רקע
שלמה ניצן
צבת בצבת
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: הקיבוץ המאוחד; 1956

 

פרק ראשון

שישה גברים היו מהלכים לרוחב הדרך היורדת אל העמדות. גשמים רבים ירדו בלילה ובכל המהמורות נקוו מים ובערוצים הקלים אשר בצדי הדרך עדיין פכו ומשכו מי־הגשמים, מן הגבעות אל המורדות. עוד מעט, כאשר תעלה השמש, יתייבשו הערוצים, אך שלוליות־המים במהמורות תהיינה נוצצות באורה במשך כל היום כולו.

האנשים המהלכים בדרך הטילו לפניהם פסיעות מדודות, ידיהם בכיסיהם, ילקוטי־הצד שלהם מוזחים לאחור וסיגריית־בוקר ראשונה אחוזה בשפתותיהם. הם דיברו ביניהם וקולות שהשמיעו היו ניחרים, מתמשכים, אחוזי־תנומה ושהויים. קולות־בוקר ראשונים שנשמעו בדרך הזאת, המניחה לבתים האחרונים של ירכתי העיר ופונה לעבר השדות המתחילים תיכף מאחוריהם. הם הלכו בתוך הדממה הגדולה שקמה לאחר הלילה שסער בברקים וברעמים, ואחד מהם אמר:

‘רעמים כאלה כבר לא שמעתי מזמן’.

ומיד קִנטר בו שכנו:

‘מאז אשתקד, אני משער, מה?’

ואחר־כך היו כולם מדברים במה שקרה בלילה, אחד שהתינוקת שלו התעוררה ובכתה כל הלילה, שני שישן שינה עמוקה ולא שמע דבר עד שאשתו העירה אותו בבהלה. מיד נזכר שלישי בההוא הרעם הגדול, ואפילו זה שהלך כל הזמן מן הצד והחריש, התערב עתה ואמר: ‘כן, זה היה בערך בשעה שתיים פחות משהו’.

‘אני מתאר לעצמי כיצד נראים הבחורים העלובים של משמרת־הלילה’.

‘מה, עוד לא התקינו שם גגות על העמדות?’

‘מסתבר שלא’.

‘אני מתאר לי שבעמדות ובתעלות־הקשר אפשר לשוט בסירות’.

‘אני מכל־מקום, הבאתי אתי זוג־מגפיים’.

וגם אחר־כך, כאשר סטו מן הדרך ופנו אל השביל הצר שמוליך אל השדה ונסתדרו ללכת עורפית זה אחר זה, הוסיפו ודיברו ביניהם והקולות עלו מן הטור הקטן שנע בשביל הצר שחצה את השדה, עקף את חורשת־העצים המאפילה והישיר עד לבית הירוק שמאחוריו.

בבית הזה שכן המטה האזורי. נוּרה חשופה דלקה בחדר, והתורן, מכורבל בסגין צבאי נושן מאיזו מלחמה נשכחת, ישב מאחורי שולחן גדול ורשם את שמות הבאים. השישה נשתופפו על הספסל שאצל הקיר והמתינו לאנשי המשמרת האחרים שהלכו ובאו ונאספו אותה שעה מן הדרכים היוצאות את העיר. הם באו ביחידוּת ובקבוצות, פועלים ופקידים, זבנים ומורים ושמשי בית־כנסת ובעלי־מלאכה, לבושים כלאיים צבאית ואזרחית. הם מצמצו כנגד הנורה החשופה ונשתופפו בצד חבריהם.

‘כולם כבר פה?’ שאל התורָן.

מיד קם כהן, פועל־ניקיון במקצועו, הקיף במבטו את היושבים לאורך הקיר ואת המצטופפים בפתח והודיע:

‘שניים חסרים’.

‘טוב. לכו להחליף את משמרת־הלילה. כאשר יבואו השניים, אשלח אותם לעמדת הבריכה’.

‘ואיפה אנחנו?’ שאל כהן.

התורן עיין ברשימת האנשים שלפניו.

‘קח את לוי ואת חיימ’קה ועזרא ולכו לעמדת הגשר. האחרים ילכו לעמדת השִׁקמה’.

אלה שנקראו בשמותיהם, קמו ללכת דרך הבוקר הניעור אל העמדות שהיו פזורות לאורכו של הנהר, שתיים בחורשה, עמדת הבריכה בשדה הפתוח, ועמדת השִׁקמה במורד. שוב בוססו הרגליים בבוץ הדביק, ובמזרח נתעצם בינתיים אור־השחרית, ושולי העננים האדימו. וכבר הגיעו אל התעלות שהסתעפו בתוך החורשה ולאורך הנהר והרחיקו עד לגשר מזה ועד לבניינים הראשונים מזה. והשדות והחורשה והגשר שמנגד היו נמסרים והולכים בהדרגה מלילה לאור.

אנשי משמרת־הלילה רבצו אותה שעה על השקים הרטובים של דפנות העמדה, מכורבלים בסגיניהם, רגליהם מוטלות לפניהם ואד לח עולה מנעליהם ומבגדיהם הכבדים והרטובים. ככה שכבו תחתיהם, צופים דומם לפניהם באנשים הקרבים ובאים. משהגיעו הללו סמוך לעמדה, נתפרדו ארבעה מהם והמשיכו דרכם לאורך הנהר אל עמדת השקמה. האחרים קרבו אל פתח־העמדה. אנשי משמרת־הלילה לא נעו ולא זעו מרבצם.

‘נו?’ אמרו הבאים.

‘נו־נו’, השיבו אנשי משמרת־הלילה מעלן השקים הרטובים.

‘אומרים שירד גשם הלילה’, אמר כהן.

‘קצת’, השיב דַבָּרָם של אנשי משמרת־הלילה.

סמוך לעמדה קיטר הנהר אדים לבנים; ערפל צחור וסמיך ריחף על פניו, מקביל לאפיקו, והתפתל כמוהו בין השדות והעצים, עד כי מימיו נבלעו תחתיו כליל.

‘מה דעתכם, אולי נישאר כאן עד שהשמש תייבש לנו קצת את העצמות הרטובות שלנו?’ פנה דובר משמרת־הלילה אל אנשיו. איש לא טרח להשיב לו.

‘בעצם, אפשר ללכת’, הביע אחר את סברתו, ‘מאחר שכהן כאן, נתונה העיר בידיים נאמנות’.

‘אה, כן, בואו נלך לישון’.

‘איזה לישון, אני הולך מכאן ישר לעבודה’.

והם קמו באִטיות, עמדו כבדים על רגליהם, הסירו את מעיליהם הצבאיים הארוכים, חלצו קצת את אבריהם ונטלו תרמיליהם בידיהם. שני מפקדי־העמדות, כהן והשני ממשמרת־הלילה, סרו הצדה סמוך לעמדת הרימונים.

‘היו יריות?’ שאל כהן.

‘קצת’.

‘השבתם אש?’

‘כן. קצת הם וקצת אנחנו, להודיע זה לזה שכל אחד נמצא בעמדתו’.

‘ממש כמו ידידים ותיקים, מה?’

‘בדיוק’.

‘וזה הכל?’

‘בערך’.

‘אינני משער שבמצב זה צפויה לנו התקפה כלשהי’.

‘גם אני לא. אבל יש להם קשר טוב עם העורף שלהם והם עלולים להפתיע’.

‘כמובן’.

מפקד משמרת־הלילה הציץ בשעונו:

‘שעה וחצי’, אמר.

‘מה?’

‘אני חושב שאספיק לגשת הביתה, להחליף בגדים ולחטוף משהו חם’.

‘היכן אתה עובד, בעצם?’

‘בחברת־החשמל’.

‘מה אתה עושה שם?’

‘קוָון. איך עבר הלילה בדרום?’

‘אינני יודע. הגשם ירד כל הלילה ולא שמעו כלום’.

‘נו, טוב, שלום’.

‘שלום שלום’.

‘כן, הכלים באוהל’.

‘אני בטוח שניקיתם אותם’.

‘ודאי, כדי שתוכלו לשבת כל היום ולהתחמם בשמש’.

‘בסדר, ננקה אותם’.

לבסוף פנו אנשי משמרת־הלילה ללכת, גם הם בשורה עורפית, מדשדשים בבוץ הדביק והרירי, נבלעים בין העצים, נעלמים במקום שהחורשה נפסקת ושבים ומתגלים על הגבעה אשר ממנה והלאה כבר מתחיל השטח הבנוי של העיר.

אור היום נתעצם והלך וחשף תחתיו נוף ירוק ומטופח. כבר נראו השדות המשתרעים להם ברחבות ובשלווה של ימי־שלום, ובתיו הססגוניים של הכפר הערבי שמעבר לנהר התחילו להזדקר מתוך הלילה וגם הגשר הקטן כבר נראה בעליל, עומד איתן על עמודיו והנהר תחתיו מחיש את מימיו אל הים.

הבוקר דחק את הלילה מן השדות אל החורשה ושם התבצר לשעה בין האילנות. אך האור יניסוֹ גם משם, אפילו יעמוד על נפשו, קרעים־קרעים, אפרורי וגוסס, מייחל לערב ולדמדומיו שיבואו ויאחו את קרעיו ללילה חדש.

האדמה השפוכה על דפנות העמדות ולאורך תעלות הקשר היתה מהבילה אדים לבנים כנגד השמש המתלהטת ועולה.

‘לעת־עתה שבו לכם’, אמר כהן.

כולם הוסיפו לעמוד. עתה, משנותר מפקדה היחיד של העמדה, נטל שׂררה לעצמו ומיד היה קולו מהלך בטוחות וזורק מרה, גם בבדיחה, גם בגערה, גם בהבעת־דעה. שכמותו רודה בפִקודיו כשם שרודה בקבוצת פועליו ובבני־ביתו. מטבע ברייתו היה כהן מנהיג־זוטא ואחראי מאוד בכל החברות הקטנות שנקלע בהן. מכוער־למראה היה. אוזניו קטופות, עיניו בולטות כעיני זיקית ושפתיו שסועות. אך נראה בעליל שכיעורו לא הטרידו כלל. אנשי העמדה, כולם מתנדבים שגויסו לחודש ימים, היו עוקפים את נסיונות־השררה שלו בלגלוג־מה.

‘חיימקה, אתה בתצפית. אתה עזרא, גש לגשר’.

‘איפה הכלים?’

‘הכלים באוהל. קח סטן. הרובים מפויחים’.

אחר־כך, כשעלתה השמש למרומו של רקיע והאדמה נתייבשה במקצת, שף כהן את כפות־ידיו זו בזו וקרא במין עליצות משונה שאיש לא היה שותף לה:

‘נו חברה, אולי נמשיך לחפור קצת, מה?’

והוא הטיל כפותיו על כתפיהם של שניים שעמדו לידו ואמר להם:

‘אתם, הזוג, התכבדו ראשונים. חיימקה, אתה ולוי גשו להעמיק את שוחת הרימונים’.

‘לא, אני עם עזרא’, צהל לוי.

‘טוב. אתה עם עזרא’, נעתר לו כהן, ‘חיימקה, גש לגשר’.

עזרא החריש ולוי בא ועמד אצלו. שניהם נטלו אתים ומכושים והלכו להעמיק את עמדת־הרימונים הקדמית והאחרים פנו אל תעלות־הקשר ואל השוחות שבתרו את אדמת החורשה מצד זה ולאורך הנהר, ועד גבול השדות מן העבר ההוא: עמדות ועמדות־משנה התקשרו עם התעלה הראשית שנתמשכה עד לאוהל המוצנע בין העצים.

לוי נשתהה על שפת־התעלה והצית לו סיגריה. הוא היה נמוך־קומה, מוצק מאוד ופניו העגלגלים והחייכניים כבר העלו פימות. עזרא עמד אצלו, נשען על מכוש והחריש. שמים גבוהים ורבים, חפים מכל רבב של ענן, היו פרושים מסביב ושלווה רבה עלתה מעברים.

‘בוקר נחמד, מה?’ אמר לוי.

‘נחמד והדור’, השיב עזרא.

‘אתם השניים לא חושבים להתחיל בכלל?’, הרעים עליהם כהן מתוך העמדה.

‘אה, כן, אנחנו התחלנו. עזרא, רד’.

עזרא נטל את המכוש, החליק לתוך השוחה והיה מפורר שם את האדמה גושים־גושים. אחר־כך עלה בקפיצה למעלה וישב על האדמה השפוכה, ולוי החליק למטה והעלה באתו את הרגבים. זה מפורר וזה מעלה, זה יורד וזה עולה, וככה כל היום כולו. היו עובדים בשובה ובנחת, בלא להיחפז כלל, והיתה להם שהות רבה לגלגל בדברים. לוי לבש סרבל כחול, כדרכם של עובדי חברת־החשמל, ונראה שהוא יוצא לעמדות כיוצא לעבודת־יומו. פניו הסגלגלים והחייכנים לא אמרו שום גבורה, ואם שכמותו מתגייסים, חזקה עליהם שהם נקלעים בדרך־כלל לאפסנאות.

‘לפני שנים עברתי בהגנה איזה קורס של ממכּפים, אבל כאשר קראו אותי לחודש ימים, אמרתי להם ששכחתי הכול. למה לי צרות?’

הוא ישב למעלה, על האדמה השפוכה והלחה, רגליו השמנמנות והקצרות מפושׂקות לפניו, והשקיף על פני חלקת־השדה הנמשכת מכאן עד לגשר.

‘אני מקווה לגמור בכך את הקריירה הצבאית שלי. אתה חושב שיגייסו גם את בעלי־המשפחות?’

‘אינני יודע’.

‘אני מקווה שלא. גמרת? אז עלה!’

עזרא השליך למעלה את המכוש ומשך את עצמו אחריו. לוי החליק פנימה. שעה קלה עבד לוי בשתיקה והשליך את גושי־העפר בתנופה אל העבר ההוא של השוחה. עזרא פִשפש בכיסו והעלה חפיסת־סיגריות. נטל אחת בפיו וחיפש גפרורים. אותה שעה נזדקף לוי על אִתוֹ ותוך כך ראה את הסיגריה בפיו של עזרא. נתן ידו בכיסו והושיט לעזרא גפרורים.

‘קח. אני אגיד לך. את בעלי־המשפחות אולי יגייסו, אבל אינני חושב שיגייסו גם אבות לילדים’.

‘בכל המלחמות גויסו גם אבות’.

‘כן, זה נכון’, השיב לוי מהורהר ותקע את אתו ליישר, בהיסח־הדעת, את דפנות השוחה ולשוות לה צורה של מלבן נאה.

‘אני אגיד לך. לא אכפת לי להתגייס. אבל פשוט חבל לי על המשפחה שלי’.

‘למי לא חבל?’

‘לא. אצלי זה אחרת. תורך, עזרא’.

עזרא כיבה את הסיגריה שלו בחול והחליק לתוך השוחה. לוי עלה וטיפס למעלה.

‘אתה מבין, הרבה שנים הייתי רווק, והתגלגלתי בכל מיני מקומות, ו… פשוט הייתי רווק. כמה זמן אני נשוי? שנה אחת, בסך הכול. ואני כבר לא צעיר כל־כך, כפי שאתה רואה. ועכשיו לקום פתאום ללכת. ומה יעשו מירי ודודיק בלעדי? פשוט אינני יודע. עליך לדעת שמירי היא עולה חדשה, אין לה אף אחד בארץ’.

ככה היו מתחלפים לסירוגין, זה עולה וזה יורד ולוי משיח את לבו לפני עזרא, בין שהוא יושב למעלה ונופש ובין שהוא עומד בשוחה ומעלה מתוכה רגבי־עפר. וטוב טוב היה לשבת ככה על התלולית, לחוש את הזיעה ניגרת על פניך ולהטות אוזן בענווה ובהסברת־פנים לשיחו הקולח של זה האיש לוי, שהמלחמה זימנה אותו עמו, ואיזו אחווה חמה עלתה בין שניים אלה כשאחד מדבר ואחד מקשיב ושניהם מעמיקים שוחת־רימונים אחת, שוחת־רימונים אלמונית קטנה שתעלות מקשרות אותה אל העמדה הראשית מכאן, ואל האוהל המוצנע בין העצים מכאן, ורחשי אחווה חמים אלה, הצומחים להם חרש, בחשאי בתוך המלחמה, הִפרוּ ככה את נפשו וטוב טוב היה לו להרגיש את עצמו אלמוני ונבלע בין הפועלים והמורים ושמשי בית־הכנסת, בין זבנים ופקידים וגובי־מסים ומהנדסים, היוצאים, אלה ביום ואלה בלילה, אל העמדות המקיפות את העיר; וטוב לשמוע את קולם קורא לך לאמור: ‘ביקל, גש לגשר’ או ‘בוקר נחמד, עזרא, לא?’ או ‘תורך, עזרא, רד’ ותיכף ברי לך שאתה שייך לעניין ומצורף למניין וצועד בסך הגדול של הרבים.

ונחה דעתו של עזרא מן האופן הזה שנכנס באורח פרטי מאוד אל תוך המלחמה, מן האופן שמיזג את עצמו עם האחרים. והיה קולט ריטוטים אלה של יחסי אחווה אף במקומות שאחרים לא חשו בהם כלל ומבַצֵר בלבו כל פירור של רעוּת.

לוי הושיט זרועותיו, משך את עצמו ועלה מתוך השוחה שהעמיקה והלכה, וכבר היו צהריים מולכים בעולם, צהריים חמים וטובים, רוויים שמש חורפית שלאחר הגשם.

‘בוא, עזרא, נאכל משהו’, אמר לוי וטפח על כתפו. ושניהם פנו אל העמדה המרכזית, נתרווחו על החול, השעינו גביהם הכואבים אל הדופן שמאחוריהם, פתחו את צרורותיהם והיו אוכלים את הכריכים שהביאו מן הבית.

‘הנה מכונית באה’, הודיע האיש שהיה אותה שעה בתצפית.

מיד עמדו כולם על רגליהם והסתכלו במכונית הקטנה שהיתה קרבה ובאה, מנתרת על מהמורותיה של דרך העפר המשובשת ועד־מהרה נעצרה בריחוק־מה מהגשר. דלתותיה נקרעו מזה ומזה ושלושה גברים, לבושים שעטנז צבאית ואזרחית, נשתחלו ממנה.

‘הגיניראלים1 שלנו הגיעו!’ הכריז לוי וכולם עמדו והביטו בהם. השלושה נשתהו סמוך לגשר והשקיפו סביבם. לא היו בידיהם תרשימים או מפות. היו ביניהם דיוני דברים ואחד הניף זרועו והורה למקום־שהוא ושני כוסס בפיו גבעול של עשב והביט אל עבר הזרוע המושטת. השלישי עמד דומם והקשיב. אחר כך פנו שלושתם אל עמדת הבריכה החשופה בשדה, עברו לאורך הנהר ונשתהו ליד הגשר. לוי ועזרא חזרו ונשתופפו ושוב היו יושבים להם ואוכלים בנחת את כריכיהם.

כעבור שעה קלה הופיעו כנגדם שלושת המפקדים ונשתהו בפתח־העמדה. אחד מהם היה שייקה קוך. היו עומדים ומדברים ביניהם ומבטיו של שייקה קוך הקיפו את האנשים בפנים העמדה ופתאום ראה את עזרא.

'אתה כאן? קרא שייקה קוך במין השתאות, וחיוך, שאי־אתה יודע סברו, נסתמן על שפתיו.

‘במידה ידועה’, הצליח עזרא להשיב תשובה שהסתירה את המתיחות ששייקה קוך עורר בו כהרף־עין. שכן, הופעתו של שייקה קוך הטילה את עזרא בבת־אחת אל תוך המציאות האחרת, העוינת, המסוכסכת, שבכל מאודו ביקש להשכיחה מלבו, שנאבק עִמה בחשאי ונסתייע במאבקו בידידות־פתאום שצמחה בינו לבין לוי.

שעה קלה עמדו שלושת המפקדים בפתח־העמדה, וכהן בא ועמד אצלם.

‘מה בדבר גג?’ שאל.

‘יהיה גם גג’.

‘בלילה האחרון לא יצאו האנשים מפתח־האוהל’.

‘זה רע מאוד’.

‘מה טעם יעמדו במטר הסוחף?’

‘אמרתי שיהיה גג. אחר־הצהריים יביאו את הפחים. מוטות תלקטו בסביבה. או תגדעו ענפים מן העצים, לא אכפת לי. מחר יתקינו לכם גג. אינני חושב שהלילה ירדו גשמים’.

מיד נשאו כולם עיניהם לבחון את פני השמים. השמים היו רוויים וכחולים ועמוקים, ללא רבב של ענן. שייקה קוך הפסיע פנימה, חצה את העמדה ובא ועמד אצל עזרא. עזרא נשא אליו את עיניו, ושיניו הוסיפו לטחון את אשר בפיו.

‘נו, עזרא?’

‘נו־נו’, השיב עזרא.

ויותר מזה, נראה, לא היה להם מה לומר זה לזה. ואפשר כל שהיה להם לומר, נתמצה ב’נו־נו' הדדי זה. מכל־מקום, רווח לו, לעזרא, שעה ששייקה קוך נסתלק עם שני חבריו אל כיוון המכונית וכעבור שעה קלה עקרה זו ממקומה ונסעה לה.

אחר־הצהריים הביא אותם כהן אל שדה נטוש שמאחורי החורשה, וציווה עליהם לפרק את הגדר שהיתה שם, לרכז את המוטות ולאסוף את התיל ולגוללו. התיל, שהיה ישן וחלוד, נקרע כל כמה מטרים.

‘אין דבר’, האיץ בהם כהן, ‘אנחנו זקוקים לכל חתיכה של תיל’.

ושוב עבדו לוי ועזרא בצוות. זה מתיר את התיל מן המוטות וזה הולך אחריו ומגוללו על סלילים.

‘עוד מעט ישלחו אותנו לאסוף מסמרים חלודים’, קרא אחד שעבד ליד הגדר, מקביל2 להם.

‘כבר מגייסים הכול, כל מסמר חלוד, וכל מטר של תיל ישן’.

‘אלוהים אדירים, לאיזו מין אומה ענייה נולדתי!’

‘לעולם אינך יכול לדעת תועלתו של תיל חלוד זה בקרבות’, אמר לוי, ‘אפשר דווקא הוא יעצור בסתר־עשב את המתקיפים ויפילם שטוחים על האדמה’.

‘מי, התיל החלוד הזה? הם יחתכו אותו כמו חוט־תפירה!’

עזרא חזר והרהר באלפי האופנים שבהם מתגלה השותפות של עם השרוי במלחמה. אפשר תיל חלוד זה שהוא מגולל, יגונן על שאוליק במקום שהוא מצוי בו. ולא היה הרהור זה אלא שלוחה להרהוריו הקודמים, שעה שהוא ולוי העמיקו את שוחת־הרימונים הקדמית.

כל אותו אחר־הצהריים עבדו בגלילת חוטי־התיל החלוד ולעת־ערב היו ידיהם חבושות במטפחות. סלילי־התיל נערמו בצדי הדרך, מצפים למכונית שתבוא ותאספם.

משגברו הדמדומים, שבו ונתאספו בעמדה המרכזית. אף הזקיף נקרא לשוב מן הגשר. ארבעה בתצפית כרעו ליד רוביהם שנדרכו וכדורים הוכנסו לבית הבליעה. שרויים היו בציפייה למשמרת־הלילה. בינתיים נתעצמה האפלה ונקוותה, תחילה בשוחות ובתעלות, ואחר־כך פשטה בין העצים, גהרה על השדות והבליעה את הגשר. דרוכים היו לעבר הגשר ולעבר הכפר הערבי שמנגד. משמרת־הלילה, כדרכה, איחרה לבוא, וכאשר נשמעו פעמי האנשים מתאוושות וקרבות באותו שביל עצמו שבו הוליך כהן את אנשיו בדמדומי השחר של אותו יום עצמו, אספו את תרמיליהם, מוכנים ומזומנים ללכת. בזה אחר זה נכנסו אנשי משמרת־הלילה לעמדה, לבושים בגדי־עבודה, מכורבלים במעילים, מצוידים בתרמילים.

‘מה הזדרזתם כל כך?’ קיבלו אותם אנשי משמרת־היום בגערה.

‘ביקשנו להחליף בחורים מסכנים שממהרים לנשותיהם’, השיבו.

‘או, אלפי תודות!’

‘על לא דבר, בחורים! לכו הביתה ותישנו במנוחה. מאחר שאנו כאן, נתונה העיר בידיים נאמנות’.

‘אין לנו ספק בכך’.

‘תודה בעד האמון. ניקיתם את הרובים?’

‘ודאי, כדי שתוכלו כל הלילה לישון במנוחה’.

‘שוב לא ניקיתם את הרובים! מה שאתם עושים כל היום, זהו מה שאני מבקש לדעת!’

‘מצפים שתבואו להחליף אותנו’.

‘נראה שכך’.

כהן נשתהה עם מפקד משמרת־הלילה והעביר לידיעתו הוראות שגרתיות שנתקבלו במשך היום. אחר אץ להדביק את אנשי משמרתו שכבר פנו ללכת. ושוב היו מדשדשות נעליהם באותו שביל שמקיף את החורשה וחוצה את השדה עד למקום שמתחילה דרך־העפר הרחבה.

אנשים רבים שבו אותה שעה מן העמדות אל בתיהם ורבים אחרים יצאו את העיר ללכת לאותן עמדות. בלי משים הרהר עזרא בעמדות הרבות המקיפות את העיר ועל שאר העמדות ביישובים אחרים ועל העמדות של דורות אחרים בתקופות קודמות במלחמות־השחרור של עמים אחרים וממילא ראה את העמדה הקטנה ליד חורש־הנהר אחות לכולן. אופן זה שהשקיף על הדברים מילא אותו רגשת־לב והתרוממות־רוח מאופקת, שהנה הוא הולך ונאסף אל היחד הגדול של אנשים לוחמים בעולם.

קצת הלאה כבר היו נוסעים האוטובוסים לקוויהם והאנשים שבאו מן העמדות עלו בהם ונסעו, איש איש למקומו.

תרמילו על שכמו, ירד עזרא אל שכונתו שנתעטפה אותה שעה באפלת־הערב. עוד מעט יפשוט בחוצותיה אהרון אהרוני בראש גדודו ומיד יישמעו מכל העברים שריקות וקריאות ‘לכבות את האור’. אהרון אהרוני אִרגן את יחידתו ברוב עסק ושקידה ונהג בקשישיו שררה יתירה. ואילו הללו לא הקפידו, ואדרבא, היו נענים לפקודותיו בזריזות והשתדלו להפיק רצונו.

לאט־לאט הלכה השכונה ונתגייסה, איש למקומו איש למשימתו. באופנים שונים נקלעו האנשים אל המלחמה, הבנים לפי דרכם, האמהות והאבות לפי דרכם: הבנים בקרבות, ההורים בחרדות. אל הקרבות הלכו הלוחמים, אל המלחמה נקלע העם כולו. החרדה היתה לנחלת הכלל וכל חווייה פרטית היתה לנחלת הכלל. האנשים יצאו כל הזמן זה לקראת זה ואפשר היה לחוש בעליל כיצד אומה נולדת מתוך המלחמה ומתוך הקרבות. מחיצות בין איש לרעהו ובין איש לעצמו הוסיפו ונפלו והאנשים נתלכדו לחטיבה אחת של אֵבל, של שמחה, של פחדים. בוקר־בוקר חרדו לדעת כיצד עוּבָּר זה מפרכס. והעובר הזה היו הם עצמם והמלחמה היתה הם עצמם והעם הנולד היו הם עצמם, כולם. תמהים היו ותוך כדי כך צומחים בתמיהתם, תוך כדי כך משווים צורה ודמות לדבר שתמהו וחרדו לו, ומטביעים בו חותם, חותמם שלהם עצמם. והיו יוצאים את עצמם אל המלחמה ואל העם העומד במלחמה.

הבנים הלכו אל המקומות השונים של המלחמה וההורים הלכו אתם ובלתי־נראים נתלוו לכל פלוגה ולכל שיירה; אפשר בני־שלי נמצא שם, או בנך־שלך, או חבריהם של בני או בנך.

האופן שאמהות כבשו חרדתן לבניהן שיצאו למלחמה, היה האופן שבו לחמו האמהות את המלחמה שלהן בתוך המלחמה של בניהן.

והבנים שהלכו אל המקומות השונים של המלחמה החלו לנהוג גִנדור במִצמח שערותיהם. בעת ביקוריהם החטופים בשכונה, ליממה או שתיים, יכולת לראות על פניהם ספיחי זקנים ושפמים. תחילה זיפי־זקן הססניים, בוששניים, כביכול נשתכח גילוחם, אך מביקור לביקור הלכו חתימות־שפם אלו והצמיחו עד שהיו שפמים של ממש, עבותים ומשתפלים כלפי מטה, או עבותים ומסתלסלים כלפי מעלה. וזקנים הופיעו על פניהם, מכל המינים ומכל הצורות ובכל אופני התספורת. ספיחי השפמים והזקנים היו ספיחי העצמאות של הבנים, שביקשו להדגיש ולייחד לעצמם את ההרגשה שלהם בתוך המלחמה, את החירות החדשה שנתלבלבה בקרבם. ‘איזה מין זקן גידלת לי, בן?’ צהל ביקל לזקנו של שאוליק, ובלומה צחקה ואמרה: ‘בימינו מתגנדרים הבנים יותר מן הבנות’.

ורק שפטל עמד מן הצד וגיחך. מאז שובו הביתה מן המאסר, התהלך כצל עובר. פתאום ראו כולם שהוא זקן מאוד, עובר בטל, וכבר לא כל־כך שייך לזה העולם. מאסרו השתמע כמין מהתלה תפלה; הוא שוחרר מיד ואיש לא חקר לדעת תעלומת מאסרו ושחרורו. הבריות היו מתרחקים ממנו ואפילו בלומה היתה ממעטת להשתהות עמו. וכאשר היו באים אורחים לבית, היה מסתגר בקיטונו.

עזרא הסיט תרמילו לאחוריו והחיש צעדיו. השכונה היתה כבוית־אורות וחייה רחשו בתוך האפלה. בתי־הקומותיים משני צדי הדרך הזדקרו בתוך האפלה אלמים וחשוכי־אור. קשישיו של אהרון אהרוני היו מהלכים ברחובות ככוהני־החשיכה, רודפים עד־חורמה כל שביב של אור. עזרא עבר על פניהם ועלה אל ביתו.

הדלת היתה נעולה. כשפתח אותה והעלה אור בחדרים ונכנס למטבח, מצא שולחנו ערוך; שתי צלחות ועגבניות רחוצות ובצל וזיתים וגבינה ואף סכין ומזלג, נכונים לשרתו. בצד מוטלת היתה ביצה ופתק מתחתיה: ‘שלוק את הביצה בתוך הקפה. ניגשתי עם הקטנה אל הרופא. בתיאבון, דינה’.

נתרחב בו לבו בהכרת־תודה: יפה שהכול מוכן. פשט מעילו ונכנס לחדר־האמבטיה לרחוץ ידיו מחלודת התיל. ולוואי שדאגה למים חמים נעים לרחוץ ידיים פצועות במים חמים. הוי, נפלא, המים באמת חמים. יפה שדאגה לכול מראש. תודה לך, דינה. ישב לאכול ביחידות ופרש לפניו עיתון־ערב שקנה בדרך.

זו דרך חדשה שנהגה בו, בהקדישה תשומת־לב אילמת ומסויגת לצרכיו, ותו לא. המריבות והקטטות והשתיקות הרעות פסקו, אמנם, אך לכלל קרבת־לבבות לא הגיעו. אין דבר, דינה, אין דבר. זכותה לנהוג בו כפי שנוהגת. יום אחד תתוודע אל ההתפתחויות המתחוללות בקרבו, ועזרא אחר יעמוד לפניה. אין דבר, ניחא לו גם בכך ואין כלל צורך בפיוס נלהב ומרומם. פיוס מעין זה יפה לשעה, אך לא לאורך ימים. ואילו אני, נשימה ארוכה לי.

לאחר שגמר לאכול, קם והניח את הכלים בכיור. רצונו הטוב דחק בו להדיחם, אך נמלך בעייפותו והניח להם. יצא אל המרפסת של המטבח וראה את פח־האשפה עולה על גדותיו. נטל יעה, אסף את האשפה הפזורה ונשא את הפח להריקו בחצר. חזר ועלה למעלה, השיב את הפח למקומו, נשתרע בניחותא בכורסה והצית לעצמו סיגריה.

כעבור שעה קלה שמע צעדים ודיבור של תינוקות עולים מחדר־המדרגות: ‘אבא בבית?’ ומיד גם נפתחה הדלת ודינה דיברה אל רונית וקולה הזדמר ברכות ופניה מפויסים ואורים.

‘הנה אבא. שלום אבא’.

ככה היתה מדברת אל עזרא בעקיפין, באמצעות התינוקת, ולא נשאה כלל עיניה להביט בו. אין דבר, אין דבר. עזרא חייך ולא הקפיד. בדרך זו של ענווה ואורך־רוח ידבִּיר את הסתייגותה ויקרבה אליו, רק סבלנות. ראה כיצד היא מרוצה ושמחה עם התינוקת, שמח בשמחתה ואמר לעצמו: ‘אפשר קצתה של שמחה זו מכוונת גם אלי’. יחסי עקיפין אלה פיצו אותו כלשהו על ההסתייגות המאופקת שהיתה מסייגת עצמה מפניו.

‘אכלת?’ שאלה דינה והבליעה מבט חטוף שהחליק ועבר על פניו.

‘כן’, השיב עזרא בקול מאופק ועיניו חייכו אל בתו. נחמד לראות כיצד יצור זעיר זה הולך ומתמלא חיים משל עצמו, קולט עולם ומלואו ומגיב עליו בתמיהות ובקושיות ומבקש לכובשו בהגיי דיבור ראשונים. הוי, רונית. רונית היא פיסת־קרקע בין התחומים, שעליה נפגשים אבא ואמא לדבר זה עם זה לשלום.

דינה הלכה למטבח לפרוק מטען סליה ועזרא הלך אחריה, רונית על כתפיו ואצבעותיה הקטנות קוטפות לו את אוזניו.

‘לשם מה הייתם אצל הרופא? אינה נראית כלל חולה. רונית, זה כואב לאבא’.

‘הלכתי להזמין שמן־דגים’.

כל־אימת שרונית היתה ערה, שיחקו והשתעשעו בה והרבו להתעסק עמה, לשמחתה הרבה של הקטנה. אך לאחר שהשכיבוה לישון, נשתררה שתיקה קלה, נבוכה, כביכול חלל הוא שנפער פתאום. דברים עמדו להיאמר ולא נאמרו. ובהיתקל באקראי מבטיהם, היו נבהלים ונרתעים ונבוכים. בלי משים נתקשו לקרוא זה לזה בשמותיהם. בלילה, כשהיה נוטלה לפעמים, היו זרועותיה נכרכות על צווארו, אך זרועות אלה מתות היו ורוח־חיים אין בהן. הן לא היו לופתות, מונחות היו על עורפו עייפות, ללא שמחה, יוצאת חובתן בלבד, אך זהירות שלא לפגוע; אינה ניתנת ואינה מתמכרת. ואף כאן כבש עזרא את חרון־אכזבותיו בכל הענווה הראויה, תָמֵהַּ בלבו עד היכן יעמוד לו כוחו להבליג. אין דבר, הרהר, אין דבר. זו דרכה־שלה להתנקם בי בעד השנים שנתבזבזו במריבות סרות־טעם. אפשר צורך הוא בה להיפרע. ואפשר אני שוגה. אפשר אותן שנים של סכסוכים ומריבות חוצצות וקיימות גם עתה, עד שאין הן מניחות לה לראות את השינויים המתחוללים בי? אפשר אני מגזים בשינויים אלה ורישומם אינו ניכר בי כלל?! אפשר אותן מחיצות רעות לא תפולנה לעולם, ואני, שוטה שכמוני, שוגה במאוויים?

אך מיד היה מסלק מעל פניו את הספקות המערערים והמדיחים האלה, בלי לבחון כלל את טיבם, וחזר והתבצר בהלוך־רוח של ענווה ואורך־רוח, שבו דימה למצוא מַנְחה־דרך לפתרון בעיותיו.

דינה ישבה לאכול ועזרא הלך אחריה ועמד בפתח המטבח נשען על המשקוף, חוכך בדעתו אם לשבת לידה בשעה שהיא אוכלת. לא טוב כשהאשה יושבת ואוכלת לבדה והאיש יושב לו בחדר השני וקורא.

וכאשר עמד לו ככה חוכך בדעתו, ראה היסוס בתנועותיה ופזרון־דעת, כביכול פוסחת היא על סעיפים נעלמות. נתנה בפיה לחם יבש ועיניה כבושות בצלחתה.

‘אין מרגרינה בבית?’ דיבר אליה ממקום שעמד ליד פתח־המטבח.

'מדוע? נחרדה כאילו הטילו בה האשמות, ‘פרוסותיך לא היו מרוחות?’

‘פרוסותי כן’, אמר והשתדל לדבר אליה בקול מרגיע ככל האפשר, להדגיש כיצד הוא עוקף דריכותה ומשים עצמו כיאלו אינו מבחין בה כלל, ‘אבל ראי, את לועסת לחם יבש’.

‘אני… כן. אני אוכלת לחם יבש’.

‘זו חדשה בשבילי’.

‘לפעמים אני אוכלת לחם בלי מרגרינה. בייחוד… עם תה’.

דעתה מפוזרת עליה, הרהר בצער, כלום מסוגלים אנו עדיין להיפגש ביום מן הימים גלויי־לב, מתרצים זה לזה?

מאפלתו של החדר השני ביקשה רונית ‘לכסות אותה יפה’. דינה, הכוס לפוּתה בכפה, הסבה פניה אל עזרא, ועזרא הלך אל התינוקת. בשובו, שוב לא פנה למטבח אלא סר אל החדר וישב בכורסא ונטל ספר. כעבור שעה קלה שמע כיצד דינה מדיחה את הכלים בכיור. אחר־כך נכנסה לחדר ושוב הבחין בפניה היסוסים ופסיחה על סעיפים נעלמות.

‘נרדמה?’ שאלה.

‘אני חושב’.

או־אז החליפה בגדיה ולבשה מעיל.

‘את הולכת?’ שאל.

‘כ… כן. אני הולכת לקולנוע. מרגישה קצת צורך להתבדר’.

הליכתה לקולנוע לא עוררה כל תמיהה. לעתים קרובות נהגו לצאת ביחידות, לפי שלא היה אפשר להשאיר את הבת בלא השגחה.

ושוב ביקש להראות לה את אורך־רוחו, את נדיבותו, ובאותו קול רוגע שאינו שואל ואינו דורש והוא משלים מראש ומאמין עד מאוד, אמר:

‘נו טוב. אל תשכחי לקחת מפתח’.


 

פרק שני

נתעטפה במעילה ויצאה אל הרחוב. ירח שעלה קיפח את האפלה והסיטה מן השכונה. רוח שנתנשבה בידרה שערותיה. הפקירה שערותיה לרוח, נתנה ידיה בכיסי־מעילה וככה הלכה לה, מתגוננת לשווא מפני הזעם והכלימה והחרטה. פתאום אני אוהבת לחם לא מרוח. פתאום אני הולכת לקולנוע. הנה, ככה מתחילים השקרים.

אנשים שהכירוה, בירכוה לשלום. הבליעה תשובת־ברכה והחישה צעדיה. כלימה שצרבה בה העלתה סומק בלחייה. הנה ככה אני משקרת לכולם, לשכנים ולמכרים ולכולם כולם. סבורים הם כזאת וכזאת אני, ואני אחרת, מחפה על עצמי ונעלמת מהם.

אף־על־פי שלא המעשה לכשלעצמו הוא שהעכיר כל־כך את רוחה, אלא הצורך הזה לחפות עליו, לשקר, להעמיד־פנים.

בערמומיות, כמרמזת לא על ההתייסרות שלה, אלא על הייחולים שבקרבה, דלקה הנורה האדומה המאופלת בחזית המרפאה של קופת־חולים והודיעה בתמימות על מקומות מגוריהם של הרופאים התורניים. בדממה הגדולה שעלתה מתוך הבניין החשוך נתאוושו ונשמעו מאוד ההמולות שהמו בחדריו ובמסדרונותיו ובמדרגותיו בשעות־היום. עגלות־התינוקות הריקות עמדו באותן שעות בחדר־המדרגות, והאמהות, ילדיהן בזרועותיהן ולידן. ניצבו בתור לפני האשנב לחלוקת תרופות.

‘שקט רונית, עמדי בתור’.

‘איפה התור?’

‘כאן. אנו עומדים בתור’.

‘אבל אינני רואה אותו’.

‘אני ואת וכל הדודים האלה, אנחנו התור’.

‘לדודים האלה קוראים תור?’

‘כן, כאשר הם עומדים זה מאחורי זה – אז זה תור’.

‘כמו רכבת?’

‘כן כן, כמו רכבת’.

הראשונים נטלו תרופותיהם ופנו ללכת. דינה הגישה את מרשם־התרופה ורונית החלה קוראת מלמטה: ‘לראות לראות’.

‘שקט רונית, הרוקח יכעס’.

‘לראות את הרוקח’.

הרימה אותה בכעס וקראה:

‘נו, ראי. ומה יש כאן לראות?’

בלי משים התיישבה רונית על אדן־האשנב. דינה גערה בה ואיימה עליה שהדוד רוקח לא מרשה. אותה שעה הסב הרוקח את פניו ואמר:

‘הדוד דווקא מרשה’.

‘הדוד אמר שהוא מרשה!’ צהלה רונית את נצחונה ודינה החרישה והביטה בפניו המחייכים של הרוקח. אוזניו היו קצת קטופות ולא יפות. כיסיות של עור נתלו מתחת לעיניו. ועיניו, שהיו קצת הוזות וקצת מימיות, חייכו ככה לפניהן חיוך עצוב וחכם. שפתו התחתונה נשתרבבה על העליונה בהבעה משונה ושסועה. נשים דחקו ראשן להסתכל בו והיו מחוות דעתן בינן לבין עצמן:

‘ובכן, זהו הרוקח החדש שלנו’.

‘הוא אדיב מאוד, הרוקח החדש שלנו’.

הרוקח הציב את התרופות על אדן־האשנב, ליד רונית, והסתכל ברונית במין אור־פנים עצוב ושוחר־טוב. על־־כורחה נזדרח חיוך על פניה של דינה ויצא להקביל את מאור־פניו שלו. הרוקח החליק על שערותיה של הקטנה; היתה לו כף־יד גרמית ומסויגת כלשהו.

‘בת כמה היפהפייה הזאת?’ שאל.

‘בת שלוש’.

‘ואיך קוראים לך?’

רונית מלמלה מה שמלמלה ודינה אספה אותה מאדן־האשנב והשיבה במקומה לרוקח והלכה לה. אך כאשר הלכה, הסבה בלי משים את פניה והותירה אחריה חיוך תועה ונרגש כלשהו, ומאור־פניו של הרוקח קלט את חיוכה ושיווה לו כהרף־עין משמעות מפתיעה.


מצומצמת במעילה, שבויה ומתייסרת בין כלימה לייחולים, חלפה על־פני הבניין החשוך והדומם, המחריש את סודותיהם ושותק כמו חטא.

‘לאן, בתי?’

הסבה פניה וראתה את אביה ניצב על שפת־המדרכה וקשישיו עמו.

‘העירה’, השיבה קצרות.

אפילו את אבי־שלי אני מרמה, את כולם. וכי אינני נוסעת העירה? ודאי שאני נוסעת העירה. אמת דיברתי, ואף־על־פי־כן שיקרתי.

האוטובוס אספה ונסע. היתה יושבת במקומה בין האנשים אשר באוטובוס המתמלא נוסעים מתחנה לתחנה, מתייסרת בחשאי ומתדיינת עם עצמה. ודמותו האבהית, הבוגרת והנבונה של הרוקח ניצבה מעליה מחרישה, חסרת־אונים, מצפה.

קראו לו מיכה לוין והוא עלה ארצה לאחר מלחמת־העולם. את השפה רכש לו במהירות מפתיעה, אך במבטאו עדיין נשמעו עקבות היגוי של שפה אחרת. אשתו וילדיו נספו בגיטאות. עד כאן נודע לה מפיו בשעות של רצון, לפי שבדרך־כלל היה שותק את עברו ומבליעו; לא משום שביקש להעלימו ממנה, אלא משום שלא רצה להעמיסו עליה. פגישתם העלתה והצמיחה קומה שנייה בחייהם. ששניהם, כל אחד לחוד, ידעו נסיונות וכשלונות ואכזבות. בוגרים ונבונים היו באהבתם החדשה והפתאומית שפקדה אותם כמתת וכחסד לאחר שבסתר־לב כבר השלימו עם היעדרה.

פעם ראשונה שבאה לחדרו עדיין מהססת היתה. חדרו נאה היה. ריהוטו השרה עליה אווירה טובה של קרבת־לבבות; ניכר בו מיד שאינו כאותם חדרי־רווקים שקצתם חדר של נזירים וקצתם חדר של הוללים. חדרו של מיכה לוין היה חדרו של אדם שנתרווח לדוּר בו לאחר שנתנסה בנסיונות הרבה. הוא הקיפה בהרבה חיבה כבושה ומהוססת והיא צמחה ועלתה מתוך חיבתו ונעורים רחוקים שבו והתעוררו בה. ואחר־כך, כאשר נצמד אליה, זרועותיה על עורפו וגופה בזרועותיו, לחש חרש על אוזנה והבל־פיו חרד לתשובתה:

‘את בטוחה שאת רוצה בי?’

והיא, כמתגוננת, כמבקשת להציל נכסים אבודים של מושגי הגינות שהורגלה בהם, הניעה ראשה לשלילה, או־אז החליק מגופה ושעה קלה שכבו שותקים וכפו ליטפה חרש את שערה.

‘אינני נער’, דיבר אל האפלה וזרועו תחת עורפה, ‘כבר אינני נער. אין לי כל טעם בזה אם לא תרצי בכך בכל מאודך’.

ואצבעותיו ליטפו כל העת את הפנים הצמודים לזרועו, את הרקה ואת גבת־העין ואת האף.

לא היתה כל תרעומת בדבריו. דינה הקשיבה לו חרש, פניה צמודים לזרועו. עזרא מעולם לא דיבר כך אליה. מעודו לא החשיב ככה את התייחסותה אליו. שמישהו ייחס חשיבות מרובה כל־כך להרגשותיה ולתשוקותיה; שמישהו כל כך יהיה מעוניין בהן; שמישהו יהיה אנושי ונבון ובוגר כל־כך בתאוותו. ושוב, כמו לפני הרבה הרבה שנים, היתה ילדה קטנה ואהובה שמלטפים אותה וחומלים עליה ומוחלים לה. בלי משים פשטה פיסת־ידה על חזהו. יש לו חזה רחב ושעיר. אני אוהבת חזה רחב ושעיר. עד־מה האיש הזה מבין, הרהרה ולבה3 התפעם בה באפלה. פיסת־ידה נגעה במצחו ובפניו, החליקה על בטנו ועל מתניו. תפס את כף־ידה והטביע נשיקה בפנימה. מעולם לא עשה כך עזרא, מעולם, מעולם. והיא משכה אותו אליה והצמידה ראשו בין שדיה והיתה מחליקה והולכת על שערותיו.

מן האופן שבא אליה, ידעה שהוא לא רק מתאווה לגופה, אלא גם אוהב אותו. בחמימות, בעדנות רבות, בחיבה ובחמלה. מגעיו הולידו המון תודה בלבה. כל מקום בגופה נפקח לחיים וכל מגע שלו הפיח חיים ותשוקות באבריה. הוא נהג בה בביטחון יפה, כבוש, שאינו מתרברב, והיה מגיד את עצמו בענווה בכל תנועה ובכל מגע, בכל מבט שנתן בה ובכל אמירה שאמר. לא ביקש להוכיח בה כל מעשי־גבורה, כדרך שביקש עזרא. מן האופן שלא שיקר לה בלטיפות־סרק, ידעה שהוא אוהב את גופה באמת ובתמים גם לאחר שמילא את תאוותו. מן האופן שאהב את גופה לאחר שבא על סיפוקו ידעה את האופן שהוא אוהב אותה ואת חייה; שהוא נזקק לה ולאהבתו אותה, שהוא כורע עליה כעל מקור של חיים, של אמונה ושל תקווה.

‘כל־כך משונה’, לחשה.

‘מה?’

‘היתה לי הרגשה משונה, כאילו…’

‘כאילו מה?’

‘כאילו אני ילדתי אותך’.

הזרוע שלו אימצה חרש את ראשה אל חזהו.

מה אני יכולה לעשות, מה אני יכולה לעשות, הוסיפה והתייסרה כשירדה מהאוטובוס והלכה אל ביתו. אינני אוהבת את עזרא ומעולם לא אהבתיו. עכשיו אני יודעת, עכשיו אני יודעת. אפשר נוח לי שחזר אלי, ובהתחלה אפילו ייחלתי לשינוי הגדול שיבוא בחיי עם שובו. אך שום שינוי לא בא.

מעודה לא פירשה לעצמה מה שינוי מבקשת היא שיחול עם שובו של עזרא, אך את אשר ביקשה, הכיל כל תקוותיה של אשה. ואילו את אשר השתרר עם שובו, לא היה אלא שלום־בית בלבד, ללא אושר וללא שמחה. אמנם, אמנם, תחילה קיבלה אותו בתקווה, אך תקווה זו העלתה ירוקה, לא בגינו של עזרא, אלא בגין לבה־שלה שלא נענה לו. ביקש שתחזור אל ביתם, חזרה. קצת בגלל רונית, קצת מתוך חובה וקצת מתוך תקווה שאולי, אולי. סבורה היתה שתמצא בלבה את ההיענות הדרושה. אך נראה שרצון טוב וכוונות טובות אינם מספיקים. עתה מאוחר מדי, מאוחר מדי. אף־על־פי־כן, אפשר שהכול היה נגמר איכשהו, לולא פגשה את מיכה לוין, אך עכשיו אני יודעת, עכשיו אני יודעת. חיי־שלי מוותרים והולכים על עצמם, כל הזמן, כל הזמן.

כך היה וכך יהיה גם עכשיו. כל פתרון אחר אינו מסתמן. כיצד הכול בא שלא בעִתו; לוּ נזדמנה עם מיכה שעה שהיא ועזרא היו מסוכסכים ומפורדים. אבל לא, הם נפגשו דווקא עכשיו, כאשר עזרא מתרצה לה ומבקש לשוב אליה באורך־רוח, מצפה בענווה לכל חיוך שוחר־טוב שעל פניה, לכל אות ורמז לקִרבת־לבבות – דווקא עכשיו הוא נמצא לה, האדם האחר, וחסד האהבה פקד אותה כמתת. הן מחמת מיכה לוין נתעכב שובו של עזרא.

עכשיו היא מוליכה שולל לא את עזרא בלבד, אלא גם את תקוותיו ואת מבטחו בה. שהיא יודעת ואינה מגידה לו שאין תקווה לייחוליו. עלי להגיד לו וחסל. כך וכך, עזרא, אין למה לייחל. הבה נהיה נבונים ואמיצים ונסיק את כל המסקנות.

לא לא. אסור לי ככה להתאכזר אליו. אסור לי לשחוט את תקוותיו בתער אושרי. איני רשאית לפגוע בו ככה ולהכאיב לו וככה להרוס את תקוותיו, שעה שהוא רואה את עצמו חוזר בתשובה אלי ואל כל הדברים האחרים. אז מה אני עושה? מעדיפה לרמותו, להוליכו שולל, אותו ואת תקוותיו.

וכדי למחות מעליה את נקיפת מצפונה, החלה מטפחת בקרבה בעקשנות יתירה את דמותו של עזרא הקודם, כפי שהוא זכור לה מן הימים שהיו מסוכסכים ומתקוטטים. כביכול משכה מכאן הצדקה למעשיה. אף־על־פי שכבר לא נצרכה להצדקה זו, כיוון שהפעם מנוי וגמור עמה להפסיק את יחסיה עם מיכה לוין ומטעמים שהמלחמה הולידה אותם.

וככה באה אליו, מתייסרת, מייחלת, נאבקת עם אושרה ועם הרגשת האשם שאושר זה עצמו מוליד בקרבה. מיכה לוין וחדרו קלטו אותה בחמימות, והדלת נסגרה אחריה.

עכשיו היתה בפנים. מיכה לוין היה שליו ורגוע בחדרו. ניכר מיד שהחדר ואופן ריהוטו נכנעים לטעמו ולמרותו. אף־על־פי־כן לא נתרגל לה החדר ולא נתביית להרגשותיה. מצד עצמו היה ערוך בטוב־טעם, וחמימות נעימה נתנשבה בין כתליו. ספה עמדה לאורך הכותל שממול, וארון לאורכו של הקיר בניצב לו. בפינה שמן הצד עמדו כורסה, כסאות אחדים, שולחן קטן ועליו מוכנים וערוכים קומקום חשמלי ומערכת כלי־קפה.

‘נשתה קפה, נכון?’ אמר ונעץ את תקע־החוט לתוך השקע שבכותל. נתנה עין בקומקום וידעה שמילאו מים קודם בואה.

ידיה בכיסי־מעילה, הטילה פסיעה בחדר ועיניה הקיפו את כתליו וראו שהם חשופים. החלון היחיד שבחדר היה נטול וילון. במקום שהתגורר עם אשתו נשתלשלו ודאי וילונות על כל החלונות, וילונות כבדים, מאלו שמקובלים בחוץ־לארץ. הריני ניצבת בקומה השנייה של חייו ומבקשת לחדור פנימה לתוך הקומה התחתונה הקודמת שלו, הרהרה, אבל הוא כל־כך מצניע אותה ומרחיק אותי ממנה.

‘את מסתכלת בכתלים אלו כאילו רואה אותם לראשונה’, אמר מיכה לוין שבא מאחוריה ועמד אצלה וקומתו נמוכה מעט מקומתה.

‘או לאחרונה’, אמרה.

עיניו המימיות וההוזות הסתכלו בה, אך היא לא ראתה את מבטן.

‘תני לי את מעילך, דינה’.

‘אני מסתכלת בכתלים ומהרהרת לי מפני־מה איני רואה עליהם תמונה של אשתך’.

מיכה לוין הניח את מעילה על הספה וחזר ועמד אצלה.

‘איני חושב שנוהגים בימינו לתלות תמונות של בני־משפחה על הכתלים’.

‘אבל נוהגים להציבן על השולחן, לפעמים. לא ראיתי תמונתה על שולחנך’.

‘לשם מה?’

ככה. וכי אין בני־אדם רגילים להציב תמונות יקיריהם לנגד עיניהם?'

‘איני רוצה לחיות בזכרונות’.

‘אני אשה איומה ונוראה, סלח לי שדיברתי ככה באשתך’.

משך בכתפו ובגבת־עינו כאחת ואצבעות־ידו שנפשקו, ביטלו מראש כל צורך בסליחה.

‘ידעתי שתסלח, אתה כל־כך נבון’.

‘האומנם?’

‘בהחלט. ומי שנבון הוא גם סולח, נכון?’

‘הכרתי אנשים חכמים שהיו רשעים גמורים’.

‘משום־כך אני אוהבת אותך’, התעלמה מהערתו, ‘כל־כך טוב לחוש שאת מחוּלה מראש’.

חפן את פניה בכפותיו ומשכה אליו.

‘ו…’

‘ו… מה?’

‘כלום. עתה עלינו להיפרד. למה לא באת קודם?’

‘הייתי בחוץ־לארץ’.

‘למה לא באת תיכף ומיד למרפאה של השכונה שלנו?’

‘לא ידעתי שאמצא אותך כאן’.

יכולת לשער שתמצא אחת, לא חשוב מי'.

‘ייתכן’.

‘ודאי שהיית מוצא אחת’.

‘כבר את מתחילה לקנא באחת שלא היתה ולא נבראה?’

‘אינני מקנאה, מיכה. אני שמחה שפגשתי אותך. כל־כך, כל־כך. אתה לא מתאר לעצמך. פשוט, בושה לדבר על כך. למה לא באת לפני שנים? עכשיו הכול נגמר’.

‘למה?’

‘כבר אמרתי לך. הקומקום רותח’.

מזג את הכוסות. הביא מן הארון צלחת עם עוגיות ושוקולדה. עתה ישבו שניהם ליד השולחן הקטן ושתו קפה. החלון היה מאופל ושמשותיו לא נראו. דינה צִמצמה ברכיה וחייכה חרש לעצמה.

‘מותר לשאול מפני־מה אנחנו מחייכים?’

‘טוב ככה לשבת אצלך ולשתות קפה. הייתי רוצה להרגיש את עצמי כמו בבית. אבל זה איננו הבית שלנו, אני יודעת’.

‘זה הבית שלנו, דינה’.

‘זה איננו הבית שלנו. זה החדר שלך ואני באה אליו בהיחבא, כמו הנפקות והנשים הסוטות מאז ומתמיד’.

‘אל תדברי כך, דינה’.

‘לא חשוב כיצד אני מדברת. זה ככה ואלף פעם ככה. אתה מעורר בי פשוט כעס, משום שלא באת קודם. אתה גרמת לי את כל הסיבוך הזה’.

‘הצעתי לך להיחלץ ממנו’.

‘אני יודעת, אני יודעת. אבל עכשיו אי־אפשר’.

‘מדוע? הן כבר דיברנו על כך, דינה. בואי את והתינוקת ונתחיל מחדש. הביטי: אני יודע שזכרונות יכולים להכריע אדם, לכן אין אצלי תמונות. אני מתחיל הכול מחדש, כמוך. בואי נתחיל יחד, דינה’.

‘אתה זה עניין אחר. אתה נאבק עם זכרונות בלבד. ואני זה עניין אחר. עליך להבין, ידידי. לא אוכל לפגוע כל־כך בעזרא. בשום פנים’.

‘מדוע? ולחיות בשקר וברמאות, מוטב?’

‘לא. אבל זה לא משנה. לא אוכל להיות אכזרית כל־כך כלפיו. בייחוד עכשיו’.

ולהוליך אותו שולל? ומה זאת אומרת עכשיו?'

‘עוד מעט אסביר לך. עליך להבין אותי ולהקל עלי. אלוהים, מעולם לא דיברתי כך אל איש. אני פשוט לא מכירה את עצמי. תמיד נדרשתי להיות החזקה, המבינה, הסומכת אחרים. עכשיו אני מרגישה את עצמי כמו נערה קטנה. אני חושבת שאתה אשם בזה שככה אני מרגישה. כל־כך טוב להרגיש פתאום את עצמי כמו נערה קטנה, אין לך מושג’.

‘יש לי מושג’.

ליטף את ראשה וחזר וליטף אותה בראשי־אצבעותיו שהיו רכות ואוהבות. אף־על־פי־כן חסר־אונים היה להושיע לה. נחלצה ממנו וקמה על רגליה.

‘כיצד אני משתטה לפניך?’

‘נחמד’.

‘גועל־נפש. אשה בגילי, אם לילדה, שככה תשתטה’.

‘זה נחמד שאת משתטה כך’.

‘מדוע לא הופעת קודם, מדוע, לכל הרוחות, לא הקדמת את עזרא, מדוע! מדוע! מדוע!’

נְטָלָהּ בזורעותיו. הכוסות עמדו על השולחן הקטן, שיירי הקפה בתחתיתן. האור החריש מתחת לאהיל. הם היו שלמים עם עצמם ולא עלה בדעתם לכבות את האור. עיניה היו פקוחות אליו ועיניו הסתכלו בעיניה. שעון שעמד על המדף תקתק את קצבי דקותיו ברמה.

‘שוב היתה לי הרגשה כזאת’, לחשה.

‘כיצד?’

‘כאילו אני יולדת אותך’.

צנף את ראשה תחת זרועו והחריש. דינה כיווצה את רגליה והיתה שוכבת צנופה בצדו וראשה קצתו על זרועו וקצתו על חזהו. היא לא ישנה, אבל עיניה היו עצומות ומנומנמות ומיכה לוין שכב פקוח־עינים, פניו כנגד התקרה, והיו לו הרהורים משלו והשוואות משלו.

בושה וכלימה, הרהר. החיים אוהבים אותי ומפנקים אותי. זכיתי במה שאחרים לא זכו ולא יזכו לעולם. מזל הוא שנתמזל לי. כמעט חטא הוא להיות מאושר כל־כך. לו היה אלוהים בשמים, הייתי מתפלל אליו ומבקש שימחל לי את אושרי.

וכי יכול היה להעלות על הדעת שיינצל ויהא שוכב בצדה של אחת דינה ויהרהר בתעלות־המדמנה ובגוויות הצפות בהן? הן המרד הובס ולא היתה כל תקווה להינצל. בזכות מה ניצל הוא ולא ניצלו חבריו? במה הוא עדיף על האחרים? לא שיער שייתכנו עבורו חיים כתיקנם. לא העלה בדעתו שביום מן הימים יוכל לאהוב אשה באורך־רוח, בתקווה, בעתיד. שיוכל לאהוב אשה כאהוב חיים. האומנם יד המקרה הצילה אותו? כלום המקרה הוא האל החדש ולו הוא חייב להודות ולסגוד? שאלות של איוולת, אני יודע. ואף־על־פי־כן היתה תחושת האשם מייסרת אותו בחשאי. מה זכות עמדה לו? מה זכות עומדת לו לקרוע אשה מבעלה? זכות האהבה, וכי היא בלבד מספיקה? היא, הרכה, השוחרת־שלום, המביאה אחדוּת בין הקרעים, המאחה את האדם עם עולמו, האומנם פניה אכזריות וטורפות כל־כך?! הצעתי לדינה לעבור ולגור אצלי. בזכות מה? את בעלה מגייסים, ואותי משאירים בעורף. אני חיוני, אמרו לי. גם במלחמה אהיה חיוני, אמרתי להם. בהחלט, השיבו לי, אבל אי־אפשר להשאיר מרפאה בלי רוקח. כשנצטרך נקרא לך. ככה זה. את בעלה מגייסים ואני מתעלס עם אשתו.

דינה פקחה עין אחת ואחר־כך שנייה וחזרה ועצמה את שתיהן.

‘לא אפריע לך’, אמרה.

‘אינך מפריעה לי’.

‘אתה שקוע בעולמות שאיני יודעת עליהם דבר, אך אני לא אפריע לך’.

‘הרהרתי בכל מיני דברים’, אמר.

‘במה?’

‘בכל מיני דברים’.

הזדקפה וישבה. תוך כדי כך ראתה שחולצתה פרומה והחלה מתקנת את לבושה, בישיבה.

‘אתה משתדל מאוד להעלים את עצמך’, אמרה בתרעומת, ‘בגללך אני נעשית סקרנית ואני מטרידה אותך בשאלות. אני רוצה לדעת דברים שאינני יודעת. ואז, כאשר אראה אותך שקוע בהרהורים, אהיה משערת במה אתה מהרהר, ולא אטריד אותך בשאלות’.

‘כבר אמרתי שאיני נוהג להציב תמונות־זיכרון על שולחני’, התחמק.

‘אין זה היינו־הך’.

‘קראת את הספרים המספרים על מורדי הגיטאות?’

‘קצת’.

‘ובכן, דברים בדומה למה שקראת אירעו גם לי’.

‘שיערתי כך. אבל סבורה הייתי שלכל אחד שבילו־שלו בתוך המאורעות’.

‘ודאי’.

‘אתה יודע, כאשר נודע כאן סופו של המרד, תלו בעיר דגלים שחורים’.

‘איזה דגלים שחורים?’

‘תאר לך עיר שלמה מניפה על בתיה דגלים שחורים. יצאתי לרחוב וראיתי דגלים שחורים תלויים על כל בית. אתה מתאר לך את המראה הזה? דגלים שחורים על כל בית! אפילו עכשיו, כאשר אני נזכרת, עוברת חלחלה בגופי’.

שילב זרועותיו למראשותיו והחריש ופניו אל התקרה. הסתכלה בו, ורק עתה ידעה שנהגה בקלות־ראש ופגעה איפה־שהוא בזכרונותיו.

‘סלח לי’, לחשה.

‘דגלים שחורים על כל בית?’ התפלא.

כיוון שהמשיך לדבר בזה, חזרה ודיברה אף היא.

‘כן’, אמרה, ‘על כל הבתים. זה היה לאחר שנתקבלו הידיעות הראשונות שהמרד שלכם הובס’.

‘באותם ימים עדיין שוטטנו בין החורבות העשנות. בימים התחבאנו בשרידי הבונקרים ובלילות חיתלנו את כפות־רגלינו בסמרטוטים ויצאנו לשוטט על־פני ההריסות לחפש מזון ומים’.

‘ואשתך היתה כל הזמן אתך?’

‘לא. היא נפלה לפני־כן. בימים ההם… מה פתאום אנו מדברים בזה?’

‘סלח לי, אני אשמה’.

והיא קפצה על רגליה ועמדה על הרצפה בגרביה בלבד, ללא נעליים. יישרה את שמלתה ותיקנה את שערותיה. בדומייה שנשתררה שמעו שניהם את תקתוק השעון שחזר לקצוב לזמן את שניותיו. הסבה ראשה וראתה שהשעה מאוחרת. דחקה את כף־רגלה לתוך נעליה, כופפה את ברכה לאחור וסייעה באצבע לקרסולה להידחק לתוך הנעל. תוך כך הרהרה שהיא מכינה עצמה לשוב הביתה ונזכרה בעזרא ובדברים שייחסה לו. פיה נתעוות במורת־רוח, ובהיסח־הדעת נתמלטה ממנו הברה חסרת־סבלנות שנשמעה כמין אנחה.

‘איזה זיכרון רע עלה על לבך?’

‘לא כלום. זו הנעל שמתקשית לעלות על הרגל’.

‘זו לא הנעל. איזה זיכרון רע עלה על לבך?’

‘כלום. אמרתי לך שאני איומה ונוראה. מדברת רעות בעזרא ואחר־כך שבה הביתה ושם הוא נמצא והוא אבי הילדה שלי’.

‘לא דיברת בו רעות’.

‘אולי לא. אבל השוויתי כל הזמן את שניכם זה לזה’.

‘אולי נפתור את הכול בדרך שהצעתי אני?’

‘לא לא, ודאי שלא’.

הוא נינוח בכורסה, ליד הכוסות הריקות, פשט ידו והטיל לאחת מהן את אפר־סיגרייתו. מעילה על זרועה, באה דינה וישבה אצלו. נטלה כף־ידו בכף־ידה והסתכלה בה בתשומת־לב. שוב לא היתה האשה המשתטה והמתייסרת והשמֵחה חליפות ולסירוגין, עתה היתה שקולה בדעתה, כבדת־ראש, בוחנת בעיון בכף הגברית המוטלת בין כפותיה. כף זו עשתה כל מיני מעשים ועכשיו היא יוצקת תרופות לבני־אדם ונחה, כלאחר עמל רב ותלאות, בתוך כפותיה־שלה. והיא נשאה את הכף אל פיה והטביעה נשיקה בצד־הפנים שלה, המחוספס והגברי.

‘שמע, מיכה. יש בדעתי לומר לך משהו. שמע. שום דבר לא השתנה, לא ביני לבין עזרא ולא ביני לבינך. אבל עלינו לחדול להיפגש. חכה, תיכף אסביר לך. בדרכי לכאן היו לי שיקולים וכבר החלטתי. עזרא מגויס עכשיו חלקית וקרוב לוודאי שעוד מעט יגייסוהו בכלל. שמע’.

והיתה מסתכלת בו במבטים רציניים ושהויים, שלא ראה בעיניה עד כה, ואצבעותיה שיחקו כל העת בכפו.

‘ובכן, זהו. קצת הוא כבר עכשיו מגויס. ואני רואה אותו יום־יום יוצא אל העמדות ואינני יכולה להוליכו שולל. השתדל להבין. כשאני רואה אותו ואת כולם כיצד כל אחד עושה את שלו בתוך המלחמה הזאת – אינני יכולה, אני פשוט לא יכולה. אינני יודעת כיצד להסביר לך. אני רוצה שתבין, אינני מבקשת להיות צדיקה כלפי עזרא דווקא’.

הוא החריש. ידו האחת מוטלת על ברכו, השנייה בין כפותיה של דינה. דינה לטפה חרש את כף־היד ואת הזרוע הגברית עד למרפק וקצת הלאה, עד למקום שהשרוול היה מופשל.

‘אינני נערה’, פתחה שוב, ‘כל ימי עברו עלי ככה, בלי אהבה ומתוך מאמץ יחיד להסתגל אליו. בכך, ובכך בלבד ראיתי את טעם חיי. עלוב למדי, לא? גם אני חושבת. יום שלא התקוטטנו הייתי מאושרת. עכשיו אין אנו מתקוטטים, אבל אין לנו שמחה בבית שלנו. והנה הופעת אתה ופקד אותי מה שלא היה לי כל חיי. אך הכול נראה מסובך כל־כך, מעיק ומאשים, כמו חטא’.

‘אין בזה כל חטא’, אמר חרש.

‘אני יודעת, ידידי, אני יודעת. ואף־על־פי־כן, דווקא עכשיו, כאשר כל אחד עושה את שלו בתוך המלחמה ומוותר ומקריב משהו, ואנשים נופלים ונפצעים בה, דווקא עכשיו אפנק את הרגשותי? אטפח את המשאלות שלי? דווקא עכשיו? ועזרא מגויס בתוך המלחמה הזאת ולהגיד לו גם־כן אי־אפשר. זה יהרוס אותו לגמרי. עלינו לא להתראות יותר, מיכה. אבל אני רוצה שתדע, כל אלה הם שיקולי בשכל הקר שלי. לעצם העניין לא השתנה דבר, לא ביני לבין עזרא, ולא ביני לבינך’.

חזרה והצמידה את כף־ידו לשפתיה וקמה על רגליה. מן המקום שישב ראה כיצד היא לובשת את מעילה והיא נבוכה ומהססת מעבר לכל שיקוליה. הבין אותה למעלה מן המשוער, אף־על־פי שראה, כמובן, את האיוולת ואת חוסר־המשמעות שבטעמיה ובשיקוליה. כמוהו כמוה. הרגשתה כהרגשתו כלפי חבריו.

‘טוב’, אמר, ‘אני מכבד את שיקוליך, דינה. מן־הסתם יש לך צורך להיות צודקת וטהורה כלפי המלחמה, אני מבין’.

ושוב עמדה לפניו במעילה, כמו בבוֹאה. מיכה לוין קם על רגליו ואחז במרפקה.

‘אבל תבואי, לפעמים? למרפאה, אני מתכוון’.

נצטחקה ונשקה לו.

ואחר־כך הלכה.

ושוב עברה על־פני האור האדמדם שדלק חרש בצד מבוא המרפאה והודיע בצניעות על מקומות־מגוריהם של הרופאים התורניים, אך הפעם עברה על פניו ברגל קלה.

מעבר לדממה שהילכה ברחובות השקטים נשמע כל הזמן פצח־יריות. פעמים יחידות, פעמים צרורות־צרורות. שוב מתחוללים קרבות בירכתי העיר ובפרברים, כמעשה לילה בלילו.

סמוך לדלת־ביתה השילה נעליה מרגליה ונכנסה חרש ובזהירות, לבל תעיר את הישנים. הדליקה אור בפרוזדור וראתה מרחוק את ראשו של עזרא על הכר, את השמיכה השמוטה, את פיו הפעור שהשמיע נחרות חרישיות וקצובות. אדם הישן שנת־ישרים לאחר עמל־יומו. הניחה את המעיל על כיסא ונכנסה אל רונית. קצת מן האור שהדליקה בפרוזדור הגיע גם לכאן והיא גחנה על־פני מיטתה של התינוקת שהיתה מכורבלת בשמיכתה, ראשה שמוט על הכר. כיסתה אותה בדאגה והרהרה בשעת מעשה: ‘סלחי לאמא שלך, בת, סלחי לאמא שלך על שככה היא נוהגת…’


 

פרק שלישי

בנסוע הטנדר השותק ברחובות־העיר, ישבו אמהות בשדרותיה ובגניה וילדים שיחקו בחול ובכדורים. שמש של אחר־הצהריים היתה רכה וגוועת ונאספת ברוב הדר וגוונים. הדופן האחורי של הטנדר היה שמוט, והארון נשתרבב קצת החוצה. צעירים בחקי וכובעי־חקי לראשם ישבו שלושה מזה ושלושה מזה ושתקו אל המת אשר בארון. הרחובות סאנו את שגרתם דרך חולין, והטנדר עשה את דרכו, חוצה בתוך ההמולה של רכב ותרועה ושעט־רגליים שמילאו את כבישיו ואת מדרכותיו של הרחוב, ומכוניות רבות מכל המינים ומכל הסוגים נסעו לפני הטנדר ואחריו. אותה שעה שיחקו תינוקות בחול ובכדור, טפסו על הספסלים שבגנים ובשדרות ולא ידעו כי בתוך המלחמה הם משחקים.

בהתקרב הטנדר לשכונה, עמדו האנשים ממתינים ברחובה הראשי, קצתם על הכביש וקצתם על המדרכות. העצים והבתים ועמודי־החשמל הטילו לפניהם צללים ארוכים והאנשים הממתינים עמדו קצתם בצל וקצתם בשמש והתלחשו ביניהם בקולות נמוכים. כל הדברים הנחוצים נעשו חרש ובדממה. ליד בית־הספר עמדו המורים, וקומתו הגבוהה והשחוחה מעט של וייס הזקן התנשאה ביניהם. משקפיו עבי־הזכוכית נדחקו קדימה כמו עיניים הלהוטות לראות, צווארונו פתוח ושפתו התחתונה לחה ומשורבבת.

‘ובמתימטיקה! ובמתימטיקה!’ היה מפסיק דיבורו של אחר וטוען בדבקות, ‘במתימטיקה ממש עילוי היה. עתיד גדול ניבאתי לו במתימטיקה’.

‘אלא שרשלן גדול היה’, טען כנגדו מורה אחר, ‘מעולם לא היו מחברותיו מסודרות. נוהג זה שנהג במחברותיו הוציא אותי מהדעת, אבל תלמיד טוב היה’.

‘אני זוכרת אותו מכיתה גימ"ל’, הפטירה חרש, כמעלה תרומה צנועה, מורה אחת נמוכת־קומה ששערות־שיבה קלועות לה על עורפה.

‘אני יכול להבטיח לכם שב“ידיעת הארץ” לא היה שני לו בכל בית־הספר. כאשר יצאנו בסוף השנה לטיול בגליל, עמד במכונית וקרא בשמו של כל קיבוץ וכל יישוב. תענוג היה להקשיב לו’.

‘כנגד זה, בזמרה לא הצטיין ביותר’, טענה כמתחטאת המורה לזמרה.

‘לשיר אולי לא ידע, אבל היה משתתף בהתלהבות בכל ההצגות של בית־הספר, עד כמה שאני זוכר. הוא אהב מאוד להופיע ולדבר לפני הציבור. פעם אחת נשתכח ממנו הכתוב. עמדתי מן הצד ואתם יכולים לתאר לעצמכם כיצד פעם בי הלב. זו היתה הצגת־חנוכה, אם אינני טועה, וכל ההורים נאספו. והוא, לא־כלום, בו־במקום העלה מלים משלו ועד היום אינני יודע אם לא היו המלים שחיבר יפות מן המקור’.

‘מאז ומתמיד הצטיין בחיבורים’, טען וייס הזקן בהתלהבות, ‘נוהג הייתי לקרוא את חיבוריו לפני הכיתה, עד שיום אחד ביקשני לא לעשות זאת. “הם יודעים שאני יודע לכתוב חיבורים” – אמר לי’.

‘ואני זוכרת ציור אחד שלו’, אמרה מורתו מכיתה אל"ף, ‘פעם אחת צייר דמות משונה מאוד. שאלתיו: “מה זה?” השיב לי: “רציתי לצייר אלוהים, אך יצא אדם”…’

ככה עמדו המורים והעלו זכרונות, כל אחד פרקו־שלו, כל אחד פגישתו שלו עם חייו של זאב’לה, שהיה מוטל אותה שעה מת בטנדר שהסיעו דרך העיר ההומה אל השכונה. ומיכל עמדה לעצמה, קצת לידם של המורים וקצת פרושה מהם, מצומצמת ומחרישה במעילה, צופה אל הדרך. הללו מוריו ומחנכיו, ואילו היא חברתו מימי ילדות. לא זכרונות עלו בה, אלא אימה סתומה. כמעט כל בני־השכונה הלכו אל המלחמה, זאב’לה הוא הראשון שלא שב ממנה. אמרת ראשון, וכאילו פרצת פרץ לבאים אחריו. עד שהמוות לא פרץ אל השכונה שלך ולא פגע בחברים שלך, נתפתית להאמין שהוא שרוי קצת רחוק, במקומות שמתחוללים שם קרבות. ועכשיו, זאב’לה. עכשיו עלו בה זכרונות להפיג חרדתה. זכרה אותו כך וזכרה אותו אחרת, משולהב אחר הכדור והוא ילד, יוצא למסעו הראשון למצדה, תרמילו על שכמו והוא נער, יוצא עם היוצאים אל המלחמה והוא כבר בחור גדול. בליל־ההעפלה הגדול היה סגנו של שאוליק. שאוליק חיבבו מאוד. גם אני חיבבתיו. נדמה לי שפעם אחת אפילו ניסה לחזר אחרי. היא זכרה את פניו, את מבטיו, את אופן הליכתו: זאב’לה…

גם האנשים אשר עמדו שם ממתינים לארונו, זכרוהו כל אחד לפי דרכו. הרוקח זכר כיצד אמו של זאב’לה באה אצלו לקנות את המוצץ הראשון בשבילו. בעל בית־הקפה זכר את זאב’לה מן הימים שהיה ילד קטן ובא לקנות אצלו סוכריה על מקל. באותם ימים עדיין היה לו הקיוסק שאשנבו הרחב פנה לצד הרחוב. זאב’לה היה מזדקר על בהונותיו ומושיט מטבע שאינו יודע ערכה ומבקש סוכריה על מקל. סתם שכנים זכרוהו מתרוצץ עם שאר נערי השכונה, משולהב ומזוהם, כנף־חולצתו משורבבת והשנייה תחובה איכשהו במכנסי־ההתעמלות התכולים שלו.

היו עומדים ככה ומשיחים בו, מעלים כל פרט שזכרו, וחייו של זאביק עלו קטעים קטעים בזכרונותיהם של אנשים רבים. כאשר אדם מת, הוא מתחיל לחיות בבת־אחת בלבם של אנשים רבים.

אהרון אהרוני, לבוש חקי, כדרכו, עמד במבוא השכונה מוקף קשישיו ושאר בני־השכונה שנוהגים להיקהל בערבים ליד הספסל הירוק של תחנת־האוטובוסים הסופית, ודשו בפרטי הנסיבות של נפילתו.

‘הוא היה בתוך המשוריין או על הגבעה?’ התעניין לדעת איש אחד.

‘במשוריין’, פסק אהרוני, ‘שעה ארוכה לחמו בתוך המשוריין הזה. אחר־כך החל המשוריין לבעור והם ביקשו לקפוץ ממנו. אך מבחוץ ירו עליהם והם בכל־זאת קפצו, כי המשוריין בער ולא היתה להם ברירה. ו…’, ואז ראה את הטנדר נוסע ומתקרב, ונשתתק.

כל הלחישות נשתתקו. נרעשים וחרדים ראו את הטנדר מאט מהלכו ונכנס לרחובה של השכונה, להשיב לה את בנה הראשון שנפל במלחמה. הנהג שרבב ראשו לשאול מה את הנקהלים. מיד קפץ אהרון אהרוני על כבש־המכונית ואמר: ‘סע ישר’.

דינה ירדה למטה, רונית בזרועותיה, ועמדה והלכה אצל בלומה. אנשים הגיפו חנויותיהם ועמדו על שפת־המדרכה, מסתכלים דומם בטנדר הנוסע לאטו ובחיילים שישבו זקופים ודמומים כמשמר־כבוד לאורך דפנותיו, שלושה מזה ושלושה מזה. כולם היו נרגשים ושותקים. אמהות ואבות, שבניהם יצאו אל המלחמה, עמדו תחתיהם קפואים וחרדים, כביכול הבנים כולם מוטלים לפניהם בארון הזה.

מעבר מזה, כבושה ונבלעת, עמדה לעצמה נערה תמירת־גו, ועיניה היפות הביטו בלווייה הנעה וקרבה לאטה. איש לא פנה אליה בדברים והיא עמדה לעצמה וראתה כיצד הלווייה עוברת חרש על פניה.

זה המוטל בארון היה בא אליה, תחילה בהיסוס, בביישנות, בתקוות ובכל מאודו, בדחילו הגדול והנבוך של נערים אוהבים; ואחר־כך, כאשר השיבה אהבתו ריקם, היה חוזר ובא, אף־על־פי־כן, ופניו הלא־יפים היו אטומים ועִקשים באהבתו. והיא היתה נשמטת ממנו באותה אנוכיות כנה ואכזרית אשר לנערות היפות.

היא עמדה עכשיו וגבה אל עמוד־החשמל, כמוקעת, וידיה נשתלבו וחִבקו את העמוד שמאחורי גבה, וראתה כיצד מוליכים אותו לקבורה. היא לא חשה כל חרטה ואף הרגשת־אשם כלשהי, רק נסערת היתה ונבוכה למראה מותו של נער שאת אהבתו השיבה ריקם.

הטנדר נע לאטו ועצר ליד בית־הוריו. עכשיו הלכו כולם מן המדרכות ונקהלו ליד הטנדר. אביו של זאב’לה יצא מן הבית, נמוך־קומה, צנום, קודר. זרועו לפתה בחוזקה את כתפה של אשתו, שנגררה בצדו ובכתה חרש. עיניהם של ההורים היו מושפלות וכולם הביטו בהם. ככה הוליך אבא של זאב’לה את אשתו אל הטנדר וכל הקהל הסתדר והלך אחריהם. אהרון אהרוני בראש קשישיו שצעדו בשלשות קצובות, כולם בחקי, אחריהם מוריו ומחנכיו של זאב’לה, אחריהם הרוקח. והלכה גם בלומה, ודינה, רונית בזרועותיה, ושפטל, וכולם כולם.

לאִטה לאִטה התקדמה הלווייה. בדרך הזאת הביאה אותו אמו מבית־החולים והוא רך נולד, כאן היה עובר יום־יום בדרכו לבית־הספר, והנה באותו כביש עצמו מוליכים אותו עכשיו בדרכו האחרונה.

ליד המבוא של בית־הספר נשתהתה הלווייה, ווייס הזקן נשא דברי־הספד. האנשים עמדו על הכביש ועל המדרכות דוממים ומחרישים. ורוח נתאוושה ועננים קלים ריחפו במרומים. מן הצד נשתהתה מכונית־משא עמוסה לוחמים בכובעי־גרב, שהמתינה עד עבור הלווייה. האב השכול לפת כל הזמן את כתפה של אשתו, האשה הליטה את פניה בחזהו והיתה מתייפחת חרש.

מבית־הספר נעה הלווייה והתקדמה לעבר הכביש הראשי. פועלים שחזרו אותה שעה מעבודתם, נצטרפו אליה. דינה ובלומה הלכו כברת־דרך ואחר־כך שבו אשה לביתה. כיוצא בזה עשו גם אחרים, אך מרביתם עלו על המכוניות שהמתינו לאורך הכביש הראשי ונסעו לבית־העלמין.

בבית־העלמין נמסר טקס־הקבורה לאנשי החברה קדישא. הללו היו מסתובבים ומקשקשים בקופסאותיהם, למגינת־לבו של הקהל. השמש כבר לא נראתה, אך בהירות צלולה של טרם־חשיכה עמדה בבית־העלמין. האנשים התפזרו בין תלוליות הקברים והיו קוראים, בהיסח־הדעת, את השמות החרותים שם על המצבות. בלי משים חיפשו שמות של מכרים, כחפש החיים את המתים.

מיכל עמדה בריחוק מקום מן הקבר החדש, קוראת בהיסח־הדעת את אשר חרות על המצבות. כל האנשים תחת הקברים האלה היו פעם חיים. כמונו. כמו שאוליק. כמו שהיה זאב’יק. זאב’יק היה כמונו, עכשיו יהיה כמו האנשים הקבורים תחת המצבות האלה.

מרחוק עלה מלמולו של האב שאמר קדיש. בלחש בלחש, בקול רווי דמעות. אשתו לא עצרה כוח והתייפחה עתה בקול גדול: זאב’יק! זאב’יק!

עכשיו יהיה זאב’יק כמו כל האנשים הקבורים תחת המצבות האלה. כל־כך הרבה אדם מת כאן. זאב’יק… כל־כך הרבה דברים מתים באיש שמת. כל־כך הרבה פגישות, ומחשבות, ואהבות, ותשוקות, ואכזבות ושמחות ובני־אדם שראה ושיחות ששוחח ולילות שאהב וכל האנשים והשמות והמבטים שהביט ודברים שאמר וחיוכים שחייך – הכול הכול הולך עכשיו למות באיש האחד שמת. וגם כל הדברים הרבים שעמד לעשותם וכבר לא יעשה אותם. וחלומות שחלם, חלומות של יום וחלומות של לילה, וכל הדברים שאמר ופרצופים שזכר וחרטות שהתחרט ומחשבות שהגה ומכתבים שכתב וזכרונות שזכר ופרחים שהריח ונערות שחיבק – כל החיבוקים האלה וכל הדברים האלה מתים עכשיו בנער זה שמת.

ונשתקעה והלכה בתחושה זו של חידלון וכליה, וכבר לא הרגישה את עצמה קיימת, כאילו היא עצמה מתה החושבת על הדברים שהולכים בה למות.

ואז נגעה כף־יד בכתפה והיא הסבה פניה וראתה לפניה את שאוליק. הוא ניצב גבוה על רגליו, לבוש מעיל־רוח והרוח בשערותיו.

בדמדומים הגוברים ראה את עיניה הקרועות אליו בחרדה ובזעקה. בימינו חבק את כתפה ושמאלו לטפה חרש את זרועה וככה עמדו שותקים בין הקברים, נושמים ובריאים, וכפותיה של מיכל מששו את מותניו ואת חזהו. היא מתבגרת בחרדות כמו שאנחנו בקרבות, הרהר שאוליק.

‘כל־כך טוב שבאת’, לחשה.

‘נחלצתי איכשהו לכמה שעות’, הסביר.

‘היית כבר אצל אמא?’

‘לא, ראיתי את הלווייה מרחוק, ובאתי ישר לכאן’.

‘קח אותי מכאן, שאולי, אחרת אני מתה’.

אותה שעה נסתם הגולל, והאנשים פנו אל השער. שאוליק חפן את מיכל בזרועו והוליכה החוצה, מדלג עמה על תלוליות הקברים.

‘כל־כך טוב שבאת’, חזרה ואמרה.

בחוץ הוליכהּ אל הג’יפ שעמד בקצה המדרכה.

‘באת בג’יפ’, קבעה.

‘כן’.

‘שאולי’.

‘כן?’

‘החשבת פעם מהו שהולך למות באדם שמת?’

‘אל תחשבי על כך’.

‘למה?’

‘ככה’.

‘זה נורא’.

‘עלי. אביא אותך לשכונה’.

‘ואתה?’

‘עלי לשוב מיד. בכל מקום הוכרז על מצב־הכן חמור וכל החופשות בוטלו. אך כאשר נודע לי שזאב’לה הלך, נחלצתי איכשהו. עלי’.

שאוליק התניע את הג’יפ ומיכל ישבה לידו. כל־כך טוב לראותו מחזיק בהגה, בכפותיו הגדולות, בנסיעתו המהירה והבוטחת, המתגנדרת כלשהו לראווה ברחובות ההומים. היא ישבה קלה ואזרחית, נשיותה מודגשת מאוד על־רקע מדיו הגבריים של שאוליק. שאוליק חש את מבטיה על זרועותיו והגביר מהירות.

‘אולי תסע קצת יותר לאט?’

שאוליק צחק והגביר מהירות על מהירות. מיכל החרישה. היא נהנתה, אמנם, מתחושת ההרפתקנות שהנסיעה המהירה העניקה לה, אך בה־בעת גם תמהה היתה אם אין המלחמה הופכת את שאוליק שלה לגנדרן הרפתקן שחצן המעמיד את חייו לראווה לנגד כל המסתכלים בו. המלחמה מעצבת את האיש שלה הרחק־הרחק ממנה, בכל המקומות ההם של הקרבות והמחנות, ואין היא יודעת כיצד הוא קם ומתהווה שם, מה דמות ותואר לו שם, בין חבריו שאין היא מכירה אותם, כיצד הוא נוהג בהם וכיצד הם נוהגים בו. והיתה משערת השערות וכבר החלה מהססת אם בבואה זו החקוקה בלבה, עדיין תואמת את שאוליק כפי שהיא מכירה אותו. אפשר אין היא אלא מחזיקה בעורו של נחש, שעה שהנחש עצמו כבר חמק לו הרחק הרחק בין הסלעים. אפשר גרם לכך הזקן המסולסל והגנדרני שעיטר את פניו.

שאוליק הבחין שהיא מעיינת בו ונתחייך.

‘בוחנת אותי אם עדיין אני שאוליק?’

‘באמת שאינני יודעת אם עדיין אתה שאוליק’.

‘לולא ידי אוחזות בהגה, הייתי אומר לך תני יד ומיד היית יודעת שאני אותו עצמו’.

כפות־ידיה לפפו את זרועותיו האוחזות בהגה. הרוח טפחה על פניהם והיה טוב לנסוע ככה ברוח הטופחת, בצדו של שאוליק, שהופיע פתאום חי ונושם מן המלחמה, וכבר לא חשוב אם לשעה קלה בלבד. מעברים נהרו מכוניות ואנשים.

‘כמה מכוניות שורצות כאן, אצלכם! כבר חשבתי שגייסו את כולן’.

‘באמת מגייסים את כולן’.

‘מנין את יודעת?’

‘הה! אני יודעת. מגייסים אפילו את האוטובוסים הציבוריים ומשלחים אותם לכל מיני מקומות. מגייסים כל דבר שאפשר’.

עתה נכנסו אל העיר ונסעו ברחובותיה. הערב גווע עוד בדרך והמכונות העלו אורות מאופלים. חצו את העירו באו אל השכונה.

‘שמע, שאוליק, עשה נחת־רוח לאמא וקפוץ להגיד לה שלום’.

‘טוב, בואי נחטוף ביקור אצל הזקנים’.

מיכל הלכה עמו. ביקל לא היה בבית. בלומה התחייכה אליו ולפפה את זרועו בהתאפקות מרובה. שכן, לא התירה כל פורקן לרגשותיה. סבורה היתה שבדרך זו היא משתפת את עצמה במלחמה. שאוליק הסתכל בה והודה לה בלבו על נוהג זה שנהגה בו ובלי־משים הקיפה זרועו את כתפיה המלאות והיא חיבקה את מותניו, וקומתו היתה גבוהה מקומתה. ככה נשתהו ועמדו, אם ובנה, כזוג נאהבים.

‘איזה צמד חמד!’ קראה מיכל בשובבות.

‘אני ואמא? הוי, אנחנו כבר זוג ותיק מאוד. כמה זמן אנחנו כבר זוג, אמא?’

בלומה הצטחקה ופניה נתמלאו קמטים. שמחה רבה שמחה בשאוליק שהגיע ככה, פתאום, דווקא היום, לאחר הלווייתו של זאב’לה.

‘נו, זהו. ועכשיו צריך ללכת’.

‘כבר?’

‘כן. נחלצתי איכשהו להלווייתו של זאב’לה אז מיכל אמרה לי לקפוץ להגיד לך שלום’.

‘מילא, תודה שבאת, בן’.

‘שלום אמא. מסרי שלום לאבא’.

‘שלום שלום, בן’.

ושוב לטפה את כתפיו והעלתה כפותיה ונגעה בצווארו וההתאפקות שגזרה על עצמה נתרופפה ומבטיה שוטטו על פניו – שואלות, חרדות, תוהות. שוב לא הסתירה שכל הימים היא חרדה ומתייסרת בגינו. זו חלקה של אמא שלי במלחמה, ידע שאוליק, יש לי אמא אמיצה וטובה.

בלומה התאוששה כהרף־עין ושמטה זרועה מצווארו והושיטה לו כף־ידה, מעשה־חבר. שאוליק לחץ את ידה ואז, פתאום, גחן ונשק על מצחה המקומט ומיכל עמדה מן הצד וראתה.

‘שלום אמא’.

