו המסעדה הקטנה שהיא היחידה בשכונה כולה. ביום היא מסעדה ובערב בית־קפה. בית־קפה פרברי, זנוח כלשהו, פרוז לרוחות ולחשיכות ואין בו אותה חמימות המצויה בבתי־הקפה אשר בעיר. כל באיו מיודעים זה לזה כמו בני־משפחה אחת והוא חסר אותה חמימות־פתאום האוספת בכנפיים רחימות אנשים המתלקטים בבתי־הקפה העירוניים. לאחרונה נעשה בית־הקפה בית־מפגש לנערי השכונה. בימים של קיץ הם יושבים בחול אשר מתחת לפנס, עכשיו, בימים של סתיו, הם יושבים על כסאות ליד שולחנות.

‘תראה את בני־הנעורים שלנו’, גיחך אהרון אהרוני ושרבב שפמו, ‘יושבים להם כמו לורדים, תיישים שכמותם, יושבים להם ככה ומזמינים הזמנות!’

והנערים, מקהלה של בלוריות וספיחי שפמים וחולצות פתוחות שצווארוניהן זקורים, ליוו את השניים בעיניים שותקות.

‘יושבים להם כמו אנשים מבוגרים, דרדקים שכמותם!’ לא התאפק אהרון אהרוני וגיחך בהתפעלות.

‘תראה, גם שאוליק ביניהם’, לא נחה התפעלותו.

ובכן, הוא ביניהם, אז מה? מה יש כאן להתפעל? לא ראה נערים נעשים גברים? יושבים להם על כסאות! ובכן ישבו להם.

‘שמע, אחיך נעשה בחור כארזים!’

ובכן, נעשה בחור. כל תינוק סופו להציב רגל וללכת. מה יש כאן להתפעל? כבר אין, כנראה, ממה להתפעל. נטפלו לאחיו ומתפעלים ממנו. מה יש? סוף־סוף מי הוא שאוליק? סתם פרחח בן־החולות. לא טוב ולא גרוע מרבים כמותו. מפני שהם זקנים ושאוליק צעיר, אז צריך להתפעל ממנו?

והוא עבר על־פני הנערים תחום, מופנם לעצמו, מתעלם, כביכול, משאוליק ומרעיו ומהתפעלותו המגוחכת של אהרון אהרוני. ודווקא היותו כמות־שהוא הקנה לו וממנו־ובו עליונות על אחיו, וכבר זקף קומתו וכינס שפתיו – לולא התמיה על עצם הצורך הדחוף (ולכן החשוד) להיות דווקא עליון על אחיו.

‘נער חבוב’, נקט אהרון אהרוני לשונם של נערי השכונה, ‘ברפיח ישנו מיטה ליד מיטה’.

הוי, אז נאסרו רבים, אבל את אבא הוליכו ללטרון. בלטרון השכינו את החשובים יותר. מה, אותך לא עצרו? אני באמת מתפלא. מחר בוודאי יעצרו אותי. את אבא לקחו ללטרון, לא? כן. ושאוליק? שאוליק ברפיח. טוב שאתה לפחות חופשי. מה טוב כאן, נהם לעצמו. הוי כמה ביקש עזרא שיעצרו אותו. אולי עצרו את שאוליק משום שהיו להם ידיעות ברורות על אבא, ושמא עצרו את אבא משום שנודע להם משהו על שאוליק. אותי, על־כל־פנים, לא עצרו. למה לא עצרו אותי? כל בחור וטוב עצרו בימים ההם. גם בנחום שפטל לא נגעו. אולי מפני שהוא זקן. ובכן, הלך עזרא אליו.

עזרא ושפטל נתקרבו מאוד בימים ההם. וכי מה, היית צריך לראות את עיניה של דינה. לא־כלום, אפשר שלא נתכוונה לשום דבר, אבל נדמה לי שיותר ממני השתוקקה שיעצרו אותי. לה, כביכול, היה מעצרי נחוץ מאוד. כאילו שימש המעצר מין תעודת־זהות מסוימת לאדם. מכל־מקום, נתקרב אל שפטל. אתה יושב בקרבתו חמש דקות ומיד הכול נסלח לך. יש לו מיני שתיקות שכאלה אל מול המרפסות העולות באור. במידה שכל מישהו מייצג אילו שהם עקרונות, הרי ששפטל ייצג עולם עקרונות אחר לגמרי. נוח, מבין מאוד, אפשר לומר, מבין בכל עת תמיד. מין הבנה שכזאת המפרקת ממילא את חומרתן של החובות. מי הוא שפטל? מתהלך לו אדם זה לידך שנים ואי־אתה מרגיש בו. איש לא שאל למוצאו. הוא היה עובדה שאין שואלים למוצאה. מעודו לא חילק סוכריות לילדים ולא החניף ולא צבט בלחיים. פעמים נִדב מרחוק חיוך של יוצא־חובה ותו לא. היה פרוש במסדרונו וחי לעצמו. היה פרוש וגווע לעצמו.

אבל שעה שאתה נצרך לו ומתכשר לכך, אתה מגלה אותו לעצמך ומתדפק על שלוותו והוא נרמז חלק כפתרון ואתה מוצאו ממתין לך זה־כבר, כמו תרופה בבית־המרקחת. ואז נעים מאוד במחיצתו, בצֵל הרחב והענף והרחום של בדי־דבריו הנפרשים להם לאטם ומצרפים שתיקה לפסוק ופסוק לשתיקה ושוב אתה ילד קטן שאולי גוערים בו לפעמים, אך אין מעמידים אותו לדין. וטוב־טוב שיש לאדם מין עיר־מקלט שכזאת, מקום בו הכול נסלח לו מראש.

וככה היה שפטל מדבר לפניו, כל פסוק ושובל שתיקתו נשרך לו מאחוריו – אלו שובלי השתיקות הרחימות, שהיה טוב כל־כך לצלול בתוכם באחווה, בהתמוגגות, ולהיות פתאום ילד פרוּק־אחריות ונמלט. ולהתנער אחר־כך מתון־מתון על־ידי הפסוק הבא שיוצא מפיו של שפטל וגושר על השתיקה ומצטרף לזה שקדם לו מעבר מזה של השתיקה. ואז נעשה פתאום לא כל־כך אכפת שלא עצרו אותך ואולי אפילו, אדרבא.

כנגד זה תמהו עיניה של דינה כל־אימת ששב הביתה: עודך כאן? מיד נצטמק עולמו שנתאושש כל־כך שעה קלה קודם־לכן אצל שפטל. ‘שמעת, היום עצרו עוד חמישה אנשים’. אני מבין, אני מבין. הרי זה אותו פסוק עצמו בשינוי נוסח: עוד לא עצרו אותך? ‘פלא שאיני כלול ביניהם’. ‘אף אני מתפלאה’. ‘ובכן, הזמיני את המשטרה שתעצור אותי, אם את מתפלאה’. ‘אל תהיה טיפש עזרא’. ‘אינני סבור שאני טיפש’. וכן הלאה וכן הלאה. ואחר־כך, כאשר העצורים שוחררו ושאוליק ואבא חזרו הביתה, וכל העניין נשתכח מלב, נשתכח אף נחום שפטל מלב. והוא חזר והיה לעובדה שאי־אתה שואל למוצאותיה. ושפטל לא התרעם כלל והמשיך להיות פרוש וחי לעצמו, פרוש וגווע לעצמו.

לאחר שסגרו אחריהם את פשפש־הגינה, נשתהה אהרון אהרוני ונשתאה למראה הגינה המטופחת להפליא שהקיפה את הבית.

‘איזה שושנים!’ נצטווח בחדווה, ‘ואיזה דשא סמיך! גננת מופלאה, אמא שלך. אביך ואמך הם באמת שתי ממלכות. האחד שרוי תמיד בנסיעות ובנאומים ובפומבי גדול ובכל ההן הישיבות ואמא שלך מולכת לה בממלכה הפורחת הזאת. איזו גינה מטופחת! ואני כבר חשבתי שהגן שלי הוא היפה ביותר בכל השכונה. בישיבת־הוועד הבאה אציע לארגן תחרות של גינות־נוי. אם לא אני, אז בלוּמה תקבל את הפרס הראשון’.

‘דעתו של מי פנויה עתה לדברים שכאלה’, משך עזרא בכתפיו.

‘מי שדעתו פנויה לעיקר, פנויה גם לכל דבר אחר’, פסק אהרון אהרוני את פסוקו.

הוא, הממונה על ענייני הביטחון, מארגן הסליקים, הוא לא יניח שבפניו יטיחו מיני הערות שכאלה. אהרון אהרוני יודע את מקומו; ואם הוא מציע תחרות של גינות נוי, חזקה עליו שהשעה כשרה גם לכך.

‘נלך’, אמר עזרא.

הוא עלה ראשון על המדרגות, ואהרון אהרוני בידר כנפי מעילו הקצר ודילג אחריו בתנופות גדולות. מהיותו מסורבל כלשהו, לא כבשו תנופותיו הגדולות אלא פסיעות קטנות בלבד.


 

פרק שמיני

‘לא התקבל שום מכתב’, אמרה בלומה, ‘אבל שבו, למה אתם עומדים? אני רואה שכבר נעלת את מגפיך, אהרוני, אז צריך לשתות תה. כשהסתיו בא עליך, אתה נועל מגפיים, כשהוא בא עלי, אני מרבה לשתות תה. ובכן נשתה תה’.

והיא הניחה את מעשה סריגתה וקמה לשפות את הקומקום על אש. נטל אהרון אהרוני בקצה אצבעותיו את המכנסיים או הסוודר או הגרביים או המשהו ההולך ונסרג בצמר וגיחך אל תוך שפמו.

‘שקדנית את’, אמר.

‘סבתא או לא סבתא’, צחקה בלומה וכל קמטי־פניה צחקו עמה.

‘היא סורגת מכנסיים בשביל רונית’, הסביר עזרא.

‘ואני, סבא שכמוני, איני עושה דבר בשביל נכדתי’.

‘אתה תוליך אותה לגן־החיות’.

‘ואיפה נחום שפטל?’ הניח אהרוני נושא אחד והעלה נושא אחר.

‘שפטל רוחץ את ידיו’, אמרה בלומה.

‘באמת שאינני מבין’, נתרטן אהרון אהרוני, ‘מצייר ומצייר ואף אחד עדיין לא ראה אפילו תמונה אחת מתמונותיו!’

‘ביקל ראה’, הפטירה בלומה חרש.

‘מפני־מה אין הוא מציג את תמונותיו?’ התעלם אהרוני מהערתה של בלומה ‘חי לו צייר בתוכנו ואין אנו מרגישים בו כלל. מזמן טענתי בוועד שצריך לערוך תערוכה קטנה מתמונותיו. אבל כשיש לנו תרבותניק שכזה בצלמו של ד"ר גראנאך!…’

‘ד"ר גראנאך הוא אדם תרבותי מאוד’, לימדה בלומה זכות על הדוקטור.

‘מה לי תרבות ומי לי תרבות כשאין זו מועילה לאיש!’ נתגעש אהרון אהרוני והתיר את כל כפתורי מעילו הקצר. כל מה שאיננו עשוי להועיל לשכונה, איננו מעניינו. יש, אולי, דברים גדולים בעולם. יש אולי שכונות נאות משכונת־עובדים זו, אבל הוא איננו דר בהן ולפיכך אינן מעניינו.

‘אינני מבינה כיצד אתה יכול לומר על אדם שהוא דוקטור, שאיננו מועיל לאיש!’ התרעמה בלומה דרך פליאה.

‘דוקטורותו זה עניין אחר, אינני טוען נגד דוקטורותו’, איתר אהרוני את נקודת־השקפתו.

הובא התה, ונחום שפטל בא וישב אתם. וכאשר פשט לפניו את ידיו לאחוז בכוס, הסתכלו כולם בכפות־ידיו והרהרו במה שעשה בהן קודם־לכן. האצבעות היו משוכות, שקופות, בלא דם. היה לו אופן מיוחד לאחוז בכפית, ואחר־כך, ברדת אצבעותיו אל מחתרת־כיסו להעלות משם חפיסת־סיגריות – הן נעו באטיות גמישה ומחושבת עד כי נדמה שהן חושבות מחשבות וחיות להן על־דעת עצמן. פעמים אחרות היית אומר שראשי־אצבעותיו בעלי נשמה הם. אהרון אהרוני פשט מעילו והטילו על המִסעד והיה יושב בהרחבה וחובק כוסו בשתי כפותיו. וכפותיו מלאות ובשריות היו וגבי אצבעותיו העלו פלומות של שיער.

‘היינו רוצים לראות פעם את התמונות שלך, שפטל’, הביע אהרון אהרוני ספק משאלה, ספק דרישה.

‘אין לי מה להראות’, השיב שפטל.

‘מה זאת אומרת אין’, פשט אהרוני את ידיו כדרך שהוא פושטן בישיבות ועד־השכונה בעת שהוא דורש הקצבה לענייני ביטחון והגזבר קם ומודיע שהקופה ריקה, ‘כלום אינך מצייר?’

‘אולי אני מצייר, אבל אין לי מה להראות’.

‘נה, נה’, גער בו אהרוני דרך חוק ודרך חנופה, ‘אם למבינוּת אתה מתכוון, אז אין לך מה לחשוש. אני בטוח שיש בינינו בקיאים בענייני ציור כשם שיש בינינו בקיאים בכל דבר אחר. ובכן, מה דעתך, נחום שפטל? אולי נסדר איזו תערוכונת קטנה בשביל תושבי השכונה? זה עשוי לתת לתושבים הרגשה טובה שאחד צייר יושב בקרבם ועושה למענם תערוכה. אולי אפילו יתגאו בך’.

‘מה לי שיתגאו בי’, השיב שפטל מסויג.

‘נה, נה’, צחק אהרוני צחוק של קריצת־עין.

‘לא, באמת’, ביקש שפטל להוכיח אדיבות.

עכשיו ניקה אהרון אהרוני את גרונו והתחיל מדבר כדרך שהוא מדבר בישיבות ועד השכונה.

‘אז שמע, נחום שפטל. אני, כבר מזמן רציתי להגיד לך. אתה יושב בקרבנו שנים רבות ועובדה זו מקנה לך, כמובן, זכויות מסוימות כלפי השכונה. אך עליך לדעת שעובדה זו עצמה מקנה אף לשכונה זכויות מסוימות כלפיך. כמו כלפי כל אחד אחר. וזכויות אלו הן החובות שלך. אנו לא נרשה שאתה תהיה יוצא־מן־הכלל’.

‘אל תציק לו’, לאטה בלומה כמבקשת על נפשו של שפטל. אולם שפטל פשט לפניו את כפותיו וראשי־אצבעותיו הארוכות והיפות ממששים אלה את אלה, כאילו ביקשו לטעום כל מלה היוצאת מפיו של אהרון אהרוני כדי לעמוד על טיבן ביתר דיוק, שדרכו היתה למשש את המלים בראשי־אצבעותיו הגמישים. ואפשר לא כן. אפשר שקל בהן מענה־תשובתו.

‘אינני יוצא מן הכלל’, משך שפטל בקול מרושל. ‘גם לי היו פעם אבא ואמא, כמו לכל אחד אחר’.

‘אַ אַ ה, אתה מתחיל להתחכם, שפטל! אבל אנחנו מתכוונים ברצינות’.

‘אנחנו?’

‘אתה רשאי לראות אותי מדבר אליך בשם ועד־השכונה’.

אין לו כל ספק לאהרון אהרוני שהוועד יסמוך אחר־כך את ידו על פעולה זו. ‘רגע אחד, חברים. לקחתי דברים עם נחום שפטל. אתם יודעים שנחום שפטל הוא צייר. ובכן, הגעתי אתו לידי הסכמה לערוך תערוכה בשכונה שלנו. דיברתו עמו בשם הוועד ואני מקווה שאיש מכם אינו מתנגד לכך. מה דעתך אתה, דוקטור גראנאך? סלח לי על שפלשתי לתחומך. אני, לטובת השכונה אני פועל. דוקטור גראנאך אולי יתרעם, אבל כולם ירגישו בעליל איזו מפעלים תרבותיים אפשר לבצע בשכונה. ואם תחומו של דוקטור גראנאך פרוץ, לא בי האשמה. אני, לטובת השכונה אני פועל. חלילה שאני מתכוון לתפוש את מקומו של דוקטור גראנאך, אבל אסור שגראנאך ייבחר בוועד הבא’.

‘אז מה רצונכם שאעשה?’ שאל שפטל.

‘תערוכונת קטנה בבית־התרבות. למען יידעו התושבים שיש לנו גם צייר בקרבנו. חוץ מזה תהווה התערוכה גורם חינוכי ממדרגה ראשונה להבנת האמנות בשביל בני־הנעורים שלנו. אנחנו נגיש לך את כל העזרה האפשרית ונערוך פתיחה חגיגית. אפשר גם להזמין את נציגי העיתונות ואני בטוח שדוב־בר יסכים לנאום. העיתונים ודאי ידפיסו את נאומו של ביקל ודבר זה יעשה פומבי גדול לתערוכה שלך’.

‘אולי באמת, נחום?’ מצרפת אף בלומה משאלה הססנית לדרישתו התקיפה של אהרוני. לא אכפת לה אם דוב־בר ינאם בפתיחה או שלא ינאם בה, אבל שיחדלו לרנן אחרי שפטל בשכונה ושלא יקראו לו יותר הזר והתמהוני והמתנכר. מה פסול מצאו בו, ששונאים אותו כל־כך? הריהו אדם ישר החי לעצמו מיגיע כפיו, איננו מנצל איש ואיננו מזיק לשום אדם. וכאשר אהרון אהרוני פקד עליו לצאת לעמדות בשעת המאורעות, היה יוצא. פעם אחת ביקשו ממנו לקשט את חדר־התרבות לכבוד חנוכה והוא עשה להם שניים־שלושה קישוטים נאים, הוי עד מה התפעלו כולם מקישוטיו! אבל מפני־מה מצמיח בהם אורח־חייו שטנה שכזאת? מה פסול מצאו באורח־חייו? שמא אין זו שטנה, שמא אני מגזימה. אולי זה משהו אחר לגמרי. על כל פנים עובדה היא שאיננו מקובל בשכונה. ‘מה ראה ביקל לאכסנו בביתו?!’ הביע פעם אחת משה כרמי את תמהונו המפורש ואלו שעמדו לידו החרו־החזיקו אחריו. ‘יוהרן שכזה!’ ‘על מה פרנסתו, על הציור?’ ‘חלילה, הוא פשוט תפאורן’. ‘איזה מקצוע זה?’ ‘מקשט חלונות־ראווה, תולה וילונות וכדומה’. וכל השאר משכו בכתפיהם, בעצמי ראיתי. מה פסול מצאו במקצועו? שמא משום שחבריו למקצוע רובם גרמנים והונגרים? אמרו שהוא יהיר ומתבדל, אף־על־פי שהוא מקפיד תמיד להקדים שלום לכל תושב.

אפשר שכך, אבל הם לא יכלו לסלוח לו את אורח־חייו. הוא כאילו חי על פי כללים אחרים והיה כמו מחתרת בשכונה. העקרונות ששפטל ייצגם, השכונה שללה אותם. כבר הכירו בו שהוא רק מתגורר בשכונה, הוא איננו חי בה. תושבי השכונה, דרכם שהם נזקקים זה לזה בדבר זה או אחר. שפטל היה מקפיד שלא להזדקק לשום אדם. ואף זאת לא סלחו לו. פעמים ראוהו מיסב עם דוקטור גראנאך בבית־הקפה שבפינת השדרה ופעמים נצטרפו אליהם חבריו הגרמנים של דוקטור גראנאך. היו מסובים להם ככה לעצמם, במין נחת־רוח שכזאת, מעשנים ודנים ביניהם על כל אותם דברים שכל אחד דן בהם, בשפתם הגרמנית המטופחת והרהוטה, והם מובדלים לעצמם בשפתם ובאורח־דיונם, ככת־סתרים המקיימת את פולחנה ומבכה איזו אלוהים ששבק חיים לכל חי. כך בוודאי יושבים ישראלים שנקלעו בפאריס או בניו־יורק, או בכל מקום בעולם. מעולם לא ראוהו מיסב עם מישהו אחר מן השכונאים. אולי באמת, נחום? מפצירות בו עיניה של בלומה. אבל שפטל נתן בה עיניים קשות ופנה לאהרוני.

‘אם נחוץ לך איזה קישוט לחנוכה או לפסח, אני מוכן ומזומן. אבל תמונות אין לי, כבר אמרתי לך’.

‘ומה שם בצריף?’ פשט אהרוני ידו לעבר החצר ופניו החמירו כמי שתפש את חברו בקלקלתו, ‘תמיהני שאינך מבין שאת טובתך אני דורש’.

‘טובתי?’

‘ודאי שטובתך, כדי שתרגיש את עצמך קצת יותר קשור אל השכונה. אוי לו לאדם שאינו קשור לטבור כלשהו. כדי שלא תהיה כאן בבחינת מתגורר בלבד. אינני יודע מפני־מה דווקא הציירים הם פחות אזרחים מכל תושב אחר’.

נחום שפטל הוסיף להיות רגוע ונינוח וזרועות־ידיו חבקו את ברכו המורמת. אך אוזניו הזדקפו כמו אוזני חיה השומעת קול שעטת מרדפיה. שלא תהיה בחינת מתגורר בלבד, אמר אהרוני. מקומו לא יכירנו בקרבנו, עלה אליו קולו של לרר מעבר לזמנים, מן העיר הליטאית הקטנה. אבל לרר לא התגעש כל־כך. כולנו היינו בני־טובים גומרי גימנסיות, ולרר קם ודרש בגנותם של אלה ההולכים להמשיך את לימודיהם באוניברסיטה. היה לא יהיה, פסק לרר, לעובדי־אדמה זקוקה הארץ, לא לאקדמאים. להכשרות צריך ללכת, לא לאוניברסיטאות.

יפה, יפה. נחום שפטל, ראשי־אצבעותיו היפות והגמישות שיחקו אלו עם אלו כדרך שהם משחקים עתה. אחד ברל’ה פיין קם ואמר כי ההורים שלו הביעו את רצונם שהבן שלהם יהיה אגרונום ואף הוא עצמו רוצה בכך. אגרונום, זה דבר אחר לגמרי, פסק נתן לרר בנדיבות, הארץ זקוקה לאגרונומים, אבל לא לדוקטורים־לפילוסופיה ולכל מיני הדוקטורים האחרים. וכאן הגיעה שעתו של שפטל להקשות: ולציירים לא זקוקה הארץ? אולי. אבל קודם־כל היא זקוקה לעובדי־אדמה.

וכל האחרים של אותה קבוצה עלו לארץ, ונחום שפטל סופו שיצא למכללות־הציור של העולם הגדול, והעולם הגדול של הימים ההם היה גרמניה וצרפת.

פעם אחת עשו לו תערוכה. תמונותיה היו גרועות מאוד וכל העיתונים אישרו זאת. ברל’ה פיין, שהלך ללמוד אגרונום, בא לראות את תערוכתו. אילו יכול היה, מן הסתם היה מגיף את הדלת ואינו מניח לו להיכנס. ‘אין מה לראות, ברל’ה, התמונות גרועות מאוד’. ‘אני איני מבין בזה הרבה. בתמונות איני מבין מאומה’; ‘כל המבקרים טוענים שהתמונות גרועות מאוד’. ‘באמת כך טוענים המבקרים?’ תמה ברל’ה פיין, ‘שמע מה שאני מייעץ לך, עזוב את כל זה ועלה ארצה. אני נוסע מחר וכבר המזוודות שלי ארוזות’. ‘כבר המזוודות שלך ארוזות?’ ‘כן. גמרתי את לימודי ומחר אני נוסע’. ‘וכבר אתה אגרונום? אז קבל את ברכתי הכפולה, שאתה אגרונום ושמחר אתה נוסע’. נחום שפטל, סופו שעלה אחריו וכבר תשע שנים הוא בארץ.

‘כבר תשע שנים אני גר כאן’, הפטיר שפטל ודיבורו רפוי בפיו.

‘זה לא משנה, בית־מלון לעולם אינו הופך בית לאדם, אפילו יגור בו כל ימי חייו’.

‘נדמה לי שאתה מגזים קצת, אהרוני’.

אלו ביטויים חריפים שדגדגו את לשונו של אהרון אהרוני, אבל הם נדחקו מפני כבודה של בלומה והוא לגם את התה שלו ברוגזה כבושה.

מעבר לחלונות יצא הלילה לכבות את המרפסות הדולקות באור. בלומה שבה למעשה־סריגתה. עד עתה שתק עזרא לבדו, עכשיו שתקו כולם. כאשר דיברו, דמתה שתיקתו של עזרא להקשבה ולפיכך לא השגיחו בה. עתה, שכולם שתקו, נתבלטה שתיקתו כחטיבה בפני עצמה. נתנערה בלומה ושאלה אם רונית עדיין מתעוררת בלילות. אהרון אהרוני ביקש לספר לבלומה על הרעיון שלו בדבר תחרות של גינות־נוי, אבל הוא כבש את רצונו מפני הרוגזה שרתחה בו. לבסוף, כאשר הגיעה השעה לכך, נפטר והלך לו ועזרא הלך עמו.

‘אינני מבינה מפני־מה אתה מתעקש כל כך’, אמרה בלומה לאחר שאהרוני ועזרא הלכו.

‘אבל מה אכפת להם אם אני צייר ומה שאני מצייר’, טען שפטל בשלו.

‘כשאדם עושה משהו, זה אכפת לכולם’, הביעה בלומה את סברתה.

‘אני רואה, בלומה, שדעתך, כדעתו?’

‘אינני יודעת אם דעתי כדעתו, אבל לא שמעתי שאדם יתעקש כל־כך בדבר שהוא לטובתו’.

‘לא כדאי לדבר בזה’, הפטיר שפטל כמי שסוגר אחריו דלת וסוף פסוק.

תמיד הוא מתחמק מלומר דברים ברורים ואין כל טעם לבקש שיפרש. תשע שנים מתגורר שפטל בבית הזה ועדיין הוא לגביה בחינת ראשי־פרקים בלבד. על איזה חיים הוא שומר שם, מאחורי העלמה זו? דוב־בר לא נהג כך מעולם. באורח־דיבורו של דוב־בר לא תמצא כמעט שתיקות. כל־כולו מפורש וגלוי כאור־יום. כחבר. זהו, שיותר מדי היו חברים בחייהם, יותר מדי אח ואחות. בלומה נכספה לקצת תעלומה ונחום שפטל הגישה לה מהמין הזה מלא חפניים. אף־על־פי שאם יתפרטו לפניה יום אחד ראשי־פרקיו, אפשר שלא יתגלו בהם שום דברים של ייחוד. ומוטב, אולי, שיישאר כך, ראשי־פרקים בלבד.

שעה ארוכה סרגה בלומה בשתיקה ושפטל הסתכל בלהטוטי אצבעותיה בצמר. וכאשר פתח פיו, היה מספר בשקט, כפי שמספרים זכרונות רחוקים.

‘אם להודות על האמת’, אמר, ‘אז אני דווקא כן הייתי רוצה בתערוכה. אבל דווקא משום כך לא אסכים לערוך אותה. מפני שאני, בלומה, אני חי לי בכמיהות, לא בהגשמתן. אני רואה את עצמי אויב גדול של ההגשמות, מפני שהתשוקות והכמיהות הן שמקנות לאדם אלוהים’.

‘מה אלוהים יש לך, נחום?’

‘אל תלגלגי, בלומה. אלוהים שלי זהו ההווה’.

האלוהים שלו זהו ההווה. כל־עצמו שסיגל לו כושר זה להידבק כעלוקה בכל רגע יחיד כאילו הוא סופו של עולם, לפניו ואחריו אין כלום, והיה חי בתחומו עד תמציתו. כל רגע היה ממלכה לעצמה, הווה מוחלט שנולד ומת ואיננו מוליד שום דבר אחריו. רגע שהוא עקר. שפטל היה חי אותו באופן שאין לו עתיד ואין לו עבר. אדם שהוא עקר. ולא אכפת לו כלל מאין הוא בא ולאן פניו מועדות. עכשיו הוא נתון להסתכלות זו בלהטוטי אצבעותיה של בלומה בצמר באופן שהוא מתעלם לחלוטין מן הלילה העומד בפתחים, על אפלתו וחלומותיו, ואפשר גם סיוטיו. ובבוקר שיעלה אחריו יהיה נתון בספל־הקפה שלפניו, בו ובכל אשר בתוכו, ואם ישא עיניו מעבר לשולי הספל, לא יראה לפניו אלא נוף של בתים בלבד ודרכים הנקטעות מכאן ומכאן, ואנשים בהן ומכוניות וקצת שמים וכל הדברים האלה לא יכילו אלא את אשר יגישו לו בתחומו של רגע קטן והווי זה בלבד. וכך היה מתעלם במתכוון מן האופקים העולים ושוקעים מזה ומזה ומטפח את עצמו ביודעים להיות שקוד על הוֹויו המפוצלים לשעות ולרגעים, הם וכל אשר בהם, לכרסם את עיקרם ולהשליך את השיירים לגרוטאות של התוהו ולא אכפת כלל מה שורש יכו שם, שדותיו של איזה דור יזבלו ומה יעלה בסופם.

‘איך יכול הווה להיות אלוהים? דוב־בר אמר פעם שהווה בלבד, זהו היאוש. ואני חושבת שהוא צודק’.

נחום שפטל קם. קודם היתה דעתה כדעתו של אהרוני, עכשיו דעתה כדעתו של בעלה.

‘כבר מאוחר’, הפטיר אמירה מרושלת, ‘נדבר על כך פעם אחרת’.

והוא גרר את עצמו אל קיטונו, הוא המסדרון הרחב של בית ביקל ליד המטבח. אף־על־פי־כן הסתכלה אחריו בלומה בחיבה.


 

פרק תשיעי

אהרון אהרוני ועזרא הלכו עד למקום ששם דרכיהם נפרדות ונשתהו.

‘ובכן’, אמר אהרוני.

עזרא עמד שקוע במחשבות. שוב היה מחותל במעילו כנגד הרוח ותָחום לעצמו ומסתכל בנערים, בזו המקהלה של בלוריות ושפמים וכותנות פתוחות שצווארוניהן זקורים. הנערים העתיקו בינתיים את מקומם ועברו מבית־הקפה שהגיף תריסיו ונשתלב בחשיכה, אל המגרש שמנגד. והפנס הגבוה על עמודו אשר שם קיבלם בזרועות־האור שלו, כאמא רחימאית. אלה עומדים ואחרים יושבים בחול וכולם באור. והם משמיעים שם דברים וצוחקים צחוק כה וצחוק כה ויש אחד מאריך וכל נאומו בן פסוק או שניים ואז כל השאר מקשיבים, הוי עד מה הם יודעים להקשיב. איך הם מקשיבים ואינם נכנסים זה לדברי זה ומניחים לכל אחד לסיים פסוקו, ואיך הם יודעים לפַתח איש את דברי רעהו ולהמשיך במקום שהקודם הפסיק ואיך שהדברים משתזרים. בין כה וכה נוצקו אצלם גינוני התנהגות מיוחדים אך להם ואיש לא הבחין בכך. כיצד הם מנומסים בפראותם ובעלי־כבוד על־פי דרכם.

‘טיפוס אנטי־חברתי מובהק’, פסק אהרון אהרוני.

‘אתה מתכוון לשפטל?’

‘ודאי. הרי לך טיפוס אנטי־חברתי מובהק’, הדגיש אהרוני פסוקו לאט ובהטעמה, כמי שגוזר את החמוּר בדינים.

עמדו להם שני הגברים בין החשיכה לבין אורו של הפנס, אשר בהילתו ישבו הנערים, ודיברו זה אל זה. אחד מעילו ארוך ואחד מעילו קצר ורוח־סתיו מטפח על כנפי שניהם.

‘הוא פשוט טיפוס כזה’.

‘מה זאת אומרת הוא פשוט כזה?’ לא סבל אהרוני ערעור כלשהו על משפטו. ‘כלום מוגמרים הטיפוסים מטבע ברייתם? והיכן הרצון והעקרונות והחינוך העצמי, מה זאת אומרת?!’

‘הוא פשוט אדם בודד שכזה’.

‘למה אתה מתכוון?’

‘הבדידות מסגננת, כנראה, את האדם על־פי דרכה’.

עזרא הביט בעולם צוותאי נמרץ וצעיר זה שהמה לו ברעוּת רבה מתחת לפנס. פרחחים אלה מאתמול, כיצד עלו וצמחו והם רציניים וכבר כבר גברים צעירים כאשר הוא עצמו לא היה מעודו. כיצד בני־חולות אלה יודעים להיות חשובים לעצמם וידידים זה לזה. לי עצמי לא היו ידידים מעולם, וזו אמת לאמתה.

אהרון אהרוני נתפרק מכעסו באלו פסוקים נוספים שהטיח בגנותו של שפטל ואחר־כך נפטר מעזרא ופנה לדרכו.

‘זו אמת לאמתה ורעה שברעות. לי לא היו ידידים, ומה שגרוע יותר, מעולם לא הייתי ידיד למישהו’.

והוא עמד שם כך בחשיכה, מנגד לנערים הכנוסים באור־פנסם וזכר שעה אחת רדומה של שבת אחר־הצהריים, שבה נדד מדלת נעולה לדלת נעולה במלבנו של חדר־המדרגות והוא ילד קטן ונבוך. אותה שבת נזפה בו אמא שלו. על שום־מה נזפה בו? על־כל־פנים נזפה בו. אבל הוא לא בכה. הוא זוכר בפירוש שלא בכה. הסתכל בה, באמא הכועסת עליו, ראה את הדלת בהיסגרה ונשאר בחוץ, במלבנו של חדר־המדרגות המיוזע והמנומנם, חדר־מדרגות מנומנם ונאלח של שבת אחר־הצהריים. כלום היה זה בביתם בשכונה או בדירתם השכורה בעיר? על־כל־פנים, היה זה חדר־מדרגות נאלח ומיוזע ומאובק של שבת אחר־הצהריים. תחילה ישב על המדרגות ואחר־כך הלך אל הדלת של יוסי ודפק בה. הפעמון היה גבוה והוא הקיש בדלת באגרופו, תחילה בראשי־אצבעותיו, חרש, בהתרפקות, בתחינה:

‘יוסי… יוסי…’

ואחר־כך בהרמת־קול, בנקישת חוד נעלו:

‘יוסי! יוסי!’

אך הדלת נשארה סגורה ועקשנית. והשעה היתה נאלחה מאוד, שעת שבת אחר־הצהריים במלבנו המאובק והיגע של חדר־המדרגות. מעבר לדלתות היו גופים מזיעים שרועים על סדינים לבנים ונחרו נחרות דשנות, סמיכות, דביקות.

‘יוסי! יוסי!’

בבת־אחת נפתחה הדלת והוא הסתכל בה, באשה שהופיעה רגוזה בפתח, באשה בחלוק, באמא של יוסי, ששערותיה פרועות ופניה מזיעות.

‘איפה יוסי?’

ותלה את עיניו בשפתיה כדי שתגיד: היכנס, עזרי. שתכניס אותו פנימה, מעבר לדלת, מחדר־המדרגות המשועמם, אל החבר שלו, אל יוסי.

‘יוסי בבית?’

‘לך הביתה, למה אתה דופק? יוסי ישן, לך לישון’.

‘אז תמיד הוא ישן?’

‘עכשיו הוא ישן’.

‘אבל תמיד הוא ישן’.

‘הוא ישן, לך. כולם ישנים’.

והדלת נסגרה בטפיחה זועמת. דלת רעה שמאחוריה החביאו את יוסי ואינם מניחים לו להיכנס אליו. עתה לא נותר לו אפילו על מה להתדפק. לא חרש ובתחנונים ולא בהרמת קול ובהתרסה. יוסי ישן, ודי. מבטים אלו שלו שנשתלחו אל הדלת הלמו בה יותר מאגרופיו.

חזר והתיישב על המדרגות, יחידי וקטן על־פני המדרגות הרבות. ואחר־כך הניח אותן וירד אל מגרש־ההפקר השבוי בין אחורי הבתים, בין גיגיות־כביסה ולבנים שנתלו לייבוש, מגרש שומם וזנוח של שבת אחר־הצהריים. הלך הילד, שותק מאוד ועצוב מאוד, הטיל פסיעה ונשתהה, עוד פסיעה ונשתהה וחיטט בעקבות שהותירו שם הילדים משעות־הבוקר השמחות והעליזות. חפן חול בכפו ופשׂק אצבעותיו והחול ניגר בין אצבעותיו. אחר־כך נשתופף וישב. הכול סביבו דמום. מוגף. מת. נשא עיניו אל כה ואל כה, אבל כל התריסים מוגפים היו, גם תריסיו של יוסי. למלוא אורך הדרך הילך לו אחר־הצהריים לבדו. ויוסי ישן ואמא של יוסי אמרה ‘לך, יוסי ישן’ וסגרה אחריו את הדלת.

דמעה אחת, מלאה, נוצצת, כבדה מאוד, נשרה לאטה מעינו על לחיו ומשם נפלה וטבעה בחול. מיד אחריה תכפה דמעה שנייה ואחר־כך ניגרו הדמעות צמדים צמדים. נשא את ידיו מן החול לנגב את עיניו הבוכות והחול דבק בעיניו. הוא בכה ויחידי היה בבכיו והדמעות הוסיפו לבוא מעיניו צמדים־צמדים.

אחר־כך חלפה אולי שעה ארוכה ואולי שעה קלה ותריס אחד חרק בתוך דממת הצהריים ואחריו שני ושלישי וגברים בפיז’מות הופיעו על המרפסות ושילחו בחלל פיהוקים ארוכים והנשים באו מפנים הבית והתרפקו עליהם וכולם יחד הלכו לשתות תה. אז ידע כי שעת אחר־הצהריים השבתית חולפת לה. ילד אחד הופיע על המגרש ואחריו שני ושלישי וכולם בבגדי־שבת ושערם סרוק ואף אחד מהם לא היה כאן לפני־כן ולא ראה את המגרש בשממונו ואת עזרא בבכיו. עזרא קם, ניער את ידיו והלך אל ביתו ואמא עמדה בפתח וגערה בו.

‘איפה התלכלכת כל־כך? מניחים אותו לשעה קלה, וכבר!’

הסתכל בה, בזו האמא הגוערת בו, בזו האשה שגם היא בחלוק, וגם שערותיה פרועות וגם היא מזיעה. דומם נגרר אחריה אל חדר־האמבטיה ואמא רחצה את פניו וידיו והחליפה את בגדיו והוא שתק, כל העת שתק ולא השמיע מלה ואמא לא ידעה שהוא בכה יחידי במגרש הריק ודמעותיו טבעו בחול.

שאוליק התעורר בצוויחה וכולם הלכו לראות מפני־מה הוא צוֹוח. עזרא היה הבן הבכור, הילד הגדול, אשר שתק את בכיו ולא הגידו לאיש ושאוליק צווח מתוך מיטתו. כך אני זוכרו תמיד, צווח מתוך המיטה ומתוך הלול. ועכשיו שאוליק יושב בחול מתחת לפנס ויש לו ידידים.

כמובן, היה יושב עם אנשים בבתי־הקפה, נכנס אתם בוויכוחים ומשחק אתם בשח. אך הם לא חדלו להיות אובייקטים שניצח אותם או שנוצח על־ידם. מעודו לא חרג מתחום זה של יחסים. היה משחק אתם, לפי שאין אדם משחק עם עצמו. וכשנצטרך לאיזו אוזן נטויה שתקשיב לו, היה נטפל למי שהזדמן בדרכו ומגיר אל תוכה את ענייניו. הנה הדרך שנצרך לבני־אדם. פעמים אורח־יחסים זה נראה כאורח של ידידות, אבל זו אינה ידידות, אני יודע, אני יודע. זו רעה שברעות מפני שמעוותת ומפרקת ומנתקת מן הטבור הגדול של היחד. שיחד זה מתעלה ונעשה חשוב יותר מעקרונות, מדת־אבות, מהיגיון.

אבל אני לא רציתי בכך, חיי עדים שלא רציתי בכך. אז מפני־מה אתה מתרפק כל־כך בגעגועים נלהבים ובקנאה שכזאת על הרעוּת ההומה לה ככה מתחת לפנס? אפשר שלא רצית בכך, אבל חייך נשארו מנגד לרצונך, ולכן הם הדגשה יתירה לשלילה. אפשר שרצונך רצון של לכאורה הוא והצהרותיו, לכן, אינן נאמנות כלל. ואין חייך עדות לרצונך אלא אדרבא, עדות שגברו על רצונך, שרצונך האמתי, משמע בהם והגיונם־שלהם הוא־הוא רצונך.

שעה ארוכה דנו הנערים באיזה עניין וכולם היו מעורבים בדבר וחיוו דעות בקטעי פסוקים ובראשי־פרקים והטריחו את מִילָנו לכאן ואת פראג ואת פאריס ומישהו הזכיר את ג’וערה בתוך הדברים ומיד היתה השיחה מוסחת מעיקרה ונטפלו בעקשנות לההוא המסע הארוך אל המדבר ופתחו בזמר הכרוך באותו מסע והיו מזמרים להם ככה בנחת ובהמהום בתוך הלילה. ומיד היה כאן ההוא המסע והמדבר וההרים עד שחזר מקשן אחד ושאל ובכן מה בנוגע? אז כבשו את זמרתם וחזרו לדון בעניין. מעניין לעניין סיפרו על הגשר ההוא וזאב’לה שהשתתף באותו מבצע החל מספר בהרחבה כיצד פוצצו אותו וכיצד חרק חריקה גדולה וצנח מזה ומזה, עד שנהיה מאוחר מאוד ואחד קם בינתיים, ניער ידיו מחול וקרא:

‘ובכן, הולכים?’

מיד הסתכלו כולם בשעוניהם וקמו.

עזרא הניח אותם מסתכלים בשעוניהם ועבר על פניהם אל ביתו.

בדרך פגעה בו דממה רחבה וידידותית כמעט, כמו אימה נושנה מורגלת הנושמת לה נשימות דקיקות וחלושות על פני שטחהּ. ונשמעו בתוכה כל שאמרה לו דינה וכל שהוא אמר לה וכיצד קם ונמלט מן הבית. ועוד הוסיפה ולחשה באוזנו דברים בוטים בנועם־שפתיים, כדרכן של הדממות המחניפות והצבועות, כדברים העומדים בפתח הלב והלב יודע שהם עומדים שם ודוחה את כניסתם. והוסיפה וסיפרה והיתה למראָה ששיקפה לו את דיוקנו והוא ראה את עצמו ונשתהה מעט להמתין עד שיירגע לבו ויתכשר להופיע בביתו כמשפטו – רכוס, קפדן, שליט, שאיננו מגלה דבר ואיננו משתף, זה הבעל החוזר ממקום שחוזר והוא שררה והוא תקין והוא רכוס, וכבר חיוך של נועם עולה ומבצבץ ומשתכן בין עיניו.

הוי, טוב שדינה ישֵנה. חיוך הנועם שבצבץ לשווא בעיניו, כבה מיד. נתפשט ועלה על יצועו וכיבה את האור.

עתה פקחה דינה את עיניה. היא שמעה אותו מדשדש ועולה במדרגות בצעדים נטולי־הד, מעלה את האור, מתפשט, מכבה אותו. היא שכבה בעיניים עצומות והיתה ערה כל העת.

דרך חרכי התריס השתרבבה חתיכת־ירח מרובעת וקווקוית. בגדיו ובגדיה פזורים היו על פני הכסאות, והדלת אל החדר השני עמדה פתוחה. שעה ארוכה שכבו שניהם ערים, משימים עצמם ישנים, מהרהרים כל אחד באפלה משלו. מנודים זה מזה, רחוקים וזרים שכבו זה אצל זה. עד כלות התגעגע כל אחד לעצמו לרוך, לאהבה, לאהבה פשוטה כמשמעה, זרותם זה לזו אך הגבירה את תשוקותיהם. היותם מנותקים ולא־אוהבים הפילה עליהם אימה גדולה. ניתוקם זה מזה, כמוהו כניתוקם מן העולם, כגלישתם אל עולם אחר, שאין בו אהבה והוא בודד ומנודה וממילא פושע. אדם שאין בו אהבה מועד לפשע. ועולם שאין בו אהבה, עולם פושע הוא.

לבסוף פשט עזרא זרועו. בבת־אחת ביקש לפרוץ את מצור אין־האהבה הסוגר עליו. פשט זרועו, הבקיע את מעבה הבדידות הדחוסה שבינו לבינה, והניחה על צווארה. דינה לא הגיבה. אי־הגבתה היתה ההגבה המבישה ביותר וממילא סיכלה את כוונותיה של זרועו המבקיעה אליה. היי רכה, זעק אליה בהִרהוריו, אהבי אותי, שימי עצמך אוהבת, לא־אכפת, היעני לליטופַי, סרבנית שכמותך!

דינה לא הגיבה והוא אסף את זרועו. ידע שהיא ערה כמוהו, אך נוח היה לו לחשוב שהיא ישֵנה. הסיט עצמו שלא להעירה, כביכול, הצית לעצמו סיגריה והיה מעשן באפלה. היא שכבה לצדו, פניה כבושות בכר ועיניה פקוחות אל האפלה. שוב היו מהרהרים זה בזה ובעולמם האובד. אוּד מן הסיגריה שלו נפל על השמיכה.

‘היזהר בשמיכה’, אמרה.

‘את ערה?’ ניתּמם.

‘כל הזמן אני ערה’.

‘לא ידעתי’, שיקר.

הירח המקוּוקו ניזוז מעט ונח עתה קצת על השולחן וקצת על הרצפה. שוב הושיט זרועו; בזהירות, כמגשש, נגע רכות בשערותיה. רגע אחד נתלקחה בה פתאום רכות רעבה שביקשה בכל מאודה למחות את הזרות מעל פני הלילה. עזרא אסף ידו וחזר והושיטה. קצת מן הקצת הסיטה עצמה לעברו. רק אל תידחק עלי, התחננה אליו בהרהוריה, הנח לי לחזור אליך לאט־לאט.

אך אותה שעה הרפתה כף־ידו משערותיה ומידו השנייה נשמטה הסיגריה על הרצפה. לאחר שעה ארוכה התמעכה עֵרותו ולאט־לאט החל משמיע פּפפּוּף חדגוני שהיה לחרחור, והחרחור – לנחרה שקטה וקצובה שאינה מכריזה על עצמה ואינה מסלידה בתרועותיה והיא פשוט הוכחה צנועה ומשכנעת שהוא ישן. הוא פשוט נרדם. בדרך אליה נרדם.

היא שכבה בצדו ערה, בודדת ועזובה בתחומן של שעות־הלילה ההולכות אל הבוקר. עכשיו היתה עוד יותר ערה מקודם ועיניה פקוחות מאוד. היא ערה והוא נוחר. הוי מפני מה הוא נוחר שעה שהיא מתענה ורוצה להירדם ואיננה יכולה. הוא מעורר בה שנאות שנואות עליה ולכן הרשיעה אותו כל־כך. היא לא סלחה לו ונתלקחה בה חימה שהיא ערה והוא נוחר, והוא שבע־רצון ואֶנוכי בנחרתו, פושע באנוכיותו, טיפש ואומלל באנוכיותו ושבוי בה כבתוך חוסר־מוצא. זו האנוכיות שלו הכופה עליה מין עזרא אחר, שאינו קיים כלל, עזרא תקיף ובעל שררה, פעלתן; אדרבא: אם מתרחשים עמו דברים אחרים והמריבות שביניהם אינן אלא פועל־יוצא מהם, אז מדוע הוא תרנגול מנופח וטיפש שכזה ואינו מספר לה? מפני־מה זקופה כרבולתו בתרמית שכזאת?

היא ביקשה למחול לו, היא השתדלה אצל לבה־שלה כדי ששם בפנים ייסלח לו. אבל כבר מזמן שאנחנו לא חיים זה עם זה אלא זה בצד זה, כשני קווים מקבילים שאינם מתקרבים ואינם מתרחקים וככה זה. מה פתאום ככה זה? לא זה אורח־החיים שרציתי בו. מעולם לא תיארתי לי אורח־חיים שכזה. אני רשאית לא לרצות בו, לא? ובכן איני רוצה בו.

אך לא לרטון, דינה. וכי מה טעם בריטון? הריטון הוא נוסח דיבורים של החלשים שאינם משלימים ואינם מתקוממים. אולי אני חלשה. אבל היא ידעה שאיננה חלשה. אם עזרא הוא גורלי, אז עלי להתקומם עליו או להשלים עמו, אך אין טעם בריטון.

ואז היתה בה ודאות שהיא הבהירה לעצמה את הדברים בפסוקים הנכונים ולעת־עתה נרגעה. ודאות שהיתה בה, כמוה כידיעה שקודמת לפעולה. וגופה העייף שהמוח הטורד לא הניחו להירדם, גמל עתה לשנתו, ושמורות־עיניה נעצמו אט־אט.

להלן, כאשר הירח חָלַש עדיין על אפלתו של החדר, אך כבר דמדומי־שחר ראשונים נסתמנו בו, ניעור עזרא ויצרוֹ תקפו. היצר בעירומו, בלא שום עומס של כמיהות. והוא נְטָלָהּ כמות־שהיא, ישנה, בלא חיבה ובלא שום הקדמות ואפילו בלא הגסות שבתאווה, אלא ככה, קצת בהול וקצת כפוי. מכוח נטילה זו נתעוררה דינה, אך עזרא כבר הפך גבו ונרדם תיכף ומיד בפעם השנייה, והניח אותה ערה וצרובת־עלבון לרשותן של השעות ההולכות אל הבוקר.

הירח המקוּוקו אשר בחדר נדד ימינה, נתארך, עלה על השולחן, גלש ממנו ונע הלאה אל הכותל ומה שעליו והיה מטפס שם, מטפס ומחוויר, מטפס ומתנגש באורו של הבוקר; עד שהגיע לבסוף אל אדן־החלון ושם הלם בו השחר באחת והוא החל דועך אט־אט, כלה והולך, כלה ונמוג עד לבלי הכיר אם זה עדיין הוא, הירח אשר חלש בחדר כל אותו הלילה, או כבר זה השחר המדביר, אשר עלה בחוזק־יד ועוד מעט יתפרץ מן החלון אל החדר ויכבוש וימחה כל שהיה לילה.


 

פרק עשירי

נתן לרר, שהקדים לבוא, ישב עתה סמוך לחלון והשקיף החוצה. שניים שלושה אנשים ישבו ליד שאר השולחנות, אכלו ארוחתם ופניהם כבושים בעיתונים. עזרא עדיין לא בא ולרר פנוי היה להרהוריו.

יש לך, ילדים, עזרא? ודאי שיש לו ילדים. והנה לנו אין. זה בגלל הדם שהוא אותו סוג אצלי ואצל חנקה. עליך לבוא פעם אלינו ולהכיר את חנקה אשתי. עד שלא בא לכאן וכבר אני מזמינו לביתי. אבל בין כך וכך לא תבוא, יודע אני בך שלא תבוא. זה דרכו של אדם שהוא עוקר רגליו ממקומות שמשהו לא נכון בהם. כבר בקיבוץ בוּדדנו שלא במתכוון. ידוע לך שהייתי בקיבוץ? כל זמן שלא היו שם ילדים, ניחא. יודע אתה ילדים בקיבוץ מה הם? אני, מילא. אבל חנקה. איני בטוח אם כל הבעלים אוהבים את נשותיהם. איני בטוח אם הם יודעים לְמה הם מתכוונים בשעה שהם אומרים לנשותיהם אני אוהב אותך. אפשר שהם מתכוונים לקפה שהוגש להם הבוקר והוא טעים וריחני, ואפשר שהם מדגישים בכך את שביעות־רצונם משמלה נאה שלבשה או שהיא מחייכת יפה או בחן, וכן הלאה. אני אוהב את אשתי על דרך שהיא נכנעת ונענית להשתדלויותי שאני משתדל לגרש ממנה את היאושים שתוקפים אותה מפעם לפעם. משום, עליך לדעת, שגם היא משתוקקת מאוד לילדים. אמרתי, גם היא – ולא סיפרתי כלל על עצמי. בטוחני שלאיש אין ילד כפי שיש לי. הן יש לי ילד, שום אבא אינו מרבה להרהר בבנו כמוני. אתה מטיל ספק בדברי?

וכאן, כמובן, יסתכל בי עזרא בעיניים משונות ולא יהיה בטוח אם דעתי שפויה עלי ויַפנה ממני את פניו כמפני הזיה ויביט החוצה, אל הממשות המוצקה אשר ברחוב. אדרבא, אדרבא, עזרא, הסתכל. ושם, רואה אתה את האשה היורדת לה מהמדרגות של הבית ההוא ונושאת עמה את פח־הזבל, קיא יום עבר, דרך הבוקר השופע אל פחי־האשפה הניצבים שם בצדי המדרכה, שם, הרואה אתה, הפחים ההם העומדים שם ממתינים למכוניות העירייה הגמלניות. אדרבא, הסתכל. תראה את הבוקר הזה, השלם על גדותיו, רווי עד לבלי הכיל עוד, צלול עד תכלית, מפואר סופית בלי הוסיף ובלי גרוע, בוקר של מילוי כל הכמיהות עד אין התגעגע עוד, בוקר של סופי־רצונות, בוקר של מוות.

אך שלוש מלים אחרונות אלו לא אגיד לו. והוא יבין, אין ספק, עתה יבין בבת־אחת מפני מה הועדתי לו שעת־בוקר עזת־אור זו דווקא, שאין בה חלומות, שההזיות נמסות בה – להוכיח לך, עזרא, שאין אני שוגה באשליות. אדרבא: הרי זה כאילו האור הרב הוזמן על־ידי מלכתחילה, בכוונה מכוונת, כדי להוכיח לך את כושר עמידתם של חיי באור; שיעמדו שם העובדות אשר בדעתי לספר עליהן ואשר אפשר באמת אספר עליהן, עירומות במִבחן אמתן.

אז מה אמרתי? בני, כן. שום אב לא חייך מעודו אל בנו כאשר אני מחייך אל בני. איש אינו מחנך את בנו כדרך שאני מחנכו. ואל תגיד לי שבדמיונות אני שוגה, שעה שאומר לך שבני ימשיך במקום שאני אסיים. הרי שהוא יהיה כפל חיי במהדורתם החדשה, המתוקנת. סבור אתה נחמה יש בכך? אבל לא בזה העניין. הייתי קורא לו בועז. למה דווקא בועז, איני יודע. אבל שם זה נראה לי. והואיל והוא נראה לי, איני מניח שהוא מקרה. אני מקווה שגם חנקה תסכים לכך. אין לך צורך להזהירני, לא דיברתי על כך עם חנקה ואין כלל בדעתי לדבר עמה על כך לעולם. הא, עד־מה משתוקקת אשה זו לילדים. אני, מילא. אבל היא. ושעה שיאוש אחד כזה תוקף אותה, צריך אתה לדעת, אז היא נכבשת לו ובוכייה. מובן שהיא בוכייה, וכי מה חשבת? ואז עלי, כמובן, להרגיעה. תחילה היא דוחה אותי: לך ממני, לך ממני. הנה עזרא. לא, זה לא עזרא. עזרא גבוה ממנו. אז מה? כן. אז אני מרגיעהּ. והיא בוכה ואומרת לך ממני, לך ממני, אבל אני אינני הולך, לא. אולי הייתי רוצה ללכת, אבל אני נשאר עומד על־ידה ומבטיח לה שחיינו יפים ומלאים גם בלי ילדים. ואני מתלהב תוך כדי כך ומאמין שבאמת כך, באמת כך – אף־על־פי שאותה שעה מגיעים אלי צווחותיהם של ילדים המשחקים בחוץ על הדשא.

אלא שאני עומד על־ידה ונדחק לתוך התלהבותי. ואדרבא, אני מוכיח לה, אילו היו לנו ילדים, היינו נותנים יותר מדי דעתנו על ילדינו ולא היינו מתפנים לעסוק בנו עצמנו.

‘מה? לא. אני מחכה פה למישהו. אנחנו נזמין יחד. רגע, תן קפה, בכל זאת’.

‘עוגה?’

‘טוב, תן גם עוגה. עם קרם, בבקשה’.

בנו עצמנו. ועל כך אומרת חנקה: עכשיו שאין לנו ילדים, דעתנו נתונה להם יותר מאשר לו היו לנו ילדים. כזה מענה היא עונה לי. ואני יודע שהיא צודקת, כלום לא אמרתי לך שאין אב שיתן כל־כך את דעתו על בנו כמוני־אני על בני? אבל אני מכחיש את דבריה בכל התוקף הראוי ומשתדל להוכיח לה בדיבור ובמבט ובאחיזת־זרוע פתאומית שאין אנו חסרים כלום. ואני מתלהב כל־כך, עד שאני עצמי מתחיל להאמין בכך ומכאן ולהבא התלהבותי משכנעת יותר. אני נושק את עיניה הדומעות של חנקה והיא אומרת לי הנח לי, אל תשקר כל־כך הרבה. אך כבר אינה בטוחה במה שהיא אומרת והמלים רפויות בפיה וככה אני אוהב אותה. אני נצמד לשמץ רפיונה ומגרש בחרפה את אשליית הילדים שלה והיא נרגעת אט־אט ונכנעת להשתדלויותי.

הנה דרך אהבתי אותה, דרך שליטתי בה. הנה המבחנים שלי המזומנים לי יומיום – מבחנים שהם פגעים. והרי הפגעים ניתנו לנו לא כדי שיתישו אותנו, ואפשר גם לא כדי שנתגבר עליהם, אלא כדי שניאבק אִתם. וכי על מה אפשר כאן להתגבר? יתגברו החזקים. אבל להיאבק יכולים גם החלשים. כלום יש טעם אחר לחיים חוץ למאבקים? אינני יודע.

עד שחנקה נושאת אלי את עיניה שעדיין הן דומעות, אך כבר הן מביטות בי אחרת ואין לי כל צורך לחייך אליהן, שכבר הן צוחקות אלי וכל פניה משתפים עצמם בצחוקה. ואז כל־כך טוב לי פתאום ואינני יודע היכן מונחת אמת־חיי, אם בעיניה הבוכיות של חנקה ואם בעיניה הצוחקות. כי לא אמרתי לך שכל אותו זמן עצמו הייתי חלש ונרגש ולא סלחתי כלל. וכאשר אמרה הנח לי, הלכתי ממנה באמת, אף כי נשארתי עומד על ידה. וכאשר הפכה פניה אל הקיר, שמחתי אפילו. הרפיתי ממנה וברחתי ממנה – הוי לאילו מרחקים ברחתי, אף־על־פי שנשארתי כמובן עומד על־ידה והייתי כועס ואחוז־חימה גם על כך שנשארתי עומד על־ידה, וגם על כך שברחתי ממנה. חיי עדים שברחתי וגם נשארתי. דיברתי, התלהבתי, הבטחתי הבטחות, אך בה־בעת גם לא עשיתי דבר.

אם תחליט פעם לבוא אלינו, אולי תבין אותי יותר. אבל אתה לא תבוא. יודע אני בך שלא תבוא. ואם תבוא פעם אחת – לא תוסיף עוד. חוץ לכמה שכנים אין מבקר אותנו איש. בחדר־האוכל אתה אומר? כן, אבל זה דבר אחר לגמרי. בחדר שלנו לא ביקר אותנו איש. אולי פחדו מפני עיניה הדומעות של חנקה ואולי מפני עיניה הצוחקות. ואפשר הבינו מעצמם שעיניה הצוחקות גם הן בוכיות. מכל־מקום, ראו את חנקה מוגזמת מאוד ואת חיינו כמשהו שאיננו נכון. ודאי שלא נכון, הן גם אני יודע שכך. ושמא סברו שאין כאן חיים כלל, אלא געגועים בלבד. ולכן דומעות עיניה של חנקה וצוחקות באופן מוגזם כל־כך. כי מאומצים היינו ומוגזמים והשתדלנו תמיד להעמיד פנים. אנו תמיד העמדנו פנים, גם כאשר דיברנו אמת לאמִתה. אבל מדוע אין הידידים שלי מבינים שגם העמדת־פנים היא איזה אורח של חיים. הן בה, דווקא בהעמדת־פנים זו, אני מגדל את בני וקורא לו בועז.

ובשעות רצון היתה מתרפקת עלי ואומרת לי: ‘אז טוב, אבל בוא נלך מכאן’. ‘למה, חנקה, למה?’ והיתה מסתכלת בי בתרעומת למה זה אינני מבין אותה ברמז, וחוזרת בעקשנות של ילד מתחטא: ‘בוא נלך’. ומצמידה לכך הסברה חטופה, לאמור: ‘כאן זה מקום של הגשמה, מקום זה אינו יפה להעמדת־פנים. כה הרבה ילדים על סביבנו. כל אחד כאן הוא אבא או אמא. אנו זקוקים לאווירה אחרת’. ודאי שקיבוץ איננו מקום יפה להעמדת־פנים.

רואה אתה, כך קראה אותי ללכת אל העיר. ואני, כמובן, התחמקתי תחילה. אני לא רציתי ללכת. ניסיתי לשכנע אותה ואחר־כך גם התלוצצתי, כאילו כל העניין עורבא פרח והלצה לשעתה.

סופנו שהלכנו. אני מאוד לא רציתי ללכת. אך היא – ‘לא, נתן, כאן לא מקום לטיפוח חיים שאין להם המשך. והרי בלי ילדים זה כמו חלומות שאין להם הגשמה’, כזה דיבור דיברה אלי חנקה.

שכרנו דירה בעיר והתחלתי לעבוד. בבניין עבדתי. אני עבדתי וחנקה נשארה בבית. לאט־לאט התרגלה להכין לי ארוחות בוקר, צהריים וערב ואחר הארוחה היינו הולכים לקונצרטים או קוראים ספרים. אם דבר זה זכות היא, הנה יש להגידו לזכותנו, שנהגנו אורח־חיים תרבותי מאוד. היינו מנויים על קונצרטים, על הוצאת ספרים אחת. הא כן, היינו תרבותיים מאוד. דבר זה היה לפי רוחה של חנקה והיא הלכה ונרגעה מיום ליום. היא התחילה מקפידה מאוד על לבושה, ארון מלא כל מיני שמלות רכשה לה, דבר זה, כמובן, לא היה אכפת לי, אבל קצת תמהתי.

היינו משפחה בין משפחות בעיר. פעמים, אמנם רחוקות, בא אלינו מַכָּר ואז נהגנו בו הכנסת אורחים נאה. לאמתו של דבר טיפחנו לנו חיים קטנים של דל"ת אמות, אך על כך טרם נתתי דעתי.

חנקה נרגעה וביקשה להסתגל ככל האפשר לסביבה החדשה של העיר. ‘מפני מה שנהיה מובדלים מכל השאר?’ טענה. כבשתי את הרהורי ושתקתי. יום אחד ביקשה ממני לענוב עניבה. ‘למה שלא תענוב עניבה, נתן?’ מה דעתך על עניבה, עזרא? הכול עונבים עניבות, זה כמעט חלק מלבושו של כל אדם מן היישוב. כל האנשים עונבים עניבות, אפילו פרופסורים, אפילו מהפכנים. ראית מימיך שקיבוצ’ניק יענוב עניבה? אבל זה עניין אחר.

הנה קמים השניים ממול ואני נשארתי יחידי. שוב מסתכל בי התנובאי הזה. מה לא מוצא חן בעיניו, שמא קרחתי? ואם אני מאריך שבת, מה זה אכפת לו, לא הזמנתי אצלו קפה ועוגה?

‘אתה רוצה משהו, אדוני?’

‘כן, תן לי עוד קפה, בבקשה’.

עניין העניבה היה אחר־כך. ועוד לפני־כן החל לפעמים מבקר אצלנו אורח זעום־פנים, בערבים ובשבתות בעיקר. אתה קורא לו שיעמום, אני קורא לו פעמון־אזהרה. כמו הכאב. מהו השיעמום, לפי דעתך? משהו נאלח, מה? משהו שבני־אדם נמלטים ממנו, לא? אבל היכן היינו מגיעים בלעדיו? השיעמום, לפי סברתי שלי, מיסב לרוחנו מה שהכאב מיסב לגופנו. הכאב והשיעמום – שניים שמודיעים לנו על קיומם של נגעים. תאר לעצמך כיצד היה גופנו מתנוון לולא ידע כאבים. שלא היינו יודעים כלל על קיומן של המחלות, עד שמכלות אותנו. עכשיו תאר לך כיצד היה אדם מתנוון אלמלא הזהירו השיעמום. תחילה לא נתתי דעתי עליו, שכן הורגלתי לא לתת דעתי על דברים רבים.

עשיתי רצון אשתי ולבשתי כותונת נאה, ענבתי עניבה אדומה והלכנו לקונצרט. חנקה שמחה מאוד. כן, על הכותונת לבשתי סוודר אפור, מן ההם שנוהגים ללבוש בקיבוץ. כאשר יצאנו החוצה, רכסתי את הרוכסן עד קצהו, באופן שהעניבה לא נראתה. חנקה צחקה ואני שנאתי את צחוקה. אבל הסוודר היה רכוס עד למעלה והסתיר את העניבה האדומה שענבתי על כותונתי.

אינני זוכר מה ניגנו באותו קונצרט, אך חנקה אמרה לי שחם מאוד, פשוֹט את הסוודר. ואני השבתי לה כן כן, ואחזתי ברוכסן. משכתיו אחת למטה, אך מיד חזרתי ומשכתיו למעלה. וכל זמן הקונצרט היה הרוכסן רכוס עד קצהו. אך אני ענבתי עניבה, בכל אופן, ובפעם הראשונה בחיי, ואפילו מתחת לסוודר, ואפילו איש לא ראה.

אתה צוחק ממני, מה? מה פתאום אני משתטה ומפרט לפניך דברי הבאי בעניין עניבה? ובכן זהו, שגם אני צוחק מעצמי. אבל הסתכל בנמלה הזוחלת על השולחן, מתחת לעשן הסיגריה. נניח שהיא חושבת את עשן הסיגריה שלי לענן, כלום לא תצדק? אפילו אנחנו יודעים, אנחנו ולא היא, שעשן איננו ענן כשם שהעננים אינם השמים. מה יש שוב?

‘אה, הקפה, טוב. תודה רבה. רגע, עוד מנה סוכר, בבקשה’.

חזרנו הביתה, היינו שני אנשים ששבו אל ביתם לאחר קונצרט. חנקה, עדיין במעילה, ידיה בכיסיה, נראתה שקועה במשהו ואני דימיתי שהיא שקועה במנגינות ששמענו. פשטתי את הסוודר, הסרתי מעל צווארי את העניבה האדומה ועדיין היה הערב בן־דמותם הנאמן של שאר ערבינו. עכשיו אני מציין ערב זה כמִפנה.

‘אז למה ענבת עניבה, אם התכוונת להסתירה?’ צחקה חנקה.

‘מפני שביקשת ממני’, נעניתי לה.

כבר פעלו בי המחשבות האחרות וקולי היה בוטה, מתנער, הודף אחור. אני מניח שחנקה הרגישה בכך.

רמזתי לה על קיומן של המחשבות האחרות שאמנם פעלו בי כל אותה שעה, אבל לעת־עתה לא כפו עלי את מרותן.

אז ישבה חנקה בכורסה, עדיין במעילה, נינוחה על המסעד, שילבה רגליה ואמרה:

‘לא אכפת לי העניבה, אל תחשוב לך שהעניבה חשובה לי עד כדי כך. אבל לא טוב שאינך יכול להשתחרר מהרגלים מסוימים שהיו יפים בעבר’.

‘להשתחרר ממה?’ קראתי, אולי בקול רם כלשהו, אבל לא צעקתי.

‘מן העבר’, הסבירה חנקה.

ואז אמרתי שאני רוצה לשוב אליו.

‘אל מי?’ קראה.

‘אל העבר’, אמרתי.

חנקה הסתכלה בי ושוב הסתכלה בי ואני הסתכלתי בה והיא אמרה:

‘אני מבינה’.

בשקט אמרה. רגליה היו משולבות וידיה נתונות בכיסי מעילה שכנפיו נפרשו כמניפה קמוטה על מושב הכורסה וגופה היה שבוי־מצומצם והדוק בשמלתה. היא שתקה ואני לא הפרעתי לה בשתיקתה. פעם לפעם היתה נושאת עיניה מהרהוריה ומסתכלת בי. בתוכחה? לא. גם לא בתרעומת. היא ישבה במעילה כאשה זרה המוכנה ומזומנה ללכת לאחר שהוגד לה כי אין רוצים בה. חשבתי שלא היא, אני הוא הזר. אף־על־פי שאני ישבתי דווקא בכותונתי וצווארוני פתוח, כבן־בית גמור.

‘אני מבינה’, אמרה, ‘אתה מתחרט שבאנו העירה, אתה מאשים אותי מפני שאני גרמתי לכך. אתה מבקש לחזור, אני מבינה’.

הדלקתי סיגריה. המחשבות האחרות התחפשו תחילה לזכרונות, ואני, בתמימותי, התעטפתי בהם בנעימות. שוב הייתי בחברתם של יוסקה ושולה ויונתן ושמעתי מכונת־כתיבה מתקתקת בחדר הסמוך. בחדר האחר היו תמיד ישיבות ואחד נתן לרר (אני?) עומד שם ומרצה הרצאה. יוסקה היה לו חוטם ארוך ומצח צר ודעתו בדוחה עליו בכל־עת־תמיד. הוא היה המבוגר בינינו וחניכיו אהבוהו מאוד, אפילו החניכות. אולי אהבו אותו בגלל דעתו הבדוחה. יוסקה עכשיו סבא, ועדיין קוראים לו יוסקה.

היינו אנשים חשובים וידענו שאנו עוסקים בדברים חשובים. ואפשר, בגלל הדברים החשובים היינו לאנשים חשובים. היינו צעירים, אבל לא ידענו עולם אחר מעולם החובות והאחריות שטוב לעמוד בו, שמחה לעמוד בו, ניצחון לעמוד בו.

ואחר־כך הצטרפנו לחברינו בהתיישבות ובצד הימים הצעירים ההם באו אחיהם הקשישים מהם, ימים מיושבים ומושכים בעול, מפוכחים ועצובים לכן. אבל היינו באותו שֵירוּת, בגלגולו האחר.

ככה הם באו הזכרונות והראו לי את עברי פעם מצד זה ופעם מצד אחר. הם לא הציקו לי, אף הוכח לא הוכיחו אותי. אלמים באו. הם פשוט באו והיו אתי. ועכשיו אני אדם פרטי מאוד, בגודל שיעורן של דל"ת אמותי.

‘אנחנו מטפחים לנו חיים של דל"ת אמות’, אמרתי לחנקה.

‘ומה רע בזה?’

מובן שאין בזה כל רע. אלא שדל"ת3 אמותי נטלו לעצמן יותר מיד. הן חרגו מתחומן המוקצה להן, להיות מקום־מגורים בלבד והיו למקום־חִיוּת, למקלט, אשר מחשבותי האחרות הנה מצאוני שם. עריק, זהו מה שהייתי בעיני. היודע אתה עריק מהו? לא, לא, לא כך, לא לזה העורק מן הצבא כוונתי. הוא שרציתי לומר לך. כל החיים כולם הם שירות והעורק ממנו דינו כדין העורק מן הצבא. כי אין אנו חדלים להיות בשירות, אפילו אנו אזרחים. ואני הנה ערקתי. אינני מתכוון דווקא לקיבוץ זה שעזבתי. אף לא לתנועה; אני מתכוון לשירות. היום זה תנועה ומחר זה קיבוץ ומחרתיים בית־חרושת שאתה מנהלו. הוא הדבר. חייתי בשירות־הפעולה כמאמין באמונתו. לכן, אני אומר, לכן. אני עריק, זהו מה שהייתי בעיני. כי חיים כלשהם מחוץ לשירות – ממילא חיים פושעים הם, שניסוטו, שמעלו, שערקו.

כאלה וכאלה היו מחשבותי. וכבר ידעתי שלא אוכל לעצום עין ולהמשיך כאילו לא אירע דבר. וּודאי שלא האשמתי את חנקה. מה פתאום? אפשר שלא סלחתי לה, אבל זה עניין אחר.

ובכן, חייתי לי כאוות־נפשי ואיש לא דרש ממני דבר. והנה, דווקא זה היה הגרוע מכול. סבור אתה זהו אל מה שאדם נושא את געגועיו? שיהיה מפורק מחובות ומהצורך לעמוד בהן ולהיות אחראי? שלא יידרש לעשות דבר, שעתותיו תהיינה בידיו לעשות בהן כאוות־נפשו? שיניחו לו? סבור אתה, זהו, אליו אדם שואף? סבור אתה, זהו מה שאדם מכנה בשם חופש? ובכן אינך יודע מה אתה שח. אני ביקשתי לחוש עלי עולן של חובות, רציתי להיות אחראי בפני מישהו, רציתי שאדרש לעשות מעשים, ביקשתי את המבחנים. התגעגעתי להיאסף אל, להיות בפנים. איני בטוח אם אתה מבין אותי, הן אין אני מטיף.

הנה, משום כך, כנראה, רכסתי את הסוודר והסתרתי את עניבתי כהסתיר בגידה. בממדים הקטנים שלי, עליך לדעת, היתה זו בגידה גדולה. אבל אני רכסתי את הרוכסן עד קצהו. ואיש לא ראה את עניבתי. אפשר אין בזה משום נחמה, מכול־מקום היה בכך משום התמרדות שקטה ותקיפה על ימים אין־חפץ בהם, ימים של איכשהו, שחייתים כפי שהזדמנו. והרי אין לך קיום עלוב יותר, עוטה־כלימה יותר, מחיים של איכשהו, שלא יצרת אותם במתכוון, שאינך זהה אִתם ואתה נתון בהם למרות רצונך, לפי שרצונך אחר.

‘הנה כי כן’, אמרתי לעצמי, ‘הטל אוכף על חייך והושב בו את רצונך’.

‘מה בדעתך לעשות?’ שאלה חנקה.

‘עדיין אינני יודע’, אמרתי.

‘לחזור לקיבוץ?’

‘עדיין אינני יודע’.

ביקשתי את הפעולה ואת האנשים השרויים בפעולה והלכתי אל אביך.

פגישות מימים שהייתי מזכיר־קיבוץ קשרוני אליו. אתם גרתם עדיין בדירתכם השכורה בעיר, אבל נחום שפטל כבר התגורר בביתכם. שפטל הוא שפתח לי את הדלת. תמיהני מפני־מה דווקא שכמותו ניצבים תמיד בפתח, בשעה שבאים לבקש את ביקל.

‘ביקל איננו’, אמר, ‘אבל היכנס, בבקשה. אתה ודאי זוכר אותי?’

כן. זכרתיו. בנעורינו היינו אני ושפטל בקבוצת־הכשרה אחת בליטא. ובכן ישבנו שעה קלה במרפסת והעלינו זכרונות. יש לו, לשפטל, מיני הקשבות שכאלה, שמיד אתה יודע היכן הוא מסכים אתך והיכן לא.

אחר־כך בא ביקל וקמתי ללכת לקראתו.

‘אלי אתה צריך? אה, הלוא זה אתה, לרר. מה שלומך, לרר? נו, היכנס, היכנס. מה, גזבר, מזכיר־חוץ? אינני משער שדבר אחר הביאך אלי’.

‘דבר אחר לגמרי’.

‘דווקא דבר אחר לגמרי? ומה הוא אותו דבר? אבל היכנס תחילה. לא כאן, כאן בבקשה. סלח לנו, נחום’.

‘ודאי, ודאי, אני תמיד סולח’.

‘טול כיסא ושב. כך, ואני חשבתי שאתה גזבר או מזכיר־חוץ’.

‘לא הא ולא דא, מה?’

ככה היה ביקל מדבר אלי בידידות ושיטח לעומתי את הקשבתו השגרתית, זו השמורה עמו, כנראה, לכל מי שמתיישב מן העבר השני של שולחנו. הקשבה אטומה כלשהי, לא רגישה ביותר, כמסדרון לפני בוא אל החדרים־פנימה.

כאשר התחלתי לדבר אליו, הוציא ביקל מקטרת ופיטם אותה טבק. אחר־כך הציתהּ, שילב זרועותיו והיה יושב כך בשער הרעיונות אשר בשירותם ביקשתי לבוא, ומעשן בדעה זחוחה ונהנתנית, כמרכולתן בפתח חנותו. בעיני רוחי ראיתי שעון קשור לו בשרשרת לרוחב כרסו, ופעם לפעם מוציאו מכיסו ומסתכל בו. אבל היה לו שעון־יד, כזה שיש לי ולך, וכלל לא היה מסתכל בו. אף־על־פי־כן לא חדלתי לראות בו פקיד של רעיונות. עכשיו אני יודע שלא צדקתי במשפטי עליו ורק מהרהורי לבי חזיתי. אלא שגם עכשיו איני אוהד אותו כדרך שלא אהדתי אותו כבר אז. יותר מדי היה בעל־בעמיו, יותר מדי שבע ונהנתן. אני, מטבעי נתונה אהדתי לאנשים שקשה להם.

‘והיכן אתה עובד?’ שאל אותי.

‘בבניין’, עניתי, ‘אני פועל־בניין’.

הבנתי שתמיד איתקל בבני־אדם. וזה העניין שבפתחֵי הרעיונות והמפעלים תמיד ניצבים בני־אדם. ואין דרך מגע אחר אִתם, אלא המגע־והמשא האנושי, ואפילו אינם, במקרה זה או אחר, חביבים ביותר. ובכן אפוא כבשתי את מורת־רוחי והוספתי לדבר אל הקשבתו השטוחה לפני, הקשבה שאין בה השתתפות והיא נימוסית, מסויגת, בוחנת. הוא ישב מעבר מזה של השולחן ואני מעבר מזה. הוא עישן מקטרת, ואני – סיגריה. עשן־מקטרתו ועשן־סיגרייתי היו מתאבכים זה בזה ומתעלים מעל ראשינו ויוצרים שם הילות משיות שהיו מיתמרות ונמוגות, מיתמרות ונמוגות.

‘טוב’, אמר, ‘אעיין בדבר’.

‘למה אתה מתכוון?’ שאלתי.

‘אתעניין אם ישנה איזו משרה פנויה’.

הוא שאמרתי, פקיד של רעיונות. משרות, חשב, באתי לבקש מידו.

‘לא לזאת אני מתכוון’, אמרתי. אני מניח שלחָיי להטו מכלימת אי־הבנתו.

‘אינני מבין אותך’, אמר.

ואפשר אני טועה. אפשר שעמד על כוונתי מיד, אלא שביקש להביאני לידי דברים ברורים. שוב דיברתי. כלום לא גיחך? הן אפשר שראה בי אדם המבקש את הפעילות מטעמים שלא היו הטעמים שלי.

‘מצוין’, קרא, ‘עוד מעט בחירות, נרתום אותך למערכת הבחירות’.

‘אינני עסקנית מוויצ"ו’, אמרתי, כואב את אי־הבנתו, ‘לא מצפון זה מעיק עלי’.

ובכן חשבת שבאתי להירתם למערכת־בחירות או למפעל של כסות־חורף או למפעלים כיוצא בהם. חשב שתרומות באתי להרים. וכיצד יכולתי להסביר לו שלא ביקשתי למלא חובות אלא לחיות בהן; שאני מבקש דרכים אל הציבור כאורח־חיים, כהשקפת־עולם, כאמונה; שאני מבקש להיות במקומות שהדברים מוכרעים בהם ולהיות שותף להם ושותף לאחריות דורי על הדברים המתרחשים בו? הוא הדבר, שלא רציתי עוד להיות זנוח בדל"ת אמותי, צולל במזגי־נפשה המתחלפים של חנקה. ומה הציע לי אביך? משרות ומערכת־בחירות הציע לי.

ובכן, סופי שהתחלתי להרצות הרצאות בפרברים. בהפסקות־הצהריים דיברתי בפני פועלים בסדנאות ובבתי־חרושת. אתה קורא עיתונים? אז שים לב למדור הכרוניקה. בתוכניותיהן של מועצות־הפועלים מופיע שמי מדי שבוע בשבוע. פעם אני מרצה כאן ופעם כאן. היו לי ממונים עלי וביקל היה אחד מהם. חנקה התרעמה עלי, אבל חנקה אינה עניין לכאן. נקראתי לעשות משהו, היו לי חובות, שוב הייתי בשירותו של עניין. דל"ת אמותי חזרו והיו למה שהועדתי להם להיות – מקום־מגורים בלבד. לו היה לי מוזיאון פרטי של חיי, הייתי תולה בפתחו עניבה.

ובכן, הייתי מרצה נודד אלמוני אשר שמו נזכר בשולי הכרוניקה בעיתונות של ימי שישי וביקל היה ממונה עלי. כאשר ביקל יוצא את הארץ בשליחויותיו, כל העיתונים מודיעים על כך. כשהוא חוזר, שוב מודיעים על כך בעיתונים וגם ברדיו מזכירים לפעמים את שמו. ביקל הוא אדם חשוב וצריך העם לדעת את צאתו ובואו.

זהו, שלפעולותיו של ביקל נתלוותה חשיבות אישית רבה. אפשר משום כך שילח בי את עשן־מקטרתו בזחיחות־דעת שכזאת. אינני אוהב את ביקל ומעולם לא אהבתיו. יותר מדי שלטון נתלווה לתפקידיו ודבר זה לא יכולתי לסלוח לו. אביך אדם חשוב, עזרא, כמובן שאני מודה בכך. אבל לא סלחתי לו את קורת־רוחו מעצמו, את שביעות־רצונו את זחיחות־דעתו התמידית. לא על הגיונות, על רגשת־לב אני מדבר. כמו דעה קדומה שכן בי אי־אמון מראש לכל חיים שמוצאם איננו מן ההתייסרות, לכל אדם שלא עלה מקורבנות.

אפשר משום־כך מכנים אותי חברי נזיר זעוף־עפעפיים. לא שמעת את חברי מכנים אותי כך? לכן אני מודה ומתוודה שהיתה בי הנאה־לאיד, הנאה רעה, זדונית (אני מודה, אני מודה), בשעה שנכנסתי לחדרך ומצאתיך בקלקלתך. חלילה שיש בלבי עליך, אבל אתה בנו של ביקל. וכל דבר שפוגע בביקל, משמחני.

הבוקר ייסרוני כליותי על כך. גידפתי וחירפתי את לבי על־שום היותו משכן למחשבות תפלות רעות שכאלה. אמרתי לעצמי, זו שטות והבל, הוכחתי את עצמי על צרות־מוחין שבי, אמרתי לעצמי כל מה שאדם כמוני עלול לומר אל עצמו במקרים כאלה. טוב שאינך יושב לידי ואני יכול לדבר אליך בגילוי־לב גמור. הנה הוא בא. איני מניח שאצטרך להתחיל הכול מבראשית.

עזרא בא מצד האור, עבר אל המדרכה המוצלת ונכנס פנימה. כבר מרחוק ראה מתחת לשולחן את מכנסיו של לרר והם מופשלים כלשהו וחושפים תחתם נעליים גבוהות ושרוכיהן קשורים בקפידה עד הנקבים העליונים. צווארון־כותונתו בהק בחגיגיות על מקטורנו, וצווארו נזדקר מתוכו בניקיון חריף, מוגזם, ניקיון של חיטוי. ספל־הקפה היה שתוי עד תומו ולרר היה שקט, חמוּר, מצפה. ואילו מאפרה גדושת זנבות־הסיגריות שלידו רמזה, כביכול, על הפנים האחרות של חומרתו הנזירית.

‘חשבתי שאינך מעשן’, ניתמם עזרא, ‘חשבתי שאינך נוהג להתפשר עם חולשותיך’.

נתן לרר הסיט כיסא מהשולחן וטפח על מושבו בכף־ידו, לאמור:

‘שב, עזרא. אילו הקדמת בחצי־שעה, היית שומע כיצד אינני מתפשר עם חולשותי. את סיפור חיי סיפרתי באוזניך, והתנובאי הסתכל בי כאילו הייתי מדבר אל עצמי. באמונה שלא דיברתי אל עצמי. ואפשר שדיברתי, אבל אני מבטיח לך ששפתי לא נעו. אתה מסתכל בי בתמיהה? כך תיארתי לי. טוב שלא היית, לכן יכולתי לדבר אליך בגילוי־לב גמור. אינני מניח שהייתי מדבר אל מישהו בגילוי־לב כזה פנים־אל־פנים. מה אתה מסתכל בי ככה? לא שמעת שאדם מדבר אל מישהו שאיננו, כדי שלא יצטרך לדבר אליו בנוכחותו? ובכן אני האיש הזה’.

התנובאי הסיר את המאפרה הגדושה, הריק תוכנה אל פח־אשפה, שהחזיק בידו השנייה, ניערה בטפיחות על שולי הפח וחזר והניחהּ על השולחן.

עזרא ולרר, כאילו בהסכמת־חשאין, הציתו כל אחד סיגריה לעצמו והטילו לתוכה את בכורת־אפרם.


 

פרק אחד־עשר

הערב ירד על העיר אחד ואחר בכל מקום.

בפרברים הדרומיים, במקומות שצריפים כרעו עד מפתניהם בחולות, היה הערב אבקני ונמוך ומשתטח. החולות נשקו את פתחי־הבתים ללא שום הקדמות, ודייריהם, הם ונשיהם, ישבו על דרגשיהם שלפני הצריפים ושוחחו באפלה עם שכניהם. נחשולי־האבק שהתנשאו במשובה בין הילדים המשחקים בחול שהו שהיות בחלל ושקעו אט־אט, למורת־רוחם המפורשת, חזרה אל כור־מחצבתם, האדמה. מדוכני־הפלאפל אשר להלן בפינת הרחובות נישאו ובאו על משבים קלילים ריחות של שמן מיטגן ומאשנבי־המטבחים אשר מאחורי הדרגשים יצא להקביל את פניהם ריחו החריף והמדמיע של הבצל.

למקומות שהלכו הנערים, בצומתי התנועה והאור והשעשועים, היה הערב נשמע באלף מכוניותיו, האורה היתה מנסרת בחללו האפל, מתנשאה למרומים ושוהה שם כהילה ענקית שדומה הנה־הנה תגווע – ואף־על־פי־כן תשהה שם עד שעותיו המאוחרות של הלילה, פורשׂת את זוהר ערפיליה כאלילת־האור באפלות.

ואילו כאן, בשכונת־עובדים זו, דָרך הערב על במותיו עם היאסף העובדים לביתם והוא מודע ורצוי כמרגוע. האנשים, כמשפטם בערבים, שהו בקוביות מרפסותיהם והם תמימים עם ערבם, שהערב גלוי ומפוענח לפניהם, אפילו הוא מאפיל ועוטה צללים במקומות שהוא משתפל אל הגבעות היורדות הימה.