בלומה לא השיבה. היא רק הניעה בראשה, שפתיה חשוקות וסנטרה רטט מעט.

יצא עם מיכל אל הג’יפ. שניהם היו מחרישים ונרגשים. משעמדו ליד הג’יפ, נגעה בזרועו ואמרה:

‘יש לך אמא עצומה’.

‘כן. עכשיו היא ודאי בוכה’.

‘אני אסע אתך קצת’.

‘בואי, עלי’.

ושוב ישבו זה בצד זה ונסעו באפלה, הוא אחז בהגה וכפות־ידיה לפפו כל הזמן את זרועו. סמוך לכביש הראשי עצר.

‘ובכן, ילדה’, אמר.

‘מתי תבוא לזמן קצת יותר ארוך?’

‘שאלי את המלחמה’.

‘לעזאזל המלחמה!’

‘או, ילדה, אני רואה שהמלחמה לימדה אותך לקלל’.

‘אל תקפיד עלי. אני יודעת שאינני צודקת. אבל כל הזמן כך, כל הזמן. רק פגישות של שעה ושל יממה, לכל היותר, וגם לפני המלחמה היה כך. תמיד, תמיד. אני תקועה לי במקום אחד ומצפה ואתה הולך ובא. ובין פגישה לפגישה – ים של זמן ושל כל מיני דברים אחרים. אף פעם לא אמרתי לך ואף פעם לא אגיד לך, אבל זה ככה… לא חשוב, אני יודעת שאינני צודקת’.

הושיט ידו ללחוץ ידה וגחן ונשק לה. הג’יפ עמד באפלה, בצד הדרך הראשית. זרועותיה חבקו את ראשו ופיה החל מטרף את פיו ואת אוזניו ואת עיניו בנשיקות לחות ושאוליק חש מתחת ידיו את שדיה וידע כי את כל געגועיה היא מגירה אל נשיקותיה.

‘שתיגמר כבר המלחמה הזאת!’ לחשה.

‘היא רק התחילה’.

‘אל תהיה אכזרי כל־כך!’

‘מי, אני?’

‘כן כן כן, אתה!’

וחזרה ולפפה אותו ונתכנפה אצל חזהו ואבדה בזרועותיו.

‘אתה גדלת או מה’, ליחנה את קולה.

‘וכי מה?’

‘נדמה לי שגדלת. גופך נראה לי עצום כל כך’.

‘צריך לזוז’, אמר.

חזרה ונשקה לו וקפצה מהג’יפ. שאוליק שחרר את הבלמים. עוד הנפת־יד, עוד קריאת־שלום, עוד קפיצה ונשיקה מרפרפת, אחרונה, וכבר עמדה וראתה כיצד שאוליק מתרחק ונעלם בכביש המוליך אל המלחמה.

בדרכה חזרה פגשה את עזרא שחזר אותה שעה מן העמדות.

‘דרישת־שלום משאוליק’, אמרה.

‘הוא כאן?’

‘היה ונסע’.

אנשים ששבו אותה שעה מבית־העלמין חלפו על פניהם והתפזרו לבתיהם. ההורים השכולים הלכו לשאת את אבלם ואת שכולם בתוך הבית שלהם ושכנים אחדים הלכו עמהם. דממה גדולה עמדה בשכונה. איש לא הדליק את מַקְלֵטוֹ והדממה הילכה בשכונה מקצה אל קצה.

‘מה השקט הזה בשכונה, מישהו מת?’ שאל עזרא בעליצות.

‘היום היתה הלווייתו של זאב’לה’.

‘זאב’לה?’

‘כן, חברו של שאוליק. הוא נפל בשיירה של הארבעים’.

‘זאב’לה הלך?’

היא לא השיבה ושניהם ראו כאילו פתאום את הפנים האחרות של המלחמה ואת המוות הבא חרש ובהיחבא אל השכונות ואל המשפחות.

‘ככה זה’, אמר עזרא.

‘כן’, השיבה מיכל.

ואחר־כך נפרדו, ועזרא עלה לביתו. דינה ישבה בכורסה ורונית שיחקה לרגליה.

‘הנה אבא בא’, קפצה רונית בשמחה.

‘היום היתה הלווייתו של זאב’לה’, אמרה דינה.

‘אני יודע, מיכל סיפרה לי’.

‘אבא, אבא’, תבעי רונית תשומת־לבו של אבא שלה.

‘שקט, רונית!’

‘אבא, קשור לי את החבל הזה’.

בלי משים נתחייך אליה. כיצד דיבורה הולך ומשתפר מיום ליום. בת שלי. בת קטנה שלי.

נטל כיסא וכמות שהוא, בבגדיו הישנים והמאובקים, ישב בצדה של דינה ושניהם הסתכלו ברונית.

‘הארון השחור אינו מרפה ממני’, לחשה דינה ועיניה קמות, ‘והלווייה והאנשים והכול’.

ראשה צנח אליו והוא אסף את ראשה בזרועותיו, ימינו תומכת בו ושמאלו מלטפת את שערותיה, מצחה, עיניה, שפתיה. ולבו הומה בקרבו.

‘הנה נופלים גם אלה שאנו מכירים. זה כל־כך אחרת, עזרא, כל־כך אחרת’.

היא נמלטה אלי מן המוות, מבקשת למצוא בי ניחומים. משמע שאפשר למצוא בי ניחומים. אולי תשוב אלי בזה האופן, דרך החרדות של הימים האלה.

שפתיו החרישו, אך אצבעותיו המלטפות את שערה ורקתה וגבת־עינה לחשו בלי הרף ‘דינה שלי, דינה שלי’. והוא ביקש להיות מחסה לה ומשען.

אותה שעה ידע כי אין האהבה יקוד של רגעים העולים בלהבה, אלא משך החיים עצמם, לכל אורכם.

רונית הסבה את עיניה וראתה את פניה של אמא כבושות בזרועותיו של אבא ואבא מלטף אותם באצבעותיו.

‘מה אתם עושים?’ קראה וצחקה.

אבא ואמא הסתכלו בה מחרישים, אך לא הרפו זה מזה.

‘מה אתה עושה, אבא?’

‘אני מחבק את אמא’.

‘למה?’

‘כי אני אוהב אותה’.

‘גם אני אוהב אותה’, קראה הקטנה וכבר קפצה על ברכיו ודחקה את ראשה בין ראשו של עזרא לבין ראשה של דינה. פרשׂ עזרא את זרועותיו והקיף בימינו את דינה, ובשמאלו את רונית וקרא:

‘יש לי שתי בנות ואני מחבק את שתי בנותי’.


 

פרק רביעי

מן המקום שעמד ליד החלון, יכול היה שאוליק לראות את כל השדות כולם, עד לכביש וגם מעבר לו, מִתְנאִים אותה שעה בשמש הרכה והלטפנית של אחר־הצהריים. קמה גבוהה ויפה עלתה בשדות הרחבים שהקיפו את הכפר סביב־סביב. מקרוב נראו הבתים עצמם והם נאים, בנויים אבן ומקורים רעפים אדומים, נוסח אירופה. הבתים טבלו בין אילנות רחבי־צמרת שהצלו על המרפסות האפלוליות של הקומות הנמוכות והגבוהות. שבילי־העפר בין טורי הבתים נקיים היו, ובמבואות הבתים, מעל לפתחים, חקוקות היו באבן כתובות של יראת־שמיים מן הברית הישנה והחדשה, באותיות גוטיות עתיקות. כפר מטופח להפליא, הודה שאוליק בלבו, תמיהני מה ראו גרמנים אלה לבוא מארצם הרחוקה להקים כאן נחלה לעצמם.

גרמני ממש לא ראה מעודו, אך את מעשי ידיהם הוא רואה לפניו. כאן, בבית זה התגוררו, על רצפה זו עצמה, ליד נוף זה הנדחק בדממה מתעה ומפתה בריבוע החלון – אכלו ושתו וזימרו את זמירותיהם בלשונם שלהם, הנוכרית והעוינת. כאן ישבו, בשער העמק.

נשא אפו לרחרח באוויר החדר, לחוש ולקלוט את ריח דייריו שנטשוהו בעל־כורחם.

רק כלביהם משוטטים להם בין בתי־הכפר.

אל הכפר הזה, שנכנע ונכבש בשעתו בלא ירייה ותושביו הועברו מן הארץ עוד קודם לכן, ירדה פלוגתו של שאוליק להתארגנות קצרה. פלוגה זו, אפילו כבר נתנסתה בשני קרבות, עדיין לא נתגבשה כל־צורכה. עד־עתה היה שאוליק סמ“פ, אך מאחר שליפא, הממ”פ נפצע, עבר הפיקוד לידיו.

ליפא היה מקובל על הפלוגה והאנשים חיבבוהו. מנסיונו־שלו ידע שאוליק שלא על־נקלה ולא בנפש חפצה מקבלים חיילים מפקד חדש. בייחוד הסגל. מאחר שכך, מזומנת לו התמודדות כפולה; אחת – עם תפקידו החדש, ואחת – עם דמותו של ליפא. כנגד אישיותו של ליפא שומה עליו להעמיד את אישיותו־שלו. ידע שאנשיו מתחקים אחריו, שוקלים כל דיבור שלו וכל הוראה שיוצאת מפיו ומשווים אותו בלי הרף עם ליפא. בעל־כורחי עלי ללחום בדמותך, ליפא, למען הפלוגה הזאת ולמען אוכל לפקד עליה.

הסב פניו וראה את מי שבחר בו לסגנו שרוע על אחת מארבע המיטות אשר בחדר; כפות־רגליו הגדולות, שלעולם הן שרוטות ופצועות וחבושות בתחבושות מזוהמות, נתלו, כשני פגרים מכוערים, מעבר לשפת־המיטה. סנדליו המרופטים, שתהילת גיחוכם נודעה בכל הגדוד, מושלכים מתחת למיטה, וראשו, עטור שיער־כבשה בהיר ומדובלל, נח על מה שהתקין לו לשמש כר למראשותיו. פניו ומצחו מקומטים קמטים הרבה, שלא לפי גילו. מחמת הקמטים נראו פניו מאומצים גם בשנתו. על הארץ לידו מוטל היה ספר ובלי להעיף עין בכריכתו, ידע שאוליק כי ספר של ארכיאולוגיה הוא; שדרכו של סנדליקו לסחוב עמו בכל הדרכים של המלחמה ספרים ממין זה וגם מגדירי־צמחים. בכל שעת־כושר, במקום חנייה או תוך כדי מסע, היה חומק מן השורה לקטוף פרח בלתי־מצוי ולשימו בילקוטו. אחד סנדליקו, הגה שאוליק בלא קול, בקצת גיחוך ובהרבה חיבה. לפנים היה רועה במשקו. יום אחד, אחר המלחמה, אבקר אצלו ואראה כיצד הוא נוהג את עדרו בהרים.

סנדליקו היה חבר טוב לפיקודיו והללו הוקירוהו מאוד. לכולם נודע ממנו אותו יחס ואותה רֵעות. כביכול אינו מתייחס לבני־אדם על־פי נטיות שבלבו, אלא על־פי איזה עיקרון מופשט, קבוע ועומד, שאינו מבדיל בפרטים. יחסו זה היה, לאמתו של דבר, חוסר־יחס גמור לייחודו של האיש המסוים אשר עמד לנגד עיניו. אך פקודיו קיבלו יחס זה כראיה לחוסר משוא־פנים, ודווקא משום כך הוקירוהו מאוד. קשה להעלות על הדעת, כי ברנש כמוהו עשוי לאהוב נערה עם הרגשות פרטיות משלו, אף־על־פי־כן ידוע שיש לו נערה במשקו.

למטה, בעשב, שכבו חיילים אחדים, מדים אוסטרליים לגופם, כובעי־גרב על ראשם. חבריהם התאמנו אותה שעה בשטחים שמאחורי הכפר, ואילו הם, מאחר שחזרו מסיור־לילה, היו מפיקים רוב טובה ורוב הנאה לעצמם, קצתם רובצים וקצתם שעונים זה על זה ומסתכלים בתמונות שעברו מיד ליד. אל מולם, על התורן הגבוה, התנוסס דגלם ברוח. כלב־זאב מיותם בא בדידוי לאורכה של הדרך, ראה את הזרים מפורקדים על הדשא של כפרו, נשתהה פתאום וזקף את אוזניו. החיילים שרבצו להם על הדשא החלו מנחשים את שמו.

‘רקס!’

‘בוא הנה, רקס!’

‘הקטור!’

‘בואי, לאסי, בואי!’

הכלב עמד במקום שעמד, רגליו תקועות בקרקע, אוזניו זקורות ועיניו מביטות אל עבר הקולות הקוראים אליו.

‘הלו, דאצי!’

‘למה דווקא דאצי?’

‘לשכן שלי היה פעם כלב וקראו לו דאצי’.

הכלב עמד לֵאֶה ומשועמם ולא נענה אף לאחת מן הקריאות של החיילים. אחר־כך הסב את ראשו, פלבל בעיניו בשיעמום ובאדישות והציב רגל ללכת מכאן. כשכש בזנבו ופנה והלך לו אל התורן הגבוה אשר במרומיו התנפנף הדגל, הקיפו ורחרח את האדמה אשר מתחת ואחר־כך הרים רגלו וביקש להטיל שמה את מימיו. החיילים הבריחוהו משם בחירופים וגידופים וביידוי אבנים.

אבא קותי, הרס"פ של הפלוגה, עבר אותה שעה על פניהם והוא גבוה וקשיש מכולם. בצעדים כבדים עבר על־פני החצר, כמו חצרן במשקו. עיניו הפקוחות לרווחה, מחמת קוצר־ראייה ודאי, נסוגות מפני חוטמו הגדול, הנדחק לפנים בעל־כורחו, פניו מכורכמים מעט וכבר קמטים ראשונים נתלמים בלחייו.

אבא קותי היה מרבה לעשן וריח של ניקוטין לא נפוג ממנו לעולם. אפשר שהיה מעשן מכוחו של הרגל, ואפשר מטעמים אחרים. אבל ריח זה, לא נתלוו לו שום ריחות רעים. שהיה דווקא מקפיד על נקיונו מרבה להחליף בגדיו. אך כל הכביסות שבעולם לא היה בכוחן להפיג את ריח־הניקוטין שנספג בו, עד כי היה כמעט לריחו האישי ולסימן־היכר שלו.

מעולם לא ראוהו צוחק, אף־על־פי שסבר־פניו לא היה קשוח כלל, כסברו של מחמיר וקפדן. על פניו נסוכה היתה הבעה של יישוב־דעת, וגם תנועות־ידיו, בייחוד שעה שסיגריה היתה אחוזה בין אצבעותיו הגרמיות והמצהיבות, היו שהויות ושקולות. שלוותו ובטחונו היו אחרית ופועל־יוצא מנסיונות שנתנסה בהם שנים רבות במשקו ומגלגולים שנתגלגל בשנות המלחמה בבריגדה. הפונים אליו היו נתקלים בהקשבה מתונה, שאינה דוחה ואינה ממהרת לקרב, הקשבה מאריכה־ברוחה, שהולידה בלב החיילים תחושה של הבן הבא לתנות ענייניו לפני אביו, שאפילו פניו חמוּרים, לבו רוחש להם חיבה. אפשר משום כך דבק בו הכינוי אבא. ואפשר לא כינוי הוא, אלא שמו לאמתו. ממילא מובן שיותר משעורר הוקרה, עורר חברוּת. אף־על־פי שעמד ברשות עצמו ולא על נקלה נתפתה לרֵעות. על הפלוגה חלש בלא כל מאמץ, בכוח אישיותו בלבד. לא החניף לחייליו בדרך של שחוק ובדיחות־הדעת, ולא הטיל בהם מרות בדרך של גערה. מעולם לא נזקק להרים קולו בצעקה. פקודות שנתן נשמעו בשקט. בטחונו השליו, המופלג בשנים, העניק תוקף של סמכות ומרות לכל אשר אמר. שאוליק ידע: אם ירכוש את קותי, ירכוש את לב הפלוגה.

אבא קותי הקיף את הבניין ועלה במעלות־העץ ושמה נתלווּ אליו גדעון טרוי ויוס’קה, שני המ"מים, וכולם נכנסו לחדר יחדיו ורצפת־עץ חרקה תחת פסיעותיהם. יוס’קה היה בן מושבה, שחרחר ומטופח ועזיז. ניכר בו מיד שהוא אהובן של נערות. גדעון טרוי, כנגדו, אפו ארוך ותפוח ועיניו דלוחות. הוא חניך של חברת־נוער. בשעתו מצא לו נערה בקיבוץ ותיק והצטרף אליו.

‘רצפה של עץ’, גיחך יוס’קה והטיל בחדר פסיעה מדודה. לוּחי־העצים נתחרקו תחת כפות־רגליו והשמיעו אוושה: ‘שומעים?’

‘רצפת־עץ זו מעלה בי המון זכרונות מימי ילדותי’, אמר גדעון טרוי.

כל אחד הפסיע פסיעות והקשיב לחריקת האוושה העולה מתחת לכפות־רגליו.

‘אל תעירו את סנדליקו חברנו’, השתיקם אבא קותי.

‘אין כל חשש’, הבטיחו יוס’קה, ‘כאשר זה ישן, יכול כל העולם להיחרב’.

‘במקום שנולדתי עשויות כל הרצפות לוחות של עץ’, אמר גדעון טרוי.

‘אתה ודאי מרגיש את עצמך בבית, גדעון טרוי?’ קנטרו יוס’קה.

‘בהחלט’.

‘חבל שהגרמנים פונו מזה. היית יכול לדבר אתם בשפתם’.

‘לא היה מזיק. כבר לא עשיתי שימוש בשפה זו זמן רב’.

'וכיצד אתה מדבר עם אשתך?

‘אשתי אינה מגרמניה’, פסק בקצרה.

במקום שעמד ליד החלון הביט בהם שאוליק ושמע את שיחם ושיגם. אתמול היה חברם, היום הוא מפקדם. כיצד יקבלו את פיקודו? ביקש להתחבב עליהם, רצה שיישמעו לו לא מחמת שמינוהו עליהם, אלא מחמת הכרה שיכירו בעדיפותו בידיעות, בהתמצאות, בכושר־פיקוד ובכושר־שיקול, מחמת חברות אליו ואמונה בו. תמיהני אם הם משערים עד מה אני תלוי בהם.

וכבר הרגיש בעליל כיצד הפלוגה הזאת כובשת אל לבו ונעשית למשאת־נפשו, למוקד־חייו. הפלוגה שלי, התלקח בו זמר מצמיח־כנפיים, הפלוגה שלי. אני אעשה ממנה פלוגה ראויה לשמה! כל שלמד בקורסים, כל שרכש מנסיונו, כל בדל של ידיעה, את כולו יטיל בתוך הפלוגה הזאת. אני יודע מה זאת מסירות, תנו לי רק שעת־כושר להוכיח. לא יזוז מהפלוגה. מלוא חייו ישקיע בה. מראש נתחבב עליו התפקיד הזה, העצמאות הזאת המשתמעת ממנו4, היותו מפקד עצמאי של יחידה, כר נרחב להתגנדר בו, מִצְמָח לאישיותו. עד עתה היה סגנו של אחר, נחבא בעל־כורחו בצל אישיותו של ליפא, עתה יבואו כוחותיו־שלו לידי גילוי ועתידים האנשים לעמוד על כך ולהודות לו.

קותי נשתרע על מיטה שעמד לידה, וגדעון טרוי ויוס’קה התקרבו ועמדו אצל החלון, במקום שעמד שאוליק.

‘כפר נחמד’, אמר יוס’קה, ‘גגות אדומים ומשופעים, ארובות מרובעות, בדומה להן לא ראיתי בשום מקום בארץ’.

‘מה בדבר המַקלֵט?’ שאל שאוליק.

‘דוּבֶּלֶה מנסה לתקנו’, עלה קולו של קותי מאצל המיטה.

‘הייתי רוצה שיעלה בידו להפעילו עד שעה ארבע’.

‘אתה מתכוון לשמוע את שידור ההכרזה?’

‘ודאי’.

עם שאמר כך, ראה את דובלה עובר לאטו בחצר. לבוש היה סרבל־עבודה ונראה כאזרח שנקלע בטעות לתוך המלחמה.

‘שמע, דובלה, מה עם המקלט?’

‘חלש’.

‘קולטים חלש?’

‘לעת־עתה לא קולטים כלום’.

‘אז מה יהיה?’

‘אני אנסה’.

‘טוב, תנסה חזק’.

‘אשתדל’.

‘תשתדל חזק לנסות חזק’.

‘אתה יכול לסמוך על דובלה’, אמר קותי מאחורי גבו. כולם עמדו עתה אצל החלון. השמש נטתה מערבה. מכאן ועד למרחוק נשתרעו השדות המטופחים ומעבר להם מתמשך, ודאי, הכביש הראשי, אם לדון על־פי המכוניות הרבות שעברו שם. אותה שעה עברו שמה שיירות של אוטובוסים ציבוריים ושיירות של משאיות, קצתן מלאות ועיקרן ריקות. אלה הסיעו חיילים למקום היערכותם ואלה נסעו לבסיסים לעמוס חיילים אחרים. מכוניות פרטיות כמעט שלא עברו אותה שעה. ובין שיירה לשיירה דמם הכביש לחלוטין. נראה היה בעליל כיצד נערך כל דבר במקומו לקראת יום־המחרת, הכבישים מתמלאים תכלית וכל הארץ מתמלאת תכלית. שיווה לנגד עיניו את אשר ראה בנוסעו מבעוד יום, את תעלות־הקשר ואת התיל והמכשולים שמילאו והקיפו סביב כל כפר וכל מושב. נראה שכל כפר וכל יישוב מכין עצמו לעמידה ממושכת.

החיילים שרבצו למטה בעשב ראו את המפקדים שלהם עומדים ליד החלון ואחד מהם קם ונפנף לעומתם בחפיסת־תמונות.

‘ראיתם את התמונות האלה?’ דיבר אליהם מלמעלה.

‘איזה תמונות?’

‘מצאנו תמונות. אלבום שלם. די מעניין לראות’.

‘של גרמנים?’

‘כן. רוצים לראות? תיכף אביא לכם’.

ואותו חייל רץ והקיף את הבית וכבר צעדיו חרקו על המעלות והתמונות אחוזות בידיו, כמו כרטיס־כניסה לחדר־המפקדים. הציב רגל ועבר את הסף.

‘הנה’, הגיש להם את התמונות.

התמונות עברו מיד ליד. תמונות של אלבום משפחתי, המתארות גרמנים קטנים וגרמנים גדולים, עם כלבים ועל סוסים, בחגיגות ובימי־גנוסיא, בנשפי־כלולות שלהם ובבית־התפילה שלהם. בתמונה אחת ראו את הדגל5 שלהם עם צלב הקרס מתנפנף בשחצנות ופרוּשׂ כולו ברוח, על רקעם של שמים חפים מענן.

‘משונה לראות דגל זה על רקע השמים שלנו’, אמר גדעון טרוי.

‘ניסינו לזהות את הבניין הזה בכפר’, אמר החייל שהסתכל בתמונות מעבר לכתפיו של קותי.

‘נו?’

‘אני חושב שזה הבניין ההוא, שמה’.

‘שם?’

‘לא שם, שם’.

מיד נתנו כולם עיניהם בבניין ההוא והיו משווים אותו לזה שבתמונה.

‘אינני חושב’, חיווה יוס’קה את סברתו, ‘כאן הבליטה רחבה יותר’.

ושוב נתנו כולם עיניהם בנוף הגגות שלפניהם וחיפשו בו את בליטת הגג שממנה הניפו הגרמנים את הדגל שלהם. לבסוף נתייאשו ושאוליק החזיר לחייל את תמונותיו. החייל נשתהה מעט כחוכך בדעתו, אך מאחר שתעודתו נסתיימה, הסתכל וחזר והסתכל בתמונותיו וככה יצא את החדר. אך תיכף ומיד שמעוהו חוזר על עקבותיו והפעם נשאר עומד על הסף. כולם תלו בו עיניים שואלות.

‘אשה אחת עומדת ליד השער ומבקשת לראות את המפקד’, הודיע.

שאוליק ניגש לחלון וראה מרחוק אשה לבושה שחורים ניצבת דמומה ליד השער, והזקיף עמד לידה, רובהו נשען על הקרקע וגבעול של עשב בפיו.

‘טוב. לך הבא את האשה הזאת אלי’.

החייל יצא ומבעד לחלון ראה שאוליק כיצד הזקיף פותח את השער והאשה נכנסת פנימה והולכת אחר החייל.

‘מה אשה זו יכולה לרצות ממני’, אמר שאוליק.

‘אשה? כאן?’ אמר קותי שעמד על ידו.

‘כן, אשה בשחורים. בוא, קותי, נקבל את פניה בחדר הראשון’.

שניהם ישבו מאחורי השולחן הגדול שעמד בחדר הראשון, אשר קבעוהו למשרד־הפלוגה. החייל פתח את הדלת והניח לאשה בשחורים לעבור על פניו ועדיין שהה במקום שעמד על הסף, כפו על ידית הדלת.

‘נא לשבת’, הזמין שאוליק.

‘אתה מפקד הפלוגה הזאת?’

‘כן’.

‘אני מבקשת ממך להגיד לי היכן קברו של שמואל דוידוביץ’.

האשה בשחורים הציעה את בקשתה בקול יבש ונטול־גוון, כאילו מילאה חובה בלתי־נעימה של מישהו אחר.

‘שמואל דוידוביץ’?'

‘כן. הוא בעלי. אמרו לי שהיה בפלוגה הזאת. אני מבקשת ממך להגיד לי היכן קברו’.

פגע בו קולה הנוקשה והמסוייג, כביכול אותו היא מאשימה במות בעלה. הבלים. אפילו לא השתתפתי באותו קרב. אף־על־פי־כן אי־אתה יכול לשאת אליה את עיניך. לעולם תראה בך אחראי למות בעלה. הבלים. לא אותו, את הצבא. מי זה הצבא? אי־אתה יכול לתאר לעצמך את הצבא בלא בני־אדם. אשה זו רואה בך את הצבא. אתה בא־כוחו. אליך היא באה. אתה עכשיו הצבא.

‘הוא היה קַשָׁר’, ביקשה האשה לסייע את זכרונו.

‘כן כן. אני זוכר אותו יפה’, דחה שאוליק באדיבות כל צל של ספק, שמא אינו מכיר את חייליו, ‘אנחנו גם כתבנו לך’.

‘את מכתבך קיבלתי’, פסקה לו האשה־בשחורים קצרות וחדות, ‘אני מודה לצבא על ניחומיו. היכן קברו של בעלי?’

נשך את שפתיו. שטות שהפלטתי. לאשה זו אבד בעלה, אהוב־לבה, מפרנסה, אפשר גם אב ילדיה, ואני בא אליה במכתב־ניחומים שגרתי של הצבא. שוטה שכמוני.

מן החדר הסמוך עלו חרחורים של המקלט אשר דובלה שקד לתקנו ובה־בעת גם נשמעה קריאתו הרמה והמשולהבת של חייל אחד:

‘בואו, בואו, כבר שומעים את ההכרזה!’

בלי משים נתחלפה דמות זו של האשה בשחורים בדמותה של מיכל, שעשויה לעמוד כך ביום מן הימים לפני מפקד מן המפקדים ותתבע שיגידו לה היכן מקום קבורתו־שלו, של שאוליק.

‘כן, אדוני?’ תבעה האשה בשחורים בתקיפות, בקול ניחר.

‘את רוצה לבקר שמה עכשיו?’

‘כן, אם זה אפשרי’.

‘טוב. קותי!’

קותי ישב לידו ולא התערב. בעיפרון שבידו היה משרטט שרטוטים על פיסת־נייר והניח לשאוליק שינהל בעצמו את השיחה היגעה הזאת עם האשה האלמנה.

‘כן, שאוליק?’

‘שמע, קותי, קח את הג’יפ וסע אִתה לגבעה’.

קותי קם ופנה לדלת. האשה קמה אף היא.

‘ללכת אתו?’

‘כן, הוא יקח אותך לגבעה’.

‘אני מודה לך’, הבליעה באותו קול מתכתי יבש, ופנתה אחר דמותו הגבוהה והשחוחה מעט של אבא קותי. שאוליק קם וקרב אל החלון ומשם ראה את האשה עולה בג’יפ ויושבת בו דמומה וקומתה השחורה והזקופה נתבלטה על הרקע של השדות הזהובים המפויסים בשמש הרכה והלטפנית, כקוראת־תגר, כמתריסה, כמפריכה את השמש ואת חומה ואת כל שאר האמיתות והמקובלות.

קותי הניח את האשה היושבת בג’יפ ופנה אל המדרגות המוליכות לבית־המטה. שאוליק ראהו בא וקרא אליו מן החלון:

‘מה יש, קותי?’

‘המפתחות’.

שאוליק השליך לו צרור־מפתחות.

ועוד המשיך ועמד שם וראה את הג’יפ עוקר ממקומו, קותי גחון על ההגה והאשה בשחורים יושבת זקופה במושב האחורי. כל זה התרחש שעה קלה לפני הישמע ההכרזה הגדולה באוזני העולם כולו על הקמת מדינת ישראל.

כאילו אני אחראי למותו, הרהר. אני הצבא, ואני נטלתיו מזרועותיה. אותו, את בעלה. אפשר אב לילדיה, אפשר מפרנסהּ היחיד. ומה עשה הצבא? הצבא שלח לה מכתב־תנחומים. אותה יד ששגרה את מכתב התנחומים, תבעה מילואים למלא את מקומם של הנופלים. כך דרכו של הצבא ואין לבוא אליו בטרוניות. אך אשה זו לעולם לא תסלח לצבא. בצבא יש תמורה לכל חייל ואילו במשפחתו של החייל אין לו תמורה לעולם. אפשר רק לימים יֵדע העם מה מחיר הוא משלם במלחמה הזאת. שמואל דוידוביץ. לדידי היה קַשָר טוב. אך דובלה אינו נופל ממנו. בצבא כל אדם הוא חייל. לגבי הנשים והנערות וההורים כל חייל הוא קודם־כול אדם. אם אתעמק בהבדל זה, אני מחסל את עצמי כמפקד. תן דעתך על כך, שאוליק. חלילה לך לתת דעתך על כך. התנער וחזור לאורח־מחשבה צבאי, אחרת אתה מחוסל כמפקד. אחרת כוח־שיפוטך וכוח־החלטתך נפגמים ואי־אתה עשוי לבוא לכלל הכרעה הכרוכה בסיכון חיי־אדם.

הוא ראה את הג’יפ יוצא את השער, גולש בדרך־העפר הנבלעת בשדות הקמה הגבוהה ומתעלם מעיניו כליל. הסתכל בשעונו ונפנה לחדר הסמוך. חיילים אחדים ישבו שם שפופים ודוממים על רצפת־העץ ודובלה כרע לפני המקלט שמיני חרחורים בקעו מתוכו.

‘ובכן, מה אמרו באותה הכרזה?’ שאל שאוליק.

‘לא שמענו כלום’, התרעם חייל אחד בשם כולם.

‘מה זה, דובלה?’

‘זהו זה’, שמט דובלה את ידיו, ‘שתדע לך: כאשר צריכים אותו, מיד הוא מתקלקל. ככה זה תמיד’.

נפנה וחזר לחדר שעשאוהו חדר־מגורים. סנדליקו שינה קצת צורת שכיבתו ועתה הפך פניו לקיר וקיפל רגליו תחתיו. יוס’קה וגדעון טרוי ישבו על המיטה שמנגד ושוחחו ביניהם.

‘מנחם עדיין לא חזר?’

‘המחלקה שלו תמיד אחרונה, כרגיל’, אמר גדעון טרוי. יוס’קה כרך שרשרת־מפתחות על אצבעותיו והחריש.

‘איך הוא מסתדר עם הגח"ל שלו?’

‘הוא מאוהב בהם’.

‘כן, אה?’

‘לא, באמת’.

‘נדמה לי שהוא בא’.

צעדים נשמעו מן המעלות. נכנס מנחם, קטן־קומה, כחוש. תנועותיו זריזות, שערותיו שחורות ומגודלות, עור־פניו חווריין־כהה ומין סבר של השתאות נסוך עליהם שרק לאחר שהכירוהו מקרוב, ידעו שסבר זה מבליע ערמומיות רבה. קְרָא לו ‘שְוואַרצר’ קרא לו ‘ג’ינג’י’, קרא לו ‘תימני’, לא ייעלב. הרבה שנים עסק בהדרכה בנוער־העובד, ועדיין המדריכוּת ניכרת בו והיא שטבעה את רישומה ביחסיו עם פקודיו. קשה לשער את גילו ואיש מן הסתם לא היה מעלה על דעתו, כי כבר נשוי הוא מנחם זה, אבא לתאומים בני שנה.

‘חברה, התכוננו’, אמר.

‘מותר לשאול לְמָה עלינו להתכונן?’

‘ראיתי את המוריס הקטן של יענקלה אשל נכנס בשער’, הודיע מנחם.

ובאמת, כעבור שעה קלה נכנס המג"ד. מגולח למשעי, מכנסי־חקי ארוכים ומגוהצים לרגליו, נעליו מצוחצחות ואקדחו המיטלטל על ירכו קשור לרצועת־עור המקיפה אלכסונית את כתפו.

יענקלה אשל היה צעיר משאוליק. הוא היה אחד המפקדים הצעירים ביותר בצבא, אם לא הצעיר בכולם. עלייתו המהירה בדרגות־הפיקוד אפשר הפתיעה את חבריו, אך לא את עצמו. לדידו העולם כולו עשוי שלבים שלבים כדי שיבוא אחד יענקלה ויעלה עליהם – קל־רגליים, בדילוג ובקפיצה, בבת־צחוק משתאה בעיניו הקטנות והערמומיות. חיפה גידלה אותו, ‘ההגנה’ טיפחה אותו והצבא נתן בו אמונו והפקיד בידו גדוד־רגלים. אפשר על שכמותו נאמר, כי אלוהים ואדם רוצים ביקרו. עדיין לא יצא מכלל נערוּת וקשה היה להתיחס אליו בכובד־ראש. כביכול אינו מג“ד כלל, אלא נער המשחק את תפקיד המג”ד, אף־על־פי שניהל את גדודו ללא דופי.

עיניו הקטנות והערמומיות, עיניים של קונדס פיקח וממולח, הקיפו את הנמצאים בחדר ומיד בא אליהם בטרוניות:

‘מה זה שאי־אפשר להתקשר עמכם?’

‘המֶמְקוּף מקולקל’.

‘והטלפון?’

‘אינני יודע, שלחתי קוונים לבדוק’.

‘ובכן, שמע’.

‘שומע עבדך’.

לפתע צותת יענקלה וקלט את נגינתו של עוגב.

‘מי זה מנגן אצלכם על עוגב?’

‘רודי, החובש שלנו. כיוון שנמצא לו עוגב, נסתיימה לדידו המלחמה’.

‘המלחמה עוד לא התחילה. ובכן, שמע. דרך־אגב, בדרכי לכאן ראיתי את חדרי־השינה שלכם. ישנים להם כמו לורדים, כולם. לכל אחד מיטת־ניקל עם מעקה ושידת־לילה בצדה. כך ישנים במלחמה? והפלוגות האחרות רובצות באוהלים מרופטים. אצלכם כאן ממש בית־הבראה!’

‘הפלוגות האחרות שלחו אותך לכאן להביע לנו את הקנאה שלהן או שבאת להטיף לנו מוסר?’

‘באתי להוציא אתכם קצת מבית־ההבראה שלכם’.

‘עוברים?’

‘לא. עולים הלילה על מראַר’.

‘אז מה אתה נואם כאן על בתי־הבראה?! שב ודבר, בן־אדם!’

‘אסוף את מפקדי־המחלקות שלך’.

‘קותי’.

‘קותי איננו’.

‘קותי כבר כאן’.

כולם הסבו פניהם וראוהו נכנס ומוסר לשאוליק את צרור מפתחותיו.

‘הובלת אותה?’ שאל שאוליק.

‘כן. אחר־כך הורדתי אותה ליד תחנת־האוטובוסים’.

‘טוב. צריך להעיר את סנדליקו, אנחנו עושים ישיבה’.

קותי יצא להעיר את סנדליקו ובינתיים נתרווחו כולם בכורסאות־העור מסביב לשולחן. כיוון ששקעו במיסבים העמוקים, נעלה לוח־השולחן. אף־על־פי־כן לא עלה בדעת איש לוותר על הכורסה הנוחה.

‘מה דעתך שנחרים את הכורסאות האלה בשביל המטה?’ קרא המג"ד בזחיחות־דעת.

‘מצדי אין כל התנגדות’, השיב שאוליק אף הוא בזחיחות ובמנוד־כתף, ‘אבל ספק אם הזקיף ליד השער יניח לך להוציא אותם’.

‘מה אכפת לזקיף שלך אם אני או אתה יושבים בכורסאות אלה?’

‘כנראה שאכפת לו’.

‘אם כך, נשאיר אותן לעת־עתה כאן. דרך אגב, שמעתם את ההכרזה?’

‘לא, המקלט שלנו מקולקל’.

‘ובכן, כבר הכריזו על מדינה ואף הרכיבו ממשלה זמנית’.

עיניהם לא הסגירו את שנתחולל בנפשם, אבל שתיקתם היתה ממושכת, כמוה כדממה שקמה פתאום. אפשר היה לחוש בעליל כיצד כל אחד מתייחד עם הבשורה, מנסה לעכלהּ ולרדת למשמעותהּ. ממקום שעמדו נתנו עיניהם בחלון וראו את הרגע שעוצר נשימתו על־פני השדות והשבילים והכבישים וחוצה את הזמנים כמו להב־החרב. מן־הסתם הבחינו בכך האנשים כולם, ששהו בשעת ההכרזה במקום ששהו, כל אחד במקומו־שלו. ועתיד כל אחד לזכור את שראו עיניו. את השמש בשדות, או את הרחוב הדומם; ציפור שחלפה אותה שעה מגג אל גג או חלון מסוּנוור בבית שממול. כי ההכרזה הגדולה הציבה גבול חדש בין הזמנים, ועתידים האנשים לתלות בו את המאורעות וההתרחשויות שיפקדום מעתה ואילך.

‘זאת אומרת שעכשיו יש לנו כבר מדינה’, אמר לתומו גדעון טרוי.

עתה, משהופרה הדממה, פתחו כולם לדבר בבת־אחת והיו מפליגים בדברים ושואלים לפרטים ואחד אפילו ביקש לדעת מי הם חברי הממשלה.

‘כרגיל, אותם המנהיגים’, השיב המג"ד.

שאוליק החריש. הוא ביקש לשאול אם אביו נמנה עם חברי הממשלה, אך התבייש והחריש וכעס בלבו על יענקלה אשל שלא אמר לו מעצמו. כלום אינו יודע שהוא בנו של דוב ביקל ובאופן הכי טבעי שביקל מועמד להיות חבר בממשלה? מה משמע אותם המנהיגים?

בינתיים חזר קותי וסנדליקו נגרר אחריו. מכנסיו הארוכים לא היו רכוסים, רגלו האחת מסונדלת ואת הסנדל השני אחז בידו. הבעת פניו היתה מרושלת, תנומתית שכזאת, וסימני אריג־השמיכה ניכרו בלחייו. הוא התיישב על שרפרף ליד השולחן וקלט את פניו בכפו.

‘לא אכפת לכם אם אהיה קצת יחף?’ שאל את הנוכחים בקול ניחר ורדום, ‘הסנדל הזה כבר לוחץ לי קצת על היבלת’.

‘כפתר את מכנסיך’, אמר לו שאוליק.

סנדליקו כפתר את מכנסיו.

‘ישנת, סנדליקו?’ גיחך יענקלה אשל.

‘חלילה’, השיב סנדליקו כלאחר־יד.

‘ישן כמו אני לא־יודע־מה’. הוכיחו יוס’קה.

‘ישן כמו שישן אדם עייף’, הצטדק סנדליקו.

‘סנדליקו יצא הלילה לפטרול’, הסביר שאוליק.

‘שבו’, הזמין יענקלה אשל.

כולם ישבו והמג"ד פרש לפניו מפת עשרים אלף מקומטת, הניח עליה פקודת־מבצע, והעתק ממנה נתן בידו של שאוליק.

‘ובכן, שימו לב’, אמר.

המג“ד קרא את פקודת־המבצע, סעיף אחר סעיף, והמפקדים נרכנו על המפה ועקבו אחר קריאתו והיו בוחנים את הוואדיות, הכבישים, טיב הגבעות וגובהן, אופן התפתלותן, צורת המדרונים, דרכי־גישה, מעבירי־מים ושאר עצמים טופוגרפיים העשויים לסייע להם בפעולה או להיות להם למכשול. הסבר של קלות־הדעת ושל משובה קונדסית נמוג מכל פנים ועתה היו כולם רציניים ודעתם נתונה לפעולה המיועדת להם. המג”ד סיים את קריאתו ועיניו הקיפו את הנוכחים. כולם החרישו.

‘שאלות?’

‘לעת־עתה אין’.

‘טוב. את הפרטים תקבע בעצמך. אחר־כך אבקש ממך להתקשר’.

‘טוב. אני מקווה שהטלפון יתוקן בינתיים’.

‘אם לא, קפוץ אלי בג’יפ שלך’.

‘טוב. אבוא’.

‘ובכן, זהו. היו שלום. אשלח בהזדמנות מישהו לקחת את הכורסאות. אולי אקח גם את המוסיקה הזאת. נראה’.

‘אתה מתכוון לרודי?’

‘מה שמו, רודי? טוב, שיהיה רודי. נו, שלום. והצליחו’.

והוא תיקן את רצועת־האקדח וכעבור שעה קלה כבר ראו מבעד לחלון את המוריס הקטנה שלו יוצאת את השער אל השדות. עתה הצטופפו כולם והחלו מלבנים את הפרטים האחרונים. מיד היו גם מתווכחים וכל אחד ראה גם זכות גם חובה לעצמו להתערב ולהשיא עצות ולהכניס תיקונים בתכנונו של שאוליק. שאוליק החריש והניח להם להתווכח בינם לבין עצמם. כבר הבין שאין הם רוחשים אמון למרותו הצבאית, כפי שהתאווה. שיש עוררין על קביעותיו. לאחר שהתווכחו דיים ואמרו כל שהיה להם לומר, השתיקם שאוליק ואמר בנחת:

‘הגיעה השעה לסכם’.

והוא התווה את תוכניתו־שלו כפי שהציעה לראשונה, אך ניסחה באופן שנשתמעה כפשרה בין הדעות השונות שהושמעו. כולם היו מרוצים ולאחר שקיבלו לוח־זמנים ותיאמו את שעוניהם, קמו ויצאו איש להכנותיו.

השמים הלוהבים בשקיעתה של השמש גהרו על כל מרחב השדות מכאן ועד לכביש ואורה שבהם נאספה והלכה. שאוליק שלח חייל אחד לקרוא לחובש הפלוגתי ובינתיים חזר ועיין במפה ובתוכנית־הפעולה. מבעד לחלון הפתוח קלט את קולות האנשים המכינים עצמם לפעולה. כבר הוטל ריגוש בפלוגה. כבר מתרוצצים לאפסנאות להחליף ציוד, בודקים את הנשק, מחליפים מחסניות, מתרוצצים ומחפשים ובודקים ותוך כדי־כך מחרפים ומגדפים, תוך כדי־כך מחליפים דברים ביניהם, קצתם חריפים וקצתם בדוחים, תוך כדי־כך קמה פתאום דממה דקה ואז שומע כל אחד לעצמו כיצד פועם הלב הפרטי חרישית חרישית בתוך החרדה הכללית הדרוכה.

בזה הלילה יוליך את הפלוגה הזאת לקרב. לראשונה יפקד על פלוגתו־שלו. והרי זו התמודדות לא בלבד עם האויב, שאפילו אתה משער מספרו וכלי־נשקו, אי־אתה יודע עוצמתו ורוחו, אלא גם עם כושרו־שלו ועם הפלוגה. דרוך היה לקראת הלילה וחרד לו. אסור לו להכזיב. פשוט, אסור שייכשל. הא, כן. אנחנו נצליח, שאוליק, אין דבר שהלב מהסס לו מעט וחרד לו ככה, אין דבר. אל תיבהל מן החרדה ומן ההיסוסים. הנח שיפעלו בך, על אפם וחמתם אנחנו נצליח. אנחנו נתגבר על ההיסוסים ועל החרדה לאט־לאט ואיש לא ירגיש בהם כלל. עם הישמע היריות הראשונות יהא נתון כל־כולו לפעולה. הוא אהב את הפעולה, אהב את עצמו להיות שרוי בה, היא ממלאת אותו עצמיות חריפה, מסלקת ממנו מעצורים ופחדים ומציבה אותו חופשי ונועז מול העולם.

‘קראת לי?’

נשא עיניו וראה את רודי ניצב לפניו. גבה־קומה, שליו מאוד, ידיו הארכניות תלויות לו רפויות, מצחו רם ומשקפיו עבי־המסגרת מבליטים ביתר־שאת את פניו הקטנים והעדינים. רודי נלקח למלחמה ישר מן הקונסרבטוריון. היה מהלך בשולי המלחמה בפסיעות הוזות, עדינות מאוד, זהיר שלא לפגוע באף אחד. הוא לא השתמט משום תפקיד שהטילו עליו, אך כשלעצמו שמח על כל שעה פנויה שהזדמנה לידו. בכפר הזה מצא עוגב בכנסייה וכל שעה פנויה היה חומק לפרוט עליו.

‘סלח לי שהפרעתי לך לנגן, רודי’.

‘לאיזו מין הפרעה אתה מתכוון הפעם?’

‘להפרעה של פעולה’.

‘מתי?’

‘הלילה’.

‘משהו רציני?’

‘עולים על מראַר’.

‘טוב, כשתלכו תקראו לי’, אמר רודי ופנה לעבר הדלת.

‘לאן אתה הולך?’

‘לנגן קצת’.

‘שב והיה בן־אדם’.

עתה יכול היה להרשות לעצמו אורח זה של דיבור. תחילה הקפיד מאוד להסתיר את אמנותו מחבריו, שזו אמנות הכרוכה ממילא בעדינות ובנועם־הרגשות ובכל אותו תחום הרחוק מן המלחמה. חושש היה פן ימשוך על עצמו את להג החיילים. ‘אנין־נפש’, יגידו, ‘אסטניס’, יגחכו, ‘מוזיקאנט’, ילעגו. מחמת־כך ומחמת הנחיתות הכרוכה בכך, השתדל קודם־כול לרכוש מקומו בפלוגה כחייל טוב, כחובש אמיץ שאינו מניח חבר בצרה. עתה כבר לא אכפת, עתה יכול היה להתיר לעצמו לעשות פומבי לאמנותו.

‘כמה אלונקות יש לך?’

‘שלוש’.

‘מה דעתך שנקח את כל השלוש?’

‘מצדי אין כל התנגדות, מאחר שלא אני אסחוב אותן’.

‘טוב. סע לגדוד ונסה להשיג אצל החובש הגדודי תחבושות אישיות. הפעם אני רוצה שלכל חייל תהיה תחבושת אישית. עכשיו הסתכל במפה. אתה רואה, כאן, במסעף הוואדיות, תהיה נקודת איסוף־פצועים. אני מקווה שלא נזדקק לה’.

‘גם אני’.

‘בעיקרה, הרי זו פעולה פשוטה ולא מסובכת ביותר. אך לעולם אין לדעת. אתה תשאר במסעף. גם המרגמות תישארנה אתך’.

‘תהיינה לנו גם מרגמות?’

‘כן, כיתה אחת. לכן תנוע במסע עם הרגמים. כאשר נגיע למסעף, תפרושׂ אתם. כאן יש מדרון אחד, רואה? על המדרון הזה ימקמו את המרגמות ואתה תישאר אתם’.

רודי יצא. שעה קלה עמד שאוליק צופה בשמים הנמוכים שנותרו בלא שמש, מצפים בהכנעה לחשיכה שתבוא ותכתיר עליהם ירח וכוכבים. בכביש הרחוק, מעבר לשדות, נעו עדיין שיירות קצרות לבסיסים ולמקומות של היערכות. הארץ כולה מתגייסת הלילה לקראת הפלישות הגדולות.


 

פרק חמישי

ההכנות מסתיימות והולכות ומה שלא הספיקו עד ארוחת־הערב סיימו מיד אחריה. האפלה כבר היתה שרויה על־פני ארץ־רבה, אפלה רחימה וביתית בתחומו של הכפר, נוכרית ומבשרת־רעות תיכף מן הגדר והלאה, אל השדות המובלעים ואל מה שמעבר להם.

רודי חזר ממטה־הגדוד, ומיד אץ לבשר לשאוליק כי עלה בידו להשיג תחבושות אישיות לכל חייל.

‘טוב’, אמר שאוליק, ‘אנחנו נחלק את התחבושות בשעת מִפקד־היציאה’.

רודי הלך וכעבור שעה קלה כבר הילכה על־פני הכפר מנגינת־עוגב עריבה, מנגינת־כנסייה חגיגית ורוטטת, ענוגה ומתרפקת על אלוהיה; שבוי בצלילי העוגב, הנוכרים אך המרגיעים, חזר שאוליק ובחן את מרכיבי תוכניתו. הפעולה כשלעצמה לא הסבה לו דאגות יתירות. נראה בעליל כי זו פעולה לא מסובכת ולא קשה, ולפי הידיעות שנמסרו לו אין כוח האויב מונה אלא כפריים מאומנים למחצה ומצפים, אולי, ליריות הראשונות כדי לשאת רגליים ולהימלט. האיזור כולו כבר התמוטט וכפי הנראה עתיד גם כפר זה ליפול בקלות.

חזר ושקל את פרטי הדברים; את דרך המסע, את מהלך הקרב הצפוי, את חלוקת־הכוח. פה־ושם נתגלו לו נקודות־תורפה בתוכניתו. אי־אתה יכול לתכנן תוכנית־פעולה בלי שתהיינה בה נקודות־תורפה, כיון שאי־אתה יכול לחזות מראש את כל ההתפתחויות האפשריות. לעולם יש גבול לראיית הנולד. מן ההכרח אפוא שתשליך את יהבך על מהלך האירועים שיתפתחו כפי שיתפתחו ועל שיקול־דעתך בעצם מהלך האירועים עצמו. שיהיה גמיש דיו לשנות תוכניתו עם כל מהלך בלתי־צפוי של האויב.

מן התוכנית עבר להכנות. כל שנעשה נעשה, ומה שלא נעשה, לא נעשה. לעולם מגיע רגע שבו חייב אני להניח לכל כפי שהוא ולבטוח. הדברים כמו שהם, מתוקנים־יחסית ועשויים־יחסית – הופכים הם עצמם לנתונים של הפעולה, כמו כל שאר הנתונים. העיקר שאדע להסתדר לאחר שהליקויים יתגלו. שלא אאבד את העשתונות שעה שמתגלה כי צריך להחליף קנה של מקלע ומתברר שהקנה הרזרבי נשכח בבסיס, או בדברים אחרים כגון דא. העיקר שאדע להפעיל את שיקול־דעתי ולגלות מוצא בכל מקרה ובכל מצב. זו לא חוכמה להתנהג כיאות במקרים צפויים מראש. המבחן האמתי הוא להתנהג כיאות בהתפתחויות שאינן צפויות מראש.

היה שקט ומרוכז ברוחו. קנה שלווה לנפשו מתוך מחשבה שהוא עצמו, כמות שהוא, כמפקד, שיקול־דעתו, פיקודו, אינו אלא גורם בין גורמים שיחרצו את גורלו של הקרב.

ניגש להתקין חגורו. וכאשר עמד ככה, רכון על מיטתו, משחיל את הרצועות דרך האבזמים ומחברן כדרוש, נכנס סנדליקו והציץ במפה שפרושה היתה על השולחן. שאוליק הניח לאבזם אשר בידו והשתאה למראה המבע המרוכז של סנדליקו.

‘מה אתה בודק שם, סנדליקו?’ שאל.

‘אני רוצה לבדוק את טיב הקרקע שאנו עתידים לעבור במסע’.

‘מה פתאום?’

‘ככה. הפכתי את המחסן ולא מצאתי לי זוג נעליים מתאים לכפות־הרגליים שלי. מה אני אשם שהאלוהים הטוב זיכני בכפות גדולות!’

שאוליק גיחך וחזר לעסוק בחגורו.

‘שמעתי שצבאות אחרים נוהגים לשחרר אנשים שממדי גופם עולים על המדדים שנקבעו. אולי ישחררו אותי בגלל כפות־הרגליים שלי?’

‘נשחרר אותך אחר המלחמה’.

‘אבל עד אותה שעה חייב הצבא לספק לי לפחות זוג־נעליים לרגלַי. אתה לא חושב?’

‘שאלת במחסן הגדוד?’

‘שאלתי. זוג שנתנו לי העלה יבלות על רגלי’.

‘טוב. מצדי אתה יכול ללכת יחף’.

‘אולי תצווה שישאו אותי על כפיים?’

‘למה לא באפריון?’

‘אפשר גם באפריון, אם זה נחוץ. ושמא יועיל יותר לקצץ קצת את האצבעות?’

‘אם זה עלול לסייע, אין לי כל התנגדות’.

‘טוב. כיוון שכך, אני מציע לך להשאיר אותי כאן’.

‘עברת במחלקות?’

‘כן’.

‘מה המצב?’

‘ככה, פחות או יותר מניח את הדעת. הצעתי להם שינסו לישון כמה שעות’.

‘רעיון טוב גם בשבילי’, אמר שאוליק.

סנדליקו נשתטח על מיטתו, הרים את הספר מן הרצפה, העלה רגל על רגל וככה היה שוכב וקורא. לאחר ששאוליק התקין לו חגורו, הטילו על הארץ ליד מיטתו ונתפרקד עליה אף הוא. משך את השמיכה הצבאית על ראשו וקולו שיצא כבר נשמע עמום ורחוק: ‘לילה טוב!’

‘ליל מנוחה’, השיבו סנדליקו, ‘אני מקווה שהאור לא מפריע לך?’

‘לא, אתה לא מתכוון לישון?’

‘לא. ישנתי בצהריים’.

שאוליק נתכרבל במיטתו ונרדם. כבר אמון היה להירדם על־נקלה בכל שעה ובכל מצב ובכל מקום. כעבור שעה של כלום באו יוס’קה וגדעון טרוי וגם הם השתרעו על מיטותיהם. קותי בא אחרון, וכאשר ראה אותם שרועים על מיטותיהם, אלה ישנים ואלה עיניהם פקוחות, נמלך בדעתו והלך אצל סנדליקו וישב על שפת מיטתו, רגליו מפושקות, ידיו שמוטות בין ברכיו וסיגריה עשנה אחוזה בין אצבעותיו.

‘מה נשמע בבית?’ שאל קותי בלחש, מתוך קרבת־לבבות.

סנדליקו הניח את הספר במהופך על כרסו ושיכל זרועותיו למראשותיו: ‘ככה’.

‘שמעתי שהספקתם לאסוף את כל התבואה מן השדות’.

‘כן’.

‘מי מטפל בעדרים שלכם כאשר אתה כאן? שמעתי שיש לכם עדר מפואר’.

‘היה’, השיב סנדליקו.

‘מה פירוש היה?’

‘העדר הלך, רובו נשדד והשאר טבחו מכל מיני סיבות’.

‘הייתי לפני שבוע בבית’, סיפר קותי בקול נמוך, שלא להעיר את הישנים, ‘ראית פעם קיבוץ ותיק בלי ילדים? מוטב שלא אמשיל משלים’.

‘הילדים שלכם פונו?’

‘כן, כולם, לחיפה. באתי למשק, ובכל המקומות ההם, אשר משם קדמוני בדרך־כלל מִצהלות של ילדים, עלתה לעומתי מין דממה משונה שכזאת, כמו חלל שנפער פתאום. כמו דממה של… אַח, מוטב שלא אמשיל משלים’.

‘כמה ילדים יש לך?’

‘שניים, אחד כבר בן תשע’.

‘והשני?’

‘השני עוד קטן, בן שלוש. אתה נשוי, סנדליקו?’

‘זה… לא בדיוק’.

‘מוטב כך’.

סנדליקו הבין שאבא קותי מבקש מפלט ממה שרוגש בלבו בשיחת־רעים זו שהוא קושר שעות לפני היציאה.

‘בעלי־משפחות במלחמה, זה עסק ביש’, אמר אבא קותי.

‘בקרב הם לא שונים מכל מישהו אחר’.

‘כן ולא’, הבליע אבא קותי סתומות.

סנדליקו הסכים עמו במנוד־ראש. ממיטתו של שאוליק עלתה נחרה חרישית. קותי הסב אליו את פניו והסתכל בו שעה קלה ואחר־כך חזר והפנה את ראשו לעבר סנדליקו.

‘אתה מכירו היטב?’

‘את שאוליק? ככה, פחות או יותר’.

‘ראית אותו בקרב?’

‘כן’.

‘איך הוא?’

‘די נועז, לפעמים’.

‘נועז על דרך הסיכון?’

‘לא הייתי אומר’.

‘הוא לא בנו של דוב ביקל?’

‘כן’.

‘הוא צעיר כל־כך’.

‘אתה מתכוון בגיל?’

‘גם בגיל גם כמפקד’.

‘תנוח דעתך, קותי. אני חושב שהוא בסדר’.

‘הייתי רוצה להאמין בכך’.

‘הוא מייחס לך חשיבות מרובה’.

‘לי?’

‘כן. לך אישית וגם לך כרס"פ שלו’.

‘כך אמר לך?’

‘בערך’.

קותי הצית לו סיגריה שנייה ואת הגפרור הטיל על הארץ. היה מעשן ומשיר את האפר לפניו, בין ברכיו.

‘מוטב היה לי לישון’, אמר, ‘אבל אני יודע שלא ארדם’.

‘אני ישנתי בצהריים’.

‘לומר לך משהו? המלחמה הזו אינה לפי גילי’.

‘ולא לפי טעמי’.

‘אני חושב שהיא לא לפי טעמו של אף אחד’.

חיוך רפה וילדותי נזדרח לפתע על פניו הקמוטים של אבא קותי. על־פי חיוך זה ידע פתאום סנדליקו כיצד נראה קותי כאשר היה נער וכאשר היה ילד, לפני הרבה שנים. ילדותו ונערותו הולכות עם האדם לכל מקום, רק שהרבה שנים נערמות עליהן.

‘מנין אתה, קותי?’

‘מפולין. למה?’

‘ככה, סתם. אתה חייכת ועל־פי החיוך הזה הכרתי בך פתאום שהיית פעם ילד ורציתי לדעת מנין אתה’.

אבא קותי חזר וחייך. אך הפעם היה חיוכו מבוגר וקצת עייף.

‘טוב’, אמר, ‘עכשיו אלך לי. תמיד אני זקוק להשיח קצת מן הלב לפני שיוצאים’, הוסיף בגילוי־לב, ‘אינני יודע בעצמי מדוע’.

קותי קם ללכת.

‘אם לא אכפת לך, כבה את האור. נדמה לי שאני נוטה קצת להירדם’.

‘ולוואי ויכולתי גם אני לישון קצת’, אמר קותי, כיבה את האור ויצא אל הלילה השקט והגבוה, ואותה שעה נראה לקותי כי שקר כוכביו ורמייה דממתו.

כעבור שעתיים הקיץ שאוליק משנתו ודבר ראשון שעמד עליו היה פס־האור שהבליח מן החדר הסמוך. מבטו הקיף את המיטות וראה כי הן ריקות. כהרף־עין השתלף משמיכתו, הלך אחר פס־האור ונכנס לחדר הסמוך.

קותי וסנדליקו והאחרים ישבו שם דמומים על הארץ ועקבו אחר אצבעותיו של דובלה שטיפלו בכפתורי־המשדר. בחלון עמד לילה שחור. גדעון טרוי הציץ בשעונו ואמר:

‘דקה אחרי…’

‘אחרי שתים־עשרה?’

‘כן’.

‘ברגע זה המצרים חוצים את הגבול’.

‘מנין לך?’

‘כך הודיעו’.

איש לא הוציא הגה מפיו. כבשו מבטיהם וכל אחד חזה לעצמו את הטור המשוריין של אויב, טור משוריין של צבא סדיר, מצויד כהלכה, עובר בזה הרגע עצמו את הגבול ונע קדימה, לאורך החוף.

‘טוב’, אמר שאוליק, כמסכם את השתיקה הכללית וכל שנשמע ולא נאמר בה, כל שפעם ונכבש בה, ‘הגיעה השעה להעיר את המחלקות’.

קמו ופנו איש למחלקתו.

לאחר שהעירו אותם, שטפו האנשים את נמנומם במים קרים ומיד החלו תזועות ותנועות בחביונה של האפלה. היו מכתפים את תרמיליהם ואשפותיהם ונרתמים והולכים ברצועות־החגור, כמועדים וגם נידונים למשוך בעוּלה של המלחמה בדממה שכובשת כל שהומה ומפעם בלב, במעשיוּת רבה, כאילו כל מעיינם בתרמיל שיהא מונח כהלכה ולא יכביד, שהרצועות תהיינה הדוקות ולא תחתכנה בבשר, ובכל שאר אביזרי הלבוש והציוד שלא יכבידו ולא ישקשקו ולא ישמיעו קול העשוי להסגיר. היו מסייעים זה לזה להדק את רצועות־החגור, באותה דממה ובאותה אחווה כבושה ומעשית, הצומחת לה חרש ובהיחבא בלבבות האנשים היוצאים וחוזרים ויוצאים לפעולות.

ואחר־כך יצאו לבוסס בשביל המוליך אל הרחבה הקטנה שאצל בית־המטה, והיו הולכים ככה זה אחר זה בשביל האפל, גופם שבוי בחגורם והרובה מאוזן בימינם. עד שיגיעו לרחבה ועד שייערכו ויתפקדו ויפקידו עצמם למרותן של הפקודות, אשר מכאן ואילך יחלשו6 על כל מעשה שלהם, עדיין השהוּת בידם להרהר במה שהלב מנחש להם וחרד בחביוניו. והיו מוסיפים ויוצאים מן הבתים אל השביל ומן השביל אל הרחבה, בעצלתיים, כבדי־צעד, כנידונים להילחם, כנידונים להיות מטורפים ונועזים וגיבורים בהילחמם, שקולים ומיושבי־דעת בהילחמם, מפני שנידונו לנצח.

אותה שעה חזר שאוליק והכין בקפידה את חגורו על מיטתו. מבחוץ עלתה מהומת־קולות של הפלוגה הנערכת בשלשות. משנסתיימה בדיקת הציוד וחלוקת התחבושות האישיות, קרא אליו שאוליק את המ"מים ואת סגנו, לסיכום אחרון.

‘סיכום אחרון’, פתח להגיד את דברו, ומבטיו הקיפו את צוות מפקדיו ונתקלו פתאום בסנדלים אשר לרגליו של סנדליקו.

‘אתה בכל־זאת יוצא בסנדלים?’

‘כיוון שהצבא אינו מספק לי נעליים לפי מידתי, החלטתי להשתמש ברכושי הפרטי’.

‘ניחא. על אחריותך, סנדליקו’.

‘כרגיל’.

‘ובכן’, חזר לעניין ופירט את סדר המסע, מי המוביל ומי אחריו והיכן נקודת איסוף פצועים; חזר וציין היכן מסתיים שלב א והיכן מתחיל שלב ב, ולבסוף כנהוג, שאל אם יש למישהו שאלות לשאול.

מי שהיתה לו שאלה, שאל, ואחר־כך שבו למחלקותיהם ושאוליק נשאר לבדו. שוב שמע מבעד לחלון את קול הפקודות השגרתיות. לאטו, בתנועות משוכות ושהויות, כשקוע בהרהורים, נטל חגורו ונרתם בתוכו. לאט ובלא להיחפז הידק אבזמיו, ניענע את האשפות, כדי שתהיינה מונחות במקומן, חבש כומתתו, כיתף את תיק־המפות ואחר־כך הפסיע צעדים אחדים כדי לבדוק כל שבדק קודם־לכן. נעלי־הקרפ הצהובים שלו העניקו גמישות וקלות וביטחון למדרך־רגלו. משראה כי הכול מתוקן ושרוי במקומו, ישב על שפת־המיטה, הסיר את כומתתו והחזיקה בידיו. שליו ובהיר היה ברוחו. עכשיו, כשהפלוגה החלה לזוז, נתעמעמו כל החששות וכל ההיסוסים ופינו מקום לצלילות־דעת שנעשתה אף היא כלי־שרת בקרב הזה העומד להתחולל. חזרה בו השליטה על פלוגתו. פקודות שלו תצמחנה פעולות, תטלנה יחידות ממקום למקום. ושוב ידע את השלטון כפי שידעו ימים רבים, כשִפחתה של האחריות, שפעמים היא נאמנה ופעמים לא.

כיוון שנתארכה לו שעת הציפייה, קם והטיל פסיעות בחדר, וחגורו על גופו. ועם שעמד ככה, מצפה שייקרא אל פלוגתו הנערכת ליציאה, נפל מבטו באקראי על מכתבה של מיכל שהיה מונח לו על אדן החלון הפתוח, כפריסת־שלום שלוחה מאיזה עולם אחר ורחוק, של ילדות ושל בית אבא־אמא, של יקיצה בחדר שתריסיו מוּרדים והאור מסתנן דרכם קווים־קווים, ענוגים ורכים, של בקרים אחרים בטרם־מלחמה, כאשר האדם הוא עולם לזולתו, בן לאמו, אהוב ויחיד לנערתו.

בהיסח־הדעת שלח ידו אל המכתב ותוך כך נסתמן מין קמט ליד הפה וגבה אחת נמשכה אל המצח, מין קמט תמוה שלא במקומו ולא בשעתו, ספק של געגוע או הרהור או זיכרון. והיה פתאום משונה מאוד לדעת, כי אי־בזה קיים גם שאוליק אחר ושונה משאוליק זה הניצב כאן ומצפה להיקרא אל המלחמה. ובלי־משים החל גם להתייחס אל יציאתו לקרב ותוך כדי־כך ידע כי בהתייחסות הזאת נולד רצונו, שלא להגיד אישיותו. כי אפשר ללכת להילחם מפני שמקבלים פקודה ולא לרצות ללכת להילחם, ואפשר ללכת להילחם מפני שמקבלים פקודה ולרצות ללכת להילחם.

שקוע בהרהוריו, לא הרגיש בדלת שנפתחה חרש וראשו הגדול והקמוט של אבא קותי נדחק פנימה. משונים עד גיחוך היו פניו של קותי; כובע־גרב חבוש לראשו, וקצותיו זקורים כשתי קרנים לנגח.

‘מוכן, שאוליק?’ שאל אבא קותי.

לבו ניתר בקרבו. עדנה זו בקולו. אבהות זו בקולו. דאגה זו בהבעת־פניו. כך קורא אב את בנו למלאכתו היעודה. אבא קותי… הגבר הקשיש הזה עורר בו הרגשה ודאית שהוא יכול לשים מבטחו בו בלבב שלם.

‘כן, קותי’, השיב וקם על רגליו.

‘זזים?’

‘בוא’.

ושניהם ירדו במדרגות. שאוליק נשתהה במבוא־הבית ואבא קותי הלך להעמיד את הפלוגה לדום. הרף־עין ראה שאוליק את הפלוגה, את פלוגתו־שלו, ניצבת על מחלקותיה דמומה, חמושה, מצפה למפקדה: הפלוגה שלו. והיה שוהה כך כהרף־עין, מנסה לאמוד את כוחה, לשער את עמידתה, לנחש עד היכן יעמדו לאנשיה האימונים שנתאמנו, הרוח שנתחסנו בו. שלושה־ארבעה שבועות היו ברשותנו ואילו עיקר שנותיהם עשה כל אחד במקומותיו־שלו. מנסה היה לצרף הרהור להרהור ולנחש דברים; עיקרה של המלחמה מוטלת עליהם.

ואז נקרא שאוליק אל פלוגתו ושם הוא ניצב לפניה בתוך מעט האור הקלוש שהבליח מחלון שלמעלה, ודיבר אל חייליו. האנשים עמדו בשורותיהם בדממה, קצתם באור ועיקרם באפלה וכפות־ידיהם לופתות את קני־הרובים. דממה רבה עלתה מעברים וגם מן הכביש הרחוק לא נשמע כל הד של מכונית. רחבה וחובקת־עולם הילכה השלווה השחורה של הלילה על־פני ארץ־רבה. בעוד שעה קלה יהיו מהלכים בתוכה, צמודים אליה ונבלעים בה. שימו לב, חיילים!

הוא חזר והסביר להם את המשימה ואת עיקרי הדברים והזהיר להקפיד על משמעת־לילה חמורה, ושישובו ויבדקו את החגור. וחזר ואמר דברים שכל מפקד אומר ליחידתו בטרם צאתה לקרב.

והיה שם אחד שלא הבין כל־כך וביקש להיוודע אצל שכנו במה מדובר. ראהו שאוליק בכך ושאל מרחוק, ממקום שעמד באור:

‘מה זה שם? משהו לא מובן?’

‘יש כאן אחד שלא מבין כל־כך טוב עברית’.

‘מי זה?’

‘אני’.

‘איך קוראים לך?’

‘חיים סטרודניצקי’.

שאוליק רמז לאבא קותי, וקותי הלך לאותו חיים סטרודניצקי להסביר לו מה ששומה עליו לדעת. מיד אחר־כך פקד שאוליק, ודווקא בשקט, בקול שלא פרע את הדממה אלא נבלע בה, לאמור:

‘מחלקת־החוד, פעל!’

מחלקת־החוד נעה קדימה, שאר המחלקות והכיתות הנספחות אחריה מתוך שעט־רגליים כבוש, רומסים תחתיהם כל שהארץ מגישה להם. וכבר מהלכים היו בדממה, איש בעקבות רעהו, שורה ארוכה מאוד של אנשים המשתחלת לתוך מעבה החשיכה. מפעם לפעם היה סנדליקו, המוביל בראש, כורע על ברכיו וכולם כורעים אחריו. ואחר־כך מזדקף וממשיך וכל שאחריו מזדקף וממשיך. בדממה, ללא הגה, ורק שעט־רגליהם מחריק על חלוקי־האבנים תחת סוליותיהם, נישא למרחוק ומסגירם לאוזניים אויבות, הכרויות לקלוט. סנדליקו הפסיע ראשון, פניו כנגד העלטה ורגליו משתלחות להבקיע בה דרך. מאחוריו עלתה אִוושת הצועדים בעקבותיו, שורה עורפית ארוכה הכורעת בכורעו וקמה בקומו. ממילא נעשה מנהיג להם. שכן, הללו פוסעים אחד בעקבות חברו, ואילו הוא, האחד, אשר לפניו אינו הולך איש, הוא האחד המטיל פסיעותיו אל תוך העלטה, שהיא ספק שלוחת־הרים וספק שדות וספק שבילים שסומנו במפה, אשר הידיעה בלבד משתלטת עליה. ואפילו כך, מרובה השמא על הברי.

וסנדליקו, בסנדלים, מטיל את פסיעותיו הגמלוניות בשבילים ועל סלעים, מושך אחריו את השורה כולה והאוושה החרישית והכבושה והעקשנית עולה מאחורי גבו כמין המנון שמזדמר או כמין שבועה שנשבעות הרגליים ללכת ולהוסיף וללכת עד תום. וכבר ההולכים בשורה נמסכים בתחושה של אחד ושל עוצמה ושל אונים, ולא מתבקש כאן אלא שיהיו נושאים קולם ופוצחים בזמר ושיהיו מהלכים ומזמרים ככה, בתוך הלילה הזה, בחירוּת רבה, ואפשר באמת לא באה כל אותה מלחמה אלא כדי שאפשר יהיה בלילה מן הלילות ללכת ככה בחברותא, בשורה עורפית המשתחלת על רכסי־הרים, בלא רובים ובלא תחמושת, ורק הפת בלבד בתרמיל, ויהיו אומנם מזמרים ושרים, ושירה שלהם תהיה מהלכת על השטחים ועל השדות שהם הכול שלנו שלנו, בלא חשש ובלא כל מטרה אחרת אלא זו ההליכה־שבהנאה שעזוז בה ועוצמה בה, בתוך הלילה שהוא כולו שלנו שלנו, עד קצותיו ועד ירכתיו ועד אור ועד בכלל.

אלא שדווקא כאן בא במרוצה הרץ האישי של שאוליק, שעבר לאורך כל השורה ולחש לסנדליקו שיעצור. וסנדליקו עצר והשתופף ומיד כל שאחריו כרע והשתופף ושאוליק בא לאורך הטור וכרע בצדו של סנדליקו ושניהם החליפו ביניהם שיקולים והפלוגה כורעת דמומה וממתינה באפלה. לאחר שזיהו עצמם בשטח, קם סנדליקו והוסיף ללכת והפלוגה אחריו ושאוליק עמד תחתיו, ממתין עד שהמחלקה הראשונה עברה על פניו ואז שב למקומו והוסיף לצעוד בין הצועדים. והיו ככה הולכים והולכים והאפלה כבר חדלה להבעית, שכבר נתרגלו אליה, והיו הולכים, שקועים במין עילפון המטשטש ומקהה את החרדות שבלב.

ושאוליק הרהר לעצמו כמה טוב לפעמים ללכת, ככה, כטוראי בין טוראים, פרוק־אחריות, נתון לצעד הבא בלבד, ואף זה בעקבות האיש שלפניו, וכל עול הפיקוד והאחריות מוטלים על ההוא שצועד בראש. אני הולך בעקבות האיש שלפני, אבל ההוא, המוביל בראש, מבקיע דרך בתוך העלטה. אולי דווקא זה הנותן טעם לחייו. ‘חבר, האחריות בונה את האדם’. מי הוא שאמר פסוק זה? מן־הסתם קראתיו באחד הספרים. אמת נושנה־ישנה היא וגם אבא ודאי מאמין בה. אולי קיבלתיה מאבא. אף־על־פי שיש לי הרגשה כאילו גיליתיה זה עתה לעצמי. ביום מן הימים עשוי אני בוודאי גם לגלות שהשמש עולה כל יום מצד מזרח. שמש ארורה, ולוואי שלא תעלה לעולם. מורד־אור שכמוני.

הרגליים מהלכות מאליהן ויש שהות רבה להרהר מיני הרהורים שנמלכו לעלות על הדעת דווקא בשעה זו. איזו יד נדיבה פיזרה שפע של כוכבים על־פני הרקיע, וצלליות ההרים ורישומי הרכסים אשר מימין נראו בבירור בתוך האפלה. משמאל נמשך מישור חשוף שאין לו סוף, ודאי שדות. נעים יהיה לשוב כאן ביום מן הימים – ראי, מיכל, כאן עברנו בלילה אחד, איני זוכר בדיוק מתי. עברנו בכל מיני מקומות, ארץ־רבה רמסנו תחת כפות־רגלינו. וזה כבר יהיה ככלות הכול ואנו נדבר במלחמה כדבר שהיה ואיננו עוד ומיכל תעמוד כאן על הגבעה ההיא או על רעותה הנדחקת בצלעה, וחצאית שלה תתבדר ברוח ותדגיש את חמוקי־ירכיה, וחולצתה תתמתח על שדיה בחן, בהתפעמות, בחיים רבים. ועיניה תלכנה אחר זרועו המושטת והקשבתה תלך אחר זכרונותיו והיא תנסה, ודאי, ללקט אותו, את שאוליק, מכל הדרכים של המלחמה כיצד הלך עם פלוגתו וכיצד הלכו כל השאר, ככה, בדממה, בזה אחר זה, בזה אחר זה, בדרכים הליליות המוליכות אל המלחמה, בדרכים שהן הן המלחמה.

שרק לא ייתקלו במארב. אין לך דבר מבעית ומטיל־אימה יותר מהפרעות בטרם החלה הפעולה עצמה. אני מקווה שלא ניתקל בשום מארבים. בדרך־כלל אין הערבים נוהגים לשים מארבים בלילות. אני מקווה שלא ירגישו בנו. עד שנגיע לנקודת־ההיערכות, לפחות. סנדליקו יודע את מלאכתו ואני מקווה שהכל יעבור בשלום. מה זה ששוב משתופפים?

הפעם ארכה השהייה יותר מן הרגיל.

‘רץ!’ לחש שאוליק באפלה, עם שהוא כורע וממתין.

‘כן?’

‘לך אל סנדליקו וברר מה השההיה הזאת’.

הרץ נבלע בחשיכה. קל־רגליים, חגור קל בלבד על גופו. נושאי־המרגמות נהנים בחשאי מן השהייה הממושכת, ואילו שאוליק חוזר ומציץ בשעונו, ואותה שעה נפתחת התמודדות חדשה בינו לבין האפלה הבוגדנית, שכבר החלה אוספת שוליה ומגלה, כפרוצה זו, את האופקים.

הרץ חזר והודיע שסנדליקו שלח כיתה לבדוק את הרכס שממולו.

‘טוב’.

עוד שהייה של כלום ואחר־כך קמו כאותו נחש־עקלתון והחישו צעד. עכשיו נחפזו מאוד, כאילו ביקשו לדרוך על עקביו של הלילה הנשמט מהם ולהחזיק בו. הנעליים המסומרות היו מחריקות באפלה, וחלוקי־אבנים נידרדרו בין דממה לדממה. עדיין הרבה כוכבים מפוזרים ברקיע וקני־הרובים נעים ונדים לעומתם. כבר עברו את הגבעה הגדולה ועדיין מושכים והולכים. שמא טעינו? האפלה כבר חשפה קצת יותר מאשר את האופקים ואם מצויים ערבים על הרכס ההוא, בוודאי כבר הבחינו בנו. צריך להחיש צעד, אין ברירה. אך דווקא עתה שבה השורה ונשתופפה ושוב נצמדו רובים אל ברכיים. שאוליק קם ללכת אל סנדליקו והרץ האישי שלו אחריו.

סנדליקו כרע על ברכיו, גחון על מפה שהיתה פרושה על הארץ, וסביבו סייריו. הם ישבו במהודק, גוף אל גוף וברך אל ברך. שאוליק בא והשתופף אתם.

‘אני רוצה לבדוק במפה’, לחש סנדליקו, ‘הסתירו היטב’.

והוא הצית את פנסו, אורו ממוקד למפה. כולם נתהדקו סביבו וגופיהם כלאו את קרני־הפנס לבל יימלטו אל משלטי־האויב.

‘כאן, זאת היא הגבעה’.

‘אינני חושב. המדרון כאן הרבה יותר תלול’.

‘לאן אתה מסתכל? הגבעה ההיא, לא ההיא’.

‘אתה מתכוון השנייה מימין, מאחורי האוכף ההוא?’

‘כן’.

‘אה’.

ככה היו משווים גבעה לגבעה, מדרון למדרון, כיפה לכיפה ולבסוף הגיעו כולם לכלל הסכמה שהם נמצאים בדיוק במסעף־הוואדיות. כיוון שכך, תם מסע־הלילה ושאוליק חזר ונטל את הפיקוד לידיו.

‘טוב. הרגמים וההבטחה יישארו כאן. אגב, איך קוראים לך?’

‘צבי’.

‘טוב, צבי. אתה תתמקם על המדרון של גבעה זו. יוס’קה, אתה תתקדם לאורך הצלע הזה. גדעון ינוע מערבה, אל משלט גימ"ל. אני אנוע, לעת־עתה, עם מחלקתו של מנחם’.

הרגמים פנו למקומם וכל השאר החלו לפעול איש בכיוונו־שלו. שאוליק הלך עם מחלקתו של מנחם, וסנדליקו קפץ ודילג לידו.

‘נוח לך?’ התעניין שאוליק.

‘מה?’

‘בסנדלים’.

‘תלוי על מה אתה דורך’.

רגליו הארוכות היו מפסיעות בקלות ומבליעות תחתיהן ארץ־רבה. נראה שאינו מתייגע כלל בשל ציודו הנישא על שכמו. התרמיל והחגור בכללו היה מתואם יפה והדוק לגופו: ותיק ורגיל היה במסעות.

משעלו על רכסה של הגבעה, נשתופפו להביט לפניהם. למטה, בבקעה, הבליחו אורות אחדים, ומעבר לה7, על האוכף שמנגד, דלקו אורות אחרים, עזים יותר.

‘הנה הצוק ההוא בצפון שראינו במפה’, אמר שאוליק.

סנדליקו הסב ראשו וראה את הצוק. אותה שעה קלטו אוזניהם ירייה חששנית, מהססת, שנשתלחה לתוך האפלה. מיד אחריה יצא צמד־יריות ואחר־כך כבר נשמעו יריות רבות שניתכו בבת־אחת, כולן מן הכיוון שבו נעלם גדעון טרוי עם מחלקתו.

מהגבעות שהתגלפו והלכו באור עלו קולות של דיבור עברי. מירכתיים, לא ברור בדיוק מהיכן, נשמעו יריות יחידות שהזדנבו אחר הקרב הגווע. שפעי־אורה, שעדיין לא היו יום אלא רק בישרו את בואו, כבשו את האופקים מסביב. הגבעות ובקתות־הכפר שמנגד עלו מתוך עלטה אל שפעי־האורה, כמו נעוּרים אל גברוּת עולה.

שאוליק עמד אתה זקוף, צופה לפניו את הבקעה. סנדליקו רבץ עדיין תחתיו, שעון אחורנית על מרפקיו, וגבעול של עזב תקוע לו בהיסח־הדעת בין שפתיו. אצבעות־רגליו הגדולות והמכוערות, שבצבצו בין הסנדלים, היו שרוטות ומזוהמות ובוהן־ימינו שתת דם.

‘ובכן, זהו’, אמר שאוליק, ‘בוא נרד לכפר’.

‘רגע’, אמר סנדליקו ונרכן לפנים. נטל את רגלו בידיו ובחן בעיון את בוהנו הפצוע, שוקל בדעתו אם כדאי לבזבז עליו את התחבושת האישית שלו. לבסוף קשר את הבוהן במטפחת, חזר והידק את הסנדל אל כף־רגלו וקם ללכת עם שאוליק. בוהנו הכאיבו והוא היה הולך וצולע, אך צליעתו לא הקטינה את הרווחים בין פסיעותיו הרחבות.

‘חלס! זו הפעם האחרונה שאני יוצא בסנדלים’, אמר.

‘מה אני שומע!’ הלעיג עליו שאוליק.

‘זהו זה. מעכשיו עליך לדאוג לי לזוג־נעליים’.

הם ירדו במדרון, חצו חלקת־דורה צרה, שהשתרעה בין המשלט לבין הכפר, ובאו אל מבואותיו. חרוב עתיק צמח בצד הדרך ותחתיו קבע שאוליק את מטהו. הניח את חפציו האישיים והקַשָר בא אחריו והציב את מכשירו על הארץ. מגבעה שמנגד בא במרוצה חייל ממחלקתו של גדעון והודיע שמשלט ג נכבש.

‘ישנם שבויים?’

‘לא. עם אור ראשון נמלטו כולם’.

‘לאיזה כיוון?’

‘צפונית־מזרחית’.

‘טוב. אבידות?’

‘הרוג אחד ושני פצועים’.

‘מיהו ההרוג?’

‘אחד סטרודניצקי’.

‘זה לא ההוא, שלא ידע עברית?’

‘אינני יודע’.

‘סנדליקו, טפל בפצועים. דאג להעביר אותם מיד למושבה’.

מעבר מה ירדו ובאו הרַגמים, קותי בראשם. צעדיו כבדים ושהויים, ואפילו כאן, במבואותיו של הכפר הנכבש, נראה כמי שמתהלך בתוך שדותיו־שלו.

‘נו, קותי?’ טפח שאוליק בעליצות על שכמו.

‘כלום’, אמר קותי, הרגמים הארורים האלה הרעישו כל הלילה ולא נתנו לישון'.

מעברים עלו ונתקבצו היחידות, כולן אל עץ־החרוב הזקן, אשר במבואות הכפר. כולם היו מתנשמים ומספרים בקורות הלילה ובעלילותיו. שאוליק עקב אחר היחידות המתקבצות והולכות אליו מן הגבעות ומן המישור ולבו נתהמה לעומתן בחיבה ובתודה. זו פעולתו הראשונה כמפקד־פלוגה ופעולה זו עברה ללא תקלות. ונצטהל בו ניצחון אישי בצד הניצחון הכללי. טוב. ועכשיו צריך לשלוח מחלקה אחת לסרוק את הכפר ואת השתיים האחרות להתחפר, לעת־עתה, בשני המשלטים האלה. אחר־כך נקבע סופית את מקומו של המטה ונסדיר את חילופי־המשמרות. אינני חושב שצפויה לנו התקפת־נגד.

סנדליקו עמד קצת מן הצד וסקר את נוף הגבעות שהתנאה בשמש העולה וקותי עמד אצלו.

‘לזה קוראים קרב חד־וחלק’, אמר קותי.

‘סטרודניצקי?’

‘כן. ואף־על־פי־כן’.

‘כן’.

‘אמור, אנחנו באנו דרך הערוץ ההוא, שמא לא?’

‘אתה מתכוון בין שני האוכפים ההם?’

‘כן’.

אבא קותי תפש בכפו פשוקת־האצבעות את כובע־הגרב שלו וקנח בו את מלוא פניו. הוא עשה זאת באופן משונה ומהורהר, כביכול לא לחות של זיעה הוא מקנח, אלא מיני ביעותים הוא מדיח מעליו. סנדליקו זכר כיצד אבא קותי בא וישב על שפת־מיטתו ערב צאתם אל הקרב הזה וכיצד הוא בא ויושב תמיד על שפת־מיטתו ערב צאתם לכל מיני פעולות ומנסה באקראי ובאורח מפתיע לקשור שיחה של רֵעוּת על דא והא, כביכול מבקש הוא להימלט מאימתם של ביעותים אל חמימותה של הרעות, במין תחינה חשאית למצוא לעצמו גם רווחה, גם הצלה.

כל הארץ הרחבה שלפניהם היתה מוטלת עתה באור־השחר העולה. ממקום שעמדו נראה יפה צומת־הדרכים שהסתעף לשלושה כיוונים. דרך אחת הקיפה את צלע־ההר ונבלעה בין הגבעות, שתי הדרכים האחרות חצו את הבקעה.

‘לא רע, מה?’ חיווה סנדליקו את התפעלותו ממקום זה, החולש על ארץ־רבה.

‘כן’, הסכים עמו אבא קותי.

‘תראה כיצד כפר זה רוכב יפה על הצומת’.

‘כן. מי שהכפר בידו, הצומת בידו, ומי שהצומת בידו, הכביש כולו בידו’.

מן הכפר כבר נשמעו יריות ופיצוחי־רימונים של החוליות הסורקות. הסורקים היו עוברים חוליות־חוליות בין הבקתות, פורצים דלתות ומשלחים לפניהם מטחי־יריות. והיתה שחצנות רבה וגם מגוחך מאוד להלך ככה זקוף־ראש בין בתי הכפר הדוממים, ללא כל יראה בלב, ולהטיח קליעים בדלתות ובחלונות שכל התנגדות לא היתה צפויה מהם. והיו הולכים ככה ומריקים מחסניות בבתים הדוממים כהריק מחסניות בגוויות מתות. ואפשר התביישו בגבורה זו שלהם, כי על־כן נתקפו לפתע חמת־זעם והיו הולכים ומריקים כדוריהם ביתר־שאת ובפראות וללא הבחנה. בעמדות נתקלו בגוויות מכחילות אחדות של חיילים על מדיהם ונשקם, ובכפר עצמו היו מוטלים הרוגים אחדים. גוויתו של האחד מוטלת היתה על מפתן של בית, ושנייה של ישיש כבן מאה, על סולם שנשען אל כותל של בקתה. היכן ביקש ישיש זה לטפס, שעה שקלעים הדביקו את גופו אל הסולם?

כנגדו, מן העבר האחר, רץ אחד מתנשף וצעק אל חבריו בפעימת־לבב:

‘חיי שראיתי! במו־עיני ראיתי!’

‘היכן?’

‘שם, בדלת הירוקה. אני חושב שהיא בת שמונה־עשרה, או משהו כזה’.

שלושה חיילים, סטנים דרוכים צמודים למותניהם, כבר קרבים לאותה דלת ירוקה ופעימה רגושה מכה בלבם וברכיהם מרטיטות ובליעתם עומדת בגרונם. כובעיהם מוזחים, אחד על מצחו, שני על פדחתו, השערות לחות והפנים מזוהמים ממיני זוהמה של עפר ושל פיח ושל זיעה. הם קרבו ונשתהו לפני אותה דלת, וההוא שרובה בידו, הלם בדלת הירוקה וקרא:

‘הֵי!’

השניים האחרים עומדים מנגד ועיניהם בוהות וריקות. מפנים הבקתה עלה ליעלוּע ניחר כקריאת־תיגר.

‘הֵי, שמה! לצאת!!’ הרעים החייל עם הרובה בתקיפות ובשלטון, כביכול הוא שלוחה של מלכות גדולה, וחזר והלם על דלת־הבקתה. הדלת נפרצה ונתלתה על שגמיה, ומפנים הבקתה האפלה נעה וקרבה לפתח כדמות בלהות, ערבייה זקנה מאוד, קומתה זקופה וידיה פשוטות ומגששות לפניה, כדרכם של סומים. בפה פעור נרתע החייל אל השניים שעמדו מנגד ונשימתם כלואה. הישישה הסומאה יצאה מגששת מאפלת הבקתה אל האור, והיתה מייללת ומקוננת בקול נכאים:

‘היכן אתה מחמוד… היכן אתה סעיד… היכן אתם כולכם, בנַי יקירַי…’

אף־על־פי שביקשו לשאת רגליים ולהימלט מחזות־בלהות זו שנתגלתה לעיניהם תחת בת השמונה־עשרה שציפו לראות, נשארו לעמוד רתוקים למקומם. לאחר שהותרה לשונם, פתח האחד וביקש פורקן לנפשו הנבהלת בגידופים נמרצים שהטיח כלפי אותם בנים שנמלטו והניחו את אמם העיוורת לנפשה.

‘נבלים!’ הפטיר, ‘הניחו לאמם־הורתם וברחו!’

‘היכן אתה מחמוד… קולות זרים אני שומעת…’

‘ומניין לך שברחו?’ הקשה חייל אחר, ‘אולי נפלו?’

‘היכן?’ פשט הראשון זרועותיו, להראות שאין כאן כל גוויות של חיילים מסביב לבית.

‘אולי שמה, בעמדות’, עמד זה על סברתו, ‘אולי החיילים שראינו שם, הם הבנים שלה’.

‘אני שומעת קולות…’, הוסיפה ויבבה הישישה בקול־נכאים שלה, ‘מי אתם, אנשים?’

והיא עברה את מפתן־בקתתה והלכה מגששת באור, קרב פשוטת־זרועות אל עבר הקולות. שלושת החיילים נרתעו, וכיוון שרגליהם ניתקו ממקום שעמדו, היה קל יותר לשאתן ולהימלט.

‘לאן אתם רצים?!’ חסמה את דרכם קריאתו של שאוליק שירד עם פמלייתו אל הכפר.

‘אנחנו… ההיא, זאת היא, שמה…’

‘מי?’

‘מצאנו ערבייה זקנה וסומאה, אולי בת תשעים’.

‘ואנחנו לא יודעים מה לעשות בה’.

‘אולי נרביץ בה כדור?’ הציע בעל־הרובה.

שאוליק הביט בו כמי שאינו מאמין למשמע־אוזניו. ואילו קותי, שעמד לידו, הפטיר:

‘בטח, היא ירתה עלינו כל הלילה’.

ממקום שעמדו ראו את הערבייה הזקנה מגששת זקופת־קומה לפניה, וחוזרת על עקביה ומתכנסת אל בקתתה. אלף פנים ופנים למלחמה הזאת. קל לדמות את האויב רובץ בעמדותיו ומשלח בך את קלעיו, אך אי־אתה עשוי לראותו בדמות של סבתא עיוורת שנותרה יחידה בכפר שלה. אֵלוּ הפנים האחרות של האויב ואלו השַמוֹת שהמלחמה מחוללת במשפחותיו ובכפריו.

‘אתם המשיכו לסרוק את הכפר’, אמר להם שאוליק, ‘הניחו את הזקנה לנפשה’.

השלושה פנו הלכו להם, נכלמים ושותקים.

‘מה יש בדעתך לעשות בה?’ שאל סנדליקו.

‘באמת שאינני יודע’, משך שאוליק בכתפיו, ‘אודיע לגדוד, שיטפל בה המג"ד’.