עזרא הלך אל בית הוריו להיוודע אם הגיע מכתב מאבא, ושאוליק ישב בין רעיו בבית־הקפה אשר בפינת השדרה אשר ממול לפנס. פשטו היושבים רגליהם לפניהם אל מתחת לשולחנות הקטנים והקשיבו לאחד בּניה שפתח: ‘ובכן כפי שכבר אמרתי לכם, ברגע האחרון הגיע טרנספורט חדש. אתם יכולים לתאר לעצמכם כמה שרתחתי. מי האידיוט הזה ששלח אותם! הפקידים האלה מן הסוכנות, לפעמים הם אסון לעם היהודי’.

כאן שהה מעט כדי לבחון את טיב הקשבתם של הנערים ואם איננו כופה עליהם סיפורים בעל־כורחם. הם היו מכורבלים בבטלדרסים, נוחים ומתהנים לעצמם, לא מגלים שמץ של סקרנות, ואף־על־פי־כן מקשיבים.

'ובכן, יצאתי אליהם, צעקתי, התחננתי, ביקשתי שיבינו – הבינו הבינו הבינו לכל הרוחות! האונייה המטונפת הזאת לא תחזיק מעמד. היא תשקע. היא איננה יכולה לקלוט אף נוסע אחד נוסף. אף נוסע אחד נוסף! צעקתי. ואילו הללו – לא־כלום. אתה מדבר, והם עושים את שלהם. אני צועק אף נוסע אחד נוסף והם קרבים ועולים על כבש־המעלות, אלמים לא־מדברים לא־מבינים, כמו סיוט. אחד התכופף וחמק בין זרועותי הפשוטות וחבריו נדחקו ועברו אותי כאילו הייתי מחיצה של בד.

‘טוב’, קראתי, ‘סעו כולכם. שתטבע!’

ועמדתי מן הצד וראיתי כיצד הם נדחקים אל האונייה והם עולים ועולים ועולים בלי סוף ובלי שיעור, עוד ועוד, וכל אחד וצרורותיו. בייחוד כעסתי על הצרורות. כל צרור היה אויב מושבע שלי.

‘הימה! הימה!’ צעקתי.

אך איש לא הקשיב לי. והם עולים והצרורות עולים עמהם. כמו סיוט, אני אומר לכם'.

‘זה היה בלילה, אני משער?’ ביקש אחד להעמיד את הסיפור על דיוק זמנו.

‘מובן, שבלילה. תמיד העלנו את האנשים בלילות. זוהי התאבדות! צעקתי, מה אתם שומרים על הצרורות? בין כך וכך תטבעו’.

איש לא הקשיב לי. ואז ניגש אלי מוישה. אתם יודעים, הוא היה הסגן שלי. ובכן ניגש אלי מוישה, ואומר לי בכל אופן, הוא אומר לי, אפשר להפסיק אותם. לא, השבתי לו, דבר זה לא נוכל'.

‘וכך הפלגתם?’

‘וכך הפלגנו. אתם תשאלו איך זה לא טבענו, ובכן דבר זה גם אני אינני יודע. על־כל־פנים לא טבענו, אף־על־פי שזה בניגוד לכל החוקים’.

עכשיו נשתתק ונראה כי סיים. הם הסתכלו בו כיצד הוא שולה באצבעות יד אחת סיגריה מחפיסה פתוחה שלפניו, נרכן כלשהו והציתה באש־שכנו, בלי להוציא ידו השנייה מן הכיס. עדיין אל אמרו דבר ורק הסתכלו בו. אך כאשר מצץ מציצה אחת ועוד אחת ולא המשיך סיפורו, פתחו ואמרו לו:

‘אבל מה בעניין הסבא, בּניה?’

'אותו מצאתי למחרת. הבחנתי בו מיד כשראיתיו שאיננו מצטרף לשאר הזקנים שקמו להתפלל. הוא ישב לו בשלוות־זקנים על צרורו, עישן את מקטרתו והסתכל בים. שמתי לב שלבושו נקי, זקנו מסורק, מצחו נאה, ממש סבא שבסבא.

‘סבא’, פניתי אליו, ‘אינך קם להתפלל?’

והוא הסתכל בי ממקום שבתו הנמוך, הוציא את מקטרתו מפיו, רק הסתכל בי ולא חייך.

‘ואתה?’, אומר הוא, ‘מפני־מה אין אתה הולך להתפלל?’

‘אני אינני סבא’, אמרתי לו.

‘ולפי דעתך רק סבא חייב בתפילה?’

‘על כל פנים’, השבתי לו, ‘לא ראיתי סבא שאיננו מתפלל’.

אז קם מצרורו והושיט לי את כף־ידו.

‘ובכן, ניתנת לך הזדמנות להכיר אחד כזה: חיימוביץ’.

‘נעים מאוד, נעים מאוד’, אמרתי לו ועדיין לא חשתי בשמו שום דבר מיוחד. וכבר הטלתי פסיעה שתיים הלאה. ואז, רק אז נעצרתי פתאום. חיימוביץ‘? הרי אמר, חיימוביץ’. אני כמובן הכרתי שם זה תיכף ומיד.

‘יש לך מישהו בארץ?’ פניתי אליו שוב.

‘כמובן, יש לי בן’.

‘בן?’

‘כמובן, גם נכד יש לי’.

‘יש לך אפילו נכד ושמך חיימוביץ’!'

‘חיימוביץ’!', חזר אַחֲרַי.

השם היהודי הזה צלצל באוזני משונה ורחוק. חיימוביץ'. הייתי כאדם שגילה פתאום בביתו דלתות נוספות המוליכות לחדרים שלא ידעם עד כה. נמשכתי אליהם, כאילו טמונים בהם דברים חשובים מאוד בשבילי. כאילו היה לי פתאום עבר אחר, נוסף על הידוע לי. היה לי סבא בעולם.

‘ושמו של הבן חיימוביץ’?'

‘לא’, חייך, ‘הוא החליף את שמו לאלון’.

‘ככה!’ עכשיו כבר צעקתי בהתרגשות, עכשיו ברור שהיה לי סבא והייתי נכד למישהו.

‘ואולי אתה רוצה להגיד לי ששם בנך יהודה?’

‘אתה מכיר אותו?’ נצטהל כנגדי.

‘אינני יודע אם אני מכיר אותו כפי שהיה רוצה שאכיר אותו, אבל האיש הזה הוא בכל אופן אבא שלי’.

כדברים האלה אמרתי לו. ובכן, מה אתם סבורים? שנפל על צווארי? שנשק לי? שהתייפח? אפשר שהוא עשה את כל הדברים האלה, אבל הוא עשה אותם באופן שאנו היינו עושים זאת. תחילה נרתע קצת, עצם עין אחד דרך תוכחה, עין שנייה דרך קונדסות, קנטר את מבטו ואמר:

‘ככה’, אמר לי, ‘ובכן, מין נכד שכזה יש לי שאיננו מניח לסבא שלו לעלות על האונייה!’

כזאת אמירה אמר לי ובערב קצת חיבק אותי. ואחר־כך עמד שם והתפלל והיה לו בגד מלוכלך וזקנו היה מדובלל. הוא היה הטרחן הגרוע ביותר בכל האונייה ושום דבר לא הניח את דעתו. וכאשר נודע לו שאני נכדו, מיד נפל על צווארי והחל מנשק מתייפח ‘אשרי שזכיתי לכך, אשרי שזכיתי לכך’. ולמחרת התהלך בין האנשים כמקורב למלכות וגער בכולם וצעק עליהם – פחד, אני אומר לכם'.

‘על איזה סבא אתה מדבר?’ התרגז שאוליק.

‘על סבא שלי, כמובן’.

‘אז מה אתה מבלבל?!’

עכשיו עישן ועישן ולא אמר כלום. רק החריש ועישן. הם היו יחידים בבית־הקפה השכונאי, הפרוז לרוחות ולסתיו שלעת־עתה היה רק בתחילתו.

‘איני מבלבל’, אמר בּניה חרש והפסקות גדולות ונמוכות ניכרו בין מלה למלה. ‘אינני מבלבל, זה אותו סבא עצמו. רק רציתי שיהיה אחר. רציתי שיהיה כפי שסיפרתי לכם בהתחלה. רציתי שיהיה לי סבא כמו שאני עצמי אהיה, בוודאי, כאשר אהיה סבא. אבל מה אני יכול לעשות, הסבא שלי היה בדיוק כמו האחרים ובינינו לבין עצמנו, אני לא אהבתי אותם. העניין הוא בזה, שהוא בכל־זאת סבא שלי. מה אני יכול לעשות, אין אדם בוחר לו סבא כרצונו, כשם שאיננו בוחר אבא או אמא’.

עכשיו שתקו שעה ארוכה. הם היו נוחים לעצמם והערב הסתווי עבר לידם לאט־לאט.

‘אינני יודע’, אמר זאב’לה מהורהר וכתפיו נתמשכו בתמיהה.

‘למה אתה מתכוון?’ שאלוהו.

‘באונייה שאני נסעתי בה היה קצת אחרת. מובן שהיו בה גם בריות מן הסוג שבּניה סיפר עליהם, אבל גם פרטיזנים ולוחמים מן הגיטאות, והייתם צריכים לראות כיצד התארגנו ולחמו כאשר אונייתנו קרבה לחופי הארץ והבריטים גילו אותנו; כיצד נהפך ערב־רב זה לעדת לוחמים אמיצים. אגיד לכם את האמת, עד היום אינני מבין מהו הכוח שהפך את הפליטים האלה, המיוסרים והממורמרים ללוחמים אמיצים כאלה. אתם בוודאי תצחקו לי, אם אומר לכם שבאותה שעה הרגשתי הרגשה משונה כאילו הגולה היהודית מכל הדורות עומדת כאן ונלחמת על נפשה. אני מתכוון לגולה כמות שהיא, כלומר: מה שנותר ממנה לאחר השואה. כמו שאומרים, גולה סחופה, פליטה, מיוסרת’.

‘אני רק סיפרתי על הסבא שלי’. ביקש בניה לתקן את הרושם המוטעה של דבריו, ‘גם האונייה שלנו נלחמה כאשר לכדוה האוניות הבריטיות. בעניין זה אין לי כל טענות. אפילו הסבא שלי עזר לערם את קופסאות־השימורים’.

‘הקופסאות שהשלכתם על הבריטים?’

‘כן. הם באו עלינו בצינורות־מים וביריות, ואנו עליהם – בקופסאות־שימורים. כזאת היתה המלחמה שלנו’.

על המדרכה לפני השולחנות חלפו עברו בני־אדם מכאן לשם ומשם לכאן ואחד חיימ’קה היה עוקב אחר כל אחד עד שיצא מטווח־ראייתו. שתי בנות מדברות וצוחקות באו מכיווּן העיר.

‘מירי ונועה באות’, הודיע חיימ’קה.

הנערים הסתכלו בשתי הבנות שיצאו מן האפלה ועברו אל תחום אורו של הפנס, וזאב’לה אמר:

‘מה אתן צוחקות שם, בנות?’

מירי ונועה סטו מן המדרכה וקרבו אל השולחנות הקטנים.

‘ראינו סרט’, אמרו.

‘והוא כל־כך מצחיק?’ פיתח חיימ’קה את מגעו־ומשאו עם הבנות. שאר הנערים רק הסתכלו בהן ולא שיתפו עצמם בשיחה. הנערות המתינו עד שמישהו ישאל איזה סרט ראו, ושיוכלו לספר על הסרט באופן שיתפתח מגע־ומשא. אך הנערים החרישו.

‘מה אתם נראים חשובים כל כך.’ קִנטרה נועה.

‘בואי, נועה, את לא רואה שהם עוסקים בדיונים חשובים?’ משכה אותה מירי אחריה.

‘ליל מנוחה, בנות’, אמר חיימ’קה.

‘ליל מנוחה’, השיבו הבנות.

‘ליל מנוחה’, הפטירו האחרים.

וחיימ’קה הסתכל בהן כיצד הן שבות אל המדרכה ומשלבות זרועותיהן ויוצאות את תחום האור. מתוך האפלה שהבנות נבלעו בתוכה, יצא כעבור שעה קלה עזרא ונחפז מאוד לאיזה מקום שהוא בצעדים מהירים.

‘הנה עזרא הולך’, הודיע חיימ’קה.

שוב הביטו הכול לעבר המדרכה. מחותל במעילו, נחפז, רכוס בעולמותיו, שותק מאוד ומתעלם מהם, חלף עזרא על פניהם והלך לבית־אמו. שיחו־ושיגו עם החיים מונחים, כביכול במקום אחר לגמרי. ואז ביקשו הנערים לעמוד על טיבו של עזרא והחלו לחוות עליו דעות. אחד אמר שהוא ברייה לבלרית. האופן שבו הגה את שמו של עזרא הוכיח שאין הוא רוחש לו כבוד. שאר הנערים, כנראה, הסכימו עמו. שאוליק שתק ולא אמר דבר. לוּ לא היתה דעתו כדעתם, אפשר שהיה מביעה. אחר־כך חזרו ועסקו בפרשת הסבא שנמצא. מי שפתח תחילה החריש עתה והאחרים היו מדברים. לאחר שאמרו כל מה שהיה להם לומר בעניין זה, הניחו לשולחנות וקמו ללכת.

ממקום עומדו ליד החלון ראה אותם עזרא הולכים אל הפנס ומשתהים לידו ודשים בספיחי־דברים. ידו פשוטה היתה מעבר לאדן־החלון אל תוך הלילה והאפר המצטבר בקצה סיגרייתו היה נושר מן הקומה השנייה אל תוך העשב השחור. למטה היו ברזים מטפטפים מימיהם אל הדשאים הקטנים ובשקע שביל־החצץ נקוו המים לשלולית. חלון־אורה אחד ירד ממרומו והיה מונח בה בנחת, עד שלא הגיח מתוך הסתיו משב אלמוני, קימט את החלון בשלולית וחלף־עבר לו הלאה לתוך הלילה.

בינתיים נחלץ הירח משבי־הגבעות, קרע מסילת־אור במרומי־השמים והשכונה תחתיו נתערטלה מממשותה וקמה כתפאורות לעמידתם של הנערים, לדשדוש נעליהם בחול, לשיחם־ושיגם. קצת הלאה מהם נחשף הצומת אשר דרך אחת העמיקה ממנו אל תוך השכונה הבנויה, אל תוך רמזי אורותיה שהעידו על חיים כבושים במסילתם, ודרך שנייה הוליכה מן הצומת אל הגבעות, אל פיגומי השיכון החדש, אל השטחים הריקים ואל שדות־הבוּר שמעבר.

ממרום חלונו ראה אותם עזרא עוקרים ממקום שעמדו והולכים לאן־שהוא בתוך הלילה. יפה לראות מבעד לחלון אנשים הולכים לתוך הלילה. הפנס דלק עתה לבדו בתוך החשיכה, כאילן בסופה. הילתו פרושה היתה כזרועות גלמודות מאין עומד תחתן, ומששי החשמל המרצדים יצאו ללוות את הנערים בדרכם.

אחר־כך בא שאוליק מן המדרגות והלך ועמד אצל אחיו ליד החלון. על הספה מאחוריהם סרגה בלומה וסיפרה משהו באוזני נחום שפטל, ושפטל ישב כנגדה, קצתו מנומנם וקצתו מקשיב. עייפות יום־עבודתו היתה אופסת מגופו טיפין־טיפין והיה נכבש והולך לנעימות הנמנום הפושט בו.

עמדו שני האחים כשני דורות זה אצל זה. האחד שתק והאחד התרפק על שתיקה זו וביקש בה פרצות.

‘שאוליק’, אמר עזרא וקולו נשמע כטפיחתו של כלב בכנף־הבגד. עיניים שנתן בו שאוליק, אמרו: אתה רוצה להגיד משהו? עזרא אסף מיד את עיניו והציבן על האדן, לאמור: אני רוצה להגיד הרבה.

‘מה יש עזרא.’

‘אתם ישבתם קודם בקפה ואחר־כך הלכתם ועמדתם ליד הפנס’.

‘ודאי, גם אני. אז מה?’

‘שם ישבו נערים ואתה ישבת בתוכם’.

‘ודאי, כל ערב אנחנו יושבים שם.’

‘כל ערב אתם יושבים שם?’

‘כמעט.’

‘כמעט כל ערב אתם יושבים שם?’

‘כן.’

בלומה עשתה הפסקה בהרצאת דבריה ונאנחה. שפטל המתין באורך־רוח להמשך.

‘ואתה ישבת ביניהם’, סיכם עזרא.

שאוליק שתק, לא אמר דבר, ורק הסתכל נכחו בשכונה השבויה באור הסהרורי ועזרא דיבר אל הקשבתו. או אל שתיקתו.

‘אופן הדיבור שלכם’, אמר עזרא.

‘וכי מה?’

‘אתם יודעים לשים דגשים אחרים במלים וזה כאילו הייתם מדברים בשפה אחרת’.

‘לא חשבתי על כך. אנחנו פשוט משוחחים בינינו’.

‘אבל אתם מדברים ביניכם אחרת. העברית שלכם היא אחרת. יש לה הדגשות מיוחדות. אני אוהב להקשיב לאופן הדיבור שלכם, שאוליק’.

שאוליק ביקש ללכת. מה הוא רוצה ממני? הן הוא מבקש ממני איזה דבר. מפני־מה הוא כאילו מתחנן למשהו אשר בידי, כביכול, לתתה לו. על מה הוא מדבר, אני פשוט אינני מבין למה הוא מתכוון.

‘למה אתה מתכוון, בעצם?’

‘לא־כלום’, אסף עזרא את מלותיו המוכנות עמו. שתיקתו של שאוליק שבאה אחר־כך, כמוה כמשיכת־כתפיים תמוהה.

בלומה הניחה מעשה־סריגתה וקמה.

‘אעשה לכם תה, ילדים’, אמרה.

איש לא מיחה בידה. שפטל העלה גירה את הרצאת דבריה של בלומה בטוחנות הליאות שלו ורשם להם הערות־שוליים סמויות. בלומה עברה לידם ושאוליק ראה לפתע את אמא. פניה נפולות ושערותיה הלבנות פשטו וכבשו את האפורות. פתאום ראה את אמא. פתאום ביקש לדעת כל דבר עליה. הן היתה פעם נערה, כמו מיכל. כיצד היתה אמא כאשר היתה נערה, כאשר היתה ילדה, הן היתה בתו של מישהו. מישהו זה היה סבא שלי. מי היה סבא שלו? מי היה אבא של אבא? הן יש לו סבא בעולם. לפתע הוטל במבוא סתום והיה מועד כסומא על שלבי הדורות. הוא ביקש לדעת. הן אבא היה פעם נער כמוהו וקטן ממנו. והיה תינוק, והיה לפני היות. הוא שאל לבית שגר בו ולשמש שהאירה את המבוא ואם צמחו שם עצים או שהיה חשוף ללא צל. אבא־תינוק, שנושאים אותו על כפיים, שאיננו יודע כלום על שאוליק העתיד להיוולד.

אבל שאוליק לא גיחך. כסומא מעד על שלבי המבוך, מבקש לדעת את עקבות עצמו בעבר. כאילו שפתאום התברר שידיעה זו נחוצה לו מאוד וחסרונה מורגש מאוד באיזה מקום בחייו.

אבא עלה מן הגולה, מאיזה ויטבסק או צ’נסטוכוב או סטאשוב כלשהו, מה זה משנה. מה זה גולה? להכללה זו לא ענה בו כל הד. אבא בא מן הארצות אשר מעבר לים, מעיירה קטנה, מן הבלתי־ידוע, מאיזו עלטה שהיתה פעם אינקביזיציה ובעיירות לא היתה פרנסה, ומנדלי כתב עליהן סיפורים והיו פרעות והם התפרנסו זה מזה ובאנקירים יהודים בפראקים וסיגרים השתדלו אצל נסיכים וחדר של רבי ומכים בו, וילד קטן שׂורך דרכו בשוק בטרם שחר ונושא תחת בית־שחיו גמרא אדירה. הוא מחזיקה בידיו הקטנות והגמרא גדולה־גדולה ופועלי־מחט יהודיים עבדו מן השכמה ועד שקיעה והכריזו שביתה וסיפור על דיבוק שנכנס בבת־הרב ופועלים יהודיים מתאגדים ואחד פורץ ורוצח איזה גוברנטור, שכחתי מה שמו, ודגל עולה בסערה על בתים חרוכים ושוקי דגים ובתי־תמחוי ומעשה בסטודנט אחד שהתאהב בתופרת ושוב פרעות פרעות פרעות ויהודים מסתגרים בבתי־כנסת ועולים בלהבה השמימה וכן הלאה וכן הלאה. פירורי ידיעה זו מספרים ומסיפורים אינם מצטרפים לשום דבר. הם אפילו לא ידיעה. לא זהו אשר ביקש.

‘הלוא אתה נולדת בגולה, עזרא, תגיד, הכרת את אבא של אבא?’

עתה הגיע תורו של עזרא למשוך בכתפיו.

‘מה פתאום?’

‘ככה, משונה שאינני יודע דבר על סבא. חבר שלי סיפר לנו קודם כיצד מצא את סבא שלו בין המעפילים’.

‘סבא שלנו מת’, אמר עזרא.


 

פרק שנים־עשר

‘אמא ביקשה שניסע לשדה־התעופה לקבל את אבא’, אמר עזרא.

‘ודאי’, קראה דינה, ‘נאכל וניסע’.

‘אין צורך למהר, אבא יגיע רק בלילה’.

בזאת נסתיימה שיחה קצרה זו שהיתה כמו הפוגה בין מתיחות למתיחות ואחר־כך חזר הכול לקדמותו; למתיחות אין־חיוך ואין־דברים, אורבת, חשדנית. פעמים היו מטיחים זה בפני זה טענות ומענות חסרות־שחר, אשר למשמעות המוסכמת שלהן היתה מתלווית תמיד משמעות אחרת, חבויה, חשדנית. ‘אנו עוברים זה לצד זה ואין רואים; לא אני אותו ולא הוא אותי. או שאנו רואים מעט מדי, או מוגזם מדי. אפשר שעדיין אנו מחפשים זה את זה, אלא שגם את זאת אין אנו יודעים. כאילו שאני מתחילה לדעת פתאום שמימי לא ידעתי אהבה ועתידה אני לעבור מן העולם בלי שאדע אפילו שעת אהבה קצרה אחת. אני יודעת שזה לא נכון, ודאי שלא נכון. אני פשוט שכחתי את כל האהבה הרבה שידעתי לפנים, היא נשתכחה ממני ולכן נדמה לי4 שלא היתה מעולם. ואפשר שבאמת לא היתה מעולם ורק נדמה לי שהיתה. הוא פשוט בא וכך אנו חיים. וכי כיצד אוכל להודות פתאום שחיי ורונית וכל זה אינם אלא אחיזת־עיניים?’

ממקום־שבתו ראה אותה עזרא מערמת כותנות ולבנים לגיהוץ ואחר־כך יצאה וגררה אחריה את שולחן־המטבח לחדר. גרירתו של השולחן הדהדה בחדר כתוכחה ארוכה. פתח־הדלת צר היה ודינה נתקשתה להעביר בו את השולחן. אך היא לא ביקשה את עזרתו והוא הסתכל בה ושתק. ‘היא איננה מבקשת את עזרתי, היא איננה מבקשת שאעזור לה’.

דינה קפצה מעל לשולחן אל החדר מזה ומשכה אחריה את השולחן. השולחן נתקע במשקוף, והמגהץ נפל ממנו. הרימה אותו, לא אמרה מלה, לא הסתכלה לעברו, וחזרה למשוך אחריה את השולחן.

‘בכוונה היא עושה ככה, כדי שתוכל להרשיע אותי במחשבותיה. היא רק צריכה לפנות אלי ואני עוזר לה בקלות. אני פשוט משתוקק תקפוץ ולעזור לה. הניחי לי, דינה, אבל אני מחכה שתפנה אלי. לא, אני מחכה שתפנה אלי’.

שוב נפל המגהץ. היא עוד תתחשמל ולא תפנה לעזרתי.

‘את כבר לא יכולה לבקש שאעזור לך, מה?!’

צעקתו היתה רמה, צורמת, קצת לא במקומה. הוא דחף אותה הצדה בחמת־פתאום, גרר את השולחן במחי־כעס והטילו לכותל, סמוך לשקע־החשמל. דינה עמדה מן הצד, שותקת, מחכה באורך־רוח עד שחזר לכורסתו ואז פרשה כותונת והחלה מגהצת.

כאן, בבית, הוא מאלץ את דינה שתתייחס אליו כאילו לא אירע דבר, כאילו הוא עדיין עזרא ביקל, עזרא ביקל התקיף ומטיל השררה באנשים. תרמית ואחיזת־עיניים, אני יודעת, אני יודעת. הפכת אותי לשפחה חרופה החייבת להודות ולכבד בך את האחר, המדומה, שאינו קיים כלל. אני יודעת, אף־על־פי שאני שותקת. למען שלום־בית אני שותקת. אתה מטפח דמות שאינה קיימת כלל וכופה שאודה בדמות בדויה זו ואאמין בה כאילו זו דמותך. והרי זו תרמית ושנינו יודעים זאת. הוא מקים לו את ביתו כמין מפלט בתוך חיים שהם אויבים לו ועלי הוא כופה התנהגות שכזאת ומכריח אותי שאודה בזו הדמות הבדויה שכל העולם יודע שאיננו כך. ביתו מבצר בדוי שחומותיו הזיות וצריחיו אשליה. אינני רוצה שהבית שלנו יהיה מפלט. משום שאם יהיה מפלט, יהיה ניגוד ובדול מן הבתים האחרים ומן החיים האחרים. איני רוצה להיות בדולה מן האחרים. הוא פשוט משקר. כל תנועה שלו משקרת. הוא משקר ואיננו יודע אפילו. כאילו ניתן לאדם להסתיר את עצמו מאחורי התנהגותו כאילו אין התנהגותו הנאמנה במראות.

כבר זמן רב שחדלה לכבד אותו. פעמים גערה בלבה, מפני־מה אינוֹ מכבדו, הן אי־אפשר לחיות עם איש שאין מכבדים אותו. סמרטוטה אני אם אני ממשיכה לחיות עם איש שאיני מכבדת אותו, הוכיחה את עצמה. אף־על־פי־כן לא כיבדה אותו. כלום חייבת אני להיגרר אחר חיים שאיני רוצה בהם ואף פעם לא רציתי בהם? כלום איני רשאית, כלום אין זו חובתי להציב את רצוני בהם ולומר לאו!? אם נותר בי שמץ של הגינות, עלי להיפרד ממנו, שידלה את עצמה.

זו אמת לאמתה, עזרא נעשה היפוך גמור מרציותיה והיא פשוט ביקשה להתנער ממנו. הסיבות לכך, מקצתן ידעה ומקצתן שיערה בלבד.

אף־על־פי־כן הרחיקה מלבה בעקשנות כל מחשבה על פרידה. באו חלומותיה ותבעו את זכותם לאופן אחר של חיים. הן אין בדעתך להמשיך כל ימיך בחיים שאינך רוצה בהם, לא? לא כן תיארתי לי את חיי, הסכימה עמהם. באו החששות והפחדים ופיזרו את חלומותיה.

בין כה ובין כה חלפו חודשיים עד שנוכחה יום אחד שאין החודשים נעצרים להמתין להחלטתה, אלא נושאים אותה הלאה, כמות שהיא, פוסחת על הסעיפים. ואז אמרה לעצמה שגם דחייה היא מין אופן של החלטה. החלטה בניגוד לרצונה, כפויה עליה על־ידי המאורעות, ואף־על־פי־כן היא אחראית למוצאותיה. ולאט־לאט על־פני ימים רבים, אגרה לעצמה אומץ־לב והכריעה. מעודה לא היתה רפַת־אונים כמו ברגע זה. מעודה לא היתה עצמה־ובשרה כמו ברגע זה. האדם הוא, כפי הנראה, ראשית לכל הכרעות, לפי שההכרעות מעלות את האדם למוקד פגישתו עם החיים.

כאשר קפץ ממקומו ודחף אותה הצדה, ביקשה להתפרץ כנגדו תיכף ומיד. שמע, עזרא, ואחר־כך: נמאסנו זה על זה. ואחר־כך: אין כל טעם להמשיך. גדרה עצמה בשפתיים חשוקות, לא, אמרה לעצמה, לא עכשיו. שלא אוכל להגיד אחר־כך: סלח לי, הייתי נרגזת. והוא יגיד: כן, כשאדם נרגז הוא אומר כל מיני דברים שלא התכוון. אגיד לו, כאשר נהיה שקטים דווקא, בצלילות־דעת גמורה אגיד לו, שלא להשאיר לשנינו שום פתח של תשובה.

אחר־כך ערכו השולחן לארוחת־ערב. אכלו בשתיקה ופניהם כבושות בצלחות שלפניהם. דינה נרכנה על צלחתה, חלוקה היה מופשל כלשהו ברישול והעור בגלאי שנחשף עד שדיה רפוי היה ומחוספס כלשהו. בא לו הרהור: היא לא יפה. הרהור חוגג, שמח־לאיד, נקמני. היא לא יפה, היא לא יפה. מתוך קורת־רוח הגה בכך, מתוך שלוות־פתאום שירדה עליו. האשה הסרבנית הלא־מתמסרת הזאת איננה יפה. כביכול נשתחרר בבת־אחת מאיזו חובתיות והושבה לו איזו פדות שאבדה.

כאשר חדלו להרף אחד מלעיסת מחשבותיהם השגורות, הכפויות, שמעו את יתמות נקישתם של המזלגות והסכינים בבשרה של הצלחת ונחרדו. ספק יללה, ספק מחילה מיידית נתרפקה על פתח הלב.

אך שום דבר לא התרחש. כדי כך, שרשאי אתה לראות בה, בשתיקה זו, סניף כשר לדממה ערבית שגרתית המקננת עתה במטבחי העיר כולה.

לאחר הארוחה, מתוחים כאשר הם, נסעו לשדה־התעופה לקבל את ביקל. אך בשדה־התעופה נאמר להם שהמטוס איחר ומר ביקל יגיע רק מחר אחר־הצהריים.

ואז, בדרכם חזרה, סמוך לתחנה, החלו לדבר. וכאשר ירדו מן האוטובוס ללכת לביתם, המשיכו ודיברו. הגיעו לביתם, חזרו לתחנה ודיברו כל העת. התושבים נהרו על פניהם אל מקומות־הריכוז בבתי־הספר ובבית־התרבות של השכונה, ואילו עזרא ודינה הלכו ושבו על עקבותיהם והיו מדברים כל העת.

בתחנה הסופית של השכונה הפכו האוטובוסים חרטום לירכתיים והתייצבו בתחנה שכנגד, לפני תור־האנשים שהמתין לנסוע העירה, והתחנה האחרונה נהפכה במחי־תמרון לתחנה ראשונה. ראשית וסוף תלויים בכיוון הנסיעה בלבד.

בבת־אחת היו מדברים כל הזמן. וגם אחר־כך, כאשר צעירים על אופנועים פינו להם דרך בצפירות צורמניות, עדיין לא שמו לב למתרחש. צלליהם היו מהלכים אחריהם, וכאשר נתקרבו להילות הפנסים, החציפו הצללים פנים וקפצו בראש והקדימו את בוראיהם.

לבסוף עלו הביתה ועל המדרגות החרישו. מפתחו של עזרא חרק במנעול, ודינה עמדה שקטה, ממתינה כמו החלטה נחושה, עד שתיפתח לפניה הדלת.

במעיליהם כאשר הם, התיישבו זה בכורסה וזו ליד השולחן, והוסיפו ודיברו. זו השיחה הארוכה האחת, החצויה פרשיות־פרשיות. ימים רבים התדפקו הדברים על פתחם, שעה־שעה ארבו להם בסתר־לבם; אף־על־פי־כן, כאשר באו, היו, כביכול מופתעים.

‘עזרא’, אמרה דינה.

מופתע מן החיבה הקלה הרופפת בקולה, נרכן עזרא לפנים, מוכן ומזומן לשמוע, אף־על־פי שידע, כמובן, מה גלולה מרה קול נעים זה עתיד להגיש לו. אפשר דווקא משום כך השים עצמו לא־יודע.

‘כן,דינה?’

ואז הניחה שמאלה על זרועו:

‘אתה בוודאי כבר יודע, עזרא’, אמרה.


 

פרק שלושה־עשר

אף־על־פי־כן היה הלילה ההוא, בצלם עלילותיו ובאנשים שעשו בו ובהרהורים שהרהרו בו בצד מעשיהם – אח כשר ללילות שקדמו לו ולשכמותם שבאו אחריו. התושבים שנתקבצו במקומות־הריכוז שלהם, לא כת היו ולא מחתרת, אלא העם בכללו כאשר הוא, שרוי במגע של צפייה עם אונייה אחת שהילכה לאורך החוף בלבו השחור של הלילה; לעומתם עזרא ודינה, שנתייגעו אותה שעה עצמה בדיוני דברים, אתנחתות ושתיקות. אלו צפייה של התאחוּת ואלו ודאות של פרידה. כנגדם לרר שהסתייג בתוך צפיית ההתאחות והלך ועמד לו תָחוּם לעצמו אצל הקיר.

תחילתו של אותו לילה ברוכבי־האופניים שהעבירו את צו־ההודעה מבית לבית, שכנים מסרו לשכנים ומיד אחר־כך הלכו התושבים להתקבץ אל בתי־הציבור שבעיר וחלונות־אורה כבו באפלה בזה אחר זה. בקצות דרכים נשאו פנסים את אוריהם ברמה, אורות זערוריים מול אפלה רבה, וקצת להלן מעבר לגבעות, ערם הלילה את עתודות־חשיכותיו להסתערות המכרעת על זקיפי האור האחרונים.

הלוך־ושוב הפסיעו עזרא ודינה בעיקרו של הרחוב שבין התחנה לבין השכונה ודברים שהוסיפו ואמרו זה לזה כבר היו בתחילת ריתחתם.

‘אינני חושבת שיש לנו מוצא אחר’, אמרה דינה.

‘את לא תעשי זאת’, הפטיר עזרא ונשמעו בקולו הדים ברורים של סרבנות ילדותית, המשיבה אחור כל היגיון.

‘עזרא’, אמרה דינה.

‘ככה’, טען עזרא, ‘את לא תלכי’.

התושבים שעברו על פניהם הלכו להתקבץ בבתי־הספר שבעיר והלילה רבץ בינתיים באלמוניותו, לילה מלילות. ורק אירועים שיתארעו בו אפשר שיתלשוהו מאלמוניותו ויתנו בו פרטים של ייחוד.

‘כמה שאת שונאת אותי’.

‘אינני חושבת שזו שנאה’.

‘אז מה זה?’

‘אינני יודעת’.

עתה עלו אל ביתם ועל המדרגות החרישו. דינה עמדה שקטה, מאריכה־רוח כהחלטה נחושה, ממתינה לדלת שתיפתח לפניה. בפנים, במעיליהם כאשר הם, התיישבו זה בכורסה וזו ליד השולחן.

‘לא תלכי, לא תעשי זאת’.

המלים היו סרבניות, אבל קולו דיבר תחנונים.

‘אינני חושבת שיש לנו מוצא אחר’, אמרה דינה.

פקידים ופועלי־ניקיון ולבלרים ופועלים ועיתונאים ומורים וזבניות בחנויות כל־בו ותלמידי־גימנסיה נתקבצו והלכו בינתיים בחצרותיהם האפלות של בתי־הספר והזקיפים שעמדו ליד שער־הכניסה אספו לתיאבון את סיסמת־הערב. במקום ריכוזו בבית־ספר אחד בעיר קיבל שאוליק את הבאים ואמר להם: ‘לעת־עתה שבו’. זאב’לה שעמד לידו, התפעל למראה הכיתות המתמלאות והולכות עם רב.

‘תאר לך שפותחים את הסליקים ומציידים את כל העם הזה בנשק!’

‘אינני חושבת’, אמרה דינה.

‘זהו, שאת מזלזלת בי’, טען עזרא.

‘לא אמרתי כך’.

‘מה זה חשוב כיצד אמרת’.

עדיין במעילה, ישובה לי השולחן, החרישה דינה ולא השיבה דבר.

‘זהו, ידעתי. כל הזמן ידעתי שאת מזלזלת בי’, חגג עזרא את ודאותו, ‘את כאילו עוברת עלי לסדר־יומך. אז מפני־מה חיכית כל־כך הרבה? למה כל השקר הזה? למה נישאת לי בכלל?!’

‘מפני אבא שלך’, דיברה דינה חרש, בעיניים מושפלות, כמכירה באשמתה.

‘מפני אבא שלי?’

‘כן, עזרא. עכשיו נדמה לי שאני יודעת’.

‘מעניין כמה אנשים נתלקטו בלילה זה’, המשיך זאב’לה להתפעל מעוצמתם של מספרים.

‘אומרים שכל בתי־הספר מלאים וגדושים. אלפים, אני משער. אולי רבבה’.

‘רבבות, מה זה משנה בסופו של דבר. בין כך ובין כך לא תגיע. ואם תגיע, תילכד. כל האוניות נלכדות’.

‘נדמה לי שאתה מגזים קצת’.

‘ראית כבר אונייה שתפרוץ את הטבעת שלהם?’

‘בוודאי. בצפון.’

‘אה, בצפון. וכמה אוניות נלכדו בצפון?’

עזרא צחק ליד החלון. מעבר משם היו הרחובות דמומים. שני משוריינים חלפו ביעף וכנגדם דהר נער על אופניו. זרקורי המשוריינים שטפו את חזיתות הבתים, לצוּד מדביקי כרוזים. אולם אותו לילה לא הדביקו כרוזים, ובדרך־כלל היו הרחובות ריקים למדי. כפעם בפעם נשפכו בהם טרטורים צורמים ובהולים של אופנוע חולף, אך מיד שבה הדממה, כמוה כחשיכה, וסגרה עליהם. אז בא מתוכה אהרון אהרוני, נעמד מתחת לחלון וקרא: ‘הה!’, ואחר כך עוד פעם: ‘הה!’ פתח עזרא את החלון, ואהרון אהרוני אמר:

‘לא קיבלתם קשר?’

‘איזה קשר?’

‘גשו לבית־התרבות. כולם מתאספים בבית־התרבות’.

‘מי זה שם?’, התעניינה דינה לדעת את הנעשה מעבר לחלון.

‘אבא שלך. אמר שכולם מתאספים בבית־התרבות’.

אחר־כך חלפה שעה קלה של דומייה ואחריה חזר עזרא אל צחוקו, כמי שחוזר אל שיחה שהופסקה. עמד ליד החלון וצחק. קצת לעצמו וקצת כדי שדינה תראה.

‘אינני מבינה מפני־מה אתה צוחק’.

‘בזָקֵן זה, באבא שלי’.

‘אמרתי לך שאז לא ידעתי’.

‘הייתי לך איזה תחליף, מה?’

‘אל תדבר ככה, אני פשוט לא ידעתי’.

עזרא היה גרוי ומשונה. צחוקו, כשם שפרץ פתאום, כן שבת הלך לו. הוא בהה אל החלון שלפניו וגבותיו זקורות בתמיהה.

‘אבא מנצח אותי בכל מקום’, מלמל.

שלא כשאר מקומות־הריכוז בעיר בית־התרבות בשכונה, שבו נקבצו הקשישים יותר, המיודעים זה לזה מכל ימות־השנה; לא מפגישות של מועד ולא מביקורי־נימוסין, אלא מפגישות שהן מגעים של חולין בחדרי־מדרגות, בצרכנייה, על הספסל הירוק בתחנה הסופית ובשיחות של מרפסות אל מרפסות. עתה שמחו להיפגש בנסיגות החדשות, בצלו של ליל שכונתם שעשה עצמו סניף ללילה העירוני הגדול, לצפייתו ולדברים הרוחשים בו. היו טורחים ומטריחים במהומה שמחה ובנדיבות בזבזנית, כביכול הם חבורה של אנשים שהניחו לשעה את עיסוקיהם ומילטו את עצמם מחוץ לעיר, לערוך פיקניק לעצמם והם נהנים ממעשה־המשובה שלהם. כביכול הערימו על גילם וקפצו בבת־ראש אל תוך נעוריהם. עד שאהרון אהרוני, הממונה עליהם והאחראי להם, ראה מחובתו לגעור בהם:

‘רבותי’ אנחנו רק רזרבה, מה כל הרעש הזה? אנחנו בסך־הכול רזרבה!'

מיד הם כולם מניעים ראשיהם, לאמור: מבינים אנו, מבינים אנו. ואף־על־פי־כן המשיכו לטפח את רוממות רוחם ולשמוח זה עם זה בפגישה שנתפגשו בנסיבות החדשות, מעבר לחולין שלהם. ולקראת כל חדש שבא הושטו ידיים ללחוץ, כביכול לא עמדו לפני שעה קלה על מדרגות ביתם ושוחחו ביניהם כמשפט שכנים בערבים. אחד הביא מגש מלא כריכים ומיד עטו עליו בתרועות ובצהלות, עד שאהרון אהרוני שוב ראה מחובתו לגעור בהם:

‘שקט, רבותי, שקט, נדמה לי שאנחנו לא נמצאים בנשף!’

ושוב הסכימו עמו הכול בנפש חפצה וש… ש… ש… הששו את עצמם והציעו זה לזה, מתוך תפארת גינוני שכנים, את כריכיהם. הנשים כשלעצמן מצאו מיד אשה את רעותה ודברים שהתחילו בשיחות קודמות ליד הצרכנייה מצאו עתה את המשכם, ועד שלא הקשבת לשיחת נשים זו אל־נא תאמר דרך שגרה: רכילות נשים. כנגדן ישבה אשה אחת שמצאה שעה זו טובה וכשרה להמשיך במעשה־סריגתה והיתה יושבת לעצמה בתוך עצם המהומה הרוחשת סביבה ומתחרה עם הזמן במניין שניותיו.

הם היו הסוואה משובחת לעצמם, לפי שבשום פנים לא היית מזהה בקהל שמח וידידותי עד חיוך זה ציבור אנשים מוּעד לפעולה, המצפה לדברים הגדולים שרבצו בפתח הלילה ואשר עתידים ודאי לבוא לידי אירוע בזה הרגע הבא.

בסניף אחר של אותו לילה, במקום ריכוז אחד בתוככי העיר, הסתכל לרר מאצל הקיר בתושבים המתקבצים בחדרים ובחצר, בהם ובפעילות הרעשנית, הנהנית מעצמה, הראוותנית, אפילו במקצת מגילוייה, הסתכל בהם וחשב מחשבות, כביכול לא הוא נוכח כאן, אלא מחשבותיו בלבד. הסתכל בתושבים המתקבצים כאותו חסיד אדוק כל ימות־השנה הזוקף עיניים מוכיחות בבאים לתפילה בימי־כיפור ובראש־השנה בלבד. זו הפעילות לשעה ואלה אורחים־לשעה, הבאים לתרום תרומות של רגעים, שבהן יתפארו אחר־כך כל ימי־חייהם בפני כל אוזן כרויה לשמוע: ‘הוי באותו לילה רבצתי באחד מאלה המקומות’. ראה אותם והם מזייפים את מטבעותיו. אזרחים אלה מכל ימות־השנה תורמים לך ברוב נדיבות שעה קלה של פעילות וכבר הם בני־בית גמורים ומתלהבים וצועקים ומובטח לך שעוד מעט ירוצו לבקש להם תמורה בעד התלהבותם.

ואז הלך ועמד לו אצל הקיר, להדגיש לעצמו הלכה למעשה את הסייג שביקש לסייג בינו לבינם. הואיל ואותם באים־לשעה ישובו עם בוקר אל עיסוקיהם ושוב ניוותר לבדנו, אנו ושכמותנו, חפרפרות אלמוניות, העושים במלאכה כל ימות־השנה; שבאי בית־הכנסת אנחנו בכל עת תמיד, שומריו ומטפחיו בימי חול כבימי מועד.

‘בכל מקום’, מלמל עזרא. דינה עישנה סיגריה. ‘אני מבין’, דיבר עזרא, ‘היית רוצה שאצליח, שבני־אדם יעריכו אותי, שאסע בשליחויות, שאהיה כמו אבא’.

‘לא בדיוק כך. אבל למה אתה צועק? עכשיו נוכל לדבר בשקט, לא? לפחות עכשיו. כבר אנחנו מדברים זה אל זה כמו זרים. ובכן, טוב. אנחנו באמת זרים. אולי תמיד היינו זרים. כבר אנחנו צועקים עם שנאה בקולות. בסדר. לא אקרא לזכרונות שישפטו בינינו. אולי אין את מי לקרוא בכלל. אבל אתה אינך צודק, בהחלט לא. מה שדיברתי באבא שלך, אתה פשוט לא הבנת שום דבר’.

‘אולי’.

עתה רגזה דינה. ‘אל תדבר כך, אני מבקשת ממך. אינני יכולה לסבול את הטון הזה!’ כיוון שהתרגזה, נינוח עזרא. הוציא מכיסו צרור מפתחות והשתעשע בו.

הרף־עין אחת נטתה להם שתיקתם את חסד־הפיוסין שלה, והיו קשובים בה זה לזה ונדמה היה שאפשר לעיין בכול בשקט רב ובזו ההבנה האחרת, אשר מעבר לכל הרתחות, כמתים שמשיחים על חייהם בעבר. אך מיד ננערו, כחוזרים לחיים, ושבו ונקלעו ברתחת־עצמם, שבו והיו אויבים הנאבקים על חייהם, כל אחד על־פי דרכו.

‘אני הבנתי, אבל את לא עמדת על טבעי’, קָבַל עזרא.

‘עמדתי על טבעך כמו כל אחד אחר’.

‘זהו, כמו כל אחד אחר’.

‘מה אתה רוצה לומר בזה?’

‘שלא נבדלת מכל אחד אחר. כי אני ביקשתי דווקא שתכירי בי כל אותם דברים שהאחרים אינם רואים בי. ביקשתי שתכירי בי את המיוחד, שתביני אותי יותר. כלום לא אשתי את?’

‘אינני חושבת שבמידה כזו נבדלת אני מן האחרים’, הזדהתה דינה עם האחרים האלמונים, ‘וגם איני רוצה בכך, אינני רוצה שנחיה חיים פורשים’.

‘פורשים, את אומרת?’

‘ודאי שפורשים. כבר אנו פרושים מזמן, כלום אינך מרגיש בכך? כאילו חיינו על־פי איזה עקרונות אחרים’.

ומיד תכפה שתיקה אחת כזאת, שוטמת, החוסמת כל פתח של תקווה, ועזרא עמד ליד החלון נזוף כנער וביקש, כמובן, לחפות על כך ופתח בבת־אחת לדבר הרבה מאוד. ודינה כבר אוחזת כביכול בכף־ידו מעשה אחות בוגרת נבונה ואומרת לו: הנח, עזרא, הנח. שלוש מלים שעזרא לועס שעה ארוכה את המשמעויות השונות שלהן, כגון היה נבון, עזרא; כגון כבר אין אנו ילדים, כגון אמירה פסקנית של ככה זה ואל תקשה עלי.

שאוליק ישב בראש השולחנות כמין יושב־ראש של הלילה. לֵך, אמרו לו, ‘אתה תהיה שם אחראי. קבל את האנשים וחכה להוראות’. מעשיהם של האנשים שנתקבצו, שהיו מעתה אנשיו, צאתם ובואם הופקדו בידיו.

ברבות הימים, כאשר יוליך חיילים לקרב, עתיד שאוליק לשוב ולהיזכר בלילה זה, כאשר הופקד לראשונה להיות אחראי על קיבוצי־אדם גדולים. את השלטון שניגלה לו אותו ערב בכל עקלקלותיו, הכיר לדעת כשִׁפְחָתָה של האחריות שפעמים היא נאמנה ופעמים לא. כל ימיו עתיד שאוליק לשמור בלבו השקפה זו על השלטון. הוא הרגיש את עצמו מוכשר לתפקידיו; הוא לא פקפק בכוחו לנהוג באנשים, לשלוט במצבים, להיות אחראי לתוצאוֹת. הוא הרגיש כיצד עצמיותו גדלה לממדים לא ידעם, כיצד הוא משתלב והולך בתוך המאורעות.

זאב’לה ידידו התרעם למה זה הציבו אותם כאן, בשעה שהחברים שלהם הופקדו לשמור את החוף.

‘שם אני מבין’, אמר, ‘אבל כאן, למה? ערב־רב שכזה באסיפות־מחאה. אני די צנוע מטבעי, אבל להושיב בחורים כמונו כאן, זה כבר באמת בזבוז גדול’.

‘כזה אתה מאז ומתמיד. לו היית על החוף, היית חושב מי יודע מה מתרחש באונייה; לו היית באונייה, היית חושב מי יודע מה מתרחש על החוף. כזה אתה, זה מפני שאין לך כישרון לראות בכל קטע מרכז לחשיבות בפני עצמו. מה יש?’

שאלה זו היתה מכוונת ליהודי נמוך־קומה שבעמידתו ליד השולחן הכרת לדעת את החיילים הוותיקים מכל המלחמות. היהודי נמוך־הקומה הקפיד על מרחק של יראת־כבוד בינו לבין שולחנו של שאוליק ושאל אותו אם יצטרכו לשהות כאן עד הבוקר.

‘יתכן’, השיב שאוליק.

ואז ביקש ממנו רשות ללכת ולהודיע לאשתו.

‘היכן אתה גר?’

‘זהו, שאני גר בצפון’.

‘ומה אם בינתיים תגיע האונייה?’

‘אבל אני צריך להודיע לאשתי. היא איננה יודעת שאני כאן’.

‘טוב, לך. אם תשוב ולא תמצא אותנו, דע לך שהלכנו אל החוף’.

היהודי נמוך־הקומה אמר תודה־רבה ופנה אל היציאה. שאוליק קרא אחריו את סיסמת היציאה, אלא שליד הפתח נמלך היהודי נמוך־הקומה בדעתו וחזר לחדר.

‘ובכן, למה אינך הולך?’

‘ככה, אולי באמת תבוא בינתיים האונייה’.

'ולאשתך אינך רוצה להודיע?

‘רוצה, אבל בינתיים יכולה להגיע האונייה. אין דבר, תחפש אותי קצת. מה בעצם נעשה כאשר תבוא האונייה, הלוא אין לנו נשק?’

‘ואתה יודע להשתמש בנשק?’

‘יודע ועוד איך יודע’.

‘טוב. אבל אנחנו לא נשתמש בנשק. לכך דואגות קבוצות־האבטחה. כאשר תבוא האונייה, נלך לחוף ונתערב במעפילים, כדי שלא יכירו בהם. זה התפקיד שלנו’.

היהודי נמוך־הקומה נחה דעתו. ‘לכל דבר דואגים’, אמר, ‘אלה יורידו, אלה יאבטחו את ההורדה ואנחנו נתערב עם היורדים. זה טוב. כאן כנראה פועל מנגנון גדול המתכנן את הכול מראש. זה טוב מאוד’, אמר וכמי שהכיר לפתע בחשיבותו של מקומו במנגנון המתכנן, פנה והלך אל בין הספסלים.

‘אפילו היהודי הזה מבין עניין יותר ממך’, גער שאוליק בידידו.

‘נעשית מפקד וכבר אתה מחלק ציונים’.

רוב בתי־השכונה עמדו כבויים באפלה ורק זעיר־שם זעיר־שם הבליח אור מעט, להודיעך שהזקנים והחולים ושאר האנשים שנותרו בבתיהם עדיין לא עלו על משכבם. בלילה ההוא איחדה החשכה את כולם לשבט אחד.

‘ובכן, זהו’, אמרה דינה.

‘לא’, אמר עזרא.

עדיין במעילה, קמה וניגשה אל הראי. נטלה מסרק ועזרא ידע שכבר אין היא מסתרקת למענו. ואז הלכה אל הדלת.

‘חכי דינה’, קרא אחריה עזרא.

דינה עמדה ועזרא קרב אליה מאחור.

‘חכי דינה, אל תלכי, בואי, עדיין לא גמרנו. כך אי־אפשר, דינה. יכול להיות שאני אדם קשה במקצת. אבל את בוחרת לך דרך קלה. נניח שהיו לנו קצת קשיים, ובכן מה? ולמי אין קשיים? אבל את פשוט קמה ובורחת מהם’.

‘לא מפני הקשיים, אלא מפני שלא מצאתי בהם עניין’.

‘זוהי קלות־דעת מצדך’, המשיך עזרא לטעון בעקשנות כמי שנלחם על איזה דבר בישיבת ועדה כלשהי, ‘אנחנו משפחה ויש לנו רונית, וכך אי־אפשר, דינה!’

‘משפחה?’ היא דיברה בשקט זה שמיד אתה יודע בוודאות מה סוער בו, ‘משפחה אתה אומר? היינו חברה בערבון מוגבל של קצת נימוסין וקצת ארוחות צהריים, ערב ובוקר וגידלנו ילדה, זה מה שהיינו. לי יש מושגים אחרים במקצת על משפחה’.

עזרא לא נעלב.

‘אפילו כשאני רוצה, אינני יכול להבין אותך’, קבל, ‘כל פעם את מעלה איזה נימוק אחר. קודם דיברת על אבא, ועכשיו’.

‘זה נובע’, הפסיקה אותו דינה, ‘זה הכול נובע זה מזה’.

‘מלים, מלים’, צעק עכשיו עזרא, ‘זוהי קלות־דעת מצדך להרוס בקלות כזאת משפחה. רבנו קצת פה־ושם, ובכן מה? לכן חדלנו להיות משפחה? יש לך משפחות שאינן מתקוטטות? מתקוטטים ומשלימים, כך דרכו של עולם’.

‘הרי לך’, טענה דינה, ‘אינך מקשיב אפילו למה שאני אומרת וצועק לך את שלך. אמרתי משהו בעניין משפחה, אבל אתה, לא אכפת לך כלל, לא אכפת לך כלל מהו יחסי־שלי אל חיינו. אתה רק רוצה לשמור כלפי חוץ, אתה, רגע אחד. למה, בעצם, אתה מתעקש כל־כך? מה יש?’

‘זוהי קלות־דעת להרוס ככה משפחה בגלל איזושהי הרגשה חולפת. ייתכן שאמרתי משהו שלא הייתי צריך להגיד, ובכן מה? איש ואשה אומרים זה לזה כל מיני דברים ואחר־כך שוכחים’.

‘אני יודעת מפני מה אתה מתעקש כל כך. הן אתה יודע כמוני שהכול מעורער מזמן ואין לנו כל מוצא אחר. אבל אתה מתעקש מפני שאתה פחדן, זהו. אתה מפחד מה יגידו הבריות. אתה מפחד שהבריות יגידו, דינה עזבה אותו’.

‘עד עכשיו התאפקתי, אבל אני מבקש ממך, דינה, הפסיקי לדבר בטון שכזה!’

‘שמע, עזרא, אני מסכימה להבטיח לך. אם אתה רוצה, לא אספר לאיש שאני הצעתי שניפרד. אני מסכימה לספר לכולם שאתה הוא שעזבת אותי’.

‘נערה טיפשה את, זה הכול. את חושבת שדבר כזה אכפת לי? וכי כל כך קטנוני אני בעיניך?’

‘אני משוכנעת’, אמרה דינה.

אחר־כך ראה אותה עזרא יוצאת, וזאת הפעם לא ניסה לעכב בעדה ולא שאל לאן את הולכת. מן הדלת שמע אותה אומרת, ‘מה שנוגע לרונית, כבר רשמתי אותה במוסד’.

עכשיו הלכה לה, יצאה את הפתח כמין עצמאות חדשה שנולדה בייסורים ובשקרים.

בחצר בית־הספר צמחה שיקמה גדולה, וקצת מן האנשים הלכו לשבת תחתיה. הלילה, שזה עתה עבר את מפתן מחציתו, הרים מעט את שוליו האפלים והתהבהבה שם בבואתן הקלושה והרחוקה מאוד של שעטות־האור אשר לבוקר. הלילה, אף־על־פי ששחורו אחד, סניפי־אפלה שונים בו בכל שעה.

אלה שנוחים להתיידד במהרה רבצו תחת השיקמה ועִשנו בדומיה. אחרים ישבו על הספסלים הקטנים של כיתות בית־הספר וקראו עיתונים. הזקיפים ליד שער־הכניסה הסתכלו משועממים אל הרחוב. כל עלילות הלילה הנראות־לעין נתמצו לעת־עתה ברוכבי־האופניים שהיו באים והולכים ומביאים פתקים למפקדים. פתק אחד הודיע לשאוליק שעליו ללכת תיכף ומיד אל שפת־הים.

‘אתה תישאר כאן’, אמר שאוליק לזאב’לה, ‘יכול להיות שאחזור, אבל אינני חושב. כאשר תקבל הוראה, קח את כל האנשים לשפת־הים. שלח אותם קבוצות־קבוצות ודרך רחובות צדדיים שלח אותם, שלא יעוררו תשומת־לב. על החוף התפקיד שלכם להתערב בין העולים שיורדו מן האונייה. דרך־אגב, אינני מאמין שנצליח, כל האוניות נלכדות. אבל זה לא חשוב’.

‘וזה כל מה שהוטל עלינו לעשות?’, קבל זאב’לה באכזבה.

‘זה כל מה שהוטל על כל הריכוזים בעיר’.

כאשר יצא שאוליק את החדר, כבר סרוחים היו מרבית האנשים במסדרון ותחת עץ השיקמה, קצתם מנמנמים קצתם ישנים ממש. שאוליק דילג בזהירות בין גופות הישנים ויצא ללכת לשפת־הים.

אותה שעה בא עזרא והודיע לאמא שאבא יבוא רק מחר. שפטל ובלומה ישבו זה כנגד זה ושוחחו כדרכם, שיחה אין קץ רצופה שתיקות רבות, כמו עצים מופלגים־בשנים המנענעים צמרותיהם זה לזה כל־אימת שהרוח מפיחה בהם.

‘אבא לא יבוא הלילה’, הודיע עזרא.

‘אנחנו כבר יודעים’.

‘אתם כבר יודעים?’

‘כן, דינה אמרה לנו’.

‘דינה?’

‘כן, מה אתה מתפלא?’

‘דינה כבר היתה כאן?’

‘היתה וסיפרה’.

‘אז אתם יודעים כבר?’

‘ודאי שאנו יודעים’.

ידיו המגוידות של שפטל ירדו למחתרת כיסיו והעלו משם סיגריות. אחת מהן הוגשה לעזרא, ועזרא נטלה ועד שהוגשה לו אש דיבר בינתיים והסיגריה בפיו.

‘מיהרה זו לפטפט’, אמר.

שפטל הגיש לו להבת־אש על קצהו של גפרור, ובלומה הסתכלה בו בתמיהה.

‘ובכן, ככה זה’, אמר עזרא וצמצם עצמו בשתיקה. בלומה ושפטל שתקו כל אחד במקומו ולא הפריעו לעזרא בשתיקתו.

‘נו, ומה עוד אמרה?’ משך עזרא מבין העשן.

‘כלום. שאבא יבוא מחר’.

‘מחר אחר־הצהריים, הוא שבאתי להודיע לכם. סיפרה לכם שרשמה את רונית במוסד?’

‘מה פתאום במוסד?’

‘זה דווקא כן מתקבל על דעתי’.

‘מה זאת אומרת, אינני מבינה דבר’.

‘הרי דינה היתה כאן’.

‘ודאי שהיתה כאן’.

‘ובכן, זהו’.

‘מה זאת אומרת זהו?’

‘זהו, שנפרדנו’.

‘נפרדתם?’

‘כן. דינה לא סיפרה לכם? חשבתי שאתם יודעים’.

שפטל קם וגרר את עצמו מן החדר. עזרא, לא היה בדעתו להרחיב דיבור בעניין זה. ‘ובכן, זהו’, אמר. ובלומה עדיין שתקה. ואז חזר ויצא אל הרחוב האפל של השכונה.

רוב הבתים בעיר כבויים היו, והילות־הפנסים בכִכרות כילו את אורן לריק, איש לא בא ללכת תחתיהן. הדרכים המוליכות אל הים נחסמו בקרונות־תחבורה, ובמבואות הבתים הסמוכים נצטופפו קבוצות אנשים. עזרא עבר על פניהם והלך לו אל תוך הלילה לאורכם של הבתים. מבוא אחר מבוא, רחוב אחר רחוב. בכל מקום הבחין בדמויות שנסתופפו בשתיקה בכל דבר שנתן מחסה כלשהו באפלוליתו. בלילה זה עומדת העיר על המשמר, ערה, אורבת, מצפה.

הם לקחו ממני את אשתי, הרהר עזרא בלי לשקול בבהירות למי הוא מתכוון. אף־על־פי־כן היתה לו הרגשה שהוא מטיל את האשמתו אל כתובת ידועה מוגדרת היטב.


 

פרק ארבעה־עשר

היא הלכה בין האנשים אל אביה, חצתה את האנושות החמה הרוחשת מעברים והלכה ובאה אליו.

‘אבא’, אמרה.

אהרון אהרוני עמד בין שולחנות התלמידים מעיין בפתקים וכּינכּן שם ארוכות בין ניירותיו, שקוע בדברים חשובים ומטה אוזן אגבית רפויה לדברי בתו. תוך כך הגניב בה הרף־מבט, להשגיח אם היא רואה אותו בכל הדרו, היותו עסוק ונמרץ. כל כמה שהוא קשיש, אינו חדל להיות שניים המשחקים זה עם זה, אחד פעיל ונמרץ והשני מסתכל ומתפעל.

‘אני רואה שאתה ממש מאוהב בעצמך’, אמרה דינה.

‘כך את רואה אותי?’ ניסה אהרון אהרוני להצניע כוונותיו דרך־שאלה.

‘ודאי, בנסיבות שכאלה, כאשר אתה פעיל ונמרץ ושייך לאנשים, אתה תמיד מאוהב בעצמך’.

‘באת לקנטר אותי, או לשתף אתנו פעולה?’

‘באתי להגיד לך שנפרדתי מעזרא’.

מיד נתלש אהרון אהרוני מהתעסקויותיו ומן הלילה ומן הדברים העומדים כנראה להתרחש בזה הרגע הבא וחזר והיה פשוט אבא, והפנה עצמו כל־כולו לעבר בתו, להקשיב. מיד חזרה ומצאה בו את האב שאבד לה והיתה מספרת את דבריה אל תוך הקשבתו השותקת ועיניו ליטפוה ככפות־ידיים רחימות.

השעה המאוחרת שילחה באנשים את העייפות. שדודים רבצו על השולחנות, ראשיהם שמוטים וידיהם רפויות ורק אותה אשה עדיין ישבה לה זקופה בתוך שיממון זה שהולידה ההמולה שקדמה לה, וסרגה בשקידה, ממשיכה בעקשנות ואינה מרפה מתחרותה עם הזמן במניין השניות. מן הספסלים באו אליו אנשים וביקשו רשות לקפוץ לרגע אחד הביתה.

‘האונייה בין כה וכה לא תגיע’, אמרו.

‘ודאי נתפשה כבר’.

‘כל האוניות נתפשות’.

‘ואם לא נתפשה, ודאי התרחקה כבר לחפש לה מקום אחר בחוף. תן לנו ללכת הביתה’.

‘זה לא עסקכם’, גער בהם אהרון אהרוני, ‘נצטוויתם להישאר כאן ואתם תישארו כאן. האונייה לא אכפת לכם’.

ולפני שחזר אל ענייניה של בתו חזר ושילח בה את מבטו, לדעת אם היא רואה אותו כראוי בכל הגיונו ותקיפותו כלפי האנשים הסרים לפקודתו, ואז אמר:

‘כך. ובכן, כך’.

ודינה אמרה: ‘כן’.

‘ומה אומר עזרא?’

‘ניסה לשכנע אותי, כמובן. אבל נדמה לי שבסופו של דבר הוא מרוצה. מה שנוגע לרונית, רשמתי אותה במוסד’.

‘כבר רשמת אותה במוסד?’, התפלא אהרון אהרוני. כלומר, אין היא באה ליטול עצה מפיך, האב, אלא למסור הודעה על מעשה שנעשה, כמצוות הבת. לא שיערתי שעד כדי כך הרחיקה לעמוד ברשות עצמה.

‘כן’, אמרה דינה.

‘אני מבין ששקלת יפה, בתי’.

‘ודאי, אבא’.

‘מפני שעד כמה שמותר לי להסתמך על חוש האבחנה שלי, אינני רואה בעזרא כל פסול והוא דווקא מוצא חן בעיני. אבל אינני חושב שיש לי זכות להתערב’.

דינה אמרה: ‘כמובן, אבא’. אף־על־פי־כן היתה מאוכזבת ובודדה. אמת, שלא הניחה לו זכות להתערב, אבל הוא אב ולא צריך היה להיכנע במהרה כל־כך לזכות זו ולהסתייג.

‘לעת־עתה יש בדעתי לגור אצלך, אבא. אינך מתנגד?’

‘הנהו’, לחש אהרון אהרוני.

הביטה דינה אל הכיוון שהסתכל בו אביה וראתה את עזרא עומד בפתח. האפלה מאחוריו רבצה על כתפיו כעולם כפוי ועיניו מיצמצו כנגד האור.

‘ודאי, ודאי’, אמר אהרון אהרוני.

עזרא, שנכנס ומצא לו מקום ליד הפתח, ראה את דינה ואביה מדברים ביניהם וידע מיד על מה הם מדברים. ישב מצומצם ומסתכל. רוכבי־האופניים החלו באים בתכיפות יתירה ואהרון אהרוני עמד שם מעיין בין השולחנות בפתקים שמביאים לו, מעלה משקפיו על מצחו ואת הפתקים כנגד האור ושפמו מזדקר בגאווה והוא נותן עיניו בקהל־אנשיו וקורא אותם אליו ואומר להם: עשה זה ועשה זה. וכיצד קמים הללו שנקראו לכך לעשות שליחותם והם שבים ואחרים באים במקומם ועזרא יושב לו ליד הפתח מצומצם ומסתכל. פעם אחת נתקרב אליו אהרון אהרוני וכבר דימה בלבו כי בא להטיל עליו שליחות, אבל אהרוני רק ניענע לו קלות בראשו דרך קרבה ועבר על פניו. ואז היתה לו הרגשה משונה שכולם עוברים על פניו והוא הגה בנתן לרר וביקש מאוד שייקרא למלא5 איזו שליחות, שיוטלו עליו תפקידים, שישתפו אותו במאורעות הלילה הזה, כביכול יש בכך משום כפרה שבכוחה להשיב לו את דינה.

אבל אהרון אהרוני עבר על פניו ולשעה נתחלפה דמותו בדמותו של לרר, ולרר נתחלף באבא ודינה עמדה ליד שלושתם שהם אחד והושיטה כנגדו אצבע מוכיחה וכולם ניענעו ראשיהם בהסכמה ואבא אמר איכזבתני בני. מה אני יכול לעשות, טען עזרא, הם לא רוצים בי. מי לא רוצה בך? כולם, אפילו אמא של יוסי. אמא של יוסי? כן. לך, אמרה לי, יוסי ישן. יוסי, יוסי, צעקתי. אבל היא סגרה לפני את הדלת בזעף גדול ועודה סוגרת כל הזמן את הדלת לפני. וגם התלמידים מכיתה גימ“ל לא רצו שאעלה אתם במדרגות. איזה תלמידים מכיתה גימ”ל? התלמידים של כיתה גימ“ל. אנחנו התאספנו תמיד לפני־הצהריים וזו היתה הפעם הראשונה שהתאספנו אחר־הצהריים. הוי אני משער שזו היתה חוויה גדולה להתאסף פעם ראשונה אחר־הצהריים, נתערב אהרון אהרוני, אני תמיד התלהבתי מהפגישות ההן של אחר־הצהריים. הוי הפגישות ההן אחר־הצהריים. לפני־הצהריים רואים תמיד את השמש כאן ואת הצל כאן ואחרי־הצהריים רואים פתאום את השמש במקום שהיה תמיד צל, וזה כאילו נשתנו מעשי בראשית והשעה משונה פתאום ובניין בית־הספר נקלע כביכול בעולם חדש. ובכן אנחנו התאספנו אחר־הצהריים לערוך חזרה לאיזו הצגת חנוכה או לפורים, אינני זוכר. אנחנו שמחנו מאוד להיפגש זה עם זה כאילו לא ראינו זה את זה זמן רב. לגבי פגישות אלה המרחק בין לפני־הצהריים לאחר־הצהריים גדול יותר מן המרחק אשר בין שבוע לשבוע. ובכן ערכנו חזרה ואחריה יצאנו ללכת לאיזה מקום. לאן רציתם ללכת? אינני יודע, אבל ראינו מבית־הספר כיצד השמש שוקעת ועד היום ההוא לא ראינו אף פעם כיצד השמש שוקעת מבית־הספר ורצינו לעשות משהו שלא עשינו אף־פעם. אז קפץ אחד וקרא, בואו נלך אל הרחוב הגדול. אני משער שלא אתה היית האחד הזה? ודאי שלא, מעולם לא קפצתי בראש להציע הצעות. אולי משום שלא היית בטוח שיקשיבו לך? יכול להיות. על־כל־פנים, כאשר התחילו ללכת, הלכתי אתם. יצאנו את תחום הרחובות המוכרים לנו ונכנסנו לרחובות הרחוקים, שאולי הזדמנו בהם פעם או פעמיים, עם אמא, אבל אף פעם לא לבד. אני זוכר שהלכנו לאט־לאט והשתאינו מאוד. הרחוב לא היה שונה בהרבה מן הרחובות שלנו והבתים לא היו שונים מן הבתים שלנו, אף־על־פי־כן היתה לנו הרגשה כאילו נקלענו באיזה רחוב של ארץ רחוקה. אולי מפני שראינו פתאום את השמש שוקעת מרחוב זר. עד היום ההוא ראינו את השמש שוקעת רק מן הרחוב שלנו, ותמיד בדיוק מעל ביתו של כרמי. ופתאום ראינו אותה שוקעת על גגות של בתים לא מוכרים לנו. לא יכול להיות שהשמש שקעה תמיד מעל ביתו של כרמי, קבע אהרון אהרוני, פעם היא שוקעת על גגו של בית זה ופעם על גגו של בית זה. ייתכן, אבל לנו תמיד נדמה היה שהיא שוקעת על גגו של כרמי. וכאשר השמש שקעה לגמרי וברחובות הודלקו פנסים, הציע אחד ואמר, אולי נלך הביתה? אני משער שהאחד הזה היית אתה, קבע לרר בתוכחה. אני, הודה עזרא. ואז אמרו לי, אם אתה רוצה ללכת, לך. אתה לא הצעת ללכת אל הרחוב הגדול, אבל אתה שהצעת להם ללכת הביתה, קבע לרר דרך־האשמה. מה אני יכול לעשות, אינני יכול להיות אחראי למה שאמרתי לפני שנים. ודאי שאתה יכול להיות אחראי למה שאמרת לפני שנים, אמר לרר. ייתכן שכיום הייתי אומר משהו אחר. היום אתה אומר בדיוק מה שאמרת כאשר היית בכיתה גימ”ל. מה כוונתך? רק בגרסאות אחרות, המשיך לרר. אינני יודע מדוע יש לך נטייה תמיד להאשים אותי. את זה נראה אחר־כך, קבע אבא ורמז לעזרא שימשיך. ובכן, אולי נלך הביתה, אמרתי. אם אתה רוצה ללכת, לך, אמרו לי, אנחנו ממשיכים. שתקתי והלכתי אחריהם. ילד אחד הצביע על בית אחד ואמר, שם אני גר. ואחר־כך ראיתי שהם מסתודדים ומסתכלים בי. וכאשר הגענו לאותו בית, היה כבר חושך גמור והילד אמר, בואו, עלו אלי. אבל אתה רצית כל הזמן ללכת הביתה? אני רציתי כל הזמן ללכת הביתה. ובכל־זאת המשכת ללכת עם כולם? מה אני יכול לעשות. הם נדחקו אל מבוא הבית וכל הזמן הסתודדו והסתכלו בי, אף־על־פי־כן נדחקתי אחריהם. אבל ידעת כבר שהם אינם רוצים בך? אולי ידעתי, כיצד אני יכול לקבוע דבר זה עכשיו? המשך, רמז אבא. ובכן, הם עלו במדרגות ואני פיגרתי קצת מאחור, אך עליתי אחריהם. למה פיגרת אחריהם? הן מישהו מוכרח להישאר מאחור, כשם שמישהו מוכרח להיות הראשון, ניסה אבא ללמד זכות על בנו, אינני מניח שזה חשוב. אף־על־פי־כן, הזעים לרר פניו, מבחינה מסוימת יש הבדל גדול בין מי שהולך ראשון ובין מי שנגרר מאחור. לא אמרתי שנגררתי, אני פשוט הלכתי בסוף. אולי מפני שחשבתי מחשבות, ואולי נרתעתי קצת מפני ההסתודדות שלהם. כאשר כולם היו כבר על המדרגות, נפנה אחד מהם אלי ואמר סלח לנו, אבל אתה לא יכול לעלות אתנו. כל האחרים הסתופפו מאחורי גבו של הדובר והסתכלו בי. אני רואה שהסמקת, קבע לרר, זהו, שהסמקתי ולא ידעתי מה לעשות. למה, מִלמלתי, למה. ככה, אמרו לי, אנחנו לא רוצים שאתה תעלה אתנו. התלמידים הסתופפו מאחורי גבו של הדובר שלהם ואני עמדתי יחידי נגד כולם. הם דחו אותי ואני בשום אופן לא הבנתי מדוע. ודאי, קבע לרר, אתה הצעת להם ללכת הביתה, אבל לא הצעת להם ללכת אל הרחוב הגדול. מה זה משנה? לאט ביקל, סבור אתה מפני כך דחו אותו? אולי גם מפני כך. מפני מה עוד? אינני יודע, זה אולי יתברר אחר־כך. למה, מלמלתי, למה. ועמדתי שם בחדר־המדרגות, יחידי מול כל הכיתה. כשראו שאינני נדחק יותר אחריהם, מיהרו ונבלעו בתוך הדלת שנפתחה לפניהם. עליתי אחריהם לאט־לאט, מדרגה אחר מדרגה. ידעתי כל הזמן שהם לא רוצים בי והלכתי, אף־על־פי־כן, אחריהם. ראיתי כיצד הם נבלעים בפתח והם עמדו שם צפופים בפנים וראו כיצד אני עומד בחוץ והדלת נסגרת לפני. כל הזמן הדלת נסגרת לפני, עד עכשיו אפילו. אבל לא בכיתי. רק נדמה היה לי שהבנתי והבנתי. מישהו ירד מן המדרגות ושאל ואתי מה אתה מחפש כאן, ילד. הסתכלתי בו ולא עניתי. וכי מה יכולתי להגיד לו? הן בשביל להסביר לו מה אני מחפש כאן, צריך אני לכל חיי. ובינתיים התעקשתי ועמדתי ליד הדלת הסגורה כמו שעמדתי פעם לפני דלתו של יוסי בשבת אחת אחר־הצהריים, ואמא של יוסי יצאה וגערה בי למה אתה דופק? לך, יוסי ישן. לך, אמרו לי הילדים מכיתתי, אנחנו לא רוצים שתעלה אתנו. אינני מבין מפני־מה התעקשת כל־כך לעמוד שם ליד הדלת שנסגרה לפניך, התערב פתאום נחום שפטל. צריך היית פשוט לקום וללכת. כמוך? כמוני. צריך היית לעזוב אותם זמן רב קודם־לכן, עוד ברחוב, לעזוב אותם וללכת לך בדרכך. כך אמר נחום שפטל, אך לרר וביקל היסו אותו תיכף ומיד ואהרון אהרוני נפנף באגרופו וקרא אחריו: עוד נאלץ אותך לעשות תערוכה בשבילנו, חכה! רק לנחום שפטל אל תקשיב, התחנן אבא. ובכן הדלת שנסגרה לפני הסתירה פתאום עולם מופלא וגדול, עולמם הנהדר של ילדים שהתכנסו פעם ראשונה בשעה של אחר־הצהריים. ואני עמדתי שם כל ימי חיי וביקשתי שהדלת תיפתח פתאום והם יבקשוני להיכנס פנימה. ולא עשית שום דבר כדי שהדלת תיפתח? אני עמדתי שם וחיכיתי. זהו, שלא עשית שום דבר, זעף לרר בתוכחה. עמדתי שם כל חיי ואדם אחד ירד מן המדרגות ושאל אותי מה אתה מחפש כאן, ילד. רציתי להסביר לו, אבל לשם כך נצרך אני לכל חיי.

‘אבא שלך, אני אומר’.

‘מה אבא שלי?’ נחרד פתאום עזרא בשל שכנו שפנה אליו בדברים.

‘שמעתי שאבא שלך לא הגיע היום, אבל אמור היה’.

‘אבא יגיע מחר אחר־הצהריים’.

‘על־כל־פנים’, פתח השכן להגיד משהו, אך עזרא לא ידע לעולם מה היה בכוונתו להגיד, לפי שבזה הרגע נקרא אל אהרון אהרוני והוא הניח ראשית משפטו באוזניו של עזרא והלך אליו.

מיד אחר־כך היתה התעוררות גדולה ועל המדרכות נשמעו שעטות רגליים של קבוצות־אדם שמיהרו באפלה אל החוף. כמו ציפייה שהגיעה למטרתה, עברה הקריאה ממקום־ריכוז למקום־ריכוז, מבית אל בית, משכן אל שכן, ממרפסת אל מרפסת:

‘כל העיר אל חוף־הים!’

גם הללו שכבר ישנו אותה שעה ניעורו לקול הקריאה לאמתו של דבר עבר כלחש־רחש מפה לאוזן, העלו על גופם בגד כלשהו ומיהרו ללכת עם ההולכים.

קבוצות־קבוצות הסתננו האנשים דרך החצרות ומאחורי הגדרות ונהרו אל חוף־הים. זקיפים שעמדו שם כיוונו אותם אל גינת־השיחים וציוו עליהם למצוא שם לעת־עתה מחסה על המדשאות הקטנות ובין העצים והשיחים. הללו שבאו לאחר שגינת־השיחים נתמלאה אדם, מצאו להם מחבוא במבואות הבתים הסמוכים.

עיר מול ים, עיר עֵרה, מוסתרת ודרוכה לאונייה שעתידה ודאי להגיח מתוך האפלה בזה הרגע הבא. בזה אחר זה גימרו הרגעים בנחת את שישים שניות חייהם ופנו־עברו6, אדישים כמו זמן, על־פני צפייתם של האנשים שארבו להם בדריכות – כביכול לא מתוך הים עתידה האונייה להגיח, אלא מקרבם־הם.

בכל דרכי הגישה המשוערות אל החוף הוצבו קבוצות מזוינות. בחול, סמוך יותר אל הים, רבצו קבוצות המורידים. עד לאותה שעה המה הים וסער, ואילו עתה נתיישבה עליו דעתו כאדם לקראת ערבו, והוא נפרש כמרבד לפני האונייה הלא־נראית – עִברי־נא על־פָנַי אל חופך. רצי גליו ליחכו בנחת את שפת היבשה, כאילו סערותיו להד"ם ובדיה מצולות שבו. עד כה ועד כה התנהל הלילה בעצלתיים. עברה שעה קלה ואחריה שעה ארוכה, ושום דבר לא נתרחש. האנשים בגינות־השיחים נתרווחו על הספסלים ועל המדשאות והסתכלו לפניהם.

ודווקא בשעה רפויה זו, באקראי כביכול, בזה הרגע הלא צפוי כלל, נפשלו החשיכות אשר על־פני הים, חשיכה לפנים חשיכה נפשלו וצנחו כמו מסכּים, וסירה אחת קטנה החליקה מתוכן אל החוף.

מיד קפצו כנגדה קבוצות המורידים אל תוך המים. עתה נעשה הכול בחיפזון רב, בלחישות, באפלה־אין־אור. מתחו חבלים, עמסו על גבם את היהודים השותקים, העלום לחוף ומשם הוליכום אל בתי־השיכון הסמוכים.

‘שתי אוניות בריטיות רדפו אחרינו’, סיפרו.

‘לכן נתאחרתם כל־כך, אני מבין’, אמר שאוליק.

‘כן. אבל אנחנו חושבים כי הצלחנו להתחמק’.

הסתכל בהם. עתה היתה לו שהות להסתכל בהם. היו ביניהם זקנים אחדים, אבל באף־אחד לא שיער שאוליק את הסבא שלו. חוץ מזה, עזרא אמר שסבא שלהם מת מזמן. בּניה מצא לו סבא באוניית־מעפילים אחת והוא אמר מה אני יכול לעשות, זה סבא שלי כמות שהוא. הוא אמר שאין בוחרים סבא כשם שאין אדם בוחר לעצמו עם להשתייך אליו.

הם היו כחושים, עלובי־מראה, ללא שום גבורה. ישבו במקום שהושיבום. בעיניהם שכן קיפוח חסר־ישע שאינו מתלונן אפילו – קיפוח מרגיז באין־אונו. שום חמלה לא נתעוררה בלבו של שאוליק, אך הוא הרגיש כלפיהם מה שבניה הרגיש ודאי כלפי סבא שלו. אח אינו חדל להיות אח, אפילו הוא מכוער. זה עמי־שלי כמות שהיה תמיד וכמות שהוא עתה. אפשר שאחר היה העם שהוגלה מארץ־יהודה, אפשר שאחרים הבנים הגדלים בה, אבל כזהו העם השב אליה.

לעת־עתה פעלו קבוצות המורידים לבדן, האנשים בגינות־השיחים ובמבואות הבתים, שעתם עדיין אל הגיעה. אפשר שלא ידעו כלל כי סירה אחת קטנה, ראשונה, כבר הגיעה אל החוף. הים חזר ונפרש כמרבד, האפלות שבו ונצטעפו עליו, אך סירות נוספות לא באו. שוב נדרכה הציפייה כמיתר וכולם הסתכלו אל החשיכות אשר על־פני הים, אך סירות נוספות לא באו.

קצת מאוחר יותר, כאשר הירח דרך למלוך על שאריתו של הלילה, נדלקו לפתע במעבי־האופק שתי חטיבות של אורות שנעו במהירות רבה ומיד אחר־כך נתרצדו ביניהן שלושה אורות זעירים, מיותמים ולכודים בתוך משקעים של אפלה – שלוש נורות חלשות בראש־התורן, בחרטום ובירכתיים. היה ברור שאוניית־המעפילים נלכדה.

מאחר שהסתבר כי אוניית־המעפילים נלכדה, יצאו האנשים ממקומות־המחבוא שלהם ועמדו גלויים אל מול הים, מסתכלים באונייה שתמרנה נואשות, כדי להתחמק מהמשחתות הרודפות אחריה. האנשים מגינות־השיחים וממבואות הבתים נתקהלו כולם על שפת־הים ועקבו משם אחר כל תנועה וכל תפנית של האוניות. האוניות ותנועותיהן נסתמנו ברור על־פי כיוון שינוי האורות. כפעם בפעם ניסתה אוניית־המעפילים להיחלץ ולפרוץ קדימה, אך המשחתות הבריטיות היו מקדימות ומחתכות לה את דרכה. על־פי תמרוניה נסתבר, שכוונתה של אוניית־המעפילים היתה להתחמק אל החוף ולהיתקע בחול.

רצי הגלים נשתכשכו אל כפות־רגליהם של האנשים ככלבלבים בוגדניים ואודי סיגריותיהם חרכו בדממה את בשר החשיכה, והם עמדו ועמדו. הקרב שנקראו ליטול חלק בו מתנהל שם באפלה ואין הם יכולים לעשות דבר, אלא לעמוד באוזלת־יד גמורה ולהשקיף מרחוק. מלכתחילה הוצאו מן המערכה, ללא ירייה אחת, ושוב אין הם אלא בחינת נפעלים בלבד.

אותה שעה הופיעו מאחוריהם הבריטים על משורייניהם ושילחו את אור־זרקוריהם אל קהל האנשים שעמדו צפופים ומאוכזבים מול האונייה הלכודה שאוניות־המשחית הוליכוה עתה צפונה. הבריטים ישבו בצריחי משורייניהם והשקיפו סביבם בבטחה ובהרגשת שלטון. הם לא האיצו בקהל שיתפזר והאנשים הפנו אליהם את גבם. אלה גם אלה עישנו בדומיה, כמו באיזה מפגש של מנצחים ומנוצחים לאחר תום הקרב.

בינתיים נפשלו והלכו החשיכות ושוליהן החווירו. לאורך האופקים המתגלפים מתוך הדמדומים משכו שלוש האוניות ועברו בזו אחר זו. ראשונה אוניית־משחית אחת, אחריה אוניית־המעפילים הלכודה ולסוף אוניית־המשחית השנייה. שלוש האוניות החליקו לאטן צפונה, כמין לוויה חגיגית ודוממת.

לאחר־מכן נחפזו החשיכות להתפזר, כביכול תם ונשלם תפקידן. האנשים עקבו אחר האוניות עד שנתעלמו מן העין ואז התפזרו והלכו להם אל העיר והבריטים יושבים בצריחי משורייניהם ומסתכלים. לאחר שהלכו כולם, הניעו את המשוריינים ונסעו משם בקול רעש גדול.

כוכב לא האיר. הכוכבים, כמו הפנסים ברחובות, אספו את אורם. אפשר שהלילה הגיע כבר לקצו, אך השחר טרם ידע זאת. דמדומים כבדים רבצו על־פני המים והעיר כנגדם מוגפת היתה על דלתותיה ובריחיה. בגינות־השיחים ולאורך חוף־הים לא נראתה אף נפש חיה. רוחון עזיז אחד השחיל את עצמו לתוך מעבה הדמדומים הכבדים והיה מנשבם בחוזקה. רצי הגלים נבחו על שפת־היבשה כגורי־כלבים ונמלטו ואפסו וקצת להלן התנודדה הסירה הנטושה ומשוטיה אסופים לדפנותיה.

עזרא עלה מן החוף ללכת אל העיר. הבתים עמדו במקלחת אור־השחרית, מתנערים וקמים לקראת יומם. ביתו־שלו עמד מוגף תריסים, כבית אבלים בתוך שפעה של אורה. בית שאין בו שלום, בית שנתפרדו בו. כיצד ביתו־שלו עומד כבוי בין שאר הבתים המתנערים לקראת בוקרם. תמיהני מה נשרף בו. תמיהני אם מה שנשרף בו היה בכלל אי־פעם בחזקת דבר של ממש.

והוא עבר על־פני ביתו והלך אל ביתה של אמו. בלומה עמדה במטבח וערכה את השולחן לארוחת־הבוקר.

‘בוקר טוב אמא’.

‘שש’, הששה אותו, ‘שאוליק ישן’.

‘כבר הוא ישן?’

‘כן. חזר רטוב ועייף’.

‘שמעת ודאי שהאונייה נלכדה?’

‘כן, אבל סירה אחת הצליחו להוריד. אני ושאוליק השכבנו מעפיל אחד בתוך המיטה הישנה שלך’.