ממשלט גימ"ל ירדו ובאו גדעון טרוי ומחלקתו. הם הלכו עורפית ורוביהם על שכמם כמין מגריפות. הללו, עיקרו של הקרב נפל בחלקם. רשאים היו להיות משולהבים, שהסתערו על האויב וכבשו את משלטו. רשאים היו לשוב ולספר על אלף־אלפי האירועים שנתחוללו בין ההסתערות לבין הכיבוש; אך שאוליק ראה אותם באים שותקים ויגעים ודבר ראשון מצאו להם מקום של צל והשתופפו שמה לאכול ארוחתם.

גדעון טרוי בא ועמד אצל שאוליק וידו חבושה וקשורה לצווארו.

‘מה, נפצעת?’

‘זה כלום’, נשתמט גדעון, ‘נפלתי על תַּיִל’.

שאוליק תפש בזרועו הבריאה ולחץ בחשאי ובכלשהו בושה על מרפקו, והיה זה אות־תודה יחיד שהתיר לעצמו להביע לו. גדעון טרוי השים עצמו כלא מבחין בכך, והיה מספר על מעשה כיבוש המשלט.

‘טנדר בא’, אמר אבא קותי.

כל העומדים הסבו ראשיהם וראו טנדר מנתר על מהמורותיה של דרך־העפר המוליכה מן הכביש אל הכפר.

‘זה טנדר של הגדוד’, קבע סנדליקו.

הטנדר נעלם מאחורי הגבעה וחזר ונתגלה מצד זה של הכפר ועלה בתנופה ונכנס לבין הבקתות, הקיף את העץ הגדול ועצר לידם. מזה ומזה קפצו ממנו יענקלה אשל, המג"ד, והרופא הגדודי. שליש הגדוד שבא אתם נשאר יושב למעלה, על הטנדר. יענקלה לחץ את ידיהם של כל העומדים והרופא אמר:

‘נו, בני־חַיִל, באנו לאסוף את הפצועים שלכם’.

החיילים שישבו בצל, מאחורי הבקתה, ראו את שָליש־הגדוד יושב משתאה במרומו של הטנדר, נקי ומצוחצח ומשקפיו על חוטמו, ומיד החלו משתלחות קריאות של הקנטה לעברו:

‘הא, מה שלומך, שנייד?’

‘באת לשלם לנו משכורת, שנייד?’

‘עזבו, חשקה נפשו לראות קצת את המלחמה’.

שנייד קפץ מהטנדר והלך אל עבר החיילים.

‘מה שלומכם, גיבורים?’ אמר במנוחה ותיכף ידעו כולם כי קנטוריהם החטיאו את המטרה והיו תפלים וחסרי־טעם ורברבניים, שביקשו באקראי לתחוֹם הבדל בינם לבינו. שכן, שנייד זה נתמנה שָליש בעל־כורחו וכולם ידעו שבקשתו להעבירו ליחידה קרבית הושבה ריקם.

‘מה נשמע, שנייד?’

שנייד משך בכתפיו ופשט ידו ונטל זית אחד מכפו של אחד שהיתה פתוחה. מיד נזדרזו והזמינוהו לאכול.

‘קחו את הפצועים והובילו אותם למושבה’, אמר שאוליק.

‘מה נעשה בזה שנפל?’

‘צריך להוביל אותו למקום־מגוריו, אני חושב’.

‘היכן הוא גר?’

‘אינני יודע. גדעון, איכן גר סטרודניצקי?’

‘אינני יודע. הוא חדש אצלי. קיבלתיו בסך־הכול לפני שלושה ימים’.

גדעון טרוי ניגש למחלקתו הסועדת ושאל:

‘מישהו מכם יודע היכן גר סטרודניצקי?’

החיילים תלו מבטיהם בגדעון טרוי והחרישו: לא, אנחנו לא יודעים.

‘הוא לא גר בשום מקום’, אמר חייל אחד שהניח את כלי־האוכל שלו, קם ופרש מן היושבים וקרב לגדעון, ‘הוא לא גר בשום מקום ואין לו אף אחד כאן בארץ’.

‘אף אחד?’

‘לא. ככה הוא סיפר לי’.

כולם החרישו.

‘טוב. צריך להעביר אותו למושבה. גדעון, שלח כיתת־ליווי’.

בלי־משים זכר כיצד קברו את זאב’לה, כיצד נתקהלה השכונה כולה ללוותו בדרכו האחרונה. מי יזכור את העולה החדש הזה? אחד אלמוני שנלחם ולא שייר אחריו שום עקבות. אף לא אחד שיעלה את זכרו. נורא למות כל־כך ערירי, אף־על־פי שאומרים כי אין הבדל כיצד נהרגים. להָרוּג לא חשוב, אולי. אבל לאלה שנותרים בחיים?

‘טוב’, הפטיר, ‘בואו נקים את המטה’.


 

פרק שישי

בלומה ביקל נטלה לה שעה קלה וירדה לעבוד בגינתה הקטנה, קצת לתועלתם של הפרחים וקצת להנאתה־שלה. שעה זו, בין מנחה לערבית, יפה לעבודה בגינה ולחילוץ־העצמות הכרוך בה. נטלה מעדר והיתה מרופפת את האדמה מסביב לכל פרח ופרח. יפים וענוגים היו פרחי־הגינה בעונה זו, ורדים וציפורנים ואגטיאות. לשעה זקפה קומתה ועיניה הקיפו בחיבה יתירה את גינתה הקטנה וכל אשר בה. כל פרח צמח במקומו ושביל־החצץ נפתל בין הערוגות ללא רבב והמדשאה הקטנה שנתרווחה בתווך היתה צפופת־עשבים וכסוחה קצרות.

אותה שעה עלתה מן השכונה שלווה של חולין, שלווה יגעה ותשושה לאחר פנות צהרי־היום ולפני שובם של הפועלים והעובדים מן הסדנאות והמשרדים שבעיר. אנשים אחדים היו מהלכים ברחוב וילד חצה את הכביש ומחברת קנויה זה עתה בידו. תינוקות שקמו משנת־יומם היו פועים ומצווחים לחללו של עולם. צותתה בלומה לאותה שלווה שבין מנחה לערבית בכלשהו חשד, כאילו שלווה זו אין תוכה כברה ומתוחה היא על־פני השכונה למראית־עין בלבד להונות את הלבבות. ואז נצמדה אל מעדרה ונרכנה אל פרחיה והיתה עודרת בדבקות ובהתמדה וגבה אל השכונה.

ממורד הכביש נשמע קולו של ג’יפ קרב ובא וגובר. באותם ימים היה כל קול של מנוע מטיל ריגוש של חרדה בלבה. תחילה היתה זוקפת ראשה בציפייה לחזותו של כל רכב, אך במרוצת הימים אלצה את עצמה שלא להסב את פניה לעבר המנוע המרעיש ולהמשיך בעיסוק שעוסקת אותה שעה. נוהג זה היה מחסן אותה מפני האכזבה שכל רכב עובר ולא נעצר היה מחולל בקרבה.

אף־על־פי־כן היתה מצותתת בחשאי לרעש המנוע שנשמע עתה בבירור ליד הפשפש ומיד גם חרקו הבלמים וכל הרעש כולו גווע ונדם באחת. ועדיין היתה גחונה כמקודם על הערוגה ועודרת בדבקות ומחזיקה טובה לעצמה על גבורה זו שבה, על שהיא מצליחה לכלוא את התרגשותה ולשים עצמה שלווה ושקדנית, כאותה שלווה המתוחה על השכונה בין מנחה לערבית, עד שהפִשפש חרק על שגמיו ופסיעות נתאוושו על השביל וקולו של שאוליק קרא אמא.

נזדקפה לאטה והסבה פניה. שאוליק עמד לידה גבוה על רגליו, חולצת־החקי שלו נקייה אך מקומטת, זקנו מעטר את פניו המחייכים, תרמילו מוזח על גבו ובוהנו אוחז ברצועתו. שולי־מכנסיו נתונים היו בתוך חותלות וככה עמד לפניה כמגיש את עצמו שי לאמא שלו. חיוך רחב פרח לאטו על פניה המקומטים.

‘הזָקָן שלך מרחיק אותך ממני’, אמרה והניחה בקפידה, בלא להיחפז כלל, את המעדר ויצאה אליו אל השביל.

‘המטאטא הזה שעל פניך מטיל עלי אימה’, הוסיפה ודיברה עם שנטלה זרועו וגיפפה אותה בהיסח־הדעת, ‘פשוט, אינני יכולה להתרגל. אולי מפני שנולדת בלי זקן, בן. בוא ניכנס’.

והיא הוליכה אותו אל המדרגות ובדרך נטלה את תרמילו משכמו וזרועו שנתפנתה הקיפה את כתפיה. רחש לה תודה על האופן המאופק שהיתה מקבלת את פניו כל־אימת שהיה בא מן המלחמה לחופשות הקצרות של יממה או שתיים. הוא ידע שהיא חרדה לו והחזיק טובה על שהיתה מעלימה ממנו את חרדתה ומקלה בכך גם עליו, גם על עצמה.

‘אבא בבית?’

‘אבא יבוא בערב. אתה… תישאר הערב, אני מקווה?’

‘כן. עד מחר בבוקר. עזרא בעיר?’

‘לא. גייסו אותו’.

נכנסו לבית, ובלומה סגרה אחריהם את הדלת ואמרה:

‘גם אותו’.

‘והוא איננו בעיר?’

‘לא, היחידה שלו שומרת על מִתקָנים באיזשהו מקום’.

‘איזו יחידה היא זו?’

‘אינני יודעת. חיל־משמר, אני חושבת. אתה ודאי רוצה להתרחץ, בן? תיכף אביא לך מגבת’.

רגליה הזקנות דשדשו על־פני החדרים וכבר שלוות הבית השפיעה עליו רוב טובה ורוב זכרונות וניחוחי ילדות והוא נתקלף מבגדיו ועינג את גופו במים השופעים באמבטיה הצחורה והחרסינה שמעברים הדיפה ניקיון חריף ומחטא. אחר־כך נסתפג במגבת שהוציאה זה עתה מן הארון ולבש גופייה ותחתונים צחים ונקיים ויצא החוצה, רחוץ ומסורק, ובמטבח כבר היה השולחן ערוך ואמא ישבה שם ממתינה לו. בתחתוניו ובגופייתו כאשר הוא, ישב ליד השולחן הגדול לאכול ובלומה התענגה לראותו אוכל, כתענוג שהתענגה עליו שעה שהיה תינוק והריק את צלחת־הדייסה שלו עד תומה.

ככה ישבו להם האם והבן, זה אוכל וזו מביטה בו. היא שואלת והוא משיב, אך שיחה של ממש לא נקשרה ביניהם. בלי משים נזכר פתאום באותו חייל שנהרג, מה שמו, סטרודניצקי. היכן היה מבלה את חופשותיו? חייל שלא ידידים לו ולא קרובי־משפחה. משונה. קרוב לוודאי שקצין־העיר היה נותן לו פתקים ללינת־לילה בבתי־מלון.

תלה עיניו באמא שיושבת ומסתכלת בו והודה פתאום בלבו שיש לו אמא בעולם. דברים מובנים מאליהם חדלו פתאום להיות מובנים מאליהם. וכי מי זה מעלה על דעתו להודות פתאום לשֶׁמֶשׁ על חוּמה? אמא היתה כמו כל עובדה אחרת שקיימת בעולמו ממילא, מאז פקח את עיניו אל אורו של עולם. באה המלחמה והולידה בלבו תודה על שיש לו אמא.

סיים ארוחתו ולבש בגדים אזרחיים.

‘אתה מחליף דקורציות כמו שחקן’, הקניטה אותו.

‘אני רוצה קצת להתקלף מן המלחמה הזאת’, אמר.

‘אז תגלח גם את המטאטא הזה!’ אמרה בלומה.

‘נכון שאת שונאת את הזקן שלי?’ צחק שאוליק.

‘יש לי הרגשה כאילו אתה מתחבא מאחוריו’.

‘מאחורי הזקנקן הקטן הזה?’

‘חוץ מזה הוא לא הולם אותך’.

‘באמת? הנערות חושבות אחרת’.

שניהם צחקו. שאוליק הידק את האבזם על מכנסיו.

‘טוב, אמא’, אמר, ‘ועכשיו נלך לראות קצת אנשים’.

‘לך, בן, לך’.

כיוון שבא והוא בריא ושלם, שוב לא אכפת לה אם ילך לאן שילך או יישב בבית.

היה מניח את דעתה ומשכך את חרדתה בפגישות אלו בנות שעות אחדות בלבד.

‘ואל תבוא מאוחר, אבא עלול ללכת לאיזו ישיבה’.

‘טוב, אמא’.

ברגל קלה ירד שאוליק אל הג’יפ שלו, טפח במטפחתו על מושב־הנהג להסיר ממנו את האבק ואחר־כך עלה וישב והתניע ונסע. הרוח נפחה בחולצתו ונעים היה לחוש את הרוח מחליקה על חזהו שעדיין לח היה ממי־המקלחת – רוח צחה ומיטיבה שנושבת מעדנות ומחליקה וחומקת ואינה מטיחה אבק בעיניים. היה נושם מלוא ריאותיו הנאות קטנות אלו של ימי־שלום, כביכול לא באה המלחמה לעולם אלא כדי לגלותן לפניו בכל מנעמיהן וטובן.

עצר ליד ביתה של מיכל ועלה למעלה.

מיכל לא היתה בבית, אך סבא שלה, שפתח לפניו את הדלת, אחז בידו ולא הניחו ללכת.

‘בוא, בוא, היכנס. מיכל תיכף תבוא’.

והוא משכו אחריו פנימה, אל קודש־הקודשים שלו, אל חדר־עבודתו. התריסים היו מורדים ואפלולית נעימה שרתה בחדרים. חדרו של סבא היה מאוכלס דממה שקופה ורוחנית, כמו דממה של מחשבות המהלכות על בהונות.

הזקן היה לבוש מכנסיים לבנים שנאחזו לגופו בכתפיות, וצווארון כותנתו היה פתוח ומחשופו גילה בשר זקן ומגויד, רחוץ בשקידה. בלי־משים נפל מבטו של שאוליק על ציפורניו וגם הללו היו נקיות וגזוזות. זְקַן־קָמָץ שיווה תקיפות לסנטרו שנזדקר במין התגרות כלפי עולם ומלואו ועיני־המשובה שלו התרוצצו בחוריהן ובחנו את שאוליק במין פקחות של עורמה. כל־כולו נראה כמין בעל־מטעים אירופאי שהתנחל בקולוניה שמעבר לים.

סבא של מיכל היה מורה זקן שיצא לגימלאות ועדיין הוא שוקד ומוציא מהדורות חדשות ומתוקנות של ספרי־לימוד בדקדוק ובחשבון שחיברם בשנות גבורתו. קנאי גדול היה לשפה. בלכתו ברחובות, בצעדו המדוד והשקול ומטהו בידו, אחד המהלך בשופי ובנחת בין האצים והרצים לעיסוקיהם, היה בלי־משים תולה עיניו בשלטים מעל לחנויות ובכתוב בחלונות־הראווה ועל לוח־המודעות, והיה מזעים פנים כנגד כל שיבוש וכל שגיאה וכל סירוס, וכואב בחשאי, בחוסר־אונים גמור, את חילולה של העברית שלו, שהיא משוש־חייו, עיקרם ותמציתם ומלכתם, המתגוללת ככה בחוצות קרייה כשפחה חרופה, וכל החפץ בא ומחללה ואין ממחה בידו.

בימי־הקיץ היה לובש חליפה לבנה וחובש לראשו כובע של קש רחב־שוליים, ולעולם מטה־טיולים תלוי לו על זרועו. והיה משוטט לו ככה בגני־העיר ולשעה יושב לנוח על ספסל מן הספסלים, נועץ מטהו בין ברכיו, מניח כפותיו על ידיתו ומטה אוזנו באהבה ובהתפעלות ללהגם העברי של תינוקות המשחקים ומתרוצצים מסביב. אין לשער באיזו מידה פרנסו את חייו האהבה והקנאה לשפה.

פעמים, כאשר נכנס ספק בלבו אם נטייתו של פועל כך או כך, היה לובש גבורה ועושה שעות על שעות בספרייה העירונית ומפשפש שם בספרים של מדקדקים שהלכו לעולמם, למצוא תשובה לספקותיו.

פעמים נטרדת שנתו בלילות בגינו של מדקדק פלוני שחולק עליו בעניין ניקודהּ של מלה זו או נטייתה של אחרת. או־אז היה יורד ממיטתו וכותב רשימות־פולמוס חריפות ושולחן למחרת היום אל מערכות־העיתונים. אפשר רשימות אלה מתפרסמות מחמת ערכן ואפשר מחמת יראת־הכבוד שהעורכים רוחשים למדקדק הזקן.

ארון־הספרים שבחדרו שחור ומזוגג וספרים שעומדים בו טורים־טורים מרופטים וקודרים, עבי־כרס וגדולי מידות – ספרים של בחור־ישיבה שנתפקר ונטל עמו את ספריו אל התרבות שיצא אליה לקנות דעת ולחיות בה. על המזנון השחור והמעוטר פיתוחים נוסח ישן ניצב מיחם נשכח שכבר אין משתמשים בו, כמין מצבה לימים עברו. שולחן־עבודתו אף הוא שחור, ישן־נושן, ובכל עת נערמים עליו ספרים וקונטרסים וגליונות־נייר שהכתוב בהם צפוף ודחוס, ללא רווחים וללא שוליים. קסת־דיו עומדת לפניו, שעד היום הזה כותב סבא בעט פשוט שצריך טבילה.

שתי אחיות לה, למיכל, שתיהן הלכו לקיבוץ, נישאו שם לאנשים וילדו ילדים. לפעמים, בסדרים של פסח בעיקר, מזדמן סבא אצל נכדותיו, פעם לקבוצה של זו ופעם של זו. יושב לו בהרחבת־הדעת על כיסא־נוח שהעמידו לכבודו על הדשא הסמוך ומעיין בהגדה שעתידים לקרוא בה בעוד שעה קלה ואוי לה לשגיאה שתזדמן מתחת עיניו. אותה שעה ישכח את הסדר ואת האנשים וכבר החג מופרע בעיניו, כביכול לשווא כל התכונה השמחה והצוהלת אשר מסביב.

‘ומדוע זה לא שלחת לי את ההגדה, כדי שאגיה אותה, הה?’ היה גוער בנכדתו.

‘בפסח הבא אשתדל לשלוח לך, סבא’.

‘כבר הבטחת לי אשתקד!’ נתרתח הזקן וקרא מתוך העלבון ומתוך הזעם על הגדות משובשות שרואות־אור בעולם.

‘וכי מה פגם מצאת בה, בעיקרו של דבר?’, נשתוממה נכדתו, ‘בעיני היא דווקא הגדה מתוקנת וערוכה כראוי’.

‘היא איננה ערוכה ואיננה מתוקנת ואינה ראויה!’ קרא סבא בקנאתו הגדולה למשוש־חייו, ‘אתם מזלזלים ב… ב…’

‘מצלצלים, סבא. בוא לאכול ולא כדאי לך לכעוס כל־כך’.

שעה שנתן עינו בעיתונים, היה בלי־משים נוטל עיפרון אדום משולחנו ומסמן קווים מתחת לשיבושים ולשגיאות השורצים בדף, ועד־מהרה היו הקווים האדומים מתרבים על האותיות השחורות. מבקש היה לתקן את העיתונים כמורה את מחברות תלמידיו. היה אוחז בעיפרון האדום בחוזקה, כביכול חרב־פיפיות הוא אשר בו ישרש את השגיאות השורצות בעולם, למען יהיה מתוקן וערוך כראוי. תחילה היה משיב את העיתונים המסומנים באדום אל מערכותיהם. המערכות היו מודות לו בכבוד על תשומת־לבו הנדיבה, אולם השגיאות והשיבושים לא חדלו לשרוץ בעיתוניהם. ואפילו רוחו תקיפה וערוכה לקרב, חסר־אונים היה מול השגיאות השורצות בעולם, אל מול מלכתו המחוללת בפרהסיה. לבסוף, למען חסוך מעצמו דאבון־לבב ורוגזה, משך ידו מן העיתונים וחדל לקרוא בהם. אולם עתה, בימי המלחמה, נתפייס עמהם וחזר לתת בהם עינו, תחילה באקראי, כמי שמבקשים לפייסו ואינו נעתר על־נקלה, ולבסוף נשתקע בהם בלהיטות יתירה. כדי כך, שמצא בהם גם מאורעות ועלילות לבד משגיאות.

תחת עינו הפקוחה של קפדן טוב־לב זה גדלה מיכל. אביה של מיכל, הוא בנו של סבא, עלה ארצה לפני סבא. תחילה עבד כפועל בבית־אריגה, ולימים נעשה מנהל־עבודה באותו בית־חרושת עצמו. את סבא העלו אחר־כך. שנים אחדות הוסיף לעבוד בהוראה ולאחר־מכן יצא לגימלאות ועדיין הוא שוקד להוציא מהדורות חדשות של ספרי־דקדוק שחיבר בשעתו בחוץ־לארץ.

ברוב חיבה הושיב את שאוליק כנגדו אצל השולחן הגדול. מחמת קרבתו לשאוליק השרוי במלחמה הרגיש את עצמו מקורב ומחותן למלחמה עצמה. כל שקרא ושמע ודימה לעצמו על אודות המלחמה ועל אודות אנשים במלחמה, היה מייחס לשאוליק, ובעיקרו של דבר לכל לובש־מדים שהיה נקרה בדרכו. ויפה שכל הפקודות ניתנות בעברית. בעיני־רוחו ראה כיצד חיילים מסתערים על אויב לפי פקודות הניתנות בעברית ובאוזניו שמע פקודות אלה כצלילי רננה.

‘תשתה תה?’ הציע סבא ועיניו העשֵשות החליקו על פניו בחיבה.

שאוליק הודה באדיבות. סבא פשט את זרועותיו על השולחן וחקר בשקיקה את שאוליק בענייני המלחמה, ושאוליק היה משיב כתלמיד לפני רבו.

‘נו, וארטילריה, יש שם אצלכם?’

‘קצת’.

‘כך. וחיל־פרשים?’

‘משהו בדומה לזה’.

‘כלומר?’

‘חיל נוהגי־פרדות’.

‘אה, זה דבר אחר’, פסק סבא והחל מספר כיצד נהגו במלחמות שהתחוללו בימיו. עם שהוא מספר, שמעו מפתח סובב במנעול ושאוליק ידע כי מיכל הגיעה.

מיכל ראתה אותו דרך הדלת הפתוחה ונשתהתה תחתיה, אך עיניה שניצתו באלף חיוכים כבר היו אצלו והתרפקו על עיניו ועל שערותיו ועל פיו ואמרו בבת־אחת את געגועיה ואת אהבתה ואת הפתעת השמחה לבואו. עם שהוא יושב לו ככה בהרחבה ליד השולחן, הושיט כף־ידו לאחור, מעבר לשכמו, ומיכל באה ונטלה את הכף והיתה לוחצת אותה בהסתר. כל שאמרו קודם עיניה, הגירה עתה אל תוך הכפות שנלחצו בחוזקה.

‘בוא לחדרי’, אמרה, ‘אל נפריע לסבא לעבוד’.

סבא העמיד פנים ערמומיות וקרץ לנכדתו בחדווה ובמשובת־זקנים. מיכל נטלה את כפו של שאוליק והוליכה אותו אל חדרה. את אשר הגידו קודם־לכן העיניים והידיים, אמרו עתה הזרועות והשפתיים.

אף־על־פי־כן, כיוון שביקשו לספר ולשמוע את הכול ולשאול הרבה ולדעת מיד, בהיעלם אחד, הכול הכול למן הפגישה הקודמת כדי למחות את אי־ההתרָאוּת ולהמשיך במקום שפסקו בהתראות האחרונה; וכיוון שדבר זה לא ניתן, כמובן, לא שאלו ולא סיפרו והיו שרויים במבוכה זו, שנפערת תמיד מחדש בבראשית של כל התראות שלהם.

משכה אותו בידו והניחה אותו עומד בחדר וקראה בעליצות ‘תן לראות מה עשתה ממך המלחמה!’

‘בדיוק מה שאני עושה ממנה’, נאחז שאוליק בעליצותה של מיכל והשיב כרוחה.

‘מהמלחמה, אתה מתכוון?’

‘נו, כן’.

נשתהתה תחתיה, כביכול מהרהרת בדברים שאמר.

‘מה זה צריך להיות: אמרת־כנף שנונה או חוכמה שאיני יורדת לעומקה?’

‘כבחירתך’, הציע באדיבות.

‘שיהיה לך ברור, שאוליק: לאחר שתלך ודאי אהפוך באותו משפט, אפילו איננו אלא שטות גמורה’.

‘הוא איננו שטות גמורה’.

‘תודה לך על הרמז. רק שתיזהר לך שלא לשטות בי’.

‘את חבובה באופן שאת אומרת כך. מנין למדת לדבר ככה?’

‘אתה מתכוון בשנינות?’

‘לאו דווקא. אבל בגילוי־לב יפה כל־כך’.

‘אתה רוצה להגיד שאני טפשה גמורה?’

‘חלילה. למה?’

‘יש אומרים שגילוי־לב הוא נחלתם של הטפשים’.

‘נא לא להכליל אותי בין “יש אומרים”’.

קורת־רוח יתירה הפיקו מדו־שיח קליל זה, שהפיג מבוכתם והניח להם לומר את עצמם בעקיפין, דרך צחצוחי־לשון, שרוצה משווים להם משמעות, רוצה, אינם אלא צחצוחי־סרק לשם הלצה ומשובה.

‘אז מה שלומך, מיכל? ספרי, איך בבית־הספר?’

‘ככה. מוסיפה לנהל קרב סמוי עם פנינה’.

‘מי זאת פנינה?’

‘לא כתבתי לך עליה? זו המורה שקיבלתי את כיתתה. לא סיפרתי לך שהיא מומחית לענייני קשר וגויסה לצבא?’

‘אה, כן. ובכן זאת היא פנינה?’

‘כן’. ‘ועם פנינה זאת את מנהלת מלחמה?’

‘כן, כן’.

‘כיצד מנהלים מלחמה עם אדם שאיננו?’

‘זהו בדיוק’.

‘כלומר?’

כיוון שפתחה לספר, הבחין בה שאוליק נימה של דכדוך. אמנם כן, המנהל הבטיח לתת לה את כיתה ב, כאשר ביקשה, אך לבסוף נתן לה את גימ"ל, היא כיתתה של פנינה. חריש עמוק ונאה חרשה פנינה בכיתה זו והילדים זכרוה בכל עת תמיד ובלא כל כוונה רעה היו מפלים אותה לטובה. ‘פנינה אף פעם לא העמידה בפינה’. ‘השירים שפנינה לימדה אותנו היו יפים יותר’. ‘פנינה אמרה…’ ‘פנינה עשתה…’ ‘פנינה…’ ‘פנינה…’

תכלית שִׂנאה שָׂנאה מיכל את פנינה האלמונית, שלא הכירה אותה מימיה. דמותה של פנינה עמדה חוצצת בינה לבין הזאטוטים ולא הניחה לה לרכוש את לבבם. כל יום היתה מתמודדת בחשאי עם דמות זו, כל יום של לימוד היה יום של קרב סמוי, והיתה סופגת יום־יום רוב עלבונות מזאטוטים קשיחים וגלויי־לב אלה, שהגידו באופן כל־כך אכזרי ותמים את אהבתם וגעגועיהם אל מורתם הקודמת. כל כמה שלא שקדה על הכנת שיעורים טובים ומעניינים כדי שיהיו מרתקים ומושכים, נשארו הילדים מנגד, לא נוטלים חלק, זוכרים מאוד את פנינה.

וחרון נולד בלבה על בית־הספר ועל הילדים קשחי־הלב, שזוכרים בנאמנות כזאת את מורתם הקודמת ועל אוזלת־ידה להכרית מלבם אהבתם זו ולשתול בקרבם אהבה חדשה, אליה. ועל שאוליק כעסה, שהוא רחוק במלחמה ומזדמן לעתים נדירות כל־כך; ויותר מכול כעסה על עצמה, על היותה כזאת, מקנאת בפנינה ואינה יודעת כיצד לרכוש את לב הזאטוטים הקשיחים והאכזריים האלה.

‘אני כנראה מורה רעה והילדים אינם אוהבים אותי’, היתה מייסרת את עצמה.

וייס הזקן ושאר המורים נהגו בה חביבות ופינקוה בחיוכים והיו מברכים אותה ב’בוקר טוב' לבבי ובמאור־פנים. והיא היתה מפטירה ברכה על ברכתם ובשעת־מעשה מהרהרת היתה ברשעות, בנקמנות עצמית: הם אינם יודעים כמה שאני מורה רעה!

‘וזהו!’ סיימה, ‘אבל גמרתי אומר להוציא את פנינה זאת מלבם ולשתול את עצמי תחתיה. הם עוד יאהבו אותי, תראה! הרשעים הקטנים האלה יאהבו אותי על אפם ועל חמתם, קשחי־לב שכמותם! מה אתה מחייך לך?’

‘לא כלום. נעים לשמוע את עצמי מדבר מגרונך’.

הרתיעה ממנו את מבטיה דרך־שאלה.

‘משהו בדומה לכך אמרתי גם אני לעצמי, שעה שקיבלתי את הפלוגה של ליפא. לא כתבתי לך?’

‘אולי, אינני זוכרת’.

עדיין מדוכדכת היתה ושרוייה בדברים שבינה לבין כיתתה.

‘לא היית צריך לשאול על בית־הספר’, התריסה כנגדו, ‘אתה רואה, עכשיו קיבלתי מצב־רוח’.

‘אל תהיי טפשה, מיכל. כבר דבקו בך גינונים של “מלמד דרדקי?” זכרי רק כיצד היינו אנחנו קוראים להם מאחורי גבם: “מלמדים”…’

‘ובכן אני “מלמדים”!’

‘נעלבת, ילדה?’

‘כמובן. אתה בא לך מן המלחמה ומן הדברים החשובים וצוחק לך מן הדאגות הקטנות שלי. מובן שאי־אפשר להשוות, אני מבינה’.

החרישה, ושמאלה היתה מסירה ועונדת טבעת שעל אצבע ימינה.

‘למה את מתגוללת עלי?’ אמר שאוליק, ‘אני לתומי שאלתי, באמת. וכי צריך אני להגיד לך שאין שום קטנות ושום השוואות?’

‘גמרת? תודה’.

‘מה זה היה לך, מיכל?’

‘לא כלום’.

‘לא נעלבת?’

‘חלילה’.

‘אז טוב, בואי ניגש אל אבא’.

‘בית־הספר הזה מוציא אותי מהכלים. ואתה יודע, דווקא ובייחוד כאשר אני אתך’.

‘אני? מה אשמה הנשמה שלי?’

‘ככה, אל תיתמם. פתאום אני רואה שכל זה קטן ולא חשוב ולא קובע. עושה לי מלחמה קטנה, פרטית מאוד, בתוך המלחמה הגדולה שלך. אולי אני מתגייסת לצבא?’

‘אינני חושב שיניחו לך. וחוץ מזה…’

‘אני יודעת, כבר אמרת לי. אחת כמוני מועילה למלחמה כאשר היא מלמדת בבית־הספר’.

‘בהחלט, מיכל. וכי מה תעשי בצבא? תהיי פקידה?’

‘ולמה לא? אוכל להחליף בחור שיתפנה לתפקידים אחרים’.

ולמה שלא תחליפי מקומו של מורה, כדי שיוכל להתגייס לצבא? וכי אין זה היינו־הך?'

‘כלפי העוּבדה, כן. כלפי ההרגשות שלי, לא’.

‘טוב, מיכל, אני חושב שעלינו לזוז. הזקן שלי עלול לפרוח הלילה לאיזו ישיבה ואני עלול לשוב מחר בלי לראותו בכלל. אם תרצי, נמשיך אחר־כך’.

תיכף. בעצם אני כבר מגויסת קצת'.

‘באמת? כיצד?’

‘שלוש פעמים בשבוע אני עושה תורנויות על כל מיני גגות’.

‘איזה תורנויות?’

‘אנחנו מחפשות אווירונים. עברנו קורס מיוחד לזיהוי אווירונים של האויב’.

‘נפלא! ובכן, מה כל התרעומת הזאת ומוסר־הכליות הזה?’

‘זה בכל־זאת לא זה’, התחטאה.

‘גמרנו את הוויכוח, בואי נזוז’.

‘תיכף. אני רק מחליפה את הגרדרובה שלי’.

מיכל חטפה שמלנית ושאר דברים של נערה ונתפרחה לה לחדר־האמבטיה. כבר היתה קלוּת ביצורי־גווה ושאוליק ידע כי מצב־רוחה נשתפר עליה. עתה נתרווח במקום שישב ונתן עינו בחדרה של מיכל. כנגד חדר־ההורים וחדרו של סבא, שמין קדרוּת נתנשבה בהם, קדרות חגיגית של רהיטים כהים וכבדים נוסח־ישן, של מזנון שחור, עתיק־יומין ובעל פיתוחים, של ספרים עתיקים עבי־כרס ומרופטי כריכות שסבר של חומרה להם – היה חדרה הקטן של מיכל עליז־צבעים ושמח. וגם הפרחים, אפילו הם אותם פרחים שבחדרו של סבא, היו רעננים יותר, בלא אות וסבר של חומרה ושל חגיגיות.

בחדר זה צמחה מיכל וכאן נתגדלה, הרהר. כאן זחלה על ארבעותיה, וליד שולחן זה הכינה שיעוריה. רק שהמיטה נתחלפה בינתיים. וחלפה בו תחושה משונה ונפלאה, כאילו בא במגע, בהיעלם־אחד, בעת ובעונה אחת, עם מיכל מכל הגילים, מיכל תינוקת־ילדה־נערה־אשה, וכל המיכל הזאת בת הגילים הרבים היא נערתו־שלו. והיתה בו תחושה שבכל שיחה ובכל דיבור ובכל מבט ובכל מגע מתגלים גם מיכל־שאוליק התינוקות, מיכל־שאוליק הילדים, מיכל־שאוליק הנערים, מיכל־שאוליק הגבר והאשה – כולם יחד, בעת ובעונה אחת. פעמים שניהם נער ונערה ופעמים שניהם איש ואשה. והתהוויות־חליפין אלה היו נישאות בזרם מתמיד של שינויים ותמורות שמתסיסים כמיהות בלב.

חלוק לגופה, יחפת־רגליים וקלת־צעד, קפצה מיכל לחדר, וכבר הדיפה ניחוח של סבון.

‘תיכף’, אמרה, ‘רק רגע’.

והיא פתחה את הארון ליטול ממנו דברים של אשה. ממקום שיש ראה שאוליק בגדים ולבנים ערוכים בתוך התאים בסדר נאה וצח, סדר לבן וורוד ותכלכל, והכול נשב לעומתו עדנה רכה של נערה־אשה. ראתה אותו בוחן אותה ואת ארונה ונצטחקה. נטלה מה שנטלה, סגרה את הארון ויצאה. כעבור שעה של־כלום שבה ועתה היתה מסורקת־לאחר־מקלחת ושערותיה ליד צדעיה לחות כלשהו. לבשה שמלנית צבעונית, הדוקת מותניים ושדיים ורחבת־קפלים, שהתנפנפה על רגליה החשופות והמסונדלות.

‘מיכל’, קרא שאוליק פסקנית, כחותם הרהור שעלה בלבו.

‘מה?’

‘מישהו אמר לך פעם שאת נאה כל־כך?’

‘בוא, אני מוכנה’, אמרה.

סבא ראה אותם פונים לדלת וקם מאצל שולחנו ויצא ללוותם.

‘שלום, סבא’, אמרה מיכל.

‘שלום, ילדים’, החזיר סבא וסגר אחריהם את הדלת ושב אל שולחנו ואל ספריו.

מקפצים ומדלגים, כף בכף, ירדו בקלילות את המדרגות, הושיטו רגל – זה מכאן וזו מכאן, וכבר היו ישובים בג’יפ ושאוליק אוחז בהגה ומיכל יושבת בצדו ומושכת בסתר הנאות לעצמה. האטו נסיעתם מחמת האפלה ברחובות. כבר היה ערב בשכונה ומעט אורות הבליחו מבעד למסכי־ההאפָלָה.

הרבה בתים, חלונותיהם האפלים היו פתוחים לרווחה. ליד הספסל הירוק נתגודד ציבור גדול וקולות של דין־ודברים עלו מתוכו. חלפו על פניו ושטו לרחובו של שאוליק. עצרו ליד הבית ופנו למדרגות.

לפני שביקל השמיע דיבור ראשון, ראה אותו שאוליק מן הפתח, יושב צמוד לשולחן וגופו כּחוש וזקן; ואת זרועותיו הזקנות ראה, מוטלות חשופות על השולחן והן דלות־בשר ומעט השערות שהעלו לא הסתירו את העור הרך והרפוי. זרועות של אדם זקן, נטולות־שרירים.

חפן את כפו של שאוליק בין שתי כפותיו והעלה חיוך על קמטיו. עתה ראה שאוליק את פניו של אבא והם זקנים מגופו ומזרועותיו. החיוך שנזדרח בפניו הוסיף קמטים על הקמטים הקודמים, אך נטל מהם את סבר הכיליון השקט, המכלה בחשאי, באין־רואים, ושיווה להם ארשת של מאור־פנים ושל חוכמה.

‘נו, שבו ילדים, שבו’, כבש רגשתו ואמר להם מעשית עניינית ועיניו הדלוחות והשבויות בין כיסי־הבשר הוסיפו וחייכו קצת מרחוק אל שאוליק ואל מיכל. משישבו, ביקש לומר להם דבר של משובה, כדרכם של זקנים הסוברים שדברי חידוד ומשובה מקרבים אותם אל עולמם של צעירים; אך כבש את אשר ביקש לומר ורק עיניו העייפות והעששות הוסיפו וחייכו בתוך פניו הזקנים.

‘מה שלומך, אבא?’

‘לא רע. לא רע… קצת ככה, וקצת מיחושים. מה? לא, שום מחלה ושום דבר רציני.’ זו רק מחלת הזִקנה הרגילה שלי'.

והוא הביט אליהם מתוך שנותיו הרבות ודחק בו בשאוליק בחביבות:

‘נו, בן, עכשיו ספר’.

‘מה לספר אבא?’

‘הכול. איך מרגישים במלחמה?’

על שאלה כגון זו ראה עצמו פטור מתשובה. כמה נזדקן אבא, חזר והרהר. יכול שהוא עסוק כל הימים בעניינים של ציבור – כאן, בחדר זה, הוא פשוט אבא זקן וחולני היושב לו ככה כנגדו, כותונתו פרומה ושרווליו מופשלים וחושפים זרועות חוורות וצמוקות. הנימה הקלילה והמרפרפת שביקל השתדל לשווֹת לדיבורו לא הוליכה אותו שולל. עם שהיו מדברים ביניהם, זה שואל וזה משיב, נתן בו עיניו וראהו ראייה חדשה, כביכול אינו אביו־מולידו, אלא אדם זר. אדם זר וזקן. סתם אחד זקן. ולבו נתמלא יראת־כבוד בפני שנותיו הרבות ובפני מה שכלול בהן. מן־הסתם נראים החיים אחרים בתכלית מנקודת־תצפית זו ששנים רבות עשויות להעניק לאדם. ויראת כבודו נמסכה בהקשבה זו שהיה מקשיב לדבריו של אבא.

בינתיים יצא גם שפטל מקיטונו וקרב לשולחן לשמוע דברים. ישב לו מן הצד על שפתו של כיסא אחד וברכיו צמודות זו לזו בענווה, כביכול שרוי הוא לא במקומו ולא בעתו וכל עצמו כמתנצל ומבקש מחילה על עצם היותו קיים בעולם.

וביקל, עם שהוא מדבר ומגלה קצת טפחים ממה שמתקיים מאחורי הקלעים של המשא־ומתן המדיני, תלה בהיחבא עינו בבנו ונתגאה, בינו לבינו, בגופו החסון והנאה. אני ושכמותי היינו דור ראשון לעבודה, בני ודורו הנם דור ראשון למלחמה. שוב אני נואם. אפילו כאשר אני מהרהר ביני לביני, תיכף ומיד אני נואם. וכיוון שאמר ככה לעצמו, נתמלא פתאום עליצות ונפנה אל בלומה, שכל אותה שעה עמדה מן הצד והסתכלה בו בדאגה כבושה, וקרא:

‘מה זה שאת עומדת ככה, הגישי לילדים משהו לאכול, את לא רואה שהם רעבים’.

‘אתה כמו אמא, אבא. לעולם חושבים אתם שמא אנחנו רעבים, באמת!’

‘תנוח דעתך’, אמרה בלומה, ‘שאוליק אכל לפני שבאת’.

‘ועכשיו נלך קצת’, אמר שאוליק.

‘כבר?’ קרא ביקל, ופרשׂ זרועותיו לצדדין.

שאוליק קם ומיכל קמה תיכף אחריו.

‘אמא אמרה שאתה ממהר לישיבה’.

‘הישיבה יכולה לחכות. שבו, ילדים, שבו’.

‘לא, אבא’, התחמק שאוליק, ‘אתה לך לךָ אל הישיבה שלך, ואנחנו נלך אל הישיבה שלנו’.

‘אה’, נפנה ביקל אל מיכל שכבר עומדת היתה מאחורי הכיסא וידיה לופתות את המסעד, ‘אני מבין. עם שכמותֵך, יקירתי, לא אתמודד’, אמר וחייך במלוא פניו ושתי אצבעותיו סחטו צביטה מלחייה, ‘לכו, ילדים, לכו אל הישיבה שלכם’.

משפנו ללכת, יצאה בלומה ללוותם. ליד הפשפש נשתהו, ובלומה אמרה:

‘אביך חולה, בן’.

‘מה לו?’

‘אינני יודעת, מיחושים. הרופא ציווה עליו להיכנס לימים אחדים לבית־חולים לשם בדיקות, אך הוא מלגלג על הרופאים ואינו שומע בקולם. “הם החליטו לגלות בי מחלות כדי להצדיק את קיומם”, הוא טוען, “אבל אני אוכיח להם שהגוף שלי חזק מכל המדיצינות שלהם!”’

‘אבא אף פעם לא הודה במחלותיו’.

‘הפעם זה אחרת. אינני יודעת אם אינו מודה בה או שפוחד ממנה’.

‘עד כדי־כך?’

‘ותאר לך, שדווקא בימים אלה הוא מרבה לעבוד יותר מתמיד. יומם־ולילה, כאילו להכעיס, כביכול מתגרה הוא באויבים סמויים. אני חושדת בו שהוא פשוט מתבייש בעת כזאת להיות סתם חולה. ולוּ ראית כיצד הוא עובד, שאוליק. כמו דיבוק נכנס בו. כאילו סגולה בה, בעבודה, לגרש ממנו את המחלות ואת התשישות הכרוכה בזִקנה. אינני יודעת למה אני מספרת לך כל זאת, באמת שאינני יודעת’.

‘שטויות, אמא’.

‘מכל־מקום, השתדל לבוא הביתה לעתים קרובות, בן’.

‘כל כמה שאוכל, אמא’.

ליטפה חרש ובהיחבא את זרועו, הבליעה חיוך שנזדרח וכבה כהרף־עין על פניה העייפות ואחר־כך השעינה שתי כפות־ידיה על הפשפש, מצפה שבני־הזוג ילכו להם לדרכם ולשמחותיהם. וכאשר פנו ללכת, לא הסתכלה אחריהם, אלא חזרה על עקבותיה ושבה אל הבית.

לעת־עתה היו מהלכים בדרך. מיכל הסתכלה בו בחטיפה וזרועה נתנשאה והקיפה את מותניו. פשט ידו וחיבק את כתפיה וככה היו מהלכים להם בדממה והיתה קִרבה חדשה ביניהם, משל שָבו ונתפגשו ונמצאו זה לזה לאחר שתמו כל הביקורים המשפחתיים. המבוכה של בראשית התראותם כבר נפוגה מאליה בכוח הימצאותם יחדיו.

היו מהלכים בשכונתם, לאורך הדרך המוליכה אל השיכונים החדשים. מצד זה ראו את הכביש שפסקה סלילתו. ערימות של חצץ, שהיו לפנים מוטלות כאן גבוהות ונאות, נתפזרו עתה על־פני השדה כולו, כמוהן כערימות־החול שנהפכו באקראי למגרשי־משחקים לילדי השכונה. שתי חביות של זפת עמדו מן הצד והרוח גרף אל דפנותיהן חול וניירות ואשפה. בתי־השיכון החדשים, שעמדו על הרמה שמעבר, בנייתם נפסקה מחמת הפועלים שהניחו כלי־עבודתם והלכו אל המלחמה.

‘אף כאן פנים של מלחמה’, אמר שאוליק, ‘אלף פנים ופנים למלחמה, בכל מקום את מוצאת את אותותיה’.

‘אתה מתכוון לכל הבנייה הזאת שנפסקה?’

‘כן. לכל הבנייה הזאת שנפסקה בגלל המלחמה. קודם בואך שוחחתי קצת עם סבא שלך. סבא שלך סבור שכל עוצמה של המלחמה אינה אלא קרבות וארטילריה וחיל־פרשים. הבלים. המלחמה חודרת בכל מקום ולכל פינה’.

‘אתה נדיב מאוד, שאולי’, חייכה מיכל ונשאה אליו את עיניה. מבט שנתן בה תבע הסבר.

‘יש לך השקפה רחבה מאוד על המלחמה’, הסבירה, ‘שמע, לאן אנחנו הולכים?!’ קראה פתאום ועמדה במקום שהכביש נגמר לרגלי גבעות־החול.

‘לאן שנושאות הרגליים’.

‘אולי נלך לקולנוע?’

‘יש משהו שראוי לראות?’

‘לא חשוב, נמצא משהו. אני פשוט מתגעגעת ללכת אתך לקולנוע. הלכתי לפעמים לבדי, להצגות יומיות, בעיקר. זה כל־כך אחרת, לשבת ככה לבד ויחידה בין קהל אלמוני. יורדת עליך מין בדידות זרה ומעיקה שכזאת אפילו כאשר הסרט הוא דווקא עליז. כשהולכים לקולנוע לבד, אז הקולנוע הוא המקום הבודד ביותר בעולם. ואז נורא התגעגעתי ללכת לקולנוע דווקא אתך’.

‘טוב, בואי נלך’.

השאירו את הג’יפ בשכונה ונסעו העירה באוטובוס. בעיר הילך לילה כבד, נטול־אורות. הרחובות היו חשוכים וכל החלונות מאופלים. המוני אדם נעו ברחובות תחת קמרוני החשיכה הענקיים, כמו בתוך מחילות מתחת לאדמה. ועלתה מהם שמחה כבדה, מאופקת, שופעת אונים, של אומה בהיוולדה, אומה דחוקה בין ים ומדבר, נלחמת ועומדת על נפשה.

המונים רבים, במדים ובלא מדים, צבאו על בתי־הקולנוע והתיאטרונים ותורים ארוכים הזדנבו לפני כל קופה שמכרה כרטיסים למקומות של שמחה ובילויים. ככה חייתה העיר בחסותה של האפלה, וברחובות הסמוכים לים חגגו לוחמים מכל החֵילות את שמחת התראותם.

שאוליק גרר אחריו את נערתו בין הולכי־הרגל המדשדשים על המדרכות האפלות. נזדמנו להם מכרים בדרך; היו לוחצים ידיהם, משיבים ברכות על ברכות וצחוקים על צחוקים והולכים הלאה.

בקולנוע נלפתה אליו, כפו בין כפותיה, ראשה על כתפו, כאילו ביקשה למחות את זכרן של כל ההליכות ההן שהלכה בגפה. והיתה מתגפפת אליו בחשאי, בחסותה של האפלה, וחשה את סנטרו על שערותיה ואת זרועו המקיפה את כתפיה.

אחר הסרט שבו לשכונה ועלו לדירתה של מיכל. דממה אפלה ומתנשמת בנחת עלתה מתוך החדרים ורק חריץ־אור אחד, דק וחד, הבליח מתחת לדלת חדרו של סבא.

‘סבא סובל מנדודי־שינה’, הסבירה מיכל בלחישה.

‘חשבתי שהוא עובד בלילות’, השיב שאוליק, אף הוא בלחישה והואיט ידו למיכל כדי שתוליכו.

‘כך הוא אומר, אבל כולם יודעים שהוא סובל מנדודי־שינה’.

‘מיכל?’ נשמע קול נסוך־שינה מחדר־ההורים.

‘אני, אבא’.

‘טוב טוב, רציתי רק לדעת’.

משכה אותו אחריה אל חדרה, העלתה אור וסגרה אחריהם את הדלת.

‘שב כאן ואני אביא לך משהו לאכול’, אמרה מיכל ונעלמה בצעד קליל וחומד אל המטבח. שאוליק נשתרע לרוחב המיטה ונשען אחורנית על מרפקיו. שוב בא אל תודעתו שהוא בחדרה של אשה. ריאותיו נשמו את ניחוחו של החדר, וכל שעמד בו, השולחן וכוננית־הספרים ושני הכסאות, הספה וכיסוייה וכרים שעליה – הכול הכול הדיף אשה. כאן היא מכינה את שיעוריה וכאן היא ישנה וליד הארון היא עושה שערה ומתקינה לבושה. החדר כולו – רשותה של אשה, של האשה שלו. נתרווח במקום שהיה שׂרוע והניח לחדר להלך אליו את ניחוחו. החדר החניף לגברותו והוא נענה מתוך נדיבות ומתוך השתוקקות ומתוך אהבה עצמית רבה. ממקום ששכב ראה את הכריכות הצבעוניות העליזות של ספריה אשר בכוננית וטרם סיכם לעצמו מהו שהוא רואה, חזרה מיכל, דוחפת לפניה עגלת־תה ועליה צלחות עם כריכים וכוסות וקפה.

‘נרדמת?’

‘לא. ראיתי את הספרים העליזים שלך ונזכרתי בספרים הכבדים והשחורים של סבא שלך’.

‘אתה מתכוון לספרים האלה? רק הכריכות שלהם עליזות. בדרך־כלל הם ספרים די עצובים. שב והתכבד’.

ישבו זה בצד זה על הספה, ברך נוגעת בברך, אכלו מה שאכלו וסיימו בקפה, ומנורה יצאה מן הכותל שמאחוריהם והאירה להם את שמחת חגיגתם הקטנה.

שאוליק הצית לו סיגריה, והיה מעשן מתוך הנאה גלויה, ומיכל הרחיקה קצת את העגלה מן הספה והשירה נעליה מעל רגליה, וכינסה אותן מתחתיה על הספה וישבה ככה, רגליה מצודדות ואסופות תחת כנף־שמלתה, והיתה מלטפת באקראי את קרסוליה המגורבות. היו לה קרסולים נאים, נעימים למגע. ראשה היה מצודד ונשען על זרועה המתוחה מן הכתף לספה, ושערותיה, עבותות וכלשהו מבריקות, גלשו בגלים רחבים על לחייה.

שאוליק עישן בדממה. נטלה כרית רקומה ודחקה אותה בין ראשו לבין הכותל.

‘שיהיה לך נוח’, אמרה.

נתחייך אליה והחריש וכבר עמדו בינו לבינה פקעות של עשן סיגרייתו, זה מעשן וזו מביטה על ידיה המלטפות בהיסח־הדעת את כפות־רגליה המגורבות גרביים קטנים ונאים. שאוליק היה שתקני ומהורהר. הרגישה בו, אפילו לא ידעה להסביר כיצד, איך נגמל והולך בקרבו הנער, בעיצומה של המלחמה, וכבר הוא גבר לכל דבר. שיערה בו דברים ונוכחה לדעת שהוא שקול בדעתו, נמרץ, כמו מלאו חייו מטרה. והיתה גאה עליו בלבה ושמחה בו. וכבר היתה מרחיבה ומתארת לעצמה את חייהם שלאחר המלחמה ושוקעת בהזיות של עתיד וכיצד יערכו דירתם ומה וילונות יכסו את החלונות ואת פתחי־הדלתות. תכליתית ויעילה היתה בחייה ותכליתית ויעילה היתה גם באהבתה. אפשר משום־כך נמנעו ממנה, אפילו השתדלה מאוד, ההשתכחות העצמית, וההתמכרות הגמורה והיפה, שתמיד היתה כלשהו נסוגה־אחור, נרתעת ולא משוחררת; שהאהבה לא היתה לדידה תכלית לעצמה, אלא במידה שהיא מבטיחה עתיד ואורח־חיים של עתיד. בלי משים ביקשה להפיק איזו טובת־הנאה מהאהבה שרחש לבה, לברוא ממנה חיים, לה ולשאוליק. מדמה היתה לעצמה שהיא אוהבת את שאוליק באמת ובתמים והיא חרדה לו ומבקשת שיהיה שלה וששום מלחמה לא תגזול אותו ממנה. והיתה רוקמת את עתידה ומשזרת בו את שאוליק ואת הווילונות הנאים שראתה בחלון־הראווה הגדול. כי לא שריפה גדולה היתה אהבתה, אלא אש תמידית ולוחשת, שמטפחים ומפרנסים אותה מדעת. ודאי ששמחה ונתאשרה באהבה זו שפקדה את חייה, אך בלי משים ביקשה לכוונה, להטותה, לשעבדה לרצונה ולתכלית של עתיד. כי ביקשה להיות אדוניתה המיושבת־בדעתה של אהבתה, ולא שפחתה הנלהבת.

שאוליק כנגדה היה שרוי בתחומו של הווה רחב־ידיים שאי אתה רואה את שפתו, כל־שכן דברים שצפויים לו מעבר לו. היה נתון כולו בהווה שלו, שהוא המלחמה, וכלל לא הרבה לתת דעתו על מה עתיד צפוי לא באחריתה של המלחמה. וכאשר מיכל היתה הוזה בקול דברים של עתיד, היה מקשיב לה באדיבות, אך אינו משתף עצמו בהזיותיה וכפו מחליקה חרש על גבה, ומלטפת את כתפיה ואת עורפה מתחת לשערות.

נרכנה לפנים, פשטה ידה אל העגלה, נטלה משם קוביות שוקולד ונתנה אחת בפיה ואחת בפיו של שאוליק. בלא להניע ראשו בלע שאוליק את אשר ניתן לו ואת אצבעה.

‘אָוּ!’ נתמלטה זעקה מתחנחנת מגרונה וראשה נפל על חזהו וידיו ליטפו את שערותיה וכבר היו מתעלסים ביניהם ברוב ערגה וברוב השתוקקות, תחילה דברים הנעשים באור והמשכָם בחשיכה.

הססנים היו באהבתם, נרתעים ובוששים. הם ידעו את גופיהם וכל הטוב השמור בהם, אך לא ידעו אותם כל צורכם. היו מרוסנים ובוששים ובסתר־לבם האשימו זה את זה על שהם נרתעים וחושכים את עצמם זה מזה. היו מתעלסים באהבתם כדרך נערים ואת האכזבות הקלות שנתלווּ להם היו מדבירים בשטף של דיבור וגיפופים וצחוקים.

כפותיו חפנו את רקותיה וידיה לטפו ברוך את צווארו. שוב ושוב עורר אותה לאוהבו, לנשקו, לחבבו. שפתיה היו מרפרפות על כל שהיה פנים ועיניים ומצח, כאילו ביקשה לתמוך בלילות־דודים אלה למען ייחרתו טוב טוב בזיכרון, כמין סכר וברית לקראת זמנים אחרים ולילות אחרים שעתידים לפקוד אותם.

שאוליק שכב לו באפלה ופניו כנגד התקרה. מכוניות החליקו למטה על הכביש וקולות המנוע שלהן נתלוו לדממה. פעם, בימים שלפני המלחמה, היו מטילות המכוניות החולפות בזיקי־אור מבעד לתריס המורד, מין תריסים של אור אלכסוניים שהיו נבזקים בסערה על התקרה ונשמטים אי־בזה אל תוך ירכתי האפלה. אך עתה היו פנסי־המכוניות מאופלים ורק קולן בלבד נשמע, כאשר חלפו למטה על הכביש.

הוא שכב לו נינוח באפלה, שמאלו למראשותיו, וימינו שמוטה ומקיפה קלות ובמרופרף את גבה של מיכל, ששכבה לפותה וצנופה אליו, קצתה אליו וקצתה בצדו ושדיה נימוחים אל צלעו. עוד מעט בוקר והוא ישוב אל המלחמה ומיכל תיוותר כאן לבדה. נתקף איווּי לקחתה עמו אל המלחמה, אל כל המקומות ההם ששם הוא עושה את ימיו ולילותיו, במסעות ובקרבות ובמשלטים. ככה, סתם. שתדע קצת כיצד שאוליק שלה מטביע חותמו בדרכיה של הארץ הזאת. הבלים. אבל אחרי המלחמה, אולי.

‘תראי, מיכל, יום אחד נבקר בכל המקומות ששם עכשיו מלחמה’, לָאַט לפניו ועיניו בתקרה.

החרישה. הלוואי ולא היה אומר כך, אל תתגרה בשטן ואל תבטיח הבטחות. כמה נערים הבטיחו לנערותיהם את אשר הבטחת אתה ולא זכו לשוב ולהבטיח שנית. שתוק, שאוליק, שתוק.

גם הוא ביקש שתהא זוכרת את לילם לטובה. ביקש לחקוק בלבה את היותם יחדיו באופן שתהא מתגעגעת אליו שוב ושוב. כאילו ביקש לצייד אותה במנות של אהבה לימים שתהיה שרויה לבדה.

‘נתלבש?’ התרפקה עליו בלחישה.

‘כן’, נענה לה אף הוא בלחישה.

ועדיין הוסיפה והתרפקה עליו ולא משה ממנו.

‘שאולי…’

‘כן, מה?’

‘אולי תיקח אותי מחר בבוקר בג’יפ שלך?’

‘לאן?’

‘לבית־הספר’.

‘לא ידעתי שהוא כל־כך רחוק’.

‘לא חשוב. אתה מתאר לעצמך איזה רושם זה יעשה על כולם, כאשר יראו כיצד אני קופצת מן הג’יפ שלך ואתה תגיד לי יפה־יפה שלום ואחר־כך אעמוד ואסתכל כיצד אתה מסובב את הג’יפ ואולי אפילו אנפנף לך ביד’.

‘גנדרנית שכמותך, את מבקשת להתפאר בי?’

‘ודאי שאני רוצה להתפאר בך. גם קודם רציתי לבקש שתלבש את המדים ותחגור את האקדח, אבל לא העזתי’.

‘תודה על הכנות שלך, מיכלי’.

‘אבל תיקח אותי מחר בבוקר?’

‘אקח’.

‘טוב, אז בפעם הבאה, לפחות, אני רוצה שנצא במדים, טוב?’

‘טוב. ועכשיו צריך לקום’.

‘בהחלט!’ הסכימה

ועדיין הוסיפו והתעלסו, היא אוחזת בו וזרועותיו מקיפות את גווה.

‘בכל־זאת’, לחש.

‘ודאי’, השיבה.

ועדיין היו מתגפפים ומתלפפים ולילה בהיר עמד בחלון הפתוח ואי־בזה מאחורי הבתים זרח ודאי גם ירח כלשהו.

‘עכשיו באמת שאני קמה!’ הכריזה.

לא הגיב, וזרועותיו נחו עליה רפויות. מכונית חלפה למטה בכביש העובר ליד הבית. פלג־גופה נזדקף על אמות־ידיה ותוך כך ראה מעליו את חמוקי שדיה והם גלויים ויפים באפלה המכסיפה. צותתה אוזניה לשמוע את רעש המנוע הגוֹוע ומתרחק וכאשר נדם, קפצה מעליו והחלה עוטה על גופה חלקי לבוש. ראה אותה עומדת יפה ועירומה על רצפת־החדר וגופה רושם צלליתו על האפלה המבהירה. הניע את אבריו לקום וחש אותם לאים ורווּיים וכבר קורי־תנומה מצטעפים על עיניו.

‘עוד תאחר למלחמה שלך’, סנטה בו.

‘תיכף’, אמר.

אחר־כך יצאה מיכל ללוותו והם ירדו במדרגות ונשתהו ליד פתח־הבית. השעה היתה מאוחרת מאוד או, מוטב לומר, מוקדמת מאוד. הבתים והאילנות הטילו צללים באורו של הירח שנראה עתה גדול מעל לגגות, והם עמדו להם ככה, מובלעים בצלו של הבית. רוח עזיזה וצוננת נתנשבה והפיגה תנומה מפניהם.

פשטה אליו ידיה וכפותיה היו טופחות על החזה שלו.

‘ובכן, מחר אתה נוסע’, סיכמה.

נשען בגבו אל חומת־הבית והניח לכפותיה לטפוח על החזה שלו.

‘מחר אתה נוסע ואני, אני לא יודעת מתי תשוב’.

‘גם אני אינני יודע’.

‘בושה להגיד כך, אבל אני שונאת את המלחמה’.

‘גם אני’.

‘אתה לא. ניכר בך שאתה לא. להגיד לך מה? אתה אפילו קצת מאוהב בה’.

‘נכון, אני קצת אוהב אותה’.

‘זהו’.

‘אני אפילו מתאר אותה באריכות ביומן שלי’.

‘יומן?’

‘תארי לך שהתחלתי פתאום לכתוב יומן’.

‘יומן של המלחמה?’

‘תארי לך!’

‘קצת קשה לתאר. מה פתאום התחלת לכתוב יומן?’

נשתתק ושקל תשובתו.

‘אה, סלח לי. אני רואה שפלשתי לתחום לא לי’.

‘את רשאית ללגלג, מיכל. גם אני לגלגתי תמיד על כותבי היומנים למיניהם. אבל עכשיו זה אחרת’.

‘אינני מלגלגלת. סתם שאלתי מתוך סקרנות, אולי’.

‘פתאום נדמה לי שאני מתחיל להבין הרבה דברים וההבנה הזאת מצריכה בירור’.

מיכל הבינה שהוא מדבר ביומנו ובמניעים שהביאוהו לכתיבתו ועמדה אצלו דמומה ומקשיבה.

‘טוב’, אמרה, ‘ועכשיו נלך. מה השעה?’

שאוליק נשא את זרועו אל עיניו ונרכן לפנים, אל אורו של הפנס.

‘משהו לפני ארבע’.

‘אלוהים אדירים! כיצד אקום מחר!’

והיא אחזה בכפו, לפפה אותה והטביעה נשיקה בפנימהּ.

‘אני רוצה שתזכור אותי לטובה ושתחשוב עלי הרבה ו…’

‘ו?’

‘ושתלך אל המלחמה שלך בהרגשות טובות. אני לא צריכה להגיד לך דברים שכאלה, סלח לי. מה אני, אפסנאית שמבקשת לצייד אותך בהרגשות טובות, כמו בנעליים טובות או בחגור?’

‘ממש כך ביקשתי גם אני’, התוודה שאוליק.

‘מה?’

‘לצייד אותך בזכרונות טובים ושתהיי מתגעגעת עלי’.

‘ואתה יכול לפעמים לכתוב גם עלי ביומן שלך. אין דבר, גם אני שייכת קצת אל המלחמה’.

‘קצת הרבה’.

‘טוב. ועכשיו תגיד לי יפה שלום’.

משך אותה אליו ונשק לה. כרכה זרועותיה על עורפו ונלפתה אליו. אישי־שלי, אישי־שלי, נתפעם לבה בקרבה.

‘תודה’, לחש.

‘על מה אתה מודה לי?’

‘ככה. הרגשתי צורך להודות למישהו’.

ועכשיו הב ידך ובוא ניפרד כילדים טובים'.

פשט כפו וחפן בה את כפהּ. משכה אותו אליה וחזרה ונשקה לו.

‘אני פלרטטנית איומה’, לחשה.

‘את פלרטטנית חבובה ונחמדה’.

‘אישי־שלי’, אמרה לפתע וקולה היה שליו ורווּי. עיניה קצת חייכו, אך פניה היו רציניות.

‘לך שאולי’, אמרה, ‘ואני אביט אחריך’.

ושוב התנשקו.

‘אין לזה סוף’, אמר, ‘ניפרד כך עד אור־הבוקר’.

‘ניפרד כך עד סוף המלחמה, לא אכפת לי’.

‘צריך ללכת, ילדה, לא תוכלי לקום מחר’.

‘זה נכון, אך לא יפה מצדך להגיד לי כך. חכה, נעמוד עוד קצת. כך. ועכשיו לך’.

ביקש לשוב ולנשקה אך היא אמרה:

‘די, צריך שיהיה לדבר סוף’.

ולחצה את כף־ידו והסבה את גופו לאחוריו ואמרה לו:

‘ועכשיו לך ואל תביט אחורנית’.

ציית והלך לו והיא עמדה ליד ביתה והביטה אחריו בלכתו.


 

פרק שביעי

המברק הגיע אחר־הצהריים, כאשר השמש כבר היתה יגעה וחומה התשוש שפוך על־פני השדות השדופים. סמטאות הכפר המצחינות העלו אבק סמיך, שנשתהה בחללן והשמש משחקת בו. שתי מחלקות ישבו במשלטים שמקיפים את הכפר ואנשי השלישית רבצו בצל בקתות־החימר.

נטל את המברק והסתכל בו. השולחן הגדול שלפניו היה מכוסה שמיכה צבאית אפורה. לאורך הכתלים עמדו שתי מיטות־שדה – אחת שלו, שנייה של סנדליקו. סנדליקו היה שרוע על מיטתו, פלג־גופו העליון מעורטל, רגל מוגבהת על רגל וספר בידיו.

‘סנדליקו’, קרא שאוליק מאצל השולחן.

‘אה?’ נענה סנדליקו ועיניו לא משו מספרו.

‘כאן כתוב שאנחנו זזים’.

התיק את ספרו ממנו והזדקף וישב. צווארו ופניו היו שזופים, ואילו גופו היה צח כגופו של תינוק.

‘החִי"ם יבואו להחליף אותנו’, הסביר שאוליק.

‘מה, באמת? ולאן אנחנו זזים?’

‘לבסיס־הגדוד’.

וכאשר אמר ככה, גהר צֵל של איש על פתח־החדר ומיד אחריו נתגלה האיש עצמו. לבוש היה מכנסיים קצרים שחשפו רגליים מלאות ושעירות. פניו היו סגלגלים כהים ומגולחים למשעי, כתפיו נפולות ומבעד למפתח חולצתו בצבצו שערות־חזה מקורזלות שקצותיהן הכסיפו. רצועת־אקדח הקיפה את פלג־גופו אלכסונית והאקדח עצמו היה מוזח כלשהו לאחוריו. צלמו ולבושו העלו בזכרונו של שאוליק את אהרון אהרוני, אלא שהיה מעט צעיר ממנו.

‘אתה מפקד הפלוגה?’ שאל.

‘כן’.

‘אני מפקד יחידת החִי"ם’.

‘זאת אומרת שעליך כותבים כאן במברק הזה? שב, בבקשה’.

סנדליקו ישב על שפת־מיטתו, אמות־ידיו תומכות ישיבתו, וספרו שמוט על הרצפה. מפקד יחידת־החִי"ם הקיף את החדר ונשאר עומד במקום שעמד.

‘סנדליקו’, אמר שאוליק, ‘אולי תואיל?’ והורה בכף־ידו שאין כיסא בחדר.

‘אה, כן, תיכף’, נענה סנדליקו וקם להביא כיסא מן החדר הסמוך וכפות־רגליו היחפות והגמלוניות, פשוקות־האצבעות, בצבצו מתחת למכנסיו הארוכים. גם כפות־הרגליים, כמו עורפו ופניו, היו שזופות.

‘ממש ברגע זה קיבלתי את המברק’, אמר שאוליק לאחר שמפקד יחידת־החִי"ם ישב כנגדו אצל השולחן, ‘אתה והמברק, שניכם הגעתם יחדיו’.

‘לא ידעתי שאני זריז כל־כך’, נתחייך מפקד יחידת־החי"ם.

‘או שהמברק אִטי כל־כך’.

‘תלוי כיצד אתה מנסח. לעניין. מה דעתך שנצא לסייר קצת את המשלטים שלך?’

‘מיד. סנדליקו, אתה רוצה לקרוא למ"מים ולהכין את האנשים לתזוזה?’

סנדליקו, אמות־ידיו תמכו את ישיבתו, כמקודם, הניד קלות בראשו, והלסת התחתונה שלו ניסוטה מעט ונזדקפה.

‘אנחנו ניקח אתנו את כל הציוד. התקשר עם הגדוד ובקש שישלחו תחבורה’.

‘טוב’.

‘נלך’, פנה אל מפקד יחידת־החי"ם, ‘אגב, קוראים לי שאול’.

‘לי בֶּקֶר’, הודיע.

‘לא שִעְבַּרְתָּ את שמך? נדמה לי שכל בעלי־הדרגות נתבקשו לשעבר את שמותיהם, לא?’

‘כן, אבל השם החדש שלי עדיין לא נקלט’.

‘איזה שם בחרת לך?’

‘נחתומי’.

יצאו אל החצר. למטה, סמוך לשביל, חנה ג’יפ נאה־מראה, צבוע חום.

‘תשאיר אותו כאן וניסע בג’יפ שלי’, הציע שאוליק בנדיבות של מכניס־אורחים. הם הקיפו את הבית ועלו על הג’יפ של שאוליק – ג’יפ דהוי שצבעו ספק ירוק ספק אפור, מאובק ובלה וריפודו שסוע – ואף־על־פי־כן: עדיין מלך דרכי־העפר. שאוליק התניעו והחליק במורד הסמטה.

‘תוכל, כמובן לבחור לך בשביל המטה שלכם כל בית שייראה לך, אך הבית שאנחנו בחרנו בו הוא בכל אופן הנוח ביותר. גם די נקי, יחסית. מכאן מובילה דרך עד לכביש הראשי’.

‘דרך זו שבאתי בה?’

‘כן. ושם, מאחורי הבתים ההם, ישנה דרך גישה נוחה אל המשלט הדרומי’.

‘אני חושב שאקבע את המטה ואת השירותים באותם המקומות שלך’.

שאוליק לא הגיב. משכו ויצאו את הסמטה ופנו דרומה. הבקתות שבכאן עומדות ריקות מיום שהערבים נטשו אותן והצחנה שעלתה מהן גדולה משאר הצחנה שבכפר.

‘הנה, כאן רואים יפה את הצומת, שם למטה. גם מן המשלט תראה אותו. כל עיקרו של כפר זה שהוא חולש על הצומת. חשיבות אחרת אין לו, לאמתו של דבר’.

‘מתי כבשתם את הכפר?’

‘לפני שלושה שבועות או משהו כזה’.

‘היתה התנגדות קשה?’

'לא כל־כך. בהשוואה לקרבות אחרים, הלך אפילו די בקלות. שים לב. דרך זו אפשר לתעות בה: היא מוליכה ישר למשלט־העצים.

‘משלט שלנו?’

‘לא, של האויב. מרחק של שני קילומטרים מכאן. אגב, הדרך ממוקשת. ומכאן מסתעף השביל המוליך אל משלט־העצים שלנו. זו דרך נוחה למדי, נמצאת בהסתר גמור מתצפית הקרקע של האויב ואפשר לנוע בה בביטחון יחסי גם ביום’.

בקר־נחתומי, שהיה קשיש בהרבה משאוליק, עקב דומם אחד הסברותיו ולא הִרבה בשאלות. העברית היתה רכה בפיו, היו“ד צמוד ללמ”ד והצירה מבליע את הסגול. על נקלה יכולת להבחין במבטאו עקבות של שפת ארץ־מוצאו. שאוליק עדיין לא עמד על טיבו של מחליפו והיה מרחיב הסברותיו על השטח ועל טיב הקרקע ועל מקום הימצאו של האויב ועל מיקומם המשוער של כליו. מהשאלות המעטות שבקר שאל הסיק שאוליק שהוא די חלש בשׂדאות. אף־על־פי שנראה חרוץ ושקדן וקשוב ללמוד, לא עורר את אמונו ובמסירת הדברים היה מבליע עצות והצעות שלא פגעו בכבודו של בקר ולא פרצו אל סמכותו.

‘ועכשיו, בוא ניגש למשלט־העצים’, אמר.

טִפסו בדרך־העפר על גבו של הרכס ושם, ליד שני העצים, לא רחוק מן הכיפה, הניחו לג’יפ והמשיכו דרכם ברגל. וכבר ראו לפניהם את החיילים רובצים בעמדותיהם החפורות; פניהם יגעים וצרובים מיקוד־השמש ומהרוחות, מגודלי זקן, חולצותיהם מיוזעות ומדיפות למרחוק וכל עצמם משועממים וסחוטים.

משהתקרבו ובאו, יצא לקראתם אחד ששאוליק קרא לו בשם גידי ותיכף התחילו לדבר ביניהם ובקר עמד מן הצד והקשיב לשיח־ושיג בין מפקד־המשלט לבין שאוליק, ואף־על־פי שקצר וענייני היה, שמע בו בקר נימה של רעות ונימה של חיבה.

‘מה נשמע, גידי, צולפים?’

‘ככה, לפעמים’.

‘מתי עליתם?’

‘שלשום. הערב צריכים להחליף אותנו’.

‘הערב אנחנו זזים’.

‘לאן?’

‘חזרה לבסיס־הגדוד’.

‘באמת? שמע, זה מצוין. כל מה שאתה רוצה ורק לא המשלטים הארורים האלה!’

‘שמע, גידי, אנחנו נזחל עד לתצפית של הסלע ההוא. יש לך משקפת?’

‘כן’.

‘טוב. הבא אותה ליד הסלע’.

שאוליק נכנס לתעלת־הקשר ובקר נכנס אחריו. הם הלכו בה שפופים, עברו על־פני חיילים שרבצו ליד נשקם והגיעו לקצה השני, הגבוה יותר לכיפה. כאן זחלו על גחונם עד לסלע. נשתטחו וצפו לפניהם. גידי הגיע אחריהם והגיש לשאוליק משקפת. שאוליק העבירה לבקר.

‘רואה את הכיפה ממול? מרחק של קילומטר, בערך, זהו המשלט הקִדמי של האויב. הוא מאיים עלינו קשות. שם, מימין, רואים את ירכתי הכפר’.

‘חִרבת־עיוּן, אני משער?’

‘בדיוק’.

בקר שכב תחתיו והביט במשקפת. כנוסים להם בתי־האבן ובקתות־החימר, צפופים ונתמכים זה בזה, אסופים אל צלעו של ההר המתנשא וקרני־השמש פוסחות עליהם ומגיעות אלכסונית אל פסגת ההר עצמו. בהרף־עין ראשון לא הבחין לא בכפר ולא בבקתותיו. מבטו עבר והחליק על־פני אלו הגבעות ואלו ההרים ולא ראה כל זכר לכפר. צמודות היו הבקתות לצלעו של ההר ומובלעות בנופו ובגוניו.

‘איני רואה כל כפר’, לחש, ‘אה, כן, עכשיו אני רואה’.

‘הכפרים הערביים צמודים להרים כמו זיקית’, הבליט שאוליק קרבתו לנופה של הארץ, ‘לא יזיק אם נלמד מהם קצת. הלאה. אתה רואה את העצים מימין?’

‘לרגלי הגבעה?’

‘כן. שמה זה הבוסתן של הכפר. בכפר חונה כוח של שתי מחלקות. את הדרך הזאת בינינו לבינם מיקשנו. את מפת־המיקוש תקבל במטה־הגדוד שלנו. זהו המִשלט העיקרי שלהם. הוא נוהג גם להוציא חוליות אל המשלטים הקרובים יותר אלינו. לשם הטרדה, בעיקר’.

‘והם שצולפים על המשלט הזה?’

‘כן. אולם האויב נוהג גם לפזר בשטח צלפים יחידים והללו יעילים מאוד וכדאי לך שתיזהר מהם. אני מציע לך שתשפר ותעמיק את תעלות־הקשר ואת עמדות־המקלעים, בעיקר. על מיקום הכלים תחליט כהבנתך־שלך, כמובן’.

אף־על־פי־כן הבחין שאוליק שבקר מעיף עין לראות היכן מוצבים הכלים שלו וכבר מובטח לו, לשאוליק, שבקר יציב כליו בדיוק באותם מקומות. אף דבר זה הגביר בו את אי־אמונו בבקר. אולם הוא החריש את ספקותיו ושאל:

‘יש לך מרגמות?’

‘הבטיחו לשלוח’.

‘כדאי שתהיינה מטווחות לעבר הכפר שמאחורי המדרון האחורי וגם לעבר הבוסתן: מקומות מצוינים לריכוזי כוח’.

‘אני מבין’.

‘ועכשיו בוא, ניסע אל משלט־הסלעים’.

זחלו עד לג’יפ ושם קמו על רגליהם וניערו כפות־ידיהם ובגדיהם מעפר ומאבק. גידי עמד לידם וידיו על מותניו.

‘זהו, גידי. להתראות’, אמר לו שאוליק עם שהוא מטיב ישיבתו ומתניע את הג’יפ.

‘אז הערב אתה אומר?’

‘כן, הלילה’.

‘שמע, זו באמת ידיעה משמחת’.

‘טוב גידי. להתראות’.

‘להתראות’.

וכאשר אמר כך, הניף את ידו הפנויה לאחוריו וגידי אף הוא הניף ידו והסתכל בג’יפ העוקר ממקומו ועולה על השביל. או־אז נעה גם ידו של בקר, אלא שגידי התעלם ממנה. הקיפו את הכפר מצד מזרח וסטו לשביל שהסתמן בין הקוצים.

‘השביל הזה מוליך אל המשלט השני. אנו קוראים לו משלט־הסלעים. אפשר גם להגיע אליו ישר מן הכפר’.

‘אתם מטפסים אליו ברגל, אני משער?’

‘כן, במקרה שאין לך פרדות’.

שעה ארוכה נתייגעו בטיפוס על הרכס של משלט־הסלעים שהיה חשוף ועריה, לא עץ עליו ולא שיח והשמש המייגעת שופכת עליו את חמת שקיעתה. גם כאן בחרו לעצמם מקום נוח לתצפית ושאוליק הינף לפניו את ידו והדריך את ראייתו של בקר.

משחזרו לכפר, כבר נקוו בו דמדומים. חיילים יצאו מן הבקתות ונשתהו לפני הפתחים, אורזים חפציהם ומרכזים אותם לפי מחלקות ואבא קותי סובב ביניהם ומנצח על המלאכה. שאוליק העיף עין במטה וראה את חפציו ארוזים ומוכנים להסעה.

‘אני מודה לך’, אמר לקותי.

‘מה בדבר המכוניות?’ שאל קותי.

‘בעניין המכוניות מטפל סנדליקו, שאל אותו’.

בקר נשתהה במקום שעמד והסתכל שעה קלה בחייליו של שאוליק שעסקו בהכנות לתזוזה. השמש חלפה על פני הכפר וכתמים שלה נראו עתה נקווים כבריכות של חמה על צלעו של ההר מנגד, קצת גם על פסגתו. סבור היה שיופקד בידו איזה כפר בעורף שמחייב אמנם, שמירה, אך התקפה של ממש איננה צפויה לו. ממה שראה נוכח לדעת, שכפר זה חשיבות מרובה נודעת לו, מחמת היותו חולש על צומת־הכבישים, ובנקל עשוי הוא לשמש בסיס זינוק לכל התקפה אפשרית במגמה של כיבוש וטיהור האיזור כולו. אין ספק ששיקול זה ידוע יפה גם לערבים. קרוב לוודאי שההטרדות וההצלפות המתמידות, מטרתן למנוע מחיילינו אפשרות של התבססות והתחפרות־יתר, במגמה להפתיעם ביום מן הימים ולקחת את הכפר חזרה.

מסקנות שהסיק גרמו לו לחולשת־דעת. הוא היודע שלא הוא ולא יחידתו אינם מוכנים להתמודדות של ממש. שכן, עד עתה היו שומרים על מתקנים שונים במקומות של יישוב, או שהיו מתבססים בכפרים שסכנת התקפה של ממש לא נשקפה להם. לא במבחן של קרבות נקראו אנשיו לעמוד, אלא במבחנים ממין אחר לגמרי. מבחנם היה חוסר־המעשה והשיעמום הכרוכים בכל שמירה ממושכת ומייגעת. הם, הקשישים, עשו את העבודה השחורה של המלחמה. העיתונים לא פיארו את מעשיהם וזכרונות עזים לא חיממו את לבבם. וכי מה פאר יש בשמירה משעממת ומתישה על כפרים כבושים ועל מתקנים צבאיים?' המבחן שלהם היה אורך־הרוח, רֵעוּת שלהם לא צמחה בקרבות אלא בפכים הקטנים של המלחמה ובזוטות של יום.

מן הדין, אולי, שאלך למפקדה ואומר להם, נתייסר בקר בשיקוליו העצובים. לא אני האיש ולא זו היחידה. אף־על־פי־כן כבר ידע שלא יעשה כן. איש לא יעשה כן. מסרו תפקיד בידך, בצע אותו או היכשל בו. ככה זה. לוּ היה כל אחד בוחן את תפקידו לפי כושרו ולפי כושר אנשיו ולפי הציוד שבידו, היתה כל המלחמה הזאת מסתיימת ביום שהתחילה. אין ברירה, פשוט אין ברירה.

שאוליק בא ועמד אצלו.

‘עוד משהו שאתה מבקש לדעת, בקר?’

‘אני רואה שלחיילים שלך יש מיטות’.

‘כן’.

‘אני מבין שאתה לוקח את המיטות אתך?’

‘ודאי, אנחנו לוקחים את הכול, מלבד המוצבים והמשלטים וגדרי־התיל שלהם והמוקשים הטמונים בכביש ובדרכי־העפר’.

‘ומלבד האויב, אני משער?’

‘אין די מכוניות בשבילו’.

‘סיבה מספקת. אך לאנשים שלי אין מיטות’.

‘ישנו אפוא על הארץ’.

‘לא תהיה לנו ברירה. יש לי רושם שאשכין את האנשים לא בכפר אלא בבקעה שם, בין הזיתים’.

‘רעיון טוב’, שיבח שאוליק ולא שיער כלל מה עידוד וביטחון עשוי בקר לשאוב ממנו.

‘נו, לעת־עתה אגיד לך שלום’, אמר בקר והושיט ידו. שאוליק תקע כפו בכף המושטת.

‘בתשע תהיו כאן?’

‘אני מקווה’.

‘נו, טוב. שלום’.

‘שלום שלום’.

בקר הלך אל הג’יפ שלו וכעבור שעה קלה ראוהו מחליק ויורד יחידי בדרך־העפר המוליכה אל הכביש הראשי ונחשול־אבק שנפרש ממנו אץ לשווא להדביקו. נחשול־האבק נותר מאחור, נשתהה מעט ואחר־כך שכך לאט, במין יאוש חגיגי, אל האדמה.

האנשים היו עסוקים בהכנות של תזוזה וחפצים שלהם היו נערמים והולכים צרורות־צרורות על שפת־הדרך. תנועה היתה באנשים ושקיקה יתירה היתה בהם, כביכול עומדים הם להסיע את עצמם מתוך המלחמה. ואפילו לא כך, שמחו להיפטר מכפר זה ומסמטאותיו המצחינות ומהישיבה המנוונת והמתישה על משלטיו.

‘צריך להחליף את האנשים על המשלטים כדי שיוכלו לארוז את החפצים שלהם’, אמר שאוליק.

‘מה פירושה של תזוזה זו?’ ביקש לדעת אבא קותי.

‘שחוזרים לבסיס־הגדוד’, השיב סנדליקו.

‘זאת אנחנו יודעים’, קבע אבא קותי בשם רבים, אף־על־פי שלא היה ברור כלל מי הם ידענים אלה שקותי השׂים עצמו דַבָּרָם, ‘אינכם חושבים שמשהו מתבשל?’

‘לְמה אתה מתכוון?’

‘שמעתי שקיימות אילו תוכניות לכיבוש כל האיזור. שמעת משהו, שאוליק?’

‘לא שמעתי כלום ואיני עוסק בניחושים’, נסתייג שאוליק, ‘שמע, יוס’קה, המחלקה שלך תחליף את האנשים במשלטים’.

‘המחלקה שלי עוד לא מוכנה. חוץ מזה היא עסוקה בפירוק השירותים’.

‘ושלך?’ פנה אל גדעון טרוי.

‘אתה רוצה שאעלה את האנשים שלי על המשלטים?’

‘כן. תרכז את חפציהם ליד הדרך ותשאיר שם מישהו שישמור עליהם. כל השאר עולים למעלה’.

בינתיים נאספה השמש מכל הגבעות. הדמדומים כבשו תחילה את הגיאיות והערוצים ואחר־כך הבליעו בבת־אחת גם את ההרים עצמם. חיילים שסיימו אריזת חפציהם רבצו ליד צרורותיהם ועליהם. כל הסידורים נסתיימו ועתה לא נותר להם אלא לחכות. שאוליק שלח את אבא קותי לברר מה בדבר המכוניות ואבא קותי הלך וחזר והודיע שהמכוניות בדרך. עוד הם מדברים, וכבר נשמע טרטורן ממורד הכביש ואורותיהן מבשרים את בואן ואת כיווּן תנועתן עד למרחוק.

‘שמע, קפוץ ואמור להם ישכבו תיכף ומיד את האורות הארורים שלהם!’ כעס שאוליק על אורחם של הנהגים. וכאשר ארבע המכוניות עלו מתנשפות וחורקות וחלפו על פניו צעק להם:

‘אתם לא יודעים שאסור להעלות אורות בדרך?’

המכוניות הקיפו את הכיכר הקטנה של הכפר וחזרו כלעומת שבאו, מנתרות ריקניות על־פני דרך העפר.

‘לא ראינו היכן אנחנו נוסעים’, הצטדקו.

‘כל העולם צריך לדעת ששיירה עולה לכפר? כן?’

‘למה אתה צועק? כבר אנחנו פה’.

אבא קותי העלה את האנשים על המכוניות, מחלקה למכונית, ואת האחרונה הועיד למטה ולשירותים. עכשיו כבר נעשה הכול בחשיכה. העלו את המיטות והצרורות ועלו וישבו עליהם. מיד אחר־כך גם הגיעה יחידת־החי“ם. הללו, באוטובוסים ציבוריים הגיעו. בקר הורידם ליד בית־המטה והעמידם למִפקד. אנשי היחידה היוצאת ישבו־רבצו־כרעו על צרורותיהם והיו מסתכלים דומם במחליפיהם ומעשנים בהיחבא סיגריות חפונות בכפותיהם. הללו ותיקי־קרבות, מורגלים בשדה ובדרכים, והללו אנשי חי”ם קשישים, העושים את ימי המלחמה בערים וסמוך למקומות־יישוב.

בקר שלח מחלקה מוגברת לתפוש את המשלטים ושאוליק הפריש שני חיילים שיורו להם את הדרך. עד שאלה הלכו ואלה לא באו, הוסיפו ונשתהו שני המחנות, אלה במכוניות ואלה יושבים תחתיהם במקום שעמדו על הכיכר וכבר הלילה חשוך וכל הגבעות והרכסים מובלעים בו. תחילה יצאו קולות מכאן להקניט את המחנה שכנגד. הללו השיבו תיכף ומיד מנה אחת אפיים, קצתה עברית וקצתה אידיש ועיקרה חירופים וקללות בכל השפות שבעולם. אך ריב־שפתיים כדבעי לא התלקח ביניהם. לבסוף התבצר כל מחנה לעצמו, הללו בציפיית־תזוזה ובשמחה הכרוכה בה, והללו היו יושבים צפופים ומיותמים בתוככי האפלה, תוהים לדעת מהו מקום זה שהובאו אליו בחשיכה.

בין כה ובין כה ירדו חיילי המחלקה מן המשלטים, והיו תרים באפלה אחר המכונית שלהם ומצטרפים אליה, ולאחר שכולם ישבו במקומם, הלך שאוליק ולחץ את ידו של בקר לפרידה ולהצלחה, ועלה לתאה של המכונית הראשונה. השיירה הקטנה עקרה ממקומה ומשכה ונעה בתוך האפלה והמכוניות הכבדות נאקו על־פני המהמורות ונתעלמו מן העין וקולות הנאקה והחריקה נשמעו עד שהגיעו לכביש ומשם הלאה נשמע רעש המנוע בלבד, ואחר־כך נדם אף הוא.

עתה נותרו לבדם. בקר כבש את חולשת־דעתו ששבה ותקפה אותו למראה המכוניות המתרחקות ונבלעות בחשיכה והוליך את אנשיו אל בין הזיתים. מחלקה אחת שלח עוד קודם־לכן לתפוש את המשלטים. כבר הוא מוליך את פלוגתו במקום הזר הזה ופסיעות הצועדים נתאוושו מאחוריו וחלוקי־אבנים נידרדרו תחת הסוליות. כרם־הזיתים השחיר באפלה והממ"ים הוליכו כל אחד את מחלקתו למקום שהורה לו בקר. עד־מהרה עלה מן המדרון ההוא רחש של תנועות והמולות של מחנה קטן הפורק מטענו וחגורו ומכין עצמו ללינת־לילה. האדמה בין הזיתים היתה זרועה חלוקי־אבנים והאנשים סקלו אותם בקפדנות ופרשו תחתיהם שמיכות, אלה ביחידוּת ואלה שניים־שניים.

‘איך העץ הזה בעיניך?’ שאל לוי.

‘לא רע, רק שצריך לסקל את האבנים’, הסכים עמו עזרא.

‘טוב, בוא נעביר לשם את החפצים’.

עזרא ולוי העבירו לשם את חפציהם, ערכו אותם מתחת בדיו של הזית, ואילו את החגור והרובים תלו על ענפיו.

‘שמע, אני קופץ רגע להעיף עין על הכיתה’.

‘בסדר, לך. אני אנקה בינתיים את השטח’.

לוי פנה לחפש את אנשיו שערכו את משכב־לילם תחת העצים הסמוכים ועזרא ניקה חלקת־אדמה כמידת שמיכה, ואחר־כך צירף שמיכותיו־שלו לשמיכותיו של לוי ופרשׂ ארבע למַטה וחיזק קצותיהן באבנים ופרש עליהן שתיים נוספות, להיות להם לכיסוי. אחר־כך קירב את שני התרמילים למראשותיהם וחלץ את נעליו והתכנס מתחת לשמיכות.

הוא ולוי, תחילת ידידותם בראשית המלחמה, בעמדות אשר בפרברי העיר. בימים ההם עדיין היו מגויסים חלקית. כאשר נקראו אחר־כך לגיוס מלא, שבו ונפגשו במקום שמגייסים אנשים ונקלעו יחדיו לאותה יחידה של חי“ם. לימים העלו שלוי עבר בשעתו קורס של ממ”כּפים, עמדו ומינוהו ממ"כּף ועזרא בכיתתו.

נתברך בלבו על ידידות זו שמתקיימת ביניהם. לא בזכות היותו בנו של אבא רכש אותה לעצמו, כדרך שנתפתחו מגעיו עם הבריות לפנים, אלא בזכות עצמו. בכוונה הצניע את שם משפחתו והיה נקרא בשמו הפרטי בלבד. מראהו לא נשתנה כל־עיקר, רק עור־פניו נצרב מעט בשמש וברוחות ושפם דקיק צמח לו מתחת לאפו, משל הצניע את שייכותו למלחמה. היה נבלע והולך בין המון החיילים, ושם, בחביוני האלמוניות האפורה, היה קם חרש ובענווה מחדש. לוי היה לדידו חוליה מקשרת בינו לבין כלל האדם. כביכול נוהגו עמו כנוהגו עם האנשים כולם. נוהג זה של ענווה הצמיח בו פורקן ממתיחות שהיתה בו ומהייסורים המעוּותים שנתייסר בהם פעם ביחסו לבריות. מזג מאוזן היה לו, ללוי, וניחא לו בכל מקום שהוא שרוי בו. על־נקלה היה מסתגל לכל מצב חדש ועל־נקלה היו נקשרים יחסי־רֵעוּת בינו לבין הבריות. לכאורה נוהג היה אורח־של קלות־ראש, אך קל־דעת לא היה מעיקרו. דאגה אחת מתמידה היתה ממלאת את לבו במשך כל ימי־המלחמה, היא הדאגה לאשתו ולבתו הקטנה. אם מתוך שאהב אותן, ואם מחמת שבטבע־מזגו איש־משפחה היה, בעל לאשתו אב לבתו. נוהג היה להשיח את דאגתו לעזרא ולספר לו פרשיות מחייו, ועזרא היה מקשיב ומהרהר לו הרהורים משלו ובינו לבינו נתחוורו לו דברים רבים.

לוי חזר מסיורו ועזרא ראהו מלמטה למעלה, על־רקעו של רכס רחוק שמאחוריו.

‘נו’, הפטיר עזרא כמזמין פירוטי דברים.

לוי נשתופף, חלץ נעליו, העמידן בצד נעליו של עזרא ונתכנס מתחת לשמיכות.

‘טוב שהשארת שתי שמיכות למעלה’, אמר, ‘בלילה יהיה קצת קר’.

והוא נתרווח להנאתו, ראשו על מה שעזרא שׂם מתחת לשמיכות לשמש כר, ופניו כנגד הכוכבים.

‘משכב של מלך’, נתהנה, ‘באמת שאתה התמחית להציע משכב בשדה’, שיבח את מעשי ידיו של עזרא, ‘נחמד ונעים כמעט כמו בבית’.

‘כל אחד מתמחה למשהו מיוחד במלחמה הזאת’, הבליע עזרא משמעות במאמר של־כלום.

הם שכבו זה בצד זה, הדליקו סיגריות והיו מעשנים באפלה.

‘אני מקווה שמותר כאן לעשן’, אמר עזרא.

‘כל זמן שלא אוסרים זאת במפורש’, הסכים עמו לוי.

וכמו תמיד, היתה זו הנעימה בשעות־היממה, להיות ככה שכובים בשדה, ישר מתחת לכוכבים, בצינה המיטיבה המתנשבת בראשית הלילה, בתוך השלווה הגדולה הזאת אשר החלה נשמעת פתאום כאילו אין כל מלחמה בארץ, ואך להנאתם בלבד יצאו לכאן לבלות לילה בין הגבעות. איש מהם לא ידע מהו המקום החדש הזה שהובאו אליו בחסותה של החשיכה וכיצד הוא נראה לאורו של יום. ואי־הידיעה עשויה שתעורר השערות־חרדה על האויב שמצוי, ודאי, בקרבת מקום, אף־על־פי־כן זו שעה שהצבא מניח לך לשכב להנאתך ואין לך אלא להפיק ממנה את כל מנעמיה.

היו שוכבים בדממה ומעשנים, ואודי־סיגריותיהם מרצדים ונותבים קשתות באפלה. השעה היתה שעת־לילה מוקדמת עדיין ומאצל האנשים השוכבים ועומדים תחת בדי־הזיתים עלו קולות של צחוק וקולות של דיבור, ובאתנחתות שקמו בין צחוק לדיבור שמעו כולם כיצד אחד משיח ברבים את חרדתו לבית־מלאכתו ששכח להבריח את דלתו האחורית.

‘אין לך מה לדאוג, כבר גייסו את הגנבים למלחמה’, ניחמו אותו.

אף־על־פי־כן נזכרו כולם בדאגותיהם, אחד שהניח בצאתו ילדה חולה ושני שאשתו נטרדת בענייני כספים וכבר היו כולם מתייסרים בדאגות ובחרדות, כדרכם של בעלי־משפחה שמניחים למשפחותיהם ויוצאים למלחמה.

‘עברנו דרך די ארוכה, מה?’ חיווה לוי בנחת את פתיעת־התפעלותו ושילח עשנו ישר אל הכוכבים שמעליו.

‘מנין ולאן?’

‘מן העמדות שבעיר ועד לכאן’.

‘אה, כן’.

‘מה בעיניך המקום החדש הזה, עזרא?’

‘לא רואים כלום’, השיב עזרא.

‘עד היכן הגענו, אה? נותנים לך חתיכת־אדמה בלילה ואומרים לך: שכב! איפה, מה, מי, מו – כלום!’

‘גם זו לטובה, לוי. כל זמן שאומרים לך לשכב עליה ולא מתחתיה, שתוק’.

‘ואם יתנו לי לשכב תחתיה, לא אשתוק?’

מן העבר השני של המדרון עלו חירופים וגידופים של טוב־לב ועזרא הקשיב להם בהנאה יתירה. מיד גם נצטרפו אליהם קללות עסיסיות בכל הלשונות שבעולם. בכל עת מצוא היו משלחים רסן מלשונם ומחרפים ומקללים בתאווה יתירה. אנשים טובים, אבות לבנים, שבבתיהם לא העזו להרים קולם בצעקה, למדו במלחמה לקלל לתיאבון והקללות היו מעניקות להם פורקנים עזים ונפלאים. היו מקללים בכל עת מצוא, לצורך ושלא לצורך, דרך חיבה ורֵעוּת ודרך כעס וחימה. החרפות והקללות היו שסתומים נפלאים, שפלטו כל מרירה החוצה ולא הניחוה בפנים למשקע. עד־מהרה נעשה לוי לאלוף־הקללות ואף עזרא לא טמן את לשונו בפיו. טעם נפלא של רעות טעם עזרא בקללות שהיו מקללים זה את זה. טוב שמחרפים אותך וטוב, כמובן, שבעתיים, כאשר אתה משיב מנה אחת אפיים. סימן שאתה מקובל ורצוי בכיתה. אוי ואבוי לאותו חייל שחבריו אינם מגדפים ומחרפים אותו. כמו, למשל, את מרקוס. את מרקוס אין מגדפים לעולם, לא בפניו ולא שלא בפניו. שונאים אותו ונוצרים שנאה זו בלב. בזוי הוא ונאלח ופוטרים אותו במשיכת־שפתיים המנדה ומוציאה אותו מחוץ למחנה, המגלה אותו, את מרקוס הלזה, לאותו סיביר־שבנפש, לאותם מרחקים איומים של היותו נמצא יום־יום בקרב אנשי־כיתתו, ואיבות מפרידות בינו לבינם.

‘אתה ישן, עזרא?’

‘לא, אני מהרהר בקללות’.

‘קללות נחמדות, מה? שמע, הגיעה בשורה טובה מן הבית’.

‘נולד לך בן?’

לא. אבל החברה הסכימה לשלם לעובדים שגויסו חמישים אחוזים ממשכורתם, נוסף על ההענקה מן הצבא'.

‘יפה מצִדם’.

‘לא? גם אני חושב’.

גם אחרוני־האחרונים סיימו בינתיים את סידוריהם ועתה שכבו כולם על שמיכותיהם, פזורים בין הזיתים, ורק הזקיפים נשתהו בקצות המחנה הקטן ועיניהם באפלה. הלילה שב אט־אט לקדמותו הדמומה והקמאית, זה הלילה הנתון לאפלה משלו ולקולות משלו.

‘אתה ישן, עזרא?’

‘קצת. עין אחת כבר נעצמה לי’.

‘באמת טוב שהכיתה שלנו אינה צריכה לשמור הלילה, מה?’

‘ודאי’.

‘די מחורבן לשמור בלילה הראשון במקום זר. מתייחסים ברצינות ודרוּכים נורא לכל אִוושה. ממילא אתה מתוח בשעת השמירה וקצת מגוחך למחרת, כשנגלים לך שטחים שלווים ושדות ובכל מקום רואים משלנו. לא הרגשת משהו כזה?’

‘ל–פ–עמים’, עלה קול מלמולו של עזרא מבעד לעפעפיו הנעצמים. אך לוי, פניו כנגד הכוכבים, המשיך ודיבר:

‘ואז, כאשר נגלים לפניך כל אותם שדות וכל אותו נוף שליו, יש לך הרגשה כאילו רימו אותך, לא?’

‘כן… לא… בעצם, מה?’

‘אני רואה שאתה כבר ישן בשתי עיניים. לילה טוב’.

‘לילה טוב’.

‘אנסה להירדם איכשהו. הכוכבים האלה משגעים אותי. ליל מנוחה’.

‘מה?’

‘לילה מנוחה, אמרתי’.

‘ליל מנוחה’.

צבת בצבת: טרילוגיה ־ קבוצה ו


 

פרק שמיני

הבוקר שלמחרת מצאם עומדים במקום שישנוּ, מנערים שמיכותיהם ברוח־השחרית, מקפלים קצה לקצה ומניחים אותן בקפידה מתחת לעצים. צללים רכים ובתוליים נקוו כשלוליות רגועות צפונית־מערבית לכל הזיתים והתאנים. זריזים שבהם כבר נראו יורדים אל מקום של רחצה, מגבות על כתפיהם ותיקי־רחצה צבאיים צמודים למותניהם. אחרים נשתהו תחתיהם, מסתכלים באלה הגבעות ובזה הנוף, שהובאו אל תוכו בהיחבא באישון־לילה.

עזרא נשא את שמיכותיו אל צלו של הזית, ולוי כבר עמד פסיעה ממנו, מגבת על שכמו ולעת־עתה העיף עין על סביבותיו. ההרים והמורדות המתמשכים היו שלווים ומוצקים ונושאים דומם אור־עולמים על פסגותיהם.

‘עולם נחמד, מה?’ שאל עזרא והוא כורע ליד תרמילו להוציא ממנו מגבת וכלי־רחצה.

‘כן. מימי לא הייתי במקום הזה. איך קוראים לו, לכפר הזה?’

‘שאל את בֶּקֶר’.

‘אני לא בטוח אם בקר יֵדע להשיב’.

ממקום שעמד יכול היה לוי לראות את בקתות־הכפר הצמודות ונבלעות בצלעו של ההר הגבוה אשר מנגד. למעלה מזה, על פסגתו, הבחין מרחוק בצלליות ושיער שזהו משלטו של הכפר. הלאה מזה לא ראה נפש חיה.

‘מעניין לדעת היכן כאן האויב’, אמר.

‘לא כל־כך מעניין’, השיב עזרא והלך ועמד אצל לוי, מגבת על שכמו.

‘היכן מתרחצים כאן?’

‘אינני יודע. כנראה במקום שהולכים שמה עם מגבות וחוזרים מגולחים. בוא נלך’.

‘חכה, מה דעתך שנמלא בהזדמנות זו את המימיות?’

‘רעיון טוב’.

הצטיידו במימיות והלכו למקום שהלכו כולם. היו מטילים צעדים ברגליים לא־אמונות על־פני שבילי־ההרים האלה, וכל הזמן הוסיף הבוקר ועלה וקרניו באורות הבקיעו את מעטה־העננים החווריין ומיד גם החלה הצינה מתקפחת וכבר חומו של יום מלהט בחשאי.

ושעה שכך, אלה יורדים בשביל ואלה עולים בו ורוח־שחרית מנשבת בנחת ומעלה זכרונות של בקרים אחרים בזמנים אחרים. נשמעו יריות אחדות, פתאומיות מאוד, שפלחו את דממת הגבעות והֵד שלהן רעם שעה ארוכה באוזניים. כיוון שלא ידעו מהיכן יריות אלה באות ואל מי הן מכוונות, נשתטחו האנשים במקום שעמדו ונצמדו לאדמה. אי־מזה הופיע בקר, זקוף על רגליו, צוחק.

‘אתם יכולים לקום’, קרא בקול גדול, ‘היריות האלה אינן מכוונות אליכם!’

לולא הפריז בבטחונו והציגו לראווה, יכול היה לזכות בהופעה שלווה ומרגיעה, כיאה למפקד בשעה ראשונה של בלבול ואי־ידיעה. אך כיוון שהגזים בבטחונו ובעדיפותו על האנשים, נחשפו כהרף־עין צפונותיו, וחולשתו בצבצה ועלתה ונראתה לעיני כול. הוא היחיד שהיה כאן בעוד אור, והוא היודע שפלוגתו נתונה בשטח מת.

‘בחורים!’ קרא, ‘אין לכם מה לחשוש, כולכם נמצאים בשטח מת כלפי האויב. כדאי לכם שתתרגלו ליריות־הטרדה אלה, תשמעו אותן במשך כל היום כולו’.

אחרי ארוחת־הבוקר קרא אליו את המפקדים שלו והוליכם לסיור באותן דרכים, שיום קודם־לכן הוליכו בהן שאוליק. נקבעו סדרי השמירה וחילופי המחלקות, אלה למשלטים ואלה לאימונים.

אחר־הצהריים הוטל על כיתתו של לוי להעלות ארגזי־תחמושת אל משלט־העצים. כיתה אחרת נצטוותה לצייד את משלט־הסלעים. שניים־שניים היו אוחזים בארגזי־התחמושת הכבדים ומשרכים רגליהם בשביל הצר אל מרומו של המשלט התלול. אלה עולים ואלה יורדים והרצועות מחתכות עת כף־היד והרובה מאבד אחיזתו על הכתף ונופל לפנים ועד שאתה גוחן להשיבו למקומו, ניגפות הרגליים בסלעים והזיעה ניגרת והצעדים כבדים והולכים. כבר העלו ארגז ושני ושלישי ועדיין מוסיפים ועולים. הגוף היגע והסחוט מאבד את עמידתו, הרגליים כושלות, וכל צעד נראה כאחרון. ואף־על־פי־כן מוסיפים וסוחבים. אחד התחכם וביקש להטמין רובהו בין השיחים, אך לוי הבחין בכך ושלחו חזרה ליטול את הרובה.

‘כבר אמרתי לך, פעם, מרקוס, שלא אראה אותך בלי רובה. במקומות אלה הרובה הוא כמו היד שלך. לעולם ובשום מקרה אל תניח אותו מידך’.

ואז הגיעה שעת המשבר שהיתה צפויה מראש. שעה שכולם עמדו למרגלות ההר, סבורים לתומם כי העלו את הארגז האחרון, וכבר הכינו את עצמם להתפרקד להנאתם על זו האדמה המיוחלת, הביאו ארגזים נוספים, ולוי פקד עליהם לקום תיכף ומיד ולהמשיך.

איש לא נע. כיוון ששכבו, שכבו. הסבו פניהם וגילו פתאום התעניינות מרובה בנוף ובגבעות. לא היה בידם טעם כלשהו שלא לציית ללוי, אך כיוון ששכבו, נצמדו לאדמה, סחוטים מכל רצון ושוב לא מצאו כוח בקרבם לקום. לוי עמד עליהם, שפתיו חשוקות וחמת־עלבון שונקת את גרונו לנוכח משמעת כיתתו המתפוררת לנגד עיניו.

‘נו, חברה, לקום’.

וכבר נשמע היסוס בקולו ואיש לא קם. שכובים היו על זו האדמה הסלעית כצרורות של עייפוּת. כל־כך טוב לשכב, לחוש תחתיך את מגעה של האדמה. ולפתע נעשתה שכיבה־מנוחה זו ליקר־שבמאוויים, לֶחָשׁוּב שבהם, לעיקר שבהם; חזק מכל היגיון, מכל תכלית, מעבר לכל שכנוע. ויהא העונש שיוטל עליך כאשר יהיה, לא חשוב.

עמד לוי במקום שעמד, חוסר־אוניו פושה בו ועיניו שביקשו להסתיר את מבוכתו, הקיפו דומם את חייליו. השוכבים הסיטו מבטיהם והיו מסתכלים בשמים ובגבעות ובעצים הרחוקים שלפניהם ומבטיו של לוי צורבים את גופם בחרדות ובכלימות. שוטטו מבטיו ופגעו בעזרא. עזרא, עין אחת שלו צמודה ביאוש לעץ ערירי שניבט לו מרחוק ואילו השנייה נלכדה במבטיו המשוטטים של לוי. ביקש להצמיד גם את העין הלכודה אל העץ ההוא, אך עיניו של לוי מביטות בו כל הזמן, נצמדות אליו גלויות, לא מסתירות מבוכתן, מוכיחות, תובעות. קללות נמרצות עלו על שפתיו של עזרא. ‘הוא מנצל לרעה את הידידות שאני רוחש לו’, הרהר, ‘מדוע בחר דווקא בי? ואם יגיד לי קום עזרא, האקום?’

ואז הסיט את שתי עיניו אל לוי וראה את היראה בפניו. הבין שזו השעה הקשה שכל מפקד מתיירא ממנה. ‘יכולְני גם שלא אקום, הרהר’. יכולני שאשכב כך כמו כולם ולהיענש כמו כולם ואחר־כך לשנוא את לוי כשם שכולם, ודאי, ישנאו אותו. וסולידריות זו, סולידריות־להרע, לנוחיות הגוף היגע, אפילו החלה לקסום לו.

אלא שדווקא עתה, מאחר שחש את הברירה בידו והוא חופשי לבחור, נסחטה מגופו טיפת רצון חדשה והקימה אותו על רגליו, כאילו על־פי צו של איזה היגיון סמוי ממנו. משעמד על רגליו, נגרר עד לארגזי־התחמושת ועמד שם. לוי ידע כבר שהחומה כנגדו נפרצה. הפקודה שנתן תיכף להלן, כבר אימת הכשלון היתה מסולקת הימנה, כבר היה קולו מאושש, קול של מפקד שאינו מעלה כלל על הדעת אפשרות של אי־ציות.

אפשר המופת של עזרא גרם, אפשר קולו הבוטח של לוי, מכל־מקום החלו קמים ונגררים אל הארגזים. נטלו את הרצועות והחלו מטפסים על ההר, תשושים, יגעים, מחרישים, תמהים על עצמם שקמו על רגליהם, תמהים על רגליים אלה שמצייתות להם. כשם שהם צייתו לפקודתו של לוי, צייתו רגליהם לרצונם שנסחט מגופם וגזר עליהם לקום ולטפס. היו מעפילים וגוררים אחריהם את ארגזי־התחמושת, שוטמים את לוי שהקימם, ותוך כדי־כך מתפעלים מעצמם וחשים כיצד הם מתגברים על מה שנראה רק לפני שעה קלה כדבר שאין להתגבר עליו.

בו־בלילה, לאחר שארגזי־התחמושת כבר הוטמנו במקומם וכל העניין נשכח מלב, ניגש לוי אל עזרא שעמד אותה שעה אצל הסלעים וערך קצת סדרים בתרמילו, נשתהה אצלו והשעין מרפקיו על הסלעים. עזרא רוקן את תרמילו, ניערו מפסולת שנצטברה בו ואחר־כך העמידו בין ברכיו להשיב אל תוכו את חפציו. לוי פשט ידו ותלש גבעול שצמח לו על־פני הסלע ונתנו בפיו.

‘שמע’, אמר.

‘כן, לוי?’

וכמי שבהול להיפטר מחובה לא נעימה, נגע בזרועו של עזרא, מישש ומצא את כפו ולחצה. היתה לו, ללוי, כף רכה ובשרית, לא אמיצה ביותר, המנסה ללחוץ ומרפה מיד דרך־בושה, כמו כף־ידו של אבא, ועזרא הרגיש כאילו לוי־אבא הגיד לו תודה.

‘הבלים’, הפטיר בלחישה.

ושניהם נשתהו ככה באפלה שבין ההרים, מקשיבים בחשאי לדברים הרבים שלוי ביקש להביעם דרך לחיצת־ידו. מעשים כמעשהו של עזרא, המתרחשים תריסר ביממה, חורצים בסופו של דבר את דינה של המלחמה, מפיחים חיים בפקודות, ביטחון במפקדים, ציות בפקודים, מכשירים את אלה גם אלה למבחנים החמורים בשעות של קרב ובשעות של הסתערות.

והם נשתהו ועמדו שם אצל הסלעים הבהירים, ועל המדרון שלפניהם הכינו עצמם אנשים ללינת־לילה. דיבורים רמים עלו משם וקולות של צחוק ואודי־סיגריותיהם היו מלחכות את האפלה. לוי שלף מכיס־חולצתו חפיסת־סיגריות והגישהּ לעזרא עזרא נטל אחת והוא עצמו נטל אחת ושניהם נשתופפו במקום שעמדו ועִשנו בדומיה. הסלעים תמכו גביהם, ואישוני־הסיגריות נתבו אישונים־של־אש על המדרון שלפניהם ואישוני־כוכבים דלקו בשלווה קרה במרומיהם. יריות־שגרה אחדות נתכו פעם בפעם בקצף ובחימה חסרי־אונים אל דומיית הלילה.

עזרא האזין לקולות העולים מן המדרון ולבו נתהמה בקרבו ברגשה חמה והמלחמה קיבלה בעיניו איזו משמעות חמה וידידותית מאוד. היתה בו הרגשה טובה של רֵעוּת ומדמה היה, כי הנה נקלע אל תוך עצם המוקד והעיקר שיחסי בני־אדם ואפשר זהו־זה, ואליו נכספתָ כל הימים ומכאן ולהלן פתוחים השערים להבנה הנכונה ולקליטה הנכונה של כל הדברים והלב שלך שתול בכל זה וטוב פתאום להיות שרוע ככה על זו אדמת־ההרים ולהישען על אלו הסלעים הזרועים על המדרונות, וצלילות שמתנגנת בך מבינה את כל הדברים הרחוקים ואת כל הדברים הקרובים הבנה שלווה, שוחרת־ידידות.

וההבנה הזאת שנתפעמה בו כאשר ישב לו ככה אצל הסלעים, לידו של לוי המעשן בדומייה בחיק האפלה, סייעה לו לדעת, פתאום כביכול, כי שוב אין כל דרך־תשובה לדינה. וכבר היה אומד את המרחקים שנוצרו בין מה שהיה לבין מה שהשתנה, בין מה שהשתנה לבין מה שהתהווה, וסיכם בינו לבינו כי לעולם לא תהא דינה מסוגלת לראות את החדש שנוצר והתהווה ולהתייחס אל החדש הזה כאילו כל מה שהיה קודם לא היה מעיקרו. כי לעולם תהא דינה רואה אותו דרך סכסוכיהם ומריבותיהם, ולעולם תהא שבויה בראִייה זו. ככה זה, עניין אבוד מעיקרו ואך בכדי הלך אליה כל הזמן. עברם הדלוח עומד ביניהם ויהיו הימים האחרים כאשר יהיו, לא משַנֶה. העלה לפניו את פגישותיו האחרונות עמה בעת ביקוריו החטופים בחופשות הקצרות והסתבר לו את אשר ידע מכבר. אלא שעתה, מחמת ההרגשה הטובה שבו, העיז לדעת יותר מתמיד; שקרבתה של דינה הזוכרת ויודעת הכול – אין כל אפשרות שלא תדע ולא תזכור – חונקת את מרחב־המחיה של החדש הצומח בו. מבטים שהיא נותנת בו שקטים, כביכול, מצפים, מתכוונים אולי לטובה, אך ניכר בהם שאינם שמחים לקראתו ולעולם אינם חפים מכלשהו חשד ומהרבה זכרונות לא טובים. הוא ראה לפניו את מבטיה וזכר כיצד היתה נענית־לא־נענית בלילות, ללא שמחה וללא התמכרות, וכל החרון והאכזבות שמכוח תקוותו כבשם בלבו, פרצו עתה החוצה והוא שב וחווה אותם בעוצמה יתירה, באותה צלילות גדולה ומבינה שפקדה אותו הלילה.

לוי מעך בדל־סיגרייתו אל הסלע ונרכן לפנים.

‘נלך לישון עזרא, מה?’

שניהם קמו והלכו להציע את שמיכותיהם במקום שהציעו אותן אמש. גם עכשיו תלו רוביהם בין ענפי־הזית ונשכבו בבגדיהם, כמות־שהם. פה־ושם כבר עלו מעברים נחירות של ישנים, והנחירות האלה, שנשמעו בנחת, שיווּ לדומיית־הלילה הוויה אנושית רגועה ולא צבאית כל־עיקר.

‘לילה טוב, עזרא’.

‘ליל מנוחה’.

לוי הפך גבו והעלה ברכיו אל כרסו ועזרא שב להרהר בדינה. האכזבה ומקורה היו ברורים ומפוענחים לפניו, אך לבו היה מפויס עליו. הוא ראה את אשר דימה שהן עובדות ולא האשים לא את עצמו ולא את דינה. ככה זה ואין בידינו לשנות דבר, דינה. תחילה קיוויתי שעשוי אני להשתנות ועשויה את להיאחז בשינוי שיחול בי. אני באמת חושב שהשתניתי, אך העבר שלנו וכל מה שכלול בו יעמוד בינינו חוצץ תמיד תמיד, והוא יפריע והוא לא יניח לנו להקים יחסים אחרים. לכן עלינו להיפרד, דינה, לטובתך ולטובתי. כבר אני יודע שכל הנסיונות האחרים נידונים לכישלון.

ככה יסביר לה בשקט, ברוח טובה, בידידות. רק חבל שדווקא עכשיו, לאחר שאני מתחיל לחבב אותה באמת ובתמים, עלינו להיפרד.

והוא נתקף געגועים רבים, אפשר אל חוּמהּ של אשה ואפשר גם אל הרבה דברים אחרים וכבר ידע שאת אשר הוא מבקש, לא בחיקה של דינה ימצאנו. ההתפעמות שהוליכה מן הלילה ההוא אל האנשים בשכונה ואל האנשים במלחמה ואל הרעות הזאת במלחמה, זו ההתפעמות שסבור היה כי ממילא היא מוליכה גם לדינה, שוב לא הוליכהּ אליה.

הבוקר שלמחרת עלה כבוקר שלפניו, אלא שעתה כבר ידעו את מקום הרחצה ואת השביל המוליך אליו ושוב לא היו פסיעותיהם מהססות כל־כך. גם ההר שממול עלה באור וכבר זרוּתו נתקפחה והשמש הבקיעה את האופק בדיוק באותו מקום שהבקיעה בבוקר הקודם והגיהה את הגבעות באותו אור עצמו, עד כי נדמה שגם העננות הן אותן עצמן שראו אתמול.

החיילים פנו לעסקי־בוקר שגרתיים, ובקר החליף את המשמרות על המשלטים; אלו עולים ואלו יורדים בטור עורפי קצר הנע בהילוך מרושל על־פני המדרון, גוררים עמהם תרמיליהם ושמיכותיהם ופניהם שהצמיחו ספיחי־זקן צרובות־שמש. הם הגיעו למטה, לתחומו של המַאֲהָל ומיד נשתטחו בצל העצים, להוסיף לשנתם ממה שהחסירו במשלטים.

ושעה שכך, נשמעו יריות אחדות. תחילה לא שמו אליהן לב, שכבר נתרגלו ליריות־הטרדה שנשמעו בכל שעות־היממה. אך אחרי היריות הראשונות נשמעו יריות נוספות, תכופות ורבות יותר. מיד זקפו אוזניים להקשיב, מאין ולהיכן. ותיכף גם נשמעה יבבת פגז שנפלט מלוע רחוק וסמוי ועד שאלה סוברים של מרגמה ואלה של תותח – הרעים קול ההתפוצצות. ועמדה רִגשה באנשים, ואחד הפטיר בוודאות: של תותח! איש לא טרח לחלוק עליו ופני כולם8 היו נשואות למרחק ועיניהם בולשות בחשאי את חמוקי הגבעות.

‘הנה, שם!’ קרא ההוא שזיהה קודם־לכן את הפגז של התותח, וכבר נצטופפו אצלו ועיניהם הלכו אחר אצבעו המושטת, לדעת מה והיכן. ושמה, על גבעה רחוקה מאוד צפונה, הבחינו באִבכת־עשן שמחתלת להבת־אש סמיכה, המתפרצת מתוכה ומיד אחר־כך נשמע גם קול ההתפוצצות. כל הפגזים הוטלו על הגבעה ההיא.

‘זה רחוק מאוד’, סבר האחד.

‘מה שם, משלט?’

‘כנראה’.

‘שלנו או שלהם?’

‘ודאי שלהם’.

בין פגז למשנהו נשמע עתה גם משק של רובים ומקלעים. ואז יצא בקר ממקום שקבע את המטה שלו ואסף אליו את המפקדים. כעבור שעה קלה כבר ידעו כולם כי בזה הרגע הוכרז מצב־הכן חמוּר ואיש אינו רשאי לעזוב את מחלקתו.

כיתתו של לוי נצטופפה תחת העץ של הממ“כּף שלה ושם רבצו ליד הסלעים והביטו באנשים מכיתה של מחלקה אחרת שסחבו אותה שעה ארגזי־תחמושת אל המשלטים. הללו היו מתייגעים וגוררים אתם את הארגזים במעלה ההר, יורדים ועולים וסוחבים צעדיהם לאים ויגעים וקובעי־הפלדה שלהם מוזחים והרובים מאבדים אחיזתם על שכמם ומה שאירע לכיתתם אתמול, אירע לכיתה זו היום. גם הללו נצמדו באפיסת־כוחות אל האדמה והממ”כּף שלהם עמד עליהם וצעק. אי־אפשר היה לשמוע מה הוא צועק, מחמת שהיו רחוקים מהם.

אותה שעה העיף לוי מבט אקראי בעזרא, אך עזרא הביט באנשים השוכבים שם ובממ"כּף העומד עליהם וצועק. תמה היה לדעת אם יימצא גם ביניהם אחד שיקום ראשון. וכאשר ראה אחד קם וגורר רגליו אל הארגזים והאחרים קמים בעקבותיו, נתחייך אל ההוא שקם ורגשה היתה בלבו. שכאלה מצויים, ודאי, בכל כיתה ובכל מחלקה. בזכותם קמים אנשים במקום שאין לקום עוד ומוסיפים והולכים. והיתה בו תחושה כאילו נתקבל עתה באיזה איגוד חדש, יקר וחשוב, איגוד של הקמים ראשונים ללכת.

הֵסב עיניו אל לוי וראה אותו מביט אל עבר כיתת־הסבָּלים וגם שאר אנשי־הכיתה הביטו אל העבר ההוא ואיש לא אמר דבר.

סמוך לשעת־הצהריים כבר נודע לכולם כי היתה זו התקפת־נפל שערכו הערבים, במגמה להשתלט על המשלט הגבוה מצפון. שעה שתותחיהם הוסיפו לרכך את המשלט, יצאה ממנו יחידה קטנה, מצוידת במרגמות קלות ובמקלעים. יחידה זו הצליחה להתקרב בהסתר למקום ריכוזו של האויב והריקה לתוכו את פגזיה וקלעיה. האויב נפוץ ונמלט, והדממה שבה ונשתררה על הגבעות.

‘מכל־מקום, מצב־הכן נמשך’, ראה בקר חובה לעצמו להזכיר.

לפנות־ערב נתחדשו היריות, אף הפעם היתה אִשָׁן עזה ומתוכננת יותר. בקר אסף את האנשים להעמידם בקצרה על המתרחש, ודבר ראשון שאמר היה: ‘אלה שלנו’. משאר דבריו נסתבר, שהדרג הגבוה החליט להפעיל את התוכנית הגדולה שתוכננה מראש ואשר מטרתה לשחרר את האיזור כולו. ‘ופירוש היריות שאנו שומעים עכשיו הוא שהקרב הגדול כבר התחיל. לנו, לעת־עתה, אין כל תפקיד בו. אני מדגיש: לעת־עתה בלבד, אך עלינו להיות מוכנים לפי שאין זה מן הנמנע שהערבים ינסו, אולי, לכבוש בחזרה את הכפר הזה. מפני שהוא חולש, כידוע לכם, על צומת־דרכים חשוב וכיבושו בידיהם עשוי להכשיל את ההתקפה שלנו. לכן עלינו להיות מוכנים. אם כי אפשרות זו נראית קצת רחוקה. מלבד זאת, שם נלחם הפלמ"ח’.

מיד ירד על השומעים ביטחון רב ומעצמם הבינו שלא הזהיר אותם בקר על כוננות אלא כדי לצאת חובתו בלבד. מה גם, שכעבור שעה קלה בא רץ מן המטה ובישר להם שהערב תתקיים בכפר הצגה.

‘איזו הצגה?’ נתרגשו לשאול.

‘תבוא איזו להקה והיא תציג לפניכם’.

‘מה היא תציג?’

‘היא לא תציג. היא תשיר. זוהי מקהלה. לאמתו של דבר, היתה נועדת לפלמ“ח, אך מאחר שהפלמ”ח נלחם הלילה, וכיוון שכבר היתה בדרך לכאן, היא תבוא אלינו וכבר הזמנו חיילים מן הסביבה שיבואו לשמוע’.

בו־בלילה נתלקטו קצת חיילים מפה ומשם וכולם הלכו ונשתופפו על מדרונו של הר אחד. האנשים ישבו־רבצו־שכבו על המדרון, רוביהם בין ברכיהם, חגורם על גופם ואישוני־סיגריות שלהם חגו ורצדו מתוך גוש האדם האפל שעל המדרון. וכל הזמן נשמעו הרחק בלילה יריות של קרב, כאילו התחולל בארץ אחרת, של צבא אחר.

וכרגיל, כאשר שוכבים ככה ומצפים, נושאים את העיניים ומגלים פתאום שישנם הרבה מאוד כוכבים בשמים והם שלווים מאוד ושלוותם חשודה, משום־מה. שבעיניך אתה צופה בשלווה רכה זו הפרושה מעליך בעולמם של הכוכבים, ובאוזניך אתה שומע את יריות־הקרב שבין בני־האדם. מעבר אחר, מן המקום שהגבעות היו שמוטות הצדה, שיריות לא נשמעו מהן וגם שלוות כוכבים לא עלתה מהן, נראה לפתע הירח, כיצד הוא נוגח באופקים ועולה, הוא עצמו וכבודו, בלא שום הילה, מטפס ועולה בתוך האפלה שאיננה מפנה לו דרך. וככה הוא נקלע אל תוך הלילה, כדור אדום בתוך החשיכה. ורק אחר־כך, כאשר שט במרומיו, נפשלו קצת החשיכות מעברים ומן הירכתיים וכל הדברים נלכדו באורו.

אותה שעה כבר היתה מקהלה ערוכה למרגלות המדרון ואיש אחד ניצב שם לפניהם ודיבר אל מול הקהל. מדיו היו רפויים על כתפיו הנפולות, זגוגיות־משקפיו נדחקו קדימה להביט, ואילו קולו, בניגוד לכל הופעתו המרושלת, היה רועם בקצב בוטח ומודיע לחיילים את דבר המקהלה שהטריחה עצמה עד למשלטים הקדמיים. יריות נשמעו כל הזמן, ואותו אדם הניצב בין המקהלה שמאחוריו לבין קהל החיילים שלפניו אמר: ‘לקול יריות־הקרב אנו עורכים את מקהלותינו’.

ומיד ניכר בו הנואם המקצועי של ימי שלום, אותה שפה ואותם דיבורים ואותו קצב להם. אמנם, הלבישוהו מדים, אך מדים אלה לא חיילוהו כל־עיקר.

‘נדמה לי שזהו קצין־התרבות של החטיבה שלנו’, לחש לוי.

עזרא לפת רובהו וחייך בחשאי. אותו קול ואותם דיבורים ואותו כחכוח. והיתה לו9 עתה הנאה חריפה מהיותו יושב ככה, אלמוני בין חיילים, מובלע בין הקהל, רובהו מזדקר עם שאר הרובים אל מול הירח האדום.

‘נו כבר!’ יצא לחש בשכֵנותו והשמיע קוצר־רוח.

‘באנו לשמוע מקהלה ולא נאומים!’

‘ראית שכמותם? אפילו המלחמה אינה לדידם אלא נושא מצוין לנאומים!’

עזרא ידע שדברים אלה אינם צודקים כלפי לרר, אף־על־פי־כן נהנה לשִמעם הנאה של רשעות. עלו בזכרונו שיחותיו עם לרר לפני מיליון שנה, את רוחו הנכאה והמדוכדכת מאותם ימים, את לרר הדובר אליו ומטיף לו. הוא הניח לזכרונות שיעלו לפניו ולא נזקק כלל להסיק מהם מסקנות. ובכן, גם לרר בא אל המלחמה, נתהרהר. והוא לפת את רובהו בין ברכיו וחש לפתע את חגורו על גופו.

בינתיים סר לרר הצִדה, מנצח המקהלה תפשׂ את מקומו, פרש את זרועותיו כדרך מנצחי־מקהלות בעולם, ומיד עלתה ונשמעה בדומיית הגבעות אשר סביב שירה יפה, עמוקת קולות, תחילה אטית ומתנשאת, כצוברת כוחות, ואחר־כך עולה ובוקעת קצובה ובוטחת, מבשרת, כביכול, איזה נצחונות גדולים. והלכה השירה הרחק־הרחק ונשמעה קרֵבה ועולה מכל ההרים אשר מסביב. באתנחתות שבין שיר לשיר נשמעו נפצי היריות של הקרב הרחוק. אולם כאן, בין הגבעות, ענתה לשירה דומייה רבה והיה ביטחון רב והיה טוב כל־כך להסתופף בצלעו של ההר הרם הזה שהוא מעין חומת־מגן מפני קרבות וקלעים ומיני פורענויות המתחוללות הרחק שמה בין ההרים הגבוהים.

כל העת ההיא עמד בקר מן הצד, ידיו שלובות על חזהו. לאחר שירים אחדים הקיפו מבטיו את ראשי המשלטים מסביב ואחר־כך, כנזכר מה, לחש משהו על אוזנו של סמל שעמד לידו. הסמל נכנס אל בין הקהל ומיד קמה כיתה אחת מרבצה, נפרשׂה חרש מן השוכבים ועלתה למעלה, אל המשלט. כעבור שעה קלה ירדה מאותו כיוון כיתה אחרת ונבלעה בין הקהל. אלה שהבחינו בכך, שבחו בלבם את בקר על שנתן דעתו לחיילים שעל המשלט ודאג להחליפם.

שבויים לשירה היפה של המקהלה, לא שמו לב ליריות שנתעצמו בינתיים ונשמעו לפתע מאוד. ורק בקר, שעמד כלשהו מן הצד, זקף ראשו ושמע לפתע יריות רבות שנשמעו מכיוון המשלטים שלו ויריות אחרות שכבר היה ברור, כי כוּונו אל המשלטים. ומיד גם נראתה דמות אחת רצה ובאה מן המשלט לכאן, מקפצת על־פני הסלעים ונחפזת מאוד ועוד לפני שהרץ הגיע אליו, נפסקה השירה וכל החיילים קפצו על רגליהם וכבר היה ברור שמשהו אירע. המפקדים פקדו את אנשיהם ובתוך מהומת הקריאות שקמה נשמע לפתע קול אחד:

‘לוי, היכן אתה לוי?’

‘אני כאן!’

‘קח את הכיתה שלך ועלה מיד למשלט־הסלעים’.

לוי פקד את אנשיו והפנה אותם ימינה ורץ ראשון והכיתה בטור עורפי אחריו. אותה שעה עמד לרר, מתלבט בין אנשי־המקהלה שעמדו דמומים בתוך המהומה שקמה והסתכל בכיתות שחולפות על־פניו בריצה, אלו למשלט־הסלעים ואלו למשלט־העצים ואלו למקומות אחרים שבקר קבע להם. והוא ראה בין הרצים והכיר בו את עזרא וקרא בתמיהה מלה אחת בלבד:

‘עזרא!’

ועזרא הניף את שמאלו הפנויה מרובהו והשיב:

‘כן, לרר’.

כאילו ראהו זה עתה. ויותר לא היתה להם שהות לדבר. עזרא רץ הלאה ונבלע בין הסלעים. דברים שנאמרו בשתי קריאות תמוהות אלו לא היו מתמצים, אולי, בארוכה שבשיחות.

היריות נתעצמו כל העת, יריות של רובים ומקלעים שכבר נשמעו מקרוב והבליעו כליל את קול היריות של הקרב הרחוק. כולם היו בהולים לעשות משהו ואיש לא ידע, בעצם, מה קרה.


 

פרק תשיעי

קצתם רבצו ליד נתיבת־העפר וקצתם בכרם־הזיתים הסמוך. שיירות־הכוח, כבויות אורות, עברו על פניהם והגשר שהוטל ארעית על מעביר־מים שהופצץ, היה חורק ונענה לכל מכונית עוברת וחריקתו נשמעה קצובה ושמחה, כביכול ברכה היא השלוחה מעמו לצבאות העוברים עליו אל מקום היערכותם.

הללו שרבצו התרוממו קצת על מרפקיהם והשתאו למכוניות הרבות שנעו בנתיבה אל מקומותיהם: משאיות, משוריינים, זחלים, שוב משוריינים, ג’יפים, תותחים, מרגמות כבדות, שוב משוריינים ועוד.

‘שמע, קם לנו צבא גדול!’

‘עכשיו חסל סדר המלחמות הקטנות!’

שאוליק עמד מאחוריהם והשתאה כמוהם. שוב אין אנו אלא יחידה קטנה בתוך הצבא הגדול הזה הנערך הלילה לקרב.

‘נו, אז מה אתה אומר?’ בא אצלו סנדליקו מתוך כרם־הזיתים ואמר בהתרגשות.

‘נחמד’, הבליע שאוליק בהתאפקות.

‘נחמד אתה אומר’, התקיפו סנדליקו, ‘וזה כל מה שלימדו אותך בבית־הספר להגיד למראה הכוח העצום הזה?!’

‘אל תתרגש, סנדליקו’.

‘שמע, אתה רוצה שאשנא אותך?’

‘חלילה’.

‘טוב, אז בוא נהיה חברים והודֶה בפה מלא שאתה מתרגש כמוני’.

‘אני מתרגש כמוך’.

בו־בלילה נערכו יחידות רבות לקראת יציאתן. בחצרות ובככרות תמרנו מכוניות כבויות אורות וכיוונו חרטומיהן לכביש. יחידות־הכוח הוסעו בחשיכה שיירות־שיירות וחנו בחורשות־הזיתים, בכרמים, בתעלות בצדי דרכים. פלוגות־הרגלים נעו בטורים עורפיים ארוכים על רוכסי ההרים. הלילה רחש תנועת היערכות רבה ומקיפה.

‘בושה וחרפה להיות בלילה כזה עתודה’, רגן סנדליקו.

‘חכה, בדרך־כלל נופלים בחלקן של העתודות התפקידים הנכבדים ביותר’.

‘אתה ודאי חושב שאני שָׂשׂ לקרבות, מה?’

‘איני חושב. ניכר בך’.

‘שמע, זה לא זה. אבל כאשר אני רק מעלה בדעתי כיצד היו לנו שני רובים לכיתה ומכונית אחת בגוש, וכאן, פתאום’.

ונשתתק. שאוליק פרש זרועו מעבר לכתפו של סנדליקו ונשען על גזעו של הזית הסמוך. כל אחד תרגם את אשר ראה לשפת חוויותיו־הוא, שהיא ממילא שפת־הזכרונות.

‘נדמנת פעם בחג־הביכורים באיזה משק?’ שאל סנדליקו.

‘מה פתאום אתה שואל?’

‘בחג־הביכורים עוברת תהלוכה של כל ענפי המשק על־פני הבמה. מין נוהג כזה נשתרש בקיבוצים’.

‘מה פתאום נזכרת?’

‘ככה. כל הימים אתה תקוע בענף שלך בתוך הפינה שלך. והנה ביום־הביכורים עוברים לפניך הקומביינים והטרקטורים ועגלות החציר והרפת ואתה רואה את הכול עין בעין ופתאום מתחוור שאנחנו רכוש גדול מאוד. אתה מבין, לא כל יום אתה מרגיש את זה. ואז קמים הוותיקים וזוכרים את המשק בזמן שהיה גבעה קרחה ואת האוהלים המעטים ואת הקורבן הראשון בדרכים, אתה רשאי ללגלג’.

‘אינני מלגלג’.

‘עכשיו אני מרגיש כמו הוותיקים ההם. במה עשינו מלחמה? מקצת רובים וסטנים. ועכשיו, ראה!’

‘כבר אנחנו זוכרים את ההתחלות כמו אבא שלי’, ניסה שאוליק להבליע התרגשותו בלגלוגו.

‘זו ארץ כזאת של התחלות ואנו זוכרים תמיד כיצד התחיל הכול מלא־כלום’, התעלם סנדליקו מלגלוגו, ‘בני עמים אחרים מתפעלים, כנראה, מההתפתחות. אנחנו מתפעלים מן ההתחלות’.

הלילה היה שליו ובהיר על רקיעיו ואדמותיו. שיירות־הכוח עברו, ועדיין פלוגתו של שאוליק רובצת במקום שרבצה, קצתה ליד נתיבת־העפר וקצתה בכרם־הזיתים הסמוך.

‘איפה קותי?’

‘בין הזיתים. בוא נחפש אותו’.

אבא קותי שכב על גבו, גבעול־עשב בין שפתיו, זרועותיו משוכלות למראשותיו ורגליו מוגבהות ברך על ברך, וככה היה מסתכל בעולם כיצד הוא מתערטל והולך מלמטה, כל הר וכל עץ וכל סלע, וכיצד כולם צומחים ומתחשפים להם ככה מן האדמה אשר למטה אל הכוכבים שבשמים, עד היכן שהם נגמרים ותיכף שם מתחילים השמים עצמם.

שאוליק וסנדליקו באו ונשתופפו אצלו. הקיף שאוליק במבטו את אנשיו שרבצו מפוזרים מתחת לעצים ומתחת לכוכבי־השדה, מתהנים ממגע האדמה, ממצים עד תום שעה זו של בטלה שנפלה בחלקם באקראי, מתייחדים בדומייה עם מה שהעיניים רואות, עם כוכבים שמעליהם ועם בדל של הר אשר מנוכח, שקצתו נראה גלוי באורו של הירח ועיקרו שרוי בצל. שיירות־המכוניות חלפו זה כבר. אל עבר הרכסים הרחוקים התנהלו בדממה הטורים העורפיים של חיל־הרגלים.

‘נו?’ הטיל שאוליק דיבור של כלום בשתיקה שעמדה ביניהם.

‘אני רוצה הביתה’, אמר אבא קותי.

‘הילד מתגעגע לאבא־אמא?’

‘להיפך, האבא מתגעגע לילד. נמאסה עלי כל המלחמה הזאת שלכם. בואו נלך כולנו הביתה!’

‘באמת!’

‘קותי צודק. כבר אין להם צורך בנו. כבר אנחנו עתודה, רזרבה! זוז, שאוליק, בוא נלך’.

‘לך תזמין מונית’, הפטיר שאוליק ונתרווח בניחותא במקום ששכב.

מעבר לגבעות, בעבי הלילה, עלו כל הזמן קולות של ירי. אבא קותי נזדקף ופלג־גופו נזדקר באפלה הבהירה.

‘זאת אומרת שהעסק התחיל’, אמר.

‘נחמד, לא?’

‘מה?’

‘לשכב כך ולהקשיב ליריות רחוקות’.

‘הו, כן’.

היריות גברו ועתה נתלוו להן גם קולות רועמים של פגזים מתפוצצים. האופקים נשתסעו בבת־אחת, הנה־הנה יכרעו־יקרסו. מעברים נתלקחה מלחמה גדולה, והם, ותיקי־קרבות שכמותם, רבצו להם בטח בכרם־הזיתים, שאננים כלשהו ומשתאים לעוצמה זו של קולות־קרב, אשר כדוגמתה לא שמעו מעודם.

שאוליק ואבא קותי ישבו על האדמה מתחת לזית וסנדליקו עמד בריחוק־מה מהם ועיניו מפלחות את גושי האפלה שבינו לבין קולות ההתפוצצויות ודעתו מנסה לשער את מהלכיו של הקרב המתחולל, על־פי קולות אלה עצמם.

‘אז מה, קותי?’ ניסה שאוליק לקשור עמו שיחה.

‘מה?’

‘מסתבר שאנחנו מחוסרי־עבודה הלילה’.

‘אגיד לך מה’, השיב אבא קותי בקול ניחר ומתמשך שאי־אתה יודע על־פיו עד היכן הוא מתלוצץ ועד היכן הוא מעמיד פנים כדי לחפות על ייחולים חבויים, ‘שלח אותי הביתה’.

שאוליק גיחך, קצת מתוך טוב־לב וקצת מתוך מבוכה.

‘כבר שמענו’, אמר.

‘אני מחוסל, זהו’.

וכאשר אמר כך, נתרווח תחתיו בנחת, מתח את רגליו לפניו ושיכלן ואת זרועותיו הניח תחת עורפו.

‘אגיד לך מה’, הוסיף ודיבר, ‘כשאתה עצמך שרוי בקרב, זה דבר אחר. אבל כשאתה מקשיב אליו מרחוק ומשער בו כל אותם דברים שאתה יודע כי הם מתרחשים בו, זה שוב דבר אחר. איני אומר שזה גרוע יותר. אבל זה מפיל אימה יותר. אולי מפני שיש לך פתאום שהות לחוש באותה אימה. אתה לא סבור כך?’

‘אינני יודע, לא חשבתי על כך’.

‘אני שונא את המלחמה’, סיכם אבא קותי.

‘משום־כך התנדבת לבריגדה?’ הקניטו שאוליק.

‘נדמה לי שאני שומע יריות מכיוון מראַר’, הפטיר סנדליקו ממקום שעמד.

‘ממראר? לא יכול להיות!’ שלל שאוליק את סברתו של סנדליקו, ‘איפה הקרבות ואיפה מראר!’

‘אני אומר לך שהיריות באות מכיוון מראר’.

‘מעניין עם איזה רוחות־רפאים נלחם שם החי"ם’.

‘נדמה לי שמכונית באה’, הודיע סנדליקו.

‘איפה?’ הזדקף שאוליק ומיד קפץ על רגליו והלך ועמד אצל סנדליקו, כביכול קיבל בזה הרגע כתב־הזמנה להצטרף אל המעשים הגדולים המתחוללים בזה הלילה.

‘אבל אני לא בטוח אם היא נוסעת לכאן’, התנצל סנדליקו על הציפייה שהודעתו חוללה בלי־משים, ‘אולי היא סתם מכונית שנוסעת לה לאן־שהוא בלילה’.

עתה קלט גם שאוליק קול־שברים קצוב של מנוע. שניהם צותתו דומם למכונית הרחוקה, ואילו אבא קותי לא זע ולא נע ממקום משכבו הנוח מתחת לזית.

‘זה מנוע של ג’יפ’, קבע סנדליקו.

שאוליק לא הסכים עמו ולא חלק עליו אלא עמד והקשיב.

‘עכשיו אני בטוח שזה ג’יפ!’ קרא סנדליקו, ‘אולי תעשה עמי חסד ותסכים?’

קול־המנוע גבר ועתה כבר נשמע בבירור כיצד הג’יפ מניח לכביש ופונה אל דרך־העפר.

‘נדמה לי שזה הג’יפ של יענקלה’.

‘אמרתי לך שזה ג’יפ?!’ חגג סנדליקו את נצחונו.

‘וכי אמרתי לך שלא?’

יענקלה המג"ד נכנס בתנופה אל בין העצים, עצר באחת וקפץ מתוך הג’יפ והלך לחפש את שאוליק. שאוליק וסנדליקו כבר הפסיעו לקראתו, כבני־אחוזה אלה השמחים לאורח שנזדמן להם להפיג שאננותם.

‘שמע שאוליק’, דיבר יענקלה, שלא כדרכו, ברצינות ובלא עקיפין, ‘ארגן מיד את הפלוגה שלך ליד דרך־העפר. עוד מעט תבואנה מכוניות לקחת אתכם למראר’.

‘מראר הותקפה?’

‘נכבשה. החי"ם מנסה לכבוש אותה בחזרה, אבל לא הולך לו. שמע, אנחנו מוכרחים לקחת את מראר בחזרה. רגע, נדמה לי שהמכוניות כבר באות. סליחה, טעיתי. אנחנו מוכרחים להחזיק במראר. המקום הזה מסכן את כל המבצע. אתה ישבת בו ואתה מכיר את המקום. תכנן לך תוכנית כלשהי בדרך. האויב אינו עולה על סדר גודל של פלוגה. פעל. אני מוכרח לרוץ’.

‘רגע, איך מתקדמת ההתקפה?’

‘לעת־עתה יפה. על־כל־פנים, מן הצד שלנו. הקוץ הזה נתקע לנו בהפתעה גמורה’.

יענקלה הלך אל הג’יפ שלו, ושאוליק אל אבא קותי.

‘קום, אבא, ארגן את הפלוגה ליד דרך־העפר. אנו הולכים לכבוש בחזרה את מראר’.

‘מראר נכבשה?’

‘מסתבר’.

‘החי"ם הזה, תמיד אני אומר שאסור לסמוך על הזקנים האלה’, גיחך אבא קותי.

'סנדליקו, קרא לממי"ם ובוא נעשה ישיבה קצרה עד שתבואנה המכוניות.

אבא קותי הלך להחריד את הפלוגה מרבצה ולהביאה מחלקות־מחלקות ליד דרך־העפר, והמפקדים ישבו להם מופרשים ואילתרו תוכנית התקפה על אותו מקום שכבר כבשוהו פעם והחזיקו בו שבועות אחדים.

המכוניות נתאחרו, כרגיל, ועד שעלו ונסעו והקיפו את העמק ובאו עד לכאן, החמיצו את הלילה וכבר האופקים מתבהרים בשלווה אכזרית והאור המבקיע תחתם מאיים בקרב־יום. כאן הניחו למכוניות והמשיכו דרכם ברגל, שאוליק מזה וסנדליקו מזה ואבא קותי למלוא אורך הטור, מאיצים באנשים להיחפז, הלאה הלאה – בגערות ובשידולים ובגידופים.

אף־על־פי־כן הרחיב בהם האור פגיעתו וכבר נראו בבירור השדות ומדרונו של ההר, וקצת מרחוק גם נסתמן שביל הולכי־הרגל. יריות בודדות עלו ממשלטי הכפר ועדיין לא ידעו מה טיבן.

משקרבו למדרון, בחסותה של חורשת־הזיתים, הבחינו בגווייה הראשונה. שכובה היתה פשוקת ידיים ורגליים, שלֵימה בגופה, כמעט ללא סימנים של דם, והפנים כנגד השמש המפציעה. האנשים שנחפזו ועברו ליד הגווייה הסבו פניהם ממנה ונמשכו, אף־על־פי־כן, להביט בה: מת המקבל את פני השמש העולה. בריחוק־מה ממנו היה מוטל מת שני, לופת בידיו רגב־עפר. ליד הסלעים הבחינו בהרוג יהודי. פניו חתומים היו כפני המתים של האויב. כביכול אויב אחד, משותף לכולם, הִכה בהם מאחור והרגם. שלוש גוויות נראו בעין – אף־על־פי־כן נראה כאילו השדה כולו זרוע גוויות־אדם. כאילו רק הן בלבד נותרו מן הלילה, מהקרבות שנתחוללו בו, ממסע הכיבושים שנערך בו.

‘משמע, עדיין לא הספיקו לאסוף את מתיהם’, הסיק שאוליק, ‘סימן שהם ערוכים להתקפת־נגד’.

ועד שנתכנסו ונערכו להתקפה, הבחין בהם האויב ופתח עליהם באש ממשלטיו. הם היו זוחלים ומתקדמים בין השיחים והסלעים, ואור־היום, המרושע באויבים, מאיץ בהם מאחור.

שעה שלרר ואנשי־המקהלה עלו על המכונית שלהם ועקרו ונסעו אל כיוון הכביש, כבר הגיעו לוי וכיתתו אל מרומו של המשלט ומיד נקלעו למהומת היריות. נשתהו במקום שעמדו והשיבו אש, תחילה מבוהלת, ויותר משפגעה בתוקפים העולים בחשיכה, הניסה מבוכת־פחדים מן הלב. מכוח אחריותו נתגבר לוי ראשון על מהומת היראה שבקרבו. הוא זחל עד לסלע, אפשר ייטיב לראות משם ויוכל לכוון את האש. אנשיו הנסערים ואובדים בחשיכה נצמדו לפקודותיו כאפרוחים אל אמם. עתה שוב לא היו יורים כסוֹמים אל תוך הלילה אלא מנסים היו לראות משהו בחשיכה הזאת ולכוון אל מה שרואים. האימה הראשונה נפוגה. לאט־לאט היטיבו שכיבתם ואף נתרווחו במקום ששכבו ותפשו מחסה כלשהו, של סלע או של שיח.

בקר־נחתומי הדליק סיגריה בסיגריה. עדיין קִיֵם קשר טלפוני עם כל שלושת המשלטים, אך שליטה של ממש כבר לא היתה לו עליהם. בעיקרו של דבר נלחם כל משלט לעצמו, בלא קשר ובלא תיאום עם האחרים. כבר בתחילת ההתקפה, עם הישמע היריות הראשונות, נשתלטה עליו אוזלת־יד גמורה ותחושה של תבוסה. ובכן, זהו זה. עכשיו זה מתחיל. את אשר יגורתי הנה זה בא. חייב הייתי לומר להם, לא אני ולא האנשים שלי מוכנים להתמודדות של ממש. גאווה שהיתה בי. כבוד שהיה בי. תקווה שהיתה בי שלא יתקפונו. היכן הגאווה והיכן הכבוד והיכן התקווה. עכשיו שלם תשלם. וביוקר. בני־אדם נלחמים שמה למעלה בקרב־דמים, ונפגעים ונופלים – מחמת המורך שבלבך, מחמת שנתייהרת לשווא והיית מוג־לב לבוא ולומר למי ששלח אותך את אשר חשבת לאמת.

היריות שנשמעו כל העת והיו מתעצמות ושוככות לסירוגין, עמדו להטריף עליו את דעתו.

שניים הם היו בעמדת הפיקוד, בקר וסמל־הקשר. הסמל העיף עין במפקדו שהיה מדליק סיגריה בסיגריה ונפנה אל הטלפונים המטרטרים.

‘עמדת־הסלעים מודיעה על שני הרוגים’, אמר יבשות ומבט שתלה במפקדו, לא השתתפות היתה בו ואף לא תוכחה.

‘תן לי אותם’.

נטל את השפופרת ועדיין לא ידע מהו שיאמר להם.

‘הלו, מי זה שמה, לוי?’ הגיד את כל אוזלת־ידו לתוך השפופרת, והסמל יושב מן הצד ומביט בו דומם.

‘מה, גם הוא? טוב. זה מעודד. תחזיקו מעמד. תשתדלו, מה? לא, לא. התגבורת עלולה להגיע בכל רגע. בסדר, אשלח מיד’.

‘קרה משהו ללוי?’ שאל הסמל כאשר הניח בקר לשפופרת.

‘לוי נפצע. תן לי את המטה. אני רוצה לדעת מה עם התגבורת’.

עזרא ראה את לוי רץ מן השוחה אל הסלעים ושמע ‘אוי’ מתמלט מפיו ועדיין הוסיף ורץ והגיע אצלו ליד הסלע ושמה קרס תחתיו. הרובה בידו, קפץ עזרא שתיים־שלוש קפיצות וגחן לידו. לוי שכב על צדו, מתנשם בכבדות.

‘לוי?’ לאט עזרא ומהומת־התרגשות עמדה בלבו.

‘קבֵּל את הפיקוד, עזרא’, השיב לוי. הוא לא גנח, ורק שדיבורו נשמע בכבדות.

‘היכן נפצעת?’

‘בבטן, כנראה. אבל גם הכתף כואבת. אינני יודע. לך, עזרא קבל את הפיקוד על הכיתה’.

‘איך… איך אתה מרגיש?’ הבליע חרדתו בשאלה חטופה, ומשלא נענה הוסיף: ‘מיד אשלח אליך חובש’.

והוא קם ורץ הלאה ובדרך פגע בחובש והורה לו שיגש תיכף ללוי. הגל הראשון נהדף וכבר עולה מלמטה גל שני. המשלטים האחרים יורים כל הזמן. האופק מבהיר ועוד מעט יעלה ודאי הבוקר.

עכשיו הם באים שוב. הם פגעו בלוי ועכשיו הם עולים שוב. טוב שאפשר לראות משהו. כדאי להעביר את המקלע לכאן, בין שני הסלעים האלה, כאן שדה־הראייה רחב יותר. אלוהים, הם פגעו בלוי.

הוא שמע את קולו פוקד על המקלענים להחליף עמדתם וראה אותם מצייתים ורצים שפופים ומציבים את המקלע בין שני הסלעים.

‘צריך למלא את החגורות!’ צעק אליו המקלען.

ועזרא פקד על חייל אחד שרץ ונשתופף מאחורי המקלע וכבר אצבעותיו משחילות כדורים בטבעות־החגורה.

‘שמעו, חברה, צריך לקמץ בתחמושת, עד כמה שאפשר’, אמר להם ודברו קצתו עצת־חברים וקצתו הוראה של אחד שנהיה פתאום מפקד.

האנשים קיבלו עליהם את פיקודו ללא שהיות. לעת־עתה היו מחזיקים מעמד ומשיבים אש ואף משפרים מעט־מעט את שכיבתם.

לבו היה נרגש ומהמה מחמת ידידו שנפצע ומחמת הפיקוד שהועבר לידיו במפתיע, אך דעתו היתה צלולה ופעלה ללא דופי. צלילות־דעת זו שירדה עליו כמתת, עוררה בו פליאת־הודיה. כהרף־עין, כביכול היה ממתין לכך כל ימיו, נכבש לאחריות זו שהוטלה עליו בעיצומו של קרב, והיתה זו אחריות חדשה מעיקרה, שכמוה לא ידע מעודו. כל שהיה מאופק וכלוא והבשיל בחשאי מתחת לענוותנותו, פרץ עתה החוצה ונכבש לאחריות פתאומית זו של היותו מפקד על כיתה בקרב בלא שיוכשר לכך בקורס כלשהו. בהיעלם אחד נקלע לאותו מצב קיצוני שבו נדרכו כל כוחותיו, ודריכות זו עצמה הולידה בו כוחות חדשים שלא שיער כלל את קיומם בקרבו. זכרונו ליקט והעלה כל בדל של ידיעה וניסיון והעמידם לשירות שיקוליו. והיה נותן פקודותיו ותוך כדי כך שוקל בדעתו, תוך כדי כך בוחן אפשרויות צפויות, תוך כדי כך מקבל החלטות חדשות. ובתוך כל הדברים האלה נצטהלה בו רוח טובה של פעלתנות, שפִשרה, אולי, היה הגשמתה של משאת־נפש מיוסרת משכבר הימים. כמוה כברית חדשה זו שקמה והיתה בינו לבין האנשים. לוי מסר לו את הפיקוד על הכיתה, משמע שנתן בו את אמונו. לא, הפעם לא יכזיב, כשם שהכזיב לפנים את האנשים שנתנו בו את אמונם. אתה יכול להיות סמוך ובטוח, אבא. מדוע אמרתי אבא, הרי נתכוונתי ללוי.

הגל השני שנערך למטה להסתערות נשתהה משום־מה. עזרא ניצל אתנחתא זו ובדילוגים אחדים עבר כמה שוחות ונשתופף בצדו של לוי. עיניו של לוי היו עצומות, אך חזהו נתנשם בכבדות. דומם בחן את פני ידידו החתומים וחרדה נתעוררה בו שמא לא יוציא את יומו.

‘אי־אפשר להוציאו מכאן?’ שאל את החובש.

‘תיכף’.

‘איך פגיעתו, חמורה?’

‘בבטן’, קיצר החובש.

‘אבל’, ביקש עזרא לשאול.

‘אינני רופא’.

‘טוב, העבירו אותו אל המדרון האחורי, מיד’.

משחזר עזרא למקומו והשיט עיניו על־פני המשלט, הביטו אליו האנשים מן השוחות, ובהלה עמדה במבטם.

‘מה יש? מה קרה? מה אתם מביטים בי כך?’

‘אינך שומע?’

‘וכי מה עלי לשמוע?’

‘שם, שם’.

הסב ראשו לעבר שהורוהו, ורק עתה הבחין ששום יריות אינן נשמעות משני המשלטים ההם.

‘אני חושב שמשלטים אלה נכבשו’, חיווה חייל אחד את דעתו, ‘מה אתה חושב לעשות, עזרא?’

‘אני כאן לא מפקד המשלט הזה’, השיב עזרא, ‘יש כאן גדול ממני’.

אותה שעה הגיע רץ ממפקד־המשלט שנלחם עם יחידתו בקצה האחר של הכיפה והודיע כי שני המשלטים האחרים נפלו, ובקר פקד לסגת לכפר. אבל לסגת כבר לא היה אפשר. שיחידות של האויב הצליחו לתקוע טריז בין הכפר ובין המשלט ועכשיו אין לנו ברירה אלא להילחם ולהחזיק מעמד עד בוא התגבורת.

וכאילו חסרו דבריו של אותו רץ את אישורם, נשמעו לפתע יריות רבות מכיוון המדרון האחורי.

‘ובכן, זהו זה. עכשיו אנחנו מוקפים’.

‘לירות רק במטרות. אתם שומעים? רק במטרות!’

הם רבצו במקום שרבצו וירו בפראות, בחימה שפוכה, מתוך אובדן־החושים – להדביר מוראה של הידיעה. האור הראשון הגיה את המדרונים ואת חמוקי הגבעות והערבים עלו על המשלט בתנועת־מלקחיים, בטוחים, מתקדמים ומשמיעים יללות נוראות, מתקדמים ומכסים את המשלט באש עזה. המקלעים המתפצחים בכאן ובכאן הצמידום לאדמה. הטמינו ראשם בתלוליות־העפר שלפניהם ורבצו כל אחד בשוחתו, כל אחד נתון לנפשו ולאימתו, מנותקים זה מזה, ושרויים בבדידות נוראה, כביכול כל אחד נותר אחרון. אפשר היו יורים, אך איש לא שמע את יריות שכנו.

ואז פגעה בו הרעה. כאשר נשא ראשו להביט מי ומי עדיין בלוחמים, ועד היכן כבר עלו הערבים, ולפני שראה דבר – פגעה בו הרעה.

דבר ראשון שבא לתודעתו, היו שיניו שהחלו נוקשות. מדוע השיניים שלי נוקשות כל־כך, הבוקר איננו קר כלל. שמא מפחד? מה קרה אתי, איני יכול להניע את הראש. אבל אינני מרגיש כל כאב. כלום נפגעתי? חבל שאני מת. מה פתאום מת? אולי קיבלתי רק מכה או שמא שריטה בלבד? הן יכול להיות. אבל אינני מרגיש כל כאב. חבל שכבר לא אוכל לחיות את כל הדברים שרציתי לחיותם, באופן שביקשתי לחיות. אוי! שכב במנוחה ואל תזיז אבר. זהו, שביקשתי לשפר את שכיבתי. שכב כאשר אתה שוכב, אל תנוע. עוד מעט יבואו החובשים. שיבואו, שיבואו. חבל שאני מת. מה פתאום? אינני מת. ודאי שלא. כיוון שאני חושב. כיוון שאני יודע שאני מת, שוב אינני מת. משונה שהמלחמה הזאת מקפחת לי את האפשרות לחיות את כל הדברים האחרים שאותה מלחמה חוללה אצלי. זה לא טוב, עכשיו גם הצלע. כלום נפגעתי בצלע? עכשיו כואב לי הכול, אפילו כאשר אינני זז. שיבואו כבר החובשים. אינני מתאר לי כיצד יצליחו להעלות אותי על אלונקה. שמא יזמינו אמבולנס? אני רואה שהאנשים יורים. טוב שהם יורים. כל זמן שהם יורים, אין מה לחשוש. המשיכו, המשיכו. מה שלום לוי? אולי מת? אולי שכב ככה כמוני, עד שמת? חבל נורא שאני הולך למות.

בו־ברגע חלפה החמלה הרכה ונזדעק בו כאב10 חריף וממרה על אובדן חייו ואימה גדולה מפני המוות ורצון מטורף רווי דמים לחיות, לחיות. וכבר היה נועץ ציפורניו אל תוך הבלי־מה שאין לו דמות ואין לו שם – לחיות ויהי מה. וכלל לא חשוב כיצד ובלב לחיות, פשוט, שהריאות תהיינה נושמות והעיניים מביטות ורואות ושהנחיריים יוסיפו להריח והרגליים ללכת, ללכת, ללכת מן המקום הארור הזה! אולי אני מנסה ללכת? אולי זו התכווצות שרירים? או מכה סתם, או הלם? נסה לקום, עזרא, אוי אוי אוי! ארור מי שהסית אותי לקום! שכב במנוחה וחכה לחובשים. חובשים! אני רוצה לחיות!

ודאי שאני אחיה. הן רק נפצעתי, אינני מת. אני רק נפצעתי. לא כל פצוע סופו למות. כבר אני יודע שנפצעתי, כיוון שאני חי ואינני יכול לקום. ודאי שאני חי! חובשים, אינני מת, אני רק פצוע! מדוע אינם באים? מדוע הולכים אל כולם ואינם באים אלי? אולי אינם יודעים שאני רק פצוע, אולי חושבים שאני כבר מת? צעק, עזרא, צעק בקול רם. אני צועק! אני צועק! הריני צועק כל הזמן. חובשים! מדוע אינם מקשיבים לי?

ואולי אינני צועק כלל? אולי רק נדמה לי שאני צועק. לאן הם רצים? עיני עצומות, אבל אני מרגיש שרגליים רצות ועוברות על פני. לעזאזל, מדוע אינני יכול לפקוח את עיני. חובשים! אני צועק והם אינם שומעים. אני קורא והם אינם באים. אני טובע בדממה איומה, הצילו! הצילו!

מדוע אינכם שומעים? אני מנפנף במטפחת הלבנה, כמו הניצול ההוא על האי הבודד. איזה אי בודד? הא! הא! אך האונייה אינה נרמזת, ועוברת ומפליגה באופק והמפלצת מאחוריו קריבה לבולעו חיים. והוא מנפנף במטפחתו כמו בחלום־בלהות – אני רוצה לחיות! אני רוצה לחיות! והמפלצת קריבה ופיה פעור ושיניה נכונות והאונייה מחליקה לאִטה – לא־רואה; לא שומעת. ואותו אדם שהוא אני נכנס ברגליו במים ופוסע בתוך המים הרבים לקראת האונייה המפליגה ועוברת הרחק על פניו והוא מנפנף במטפחת וצועק, והמפלצת אחריו, כאילו לא הוא מעמיק ללכת בתוך המים, אלא המים באים אליו, עד כפות־הרגליים, עד הברכיים, עד צוואר – אני רוצה לחיות, אינני מת, אני רק פצוע! חובשים! חובשים!

עוד היד מושטת ומנפנפת, אך האונייה מחליקה ועוברת ונעלמת. מה זה מתנפנף שמה באפלה?

פקח עין אחת מתוך סיוטיו ונדנודי הכרתו המעורערת וראה כפייה מתנפנפת בסמוך. עמדה לו דעתו לעצום עינו אל תוך סיוטיו. עכשיו כולם נהרגו. כבר נמצאים ערבים על המשלט. די, עכשיו גם אני מת. אל תניע אבר, כי אתה מת. והערבים האלה אינם יודעים שאני חי, חי יחידי בין כל המתים, בין כל החברים המתים שלי. היכן לוי? לוי – ידידי האחד. המשלט נכבש והכול נחרב ועוד מעט ישליכו הערבים גם את גווייתי עם גוויות חברי ולא יֵדעו שאני חי. אני לא מת, אני רק פצוע. והם יכסו אותי עפר ואני אמשיך לחיות בתוך האדמה, אבל אני חי! אני חי! חובשים!

האנשים שנהדפו מעמדותיהם נלחמו עתה על המדרונים, ועזרא היה קולט את קולות הקרב מרחוק מאוד, מתוך מכאוביו־סיוטיו ומתוך איזה תחום אחר שעננוֹ כבר היה מרחף עליו.

עתה כבר אפשר היה להזדקף ולעמוד גלויים באור ולעקוב מרחוק אחר הערבים הבורחים כולם לעבר הערוץ, שמה למטה, כפי שציפה מראש. כפופי־גו רצו על־פני השדה בהולים להימלט, משארים מתיהם אחריהם.

ממקום שעמדו ליד הסלעים המוכרים, עקבו שלושתם, שאוליק, סנדליקו וקותי, אחר הערבים הנמלטים, מצפים בדריכות לשמוע את מטחי היריות של החסימה. שאוליק, ימינו על מותניו, שמאלו נשענת על הסלע שלפניו, והסלע נשא את מגע־ידו של האדם בדממה, ללא תוכחה וללא שמחת התראות.

‘הביטו, הם רצים ישר אל תוך המלכודת’, קרא שאוליק, וגיחוך שנסתמן בפניו אפשר אינו אלא סימנה של קורת־רוחו של מי שתכנונו עלה יפה, ואפשר, שבלי־משים ובהיסח־הדעת גיחוך של רשעות הוא.

‘נורא לראות אנשים רצים ככה לקראת מותם’, הפטיר אבא קותי.

סנדליקו החריש.

‘מה קרה, קותי?’, הלעיג עליו שאוליק בידידות ובמין צהלה משונה שאינה במקומה, ‘זאת מלחמה ואלה אויביך’.

‘אפילו כך’, אמר עכשיו סנדליקו ועיניו לא משו מן המקום ההוא שהערבים, אשר נבלעו מאחורי הגבעה, עתידים בעוד שעה קלה לשוב ולהתגלות שמה.

שאוליק נשתתק מיד. בלי־משים אסף ידו מן הסלע ועמד וצפה לפניו וידיו על מותניו. ראוי היה תכנונו, מכל הבחינות, שיזכה להערכתם – והנה, מחרישים הם, שניהם כנגדו.

‘אינני משוכנע אם זה באמת היה נחוץ’, אמר סנדליקו.

‘אלא מה, צריך היה לתת להם לברוח?’

‘אולי כן, וכי למי יועיל עכשיו מותם?’

‘הם אויביך’.

‘אה, כן, ודאי’.

‘באמת, אינני יודע מה קרה לך!’

‘שום דבר מיוחד’, הבליע סנדליקו את הערכותיו.

‘נניח שהייתי מבטל את המארב ההוא. אתם לא חושבים שהחיילים הנמלטים עכשיו עלולים להצטרף לכוחותיהם ולשוב ולהתקיף אותנו מחר?’

‘יכול להיות’.

‘אתם לא חושבים שחובתנו למנוע זאת?’

‘אולי כן’.

‘ובכלל’, כבר חִִלחלה נימה של רוגזה בקולו, ‘על־חשבון מי מבקשים אתם להיות הגונים כל־כך במלחמה הזאת?’

‘יכול להיות שאתה צודק, שאוליק, ואני לא מתווכח אִתך בכלל. אני רק אומר שנורא לראות אנשים רצים ככה, ישר לתוך מותם’, חזר ואמר אבא קותי.

שאוליק החריש. עתה הביטו שלושתם, גם החיילים בשוחותיהם הזדקפו על מרפקיהם לראות, בדמויות השפופות שהתגלו עכשיו בבִקעה שבין שני הרכסים, ובזה הרגע עצמו השמיעה קולה מכונת־ירייה והדמויות השפופות נראו קורסות תחתיהן במקום שפגעה בהן הרעה.

אותה שעה כבר זרחה השמש במרומיה, וצלמם של הרכסים והגבעות ניטשטש ונבלע במעט העננים האפורים־כחלחלים שהיו פזורים לרוח האופקים, עד כי מרחוק כבר לא היה אפשר להבדיל מה כאן הרים ומה עננים. בלי־משים זכר שאוליק את גוויית המת שראה הבוקר בשדה, את האדם המת המקבל את פני השמש העולה, והקשיב לטרטורה המהיר והרסוק של מכונת־הירייה שקלעיה מטילים מתים חדשים בשדות – ולא שיער כלל מהו שמראה־עיניו עתיד לחולל בנפשו ביום מן הימים.

‘נו, טוב’, סיכם דברים ואי־אתה יודע מהו שסיכם, ‘צריך להקים את המטה’.

והוא נפנה ללכת. סנדליקו ואבא קותי, מחרישים וכובשים מבטיהם, פנו ללכת אחריו. ירדו את המשלט ובאו אל הכפר.

‘אז מה, נקים את המטה באותו מקום?’ כביכול התייעץ בהם.

סנדליקו ואבא קותי לא ראו עצמם חייבים בתשובה והחרישו. שאוליק עמד תחתיו והקיפם במבטו וגם הם עמדו תחתיהם והניחו דומם למבטו שיקיפם. הרגיש מחיצה סמויה שהולכת וצומחת בינו לבינם, במפתיע, וביקש לבטלה במחי־אחד ואמר:

‘שמעו, קשרתם נגדי קשר של שתיקה, או מה?’

‘לא קשרנו נגדך שום קשר’, הרגיעו סנדליקו.

‘אם החסימה לא נראתה לכם, מדוע לא התערבתם שעה שהצבתי אותה?’

‘החסימה גם מיועדת היתה למנוע החשת תגבורת’, הזכיר סנדליקו.

‘צריך לאסוף את המתים’, הזכיר להם אבא קותי במעשיות.

שאוליק וסנדליקו הביטו בפניו של קותי, כביכול אינם מבינים מהו סח, ואחר־כך השיטו עיניהם כל אחד לעבר אחר.

‘אני חושב שכדאי לאסוף אותם ליד העץ שראינו בדרך’, אמר קותי.

‘טוב, דאג לכך’, הפטיר שאוליק והתחיל ללכת, וסנדליקו הלך עמו.

מעבר מזה של הכפר הלכו ובאו לקראתם ארבעה אנשים ובאחד מהם הכיר שאוליק את בקר. הם הפסיעו לאטם, נרתעים והולכים וכתפיו של בקר הרטיטו מעט, שעה שהטיל את רגליו לפניו בהילוך מדדה. שלֵמים היו בגופם ורוביהם בידיהם. הם עלו שותקים ועיניהם כבושות בקרקע. שאוליק וסנדליקו הרחיבו צעדיהם וקִצרו להם את דרך־עינוייהם. משנפגשו, הושיט שאוליק את ידו לשלום ובקר אחז בה ברפיון, לצאת ידי חובה בלבד. שאוליק וסנדליקו הושיטו ידיים לכל אחד מן הארבעה בהפגנת־עידוד מפורשת. הללו נענו בעל־כורחם ונחפזו מיד לאסוף ידיהם. ככה עמדו תחתיהם בעיצומו של הבוקר, ארבעה מול שניים, אלה שהובסו ואלה שהביסו את המביסים. כולם החרישו, ושאוליק הבין שבקר מצפה ממנו שיפתח ראשון.

‘היכן פלוגתך?’ שאל עניינית.

'פלוגתי… ', נתכרכמו פניו בעווית משונה שרשמה בהם כהרף־עין כל מאורעות־הלילה וייסורים שנתייסר בהם לאחר הלילה, ‘פלוגתי… אתה מתכוון למה שנשתייר ממנה. טוב, הם חונים שמה מאחורי הגבעה. אנחנו באנו לאסוף את המתים שלנו’, הוסיף יבשות ולשעה גברו פניו על העווית.

‘אתם הארבעה?’ התמיה שאוליק.

‘לא, תיכף תעלה לכאן כיתה’.

‘אולי אתה רוצה שאנשינו יעשו זאת?’ הציע שאוליק.

נורא היה לראות את בקר בדכדוכו. שלושת מלוויו עמדו לידו והחרישו.

‘לא, הנח לנו. מכל־מקום, תודה. הם אנשים שלנו. ואנחנו צריכים לטפל בהם’.

תלה מבטו בבקתות־הכפר ודיבור שאמר נתמלט מפיו כמין אנחה:

‘איבדנו הרבה אנשים’.

שאוליק אסף מבטיו מן האופק וכבשם תחתיו. בקר, כיוון שאמר דיבור ראשון, הוסיף ודיבר:

‘אנשים שהיו חיים ועכשיו הם מתים’.

שלושת מלוויו החרישו והניחו למפקדם לדבר.

‘זו הפעם הראשונה שאיבדתי אנשים. אתמול דיברתי אתם ועכשיו הם מתים. אפשר לצאת מן הדעת’.

שאוליק ביקש לנחמו ולא ידע כיצד. טפח על שכמו ואמר לו:

‘התאושש, בן־אדם, אנחנו במלחמה, שכחת’.

‘כל הזמן עסקנו בשמירה בלבד, אף פעם עוד לא נלחמנו. ואני ידעתי והחרשתי. אפילו לך לא אמרתי. לא היינו מוכנים לשום קרב, לא אני ולא הפלוגה. אבל אני החרשתי. אפילו לך לא אמרתי’.

‘זה יכול לקרות לכל אחד מאתנו. המלחמה איננה חברת־ביטוח לנצחונות, התאושש’.

זה הדיבור ואלה הניחומים שעלה בידו לסחוט מעצמו.

‘אתם הייתם מעטים ואני יודע שעשיתם כל אשר יכולתם’.

‘עשינו כל אשר יכולנו, כן. אבל אנשים שלי מתים עכשיו. לא תיארתי לי שככה זה במלחמה. ידעתי שאנשים נופלים, אבל לא תיארתי לי שככה זה’.

נורא היה לראות את האיש ההמום הזה בדכדוכו, בשברונו בהתייסרותו. שאוליק ביקש לעודדו ולא ידע כיצד. ולא נותר לו אלא להיאחז בסידורים המעשיים ולהגיד:

‘יש לך מכונית?’

‘יש לי רק הג’יפ שלי’.

‘שמע, אתה יכול לקחת את המשאית הגדולה שלנו. יש לנו גִ’י־אֵם־סִי. אנשים שלנו אוספים אותם עכשיו תחת העץ אשר בצד הדרך. אתה רואה? שם’.

‘לאן צריך להוביל אותם?’

‘למושבה, אני סבור’.

‘אני חושב שאסע אתם’, סבר בקר בקול ובהה לפניו.

‘אני חושב שעליך לנסוע’.

‘כן, כנראה. ויבואו הנשים ויבואו הילדים ויראו אותי יורד חי מן הג’יפ, ואת בעליהם יורידו מכוסים בשמיכות’.

בשם אלוהים, התאושש. לא אשמתך היא!'

‘כן, אני יודע. לקחתי מהם אנשים חיים, בעלים לנשותיהם, אבות לילדיהם, ומה אני מחזיר להם?’

‘לא אתה שלקחת ולא אתה שמחזיר’.

‘אתה יודע, רובם היו אבות לילדים’.

שאוליק תלש גבעול של עשב ומוללו בין אצבעותיו. האיש הזה לידו מתפלש בייסורים נוראים ואין בידו לסייע לו. איש אינו יכול לסייע לו. הוא לבדו חייב למצוא את צִדקת קיומו לעתיד. מה שקרה הלילה לו ולפלוגתו, יכול מחר לקרות לי ולפלוגתי. מוטב שלא להרהר בכך. אלוהים, אסור לחשוב על כך, אפשר שזהו הקשה בנסיונות שמתנסה מפקד. איש שנפל בפלוגה, אחרים ימלאו את מקומו. אולם איש שנופל במשפחה, נופלים עמו רבים ולאורך ימים רבים. אבא שנפל לילד, נפל לאורכם של כל חייו. הוא מת כל הזמן ואינו חדל להיות מת. הוא יהיה ילד שבכל החיים שלו יהיה לו אב שנפל במלחמה. אלה פצעי־המלחמה שאינם מעלים ארוכה לעולם. מוטב שלא לחשוב על כך. את הקברים יכסו עשבים, אפשר פרחים, אפשר מצבות, אולם קברים שבלב – – –

הרהר ולא שיער כלל מהו שהוא מהרהר.

‘האנשים שלך באים’, הפטיר סנדליקו שעד אותה שעה החריש ולא הוציא הגה מפיו וכל שראה ושמע חתם בלבו.

הכיתה עלתה בשורה עורפית, דמומה. שותקים הפסיעו בזה אחר זה – קשישים, אבות לילדים, בעלים לנשים שהלכו לקבור את חבריהם, קשישים כמוהם, אבות כמוהם, בעלים כמוהם.

החיילים שישבו במבוא הכפר מזה וסעדו את לבם בפת־השחרית שלאחר הקרב, הניחו לפִתם והביטו כיצד אנשיו של בקר מעמיסים את הגוויות על המכונית הגדולה ואחר־כך עולים על הג’יפ, ושתי המכוניות הקיפו את הכפר ויצאו אל הכביש.

אותה שעה עצמה קרבו ובאו אל הצומת שתי שיירות של משוריינים, זו כנגד זו – אחת פניה למזרח ושנייה פניה למערב. חגיגיים, כבדים, אִטיים, עלו שני המשוריינים הראשונים של שתי השיירות, עצרו ועמדו חרטום כנגד ירכתיים. המפקד מכאן והמפקד מכאן יצאו אל הכביש ולחצו ידיים. מיד קפצו שאר האנשים מן המשוריינים ורצו אלה לקראת אלה ונתקהלו לציבור אחד שחגג באמצע אור היום בחיוכים ובמהומת דברים את נצחון פגישתם על אם־הדרך, שסיימה בהצלחה, בזה הרגע, את תנועת המלקחיים.

‘ובכן, זהו’, אמר שאוליק.

‘כן’, הסכים עמו סנדליקו.

‘משמע, שהזרועות נפגשו’.

אבל שמחה לא היתה בלִבם.


 

פרק עשירי

אותו יום, בצהריים, נקראו שאוליק וסנדליקו למטה־הגדוד ושעה אחר־כך כבר דהר הג’יפ שלהם חזרה, בדרך־העפר, אל הכפר. פעמים הקיפה הדרך את הגבעות ופעמים היתה מתנשאת וטובעת מסילתה על רוכסיהן. הרבה מהמורות שִבשו את הדרך, והגלגלים היו מנתרים ומקפיצים את שני הנוסעים ומנערים את קרביהם בטלטלה עזה. במקומות שהדרך היתה מצֵרה, היו הגלגלים מטפסים אלכסונית על מדרונו של הר ושבים ומתיישרים במקום שהדרך מתרחבת.

שאוליק נהג בג’יפ וסנדליקו ישב לידו, זרועו שמוטה לעבר מסעדו ועינו נתונה בנוף הגבעות שנפרש והלך לפניהם. הוא פשט רגליו לפניו, נתרווח תחתיו והניח לגופו להיכבש לקִצבהּ של הנסיעה. פעם בפעם היו מחליפים ביניהם מלה או שתיים, אך בעיקרו של דבר היה שבוי בהרהורים משלו שהעלתה הנסיעה והעלתה הדרך. דרך זו, ראשיתה בדרומה של הארץ, במקום שהיא נפרשׂת מן הכביש הראשי המוליך אל הארצות השכנות, וסופה שהיא מגיעה לכאן ונבלעת בדרכים הרחבות המוליכות לארצות אשר בצפון. דרך זו, אומרים שצבאות רומי עברו בה בשעתו בדרכם לסוריה. אבנים אלה שגלגלי הג’יפ מנתרים עליהן, אפשר שרידים הן ממסילה עתיקה שאותם רומאים סללוה. אותו נוף־גבעות קלט אותם והסתירם מעין אויב, כאשר הוא קולט ומסתיר את הג’יפ שלנו. הטה אוזן, בן־אדם, וכי אי־אתה שומע את שעטת רכבו?

מניה־וביה מתחו הרהוריו גשר נטוי על־פני העִתים והתקופות ועל־פני המלחמות. וכבר החל לראות את העבר בעיני ההווה ואת ההווה בעיני העבר. טול, דרך־משל, מעבר צר זה בין הגבעות. וכי לא היה טוב למארב בעָבָר כשם שהוא טוב למארב היום? ואפשר באמת שכאן ארבו צבאותיו של המכבי לגורגיאס? אין לך אלא לשים עין בפני הקרקע, בגבעותיה ובמעברים שביניהן ואתה קורא בהן כקרוא בספר הפתוח; קרבותיה של מלחמה אחת וקרבותיה של מלחמה שקדמה לה. ארץ של מלחמות ארצי, ותולדותיה הן תולדות מלחמותיה. האומנם זה כך? צריך פעם לעיין בדבר. מכל־מקום, המלחמה שלנו תולה עצמה כטבעת זו בשלשלת של המלחמות הרבות שקדמוה. אם להשקיף עליה מנקודת־ראות זו, הרי שהיא מעמיקה את בריתנו עם הארץ כשם שאנשי העליות הראשונות העמיקוה בדרך של עבודה. ארץ שלוחמים עליה, נרכשת לך לא פחות מארץ שנרכשת בעבודה.

ככה היה מפליג הפלגות ומקיש היקשים מן ההווה על העבר ומן העבר על ההווה, ואותה שעה עשה הג’יפ את דרכו בערוץ צר שהתפתל בין הגבעות. שאוליק אחז בהגה ועיניו צופיות לפניו ואין הן רואות אלא דרך לעבור בה. משראהו סנדליקו בכך, נתעורר בו רצון להסב תשומת־לבו אל קורותיה של דרך זו והוא אמר:

‘שמע, אתה מרגיש?’

‘וכי מה עלי להרגיש?’ החזיר שאוליק ועיניו לא משו מן הדרך.

‘שאנחנו נוסעים על־פני דרך עתיקה מאוד’.

‘וכי יש לך דרך בארץ שאינה עתיקה?’

‘זו עתיקה מכולן’.

‘באמת? לא ידעתי’.

‘יש אומרים שסיסרא עבר כאן עם רכבו’.

‘ממש כאן?’ אמר שאוליק, אבל התפעלות־פליאה לא היתה בקולו.

‘כך משערים’.

‘מעניין’, הפטיר שאוליק באדיבות, כנוטה חסד. סנדליקו החריש וכבר הצטער בלבו שנתפתה לשתף את שאוליק בחוויית־התפעלותו. אך משפתח שאוליק לדבר באותו עניין ואמר: ‘מדוע אינך מתמסר להיסטוריה?’ ביטלה תמימותו את צערו והוא אמר:

‘אני באמת מתכוון ללמוד, אבל לא היסטוריה, ארכיאולוגיה’.

‘מה ההבדל? וכי אין שתיהן מספרות את תולדות העבר?’

‘כן, אבל יש הבדל. אשר להיסטוריה, הכול כתוב וחתום בספרים, ואשר לארכיאולוגיה, הרי זה כאילו העבר שלך פרושׂ למי שיודע לפענחו על־פני תִליה של הארץ הזאת בצורת מִמצאים וכלים שונים. החזקת פעם בידך כד או אבן של צור? זו תחושה נפלאה. אתה מחזיק בידך כד, ובכד זה עצמו נגעו שפתיו של אדם לפני אלף או אלפיים או שלושת אלפים שנה. ואדם זה היה, אולי, אבי־אבי־אבי־אביך. ממילא מתעוררים ורוצים לדעת כל שאפשר לדעת על אותו עברי קדמון, אשר התהלך על־פני אותה ארץ שאנחנו מתהלכים בה. לפעמים אפילו באותם שבילים ולפעמים אפילו טובעות רגלינו בעקבותיו, רק שאין אנו יודעים. האין זה נפלא?’

‘אני מניח שכן’.

‘וכי לא נתנסית מעולם בהרגשה כזאת?’

‘אולי, אך לא בצורה חריפה כל־כך’.

הדרך חזרה ונשתפלה ונשקה לכביש־אספלט. עלו ונסעו בו, מכונית בין מכוניות. מכוניות נסעו לפניהם ואחריהם ומכוניות חלפו על פניהם מן הכיוון שכנגד, אלה לעסקי מלחמה ואלה לעסקי שלום בתוך המלחמה. שאוליק היה מביט נכחו וידיו על ההגה. ככל שקרבו אל הצומת של הכפר, חזרו ונתנו דעתם לפעולה זו שעתידים הם להתחיל בה בעוד שעות אחדות.

‘שמע, סנדליקו’.

‘מה?’

‘אתה מכיר את סביבות עיר־גנים?’

‘ככה, בערך’.

‘היית שם?’

‘כן פעם’.

שאוליק נתחייך.

‘תמיהני אם יש מקום בארץ שלא זכה למדרך הרגל שלך’, אמר.

‘אה, כן. אני משער שיש’.

‘אתה צנוע, חבּובּ’.

‘אני חושב בכל־זאת שיש’.

‘אתה תוביל את הכוח, סנדליקו’.

‘אם אתה גוזר, אני מקבל’, אמר סנדליקו.

ואחר־כך כבר ראו את החורבה בצד הדרך והם עקפוה ועלו בדרך־העפר שהקיפה את ההר והעפילה לפסגתו. הדרך היתה מקיפה את ההר ומגביהה על מדרונו עד שנכנסת אל הכפר, מצד עורפו. נסעו עם הדרך ועצרו ליד המטה. שיממון של צהרי־יום לוהטים היה מהלך על־פני הכיכר הקטנה ועל־פני הבִקתות, וחיילים אחדים היו סרוחים בצִלן באפס־מעשה. הם נכנסו למטֶה ומצאו שם את פקיד־הפלוגה יושב במקומו מאחורי השולחן ואת אבא קותי, ערום־למחצה, רובץ על מיטתו ופניו מכוסים בעיתון. משנכנסו, הסיט קותי את העיתון מעל פניו לראות מי הוא שבא, אך ממקומו לא מש.

‘קום, קותי, וקרא לממי"ם’. אמר שאוליק.

‘מה קרה שוב?’ רגן קותי.

‘שום דבר מיוחד, רק שאנחנו עומדים לערוך טיול קטן לעיר־גנים’.

שאוליק הקיף את השולחן הגדול והטיל עליו את מפותיו. אבא קותי כבר עמד אצלו, מנוער מקורי־שנתו, כפות־רגליו היחפות מבצבצות מבעד למכנסיו.