‘אני מודה לך, אמא’.

‘על מה אתה מודה לי? שב’.

והיא הושיבה אותו ומזגה לו כוס־קפה של שחרית.


 

פרק חמישה־עשר

עיניו שהלכו עד קצה טווח ראייתן עשו את שליחותן באמונה והושיטו לו מקצת האדמות ותחילת הגבעות והכביש האחד, הנמשך ביניהן מכאן לשם בתחינת־שווא לגלגלי מכוניות. המונית האחת, שעמדה לה דמומה ומקופלת־מרחקים על מפתן־הדרך, נוסעיה נכנסו למסעדת־הדרכים הקטנה וביקל שעמד לידה עיניו נברו באשר לפניו.

ובכן, הנה הן האדמות הרבות האלה, שוב. אדם אחד נראה מהלך שם, סמוך לאופק, מניף חרמש ומתקדם שעל־שעל. והוא קטן ונכנע ואובד. והוא יחידי בכל המרחב הגדול הזה של אדמות־בור וברקנים ורוחות. אדמות שהן קוצים והן הפקר, המושטחות מול בתים ופיגומים ונרכנות כאויב דורסני על חלקות מועבדות קצת שם וקצת פה. אדמות־של־פרא, זנוחות – מחשבה לא נגעה עדיין להפוך בהן והן מאיימות ואויבות כהפקר טורף הנוהר לו בהתלהבות אל האבדון.

ומצד זה של הדרך, בשטח הבנוי, פעורים היו לועות של שמש־הפקר בין קצת הבתים שעמדו שם והחולות עלו וכיסו את המדרכות ואת סִפי הבתים והבתים עצמם קטנים היו. רעועים, אובדים בשמש. ניכרים היו שהוקמו מזמן ועדיין הם עומדים כך, כמחשבה שנתייאשה מפתרון־עצמה. וכשהתנשא לפתע איזה בר־קומתיים היה עלוב ובודד ביהירותו הקרתנית בתוך המרחביה הבלתי־מאורגנת הזאת אשר סביבו, ושמש־אין־רחמים היתה מכה בדפניו וטיחו מצהיב ומייאש. שאר הבתים, דפנותיהם חשוכות־צל היו, והיישובים המצטרפים מהם חשוכי עצים וכולם עירומים ומוטלים בשמש.

קצת להלן בתוך העשב הדהוי והכמוש, ניכרת היתה איזו תכונה עלובה של ספק־בנייה. קצת לווחים מוטלים היו שם וקצת לבנים ושלד של תחילת־בניין עמד לידם כנזוף וניכר בו שבנייתו החלה לפני זמן ונפסקה משום־מה והריהו כגידול שפסקה צמיחתו ואך סרק הוא, כאשר נזכרים בו לפעמים ומוסיפים קצת לבֵנים במקום שפסקו. וביקל עמד שם בצד הדרך והסתכל לפניו.

בין שליחות לשליחות היתה הארץ מתגלית לפניו בדמותה זו ומעט הבנייה בה פושט לעברים כגדוד מרושל, המטיל פסיעה ונח פסיעותיים. בדרך בין שדה־התעופה לשכונתו פגע בו הפקר האדמות העכורות הרוחשות חידלון בתאווה מרובה, היו מכרסמות אותו כעכברי־סיוט ונוטעות בו תשוקה כפתרון לתכנון גדול ומקיף אשר ימצה כל שעל־שדה, כל חלקת־בנייה, שיפליא מכותיו בהפקר ויכונן חטיבה של חיים בלא רבב ובלא אשפתות, שחולות־מדבר יהיו שבויים בתחומם והארץ כולה תהיה כעמק־יזרעאל, כשכונת־העובדים שלו. מתוכננת ומאורגנת ותקום ותהיה כהגשמה של מחשבה־תחילה אדירה ומקיפה.

סיגריה שהדליק, עשנה היה סמוי מן העין וכלה ואובד באובך הלוהט. רוח רכת־משבים, עוברת־אורח חופזנית, נתקננה לשעה קלה בשערות שיבתו והיתה משחקת בהן מעשה נכד בסבו. אחר־כך נתפרחה לה בהיעלם אחד, ללא פרידה, כסיעה של ציפורים.

עתה היה מפענח את מסכת המעשים העתידים והם קמו בו כחזון שהוא תרגומו של רעיון כולל לתשוקה פרטית שלו, כהתחזקות על תוהו־הפקר האדמות ומקביל לכך תוהו הפקר אחר, קצת פרטי שלו, הרוחש לו כמחתרת בתחום ביתו, בדמותו ובצלמו של בן־דודו ובן גילו, הוא נחום שפטל.

אתה ביקל, אומר שפטל, חייך בפועל מעשיך. אני פותר את חיי וממילא גם פוטרם במחשבה בלבד. ובכן כך אתה מנסח את עצמך? כך אני מנסח את עצמי.

והוא שרוע על מרפסתו של ביקל, מול פני הגבעות המשתפלות. אצבעות־ידיו היפות משתעשעות עם עצמן בחופזה יתירה, פעם הן דומות לגורי־כלבים מתרוצצים ופעם נראה שהן שוקלות בדעתן מה יאמר לביקל בזה הרגע הבא. ביקל מתאווה היה עתה לשוב ולומר לשפטל כל שאמר ושנה, מתאווה היה לשמוע את הרצאת דבריו בני פסוק־שניים ולהפריכם אחד לאחד, בנחת, מתון־מתון. לא תאוות התנצחות היא, אלא בחינת סדן לרדד עליו את אורח־חייו שלו. נזקק היה לקוטב הנוגדו, כדי שיהא מנוסח לעצמו בבהירות מתמדת. אולי משום כך בלבד אני מחזיקו בביתי, היותנו שארי־בשר איננו אלא תירוץ. הרי הוא לי כעין מצפן מהופך, כהנחה מופרכת שמטילים בשעת ויכוח לשם הוכחת היפוכה.

ביקל ניצחו פעם והוא מתאווה לשוב ולנצחו. בכל מעשה שעושה, בכל מחשבה שחושב, בכל תגובה שמגיב למראה האדמות הזנוחות, כמו בימי העלומים ההם, בראשית העליות, כאשר בכבישים ובאוהלים התהלכו צמדים, בצד תשוקת המעשה, היאוש המכלה וחיוכיו של נחום שפטל. וייתכן שהשמש הקופחת לא היתה אלא שליחם של אלה והמוות המוכרח ניצב היה בסופי כל האדם ובסופי כל מעשה וממילא נתקפחו כל הדברים, לפי שבאו בצִלו. ולא היה דבר שלא בא בצלו. ולפיכך היו הכבישים ארורים כל־כך וחיוכיו של שפטל מפתים ומסתמלים לכיווני־חץ מפורשים כל־כך. והוא הלך באשר הלך והרחיק עד לנכר. ודווקא שם, לאחר שנים אמנם, השיגה אותו ההכרה, כאלוהים את יונה־של־כל־הזמנים, והוא נקרא לשוב, והוא שב.

מאז חישק את חייו במצוות־עשה אשר דווקא הן, מצד עצמן, פינו את הדרך לחירות אישיותו. זה לו כימי דור, לביקל, שמעסיקו כל הצריך עשה, זה כימי דור שהוא פועל ועושה מעשים במקומות הצריכים לכך ומעט מעט עולים מתוך ההפקר הזה בתים ושדות וכבישים – הוא־הוא נצחון הרצון המפליא מכותיו בהפקר ההיולי.

‘לאט לך, ביקל’, כבר ביקל רואה את חיוכו השליו עד מאוד, הלא־קנטרני כלל, של שפטל, המלחש: ‘לאט לך, ביקל’. אלא שלעת־עתה דוחה ביקל את מענהו לשעה כשרה לכך, מסיט מבט מזה והלאה ונאסף כל־כולו להרף־עין אחד, כאשר אירעו כפעם בפעם ברכבות, בעיצומה של פעלתנות, בכבישים, בישיבות, לפעמים אפילו באמצע נאום של עצמו ופרקי־חייו מהכא ומהתם משתהים מעט ומשיחים ביניהם בידידות. אלה פרקי־חייו שהם לדידו שלבים, שבהם עלתה אישיותו לתלפיות. לפי שהוליך את רצונותיו אל הגשמה, לפי שהכריע הכרעות.

‘הכרעות?’ – ידיו המגוידות מזִקנה של נחום שפטל מליטות את תמונותיו. ואחר־כך הוא מתחיל לדבר וקולו מרושל ויבש, סדוק פה־ושם, מתמשך ועולה בפיגור רב כמו מגרוטאותיה של המאה שעברה. ‘אינני אוהב הכרעות, אני, הלבטים הם עולמי. ההרהורים, לא המסקנות. החלום, לא שברו. הלבטים וההרהורים והחלומות הם אורח־חייה של אישיות שאין לשרירות־ההכרעה שליטה עליה. לכן אורחי־חיים כנים הם’. ‘לכן אתה אשם’, אומר ביקל. ‘במה?’, שואל שפטל. ‘בכול’, משיב ביקל, אי־ידיעתך איננה מזכה אותך, כמובן'. ‘אני מבין’, לואט שפטל. ‘בכול’, ממשיך ביקל, ‘אם תקום לנו מדינה, היא תקום למרות אחד כמותך. אם לא תקום, חייך אשמים בכך. כל אחד שכמותך הוא בחינת יונה הבורח מנִנווה, החייב לבוא על עונשו’. ‘אינני עובר על שום סעיף של חוקות החברה’, מתגונן שפטל. ‘באמת תמיהני, מפני־מה אין עדיין בחוקות אלה סעיף המחייב אותך ושכמותך למאסר’, אומר ביקל. ‘אף־על־פי־כן פושעים חייך ויגיע זמן שיכירו בכך. מפני שבדידות זו שבחרת לך איננה רק מותרות של יחידים יפי־נפש או אומללים, היא קודם־כול פשע ויהיו מניעיה כאשר יהיו’.

כאשר יהיו. וביקל מתאווה עתה לחזור ולומר לשפטל אותם דברים עצמם, אל מול ההפקר החוגג העולה מהאדמות האלה, אל מול בר־הקומותיים הקרתני הזה, אל מול חזון המעשים של רעיון כולל המתורגם בו לתשוקה פרטית.

שעת־הסתכלות זו בדרך בין שדה־התעופה לבין השכונה נמלאה מראות רבים שהם זכרונות פרטיים משלו, כיצד יישובים היו חולות־ישימון וכיצד קמו והיו, וכיצד קמים הדברים ונהיים. כמוהם כמוהו, סיכומי הכרעות הם. כל השאר אינו אלא תוצאה בלבד. זו ההכרעה, בתו בכורתו של הרצון המכוון, בן־התודעה.

והיה חוזר ומהרהר בכך, חוזר ומהרהר כיצד הדברים שתחילתם בחולות ישימון ובנערים שמתנהלים בהם, כיצד דברים אלה הולכים וחוגגים את בשלותם, עד ליום־הקרב, שבו ייקראו התושבים לא להפגנות בלבד ולא להספדים, אלא לברך על מלאת. ביקל, עיניו נברו ונברו ונזדמר בו המנון מצניע־קול שהגיע, כנראה, לפרקו.

נינוחים ומעשנים להנאתם יצאו בינתיים שאר הנוסעים ממסעדת־הדרכים הקטנה וקרבו אל המונית מצד גבו. הנהג נשתחל לתאו ואחריו נשתחלו כל השאר, נינוחים ולא חפוזים כלל, כדרכם של נוסעי מונית. אוטובוס גמלוני, גדוש נוסעים במעומד ובמיושב, תמרן לידם בצפירות חורקות והללו שבמונית חשו את יתרונם המובהק, הקנוי בממונם, והיו כלשהו מנומנמים בשביעת־רצונם הליאה.

עקרו ונסעו.

בתוך המונית שררה אווירה ידידותית של מי שהיכרותם נולדה בשעת נסיעה לשעת נסיעה, היכרות דרכים קצרה ונוחה, וגששי ההברות והחיוכים המעטים שנשתלחו אל שכנים פנים ועורף ואלכסון לא פרצו כל סייג והיו נינוחים במושבם, אדיבים זה לזה ומנומנמים מעט, לאים מהטיסה.

והדממה הברקנית מרחוק ומקרוב היתה מטפחת על אשנביה של המונית הנוסעת. שתגורש אותה זקֵנה יגעה מנומנמת מן האדמות, וכן הלאה וכן הלאה. שוב־ושוב נגול לפניו סרט המעשים; שיהיו מבנים חשוקים בפיגומים, בהמולת־עבודה, וצריך להניס את החולות לגבולם – וכאן כבר החלה מתרקמת בו תוכנית של ועדה מוסמכת לכך שתשב על מדוכה זו ותרד לפרטים ופרטי פרטים ויש להרוס את המשכנות העלובים האלה בני־הארעי, שקמו כקפריזות של הדלות, ולהקים אחרים במקומם, יפי־קבע־וצורה, שאינם בניו של המקרה אלא סופה המפואר והמכוון של תוכנית מראש, שיהיו תרגומו המפורש של רצון האדם. ואת השדות צריך יהיה לארגן שלא יהיה בהם שעל אחד הפקר, ובעיקר, בעיקר רק לא להניח לחיים שיעלו ויפשטו ככל העולה על רוחם. הבתים והמרחבים והשדות – שיהיו עבדים נרצעים לאדם והוא להם נגיד ומצווה. לפי שפתרון־הדברים הוא התכנון המקיף־כול, שאף הוא עצמו, ביקל הפרט, הנו פרודה ממנו, סיבתו ומסובבו, מחוללו וכלול בו. רק לא להניח שיעלו הפקר על דרך מקריותם כמוהו עצמו.

וכאן נזכר פתאום שיעולו כי הגיעה שעתו והחל מפכפך ברמה. שכניו במונית ניסוטו כלשהו ולכסנו מבטים לבעל־שיבה זה המפרפר במלתעות השיעול. וכבר ביקש אחד את הנהג שיעצור, אך ביקל הושיט יד רפה, מגוידת למעלה מן המשוער, והפטיר אגב שרידי השיעול המרפה:

‘כבר טוב, אין צורך’.

המונית המשיכה דרכה ונוסעיה חזרו ונינוחו. עוד פעם־פעמיים השמיע השיעול את קולו ונדם. תמה היה אם אין שיעול זה עתיד לחסלו ביום מן הימים. אשתקד הלך קובה דובדבני. לפני־כן – מוניה כספי. למקום שליחותו הודיעוֹ מברק על פטירתו של ברל רוזן. הרי הם כלים והולכים, כל אלה האנשים בני־עלייתו. כולם הליכתם משיירת אחריה פרצות. וההלוויות החגיגיות האלה, שכל אחת מהן נהפכת ממילא לכנס־מעט לבני־עלייתו. אורחים קרואים בתכיפות יתירה, אלה ההלוויות. זה דורו־שלו המובל ככה, טיפין־טיפין, לקבורות. ודווקא עתה, על סִפּם של ההמנונות. עד מה חברו יחדיו, ההמנונות והמוות.

תמה היה מה ישתייר אחריו. תמה היה מי ימלא מקומו בבוא עתו. אלו שיבואו, אפילו יכתפו את המשא, הרי שלעולם אין לדעת. לפי שיש להבדיל בין המשא לבין נושאיו. כי בבוא הרעיון בחייהם של הדבקים בו, הריהו מתפרש לכל אחד לפי דרכו, אורחו ורבעו ותחום מושגיו, הריהו מתנפה בנפה הדקה והאינטימית של נושאיו, לפי שכל אחד מסגלו לעצמו סיגול שהוא פירוש מותאם למניעיו של שאר־האדם שבו. אלה שיבואו אחריו, כן, מן הדין שאתן דעתי על אלה שעתידים לבוא אחרי.

אלא שהוא הרהר דווקא ביוצאי־חלציו. כביכול עולמו־שלו מופקד בידיהם לאחר מותו, כביכול הוא שנקרא לתת את הדין כיצד ינהגו בו. בנו־בכורו, נו כן. לבלר. רודף שררה לתיאבון, כאילו בשררה חירותו וחירות פתרונו. הוא ושכמותו, תופשי משרות. בזמננו־שלנו הפכנו כל תפקיד לשליחות, הללו הופכים כל שליחות למשרה. עוד מעט וגם ההתלהבות תבקש לעצמה משכורת חודשית. אכן, בניהם של הראשונים. אבל איני רשאי, כנראה, לדרוש שבני־שלי יהיה מסקנה הגיונית של חיי.

קצת נחמה שאב מבנו השני, משאוליק. מצד זה של העתיד־לבוא־אחריו עלתה דמות ישרת־כתפיים, שזופה בכל עת, נודפת עצמיות חריפה, זרה כלשהו בדיבורה העברי החטוב והנמרץ. עודו תינוק, חיבבו ביקל חיבה יתירה. היה מתחצף בספרייתו הגדולה של אבא ומכלה את חמת־משחקו בספרים ומשליכם בזה אחר זה מן האצטבות, כביכול היה מעלה אותם על מוקד סמוי. ביקל צחק ולא מיחה בידו. ספרייה זו שכינס בשקידה רבה כל־כך, סופרים ורעיונות אלה שצירף לעצמו בהתלבטויות של שנים עד היות ספרייתו כמו אדם, כמו השקפת־עולם – כיצד תינוק זה בא והופך בה במחי־יד, כביכול מפנה הוא את האצטבות בשביל ספרייתו־שלו. כל דור וספרייתו, כנראה. מה ספרים מלקט עתה שאוליק, איזה סופרים, אלה רעיונות, לכלל מה כל זה מצטרף? הייתי מבקש שספרייתו־שלו תהיה מסקנה הגיונית של ספרייתי־שלי, שהוא יהיה המשך באיזו צורה שהיא, אפילו על־פי דרכו־שלו.

החרדה שנתלוותה למשאלתו חשפה בו איזה אי־אמון חבוי, כביכול הרחיקו ועזבו את אביהם הזקן לנפשו. וכי בדידות של זקנה היא המבדילה אותו מיוצאי־חלציו? אולי. מכל־מקום, לא בדידות של קונכייה, כמו של נחום שפטל, אלא אדרבא: שמפנה מקום ומכלילה דברים הרבה – בדידות שמגיעה לכלל הפשטה, כביכול, שעיקרה לאכלס את העולם לא כמות שהוא אלא כמות שהוא מתנפה במזרה של אישיותו שלו.

בינתיים קרבו לעיקרה של העיר. פעמים אחדות נעצרו בגלל התחבורה בכבישים והגיעו לבסוף אל שכונת־העובדים שלו. השמש, שהתלכסנה במשך היום ובאה אל מעט החול האבקני שבשכונה, היתה גוועת עתה ונאספת מן הדרכים ומן השטחים בהתלהבות כבויה וענוגה, והיתה מלטפת את חזיתות הקומותיים בעדנה. אף־על־פי־כן היו קרניה נחשוני־שיער בתוליים, זהובים כלשהו במגעם הראשון עם הבשר.

קצת הלאה מזה יצאו בני־ביתו להקביל את פניו.


 

פרק שישה־עשר

תיקו תחת בית־שחיו דשדש נתן לרר בחירוף־נפש בנתיבה החולית; רכון כלשהו לפנים, שרווליו מצניעים את אמות־ידיו עד עצם כף־היד ומשקפיו נדחקים קדימה כעיניו של סומא.

במקום שהכביש נשחל בין החומותיים החצובות מזה ומזה בגבעת־הכורכר, הניחה אותו המכונית ודהרה לה הלאה והכביש היה נחפז אחריה, עוקף במחי־איגוף את להקת הסדנאות הצפופות במישור ואץ־רץ, לוהט עמוס ומהמה, אל אחיו הבכור, שם להלן ליד הקומותיים.

כיוון שסטה מן הכביש ועלה לבוסס בנתיבה התחוחה המוליכה אל הסדנאות הצפופות במישור, מיד חדלה הרוח והוא מצא את עצמו שרוי בתוך לבה הפרוע והמשולהב של השמש הערומה־עוינת, שמש־של־צהריים. על גבעות־הכורכר השפופות מוטלים היו פגרי־מכוניות, מאכל־תאווה של הזמן, וסיפוריהם המתים ניגרו לתוך האדמה העקרה. הנתיבה היתה מעוכה, שרופה בלהט־עצמה, תשושה ונכנעת כבשרים יגעים.

בשיפולי הדרך מזה ומזה פזורים היו גרוטאות, חישוקי חביות, שיירי סחבות ממה שהיו בגדים, מקטרנים, שמלות, קצת הלאה נשתרעו קרפיפי המחסנים וחביות־שמן סדורות בהם כדי חמש קומות לגובה, ומרישי העצים ערוכים סוורים־סוורים וכן היו שם ברזלים וצינורות בערבוביה גדולה. לוחות־הפח הנוצצים מעורמים היו שכבות־שכבות זו על־גבי זו ביוהרה חומר־גולמית בתולית שכזאת, ועד שלא נעשו תוצר זה או תוצר זה הם אוצרים בחובם גם תוצר זה וגם תוצר זה וכל האפשרויות כולן. הוא־הוא מרחב האפשרויות אשר לעולם הוא מתבטל ממילא בפני הגשמה קטנה ומוגמרת של האפשרות האחת.

סככות־ענק שנפרשו מאחורי הקרפיפים, השמש לחמה בהן בחמתה והבקיעה קרן או שתיים אל תוך האפלה המוצלת שרחשה מתחתן. אנשים שעמדו שם עקבו אחר נתן לרר החותר בעקשנות בתוך חמת השמש השפוכה על נתיבת־החול. משקרב אליהם בירכוהו במועל־יד, ‘שלום לרר’. ‘שלום שלום’. ‘אלינו, לרר?’

מיד טשטש את שאלתם בידו הפנויה, לאמור: הפעם לא. והם הוסיפו לעמוד שם, מביטים אחריו בכלשהו רחמים, בכלשהו לגלוג, בכלשהו ביטול: דרשן האץ אל אנשיו, לשאת לפניהם את דרשת־יומו.

משאית נאקה מאחוריו על מהמוּרי־הנתיבה ובלא שתספיק להשמיע קול צפירה נטה לרר מן הדרך ופינה לה מקום. הנתיבה היתה צרה ומטען המכונית שפע על הדפנות כיותרת של בשרים. משעברה על פניו, היה פוסע אחריה בתוך עננת־האבק שזו הקימה, ולא מקפיד. כביכול אבק־הנתיבה הם מים טהורים אלה הנוטלים ממנו את קשיחותו המשרדית ומקדשים אותו, ולו לשעה קלה בלבד, להווייתן העמלנית והמיוזעת של הסדנאות במישור.

מישור הסדנאות היה כלה ואובד ברתחתה של השמש, והמהומי המכונות אופסים תשושים בחלל היגע הכבד, עד כי מרחוק, מן הכביש העמוס תנועה ומכוניות, נראה כל המישור הזה על סדנאותיו, קרפיפיו וסככותיו כשוקט וקפוא ונטול־חיים.

לרר יצא את עננת־האבק שאצה לשווא להדביק את בוראה ויוצרה, ופנה אל הסדנאות ועוד מעט ייצאו עובדיהן ויתלקטו סביבו לשמוע את הרצאתו, ככתוב ומפורסם בכרוניקה היומית של העיתונים.

הכתלים הנמוכים של הסדנאות הפרישו צל מועט, ואף פרצים של רוח היו נדחקים ובאים הנה בין הכתלים, חולפים בדהרה ומותירים סילון צונן. והשמש כאן בתוּרה כתמים־כתמים, גבולה וכבולה בתחומים של צל, שלא כדרך הָעֶרְיָה הלוהטת השפוכה על הנתיבה החשופה. משבים שהיו מסתערים עליה בנתיבה – מיד היו נשרפים ולא עלה בידם לחולל סילון כלשהו.

לרר נשתופף בעשב הדל שצמח לו הפקר לאורך הכתלים, הניח לתיק ופרש ידיו לצדדין, כשתי משענות. משבי־הרוח, כמניפותיו של אלוהים, היו נחפזים אליו לשמשו. עתה היה נינוח ומחזיק טובה לעצמו. מרצים אחרים לא היו מחרפים את נפשם לבוא לכאן. ממקום שבתו בצל הסתכל בנתיבה הממועכת וראה את עצמו חותר שם בעקשנות כנגד השמש המכבידה אוכפה כמו חובות, כמו חנקה – ונחה דעתו.

נחה דעתו מפני שחזר ומצא את המזג הנפשי המיוסר שלו, מפני שניחא לו במזג־נפש זה, ולפי שכך אהב לראות את עצמו. אנחנו החפרפרות, העסקנים הקטנים שאין הציבור נותן דעתו עלינו. הנאומים שלנו אינם נרשמים בסטנוגרמות, אין צורך לומר אינם נדפסים בעיתונים. הכרוניקה אינה מציינת את צאתנו ובואנו ומוסדות אינם מברכים אותנו בימי יובל ונישואי בתנו. לי אין בנות, אבל לחברַי יש. אנחנו, העומדים בשירות בכל עת תמיד כל ימי־חיינו. אנחנו, החיילים האלמונים, אנחנו, אנחנו, כן.

והיו הדברים מזדמרים בו כמין לחן נוגה ומחמיר, שאם אתה רוצה, שמץ של התרסה אינו חסר בו, ואי אתה יודע כלפי מי, וכלשהו פיצוי בדמותה של חמלה עצמית, אף־על־פי שנתן לרר דוחה כל חמלה בשאט־נפש, ומגביר חומרה ואדרבא: כדי שיהיו חייו צודקים בעיניו, עליו לראות את עצמו מתייסר קצת ואינו נכנע, כביכול חייו חיים של קורבן־תמיד הם. ודאי שביקל אינו גורס שום קורבן. ביקל הוא פאטריארך קדמון בגלגול מודרני אשר צלו פרוש למרחוק, איש כונף חיים רבים, בנים ונכדים וידידים הרבה. הפעילות איננה קורבן, גורס ביקל, אלא אורח־החיים הטבעי והמושלם של האדם. ודאי, ביקל, ודאי, אינני חולק עליך. אבל אם אני מעלים עין מגווני ההבדלים האישיים בינינו, אני מקפח את טעם חיי.

הוא לא היה נקי מקנאות פעוטות כלפי מנהיגים מסוגו של ביקל, אשר כשרונם יזכה אותם בעליית־תלפיות ולזהות גבוהה בין אישיותם ושליחותם. כשרונותי לא עמדו לי ואיש אינו אשם בכך. אף־על־פי־כן היה מקנא ומוצא סיפוק מוסרי מלא בהתגברויות הקטנות שהיה מתגבר בינו לבינו על קנאותיו ומן השיבה המפויסת שהיה חוזר ושב אל שירותו הנמוך והקשה, אל אלו ההרצאות בנות עשרים דקה לפני פועלים בהפסקות הצהריים שלהם ואל ההרצאות הארוכות יותר בערבים, במועדוני פרברים ושיכונים.

אחר־כך באו הפועלים וישבו בצל המועט לאורך הכותל, מלוכלכים ונוגסים מפתם כנגד הרצאתו של לרר במין שלווה של רשות אחרת, הנוטה חסד ומקשיבה. צרורות־האוכל פתוחים למרגלותיהם ושיניהם נוגסות בפת וטוחנות אט־אט ביישוב־הדעת.

‘אתם שמעתם על האונייה שצריכה היתה להגיע הלילה, ובכן, האונייה נלכדה’.

כזאת פתיחה פתח לרר ומיד עבר אל נושא אחר. נושאים אלה חשיבות־משנה בלבד היתה להם, לפי שמכל הנושאים נשתמע תמיד הנושא האחד. בכל הרצאותיו טרח נתן לרר להוציא את שומעיו מדל“ת אמותיהם ולקרב אותם אל הדברים הקובעים את דל”ת אמותיהם. הוא ביקש לאַכְפֵת להם את העולם, לשייך להם את הדברים השרויים פסיעה אחת מעבר להישג יום־יומם. וחברים, הקשיבו חברים.

ובסדנא פנימה רוחשת אותה שעה דממה אבקנית והמכונות שותקות והפחים התקועים בלועותיהן לא לקלוט ולא לפלוט ממתינים באורך־רוח האמתית אשר לחפצים, לשעת מיתתם במכונה, ומחוגי השעון הגדול, שלפני רגעים מעטים הביאו לפועלים עת הפסקת־הצהריים המיוחלת, היו חורצים עתה דקה דקה את דינה של אותה הפסקה מבורכת עצמה, כמו הזמן את האדם.

טורי־השיניים שלפניו טחנו לאטם את הנגיסות האחרונות וכבר הם סוגרים את צרורות־האוכל, ויפה להתפרקד עתה בתוך הצל המועט, שעה שהשמים גבוהים ורחוקים כמרחק מעתה ועד להתחלת העבודה, לפי שכל דקה ממנוחה זו עוצרת בחוּבה נצחים ארוכים של מנוחות־מרגוע והאיברים פולטים את מתיחות עייפותם וחברים, הקשיבו חברים.

מי שהיה לו כובע משך אותו על עיניו. דבר דבר, אם זהו תפקידך. והם שותקים בנדיבות, ואפשר אפילו מקשיבים, אבל אי־אתה חש בהקשבתם, ועכשיו הם גם מעשנים וידיהם משוכלות תחת ראשיהם, וחברים, הקשיבו חברים. אני יודע שאתם עייפים, אבל עוד דבר אחד רציתי להגיד לכם.

אלא שכאן התערב בשרירות יתירה דִנדונו החד של הפעמון וטרף בצהלה זידונית את דממת־הצהריים, שקלחה לה מעדנות כשיקוי־מרפא. והפועלים קמו ואספו את עצמם ואת צרורותיהם ובמקום־שבתם בעשב הדל נשתיירו ניירות־עטיפה, קליפת תפוז, קופסת־סרדינים נוטפת שמן.

לרר אסף ניירותיו אל תיקו. תמיד אותם עשרים הרגעים הארורים. וכי מה כבר אפשר להגיד לאנשים בעשרים דקות. דווקא עתה דגדגו את לשונו משפטים כדורבנות והוא נתאווה להמשיך ולדבר אל האנשים, אפילו הם נוגסים את פתם ומשלחים בו עשן־סיגריותיהם, לעמוד כנגדם בצל המועט ולשמוע את קולו מדבר אליהם. אפשר, כמובן, שדבריו נופלים על קרקע צחיחה, אבל אפשר ואפשר שהם נבלעים בהקשבתם ושבים ומבצבצים לאחר־מכן בהרהוריהם.

בדרך חזרה היתה נתיבת־הכורכר מיוגעת ומעוכה שבעתיים וחולותיה סחוטים ובוערים בעקרות שאיננה מודה בכל חסד שהוא, ושלדי־המכוניות הוסיפו להגיר את סיפוריהם המתים אל זו האדמה הצחיחה. אצל קרפיף־החביות נזדחל פס צר של מדמנה, זחל בתוך העשב הדל אל החול ומן החול אל הנתיבה ושם מצא לו שקערורית נוחה וצר שלולית דלוחה וצבעונית. לרר עקף אותה ובא, מיוזע ומעוך, בנתיבת־הכורכר אל תחנת־האוטובוסים.

כעבור שעה קלה ישב אצל שולחן קטן בתנובה שבפינת־הרחוב, וגם אצל שאר השולחנות ישבו מרצים של שעת־הצהריים כמותו, איש איש וצלחתו, איש איש ועיתונו פרוש לפניו, איש וקהל־שומעיו הסמוי עמו, לפי שקהל־שומעיהם היה נלווה אל המרצים לכל אשר פנו. ולכן, גם כאשר היו לבדם, לא היו לבדם כל־צורכם. כביכול הם ומחשבותיהם מוצגים לראווה לפני האנשים בכל עת תמיד.

הוא קרא את עיתונו ולא השגיח בעזרא שהלך ובא אליו בין השולחנות.

‘לרר’, אמר עזרא.

‘שב’, הזמינו לרר.

‘חיפשתיך במשרד’, אמר עזרא, ‘אבל אתה לא היית שם’.

‘אני לא הייתי במשרד מפני שהיתה לי הרצאה’.

‘שיערתי כך, לכן באתי הנה’.

‘תמיד אני נמצא כאן אחרי ההרצאות’.

‘אני יודע’.

קולו של עזרא היה נמוך, חיוור, מגשש לפניו כמקלו של סומא.

‘אבא ביקש שתבוא לקבלת־הפנים’.

‘איזו קבלת־פנים?’ לאט לרר.

‘בני־המשפחה וידידים עורכים לו קבלת־פנים, ואבא ביקש שתבוא’.

לרר הזמין קפה לקינוח סעודתו וגם עזרא הזמין לעצמו קפה, אף־על־פי שלא סעד. כיוון שהיו שותים קפה, הציתו סיגריות ועשנו. כיוון שעשנו, פתחו והתחילו מדברים. כיוון שביקל חזר ארצה, דיברו בביקל.

'ובכן, אבא שלך חזר, אמר לרר בין פקעות העשן.

עזרא אמר: ‘כן’, ומבטיו־שלו היו מרחרחים את פניו של לרר. שָעוּן אל מסעד־כסאו, היה מסתכל בו נתן לרר מבעד לעשן. ‘חיכינו לו לפני שבועיים, אבל הוא בא רק אמש. תחילה התעכב המטוס ליום אחד, אחר־כך התעכב אבא בעצמו והוא בא רק אמש. אבא חזר, ועכשיו יתחיל הכול מחדש’.

‘למה אתה מתכוון?’

‘כל ההטפות ההן. אתה מבין, אני תמיד גורם לו אכזבות. יש לי, כנראה, כישרון מיוחד לגרום לו אכזבות. לפעמים נדמה לי, שאבא להוט ליצור לו מעין שושלת קטנה והוא מתאווה שאהיה ממשיכו באיזו צורה שהיא. אפשר שכל אב מבקש לו מעין זה. ואני – נו טוב, לא נדבר בזה. הרי אתה יודע אותי. האמת היא שמעולם לא השתדלתי להניח את דעתו’.

‘אתה נחפז מאוד להרשיע את עצמך’.

‘ודאי. אני נחפז להרשיע את עצמי לפני שהאחרים יעשו זאת. לפעמים אני עושה זאת בהתלהבות אפילו, אבל אינני סובל שאחרים ירשיעוני. אתה, למשל’.

‘אני?’

‘ודאי. אינך יודע? אתה שרוי בקרבי כתובע כללי של חיי’.

‘לא ידעתי’, הפטיר לרר בתמיהה.

‘כל־אימת שכליותי מייסרות אותי, מיד מופיע הדיוקן שלך ומוכיחני. איני יודע מי מינה אותך לתובע הכללי של חיי’.

‘מכל־מקום, לא מיניתי את עצמי’.

‘אבל אתה גרמת לכך. ההטפות שאתה מטיף גרמו לכך’.

נתן לרר משך בכתפיו, ועזרא חזר לדבר באביו.

‘ובכן, זהו’, אמר, ‘שגרמתי לו אכזבה גמורה. בעצמי איני יודע למה. בוודאי לא מפני שהעמדתי את רצוני־שלי מול רצונו שלו. לא ביקשתי לי אורח־חיים אחר משלו. הערכתיו וביקשתי ללכת בדרכו, אולי הערכתיו יותר מדי, ולכן הייתי תמיד מסוכסך אתו’.

נתן לרר הביט בעזרא בחומרה יתירה. הריהו מאותם הנהנים ללכת לאיבוד בכל צורה שהיא. המפארים את חולשותיהם ודורשים במפגיע שימחלו להם. כביכול, החולשות הן תמציתה של האנושות. יותר מדי פיארו את האנושי שבחולשות. יותר מדי היינו נוצרים, כולנו.

עיקרי השקפותיו של לרר היו מונחים סמוך מדי אי־בזה בלבו, משלא יעלו ויבואו לפניו. אנו חייבים להיות מה שאנו רוצים להיות. מה שמוטל עלינו לעשות, לא יעשו שום אנשים אחרים ושום דור אחר. יש איזו משמעות לתקופות, כמו לאנשים. אנשים שלא מילאו את המוטל עליהם, פשוט לא מילאו אותו ולא ניתנת להם שום הזדמנות לתקן את המעוּות. וזה שרוי לו במזג של הכאה על חטאים אשר אפשר חטא, אפשר לא חטא. וניחא לו בכך. אם אני ממשיך להקשיב לו, ממילא הוא מחול.

‘אתה ממהר?’ אמר עזרא באכזבה, משקם לרר לסלק את חשבונו ליד הדלפק.

‘אינני ממהר, אבל נחדל מזה. מה טובה תצמח לך מדיבורים שלי’.

עזרא קם ללכת אחריו. ושוב היתה בו הרגשה שהדברים שנאמרו לא נאמרו כל־צורכם.


 

פרק שבעה־עשר

ימים אחדים לאחר בואו נטל לו ביקל שעה קטנה התחומה מן הלילה מזה ומן היום המתנער מזה ויצא אל מרפסתו.

עומד לו ביקל ליד המעקה, בא־בימים מול בוקר־צעיר, ומשב של שחרית, שהיה מנער בחוזקה את שרידי הלילה מעפאי־העצים, היה מהתל בשובבות גם בשערות־ראשו האפורות, מזקיפן ומניח להן לסירוגין. צעיפי הדמדומים והדממות נפשלו כמסכים ונמוגו כהינומה מבתי השכונה בני הקומותיים. תרנגול של שכן קפץ על גדר וקוּקוּריקֵר שם בקול גדול. משכים־קום אחד עבר ממדרכה אחת אל מדרכה שמנגד ופסיעותיו הולידו הדים רכים מצניעי־קול, אופסים תוך כדי היוולדם. אופנוע של חלבן חצה את הרחוב ביעף גדול ועגלת־הלחם נשרכה הרחק מאחוריו, כשנת מאה מפגרת. ואילו הסוס היה דוהר בקצב שמח דווקא וצוהל כפעם בפעם בחדווה יתירה.

לפני שנפתחו התריסים, נדלקו מקלטי־הרדיו, ומכל הבתים נשמעה אותה נעימה עצמה. עמד ביקל מצותת להתנערותה של השכונה, תמה עד היכן העמיקו כאן החיים את שגרת צמיחתם. השכונה התנאתה תחת מבטיו כאהובה זו לאחר פרידה ממושכת ומשכה אותם אחריה לראות עד היכן כבשה את החולות מזה וקָרְבָה אל העיר מזה. בשטחים שהיו ריקים נזדקרו עתה פיגומים והגבעות ליד החולות היו בנויות כולן. הכבישים שנזדחלו בין הבתים נתמשכו הלאה אל השטחים הריקים, כבישים שהקדימו את הבתים. ביקל, נחה דעתו. משמע, אין השכונה מתרחבת על דעת עצמה, בית פה וצריף שם, תכנון מראש יש כאן. כל מקום שביקל הבחין בסימנים של חיים בתכנונם, נחה דעתו. לפי שרק כך חש את האדם המתערב במהלך הדברים וקובע אני רוצה כך ואני רוצה כך.

השעה התחומה נפרצה בבת־אחת אל היום המתעורר. הדרכים למטה נתמלאו אדם. בתחנה צפרו מכוניות ונשים הלכו אל הצרכנייה הקטנה וממנה. השמש באה עתה אל פתחי־הבתים ברווחה ובתוקף, ואורה היה עז וברור בכל מקום.

בלומה טרחה אותה שעה במטבח על הכנת ארוחת־בוקר. הדשדוש המאושש של רגליה הזקנות הגיע אליו דרך החדרים. בלומה הטובה, בלומה הזקנה והטובה.

‘הארוחה מוכנה’, אמרה בלומה.

ביקל הלך אחר קולה אל המטבח, וכבר נחום שפטל היה יושב וממתין שם.

‘הקדמת לקום’, אמר.

‘אין לך שעה טובה להתבוננות משעה זו לפני עלות השחר’.

‘זה מפני שאתה ער בשעה שכולם ישנים. אני מכיר איש אחד שהיה מתעורר לילה לילה שעתיים אחר חצות, רק כדי ליהנות מהיותו ער בשעה שכולם ישנים’.

‘לא הייתי עושה כך מעולם’, הסתייג ביקל והתחיל לאכול, ‘אני קמתי להסתכל קצת בשכונה. יפה השכונה, מתפתחת’.

‘ראית את השיכונים החדשים על הגבעה?’ קראה בלומה.

‘ודאי שראיתי. כל בית מוסף מעורר בי שמחה כאילו זה ביתי שלי’.

בלומה העמידה את כד־הקפה על השולחן ובאה לשבת אִתם. הם דיברו וקולותיהם היו צרודים כלשהו, צרידות רכה, טובת־לב, נדיבה, מנומנמת. קולות של בוקר שלא נתנערו עדיין כל־צורכם משנתם.

‘הבנים שלי צוחקים ממני’, המשיך ביקל. ‘שיצחקו. מי שזוכר את כל הבתים הרבים האלה, את היותם חולות ושממה ולא כלום, אינו יכול שלא להתפעל בלי הרף מכל בית חדש, מכל כביש, מכל משהו’.

‘אל תנאם, דוב’, חתכה לו בלומה.

‘אינני נואם. אך אפצה פה, מיד אומרים לי שאני נואם’.

‘זה מפני שסיגלת לעצמך דרך דיבור שכזאת’, חיווה שפטל סברתו.

‘אינני חושב שנאמתי ולא סיגלתי לי שום דרך של דיבור. אני, לתומי אני מדבר’.

‘עם חלב, דוב?’

ביקל אמר שהוא רוצה עם חלב.

‘ושאוליק יבוא הערב?’ שאל.

‘אינני יודעת, אבל כתבנו לו שבאת’.

‘הייתי רוצה שיבוא הערב’.

שפטל הצית לו סיגריה.

‘ובכן, מתי אנחנו הולכים לראות את תמונותיך, נחום?’

שפטל משך בכתפיו.

‘אינני חושב שיש לי מה להראות’, אמר.

‘וכי מה, לא ציירת במשך שנה?’

‘אולי ציירתי, אבל אינני חושב שיש לי מה להראות’.

‘אף־על־פי־כן’, נתעקש.

שפטל הלך לו, ביקל ואשתו נשארו לבדם.

‘אתה מתפעל מן הבתים’, אמרה בלומה, ‘אבל אינך טורח כלל לדעת מה מתרחש בהם פנימה’.

‘פנימה גרים בני־אדם, וכדרך בני־אדם – – –’

‘אני מתכוונת לעזרא’, פסקה בלומה.

ביקל שתק. אור־השחרית הענוג נגוז, השמש אספה את קרניה משולחן־המטבח והלכה לפזרן במקום אחר. המטבח היה שרוי בצל ומעבר לו להט האור מאוד.

‘ודינה?’ שאל ביקל.

‘דינה נמצאת בבית אביה, לעת־עתה’.

למחרת שיחתם עברה דינה לבית אביה, ועזרא נשאר לדור יחידי בביתם־שלהם. פעמים היה נעתר לבלומה וסר אליה לארוחת־הערב, אך בדרך־כלל היה נמנע מלבקרה. פעם אחת הפצירה בו בלומה לעבור לגור אצלה, אך עזרא סירב בתוקף גדול, מוגזם כלשהו.

בלומה ראתה את ביקל מושך בכתפיו ושאלה אותו למה הוא מתכוון.

‘את אשר הקדיח, יאכל’, אמר בקול, ‘הוא אדם מבוגר ואין לנו כל אפשרות להתערב’.

‘אינני חושבת שהוא הקדיח לבדו’, חיוותה בלומה את דעתה.

‘לבדו’, עמד ביקל על דעתו.