‘באמת?’ שאל.

‘חבּובּ, קרא לממי"ם’.

‘רק אנחנו בלבד?’

‘כרגיל, נקראנו להציל את המצב’.

‘כלומר, כתגבורת?’

‘כן. סנדליקו, בוא שֵב’.

כעבור שעה קלה כבר ישבו כולם ליד אותו שולחן ואיש לא שאל את שאוליק לטעם ישיבה זו בצהרי־יום, ועד שפתח להגיד את דברו, היו מחליפים ביניהם סופי־פסוקים שנשתמעו מתוכם עניינים של חילופי יחידות על המשלטים ועניינים של אספקת־מים ומה שהבטיח האפסנאי ולא קיים, כרגיל, ועוד מיני הא ומיני דא החורצים, אף־על־פי־כן, את המעשים הגדולים, והם נאמרים ברמיזה, בחצי־פה, באותו אורח־דיבור מיוחד על הדגשותיו והבלעותיו שצמח לו ככה בהיחבא בתוך המלחמה.

ככה ישבו שעה קלה שבת־רעים, כביכול לא קראם שאוליק אלא לשם כך. עד ששילב את זרועותיו על שפת השולחן, סמוך לגופו, ואמר:

‘ובכן, שימו לב’.

מיד כבשו כולם דיבורם ותלו בו עיניהם.

בשעה היעודה נערך מִפקד־היציאה ומיד אחריו ראו אותם האנשים שנשארו במשלטים יוצאים את הכפר, מתפתלים ויורדים עורפית אל מרגלות־ההר. דמומים וכבושים הלכו בזה אחר זה באור השמש שעדיין לא תש כוחה, חגורם על גופם ותרמיליהם על שכמם.

שני אוטובוסים המתינו להם בכביש אשר למטה, והשורה העורפית נבלעה בפתחיהם, מחלקה בכל אחד. דומם וביגיעה משכה השמש את צלליה מן הגיאיות אל מדרוני־ההרים ושם נשתהו להמתין עד היאסף האור מן הפסגות.

האוטובוסים עקרו והפליגו, ושמש משתפלת התרפקה ביגיעה טורדנית על האשנבים ומילאה את פנימם באור תשוש ורירי. שאוליק ישב במכונית הראשונה, סמוך לנהג, וצפה לפניו את הדרך. אבא קותי ישב לצדו, ואילו סנדליקו נסע במכונית השנייה. החיילים ישבו דמומים במקומם, חגורם על גופם והרובים בידיהם, נכונים כל רגע לפעולה. מלכתחילה נכבשו לדריכות זו שאינה מניחה מקום לשום פורקן, שדברי ליצנות ובדיחות עשויים היו להעניק להם. ככל שקרבו לאיזור הקרבות, נשתלחו באקראי מבטים אל מסתרי הערוצים שבין הגבעות ובהיחבא החלו אומדים ומשערים כיצד ידחקו את גופם מבעד לאשנבים וכיצד יצנחו בקפיצות להתרחק מן המכוניות למצוא מחסה לעצמם. אחד נתן פומבי להרהורי־לבו על־ידי־כך שהוריד את שמשת־אשנבו, שזכוכית – פגיעתה רעה. מיד החלו כולם מושכים ברצועות ומורידים את השמשות. ראה אותם שאוליק מורידים את הזגוגיות ושבחם בלבו על תבונתם. רוחות באו דרך הפתחים ונתנשבה צינת־ערבית מרנינה.

לבדן נסעו שתי מכוניות גדולות על כביש ארוך המתמשך מן הכא להתם ואפשר שמהתם נעות כנגדן, בשעה זו עצמה, מכוניות של האויב, על אותו כביש עצמו החוצה לו ככה, בשובה ובנחת, את המלחמה. חזקה על אותן מכוניות משוערות שאין הן אוטובוסים של נוסעים, אלא משוריינים ואפשר אפילו טנקים – אלה מזה ואלה מזה. שתי מכוניות־נוסעים גמלוניות ועלובות שנוסעות להן ככה, במהומה וברעש, אל תוך קרבות של מלחמה.

כשני קילומטרים לפני המקום שממנו עתידים היו להמשיך ברגל, הבחינו בתכונת אנשים בצדי הכביש. הצמיד שאוליק משקפת לעיניו והכיר את מפקד־החטיבה ואת קצין־המבצעים ועוד סמל אחד שלא הכיר. לבושים היו בגדי־שדה וסימני־דרגתם מוצנעים. בסמוך, מתחת לצמרתה של שיטה, חנו שני ג’יפים וקצת הלאה הסתובבו להם חיילים אחדים.

המכוניות עצרו ושאוליק ירד אליהם. החיילים אשר במכונית הסתכלו באנשים שנפגשו באורה של שקיעה, בחלקת־השדה אשר אינה מעיקרה אלא המשך מדרונו השטוח של ההר הנישא מרחוק, וכיצד עמדו שמה זה כנגד זה ולחצו ידיים ותמכו ידיהם במותניהם ודיברו ביניהם. ואחד הניף זרועו לאן־שהוא וכולם הסבו ראשיהם לאותו כיוון. לבסוף הסתכלו כולם בשעוניהם ושאוליק הניף זרועו לשלום, הנפה רפה שתיכף התבייש בה והצניעהּ ופנה בדילוג וקפיצה על־פני השדה ועלה על השלבית של האוטובוס ועד שלא נתיישב כהלכה במקומו, קרא לנהג ואמר לו: סע.

‘שיהיה בהצלחה!’ קראו אחריו המפקדים שנשארו בשדה.

אבא קותי אסף את עצמו למקומו, ושאוליק חזר וישב אצלו.

‘העיר ריקה’, אמר שאוליק.

‘מתושבים או מחיילים?’ שאל אבא קותי.

‘משניהם. התושבים, חלקם נמלט, חלקם פוּנה והחיילים שלהם מחזיקים עדיין במשלט הצפוני’.

‘זאת־אומרת, שהאויב פינה את העיר?’

‘כן’.

‘אתה לא סבור שהוא זומם משהו?’

‘יכול להיות’.

‘אם הוא נחפז לפַנות את העיר, אפשר פח הוא טומן לנו?’

‘אולי. אבל מצד שני, קשה להניח שיעלה בדעתו שנבוא אליו דרך העיר!’

‘לא, ודאי שלא’.

‘זהו. הוא פינה את התושבים כדי שיהיה לו יותר קל להלחם’.

‘נראה שכך’, נענה לו אבא קותי ולא יסף.

שאוליק הוסיף וצפה לפניו את הדרך הנמלטת מתחת לגלגלים, אך משפט שנאמר באקראי, דרך שיחה, החל מחלחל בו כמים המחלחלים באדמה. הן לא יעלה בדעתו שנבוא אליו דרך העיר. ודאי שלא. רעיון של טירוף הוא. ירגיש בנו וישמידנו11 ממשלטיו. לו היו לנו משוריינים, ניחא. שהיינו יכולים לחצות את העיר בסערה ולהגיע אליו מצד שבשום־פנים לא עולה על דעתו כי נבוא משם. אבל באוטובוסים אלה, רעיון של טירוף הוא. ושמא דווקא משום־כך? דווקא משום שרעיון של טירוף הוא, שאין להעלותו על הדעת, דווקא משום־כך רעיון טוב הוא?

כמים המחלחלים חִלחל בו רעיון־טירוף זה שנכבש לו ככל שהִרבה להרהר בו וכבר ראה את יתרונותיו – יתרון ההפתעה ויתרון ההדהמה ויתרון ההסוואה, ודווקא במלוא האורות. יראונו הערבים ממשלטיהם ויהיו סבורים כי אנו תגבורת שלהם. הדמדומים יעשו את שלהם ויטשטשו את צבע האוטובוסים. שמא היגיון בו, בטירוף הזה?

כאדם בתאוותו הנמשך אחר יצרו, נמשך שאוליק אחר רעיונו הנועז. חלחלה של חמדה ושל התרגשות ושל פחדים עברתהו. תחילה היה משחק ברעיונו הנועז כבחזיון־תעתועים, כבחלום בהקיץ, שעדיין הוא בבחינת ייחולים: רוצה, מקשיב להם; רוצה, מסלק אותם מעל פניו. אך לאט־לאט כפה עליו את ישותו וקֵרבו למציאות והיה בבחינת אפשרות. אם חסרים אנו תותחים ואנשים – נגייס את ההעזה, ואפילו אינה אלא מעשה־טירוף. מעשה־הטירוף הוא לפעמים המעשה ההגיוני היעיל ביותר. כן כן. נעשה את הבלתי־אפשרי בעיני האויב ונפתיעו. נגייס את הטירוף עצמו: הטירוף שלנו יכה אותם בסנוורים.

כן כן.

מעתה היתה המלחמה לעניינו האישי. כהרף־עין נמתח ונדרך וגדל לממדים עצומים. יהא שהוא נער ויהא שדמיונו מעבירו על דעתו, אדרבא: נעוריו ודמיונו יסייעו להעזתו. יהא שאינו אלא מהלך על עברי פי־תהום ואינו יודע. אי־הידיעה תגביר בו את העזתו ותעבירהו בשלום ובניצחון ולא יאבד.

וכבר היה אחוז התרגשות וקדחת של עשייה. אבא קותי, השקול בדעתו והמתון בהליכותיו, יושב לצדו וכבר אוזנו של שאוליק שומעת דברי ריסון שלו. תן דעתך, שאוליק. מעשה־הטירוף שלך מסכן שמונים־ושבעה אנשים, תן רק דעתך – שמונים־ושבעה בני אדם! זהו איבוד־לדעת. איך תישא באחריות כבדה כזאת? איך תישא, אתה לבד, באחריות לחייהם של שמונים־ושבעה אנשים ולחיי אבותיהם ואמותיהם ונערותיהם וילדיהם – הן מצויים בנו גם אבות לבנים, אבא קותי, למשל. שלא לדבר על האחריות למבצע עצמו. ממך תצא הפקודה ואתה לבדך תהיה אחראי לה. שאוליק שאוליק, תן דעתך.

ואף־על־פי־כן.

אתה עומד לאבד ולפצוע חיים רבים מאוד.

לא אני, המלחמה.

אתה, אתה.

איני אלא שליחהּ של המלחמה.

אתה השליח של עצמך. איש לא הטיל עליך לחצות את העיר. זה מעשה־טירוף.

כמעשה־הטירוף של היישוב. יש היגיון במלחמתו של היישוב מול שפעת כוח ושל האויב? אני בקְרָב זה כמו העם במלחמה כולה.

לעבור באוטובוסים בתוככי עיר ערבית, כמעט לאורו של יום – תן דעתך שאוליק.

לא אור של יום, אור של דמדומים.

אפילו כך, תכה השמש כל הזמן מצד מערב.

מצד מערב?

מצד מערב.

טובה בלבד תצמח מכך. האשנבים יחזירו את קרני השמש ויסנוורו את האויב. טוב מאוד, טוב מאוד.

הסיכוי החדש הזה שוב הסיט את מחשבותיו מדיוני האחריות שהתנהלו בינו לבינו בשמו ובשם אבא קותי שישב שותק לצדו. צמרמורת של התלהבות עברתהו ומעט־מעט היה מאבד את עשתונותיו. עד עתה היה מקבל פקודות ונותן פקודות; מעיקרו לא היה אלא מתווך בין הממונים עליו לבין הסרים למרותו. עתה עומד הוא לעשות מעשה שיטיל את כל עצמו לתוך המלחמה, כביכול הוא שיוזם אותה, הוא שקובע בה מהלכים וטובע בה חותם אישי ברור ומובהק. וכל מי אשר יבוא לספר בקרב זה, בעל כורחו יגיד: האוטובוסים של שאוליק. ושוב: האוטובוסים של שאוליק. האוטובוסים של שאוליק כבשו את עיר־גנים! מעשה טירוף, אמנם, אבל טירוף גאוני.

והיה נתון כל־כולו להתפעמות קדחתנית זו לרעיונו שנולד בו באקראי וכבר צמח והתפרט עתה לפרטיו ולשלבי ביצוע ולמוקדם ולמאוחר. וכבר לא היה מקום לשום שיקולים אחרים.

האנשים ישבו דרוכים במושבים, שותקים מאוד, מביטים כולם על הדרך ועל מה שנשתמט משני צדדיה ונותר מאחור. עם שנסתלקה השמש, נסתלקה גם חזותם הרכה והמפויסת של הגבעות ועתה היה סברן חמור, צופן־סודות, זומם אין־יודע־מה, כביכול נתקדשו בהיחבא, בפולחן של שתיקה, לקראת אפלת הלילה.

הניחו לעמק ונסעו־משכו במעלה־הדרך שבתוככי הגבעות עצמן. המנועים בלבד השמיעו את דברם במלכות הגדולה והשותקת הזאת של גבעות ושל דרך הנפרשת על צלעיהן ושל שני האוטובוסים המושכים ועולים, והאנשים אשר בפנים דמומים. מצד ימין של הדרך היו הגבעות הרכות נבלעות זו בתוך זו ומתנשאות זו על כתף חברתה, נתמכות זו אל זו ונמשכות ועולות, והדרך נפרשת אחריהן להדביקן. ואילו מצד שמאל נמשכה כל העת שלוחה ארוכה מאוד שסופה אובד בבקעה אשר למטה וראשה מעפיל בהדרגה אל פסגתו של ההר הנישא למרחוק.

המכוניות חלפו על־פני שני כפרים כבושים, וקצת חיילים שהסתובבו שם בירכו את הנוסעים בהינף־יד. מיד אחריהם נשמעו יריות וכדורים החלו שורקים אי־בזה בסמוך. דומיית הדמדומים השלווים נקרעה ונשתסעה וההדים השבורים נישאו אל כל מרחבי הגבעות אשר מסביב.

הנהג העיף עין בשאוליק, ואילו שאוליק, עיניו היו צמודות לדרך הנבלעת ונכבשת מתחת לגלגלים.

‘סע הלאה’, פקד. באכזריות, בחימה, באין־ברירה.

חזר הנהג ונתן עיניו בדרך וידיו על ההגה.

‘אלו יריות של הטרדה, אין אלו יריות של קרבות, סע הלאה’, ביקש שאוליק לרכך את שאמר קודם בחומרה פסקנית. אבא קותי הסתכל בשאוליק ובנהג והחריש. קולות הירי, שעתה נצטרפו אליהם גם פיצוצי פגזים, נתעצמו והלכו וטרפו את שלוות הדמדומים. פגזים של תותחים חלפו ביבבה מעל גג המכונית. הסתכל שאוליק בראי שמעל לנהג וראה את אנשיו כופפים ראשיהם כל־אימת שפגז של תותח עבר ביבבה מעל לגג. עלה בדעתו להפיג מתיחותם על־ידי שיאמר להם כי פגזים אלה מיועדים לכתובת אחרת, אך נמלך בדעתו והחריש, מאחר שמתיחות גדולה מזו צפויה להם ומוטב שיניח להם לכלוא בעצמם את חרדתם.

בחללן של המכוניות הנוסעות עמדה דממה כבושה, מחניקה, זועקת־חרדות. להיות נתונים ככה בארגזים סגורים, לשמש מטרה גלויה לכדורים ולפגזים – בלי יכולת לזוז, לנוע, לקפוץ, להטמין את הראש בקרקע. וכבר הרגיש שאוליק מבטי חרדה ותרעומת ננעצים בגבו וחושש היה שנסיעה טרופת־חרדות זו תמוטט את רוח אנשיו, תמיט את עצביהם, תיטול מהם יעילותם. אך עתה מאוחר לסגת. זה כבר עברו את המסעף, מקום שם צריכים היו לרדת ולהמשיך דרכם ברגל, ועדיין לא אמר את אשר צפוי להם.

אותה שעה הניח אבא קותי כף־ידו על ברכיו של שאוליק ואמר:

‘עליך להגיד להם, לפחות’.

‘להגיד להם מה?’

‘שהחלטת לחצות את העיר באוטובוסים אלה’.

‘כבר אתה יודע?’

‘עברנו את המסעף ולא עצרת. מוטב שתגיד להם. יֵדעו, לפחות, את אשר לפניהם’.

קותי דיבר בקול יבש וניחר, לא השתתפות בו ולא תוכחה. שאוליק צמצם מבטו לפניו והחריש. ביקש להעמיד את רעיונו הנועז במבחן של שיקולו המתון וההגיוני של קותי; נכסף לשמוע את חוות־דעתו ובה־בעת חשש ממה שזה עשוי להשמיעו. לאמִתו של דבר לא לחוות־דעתו זקוק היה, אלא להסכמתו. חושש היה שמא כל מה שהשמיע לעצמו בשמו של קותי, עתיד קותי להשמיעו במו־פיו. וכבר היה כמי שנלחם על שלו כנגד כל מיני קמים עליו.

‘ומה… מה דעתך?’ נסחטה מפיו שאלה כקריאת־תיגר, כהטחה, כקריאת־קרב, כתחינה לתשובה חיובית. אבא קותי נתן בו מבט מסויג והפטיר:

‘עכשיו אתה שואל?’

‘טוב’, אמר שאוליק לנהג, ‘עצור!’

ושאוליק הסביר לחיילים את תוכניתו, והחיילים הקשיבו דמומים, מבטיהם מצומצמים והם שבויים באוטובוסים, בתוך חבל־ארץ לא נודעת של האויב. אף־על־פי־כן הביאה להם ידיעת הצפוי להתרחש פורקן־מה. אויבים רבים לחיילים במלחמה, והגרוע שבהם אי־הידיעה.

אחר־כך קפץ שאוליק אל המכונית השנייה וחזר על הסברתו לפני המחלקה השנייה וחזר אל הראשונה שעקרה והמשיכה בדרכה. קותי החריש ועדיין אין שאוליק יודע מה בלבו של זה. תשובה שנתן משתמעת לכמה וכמה פנים. מכל־מקום, הניח לקותי ולחוות־דעתו שממילא אין בה עכשיו כדי לשנות מאומה, ומוטב שיהא בוטח בדרכו, אפילו הוא שוגה.

המכוניות משכו ועלו אל פסגת־ההר ומשם למטה נשתרעה לנגד עיניהם בקעה רחבת־ידיים, ברוכת־בוסתנים, העיר בטבורה והרים סביב לה. ממרומו של ההר גלשו שתי המכוניות במורד, אל הבקעה האפלה, אל העיר השותקת, ששום אור לא הבליח בה. מימינם הוסיפו לשרוק כדורים, אך שלוחת־ההר גוננה עליהם. משנגמרה השלוחה, נתגלה בניין המשטרה ובו־ברגע שטף אותם משק של קלעים.

‘הגבר מהירות!’ צעק שאוליק אל הנהג.

הנהג הגביר מהירות והחיילים ישבו דרוכים במקומם, כנידונים למעשי־גבורה, או כצאן המובל לטבח.

‘חשבתי שהמשטרה בידינו’, לחש שאוליק לעבר קותי.

‘אני באמת חושב שהיא בידינו’, השיב קותי בלחישה.

‘כסבור אתה, אנשים שלנו יורים בנו?’

‘ייתכן. אינני סבור שבדמדומים אלה אפשר להבחין בצבע האוטובוסים. הם פשוט שומעים את רעש המנועים ויורים’.

‘בכל המהירות!’ קרא שאוליק אל הנהג.

‘גם מזה תצמח לנו טובה’, לחש, ‘ישמעו הערבים שיורים עלינו מן המשטרה, ויהיו סבורים שאנו תגבורת שלהם’.

‘תגבורת הבאה מן הצפון?’

‘מדוע לא? עדיין הם חולשים על הכביש’.

אש־המקלעים ליחכה את הגלגלים, כדורים נשתלחו באפלה לפגוע במכוניות האצות־מתחמקות. האנשים היושבים צפופים במכוניות חרדו לחייהם, חרדתו של שאוליק היתה נתונה למִבצע שנטל על עצמו. כל־כך, שביטלה את החרדה לחייו ולהסתכנות שבהם. לאחר זמן אפשר שיודה בלבו כי אותה שעה לא חשב על אנשיו העשויים לקפח את חייהם כאבידה לשמה, אלא חרד היה שעל־ידי פגיעתם יתקפח כושר־הביצוע שלהם. שכל־כולו נתון היה למשימתו ולתכסיסים הנועזים עד טירוף שנקט הוא עצמו, ביוזמתו, בפתאום, בתנופת־דעת. שני דברים אלה הולידו בקרבו את האכזריות והקשיחות ההכרחיות לביצוע משימות כגון זו.

ביעף הניחו את הבִקעה הברוכה מאחוריהם וחלפו על־פני בתי העיר ובוסתניה שעמדו שותקים, קודרים, צפופים לעצמם ומופקרים באפלה. העיר היתה נטושה וריקה, בלא סימן של חיים.

נכנסו אל העיר מזה ויצאו מזה והקיפו את ההר והגיעו עד לאותו מדרון שמיועדים היו לכובשו. המכוניות עצרו והאנשים קפצו מהן בהרגשת־רווחה. ומיד, ללא שהיות, החלו לנוע, מחלקה אחת בראש ושנייה אחריה. בזריזות ובחיפזון היו האנשים משתרכים במעלה המסולע. ממרומו של המשלט נשמעו קולות קוראים ותכונה של אנשים חיים, אך כל אש לא נפתחה עליהם. משהרחיקו ועלו, הבחינו בשתי דמויות מדלגות ויורדות לקראתם וצועקות בערבית ‘לכאן, לכאן! מצד זה המעבר נוח יותר’.

‘לא לירות!’ לחש שאוליק בחריקת־שיניים, ולחשו עבר מפה לאוזן.

השהו התקדמותם עד שהשניים קרבו אליהם ולפני שהללו עמדו על טעותם, חוסלו בחשאי ובלא קול. מיד אחר־כך פנו לאותו מעבר שמאחורי הסלעים והיו מושכים ועולים בשתיקה. מפה לאוזן נמסרה הוראתו החמורה של שאוליק: אף הגה של דיבור עברי.

וטִפסו ועלו בחיפזון ובדממה, הרובים הדרוכים בידיהם, ושם למעלה כבר נצטופפו אנשים לקבל פניהם בשמחה. וכאשר נתקרבו אליהם בטווח של רימונים, והללו עדיין שרויים בטעותם, שלפו רימוניהם והטילום בתנופה ועד שהללו לא נתאוששו מעוצמת ההפתעה, פתחו וכבשו את המטרים האחרונים בריצה מהירה ושטפו את המִשלט ועברוהו עד למדרונותיו שמעבר מזה.

‘לא לרדוף אחריהם!’ שאג שאוליק במלוא גרונו, ורגליו ניצבות איתן על המשלט שנכבש.

היתה זו צעקתו האחרונה הלילה. מיד אחריה ירד עליו בבת־אחת רפיון גדול שנטל ממנו את מתיחותו ואת כוחותיו. תשוש וחסר־אונים היה בנצחונו. מתיחותו הנוראה, שהניסה, אמנם, את פחדו, מוטטה את עצביו. עתה המיס הרפיון את המתיחות לתשישות. נתאווה לצנוח במקום שעמד ולמסור את ההתארגנות לאחר: הוא את שלו עשה.

‘אני מחוסל’, אמר לסנדליקו, ‘קבל את הפיקוד’.

‘מטורף כמוך לא ראיתי מימי’, השיב סנדליקו.

‘דאג להתארגנות’, אמר שאוליק.

‘לך תשכב קצת, אני כבר אדאג’, אמר סנדליקו ולא היה חסר הרבה שיניח כפו על כתפו.

שאוליק הלך ושכב בין הסלעים, והאלחוטאי נשתופף לידו. מעברים עלתה הלמות האִתים של החיילים המתחפרים. מרחוק, כביכול משיפולי הלילה, קלטו אוזניו פצחי־יריות. הצלחת מעשה־הטירוף נמסכה בגופו ונספגה בעורקיו כשיקוי כבד ורווי. נפשו לא יצאה במצהלות ולא נכספה, כפי שאפשר היה לשער, לנצחונות נוספים. כביכול כל ניצחון לא היה כאן כל עיקר, ומשמעו של המעשה אשר ביצע אינו אלא אישור לכוחות הצפונים בו משכבר, ליכולתו ולהעזתו.

והיה שוכב ככה ומבטיו מקיפים באפלה את אנשיו בחיבה חרישית שקצתה היתה מתגלית להם בחיוך רפוי ובהקשבה ובאורך־רוח שנהג בהם, ועיקרה מוצנעת בנפשו. ‘אני צריך לישון’, הרהר, ‘אני מוכרח לישון’. אך משעצם את עיניו, מיד באו אליו כל אותם מראות, בשברים ובפחדים והראו עצמם למקוטעין, קצת פה וקצת שם, ופחדים שלא הרגיש בהם עד כה, טרפו עתה את שנתו. עכשיו, מששכב עצום־עיניים, היה שב ונוסע ועובר את הבקעה באלה האוטובוסים העלובים – אלוהים אדירים, כיצד היו שבויים בשני אוטובוסים אלה, שכל פגז עשוי היה להופכם כהרף־עין לארונות־מתים! וכל אותם המוראים והפחדים והאימים שהיו דחוקים בו בשעת הנסיעה, הגיחו עתה ואמרו את עצמם. כביכול עתה, לאחר מעשה, הוא מתיר לעצמו לחוש בהם, ומניח להיות מפוחד ונרגש ונבוך ואובד־עצות ומתחרט על מעשהו. עתה, משהגיע תורם של חייליו ושל סנדליקו ואפילו של אבא קותי לקלס את טירופו – הגיעה שעתו־שלו לגנותו. ‘מזל הוא שהכול נגמר ככה, זה הכול. רק מזל. תאר לך שהיו מגלים את זהותנו בעוד מועד, רק תאר לך!’ כל האפשרויות האחרות קמו עתה לנגד עיניו כמו ממשיות והטילו בו חלחלה.

מכוח אפשרויות אלה ירד עליו מורך־לב שנטל ממנו את בטחונו ומבעד לעיניו העצומות חש את הלילה הגדול מסביב, את החשיכה העוינת הטעונה מוראים, את היחידות הרובצות בעמדות מופקרות לבדידות, את המזימות המתרקמות גם פה וגם שם ועדיין אין יודע מי יהיה קורבנן עם שחר. והיה לפתע נבעת מהיותו אחראי על משלט זה בתוך שטחו של האויב – ומיהו וּמַהוּ, בסופו של דבר!

טוב שאין איש רואה אותו בכך.

הוא לא ביקש להכריע את חולשת־דעתו, אדרבא: הניח לה לרַפות את כוחותיו בזכות האימוֹת שעבר, בזכות מעשים שביצע, בזכות עוז־הרוח שעמד בו. ורק חזר ושידל את עצמו: אני מוכרח לישון, אני מוכרח! והוא עצם את עיניו בחוזקה וביקש לכפות על עצמו את השינה. עלי לישון, עלי לישון. מחר מצפה לי בוקר מי יודע איזה בוקר ומן ההכרח שאהיה צלול ועֵר.

אך השינה רחקה ממנו. הפך גופו לצד זה ולצד זה להניס את מראות האימה מעיניו, אך הללו נתעקשו והראו עצמם בכל צד שפנה.

הלמות האתים נדַמָה ושלווה משונה שלא מכאן ירדה על המוצב. סנדליקו ואבא קותי יצאו לבקר את העמדות ואת מיקום המקלעים.

‘אז מה אתה אומר על שאוליק?’ לא יכול היה סנדליקו להירגע, ‘קצת הפתיע אותנו, מה?’

‘חשבתי שהוא מטורף’, התוודה קותי.

‘גם אני’.

‘ישבתי כל הזמן לידו ופתאום אני רואה כיצד אנו עוברים את המסעף ושאוליק אינו עוצר’.

‘ולא אמרת לו כלום?’

‘לא. רציתי להגיד לו, אך כבשתי את הגיוני מפני טירופו’.

‘המעשה הזה יכול היה להסתיים בשואה נוראה’.

‘אני יודע. אבל לו הייתי מתחיל להגיד לו, לא הייתי גומר. סוף דבר שהיינו מתנצחים ובטחונו היה מתערער. אין לך דבר גרוע ממפקד שבטחונו מעורער’.

‘זה נכון. אבל אני במקומך הייתי מנסה לעוצרו’.

‘אתה זה דבר אחר. אחר־כך, כאשר כבר היה מאוחר, שאל מה דעתי’.

‘ואמרת לו?’

‘כמובן שלא. מאותו טעם עצמו. אני פשוט התחמקתי. מילא, טוב שיצאנו בשלום’.

‘זה היה תכסיס מטורף ונועז’.

‘כן’.

‘אני אגיד לך. יכול להיות שהוא צודק. כנגד עדיפות כזאת של טנקים ותותחים אין לך ברירה, לפעמים, אלא לנקוט תכסיסים נועזים’.

‘נועזים? מטורפים!’

‘בנגב לא עושים כך? שם אין יוצאים ג’יפים כנגד משוריינים? בוא, מה עמדת פתאום?’

‘רגע. נדמה לי שאני שומע מכונית’.

נשתהו במקום שעמדו והקשיבו. עתה שמע גם סנדליקו הד רחוק מאוד של מנוע.

‘אתה חושב שהיא נוסעת אלינו?’

‘אינני יודע’.

‘אולי זו מכונית האספקה מהגדוד?’

‘יכול להיות’.

‘שמע, אני חושב שזו מכונית־האספקה. שלח שני אנשים אל הדרך. אתה יודע איפה הדרך?’

‘כן’.

‘תראה, כאן. שירדו במדרון הזה’.

‘טוב’.

קותי שלח שני חיילים ואחר־כך נשתופפו הוא וסנדליקו לחכות. סנדליקו נתרווח תחתיו, גבו על האדמה החשופה ופניו כנגד הכוכבים. אבא קותי קיפל רגליו תחתיו ונשתקע בדומייה כבדה שאי־אתה יודע מה משתמע בה. על־פי רעש המכונית שנתעצם, שיערו שהיא קריבה למדרון־ההר.

‘ואולי זה המג"ד?’ העלה סנדליקו סברה חדשה.

קותי החריש. סנדליקו בחן את סברם החמור של פניו השותקים והם נראו לו מבוגרים מאוד, צופים דברים שלא בזה ולא בכאן.

‘שמע, המלחמה הזאת כבר נמאסה עלי כהוגן’, אמר פתאום.

‘גם לי’, נזדרז סנדליקו להסכים עמו, ‘בוא נלך הביתה’.

‘אל תצחק. אתה זה דבר אחר. וגם שאוליק זה דבר אחר. אתם בכל־זאת מוצאים בה איזה טעם אישי. אני אגיד לך. אני… אני פשוט זקן’.

הוא דיבר באִטיות ומשך את המלים הברות־הברות.

‘אני מת לעשן’, התחטא פתאום, ‘אתה לא מעשן בכלל, מה?’

‘לא’.

‘בן־אדם מאושר’.

‘כך אומרים לי כל המעשנים. מדוע שלא תעשה כמוני, תפסיק לעשן ותתחיל להיות מאושר’.

‘קל להגיד’.

אבא קותי פשט לפניו את רגליו ונשען על זרועותיו.

‘לעולם לא הייתי מסוגל לעשות מעשה כמעשהו של שאוליק’, התוודה פתאום, ‘אני חושב שהחובה, ההכרה וכל השאר, הם בלבד אינם מספיקים’.

‘אתה צנוע מאוד, קשישי’.

‘לא, באמת. אולי זהו המבדיל ביני לבין הדור שלכם’.

‘חבוב, אולי תפסיק לייסר את עצמך?’

‘אינני מייסר את עצמי, אני פשוט מנסה לחשוב’.

אִוושה של צעדים נשמעה מאחוריהם, ומעבר למדרון עלו שלוש דמויות. משקרבו אליהם, הכירו באחת מהן את חיימ’קה הנהג.

‘שלום!’ קרא חיימ’קה בקול רם.

‘שמע, אתה מוכרח להעיר את הישנים? שלום. מה העניינים?’

‘איפה שאוליק?’

‘שאוליק ישן’.

‘היכן? צריך להעיר אותו. הבאנו אספקה ותחמושת. גם שמיכות’.

‘באת לבד?’

‘לא, השארתי את יוסי במכונית’.

‘באתם דרך העיר?’

‘לא, דרך הגשר’.

‘מה, הגשר כבר נכבש?’

‘אינני יודע, אני חושש שאני כבשתי אותו’.

חיימ’קה היה משולהב ומרוגש וטעון דברים.

‘באמת!’ הבטיח לשומעיו, כביכול הטילה שתיקתם פקפוק בהכרזתו, ‘נסענו לנו על הכביש…’

‘רגע’, נתערב סנדליקו, ‘אולי נשלח בינתיים לפרוק את המכונית?’

‘טוב. שלחו אנשים. יוסי כבר יודע מה שנועד לכם. אני צריך עוד לנסוע אל המשלט השני’.

‘קותי’, אמר סנדליקו.

קותי קם לשלוח כיתת־אנשים אל המכונית.

‘ובכן, נסענו לנו על הכביש ואיש לא עצר אותנו. במטה אמרו לנו שהעיר נכבשה והדרך אליה פנויה. אז שמע. לא ידענו משום גשר. פתאום ראינו מרחוק גשר ואיזה חיילים הסתובבו שם. היינו בטוחים שאלה משלנו והמשכנו לנסוע. וככה, בפול־ספיד, עלינו על הגשר. אך כאן קרה דבר לא נעים ביותר. כאשר היינו על הגשר, נוכחנו שאלה היו עיראקים. והעיראקים נוכחו, כנראה, לדעת שאנחנו יהודים. אבל אנחנו נסענו בביטחון כזה שיכול להיות כי הם חשבו אותנו גם־כן לעיראקים. הקיצור, מיד החלו לירות והגלגלים שלנו חטפו כמה כדורים. ואני בתוך המכונית, והמכונית עדיין נוסעת על הגשר. אז מה לעשות? מיד עצרתי את המכונית ושנינו, אני ויוסי, קפצנו והתחלנו לרוץ בחזרה, אל בין הגבעות. רצנו כל הזמן ורק דממה בלבד דלקה אחרינו, שום כדורים. אבל דממה כזאת, אני אומר לכם!’

‘מה זה שאין יורים?’, צעק יוסי, ‘אינני יודע’ השבתי. וכמי שמתחייב בנפשו, הפכתי את ראשי. ומה ראיתי, כסבורים אתם? ראיתי את הזקיפים שעל הגשר רצים ונעלמים אל מעבר מזה של הוואדי ובדרך מצטרפת אליהם סיעה של עיראקים וכולם רצים בהולים, כנמלטים על נפשם. נדהמים כאשר היינו, רבצנו תחתינו והבטנו משתאים אחר העיראקים הנמלטים. ‘מה זה?’ שאל יוסי. ‘אינני יודע’, אמרתי לו. ‘אני אגיד לך’, אמר לי יוסי, ‘יכול להיות שהם חושבים כי העלינו על הגשר מכונית עמוסה חומר נפץ!’ ‘זה מתקבל על הדעת’, אמרתי ומיד היינו שרויים במין מצב־רוח שכזה, כמו ההוא, מה־שמו, שנחת בטעות על איזה אי וכבש אותו לעצמו, ככה באקראי.

‘ואולי העיראקים התחבאו שם באיזה שהוא מקום?’ אמרתי, לשם זהירות. ‘אז מה אתה מציע, שנסתלק לנו?’ הִקְשָה יוסי. ‘לא’, אמרתי לו, ‘זה – לא. המשלטים ישארו בלי אספקה ועוד יגידו שבגללנו הפסידו את המלחמה – זה לא’. בקיצור, ככה שכבנו ולא ידענו מה לעשות, עד שלפתע קלטה אוזננו אוושת צעדים וחלוקי־אבנים מדרדרים. ‘באים!’ לחש יוסי. זחלנו קצת הלאה ומצאנו מחסה מאחורי סלע שהיה מוטל שמה בשדה. לידו צמח מין עץ עלוב שאיני יודע מה שמו, ושמה רבצנו.

‘אולי מוטב כי נטפס על העץ?’ הצעתי, ‘כמו שעושים האינדיאנים?’ ‘אל תתלוצץ’, גער בי יוסי, ‘כיבוש הגשר עוד יעלה בחיינו’.

הצעדים קרבו ודיבור עברי נשמע בין הבאים. הזדקפנו וראינו שורה עורפית נאה של צלליות עוברת לא־הרחק ממקום שרבצנו ופניה אל הגשר.

‘שמע, הם הולכים לכבוש את הגשר שלנו!’ לחש יוסי. ‘לא אכפת לי הגשר’, אמרתי, ‘הם ילסטמו את התחמושת שלנו!’ ואז הזדקף יוסי על ברכיו ושלח אחר שורת הצלליות קריאה אחת: ‘הֵה!’ מיד קמתי ופירשתי את כוונתו: ‘אם אתם מתכוונים לגשר, אז הגשר כבר נכבש’. האנשים שעברו על פנינו נשתופפו בכריעה ושנים־שלושה מהם פנו אלינו, רובים דרוכים צמודים למותניהם. כיוון שכך, קמנו על רגלינו ויצאנו לקראתם.

‘מי אתם ומה אתם עושים כאן?’ הרעים אחד מהם בקולו. ‘אנחנו כבשנו בשבילכם את הגשר’, אמר לו יוסי בנחת. ‘אל תתחכמו, מה העניינים?’ ראיתי שחיל־הרגלים איננו יודע חוכמות וסיפרתי להם את המעשה כולו. ‘והמכונית שלכם עדיין עומדת על הגשר?’ ‘כן’. ‘בואו אתנו’, פקדו עלינו. עלינו על הגשר. היחידה התפרסה לסרוק את הסביבה, ואנחנו, הנה אנו כאן!' נו, מה אתה אומר על מין סיפור שכזה?'

‘סיפור נחמד, אפילו אם רק חציו אמת’, הפטיר סנדליקו.

‘שמע!’ קרא חיימ’קה נעלב.

בינתיים חזרה כיתת־הסבלים עם הציוד והתחמושת, וחיימ’קה פנה לשוב אל המכונית.

‘אתם חושבים שאפשר לנסוע דרך העיר?’ פנה אל סנדליקו ואל קותי כאחד.

‘אני חושב שכן. אבל יש בזה סיכון ידוע’.

אנחנו מוכרחים להגיע למשלט השני לפני האור'.

‘אם כן, אין לכם ברירה אלא לנסוע דרך העיר’.

‘טוב, שלום’.

‘שיהיה בהצלחה’.

‘ועניין הגשר, זה אמת. זה משונה, אבל ככה בדיוק זה היה’.

אבא קותי הלך עם נושאי התחמושת והציוד, וסנדליקו הלך אל המטה, במקום ששאוליק ישן שם בין הסלעים. ‘נהגים’, הרהר, ‘הללו – לעולם דעתם זחוחה עליהם, בעִתות של מלחמה כמו בעתות של שלום. שלא כמונו, הולכי־רגל’. ועד שלא הגיע למקומו של המטה, כבר הספיק לפַתח במוחו תיאוריה שלימה: ‘משניתקת כף־הרגל מן הקרקע ונוצרת חציצה של כלום בין זו לזו – מיד נכנסת זחיחות בראש. כגון עַם זה של נהגים. אך כף־הרגל שנצמדת לרגבים ולאפרים – מיד גורמת זו לחומרה יתירה, ואפילו בדברים של מה־בכך. משום־כך, אפשר, רציניים הסיירים גם בזחיחות־דעתם וכבדי־ראש הם ליד מדורותיהם, בהגוּתם ובמעשי משובת צחוקם. אני זוכר פעם אחת כאשר הלכנו…’

כאן עמד להם לדברי הבאי מכלילים אלה כוחם והם העלו זכרונות ומראי־מקומות, נופים של יום ונופים של לילה ונופים בשעות שאינן לא יום ולא לילה, כגון בפעם ההיא כאשר העפלנו תשושים ויגעים אל ההר הגבוה, שוב הזכרונות. יותר מדי זכרונות בגיל שלי, בן כמה אני.

לא היו בו בזיכרון שהעלה, שום הרפתקאות ושום עלילות, אלא סתם הליכה מייגעת, אחת מיני רבות, כאשר הרגליים שרוטות והפנים מלוהטים וצרובים וכובע־הטמבל מוזח – אם על העיניים ומגלה את הקרקפת מאחור, ואם על הקרקפת ומגלה את השערות הנופלות לתוך העיניים. והנעליים הגבוהות והמחותלות בוטשות באבני־הדרך ומכות בעפר השרוף בשמש ומחריקות על חלוקי־אבנים ומטפסות ועולות. בזה אחר זה מטפסים ועולים. בדממה, בלא דיבור, עמוסים ילקוטים ומראות ושמש של יומיים. מכונסים כל אחד לעצמו, כבושים בקצב ההליכה הדמומה והמאומצת בשיפולי השקיעה, שקיעתה של חמה ושקיעתו של יום. כאשר היו למטה, בבקעה, נתנו כולם בשיר והיו מהלכים ברגל קלה ומזמרים. אך כאשר התחילו להעפיל אל ההר שאין קץ למדרונותיו, מדרון על־גבי מדרון ומדרון על־גבי מדרון, ומאחוריהם הליכה של יומיים – הפסיעו דמומים, כבושים וצנועים־להדהים בממלכה הגדולה הזאת של ארץ־ההרים המתנשאת אל השמים. היו מעפילים בנשימה נושפת וקולנית ומביטים בקנאה באלה הראשונים שהקדימו והגיעו אל אותו אילן במרומו של ההר וכבר ילקוטיהם מוטלים למראשותיהם והם שולחים מבט אל השמש הנאחזת בראשי־ההרים ובצללים העולים כנגדה מעבר מזה של המדרונים.

אנו בפעם ההיא, כאשר ירדנו לחפש את הדרך אל המכתש. גבעות שטיילנו בהן, עכשיו אנו נלחמים עליהן. בעיקרו של דבר אפשר לומר, שאנו חוזרים וכובשים עכשיו מה שכבר כבשנו פעם במִדרך־רגלינו.

דממה רבה, שאי־אתה נותן בה אימון, הילכה עתה על־פני המשלט שנכבש. סנדליקו בא ונשתופף אצל האלחוטאי וקותי בא מן העבר האחר וכיסה את שאוליק בשמיכה.

‘שלא יצטנן לנו’, אמר.

שאוליק זע מתחת לשמיכה ותחילה נדמה, כי הוא מתכרבל בה בהיסח־הדעת, אך מיד נזדקף וישב והשמיכה נשמטה ממנו. העביר כפו על שערותיו והקיף את חבריו בעיניים חמות, מצועפות קורי־שינה.

‘איזה לילה שקט’, הפטיר בקול ניחר.

‘ישנת טוב?’ התעניין סנדליקו.

‘שמעו, זה היה בריא מאוד’.

ידו החליקה על בטנו וכמאזין לקולות הבאים אליו מרחוק, הוסיף:

‘שמעו, אבל אני רעב!’

סנדליקו ואבא קותי ישבו כל אחד אצל עצמו והחרישו.

‘מה נשמע?’ שאל שאוליק שהלך והתנער מקורי־שנתו.

‘אין חדש. החברה התחפרו ועכשיו מחכים’, דיווח סנדליקו.

‘נו, די’, הסיר שאוליק את השמיכה מעליו וקם – ‘אתם שניכם לכו עכשיו לישון ואני הולך לעשות לי כּרה קטנה. מה זה, הביאו לנו שמיכות?’

‘כן. גם תחמושת’.

‘טוב. לכו לישון’.

התקפת־הנגד עלולה היתה לבוא בכל שנייה, אלא שבינתיים היתה שהות רבה להביט ולראות כיצד עולם הגבעות מתערטל ועולה מתוך החשיכה וחמוקי צלעות רכים וענוגים עומסים על עצמם אופק גדול וחיווריין. אבא קותי הזדקף וישב במקום שרבץ שאריתו של אותו לילה, בצדו של סנדליקו, אסף אליו את ברכיו והקיפן בזרועותיו והניח ביניהן סנטרו והיה מסתכל בדממה בדברים הגדולים המתרחשים בין חושך לאור, וסנדליקו עדיין מוטל היה מכורבל בשמיכתו.

מדרוני הגבעות וההרים הפונים אל מבוא השמש עדיין שרויים היו באפלה הרכה של אחרית הלילה. ואילו אחיהם מזה, הפונים אל צאת־השמש, כבר קלטו אור ראשון שלה ואפשר היה לראות כיצד הטֶרָסות משתפלות עליהם בהדרגה, רחבות ותחומות על־ידי משוכות וגדרי־אבנים נמוכות. הארץ התגלפה ועלתה, חמוקי הגבעות המצועפות יצאו מצנעתם להחשֵׂף באור היום הגלוי, וכבר נראה גם הכביש המטולל העובר ביניהם בשובה ובנחת ובדממה גדולה.

ומעבר מזה, בבקעה המשתרעת לרגלי המשלט, רבצה העיר על בתיה ובוסתניה ורחובותיה וסמטאותיה, ודממה רבה וכבושה עלתה ממנה – אותה דממה שכמעט קט עשוי היה להחליפה בדממת שחר רגילה של ימי שלום, העוטה ערים וכפרים לפני יקיצתם לתוך אורו של יום ולתוך עיסוקיו של יום – לולא ידע שהעיר פונתה מתושביה ולא נותרה בה נפש חיה. אותה דממה נתפרשה מיד כהווייתה, היותה שוטמת, רעה, מאיימת – דממת קברים ללא מתים. ריחות־מגורים חמים עלו מבתיה ומסמטאותיה כהבל חמים העולה ממצעיו של אותו אדם אשר הבריחוהו באישון־לילה ממיטתו.

הנה היא שרועה וגלויה לפניו, העיר החשובה, עיר־הגנים המופלאה, שאדמותיה פוריות ובקעתה ברוכה, שהיא צומת של מסחר וצומת של תככים, המושכת ייחוסה מדורות רבים, משתרעת לה כה וכה בתוך הבקעה, מטפסת קצת פה וקצת שם על מדרונות קלים של גבעות נמוכות ודרכים מדושדשות של כורכר חוצות בין הבתים. בית אחד התנשא על כולם, ודאי בית־העירייה הוא. מסגדים אחדים הזדקרו ועלו מתוך סבך הגגות, כמו זקיפים תמירים שמגביהים לתמוך בשמים לבל ימחצו את העיר. אותה שעה נראו כזקיפים שהכזיבו. נמוכים מהם היו הדקלים, אף הם תמירים וזקופים ופורשׂים כפותיהם בין עיר לבין שמים כמין קרעים של חופה עתיקת־יומין. הכפות שלהם תלויות היו ברפיון, כמוחלות ואין מחילתן מתקבלת, כהסברת־פנים שאין שמחים לקראתה. בגעת בהן הרוח נעות היו קצת לכאן ולכאן, כביכול ממרות הן איזה גזָר ומנסות לחדש ימי־זוהר קדומים – אך מיד שבות ומשלימות עם גורלן ותולות ועומדות כפויות וכנועות כמקודם, ופניהן כבושים לאדמה.

עירו של האויב מוטלת היתה דמומה וכבושה בבקעה אשר למטה. והעיר, נדמה – כבושה ולא נכנעת, כבושה ולא נכבשת, כבושה ולא ניתנת. אף־על־פי שתושביה צררו צרורם בחיפזון ונמלטו באישון־לילה אל עבר הגבעות, אף־על־פי שריקה היא מאדם.

ואולי דווקא משום־כך.

ככה הם בורחים תמיד מכפריהם ומעריהם ומשאירים אחריהם את אדמותיהם, נחלת אבותיהם. ועכשיו הם מצטופפים במקומות שהמלחמה לא הגיעה עדיהם ונעשים פליטים, המונים רבים של עקורים ופליטים.

פליטים, חזר והגה. אמר פליטים וחשב יהודים. ואף־על־פי שדימוי זה עשוי היה לקרבו אליהם להבינם ולעורר בלבו המיה אל ההולכים וגוֹלים מנחלת אבותם, לא נתעוררה בלבו אלא פליאה למלחמה זו שנותנת ארץ־נחלה לאלה ועוקרת את האחרים שעבדוה ומשכו חיותם ממנה, הם ואבות־אבותיהם. לא אנו שפתחנו במלחמה זו – עלה בו הרהור כמנוד־כתף וסתם את הגולל על הרהורים רבים אחרים.

בכיכר הקטנה שנתרווחה בין גדרות ובתים הבחין אותה שעה בדמויות אדם שמטילים צעדים ומפסיעים כמו מרחפים בזה אחר זה באטיות יתירה ורוביהם צמודים למותניהם. הכידונים לא הבהיקו בשמש, לפי שלא היתה כל שמש. משמע, כבר באו הללו לסרוק את הכפר.

ממקום שהללו הלכו, נשמעו פעם בפעם יריות קצרות ונתלוו להן פיצוצי רימונים. הסורקים נתעלמו בתוך הסמטאות ואחרים באו בעקבותיהם והללו כבר צעדו בחברותא מפוזרת, רוביהם תלויים להם על שכמם וצעדם מאושש. לפי תנועת ידיהם ניכר היה שצעקו, אך קול צעקתם לא נשמע מחמת המרחק. אבא קותי עקב אחריהם ממרומו של המשלט וראה אותם נבלעים בפתחים שנפרצו זה עתה במכות קת־הרובה ושבים תיכף ומתגלים וזרועותיהם חובקות חפצים ודברים שלא היה אפשר לזהותם. כבר החלה הביזה, הגה, בוזזים את העיר הנטושה.

האור בינתיים עלה ופשט וכבש כל שהיה לילה. השמש עצמה לא נראתה והאור היה תלוי ועומד חיווריין ולא נוגֵהַ, כמו מטליות של ערפל. כביכול עקדו העננים את השמש ולא הניחו לה, לאור־אונים זה, לפרוץ ולגהור, כדרכו, על שמים וארץ.

לאט־לאט נתאחו המטליות למקשה אחת דהויה וחיוורת, ודוק־של־כלום היה מרצד על־פני הגבעות ועל העיר. הדקלים ושאר העצים עמדו קפואים ללא ניע ומיד להלן החל משב של כבשן מלהט בחשאי וחומק על הפנים ועובר לו הלאה ללחוך את הדברים סמוך לאדמה, מנסה כביכול את כוחו בטרם יגביר חילים. אותה שעה כבר היה ברור שבוקרו של יום זה נקטם בעבים ובערפילים, כדרכם של ימי־שרב.

מכל־מקום, נשתפרה מעט הראות ונתבהרו העצים כפי שהם עומדים להם נטועים באדמה. והיה נדמה, משום־מה, ומתוך קישורי דברים שונים, שאין הם עומדים כך אלא משום שאינם יכולים לעקור וללכת אחר נוטעיהם. שאפילו עצים אלה, דקלים ושזיפים ומִשְמשים ושאר עצים נותני פרי ועצים של נוי, נתנו בו, באבא קותי, עין רעה, נבוכה ומאשימה, כמו שבויים שניטלה חירותם אך לא ניטלה גאוותם.

לעולם לא יהיו המטעים האלה שלנו, נתהרהר. אלה שיבואו להתיישב כאן אחרי המלחמה, מן הדין שיעקרו את כל העצים ויטעו חדשים תחתיהם. שיתחילו את הכול מבראשית, במו־ידיהם. כי אין תקומה לדברים שאינך מקימם במו־ידיך. אדמה, אולי, אפשר לכבוש, אך לא את אשר הקימו קודמיך על־פני האדמה.

כאלה הרהורים של שלום והרהורים של עתיד היה קותי מהרהר לו באותו בוקר ראשון על המשלט שנכבש בלילה שלפניו בעורמה ובהעזת־טירוף, אל מול עיר־הגנים הגדולה שדממה שם בתוך הבקעה הברוכה.

אותה שעה זע סנדליקו מתחת לשמיכתו. הוא שכב קצת הלאה מאצלו, נעליו על רגליו וחולצתו על גופו. ככה שכב לו על קרקע־הטרשים, אדמה תחתיו ואבנים תחתיו וצקלונו למראשותיו והרוח החמה היתה משחקת קלות בשולי השמיכה. כמותו רבצו שאר החיילים, אלה בעמדותיהם ואלה במקומות אחרים שנמצאו להם בסתרי הסלעים.

סנדליקו נתנשל מהשמיכה והזדקף וישב אצל אבא קותי ועכשיו היו שניהם יושבים ככה על הארץ ורגליהם פשוטות לפניהם.

‘היכן שאוליק?’ שאל.

‘הלך לצפות’.

‘נדמה לי שחמסין, לא?’ אמר סנדליקו ורחרח את האוויר סביבו. שערותיו היו פרועות וסימני השתי־וערב של אריג־השמיכה הגס היו בפניו ובזרועותיו. כל־כך חמים ותם היה בהתנערו משנתו, כל־כך מצועף קורי־שינה, כל־כך ילד וחסר־אונים ותמה, עד כי לא חסר היה אלא שישמיע אחת מאותן קריאות מנומנמות של ילדות, כגון ‘מה השעה, אמא’, או ‘איזה יום היום?’ ‘אמא, את יודעת, חלמתי ש…’

‘אני חושב שכן’.

‘מה מצב המים אצל האנשים?’ שאל.

‘ככה, לא כל־כך’.

‘שמע, צריכה להיות כאן איזה באר בסביבה’.

‘מנין לך, אתה מכיר את המקום הזה?’

הסיט עיניו והסתכל בעיר ובשביל־העפר שבין בתיה ובכבישים המעטים שבה ונדמה לו כי בדיוק כך חזה את העיר בדמיונו, שרויה באור החיוור והשרבי הזה, נטול־השמש.

‘נקלענו בה פעם אחת. זה היה כבר לעת־ערב’.

‘אתה מתכוון לעיר הזאת?’

‘כן. זה היה לפני הרבה שנים. גם אז היה אור אבִיך ואֵדִי שכזה שפוך על העיר. אנחנו נקלענו בה לעת דמדומים, מפני שנשתהינו ליד באר אחת. אני חושב שהיא צריכה להימצא כאן בסביבה’.

‘ועברתם את העיר?’

‘לא היתה לנו ברירה. נחפזנו ועברנו בה במהירות, והדמדומים התגברו והערבים עמדו וישבו מזה ומזה של הרחוב, בצד הבתים, והסתכלו בנו, תמהים כמונו ונרעשים כמונו. אני זוכר, אבק רב עמד בחללה של העיר. באנו מצד הכרמים ונכנסנו ישר דרך רחוב אחד אל מרכז העיר. הלכנו צפופים ונחפזים ושותקים, גוף זר בתוך־תוכה של עיר ערבית. החשיכה עלתה מנגד ואנו ביקשנו לעבור ולצאת את העיר לפני שיירד הלילה. דמדומים כבדים, מאובקים, שרביים, עמדו בסמטאות. היום פנה לצאת, השרב וערפיליו נשתיירו. הערבים יצאו אל פתח בתיהם והסתכלו בנו מבעד לעיניים מצומצמות, אברקיים לרגליהם ושפמי־ביעותים יורדים וסוגרים על פיהם. זקנים שבהם הסתכלו בנו משתאים. הצעירים, שחורי מבט ושפם, שלחו רגל לפנים והסתכלו בנו בעיניים מצומצמות ורעות. הדרדקים גחנו ויידו אחרינו אבנים. המבוגרים לא מיחו בידם. פעמים הבחנתי בחיוך של זדון, זומם, נבלע בקצה של שפם. שוטים שבהם, הנוהים אחר לבם, צייצו בקול רם וקראו קריאות של שקיקה והתפעלות וקנאה לעבר הבנות שהלכו בתוכנו’.

‘ויצאתם בשלום?’

‘כן, אך בדומה לכך אירע לנו גם בערים ובכפרים אחרים. פעמים חצינו אותם ביום, ופעמים בלילה. היו גם ערבים שבירכונו לשלום והסבירו לנו פנים. הן מהם קיבלנו את מלאכת התקנת הקפה ושתייתו, שנעשתה אצלנו כמעט פולחן. כה וכה גם סיגלנו לעצמנו גינונים שלהם וביטויים שלהם, שלא מצאנו כמוהם לדיוק בעברית. אפשר מאוד שבהיסח־הדעת ביקשנו בגינונים אלה לעקוף אותה מחיצה של איבה, בין גלויה ובין סמויה. רק אחר־כך נתתי דעתי על כך. בכלל, אנחנו נמשכנו אליהם, זו אמת לאמתה. ויודע אתה למה? שמע. באנו אל הכפרים והערים שלהם השופעים ידיעות ותרבות, אך כמו עניים בפתח עמדנו במבואות חייהם. זהו. הלכנו וחזרנו והלכנו ונמשכנו מן הכבישים החדשים והיפים שלנו אל דרכי־העפר המאובקות והמדושדשות שלהם. אינני יודע אם שלנו יסכימו להודות בכך, אבל היה להם משהו שחסר לנו, ואנו נָהִינו אחריהם וקצת אפילו קינאנו בהם’.

כאן נשתתק פתאום ובהה לפניו, כמפקפק אם הבין קותי מהו שביקש לומר לו. ואפשר גם שהיה מרחיב דיבור בעניין זה שהתחיל בו ואשר העסיקו, כנראה, מאוד, לולא מקום זה ושעה זו.

‘נו, זהו’, קרא ונתחייך, ‘גמרתי את הרצאת הבוקר שלי ועכשיו צריך לקום’.

‘די מעניין’, אמר קותי ולא מש ממקומו.

‘תודה. עכשיו בוא נקום. תראה, כולם כבר קמו. הנה גם שאוליק בא’.

‘אתם, באמת’, הפטיר אבא קותי, בינו לבינו.

‘מה?’

‘הרביתם לטייל בארץ’.

‘שמע, אני אגיד לך… מי זה רץ שמה?’

‘מי?’ הפטיר אבא קותי בנחת והסב את ראשו ושניהם ראו את שאוליק רץ שפוף אליהם ועד שלא הגיע, נתייבב מעליהם פגז של תותח ונפל על מדרונו האחורי של המשלט, כביכול לא ציפה האויב אלא לשעה זו שיקומו סנדליקו ואבא קותי על רגליהם. מיד אחריו נורה פגז שני.

‘הם מטווחים על המשלט!’ צעק שאוליק וסוף קריאתו נבלעה ברעש ההתפוצצות. עד שלא נדם קול ההתפוצצות, כבר נתכו על המוצב פגזים אחרים ורבים שהחלו חורשים את אדמת המשלט בשיטתיות, חלקה אחר חלקה. החיילים הטמינו ראשם וגופם במקום שנמצא להם וכבר ראה שאוליק וראו האחרים את החובש גוחן על הפצועים הראשונים. בבת־אחת היה המשלט לאימת־בלהות אשר לא ידעו כמותה, שוצפת ומהממת, מקימה משפכי־עפר ומתזת רסיסי אבן מן הסלעים. ובתוך כל אלה נשמעה קריאתו החדה והטרופה של סנדליקו: ‘קותי!’


 

פרק אחד־עשר

שעה שעיקרה של הפלוגה נלחמה בעיבורה של עיר־הגנים, הגיע ליפא אל הכפר, שממנו יצאו המחלקות אל משימתן לפני למעלה משתי יממות. מכונית ממכוניות הגדוד, שאספה אותו בדרך, עצרה ליד מסעף־הדרכים, והנהג הורה לעבר הבקתות שנתגבבו על מדרונו של ההר ואמר:

‘זהו, כאן. נדמה לי שהפלוגה ממוקמת בחלק הצפוני של הכפר’.

‘טוב. אני כבר אמצא אותם. תודה’.

המכונית המשיכה בדרכה וליפא שם פעמיו אל מעלה־הדרך. מדיו, חולצתו ומכנסיו היו נאים ומגוהצים, פניו מגולחים ושערותיו סרוקות. מטפחת־אף מקופלת מונחת היתה בקפידה על הצווארון המעומלן של החולצה, לבל יזדהם מזיעתו. תרמילו היה שמוט ברישול על כתפיו, ורק רצועה אחת בלבד אחוזה היתה בזרוע־ימינו. שמאלו היתה חבושה בקפידה באגד חום ונקי. הוא משך ועלה בדרך־העפר בהליכה קצובה, כאילו פיקד על עצמו.

בתי־הכפר היו גוועים כנגדו בדממה ובהכנעה בעילפון הלוהט והיגע של השרב הכבד. החום הגביר את צחנת הגללים שעלתה מתוך החצרות. כבר בא אל בין הסמטאות ויצא אל הדרך הראשית, ועדיין לא נתקל בנפש חיה. אך משהגיע אל הכיכר הקטנה, ראה לפניו ג’יפ חונה כנגד פתח של בית ושיער כי שם המטה.

בחדר־המטה מצויים היו אותה שעה הפקיד הפלוגתי, שמשום־מה התרגלו לקרוא לו הלבלר, ועוד שני חיילים, אחד חולה שהחלים בינתיים ושני שנתאחר מחופשתו. הלבלר ישב משועמם מאחורי השולחן הגדול, העמוס ניירות ותיקים, ותחתונים בלבד לגופו הכחוש. השניים האחרים, אף הם ערומים למחצה ויחפים, נתפרקדו להנאתם זה על רצפת־החומר וזה על המיטה שעמדה מן הצד. שרויים היו בבטלה משועממת ובאפס־מעשה ונראו כסיעה של בני־הפקר.

משהכיר הלבלר מיהו שעובר את המפתן ונכנס לחדר, אסף את עצמו וקרא בכלשהו מבוכה:

‘אה, ליפא’.

עיניו של ליפא היו נוחות וסִברו מרוצה. הוא הקיף את השלושה במבטו והבין שהם שרויים לעצמם, בלא פלוגה ובלא מפקדים.

‘היכן שאוליק? והיכן כולם?’

‘שאוליק ושתי מחלקות נלחמים בעיר־הגנים. מחלקתו של יורם טרוי יושבת כאן, על המשלטים’.

שני החיילים האחרים שתקו והלבלר בלבד היה משיב. ליפא השיל את תרמילו מגבו והושיב את עצמו על ספסל ליד השולחן. הלבלר יצא בינתיים מאחורי השולחן ועמד אצלו, מקרטע ברגליו באי־נוחות.

‘תסלח שאנחנו ככה… אבל, פשוט, חם’.

‘אין דבר, אין דבר’, הרגיעו ליפא והתיר את כפתורי־חולצתו.

‘מה שלום היד שלך, ליפא?’

‘ככה’.

‘אני רואה שהיא עדיין חבושה’.

‘כן, קצת. נו, מה נשמע?’

מן הפתח נראו שמים כבדים, מדומדמים, אביכים ונטולי־שמש.

‘אני בכל־זאת אלבש משהו’, הפטיר הלבלר וכבר קפץ ונעלם אל החדר הסמוך. ליפא קם, הטיל פסיעה לכאן ופסיעה לכאן, ניגש לפתח. פרש ידיו אל המזוזות והיה מביט אל הארץ הזאת המתפלשת וגוועת בשרב, גוועת ואינה כלה. מן הבתים הסמוכים עלתה צחנה עבשה של גללים. מעבר לבתים ניבטו שדות נמקים בשרב; מעבר להם, הרחק הרחק באופק, התנשאו רוכסי הרים. שם, מעבר להרים, נלחמת הפלוגה שלו.

קשה לומר עכשיו ‘שלו’, שימים רבים נעדר ממנה. תחילה שכב בבית־החולים ואחר־כך החלים בבית הוריו אשר במושבה. היה מסתובב לו בחוצותיה, ידו חבושה וכולם נוהגים בו גם חיבה, גם כבוד. למן היום ההוא, כשידו נחבלה, כמו נכרתה ברית גלויה בינו לבין המלחמה. ואילו הזמן שריפא את ידו, הטיל רווח בינו לבין המלחמה. קצתו נמשך אל המעשים של המלחמה שהיה מורגל בהם, וקצתו, שלא מדעת ובאקראי, ביקש להישמט מאותם מעשים ומכל אותו מתח שהוא קרבות והוא שרב והוא סכנות. וידו הפצועה, אפילו מחלימה והולכת, כמין תעודת־הכשר היא לו המשמשת חיפוי נאה לכל אותן רתיעות. אפשר מידו הפצועה הוא מושך כל אותה נוחות לעצמו וכל אותו פיוס לאחרים.

בינתיים הלכו שני החיילים אחר הלבלר ועוד זה מושך על רגליו את מכנסיו, שאלוהו מי זה שבא.

‘מה, אינכם יודעים? זה הממפ"א’.

‘חשבתי ששאוליק הוא הממפ"א שלנו’.

‘הא לא. שאוליק הוא רק סגנו’.

‘ככה, לא ידעתי. ומה קרה ליד שלו?’

‘כנראה שבר אותה’, השיב הלבלר וקולו נתעטף תעלומה. הוא משך בכתפיו ועיניו נתגלגלו בחוריהן ושיוו לפניו הבעה של תם שאינו יודע דבר, אך סובר הרבה.

‘שמעו, צריך להכין קפה’, אמר.

‘טוב, אני אכין’, התנדב החולה שקם מחוליו.

ליפא שמע אותם חוזרים לחדר, והלבלר קרא:

‘עוד מעט נשתה קפה, ליפא’.

‘מים קרים אין לכם?’ השיב ליפא ועיניו הוסיפו להביט לפניו אל הארץ המעולפת בשרב.

‘תיכף, מדוע לא. יש לנו “ויטמן” משלנו’.

עתה הסב פניו – ידיו עדיין על מזוזות־הפתח – וראה את הלבלר תוחב זרועו לתוך כד של חלב שעמד בפינה עטוף שקים לחים ומעלה מתוכו ספל עם מים.

‘הנה’, נחפז להגיש את הספל לליפא.

‘תודה’, לקח ליפא את הספל מידו והשהה אותו בכפו.

‘מים טובים?’

‘שתה ותראה’.

ליפא הריק את הספל אל קרבו ועיווה את פניו לאות שהמים הפיקו את רצונו.

‘עוד?’

‘לא, תודה’.

‘תיכף נשתה קפה’.

ליפא ישב ליד השולחן. רגליו פשוקות ומרפקיו על ברכיו. הוא נתאווה לשמוע דברים על פלוגתו, אך לא נאה להיוודע עליה באמצעות טוראי. יבוא שאוליק ויספר לו. הלבלר וזה שנתאחר מחופשתו החרישו כל אחד במקומו.

‘אתה, והשני, אתם חדשים בפלוגה, מה?’ נתרצה לשאול.

‘לא כל־כך’, נתחייך זה שנתאחר מחופשתו.

‘הם באו לאחר שנפצעת’, הסביר הלבלר.

‘באו הרבה חדשים?’

‘אה, כן. עכשיו אנחנו כמעט בתקן מלא’.

‘באמת? יפה’.

בינתיים הובא הקפה וכולם קרבו אל השולחן. ליפא נתיישב על הספסל ברכיבה, רגל אחת לכאן ושנייה אל כיוון הדלת. פשט ידו וחפן ספלונו וככה היה יושב, ספק שרוי ביניהם, ספק נשמט מהם אל הפתח. לא כל־כך ניחא היה לו לשתות בחברותא עם חיילים אלה, בשעה זו, כשפלוגתו נלחמת בהרים.

הקיפם במבטיו וראה בהם נמושות של מלחמה. משתרכים עם הפלוגה בכל מסעותיה ונדודיה וקרבותיה, אך לעולם נשארים הם בבסיס. תמיד נמצא ביניהם אחד שמאחר מחופשתו, ואם הגיע בעִתו, הוא חולה, ואם אינו חולה – דבר אחר מונע ממנו לצאת עם היוצאים. אפילו הלבלר. הרגשה לא טובה, להישאר תמיד בבסיס, שעה שכל האחרים יוצאים. כל מבט שמשתלח אליהם, ממילא מהול קצת ברחמים וקצת בזלזול חבוי. אנשים השרויים בשולי המלחמה. הללו, כל דבר, לרבות כבודם, מחול להם מראש.

היו שותים איש את ספלונו ולשעה עמדה ביניהם דממה שסועה שאינה מתאחה לשום הבנה ולשום רֵעוּת. היו יושבים כל אחד במקומו ותחושות של בושה חבויה שלא הודו בהן הטילו בהם פירוד והקניטו אותם זה על זה. והיתה אי־נוחות רבה, אשר לשווא ניסו לחפות עליה בגינוני רעות של שותי קפה. ליפא שלה סיגריותיו מכיסו והיה מעשן את שלו והאחרים היו מעשנים את שלהם. כשם ששתו ביחידות, כן עשנו ביחידות, כל אחד לעצמו. אפילו פקעות־העשן היו מסתלסלות ביחידות ואינן מתאגדות, שלא כדרכם של סלילי עשן המתעלים מעל לאנשים המעשנים בצוותא. וכשם שהיו מעשנים, כן גם החרישו איש לעצמו, כביכול נואשו מן הדיבורים ומכוחם לאגדם לצוותא.

ואז שמעו אותם באים מצד המדרון.

תחילה קלטו קולות של דיבור ואחר־כך אוושת צעדים המחריקים על חלוקי־אבנים. מיד חשו לפתח ומשם ראו אותם מושכים ברגליהם ועולים בדממה ובאים אל בין הבקתות של הכפר. חולצותיהם לחות ודבוקות לעורם, רוביהם בימינם וקובעי־הפלדה בשמאלם. אחד נשא על כתפו מקלע וניכר שהפלדה חותכת בבשרו ושניים שהלכו לידו נשאו ארגזי־פעולה. אלו שעלו אחריהם, אגדים מזוהמים באדום ובעפר היו קשורים על הפנים ועל הזרועות. הם הוסיפו ובאו אל בין הבקתות במפוזר, אחדים־אחדים וסיעות־סיעות. היו מושכים ועולים – מוכים, אבלים, דוממים ומבטיהם ליחכו את פסיעותיהם לפניהם, כביכול אין הם מפללים אלא שיעמוד להם כוחם להטיל פסיעה אחת נוספת, פסיעה אחת קטנה בדרך הקשה הזאת, המתמשכת ללא קץ למן המדרון הנורא ההוא ועד לבקתות של זה הכפר.

וליפא עומד מחוץ לפתח ורואה.

והללו הוסיפו ועלו מן המדרון, חצו את הכיכר החשופה, שנאנקה תחת עריית צהריים כבדים ואכזריים ונבלעו בין הסמטאות. ואפילו לא היו מרובים כל־כך, נראו פתאום רבים מאוד. ואפילו הלכו סיעות־סיעות, נראו כעולים ביחידות נוראה. בלא אומר, שותקים מאוד, בדממה גדולה ונוראה שהחלה מפיצה מאליה ניחושי בשורות לא טובות.

ואחר־כך ראו את שאוליק חוצה ביחידות את הכיכר הקטנה והוא יגע וצעדו כבד ועיניו מלחכות את פסיעותיו. הוא משך רגליו, כמו מעד על מכשולים סמויים, ואף־על־פי־כן הוסיף והתקרב, כמוסר את עצמו, כמות שהוא, בכנות גדולה, לדין.

מיד נחפז ליפא ויצא לקראתו והקיפו במאור־פנים והושיט אליו בבת־אחת את שתי ידיו – ימינו ללחוץ בה את כפו של שאוליק, ושמאלו הניח על כתפו והיה אוחז בה ואוחז בה ואינו מרפה, הבוהן לפנים ושאר האצבעות על העורף. אז נשא שאוליק את עיניו מן הארץ וחיוך רפה, כבא ממרחקים רבים ונוראים, נתאנס על פניו ונאסף מיד.

‘חזרת, ליפא?’ הפטיר חרש.

‘כן’, הבליע ליפא ושב מיד לדבר בעניינו, ‘עיניך אדומות מאוד’, אמר.

‘כן, אני קצת עייף’, הסביר שאוליק.

‘מניין אתם באים? מעיר־גנים?’

‘כן’.

ככה עמד לפני ליפא, עיניו האדומות מלחכות את חודי־נעליו והוא גלוי־לב ומתייסר. ליפא החריש וציפה להסברי דברים. אך שאוליק חש לו מפלט במה שפתח ליפא:

‘ארבעים־ושמונה שעות לא עצמנו עין’, אמר.

‘לך לישון’, אמר ליפא ברוֹך ובחסד, ‘תספר אחר־כך’.

ועדיין הוסיפו ונשתהו. בשנית הטיל ליפא את כפו על כתפו של שאוליק והיה מגפפה בלא אומר, דרך־רעות ודרך־עידוד.

‘לא צריך להיות שפוף כל כך’, לאט מקרוב.

‘אני יודע’, חתך לו שאוליק קצרות ושמט כתפו מכפו של ליפא, כמבקש להתנער מהנימה הפטרונית האבהית המרגיזה שנשמעה בקולו.

‘נו, לך לישון, תספר אחר־כך’, חזר ואמר ליפא.

שאוליק גרר את עצמו אל חדרו ושם השיל מעליו את חגורו ואקדחו, השליך את בגדיו על הארץ, חלץ את נעליו והטיל עצמו, כמות־שהוא, בתחתוניו, על המיטה. משך על ראשו את הכילה, הפך פניו לכותל ועצם את עיניו, אך שם, בינו לבין הכותל, עלו וצפו ונגולו לפניו שוב־ושוב, כל אותם מראות של הנסיגה הנוראה ושל הקרבות שקדמו לה. שמורות־עיניו העייפות והצרובות כאבו לו והחישוקים של עופרת הדקו עד־זעקה את קדמת גולגולתו.

תחילה הניח למראות־הזוועה שיצופו לפניו; בסתר־לבו קיווה שעד־מהרה תכריעו עייפותו. מבקש היה ששעות אחדות של שינה תעמודנה בינו לבין כל שהוא עתיד להרהר וכל שהוא עתיד להסיק מהרהוריו. אך המראות והקולות לא הרפו ממנו והניסו את השינה. עצם את עיניו בחוזקה, עד כאב ועד עווית, לבל יראה ולבל ישמע. הרף־עין אחד ניטשטשו המראות כמו חלקת־מים שאבן מטשטשת את סברם, אך מיד שבו בעיוותים ובפחדים ובאימות. מאחר שכך, פקח את עיניו לרווחה והיה מביט לפניו אל הכותל הסמוך.

בינו לבין הכותל חזרה המלחמה וקמה מחדש. בשנית שב העילפון הכבד של השרב ונסך עופרת בגפיים. דמויות נתלשות ורצות שפופות ופגזים נופלים וחורשים את המשלט וכדורים ניתכים מן הגבעה שמנגד אל בין הסלעים ואל בין האנשים. נושאי האלונקה נחפזו אל מדרונו האחורי של ההר, וסנדליקו קרא: ‘קותי!’ (לפני שהצעקה נתמלטה מפיו עבר בו, כמו תמיד למראה חבר שנפגע בקרבתו – פרץ אדיר של שמחה מכוערת שחלף בו כברק, שאגת הגוף של ‘אני חי! אני חי!’ רק אחריו נתפנה לתודעה הכואבת והמהממת של חבר בנפילתו, שאף בה ראה את נפילת עצמו בכוח. וכאשר קרא ‘קותי!’ כבר שימשו בה, בקריאה זו, ערבוביה של כאב על חבר שנפל ובה־בעת תחושת־אשמה על פרץ־השמחה, שבו פגעה הרעה ולא בי, הוא ולא אני. כביכול מחפה פגיעתו של האחד על הישארותו בחיים של השני).

‘קותי מה?’ שאל שאוליק בצעקה, כאילו לא ידע. ‘קותי’, חזר והפטיר סנדליקו, הפעם בלאט, וידיו תלויות לו רפויות ועיניו בוהות אחר נושאי האלונקה.

ואז השתררה פתאום דממה מוזרה ונוראה. ושאוליק אמר:

‘שמע, נדמה לי שההפגזה פסקה’.

וכאשר אמר ככה, עבר פגז ביבבה מעל ראשיהם. לא הוצרכו להשתופף, ששכובים היו על הארץ. אף־על־פי־כן נתכווצו מעט, כאילו ביקשו להעלים את עצמם בתוך האדמה.

‘אתה רואה!’ חגג סנדליקו מין ניצחון תמוה. אף־על־פי־כן נפסקה ההפגזה, וסנדליקו, שהתאושש בינתיים, אמר:

‘עכשיו הם נערכים להסתערות’.

‘גש לגזרה בי"ת’, אמר שאוליק, ‘אני אשאר כאן’.

סנדליקו התרומם וחמק בשפיפה ושאוליק נשאר לבדו ומבטיו הקיפו בחשאי את משלטו אשר על ההר הרם, בשטחו של האויב, כמעט ללא קשר עם העורף. דרוך היה לשמוע את מתחי ההסתערות ופתאום תקפוהו געגועים עזים אל אבא – דווקא אליו, לא אל אמא ולא אל מיכל. הוא ביקש להימלט אי־לאן ולמצוא את אבא ולהגיש לו מלמטה את כף־ידו הקטנה אל תוך כפו הגדולה וללכת אל כל אשר יוליכהו ולהיות אחד שמוליכים אותו, שליו מאוד ובטוח מאוד, כל עוד כפו נתונה בכפו של אבא.

הגעגועים העזים שתקפוהו בעיצומו של הקרב, בין ההפגזה לבין ההסתערות, עשויים היו להוליד בו תפילות לאֵל עליון, לו נטעו בלבו אל כזה. אך שום אֵל לא היה לו בחייו, ואותם געגועים הולידו בו תחושה חריפה של לבדיות נוראה, שכמוה לא ידע מעודו; של היותנו עצמנו ובשרנו בתוך הקרב הזה. ואין לנו אלא אנו עצמנו וכל אשר בקרבנו ומה שעשתה מאתנו האמונה שאנו מאמינים.

ההסתערות הראשונה נהדפה. מאחר שהתעודדו מעט, ניטלה מהם אימתם של הפצועים והמתים ששכבו על המדרון האחורי. שוב לא ראו בהם גורל גזור על כולם. המשלט בידינו ואנו נשארנו בחיים. ושוב: המשלט בידינו ואנו נשארנו בחיים. וכבר נתרווח הלב ופינה מקום לקורטוב של ביטחון.

במשך השעות המעטות שהונח להם התקיפם אויב אחר, שאינו מטיל פחד, אך מתיש את הכוחות; השרב הכבד שנתעצם והצימאון. רוב המימיות נתרוקנו חיש־מהר ושמש עזה היתה מכה על ראשיהם. שמש ארורה שכזאת, המצמיחה לחם ומשמידה בני־אדם. שמש שאוהבת את השלום ושונאת את המלחמה.

‘צריכה כאן להיות באר בסביבה’, אמר סנדליקו.

‘אתה חושב שכדאי לשלוח מישהו לחפש אותה?’

‘אפשר לנסות’, אמר סנדליקו, אבל תקווה יתירה לא נשמעה בקולו.

‘טוב’, הסכים שאוליק, ‘שלח שניים, אבל תן להם תדריך’.

לאחר שהגל הראשון נהדף, תכפו אחריו שני ושלישי, ועד־מהרה התפתחו קרבות־יום מחרידים. פעמיים אבד המשלט ופעמיים נערכו וכבשוהו חזרה. מישהו קלט ידיעה שתגבורת חשה למקום, אך שום תגבורת לא הגיעה. אפשר טעתה בדרך ולא מצאה את המשלט. אפשר עלתה על מארב.

ארבעים־ושמונה שעות עמד המשלט על נפשו. כל שעה שהחזיקו בו לא היתה רק עוד שעה אחת על המשלט. כל שעה שהחזיקו במשלט הצמיחה בחביונים כוחות תמוהים שהבטיחו את האפשרות להוסיף ולהחזיק בו. כל שעה של הנה־אנחנו־עדיין־כאן כאילו הצמיחה תחתיהם שורשים, כמו לעצים, שהעמיקו בתוך האדמה פנימה. ורק הציפייה לתגבורת גרמה למריטת עצבים נוראה. מכשיר־הקשר התנפץ כבר ביום הראשון על גופו של הקַשָׁר ולא היה אפשר להתקשר עם יענקלה. על־ידי הפלוגה שנלחמה בשכנות להם הובטחה להם תגבורת. אולי מוטב היה לדעת, כי שום תגבורת לא תגיע לעולם. הבלים. תגבורת לעולם תגבורת היא, ואפילו אינה אלא תקוות־שווא. אין לשער כוחן של תקוות בקרב. אסור לכרות אותן מן הלב אפילו הן שווא, אפילו מורטות את העצבים. אלוהים, נדמה לי שדעתי משתבשת עלי.

במדרון האחורי שכבו הפצועים וההרוגים ועדיין האלונקות נגררות. כמה נשארו לי עוד במשלט? צריך לערוך מפקד. שמע, סנדליקו, צריך לערוך מפקד. מה יועיל לך מפקד? אבל צריך לדעת. אם התגבורת לא תגיע תיכף ומיד, אם התגבורת לא תגיע.

ארבעים־ושמונה שעות החזיקו במשלט ואפשר שהיו מוסיפים להחזיק בו, לולא התחילו פתאום לירות מן הגבעה הימנית.

‘מה זה שיורים משם?!’

כילד שרימוהו במשחק, תלה עיניו אל העבר ההוא. שמא טעות כאן? שמא החליטו הללו שאנו נטשנו את המשלט, ושמא…

כן, הנה גם רואים אותם. הגבעה הימנית חלשה על משלטם קשות. עכשיו אין כל טעם להחזיק, אין כל טעם.

כילד שרימוהו, ולא הודיעו אפילו. הפקירו אותנו!

ואז בא מצד המדרון רץ מהפלוגה ההיא, שהחזיקה בגבעה הימנית, והודיע שהגבעה נכבשה, הפלוגה נסוגה והמג"ד פקד גם עליו, על שאוליק, לסגת.

לסגת? עכשיו? המרירות כבשה את שיקול־דעתו. עכשיו?! לאחר תופת זה של ארבעים־ושמונה שעות, לאחר שפעמיים אבד המשלט ופעמיים נכבש בחזרה, לאחר כל אותו מעשה עם שני האוטובוסים?! לאחר – – – כן. והפצועים וההרוגים שוכבים על המדרון האחורי. והכול לשווא?

‘אני אסוג אתכם’, אמר הרץ.

אחר־כך החלה הנסיגה. תחילה ניסה שאוליק לדלג מגבעה לגבעה, אלה מחפים ואלה נסוגים, אחר־כך אלה נסוגים ואלה מחפים. כך לימדוהו בקורסים. אך כאן נעשה מיד בלִיל נורא וערבוביה וכולם היו להוטים להימלט ואיש לא שמע את פקודותיו. טוב שאת הפצועים שילח ראשונה. וכבר ידע שאוליק שהוא מתנסה בקשה שבקרבות, בפיקוד על נסיגה.

סיעה אחת נשמטה אל הוואדי. מה הם עושים שם? מה הם עושים שם, לעזאזל!

‘לא לרדת לוואדי!’ צווח שאוליק, ‘בשום אופן לא לרדת לוואדי!’

לשווא הוא צועק, כבר אין שומעים אותו ואין שומעים לו. כבר ברי לו שהוא מאבד את השליטה על אנשיו. כבר הבהלה פועלת בהם והם טרופים לחיות ורגליהם מקפצות אחוזות־עווית והכדורים השורקים מצמידים אותם לאדמה. אך למראית־עין בלבד היו אלה נסוגים ואלה מחפים. כבר היו כולם מפוררים ואיש לעצמו. בקרב־התקפה גוברים על החרדות בשאגות של ליכוד הנמסך ברגליים וכולם יחידה אחת ומקשה אחת. ויש כוח שמדרבן הלאה הלאה, עוד פסיעה אחת, עוד, הנה כבר העץ, והנה הסלע, ותיכף נגיע למעלה.

אך כאן, הכול מתפורר ואיש לעצמו וכולם אכזריים ועוינים זה את זה ואין סומכים על מי שאתמול היה חבר וכולם בהולים להימלט, שכבר אין על מה להילחם.

וסנדליקו לא נראה בשום מקום. היכן סנדליקו? מישהו מכם ראה את סנדליקו? לא. לא ראינו. אנחנו לא יודעים. אף אחד מכם לא ראה את סנדליקו? אני לא יודע, לא ראיתי אותו. נבלות, השארתם אותו בשדה! אתם הפקרתם את המפקד שלכם! סנ־ד־לי־קו! אל תצעק, האלונקאים גררו אותו. סנדליקו נפגע? אינני יודע, אני רק ראיתי כיצד האלונקאים גררו אותו.

האויב דלק אחריהם וכמה בהולים היו, הה, אלוהים גדולים, כמה מבוהלים היו ונבעתים להציל את עצמם! כבר לא יחידה צבאית היתה תחת ידו, אלא ערב־רב של פרטים נבוכים ונבעתים וטרופים לחיות שהיו נמלטים ומדלגים על הגבעות ובערוצים, כשהאויב דולק אחריהם ומשלח בהם צרורות של כדורים ממקלעים ומרובים. היו מדלגים על רגבים שתחת מדרך־הרגל ומשליכים מעליהם כל שהכביד והוסיפו ורצו אל כיוונים שמהם לא נשמעו יריות, טרופי רצון להיוותר בחיים.

ביקש לעכבם ולא נתעכבו. כבר אין שומעים לו. נשמטים הם ממנו, כביכול בו האשם; שהכזיבם; שהעלה אותם אל מרומו של הצוק הזה. והוא האחראי לנסיגה הזאת, שהפכה למנוסת־בהלה. ממילא הוא מושך על עצמו את כל האשמות הלא־מבוטאות.

בקצה הוואדי, במקום אשר ממנו נפרשים שני ערוצים, נתקלו בחסימה עורפית. עתה היה האויב פנים ואחור. מישהו צעק: ‘לוואדי!’

‘לוואדי משמאל!’ צעק אחריו שאוליק וכבר לא בחן את טיב הפקודה שנתן, אלא נגרר כסומא אחר צעקתו של אחר.

‘להניח למתים!’ הוסיף וצעק, ‘לגרור רק את הפצועים!’

למתים הניחו, הפצועים גוועו בדרך. אלה שנגררו, נגררו, ואלה שהלכו לבדם, הלכו לבדם.

וככה עלו ובאו, שעונים זה על זה, רצוצים ומבוהלים והמומים, בגרירת רגליים, בשארית הכוחות, והאימה בעיניהם. וכאשר עלו ככה, נתקלו למעלה בליפא שמצא לו דווקא שעה זו לשוב אל הפלוגה. נתקלו בו ובחיוכו הרחב, המבקש לשתף את עצמו, מעשה־רֵעוּת.

ואילו שאוליק צמצם עצמו כל העת תוכחה המפעפעת כארס זה מבעד לחיוכו הנדיב: הפקדתי בידך פלוגה של לוחמים וראה מה שנותר ממנה. לא חשוב, אינני ועדת־חקירה ואינני קובע אשמות. אני רק יודע שהפקדתי בידך פלוגה שלימה ועתה אני רואה לפני שבר־כלי מובס ופצוע.

מובס ופצוע ומת. נשום לרווחה, שאוליק, פתח פיך ונשום לאט. ככה, לאט־לאט ועמוק. אל תקרטע בראשך בכר, לא בו האשם שאינך מוצא מנוח לעצמך. לא הוא שם מחנק ללבך, כי לבך הוא החונק אותך.

ואז צפה ועלתה לפניו דמותה של מיכל, כביכול ביקש להחליף את הכר בחיקה, כאילו ביקש למצוא בחיקה של מיכל את אשר לא מצא בכר. אך כאן נזדעקה בו גאוותו ונרתעה מפני מיכל, שמעודו לא הופיע לפניה מוכה ושבור ואומלל, השוטח עצמו לניחומים. ועדיין לא ידע שכבר הוא נזקק אליה זיקה של ניחומים; בעצם העובדה שדמותה צפה ועלתה לפניו בשעה זו דווקא, כאשר ראשו קרטע על הכר לחפש לו מקום להימלט מלבו החונק. גאוותו נרתעה מדמותה, אך ראשו ביקש את חיקה להיות מוטל בו, ואת חיוכה ביקש שיהיה מוחל מקרוב־מקרוב וסמוך לפניו שלו.

אותה שעה, הרחק מכל מה שאירע, נתעצמה בו כל־כך שוועתו למיכל, לחיקה, לכפות־ידיה ולמאור־עיניה, עד שבלי שהרגיש בכך נכנעה קליפת גאוותו והוא פרץ לקראתה כמות שהוא, בלי לכסות דבר, שבור ואומלל וכושל ומבקש ניחומים. וכבר אין בכך כלום שהוא ככה, והבל גאוותו הקישחת והאווילית. ומותר אפילו לבכות ואין בכך משום בושה כלל. וכל ההתחבטות והייסורים האלה שמשך על עצמו אינם נובעים אלא מגאוותו הקישחת והאווילית והרהבתנית; שבעיקרו של דבר, לא הוא שנתן את פקודת הנסיגה ולא הוא שאשם בכך. ואפילו לא השתלט על אנשיו בשעת הנסיגה, אין מפקד שהוא חף מכך.

עתה, לאחר שנבקעה קליפת גאוותו, החל לאט־לאט לראות אחרת גם את הקרב וגם את הנסיגה. ראשו לא היה מקרטע עוד על הכר וכבר היה מצרף הרהור להרהור ושיקול לשיקול בכלשהו היגיון ובכלשהו יישוב־הדעת.

עתה כבדו עפעפיו. כביכול לא צפתה השינה אלא לשעה זו, שבה ייגמל בו המשבר ויתרפה מתחו. עיניו נעצמו ועד־מהרה נפלה עליו תרדמה.

משהתעורר כעבור שעות אחדות ופקח את עיניו, ראה את המג“ד יושב על שפת מיטתו. שאוליק שכב פרקדן, זרועותיו למראשותיו ועיניו בתקרה. על הרצפה התגוללו נעליו וחלקי לבושו וכן חגורו והאקדח התלוי בו. עדיין הבהבו בו סיכומי הדברים המפויסים שגמלו בקרבו לפני שנרדם. עיניו בתקרה, מצפה היה בשתיקה לדבריו של המג”ד. שמא יטרפו את ניחומיו שעדיין הוסיף ומשך לעצמו מסיכומי הרהוריו מלפני הירדמו.

‘אני הוא שנתתי את פקודת הנסיגה’, פתח יענקלה ואמר דיבור ראשון. שאוליק עדיין החריש ויענקלה הניח לו לעכל את אשר השמיע.

‘אתה… אתה יושב כאן הרבה זמן?’ סחט שאוליק דיבור לאה ורפוי מפיו.

‘לא כל־כך’.

‘דיברתי מתוך שנתי?’

‘מִלמלת משהו’, נצטחק יענקלה, כמי שנתפש בקלקלתו.

‘אני מבין’. סיכם שאוליק.

‘קיבלנו ידיעות שהאויב מרכז כוחות גדולים’, הסביר יענקלה וקולו היה רך וזהיר, כביכול ביקש לשדלו שיתפייס, ‘ביקשנו סיוע מן האוויר. הסיוע לא ניתן לנו. לא היתה כל אפשרות אחרת אלא לסגת’.

שאוליק הניח לו להסביר והחריש, עיניו נעוצות בתקרה.

‘אני מבין לרוחך, שאוליק’, הוסיף יענקלה ודיבר, ‘שמענו על פריצת האוטובוסים שלך דרך העיר. מעשה־טירוף שלא הייתי מאשר אותו בשום פנים, אך מעשה גאוני ונועז – מאחר שהצליח. אני מבין לרוחך, שאוליק, מעשה נועז זה התבזבז שלא באשמתך’.

שאוליק עדיין החריש. יענקלה הצית לעצמו סיגריה והניח את החפיסה הפתוחה ואת הגפרורים לפני שאוליק. הוא ישב על קצה המיטה, וידיו שמוטות בין ברכיו. בלא להביט אל שאוליק, אמר לו חרש:

‘סע הביתה, שאוליק’.

‘לא אסע לשום מקום’, נתקפד שאוליק והפטיר חרש בקול רהוי ולא התיק את עיניו מן התקרה.

‘שמע, שאוליק, אני רוצה להגיד לך, אל תכביד עלי, שמע’.

‘אין מה לשמוע, אני נשאר כאן. אני מבין, אתה רוצה לתת לי חופשה, אך אני לא זקוק לשום חופשה’.

שוב היה קנוט על העולם כולו, גרוי מאוד ומקופד כנגד כולם, כביכול כולם אויביו המבקשים לסלקו בעדינות, מתוך התחשבות. קודם ליפא, עתה יענקלה. מתאווה היה עד כלות למלה טובה, לאות של רֵעוּת, ובה בעת מחשיד היה כל אות של רעות, שמא מקורה בחמלה. עתה היה בודד בייסורי מנוסתו כאשר לא היה מעודו. אלף נימוקים יגידו לו את היותו חף מכל אשמה, את צדקתו, את ה’לא בו תלויים הדברים' – והוא לא יתן בהם אמון. כמוהם כשיקולים ההגיוניים הבאים לחפות על התחושה הנוראה כי הוא נסוג, כי לא שלט על אנשיו בנסיגתם, כי נסיגתו הפכה למנוסה, המנוסה לתבוסה, כי הוא נכשל, כי אִבד את אנשיו.

יענקלה נפנה מעט והניח את כפו על כתפו.

‘שמע, שאוליק, אתה חייב לנסוע הביתה’.

‘מדוע אתה חושב שאני חייב? כבר אתה רוצה להיפטר ממני? אז תגיד ישר לעניין’.

‘אל תהיה ילד, שאוליק ואל תקשה עלי. קרה משהו בבית’.

שאוליק נשתתק וצותת חרש.

‘שמע, חבּובּ, זה בעניין אחיך’.

שאוליק החשה.

‘אחיך נפל, שאוליק’.

‘עזרא?’

כביכול אחים רבים לו ונזקק היה לקרוא את אחיו בשמו, כדי להמחיש לעצמו את הידיעה. אף־על־פי־כן נשארה אותה ידיעה לא קלוטה בלִבו, אם כי הסבה לו פורקן־מה. יענקלה אסף את כפו מכתפו של שאוליק והחליף את הסיגריה מאצבעות־ימינו לאצבעות־שמאלו. עתה נתמשכה ממנו אותה רֵעוּת ששאוליק כל־כך ייחל לה. עתה התיר לעצמו בהיחבא לקבלה ולהיכבש לה. וכבר ניטלו ממנו חשדותיו, והיה מושך לעצמו ממנה ניחומים חמים וגבריים של רעות.

‘קח ג’יפ וסע’, אמר לו יענקלה.


 

פרק שנים־עשר

השכונה היתה מתפלשת בשרב, מעולפה ומטושטשת וסִברה מעוך. משבים לוהטים מתחו על הבתים ועל הרחובות מסכים של אבק שהליטו את פני השכונה כמו דלף־גשם ביום סתיו. היום פנה לערוב, אך איש לא הרגיש בכך, כשם שלא הרגישו בבוקרו ובצהריו. האור השרבי העכור עמד בו כל העת, לא חליפות בו ולא תמורות; לא רעננות בזריחת היום, לא תשישות מייגעת בצהריו ולא עדנה מפויסת בשקיעתו. מלכתחילה היה זה יום נטול בוקר וצהריים וערב, ואור־הדמדומים העכור עמד בו בכל השעות, ללא שינוי.

קצת אנשים נעו ממקום שהוא אל אן־שהוא, ואף הם, כמו העצים והבתים, היו מטושטשים ומעולפים במסכי־אבק אביכים. איש לא נתן את דעתו על הג’יפ שפנה ונכנס לשכונה מצד הכביש הראשי והיה נוסע ברחובה, לאורך הבתים. אף לא הנערים ששיחקו על מגרש־הכדורסל של בית־הספר – זה המגרש שנותר לפליטה מן הימים שמִגרשים רבים היו מצויים בשכונה, ואילו עתה נראה כעומד על נפשו מפני הבתים הצרים ונדחקים אליו מכל עבר. הנערים שיחקו בכדור, מהם ערומים־למחצה, מהם גופיות לעורם. הכדור המנתר בידיהם היה מתנשא בכבדות וצונח מיד חסר־תנופה, אך זרועות הנערים היו מאיצות בו לשוב ולהתרומם, כל פעם לשוב ולהתרומם, כמו המעשים המאיצים באדם.

ימינו על ההגה ושמאלו שמוטה על ברכיו, חלף שאוליק על פניהם, מעולף והזוי. הרף־עין ראה את עצמו בדמותם ובצלמם של הנערים המשולהבים במשחקם, אלא שזה היה לפני אלף שנים.

קצת הלאה, ליד הצרכנייה, נשתהו נשים וסליהן בידיהן, כדרך שנשתהו בעִתות שלפני המלחמה. על ערימות־החול שבצד הצרכנייה זחלו הפעוטים, כרו מחילות, הקימו בתים ואפו עוגות – כמחילות וכבתים וכעוגות שהוא עצמו, שאוליק, עשה בחולותיה של ערימה זו לפני שנים רבות.

לפני שנים רבות. אבל השכונה מתעקשת לדבר אליו בשעה זו, כשהוא בא אליה בג’יפ שלו, מבוגר עד להבעית – דווקא בשפת החוויות והזכרונות של ילדותו.

בצד הדרך הוליכו נשים עגלות של תינוקות. אפשר אלה תינוקות שנולדו בשכונה בתקופת המלחמה. ואילו מצד זה מוליכים לקבורה בנים שגדלו בה. את זאב’לה ואת חיימ’קה, ועכשיו את עזרא.

נער מנערי השכונה חלף על אופניו והפך את פניו להסתכל בו. בצד, למטה מן הכביש, חנתה משאית גמלונית ופועלים בגופיות דהויות היו פורקים ממנה לבֵנים לבנייה.

ככה בא לו שאוליק לתוך השכונה וניחוח מגורים שלה ושִגרת חייה במסילתם הציפו והיכו על פניו. ניחוח טוב, מיוחל. ראה מרחוק את בית־הוריו וכמו חוגה סמויה של דממה אבלה הקיפה את הבית. הפליג ונכנס לתחומה של אותה חוגה ועצר לפני פִשפש־הגינה. הבליע תחתיו את המדרגות בדילוגים רחבים, והמבוכה הריקנית שהיה שרוי בה בשעת הנסיעה לכאן נתגבשה עתה לדאגה כבושה לאביו ולאמו. רגליו היו עולות בדילוגים רחבים, כמו ביקשו למהר ולעמוד בצד אבא־אמא. ביקש לתמוך בהם בשכוֹלם, שיראוהו חי במו־עיניהם, שיחושו אותו במגע ידיהם, את הבן החי, את הבן האחד שנותר להם. ביקש להגיש להם את עצמו כמו נחמה, כמו תקווה, כמו המשך. שיאחזו בו ויחזיקו בו וידעו מאוד שהוא קיים, שהוא ישנו, בן לאביו ובן לאמו.

הניח כפו על הידית ופתח את הדלת, כמי שמתגבר בחביוניו על רתיעה משונה שפעלה בו כל אותה שעה מפני הדברים הנעלמים והמייראים המתרחשים בבית האבלים מעבר לדלת.

ביקל ראהו עובר גבוה ושותק את הסף והפסיע לקראתו שתיים־שלוש פסיעות. וכבר שאוליק הקדימוֹ ועמד אצלו ושניהם הושיטו כל אחד את זרועותיו וככה נשתהו ועמדו, זרועותיו של זה אוחזות בזרועותיו של זה, כף־היד דחוקה עד למרפק. האב נשא אל בנו עיניים כבדות ואדומות, ועיניו של שאוליק ירדו על אביו מגבוה, והן רכות מאוד ומאופקות. הוא החריש ורק מרפקיו נענו חרש ובצִנעה למגע אצבעותיו של אבא, שהיו לופתות את זרועותיו, חוזרות ולופתות.

אחר־כך הִרפה ביקל מבנו והחל מפשפש בכיסיו אחר סיגריות ולבסוף מצא אותן על השולחן. שלף אחת ותקעה בין שפתיו הזקנות ושוב הבהיל את כל כיסיו בחפשו אחר גפרורים. הושיט שאוליק ידו אל הכוננית והגיש לאביו את הגפרורים שמצא שם. ועדיין אל נאמר דבר. ביקל הדליק לו סיגריה והעשן היה מיתמר מתוך שפמו שהצהיב ועיניו מִצמצו קצת.

‘אמא נרדמה בחדר השני’, נתמלט מפיו של ביקל דיבור ראשון, ‘אתה… אתה ודאי רוצה לאכול משהו?’

‘לא, אבא, כבר אכלתי בדרך’.

‘הא, טוב שאכלת בדרך. אני שמח שאמא נרדמה. כבר שני לילות שלא עצמה עין. אמא שלך אשה חזקה, בן, אבל הדבר הזה מוטט אותה לגמרי’.

שאוליק נטל סיגריה מן השולחן והציתה.

‘אך היא איננה בוכה. אינני יודע אם זה טוב. אך לא ראיתיה בוכה. אולי מוטב היה שתבכה. ורק בלילות נטרדת שנתה. אני שמח שהיא נרדמה עכשיו. כאשר הביאו את אחיך, וכאשר ראתה כיצד החיילים הורידו את הארון ליד הבית שלנו’.

ביקל לפת את הסיגריה בחוזקה, שאף עשן שעה ארוכה ופלט אותו לאט־לאט, ובשעת־כך כמו הבליע אנחות חלושות והמשיך:

‘אז נפלטה מפיה מין אנחה רסוקה ושפתיה נתעוותו לבכייה חסרת־אונים. אך היא לא בכתה. אחזתי בה, אבל היא לא בכתה. אינני יודע אם זה טוב. אומרים שדמעות מקֵלות. טוב שעכשיו נרדמה, קצת’.

גם הוא, כמו שאוליק, ביקש להימלט מן הבדידות שהשכול כופה על האדם, אל הדאגה לאחרים. גם הוא, כמו שאוליק, ביקש להימלט מהתחושה השחורה שהמוות מפער בלב, מאימת האובדן שבו, מאותו חלל שנפער לפתע במקום שהיו חיים, שחייכו, שהתייסרו, שגדלו, שהיו ילד והיו נער – ופתאום נתקפחו בהעלם אחד ואינם. גם האב גם הבן ביקשו להימלט מהמשמעות הסתומה והמטרידה והמיוסרת אל הדאגה לאחרים – זה להוריו וזה לאשתו; אל האחווה שעולה מדאגה זו, אל הליכוד שעולה ממנה; ביקשו להימלט מאימת המוות, מלבדיותו הנוראה, מהבדידות שהוא גוזר – אל החום האנושי, אל היחד. כי אנשים חיים בצוותא, אך מתים כל אחד לחוד.

‘מתי… מתי הביאו אותו?’ שאל שאוליק חרש. כבר היו מדברים בקול נמוך של אבלים.

‘מתי?’ בהה ביקל לפניו, כמי שמתקשה להיאחז בספירת הימים, ‘בבוקר. שלשום, אני חושב’.

‘כלומר, ביום שלישי?’

‘היום יום חמישי? כן, ביום שלישי. ביקשתי להודיע לך, אך אמרו לי שאי־אפשר’.

‘כן, נלחמנו אותה שעה במבואות עיר־גנים’.

‘עיר־גנים?’

‘כן’.

‘עיר־גנים בידינו?’

‘לא. זה היה קרב עגום מאוד. פעם אחרת אספר לך. היכן הוא נפל?’

‘בצפון, באיזה מקום שקוראים לו מראַר. אתה ודאי יודע איפה זה’.

‘במראַר אתה אומר?’

‘כן. מה אתה מתפלא?’

‘אני… אני הייתי שם’.

במראר. אני ראיתי כיצד מעמיסים אותו על המכונית ולא ידעתי כי את אחי מעמיסים. בֶּקֶר ישב לידו ודיבר ומרחוק היו מעלים את הגופות על המכוניות וגופה אחת היתה עזרא ואני לא ידעתי. הוא היה ביחידתו של בקר ואני לא ידעתי. ואני לא ידעתי.

והיה נכלם כלשהו, כביכול בו האשם שלא ידע, כביכול לוּ ידע, היה בידו למנוע את האסון הזה.

‘אתה היית במקום ההוא?’

‘כן, זה היה לאחר הקרב. אנחנו באנו שמה לעזרה ואני גם ראיתי כיצד מעלים את ההרוגים על המכוניות’.

‘ולא ידעת כלום?’

‘לא’.

‘מלחמה נוראה’, הפטיר ביקל ונשתתק. שאוליק עישן בדומייה. הם ישבו בקצהו של השולחן הגדול שעמד בחדר, שולחן שחור נוסח ישן, שפיתוחים לו בשוליו וכרעיו איתנים ועבותים, כמזמנים עצמם לעמוס משא כבד.

שפטל בא מקיתונו ומשראה את האב והבן יושבים ומחרישים, בא מאחוריהם, חרש ובלא קול, הניח את כפו הרפה על כתפו של שאוליק ונרכן עליו כמבקש לגמול טובה, לפַצות, לכפֵּר על משהו, לעקוף הסתייגויות ולשתף את עצמו. ובקול שהיה מאופק ורך, שאל מקרוב:

‘אתה רוצה משהו לאכול, שאוליק?’

‘לא, תודה, אכלתי’.

‘אז טוב. אכין לכם תה’.

וכשם שקרב חרש, כן נרתע עתה בצעדים מדודים וחמק אל המטבח.

‘היו כאן החברים שלו’, אמר ביקל, ‘הם סיפרו שמפקד־הכיתה שלהם נפצע ועזרא קיבל את הפיקוד. עזרא לא היה מפקד, מה?’

‘לא, הוא היה טוראי פשוט’.

‘אבל כאשר מפקד־הכיתה שלהם נפל, קיבל עזרא את הפיקוד. הם אמרו שהוא נפצע במצחו ובכתף’.

ביקל דיבר ושאוליק הסתכל בו וחשב כמה זקנת, אבא. בבת־אחת אתה זקן. שחוח, כפוף, זקן. אפשר תמיד היה זקן ואני פשוט לא הבחנתי בכך. כמה שאתה פתאום זקן, אבא.

עור פניו היה חרור ומקומט והבשר עליהם רפוי מאוד. צווארו מגויד ומיני גידולים תפחו בו מן הצדדים. גם קולו, בדברו, היה שביר ונפלט הברות־הברות רסוקות ורוטטות.

שפטל חזר מן המטבח והביא עמו שתי כוסות־תה ועוגות, הניחן על השולחן והלך לעמד לו אצל החלון ולא התערב בדברים שהתרחשו בדיבור ובשתיקה בין האב לבנו. כשם שהיה שרוי כל הימים בשולי המשפחה הזאת בשמחותיה, כן שרוי היה עתה בשוליה גם באבלה. הוא עמד בדממה ליד החלון, עיניו, החבויות בכיסיות של עור, בוהות לפניו בריקנות שקמה מחמת ההרגל לבהות לפניו, זו הריקנות שמסייגת אותו תחום לעצמו, ואצבעות־ידיו הארוכות והיפות מוללו אלו את אלו מאחורי גבו, כביכול מחַשבות הן בהיחבא את טעם הימים שהלכו אל התוהו.

ביקל חפן את כוס־התה המהביל, ומבין אצבעות־שמאלו תימר לאִטו עשן־סיגרייתו. הוא לא שתה מן התה ולא עישן את הסיגריה ורק היה בוהה אל העשן וההבל שעלו מן התה ומן הסיגריה וכיצד הם נמסכים זה בזה, מסתלסלים ועולים, צרים צורות כה וכה ושבים למעלה בכלשהו גִנדור וכלשהי אצילות. וכאשר היה פולט בלי־משים את נשימתו, היו העשן וההבל ניסוטים ונמלטים מעט, אך שבים מיד לתמר ולהימוג זה בזה. שעה ארוכה ישב כך לבלי נוע, עיניו בוהות בעשן ובהבל. ואחר־כך מעך את הסיגריה הבוערת במאפרה ואסף את ידיו אל כיסי־מכנסיו ופשט את רגליו לפניו מתחת לשולחן, ובתה עדיין לא נגע. גם שאוליק לא נגע בתה, אבל היה מעשן כל הזמן. ראה שפטל מאצל החלון כיצד שניהם אינם שותים מן התה שמזג להם והיה מיצר בחשאי, כביכול מנחת־קורבנו לא נתרצתה ולא נתקבלה.

‘משונה’, חזר ביקל והשיח לפניו, ‘תמיד חרדתי יותר לך מאשר לאחיך. אינני יודע מדוע, אבל תמיד היתה לי הרגשה שאתה קרוב יותר לזה מאשר עזרא. אולי מפני שהיית שרוי בקרבות יותר ממנו. והנה אתה כאן והוא איננו. כל הימים חרדתי לך. אתה אינך אבא ואי־אתה יודע מה זה להיות חרד לבן שיצא למלחמה. אולי תהיה פעם אבא ותבין. ולוואי ולא תהיינה מלחמות ולא תבין לעולם. דבר אחד אני רוצה שתדע, בן. אני, מילא, אבל אמא שוב לא תוכל לעמוד בכל החרדות האלה של ציפייה שכזאת לכל פרישׂת־שלום ממך’.

‘לְמה אתה מרמז, אבא?’

‘לשום דבר. לך, בן, לך אל אמא. נדמה לי שהתעוררה. היא תשמח לראותך’.

קם והלך אליה. פתח את הדלת וראה את אמו עומדת מעבר מזה של הפתח, נכונה לצאת. מיד נפלה על צווארו וכבר היתה קלוטה בזרועותיו נלפתת אל חזהו, ראשה שמוט וידיה אסופות אל פניה, כמו ילדה קטנה הנכנפת בצל אבא גדול ורחום. ובבת־אחת פרצו עכשיו הדמעות מעיניה ובלא כל בושה היתה בוכייה ביבבה רסוקה המתפרצת ונחנקת, בלא שום כלימה, בלא מעצור. נלפתה אל חזהו ואל זרועותיו ושאוליק גבוה ממנה ומקיפה בזרועותיו ומחזיק בה, באמו־הורתו, צמודה ובוכייה אל חזהו. בלומה היתה ממלמלת מתוך הבכייה הברות רסוקות ומובלעות, ופתאום ביידיש דווקא – מיין קינד, מיין קינד – כחוזרת אל איזה שורש של צור־מחצבתה. שאוליק חפן את ראשה הלבן בכפיו, כדרך שהיה חופן את ראשה של מיכל והיה מלטפה בדממה ובדביקות.

היתה זו בכייתה הראשונה של בלומה מאז הובא עזרא לקבורה. היא לא ביקשה להימלט לשום מקום, כדרך שביקשו ביקל ושאוליק, והיתה עומסת את שכולה ונושכת את שיניה לשאתו ולא לכרוע תחתיו. אף־על־פי שהיתה קטנה ונלפתת בזרועותיו והוא כמו פורשׂ עליה איזו חסות גבוהה, ראה אותה והיא האם הגדולה, החזקה, שאין קץ לייסורים שבה ואין קץ לחיים שבה. היא לא ביקשה להימלט מן השכול אל האחווה האנושית של היחד ואל הדאגה לאחרים, כביכול מתעקשת היתה להתראות עם המוות פנים. שאוליק ראה את אמו כאשר לא ראה אותה מימיו. הבין שלעולם יהיה הבן שלה, גם כאשר יהיה בן שבעים. השיג פתאום שכל אדם בעולם הוא בנה של איזו אמא. שהיא הראשונה תמיד, אם־כל־חי. אותה שעה חזר וחש כמיהה עזה להניח ראשו בחיקה של מיכל, כמו חיקו של עולם הוא.

ואז נרתעה ממנו וצנחה על שפת המיטה שעמדה לידה ושאוליק ישב אצלה וזרועו מקיפה את גבה. היא לא ניגבה את דמעותיה והיתה לופתת את כף־ידו הנתונה בין כפותיה, כאילו ביקשה לחזור ולהיווכח כל הזמן שהוא חי והוא על־ידה ואפשר למושו.

‘נשארנו קצת בודדים, בן’, דיברה חרש לפניה בקול ניחר, ‘ככה זה. הבן שלי מת ואני חיה. אני ילדתיו ואני קברתיו ואני חיה והוא מת. כבר שני ימים שהוא מת. כבר שני ימים שאני חיה לאחר שבני מת. ומחר יהיו שלושה ימים ועוד מעט יהיה שבוע. ככה זה’.

עכשיו נצטמצמו עיניה בעווית ואצבעותיה לפתו את כף־ידו עד כאב. מיד אחר־כך קמה ודיברה והדיבור יצא מפיה כמו אנחה, אף־על־פי שדיברה ולא נאנחה:

‘נו, טוב. אבא שלך אומר שאני צריכה להיות גיבורה. כולם מוכרחים להיות גיבורים, ככה הוא אומר. מפני שאין לנו ברירה אחרת. יכול להיות שהוא צודק. בוא בני, נשתדל להיות קצת גיבורים’.

וכאשר אמרה ככה בקול־נכאים ששאוליק לא שמע מפיה מעודו, עמדה בפניה עווית קפואה וזרה של ייסורים והוא הבין פתאום שעווית זו מטשטשת את סִברה בכל־עת־תמיד, גם כאשר אין מרגישים בה. עווית קפואה, העומדת בעינה ואינה מרפה.

כפו בכפהּ, קמו שניהם, היא ראשונה והוא אחריה, ויצאו את חדר־השינה ובאו אל החדר הגדול. ביקל ישב עדיין בקצהו של השולחן הגדול וכוס־התה עמדה לפניו. שאוליק ובלומה ישבו אף הם אצל השולחן ושפטל גרר את רגליו בחשאי והלך להביא גם לבלומה כוס־תה. שמים שרביים ודלוחים עמדו עדיין בחלונות. שאוליק לגם מן התה ואמר:

‘יש אולי לשתות משהו קר, אמא?’

‘גש למקרר ותראה’, אמרה בלומה.

מאצל החלון ראה שפטל את שאוליק קם והולך למטבח ושב משם עם כוסות ובקבוקי־מיץ. שאוליק מזג לכולם וגם לשפטל מזג וכולם שתו את המיץ הקר. כשם שלא שתו את התה שלו, כן לא שתה שפטל את המיץ שלהם.

היו יושבים להם ומשיחים בבנם שנפל. בבת־אחת ובאופנים שונים היו מעלים את חייו כשהוא ילד וכשהוא נער וכיצד נשא את דינה וכמה התרגש כאשר בא לבשׂר כי נולדה לו תינוקת. וכל אחד הטיל פסוקים נוסח ‘אתם יודעים ש…’ ו’פעם אחת אני זוכר…' ‘אני רוצה להגיד לכם…’ ‘פעם אחת אמר לי…’.

היו מדברים בו ונרתעים ממנו מתוך יראה מן הדברים שנתלוו לדיבורים ואף־על־פי־כן חוזרים ומדברים בו. צורך כפייתי היה בהם לדבר בו, ולעמוד על טיבו. עכשיו ביקשו לשתף את עצמם בחייו שמתו, כאשר לא ביקשו מעודם, בעודו בחיים. בייחוד ביקל. ביקל נקלע להרגשת־אשם על שקיפח את עזרא, שחשׂך ממנו אהבת אב, שנהג בו בחומרה יתירה. ונתלוותה להתייסרותו חרטה שעבר זמנה על מלים בוטות שהשמיע באוזני הבן בשעות של חימה ובשעות של הטפה, והיה בו עכשיו צורך עז להיות צדיק ולא־אשם ונסלח לפני הבן שנפל במלחמה.

הקשיב שאוליק לדבריהם של אביו ואמו וזכרונות שעלו בו, בינו לבינו, הסגירו מאורעות ומקרים מן הצד החיצון שלהם בלבד.

‘מדוע אין רואים את דינה?’ הסיע ביקל את השיחה לעבר אחר.

‘לא היתה כאן?’ תמה שאוליק.

‘היתה והלכה’. אמרה בלומה, ‘אנחנו ביקשנו שתעבור אלינו עם התינוקת’, הסבירה בלומה, ‘אך מאז הלוויה אין רואים אותה’.

‘באמת משונה’, תמה ביקל, ‘כאילו מתרחקת מאתנו במתכוון’.

ואז הניחה בלומה את כף־ידה על כתפו של שאוליק ואמרה:

‘אולי תיגש אליה?’

‘לשם מה?’ הפטיר שאוליק כמעט במורת־רוח. המועקה שהחל להיכבש לה כבר הציקה לו והוא ביקש להיחלץ ממנה אל האוויר האחר, אל מיכל.

‘תיגש אליה ותשאל לשלומה, בן. לא ראינו אותה מאז הלוויה ולבי חרד לה. אתה כבר לא נער, שאוליק, אתה כבר איש. אנא, גש אליה’.

‘טוב, אני אגש’.

‘גש, בן, גש’.

אחר־כך אכלו ארוחת־ערב, ואחריה קם שאוליק ויצא את הבית וביקל הלך לו לשבת במרפסת. באו אליו ידידים לנחמו והיו כולם יושבים שם במרפסת ומדברים בקולות נמוכים.

תחילה היו קצת מהססים וקצת נבוכים ולא יודעים כיצד להתנהג במחיצתו של אב אשר שיכל את בנו. אך ביקל היה ממהר ומחלץ אותם ממבוכתם בנועם־הליכותיו הפשוטות והחביבות ומנחה אותם באורח טבעי, כביכול המוות כבר הוא בן־בית במשכנותינו ואין להעמיד כנגדו תמיהות ורתיעות, לא כנגדו ולא כנגד האנשים שנפגעו על־ידו. רק שקולו היה נמוך וכבוש וממילא דיברו אף אורחיו בקולות נמוכים וכבושים. רך היה קולו ומקרב־לבבות, כביכול ביקש להוכיח ששכולו לא העבירו על דעתו, שאינו אחד איוב הקורא תיגר; ששכולו לא פגע בעקרונותיו. הבן שלו טמון עכשיו באדמה כמו אריח זה בכותל. הוא שמחזיקו והוא שתומכו, הוא עיקרו של בניין.

מסכי־האבק השרביים לא ניכרו בחשכה, אך הפנסים היו מלופפים אדי־ערפל אביכיים. השרב לא הרפה, אך רוחות־הקדים נאספו אל המִדבר והאוויר קפא תחתיו, לא נע ולא זע.

לאחר שישבו כמה שישבו, קמו והלכו להם והותירו את ביקל לבדו. בלא למוש ממקומו פשט ביקל ידיו ונטל קונטרס מן הכוננית שמאחריו ונתן בו עיניו מתוך דעה פזורה. רגליו פשוטות לפניו, היה מחזיק בידיו את הקונטרס סמוך לחזהו, ועיניו ספק מביטות בו ספק מרחיקות ממנו אל מעבר למעקה־המרפסת, אל השכונה הרוחשת חיים־של־ערב.

בני־אדם היו מהלכים בכביש המוליך העירה, פונים למקום שהוא ובאים ממקום שהוא. כל ההם, בנים לאבות ואבות לבנים. מכונית הבליחה אורות־הַאֲפָלָה עמומים ונער חלף על אופניו. קצת פה וקצת שם נשמעה בין ההולכים שעטת נעלי־חיילים מסומרות, שהלכו עם נערותיהם, ואפילו קולות של צחוק נשמעו מן הדרך. צחוקים טובים, חומדי חיים, גלויים ותמימים באכזריותם. טינה שנתעוררה בלבו לכל אותם שמוסיפים ללכת, למכונות הצופרות ולנעלי־החיילים ההולמות בכביש בלא שום דרך־ארץ ולקולות הצחוק – צחוק בשכונה שלו, בשכונה שקברה את בנה – טינה זו נכבשה מיד על־ידי צידוק־הדין שמשך על כל ההם שעוברים וממשיכים, קוברים את מתיהם ומוסיפים והולכים ונותנים קולם בצחוק, צידוק־דין שביקש בעקיפין לעשותו הוראה לאורח־חייו שלו־עצמו.

אחר־כך באה בלומה והיו שניהם יושבים ליד השולחן אשר במרפסת. שניהם זקנים, מחרישים מתוך הרהורים ומתוך עוגמה שנתעטפו בערב היורד ומתוך זכרונות שפקדו אותם. שפטל בא דומם וישב עמהם, אך בריחוק כלשהו ומחריש לו לעצמו ופניו בוהים וסברם כמי שמתחרט כל הימים על משהו ומבקש בחשאי וללא אומר שימחלו לו.

‘דיברת עם הירשברג?’ שאלה בלומה.

‘הירשפלד’, תיקן ביקל.

‘דיברת עמו?’

‘אשתדל לדבר עמו מחר’.

‘אני רוצה שתדבר עמו. אינני רוצה ששאוליק יחזור מכאן לשום יחידה לוחמת. מספיק לי. כבר יש לנו חוק שבן־יחיד לא צריך ללכת ליחידה קרבית .מדוע שחוק זה לא יחול עלינו?’

‘לא חוק הוא אלא מנהג’.

‘לא חשוב’.

‘אינני אומר שזה חשוב, אני רק רוצה שתדעי: זה רשותו של כל אחד, אך לא חובתו’.

‘אם זו לא חובתי ולא חובתך, אז אינני יודעת מה זה חובה’.

ביקל שילב את ידיו והניח לבלומה לדבר.

‘אני רוצה שתדבר עם הירשפלד’.

‘טוב, מחר אדבר עמו’, אמר ביקל חרש, במין החלטת־אנחה, כמי שמקבל עליו דבר שהוא למרות מצפונו, ‘אבל מוטב ששאוליק לא יֵדע על כך’.

‘זה כבר לא חשוב. העיקר שתדבר עם הירשפלד’.

ואז החרישו שעה קלה והרגישו פתאום במציאותו של שפטל שגם ישב עמהם על המרפסת וגם נבדל לעצמו. בלומה פיהקה במלוא פיה ופיהוקה נקטע לפתע, כביכול התביישה בו.

‘לא עשיתי שום דבר היום ואני עייפה’, אמרה.

‘לכי לישון, בלומה’, אמר לה ביקל.

‘ישנתי קצת אחר־הצהריים. אינני חושבת שאוכל להירדם עכשיו. אבל אני עייפה ואינני יודעת ממה’.

‘את לא עייפה, את מיוגעת’.

‘יכול להיות. אני דווקא אוהבת להיות עייפה, אבל לא כמו עכשיו. אני מתכוונת לעייפות אחרת, כמו למשל, לאחר שאני עובדת בגינה. אז אני עייפה ורוצה לישון ומרגישה את עצמי בריאה ושלימה, עכשיו לא עשיתי שום דבר ואני עייפה’.

עם שדיברה ככה לפניה, בפיזור־הדעת, נתלוו לדבריה אנחות קלות וכבושות, שכמו נתמלטו מפיה מאחורי מחסומים רבים ששׂמה לפיה. שפטל כִּחְכַּח בלי־משים ובלומה הסבה אליו את ראשה ופניה נתחייכו חיוך משונה, אשר דמה לעווית של בכייה וכיער אותה מאוד. ביקש שפטל להשיב לה חיוך ולא עלה בידו.

‘לכי לישון, בלומה’, חזר והאיץ בה ביקל בדאגנות יתירה ושילב את רגליו הפשוטות לפניו ונינוח יפה במושבו והליט את פניו. אצבעותיו הלחות נגעו בפניו המזיעות ונרתעו בסלידה. אני צריך להתקלח, הרהר. ולא מש ממקומו והוסיף לרבוץ כך על המרפסת מול שאר המרפסות הרוחשות אנשים. נשא ביקל ראשו מתוך כפות־ידיו ואמר בלא להביט:

‘הלכת, בלומה?’

וכבר קולו כבד ומנומנם.

‘בלומה הלכה לישון’, הסביר שפטל.

‘אתה כאן, שפטל?’

שפטל החריש באפלה, וביקל חזר והליט את פניו בכף־ידו. שפטל קם חרש וחזר לחדר הראשון. סבור היה שביקל נרדם, אבל ביקל רק נשתקע בהרהורים. על השולחן עדיין עמדו שלוש כוסות־התה אשר איש לא נגע בהן. מזגתי להם תה והם לא שתו. תה טוב. חדש. טרי. אבל הם לא נגעו בו.

והוא נטל את הכוסות ונשא אותן אל המטבח, לשפוך את תוכנן שהוצן לכיור. ולי אין בן וכבר לא יהיה לי לעולם. לא אב אני ולא אב שכול. כלום. אחד כמוני אינו בחזקת אדם כלל. וכי לא כן הוא? וכי איני מחוץ לכל אותם דברים הממלאים חייו של אדם? כלך לך אל תמונותיך, שפטל יקירי.

והוא שפך את התה בכיור, כוס אחר כוס אחר כוס, בלא אכזבה ובלא טרוניות. שטף את הכוסות, העמידן על המדף והלך וגרר את רגליו חזרה אל קיטונו.

 

פרק שלושה־עשר


בשעת הלוויה נתמכה בלומה בביקל ובדינה, שהלכו משני צִדיה. אהרון אהרוני הפסיע מאחוריהם, חמוּר ורציני וכלשהו חגיגי. לידו דידה חרש שפטל בפסיעות קטנות, מצומצם ונכלם ופניו, יותר משהיו אבלים, היו עצובים. בלומה הלכה לאן שהלוויה הוליכה אותה, שבויה בזרועותיהם של כלתה ובעלה. פעם בפעם היו פניה מתכרכמים בבכייה חרישית בלא קול, ואלה שתמכו בה לא הרגיעוה ולא ניחמוה ולא אמרו כלום ורק הוליכוה בדממה. בלומה הליטה את פניה במטפחתה, כמבקשת להעלים את יגונה מעין־זרים. אחריהם הלכו כל העם, מכרים וידידים ואנשי־השכונה.

ביקל לא בכה וגם דינה לא בכתה. נפעמת היתה מחמת שהולכים לקבור אדם שמת, אך לא מחמת שמת זה היה בעלה. כאן מוטלת גופה שפסקו ממנה החיים. ביקשה להימלט מן החזות שנתנשבה מן הארון ומן הלוויה הדמומה הנשׂרכת לה לאטה ברחובה של השכונה ונצמדה לחיים לדמותו של מיכה לוין.

לאחר ששבו הביתה מן הקבורה, ישבו להם ליד השולחן הגדול ושפטל היה טורח במטבח להכין משהו לאכול. קמה דינה וביקשה לסייע בידו. עד־מהרה היתה דינה טורחת ושפטל מסייע לה. ורק ביקל ובלומה ישבו ולא קמו מכסאותיהם. באו שכנים ואמרו לדינה:

‘שבי דינה, אנו כבר נכין לכם’.

וביקל נשא אליה את פניו ואמר לה ביגון וברוֹך:

‘בואי בתי, שבי עמנו’.

עשתה כאשר נתבקשה ובאה וישבה עם הוריו של בעלה ופניה נתלהטו בסומק עז של כלימה. כבר ידעה ששכוֹלָם אינו שכולהּ, ישבה תחתיה כפויה ופניה לוהטים. עד שקמה ואמרה:

‘השארתי את רונית אצל שכנה ואני צריכה לקחת אותה’.

ואפילו אמת דיברה, ידעה שהיא משקרת.

‘לכי בתי, לכי’, אמרה לה בלומה והבליעה בינה לבינה, בלא קול ובלא דמעות: יתומה קטנה. וכאשר דינה עמדה לצאת, קרא ביקל אחריה ואמר:

‘הביטי דינה, אולי תביאי את רונית לכאן?’

נתבלבלה במבוכתה ונשתהתה ועמדה אצל הדלת.

‘לכי הביאי אותה לכאן’, עודדהּ ביקל, ‘נהיה כולנו ביחד. משפחה. ככה טוב יותר’.

סחטה מפיה ‘טוב’ חרישי וחמקה החוצה. נטלה את רונית הביתה והיו שתיהן שרויות לבדן ודינה טורחת על ילדתה ושופעת עליה רוב דאגה ואהבה. יומיים היו שרויות לבדן וביום השלישי שלחה לקרוא למיכה לוין. שעה שבא אליה, עמדה וגיהצה שמלותיה של רונית.

‘עד שלא קראת לי לא באתי’, אמר מיכה.

‘אני יודעת’, קצרה לו דינה בחיבה.

‘לפעמים ראיתי אור בחלונותיך, אך לא הרהבתי עוז לעלות’.

‘כך שיערתי’.

‘הבחנת בי?’

‘לא, אבל הרגשתי בך כל הזמן’.

‘ביקשתי לעלות, אבל את גזרת שלא נתראה’.

‘אני יודעת, יקירי, אני יודעת’.

היא עמדה וגיהצה ומיכה שהה אצל החלון, ידיו בכיסיו. כל תמיהה לא היתה בפניו. שליו היה; פורש על־פני החדר את אורך־רוחו הטוב והקשוב, המבין־מראש. וכאשר לא הביט בה, נשאה אליו בחשאי את עיניה מקרש־הגיהוץ וראתה אותו עומד לו ככה דומם ויציב, כהחלטה נחושה.

‘ידעתי שיום אחד תקראי לי’, אמר.

‘כן? ואני לא העזתי לדעת’, השיבה.

‘ידעתי שתקראי לי וחיכיתי’, אמר.

‘הייתי אצל הוריו’, סיפרה ועיניה ליוו את חרטום־המגהץ שנע והחליק על אשר כיבסה ועִמלנה בבוקר, ‘הם ביקשו ממני שאעבור אצלם, אבל אני ברחתי מהם. פשוט, לא יכולתי. היתה לי הרגשה שאני משקרת להם, שאני מרמה אותם. והם היו כל־כך טובים אלי. הם קראו לי דינה’ה וליטפו את ראשי כמו שמלטפים נערה קטנה. וביקל אפילו קרא לי: בתי. קחי את רונית ובואי לגור אתנו, אמרו. אתה לא מתאר לך מה שהרגשתי שם. הבן שלהם נפל ואני ידעתי שאני מרמה אותם כל הזמן, שאני מרמה הורים שכולים. הם קראו לי בתי, אותי, את כלתם של בנם המת. ואני חשבתי כל הזמן עליך, גם בשעת הלוויה’.

מיכה לוין עבר מן החלון וקרב אליה ועמד שם מסתכל דומם בידיה המוליכות את המגהץ. דברים שאמרה לא עוררו בו שמחה ולא פתיעה, כביכול צפה וידע הכול מראש.

‘מה אני בעינֶיך?’ שאלה פתאום. ידיה קפאו ועיניה הרחיבו אישוניהן והסתכלו בו נפחדות ומייחלות. עיניו לא נרתעו ממבטה, אך פיו לא נפתח לדבר.

‘אינך מתפלא שככה מדברת אשה שלפני יום יומיים קברה את בעלה?’

עתה היתה רשעות בקולה ועיניה נדלקו באש זרה.

‘אין כל הצדקה שתתייסרי ככה, דינה’, אמר חרש.

השפילה ראשה ושבה לגהץ. וכאשר ראתה את הכתם החום שטבע המגהץ בשמלנית, נתחייכה ומרירות של רשעות היתה בחיוכה.

‘רואה אתה, השמלה הזאת נפלה קורבן’.

הוא לא שאל קורבן לְמָה, הוא ידע.

בחנה את הכתם מקרוב ואמרה בנימה מעשית של עקרת־בית:

‘מילא, תשמש לניגוב אבק’.

ופרשׂה לבוש אחר על קרש הגיהוץ.

‘ידעתי שזה ייגמר, אבל לא שיערתי שדווקא כך’, אמרה.

‘אני… אני לא רציתי שיפול. הרי יכולנו גם להיפרד!’

‘מה זה חשוב עכשיו, דינה?’ ניסה מיכה לוין להתערב בהתדיינות שהיתה מתדיינת עם עצמה בקול רם.

‘לכאורה לא חשוב, ואף־על־פי־כן חשוב. טוב שבאת’, קראה פתאום.

הוא לא חיבק אותה ולא ליטף את שערותיה, אף־על־פי שעמד בסמוך לה. ושלא לעניין כלל הרהר לעצמו: ‘היא קצת גבוהה ממני’.

‘כשאני רק מהרהרת בכל השקר של החיים שלי עמו, בכל העוול והעיווּתים והמִרמה, בכל הלא־כלום הזה שסילף ככה את חיינו’, דיברה לפניה, ולמיכה לוין כבר היה ברור שמשפטים שהיא משמיעה אינם אלא הדים של דיון מייגע ומיוסר המתחולל בינה לבינה.

‘אני יודעת, לא כך מדברים אחר אדם שמת. הן אדם זה בעלי היה ואב לילדתי. אבל כל מה שאמרתי אמת היא. מדוע אתה עומד, מיכה? קח כיסא ושב’.

ישב והצית לעצמו סיגריה. דינה קיפלה את אשר גיהצה ופרשה לבוש אחר על הקרש.

‘המצאה טובה, הקרש הזה לגיהוץ’, אמרה ונימת־קולה לא נשתנתה כלל, ‘עד מה הדברים האלה של נוחיות עשויים להרחיב דעתו של אדם. בדרך־כלל הייתי נוהגת לגרור לכאן את השולחן מן המטבח. פעם אחת אפילו פרצה בינינו מריבה גדולה בשל כך. שוב אני מדברת בו’.

והיתה מוסיפה ומדברת בו וכבר שנאתה מצדיקה כל אשר נאמר עליו. היתה בה עתה איזו להיטות אכזרית אחר האמת, נצמדה אליה וביקשה לדעתה ולהגידהּ לאחרים. כל ששתקה בימי־חייו, ביקשה עתה להגיד ולא חסה על עצמה ולא הקפידה בכבודו של המת – בקנאותה זו לאמת, שנעשתה פתאום קדושה מכול, נעלה מכול, בוטה ומתעוררת ומבקשת לפרוק מעל עצמה כל העמדת־פנים, כל אבק של סילוף. צורך גמור ומוחלט היה בה להעמיד את כל עֲבָרָה במִבחן האמת. אמת זו, תנאי הוא לכל מעשה שתעשה. והיתה מוסיפה ומדברת ומגוללת פרשיות בלא מעצור מכל שהעלה לפניה זכרונה.

מיכה לוין ידע שלא מחמת רוע־לב היא מדברת סרה בבעלה. הוא ציפה דומם לסופם של הדברים, כמו שמצפים לסופה של בכיית ילד. התנהגותו עמה ושתקנותו הקשובה הִשרו עליה לאט־לאט הרגשה נפלאה ומיוחלת, שהיא רצויה לו וחביבה עליו בכל־עת־תמיד, בכל מעשיה, משוגותיה, חילופי־רוחה, התייסרותה וצחוקיה. מכוח הרגשה זו נשתחררו בה ייחולים כמוסים ותשוקות שסברה כי כבר עבר זמנם, והיא נכבשה לתחושה חריפה ונפלאה של חירות בכל מאודה.

‘הייתי רוצָה שיֵדעו בלא שאומר להם. וכי כיצד יכולה אני לומר להם. יש לו הורים נפלאים והייתי רוצה שידעו את האמת. המחשבה שאני מרמה אותם מציקה לי מאוד’.

מיכה לוין הבין שאיננו מתבקש לומר דבר, נוכחותו בשתיקתו ודי בכך. היא קיפלה את לוח־הגיהוץ והעמידה אותו במרפסת. דברים שגיהצה הניחה על המדפים בארון.

‘הוא טען שלא הבנתי אותו. אולי זה נכון. אפשר שגם הוא לא הבין אותי. אתה משער מה זה לחיות עם איש שאין מבינים אותו? שאוכלים עמו יום־יום וחיים עמו יום־יום והכול שקר ומרמה וללא שום אהבה?’

‘למה לא נפרדתם?’ שאל חרש.

‘פעם אחת דווקא כן נפרדנו. לא סיפרתי לך? ואחר־כך היתה רונית חולה מאוד והוא חזר. זה היה בליל הכרזת העצמאות. עד היום איני יודעת איזה דרכים הוליכוהו חזרה אלי. הוא השתדל להסביר, אך אני לא הבנתי. לא דפקו בדלת?’

‘נדמה לי שכן’.

דינה קמה לפתוח את הדלת וממקום שישב שמע מיכה קול־דברים בפרוזדור.

‘שאולי!’ קראה דינה בפתיעה.

הם נכנסו לחדר ושאוליק ראה את מיכה לוין. עד שפתח פיו לדבר, הבזיק בו זכרונה של תחושה רחוקה מלפני הרבה שנים, כאשר היה ילד והקדים תמיד לעלות על משכבו והוריו נשארו בחדר המואר. היתה זו שעת־ההורים לאמתה, שעתם של הגדולים, עטויה תעלומה ומסתורין. הוא שכב במיטתו בחדר החשוך והד הקולות והדברים היו מגיעים במעומעם מן החדר המואר, דרך האפלה של חדרו, אל אוזניו הכרויות לקלוט כל הברה וכל רחש. ופעם אחת (בשום פנים אינו זוכר בשל מה ולאיזה צורך) קם ממיטתו, וכמי ששם נפשו בכפו הבקיע את האפלה בחדרו ואת כל האיסורים והסכנות שזו הכילה, וקיבל על עצמו מראש את העונשים המשוערים ואת התרגזותה של אמא וכעסו של אבא וצחוקו של עזרא שכבר היה גדול ונשאר לשבת עם ההורים – וחירף את עצמו ב’יהיה אשר יהיה' – וחצה במרוצה את אפלת חדרו ופרץ אל האור אשר בחדר השני, אל עולמם של המבוגרים, אל הדברים המתרחשים לילה־לילה לאחר שמשכיבים אותו, את הקטן, במיטתו. קרע את הדלת ונשאר עומד על הסף, כמות שהוא, בפיג’מה, מחריש ועיניו ממצמצות וכולו מאוכזב ממה שעיניו רואות, ודרוך לעונשים שהנה־הנה יוטלו עליו.

אמא קמה והלכה אליו ואבא צחק ואמר:

‘נדדה שנתך, שאוליק?’

וזה הכול.

וכל האנשים הזרים שהיו אותה שעה בחדר גיחכו בטוב־לב ואמא נטלה אותו בזרועותיה ואיש לא כעס כלל ושאוליק היה מאוכזב מאוד מאומץ־לבו שהתלקח בו לשווא ומכך שלא הענישוהו כלל ורק תמהו להם תמיהות למעשה שעשה ואינם מבינים, אינם מבינים. והוא החל פתאום לבכות.

‘חלמת חלום, ילד?’ דיברה אליו אמא ונשאה אותו אל חדרו. אז העיף עין וראה את אבא יושב לו בניחותא בכורסתו ופשט ידו להוציאו משלוותו ואמר:

‘אבא’.

אז קם אבא ונטלו מזרועותיה של אמא ותיכף ומיד עברה אותו תחושה של חום ושל ביטחון ונשתכח ממנו אומץ־לבו ונפוגה אכזבתו והוא הניח לאביו לשאתו חזרה לחדר ולהשכיבו ולכסותו. אבא נשק לו על לחיו ואמר לו: ‘לילה טוב, בן’, וחזר אל אורחיו.

ועתה, שוב, כמו אז, הוא ניצב בפתח של עולם הגדולים ממנו. הפעם אין אבא מליט על הדברים בחיוך שופע נחת ואמא אינה נושאת אותו בזרועותיה.

‘שב, שאולי’, אמרה דינה.

ואפילו נגעה בידו והושיבה אותו. וישבו שלושתם והחרישו.

‘וזהו מיכה לוין’, אמרה, הרוקח שלנו בקופת־חולים. שאולי', נפנתה אל מיכה לוין, ‘אחיו של עזרא’.

פניו של מיכה לוין לא נעו ולא זעו. בטחונו העצמי עשוי היה להוליד מחשבות רעות בלב. דינה ישבה זקופה באי־נוחות ובמתיחות, וידיה נטרפו בחיקה. מבטו של שאוליק חלף באקראי על פניו של מיכה לוין ואת אשר סבר עם היכנסו לחדר, הזעיק עתה את חשדיו. מי הוא האיש הזה? לא ראיתיו אף פעם. שמא ידיד משפחתם? בדרך־כלל הכרתי את הידידים שלהם. יושב לו בבטחה שכזאת, כמו אדם בתוך ביתו־שלו. הן אין להעלות על הדעת שהיא… שדינה… לא, ודאי שלא.

‘מה שלומך, שאולי?’ סחטה מפיה שאלה של כלום.

‘ככה’, השיב וכתפיו חיפשו אחיזה בכיסא שישב בו, ‘אני, אני באתי רק היום, לפני שעות אחדות’.

וכל הזמן לא ידעת?'

‘לא. הפלוגה שלנו לחמה באיזה מקום ולא הודיעו לי’.

‘ומה שלום אמא?’

‘ככה. אמא שאלה מדוע אינך ניגשת אליהם. היא דואגת לך’.

החרישה קצת לעצמה ואחר־כך נתנה בו מבט תוהה, פוסח על הסעיפים, כביכול היתה אומדת אם עשוי הוא להבין את אשר בדעתה להשמיעו.

‘אינני חושבת שעלי לגשת’, אמרה חרש והאש הזרה, שכבתה עם היכנסו של שאוליק, שבה ונדלקה בעיניה, ‘אינני חושבת שעלי לגשת’, חזרה ואמרה וקולה, הרם במקצת, הסגיר את התרגשותה.

שאוליק החריש. את אשר סבר בהיכנסו לחדר ונתחוור להלן, קיבל עתה ודאות. בלי־משים העיף מבט במיכה לוין. מיכה לוין לא הניד עפעף. שלוותו של הגבר הזר הזה גירתה את זעמו.

‘שמע, שאוליק’, פתחה דינה לדבר וכבר היתה מפסיעה על־פני החדר, ‘הייתי רוצה שתדע את הכול. אני… אבל אתה צעיר כל־כך ואינני יודעת כיצד לומר לך’.

שאוליק צמצם לפניו את מבטיו. כבר ידע בוודאות גמורה מהו שדינה עומדת להגיד לו.

‘אמא שלך לא צריכה לדאוג לי. תגיד לה שלא תדאג לי. אינני ראויה לכך. אני… שמע, שאולי’.

שאוליק שמע. עדיין לא פירשה, וכבר המשטמה היתה בעיניו. והבוז. וההכללה הנואלת של ‘ככה הן הנשים במלחמה’. ומהומה של מחשבות ודברים שמתפוררים בכאב וקִרבה פתאומית אל עזרא. ‘זו אשת־האח שלי. האח שלי הלך למלחמה וזו הביאה את ההוא, מה־שמו. אך נפל, וכבר המה־שמו הזה נמצא כאן. ומיכל? אלוהים גדולים – מיכל! אבל לא ייתכן שכך נהגה דינה. דינה? בשום פנים!’

‘אתם לא ידעתם’, פנתה אליו בלשון רבים, כביכול הוא נציגה של המשפחה כולה, 'אף אחד לא ידע. אבל העניינים בינינו לא היו כתיקנם. אף פעם, כמעט. קשה לי לדבר בו רעות. הוא אחיך ועכשיו הוא מת. אני גם לא חושבת שהכרתם אותו כשם שאני הכרתיו. הוא היה אחיך, אבל אני חייתי עמו ימים רבים. מה פתאום אני מספרת לך את כל זה? אבל צריכה אני לספר למישהו מכם, שתדעו. אני לא מצטדקת, אני רק רוצה שתדעו, ומוטב שתדעו את הכול. החיים שלנו היו עלובים, מסוכסכים, ללא טעם וללא חיבה, כבר אינני מדברת על אהבה. אני מדברת על יחס הרבה יותר פשוט שאדם נזקק לו כדי שיוכל לחיות. ואז נפגשתי עם האיש הזה, אמרה ורמזה על מיכה לוין שישב שקוע בכורסתו, לא נע ולא זע. ‘זה היה לפני שעזרא יצא אל המלחמה. אני רוצה שתדע את זה, כדי שלא תחשבו לכם כל מיני מחשבות. וכאשר התגייס, הפסקתי כל יחסים עם מיכה. לא נשתנה שום דבר, אבל לא עמד בי הכוח לעשות דברים מאחורי גבו של בעל שיוצא אל המלחמה. אולי גם נהגתי כך מתוך כבוד למלחמה שיצא אליה. זה משונה בעיניך? אבל ככה הרגשתי אז. אך עכשיו זה כבר לא חשוב. עכשיו בה הכול אחרת. אולי רציתי שניפרד, אבל לא רציתי שככה זה ייגמר. אני לא אשמה שעזרא נפל. אני לא רציתי שיפול’.

שאוליק ביקש להפסיק את שטף דיבורה ב’למה את מספרת לי את כל זה'. הוא ישב שפוף, גחון לפנים, זרועותיו שמוטות בין ברכיו. הוא ראה את האשה הקשישה ממנו מתפלשת במצוקתה, מגירה את דבריה מתוך התרגשות גרויה ואולי גם מתוך הרגשת־אשם ומתוך צורך להתוודות לפניו. שהוא, שאוליק, נהיה כהרף־עין כמין בא־כוח של מצפון נעלם, שעלול לייסר, להוכיח, להעניש.

כאשר לא הישירה אליו עיניה, הציץ בהיחבא במיכה לוין שהחריש כל אותה שעה. נראה ששערותיו הקריחו מצד מצחו. פניו היו כהים ותוויהם לא בולטים ולא חריפים. ברחוב מחליק מבטך על אחד כמוהו ואינו נאחז להשתהות. אתה רואה אותו ואינך זוכרו. ככה, אחד אדם. לא קומה לו ולא תואר ולא הדר. בקומה ובתואר ובהדר עלה עליו עזרא לאין שיעור. ניכרים הדברים שלא אַחַר מראהו החיצוני נמשכה דינה בלכתה אחר גבר זה. מה זכות יש לי לדון אותה? אולי באמת הכירה את עזרא כאשר איש מאתנו לא הכירוֹ. היותו אחי עדיין אינו מקנה לי שום זכות לשפוט אותה.

דינה חזרה וישבה. עדיין נרגשת היתה, אך ניכרה בה הקלה על אשר מצאה בלבה אומץ־רוח לומר את אשר אמרה, ולא חשוב כיצד. עדיין התנשמה, אך שוב לא היו ידיה נטרפות בחיקה. מיכה לוין נתן בה עיניים רגועות ומעודדות.

‘וזהו’, אמרה דינה, ‘עכשיו אתה יודע. עכשיו אתה יכול ללכת להוריך ולספר להם שמצאת אצלי איש אחר. זו אמת ואיני מכחישה. אתם יכולים לחשוב עלי כל מה שאתם רוצים. אתם רשאים לגנות אותי על כך ולקרוא לי בכל ההם השמות. לא ביקשתי להתנצל לפניכם. רציתי רק שתדעו’.

נשתררה דממה. שאוליק הביט לפניו על השטיח והרגיש כיצד דינה ומיכה לוין מסתכלים זה בזה מעל גבו. עכשיו עלי לקום וללכת, הרהר. אף־על־פי־כן נשאר לשבת. לתמהונו נוכח לדעת שמשטמתו שהתלקחה בו כאשר פתחה לדבר, שככה זה כבר. דבריה של דינה כפו עליו ראייה אחרת, כאילו לא היה אחיו של עזרא. תחת המשטמה שהיתה בו, נכמרה בלבו השתתפות בצערם של האנשים המבוגרים ממנו. הרגיש שהוא בא במגע עם תחושות שלא ידען. האשה לפניו היתה שרויה במצוקה ונאבקת על משהו בחירוף־נפש, במין תמצית של חִיוּת. הרגיש אליה אהדה ולא ידע אם לדונה לכף־זכות או לכף־חובה. אמא ודאי תדון אותה לכף־חובה. הרגיש שאין בידו קנה־מידה למוד מעשיהם של בני־אדם.

‘מה להגיד בבית?’ הפטיר חרש ונתן בה עיניו, בלי להזדקף.

‘תגיד מה שיעלה בדעתך’, השיבה.

‘אינני יודע מדוע את מתרעמת עלי, דינה’, אמר ועכשיו אמנם קם על רגליו כמי שמכין את עצמו ללכת, ‘הן אינני מוכיח אותך’.

עיניה הודו לו בחשאי. קמה וניגשה אליו מקרוב־מקרוב, גופה כמעט נוגע בגופו. היתה נמוכה ממנו והביטה אליו מלמטה, בדרך שמיכל נוהגת להביט. עמדה לפניו ואמרה:

‘תודה, שאוליק’.

‘דבר אחד אינני מבין: מדוע לא נפרדתם?’

נשכה שפתיה מתוך הרהורי־דברים.

‘אינני יודעת’, הפטירה חרש, ‘אולי לא היה לנו הכוח. לשנינו. אולי לא היה לי האומץ להכאיב לו. אולי משום כך הסתבכתי כל־כך’.

ושוב עמדה דממה בחדר. מיכה לוין עדיין החריש, אך עיניו היו עתה אדיבות משהיו קודם־לכן.

‘ועכשיו נדמה לי שאלך’.

דינה אספה את ידה מכתפו והחרישה. בירכם בערב־טוב והסתכל במישרין בפניו של הרוקח. הרוקח השיב לו מבט גלוי, אמיץ ורוגע. איש לא חייך. יצא והניחם לבדם.

‘אני שמחה שאמרתי להם’, נאנחה דינה.

‘גם אני, דינה’, אמר מיכה לוין וקם ללכת אליה.


 

פרק ארבעה־עשר


כבר ברור היה שמעֶרב זה יישלח אליו אחד מאותם המכתבים הארוכים, הפותח ב’שאולי היקר' או ‘שאולי היקר שלי’ או ‘חבּובּ שלי’; אך מן הסתם הוא יתחיל, כרגיל, ב’שאולי שלי שלום'. היה לי בוקר נפלא לאחר שנסעת. הילדים היו טובים ואני הייתי נורא טובה אליהם. תמיד זה כך. לאחר שאתה נוסע, מתגברת אהבתי לילדים שלי. זה לא משונה בעיניך?

כאשר נכנסתי לחדר עם הכוסות וראיתיך עומד ככה, גבוה וראשך חפוי קצת – אתה הסתכלת באיזו תמונה או ספר, אינני זוכרת – כאשר ראיתיך עומד ככה והצל שלך נפרשׂ על הכותל ועל התקרה, גאתה בי הרגשה כל־כך טובה וכל־כך חמה, שאתה ממלא את כל חללו של החדר הקטן שלי. ושאתה שלי כמו החדר שלי וכמו הזכרונות הטובים שיש לי מחדר זה. אותה שעה נתתי דעתי על מה שדיברנו לפני שהבאתי את הכוסות וחשבתי שאולי אתה מבוגר בהרבה מעשרים־ואחת שנותיך. ואולי גם אני מבוגרת מהגיל שלי.

רק אתמול נסעת וכבר אני מתגעגעת. בושה וחרפה. כל־כך הרבה דברים רציתי להגיד לך, אבל ההתראוּת שלנו היא תמיד קצרה כל־כך. מאז ומתמיד אני יודעת אותך ככה, בא ליום־יומיים ונוסע. נדמה לי שאני חיה אִתך בהיעדרך יותר מאשר בשעות שאתה מצוי אצלי. זה לא רק מפני המלחמה, שאולי. הרי אתה התחלת את המלחמה זמן רב לפני שהתחילו בה אחרים. ויש לי רושם שמבחינה זו התחלתי את המלחמה יחד אתך. אנחנו נפגשים, וכבר אני יודעת שאתה צריך ללכת ואז מתעורר רצון להספיק הרבה ואנו בהולים מאוד וממילא לא מספיקים כלום. והחיפזון הזה נוטל הרבה טעם ממה שאנו עושים ועל מה שאנו מדברים. אתה לא חושב כך? כל־כך הרבה דברים מצטברים בלב ואף פעם לא נאמרים. תמיד נדמה כי יש משהו חשוב יותר. אולי משום־כך יש לי הרגשה לא כל־כך טובה שלעולם אין אנו ממצים כהלכה את הרגעים המעטים שברשותנו. יותר מדי אנו חיים במכתבים. זה אולי מצלצל יפה, אבל אני אינני אוהבת לחיות יותר מדי במכתבים. סלח לי שאני מעכירה את רוחך. משום־כך, אולי, לא אשלח את המכתב הזה בכלל.

אני משתדלת לעכל מה שאמרת לי, ברוח של ההבנה שלך. אך המראה הזה אינו מרפה ממני. כאשר ישבנו ככה על הספה, ואתה – – –

הם ישבו שניהם על הספה, קצתם שעוּנים על הכותל, קצתם זה על זה. מיכל השילה סנדליה מרגליה ואספה אליה את קרסוליה. בהיסח־הדעת החליקה על כף־רגלה הקטנה והמגורבת וככה ישבה בכלשהו פינוק ובכלשהו גִנדור, וגופה־שלה הזדמר באלף כמיהות בתוך החצאית שלה. אור אָהוּל יצא מן הכותל וצלליהם היו מוטלים לפניהם, קצתם על השטיח וקצתם על אריחי־הרצפה. הוא סיפר לה על הקרב האחרון בעיר־גנים ועל מוצאותיו והרגיש כיצד היא סופגת וקולטת את המלחמה דרכו ודרך סיפוריו, עד כי עתידה המלחמה להצטייר בחייה כמין מסגרת שהוא, שאוליק, האיש שלה, קבוע במרכזה. מין תמונת־מלחמה פרטית משלה, שאפשר לתלותה על הכותל ולהסתכל בה. בוודאי שהיא קשובה לעולם־חוויותיו, לכל ניע שבו ולכל עפעוף־עין ולכל הברה. שאין היא רואה אותו אלא מבעד לזכוכית המגדילה של חוויותיה ושל אהבתה.

נערה זו עתידה להיות אשתי, הרהר. לא אהובה־לשעה ולא נערת־חמודות לבילויים. היא תהיה האשה שלי ואני אהיה האיש שלה.

ביקש לומר לה את אשר הרגיש כשהוא מפוכח, כדי שלא תשתמע מדבריו שום אשלייה ושום אמירה מאלו האמירות הנעימות־לאוזן, ששעות־אהבים מולידות אותן. ביקש לומר לה את אשר התפעם בלבו כמניח נדבך בשעה של יושר ושל כנות, כדי שתבין כי חיבתו אליה שרירה וקיימת לאורך ימים ואינה תלויה בדברים שבחלוף. ביקש לומר לה את אהבתו באופן שתצרור גם את ניגודיה. פתח לומר לה:

‘את יודעת, מיכל…’

‘מה שאולי?’ ברוך, מקרוב מאוד, הבל־פיה נוגע בהבל־פיו, בנכונות רבה לשמוע, בעיניים קשובות, ‘מה, שאולי?’

‘את לא כל־כך יפה, מיכל, אבל אני אוהב אותך כמו שאת’.

לא נע ולא זע וידיו אסופות אצלו ועיניו הסמוכות הביטו בה מרחוק, מַמתינוֹת לדעת מה תגובה תגיב. הרגיש שבלי משים הוא מייחס חשיבות רבה לאופן שתגיב.

מיכל השפילה את עיניה והביטה אל האפלה הרכה הזוחלת לה הלאה מן השטיח אל מתחת לשולחן ומתחת כסאות. את זרועה שחיבקה את עורפו לא אספה.

אחר־כך שכבו בדומייה, ראשה על זרועו וגופה צנוף בגופו ועיניו בתקרה. שכבו והקשיבו לרגעים החולפים בדממה, לאט־לאט, כבדים מאוד, רגעים־בוראי־עולמות, שהלכו אי־לאן להניח עצמם אריחים בעולמם הקם.

‘אני מבינה לְמה שהתכוונת, שאולי’, אמרה לו חרש ופניה כבושים בזרועו, ‘אבל אל תגיד לי את זה עוד פעם, טוב?’

‘מה לא להגיד לך עוד פעם, מיכלי?’

‘שאינני יפה. אל תתרעם עלי, אני מבינה אותך בהחלט. אבל אל תגיד לי זאת עוד פעם, טוב?’


'סלח לי שאולי. לא הזכרתי את כל הפרשה, אלא כדי להודיע לך שאני מעריצה את כנוּתך ושטוב לי להסתופף בה. היא יקרה לי מאלף מחמאות. אף־על־פי שאני משתגעת אחר מחמאות, כידוע לך. היא נוסכת בי יציבות נפלאה. תודה לך, שאולי.

שוב לא אטפס על גגות לגלות אווירוני־אויב. קיבלתי תפקיד חדש: צורפתי לקשר ומעכשיו אפענח מברקים. וזה פיצוי עוד יותר מקסים על שלא הניחו לי להתגייס. אתה ודאי ממהר, כדרכך, ואני מלאה ואתך בדברים ארוכים. אין דבר, שב וקרא עוד קצת. אני רואה אותך מחזיק את המכתב שלי וחשה את עיניך שקוראות בו וזה כאילו ישבת קצת על־ידי.

הערב הלכתי עם אמנונצ’יק לקולנוע. סרט די טפשי. אמנונצ’יק טען שהסרט דווקא טוב. אינני יודעת. אולי לא היה לי מצב־רוח. גם הייתי מנומנמת מאוד. בדרך הביתה כיליתי את חמתי בשתי חפיסות־שוקולדה. אחר־כך ראיתי בחלון־ראווה אחד ספלים סיניים נהדרים וחשבתי לי שנורא נחמד יהיה למזוג בספלים כאלה תה לאורחים שיבואו לבקר אותנו. רואה אתה, כאלה חלומות יש לי. מסתבר שאני נערה זעיר־בורגנית ללא תקנה. שתיזהר לך, עוד מעט אבלבל את ראשך גם עם שמלות. שמע לעצת ידידה טובה וברח לך ממני כל עוד לא איחרת את המועד.

שמע, סיפרתי לך על היפהפה ההוא, זה המורה החדש שלנו? כבר הספיק להמאיס את עצמו על כולם. הוא בא לבית־הספר שלנו ומיד התחיל לעגוב על המורות הצעירות, על כולן בבת־אחת. הוא באמת חכם ובעל ידיעות רבות, אבל הוא מעורר רושם כאילו כל חוכמתו וכל השכלתו אינן באות אלא כדי להאדיר את עצמו ולייפות את עצמו ולהגביר רושם. הוא מעליב את ההשכלה, אם אפשר להתבטא כך, כאילו החוכמה והידיעות הן מיני קישוטים ונוצות שלא נבראו אלא כדי שתרנגול כמוהו יתקשט ויתהדר בהן. בסוף התברר שהיפהפה הזה הוא גם נשוי, בין השאר. אני מרחיבה עליו את הדיבור, כי הוא קצת העסיק אותי בזמן האחרון. מצד אחד אני די נמשכת אל אנשים מבוגרים. הם מפיצים סביבם מין ביטחון יפה שכזה. אך מצד שני יש לי פחד סתום מפניהם. זה לא בדיוק פחד. אבל נדמה לי שאדם מבוגר חדל להיות קשוב לעצמו, לרחשי־לבו, שהוא חי בעבר ובשִגרה. שאיננו מתהווה יותר. ואדם שחדל להתהוות, מתחיל להיות קצת מת. אתה לא חושב כך? בוא נחליט לא להיות מבוגרים אף פעם, טוב? בוא נתהווה תמיד, לא חשוב כיצד.

נו, די. הפיטפוטציה שלי ודאי כבר מייגעת אותך. יש בי טבע מגונה שכזה, כאשר מכתביך מתקצרים, שלי מתארכים מעצמם. אוף! פרידה קשה הפעם. שלח אותי לישון ואמור לי שהשעה מאוחרת ואבא יכעס ומחר צריך להשכים קום לעבודה. נזכרתי בעבודה ונהיה לי טוב על הנשמה. נו, די, באמת. חכה, אל תלך, עוד נשיקה אחת. ועכשיו באמת די. לילה טוב, נערי. המצפה לך, מיכל'.


 

פרק חמישה־עשר


שעה שהאנשים עלו על משכבם, היה עדיין השרב בעיצומו. אבק־החולות, שניעור מרבצו עם תחילתו של השרב והיה שוהה בחלל האוויר כמו ערפילים אביכים, שב אל עפרו עם התקרב הלילה אל אורו. השרב חמק לו חרש ונפוג בהיחבא וכאשר נתעוררו הבריות אל יומם, כבר היו רוחות צוננות של בוקר אחר מנשבות ברננה ומפיחות חיוּת בעצים ויום חדש השיל מעליו את עקתו של שרב ופרץ אל תוך הלבבות מרהיב ומצית.

פקח דוב בר ביקל עין אחת אל יום הרננה, עין עייפה ואדומה, ושב מיד והוריד עליה עפעף קמוט וכבד, כמי שמוריד תריסי־חלונותיו מפני אורו של יום. המונית הסיעה אותו דרך הרחובות שהושבה להם צחותם הבּקרית והוא נינוח בה במרווח במושב האחורי ועיניו מצומצמות והוא מביט דרכן כמו מבעד לתריסים מוגפים. תמו שבעת ימי האבל, שְכוֹלוֹ לא תם.

הנהג עצר לפני בניין המוסדות וביקל חתם לו, לנהג, על פתק ונשתחל ויצא ופנה אל הכניסה. מכוניות אזרחיות תמרנו כה וכה ברחוב וחנו לאורך המדרכות ועל מגרש־החנייה הסמוך. וגם מי שאינו יודע, מכיר מיד, על־פי המכוניות ועל־פי תכונת האנשים, אזרחים ואנשי־צבא, הנכנסים ויוצאים מן הבניין הזה, כי כאן איזה צומת חשוב והכרעות שנופלות בחדריו מיתרגמות לעוּבדוֹת ביישובים ובשדות־המערכה.

איש־המודיעין נזדרז להגיש לו את עיתוני־הבוקר, כמשפטו יום־יום מלפני שבעת ימי האבל. סֵבר של חומרה בפניו וידיו נכונות ועמידתו רפויה ורכונה כלשהו וכל עצמו מוכן ומזומן להקדים ולמלא את חפצו של ביקל. עד שלא עשאוהו איש־מודיעין, היה מטייח בניינים. משנפל ושבר את רגלו, נתנו מִשׂרה זו בידו, שעבודתה קלה.

הבין ביקל שבזה האופן הצנוע והמאופק והיודע מקומו מבקש איש זה להביע את השתתפותו בשכולו והבליע לו מבעד לשפמו רמז של חן־חן כבוש.

משך ועלה על המדרגות. בני־אדם שניקרו לפניו על המדרגות ובפתחי־החדרים היו נרתעים ממנו בהרכנת־ראש ומפנים לו דרך.

בימים שקדמו לנפילת בנו פנה זיווֹ בעיני חבריו. דבר זה לא הוגד במפורש, כמובן. היו משימים עצמם כמקשיבים לו, כמו לפנים, אך מאחורי גבו היו מבטלים דבריו ודעותיו במנוד־כתף קצר־רוח ומשקיפים עליו כעל אחד שעבר זמנו ואין סובלים אותו אלא בשל דברים שבעבר. שבעבר – ולא בשל דברים שהוא עשוי לחולל בעתיד.

מזווית־חייו שלו, שנגזרה משנותיו וממעשיו, היה מתפעל על־פי דרכו־שלו מאותות העצמאות הקטנים שהיו מתגלים בזוטות של יום, כגון מכוניות־הצבא הצבועות כולן גוון אחד, כגון המדים החדשים של השוטרים והסמל האחר על כובע־המנדט הישן, והיחסים החדשים שכבר נראו לעין בין אזרח לשוטר. קודם לעצמאות היה כל שוטר בא־כוח של רשות זרה ושלטון זר, עתה נעשה השוטר בא־כוח שלך־עצמך. היצמדותו אל זוטות אלה של העצמאות וההתפעלות שהיה מתפעל מהן לא הניחו לו, בעיקרו של דבר, לבחון תוכהּ של אותה עצמאות ולהיכן זו נוטה להתפתח ולאן היא מוליכה אותנו.

בפניו היו חברים נדים בראשם כשותפים להתפעלותו, אך מאחורי גבו היו מבליעים קריצות־עין לזה העובר־בטל, השבוי לעולם־ועד במושגיהן ובתחושותיהן של העליות הראשונות. כדי כך, שאינו עשוי לעמוד על טיבם האמתי ועל גדולתם של אלה הימים ולהיכן הם מוליכים ומה שמוטל עלינו לעשות לבד מלהתפעל מכל אותן זוטות. אפשר משום־כך לא נתנו בידו תפקיד של ממש בכנסת שנבחר בה ולא הכניסוהו לאותו בית אלא בזכות פועלו בעבר ובזכות שמו הנודע לחיבה ברבים.

הדברים האלה נתנו הרגשה בלבו שלא אליו פונים, אלא אל איזה ביקל אחר, שהיה מכובד וחשוב בשכבר הימים. ואך למראית־עין היו מתייעצים עמו; לאמִתו של דבר לא היו אלא מספרים לו דברים מוגמרים וחתומים. מה זה? האומנם כבר הוא עובר־ובטל מן העולם? חברים, מה קרה, חברים?

אולם בימי בחירות היו שולחים אותו לנאום בכל מיני מקומות והיו מנפנפים בשמו לעֵבֶר הקהל כמו במין נס ועֵדוּת לטוהר הכוונות ולטוהר המידות האישיות, נס ועֵדוּת לקשר וליניקה מן העליות הראשונות ולדבקות בערכים שלהן.

משך ועלה והילוכו כבד על המדרגות. היה מציב רגל על מדרגה שלפניו וגורר אחריו את חברתה וידו אוחזת במשענת ומסייעת. בימים כתיקנם עשויים היו רואיו לייחס את הילוכו לשנותיו, עתה ייחסוהו לשכולו. אטיים וכבדים היו צעדיו על המדרגות, כשוקלים הרהור לכאן והרהור לכאן. תוך כדי כך ידע כי עתידים האנשים הרואים אותו בכך לספר בבתיהם ובאוזני ידידיהם ומכריהם כיצד ראוהו עולה על המדרגות – אותו, את האב הגדול ששיכל את בנו במלחמה. כיצד היה מיוסר ואף־על־פי־כן מאופק והולך ובא אל מלאכת יומו. והסיפור על אודותיו יתפשט בבתים רבים ויעורר אהדה והתפעמות ויהיה למופת. אדם כגון ביקל, אפילו באבלו ובשכולו אינו איש יחיד ואינו רשאי לפטור את עצמו מלהיות מופת לאחרים.

כיוון שהרגיש בכך, סילק מדעתו לשעה קלה את ההרהורים האחרים ונתרצה לשכולו בענווה; כמי שמקבל עליו את הדין בהכנעה ולבו למוחו לא גילה שמותו של בנו הקנה לחייו־שלו איזו שלֵמוּת ומשמעות יותר מלאה והעניק תוקף חדש לפעילותו, לאמונתו. לאברהם היה בן יחיד והוא לא היסס להוליכו למקום שאמר לו אלוהיו. עשוי היה למשוך מכאן ניחומים – לא מפני שהפיג את שכולו, אלא מפני שהניח לו להיות שרוי בצערו ולמצות את אבלו בדממה, ללא התרסה, בלא שיבוא לידי קריאות־תיגר ולידי כפירה במה שהאמין כל ימיו. בזו האמונה שחינך בה את בניו שהלכו אל המלחמה ושילם בבנו במה שהאמין ולמען מה שפעל. הרגיש כיצד האסון שפגע בו מאחה אותו כליל עם העם ללא שיור וללא חציצה. אנו ושכמותנו אירשנו את הארץ ובאנו עם אדמתה בברית של עבודה – בנינו העמיקוה בברית־דמים. אכזרית ונוראה היא העצמאות התובעת קורבנות של בנים, לפעמים גם בנים יחידים; כביכול כולנו אחד אברהם והבנים כולם אחד יצחק.

כיוון שהגה בנים יחידים, נזכר מהו שהוא עומד לעשות ולבו נסוג. עתה יבקש על נפש בנו, לאחר שהזדהה עם המלחמה ועם הקורבנות שזו תובעת, לאחר שהתעלה לאותה מדרגה וראה עצמו שאר־בשרו לאותו אב קדום שהוליך את בנו לעקידה? והחריפה בו תחושת אשם שהולידה ממילא מעצורים למעשה שהוא עומד לעשות. שכן ביקש, בינו לבינו, בחשאי, כביכול בהיעלם מעצמו, לנצור את יחידו שאוליק ולשמרו ממקומות של סכנה. ביקש שהמלחמה תיגמר ושאוליק יישאר בחיים, שלא ילך לקרבות ולא יימצא במקומות של סכנה.

עלה ומשך ונכנס לחדרו, הטיל את העיתונים על השולחן וישב מאחוריו. בלי משים, מכוחו של הרגל, החלה ידו מעלעלת בעיתונים, אך עיניו רפרפו בכתוב ולא נאחזו ולא הבינו את אשר קראו ודעתו חזרה אל מה שהציק לו על המדרגות.

רצון זה לנצור לעצמו את בנו־יחידו, את אהובו, את שאוליק – חלקו היה מודע ומנומק ותואם את עקרונותיו, וחלקו קיים ועומד ואינו זקוק לשום נימוקים שבעולם. מה פסול שככה רוצה אב? בן אחד נתתי, שאוליק עתה בני־יחידי. בן יחיד ובן־זקונים. כל אשר נותר לי.

אם יוודע לשאוליק, לא יסלח לי. הן ככה חינכתי אותו, לשליחות ולחובות. איני צריך אלא לרמוז להירשפלד ומיד יועבר שאוליק למקום אחר. הן כבר יצאה הוראה־מטעם לשחרר את הבנים היחידים מיחידות קרביות. ושאוליק לא ידע כלל שאני הוא שהשתדלתי למענו. השתדלתי? למה אמרתי השתדלתי, מה מעשה־השתדלות יש כאן? אני רוצה שהוא יחיה וזו זכותי שהוא יחיה.

ואף־על־פי־כן. וכי לא אמר שחייו מושכים את עיני הבריות? שאפילו שְכוֹלוֹ נעשה שליחות בציבור? שגם עכשיו אינו פטור מלהיות מופת לאחרים? אחד מתתיהו שלח את כל בניו אל המלחמה. כלום נופל הוא מאותו חשמונאי? כלום חלש הוא ממנו? מתתיהו היה מופת לדורות. כלום אין זו חובתו־שלו להיות מופת לדורו־שלו? שמו וחייו נודעים ברבים, כל פרט בהם וכל התרחשות בהם מושכים על עצמם משמעויות העשויות להתפרש לאלה כך ולאלה כך. כבר נגזר שכל חייו יעברו בפומבי. ריבוא עיניים מביטות בו, אין הוא יחידי לעצמו, לא בשמחותיו ולא בתוגותיו. רק התלבטויותיו אפשר אינן עניין לאיש. כיוון שכך, כיוון שחייו עוברים בפומבי, כלום אין הוא חייב להיות מופת לאחרים, ואף למעלה משורת דין ההוראות, בכל דבר ובכל מצב ובכל אורח של התנהגות? אדם שעשה את חייו שליחות בציבור, שוב אינו אדם פרטי לעולם; שיקוליו אחרים והכרעותיו אחרות, ומה ששרוי, אולי, לאנשים אחרים, אינו שרוי לו.

ודאי שכך, ודאי שכך. כלום משער אתה בנפשך שרצונו של שאוליק להיוותר בחיים רָפֶה מרצונך לנוצרו? אף־על־פי־כן חושבני שלא יסלח לי אם ייוודע לו ביום מן הימים.

שכן, תוך כדי התחבטויותיו ידע כל אותה שעה, כי יטול דברים עם הירשפלד. קודם־כל למען בלומה, אמר לעצמו.

שעה קלה הניחו לו לנפשו, לא הקישו על דלתו ולא קראוהו בטלפון. הבוקר העז, בוקר ראשון לאחר שרב, נהר במלוא רעננותו דרך החלון הרחב הקבוע מלוא רחבו בכותל שמנגד. מוטל לו בוקר בעריסת־ענק ורוח רחימאית מנענעת אותו קלות אחת הנה ואחת הנה. פקח ביקל עיניים אל חלון־הנהרה ועיניו מיוגעות, שבויות באיזו אי־מנוחה גרויה ומכלה.

אותה שעה נשמעה נקישה חרישית ומתרפקת בדלת ולבו נענה לה בקורת־רוח פתאומית. מהססת נפתחה הדלת על שגמיה, ומהסס ממנה עמד לרר על הסף. מדי־החייל גדולים ממידתו ותלויים רפויים על כתפיו השחוחות, פניו צרים ומשקפיו עבי־הזכוכית נדחקים קדימה כעיניו של סומא.

ביקש לרר לומר: ‘אינני מפריע?’ אולם ביקל הקדימו במין רוחב־לב דאוב ומפויס ואמר לו:

‘היכנס, לרר, היכנס’.

ואף הקדים והושיט לו כפּו, שמח שהנכנס חילצו, ולוּ לשעה קלה, ממצוקת טרדותיו.

‘לא ידעתי שאתה חייל’, אמר ביקל.

‘כן, כלומר לא כל־כך’, לעו המלים בפיו, ‘אני… אני הזדמנתי כאן כדי לגייס מרצים בשביל החיילים’.

‘ככה, בגיוס מרצים אתה עוסק?’

‘בהסברה אני עוסק’, העמידו לרר על דיוקו וכל העת לבו נוקפו, שלא לספר על עצמו ועל עיסוקיו בא אל ביקל, אלא על עזרא, שראהו שעה קלה לפני שנפל.

מבעד להִרהוריו בחן אותו ביקל דומם, את כתפיו השחות, את השערות המכסיפות בצדעות, את פניו שסִברם חמור ונוקשה וכבד־ישרוּת וגם חסר־אונים להתמיה.

איזו עקשנות היתה בדמותו, עקשנות־התמדה של חפרפרת הנוברת בתוך החול, עקשנותם של קטנים הדברים עד להתמיה בעקרונות. עקשנות של מי המוצא במילוי החובות את טעם חייו. מכאן, אפשר, הסבר הנזירי החמור והמיוסר שעל פניו. שכמותו לא יימלט ממקומות של סכנה, גם כאשר מנהיגיו ישאו רגליים או ישחיתו אורחם. אם עשוי אתה להעלות דמות של דיפלומט על דעתך, שסברו גמיש לכל הבעה לפי צרוך השעה וחיוכים מזומנים באשפתו כמו תשובות לקושיות, הרי שלרר הוא היפוכו הגמור. שכמותו מוציאם דרכם לצבא ולכל מיני מקומות, גם כאשר הקריאה פוסחת עליהם.

הביט ביקל בזה האיש שמדיו לא הצליחו לטשטש את סברו האזרחי, חפן לחיו בכפו והפטיר, ספק בלגלוג ספק מתוך טוב־לב:

‘אני מקווה, לרר, שלא באת לגייס אותי לאיזו הרצאה?’

‘לא, לא, חלילה’, נרתע לרר ושמט ידיו בין ברכיו.

תלה בו ביקל עיניים מצפות והחריש. כיווץ לרר ראשו בין כתפיו ופתח פיו לדבר.

‘אני…’ משך מפיו שתי הברות והשנייה ארוכה מן הראשונה ומיד היה בהול לסיים:

‘אני ועזרא, אנחנו היינו בחטיבה אחת’.

ועדיין לא העז לשאת את עיניו ולא ראה כיצד פניו של ביקל הצטעפו.

‘סלח לי שאני מדבר בו’, לעו המלים בפיו כמין התנצלות, ‘חשבתי, כלומר – –’

‘אדרבא’, עודדו ביקל, ‘אני כל־כך מעט יודע על מעשיו במלחמה’.

‘פגשתיו רק פעם אחת בלבד’, אמר לרר, ‘זה היה שעה קלה לפני הקרב האחרון שלו’.

לרר סיפר וביקל הקשיב. ידיו היו שלובות על פאת־השולחן, סמוך לחזהו והוא הסתכל בדממה, ללא ניע ובלא ניד, באיש הזה המספר על בנו שנפל במלחמה. לרר סיפר על הלילה ההוא, כאשר הביא את המקהלה לכפר והחיילים הצטופפו על המדרון להקשיב. אני דיברתי קצת אל החיילים ככה אני משער שהכיר אותי לפי הקול. אך הוא לא קרא לי ואני לא ראיתיו אלא לאחר שהכיתות נזעקו אל מפקדיהן. ואז, כאשר אספתי את אנשי־המקהלה ועמדתי להוליכם אל המכונית, חלפה על פני כיתה אחת בשורה עורפית וקול אחד יצא מתוך השורה וקרא בשמי. הסבתי את ראשי והכרתי את עזרא. הוא הוסיף לרוץ עם כיתתו אל תוך החושך ועבר על פנַי והניף ידו לשלום.

‘ויותר לא ראית אותו?’

‘לא’.

‘ולא דיברת אתו כלל?’

ניכר בו שהיה מאוכזב והתמיה על איש זה, מה ראה לבוא ולספר לו על עזרא שחלף על פניו ואמר לו שלום בחשיכה.

‘התרשמתי מאוד מן הפגישה הזאת’, הפטיר לרר וכבר רִגשה היתה בקולו, ‘אתה מבין, הוא ידע כל הזמן שאני נמצא שם, ולא ביקש כלל לראותני’.

למראה ארשת־התמיהה בפניו של ביקל, הרחיב ופירש:

‘כנראה שמצא את עצמו, לאחר שנבלע ככה בין המון החיילים והרגיש את עצמו אלמוני בין אלמונים’.

‘אני יורד לסוף דעתך’, אמר ביקל, ‘אבל, אבל מסקנה זו מנין לך?’

‘אנחנו היינו קצת ידידים לפני המלחמה, אני ועזרא, ונדמה לי שאני רשאי להסיק מסקנות’.

‘אני מבין’.

‘אני מצדי נוטה לייחס חשיבות מרובה לאופן זה של תחושת־חיים’.

‘גם אני’, הוסיף ביקל.

‘על־כן יש לי רושם שהוא התנדב למלחמה, אף־על־פי שנקרא אליה מכוח הגיוס הכללי. יש שהולך מרצונו, מתוך הזדהות, ויש שהולך בעל־כורחו. בהבחנה זו אני נוטה לראות צורה חדשה של התנדבות’.

ככל שהוסיף לרר לדבר, הותר קולו מן הנימה הרגושה והמאופקת שהתחיל בה וכבר נשמע כמו נאום.

‘כי עדיין היא מניחה כר נרחב להתנדבות האישית ולמעשים מרצון. אני נוטה לראות הבדל בין מעשים שנעשים מכוחו של צו לבין צעדים שנכפו אמנם בכוחו של צו, אך הם נעשים מתוך הזדהות עם הצו ומתוך רצון והסכמה עמו. ורצון זה, בגבולו של ההכרח הכפוי, אני נוטה לקרוא בשם התנדבות ו…’

פתאום נתברר לו שהוא מדבר אומנם לעניין, אבל כבר הוא מרצה הרצאה.

‘סלח לי’, לאט. ‘נסחפתי בלשוני. היתה לי הרגשה שיש לי לספר לך דברים חשובים על בנך שוודאי תרצה לשמוע ולא סיפרתי לך ולא כלום. סלח לי’.

ושפתיו רטטו וכבר קם וביקש ללכת.

‘אדרבא, אדרבא’, הרגיעו ביקל, סיפרת לי דברים שלא ידעתי. אני מודה לך על שטרחת לבוא ולספר לי. שב, לרר, שב. המרצים לא יברחו ממך'.

ישבו שעה של כלום והחרישו, כל אחד לפי דרכו־שלו. ביקל, מתוך הרהורי־דברים שהיו לו בינו לבינו ומתוך שרק עתה נתחוור לו שהוא מבקש באקראי לשתף את לרר, דווקא אותו, את הנזיר המחמיר הזה, בשיקוליו ובהכרעתו.

‘משמע שאתה ועזרא הייתם ידידים?’ שאל ביקל וכבר עיניו הביטו בנשאל מקרוב מקרוב, ואף־על־פי־כן לא רואות, כביכול ביקש לדעת דברים שמאחורי הדברים. העלה לרר גבות־עיניו על מצחו, ועם שידיו שמוטות בין ברכיו, הניע ראשו אחת הנה ואחת הנה, כמקדים פקפוק למה שעתיד להגיד:

‘כן, אפשר לומר שהיינו קצת מקורבים, אבל במלחמה נפגשנו רק פעם אחת בלבד’.

ביקל פיטם את מקטרתו והצית גפרור והעביר את להבתו סביב סביב על־פי המקטרת. עיניו בהו לפניו, לא־רואות מאומה והן מצועפות הרהורים. לרר הבין שבמקביל לשיחתם מנהל ביקל שיחה אחרת, אפשר בינו לבין עצמו, אפשר בינו לבין עזרא.

‘ואני לא זכיתי להיות ידיד לבן שלי’, אמר.

‘אני יודע’, הפטיר לרר חרש, כמודה באשמה.

‘אתה יודע?’

עתה הסתכל בו ביקל וגם ראה אותו בבת־אחת. לרר לא התיק את עיניו מן המבטים שנפקחו אליו פתאום ומקרוב, וככה חלפה לה שעה קלה שעברה לאטה בין עיניים לעיניים, מבקשת לתומה להיחלץ בשלום.

‘אני מבין שדיברתם בי?’ אמר ביקל מבעד לשפמו, ספק שואל ספק מבקש אישור

‘עזרא דיבר ואני הקשבתי’.

עכשיו הוציא ביקל את מקטרתו מפיו, קחן קצת קדימה על לוח־השולחן, כף־ידו האחת חובקת את המקטרת, השנייה פשוטה לפניו ועיניו שוב לא היו מצועפות בהרהורים אחרים.

‘מה ידעתי עליו, בסופו של דבר?’ משך את שפתיו והעלה את גבות עיניו על מצחו, ‘מעט מאוד, מעט מאוד. כשהיה ילד, ביקשתי שיגמור לאכול ויצא לשחק. כשהלך לבית־הספר, ביקשתי שיכין שיעוריו וילך אל חבריו. כאשר גדל והיה לבחור, עשה כך ממילא ורוב זמנו בילה מחוץ לבית. ואם נשתהיתי עמו לפעמים, זה היה רק כדי לספר לו סיפור, כשהיה ילד, או להטיף לו – כשהיה מבוגר. איני זוכר שנשתהיתי עמו כדי להיות לו חבר. אם יש בי אשמה, זו אשמתי. מפני שבעיקרו של דבר, בעיקרו של דבר ביקשתי להיות אב אחר לגמרי. אבל אין זה אומר שלא אהבתי אותו. כלל וכלל לא. אבל אני לא תרגמתי את אהבתי לשותפות בחייו־שלו. לכל היותר כפיתי עליו את עצמי. לא ראיתיו כעומד ברשות עצמו. אתה מבין, הוא היה בני, תמיד תמיד’.

‘גם עזרא הרגיש כך’, אמר לרר חרש, באתנחתא שקמה לאחר שביקל השתתק. ונשמעה במה שאמר הטלת אשמה קלה, כביכול נעשה מליץ־יושר לטענותיו של עזרא.

‘אני מניח שהרגיש בכך’, מיהר ביקל להסכים עמו.

מנימת הווידוי שבקולו נשתמעה חרטה ובקשת כפרה חשאית, אפשר לא־מודעת לעצמה, להרגשת אשם שכפי הנראה הציקה לו בסתר־לבו.

‘עכשיו זה היינו־הך, כמובן’, הפטיר במנוד־כתף, ואצבעותיו טופפו על זכוכית־השולחן.

לרר החריש וביקל אסף פתאום את ידיו והרחיק עצמו מהשולחן במורת־רוח מפורשת, כמי שנוכח לפתע לדעת שנגרף והשיח את לבו למרות רצונו ואמר דברים שלא התכוון כלל לאומרם; כל־שכן באוזני אדם שאינו ממקורביו. נטל בבהילות את מקטרתו והציתה בתקיפות. ידיו רטטו ושני גפרורים כבו בזה אחר זה. כבר שרוי היה בבת־אחת וללא מעבר כלשהו בתקיפות ובמבוכה ופניו העלו בלי־משים ארשת זרה ועוינת.

לרר ישב מצומצם ונכלם, ידיו בחיקו וכתפיו שמוטות ולא ידע אנה ישא את עיניו מרוב הבושה ואי־הנוחות, שהיה אוזן כרויה לדברים שהשמיע ביקל בהתעטף עליו נפשו. דברים שבאקראי, שאפשר לא התכוון כלל להשמיעם, שנפלטו מפיו בלא חשבון ובלא דעת, מתוך שִכחת עצמו מתוך כליות שייסרוהו, כנראה, בחשאי. הוא לא יסלח לי, ידע לרר, לעולם לא יסלח לי על שראיתיו בחולשתו ושמעתי מפיו דברים גלויי־לב שכאלה, שאפילו כדי להגותם בינו לבינו נזקק אדם לאומץ רב.

שעה קלה החרישו איש לעצמו, זה בתקיפותו המדומה וזה בכלימתו, ואחר־כך הפטיר לרר:

‘עכשיו עלי ללכת’.

וכאשר ביקל לא הגיב ורק קיטר לפניו בדומייה את מקטרתו, קם לרר על רגליו, הניח כפות־ידיו על פאת־השולחן ונשתהה ועמד. לו היה לו כובע, ניתן לשער שהיה ממוללו בין אצבעותיו.

‘נו, שלום’, לאט לרר ואת עיניו לא נשא.

‘שלום שלום ולהתראות’, קרא ביקל בהתעוררות־פתע ובידידות, ‘ותודה לך’.

וכבר ידעו שניהם שדברי ידידות מודגשים אלה הקימו בחזרה, כהרף־עין את החיץ שנפל ביניהם לשעה קלה, עת שביקל נגרף בדבריו והשיח את לבו. יציאתו מן החדר ככניסתו בו, בצעדים מדודים ומהססים.