גינוי חריף גינה את בנו בלבו. הוא הרהר בו כהרהר שליט בנקודת־תורפה שנתגלתה בממלכתו. אפשר שכל אב הוא שליט בזעיר־אנפין המייסד משפחה כייסד שושלת ומבקש שצאצאיו ימשיכו את אשר התחיל, והנה בא זה ומקלקל את השורה. חלילה שאני מתכחש אליו, אבל קשה לי להעלות על הדעת שתכשיט זה בני הוא. האמת ניתנה להיאמר, לא כך תיארתי לי את פרצופו של בני. האכזבה שאכזבו בנו באורח־חייו עוררה בו לא חמלה או השתתפות דורשת טובה, אלא מורת־רוח מפורשת. לפי שמעולם לא הרהר בבנו כמו על אדם כשלעצמו, אלא כבשר־מבשרו, כמין פגם שנתגלה בחייו־שלו. כביכול עליו חלה האחריות למעשי־בנו ולאורח־חייו. ממילא נתקטב שאוליק לעומת אחיו הבכור וביקל נצמד אליו באהבה, כביכול שאוליק הוא פתח־מוצא אל עתיד אחר.

‘אינני יודעת אם לבדו’, אמרה בלומה, ‘הוא בננו ואנו חינכנו אותו. אינני יודעת אם הוא לבדו אשם’.

‘הרי שכך אפשר לפטור כל אדם מאחריות’, טען ביקל.

‘אינני יודעת’, אמרה בלומה.

ביקל קם ללכת אל הישיבות הממתינות לו. במקום אחד יצא חובתו בהרצאת דין־וחשבון בלבד, במקום אחר נסב עליו דיון. כלפי חוץ, הרי זה פשטני במקצת: כנוסה עדת אנשים המורגלים בישיבות, בדיונים ובהחלטות בענייני ציבור, מעשנים סיגריות ושותים תה ומכריעים הכרעות. והכרעות שמכריעים נותנים אותותיהן בחייהם של אנשים רבים. לאחר שהרצה ביקל את הרצאתו, היו מדיינים בה כדרך שהיו מדיינים בכל בעיה המובאת לפניהם. בקיאות מופלגת קנו להם באופני דיוניהם. אחר־הצהריים ערכו לו מסיבה, שבה סיפר ביקל בדעה בדוחה על הפכים הקטנים בשוליהן של הפעולות הגדולות. גם שם הוגש תה ועוגות וגם שם עשנו הרבה סיגריות. לביקל היתה זו שעת הרפיה לאחר מתח הדיונים שלפני־הצהריים והוא התהלך עם כולם ברעוּת. חיבה יתירה חיבב עסקנים ציבוריים אלה שרובם אהדת הציבור חשוכה מהם על שום היותם פעילים בענייני ציבור ועל שום דעה שלילית הרווחת בציבור על כל אדם ההולך לעסוק בענייני ציבור. לדידו של הציבור, העיסוק בענייני ציבור יפה לרודפי שררה למיניהם, אם מחמת חולשה ואם מחמת כוח, אם מחמת רווח ואם מחמת כבוד ומחמת כל המחמתים של שואפי השררה מאז ומעולם. אפשר מצויים בעדת־עסקנים זו גם כאלה, אפשר ואפשר, אבל נתעלם מעיניו של הציבור קיומם של המניעים האחרים המשפיעים על אדם שיעמיד את עצמו באופן זה או אחר בשירותו.

חובק בכפו כוס־תה מהביל, היה מהלך ביניהם ושואל לשלומם ולשלום בני־ביתם. את המקורבים לו הזמין לבוא אל ביתו הערב. והנה ראה גם את נתן לרר ומיד זכר את פגישתם לפני שנים, כאשר לרר בא אליו וביקש דרך אל הציבור.

‘מה שלומך, לרר?’

כוס־התה חבוקה היתה בכפו המורמת, השנייה בחשה בו ומעל לכפות־הידיים ולתה זרח חיוך רחב, שלם־מאוד עם עצמו. לרר היה מסויג כנגדו. לא שאל, השיב בלבד, ותשובותיו מצומצמות. נתן לרר העריך, כמובן, את שירותו הרב והחשוב של ביקל, אך הוא לא סבל את קורת הרוח העצמית, את נהנתנותו, את היותו שתול בשטחי חיים רבים כל־כך, את השלטון שנתלווה ממילא לכל אשר עשה. לרר שנא את השפע מטבע ברייתו. טבעו טבע של נזיר היה, סגפני־מדעת, פרוש. שמחותיהם של בני־אדם מביאות אותו במבוכה והוא מתרחק מהן. לדידו מתמצים חיי אדם בין החובה לבין מילואה. חייו ופעילותו היו שתי רשויות והוא היה נמלט מן האחת אל האחרת, ממגע החיים האנושי אל התחום המופשט של הרעיונות. ואף שלא יודה בכך, אמת היא שהוא שונא את החיים, אשר למענם הוא נלחם בקנאות עד קורבן. ביקל היה היפוכו הגמור. חייו־שלו היו רשות אחת ששלוחות רבות לה.

לרר הבטיח ששלומו טובו אף שלום אשתו טוב.

‘ולביתי הערב, תבוא?’ הפציר ביקל דרך שאלה.

לרר הבטיחו שישתדל.

לעת ערב נזדמנה לביקל שעה פנויה והוא דחק על נחום שפטל שיוליכו אל צריפונו אשר בחצר, להראות לו את תמונותיו.

חצו את החצר, ושניהם ידעו שזימון זה ליד תמונותיו של שפטל יעלה ויביא אותם לידי אותו חילוף־דברים הנשנה־וחוזר כל־אימת שביקל שב ממסעותיו. הם לא טרחו כלל לשכנע זה את זה, ויותר משהיו משוחחים זה עם זה היו מדברים זה בצד זה, כל אחד לעצמו.

שפטל פתח את צריפונו וביקל נכנס אחריו. כל־כולו של הצריפון חדר קטון כשיעור של ליפט. אשנב אחד קבוע בו לצד מזרח, ואשנב שני לצד מערב. האור שחדר בהם היה קלוש, מחמת האבק שדבק בשמשות כמו יריעות של בד. היכן שלא נגעת, היית מטביע חתימת־ידך באבק.

הצבעים והבדים והספרים המעטים היו פזורים בכל מקום ברשלנות בת חילופי מזגי הרוח של נשמה מרחפת. זהו קיטון המפורק מכל יצר של תצוגה; בדד מאוד ונתון ללא ערעור לשרירותן של הקפריזות. חדר זה, האבק שרוי ועומד בו ואין מנערים אותו לעולם. בכל מקום שנשאת עיניך, חשת בעליל את בשר שעותיו ההזויות והחשופות של שפטל.

שפטל העמיד לאורך הכותל ארבעה בדים נטולי־מסגרת והוא עצמו הלך ועמד מן הצד. בתמונה אחת היה אדם שרוע מול הים; בשנייה ישב עלם מול הים, ברכיו אסופות וחבוקות בזרועותיו; בשלישית הניפה אשה את זרועותיה מול הים, ובתמונה הרביעית ישב אדם על מרפסת ביתו והסתכל בשלוות־נפש רבה בים.

‘נדמה לי שזו תמונה אחת כמעט’, אמר ביקל.

‘כמעט’, אישר שפטל?

‘ארבע וריאציות על נושא אחד, הייתי אומר’.

‘זה מפני שאף אחת לא הניחה את דעתי’.

‘ומה התמונות האלה?’ הורה ביקל על בדים נוספים שעמדו שם ופניהם אל הקיר.

‘עוד וריאציות’, חייך שפטל חיוך של חוסר־ישע.

‘גם־כן אדם מול ים?’

‘גם־כן אדם מול ים’.

ביקל פתח אשנב אחד והניח לאור להיכנס פנימה ברווחה. קרן־השמש נסתלקה לה מן העלם היושב מול הים בברכיים חבוקות והלכה להצית את עיניה של האשה הפורשׂת זרועותיה אל מול הגלים.

‘אדם מול ים’, דיבר ביקל, ‘אדם בבדידות גדולה מול הים. מה אומר הים?’

שפטל הניח לביקל לפרש פירושים כחפצו ולא התערב.

‘ולא ציירת שום דבר אחר?’

‘אין אדם חי את עצמו אלא פעם אחת בלבד’, השיב שפטל.

‘אלף פעם ופעם חי האדם את עצמו, ואילו אצלך הוא רק בודד בלבד. אבל מה אומר הים?’

שפטל עמד ליד האור והיה מניע לאטו את כנף־האשנב. קרני־השמש היו מרצדות מתמונה אל חברתה. ביקל הסתכל סביבו בחומרה יתירה ונראה היה בעליל שעיניו מרשיעות את מה שהן רואות. ממילא יאלץ את שפטל להצטדק.

‘אמרתי לך שאין לי מה להראות’, משך בכתפיו. ‘אני רק משתעשע’.

‘ומה זאת אומרת משתעשע? ואין לך כל רצון שבני־אדם יחזו בתמונותיך וייהנו מהן.’

‘כמעט שלא. את מגעי עם האנשים צמצמתי עד למינימום’.

‘פורש אתה מן האנשים’, קבע ביקל.

‘נסח כרצונך’, הפטיר שפטל והתחיל לכסות את תמונותיו באריגים ומעמידן עם פניהן אל הקיר. תנועות־ידיו היו שהויות ומרושלות. ‘אחד כמוך אינו עשוי להבין אותי’, המשיך שפטל ודיבר, ‘אתה שרוי עם העולם ביחסים אינטימיים כל־כך. הלוא אתה משוחח עמו כל הזמן כאילו היה חבר שלך’.

‘ואתה, כיצד אתה מדבר עמו?’

‘אני זה דבר אחר. הרי רואה אתה, אני שרוי עמו ביחסים של עקיפין’.

‘אתה מדבר כאילו העולם הוא מין אב של כולנו ואתה בן־חורג לו’.

‘במובן מסוים הוא אבינו ואני בן־חורג לו’.

‘אזרח חורג, אולי’.

‘מפני מה אתה אומר כך? אני שומר על החוקים כמו כל אחד אחר, רק שאני מסתפק בתחום הצר שנותר לי. איני גורם רעה לאיש ואני מבקש שאיש לא יתערב בעניינַי־שלי. אינך יכול לדרוש שכולם ינהגו אורח־חיים כשלך. אתה אולי יוצר היסטוריה, אני רק מסתופף בצלה. לך היתה הארץ מקום חִיות ופעולה, לי מקום־מגורים בלבד’.

‘אתה מודה בכך?’

‘מבחינה מסוימת, כן’.

‘ודבר זה אינו מייסר אותך?’

אף־על־פי שביקל עבר פסיעה אחת בלבד מביתו עד לצריפונו של שפטל, היתה לו הרגשה שעבר משנת מאה לשנת מאה אחרת, במרחק של פסיעה אחת מביתו. שפטל היה הכוהן הגדול של המזבח הכבוי. הוא היה שריד של השקפה שכלה ועוברת מן העולם.

‘הוא הוא’, אמר ביקל, ‘אורח־חייך הוא אורח־חיים של עריקה, שבגללה נעשים כל הפשעים בעולם. אינך סבור?’

שפטל משך בכתפיו.

‘תמיהני שאין אוסרים אותך’, גיחך ביקל, ‘כמובן, איני דן אותך אלא כהשקפה’.

‘תודה’.

‘אני מתכוון לומר שיונה הבורח תרשישה הוא גדול הפושעים בעולם, אפשר שבגינו מתרגשות כל הצרות בעולם’.

אלף פעם ופעם כבר אמרו זה לזה אותם דברים עצמם. כל אימת שביקל היה שב ממסעותיו, היו מתגלגלים הדברים על הנושא הזה שהוא נושאם האחד, ועדיין לא נלאו לחזור ולדוש בו. פעם אחת אמר לו שפטל שהוא מקפיד על אי־התערבותו, לפי שהמתערב חייב להכריע הכרעות. והוא אינו רוצה להכריע כדי לשמור על חופש־רוחו.

‘הממלט את עצמו מהכרעות, ממלט את עצמו מהיות בן־חורין’, השיב לו ביקל.

‘אתה שייך לגזע אנשים אחר, לעולם אינך עשוי להבין אותי’, הסתייג שפטל.

‘טועה אתה’, השיב לו ביקל, ‘שנינו שייכים לאותו גזע עצמו. לפעמים אפילו נדמה לי שאני ואתה, אדם אחד אנחנו, מבחינה מסוימת. אתה שוכן בקרבי כמו עולם שהדברתיו ועל הריסותיו הקמתי את אורח־חיי האחר’.

שפטל משך בכתפיו ובכך הגיעה השיחה לסיומה שלעולם איננו סיום. שפטל נשתהה לנעול את קיטונו וביקל יצא אל האוויר הרענן של החצר המדושאת, המטופחת מאוד בערוגות פרחיה ובשבילי־החצץ שלה.

 

פרק שמונה־עשר

אחת לאחת היתה החצר אוספת בחיקה את דמדומיו הרוגעים של האור היוצא. בלומה עמדה ליד עץ־הפלפל, זקנה ודוממת כמכהנת בקודש, צינור־ההשקאה בידיה ומימיו מותזים על ערוגות־הפרחים. עזרא בא מצד הרחוב ונשתהה ליד פשפש־הכניסה כעל סף של כנסייה זרה שדת שלה איננה דתו־שלו. החצר המטופחת הזאת, המלבלבת וכמישה בינה לבין עצמה לפי חליפות עונות־השנה, היתה מלכותה של בלומה, ועזרא עמד והסתכל בה בהתפעלות.

‘את כמו כוהנת של פרחים’, אמא.

בלומה הטתה את מי־הצינור מן השביל וזירזה אותו להיכנס. עזרא הפסיע על החצץ הלח והמחריק של השביל, ואותה שעה יצא ביקל מקיטונו של שפטל ועזרא שמע אותו מדבר עם בלומה.

‘שאוליק לא בא, מה?’

‘לא’.

‘כנראה שכבר לא יבוא’.

‘אינני יודעת. ועכשיו לכו מכאן’, גירשה אותו ואת עזרא אל הספסל וחזרה והטתה את מי־הצינור אל השביל.

ביקל פרש זרועותיו על מסעד־הענפים של הספסל ועזרא ישב לידו ועיניו נברו לפניו בדמדומים.

‘ובכן, בני’, אמר ביקל אמירת־סתם של ערבית רוגעת, אלא שעזרא נדרך מיד בכל מאודו. ביקל רק הסתכל לפניו והחריש.

ישבו אב ובנו על הספסל שלפני הבית, הבן דרוך לדברים שאביו עומד ודאי להשמיעם בזה הרגע הבא, ואילו האב מחריש ומסתכל לפניו בדמדומים הגוברים, כביכול אין בדעתו לומר כל דבר בר־חשיבות. כותונתו פתוחה היתה, שפם־אדירים שלו השתפל על פיו בגבורה רבה וזרועותיו מונפות היו על מסעד־הענפים של הספסל כמפגינות בעליל איזו נדיבות סמכותית. עזרא היה גבוה מאביו. הוא ישב לידו מצומצם ומגוּרה, ידיו בחיקו, והיה מצותת בלי־הרף לעבר שתיקתו של אביו. זה שבועיים ימים, מאז חזר ביקל הביתה, הוא מצותת אל שתיקתו. נדמה היה לו שבכוונה משהה אבא את דבריו. ועוד לפני שהושמע דיבור אחד, מעצם הישיבה המחרישה הזאת בתוך הדמדומים, נמצא עזרא יושב נזוף וירא כנער שסרח. שוב נער, כאשר היה תמיד במחיצתו של אביו. לעולם־ועד יהא ביקל אביו והוא נערו הקטן המייחל במורא למוצא נזיפותיו.

בלומה אספה אליה את צינור־ההשקאה בקפדנות של זקנים ופנתה בדשדוש פסיעות אל הערוגה הסמוכה. פסיעותיה החריקו על החצץ. שפטל עבר על פניה והלך אל מדרגות־הבית.

‘ובכן מדוע אתה מחריש, מדוע אינך אומר לי?’ הטיח עזרא.

‘מה ברצונך שאומר לך?’ המלים נסתננו דרך שפמו בהסתייגות רבה ונשמעו כבאים ממרחק רב.

‘שאני גאָרנישׁט גדול, לא־יוצלח, שמכל עבודה מסלקים אותי, שרק בזכות שמך עודני קיים בכלל. שדינה הלכה ממני והאנשים מקיאים אותי מחברתם מפני שאני סחבה מתייהרת המתנשאת לשרור. אני יודע’.

ביקל שמע פרץ־פתאום זה של דברים בשתיקה גמורה. הוא הבין שעזרא ציפה ממנו שישמיע את לקחו באוזניו, ומאחר ששתק, משמיעו עזרא בשמו, לעצמו, ובהגזמה רבה.

‘אתה מחריש, אבא, מדוע אתה מחריש? הן יודע אני בך שדברים אלה היה בכוונתך לומר לי. אבל אתה שותק. רואה אתה, אבא, כל מה שבדעתך לומר לי, אני חוסך לך ואומרו לעצמי. אולי משום שאני זקוק מאוד שדברים אלה ייאמרו, ואפשר דוקא על־ידך. מדוע אינך מרשיע אותי, אבא, הן אתה מרשיע אותי בלבך. אדרבא, אמור אמור. שאיני נאבק די עם טבעי, אם אי־אפשר להתגבר עליו, להיאבק עמו צריך. לפי שבהיאבקות זו קם האדם, ואילו אתה, עזרא, ביקשת להתחמק כל הימים. פתח פיך ודבר אלי, אבא. אמור לי שאני מבייש אותך ועוטה עליך חרפה. אדם כמוך ובן כמוני לך. הלא אני בעצמי מתבייש. אבל אתה אינך חושב עלי כעל אדם בפני עצמו. אתה רואה אותי בשר־מבשרך, כביכול בזיוני הוא גם בזיונך, לא? כביכול לא נקראתי לעולם אלא כדי שתוכל להתגאות בי. כביכול שיננת לי השכם והערב זכור, עזרא, בנו של מי אתה. מעולם לא הייתי אדם בפני עצמי, מעולם לא ראו אותי הבריות כך. תמיד הייתי בנו של ביקל. ביקל המפורסם, החשוב. תמיד נדרשתי לעשות מעשים גדולים, להוכיח שאני ראוי להיות בנך’.

‘מעולם לא אמרתי כך’.

‘ודאי שלא! אבל דבר זה משתמע מכל יחסך אלי. כביכול הטלת תפקיד עלי: להיות ראוי לך. ו’ראוי’ זה לא היה אלא מין עבדות חדשה. אפשר שכל אורח חיי, שהוא למורת־רוחך וגם למורת־רוחי, דרך אגב, איננו אלא מעין התמרדות שלא־מדעת כנגדך, כן'.

עזרא נשתתק. הוא ייחל בחשאי שאביו יפתח פיו לסתור את טענותיו, ואולי אף יבקש לפייסו. אולם ביקל החריש בעקשנות ודבר זה ליבה את דברנותו מחדש.

‘הוי אבא, רק אל תשתוק לך ככה! מיום שחזרת הביתה אתה מתחמק ממני. גער בי, אמור שאינני צודק, שאני מדבר כאחד יושב־קרנות מקופח ומר־נפש. אמור לפחות שאינני צודק. הן בעצמי אני יודע שאינני צודק!’

האור היוצא, שעד עתה חמק לו בחשאי, טיפס עכשיו אל החלונות הגבוהים והצוויח כלפי השמים געוואלד שחוּט ולוהב. מיד עטו הדמדומים והסתערו לכבות את שריפת השקיעה המצוויחה, ושרידי האור היוצא התפזרו אל קצות האופקים הרחוקים.

‘כל הדברים האלה שאמרת לעצמך בשמי, אני אמנם אומר לך אותם’, הפטיר האב חרש.

‘זה מפני שאתה שונא אותי’, חגג עזרא איזו ודאות שחורה, ‘כמו דינה, כמו כולם. אתם כולכם שונאים אותי, אני יודע’.

‘אל תהיה ילד, בני’.

‘אני יודע! אני יודע!’

בהיצמדות דיבר, כמיצויה של משאלה חבויה, כתשוקה אפילו. כביכול כך נוח לו יותר להיפגש עם עצמו. כמו ילד קטן שכולם שונאים אותו ומרמים אותו והוא מתחבא לו בפינתו, במקום שמותר לכרסם בהנאה את הפצעים והמכאובים ולפנק אותם כילדי־טיפוחים.

‘שום דבר אינך יודע, בן. טיפש אתה וזה הכול. מי שונא אותך? מדוע שישנאו אותך?’

‘אני יודע, אני יודע! משום שאני מצער אותך, שאינני כחפצך, תקוות תלית בי ואני אכזבתי אותן’.

‘אני מבין’, אמר האב, ‘אתה מבקש מאוד שישנאו אותך, מה? שאהיה לך שותף ברחמיך על עצמך. לא, בן, לכך אל תצפה ממני. לא אהיה לך שום שותף. עד כדי כך לא אפשע כנגדך!’

בלומה הלכה זה כבר. האורות שנדלקו בחלונות הבית כיבו את הדמדומים הגוועים וכלים אל הלילה והחשיכו בבת־אחת את האפלה בחצר. מצד הגדר הנמוכה נשבו רוחות עזיזים, נדיבי־לב, כשליחים של עולם אחר. בהצטלבויות־הדרכים בשכונה נדלקו פנסים, ואנשים מיהרו על פניהם אל עיסוקיהם.

אב ובנו ישבו בחשיכה אל מול ריבועי־האור של החלונות והחרישו. כנגד ישיבה זו, זכר ביקל ישיבה אחרת עם בנו, בערב אחד משכבר השנים. פעם אחת נסע ביקל אל המושבה הסמוכה ונטל את עזרא עמו. הוי, בימים ההם היה עזרא ילד קטן ונחמד, כבן תשע או עשר. לאחר שגמר ביקל את עסקיו באותה מושבה, סרו לבית־קפה והיו יושבים שם זה כנגד זה, כשני גברים לכל דבר. ‘ובכן, מה אתה מזמין, בן?’ ועזרא הושיט קצה לשונו והסתכל במזנון הגדוש שמעבר לדלפק ושקל בכובד־ראש, משל הציעו לפניו עולם ומלואו ועליו לבחור ממנו נתח קטן בלבד. אבא ישב כנגדו והמתין באורך־רוח. עזרא שקל ושקל, ואבא לא האיץ בו כלל, אלא היה מסתכל בו ומחייך, כל הזמן. עזרא היה נבוך ומאושר וגם אבא היה נבוך ומאושר. לבסוף, לאחר שלעס את חשקיו מצד זה ומצד זה, אמר: ‘עסיס’. ואחר־כך, כחושש להחמיץ משהו, נצטנף אל מסעד־הכיסא והפטיר בחשאי, לעצמו, בהיסוס: ‘עוגה גם’. ואבא הזמין אצל המלצר עוגה ועסיס, פעמיים.

המלצר הביא את מבוקשם והם ישבו זה כנגד זה, ובבת־אחת נתבגר עזרא בשנים וביקל חווה חוויה גדולה של בגרות צאצאו. כיצד היה בימים ההם נתון בידיו כמו חייו־שלו, כמו עצרות המונים, כמו ישיבות שהוא יושב בהן ראש. וכיצד נשמט אחר־כך וחמק לו ככה, פתלתול ועיקש ותמוה וחטיבה לעצמו.

עדיין הוסיפו וישבו בחשיכה. בינם לבינם העלו איש לעצמו את הדברים שהשמיעו זה עתה. כל פסוק גרף אחריו עשרה אחרים שאפשר וצריך, אולי, להשמיעם תיכף ומיד, אבל כיוון שנפסקה שיחתם, לא ידעו כיצד להמשיכה. פתאום חשו ששתיקה זו כמו חותמת על דעת עצמה ובשרירות את שיחתם. כמו דרך שאובדת לפתע בחולות.

דרך הפשפש נכנס אדם ופנה אל מדרגות־הבית. בהפסק כלשהו בא שני ואחריו באו שניים יחד.

‘ובכן, זהו’, אמר ביקל ואסף את ידיו.

‘כן’, הפטיר עזרא חרש. לא היה בכך כדי לחדש את השיחה. רעיון־פתאום קנה שביתה במוחו והוא ארג סביבו הרהורים רבים: אולי מוטב שאסע לאיזה מקום.

עוד שניים נכנסו ובאו דרך הפשפש.

‘כבר מתחילים להתאסף’, אמר ביקל, ‘הגיעה השעה שאתקין את עצמי’.

‘מה דעתך שאסע לאיזה מקום, אבא.’ שאל עזרא בנימה של דיבור המבקשת לעקוף את כל שיחתם ולשוב ולהתפייס.

רגע ראשון ביקש ביקל לשאול, מה־פתאום? לאן? לאיזו תכלית? אך בו ברגע החליט לא להתערב. לא לשאול ולא לייעץ, אלא להניחו לנפשו במתכוון, שיתחבט לבדו בביקושי פתרונות לעצמו, לפי שגם בתוצאותיהם יהיה עליו לשאתן לבדו.

‘אין לי שום דעה’, אמר ביקל והלך פסיעה־פסיעה אל מבוא־הבית.

עזרא קם ונגרר אחריו. בוודאי שעמד על כוונתו של אביו.


 

פרק תשעה־עשר

בלי משים עקף שאוליק את חלונות־האורה שהיו מוטלים על העשב הלח, כביכול עשויות נעליו לרומסם. אורות־החשמל ששפעו מן החלונות הגיהו את פיסות־העשב המרובעות בעדנה לטפנית. מגע האור בעשב ייחד כל גבעול לעצמו. דמויות־אדם שהופיעו בפתחי־החלונות למעלה הטילו צללים משונים על ריבועי־האור למטה.

החצץ נתחרק תחת סוליותיו. מן הפתחים של הדלת והחלונות קלחה מהומה שמחה וקולנית של אנשים חוגגים. שאוליק הסיט את ילקוט־הצד שלו לאחוריו והרחיב פסיעותיו על המדרגות, כל פסיעה גמאה שלושה שלבים.

דלת־המבוא עמדה פתוחה לרווחה ואיש לא היה בה, שכל האנשים נצטופפו בשני החדרים ובמרפסתם. שאוליק חצה את המסדרון ובא אל חדרו־שלו. עתה באו אליו הקולות והאורות החוגגים במעומעם. הטיל ילקוטו על מיטתו, הסיר את חולצתו מגופו ומיד היה שרוי בחדר־ילדותו כבתוך הילדות עצמה.

ללא שהיות וללא הקדמה כלשהי הגיש לו החדר את זכרונותיו, כביכול פיקדון הוא ששמר לבעליו והוא שמח עתה להתפרק ממנו. הנה הארון שעדיין צבעו שמור בו, הנה השולחן שפעם היה גדול משאוליק ועתה היה קטן ממנו ומפגר אחריו; הנה הכוננית, אותה כוננית עצמה, אלא שספריה נתחלפו. הנה תיק־התווים הנכלם התלוי מעל לכוננית – יד לתקווה אחת של אמא לעשותו פסנתרן, תקווה אחת שנקטפה באִבה.

חדרו היה בחזקת מוזיאון קטן המשמר לו בנאמנות את ילדותו, כביכול לא הרחיק ממנה כלל. כביכול לא קנה דעת במקווה־ישראל, לא כילה סוליות במסעות ארוכים, לא נתן את ימיו ולילותיו במחנות־אימונים, לא בגר בינתיים והיה לאיש.

מעבר לדלת שעטו רגליים. קול של אשה שאל: ‘את העוגות?’ וקולה של אמא השיב ‘נו טוב, נגיש את העוגות’.

כאמא כן החדר, לגבי שניהם אשאר לעולם ועד בחזקת ילד. אף אמא היא בבחינת מוזיאון שמשמרת בנאמנות את ילדותי. הריהי זוכרת את ילדותי יותר מאשר אני עצמי זוכרה. ילדות ברוכה, מטופחת, מחוז שלם של מאוויים ושל תקוות, כמובן. טיפחוני כטפח את מיטב התקוות.

נטל מן מדף הארון לבנים צחורים ומגבת נקייה ופנה לחדר־האמבטיה. במסדרון לא היה איש ואף האור לא דלק שם. מן החדרים נישאה ובאה ללא הפסקה המיה קולנית וחוגגת.

נסתגר בחדר־האמבטיה ונתקלף ממלבושיו. מעבריו נתבהקה החרסינה הלבנה וכנגדו, על המדף, עמדו ערוכים צנצנות ובקבוקים וכלי־הגילוח של אבא. פשט ידו לברזים ומיד היו המים קולחים בקילוח עז ורחב. שעה קלה הניח שאוליק למים לזרום לריק ועמד כנגדם זוכר את טפטופי המים הקמצניים במקלחת של המחנה. ומעשה שהיה, פעם אחת חזר מן השדה מאובק ומלוכלך, שטף את גופו שטיפה ראשונה, נסתבן כהלכה עד כי נתמסמס האבק בסבון ונתמרח על גופו כרפש קוצף ועכור. ואז פתח את הברז בשנייה – שתי טיפות כתרופות של רופא, ירדו לאִטן בנחת על גופו ופסקו. פתח את הברז עד הסוף – לשווא. המים היו פתאום כאלוהים אכזר שחשך את ישועתו ואך לשוא תשא אליו עיניך. תפש בצינור וטלטלו טלטלה עזה – שתי טיפות נוספות ירדו בשובה ונחת על גופו, ולא עוד.

אז נטל, במחילה מגופו, את המגבת, סיפג בה את הרפש הקוצף והעכור, חזר ולבש את הגופייה המיוזעת ואת תחתוניו ויצא ככה, כמות שהוא, אל הערב. כנגד הטיפות הקמצניות ההן נתהנה עתה הנאה מרובה למראה הקילוח השופע והבזבזני והטיל את גופו מתענג מתחת לזרם.

שעה ארוכה הניח לזרם לקלוח על גופו, כביכול ביקש לשטוף מעליו את האבק והרפש והרוחות שדבקו בו במחנה, בשדה, באימונים; מזה הגוף הזוכר את מגע האדמות והשדות ואת מגע הרוח בלילות. היה לו קורט תחושה של חייל החוזר מן המלחמה אל נוחיות הפכים הקטנים אשר לאזרח.

נסתפג במגבת הגדולה והרכה, לבש את תחתוניו וגופייתו שהדקו את בשרו והבליטו את שריריו, פתח את הדלת וקפץ חזרה אל חדרו. כפות־רגליו טבעו עקבות ברצפת המסדרון. ושוב דיברו אליו הארון והשולחן בשפת הניחוחים והצבעים והריחות והמישושים של ילדותו, ולבו היה משיב להם בהמיה ובכלשהו עוגמה, כאדם העומד להיפרד ממקומו ומקרוביו. וכי מה פרידה יש כאן? ואפשר פרידה יש כאן והוא אינו יודע?

התלבש ויצא אל האנשים. לפרוזדור הארוך לא היה אור משלו, אך שיירי האור שבאו מן החדרים החוגגים הגיהוהו די צורכו. פרץ של צחוק נישא ובא לקראתו דרך הפתחים. כביכול נמלט מן הצחוק, כביכול רדוף על־ידו, יצא נחום שפטל מכיוון החדרים החוגגים ועבר לאטו, מסויג ומרוכז בסיגריה האחוזה בקפידה בין אצבעותיו הארוכות והיפות. שאוליק הושיט לו כף־יד רחבה וגדולה, גדולה כלשהו ובוגרת מבעליה. שפטל העביר את הסיגריה מאצבעות ימינו לאצבעות שמאלו והפקיר את ימינו לכפו של שאוליק. שאוליק נגע בה נגיעה כלשהי, ושלא כדרכו הרפה תיכף ומיד. כפות ידיהם של זקנים לא היו אהובות עליו. אי־אפשר ללחוץ אותן כהלכה וממילא מתקפחת ברכת השלום.

‘ובכן, באת’, קבע שפטל, ‘אבא בוודאי ישמח מאוד’.

והוא חזר והעביר את הסיגריה מאצבעות שמאלו לאצבעות ימינו ואת כפו הפנויה תחב בכיס־מכנסיו. בין כך לכך היה מסתכל בקפידה באצבעותיו המשירות את האפר מראש הסיגריה. אמא ראתה את שאוליק מן המטבח ומיד פרצה כנגדו בערבוביה של חיוכים וקריאות.

‘הוי שאוליק, מצוין שבאת. אבא ודאי ישמח מאוד’. ואז נטלה את ידיו ומשכה אותו למטבח, ‘בוא, בן, נראה אותך. התרחצת, אני רואה. מתי באת?’

‘עכשיו, לפני משהו’.

‘התגנבת לבית כמו במחתרת, מה?’

‘ראיתי אנשים חוגגים ולא רציתי שיראוני בבגדי המלוכלכים’.

שפטל הפטיר להם חיוך והלך לו הלאה.

‘הגידי אמא מיכל כאן?’

‘מיכל? לא. היתה צריכה להיות כאן?’

‘אז אני מיד חוזר’.

וכבר היו רגליו מדלגות על־פני המדרגות וקומתו הגבוהה דילגה אחריהן אל תוך הלילה.

בחדרים החוגגים דלקו כל האורות. הנברשת התלויה, המנורה העומדת, מנורת־הקיר ומנורת־השולחן. הקרואים התהלכו בפנים מאירים, נשתהו ליד פתחי־החלונות ומתחת לנברשות־האור והיו מעשנים ומדברים. ליד המזנון הרימו גביעים לחייו של דוב־בר ולחיי עצמם ולחיי החיים. לשעה נהפך בית חוגג זה למרכזו של עולם. אפשר שכל מקום של שמחה נהפך מרכזו של עולם לשעה.

התאספו ובאו מנהלי קואופרטיבים, פקידים גבוהים בחברות ובמפעלים. אחד ב’סולל בונה‘, שני ב’המשביר’, נואמים מקובלים בכינוסים ובעצרות ועורכי־עיתונים וחברי מרכז ונשיאים של הנהלות. כולם אנשים נמרצים, יוזמיהם ומקימיהם של מפעלים רבים. הקרואים נהגו חשיבות זה בזה והתהלכו ברעוּת; נתנשב משב של תמורה גדולה, חלומות נתערבו בפקעות עשן סיגריותיהם: מהם שהפליגו וכבר ראו את עצמם קונסולים ומיניסטרים וצירים של המדינה העתידה אל־נכון לקום בזו העת הקרובה.

ברגעי־רצון, פעמים בסיוע כוסית, היו מעלים את ימיהם הראשונים בארץ, היותם פועלים בחווה זו ובמשק זה וכיצד רעבנו ללחם בפתח־תקווה ועבודה לא נמצאה לנו, זוכר? ומישהו היה מנענע בראשו, זוכר זוכר, ומתיר את קישורי עניבתו ואומר: ‘אוף, חם כאן’.

אף־על־פי שהרחיקו מאוד מאותם ימים, גם בשנים גם באורח־חייהם, היו משמרים אותם כמחוז־יקרות, כזכרונות היותם אחרים. ולא פעם היו מחפים בהם על דברים הצריכים לכך, שהיו נלווים ודבקים לאורח חייהם.

והיו שם המורגלים לראות את עצמם בכל ועידה ובכל כינוס, וחיוך של תמיד זורח על פניהם והם בני־בית גמורים בכל מקום ומקפידים לקרוא למכריהם המנהיגים בשמותיהם הפרטיים, ואם קולטת אוזנם כינוי של חיבה שנשי המנהיגים מכנים בו את בעליהן, מיד נעשים שותפים לאותו כינוי ואינם קוראים להם אלא בכינוי זה, להדגיש את קרבתם למנהיגים.

בלומה היתה מדשדשת רגליה הזקנות בין המטבח לבין החדרים ומשמשת את הקרואים. כל כמה שלא הפצירו בה לשבת, לא ניאותה להם. היתה משמשת לפני הקרואים באורך־רוח, בנאמנות, אבל חיוכיה, אי־אתה יודע אם תוכם כברם, לפי שהיתה משוכה על פניה ארשת של מי שמהרהר כל העת בדברים אחרים.

אהרון אהרוני היה מהלך ממקום למקום, ידיו משולבות על גבו ושפם־האדירים משתפל ויורד על שפתיו. היה מטה אוזנו לדברים הנאמרים בסיעה זו ועוקר והולך ושותל עצמו אצל סיעה אחרת. אחר־כך היה הולך ועומד לו אצל שולחן־המזנון ומצפה עד שמישהו יזמינו לשתות עמו.

מן הצד השני של שולחן־המזנון, סמוך לחלון, עמד לו לרר לבדו. בידו האחת החזיק פרוסה של עוגה, ובשנייה נשא גביע־יין והיה נוגס נגיסות מן העוגה ולוגם מן היין בלגימות קטנות, כמי ששותה תה. ראהו אהרון אהרוני עומד לו ככה לבדו והלך אצלו ונכנס עמו בדברים. לרר היה מנענע לו בראשו ועיניו שוטטו על־פני הנאספים. נפשו היתה נקוטה והוא הוכיח את עצמו על־שום שנתפתה לביקל ובא, שמורגל היה לעקור רגליו ממקומות של שמחה, ששמחות היו מביאות אותו לידי מבוכה. לרר אמון היה על חולין בלבד, שהיה איש של כל ימות השבוע. שמחות של שבת היו לדידו בריחה מכל ימות השבוע, ולכן סותרות את כל ימות השבוע, ולכן מזייפות אותם. השמחות, לדידו, הן ביטוי קוצף ומזויף. מכל־מקום, היו מביאות אותו במבוכה.

כעבור שעה קלה חזר שאוליק אל הבית והוליך עמו את מיכל, בנחת ובחן ובכלשהו גינונים של אבירות. מיכל היתה נמוכה ממנו ושערותיה שופעות עד כתפיה. אף־על־פי שהלכה לפניו, נראתה כצנופה בזרועותיו וחוסה בכל עת תמיד בצל חזהו הרחב והנדיב. שאוליק ומיכל הופיעו על סף החדרים המוארים ומיד הוסבו העיניים לעברם. ביקל פרץ מבין קרואיו ורץ אל בנו ונשקו לעיני כולם על לחייו, גיפף וחיבק את זרועה של מיכל והסתכל בה במאור־פנים. אחר־כך התייצב בין בנו לבין כלתו־לעתיד, חיבק את שניהם בשמחה והוליכם אל קרואיו.

אלה שהכירו את שאוליק הקדימו לו שלום ואלה שלא הכירוהו דרשו במפגיע שביקל יציגו בפניהם. לשעה נדמה היה שאין חגיגה זו אלא נשף כלולותיהם של מיכל ושאוליק. אף הוא הרגיש שאבא מתנאה בו ובבחירתו. מיכל נשמטה מהם והלכה לסייע לבלומה וביקל היה טופח על שכמו של שאוליק ומלטף את ידו השעירה הנתונה דרך רישול בכיסי־מכנסיו. זרוע שרירית, שעירה וזהובה ושרשרת של שעון־יד פיארה את פרקה כעדי על זרועה של נערה. ביקל היה נמוך מבנו והיה כלשהו נשען עליו, כסומך בו לדברים יבואו. הנאה רבה נתהנה בבנו והיה מתהלך עמו בין קרואיו לראווה.

שאוליק לא היה יפהפה, אבל משוּך היה עליו חן הבעתם של הנערים היפים. אף חוסנו לא חוסן לראווה היה, אלא שגופו סיגל לעצמו גינוניהם של החסונים. ואולי יפה היה, אבל לא עד כדי להמית את דמיונם של האנשים. לפי שהיה בדרך אל היפה, נראה יפה מן היפים וחסון מן החסונים.

הקרואים חזרו ודיברו בהתעוררות על המדינה העתידה לקום ועל מרחב האפשרויות הצפוי והיו ממיינים את המשרות והתפקידים וממנים את עצמם מי לקונסול ומי למיניסטר ואת ההוא לציר בפרלמנט, העתיד בוודאי לקום לנו. שהרי אנו מדינה דימוקרטית ובוודאי יהיה לנו פרלמנט כדרך הדימוקרטיות בעולם. אבל אנו נקרא לו בית־נבחרים. מה עדיף, לדעתך, פרלמנט או בית־נבחרים? אני אומר פרלמנט. שמות המקובלים בעולם, אך קרתנות היא לעבּר אותם. ואותך שאוליק נמנה למפקד גבוה בצבא העתיד שלנו. נחה דעתך?

שאוליק הפטיר להם חיוך. אף־על־פי שאין הם אלא מתבדחים, מלמדת בדיחות־דעתם על כובד־ראשם. מכל־מקום, בדיחותיו של שאוליק הולכות כולן אל הקרבות שכבר הן צפויות מראש, שמעבר להן לא הקצה לעצמו שום מקום ושום תפקיד, אפילו לא בשעות של קלות־דעת.

האפלות עלו בינתיים מן הגבעות, נתקבצו סקרניות סביב לבית החוגג, אך הילות האורה ששפעו מן הפתח ומן החלונות לא הניחו להן להתקרב. הלכו, לכן, והסתודדו מאחורי הבית, מקום שם הכותל היה אטום. ובשעה שהחלון היה נסגר, או אור כלשהו היה נאסף מאיזה פתח, מיד היו האפלות פורצות קדימה אל הכתלים. אף־על־פי־כן שומה עליהן להמתין עד שייאסף האור בחדרים וייפתחו הדלתות לאִוורור, שאז יתפרצו בכל מאודן פנימה וישתלטו על הבית ועל חדריו ויהיו מושלות בציית הלילה עד שיתעורר אור־היום להניסן. וקצת קודם־לכן יעלה הירח, והאפלה תנוס מאורו אפילו אור מושאל הוא, ותתחבא מתחת למיטות ובזוויות־הכתלים ותשתטח עד־דק על התקרות. אך בינתיים היו אנשים רבים בבית, והאורות דלקו בכל החדרים.

שניים מאחרים פרצו לחדר מתנשפים ובהולים ומיד נדחקו אל ביקל לברכו. ובכן, חזרת, ובכן חזרת. ביקל ניענע להם בראשו וחייך. האחד לחץ את ידו ברוב עניין והתרגשות וחברו היה מקרטע על מקומו, ידו מושטת, שגם הוא נדחק אל ביקל לברכו. ראה אותו ביקל בכך, הסב את ראשו והשים עצמו אינו רואה, שביקש לא לביישו. הראשון סיים את ברכותיו, הוסיף לחיצה על לחיצה, ועדיין השהה את כפו של ביקל בתוך כפו־שלו. לבסוף אמר כל מה שהיה לו לאמור והרפה ממנו. מיד התפרץ חברו והיה בהול מאוד להפטיר את ברכותיו, כביכול עומדים עליו והוא חושש שמא לא תספיק לו השעה. ביקל הרגיעו במאור־פנים והחל מספר עמו על מסעותיו.

ראו הקרואים שביקל מספר מה, מיד נצטופפו סביבו לשמוע. ראה שפטל כך, חמק מהם ויצא אל המרפסת ועמד לו שם סמוך למעקה, במקום החצוי שבין האור והאפלה. הקולות הדוברים עלו אליו מצד גבו. האפלה דחוסה היתה במרחביה המחרישה. הצית לו סיגריה ואוד שלה חרך בגבורה את עורה הקטיפתי של האפלה. האפלה, שהיתה עדיין בעוצמתה, צחקה לאודים הקטנים של סיגריות הלובשים גבורה לחרוך את עורה.

עזרא בא מתוך הבית ועמד אצל שפטל. עמדו שניהם מעשנים כנגד האפלה. מאחוריהם שפעו אורות רבים ונשמעו קולות וצחוקים והם עמדו להם לעצמם כמנודים מן הקרואים החוגגים, ופניהם לאפלה.

‘שמח שם’, הפטיר שפטל בהטילו דגש של הסתייגות ב’שם'. מיד כיוון עצמו עזרא אל נימת דיבורו המסתייגת של שפטל כאל ישועה. עלבונותיו הקטנים שנצטברו בו במשך הערב, וכן השיחה החטופה עם אביו, שיירו טעם פיגולים בפיו. עד כלות ביקש את החמימות הטובה של קרבת חיוך אל חיוך, של צחוק נוגע בצחוק, של הבנה העולה בקנה אחד. ואילו הקרואים הציבו כנגדו אדיבות מחייכת ומסוייגת, המושיטה יד לא כדי לקרב אלא כדי להרחיק. כביכול יחסם של הקרואים אליו הנו המשך ישר לחילופי דבריו עם אבא בתחילת הערב. במשך כל הערב לא פנה אליו אבא אפילו פעם אחת. משהושבה ריקם בקשת קרבתו אל האנשים, הפך כליון־נפשו למשטמה והיה מהלך בין הקרואים במין פרצוף העשוי כביכול מגירות־מגירות של זכרי עלבונות וקיפוחים, אמתיים ומדומים, ומבטיו היו מהלכים על הקרואים כעבדים נרצעים של כילי האוגר לו עלבונות לפרעון.

‘אני אוהב אנשים חוגגים’, עקף נחום שפטל את הסתייגותו הראשונה, אולי אני עצוב קצת ביניהם, אבל אני אוהב אנשים חוגגים'.

עזרא לא פסק את שיחו־ושיגו בשתיקה ובהרהור בינו לבין אוד סיגרייתו, שהיתה חגה־נעה בין שפתיו לבין מקום חנייתה בראשי־אצבעותיו. אוד־סיגרייתו של שפטל הגיע לקצה יכולת בעירתו והוא הטילו לפניו בלי לכבותה. רגעים אחדים הבהב האוד בעשב ודעך. האפלה היתה מושלת על הארץ בשלטון רב, מובן מעצמו, מדושן, והיתה מתעלמת במפורש ובלעג מן האור המשחיז אי־בזה את סכיניו לקראת קרב־השחרית.

שפטל הצית לו סיגריה חדשה.

‘שמחתם של בני־אדם מביאה אותי לידי עצבות’, דיבר אל הגפרור הלוהב שבידו, ‘בעצמי איני יודע למה’.

עזרא לא התערב, ולעת־עתה לא היה אפשר לדעת אם אי־התערבותו שתיקה היא או הקשבה.

‘אני מתחכך אצל שמחתם של האחרים כמו צל, אף־על־פי שאיני מעיב עליה, כמובן. וכי מי אני כי אעיב עליה? אגיד לך מה. לפרקים יש בי הרגשה שהפכתי להיות מין חתיכת זיכרון קטנה של עצמי. חתיכת זיכרון של מי שלא היה מעודו שום דבר. חתיכת זיכרון של לא־כלום’.

‘אינני יודע מפני־מה אתה מדבר ככה’, אמר עזרא, אף־על־פי שכבר היה ברור ששפטל מדבר ככה מתוך תחושת הרווחה העתידה לצמוח לו מתוך דבריו־שלו שכבר נימה של וידוי התחילה משתמעת מהם.

"אבא שלך מוכיחני שחיים פושעים אני חי. חיים קטנים ונבובים ופושעים. שאני עריק, זה מה שאמר לי. כל אחד כמוני הוא מין יונה בורח מנינווה, אמר. עשית שבת לעצמך, אמר לי. שבת קטנה, פחדנית, מקלטית, משום שחייך עקפו איזה עיקר גדול וחשוב וברחו אל ההנאות הקטנות. משהו מעין זה אמר לי קודם־לכן אצלי בסטודיה. משהו מעין זה הוא אומר לי תמיד. לדעתך, הוא צודק? לפעמים נדמה לי שהוא צודק. ההנאות הקטנות, הן כשלעצמן, אין בהן רע, כמובן. אבל הן תחמו את חיי, זהו. פלא ששוטרי החברה אינם מחפשים אחרי. לפעמים נדמה לי שהם מחפשים אחרי. הלוא אני כמו מתחבא במחתרת. יבוא זמן והחברה תכריז על יונה כעל גדול הפושעים מאז ומעולם, ניבא אביך'.

סיעה של אנשים מתלעלעים ומזיעים פרצו אל המרפסת והיו טוענים זה כנגד זה בהתלהבות ‘שמין סיאם שכזאת תקבע אם תהיה לנו7 מדינה או לא, שמעתם!’ ‘חוצפה שכזאת’. ‘דימוקרטיה היא דימוקרטיה’. ‘כן, אבל’. ‘ובכמה קנו את הפרוצה הזאת?’ ‘מה, באמת?’ ‘הנה היכן הולכים המסים שלי’. ‘סמוך על יהדות אמריקה’. ‘הנה עזרא. שלום עזרא. שמעת, עזרא, מהו שאביך סיפר לנו? סיפר שבאומות־המאוחדות אפשר לקנות את קולותיהם של עמים כמו פרוצות, סיאם, למשל. שמין סיאם שכזאת תחרוץ לנו את גורלנו! או תימן, למשל’. ‘שמעתי שבתימן אין אף סניף של דואר בכל המדינה’. ‘זהו, מפני שהם מואסים במכתבים’. ‘אולי, אבל גם עיתון אינו יוצא שם’. ‘זה מפני שכולם תמימי־דעים עם האימאם שלהם’. ‘ניחא, ניחא. אבל שמדינות שכאלה יחרצו לנו את גורל המדינה!’

ומתוך שהיו טוענים ושואלים ומשיבים, עברו על פניהם של שפטל ועזרא וירדו למטה, אל הגינה. שתי מרפסות כבו ממול בבת־אחת וממילא הפכה השלישית לאוד מוצל בלילה המאוחר. סיעת האנשים שהו שם למטה כמה ששהו ואחר־כך קמו וחזרו אל הבית כדי להיפרד מביקל. שאר הקרואים נדחקו אף הם אל ביקל לומר לו שלום והלכו להם סיעות־סיעות. ונמצאו גם כאלה שנגררו בין הסיעות ביחידות. לסוף הלכו כולם, ושעה קלה דלקו האורות לבדם. שפטל ועזרא שהו עדיין במרפסת, וביקל בא ועמד אִתם.

שאוליק הוליך את מיכל החוצה אל המדרגות ופתח לפניה את פשפש־הגינה והיא חמקה לה ככה בגמישות מתחנחנת, כניחוח האדמה אחר הכות בה היורה. הוא הלך אחריה ולבו נטוי עליה כהילה של אבירות. מיד הפסיעו שניהם חבוקים, זרועה על מותניו וזרועו על כתפה, פיסת־ידה הקטנה חבקה את מותניו האדירים וזרועו־שלו חבקה את צווארה וכפו תלויה רפויה ופשוקת־אצבעות, כף יד רחבה ובוגרת למעלה מגילו והיא מיטלטלת מחמת הליכתם ונוגעת קלות בפטמות שדיה. אז הניחה מיכל את כף־ידה הפנויה על כף־ידו פשוקת־האצבעות ואִמצה אותה את כל כולה אל שדה. אישי שלי. יש לי איש ואני אוהבת אותו. אישי שלי. צוחקת נשאה אליו את מבטה והוא גלוי ובלא שום בושה ושאוליק עמד והטביע על שפתיה נשיקה חצופה, נערתי שלי. יש לי נערה, את נערתי שלי.

והם הלכו הלאה בדרך המוליכה אל החולות וכל מגע אקראי הוליד בהם אלף תחושות. הם אהבו זה את זו ואהבו את אהבתם זה לזו ושמחו בה והתגאו בה. ומובן מאליו, לכן, מפני־מה נחפז כל־כך הירח לעלות, והוא ירח במלואו, ואורו נזדרז והניס את האפלות, להאיר את דרכם של האוהבים. הירח זורח בכל מקום שהוא עתה לילה, אף־על־פי־כן רשאי כל אדם לראותו כשלו בלבד, שלכבודו שלו עלה להאיר ממרומו. זה ייחודו הגדול של הירח, שהוא זורח לכל אחד ולכולם יחד, כמוהו כאלוהים למאמינים בו.

הלילה התנאה לפניהם בכל הדר יפעתו ופרשׂ לפניהם מרבדים של שלווה. הכביש שהלכו בו גילה להם אלף פנים ופנים. על הכביש הזה הוליכה אותם אמא בעגלות של תינוקות בשבתות אחר־הצהריים ואבא הפסיע משהו לאחור ושוחח עם השכן. אחר־כך שיחקנו על הכביש עם הגננת שלנו ופעם אחת הוליך אותנו המורה לטיול ואנו הלכנו דרך כביש זה אל החולות. הטיול היה די מוצלח, אבל טיולים שעשינו לבדנו היו מוצלחים יותר. זוכרת את אורי הקטן? פעם אחת עברה מכונית ודרסה אותו. נדמה לי שזה היה טנדר. יכול להיות, אינני זוכר. אמא בכתה וכולם בכו והנהג עמד אובד־עצות ומיואש. אני לא בכיתי, אבל ברחתי הביתה. אורי לא מת, אלא שמאז יש לו רגליים עקומות. זכרו כיצד היורה דפק בכביש בעוז ובתרועה ויצר בקבוקים מתבקעים ופעם אחת ירד אפילו שלג, והכביש התחבא תחתיו כמו תחת שמיכה. בוקר אחד הלכתי עם אחי אל החולות ונחש גדול, אולי שלושה מטר אורכו, זחל לו ועבר לאטו משפתו האחת של הכביש אל השפה השנייה. עמדנו מסתכלים מרחוק ואחר־כך המשכנו ללכת, אבל אינו דומה הכביש לפני שראינו את הנחש, לכביש לאחר שראינוהו. והזריחות עליו והשקיעות, ושעות־הצהריים ושעות אחר־הצהריים. ופעם אחת באו פועלים ועשו בו תיקונים ומכבש גדול עבר עליו הלוך ושוב. הכביש הלך והשתנה כמו שאנחנו הולכים ומשתנים. ונאגרו בו זכרונות, כמו שנאגרו בנו זכרונות. אנחנו והכבישים גודלנו יחד, אף־על־פי שלא נולדנו יחד, אבא שלי טוען שהוא עוד עבד בסלילת הכביש הזה. אני עבדתי בסלילת הכביש הזה, אמר. אתה הכנת לנו את הכביש ללכת בו אל החולות ואני מודה לך, אבא. גם אבא שלי אומר כך לפעמים. האבות שלנו מדמים לעצמם שהם הכינו לנו כל דבר, רק מפני שהקדימו אותנו בכמה שנים.

משהגיעו לחולות, כבר היתה מלכותם משתרעת עד קצות האופקים והם כשופים וכוספים באורו של הירח שכבר היה תלוי ברומו ומולך בשלווה תכולה על הלילה וכל הדברים המאוכלסים בו נכנעו לשלטונו וקיבלו את אורו ללא ערעור, ורק קצת פה וקצת שם נתחבאו פיסות של אפלה וארבו מאחורי גזעו של עץ ומאחורי מדרון של תלולית.

‘אתה באת פתאום כל־כך, באמת שהפתעת אותי’.

‘רציתי לעשות נחת רוח לאבא, אבל לא ידעתי שיניחו לי לנסוע’.

‘לו הייתי יודעת שתבוא, הייתי מכינה לי את השמלה התכולה שלי’.

‘זו באמת שמלה חמודה’.

‘כן, אבל אתה לא הודעת שתבוא והשמלה התכולה מלוכלכה’.

‘לא ידעתי שיניחו לי לנסוע. אבל את נאה בכל שמלה’.

‘מחמאה זו נעימה לי, אף־על־פי שהיא בנלית מאוד’.

‘רוב הדברים הבנליים נעימים לנו יותר מכפי שאנו מרשים לעצמנו להודות בכך’.

‘גם גבעה זו בנלית למדי. בכל יום תמצא כמותן לאלפים בכל הארץ, אף־על־פי־כן היא נעימה מאוד’. בוא'.

‘גבעה זו איננה בנלית, מפני שאני זוכר אותה בכל מיני מצבי־רוח ובכל מיני מזגי־אוויר’.

והם הלכו אל אותה גבעה, ועץ־האקליפטוס נזדרז ופרש עליהם את בדיו והם ישבו תחתיהם קצתם שעונים אל גזעו של העץ וקצתם חבוקים זה עם זה. והענפים כיסו את הירח, כמו אצבעות פשוקות של כף־יד, והירח הזקן קצת ראה וקצת לא ראה.

שלווים ורוגעים היו באהבתם, שמחר גדול וארוך השתרע לפניה. בטוחים היו שהרבה המשכים יהיו ללילה זה, וסניפים שונים לו בחייהם, סניף אחד שהוא בית וסניף אחד שהוא ילד ועוד סניפים רבים המצפים כולם לשעתם.

שאוליק סיפר סיפורים מחיי המחנה ועל האימונים סיפר, ועל הדברים העתידים ודאי להתרחש לאחר ההצבעה של האומות־המאוחדות ומיכל סיפרה על הלימודים בבית־הספר ועל וייס הזקן והם דיברו על חבריהם וקצת גם ריכלו עליהם. ואחר־כך שתקו פתאום עד שפסוק אחד נשכח נגאל שוב, וכל הזמן אהבו זה את זה, דרך כל הדברים ודרך כל המעשים אהבו זה את זה, דרך כל השיחות וכל הדיבורים ודרך כל הגיפופים, אפילו שעה שריכלו במכריהם. והירח היה נטוי עליהם בגבורה דמומה ונדיבה ומלכות החולות הכשופה עצרה את נשימתה עד קצה האפסיים ורק ערבי נשכח דִרבן פתאום את חמורו וחמק לו אל מדבר־החולות ואבד בהם. עקבות שהשאירו הוא וחמורו, רוח־השחרית תמחה אותן.

‘תארי לך שירח זה חולש עתה על כמה ארצות בבת אחת’, נתהרהר שאוליק.

‘הירח הוא תרח זקן שלא ימות אף פעם’.

‘הוא איננו זקן, הוא נולד תמיד מחדש במבטיו של כל ילד הנושא אליו את עיניו פעם ראשונה בחייו’.

ואחר־כך נתפרקדו תחתיהם, ידיו למראשותיו וראשה על חזהו, קצתם נתונים בצלו של העץ וקצתם באורו של הירח וידיהם נברו בחול. מגע החול היה רך, רחים, כמגעה של ילדות.

‘משונה’, אמר שאוליק, ‘בכל העולם קוראים לאדמה אמא־אדמה. אבל אנחנו אולי כדאי לנו להגיד אמא־חולות’.

עצי־האקליפטוס היו נטויים סביב, רכונים על החולות הטובלים בחסד אורו העקר של הירח, כמו על־פני אגמי־מים וצלליהם רִצדו בעדנה. העצים הפרישו צללים קטנים. ממילא לא הרגישו אלא את אפס קציהם של כל העצמים והדברים ולא שיערו את עוצמתם העתידה, לכשיתגלו הם עצמם תחת הצללים.

ביקל קרב כיסא וישב. עזרא ושפטל שהו עומדים. ביקל היה מקנח זיעתו ובלומה באה מן החדרים ונשתהתה על־ידו.

‘היתה מסיבה נאה, מה?’

‘זו רק סנונית ראשונה. הנה אתה מתקרב לשישים ולא תימלט מכל המסיבות ההן שיערכו לך חדשים לבקרים’.

‘סימן שאני זקן גמור ולא אצלח אלא למסיבות בלבד’, רטן ביקל.

‘למה אתה רוטן? נעים לאדם שמכיריו וידידיו עורכים לו מסיבות’.

‘בדרך כלל עורכים מסיבות כאלה לכל אדם במעמדי’, לא נחה דעתו של ביקל.

לאחר שנאמרו דברים אלה, קם עזרא והלך לו. הכול השיבו לו לילה טוב, ואיש לא ניסה לעוצרו ולבקשו שיישאר כאן ללון. אפילו לא בלומה. אבא אמר לילה טוב, ולא יסף. עזרא לא נתכוון להישאר כלל, אבל מן הסתם נעים היה לו לשמוע אותם מבקשים ממנו להישאר. אחריו נסתלק גם שפטל, ובלומה הלכה להדיח את הכלים.

ישב ביקל במרפסתו, יחידי מול הלילה, שבע פעולות שקצתן בחינת הישגים וקצתן בחינת כשלונות ותעיות, אך כולן יחד מסכת של אדם שחייו לא נתבזבזו לריק וכל זמן שהוא חי יש בכך כדי למלא את לבו הכרה טובה של שותף גמור, וכלל לא חשוב אם האנשים זוכרים לו זאת או זוכרים תמיד כהלכה, ובינינו לבין עצמנו, כל עניין המסיבות עניין טפל הוא, אף־על־פי שהמסיבות כשלעצמן דווקא די נעימות ומחניפות.

וביושבו כך על מרפסתו, ראה את יוצא־חלציו חוזר מן הלילה חבוק עם מיכל, שני צעירים בלילה, שני אוהבים בלילה וברכתו היתה נתונה להם מרחוק.

הם באו אל השכונה השרויה באפלה, שניהם ערים מהלכים בשכונה ישֵׁנה. זו שכונתם־שלהם ושוב זכרוה, אפילו לא ידעו, בכל עטרת גווניה, היותה אחרת בכל גיל מגילי חייהם. שכל גיל שיקע בה ובהם רובד אחר של זכרונות ושל חוויות, וכל הרבדים מצטרפים ויוצרים בהם שכונה בת כל הגילים. שכונה של ילדוּת ושכונה של נערוּת ושכונה של בחרוּת ושכונה של נערים ההולכים ושבים אליה. אותה שכונה מתגלית כל פעם אחרת והיא אותה השכונה עצמה, שכונתם־שלהם, גם היא כמוהם בת־החולות.


 

פרק עשרים

הם הלכו לאורך הרציפים, עקפו את ארגזי־המשלוח הגדולים שעמדו פזורים אצל המחסנים, חצו את המיית המהומות שהיתה מזמרת ונישאת מעברים והלכו ובאו אל הצריף הקטן שחזיתו נשקפה אל מעגן־הסירות.

‘ובכן זהו המשרד שלך?’ קבע דוב לוי דרך שאלה.

‘זהו. אבל בדרך־כלל לא תשהה בו הרבה. מרבית הזמן יֵצא לך לבלות ליד הרציפים. כך, על־כל־פנים, נהגתי אני. הבה נשב’.

הם ישבו מאחורי השולחן הגדול, אל מול הפתחים של הדלת והחלון שקבועים היו בחזיתו של הצריף. ממקום מושבם יכלו לראות את זרועות המנופים הסובבים על ציריהם, את מי־המעגן, את הדוברות שנשתכשכו ליד הרציף שמנגד וכן שאר דברים שנקלעו אל תוך פתחו של החלון ופתחה של הדלת. שתי אוניות גדולות עגנו הרחק בים הפתוח וסירות־מנוע היו גוררות אחריהן דוברות עמוסות ודוברות ריקות, הלוך־ושוב דרך מוצא המעגן.

‘ניגש לעניין?’ הציע עזרא דרך־שאלה.

דוב לוי פתח פנקס והניח בין דפיו את עטו הנובע ועזרא התחיל להרצות את דבריו ברוח נמוכה, כביכול כבר שרוי הוא מעבר לכל החרדות ושוב אין בכוחן של העובדות לפגוע בו. דיבר בלא שום טינה ובלא שום מרירות הכרוכות בדרך־כלל במי ששומה עליו להרצות פרטי כהונתו לפני מחליפו הבא במקומו – שאפילו לא עשה דבר, כבר הוא טוב ממנו. אפשר, כמובן, שברבות הימים יכזיב את התקוות שתלו בו, אבל בינתיים הוא טוב ממנו, אפילו לא עשה דבר.

עזרא שרוי היה במזג־נפש של כנוּת שסוככה עליו מפני כל המעליב והמדכדך שבמצבו. הוא נשתקע במזג־נפש זה בתוקף רב, כבתוך עילפון של שכרות. היו יושבים להם ככה מאחורי השולחן הגדול ומונעים מבטיהם זה מזה. עזרא דיבר ובהה אל פתח־הדלת, ודוב לוי הקשיב והסתכל בעולם־הדברים שנשקף לו ורחש בפתחו של החלון. כפות־ידיו של דוב לוי היו מונחות על השולחן הגדול זו על זו ובאצבעות הכף העליונה תקועה סיגריה והעשן עולה מבין אצבעותיו אל פניו השלווים, כקטורת לפני פנים של אליל חצוב באבן.

דוב לוי היה גוש של ביטחה שעשוי היה לגרות בו בעזרא כל שהוא ביקש לשכוח בעמל רב כל־כך, כל שמקנה לו לשעה נמיכות־רוח זו, אשר בחסדה פניו שלווים ודיבורו רוגע. הוא דיבר בנעימה שקטה ומאופקת להפליא, עניינית מאוד, והיה מדייק בהגדרותיו. אף־על־פי־כן נשמעו בה החרדות שנסוגו ואין לדעת אם לשעה קלה בלבד.

‘ובכן, זהו’, סיכם עזרא.

‘ביקשת להזכיר לך עניין הפיצויים’.

דוב לוי הציע את שאלתו באדיבות ככל האפשר, אם משום שנזהר בעזרא שלא לפגוע בו, ואם משום יראת־הכבוד שרחש לבנו של ד' ב' ביקל.

‘אה, כן’.

ועזרא מסר לו שמו של פלוני ספן, אשר ארגז גדול שיבר את רגליו ועתה צריך לדאוג שהוא ומשפחתו יקבלו את הפיצויים הנאותים.

‘עוד משהו רצית לדעת?’

‘אני חושב שעליך לקבוע מה עלי לדעת’.

‘זהו, נדמה לי, הכול. על שאר הדברים כבר תעמוד מעצמך במשך הזמן’.

עתה, משאמר ‘וזהו, נדמה לי, הכול’, נצבט לבו צביטה ראשונה של פרידה. הוא הסתכל נכחו במכונאים היושבים בתאי־מנופיהם, בספני־החוף שהיו עומדים פשוקי־רגליים בדוברות ועומסים חביות ושקים של שרשרות המנופים, הוא שיווה לנגד עיניו את כל ההם העובדים במחסנים ובאוניות ועל הרציפים והרהר בהם כהרהר מפקד שנכשל בחייליו. הוא הרהר בעבודתו שלא היתה לדידו אלא עבודה של מִשׂרה בלבד. הוא הוא הדבר. לפי שעבודה אינה משרה, אלא עולם של חיים רבים, אבל לדידי היתה משרה בלבד וזו אמת לאמתה. וכך היה מאז ומתמיד. ולכן, אפשר, החלפתי את שטחי־העבודה ומקומות העבודה בקלות כזאת, כביכול חיי־שלי מונחים תמיד באיזה מקום אחר.

לאחר שעזרא מסר לידי דוב לוי את תיקי־הניירות, סגר דוב לוי את פנקסו, תקע עטו במפתח כותונתו, נינוח אל הקיר שמאחוריו והסתכל נכחו בממלכתו החדשה.

מיד נישאה מן העבר השני של המעגן מקהלה עליזה וחדגונית של הכאות פטישים תוכפות ורבות וצפופות, כלהקת־אנקורים מצוויחה. ודוברה אחת עמדה שם על־גבי חביות של זפת ופועלים רבים היו נתלים על דפנותיו של הגוף הגמלוני מכל העברים, ואף מתחתיו, והיו קולפים במכות־קורנס את שכבת החלודה שדבקה בה.

אחר־כך קמו שניהם ויצאו לסקור את שטחו של הנמל, ורצפת־העץ חרקה תחתיהם בקומם ובצאתם. עברו לאורך הרציפים של מעגן־הסירות ועמדו מסתכלים במנופים הגדולים שעטרוהו מכל עבריו. המנופים היו מצניחים אל קרבן של הדוברות את שרשרותיהם ומעלים מתוכן צרורות של שקים וחביות. אחר־כך היו השרשרות מוליכות את הטעון בהן סביב־סביב במרומו של האוויר ומטילות אותו אל משאיות ‘שלב’ שעמדו ממתינות תחתיהן. סירות־מנוע היו גוררות את הדוברות דרך מוצא המעגן אל האוניות שעמדו בים הפתוח.

עזרא ודוב לוי הניחו למנופים ועלו על המזח הקצר ועמדו שם מסתכלים באוניות הרחוקות ובסירות־המנוע שגררו אחריהן את הדוברות. בקצה המזח ישב לו אדם אחד ביחידות אל מול האופקים החשופים ודג דגים בחכה. במקום שהמזח פסק, חגג הים את דרורו בענווה יתירה, אפס קציה של הצהלה הגועשת והמדבירה אשר השתוללה במרחקים הגדולים. הים היה מסוער בתוך גליו ובמרחקיו, לא יודע ואדיש, כביכול, לכל מי שעושה לו פומבי גדול. הים, שהיה מסוער וגדול במרחביו, נתגמד לאורכה של חומת־המזח הנמוכה, כאילו שיטח לפניה את רעמותיו הקוצפות ודיבר אליה תחנונים. המזח הקטן והמוצק היה משיב את גלי־הים הקטנים ריקם והללו היו נרתעים ומתנפצים עד־מהרה באחיהם שבאו אחריהם גלים־גלים לדבר אהבה אל המזח הקטן והמוצק.

‘והרי לפניך הממלכה כולה’, אמר עזרא.

‘ממלכה סוערת למדי’, העיר דוב לוי.

בדרכם חזרה עברו על־פני הרציף הדרומי ושם היה מנוף אחד פורק סלילי־נייר גדולים. כל הינף של מנוף נטל עמו שני סלילים והעבירם אל המכוניות. הפועלים טיפלו בסלילים אלה בשקידה ובתשומת־לב יתירה.

‘נייר־עיתונים, מה?’

‘תלוי בשביל מי’.

‘חשבתי נייר־עיתונים לעולם נייר עיתונים הוא’.

‘זה תלוי. סלילים אלה יכולים גם להכיל כדורים וחלקי מרגמות, בשעת הצורך’.

‘הבנתי. והפועלים יודעים מה הם פורקים?’

‘מי שצריך לדעת, יודע’.

‘חשבתי שגם אני אצטרך לדעת’.

‘ודאי. בעניין זה תקבל הוראות ישירות’.

המכונאים בתאי־מנופיהם וספני־החוף ועובדי־המחסנים וכל השאר ראו את שני הגברים מתהלכים לאורך הרציפים וכבר ידעו בו בדוב לוי, שהוא־הוא מזכירם החדש. פה־ושם בירכום לשלום, מי במנוד־ראש, מי במועל־יד. חיוכים שביקשו מחבוא בין קפלי העיניים שלא נתרחבו כול צורכם העידו בהם את שמחתם להליכתו של עזרא. עזרא התעלם מהם, כשם שהתעלם אותה שעה משאר דברים שארבו אי־בזה להכאיבו. ליד השער הושיט עזרא ידו לשלום ואמר:

‘נו, שיהיה בהצלחה. אני מקווה שתצליח יותר ממני’.

‘כל טוב’, השיב דוב לוי, ‘אשתדל לא להיות גרוע ממך’.

‘השתדל להיות טוב ממני’.

עתה עמד אצל השער ומבטיו צררו את הנמל על סירותיו ומנופיו ומחסניו ונחיריו התרחבו אל ריח המרחקים המלוח שהשתפל לכרוע כאן ברך בפני זו האדמה הקרובה והמוצקה. ומיד נזעקו בו כל הפרידות למיניהן וגם זעקתה של פרידתו האחרונה מדינה נשמעה ברמה, כביכול היא בת חוקית ושייכת למקהלה זו של פרידות, והריני אדם שנפרד והולך תמיד, מכל דבר, מתייתם והולך לאמתו של דבר, בורח והולך, לאמתו של דבר.

השוטר הניצב בשער־הנמל בירכו לשלום, ועזרא השיבו שלום. מפני־מה נראות לי הפרידות כבריחות? וכי מפני־מה אני נמלט? כאשר הוא, מתוח ומרוכז בפרידותיו, יצא עזרא את שטחו של הנמל והיה מהלך עתה ברחובות הקטנים והנקיים המוליכים אל תחנת־החנייה של האוטובוסים. מעטה השקט ונמיכות־הרוח נפרמה עתה בבת־אחת עד כי נזדעקה בו החרפה בכל מוראה. כל פסיעה שהרחיקה אותו מן הנמל הגבירה בו את תחושת חרפתו. לא צריכים אותך, תמיד לא צריכים אותך. ישנם טובים ממך. בך אין תועלת. כיצד יחיה אדם שאין בו תועלת? פעם זה לא היה אכפת כלל, אבל לאחרונה נהפכה התועלת שמפיקים מן האדם כמין אמת־מידה להערכתו. לא על־פי מה שמקנן בו נשפט האדם, אלא על־פי מה שבא בו לידי הגשמה. שוב אין המכאובים כשלעצמם מקנים לאדם שום זכות ושום יתרון. כל הדברים נערכים על־פי התגשמותם בלבד והאנשים בכלל זה, כנראה. שינוי זה בהערכת האדם הוא שמבדיל, כנראה, את התקופות אחת מחברתה.

כל הזמן נזעקו בו כל הפרידות כולן, כביכול ניתק זה־עתה מכולן בבת־אחת. עלי לשקול בדברים, הרהר, עלי לראות את הדברים עין בעין. אחרת, ינהלו אותי המאורעות כאשר ניהלו אותי עד עתה. שמא עדיין לא איחרתי. עלי להתערב כל עוד לא איחרתי. שכל יום וכל מאורע חותמים בי קו נוסף, וכך הולך ונוצר קלסתר־פני במו־ידי ואין שום מוחק. זהו, שאין שום מוחק. אילו היה מוחק פלאי שכזה… אבל זהו שאין בעולם מוחק־פלא שכזה שיוכל למחוק שרטוטים בקלסתר־פניו של אדם. אף לא החזרה בתשובה. אולי אני מגזים. מכל־מקום, אמת הדבר. זה כאילו אני מעמיד את עצמי בהתמדה לפני איזה דין. כל חיי אני עומד לדין. לאמתו של דבר, כל אדם עומד כל חייו בפני דין זה, אפילו אינו מודה בו. לפיכך עליך להתערב. הדברים שאירעו בך למרות רצונך אינם יכולים לשמש, כמובן, שום הצדקה. כי אפילו אתה מוגמר ועשוי בידי גורמים רבים שאין לך שליטה עליהם; אפילו אתה תוצאה של דברים רבים, הרי תמיד יכולת לעשות משהו עם ‘תוצאה’ זו. מה שתעשה מכאן ואילך, מה אתה עושה עם חייך, אפילו הם תוצאה, הוא־הוא שבעטיו אתה עומד לדין. לפי שמכאן אתה מתחיל להיות אשם, מפני שמכאן אתה מתחיל להיות אחראי.

לפי שמכאן המותר שלך מן הבהמה ואתה מתחיל להיות אדם. אין שום הצדקה ושום מחילה לתבוסותי, לפי שתמיד נותר לי לעשות משהו כדי להיחלץ מהן. אך אני לא עשיתי דבר. מובן שלא. ניחמתי את עצמי במיני ניחומים קטנים ופינקתי את עצמי במכאובים קטנים שטיפחתים לי ביני לביני, כדי לצאת ידי חובה, לאמתו של דבר. אפשר שדינה הבינה זאת. אפשר היטיבה להבין ממני ולכן הלכה לה. עלי לשקול בדברים. אפשר שכדי להשיג את אמתי על עצמי עלי ללכת אל עצמי דרך מחשבתם של האחרים עלי. אולי דרך מחשבותיה של דינה. אבל כיצד אדע מה זו חושבת עלי? הלוא גם דעתה־שלה אך משוערת בידי. הרי אני, בסופו של דבר, המְשַווה לדעה זו את משמעותה. ומשמעות זו עיקר. עלי פשוט לשקול בדברים. עלי לסכם את עצמי ולדעת.

בתחנת ההמתנה של האוטובוסים עמדו אנשים רבים ועזרא עבר על פניהם והמשיך את דרכו ברגל. היה מהלך לאורכן של חזיתות הבתים, משתקף בכל חלונות־הראווה הגדולים וכל הזמן היה תומך ומשמר בחובו את מזג־הנפש של כנות, כביכול ערובה היא לישועתו. בין כה וכה נתאחרה שעת־הצהריים והוא נכנס למסעדה הראשונה שנזדמנה לו.

זו היתה מסעדה נאה, שבה מוגשות המנות בשתי צלחות, אחת מלאה בתוך אחת ריקה, והמלצר היה ממהר וקד לפני האנשים כל־אימת שהיה נקרא אליהם.

אותה שעה היו במסעדה סועדים מועטים בלבד והמלצרים נשתהו ליד הדלפק, מצפים להיקרא אל האנשים הסועדים. עזרא הזמין לעצמו מנה ראשונה וסודה. עד שלא הובא את אשר הזמין, נינוח להסתכל סביבו. אב ואם ושני ילדים הקיפו שולחן אחד שעמד בתווך, כביכול עשוהו לשולחן־ביתם. משונה לראות משפחות על ילדיהן סועדות במסעדות, שכל עיקרן לשמש רווקים ורווקות ושאר בני־בלי־בית. הלאה מהם ישבו שני מורים או פקידים או עסקנים – מכל־מקום, תיקים שלהם נערמו על כיסא שלישי שעמד בסמוך. להלן אכלה נערה במצמוץ־שפתיים מודגש ובפישוק־אצבעות ובהגבהת גבותיה, כביכול כל העולם עוצר נשימתו להסתכל בה וכיצד היא אוכלת. פרוש ממנה וקצת בירכתיים, כביכול עולם בדול לעצמו, ישב פלוני אחד צמוד אל שולחנו ופניו־שלו היו מתוחים וכלשהו מעוותים, כמי ששקוע בהרהורים ומתייסר בהם, מכל־מקום, כהרף־עין הכיר בו עזרא את בן־בריתו הסמוי.

מיד היה פלוני זה מפוענח וידוע לו, כביכול הוא מכירו ימים רבים. אותו, לא את עצמו, ראה יוצא מהנמל כנוטש מערכה אבודה, והולך לו דרך רחובות ונכנס למסעדה זו ויושב לו שם ומתייסר. ישב לו פלוני ומבטיו של עזרא היו מטפלות בו בשקידה, בעיון, בשנאה.

המלצר בא ונטל ממנו את צלחתו הריקה ופירט לפניו מאכלים של בשר ומאכלים של דגים.

‘דגים’, אמר עזרא.

בשנאה. מפני מה אני שונאו ככה והרי אינני מכירו כלל. אף־על־פי־כן הריני מכירו היטב, כביכול השבתי את עצמי על הכיסא מנגד, למשפט.

עיניו נמשכו להביט אל אותו פלוני, לחזור ולהביט. בעקשנות, בהיצמדות, בשנאה. הוא שנא אותו ואהב את שנאתו ששנא. שנאה שבהנאה, שנאה שממרקת. והרי איני מכירו כלל, אף־על־פי־כן אני מכירו היטב. מעולם לא הכיר שום איש כהכירו את האיש הזה היושב לו שם בירכתיים ואוכל את מרק־העדשים שלו או כל מרק שהוא. כביכול הוא־הוא שיצא את שער־הנמל כנוטש מערכה שמעד בה, הוא אשר – ופתאום נהייתה דרכו־שלו חזרה קלה יותר, שהלך אל עצמו דרך אותו פלוני אדם, שגמר בינתיים את סעודתו וכבר הוא מעשן סיגריה שלאחר ארוחה – הוא־הוא אשר בא אל חדרה הנאה של יעל חן והיא בת שמונה־עשרה, ואולי שמונה־עשרה וחצי, והוריה נסעו לאן שנסעו ועתה הם יושבים על הספה, והירח נשאר מעבר לתריסים ורק קצת מאורו מכסיף את שפתו של הארון ופיסה מן התקרה. היא יעל חן שלא היתה יפה, כלל וכלל לא יפה, אפשר דווקא משום כך היתה הגישה אליה נוחה יותר מאשר אל שאר הבנות. והוא אף פעם עדיין לא ידע נערה, והוריה נסעו והם נשארו יחידים בדירתם.

הוא לא אהב אותה וידע שאיננו אוהב אותה. גופה הנשי עורר בו פחדים רבים והוא שנא אותה על־שום שעוררה בו פחדים אלה. כאשר בא גופה אל ידיו, הצטחקה ופשטה ידיה לסייע בידיו. אחר־כך נתעלם הירח בין ענניו והיא הצטחקה אל פניו כאחת נערה אהובה, אבל היה לא היתה אהובה והוא ידע זאת. הוא סלד ממנה בטרם ידעה, להט בתאווה אליה ושנא אותה. ‘נשקני’, אמרה, והגישה לו את שפתיה. לו ביקשה ממנו לקרוא את שמה, לא היה יודע. אפשר שהיתה גם יעל חן, אבל בעיקר היתה נערה, קודם־כול נערה, סתם אחת נערה. עד שלא פגש בה אולי אהב נערות אחרות, אבל לא ידע אף אחת מהן. הלילה הוא ידע נערה וכבר הגישה לו את שדיה. הלילה אדע אותה, הלילה אדע אותה. וידיו פרטו עליה בקוצר־רוח, בחופזה, בלהט־נעורים, בלא מיצוי.

הם ישבו על הספה, ברך הדוקה לברך וידיו רטטו במגעו עם בשרה. הוא לא ליטף אותה, ידיו רק חיפשו לחשוף בה סודות. כל הזמן ידע שאיננו אוהב אותה. היא סתם נערה. חשופת־שדיים ישבה, רק מכנסיה לעורה. עד שנתמלא תאווה כחימה וקרעם מעליה באחת ובבהילות. הוא היה נער קטן ועצבני והשים עצמו גבר אחוז תאווה, וכדי רגע זה עצמו נתגלה בקלונו.

היא שכבה שוקטת, לא אומרת מלה, לא סולחת. ידיה היו אסופות מתחת לתלתלי שערותיה, היא לא חיבקה את צווארו ולא ליטפה את אוזניו.

שלוות־פתאום ירדה עליו, שלווה מעולפת, יגעה, מצועפת, המרחיקה ממנו את חרדת קלונו. ‘נו, קום’, אמרה אליו. והוא קם והיא קמה אחריו. הם נתלבשו בחשיכה ואחר־כך העלו אור וכבר היו עוינים זה לזה במפורש ולא מחייכים. הוא הפטיר בדיחה תפלה, ועודה תלויה בשפתיו הכיר בתפלותה. אף־על־פי־כן צחקה. אם נהנתה באמת, סימן שטעמה פגום. אם לא נהנתה, סימן שמחניפה לו.

‘אל תעשי לי טובות’, אמר.

‘אילו טובות?’ ניתממה.

‘אני יודע שהבדיחה תפלה, אין טעם לצחוק’.

‘הבדיחה שלך פשוט הצחיקה אותי’.

ואז קם מן הספה ועבר לשבת ליד השולחן והיא נשארה לשבת על הספה.

‘אם אתה רוצה, ארתיח תה’, אמרה.

‘אינני צמא’, אמר.

היא הדליקה את מקלט־הרדיו וסובבה את כפתוריו כה־וכה ושבה וכיבתה אותו. לאחר־מכן הפטיר לה שלום חרישי והלך לו.

מאז פקדה אותו החרדה. היתה באה דרך ימים רבים, באה וגוברת וחוזרת ומציגה לפניו את הלילה ההוא לכל פרטיו. כל נערה היתה מטיחה בו כביכול את קלונו. והוא, שנתחייב לפני עצמו לגול את החרפה, נהפך לרודף שמלות. מחמת כך ולא מחמת ההנאה היה רודף נערות. וכי מה הנאה יש לו בהתייסרותו תמיד, בפחדיו תמיד? לאמתו של דבר היה בודד בכל עת תמיד, קרוע מן העולם, רדיפתו אחר השררה כרדיפתו אחר נערות. הוא הקרע שקבע את פרידתו מדינה. עכשיו אני יודע זאת, הוי, עד מה אני יודע זאת.

חש בו בגרות חדשה שנולדה בזה־הרגע, בחווֹתו מחדש את חרפתו. לכן היה מבקש כל הימים שייסלח לו, בלי שידע אל־נכון למה הוא מתכוון. עתה אני יודע, עתה אני יודע. לכן ביקש שייסלח לו בכל עת תמיד, דרך כל המעשים וכל האנשים וכל הדברים. עכשיו אני יודע.

הוא נתרגש מאוד ממה שחווה כאן במסעדה ודינה נשתמעה לו עתה אחרת והוא הבין שלא מחמת קשיים שבינו לבינה נתפרדו, אלא מחמת קשיים קודמים שפעלו בו את פעולתם. עכשיו אני יודע, עכשיו אני יודע. והוא שמח בידיעה שחווה, כביכול כבר ניטו הגשרים חזרה וכבר הוא פוסע עליהם, פוסע ואינו מועד והוא מבין מאוד ומבקש לחזור אליה מאוד, ובאמת ובתמים, שלא כאותן חזרות שביים לעצמו פעם לפעם כדי לשוב אחר־כך אל סורו, אלא שיבה צנועה ואמתית ויודעת.

אותו פלוני הלך זה כבר, אך עזרא ישב עדיין ובהה אל הכיסא שנתפנה, מודה לפלוני הלז שנטל על עצמו לשעה את דמותו־שלו. לפי שהיה לו קל יותר, כפי הנראה, לשוחח עם עצמו דרך פלוני זה שישב כאן לפני שעה קלה ואכל את מרק־העדשים שלו. וכבר היה מוכיח את עצמו על־שום שנתפטר מן הנמל, לפי שצריך היה להישאר דווקא, פעם ולתמיד, ולהיעגן, ולנסות ולהיאבק. כל־עיקרו שהחמיץ את המאבק, שתיכף מיהר תמיד להיפטר, להיפרד, להימלט. אם ישנה אשמה כנגדו, זוהי אשמתו.

מובן מאליו שלא ישוב עתה אל הנמל. מכל־מקום, טובה הרגשה זו של נכונות, והוא נוצרה בלבו כמטמון יקר, אשר יעמוד לו להפנות את חייו תפנית חדה, וכך יהא, כך יהא. הרגיש עצמו מבשיל והולך לא לקראת חיים אחרים, אלא לקראת מאבק על חיים אחרים. עד עתה מיצה את עצמו בגעגועים אל הציבור, ואף היה משבח את עצמו על כך, עתה הבשילה בו נכונות להיאבק עם עצמו בדרך אל האנשים. לפי שאין שבים בדרך של געגועים בלבד וכך יהא, כך יהא.


 

פרק עשרים ואחד

בקידות ובהשתחוויות כלפי אזרחיו המאוכלסים בו, בהנפות דמדומים נשנות־וחוזרות, פנה הלילה היוצא ונסוג אל אופקיו. התנצח שעה קלה באור הבא, כמשפטו יום־יום, והרפה, לבסוף, ונמלט מובס על נפשו.

עתה היה האור מולך לבדו. בככרותיה של העיר דעכה הילולת לילה, כבו האורות בחלונות החוגגים. לאים ומזמרים אל נפשם התנהלו התושבים לאורכם של הרחובות. אוטובוס ראשון חצה את החוצות כבשורה של יום. קצת פה וקצת שם התעלמו מן האור המולך, בקבוק הונף, ואשה אחת התייפחה על כתף רעותה ‘אחר אלפיים שנה, אחר אלפיים שנה’. והבן שלה, מפוכח באור־השחרית המפציע, עמד נכלם ומשך לה בזרועה ‘הפסיקי, אמא, הפסיקי כבר!’ משורר אחד נאחז בכנף הלילה הזה והטיל צווחתו באורו־של־יום: 'לילה אין שני לו! לילה אין שני לו! קצת אנשים נתקהלו להקשיב לו, אך מנגד כבר נפתחו חנויות־המכולת ויום של חולין נכנס בהן לשבור רעבונו בפת של שחרית.