ביקל נשאר לבדו. העיתונים עדיין מוטלים היו על שולחנו. הכיסא שישב בו לרר שמוט היה, כרעיו כאן וגבו קצתו נוגע בשולחן ועיקרו ניצב לו. בלי משים קם על רגליו, הקיף את השולחן והלך אצל החלון הגדול. עמד בו מן הצד, בצל, והביט החוצה על פני הרחוב ועל פני העיר. השמש כבר לא היתה נוהרת וסימנים ראשונים של בוקר מתעייף כבר ניכרו בה. עוד מעט תהא תשושה ומיוגעת וחסרת־אונים ואורה שיעלה על גדות יזוּב בחוצות כמו ריר נאלח וצהוב ולוהט, והבריות יימלטו ממנה אל הבתים ואל כל בדל של צל שייוותר לפליטה אי־פה אי־שם מן השריפה הצהובה.

ביקל עמד חבוי בצל, כמו פרוש מאחורי וילון, מקטרתו השתפלה מפיו, ידיו שלובות על גבו ועיניו מביטות לפניו. נשים בחלוקי־בית נשתהו במרפסות שמעבר לרחוב וילדים שיחקו בהן. כמותם שיחקו עזרא ושאוליק כאשר היו קטנים. פעמים בכדורים ופעמים הפכו שולחן על פיו והציבו בין כרעיו המזדקפים כיסא וכריות, פרשו על כל הכבודה הזאת שמיכה – והרי אונייה. לאן היו מפליגים בה ולאן לא היו מפליגים. וכבר שטפו בלבו המראות והוא שמע את שמחת התרגשותם לפני ההפלגה ואת הדין־ודברים של ‘אתה תהיה הספן ואני רב־חובל, טוב?’ ושל ‘לא, אני אהיה רב־חובל ואתה תהיה הספן!’ ‘מה זה רב־חובל?’ וכמובן, כל ההפלגות האלה אל הארצות הנכספות היו מסתיימות לרוב במריבות. ואז חשו אבא או אמא להפריד ביניהם ובלומה אשה צעירה וגווה גמיש.

שטפו להם המראות בעזוז גוֹניהם והדיפו את כל הניחוחים והקולות ולבו נצבט בבהלה חריפה ופתאומית של ‘היכן עתה שאוליק’. היום עדיין בעיר, ומחר מי יודע היכן. ובו ברגע נגמל בו הדבר. להרחיק את שאוליק ממקומות של סכנה, להוציאו מקרבות, להעבירו בשלום על־פני מוראות המלחמה. ויהי מה, ויהי מה.

הוציא את מקטרתו מפיו ופנה אל המדרגות וצעדיו כבדים, כביכול מדביר הוא תחתיו ספיחי־היסוסים. עלה קומה אחת מעליו, ימינו אוחזת במקטרת הכבויה ושמאלו תומכת וגוררת את גופו על־פני המדרגות.

הקיש קלות על דלתו של הירשפלד וכבר הוא בפנים. הירשפלד קם תיכף ולא ישב עד שישב ביקל. בלי כל הקדמות הִרצה לפניו ביקל את עניינו. לא היתה בו כל מבוכה ועיניו הישירו להביט לפניו, כמי שנוטל על עצמו אחריות מלאה כלפי עברו וכלפי חייו על מעשה זה שהוא עושה. שכן, לא ניתנה לנו החובה כדי שנשתעבד לה אלא כדי שנמלאנה מתוך הרצון שלנו ומתוך השיפוט החופשי שלנו.

‘אתה אולי יודע את מספרו האישי?’

‘של בני?’

‘כן’.

‘לא. אבל אני יודע באיזו יחידה הוא משרת’.

‘טוב. אולי יש לך איזה מכתב שלו?’

‘מכתב?’

‘כן. אולי יש לך, במקרה, הכתובת הצבאית והמספר שלו?’

פִּשפש בכיסיו ומצא מכתבים אחדים, אחד של עזרא ואחד של שאוליק. בין זה לזה מוטל היה חוזר ישן. הפך מכתבו של שאוליק וראה מספר על המעטפה וכתובת חוזרת.

‘זהו?’ הגישו להירשפלד.

‘כן’, נטל הירשפלד את המכתב והעתיק לעצמו את הכתובת הצבאית ואת המספר.

‘כבר לא שולחים יותר בנים יחידים ליחידות קרביות’, אמר הרשפלד.

‘אתה מבקש להקל עלי?’ התמיה ביקל

‘סלח לי’, אסף הירשפלד את פנקסו.

שעה שביקל יצא את חדרו של הירשפלד לרדת במדרגות אל חדרו שלו, עזבתו לפתע רוח־גבורתו והיה מהרהר באכזבה כי הנה, את בקשתו שמעו, אך את חיבוטי מצפונו לא שמעו.


משבא הביתה לארוחת הצהריים, שאלה אותו בלומה, דבר ראשון:

‘דיברת עם הירשפלד?’

‘כן. שאוליק איננו?’

‘לא. טוב שדיברת עמו. בוא לאכול’.

‘שאוליק איננו יודע מזה’.

‘אני מבינה. בוא לאכול’.

‘הוא גם לא צריך לדעת’.

‘טוב. אל נדבר בזה. לו ידעתי את הדרך, הייתי משתדלת שגם אתה לא תדע מזה. האוכל יצטנן. בוא’.

הסתכל דוב בר ביקל באשתו ההולכת לפניו אל המטבח, כבש תודתו והלך דומם אחריה.


 

פרק שישה־עשר


עריריוֹת ומתרוננות נתפעמו צעדיו בחדר־המדרגות, שאוויר יום אתמול עדיין שהה ועמד בו. כל הדלתות לאורך הכתלים היו אטומות, סוגרות על חלומות של בוקר, בטרם יקיצו האנשים אל יומם. לבדו היה שאוליק על־פני מדרגותיו של הבית וככל שלא ביקש להבליע את פסיעותיו, היו הולמות ומולידות הדים רמים.

משיצא את פתח־הבית ודרך על מפתנו של השחר, מיד בא משב קריר של שחרית וגופו ופניו נתלפפו בו ברעננות נעימה. דומיית הרחוב השרוי בתנומות עלתה כנגדו חרישית־חרישית. השמש החלה לעלות בזה הרגע עצמו, כביכול היתה ממתינה עד שירד אליה שאוליק מלילו. רפה היתה ומעוררת המיית־רחמים בלב.

הטיל רגל בג’יפ, שעמד בצד המדרכה כל אותו הלילה, ותקע את המפתח והתניע את המנוע. עד שזה העלה חומו, נשתהה להביט בנהרת־הזריחה הרחבה והגלויה המתפזרת בנדיבות למלוא כל האופק המישורי במקום שנגמרים הבתים, שלא כזריחות בהרים, העולות מחבואים־מחבואים ונהרות־האורה מקדימות שם לגשש לפניהן. המהומי־המנוע משעת־השחרית המוקדמת לא הניסו את דומיית הרחוב, אלא העמיקוה.

אותה שעה חרקה כנף של תריס ופניה של מיכל הופיעו בחלון. נשא אליה שאוליק את עיניו וראה את זרועותיה מתרווחות על אדן־החלון. נתחייכה אליו חיוך של ברכה, קצת נבוכה וקצת מתנצלת. העלה שאוליק את רגלו השנייה לתוך הג’יפ וישב במקומו וידיו על ההגה שהיה לח מטל־הלילה, ומיכל עוקבת דומם אחר תנועותיו ומעשיו בג’יפ. עתה לא חייכה עוד, אבל אור טוב יצא מעיניה והקיף את פניה.

‘לכי לישון’, גער בה.

הסתכלה בו דומם בעיניים פקוחות והוסיפה לעמוד ככה בחלונה, מחרישה ומביטה. שאוליק העיף אליה מבט של פרידה ועקר באחת והפליג. לולא היתה בוֹשה לעצמה, קרוב לוודאי שהיתה קוראת אחריו: שמור על עצמך, שאוליק!' אך היא רק הסתכלה דומם עד שנתעלם מעיניה במקום שהדרך הפנימית של השכונה מתעקלת אל הכביש הראשי, והוסיפה ועמדה שם שעה ארוכה, זוכרת דברים רבים.

שאוליק יצא בינתיים את השכונה והפליג אל תוך הרחובות הריקים המלופפים כולם שמש רפויה וצינת־שחרית. יצא אל השטח הבנוי וכבר גלגליו מדבירים תחתם בניצחון צוהל את כבישי־השפלה הפתוחים. יישובים קטנים, שנצטופפו במעלי־הגבעות, בתיהם ירדו וקרבו עד עצם הכביש ואי־פה אי־שם עמדו בני־אדם ליד בתיהם וליד חלקות־אדמתם; שנשתהו בדרכם אל הלול או אל המחסן שבחצרם, האהילו על עיניהם והביטו על אחד שאוליק המפליג לו בחיפזון על־פני הכבישים אל תוך המלחמה. וכל אחד נשא על פניו את שרידי לילו אל יומו, וכל הזמן גיששה שמש הבוקר אל רקיעיה.

שאוליק חלף־עבר על פניהם והרגיש את מבטיהם מלווים אותו שעה ארוכה והיה מפרש לעצמו אותם מבטים כחפצו, להגביר את קורת־רוחו ולהחריש את הפִּרכוס המהמה בסתר־לבו מטיל בו ארס־מהומה חרֵדה ונוגס בכל פה באותה קורת־רוח שהוא שוקד כל־כך לבצרה. ואפילו השים כל־עצמו שקוע בנהיגה ובאשר לפניו על הכבישים, וכבר גם מזדמרת בו אותה תחושה של אונים ועזוז של איזה ניצחון ואיזה כיבוש שלעולם נהיגה בג’יפ מעניקה לנוהג בו, כל־שכן בצינת־שחרית זו – ההוא הפרכוס אינו חדל, ואדרבא. ואך לשווא תישיר מבטך לפניך בתקיפות ותיאחז בהגה בחוזקה, כביכול הגה של עולם הוא. ככל שהרחיק משכונתו ומכל אשר הותיר בה, מימיו בה ומלילותיו בה, נתחוור והלך כי לא היתה חופשתו אלא הפוגה קצרה בלבד. היא הרגיעה מעט, אפשר גם הרחיקה את הדין־ודברים הצפויים לו, אך שום פורקן ושום פתרון לא העניקה לו.

אף לא מיכל. הוי, מיכל. זכר אותה בתודה. התרפק על דמותה בדבקות, בעדנה רבה, עד כלות ועד להימלט אליה ממצוקתו, ותוך כדי כך נולדה בו משמעות חדשה, עמוקה ואנושית יותר לזיקתו אליה וכבר ביקש לקרוא לה בהרהוריו לא יקירתי ולא ילדתי, אלא אחותי. חזר והתרפק עליה במשמעות החדשה הזאת בלא בושה ובלא רתיעה ואפילו מתוך שמחה על שהוא מפורק ככה מכל גאווה אווילית. התרפק עליה כעל אחות גדולה, האוחזת ביד ומיישרת את כל ההדורים.

לא, אפילו לא מיכל. כאן גבול יכולתהּ. ומה שהציק לו חמק מכל דרכי הערמה שהציב, עד שלא היה מנוס והחל מתדיין עמו פנים־אל־פנים. חזר והעביר לנגד עיניו כל פרטיו של אותו קרב ואותה נסיגה שהפכה למנוסה, ועם שהוא נוהג בג’יפ ומפליג בכבישים שקצת פה קצת שם כבר החלו מאכלסות אותם מכוניות צבאיות ואזרחיות, ניסה לשוב ולשקול כל שהיה וכל שיכול היה להיות. ביישוב־הדעת שקל, כביכול לא הוא השתתף באותו קרב, אלא נתמנה להיות שופט לו.

אך גם כך לא צמחה לו כל ישועה, ולא חשוב כלל אם הרגשה כבדה זו – ועתה שוב לא ניסה להתעלם ממנה – לא היה בה שום היגיון ושום הצדקה. לא הנסיגה כשלעצמה העכירה כל־כך את רוחו, אלא התנהגותו בה, מהומת־החרדה בלבו, אובדן שליטתו על אנשיו. וכן, הנפגעים. צְעַק בקול רם או לאט בציקון־לחש: זהו־זה.

אנשים הנופלים בשעת הסתערות, הכיבוש מעניק משמעות ונותן טעם למותם. אך האנשים הנופלים בשעת נסיגה – – – נו, כן. אפילו אתה שוקל את הדברים וחוזר ואומר לעצמך, שבזכות אלה שנפגעו ניצלה מה שאך בקושי אפשר עדיין לכנות בשם פלוגה. אמנם כן, אמנם כן. אך השיקול הצבאי הטהור לחוד ושיקולו של לב לחוד. ואולי אין זה סימן־לטובה למפקד, אם לבו מתחיל לשקול אחרת.

בינתיים נתעצמה השמש בדרכים ומיד גם החלה ללהוט ללא שהיות וללא הקדמות, ושוב לא נתן בה שאוליק עין רחומה כעין שנותנים בגוזל רך ורפה, שכבר הצמיחה מלתעות והחלה אוכלת בכל פה כל שהיה שחר וענוג ודברים בתחילת זריחתם. בעיבורי המושבות ועל פרשות־כבישים עמדו חיילים והמתינו שיסיעום למקומותיהם, וכאשר ראו את שאוליק דוהר לבדו בג’יפ, הושיטו כנגדו ידיים רבות לעוצרו. לאחר שנענה להם ועצר, עטו עליו בבת־אחת ושאוליק לא התרעם והניח להם לסדר את תורם בינם לבין עצמם, עד ששלושה ישבו בטח במקומם וכל האחרים נסוגו אל פאתי הכביש.

הפליג לדרכו, ושכניו החדשים, שישבו דומם אחד לידו ושניים מאחוריו, לא הפריעו לו בדין־ודברים שהתפתחו בקרבו. מעתה, שוב לא התעלם מהם וממה שהציק לו והטריד, נתפענחו לאט־לאט למסקנות פחות או יותר ברורות ושוב לא נתלוותה להם אותה חרדת־לב טורדת שלווה. כי כן, ככה זה. ואין לו ברירה אלא לשוב לבסיסו ולהקביל כל שצפוי לו שם, כשם שהוא מקביל עתה את בבואתם בלבו פנימה, את הממפ“א והמג”ד וכל מה שיגידו וכיצד שיפרש לעצמו את אשר יגידו, ואת אנשיו, וכיצד יביטו בו וכיצד יפרש מבטיהם בלבו. כן, ככה זה.

ואותו אומץ שהחל מעט־מעט להיאסף בלבו, הבשיל בו החלטה אחרת מעיקרה, שכלל לא נתן עליה את דעתו קודם־לכן: אגש לבית־החולים לראות את הפצועים – גמר בנפשו – ותיכף ומיד, עכשיו, לפני שאני בא אל הבסיס. המתים מתים ושוכני עפר, אבל הפצועים נפגעו יותר מכולם, יחרצו הם משפט.

וכאשר הגיע לפרשת־הכבישים ודרך אחת נפרשה משם הצִדה, עצר והודיע לנוסעיו:

‘אני נוסע בדרך ההיא’.

שניים קפצו מן הג’יפ, הבליעו תודה וברכת שלום ונחפזו אל ההם המצפים על שפת הכביש האחר. האחד שנשאר מאחוריו נרכן אל שכמו ושאל:

‘סלח לי, אתה אולי נוסע לבית־החולים?’

‘כן’.

‘טוב מאוד. תודה’.

‘גם אתה צריך לבית־החולים?’

‘כן, אני נוסע לבקר את החברים שלי’.

שאוליק לא הוסיף לשאול, והחייל חזר וצמצם עצמו במושב האחורי והיה יושב לו ככה דומם לעצמו, עד שהגיעו לשער בית־החולים.

שני אמבולנסים חנו שם ליד השער וקצת הלאה מהם חנה אמבולנס שלישי ואח אחד, צינור בידו, היה12 מתיז סילוני־מים לפנימו, והמים היו חוזרים ויוצאים דרך הפתחים והסדקים וגונם דלוח. ‘מן הסתם מדיחים דמו של פצוע’, הרהר שאוליק, עם שהוא מסיע את הג’יפ אל בין שאר המכוניות שעמדו בחצר. החייל קפץ ראשון מן הג’יפ, הודה לו בחטיפה ונחפז והלך ברגל קלה לעבר המבוא הנרחב, כבקי ורגיל לבקר בבתי־חולים. אפשר והוא סמל־סעד, הרהר שאוליק וירד מן הג’יפ והלך אחריו אל אותו מבוא עצמו, שהוליך אל הממלכה הדוממת של הפצועים, הצומחת ועולה בצדן של כל המלחמות. עבר מתחום לתחום ונכנס לעלות במדרגות לעבר המסדרונות, ומיד באו כנגדו כל אותם ריחות קשים, ריחות של דווי ושל חולי, של חיטוי ותרופות ושתן – ובין אלה לאלה השמיעו עצמן בחריפות טובה ריחות־הבושם שהדיפו האחיות הצעירות.

ביקש לפנות לאחות שעברה על־פניו ולשאול על מקום פצועיו, ובו־ברגע ראה כי ידיו ריקות. מיד נתמלא פעלתנות רבה ופנה אחורה וקפץ־דילג על־פני המדרגות הרחבות אל הקיוסק שליד השער. הטיל על דלפקו כמה שטרות־כסף ואסף תמורתם אילו חפיסות של סיגריות משובחות וגם שוקולדה ושאר דברים כיוצא באלה, היפים לכבד בהם פצועים וחזר לשער, אל המדרגות. פנה כה ושאל כה ובא אל חדר גדול וצחור ומיד הכיר את פצועיו־שלו – את ברוקנר ואת יוחאי וסנדליקו ויהושע פרידמן, שהיו שרועים במיטותיהם, אחד רגלו מורמת וקשורה על חוטים שמשתלשלים מוָו גבוה, אחד שכב דומם עטוף בסדינו ולטש עיניים אל התקרה. רוח קלה באה מן החלון ונתנשבה קלות ופרחים שעמדו שם ליד מיטה אחת היו יפים מאוד ומדיפים רעננות רבה בחדר־התחלואים הצחור הזה.

הטיל פסיעות ועבר את המפתן, והחבילה תחת זרועו. השוכבים במיטותיהם הרגישו בו מרחוק ומיד קמה ביניהם אִוושה של התעוררות. וכאשר קרב ונכנס, כבר היו אחדים שעונים על מרפקיהם ועיניהם מביטות בו. עכשיו ראה כי פרחים שראה מן המסדרון עמדו ליד מיטתו של סנדליקו. סנדליקו עצמו מכורבל היה בסדינו ומשוקע, כפי הנראה בשינה עמוקה תכליתית. קרב והטיל בהם דיבור ראשון:

‘שלום, חבר’ה’.

ועיניו, כביכול, כל עין לעצמה, היו מחייכות מין חיוך שקצתו נכלם וקצתו נרגש ובעיקרו מבקש לכסות על שניהם. יותר מזה לא ידע להגיד לעת־עתה. ואז יצא קול מאושש מאצל המיטה שליד החלון, קול שקצתו שמח וקצתו אווילי בשמחתו, והשיב וקרא:

‘שלום, המפקד’.

‘אה, ברוקנר. מה שלומך, ברוקנר?’

ההוא שמתקרא ברוקנר חשף את רגליו מן הסדין ומיד גם הציבן על האריחים והטיל פסיעות אחדות בכפות יחפות וכבר עמד אצלו ודיבר במין נכונות נדיבה:

‘שלומי דווקא די טוב, המפקד. אני חושב שעוד מעט יחזירו אותי לפלוגה’.

וגם הפעם היה קולו קצת אווילי בשמחתו. שמאלו היתה נתונה בגבס ועטופה במטפחת גדולה שקצותיה היו כרוכות על צווארו. פניו היו תפוחים כלשהו, כפניו של תינוק, ואוזניו קטופות. ברוקנר הקדים והושיט לשאוליק את ידו, וחיוך צמא־ידידות השתלהב על פניו.

‘אתה נראה די מאושש, ברוקנר’, אמר לו שאוליק.

‘מדוע לא?’ חִייך ברוקנר, ‘כאן זה כמו בית־הבראה’.

‘צריך היית לראותו בבוקר’, יצא קול מאצל מיטה אחרת, ושאוליק הכיר בו את בנצי מן הגח"ל, ‘השתולל כמו בבית־משוגעים’.

ברוקנר עמד תחתיו וחייך.

‘חוכמה להיות עכשיו גיבור’, הוסיף בנצי ואמר, ‘לאחר שהזריקו לו זריקת הרגעה בישבן’.

ברוקנר החריש. שמח היה שמדברים בו. דודים ודודות היו מרבים לבקרו, אולם חברים לא היו באים אצלו. ואילו הוא נתאווה דווקא לחברים. ואפשר משום־כך לא שמח כל־עיקר לביקוריהם של בני־המשפחה, שהיו משפיעים עליו רוב מהומה ורוב דאגה ורוב חיבה וטִרחה וקילוסים. ‘יהודה’לה’, ו’יהודה’לה שלנו' ודיבורם קצתו יידיש וקצתו עברית שנימתה יידיש. ונשתמע מהם ממילא ‘הגיבור שלנו’, ‘היחיד’, ‘הלוחם הפצוע’. ויהודה היה אונס מענה־חיוך על פניו כנגד בני־משפחתו דורשי טובתו, אך עיניו היו מצטדדות בחשאי לעבר חבריו ופניו מחייכים ומסמיקים מכלימה. אפשר לא ביקש מעודו להיות גיבור, ביקש שיהיו לו חברים וייחל שיבואו לבקר אצלו, כשם שבאים אצל הפצועים האחרים ואצל סנדליקו. אתמול ביקר אצל סנדליקו כל הקיבוץ שלו. הביאו לו פרחים ומיני דברים אחרים. גם לו, ליהודה, מביאים דברים רבים – בונבוניירות ושוקולדה וגם פירות שאינם מצויים בשוק, ויהודה ממהר לכבד את חבריו ודוחק עליהם שיטלו. התכבדו, חברים. והחברים לפעמים נוטלים ולועסים ולפעמים לא. אף־על־פי־כן אין הוא מצליח להתחבב עליהם. הוא בחור טוב, יהודה, כך אומרים כולם, אבל… אבל אין מחבבים אותו והוא דווקא כל־כך להוט להתחבב עליהם! אפשר משום־כך. תחילה חשב שפציעתו תרומם אותו בעיניהם, תפיל את המחיצות שאינו יודע כלל מדוע קמו וכיצד קמו ותעורר את רֵעותם אליו. אך מכל הדברים האלה לא התרחש דבר. ככל שלא השתדל, לא עלה הדבר בידו. הוא פשוט אינו יודע מדוע. אלא שעתה חדלו להקניטו וכאשר ביקש לספר בדיחה, הקשיבו לו בנימוס, אך בדרך־כלל לא צחקו, גם כאשר סיפר, לפעמים, בדיחה טובה הראויה שתעורר צחוק. הצחוק – סימן של חברותא הוא, ויהודה ברוקנר לא עלה בידו לבוא בחברתם של חבריו, אפילו היה מצוי בקרבתם. מפי החיילים לא זכה מעולם לכינויי חיבה. לא הועילו הבונבוניירות והפירות שאינם מצויים בשוק ולא הועילו כל גילויי הידידות שהיה שוקד לגלותם בנפש חפצה ונלהבת. הוא פשוט אחד כזה. בפלוגה קראו לו תמיד ברוקנר, בשם משפחתו; כאן, כנוטים חסד מעט, קראו לו, לפעמים, גם יהודה. ואף על כך היה מחזיק להם רוב טובה. אולם יהודה’לה קראו לו ההורים והדודות בלבד.

כיוון שכבר לחץ את כפו של יהודה ברוקנר, עבר שאוליק בין המיטות ולחץ ידי כולם. היה שם יוחאי, אחד הממ“כּפים הוותיקים שבפלוגה, שלפי אופן דיבורו הכבוש ניכר מיד שדעתו נשמעת כאן; והיה שם בנצי מן הגח”ל, אחד מן הבחורים שהם צנועים ומובלעים בתוך יחידתם ודיוקנם מטושטש. אך אם יום אחד מטילים על אחד שכמותו תפקיד של ממש, עשוי הוא להפתיע ולגלות קלסתר־פנים ברור ואיתן. וכמובן – גם מוישה. אין לך מקום שמוישה זה אינו מצוי שם. לעולם הוא חביב על כולם, אף־על־פי שאינו מכובד ביותר. פוגעים בו ואינו נפגע, עולבים בו ואינו נעלב, אלא נוטל מיד ומשיב מנה אחת אפיים. מקום שמוישה מצוי, בדיחות־הדעת מצויה, השמחה והצחוק מצויים – אפילו מקום זה בית־חולים הוא. עכשיו שכב מוישה בעיניים עצומות, פניו להטו ומפיו נתמלטו מיני מלמולים מדומדמים ושלווה משונה עיוותה את פניו הלוהטים.

‘הוא שוכב בלי הכרה’, הסביר יהודה ברוקנר.

שאוליק הסתכל בו דומם והחריש.

‘אבל לא כל הזמן. לפעמים שבה אליו הכרתו לשעות אחדות. ואז תיכף ומיד הוא מתלוצץ’.

‘היכן הוא נפגע?’

‘בראשו. שלשום נתחו אותו’.

מן הצד לגמרי שכב דומם יהואש פרידמן, החייל הכי קשיש, אולי, בפלוגה. כאשר הכול דיברו על מיני עניינים, דיבר יהואש פרידמן באשתו ובילדו. רגלו שצבתה מתחבושות הרבה תלויה היתה על מִתקן שנשתלשל גבוה מעל מיטתו. אף כף־ימינו מחותלת היתה בתחבושות ונחה כנטולת־חיים על הסגין.

‘מה שלומך, פרידמן?’ שאל שאוליק ולחץ כף שמאלו.

‘ככה’, השיב יהואש פרידמן בקול כבוש ומיד אסף ידו והניחה למראשותיו. פניו היו חיוורים מאוד ורוב הזמן היה שקט ודומם וכוסס בחשאי את דאגותיו. ניכר בו שהוא מתייסר וטרוד־מנוחה.

‘והיכן רודי?’

'הוא… ', ביקש יהודה ברוקנר להשיב, אך מבטו נתקל במבטו של יוחאי והוא נשתתק ונסוג, כביכול לא הוא הנשאל ולא עליו להשיב.

‘מנתחים אותו עכשיו’, השיב יוחאי וקולו מסויג.

‘כבר פעם שנייה’, אמר עתה יהודה ברוקנר. עיניו של שאוליק הביטו דומם ובתקיפות ביוחאי ותבעו הסבר.

‘כן’, אמר כחולץ את משפטיו מחביונותיו, ‘פעם שנייה. ונדמה לי ש…’

‘שמה? דבר, יוחאי, דבר’.

‘שקוטעים לו רגל’.

ככל שלא השתדל לשוות לקולו גוון מאופק וכבוש, נשמעה בו רעדה חרדה ועיניו בהו לפניו אל התקרה. שאוליק פנה ממנו, ויהודה ברוקנר אחז בידו הבריאה כיסא שעמד שם ודיחק אותו לעבר שאוליק וצבע הכיסא כצבע הכתלים והמיטות.

‘שב, שאוליק’, הזמינו.

פשק שאוליק את רגליו לשבת ותוך כך הטיל את חבילתו תחת כרעיו של הכיסא. קמה דממה ושאוליק צותת דומם ללבו שחזר והשמיע את פרכוסו. הרוח שבאה מן החלון הניעה קלות את הפרחים שעמדו אצל סנדליקו ואת שערותיו של מוישה. כולם החרישו ורק מלמוליו־גרגוריו של מוישה ניגרו מאיזה תוהו־רפאים ואבדו תיכף ללא שום הד בחדר השותק. שאוליק ישב על כסאו סמוך למיטתו של סנדליקו. רודי, הרהר. כל ימי־המלחמה חבש אחרים, עכשיו חובשים אותו. הוא לא הקיף את השוכבים בעיניו, אלא הביט בהם בחשאי פעם לכאן ופעם לכאן, מיני הבטות שסועות שלא הצטרפו לשום ראייה אחת כוללת. אמד את המרחק שבינו לבינם והבין שפציעתם ושכיבתם בבית־החולים חוללה את המרחק הזה. עלי להבקיע את המרחק הזה, אמר לעצמו. עדיין לא ידע אם הם מרשיעים אותו בלבם או מהו שהם רוחשים לו. ואותה שעה כבר לא העלים כלל מעצמו שחשיבות מרובה הוא מייחס לאותו משהו שהם רוחשים לו.

ושוב היה זה יהודה ברוקנר שקפץ בראש, כביכול נעשה דבּרם של הפצועים והטיל את שאלתו השמחה־אווילית לתוך המבוכה שקמה:

‘אז מה נשמע בפלוגה, המפקד?’

‘אינני יודע. אני לא בא מן הבסיס. אני בא מן הבית’.

ועם שאמר כך, נקף בו לבו. הנה־כי־כן, הוא בריא והם פצועים; ויש לו בית שאליו הוא נוסע וממנו הוא בא והוא בריא ויכול ללכת לכל מקום שרוצה. הם ודאי שוטמים אותי, סבר, ואולי גם מרשיעים אותי. עכשיו הם ודאי שונאים מושבעים של המלחמה שפוצעת אותם ככה וקוטלת את רגלו של רודי. ואותי, ודאי, גם־כן. אני הוא שפקדתי עליהם וממילא נעשיתי בעיניהם בא־כוחה של אותה מלחמה שקיפחה את בריאותם.

‘אה’, אמר יהודה ברוקנר.

‘אתמול היתה כאן אשתו של רודי’, אמר יוחאי בקול רהוי וכבד והפך פניו מן הקיר, ‘איך שהוא התלוצץ וצחק אליה כל הזמן’.

‘היכן נפצעת אתה, יוחאי?’

‘אני זה כלום. אתה לא רואה שאני שוכב כל הזמן על הבטן? נפצעתי במקום לא כל־כך נעים, אבל נוח’.

‘יוחאי נפצע בישבן’, הסביר יהודה ברוקנר וגיחך. גם יוחאי צחק. רק יהואש פרידמן לבדו שכב דומם ופניו החרישו.

‘מכל חלקי גופי הנחמד בחר לו אותו כדור טיפש, דווקא בישבן שלי’, כבר הרחיב יוחאי בדברים של בדיחותא והצליח לכסות על אשר בלבו, ‘מזל שלי הוא שמוישה שוכב בלי הכרה. אחרת היה עושה ממני טוב, אני כבר לא רוצה להגיד מה’.

‘אתה חושב שישלחו אותי חזרה אל הפלוגה שלך?’ אמר פתאום יהואש פרידמן מאצל המיטה שלו.

‘וכי מה, פרידמן, כל־כך רע היה לך בפלוגה?’

‘אינני רוצה לחזור לפלוגה שלך ולשום פלוגה אחרת. אני רוצה לחזור אל האשה ואל הבית שלי. אני חושב שזה מספיק בשבילי’.

‘מה יש לך ברגל, פרידמן?’

‘הרגל זה כלום’, ביטל פרידמן את חשיבותה של רגלו הצבה והתולה על רצועות, ‘היד. זה גרוע הרבה יותר. כל האצבעות הלכו’.

מי שמת מת וכבר המלחמה אינה פוגעת בו, הרהר שאוליק. המלחמה אינה פוגעת במתים. המלחמה פוגעת באלה שנפגעו ונשארו בחיים. פרידמן זה אולי לא ישוב אל הפלוגה, אבל הוא יצטרך לשוב אל החיים שלו ולעבוד. המלחמה תפגע בו עוד הרבה־הרבה שנים, עד יומו האחרון, אולי. כשם שתפגע עוד הרבה הרבה שנים ברודי ובאמא שלו ובאמא שלי ובאבא שלי.

סנדליקו נע מתחת לסדינו ומתח את רגליו.

‘הוא ישן כל־כך הרבה’, התפעל יהודה ברוקנר, ‘אולי בעד כל הלילות שלא ישן. לא היית מאמין כמה הבן־אדם הזה מסוגל לישון’.

‘אולי להעיר אותו?’ שאל יוחאי, ‘הוא ודאי יצטער כאשר יוודע לו אחר־כך שהיית כאן’.

‘תן לו לישון’, הרגיעו שאוליק, ‘כבר מספיק שינה גזלתי מעיניו. אני חושב שבכל חייו הוא לא יוכל להשיב לעצמו את כל השינות שהמלחמה גזלה ממנו’.

‘שלשום ביקר אצלו כל הקיבוץ שלו’, התפעל יהודה ברוקנר.

‘אף אחד מאתנו אינו זוכה לכל־כך הרבה ביקורים כמוהו’, אמר יוחאי, ‘אולי חוץ ממך, יהודה’.

‘אבל אותי מבקרים רק בני המשפחה בלבד’, נזדרז יהודה להעמיד את יוחאי על טעותו.

‘מה זה חשוב, העיקר שבאים’.

‘אה, זה חשוב מאוד’.

‘האם עלי להסיק מכאן שאצלך לא מרבים לבוא, יוחאי?’

‘כמעט שלא. החברים שלי כולם במלחמה. אמא שלי היתה וגם אחי הקטן. אך אמא שלי עובדת ואינה יכולה לבוא לעתים קרובות’.

שאוליק הרים את ברכו והקיפה בזרועותיו והקשיב דומם אל מה שפצועיו מספרים לו. בה־בעת צותתו אוזניו הרחק מעבר מזה, אל חייהם בבתים שלהם, במשפחותיהם ובין חבריהם. לאט־לאט נתגלו ויצאו מתוך אלמוניותם, כפי שנראו לו בפלוגה, והיו פתאום, כל אחד לעצמו, הרבה מאוד אדם והרבה מאוד חיים. ושוב נתקף אותה תחושה שניעורה בו למראה הגוויות בשדה, בבוקר ההוא, כאשר חש בראש יחידתו לעזרת מראַר. זכר מראר העלה לפניו את דמותו של עזרא ובבת־אחת הבין פתאום מהו שמסתלק מן העולם עם האדם שמסתלק מן העולם. לא מצער על אחיו שנפל התעוות לבו, אלא מכאב־תמיהה ומיראת־כבוד שניעורה בו לחיי אדם. לאו־דווקא לחייו של עזרא או של זאב’לה, אלא ככה, לחיי אדם בכלל.

וכאשר עיניו נתלשו ממקום שננעצו שמה ומבטיו הקיפו את פצועיו מקרוב־קרוב ובחיבה שפרצה פתאום, שלוחת־כל־רסן, כבר לא היתה כל חשיבות לאותה עקה שבלבו, שאת פתרונה ביקש לעצמו כאן. עתה, רק עתה, השיג מהו המבחן שעמדו בו, גם הם, גם הוא; אפילו נסוגו, אפילו הפכה הנסיגה לתבוסה. עתה, רק עתה נתעורר בו אמון במה שהגה קודם־לכן בינו לבין עצמו – שהטובה בפלוגות והטובים במפקדים אפשר שלא היו מיטיבים לעשות בנסיבות ההן.

אולם עכשיו לא היתה כל חשיבות לדבר. דברים אחרים נחרצים במלחמה. הרגשת האשם שבו, אשר ביקש להפיגה אצל פצועיו, נראתה לו עתה קטנונית, אנוכית, מאוד לא חשובה – אל מול החיים האלה שנפגעו עד יומם האחרון, שלהם ושל קרוביהם.

שב והציב את רגלו על הארץ, וזו נתקלה בלי־משׂים בחבילה שמתחת לכיסא, כביכול הודיעה על עצמה כי הגיעה שעתה. מיד הרימה שאוליק והניחה על ברכיו, התיר את קישוריה והחל מחלק את הצרוּר בה.

‘התכבדו, חברים’.

את השוקולדה הניחו על הכוננית, אך מן הסיגריות המשובחות פתחו תיכף ומיד והציתון, להוטים לעשן. כיוון ששאוליק עמד אותה שעה קרוב למיטתו של פרידמן, חפן את גפרורו הלוהב בין כפותיו, להגן עליו מפני הרוח הקלה שנשבה כל העת מן החלון, גחן והגיש את הלהבה אל פיו.

‘תודה’, אמר פרידמן, ‘אינני מעשן’.

כיוון שכך, הסיט את האש לעברו של יוחאי.

‘תודה’, אמר יוחאי.

‘סיגריה טובה’, שיבח יהודה ברוקנר. מן האופן שהחזיק את הסיגריה בין אצבעותיו ניתן לשער שזו, אולי, הסיגריה הראשונה שהוא מעשן בחייו.

‘חבר’ה’, אמר שאוליק, ‘מרשים לכם לעשן כאן?’

‘ודאי שאינם מרשים’, אמר יוחאי, ‘אבל הם פוחדים מאתנו’.

‘מי זה הם?’

‘כולם. האחיות, הרופאים’.

‘הוי, יש כאן אחיות נחמדות’, אמר יהודה ברוקנר ונשתנק מן העשן.

‘מוישה משתגע אחר סיגריות ממין זה’, אמר יוחאי, ‘אני מתאר לי כיצד ישתולל לאחר שיוודע לו’.

שתי חפיסות בידו, קרב שאוליק אל הכוננית של מוישה וביקש להניחן עליה.

‘אם בכלל יוודע לו’, אמר פרידמן קדורנית ולא הביט לשום מקום.

ידו של שאוליק תלויה היתה על־פני הכוננית, החפיסות חפונות בכפו. דבריו של פרידמן הגיעו אליו מן הגב. לאט־לאט הניח את החפיסות על הכוננית ונשתהה שם ולא הסבר את פניו.

אותה שעה עלה מן הפרוזדור דשדוש צעדים. שאוליק הסב את ראשו וראה עיני כולם תלויות בשני אחים שעברו לאט על־פני הפתח ואלונקה בידיהם. פני האדם אשר על האלונקה חיוורות היו וגופו מכוסה בשמיכות עד צווארו. יוחאי היה הראשון שקרא:

‘זה רודי!’

נושאי האלונקה חלפו־עברו ושאוליק יצא אל הפרוזדור והביט אחריהם. לידו עמדה האחות הראשית וגם היא הביטה לשם.

‘זה רודי לוסטיג?’ אמר ספק שאלה, ספק אמירה לעצמו.

‘אתה מכיר אותו?’ שאלה האחות.

‘הוא החובש הפלוגתי שלנו. איך עבר הניתוח?’

‘ידעת שמנתחים אותו?’

‘כן. החברים בפנים סיפרו לי. איך…’

‘קטעו אותה’.

טוב שלא הסתכלה בו. השים עצמו מביט אל המקום אשר שם נעלמה האלונקה, אך לא הביט לשום מקום. הוא הניחה עומדת וחזר לחדר. כולם החרישו ואף אחד לא הסתכל בו. כבר ידעו. היו מעשנים את הסיגריות הטובות והניחוחות ושותקים. שאוליק נשתפל במקום שעמד וישב על שפת מיטתו של יוחאי. הכיסא שישב עליו לפני־כן היה עכשיו פנוי, כביכול נועד לשאוליק אחר. גם שאוליק החריש, אך עתה היה נדמה לו שהוא כלול באותה דומייה כללית שדוברת אל כולם בשפת־אימים אחת. יהודה ברוקנר הלך וישב על המיטה שלו. בהיסח־הדעת השיל חפיסת־שוקולדה מעטיפתה ונגס בה ועיניו בהו לפניו על אריחי־הרצפה.

‘ככה זה’, אמר פתאום בנצי השתקן, ‘אחד נפגע כך ואחד כך’.

‘יש כל מיני פגיעות’, אמר יהודה ברוקנר מאצל מיטתו ולעיסת שוקולדה בפיו.

‘ואיך שאתמול צחק והתלוצץ עם האשה הצעירה שלו! יכול להיות שכבר ידע כי עומדים לקטוע את הרגל שלו’, אמר יוחאי חרש. הוא שכב על צדו והניע את אצבעות־רגליו, כביכול ביקש לוודא אם עודן חיות. בינו לבינו כבש שמחה גדולה ופרועה שהתלהטה בו עם כל ניע של אצבעות־רגליו.

‘כאשר החובשים לקחו אותי באלונקה שלהם, חשבתי כל הדרך על דבר אחד’, דיבר פתאום יהואש פרידמן מן המיטה שלו, ‘על דבר אחד בלבד: מדוע דווקא אני, לעזאזל! הרי היינו שם כל כך הרבה!’

‘מה אתה רוצה, הרי מישהו צריך היה להיפגע’, אמר בנצי מן המיטה שלו.

‘אני יודע! אני יודע! עכשיו גם אני יודע ככה לחשוב! אתה לא צריך ללמד אותי, בנצי. אני רק מספר לכם מהו הדבר היחידי שהרגשתי כל הדרך, כאשר האלונקאים נשאו אותי משם. ואני הרי הזקן שבכם, להוציא את אבא קותי, כמובן, ולי אשה וגם ילד. ואתה יודע?’ פנה בהתגלות־פתאום אל שאוליק, ‘אני שנאתי אתכם מאוד. את כל אלה שלא נפגעו שנאתי’.

‘ואני, כאשר נפצעתי, תאמינו או לא, תקפה אותי שמחה גדולה’, התוודה בנצי, ‘הרגשתי תיכף ומיד היכן נתקע הכדור שלי וידעתי שאני חי! אלוהים, כמה שאני שמחתי. לא חשוב שהכדור כבר היה תקוע בגופי. כאשר שכבתי על המדרון ההוא, היתה לי הרגשה נוראה שהנה עוד מעט כולם נשמדים ורק אני לבדי את נפשי הצלתי. מה דעתכם על מין כזה של לוחם?’

כיוון שהותרה לשונם, מיד התחילו גם כל האחרים לספר בחוויותיהם בשעת הקרב ההוא, לפניו ואחריו, ומיד גם, בהיסח־דעת גמור, קיבלו סיפוריהם אופי של וידוי קיבוצי בפומבי וכל אחד נדחק להגיד כמה מלים וממילא נתקרבו זה לזה ובהיעלם אחד וכבר ידעו כי פקדה אותם בפתאום אחת מאותן השעות, שבה מותר להגיד הכול ואיש אינו פוגע ואיש אינו נפגע ואפילו מדברים בצוותא, והאחד ממשיך דברי חברו – נדמה כי אף־על־פי־כן טובע כל אחד בשיחה את מסלולו שלו. וככה היו תוהים על עצמם בעירנות רבה וחוזרים ומדברים בכל אשר אירע ואיך שההוא הרסיס פגע בראשו של אבא קותי תיכף בהתחלה וכיצד סנדליקו צעק ‘קותי’ ורץ אליו וגררו אל עבר המדרון האחורי, ובשעת גרירה זו פגע גם בו כדור. מן האופן שהגו את שמו וסיפרו עליו, ניכר מיד מה רבה החיבה שהם רוחשים לסנדליקו התמהוני.

ואז הסתכלו בסנדליקו וראוהו שוכב פקוח־עיניים ומקשיב.

‘סנדליקו!’ התפרץ אליו שאוליק וכבר טלטל את כף־ידו וגם גחן עליו וכפו הפנויה החליקה על שערותיו.

‘ואנחנו חשבנו שאתה ישן!’

‘מה נשמע שאוליק?’ שאל סנדליקו בנחת.

‘ככה. חוזרים לפלוגה’.

‘היית בבית?’

‘כן, כמה ימים’.

‘מה קרה? כבר נגמרה המלחמה?’

‘לא, אחי נפל’.

ושוב תכפה אותה דממה כבושה ומרתיעה וכולם שמטו את מבטיהם, כשם שעשו כאשר ראו כיצד העבירו את רודי דרך הפרוזדור.

‘אז איך מרגישים, סנדליקו?’

סנדליקו השתמט בבת־צחוק נכלמת ושתי עיניו קרצו קריצה אחת חטופה, לאמור: ככה־כך. ואחר־כך הוסיף:

‘זה בסך־הכול לא כל־כך רציני, אני מקווה שבעוד כמה שבועות יוציאוני מכאן’.

‘יתגעגעו אליך בפלוגה’, אמר שאוליק.

‘נעים לשמוע’, אמר סנדליקו.

וכל העת רחשה ביניהם רֵעוּת חבויה, נכלמת, המגששת ונקלעת לביטויים זרים ושאולים, אבל קיימת ומגידה את עצמה כל העת דרך העיניים המביטות והאוזניים השומעות.

‘אתה יודע, שאוליק, יכולנו כולנו ליהרג בקרב ההוא. פשוט מזל’, אמר פתאום יוחאי.

‘איך שאנחנו היינו מבולבלים’, החרה־החזיק אחריו יהודה ברוקנר, ספק אמירה של פתיעה, ספק של בקשת התנצלות.

שאוליק הניח להם לדבר, לא התערב ולא הגיב. האנשים אנשיו והוא מפקדם כמקודם. חש כלפיהם רחשי־תודה ואותה חיבה שבה והתלהטה בו. הרגיש כיצד הוא נטהר והולך מתחושות של אשמה, כיצד הוא והם מתקשרים מחדש.

בחוץ עברו בינתיים השעות מתחום אל תחום, והשמש כבר היתה גבוהה מאוד וקרובה לצהריה. אך בפנים, בחדר־התחלואים הצחור, לא הרגישו כלל בשינויים המתחוללים בשעות החולפות.

לבסוף קם שאוליק ומשך את רצועת־תרמילו על שכמו.

‘נו, חבר’ה, אני חושב שעלי ללכת’.

‘בוא לבקר אותנו לפעמים’.

‘ו… כן. מסור שלום לחבר’ה ותגיד להם שמותר להם לבקר’.

‘מותר לבקש ממך משהו, אולי?’ שאל פרידמן.

‘ודאי, פרידמן. מה הדבר’.

‘אתה יודע איפה אני שוכן? במחלקה שנייה כיתה אל"ף. אז שם, בין החפצים שלי… חכה, מוטב שאכתוב פתק. יש לך אולי נייר?’

ואז ראה את ידו החבושה ונשתתק פתאום.

‘אני עוד לא התרגלתי’, נצטחק בחיוך נכלם ומיד העמיד פנים אדישות ודברים שהפטיר ביקשו לטשטש את מבוכתו.

‘אצטרך ללמד את שמאלי לכתוב. היד הזאת היא בור ועם־הארץ גמור’, נתחייך, ‘אצטרך ללמד אותה לעשות כל מיני דברים שלא עשתה מעולם’.

‘אתה רק תגיד לי מה שרצית ואני כבר אסדר לך’.

‘יש לי שם בין החפצים קופסה אחת. לא חשוב מה שיש בה. הייתי רוצה שהיא תגיע אלי’.

‘היא תגיע אליך. מחלקה שנייה כיתה אל"ף, אמרת?’

‘כן’.

‘טוב’.

‘אני מודה לך מאוד’.

‘נו, חברה, אז שלום ו… תשתדלו להיות בריאים’.

‘נשתדל ו… יפה שבאת’.

‘ותודה בעד הסיגריות והשוקולד’.

‘להתראות, חברים’.

לפני שיצא, ניגש שוב למיטתו של סנדליקו וביקש לומר לו מה, ולא אמר דבר ורק לחץ את כפו והשהה אותה בידיו, ושניהם ידעו שהם מוקירים ומחבבים זה את זה.

אחר־כך הקיפו עיניו את השוכבים במיטותיהם והוא הניף את ידו לשלום וגם הפצועים הניפו קצת את אמות־זרועותיהם. ואז פנה באחת והלך לו אל הג’יפ שעמד בין האמבולנסים.

משבא, הניחו בצל, עתה מצאו נצלה ולוהט בשמש צהובה. קצת הלאה מן העיניים נתקפחו הדברים מממשותם והיו יוקדים ואופסים באובך13 הלוהט והמסנוור.

הטיל שאוליק את תרמילו בג’יפ ועלה אחריו אל מושבו. הריפוד להט תחתיו וגם ההגה להט תחת מגע ידיו. כל מקום שנגע בו צרב מאימתה של שמש. בשעה ממין השעות האלה עשוי אדם לשנוא את השמש, וטוב טוב כי תמהר ותעבור ותפַנה את מקומה לערב שיבוא אחריה חרש ובאין קול, רגוע ומפויס, ימשוך את עצמו מאי־בזה, ישוּף את קרניה הנאספות לשקוע וכבר הוא כאן ומלכותו פרושה על דרכים וגבעות וארץ־רבה. אלא שמלכות של שעה היא, ורחוקה מאוד, ובינתיים הפליג שאוליק בג’יפ הלוהט שלו אל לבה היוקד של הארץ. נוכח מהירות הנסיעה יצר לעצמו משבים קלים שהפיגו במקצת את הלהט.


הגיע לכפר בשעה שלא ציפו לו כלל. המחלקות אך זה עתה גמרו את ארוחת־הצהריים שלהן והחיילים רבצו באשר נמצא להם, אלה בתוך הבקתות ואלה בצל המועט שכותליהם הפרישו. הם ראו את שאוליק בא בג’יפ שלו מתוך השמש והתרוממו קצת להביט. אלה שנתן בהם עיניו, הניפו יד לברכת־שלום.

הבקתות והחיילים ודרך־העפר עוררו בלבו המיית זכרונות של הפלוגה בחניותיה, הפלוגה בקרבות, הפלוגה בזמן אימוניה, וכבר עמד בו ריגוש מעבר לכל מה שזכרונותיו העלו ובתוך כל מה שהעלו. כמו ריגושו של אדם החוזר לביתו. השיג עד מה נתקשר־להתמיה אל האנשים האלה ולמקומות שחנו ולחמו שם. קלט פתאום שפלוגה יכולה לפעמים להיות ביתו של אדם במלחמה.

העמיד את הג’יפ במקום שנועד לכך, ותרמילו על כתפו, נכנס לחדרי־המטה.

גוו ערום, מקטרתו בפיו, ישב ליפא מאחורי השולחן המכוסה שמיכה צבאית, במקום ששאוליק נהג לשבת שעה שהיה מעיין באותן מפות עצמן שעכשיו ליפא מעיין בהן. משונה היה לראות אדם עירום מעשן מקטרת ובלי־משים ראה בו שאוליק בבואה של קצינים זרים בצבא זר, היושבים להם ככה, עירומים ומקטרת בפיהם, מקללים את המִדבר או איך שלא קוראים לאותם מקומות לוהטים שנקלעו לתוכם עם יחידתם.

השיל את תרמילו לרגליו וישב מעבר מזה של השולחן, במקום שדורשיו היו יושבים. לאחר שבירכו זה את זה לשלום, ביקש ליפא להראות לשאוליק סימנים של ידידות ואף של שמחה, אך סימנים אלה גוועו מיד ביראת־מבוכה מפני האיש הזה שאחיו נפל במלחמה.

‘איך בבית?’ הנמיך ליפא קולו ושאל בקרבת־לבבות.

‘ככה’, השתמט שאוליק מדברים ברורים, ‘מה נשמע?’

‘חם’.

שאוליק משך לעצמו סיגריה מחפיסתו וליפא העלה להבה במצית מבהיק ששלפו באקראי מכיסו.

‘חם מאוד ומצחין’, הוסיף ואמר, ‘אינני מבין כיצד יכולת לשבת בכפר המטונף הזה. מה נשמע אצלך?’

ואף זו ממין השאלות שאינן מצריכות מענה. משך בכתפיו ונתרווח במקום שישב.

‘אתה באת ואני תיכף נסעתי’, אמר שאוליק, ‘איך הפלוגה בעיניך?’

‘ככה. קצת שפופה’.

שאוליק שמע תוכחה בדבריו, אפילו נאמרו הדברים לתומם, בלא שום כוונה. מחמת שלא הגה אמון לליפא, נטה לשוות פירושים לדבריו.

‘נו, כן, אחרי עיר־גנים’.

וכבר קולו בוטה, מלעיג על עצמו, קורא תיגר.

‘אבל הם מתאוששים לאט־לאט’, המשיך ליפא כביכול לא הבחין בנימה הרעה שנשתמעה בקולו של שאוליק, ‘אתמול יצאנו לקחת את גבעה מאתיים־ארבע־ארבע. תחילה יצאו במורת־רוח מפורשת, כמי שכפאם שד. אבל אחר־כך נתאוששו’.

‘ומאתיים־ארבע־ארבע?’

‘מצאנו אותה ריקה’.

‘זאת אומרת שלקחתם אותה ללא קרב?’

‘בלא ירייה אחת אפילו’.

‘יפה’.

‘תאר לך!’

ועם שאמר כך, יצא ליפא מלפני השולחן והלך אצל הכד שעמד בפינה. הכד היה עטוף בשקים רטובים ותרווד תלוי היה על שפתו. ליפא שתה מן התרווד, ומה שנשתייר בו שפך על השקים. המים נבלעו תיכף בבד־השק.

‘אני משתדל לדמות שהמים קרים’, אמר, ‘אבל המים אינם רוצים להידמות’.

הוא חזר לשׂררתו, הרהר שאוליק. בימי לא היה כאן תרווד. כבר הוא כאן וכבר מטיל את מציאותו במטה וקרוב לוודאי שגם בפלוגה. הריהו יושב מעבר מזה, במקום שאני נהגתי לשבת ואני יושב במקום שאחרים ישבו. אמת שלא נשאתי את עיני להיות ממ"פא, כשם שאמת שעכשיו צר לי לשוב ולהיות סגנו. מדמה הייתי כי אל פלוגתי אני חוזר, אך ליפא הביא תרווד לכד והפלוגה פלוגתו, ואני סגנו בלבד.

‘כן’, נתעורר ליפא כמי שנזכר דבר שנשתכח ממנו, ‘המג"ד ביקש לראות אותך’.

‘יענקלה?’ מה הוא רוצה?'

‘לראות אותך’.

‘לשם מה?’

‘אינני יודע’.

‘מתי הוא רוצה לראות אותי?’

‘אינני יודע. שאל עליך כמה פעמים. ביקש לשלוח אותך אליו כאשר תבוא’.

‘טוב. אגש מיד’.

‘לא התרשמתי שזה דחוף כל־כך’.

‘מכל־מקום. או שאתה זומם משהו אחר בשבילי?’

‘לא לא, מצדי אתה יכול לנסוע’.

‘טוב. אסע עכשיו’.

הטיל תרמילו על מיטת־השדה ויצא אל הג’יפ.

שעה שבא אליו שאוליק, עמד יענקלה בין קציניו לפני חדר־האוכל של מפקדת־הגדוד וכולם עִשנו סיגריה ראשונה שלהם לאחר ארוחת־הצהריים. הוא עמד בין קציניו וקומתו נמוכה מקומתם ונראה כמעט נער לעומתם.

משהבחין בשאוליק שנשתהה מגשת, יצא את חבורתו14 והלך אליו; העלה בדעתו מהו שהוא עומד להגיד לשאוליק ואסף את סבר־הזחיחות מפניו. הקדים והושיט לו יד והוליכו עמו לאורך הדרך.

‘ליפא מסר שביקשת לראות אותי’.

‘אה, כן. שמע שאוליק, מסתבר שעלינו להיפרד’.

‘כלומר?’ וקולו הסגיר את מבוכתו.

‘נתקבלה הוראה להעביר אותך מהגדוד’, פירש יענקלה.

שאוליק לא הגיב. כהרף־עין נתקפד במבוכתו וציפה שיענקלה ירחיב את אשר אמר.

‘ההוראה נתקבלה מהשלישות הראשית’, הדגיש המג"ד, כביכול יש בכך משמעות כלשהי, ‘לא רוצים שבנים יחידים ישרתו ביחידות קרביות’.

‘אני לא ביקשתי כל העברה’, התגונן שאוליק בדרך של התרסה.

‘אינני יודע מיהו שביקש את ההעברה’.

‘אתה בטוח שאינך יודע?’

‘אל תהיה ילד, שאוליק’.

אף־על־פי־כן הולידה המבוכה בקרבו חשד נורא שהוא עצמו, המג"ד, ביקש להעבירו מגדודו ועניין הבן־היחיד אינו אלא אמתלה.

‘לא הייתי רוצה לחשוד בך שאינך דובר אמת’, אמר שאוליק ועיניו היו מרושעות וגרויות.

‘התאושש, בן־אדם’, אחז יענקלה בזרועו של שאוליק, ‘וכי מהיום אתה מכיר אותי?’

‘איני יודע’, השתמט שאוליק, אף־על־פי שלא שמט את זרועו מכפו של יענקלה, ‘אדם עלול להשתנות. אתה יודע מה היה סופו של קרב עיר־גנים, זה אני ש…’

‘ובכן, אתה סבור שאני רוצה להעביר אותך מהגדוד בגלל קרב עיר־גנים? מוכן עמי ניתוח מפורט על אותו קרב ובו הערכה להתנהגותך. עכשיו ודאי שלא אספר לך מהו שכתוב שם. מכל־מקום, איני סבור שהטוב במפקדים היה מיטיב לעשות ממך’.

‘ככה גם אני אומר לעצמי, כאשר אני מנתח את הנסיבות בצלילות־הדעת’.

‘ובכן!’

‘אז למה אתה מעביר אותי?’ הציב שאלה כמו ילד מקשן וקולו איבד פתאום את תקיפותו הגרויה.

‘חבוב, ראה את הפקודה מהשלישות הראשית’.

‘אני לא ביקשתי כל העברה’.

‘אולי נעשים הדברים מאליהם, בכוחה של הוראת שגרה?’

‘אולי’, נסתייג שאוליק.

‘מסתבר שאינך מאמין לי?’

‘אינני יודע. מכל־מקום, תודה בעד המאמצים לתת הרגשה טובה בלבי’.

‘אל תודה לי. איני משתדל לתת שום הרגשות טובות לאף אחד’.

‘כמובן, כמובן’.

‘אתה פוגע בי קשה, שאוליק’.

אני פוגע בך?!'

‘שמע, שאוליק’.

‘הנח, יענקלה. נניח לפירושים’.

‘אני מבין אותך שאוליק, אבל לא תיארתי לעצמי שעד כדי כך. אני מקווה שבמשך הזמן תצטלל עליך דעתך ותבין’.

‘גם אני מקווה’.

‘אתה משמיע לי דברים קשים’.

‘כמובן, כמובן’.

‘ואתה עדיין סבור שאני מבקש להיפטר ממך?’

‘אינני יודע’.

כפו של יענקלה אחזה בכתפו של שאוליק ואצבעותיו ננעצו בבשרו עד כאב. עיניו ננעצו בפניו כאצבעותיו בבשרו והן ביקשו בכל מאודן להעמידו על טעותו, להוכיחו, להפיג כל חשד מלבו. שאוליק השפיל ראשון את עיניו.

‘מה בדעתכם לעשות בי?’ שאל חרש.

‘להעביר אותך למטה־החטיבה’.

‘מה אני אעשה שם?’

‘אינני יודע. תשוחח עם מפקד־החטיבה’.

‘שמע, יענקלה, ידוע לך לאיזה מין של חיים אתה שולח אותי?’

‘וכי בי תלוי הדבר?’

‘ומדוע שלא תעבירו אותי ישר אל השלישות הראשית? אהיה לפחות קרוב לבית’.

‘אני משער שאף אני במצבך הייתי משיב כמוך. על־כן אינני כועס. אם זה עשוי לנחם אותך, התנחם’.

‘מתי עלי לזוז?’

‘כאשר תרצה בכך’.

‘אז אני זז מיד’.

‘איני סבור שזה דחוף כל־כך’.

‘איני נוטה לשהות במקום שאינני רצוי’.

‘עיין במה שאמרתי לך, שאוליק. אפשר שגם אני הייתי משיב בדיוק ככה, אבל עכשיו אני יודע שאינך צודק. עשה כרצונך’.


 

פרק שבעה־עשר


‘מפקד־החטיבה עוד מעט יבוא’, אמרה נועה. היא ישבה צמודת־ברכיים מאחורי שולחנה, בקיטון שלפני חדרו של מפקד־החטיבה, ועיינה בניירותיה.

‘ממתי זה את עובדת אצל צבי’קה?’ שאל דרך שִגרה, שראה אותה פעם או פעמיים בביקוריו במודיעין ומכאן תחילתה וסופה של היכרותם.

‘ככה, מן הזמן האחרון’, ועדיין עיינה בניירותיה, וסבר־פניה מטושטש ולא מכוון אליו.

הניח תרמילו בצד הדלת הפתוחה ויצא אל האכסדרה הנרחבת, שהיתה מוקפת סטווים מכל עבריה והשקיפה סביב סביב על החצר הפנימית של המיצד. החצר המרובעת והנוקשה היתה מרוצפת אספלט עד למרגלות הכתלים, אספלט נושק באבן ללא חתימת ירק, ללא שיח, ללא עץ.

עצלתיים מנומנמים היו נסוכים על המיצד ועל החצר ועל הכביש העולה ומטפס אליהם. פעם בפעם הבקיע אותם שאון של מכונית, שהחליקה ונכנסה דרך השער או הפליגה דרכו אל הכבישים.

נתרווח במקום שעמד ליד המעקה, מרפקיו על אדן־הבטון וגבו אל העמוד והביט משועמם לפניו. שתי אנטנות הזדקרו מן המגדלים, ודגלונים קטנים נמלטו כל הזמן בכיוון הרוח. תקתוק מכונות־כתיבה עלה מתוך החדרים ואִוושת צעדים וקולות־דברים, שפעמים היו קולות של גערה ופעמים קול־צחוקים. מתחתיו עלו קריאותיה הרמות והנואשות של המרכזייה. חיילות וחיילים הפסיעו גלויי־ראש בין עמודי הסטיו, מחדר אל חדר.

במתכוון רישל שאוליק את עמידתו ליד המעקה, כדי להדגיש לעצמו ולקיים מחיצה בינו לבין הבניין הגדול הזה וכל שרוחש והומה בו. ברתיעה היה צופה על החיים העתידים לו בזה המיצד, בין אלה האנשים שאינם אלא פקידים במדים, הקיימים להם ככה, הצדה מן המלחמה הגדולה. היה נכלם ושותק את גאוותו שנפגעה, וחש את עצמו מושלך ושמוט הצדה. עדיין פִעפעה בו טינה מרירה על המג"ד שככה, ביד גסה וערמומית כל־כך חילל את הפגישה הנלבבת בינו לבין פצועיו וכל מה שנברא בנפשו לאחר אותה פגישה.

והיה עומד לו ככה ליד העמודים, מעשן סיגריה מתוך שיממון ומתוך ציפייה למפקד־החטיבה ומתוך דאבון־לב שנתלש מפלוגתו, מחבריו, מכל אותה הווייה שהיה מורגל בה. מקצת פה ומקצת שם עלו אִוושות צעדים של חיילים שנשתהו זה אצל זה, ניירות בידיהם וסיגריות בפיהם, והחליפו ביניהם דברים ושאוליק הסתכל בהם מרחוק. אלה שהכירוהו ממקום כלשהו בירכוהו ונשארו אצלו קצת לשמוע דא15 והא ותיכף נחפזו לדרכם. שאוליק לא מש ממקומו ומעמידתו המרושלת שהעניקה לו ממנו־ובו תחושה של חירות נגדה־נא כל הרחש־צעד הזה.

טינה שרחש שאוליק אל מחנה מִפקדת־החטיבה אפשר זו טינה שרוחשים בדרך־כלל חיילים מיחידות קרביות אל חיילים השרויים במפקדות עורפיות. לא עליונות בה ואפשר אף לא גאווה וכל עיקרה לא באה, אולי, אלא כדי להדגיש מחיצות בין אלה השרויים בעיצומה של המלחמה ובין הללו השרויים, אמנם, במלחמה, אך הצדה מן הסכנות, מן העזוז, מן הדרכים ומן האחווה האפורה העולה מהם.

מאחורי גבו היו קצינים נכנסים ויוצאים אל חדרהּ של נועה ומשתהים אצלה ומקיפים את העניין שלשמו באו בלשון קלה ובהערות־אגב, שכל המשמעויות כולן משתמעות מהן. ונועה היתה מגיבה בפעילות רבה, פעמים במענה־לשון ופעמים בצחוק רם ומתמכר. שאוליק הביט לפניו, שרוי בדין־ודברים פרטי ומר שנסער בלבו בינו לבין המלחמה, ולא שם לב לדברים הרוחשים דרך־שִגרה מאחורי גבו. עד אשר קלט קול רווה וערב, שאמה לה, לנועה, לשון־חלקלקות נוסח זה: ‘יש לך רגליים נפלאות, נועה’. ‘שמע, אתה מוכרח להיות גס?’ ‘את לא אוהבת מחמאות, נועה?’ ‘נבזה’. ‘ואת לא גאה שיש לך רגליים יפות?’ ‘שמע, דגני!’ ‘סליחה, לא ידעתי שמותר לשבח רק את העיניים היפות שלך. חבל שחרמוני…’ ‘אתה מקנא בו?’ חתכה לו קצרות.

שאוליק הסב פניו וראה את ההוא שנועה קראה לו בשם דגני נטוי על פני נועה, זרועותיו מתוחות ונשענות על שפת־השולחן ועיניו בעיניה. מבעד לזרועותיו המתוחות של דגני הבחינה נועה שעיניים זרות מסתכלות בהם, וכנראה שרמזה לזה שנטוי עליה, לפי שהזדקף לאִטו, בלא להיחפז כלל, כמי שבקיא ומנוסה במעשי־עגבים אלה הרוחשים כאן במשרדי החטיבה, הושיט לה נייר ואמר:

‘דאגי, בבקשה, שידפיסו את החוזר הזה, טוב?’

דגני פנה ללכת וכבר עין אחת שלה הציצה בשאוליק. שאוליק חזר ונתן עיניו בחצר המנומנמת אשר לפניו. ובכן, זהו המקום שנקלעתי אליו, הרהר. ועדיין נשתהה קצת והביט לפניו. ואחר־כך, מתוך אפס־מעשה שהטילה עליו הציפייה, התיק עצמו מן המעקה ונכנס לחדרה של נועה, ששימש גם מעין חדר־המתנה לבאים לראות את מפקד־החטיבה. צנח בתוך כורסה גדולה, שילב רגל על רגל והמתין.

‘אני מקווה שעוד מעט יבוא’, אמרה נועה מאחורי מכונת־הכתיבה שלה, ואל שאוליק הגיע פסוקהּ עטוף בחיוך גלוי מאוד, מתגרה, מדיח ותמים גם יחד. שאוליק הביט בה, לא ניע בפניו ולא זיע בעיניו. הוא בהה לפניו, כמי ששיח־ושיג לו כל הזמן עם הרהורים אחרים ועניינים אחרים.

‘סלח לי שהפרעתי’, אמרה, וגם עתה עטפה את אשר אמרה באותו חיוך מפתה־תמים, מתגרה־מרתיע, כביכול אינה מתכוונת למה שאומרת ואומרת מה שאינה מתכוונת. אופן דיבור שלה ואופן חיוך שלה קירבו אותה אליו בהיעלם אחד והרחיקוה בעת ובעונה אחת. ממנו־ובו נעשתה תעלומה נשיית חריפה ומגרה שמיד נמתח לפענחה.

ועדיין ישב שאוליק, כביכול בשלווה, ומבעד לאצבעותיו המשיקות אהדדי באפס־מעשה הביט בה בחשאי, בנועה זו, שכבר ישבה לה רכונה על ניירותיה, כאילו לא אמרה דבר ועל פניה סֵבֶר של כובד־ראש וכבר הם מוסחים מעיקרם ואצבעותיה מתקתקות בזריזות ובשקידה על המכונה.

‘את ודאי פקידה טובה’, שמע שאוליק שאלה יוצאת מפיו.

‘סליחה?’ התנערה בלא חיוך ובפתיעה, כביכול אך זה עתה הבחינה בו.

‘הבעתי איזה רעיון המקשר אותך עם פקידות’, הפטיר וכבר במורת־רוח, כבר נפגע, כבר הולך אחריה שולל. ביקש לבטלה בלבו ולהציב סייגים לעצמו, אך שמע את פיו חוזר ופונה אליה ואומר לה דברים של הבאי וחש כיצד הוא מתבזה ואף־על־פי־כן מוסיף ומדבר. עד אשר פשטה לעומתו כף־ידה, כביכול רמזה לו לשתוק. צותתה מעט ואמרה:

‘כן, זה הוא’.

נשתתק וקלט שאון של מנוע.

‘הרבה מכוניות באות לחצר’, ביקש שאוליק לנסותה.

‘אני מכירה את המכונית שלו בין כולן’.

‘את מאוהבת בו?’ גיחך.

‘אינני מאוהבת באף אחד, אבל למכונית שלו קול מיוחד וזמר מיוחד. יש לך מכונית? אני סבורה שלכל מכונית קול משלה וזמר משלה’.

ושוב צחקה את צחוקהּ המסית והמדיח, המתגרה ובה־בעת נרתע מאחורי צעיפים רבים ומפיץ סביבו ניחוח חריף ונשיי, שמגרה ומפתה ללכת אחריו אל תעלומותיה. וכבר היה שרוי אצלה, בבת־אחת, מעבר להיסוסי היכרות ראשונים. בהיעלם אחד ומתוך טבעיות גמורה וחירות שאי־אתה יודע במה עלתה לה, כאילו הכירה אותו ימים רבים.

על־פי דרכה־שלה אכן הכירה אותו ימים רבים, לפי שאל הגבר בלבד פנתה ולייחודו לא שאלה כלל. אחד היה הגבר לדידה, ואין הבדל אם שמות רבים לו וגילים שונים. אחד דגני ואחד חרמוני ואחד שאוליק. אל כולם היתה פונה באותו קול נמוך המלטף ומקרב בהיעלם אחד. באותו קול נמוך וחם, מפעפע מדוחים, היתה פונה לכל אחד שנתן בה את עינו, בין שהכירה אותו ימים רבים ובין שנתוודעה אליו בזה הרגע עצמו.

אף־על־פי־כן היה איזה יושר־לב במבטיה המתעתעים והמפתים, אפילו נתנה אותם בגברים רבים בעת ובעונה אחת. יושר של מדוחים, כביכול. אפשר מפני שלא התכחשה להם כל־עיקר, ואדרבא.

כל מבט שנתנה בשאוליק, באקראי או במתכוון, כמוהו כגיפוף, כל עיכוס־אברים כקִרטוע של שקיקה. כל מבט עורר בלבו פעימה של התלהטות ותקווה ותשוקה, ופעימה של תשוקה וייראה ואכזבה. מעודו לא שיער שככה אפשר להשתוקק בבת־אחת לגופה של אשה.

קול צעדים עלה במדרגות־האבן ומיד אחריו נכנס מפקד־החטיבה. משהבחין בשאוליק הלך אצלו ושאוליק קם על רגליו. כתפיו של צבי’קה, הוא מפקד־החטיבה, היו נפולות מעט והתאנה השנייה גלשה מכתפו אל זרועו. הושיט ימינו אל שאוליק ובשמאלו הסיר את משקפי־השמש מעיניו. מראהו ודמותו היו רחוקים מאוד מהופעה צבאית, כפי שעשוייה להצטייר דמותו של מפקד־חטיבה. צנום היה, פניו שזופים וידיו מגודלות ושעירות.

שאל דרך־שגרה לשלומו והתנצל תיכף וביקש להמתין מעט. הוא נכנס לחדרו וקרא אליו את נועה. הדלת בין שני החדרים נשארה פתוחה ושאוליק ראה את צבי’קה מפַתח את חגורו ועם שמניח אקדחו על השולחן השחור והגדול, קרא לנועה. נועה נטלה ניירות ומברקים והלכה וישבה מצד זה של השולחן. ראה אותם יושבים זה כנגד זה. נועה, ברכיה מצומצמות מתחת לשולחן, עיניה בניירות ומבען ענייני ומעשי. כל קסם אפלתן המפתה והמדיח נפוג מהן. צבי’קה שילב זרועותיו על שפת־השולחן והיה מעיין בניירות שנועה הניחה לפניו. לא קשיות היתה בפניו ולא חומרה יתירה. לא ניע בגופו ולא ניד בעפעפיו. היה קורא ומניח הצדה ומושך מפיו מין ‘כ…ן’ מהורהר, שפירושו היחיד היה, אולי, ‘ומה עוד?’ שקועים היו בניירות ובמברקים ולא נותר ביניהם שום מקום לחיוך של אגב או לשאלה שלא מן העניין. קרוב לוודאי שאין מפקד־החטיבה רואה בה אלא פקידה מוכשרת המנהלת את ענייניו כהלכה.

יחס שליו וענייני זה של צבי’קה אל נועה עורר בשאוליק נקיפת־לב וכבר היה נכלם קצת לעצמו בשל שקיקותו, שבשעה זו נראתה לו אות לקלות־ראש מגוחכת של אחד העושה שַבָּת־הנאות לעצמו בעיצומה של המלחמה. מיד שב גם לבו לפרכוסו ושוב נתמלא מורת־רוח כלפי מחנה־המפקדה. אלא שהפעם נתנמכה קומתו, וחירותו הקודמת ניטלה ממנו וכבר חש את עצמו שייך לאותם חיי־עצלתיים הרוחשים כאן וכבר ידע כי נפל לתוך מדוחים שמשמעותם והיקפם עדיין אינם מחוּורים לו.

במין מזג־נפש זה, שמורת־רוח, מרירות ועלבון משמשים בו בערבוביה, קם ללכת כאשר נקרא אל חדרו של המפקד. נועה עברה על פניו כאילו איננה מכירה אותו כלל.

צבי’קה ישב מאחורי שולחנו, ניירותיו, מפותיו ואקדחו מסולקים קצת הצדה, והוא מוכן ומזומן לקבל את פני הבא. אותה שעה קצת התבייש שאוליק וקצת התפלא על מפקד־החטיבה, שמתפנה לדון עמו בעניין פעוט כל־כך. ולא ידע שאוליק שהעיסוק בעיקרם של דברים רצוף פגישות וטיפול בזוטות, ושדווקא אותו טיפול בזוטות הִקנה לו, לצבי’קה את שליטתו המהוללה על חטיבתו.

‘שב, שאוליק’.

ישב. חייך בלבו אל קולו הערב והאדיב של צבי’קה. יודעים, יודעים. בדרך הזאת, האדיבה מאוד והמקרבת־לבבות, הוא קונה את שלטונו על בני־אדם. אותי לא יוליך שולל. והוא נתקפד מלכתחילה מפני הדברים שצבי’קה עתיד להשמיע באוזניו. כביכול שיער שצבי’קה מבקש להתיקו ממורת־רוחו וממרירותו, ואילו הוא, שאוליק, דווקא מתעקש להתבצר בהן כדי להדגיש את חירותו, אפילו חירות עכורה היא.

‘אני מניח שהעברה זו אינה לשביעות־רצונך?’ פתח צבי’קה.

הוא אפילו חייך כאשר אמר ככה. שאוליק הישיר מבטו בפניו של מפקד־החטיבה ואישר את דבריו בניע־ראש.

‘אני מבין. גם בי היתה העברה מעין זו מעוררת מורת־רוח’.

מה זה, דוגמא אישית? הטפה? מי הוא כי יטיף לי?

‘אינני רוצה להטיף לך, שאוליק, אבל…’

אך כאן נקרא צבי’קה לטלפון נטל את השפופרת ומיד התחיל לכנכן ולהגיר לתוכה שברי־פסוקים.

השיחה בטלפון נתארכה ובינתיים היתה לו לשאוליק שהות לתהות על הדובר. אומרים עליו שבקיבוצו היה רפתן. על כמה ראשי־בקר היה מפקד? אפשר הוא מתייחס אל המלחמה כמו אל הרפת שלו. פורצת מלחמה, הולכים ונלחמים; נגמרת המלחמה, חוזרים לחלוב פרות. לא חשוב שהחליבה בינתיים נעשתה מיכנית. אבל כנראה שאין עובדים ברפת מפני שאוהבים פרות ואין הולכים אל המלחמה מפני שאוהבים קרבות. בכלל, כנראה שצבי’קה ושכמותו אינם עושים את מה שאוהבים, אלא את מה שצריך לעשות. אני חובה כולם. בדומה לאבא, במידה מסוימת. בני־מזל שבהם ודאי השכילו לשלב את שלִבם אוהב עם עוּלה של חובה.

נתן עיניו בזרועותיו השעירות של צבי’קה ודימה אותן חולבות פרות. אם הוא יכול להיות פעם מפקד־חטיבה ופעם רפתן, מדוע לא אוכל אני לעבור מהפלוגה שלי לכאן? מה השערוריות שאני מקים בלב, כביכול הפכה המלחמה לטרגדיה הפרטית שלי?! כלום תמיד מסכים ההולך לקרב ללכת לקרב? אף־על־פי־כן הוא הולך. כשם שעליך, שאוליק, לקבל את העברתך לכאן, אפילו מקום זה מעורר בך מורת־רוח. אלוהים אדירים, נדמה לי שאני מסבך את הכול שלא לצורך. נדמה לי שהשיקולים שלי שוגים באיזה מקום. הן יש הבדל בין רפתן שהולך להיות מפקד־חטיבה או בין מפקד־חטיבה שחוזר להיות רפתן – לבין מפקד פלוגה קרבית שתוקעים אותו באיזו מפקדה עורפית ל… לאיזה תפקיד, בעצם? אף־על־פי שבמלחמה נחוצים גם מפקדים במפקדות עורפיות, כמובן.

מפקד־החטיבה סיים בינתיים את שיחתו, הניח לשפופרת, חזר ושילב זרועותיו על פאת־השולחן ומיד המשיך במקום שהפסיק:

‘אבל זהו, שמלחמה אינה מתנהלת על־פי מורת־הרוח או קורת־הרוח של עושיה’, אמר.

מיד ניסוטה תשומת־לבו של שאוליק מעיקרו של עניין והוא נתפס להתפעלות מאדם זה, הממשיך את משפטו במנוחה ובביטחון מהמקום שנטרד על־ידי השיחה הטלפונית הארוכה. איזה סדר ושיטה שוררים בוודאי בהלוך־מחשבותיו של אדם זה, הרהר.

ואז נתעוררה בשאוליק תחושה שלפניו אדם גדול באמת, עדיף עליו בשנותיו, בנסיונו, בשליטתו. פרט קטן זה, כלל לא חשוב כשלעצמו, עורר בו מניה־וביה אמון ללא מצרים. כדי כך, שביקש לשאול מפני מה הועבר לכאן וכבר רחש אל מפקד־החטיבה שמץ ממה שמרגיש בן המתחטא בפני אביו ומצפה ממנו לתשובת־אמת מרגיעה. אך מיד הרגיש ששאלה זו, אף־על־פי שהציקה לו, אינה כל־כך חשובה, מעיקרו של דבר. במלחמה אין מקשים קושיות ולא צריך להיות ילדותי ומגוחך. גורמים ושיקולים שונים מטלטלים אדם במלחמה ממקום למקום ואין לו אלא לציית. בינו לבינו רשאי כל אחד לתת פירושים כאוות־נפשו לאותם גורמים ושיקולים, אך אין בזה כדי להציג קושיות למפקד־חטיבה.

‘מה בדעתך לעשות בי?’ שאל חרש.

‘למנות ואתך למפקד פלוגת־המחנה’.

‘כאן?’

‘כן’.

החריש, והחיים אזלו מפניו. עד כדי כך לא שיער. מפקד פלוגת־המחנה. התפקיד הבזוי מכול, הנחוּת מכול, מקום מקלטם של השלומיאלים, של כל אותם קצינים שאין יודעים מה לעשות בהם. מפקד פלוגת־המחנה. החריש מאוד. ביקש לצעוק את עלבונו, להטיח דברים, לברוח, ביקש להגיב כאשר מגיב ילד סרבן לאחר שגרמו לו עוול משווע ולא צודק.

חיוך קלוש וכאוב שעיוות את פניו הסביר לצבי’קה את אשר התרחש בו.

‘אתה מנסה אותי בניסיון קשה’, הפטיר שאוליק מתוך מאמץ נואש לשלוט בעצמו.

‘זו המלחמה שמנסה אותנו’, אמר צבי’קה.

שאוליק ביקש לומר לו: הנח צבי’קה, את המלחמה מנהלים בני־אדם, ואמר אחרת: ‘למה, בעצם העבירו אותי?’

‘קיבלתי הוראה מאגף כוח־האדם להעביר את הבנים היחידים מהפלוגות הקרביות’.

‘אני מכיר הרבה בנים יחידים המשרתים בפלוגות קרביות’.

‘זה נכון, אך אם יגישו בקשה, יעבירו אותם. חשבתי שהגשת בקשה’.

‘לא הגשתי כל בקשה’.

‘אינני יודע. אני… קיבלתי הוראה מאכ"א’.

‘חשבתי שגורמים אחרים הביאו להעברתי’.

‘אינני יודע. לא אני החלטתי על העברתך. אני מבין אותך, שאוליק, תשתדל לא להצטער הרבה. לעולם אינך יודע אם הצלחה כלשהי בקרב אינה גם פרי פעולתו ודאגתו של מפקד פלוגת־המחנה. אני יודע שאלה אמרות מחוכמות ושדופות מאוד – אף־על־פי־כן יש בהן אמת. ו… כן: פרטים תקבל מקצין־המנהלה. כל־אימת שיהיו לך בעיות, תוכל לפנות אלי’.

שאוליק הבין ששיחתם נסתיימה.


אותה שעה כבר אספה השמש את חומה והרחיקה מן החצר והשפילה מאחורי הבניין. שתי משאיות חנו ליד השער מוכנות ליציאה, וחיילים וחיילות נחפזו מן החדרים לעלות עליהן.

‘לאן נוסעים?’ שאל שאוליק חייל מן המשמר שהביט אחרי החיילים שמטפסים וכובשים מקומם במשאית.

‘העירה’, הפטיר החייל.

‘העירה?’ תמה שאוליק.

‘כן’, השיב החייל ועיניו במשאיות, ‘כל ערב נוסעים מכאן העירה, לבלות קצת’.

‘וחוזרים באותן משאיות?’

‘כן. הן מחכות בדרך־כלל ליד הקולנוע’.

‘וכל ערב נוסעים העירה?’ לא הרפה שאוליק.

‘כן’, זקף בו החייל מן המשמר עיניים תמהות.

‘אני מבין’, הפטיר שאוליק והלך לו לדרכו. כמו שכירי־יום, הרהר. כביכול המלחמה עבודת משרדים היא, שממהרים לסיימה – והעירה.

הלך לאן שהלך ונשתהה תחתיו להביט בשתי המשאיות שיוצאות בזו אחר זו את השער. לשעה נתרוקנה החצר ואחר־כך ראה ג’יפ אחד זז לעבר השער ונועה רצה להיאסף אליו.

‘חרמוני’, צעקה מרחוק, ‘חכה, אני באה’.

הג’יפ נעצר וחרמוני יצא ממנו ועמד לידו ונפנף לנועה שתמהר לבוא. ובכן, זהו חרמוני, אמר לעצמו שאוליק. עיניים יפות היו לו, לחרמוני, לטפניות כאלה, מפתות. שיבה זורקה בצדעיו וצווארון־חולצתו מעומלן היה וזקוף. בדל של סיגריה היה דבוק לשפתיו בהפקרות. עשויה היתה להדגיש את חירותו נגדה־נא עולם ומלואו, אך היא הדגישה הפקרות מרובה בלבד. מיד ניכר בו, שלעולם בדל של סיגריה דבוק לשפתיו, בין דלוקה בין כבויה. ומן האופן שבו הביט אל נועה, שמיהרה ורצה להיאסף אל הג’יפ שלו, עשוי אדם להסיק שאחד כמוהו לעולם לא ישכב עם אשה אחת פעמיים, כביכול אשה מתמצית לדידו במשך לילה אחד והיא כלה ונמוגה כסיגריה זו אשר לעולם דבוקה לשפתיו. ובכן, זהו חרמוני, חזר שאוליק ואמר לעצמו.

ואפשר לא ייחס לחרמוני כל אותם הרהורים אלא משום הטינה שבלבו ומשום שהוא עצמו, אפשר, יחסו לנועה אינו שונה מיחסו של חרמוני אליה.

נועה נאספה בינתיים אל הג’יפ מזה וחרמוני הלך ועלה על מושבו וכבר ההגה בידיו והג’יפ עקר ממקומו ויצא את השער אל העיר הסמוכה, אל הלילה ובילוייו. נואף זקן שכמותו, ביטלו שאוליק בלבו. ועמידה שעמד, הוא לבדו מול תכונת הנסיעה השוקקת הזאת אל העיר הסמוכה ואל מה שהיא מזַמנת – מסכה פתאום בלבו הרגשה טובה של היטהרות, וכבר יצא בשמחה לקראת ערבו המזומן לו לבלותו ביחידות.

עקר ממקומו וירד למטה, אל חצר־החומות המחמירה סברה. המשמרות בלבד נעו בה עכשיו אל העמדות שבראשי־המגדלים וליד השער. חלונות אחדים נדלקו בדמדומים וגם בחלונו של מפקד־החטיבה עלה אור. אלה המעטים, השוקדים על עבודתם או תורנותם או משמרתם. ראה את האורות בחלונו של מפקד־החטיבה והרהר כי הוא ואנשיו, לאמתו של דבר, אין הם שוכנים במחנה זה. ואפילו הם מתגוררים בו, אין הם מטביעים בו את רישומם. המחנה לחוד והם לחוד. בו־ברגע ידע תחושה חדשה אל מפקד־החטיבה ומשימה נולדה בו – לקָרֵב את המחנה הזה אל רוחו של צבי’קה.

נטל את צרורו על זרועותיו וחצה את החצר, להעבירו אל החדר שהוקצב לו. חדרי־המגורים של הקצינים נמשכו לאורך המסדרון המערבי ומספרים קבועים היו על דלתותיהם. פתח את הדלת שנקבו לו את מספרהּ ונכנס פנימה.

שתי מיטות עמדו שם, כל אחת לאורך הכותל שלה. אחת היתה מכוסה בשמיכות, וספר פתוח היה מוטל עליה. מן הצד היה מונח תיק פתוח של כלי־גילוח, חפיסת־סיגריות, ועל הכיסא תלויים היו חולצה וזוג־מכנסיים. שאוליק העיף עין בחפציו האישיים של שותפו האלמוני לחדר וניסה לשער על־פיהם מה טבעו של אותו אדם, אשר אלוהי־הצבא זימנו לגור עמו.

המיטה השנייה חשפה מזרן משומש ומוכתם ושמיכות אין עליה. אלה המזרנים הצבאיים שהשוכבים עליהם מתחלפים חדשים־לבקרים. הטיל את צרורו על המזרן החשוף ורק עתה עלה בדעתו כי נשתכח ממנו ליטול במחסן שמיכות, כשם שרק עתה נתן דעתו על כך, שמאז השכמת־הבוקר לא נח אפילו שנייה אחת. והיה טוב לשכב עכשיו ואפילו על מזרן חשוף, ואפילו בבגדיו, בחדר הזה המאוכלס דמדומים זרים, בפישוט אברים, צרורו למראשותיו, לשכב ככה ולעשן דומם לפניו ולהניח לעייפות שתיפוג מגופו לאט לאט.

ממילא צפו ועלו לפניו בערבוביה כל אותם אירועים ופגישות, למן הביקור אצל פצועיו בבית־החולים, וכן כל הפגישות האחרות. הדמדומים גידשו בחדר אפלה מתעצמת ועד־מהרה היה אור־סיגרייתו מרצד ונע בין שפתיו לבין איפה־שהוא על המיטה, במקום שזרועו נחתה שם. היה מיוגע ונתאווה להירדם, אך השינה רחקה ממנו. עישן את סיגרייתו עד תומה ושילב זרועותיו למראשותיו. ההרגשה הטובה הראשונה התנדפה כמו עשן־סיגרייתו ועתה היה קצת מדוכדך, כמו תמיד בערב הראשון במקום חדש. מיד צפו ועלו מלפניו כל הערבים הראשונים שבילה במקומות שונים, בצבא ובימים שלפני הצבא. והיה שוכב ככה באפלתו של החדר הזר, על המזרן החשוף, נעליו לרגליו, ואפילו לא קרא את מיכל לעזרתו.

מן הזרקור שנדלק אצל השומרים בכניסה למיצד, נמשך מעט אור אל החדר. משך מצרורו עיתון שקנה בדרך וניסה לקרוא בו. לשעה כבדו עפעפיו וסבור היה כי הנה־הנה יירדם. השמיט את העיתון מידו, אך מיד שבה אליו עירותו הגרויה והמיוגעת ושוב נשנו וצפו לפניו מאורעותיו של היום וכל המשמעויות הנלוות אליהם.

‘אני אברח מכאן’, נתגברה בו מרדנותו, ‘המחנה הזה אינו בשבילי. אשוב אל הפלוגה שלי או אל יחידה אחרת. יש לי חברים, והחברים שלי יעזרו לי. אברח ויהי מה. ואפילו ישימו אותי בכלא’.

מרדנותו החניפה לו, אך הוא ידע שלא יברח. מפני שלאמתו של דבר כבר התחיל לשער שהוריו התערבו ובגללם הוא מצוי עתה כאן.

הוסיף ושכב שעה קלה ואחר־כך קם וירד למטה, במקום שחיילים אחדים הסתובבו במסדרונות ואילו חבריהם הסתופפו בשֶקֶם, שתו משקאות של שקם ונגסו דברי־קינוח של שקם. המקום לא היה שמח וגם יושביו לא היו שמחים. אפשר הצטערו שנאלצו לבלות לילם במחנה שעה שחבריהם בני־המזל נסעו העירה. החיילים בפלוגה שלו אף פעם לא נראו משועממים כל־כך. אפשר עשויה פלוגה קרבית להעניק לחייל תחושה של בית יותר מאשר מחנה של מטה־חטיבה.

קנה שאוליק מה שקנה והלך וישב לו ליד שולחן פנוי ונגס ושתה ממה שקנה. קצת מבטים נשתלחו בו בהיחבא, לבחון את החדש מקרוב־בא. לשאוליק לא היה אכפת שמסתכלים בו ופעם בפעם העיף־עין על סביבותיו, לראות שמא ימצא פנים מוכרות.

ככה ישב לעצמו אצל השולחן. הוא לא הרהר באחיו שנפל ולא בהוריו שהניחם באבלם ואף לא במיכל שהניחה צופה בו מבעד לחלון – הוא חשב על המזרן החשוף בחדר האפל ועל מזג־ההרהורים העכור שנמלט ממנו לכאן, לשקם זה, שמשום־מה נראה אורו צהוב כל־כך ואווירו משועמם. אפשר נראה כך השקם בעיניו משום שלא מצא בו פנים מוכרות ומשום שלא אכלסו בחמימות של רעות, אפילו לא חמימות של היכרות בלבד.

ואפשר נראה כך השקם מסיבות אחרות לגמרי. מבעד לרתיעה שנתעוררה בו למקום הזה, מיד עם בואו לכאן, חש דווקא משיכה אפלה אל המדוחים ואל פריקת־העול הנרמזים לו, אל ההפקר המפתה והעז שקורץ לו מעבר לכל המלחמה ולכל הלוחמים ולחבריו ולכל מה שקשור בהם – בדמותה ובצלמה של נועה.

כיוון שנזכר בה, חזר וראה אותה נאספת אל הג’יפ של חרמוני וכיצד הג’יפ עוקר ממקומו ויוצא את השער אל עולם שהלב מציירו בכמיהותיו האפלות והאסורות, וכיצד הוא עצמו, שאוליק, ניצב אותה שעה ליד עמוד הבטון ומביט אחר הג’יפ היוצא.

מן הצד קפצו שני חיילים והחלו מתחרים ביניהם בגמיעת בקבוק־בירה מתוך כפיות. מיד נסתופף עליהם קהל גדול, כתף אל עורף ויד אל שכם וכולם צהלו מתוך עניין גדול. הפיות הפעורים בחיוכים משונים, מצפים לתוצאות, והעיניים לוהטות ובוהות אל השניים המתחרים ביניהם. בעיני שאוליק נראה פתאום הכול תפל ומגוחך, עד תשנוּק בגרון, עד לשאת רגליים ולהימלט מזה המקום וכבר לא חשוב להיכן.

קם ויצא החוצה, אל הלילה השבוי בחצר־האבן המרובעת שחומות אפלות סוגרות עליה ורק קצת פה קצת שם היו מבצבצים אורות בחלונות, להגדיל את תחושת הבדידות. תחב כפותיו בכיסיו והטיל לפניו פסיעות לאורך החומות. הבהובי־סיגריות רִצדו פה־ושם אצל חיילים שנשתהו קצת לפני לכתם לישון. שמע מלמול באפלה והוסיף ללכת. ג’יפ חנה ליד המדרכה ומאחוריו עלה קול דברים.

‘אז מה, להזכיר את זה?’

‘הניחי’.

‘ואתה לא חושב אף פעם על אשתך?’

‘הניחי כבר’.

‘משונה, הלא יש לך אשה בביתך’.