בפתח שכונתם, ליד תחנת־האוטובוסים האחרונה, נתקהלו אנשים אחדים ודיברו בהתרגשות רבה. קולותיהם היו ניחרים משתיית הלילה, אלא שרוח השחרית היה מפיג שיירי שכרות מגופותיהם.

‘עוד לא חזר, זאת אומרת?’

‘לא’.

‘ביקל אומר שלא’.

‘למה אסרו אותו, בעצם?’

‘את מי אסרו?’

‘את שפטל’.

‘את נחום שפטל?’

‘כן. שעות אחדות לפני ההכרזה של אמש באו שוטרים לשכונה וביקשו בה איזה פושע מסתתר’.

‘בשכונה שלנו פושע? לא ייתכן!’

‘הוא־הוא שאמרנו לשוטרים: לא ייתכן!’

‘יש לנו ידיעות שהוא מתגורר אצלכם זמן רב’, אמרו השוטרים.

‘תסלחו לנו’, אמרנו להם, ‘נפלה כאן בוודאי איזו טעות. אנו מכירים כל תושב בשכונה, אין אצלנו פושעים. כאן נפלה בוודאי טעות’.

‘ייתכן, על־כל־פנים, קיבלנו הוראות לחפשו’.

‘אנו בטוחים כי אין אצלנו מפירי חוקים’.

‘אולי לא חוקים שאתם יודעים, אולי הפר חוקים אחרים’.

‘כלום אחראי אדם לחוקים שאיננו יודע אותם?’

‘ודאי’.

מיד החל כל אחד לפשפש בחשאי בחייו, שמא עבר עבירה שלא ידעה, שמא הוא הוא המבוקש. בינתיים פשטו השוטרים בבתים וכעבור שעה קלה ראו אותם השכונאים מוליכים אתם את נחום שפטל. שפטל הפסיע ביניהם שקט וחפוי ראש, מכיר, כביכול, באשמתו. נדהמים עמדו השכונאים על פתחי בתיהם והסתכלו בו. עזרא עמד מאחורי גבם של שכנים והסתכל אף הוא.

‘מה אתה אומר! נו, וביקל?’

‘ביקל, כמובן, נדהם וחרד וכבר היה הלילה במשטרה’.

‘כבר היה הלילה במשטרה! נו, ומה אמרו לו שם?’

‘אמרו לו שעניינו של שפטל מתברר. תיק־ההאשמה טרם הוכן’.

‘כן, אבל במה אתם מאשימים אותו?’ טען ביקל.

‘עוד לא ידוע. נפל עליו חשד כבד, אבל עדיין חסרות לנו הוכחות’.

‘מהי, בעצם, אשמתו?’ חזר ביקל ושאל.

‘דבר זה מתברר עתה’.

‘אני חושב שכאן נפלה, פשוט, טעות. אולי אסרו אותו משום שקלסתר־פניו דמה לקלסתר־הפנים של הפושע המבוקש’.

‘ודאי, וכאשר תתברר טעותם, אין ספק שמיד ישחררו אותו!’

הגבעות והעצים והכביש היו מתגלפים ועולים מתוך הדמדומים ומקבלים והולכים את צלם־דמותם באור־היום הנכון. אהרון אהרוני עמד בין העומדים, אך הוא שתק, שלא כדרכו, ולא הגיד מלה. פתח שכנו של ביקל את פיו וסיכם:

‘אני מכיר את שפטל שנים על שנים ואני יודע שהוא לא עבר כל עבירה. כאן ודאי נפלה איזה טעות מצערת’.

בנסיבות מסתוריות אלה נאסר נחום שפטל, ושעות אחדות לאחר־מכן הוכרזה הכרזת העצמאות באומות־המאוחדות, מכל המקלטים בבת־אחת. תרועות־גיל פרצו את פתחי־הבתים וכבר היו החוצות מלאות המוני־אדם מריעים, נלהבים, נעים, גושים כבדים ומתנשמים, מתנשקים, מצוויחים. משקאות עלו על כל השולחנות ושמחת־העם פרצה ממחתרת של אלפיים שנה, קוצפת־שוצפת, פראית, ומדבירה וגואה וגורפת. שכונאים ופרבראים נטשו תחומי מגוריהם ונעו בהמוניהם, בעיצומו של הלילה, הם ונשיהם וטפם, אל הכִכרות המריעות בעיקרה של העיר. הבאים אחריהם נדחקו עליהם והבאים אחריהם נדחקו עליהם. בתי־הקפה קרעו את פתחיהם לרווחה וחילקו יין ובירה לכל בעל גרון ניחר ומיד קיבל הלילה אלף פנים ואחת. אנשים שיכורים התייפחו על כתפי רעיהם, אחר אלפיים שנה, אחר אלפיים שנה. ואיש אחד בפיז’מה פרש את זרועותיו מן הקומה השנייה ונצטווח: ‘הקשיבו לי אחי בני עמי!’ האנשים הרבים נשאו עיניהם אל הצווח וכבר קפץ כנגדו משורר שתוי על שולחן באמצע הרחוב, הניע את שפתיו לומר דבר ופרץ בבכי. ראוהו הנקהלים בוכה, ובכו עמו.

הגזוזטראות השוקקות והצפופות־אדם נתלו כאשכולות של פרי מעל ראשי החוגגים למטה. ברחובות הילכה צהלה כבדה, שופעת אונים, לא מפויסת, כפשׂע בינה לבין זעם־פתאום. שמחה כבדה, צוהלת־את־נצחונה, שיכורה מאוניה שנתגלו פתאום־לפתע, מתפרצת גורפת ומדבירה כל מה שעומד מנגד. מהפכה של שמחות וצהלה שטפה וגאתה בחוצות ובכיכרות – סוערת, פורעת־סדרים, עוברת על חוקים, יורדת כמו האנשים החוגגים מן המדרכות המנומסות של כל ימות־השנה ושועטת בהרחבה ובשלטון על־פני הכבישים. מבול של שמחה פרץ את כל הסכרים. זה הפורקן הגדול שקרע את מתיחות השנים האחרונות, את המאבקים ואת השבתונים ואת ימי־החרדות של כן ולא שניעורו לשמע כל הודעה חדשה מצד נשיא פלוני ושר פלמוני. מהפכה של שמחה שכבשה כהרף־עין, בהבל של צהלה, את כל הארץ לעצמה וכבר היא שלה מגבול אל גבול. פורקן גדול ומנצח שחגג את דרורו והיה משמיד את המחיצות הנופלות בין הבתים לבין החוצות, בין איש לרעהו, בין איש לעצמו. אחדוּת צוהלת־פרא הצוויחה את לידתה בעולם, כמוה כלידת אומה מחדש.

בככרות נתארגנה השמחה ארגון כלשהו בדמותם של מעגלי מחוללים – מעגל בתוך מעגל ומעגל בתוך מעגל. מי־המזרקה הצבעוניים היו מזנקים אל שמי־הלילה האפלים זרמים־זרמים. הבאים אחריהם תמכו בהם, והבאים אחריהם תמכו בהם. מים תמכו במים, קומה על־גבי קומה וזרמון אדום אחד היה מטפס עליהן אל גבוה מעל גבוה והיה מאיר משם למרחוק ומזמין את ציבורי־האדם אל המחולות.

שלושה בגילופין, מתרועעים ושלובי־זרוע, מצאו את עזרא עומד לו ומסתכל לפניו בצדו של הכותל ומיד נטפלו אליו בטרחנות של שיכורים. אחד מהם חבש מגבעת שחורה ופיאות אדמוניות נשתלשלו ממנו על לחייו. שני היה גברתן ואלים ומתפרץ למהלומות. חולצה שלו היתה צנופה על כתפו כמין שק ושריריו ביקשו לפרוץ את גופייתו. פרצופו של השלישי היה מטושטש ומעוך מחמת שכרות. שלושתם סגרו על עזרא, ובעל־הפנים המעוכים תחב בקבוק לידיו ודחק עליו:

‘שתה!’

עזרא העלה על פניו חיוך קלוש כקו־הגנה פרוץ מלכתחילה ודחה אותו. נתכעס הלה וצווח אל רעיו:

‘הביטו על ברנש זה! ברנש זה לא טעם להילה אפילו לגימה, לגימה אחת!’

‘אני שונא יהודים שאינם שתויים הלילה!’ הכריז בעל הפיאות האדומות.

‘שתה, חביבי, שתה!’ שידלו הגברתן בעדנת־שיכורים.

‘השקוהו השקוהו!’ נצטווח בעל הפנים המעוכים. ‘רק פושעים ורשעים גמורים אינם שותים הלילה’.

סירחון של יין נדף מפיותיהם.

‘אולי נהרוג אותו?’ הציע הגברתן.

‘אל־נא, אחי’, כבר התחנן חובש המגבעת השחורה, צודד את פניו, ופיאותיו האדמוניות ניטלטלו כתלתלי־אשה.

‘להרוג! להרוג!’ נצטווח הגברתן. ‘יום־נקמות הנה בא’.

‘ואני אינני פוחד מדם!’ נתייפח בעל הפרצוף הממועך.

צחצוח־חרבות עלה מרחוב סמוך ומיד נראו שניים בוכַרים, אחד זקן ואחד צעיר, מניפים חרבות מזרחיות, הזקן נס והצעיר רודף אחריו והם סובבים חרבותיהם מעל ראשיהם ומפסיעים שתיים קדימה ואחת אחורה. המון מריע נלווה עליהם על המדרכות מזה ומזה. השלושה בגילופין, שצרו על עזרא, הרפו ממנו והסתכלו משולהבים במחול־החרבות. עזרא עמד בין שוביו. להקת נערים מזיעים הגיחה אי־בזה וחלפה על־פניו. הנערים החזיקו איש ביד רעהו, לבל יאבדו ביער האנשים החוגג. שניים שנקרעו מחבריהם מיהרו אחריהם וקראו להם שיעמדו, ואחד מהם היה שאוליק. כפתורי כותונתו פרומים היו, קצותיה מתבדרות ברוח ועל צווארו המזיע קשורה היתה מטפחת.

‘שאוליק’, הפטיר עזרא.

‘מה, אתה מכיר אותו?’ פנה בעל הפרצוף הממועך אל שאוליק.

‘הוא איננו רוצה לשתות!’ קבל בעל הפיאות האדמוניות.

‘מין כזה של אדם המוציא את עצמו מן הכלל!’

‘הוא איננו מוציא את עצמו משום כלל’, הרגיעם שאוליק בטפיחות־ידידות על השכם, אלא שכלל זה, פנים רבות לו הלילה. לכו, ידידַי, לכו'.

שוב עלה צחצוח החרבות, הפעם מצד זה של הרחוב. עתה נס הצעיר והזקן היה רודף אחריו. שוב נפנפו חרבותיהם סביב ראשיהם, וההמון מלווה אותם בתרועות. השלושה בגילופין נסתחפו עם ההמון המריע והמשולהב.

‘מה רצו ממך?’ שאל שאוליק.

‘קצת נטפלו אלי ואף איימו להרוג אותי. אבל אין דבר, הם, ודאי, התכוונו לטובה. פשוט היו שמחים’.

‘ודאי, אלף פנים לשמחה, כמו אלף הפנים של הלילה הזה. ומה מעשיך בסביבה זו?’

‘אני מחפש את דינה’, הפטיר עזרא חרש.

‘את דינה?’

‘את דינה, אינני יודע היכן היא’.

‘ברחוב הזה אתה מחפש את דינה?’

‘מדוע לא? היא יכולה להיות גם פה. בלילה שכזה היא עשויה להימצא בכל מקום שהוא’.

רעיו קראו לו לשאוליק, ועזרא נשאר לבדו. מניפי החרבות עברו־חלפו זה כבר. שקט השתרר עכשיו ברחוב הצדדי הזה. חלונותיו מזה ומזה כבויים יהו, לפי שהתושבים נטשו את בתיהם והלכו־משכו אל הככרות החוגגות של העיר. אבל בית אחד מואר היה וקול רווי של אשה היה מזמר בחסידות רבה. ‘שומרים הפקד, הפקד לעירך לללללללה לא יום ולא לילה…’ ושאר אנשי־הבית החזיקו אחריה, ‘לא יום ולא לילה…’ עמד לו שם עזרא תחת האילנות, יחידי ברחוב הקטן, והקשיב לזִמרת השכנים שהתאספו בבית המואר להתרועע ולחוג. ‘ת־איר ת־איר’ וכן הלאה וכן הלאה. בדבקות, עד כלות, עד דמעות בעיניים, עד מיצוי כל הכוסף והמהמה והמתייפח בלב.

משוריין בריטי קטן עבר ביעף וזרקורו שטף במהירות את חזיתות־הבתים. בחרטום המשוריין תקוע היה דגלון עברי קטן. ‘ת־איר ת־איר’ רדף השיר אחר המשוריין, להשיגו ולהעמידו, כביכול, על טעותו. ‘כאור יום חשכת לילה’. ושמא דינה בבית זה? מה פתאום בבית זה. ודאי, בלילה זה עשויה דינה להימצא בבית זה כמו בכל בית אחר. ושמא היא בככרות? אפשר היא בככרות. כביכול היא בכל מקום ובשום מקום – לך חפש אחריה כחפש אחר אלוהים.

והיה הולך ומבקש אותה כבקש אדם את אלוהיו, ובאיזה אורח מופלא שלא עמד עדיין על משמעותו נתאחו הדרכים והיו לאחת: בבקשו לשוב אל דינה ביקש לשוב אל האנשים החוגגים; עד כלות נכסף להיאסף אל, להיות בפנים. הוא ביקש לשוב מכל הפרידות ולהיות אחד עם כל הדברים שהוא הלך ונפרד מהם כל ימי־חייו. הפלוני ההוא במסעדה ניצב ברוחו כאבן־גבול, כאות של אזהרה. ונתחוור לו שהרחיק מאוד לכת והוא ביקש לשוב. היה הולך אל תוך ההמונים החוגגים והמשולהבים, נסער כמותם, נכסף להיבלע בקרבם, לצלול במהפכת השמחות הפורצת והמדבירה ולקום מחדש לתחייה מהעֵבר ההוא, כאחד מן העם הזה בחגו, ביומיומו, במלחמותיו.

מן הפרברים הוסיפו ובאו כל הזמן המונים־המונים. נהרי־אדם געשו ברחובות, עלו־עברו על גדותיהם ונתלו על העצים, על עמודי־החשמל, על הגדרות ועל המרפסות. בכל מקום עמדו אנשים ונשטפו במין הנאה חדשה מנשיקות־פרהסיא. בטבורה של כִכר אחת טיפס נער על עמוד־שעון אשר שם ותקע בקצהו דגל עברי. הדגל נתלה שמוט לפי שלא נשבה כל רוח. אף־על־פי־כן ענו ההמונים בסופה משולהבת של מחיאות־כפיים וקריאות־התפעלות. משוריין בריטי שנזדמן למקום נמלט תיכף לרחוב צדדי.

על מרפסת ממול ישבו מנהיגים ודיברו אל העם. גם ד' ב' ביקל ישב שם וגם הוא נאם. ‘אחי בני עמי’, קרא. איש לא הקשיב לו, אבל כולם מחאו כף בהתלהבות גדולה. בלילה זה הסכימו הכול עם כולם, ולא היה כל צורך שיקשיבו זה לזה. אחר־כך עמדו כולם דום ושרו את ‘התקווה’. מישהו צעק ‘יחי!’ איש לא טרח לברר לכבוד מה, אך כל העם ענה ‘יחי!’ אדיר שנתגלגל ונשתבר כמו רעם על־פני העיר ואבד אי־שם באפלות העוינות שתחמו את העיר כשטחי־הפקר מצד הפרברים הפונים אל מגורי הערביים.

ברחבה שלפני הים נורו זיקוקין, ואנשים עקבו בהתפעלות אחר הירוק והאדום והסגול שהתפוצצו בשמי־שמים וצנחו אט־אט, כמטריות של אור, חזרה אל האדמה. תזמורת מכבי־אש כבשה את גגו של בית נמוך והשמיעה שירי־עם ושירי־לכת, כמשפט תזמורות של מכבי־אש בעולם. מתחתה נתלקט הטף לשמוע, אולם המבוגרים נעו־זעו גושים־גושים אל הככרות האחרות.

בהצטלבות הרחובות המרכזיים עמד נתן לרר שעון על מעקה־הברזל שתחם בין המדרכות לבין הכבישים, הסתכל לפניו במחוללים הצעירים שרקדו ברחבה ובכה בהתפעלות. עזרא טפח על שכמו ונשען כמוהו על מעקה־הברזל. דמעותיו של לרר ניגרו על פניו בלא שום בושה והוא לא טרח כלל למחותן.

‘צעירים שכאלה’, בכה, ‘תראה את הבחורים הצעירים האלה’.

‘אתה שיכור גמור, לרר’.

‘ודאי שאני שיכור. כולם שיכורים. גם הלילה הזקן בעצמו יצא מגדרו. תראה את הכוכבים. תסתכל בכוכבים, אני אומר. אתה רואה, אף אחד איננו במקומו הנכון. זה מפני שכולם השתכרו ויצאו במחולות לכבוד הלילה העברי הראשון מזה אלפיים שנה’.

עזרא נשא עיניו למרום וראה כוכבים מכל לילות־השנה, כולם ערוכים במסילותיהם. שם למעלה לא קרה דבר. ‘אני המפוכח, אבל לרר הוא הצודק’, ייסר את עצמו. ‘הפיכחון שלי מסלף הלילה את המציאות. אם בלב פנימה זע דבר – מיד יוצאים הכוכבים ממסילותיהם ואף הלילה יוצא מגדרו’.

לרר הסתכל בהתפעלות במחולם של הכוכבים ואחר חזר ונתן עיניו במחוללים הצעירים שרקעו בנעליים מסומרות על הכביש וצעקו: ‘הו–הא, הוא–הא’. ידיהם משולבות היו מזה ומזה על כתפי רעים, וההמונים שנדחקו עליהם מעברים מחאו כף: ‘הו–הא, הו–הא’. לרר התייפח מחדש.

‘צעירים שכאלה, תראה את הבחורים הצעירים האלה’.

‘אבל למה אתה בוכה?’

‘תראה את הרגליים’, בכה לרר, ‘רגליים יפות ושיכורות. תראה איך שהן רוקעות. כאילו יודעות הן שעומדים לקטוע אותן ומבקשות למצות את שארית חיותן בעולם. ואיש איננו נותן דעתו על כך!’

‘אתה שיכור גמור לרר’.

‘ודאי שאני שיכור. הלילה רואים שיכורים דברים שהמפוכחים לעולם לא ייראו. גם את אחיך ראיתי קודם ברוקדים ואז יצא פתאום והלך לו ואני שמחתי מאוד. מפני שהיתה לי הרגשה שיצא בשלום מסכנה גדולה’.

נחשול־אדם הגיח מאי־בזה, ועזרא ולרר נגרפו ונישאו בנחשול אל הרחובות האחרים. לרר חדל לבכות אבל היה מדבר כל הזמן. כל אדם ודרכו בשיכרות. פלוני מתמלא חימה ומבקש לרוצץ את גולגולתו של חברו. אחר מתמלא רוח כמפרש ומבקש לרוץ ברחובות ללא שום תכלית. אחד מתייפח בבכיות, שני מחרף ומגדף, דרכו של לרר בשכרות היתה דרך הדברנות. הוא פשוט דיבר והלך כל הזמן ובשום פנים לא יכול היה לעצור בעד עצמו. דברים שאמר, קצתם דברי טעם וקצתם הבל ורעות־רוח.

‘אני שיכור מפני שאני שמח’, דיבר לרר בקול ניחר, ‘בוא נתנשק, אחא שלי!’

וכבר כפות־ידיו נחו על כתפיו של עזרא ושפתיו נשתרבבו ומצצו את לחיו הדוקרת.

‘הלילה כולם מתנשקים’, אמר, ‘ואני מתנשק עם כולם מפני שאני שמח. ואני שמח מפני שני טעמים. טעם אחד שאני שמח וטעם שני שאני עצוב. מפני־מה אני עצוב? מפני שעתה תקום לנו מדינה וחסל סדר לרר. אולי יציעו לי משרה באיזה מקום. אולי יציעו לי משרה במשרד לחינוך. מן הסתם יקימו גם משרד לחינוך. ואני אהיה מה שלא הייתי כל ימי־חיי, אני אהיה פקיד. תהיה לי משרה וישלמו לי משכורת חודשית. זה נראה בעיני כמו שמציעים סכומי־כסף לאנשים, כדי שיבואו להתפלל. גם לכוהן משלמים סכומי־כסף, אבל זה עניין אחר. משלמים לו כדי שיתקיים, לא כדי שיאמין. הנה כך הוא הדבר. אני חש בעליל שכך יקום הדבר ויהיה. ואני הרי הלכתי להרצות לפני אנשים כמי שהולך להתפלל. זה היה האלוהים שלי ואיני אומר כך רק משום שאני שיכור. זאת היתה עבודת הכוהנים שלי. לא אמרתי זאת לאיש ולא אגיד זאת לעולם ועליך לשכוח תיכף ומיד כל מה שאני מספר לך עכשיו, מפני שעכשיו אני שיכור. ובכן, זהו פתרוני־שלי. ועכשיו יטלו אותו ממני ויציעו לי משרות. חלילה, איני מתאונן. הטורח בהכנת החג, לא תמיד קרוא לסעודותיו’.

‘אתה מבולבל ושיכור’, הפטיר עזרא.

אותה שעה נחפזה ועברה במדרכה השנייה אשה אחת, ועזרא הביט אחריה.

‘את מי אתה מחפש שם?’

‘טעיתי. נדמה היה לי שזו דינה’.

‘אתה מחפש את דינה?’

‘כן’.

‘לא ראיתי אותה בשום מקום. הרגשה תפלה להיות מפוכח הלילה, מה? שם פתחו בית־קפה, בוא נלך. אל תסרב. בוא נלך. מי יודע, אולי תמצא שם את דינה. היא מצויה ודאי במקום מן המקומות. אתה רק צריך לחפש אחריה’.

בבית־הקפה נתלקטו אורחים־לשעה, חוגגים עייפים שהסבו בחבורות והיו מזמרים לפניהם בדביקות עד כלות. כל הללו שאינם נמנים בדרך־כלל עם יושבי בתי־קפה, יצאו הלילה את בתיהם והלכו להתרועע ולחוג עם העם בכל דרך מזדמנת.

קצת להלן, בירכתיים, ישבו אנשים בשניים ובשלושה ובהו תמהים אל הבקבוקים שנתרוקנו על שולחנותיהם. משולהבים משכרון לקוחותיהם, סובבו המלצרים את מגשיהם מעל ראשי היושבים, ומן הצד עמד לו הבתאי8, האחד המפוכח במשתה, וחִשבּן את פדיונו המשוער.

עזרא צרר את כולם במבטיו והחריש.

לרר נטל שתי כוסיות שהמלצר הביא בזה הרגע, הגיש אחת לעזרא ואמר:

‘לחיים ולחיי’.

‘לחיים ולחיי’, השיב עזרא.

זו היתה כוסיתו הראשונה הערב. אחריה שתה עוד אחת ואחריה עוד אחת. חוגגים מריעים חלפו כפעם בפעם על־פני פתחו של בית־הקפה.

‘עוד אחת?’ שאל לרר.

‘עוד אחת’, השיב עזרא.

לרר הוסיף שכרות על שכרותו, אבל עזרא לא נפעל מן היין כדרך שביקש להיות נפעל ממנו. ראשו היה סחרחר מעט ותו־לא. הלילה, לא כוחו של היין יחלצו, כנראה, מלבדיותו. גם דינה מצויה, ודאי אי־בזה עם חוגגים. כלום שיכורה היא? מימי לא ראיתיה שיכורה. אפילו איננה שיכורה, מכל־מקום, חוגגת היא עם חוגגים, דבר זה ודאי. מעולם לא היתה דינה פרושה מן הבריות. ושוב ושוב עלתה בו אותה הרגשה נכספת לשוב אל, להיות כלול, להיאסף, להתאחות עם העם הזה, אשר הוא אחד ושמו אחד.

הבתאייצא מתחום עמידתו והאיץ בלקוחותיו ללכת.

‘אני צריך לסגור’, אמר.

‘אנחנו מחכים כאן לדינה’, השיב לו לרר בשובה ובנחת.

‘מי זאת דינה?’

‘שמעת, עזרא? הוא איננו יודע מי זאת דינה!’

‘תסלח לי, אבל עלי לסגור’.

‘הסבר לו, עזרא, מי זאת דינה’.

‘מנין לכם שהיא צריכה לבוא לכאן?’ שינה הבתאי את תכסיסיו.

‘כלום אמרנו לך שהיא צריכה לבוא לכאן.’

‘תסלחו לי אנשים יקרים’.

‘אבל היא יכולה להזדמן לכאן, כמו בכל מקום אחר בעיר. כלום גרוע בית־הקפה שלך מכל מקום אחר בעיר? ובכן, למה שלא תזדמן לכאן? אני חושב שאנחנו נחכה לה כאן, עזרא’.

עזרא קם על רגליו.

‘אתה שתוי, לרר, בוא’.

‘זה אולי נכון, אבל אין מכאן שום ראיה שאינני צודק’.

‘ודאי שאתה צודק’, הבטיחו הבתאי.

‘אם כן, נלך’, פנה לרר אל עזרא.

עזרא נטלו ללרר תחת זרועו והוליכו דרך הרחובות שהחלו להתרוקן אל בית־מגוריו. לרר נגרר אחריו, כל העת בשתיקה גמורה, ולא השמיע הגה. כפעם בפעם היה מחייך אל עצמו ומרצין תיכף ומיד, כביכול יד נעלמה היתה מוחה את החיוכים מעל פניו. רוחות של בוקר רחוק נשבו לעומתם צינה רעננה. ככל שקרבו אל הבית, התפכח לרר משכרונו.

‘איך אתה מרגיש, לרר?’

‘הראש קצת סחרחר’, לאט לרר כמתחטא. שוב לא היה קולו ניחר ומתמשך כמקודם. ‘הייתי בוודאי שתוי כהוגן, מה?’

‘לא יותר מאחרים’.

‘השטויות שלי היו נסבלות, לפחות?’

‘לא דיברתי שטויות’.

‘אני שונא את עצמי במצב כזה. ראשי סחרחר עלי וטעם פיגולים בפי’.

‘שתה מעט מים ולך לישון’.

‘זהו. אני פשוט לא רגיל לשתות’.

‘לילה טוב, לרר’.

‘ליל מנוחה’.

לרר נבלע במבואו של בית־מגוריו ועזרא חזר על עקבותיו, דרך הרחובות שהתרוקנו והלכו. עתה, מששככו המהומות והקריאות והחגיגות מן החוצות, נשמע ברור עזוז המייתם של גלי־הים. מכל הרחובות נישאה כנגדו המייתו של הים. קצת פה וקצת שם ניסו נערים עייפים להתלכד למעגל, הטילו פסיעה לכאן וקפיצה לכאן, וחדלו. חוגגים עייפים שרכו דרכם לאורך הבתים. הדגל העברי התקוע בעמוד־השעון אשר בכִכר נתנפנף עתה בעזוז לקראת שחרו הראשון. עזרא עבר על־פניו ופנה מן הרחובות אל שכונתו.

בתחנת־האוטובוסים האחרונה של השכונה עמדו שני אוטובוסים ופועלים היו שוטפים את רצפתם. רוב בתי־השכונה כבויים היו. פה־ושם ניצת לפתע חלון וכבה מיד, על־מנת להישאר חשוך עד שיגיהו אור־השחרית. חלונו של אהרון אהרוני עמד כל העת באורו. יכול להיות שאהרון אהרוני חזר זה עתה מן העיר. עזרא עמד תחתיו, מצפה שייאסף האור מחלונו של אהרון אהרוני. אך החלון עמד כל העת באורו. אפשר דינה בבית, חשב, אפשר היא ערה עדיין.

ואז הסב את פניו וראה מכונית קטנה חונה לפני מבוא־הבית. כהרף־עין עמדו רגליו על המדרגות וכבר הן מדלגות עליהן ומגמאות שניים שלושה שלבים בבת־אחת. בקומות שמעליו נפתחה חרש דלת ושני אנשים בירכו זה את זה לשלום. מיד אחר־כך ירד ובא לעומתו אדם צנום אחד ואחז תיק תחת זרועו. תוך כדי לכתו הסיר את משקפיו מחוטמו ותחבם לכיסו.

הדלת אל הדירה לא היתה סגורה כל צורכה, ועזרא חמק פנימה בלא לדפוק תחילה. פסע פסיעה ושרבב ראשו להביט אל פנימו של החדר. דינה עמדה שם גחונה על מיטתה של רונית וקשרה לה תחבושת על צווארה. רונית טרפה בכפות־ידיה והתחנחנה, ‘לא אושת, לא אושת’. דינה לא שעתה לתחנוניה וקשרה לה את התחבושת בתנועות גמישות ונחרצות. היא היתה חמוּרה ויפה, חמורה ונמרצת ויפה. דינה דינה. אשה זו אשתי היא וילדה זו יוצאת־חלצי. פניה קשוחות היו, ויפות היו בקשיחותן. פסקנות ידיה בשעת קשירת התחבושת על צוואר הילדה התריסה, כביכול, על איזה עולם אכזר שגזר עליה ועל ילדתה בדידות, כביכול נעזבו שתיהן לנפשן בעת מחלה ואין להן דואג. בחוצות שקק העם בחגו וכאן שרתה אשה זו שעות על שעות עם מחלתה של ילדתה. ילדתו. נראה שבכל עת חגיגה יש גם מישהו שהוא פשוט חולה, כבכל ימות־השנה. המחלות, כמו המוות, אינן מבדילות כנראה בין חול למועד.

עזרא הטיל פסיעה ונכנס.

‘אבא?’ קראה דינה בלא שתסב את ראשה. ‘היכן היית, אבא? הילדה קיבלה פתאום חום גבוה ואני הייתי כל הזמן לבד. קח בבקשה את הפתק מן הכוננית וגש לבית־המרקחת’.

עזרא הלך לעבר הכוננית. אם משום שהבחינה בצעדיו שאינם של אביה ואם משום טעם אחר, מכל־מקום, הסבה את ראשה וראתה אותו.

‘אה, זה אתה’. קראה.

רונית ראתה אותו והחלה קוראת מתוך מיטתה: ‘אבא בוא! אבא בוא!’

עזרא אסף את ידו שכבר היתה מושטת לעבר הכוננית ועמד תחתיו מחריש.

‘אבא בוא! אבא בוא!’ קראה רונית.

‘ובכן, קח את הפתק וגש לבית־המרקחת’, אמרה דינה.

‘זה, זה משהו רציני?’ שאל חרש, בהיסוס, כמכיר באשמת היעדרו במשך כל השעות האלה, שדינה שרתה לבדה עם מחלתה של הילדה.

‘אינני יודעת. היא קיבלה פתאום חום גבוה, והבלוטות התנפחו’.

תוך כדי כך נטלה את פתק־התרופה מן הכוננית ונתנה אותו בידיו. אצבעותיהם נגעו זה בזה ומבטיהם נצטלבו חיש־מהרה ובלא שום חיוך. אז תפש עזרא את הפתק בשמחת־פתאום, כמי שזכה בזכייה גדולה, כמפרעה של השינוי המתחולל בו, ופרץ אל המדרגות.

‘איזה בית־מרקחת ודאי פתוח הערב’, קראה אחריו אל המדרגות.

‘אבא בוא! אבא בוא!’ התייפחה רונית בלהט חומה.

‘שקט רונית. אבא תיכף יבוא’.

ובכן, הוא בא. לשם מה בא? על־כל־פנים טוב פתאום שבא. עיניו ביקשו משהו, אבל לא התחננו. טוב שלא התחננו. אולי ביקשו רק להגיד משהו? כל־כך טוב פתאום שבא.

‘לשתות!’

‘תיכף רונית. שכבי בשקט ואמא תביא לך תה’.

‘לא’.

‘מה לא? לא לשתות?’

‘לשתות!’

‘תיכף’.

הילדה שתתה מן הספל ונרגעה מעט ונשכבה מעצמה במיטה והיה שקט.

דינה ישבה למראשותיה. שמורות־עיניה של הילדה נפלו על עיניה, התנפנפו ונפלו התנפנפו ונפלו. המיית־הים עלתה דרך הרחובות אל חלונה והיא ישבה ושמורות עיניה התנפנפו ונפלו. שתירדם, שתירדם. מה עשוי עזרא להגיד לה? כלום תיאות לו, אם יבקש ממנה לשוב? מנין לה שיבקש ממנה לשוב? מכל־מקום, הרבה רוגזות שככו מאז היפרדם, הרבה מִשקעים נצטללו. היא לא פקפקה בצדקת המעשה שעשתה, אבל משמעותו הנחרצת רפתה כלשהו ופינתה מקום גם להסברים אחרים, לאפשרויות אחרות, לשמא ואולי. היא ביקשה להאמין בכך, ואם זה רק יהיה אפשרי, אם זה רק יהיה אפשרי. ושמא סיפר לו מי שרונית חולה ולכן רק לכן בא ובכלל אין לו כל כוונה לדבר אליה? אפשר, ודאי שאפשר.

וכבר היתה כולה ציפייה וקוצר־רוח. היכן הוא, מפני מה הוא מתמהמה כל־כך.

בעסק גדול רץ עזרא לבית־המרקחת. רגע קט שקל בדעתו אם לפנות לבתי־המרקחת שבעיר ואם לצלצל אל הרוקח של השכונה. מלוא אורכם של הרחובות לא נראתה נפש חיה והמיית־הים שאגה בהם בהפקר גדול. ובכן, קח את הפתק וגש לבית־המרקחת, שמע את דינה אומרת לו שוב־ושוב, כל הזמן, כביכול גשר הוא שהיא נוטה לעוברו ומזמינה אותו לעבור בו אליה. אצבעותיו שאחזו בפתק זכרו את מגע אצבעותיה. אפשר הגידו לה אצבעותיו את אשר ביקש להגיד לה במו־פיו.

אור קלוש הִבהב ליד לוחית־התורנות מאחורי דלת־המרקחת. היה כתוב שם: ‘לאחר חצות נא לצלצל בפעמון’.

עזרא צלצל בפעמון, והרוקח יצא אליו רדום, בבגד־בית, סתור־שערות, גרר אחריו את רגליו וקרב ובא אל דלת־המרקחת.

‘קיוויתי שהלילה לא יהיו חולים’, אמר הרוקח ופיהק להנאתו למלוא רוחב־פיו. עזרא הגיש לו את פתק־התרופה. הרוקח פתח את הדלת ושניהם נכנסו פנימה. כהרף־עין ניצת האור והגיה את הבקבוקים ואת הצנצנות שעמדו דוממים וערוכים־ לראווה על האיצטבאות.

‘בשביל רונית, אני משער?’ קבע הרוקח דרך־שאלה.

‘כן’.

‘בעוד עשרים רגע תהיה מוכנה’.

‘טוב טוב, אני אחכה’.

הרוקח דשדש בנעלי־הבית שלו מאחורי הדלפק, הערה נוזלים מכלי אל כלי, ועזרא ישב על הספסל מנגד והסתכל כה וכה כדרך הממתינים.

‘היית בעיר?’ דיבר הרוקח, עם שהוא מערבב ומוסיף, מפחית ומוזג.

‘הייתי’.

‘אני לא. הייתי כל הערב במרקחת שלי. הכרזה־הכרזה, אמרתי אל עצמי, אבל מישהו עלול גם לחלות ויצטרך לתרופות. ובכן הייתי כל הערב במרקחת שלי’.

עזרא נתן עיניו במכשיר הטלפון שעמד מן הצד על המדף הגבוה. עת רבה היה מכשיר זה יחידי בשכונה וכולם נזדקקו לו בדבר זה או אחר. בטלפון זה קראה אמא לרופא, כאשר היה קטן והיה חולה. אבא הזמין בו מונית כדי לנסוע לשדה התעופה. כשדינה הרתה ללדת נתן דעתו על מכשיר זה, לקרוא בו מונית שתביאה לבית־החולים. כל אימת שהוא רואה את הטלפון המיושן הזה, הוא זוכר מיד כיצד היה לילה והוא דיבר בשפורפרת בהתרגשות רבה אל מישהו שהקשיב אל־נכון מן העבר השני ומיד אחר־כך באה מונית ואז נולדה רונית.

הרוקח הגיש לעזרא צנצנת, ועזרא שילם תמורתה ופנה לצאת.

‘לילה טוב’, אמר.

‘לילה טוב ומבורך’, השיבו הרוקח ויצא אחריו לסגור את דלת־המרקחת. שעה קלה נשתהה שם וראה את עזרא יורד בחיפזון גדול את הרחוב. חזר ופיהק מלוא פיו ועלה אל דירתו.

עזרא הגיש לדינה את הצנצנת, והם נמנעו מלהביט זה בזה.

‘היא נרדמה ולא כדאי לתת לה עכשיו את התרופה’, אמרה דינה והלכה אל המטבח.

עזרא הלך מהסס אחריה.

‘בשום פנים אינני מבינה לאן הלך אבא’, קָבְלָה דינה, ‘לא היה אף אחד, והילדה קיבלה פתאום חום גבוה. רצתי לקרוא רופא, אבל אתה יכול לתאר לך מה זה לרוץ בדוחק שכזה. והרופאים לא היו, כמובן, בבית. וכי מי זה מעלה על דעתו שבלילה כזה אפשר גם לחלות’.

‘כזאת חשבתי גם אני’.

‘מה?’

‘כאשר חיכיתי לתרופה בבית־המרקחת’.

‘וכאשר מצאתי את הילדה יושבת במיטתה ובוכה והייתי לבדי, ואתה יכול לתאר לך’.

לעת־עתה היו מדברים ברונית ובדברים הנוגעים לרונית. מוסיפים פרט על פרט, כמו ביקשו להרחיק מעליהם את השעה שבה יהיו מדברים בהם־עצמם. לאחר שאמרו כל מה שהיה להם לומר על החום הגבוה של רונית ועל כך שאין דינה יודעת היכן אבא וטוב שהילדה נרדמה וכן הלאה וכן הלאה, נשתררה דממה משונה כמו תחום של שתיקות בינו לבינה ועזרא קרא בדממה זו בשמה ואמר ‘דינה’. ואז ידעה שהשעה הגיעה.

היא היתה מהלכת ממקום למקום, מסדרת את בגדיה של הילדה, מעבירה אותם ממקום זה למקום אחר ועזרא היה הולך אחריה ומדבר. לא תחנונים דיבר ולא לימד על עצמו זכות כלשהי. שום נימה של חזרה בתשובה לא נשתמעה בדבריו. הוא הניח את עצמו על פרשת־דרכים והיא הבינה כי הוא מדבר על לבה, כביכול מבקש הוא לשאתה מחדש. הוא העיד על עצמו שחל בו שינוי אם כי ספק אם נעשה אדם אחר, ולכן הניח בידה לפקפק בכך ולתת בידו את האפשרות להוכיח לה ברבות הימים. אמר כי ירד לסוף הסיבות הנכונות אשר הדליחו את חייהם בעבר, כאשר הדליחו את חייו בכלל.

היא הקשיבה והניחה לו לדבר. בינה לבינה שמחה בחשאי על שבא ככה אליה ומדבר כפי שהוא מדבר. הוא למד מתוך הקשבתה את הסכמתה והציע לה לחזור מכאן תיכף ומיד ולשוב אל ביתם. אלא שכאן נסתייגה מעט והשיבה:

‘אל תדחק עלי, עזרא, איני יכולה ככה. תן לי לשוב אליך לאט־לאט, לא בבת־אחת. אני צריכה להתרגל אליך בלבי. אינני יכולה לשוב אליך בבת־אחת’.

אותה שעה ישב לו ביקל על מרפסת־ביתו והשקיף לפניו אל הבתים הכבויים בחשיכה. בלומה עלתה על יצועה זה כבר. כל הערב והלילה היה שתוי בשתויים והשיק כוסות עם ידידים ומכרים מכל העליות. הוא האמין, שבאיזה מקום שהוא, בהישג הגדול, ניכר גם רישומו־שלו. היה מיושב בשמחתו, אף־על־פי שהפליג להכללות מליציות. כל האוניות נאספו אל נמליהן, חשב, כל הכמיהות וכל ההגשמות למן העליות הראשונות כרעו עתה על הסף. דור שלם, למן עליית העבודה של נערים ונערות, שביקשו להיות פועלים ועד היום ועד בכלל, דור גדול שהוליך את רצונותיו אלי הגשמה, שהִדביר תחתיו את המכשולים ואת הספקות, שניצח. דברים אלה, ששעה קלה קודם־לכן השמיעם בנאום שנשא ברחוב, חזר עתה והתפעל מהם. זהו נצחון משאת־הנפש, אחים! נצחונו של העץ הראשון שניטע אי־שם ואי־אז ונצחונה של העגבנייה העברית הראשונה שהובאה לשוק.

קצת מאוחר יותר בא שאוליק מן המדרגות וקרב אל אביו. המטפחת היתה עדיין קשורה לצווארו וכותונתו פרומה ומתבדרת ברוח. ביקל ראה את בנו אמיץ, פרא, יפה. לולא הבושה שבו היה מחבקו, כשם שחיבק את כל ידידיו ומיודעיו במשך כל שעותיו השיכורות והנפלאות של הלילה. עיניו אורו לקראת בנו והוא אמר:

‘שב, בן’.

שאוליק ישב בהרחבה, כדרכו, ורגליו פשוטות לפניו.

‘הייתי בפרברים’, סיפר שאוליק.

‘כן, נו?’

‘לעת־עתה שקט. אבל יש רושם כאילו האפלות משחיזות סכינים. על־כל־פנים, האפלות שבין שתי הערים קיבלו צורות של שטחי־הפקר. אבל לעת־עתה שקט’.

‘שקט של מה?’

‘אינני יודע’.

אותה שעה נתגלגלו ונתבקעו על־פני העיר הישנה שני הדים ברורים של שתי יריות, כשני אותות של בשורה אחת. האב והבן קמו מיד ממקומם והקשיבו. אך יריות נוספות לא נורו.

‘אם אין אלה פליטות של כדור, הרי שהן יריות של התחלה’, אמר האב.

‘כלומר, שהעסק מתחיל’, קרא הבן.

ושניהם עמדו שעה ארוכה על המרפסת, מצפים לאור־השחרית כי יפציע. אך האור בושש מאוד לבוא, כביכול התנגש בדרכו בגווייתו של חלל שהיה מוטל בפתחו של היום החדש שאץ להאירו.



  1. “נשלח” במקור המודפס, צ“ל: נשלחה – הערת פב”י.  ↩

  2. “מוליכם” במקור המודפס, צ“ל: מוליכים – הערת פב”י.  ↩

  3. “שדלי”ת“ במקור המודפס, צ”ל: שדל“ת – הערת פב”י.  ↩

  4. “שלי” במקור המודפס, צ“ל: לי – הערת פב”י.  ↩

  5. “למלט” במקור המודפס, צ“ל: למלא – הערת פב”י.  ↩

  6. “ערבו” במקור המודפס, צ“ל: עברו – הערת פב”י.  ↩

  7. “לזו” במקור המודפס, צ“ל: לנו – הערת פב”י.  ↩

  8. “בתאי” = בעל הבית – הערת פרויקט בן־יהודה.  ↩

המלצות קוראים
תגיות