‘הניחי, אמרתי!’

‘וגם ילדים!’

‘החלטת פתאום להיות המצפון שלי?’

‘נואף זקן שכמותך! נואף זקן וחמוד שלי!’

שאוליק לא התעכב. כבר ניחש וידע שאלה ספיחי־דברים של נועה וחרמוני ששבו מלילם. אותה שעה נכנסו בשער שתי המשאיות הגדולות שהחזירו את שאר החיילים מן העיר. כאן חיים כאילו המלחמה נסתיימה כבר, עלה בו הרהור. כאן כבר חיים בתקופה שלאחר המלחמה.

נפנה לכניסה ועלה במדרגות. בחדר עדיין עמד האור המשוך מן הזרקורים הגדולים של המגדלים. פס־האור חצה את החדר בדיוק בין שתי המיטות. חלץ נעליו והתנשל מבגדיו והתפרקד, כמות שהוא בתחתוניו ובגופייתו, על המזרן.

די מדכא לשכב כך על מזרן חשוף, בחדר מואר באור זר שאין לך שליטה עליו. שילב זרועותיו למראשותיו וביקש להירדם. שמוּרותיו היו כבדות ועיניו העצומות ראו לפניהן דברים בבהירות מדכדכת.

כעבור שעה קלה שמע פסיעות קרבות. הדלת נפתחה והאיש שצעדיו נשמעו במדרגות נכנס עכשיו פנימה. משהדליק את האור, פקח שאוליק את עיניו והכיר באיש את חרמוני.

‘ובכן, אתה הוא שכני החדש’, אמר חרמוני בקולו הערֵב והרווי. אדיב היה ואף מסביר־פנים.

‘שכחתי לקחת שמיכות’, התנצל שאוליק והזדקף וישב על מיטתו. חרמוני ניגש אליו והושיט לו יד.

‘קוראים לי חרמוני’, אמר.

‘קצין־האפסנאות?’ נתוודע שאוליק דרך שאלה.

‘כן. מנין לך?’

‘שמענו קצת. שמי שאוליק’.

‘כיוון שזימנו אותנו ביחד, נשתדל להסתדר. מה דעתך?’

‘כדעתך’.

עתה, מקרוב, קשה היה לכוון אליו את שאט־נפשו שעדיין חלחל בלבו של שאוליק. נעים־הליכות היה, אדיב, ידידותי.

‘אני יכול לתת לך שמיכה, אם אתה רוצה’.

‘לא, תודה. אם זה רק לא מפריע לך לראות אותי ישן ככה’.

‘מצדי? המיטה שלך היא הממלכה שלך’.

‘אם כן, הכול בסדר’.

יותר לא דיברו אותו ערב ראשון. חרמוני הציע את מיטתו ושכב בה. כיבה את האור הגדול והדליק אור קטן שהתקין לעצמו ליד מיטתו.

‘אני מקווה שהאור לא מפריע לך’.

שעה קלה עיין חרמוני באותו ספר ששאוליק ראהו מונח במהופך על המיטה, ואחרי־כן כיבה את האור והפך פניו אל הקיר; ואילו שאוליק עדיין שכב ער בתוך האפלה ושמורותיו כבדות.


 

פרק שמונה־עשר


פקידי המשרד, האפסנאים, עובדי־המחסן, מפקד יחידת־המשמר, עובדי המוסך והמטבח – כולם כולם, נציגי פלוגת־המטה לענפיה השונים והמפוצלים, קיבלו את פני מפקדם החדש באדיבות שהיתה חיצונית ומסויגת עד־איבה. הוא שואל והם משיבים ותשובותיהם רפויות. שאוליק העלים־עין מקבלת־פנים קרירה זו, שכך דרכם של חיילים ותיקים, החוששים כי עם בואו של מפקד חדש תתקפחנה זכויות ותיקותם וישתבשו הרגליהם ואופן טיפולם בעניינים.

אך לא האנשים, התפקיד מעיקרו עורר בו מורת־רוח, הטיפול הנלאה הזה בזוטות של פלוגה שעיקרה שירותים. חלילה, רוחו לא הלכה בגדולות. גם בפלוגה שהועבר ממנה היה מטפל בקטנות, למן חגור ועד כף ומזלג ותעודת־חופשה. אלא ששם נצטרף הטיפול בפרטיהם של חייליו לכלל איזו משמעות. ואילו כאן – לך התלהב ממתן חופשות לחיילים המבלים כל שעותיהם במשרדים או בסוכת השמירה ליד הכביש או במטבח או במקומות כיוצא באלה. ודאי: לדידם של הרמטכ“ל והאומה – כל החיילים שווים בערכם ובחשיבותם, אך לא לגבי שאוליק, שבעל־כורחו נהג משוֹא־פנים והבדיל בין חיילים לחיילים, בין תפקיד לתפקיד. הוא לא ביקש כלל להיות צודק. הרמטכ”ל והאומה לחוד, שאוליק והרגשותיו לחוד.

אך כיוון שנטל את העניינים לידיו, ואפילו מתוך מורת־רוח, נתעורר בו רגש האחריות ובעטיו ביקש לעשות מלאכתו נאמנה, אפילו מלאכה סרת־טעם היא ולא לפי רוחו. חינוכו ומושגיו נתנו בו אותותיהם והיה מתייחס בכובד־ראש לכל פרט ותג והיה מעודד את עצמו ואומר כי לא עליו לקבוע את חשיבות הדברים ואפשר, מצד שני, שאף זהו מבחן: לבצע תפקיד, שהוא למורת־רוחו, בשלימות, מתוך חובה ומתוך אחריות. אפשר אף זהו מבחן שמפקד חייב לעמוד בו.

על יחסו לתפקיד התגבר, את יחסו העוין למחנה־המפקדה לא שינה. היה מתבדל מן האנשים ושרוי לעצמו. בקהלם של קציני־המחנה לא בא ולא נטל חלק במסיבות הכֵּף שהיו עורכים לעצמם בחדרי־חדרים. רוב לילותיו עשה במחנה מתוך הינזרות מכוונת ובכל שעת־כושר היה נוסע הביתה.

שוב לא עשה נסיונות להתקרב אל נועה וכבר דימה כי עלה בידו לעוקרה מלבו. אף־על־פי־כן היה לפעמים משהה אחריה מבט אקראי, ובלי־משים הסגיר מבטו את אשר בלבו. פעמים היתה נועה הופכת פניה וקולטת את מבטיו וחזקה עליה שהבינה לאשורם. גם חרמוני לא שינה את נוהגו האדיב והידידותי אל שאוליק, אף־על־פי ששאוליק לא השיב ידידות על ידידות.

עד שפרצה המלחמה היה חרמוני פקיד בנמלה של חיפה. מאחדים נטלה המלחמה את חייהם, מחרמוני נטלה את כשרונו הארגוני בלבד. עם שכמותו הטיבה המלחמה מאוד. הרחיקה אותו מביתו, הוציאה אותו משגרת־יומו, העמידה לרשותו מכונית ופתחה לפניו שלל אפשרויות.

נאווה היתה אראלה, כאשר נשאהּ חרמוני לאשה. צמתיים שלה חומות ועבותות היו ואף עיניה חומות ומישירות להביט. בסרפאן שחור ובחולצת־משי רקומה פגשה. נערת־הצמתיים קראו לה. לא במהרה ולא בקלות נענו מבטיה למבטיו, ידיה לידיו, ליטופיה לליטופיו. בת מושב היתה, וחרמוני נטלה מן המושב והביאה העירה. בן ובת ילדה לו וילד שלישי בדרך. אשת־חובה ואשת־עבודה היתה אראלה, שוקדת כל הימים על משק־ביתה ואינה יודעת כי ביתה פרוץ.

שונות התמורות שחוללה המלחמה בלבו של כל אחד, ושונים הדברים שהשפיעו על כל אחד. על חרמוני השפיעה רוב עינוגים ורוב הנאות. שעות־היום צחקו לקראתו, נעימות וקלילות. לא עול של משפחה עליו ולא פניה החמורות והמוכיחות של אראלה כנגד עיניו.

יפה־קומה ויפה־עיניים היה חרמוני. דיבורו מתון ורווי וקולו הערב שובה לב־נערות. המכונית שלו החלה מגמאה בשמחה־ובששון את הכבישים הקצרים שבין מחנה מטה־החטיבה לבין הערים הקטנות בסביבה וטרטורה נשמע באוזניו כקורעת את אזיקיו וקוראת דרור להרבה כמיהות ולהרבה ייחולים שהיו כלואים בקרבו, שעה שנתן חייו בעול משפחתו ועבודתו. נערות נענו לפיתויי קולו הערב ותכופות נראתה מכוניתו חונה, כבוית־אורות, אצל חורשות ובצדי דרכים זנוחות. איש־רֵעים היה ועד־מהרה נתלקטה במחנה חבורה של קצינים שהיו עורכים לעצמם נשפיות בחדריהם ומאריכים שֶבת ברעות ובעליצות ודעתם קלה.

רק בסופי־שבוע, משהתקרבה מכוניתו לביתו, היתה רוחו נעכרת עליו ונפשו נקוטה. אורח־חייו במחנה נתן בלבו העוז להודות כי אשתו היתה לטורח עליו בעומס זכרונותיה ובקפדנותה המוסרית, בשקידתה על החובות הקטנות של יומיום ובטעם שהיא מוצאת בהם. בלי־משים החל קיומהּ מטיח בו האשמות. שתיקתה הולידה בו רגשי־אשם. החל לשנוא אותה על שום שהולידה בו רגשי־אשם. לימים הגיעו הדברים לידי כך, שהיה מקצר את שהותו בביתו בתירוצים שונים שהצבא סיפק לו ביד רחבה. ברגש של הקלה היה חוזר אל המחנה, אל נערותיו ואל נשפיותיו ואל נסיעותיו התכופות והשמחות אל הערים הסמוכות. אנשים רבים הולכים אל המלחמה ולכל אחד היא מראה פנים אחרות, כפנים שכל אחד מבקש לראות בה.

סבור היה כי נועה כרוכה אחריו בשל יתרונותיו ומעלותיו; קצרה רוחו להשיג, שטעמים אחרים לגמרי קירבוה אליו. נועה, בת ירושלים היתה. משהגיעה לפִרקה, החלו מדברים בה נכבדות ושדכנים למיניהם החלו משחרים את פתח־ביתה. כביכול לא גדלה עד עתה ולא למדה ולא פרחה ולא יפתה, אלא כדי להגביר חִנהּ ולהעלות שוֹויה בעיני חתנים למיניהם. הרגישה את עצמה מוצגת למכירה ודחתה את כולם ונסתגרה נפגעת בחדרה.

נסיבות שאינן עניין לכאן גילו לה את זכותה לחיים עד לנישואין וזכות זו נתפרשה לה ככמיהה עזה לעמוד ברשות עצמה, לחירות הרגשותיה ויצריה ולכל מה שמתפעם בה. משפרצה המלחמה, נתגייסה והיתה מלווה שיירות כשכלי־נשק מפורקים מוצנעים על גופה. אחרי־כן נתגלגלה מיחידה ליחידה עד שהגיעה למטה־החטיבה. עובדת מוכשרת ודקדקנית היתה, אך האחריות שנתלוותה לעבודתה לא הולידה בה רגש של חובה.

כמיהת הבחורים אליה העמיקה בה את הכרת יופיה. מוקסמת ממכמני גופה, היתה נוהה אחרי לבה וכל־כולה הווֶה וכל־כולה נערת השעות העולות וכלות באש. היתה מבטלת בלבה אותן נערות העושות את האהבה אמצעי להקים משפחה. היא לא שיעבדה את האהבה לחייה, אלא היתה עובדת אותה כעבוד חסיד את אלוהיו.

היתה כרוכה אחר חרמוני ומבזה אותו כאחד, כדרך שמבזה היתה אותם בעלי־משפחות שביקשו את קרבתה ועגבו עליה כעגוב על חלום ישן שחיללוהו, על אמת ישנה שבגדו בה. היתה מקניטה את חרמוני ומצליפה בו בלי־רחם במעני־לשונה, וחוזרת ומתפייסת עמו. הוא שגילה לה את ממלכת ההנאות אשר לגוף, עד תומן ועד לזרא. עד שהתחילו להיות עייפים באהבתם, אם זו אהבה. לא התרוננות בה ולא פעימת־לבב.

פעם אחת אמר לה:

‘אבדה לנו התמימות ולכן הוכשרנו לכל מיני מכמני ההנאות שבכל מגע, אבל בשל היעדרה של התמימות ניטל טעמן של ההנאות’.

‘סתירה נאה’, אמרה.

‘גם נכונה, במקרה’.

‘סימן שאנחנו מושחתים ללא תקנה’.

‘אינני מרגיש את עצמי מושחת’.

‘וגם אומללים, אם אתה רוצה לדעת’.

‘אינני מרגיש את עצמי אומלל’.

‘מפני שאתה מושחת ונואף זקן ללא תקנה’.

חירות שנטלה לעצמה, תחילה העמיקה את אישיותה, האצילה עליה גם חן וגם טעם. אולם ביטויי חירות זו, בדמותם ובצלמם של מעשי־אהבהבים קלים וחולפים, הנחילו לה אכזבות שהפכו את תחושת חירותה לתחושה של הפקר. שנואה ובזויה וחשוקה היתה בעת ובעונה אחת. האכזבות ומורת־הרוח הולידו בה כמיהות אל האחד, אל היחיד, שהוא עולם והוא מלואו.

באותו פרק־זמן בא שאוליק למחנה. ראתה אותו נאה וכושל מעט, שרוי לעצמו בבדידות יפה ונזירית בתוך המחנה הזה, וחשה באישיותו רמז לעולמות אחרים. בלי־משים החלה תולה בו את כמיהותיה, ולא ידע שאוליק כי בא אל חייה של נועה.

ערב אחד עמד ברחבה שליד חדרו והסתכל בתכונה הרוחשת בחצר למטה. שתי המשאיות הגדולות עמדו, כמשפטן ערב־ערב, ליד השער, וחיילים מכל הכיוונים נחפזו להיאסף אליהן. חרמוני בא מצד גבו ונשתהה אצלו. שעה קלה עמדו שניהם והסתכלו שותקים בחצר. חרמוני כבר החליף חולצתו וסימני־דרגותיו נערכו על כתפותיה בשום־שכל ובשימת־לב. ניחוח של סבון נדף ממנו וגם סיגרית שעישן היתה ממין משובח.

‘יש לך חשק לנסוע העירה?’ משך ואמר מתון־מתון, בין נשיפת עשן אחת לחברתה.

‘מה נעשה בה?’

‘בוא, שאוליק, ניסע העירה’, אמר חרמוני וקולו הערב כמו נוטה חסד ופורשׂ חסות.

שאוליק החריש.

‘נועה ביקשה שאזמין אותך. היא, כנראה, מחבבת אותך. אם אתה רוצה, הזמן לך נערה ובוא’.

‘אני יכול לנסוע’, אמר שאוליק וקולו הסגיר את חיכוכי־דעתו, ‘אבל בגפי. לא קשרתי כאן שום קשרים’.

‘נועה מחבבת אותך’, חזר חרמוני ואמר ובחן את שאוליק, כביכול ראהו אך זה עתה לראשונה. נדיב היה ברוחו וגם פניו היו נדיבים ויפים, חפים מכל צרוּת־עין של קנאה. נדיבותו לא היתה תוצאה של התגברות על קנאה, אלא נדיבות שבחוסר כל קנאה, נדיבות של תועבה. אותה שעה שטם שאוליק את חרמוני כאשר לא שׂטמו מעודו. וכאשר אמר: ‘טוב, רק אחליף חולצה’, היה כאילו עבר על פניו של חרמוני והלך, לבדו, אל נועה.

חרמוני נהג בג’יפ, נועה לצידו ושאוליק ישב מאחור. תחילה נשען על המסעד והיה שרוי כִּתְחוּם לעצמו ורוח־הערב החולפת הפיחה בו רעננות והעלתה בו ניחוח של זכרונות רחוקים, שנבטו הרחק־הרחק, כאילו מן העבר האחר של חייו. בהמשך הנסיעה פנתה אליו נועה בדברים ושאוליק נרכן לפנים להשיב וכבר היו מדברים ביניהם כל הזמן. ידיו של חרמוני אחזו בהגה ועיניו נתונות בכביש הנמלט אל גלגליו. עתה היה הוא תחום לעצמו ונעה ושאוליק תחום לעצמם. אפלות זרות, כרכושם של אחרים, אולי של השדות ואולי של הבתים ויושביהם, רבצו משני עברי הדרך, למן אבני־השפה ועד לאופקים הרחוקים. פנסי־הג’יפ פלחו אותן בחריפות בפסי־אור כפוריים, כחיצים שלוחים מעולם אחר, עוין, שאינו יודע הֵדן של דממות וחומן של אפלות על־פני שדות רחבים עד אפסיים.

השלושה בג’יפ החליקו על־פני הכבישים וחרמוני החזיק בהגה כרב־מג של הלילות וכל הטוב המזומן בהם. נועה דיברה אל שאוליק, ושאוליק ביקש ללכת אחר קולה ואחר מה שאמרה לו ואחר כל מה שחבוי בה ומפעמו בציפייה שכזאת. ואפילו כך, ואפילו הרוחות שנשבו כנגד פניו סייעו לו לילך אחר לבו – לא העניקה לו הנסיעה אלא תחושה של הפקר גדול, של מבלי־עולם קלי־דעת, של אי־ניחותא, של לא זה, של קצת חרטה וקצת בושת־פנים, כתחושתו של אדם המהסס לעלות במדרגות ומבקש כל העת לשוב על עקבותיו, ואף־על־פי־כן נגרר אחר רגליו ועולה.

אורותיה של העיר הקטנה הבליחו בדלות וביתמות אל מול החשיכה שהקיפה אותה סביב־סביב. אולם בחוצותיה ובין בתיה כבר נהר אור רב מן החלונות והדלתות ומדלפקי בתי־הקפה. הרבה חיילים נתגודדו ברחובות, שהו בחבורות מתדיינות, מצפות ליד פתחו של הקולנוע, עטים על דלפקי־המשקאות, חיילים שנמצאים בעיר.

בניהם ובנותיהם של תושבי העיר הלכו אף הם לכל המקומות ההם של המלחמה ושל הקרבות, וכל חייל שנקרה להם, היו נותנים בו עין טובה ורחימאית וביקשו להסביר לו פנים, שראו בצלמו ובדמותו את צלמם ודמותם של הבנים שלהם. בהסברת־הפנים הנדיבה הזאת ביקשו תושבי העיר, בכל הענווה הראויה, לשתף עצמם במלחמה.

‘נלך ל“מזרחי”?’ שאל חרמוני בלא להסב פניו מן הכביש.

‘לא’, חרצה נועה, ‘סע לכרמל’.

‘ל“כרמל”?’ העמיד לה חרמוני תמיהה.

נועה השיבה לו וכבר היו מתייעצים ביניהם וניכר היה מדבריהם שבקיאים מופלגים הם במסעדותיהן ובבתי־הקפה של הערים והמושבות בסביבה ויודעים הם היכן מקבלים זה ולא זה והיכן זה ולא זה.

נסעו ובאו אל ‘כרמל’. העמידו את הג’יפ ליד אבני־השפה מול פתח המסעדה, שדמתה לפונדק דרכים על אם־דרכים, ונכנסו פנימה, מן האפלה אל האור. נועה הסירה מטפחתה והתירה את שערותיה שתהיינה גולשות. חרמוני הפסיע ראשון וניכר שהוא בן־בית במקומות אלה, שמיד חש לקראתו הבתאי וקיבלו במאור־פנים והציע להם שולחן. ישבו שלושתם סביב לשולחן ותיכף בא מלצר והגיש להם חיוך. חרמוני הזמין מה שהזמין והמלצר נסוג בקידה.

‘הם אדיבים נורא לחיילים’, אמרה נועה.

‘מפני שהם מרוויחים הון־תועפות מהם’, הסביר חרמוני וצחק, ‘המלחמה מזמנת כל מיני אפשרויות לכל מיני אנשים’.

שאוליק הניח את ידיו לפניו על שפת־השולחן והחריש. נועה שילחה בחרמוני את שתי רשפיה ואמרה:

‘אינני מבינה מדוע אתה מטיל דופי באדיבותם של הבריות’.

ובאיזה אורח מופלא ולא מוסבר נדמה לשאוליק שדבריה של נועה כורתים ברית־חשאין עם שתיקתו־שלו. חרמוני ישב קצת לעצמו, בהרחבה יתירה, רגליו לפניו, אחת מתחת לשולחן ושנייה מעבר לכרעיו, הבליע חיוך והחריש.

‘תאר לך שהבן שלו נפל במלחמה’, לא הניחה נועה.

‘הבן של מי?’ התמיה חרמוני.

‘של בעל המסעדה הזאת’.

‘בנו נפל במלחמה?’

‘נניח שבנו נפל במלחמה’.

‘אינני חושב שבנו נפל במלחמה’.

המלצר בא והביא להם את מבוקשם, חומוס לכל אחד, פיתות וכל השאר. שאוליק דימה בלבו שבדרך־כלל זה די נחמד לשבת בחברת ידידים בעיר קטנה וזרה ולאכול חומוס ופיתות טריות ופלפל חמוץ, אבל עתה היה קצת כפוי וקצת אנוס ולשווא ביקש לשתף את עצמו באווירה הזאת שהחלה להתרקם בזה. אחי נפל במלחמה, הרהר פתאום ללא כל משמעות מיוחדת. אחר־כך הביט בחרמוני כיצד הוא קורע קרעים מן הפיתה, מטבלהּ בחומוס ונותנה בפיו בהיעלם אחד. אצבעותיו היו זריזות וגמישות. אצבעות יפות, חושניות, נהנתניות, אכזריות, מדושנות־עונג. הוא קרע קרעים מן הפיתה ועיגל אותם, כמי שמולק ראשים. נוכחותו חיללה וטימאה את מה שנתפעם בלבו של שאוליק אל נועה, ואפילו הדליחה את תחושת־האשמה שנתעוררה בו במעומעם והחלה מציקה לו בחשאי. שפתיו הנהנתניות ואצבעותיו המשמשניות והחושניות עוררו בו מורת־רוח ותחושה של אין־אונים וכל הדברים האלה ערבבו עליו את דעתו והולידו טעם טפל בפיו והוא ישב לעצמו והרהר: הרי אחי נפל במלחמה.

‘אתה רציני היום, חבוב’, ביקשה נועה להוציאו מלבדיותו.

‘לא במיוחד’, השיב שאוליק וקולו נשמע מבקיע מרחקים.

‘אתה נראה כמו אדם שמשתדל כל הזמן לדעת משהו’.

‘אולי’, ביקש שאוליק לפוטרה, אף־על־פי שהתעניינותה בו, אפילו היא כביכולית, החניפה לו.

‘מהו שאתה משתדל כל־כך לדעת כל הזמן?’

כמעט נתפתה לשמוע התעניינות כנה בקולה. מכל־מקום, ניחוח שהדיפו גופה ועיניה לא הביאוהו הפעם להתלהטות חושיו, אלא לידי קרבת־לבבות פתאומית.

‘הפכפכנית את’, אמר לה.

‘אני? חלילה!’ הכריזה, שמחה לתשומת־לבו אליה.

ביקש לומר לה כי לא היא, כי אם יחסו אליה הפכפך. אך החריש ונתן עיניו בחרמוני ונתאווה שיהיו שניהם לבדם, הוא ונועה, ככה, אפילו כאן, ליד שולחן זה, תחת אור־הניאון העז הזה, שיהיו יושבים להם לבדם ומדברים ביניהם, פנים כנגד פנים, דיבור כנגד הקשבה.

חרמוני הטיל דרך־חירות את כפו על עורפה הנאה של נועה ולפני שפצה פיו לדבר, הסתכל בה בעיניו היפות, שזימרו חרש מבטים רכים ורוויים:

‘מה נאכל עכשיו, כבד?’ שאל. קולו ועיניו כאחד זימרו עתה דברים רוויים וערבים.

‘יש לך שׂערה על האף’, אמרה ופשטה זרת שלה להסיר את השערה מאפו.

‘גם אתה תאכל כבד, נכון?’ פנה חרמוני אל שאוליק.

‘ודאי שהוא יאכל!’ קראה נועה, ‘יש כאן כבד נפלא’.

‘שלוש פעמים כבד!’ הזמין חרמוני וקולו הילך מעדנות על־פני החדר.

אחי נפל במלחמה, הרהר שאוליק.

נועה התמוגגה מטעמו הטוב של הכבד ועל פניה נפוצו עוויות של הנאה שקירבוה כהרף־עין אל ידיו המשמשניות והנהנתניות של חרמוני. שאוליק אכל את הכבד כמי שכפאו שד ושטם את שניהם וחזר ואמר לעצמו בעקשנות: אחי נפל במלחמה. כביכול אוצרת אמירה זו משמעות רבה של עולם אחר, שהוא, שאוליק, הולך וגולֶה ממנו בעצם הישיבה הזאת אשר היא, לכשלעצמה, אין בה כל דופי, אולי, בחברתם של מבלי־עולם אלה, השטופים באכילה גסה. עזרא נפל במלחמה ואני נולדתי במלחמה, הרהר.

עד המלחמה חי בנתיבות שנתבו אחרים, מורים והורים ומדריכים וכל האחרים. במלחמה פרץ וחרת את נתיבו־שלו, בעזוז, במלוא אוניו שטרם ידעם. כל עצמו בא לידי גילוי במלחמה הזאת. הוא נולד במלחמה, כשם שאבא נולד בשעה שניתק את עצמו מן הישיבה ומן הגולה ומאורח־החיים שאבא של אבא ביקש לכפות עליו, ועלה לרכבת שהביאה אותו ארצה־ישראל. כנראה שאדם נולד פעמיים. פעם אחת מולידים אותו אחרים, פעם שנייה הוא מוליד את עצמו – לידה שבהכרת המטרה, מדעת, בקבלת העול, לידה המקנה חירות לרוח וקרקע לכפות־הרגליים, עד שנדמה כי לראשונה מפסיעות הן בזה העולם, שנעשה פתאום־לפתע עולמך־שלך. אלוהים, באיזה נסיבות משונות אני מתוודע אל עצמי.

ותיכף ומיד גם נתחוורה לו משמעות דכדוכו, ששהייה זאת כאן, בחברתם ההוללת של נועה וחרמוני, הרחק מן המלחמה, מנמיכה את חירותו, מחללת אותה, מכלימה אותה ומעבירה אותו לתחומים שלא רצה בהם.

ומעבר לכל הדברים האלה, כמו מן העבר האחר של חייו, צפו עתה ועלו כנגדו פניה של מיכל ונתלהטה בו כמיהה עזה לראותה. עכשיו, תיכף ומיד, לחוש על פניו את חיוכה, ליטול את ראשה בידיו, להמס את ראשו בכפותיה, כשם שנמסים עתה בלבו מרירותו ודכדוכו מפני זכרונה בלבד של מיכל. כן, בן־אדם! אל תיכלם ואל תעמיד פנים של גבורה שאינה מודה במיני רגשנות. כי לא גבורה היא זו אלא סכלות, כי טוב טוב לאדם שמפעמים בו געגועים וייחולים – ומה כלימה יש כאן? וכי מה גברוּת היא זו שמתקפדת וזוקרת כרבולת ואינה מודה בצורך דחוף ומיידי להיצמד אל זרוע, אל מבט, אל חיוך? וכי גבורתו של חרמוני גברות היא? תתפעל ממנה נועה כאוות־נפשה!

וכבר הרגיש עצמו רחוק משניהם, שרוי במחיצתה של מיכל, כדי כך שהרהר אם לא כדאי לו לקום באמתלה זו או אחרת ולהפליג אליה תיכף ומיד, דרך הלילה ועל־פני הכבישים האפלים, ולפרוץ אל חדרה ולהפתיעה ולהגיד לה בבת־אחת, בגילוי־לב גמור, את אשר לא נאמר אף פעם במפורש. וכבר ראה אותה קמה לקראתו והוא נוטל את זרועה בכפו, והלילה בדמות ריבוע שחור ניצב דומם בחלון הפתוח וקצת כוכבים קורצים מרחוק, וכבר הוא שב אל לפני כל הדברים האלה ולפני הכלימה הזאת וחש את עיניה בעיניו – הוי מיכל, מיכל.

וכאן הרגיש פתאום קיבורת־זרוע רכה ופריכה נחה על עורפו ולבו נמוג בקרבו באחת, וכהרף־עין נמחק כל שהיה בו מיוסר ומייחל. וכאשר היסב פניו וראה את עיניה של נועה מביטות בו מקרוב־מקרוב, נתחלפה לו דמותה בדמותה של מיכל. עיניו שביקשו להביט במיכל, הביטו עתה בנועה. אותה כמיהה בהן, אותה חיבה, אותו רוך־פתאום ואותה בקשת רוך.

חרמוני ראה ולא הקפיד.

‘נשתה משהו?’ הציע.

שאוליק החריש תחת עוּלה הנעים של קיבורת־הזרוע הפריכה שנחה על עורפו. מוסחת מדעתה נטלה נועה בידה הפנויה מזלג והחלה משרטטת בו שרטוטים על גבי המפה. עתה, לראשונה, הבחין חרמוני שנועה חומקת ממנו והוא נותר לבדו.

‘נו?’ קרא, וכבר נשמעה בקולו, שעדיין היה ערב ועצור, נימה של קוצר־רוח.

‘מה?’ נתנערה נועה ושאלה. וכאשר עיניה פגשו את עיניו של חרמוני, גלשה אט־אט ידה מעורפו של שאוליק אל גבו, ובמקום שחרמוני לא ראה ליטפה כף־ידה שטוחה את גבו החטוב ונאספה לבסוף בצד היד השנייה שהוסיפה כל העת לסובב את המזלג אחת הנה ואחת הנה.

‘אם אתם השניים מבקשים להתעלס, מפני מה הבאתם אותי לכאן?’ אמר חרמוני בלי תרעומת ובלי קנאה, אלא כמין הלצה בלבד.

‘הן מישהו צריך היה להסיע אותנו’, הקניטה אותו נועה, ושוב נתרצדה בעיניה שובבות חצופה־להכעיס של כמיהה שנכזבה ועוררה, באכזבתה, כמיהה עזה ממנה.

‘נחמד מאוד מצדך’, אמר חרמוני ונשען אחורנית ועישן בניחותא, כמי שלא נעלב ולא נפגע כלל.

שעה קלה ישבו מחרישים ואז התעורר פתאום חרמוני, כביכול נתבהל מן הדברים שהשתיקה מוליכה אליהם, וקרא:

‘נשתה בירה?’

ומיד גם נתמלא מין עליצות רבה ונדיבה כנדיבות שבה הזמין את שאוליק להצטרף אליהם העירה, והיה כפורש על אלה השניים כנפי־חסות ואפשר גם שקרץ בסתר לנועה קריצה של שותפים־לעבירה, ובלי להמתין כלל להסכמתם קרא למלצר והזמין ‘שלושה בירה’. בדל־סיגרית היתה תלויה בזווית־שפתיו, גבת־עינו האחת היתה משוכה אל המצח והבעתו גברית ונמרצת.

שאוליק נשאר לשבת כמות שישב, נטוי כלשהו לפנים, וניחוח הזרוע הפריכה והצחה עודו נח על עורפו. במטושטש, מבעד לנועם הניחוח שעטף אותו כמו אד־ערפל משיי שהילך עליו גילופין קל ונעים, הבחין בפרצופי חיילים מוכרים שישבו ליד השולחנות הקטנים. היו אלה חיילים מגדודו לשעבר, אך לא מפלוגתו.

‘אולי נלך לקולנוע?’ הציע חרמוני ממקום שישב בריחוק־מקום כלשהו מן השולחן נשען מרווח על מסעדו.

נועה ושאוליק לא הגיבו ושתיקתם כמו התעלמותם מהצעתו הטילה אותם אל ברית־חשאין, שכל אחד לחוד חלם בה את חלומותיו.

‘מציגים משהו מעניין?’ נתנערה נועה ושאלה באיחור.

‘את באמת רוצה ללכת?’ שאל חרמוני והשהה את סיגריתו במרחק כלשהו מפיו וכל פניו נתעטפו בעשן.

‘מה דעתך, שאוליק?’ פנתה אל שאוליק.

‘אני האורח שלכם’, התחמק שאוליק.

נשארו יושבים והחרישו, כל אחד לעצמו. כביכול ערך כל אחד את עולמו־שלו – אחד מתוך תהייה, אחד מתוך תקווה ואחד מתוך אכזבה שלא הודה בה. מעברים ישבו אנשים ליד שולחנותיהם, רובם חיילים. היו ביניהם שהקימו מהומה רבה ברוב עסק וברוב עליצות וצחוקים וטפיחות על הכתפיים, והיו אחרים שישבו משועממים והביטו פעורי־עיניים אל הרחוב אשר מעבר לחלון, מצפים שיתחולל משהו. אלה ואלה, שני צדדיו של מטבע אחד המתגלגל לו ככה, ללא שמחה יתירה, בתוך המלחמה. והרחוב מעבר לפתח עשה דרכו בשובה ובנחת אל הלילה, בין שני טורי־פנסים שדלקו ביתמות גדולה המעוררת רחמים, כמו אודים מוצלים מאורה גדולה שנסתלקה מן העולם.

בא לו אחד מן הרחוב, קרב אל החבורה שהקיפה שולחן אחד סמוך לשולחנם של חרמוני ונועה ושאוליק, השעין עצמו על כתף שנמצאה לו ואמר להם:

‘נו, חברה, מסתבר שהמלחמה נגמרת’.

פרצופים התנשאו מעברים לשמוע, ואלה שלא שמעו, חבריהם סיפרו להם.

‘מה זאת אומרת נגמרת?’ יצא קול אחד כנציג ההקשבה הכללית, שקמה פתאום, ושאל.

‘שמעתי משהו על שיחות שביתת־נשק’, הסביר אותו חייל.

‘אה, ככה’.

שום סימנים של שמחה או התרגשות לא נסתמנו בפרצופיהם של היושבים. כל שולחן שב לענייניו.

‘משמע שיש סיכויים שהמלחמה עומדת להסתיים’, אמר חרמוני.

‘אתה ודאי מצטער מאוד, לא?’ הקניטה אותו נועה.

‘הא, ודאי’.

‘ודאי שאתה מצטער. אל תגיד לי שלא’.

‘וכי לא אמרתי שאני מצטער?’

‘תמיהני לוּ אחד כמוך לא היה מצטער. הרי המלחמה זימנה לך כל־כך הרבה אפשרויות’.

‘טוב. אכתוב למלחמה מכתב־תודה’.

‘שלל של אפשרויות’, לא נחה דעתה של נועה.

‘אכתוב גם בשמך, נועה’.

'בעצם, מה יעשה איש כמוך לאחר המלחמה? תחזור אל המשפחה שלך? אל העבודה שלך בנמל? אינני מתארת לי. יותר מדי אפשרויות אחרות הכרת לדעת במלחמה. אתה יודע, חרמוני, המלחמה פינקה אותך מאוד. אחרים היא קוטלת, אותך היא מפנקת. אז מה תעשה? אולי תיכנס לממשלה?

‘אני מודה לך בעד רוב הדאגה לעתידי’, אמר חרמוני.

‘לא, באמת’.

‘באמונה, נועה יקירתי, שההתפרצויות המצפוניות הלוהטות שלך אינן הולמות אותך. אינני אומר שאין בהן אמת, אבל אין הן הולמות אותך’.

נועה היתה גרויה ונרגזת והיא הוסיפה להקניט ולעלוב בחרמוני במין נקמנות ששאוליק לא עמד על טבעה. היא ביקשה להוציא את חרמוני משיווי־משקלו, לאלצו להשיב תשובה של כובד־ראש. אך חרמוני השכיל להחליק על הקנטותיה הגרויות בחיוך נדיב ומתחמק, כשם שמחליקים על ראש ילדה קטנה בכעסה. שאוליק עקב אחר הדברים המתחוללים בין השניים והחריש.

‘במזג־הנפש שכזה לא היית צריכה לסחוב אותי העירה’, אמר חרמוני, כביכול זה בלבד העסיקו.

‘כבר אמרתי לך שמישהו צריך היה להסיענו לכאן’.

‘אני משער ששאוליק יודע לנהוג. יכולת לבקש את המפתחות’.

‘היית נותן?’

‘את יודעת שאני יכול לפעמים להיות נדיב־לב’.

‘נחמד מצדך. אבל לא ידעתי ששאוליק יסכים לנסוע אתי. ואיך זה קמה פתאום בחורה ומזמינה בחור לנסוע אתה העירה?’

‘כבשׂה תמימה שלי’, התנקם בה חרמוני.

‘חרמוני!’ קראה נועה חרש בקול חד כתער.

‘או, לא אמרתי שום דבר’, ניתמם חרמוני.

‘מוטב שנלך’, אמרה נועה ורוחה נפלה בה פתאום.

שלושתם נשארו לשבת במקומם. צלחות וכוסות ריקות עמדו לפניהם על השולחן, כמו שיריים של אחרית־דבר, אף־על־פי שהערב עמד רק בתחילתו. נועה הוציאה שפתון וראי קטן מנרתיקה והיתה מסתכלת בראי ומורחת את שפתיה.

‘אני מתארת לי את הרושם הנאה שאנחנו השניים עושים על שאוליק’, אמרה בהבלעה, כביכול מתוך קלות־דעת, ואת עיניה לא נשאה מתוך הראי.

‘רושם טוב, אני מקווה’, צחק חרמוני.

‘מצוין’, ביקש שאוליק להגיד ורק החריש והפטיר עצמו בחיוך. נועה הטמינה את השפתון והראי בארנקה, צמצמה ברכיה לקום, הניחה ארנקה לפניה, אחזה ברצועתו ואמרה:

‘נלך?’ קצת דרך־שאלה וקצת דרך־בקשה.

‘אפשר ללכת’, ניאות חרמוני בנדיבות. הוא כיבה את אוד־הסיגריה וקם. היתה הרגשה משונה של קרעים ונשמעו היטב כל הדברים שאולי צריכים היו להיאמר ולא נאמרו ומה שנאמר ונתחולל הותיר אחריו טעם תפל.

חרמוני הלך אצל הדלפק והבתאי שעמד מאחוריו נטל עיפרון לערוך החשבון.

יש לי הרגשה משונה, כאילו אני מבקשת כל הזמן לומר לך הרבה דברים', אמרה נועה. לחייה לא הסמיקו, אך המלים קצת מעדו בקולה.

‘אני מקשיב’, אמר שאוליק.

‘עכשיו אי־אפשר’, אמרה והביטה בחרמוני העומד אצל הדלפק, ‘אולי אחר־כך. הוי, אני נוראית. אתה לא חושב?’

‘מדוע אני צריך לחשוב כך?’

‘אתה לא חושב שהגזמתי קצת?’

‘במה?’

‘בהקנטות שלי. יש לו לחרמוני כישרון מיוחד לעורר את חמתי. אני גם אמרתי לו. טוב שאיננו מקפיד. מה הוא משתהה שם כל־כך הרבה?’

וכבר הפסיעה לעבר הדלפק ושאוליק נגרר אחריה. חרמוני החזיק בידו שטרות־כסף, אך כפי הנראה עסקו שניהם בדברים אחרים לגמרי. הבתאי השעין את מרפקיו על לוח־הדלפק ודיבר לפניו מתון־מתון וחרמוני הקשיב לו באותה תשומת־לב שהוליכה כל כך שולל את הבריות. כאשר נועה ושאוליק קרבו לדלפק, הוציא הבתאי תיק־תעודות מכיסו, שלף מתוכו תצלום והגישו לחרמוני.

‘זה איננו התצלום הכי טוב שלו, אבל זה הכי אחרון’.

בידו הפנויה משטרות־כסף נטל חרמוני את התמונה והסתכל בה. הבתאי עקב דומם אחרי חרמוני המסתכל בתמונה.

‘בחור יפה’, אמר.

‘כן, הוא היה בחור יפה’, הסכים הבתאי, ‘הוא עבד כאן במוסך’.

נועה שרבבה ראשה להביט מעבר לכתפו של חרמוני.

‘מי זה החמד הזה?’ שאלה.

‘זה הבן שלו’, לחש חרמוני, ‘הוא נפל במלחמה’.

נועה נשתתקה מיד. שעה קלה החרישו כולם ואחר־כך החזיר חרמוני את התמונה לבתאי ובשנייה הניח את שטרות־הכסף על השולחן. הבתאי הטמין את התמונה בתיקו וכל הזמן היה הכסף מונח על הדלפק. השלושה ציפו באורך־רוח עד שהבתאי השיב את תיק־התעודות לכיסו.

‘להתראות’, אמר חרמוני בקולו הערב והיפה.

‘שלום’, אמרו נועה ושאוליק.

‘שלום שלום’, השיב להם הבתאי.

שאוליק עלה על המושב האחורי, נועה הססה קצת ואז קפצה פתאום וישבה בצדו של שאוליק. חרמוני אפילו לא הביט לעברם. ‘הבן שלו מת לאביו לכל ימי־חייו’, הרהר שאוליק. חרמוני התניע את הג’יפ, עבר בקול־תרועה צורם שהחריד את הדממה והפליג דרך הרחוב אל הכביש. ‘לכל ימי־חייו’, הרהר שאוליק. כי כן, אין המלחמה מסתיימת בחתימת חוזה לשביתת־נשק. בנו של הבתאי מת לאביו לכל ימי־חייו. ועזרא? כן, עזרא.

עם שהרהר בו, עלו פני אחיו כנגד הרהוריו והראו עצמם מצד זה ומצד זה, פעם הם פנים של ילד הרץ לבית־הספר ופעם הוא מתקוטט עם ילדה בחצר ופתאום הוא גדול ועובר על פניהם של שאוליק וחבריו רכוס במעילו, תָחוּם וזר ושרוי בעולמות אחרים.

כל אותה שעה נשען שאוליק בשתי ידיו על המושב שישב עליו ולא הרגיש כי גם נועה יושבת זקופת־גו כמוהו, וגם זרועותיה מתוחות וצד אחד של כף־ידו נוגע כל הזמן בכך־ידה. פתאום הרגיש שכפותיהם נוגעות זו בזו וכל מעיינותיו נתרכזו כהרף־עין בנקודת הנגיעה בין שתי הכפות. בהיסח־הדעת, כביכול, זקרה נועה אצבע אחת, ארוכה ודקה, והעבירה אותה על כפו הגדולה והשטוחה. אצבעותיהם נשתלבו בחשיכה, בהיחבא, כשני ילדים המשלבים ידיים ומזמנים עצמם לצאת לדרך ארוכה. והיו יושבים כך מחרישים כל משך הנסיעה ואצבעותיהם המשולבות נענות אלה לאלה בלחיצות דקות, כביכול משוחחות ביניהן, בשפת מגעים ופיענוחם.

‘תיזהרו, זה בסך־הכול ג’יפ, זה לא מונית’, עלה לפניהם קולו המשים עצמו עליז של חרמוני.

‘זו צריכה להיות הלצה?’ אמרה נועה ואצבעותיה לא הרפו מאצבעותיו של שאוליק.

‘כן, הלצה תפלה של הנהג שלכם’, השיב חרמוני.

‘למה אתה מתכוון?’

‘לזה שאתם שותקים כל־כך’.

‘כבר לא טוב לשתוק, חרמוני?’

‘שמעי, נועה יקירתי, שנינו יודעים כי כאשר שותקים, תמיד עושים איזה דבר’.

‘בסדר. אנחנו מתחבקים ומתעלסים כל הזמן’.

‘לכן אמרתי שתיזהרו. זה בסך־הכול ג’יפ, זה לא מונית’.

אותה שעה עברו ליד פנס וחרמוני הפך פניו באחת וראה אותם יושבים זקופים ומחרישים. את אצבעותיהם השלובות לא ראה.

חיש חלפו ליד הפנס ההוא ועל־פני הפנסים האחרים שעמדו שם לאורך הדרך כמו זקיפים של אור ושמרו על הכביש השחור. הדרך נכנסה אל בין הגבעות והיתה מתעקלת ומתפתלת על מדרונות. אורות המיצד שנתגלו מרחוק, היו שבים ונעלמים ומתגלים חליפות. הזקיף ליד סוכת השמירה הצדיע להם וחרמוני ושאוליק השיבו בהצדעה. הג’יפ החליק ובא אל החצר פנימה, כאונייה השבה אל נמלה. שלושתם ירדו מן הג’יפ ונשתהו. חרמוני נשא עיניו אל החלונות המוארים ואמר:

‘אני רואה אור בחלונו של מפקד־החטיבה, סימן שהוא במחנה’.

‘ודאי עובד’, הביעה נועה סברתה.

‘אדם חרוץ, מפקד־החטיבה’, אמר שאוליק.

‘או שהוא קורא בספרי־המלחמות. לגשת לא לגשת. כן, אגש אליו. זו שעה נוחה לדון עמו בכל מיני עניינים. אני מקווה שאתם תשמחו לסלוח לי. לילה טוב, רבותי’.

הם הבליעו ‘לילה טוב’ קצת דחוק וקצת נכלם וראוהו מתרחק והולך ונבלע בחדר־המדרגות.

‘שיכעס לו!’ קראה נועה.

‘אִכפת לך שיכעס עליך?’ שאל שאוליק.

‘לא עד כדי כך’, השיבה, ‘בוא’.

והם הפסיעו לפניהם ולא ידעו היכן רגליהם מוליכות אותם. שאוליק לא ידע, נועה אולי כן. ירח פגום היה תלוי בשמים, קצתו על הבניין וקצתו על־פני החצר. באו עננים וכיסו על אורו הפגום של הירח.

חלפו ועברו על־פני חדרי־השקם וראו דרך החלונות קצת חיילים שישבו במפוזר ליד השולחנות הקטנים. עקפו את בניין־המשמר אשר התנשא בטבור החצר, הלכו אל השער ועברו דרכו ונשתהו מול השדות שהשתרעו שם, ודאי, בתוך האפלה. וכל הזמן החרישו ולא אמרו דבר. בצדי הדרך צמחו קצת עצים והם נכנסו אל בין העצים וישבו שם. שאוליק נשען על גזע ונועה נשענה עליו ושניהם הסתכלו בירח הפגום שיצא אותה שעה מן העננים. ואז פשט שאוליק את זרועו וחיבק את עורפה, וראשה של נועה נכפף קלות אל ראשו ומצחה נגע במצחו.



 

פרק תשעה־עשר

לפתע שמעו את הרוח המאווש באפלות, כאילו קם אך זה עתה, והבחינו בסלעים שהבהירו בינות לעצים. וגם הכוכבים שבו לנצנוצם וקולות של לילה השמיעו עצמם מקרוב ומרחוק וכל עולם־הדברים המקיפם שב אל דמותו ואל צלמו. הם היו שני אנשים, שניים בודדים ושניים יחדיו, בזו האשמורת האחרונה של הלילה. הרוח היתה מרחפת על־פני מקווה־החשיכות אשר בעמק למטה והניעה קלות, בעדנה ובצינה, את הדומיות הרכות. מנגד הזדקרו תבניתם של כותלי המיצד וירכתי גגותיו והרוח הקלה היתה מרחפת גם עליהם.

שאוליק ישב שעון אל גזעו של עץ ונועה היתה מפורקדת הצדה, ראשה בחיקו ופניה כנגד פניו. היא בחנה אותו בחשאי והוא הביט אל המיצד ואל הכוכבים שמעליו. עדיין חש את שפתיה הלחות על פניו ועל עורפו וכיצד זרועותיה סגרוהו אליה וכיצד גופה־שלה התנגן תחת מגעיו במין התמכרות שוקקת וגמורה וכתפה זעה ונענתה לכפו וכיצד כל איבר שלה נענה לכפיו ולשפתיו. עדיין חש בשמחה החריפה שעלתה וגאתה שיאים־שיאים עד להתאפסות הגמורה, עד לשמחת השתוקקות ועד אין עוד, מתוך איזו התאבדות זה בתוך זה, כמו שעתם האחרונה היא. עולמות נבראו וכבו בכל פקח של עין, בכל מגע אקראי.

מעודו לא חש כזאת עם מיכל. מעודו לא מת העולם כאשר מת הפעם ומעודו לא קם אט־אט לתחייה, כאשר קם עתה. זִכרה של מיכל שעלה עתה לא העיב עליו, לא ייסר ולא הוליד בו רגשות־אשם.

''רק שאינך יודע לנשק', לחשה נועה.

לא נעלב. טוב היה לו עד־כלות והוא החריש. אף־על־פי שהיה מבוגר ממנה, דימה עצמו כילד לעומתה.

‘הירח כבר שקע’, אמרה.

‘ירח פגום’, אמר.

היא הצטחקה והזדקפה לישיבה. איזו תמימות טובה ושלימה עלתה מחולצתה הפתוחה והמקומטת במקצת ומשדיה הגלויים.

‘מדוע את צוחקת?’

‘אינני יודעת. טוב ככה לשבת בתוך הלילה ולשמוע אותך אומר שהירח פגום’.

זקף אוזניו לשמוע דברים רחוקים. כל־כך משונה להיות שרוי בתוך לילה שאין בו יריות, וקולות של לילה הם קולות של לילה ולא צריך להיות דרוך לקראתם ולצותת ולנחש על־פיהם סכנות.

‘אנחנו יושבים לנו ככה, כאילו אנחנו נמצאים כבר אחרי המלחמה’, אמר.

‘אחרי המלחמה, ודאי שאחרי המלחמה’, לחשה נועה בלהיטות וטיפסה אל מצחו ואל שערותיו לנשקם. שאוליק הניח לה לעשות בו כרצונה ואמר:

‘איננו אחרי המלחמה, כי המלחמה לא חלפה’.

‘חלפה, חלפה’, הבטיחה לו, ‘מחר תשמע שכבר חתמו על שביתת־נשק. כל הקרבות ייפסקו, תראה’.

‘לא חשוב’, אמר שאוליק, ‘המלחמה לא תחלוף כל־כך מהר’.

‘וכי על מה אתה חושב?’ קראה פתאום בפתיעה ונרתעה ממנו והיתה ישובה כנגדו כמבקשת להתמודד עם מחשבותיו ולהכריעם.

‘על בעל בית־הקפה’.

‘נראה לי שעל עצמך אתה חושב’.

‘אולי’.

היא החרישה והוא היה פתאום לבדו, רחוק ממנה, מאוד לבדו ולעצמו.

‘המלחמה לא תחלוף עוד הרבה הרבה שנים’, אמר.

‘תלוי לגבי מי’, אמרה נועה.

‘לגבי רבים’.

‘אולי, אבל ישנם כאלה אשר לדידם המלחמה לא התחילה כלל’.

היא לא הביטה בו כאשר אמרה ככה והוא ירד לסוף דעתה.

‘את כנראה שונאת אותו מאוד’, אמר, ‘מדוע את כל־כך שונאת אותו?’

‘אינני יודעת אם אני שונאת אותו’.

‘ודאי שאת שונאת אותו. הקנטת אותו והעלבת בו כל הערב. אני במקומו…’

‘הוא רגיל בכך. וגם… אני רגילה בכך’.

‘היה לי רושם שאת מתנקמת בו’.

‘אולי בו, ואולי בי בעצמי’.

‘מה קרה ביניכם?’

‘חרמוני בכלל אינו חשוב עד כדי כך שתשאל עליו’, הצהירה וכרכה זרועותיה על צווארו, ‘טוב שאתה כאן ואני אתך. אתה כל־כך אחר. מיד שבאת למחנה שמתי לב שאתה אחר’.

שאוליק החריש ונועה צחקה לעצמה צחוק מעולף והזוי. זרועותיה נאספו אליה והיא ישבה לעצמה ואמרה:

‘שקרנית שכמותי, ככה אני אומרת לכל אחד. אולי כדי להחניף. אינך מרגיש שאני מחניפה לך? אולי מפני שאני רוצה להוליד בך הרגשה טובה. אולי מפני שאני חומלת עליכם. כל־כך מעטות ההרגשות הטובות בלבו של אדם, עד שמוטב ומותר, לפעמים, לשקר קצת, ובלבד שתהיינה קיימות. אינך חושב כך? כי… כי… במה אתה אחר? אתה כמו כל אחר. מעליב אותך כאשר אני אומרת ככה, נכון? אולי במתכוון אני אומרת כך, כדי להעליב אתכם. כל אחד מכם רוצה להרגיש, לפחות לשעה אחת, שהוא אחד ויחיד לנערה שהוא שרוי עמה, עולם ומלואו ואין בלתו. אל תשים לב לדברי, חבוב. ככה טוב לי. אני מפטפטת ואומרת הכול הכול, גם דברים שלא צריך להגיד, וככה טוב לי. אני יודעת, זאת לא כנות. כלל וכלל לא. זה גרוע מכנות. זוהי העמדת־פנים של כנות. ואולי אני נוהגת כך כדי שלא להיות כנה באמת. אולי אני יְרֵאָה להיות כנה באמת. אולי לא טוב לי כאשר אני כנה באמת. בוא, אספר לך משהו. הלילה עוד ארוך ואמא לא תתעורר ולא תדע, כאשר נחזור ואיש לא ידע. זו הרגשה נפלאה שאין כל צורך להיחפז. ובכן, שמע. בעצם, מה ביקשתי לספר לך? שכחתי. מילא, כנראה, לא חשוב. מחר בין כך וכך תשכח את הפטפוטים שלי. אתם תמיד שוכחים’.

‘מדוע את פונה אלי בלשון רבים?’

‘סלח לי, לא התכוונתי. יש לך סיגריה? נורא מתחשק לי לעשן’.

שאוליק הגיש לה סיגריות וגפרורים.

‘יבחינו בנו’, אמר.

‘אין דבר, אני אעשן לתוך כפות־ידי’.

‘יבחינו בלהבת־הגפרור’.

‘ייחסו אותה לשומרים’.

‘מסתובבים כאן שומרים?’

‘לפעמים’.

‘אני חייב לציין שאת די בקיאה בסדרי המחנה הזה’.

‘אתה ודאי מתכוון לסדרי המחנה בלילה?’

מבט כביכול עליז, סולח מראש ואף־על־פי־כן מוכיח, שנתנה בו, הצמידו אל השתיקה כמו שרוח מצמיד עלה נייר נידף אל גדר. הסתכל בה כיצד הדליקה את הסיגריה בלהבה שריצדה בין כפות־ידיה. העשן נפלט מפיה גלוי לעין אל תוך החשיכה החמימה והצלולה ואל תוך הרוח שכל העת הניעה חרש את הדממות.

‘את העשן לא רואים בלילה’, הסבירה.

‘את משטה בי?’

‘אני לא משטה, אני מצטערת’, אמרה ופתאום היתה בקולה נימה של כובד־ראש.

‘את מוכנה להסביר את עצמך?’

‘כי מחר בבוקר תחשוב עלי כשם שחושבים כולם. סלח לי שאני פונה אליך בלשון רבים. אתם הרסתם את החירות שלי. אתם הפכתם את החירות שלי להפקר’.

עתה עִשנה במציצות תכופות ובפליטות־עשן חפוזות, כביכול בהולה היתה לכלות את הסיגריה במהרה. אבל אצבעותיה לא רעדו ושום צרידות לא היתה בקולה וניכר בה שדיברה בכנות. עתה דיברה לפניה ולא הביטה בו.

‘אני יודעת שמזלזלים בי ומכנים אותי בכל מיני שמות. אני יודעת. בדרך־כלל זה לא כל־כך אכפת לי, אבל אם להגיד את האמת, זה די הורס אותי. מפני שזה מסלף בעיני עצמי כל אשר ביקשתי. רואה אתה, ביקשתי לעצמי חירות. אני ודאי אתחתן ביום מן הימים, אבל הייתי מבזה את עצמי לו ראיתי את חיי פרוזדור לנישואין, גם מפני שאינני מדמה את הנישואין לטרקלין וגם מפני טעמים אחרים. אני חושבת שיש לי זכות גמורה לחיות כחפצי גם בלי לחשוב על נישואין. משום־כך נטלתי לעצמי חירות לצאת עם כל מיני בחורים שמוצאים חן בעיני, ללא שום מחשבות של תכלית. אני חיה את ההווה שלי ואיני מַתְנָה אותו דווקא בעתיד ובתכלית. אבל אתם הפכתם חירות זו ל… להפקר’.

גם מרירות נשמעה בקולה, גם אכזבה הקרובה ליאוש, גם עלבון של מי שאין מבינים אותו ומסלפים את כוונותיו ואת מעשיו. שאוליק ישב דומם, שעון אל גזעו של העץ. הוא הניח לה לדבר והקשיב מרחוק, כביכול אינו אלא עד לדברים המתחוללים בלב אחר שאינם נוגעים בו.

‘ודאי שהם מעוררים בי מורת־רוח’, אמרה לאחר שעה קלה, ‘אבל לא בגלל זה. אם נטלתי חירות לעצמי לכל מיני דברים, אני משערת שיכולתי להביא את עצמי לידי כך, שלא יהיה אכפת לי אם מרכלים עלי. העניין הוא קצת אחר… העניין הוא…’

הסיגריה שלה כבתה והיא הדליקה אותה מחדש. עתה שוב לא היתה מעשנת בבהילות כמו קודם.

‘בעצם, למה אני מספרת לך כל זאת?’ משכה בכתפיה, כביכול נמלכה פתאום בדעתה, וצחקה. שאוליק לא שיתף עצמו בצחוקה. הוא הקשיב לה דומם והחריש.

‘שוב אני מנסה להתחמק ולהעמיד פנים. וכי מה רע שאני מספרת? כל אחד צריך לספר למישהו כל מיני דברים. אף־על־פי שאיני משערת שהייתי מספרת כל זה באוזני מישהו אחר. העניין הוא… העניין הוא בזה שהחירות שלי היתה אשלייה, לא רק מפני שהבחורים הפכו אותה להפקר. לא. גם מפני שהאהבות שלי… אתה בוודאי מבין למה אני מתכוונת כאשר אני אומרת אהבות… אין לי פשוט מלה טובה יותר. אני מניחה שאתה מבין אותי. העניין הוא שהאהבהבים האלה, שהיו בני־חלוף כולם, ואשר רציתי שיהיו כאלה, לא היו אף פעם שלימות, לא הגיעו לידי רוויה, לא מיצו שום דבר ובסופו של דבר עוררו בי מורת־רוח מפני שעוררו בי כמיהות אחרות, עזות יותר, אל רוויה גדולה אחת, אל שלימות אחרת, אל מיצוי אחר. אתה ודאי מבין, שאני מתכוונת לכמיהות אל אחד ויחיד’.

‘משום־כך הקנטת כל־כך את חרמוני?’

‘אני משערת. כלום אינך מרגיש שאני מנסה כל הזמן לברוח ממנו ומכל מה שקשור בו, אליך ואל כל מה שקשור בך?’

‘כיצד את כבר יודעת בזמן קצר כל כך מה קשור בי ומה לא?’

‘ודאי שאינני יודעת. אני מתכוונת לדברים שאני מייחסת לך’.

‘אני מבין. אני, כנראה, משמש לך מין מתווך בינך לבין הדברים שאת מייחלת להם’.

‘כאשר אני מתייחסת לבני־אדם, תמיד אני מייחסת להם דברים’.

‘איזה דברים?’

‘זה תלוי’.

‘את נערה נבונה, נועה’.

‘אני יודעת. רק שרצונותי משבשים את תבונתי. שטויות. התבונה שלי היא תוצאה של רצונותי’.

‘איזו תבונה היא זו?’

‘תבונה משובשת מאוד, אני משערת’.

‘אני רואה’.

ומלאה סתירות'.

‘כמו כל אחד מאיתנו’.

עתה נתנה בו חיש מבט תוהה, ללא בת־צחוק כלשהי, כביכול היו משוחחים בכובד־ראש. יותר משהיה מבטה תוהה, היה חרד. ויותר משהיה חרד, עמד על נפשו, התחנן שיהיה אחרת.

‘אתה לא’, אמרה.

‘מנין לך?’

‘אני רוצה שתהיה אחר’.

‘כיצד אחר?’

‘אני זקוקה שאתה תהיה אחר’.

‘זקוקה?!’

‘זהו אחד הדברים שאני מייחסת לך. אני משערת, שסתירות אינן משבשות את חייך. סתירות רציניות, אני מתכוונת’.

‘אני חושב שלא’.

מבט שפקחה עתה אל פניו, מבט גדול בשתי עיניה בבת־אחת, חיוכים רבים רצדו בו; מבט של קורת־רוח, של חרדה שנסוגה, של תודה. בלי־משים עלה בו בשאוליק הרהור: היא מעמידה לי פרצופים. היא עומדת לפני הראי ומאמנת את עיניה לפקוח מיני מבטים שכאלה. היא פשוט עושה פרצופים, מאלפת את עיניה שתהיינה נשמעות לרצונותיה. אף־על־פי־כן איני אומר שאין בה כנות. אבל הכנות שלה מצועפת כל־כך.

כבר היה מהרהר בנועה על דרך הניגוד למיכל. ערב אחד בלבד היה שרוי עמה, אף־על־פי־כן כל שעה בו כאילו אחרונה היא. כביכול שניהם שני הוֹוים הם שנפגשו, ללא כל עבר, כמו שניים נוסעים שנזדמנו לנסוע יחד תחנה או שתיים. אפשר עשוי אדם לתת כל אשר לו בעד שעה אשר כזאת, המתמצית כך, כאילו שעה אחרונה היא. אך בסופו של דבר שעה עקרה היא, שום עתיד לא יצמח מתוכה. ואילו כאשר הוא שרוי עם מיכל, לעולם עברם מצוי עמהם וילדותם מצויה בתוכם והם קרובים לעצמם ושתולים זה בזה וגם בתוך מה שעתיד לקרות להם. המלחמה מסתיימת, והגיעה אולי השעה שנינשא, הרהר. אפשר שלא חסר היה אלא לילה זה עם נועה, כדי שייגמל בלבו הרצון לתת מסגרת של יציבות לחייו. אפשר שיער לאיזה ביבים של הנאות עשויים חייו להיגרף בלעדיה.

‘אנחנו שוקעים בהרהורים?’ צחקו פניה של נועה כנגד פניו.

‘לא במיוחד’.

‘במה אנחנו מהרהרים, שאוליק?’

‘בנערה אחת’.

‘בנערה שלך?’

‘שלי’.

פניה אספו חיוכם מפניו, אך ראשה הוסיף להיות נינוח בחיקו ורגליה פשוטות לפניה.

‘ממש שלך?’

‘כן’.

‘מאוד שלך?’

‘אני משער’.

‘מה זאת אומרת מאוד שלך?’

‘את שאלת’.

‘אבל אתה ענית’.

‘הרהרתי בנערה שאני עתיד, אולי, להתחתן אתה’.

חלפו רגעים ארוכים ושניהם החרישו. שאוליק ידע, כי מה שאמר מהפך עתה את מעיה של נועה, מתקשה להיעכל, מערבב עליה את עולמה, פוצע אותה, משיב אולי אחור איזה איווי שנתאוותה.

‘איך קוראים לה?’ וכבר קולה צרוד.

‘מיכל’, אמר.

‘שם יפה’, קבעה וגבה אחת שלה נמשכה אל מצחה וחיוך משונה עיוות את שפתיה, ‘מיכל יפה מנועה’.

‘מעולם לא נתתי דעתי על השם שלה’, התוודה.

‘לא?’

‘לא, כשם שמעולם לא הרהרתי בשמי־שלי’.

‘אתם בני־דודים, אולי?’

‘כמעט, אנחנו בני שכונה אחת’.

‘אה’, קראה ונשתתקה, כביכול נסתברו לה דברים.

שאוליק החריש, ונועה הזדקפה עד שהיו שניהם שעונים אל גזע־העץ, כתף בצד כתף, ראש בצד ראש.

‘חבל שאיני מכירה אותה’, אמרה.

‘את מיכל?’

‘כן’.

‘אינני חושב שהיתה עשויה לעניין אותך’.

‘אולי הייתי מתמודדת עמה’.

‘קשה לי להאמין שכל־כך התאהבת בי’.

‘אינני יודעת אם בך או בדברים שאני מייחסת לך’.

‘את יכולה גם לייחס אותם דברים למישהו אחר’.

‘לא כל־כך’.

‘מדוע לא?’

‘כי אתה עוררת בי שאייחס לך דברים’.

‘איזה דברים, בעצם?’

‘דברים שבגללם אני אוהבת אותך’.

‘ואם אותם דברים אינם מצויים בי כלל?’

‘אני משערת שהם ישנם בך’.

‘ואם יום אחד תיווכחי לדעת שהם בכל־זאת אינם?’

‘אז תהיה זו אכזבה בשבילי. אבל עכשיו אין בזה כל חשיבות’.

‘אני משער שלא’.

‘אני מעריכה מאוד את מידת הכנות שבך, שאוליק, רק חבל שאתה מנסח את עצמך באכזריות כזאת’.

‘סלחי לי’, אמר.

‘אין מה לסלוח’, אמרה, ‘אינך אשם שרציתי ממך דברים. רק שאני שונאת את הכנות שעה שהיא אכזרית כל־כך’.

‘את לא נוהגת כך לפעמים?’

‘ודאי שאני נוהגת כך’.

שעה קלה החרישו. נועה נשאה עיניה והביטה לפניה. כל חלונות־המיצד היו כבויים, מלבד האור שהבליח מחדרו של הקצין התורן ומחדרי־הטלפונים. הביטה נועה אל המקום ששיערה בו מרחוק מקומו של מפקד־החטיבה, והפטירה:

‘חרמוני ודאי כבר ישן’.

‘אני משער שעוד מעט יקום’.

‘משונה שאתם שניכם ישנים בחדר אחד’.

‘גם אני חשבתי כך’.

ויותר לא דיברו בו. שאוליק הבין שהרהוריה חוזרים אל חרמוני והוא הרגיש את עצמו משוחרר משניהם. ממנו־ובו החל מהרהר בנועה כאילו כבר בוקר ובוקרו של יום המחרת וכבר חלפו ימים רבים והוא זוכר ומהרהר באחת בנועה ובפרשה של לילה אחד משכבר הימים.

‘נו, טוב’, הפטירה נועה, ואצבעותיה מוללו עלה שבידה. הרף־עין נשאה את עיניה ותיכף הביטה הצדה והשליכה את העלה מידה. אך מיד קטפה עלה אחר והחלה למולל אותו מחדש. שאוליק החריש.

‘חבל’, אמרה.

שאוליק פשט ידו לחבק את כתפיה. הנסבור היה שתירתע, אך היא לא נרתעה. ישבה תחת זרועו החובקת את כתפיה, כאילו לא הרגישה בה כלל. ישבה לעצמה, מנסה לשווא לשוות קלות־דעת לאכזבתה.

‘חבל’, חזרה ואמרה, ‘היינו יכולים להיות חברים טובים’.

‘אנחנו באמת חברים טובים’.

‘ודאי’, הפטירה באדישות.

האפלה החלה מתפזרת ונמוגה כמו עננים ברוח. הסֵבר הרך ניטל מן המיצד וכבר היה מוצק וחולש על סביבותיו, נכון לעמוס על כתפיו הרחבות אורו של יום.

שאוליק סגר כפה בין שתי כפותיו. נועה נשאה אליו את עיניה והצטחקה וצחוקה נמוג חיש־מהר. שוב הסתכל בה, כמו בתחילתו של הערב ושוב ניצתו וכבו עולמות במבטיו. אור־הבוקר גבר והלך וכל שנייה היתה בהירה ועזת־אור מקודמתה.

‘נלך?’ אמר חרש.

‘כן’, התנערה.

קם והושיט לה ידו. אחזה בה וקמה ועתה עמדו שניהם, זה מול זה, באור־השחר ולילם בלבם.

דברים שהשמעתי לך הערב, לא סיפרתי לאף אחד', אמרה, ‘ועכשיו אינני משקרת’.

נָטָלהּ בזרועותיו וביקש לנשקה. הניחה לו. אך זרועותיה רפות היו.

פנו ונכנסו לשער. החצר המרובעת היתה אפורה וצוננת וכל הכתלים דממו.

‘לילה טוב, חבוב’, אמרה.

‘ליל־מנוחה, ילדה’, השיב.

והפסיעו עוד קצת, עד היכן שעתידים היו להיפרד ושמה נשתהו.

‘נותר לנו עוד משהו לישון?’ שאל.

‘באמת שלא נותר לנו כלום לישון’.

‘ליל־מנוחה’.

‘להתראות בבוקר’.


היא נבלעה בכניסה לאגף־הבנות והוא חצה את החצר והלך לאגף־המגורים שלו. חרש, שלא להעיר ישנים, עלה במדרגות־האבן החשופות. במסדרון חסר־החלונות שררה חשיכה גמורה. גישש לפניו ועבר על־פני דלתות־מגורים. ישנים להם, הרהר. שעה שהללו ישנו, אני הייתי ער. הרהור זה נתן שמחה בלבו, כביכול הערים על שר־הזמן, הוא שר־המוות, וגזל לעצמו כמה שעות־חיים יקרות. אם אתה רק נותן דעתך שמחצית חיינו אנו מבלים בשינה. מילא, וכיצד אנו מבלים את המחצית השנייה? ממאורע למאורע, לאמתו של דבר, ממקרה למקרה, מהרפתקה להרפתקה ומהרגשה להרגשה. המאורעות והמקרים מושכים אחריהם את חיי, האומנם כאלה הם חיי? האומנם כאלה חיי־האדם בכלל? עלי לשוב ולהרהר בדבר ביום מן הימים, הבטיח לעצמו. שחש כי בלי משים ובהיסח־הדעת נתעורר בו עתה, בחצותו את המסדרון האפל, הצורך בתודעה שתעניק למחצית השנייה הזאת משמעות, ולמאורעות טעמם, ולאירועים הצדקתם. היתה בו צלילות־דעת גרויה מחמת חוסר־שינה והוא הרגיש כיצד נולד בו ביקוש אחר תודעה שתכפה עולה על המחצית הזאת.

פתח חרש את הדלת וסגרה אחריו. אור אפור של טרם־שחרית עמד בחדר. חרמוני היה שרוע על מיטתו, בגדיו על הכיסא שעמד למראשותיו וספר פתוח היה מונח על הרצפה, דפיו אל האריחים. שאוליק התיר את בגדיו ובשעת מעשה היה קצת נכלם בהרגשת־הניצחון שחש על־פני חרמוני הישן – הרגשת־ניצחון תפלה שחיללה כל שאמרה לו נועה וכל שהגה לנועה. הכרבולת הגברית האווילית שלי מזדקרת לה בגאווה מטופשת.

פניו של חרמוני היו מקומטים על הכר והעיניים היפות שלו היו עצומות. עיניים בלי מבטים. סתם עיניים עצומות של אדם ישן. בושה וחרפה להשהות מבטיך על עיניו העצומות של אדם ישן. כביכול היית מסתכל במערומיו.

חרמוני זע תחת הסדין ושאוליק נפנה חיש להציע את מיטתו. מאחורי גבו שמע את חרמוני ממתח גופו. לא הפנה ראשו להסתכל בו. ואז שמע את קולו – ערב כתמיד, מלופף קורי־שינה:

‘מה השעה?’

הסב פניו וראה את חרמוני שרוע לו בשלווה במיטתו, עיניו פקוחות וידיו למראשותיו.

‘הערתי אותך? סלח לי’.

‘אין דבר. ישנתי כמו הרוג. בלי חלומות, אפילו. לפעמים שעות אחדות של שינה בריאה שוות שינה ארוכה של לילה שלם’.

שאוליק לא הגיב. הוא משך את שמיכותיו ממיטתו ופרש סדין על המזרן. מפאת האור האפור ומעט האפלה שנשתיירה על התקרה ובפינות, נראתה דמותו כממלאה את מלוא חללו של החדר.

‘באת רק עכשיו?’

‘כן’.

‘קצת מאוחר, לא?’

‘קצת’.

בימינו, בלא להניע שמאלו, שלף סיגריה מן החפיסה שהיתה מונחת על הכיסא ונתנה בפיו. קופסת־הגפרורים היתה ריקה. שילב את ימינו על שמאלו, הסיגריה בפיו.

‘יש לך גפרורים?’ שאל.

קרב שאוליק אל מיטתו של חרמוני, הקפיץ להבה במציתו והגישה לסיגרייתו. חרמוני לא נע ולא זע וחיכה עד שהלהבה תיגע בראש הסיגרית אשר בפיו. עם שנשף נשיפת־בכורה, הסתכל בפניו של שאוליק מקרוב־קרוב ושאוליק לא הסיר מבטו ממנו. היו מסתכלים זה בזה ומחרישים.

עיניו של חרמוני היו שוחרות־ידידות כתמיד, כביכול בינו לבין שאוליק לא עמדה שום נועה. ידידות עד תועבה, הרהר שאוליק ופניו התלהטו מעלבון. אחד שכזה. אינו מניח שיטרידו את מנוחתו עד לכלל חימה או עד לכלל קנאה. הוא פשוט דואג לנוחיות של עצמו. ושעה שהנערה אינה מצויה עמו, היא פשוט אינה קיימת לדידו. קנאה, מידה מגונה היא; אבל ישנה מידה מגונה ממנה, מושחתת ממנה, מנוונת ממנה.

שאוליק נשתרע על מיטתו וביקש לכלות בשינה את שנותר עוד מן הלילה. חרמוני עישן בדומייה, עיניו בתקרה.

‘אינני יודע אם אוכל להירדם’, אמר שאוליק וכבר נצטער על מה שנפלט מפיו. חרמוני צידד אליו ראשו ונתן בו מבט מבין, כביכול שותפים הם לעבירה אחת. אפשר אפילו שהתחייך. שוב נתלהטו פניו של שאוליק. בסתר ביקש להתגרות בו, בחרמוני, בגבר הנהנתן והשליו הזה, להטיל בו מהומות, להקניטו, להוציאו משיווי־משקלו. שלוות־רוחו האדישה המשפילה את כל הנערות שבא עמהן במגע, פגעה בנועה ובשעות שהוא, שאוליק, היה שרוי עמה. נתעורר בו רצון לחוש אל נועה ולספר לה, שתדע. שתתרחק ממנו. אך מיד זכר מהו שנועה ייחלה ממנו, ומהו שהשיב לה. מה זכות יש לי לכך? הרהר.

‘השתדל להירדם, חבוב’, יעץ לו חרמוני מעשה־חבר, ‘נותרו לך שעות אחדות בלבד’.

‘אל תדאג לי’, השיב שאוליק בקול בוטה.

חרמוני לא הקפיד. הוא מעך את בדל־הסיגריה בשפת־המאפרה, הפך פניו ואמר בחביבות:

‘ליל־מנוחה, נערי’.

שאוליק ביקש להטיח בחרמוני דברים קשים ולהתנער על־ידי כך מידידות דלוחה זו המוצעת לו, ולא מצא מלים בפיו. הוא שכב במיטתו, מופקר לעירנות גרויה, ועינו בחלון הפתוח, אשר מעבר לו נמשך וגבר כל הזמן אורו של היום העולה.


 

פרק עשרים

מכונית באה ומכונית יוצאת, והמחנה כמנהגו נוהג. הנה שבוע והנה שבועיים ושלושה, וכבר חלפו חודשיים ימים. השגרה עשתה את שלה והפיגה, אם גם לא ביטלה, את החציצות שבלבו. אף־על־פי־כן לא נתביית לו המחנה, כדרך שנתבייתה הפלוגה בשעתה, ועדיין היה פרוש קצת לעצמו.

לאחר אותו לילה העתיק את משכנו לחדר אחר שנמצא לו ובדרך־כלל היה משתדל שלא להימצא במחיצתו של חרמוני. גם עם נועה לא היה מרבה להתראות, אף־על־פי שמשיכתו אליה נתקיימה בלבו. נועה, כפי הנראה, לא נטרה לו טינה. הם הוסיפו לכבד זה את זה, כל אחד לפי דרכו. כל־אימת שהיו מזדמנים, שרתה ביניהם הבנה מאופקת שלא הרחיבה עצמה והניחה כל אחד בתחומיו.

והימים ימי שלהי קיץ ותחילת סתיו. השמש עדיין להטה בשעותיה, אך בלילות כבר נתנשבו רוחות צוננים של סתיו. ובארץ לא מלחמה ולא שלום, והגדודים ערוכים בבסיסיהם ובמשלטיהם וכבר אווירה של נעילה נשתררה בכל מקום. אלה מצפים לשחרורם מן הצבא ואלה תמהים מה שיעשו לאחר שחרורם.

פעם בפעם היה מזדמן שאוליק עם אנשי פלוגתו־לשעבר ומפיהם נודעו לו דברים שביקש לדעתם. יום אחד נזדמן סנדליקו למחנה.

אותה שעה ישב שאוליק מאחורי שולחנו הגדול, שהיה מכוסה שמיכה צבאית אפורה, ובפתח נשתהו אנשים שביקשו לראותו. כורסה אחת עמדה ליד הכותל, כורסה ערבית כבדה מצופה קטיפה ירוקה, בעלת קפיצים עמוקים, שכל היושב בה שוקע מיד עד לכתפיו. לא היה עליו, על שאוליק, אלא לשאת עיניו אל החלון, ותיכף קלטו עיניו את החצר כולה, את ביתן יחידת־המשמר שהתנשא בטבורה ואת שלושת הסטווים שנמשכו לאורך הכתלים.

ממקום שישב ראה את סנדליקו נע בין העמודים של הסטיו שמנגד, מעבר לביתן־המשמר. מדיו עליו ודרגותיו על כתפיו, כדרוש, אך כומתתו קמוטה היתה תחת זרועו וסנדלים על כפות־רגליו. סנדלים גדולים, מרופטים, מאובקים – סנדליו המפורסמים של סנדליקו. הוא נע בין העמודים בצעדיו המתונים והרחבים, גופו נטוי כלשהו לפנים ופסיעותיו מפגרות אחרי גופו. האיש הזה מייחד לו את אורחו ונוהגו בכל דבר, ועל־נקלה תבחין בו בין אלף חייל.

הנה סנדליקו, הגה שאוליק, הנה חבר ותיק. סנדליקו התמהוני והטוב, הסייר המצויין, האוסף אל ילקוטו מיני חרסים ואבנים בעיצומם של מסעות ובהפוגות שבין קרב למשנהו. חזקה עליו שלא יצא את המיצד עד שלא יבוא לראותני. תאר לך, תאר לך את סנדליקו בא ומוצא אותך כאן, במשרד הזה של פלוגת מטה־החטיבה, במשרדה של פלוגת־שירותים, שאני, שאוליק, יושב לי במין פלוגה שכזאת, מצוחצח ונקי ומגולח למשעי.

החזות הזאת דכדכה את רוחו וכבר ביקש לשמוט עצמו מן הפגישה הצפויה. עלי להתאושש, חזר ואמר לעצמו, סנדליקו עלול להיכנס בכל שנייה.

סנדליקו חצה בינתיים את השמש שמוטלת היתה להנאתה ולרווחתה בטבורה של החצר, כמו תבערה צהובה שאינה אוכלת, ופנה ישר אל הכניסה שהוליכה אל משרדו.

הם לחצו ידיים מעל־פני השולחן הגדול, סנדליקו בעמידה ושאוליק בישיבה, לחיצת־ידיים אלכסונית על־פני שולחן צבאי רחב. שניהם גיחכו בטרם יגידו דבר וסנדליקו אסף ידו אל גופו ועדיין שהה במקום שעמד.

‘נו, כיוון שטרחת ובאת, ישב את עצמך’, אמר שאוליק ותיכף ביקש מפלט לעצמו בהצתת סיגריה. שנייה הציע לסנדליקו, אך סנדליקו דחה אותה במנוד־ראש.

‘מסתבר ששכחתי שאינך מעשן’, גיחך שאוליק.

סנדליקו ישב ופשט לפניו את רגליו. פניו היו מטופחים ושזפונם ניטל מהם.

‘אתה נראה טוב’, קבע שאוליק, ‘מתי עזבת את בית החולים?’

‘לפני שבועיים’.

‘אני רואה שטיפלו בך שם’.

‘אה, כן. מה אצלך, שאוליק?’

‘אני, כפי שאתה רואה, חי לי בנעימים’, הפטיר שאוליק במין צניעות מתרברבת.

‘אני רואה’, אמר סנדליקו והשיט מבטיו על פני הכתלים, ‘משרד נחמד, רק שהקירות חשופים קצת’.

‘אינני שוהה בו הרבה’.

‘באמת?’

‘ודאי. וכי לא אמרתי לך שאני חי כאן בנעימים?’

‘אה, כן. נזכרתי’.

‘עיקר ה“נעימים” מתרחשים מחוץ למשרד’.

‘אני משער’.

‘מה אתה יודע לשער! נעימים שכאלה אינם מתרחשים בשום פלוגה קרבית’.

‘מילא, אני שמח שאתה מרוצה מן ההעברה’.

‘מאוד’.

‘ניחא. עכשיו תגיד לי: גמרת?’

‘מה?’

‘להעמיד פנים ולהתרברב. איך מרגישים כאן?’

‘מזופת’.

‘אני יכול לתאר לי’.

‘אתה לא מתאר לך באיזו מידה’.

סנדליקו החריש והִנהן קלות בראשו. מתוך שתיקתו ומתוך הנהון ראשו עלתה הבנה יפה וידידותית למה שאמר שאוליק.

‘מה נשמע בפלוגה?’ שאל שאוליק.

‘שום דבר מיוחד, חוץ מזה שמתגעגעים אליך’.

‘מסתבר שבכל־זאת מתרחש משהו מאז… מאז הועברתי’.

סנדליקו צחק ושאוליק הכיר תודה לעצמו, שעבר מכשול זה בשלום: ביקש לומר ‘גורשתי’ וטוב שאמר ‘הועברתי’.

‘הא, כן’, אמר סנדליקו.

‘אני אגיד לך’, המשיך שאוליק, ‘נעים לשמוע שמישהו מתגעגע עליך, ואפילו אם אין זו אלא הפלוגה המחורבנת שלך. אבל עכשיו זה כבר היינו־הך. אפשר לומר שהמלחמה כבר נגמרת בין כה וכה’.

‘ודאי. מתי מתחילים בשחרורים?’

‘אינני יודע’.

‘אצלכם עדיין לא מדברים על כך?’

‘לא שמעתי’.

‘חזקה עליכם שתדעו דברים לפני שהם מגיעים אל הפלוגות המסכנות והנידחות’.

‘כאן לא יודעים כלום’, פסק שאוליק.

‘אם כך, מסתבר שלא ישחררו כל־כך מהר’.

‘לא ידעתי שאתה להוט כל־כך להשתחרר’.

‘אה, כן, אני להוט מאוד’.

‘באמת?’

‘כן. לא הייתי רוצה להפסיד את שנת־הלימודים הזאת’.

‘איזה שנת־לימודים?’

‘באוניברסיטה’.

‘אתה צוחק. מה לך ולאוניברסיטה?’

‘שום דבר מיוחד. אני רק מתכוון ללמוד שם’.

‘מה יש בדעתך ללמוד באוניברסיטה?’

‘ארכיאולוגיה. גם היסטוריה, כמובן. אבל זה בשביל המשק. הם רוצים שאהיה מורה’.

‘והמשק הסכים?’

‘מסתבר’.

‘אני רואה שיש לך תוכניות רציניות ביחס לעצמך’.

‘בהחלט. לך לא?’

‘לי? איני יודע. אגיד לך את האמת: אני… אני פשוט לא חשבתי על כך. המלחמה נגמרת בצורה פתאומית כל־כך, אפילו אם עדיין לא נגמרה לגמרי’.

המלחמה נגמרת ושאוליק הבין לפתע שהוא מדשדש במקום אחד ומקום זה אינו חשוב כלל. מכל פינה ומכל עבר מציצה התקופה החדשה, ורק הוא, שאוליק, אינו פוקח עיניים להביט. מה תעשה אתה אחר המלחמה, שאוליק? משונה שלא חשבתי על כך. אה, כן. אני אתחתן, אני ומיכל, אנחנו שנינו נינשא. באמת, דבר נאה לעשותו אחר מלחמה. זה כמו התחלה חדשה של תקופה חדשה. התחלה של מה, בעיקרו של דבר? משונה שלא חשבתי על כך. סנדליקו חשב, גם האחרים, ודאי, יש להם תוכניות. ואחרי הכול צריך גם להתפרנס ממשהו.

‘בכל־זאת’, דחק בו סנדליקו.

‘מה?’

‘מה יש בדעתך לעשות?’

‘אמרתי לך: אינני יודע. בזה הרגע גיליתי שלא חשבתי על כך בכלל’.

‘עליך להזדרז, המלחמה גוססת’.

‘אולי אשא אשה’, הפטיר שאוליק.

‘עיסוק נאה’, שיבחו סנדליקו, וחיוך, שלא עלה בידו להבליעו, גילה מיד כי שנינות זו היא משל אחרים ואינה הולמת אותו כל־עיקר.

‘כן, אה?’ הגה שאוליק והנהן בראשו, כביכול הסכים לדעתו. נשתררה שתיקה של כלום ומשב לוהט וקצר של שרב מתאחר חלף על־פני החלון הפתוח והרטיט קצת את האוויר הקפוא שעמד בחדר אין־ניע כמו דממה גדולה. הרף־עין נשם החדר שרב כבד שרבץ מן־הסתם על השדות וחנק את האופקים וגימד את המרחקים. השרב הלוהט חלף על־פני החדר כמו ניחוח רחוק, עמוס כמיהות. החצר היתה מוצפת שמש רבה, אך הכתלים והסטווים אשר לאורכם הדיפו צינה שהיתה נעימה לגוף ורחוקה ונוכרייה מן הנשמה. שאוליק חזר ושאל על פלוגתו, וסנדליקו השיב. התשובות אולי סיפקו את סקרנותו, אך את געגועיו אל פלוגתו לא הרוו.

‘החבר’ה יושבים עכשיו על משלטים’, אמר סנדליקו.

‘באמת?’

‘כן. החבר’ה אומרים שיום אחד על משלטים גרוע משבוע של קרבות’.

‘אני יכול לתאר לי’.

'בַּרְחַש איום במשלטים. לצליפות כבר התרגלו, לברחש אין מתרגלים אף פעם.

כאן אין ברחש ואף לא צולפים, הרהר שאוליק. באמת מקום נאה לבלות בו את שלהי המלחמה. מישהו רוצה, כנראה, ביקרך, שאוליק. מישהו רוצה לנצור את חייך לעצמו. חסים עליך, שאוליק יקירי. הוציאו אותך מקלחת המעשים הלוהטים והושיבוך כאן, במקום־מבטחים זה. שא תודה, בן־אדם, ואל תתרעם כפוי־טובה שכמוך. גם הבטיחו לך את חייך וגם הניחו למצפונך להתרעם על כך. חסו עליך ואף חסכו ממך כורח־הברירה. מה עוד תבקש?

‘כאן אין כל ברחש’, אמר שאוליק, ‘טוב שברחתי מכם בעוד מועד’.

‘מנוול’, השיב לו סנדליקו, ‘אתה יודע שלא לכך נתכוונתי’.

ניחא. הגידוף הזה היה במקומו. עוד משהו ממין זה ושאוליק ירגיש את עצמו בבית. תודה לך, חבר.

‘איש אינו אשם בזה’, אמר סנדליקו, ‘תוציא לך את זה מהראש. אתה לא מתאר לעצמך איזה חורבן שפכת על המג"ד’.

‘על יענקלה?’ התמיה שאוליק.

‘כן. הבחור הזה אובד־עצות לחלוטין. בא וסיפר שאתה מאשים אותו שהוא, המג“ד, מעוניין לסלק אותך מהפלוגה. הטוב שבמפקדים לא היה מיטיב לעשות כמוך, צווח, וזה, הפסיכופאט הזה, בא ומאשים אותי במיני דברים שכאלה. הוא אמר שהיית אצלו הממ”פא הכי טוב בגדוד’.

‘סממ"פא’.

‘לא חשוב. דרך אגב, סִלקו את ליפא’.

‘זו חדשה בשבילי’.

‘לא הלך לו. לאחר שידו נפצעה, סבור היה שכולם חייבים לראות בו גיבור לאומי’.

‘ומי במקומו?’

‘עבדך הנאמן’.

‘לא’.

‘מדוע לא? כן’.

הרף־עין הִשהה עליו מבטו מתוך הרהורי־דברים ואחר־כך העלה סבר בדוח על פניו וקרא בעליצות:

‘אני מקווה שלא תעשה לי בושות, סנדליקו’.

‘אשתדל. ואתה תוציא לך מהראש כל ההן השטויות. המג"ד אינו אשם. לו ראית את המסכן הזה’, מיהר סנדליקו להסב את השיחה אל כיוון אחר.

‘טוב, אכתוב לו מכתב־התנצלות’.

‘אני יודע שלא תכתוב’.

‘ודאי שלא אכתוב’.

‘אתה מייפה את כוחי למסור לו משהו שירגיע אותו?’

‘אל תמסור לו שום דבר’.

שאוליק הצית לו סיגריה חדשה וסנדליקו נטל עיפרון ושיחק בו. שניהם היו גחונים על לוח־השולחן, פנים מול פנים, והחרישו. מעבר לחלון הלכו החיילים, בצמדים וביחידות, לעבר חדר־האוכל.

‘כבר אוכלים אצלכם’, אמר סנדליקו.

בלי משים הסתכל שאוליק בשעונו.

‘אולי תזמין אותי לאכול אצלכם?’ אמר סנדליקו.

‘בוא נלך’.

שניהם קמו ופנו ללכת לחדר־האוכל של הקצינים. מן העבר האחר נצטופפו הטוראים ליד פתח האולם שלהם. הקצינים והסמלים ישבו גלויי־ראש, וגילוי־ראשם נטל מהם את מַדיוּתם והשיב לכל אחד מהם את ייחודו. מלמול־דברים חרישי ונעים עלה מן הסועדים וקצינים וסמלים מתאחרים נכנסו בפתח וראשית־דבר מיהרו להסיר כומתותיהם. סנדליקו גילה פה־ושם פנים מוכרות ובירכן לשלום, לזה בחיוך ולזה בהינף־יד.

אחר־כך בא צבי’קה. נמוך־קומה וצנום, פניו רציניות אך לא חמורות, כתפיו נפולות ושלוש התאנים גולשות מזה ומזה מן הכתף אל הזרוע. בהיסח־הדעת השיט מבטיו על־פני הסועדים וכאשר גילה את סנדליקו נתקמטו פניו בחיוך שמח והוא הלך והניח כפו על כתפו. על־פי האופן שלחצו ידיים ובירכו זה את זה לשלום, ניכר מיד כי ידידים ותיקים הם.

‘מה מעשיך אצלנו, סנדליקו?’ שאל צבי’קה.

‘באתי לסדר כמה עניינים’, השיב סנדליקו.

‘אתה ממהר מאוד?’

‘ככה, קצת’.

‘תספיק לך השעה לספל קפה אחרי האוכל?’

‘לקפה טוב תמיד תספיק לי השעה’.

‘טוב. קח את שאוליק ועלו אלי אחרי הארוחה. אראה לך שני נרות נחמדים מהמאה הרביעית. מהתקופה הביזנטינית, אני חושב. אחרי־כן נשתה קפה’.

‘קפה מהמאה הרביעית?’

‘זה תלוי כיצד מכינים אותו’.

‘טוב, נבוא’.

כתום הארוחה עלו שלושתם לחדרו של צבי’קה ונשתרעו בכורסאות ערביות כבדות שהיו מצופות קטיפה ירוקה, ככורסה שעמדה במשרדו של שאוליק. מן הצד, על טס של נחושת, עמדה מערכת כלי־קפה ערבית. שולחן גדול ושחור ניצב בחדר ועליו ספרים ומפות. על הארץ, פרושׂ היה שטיח קטן של עור־כבשים רך למגע.

צבי’קה וסנדליקו נשתקעו תיכף ומיד בשיחה נלהבת ושאוליק ישב מן הצד והקשיב. היו להם, לצבי’קה וסנדליקו, הרבה דברים להשׂיח בהם. שניהם היו חובבים מושבעים של עתיקות, טַיָּילִים ותיקים ונלהבים ואין כמעט מקום בארץ שכף־רגלם לא דרכה בו. השמות הערביים של הוואדיות וההרים התגלגלו בפיהם בטבעיות רבה. מחפשי־עתיקות היו, מחפשים נלהבים אחר החוליות המוחשיות של קורות עמם בארצם.

‘נדמה לי שהזמנת אותנו לשתות קפה’, הזכיר סנדליקו.

‘אה, כן’, התנער צבי’קה והושיט זרועותיו אל משענת־כורסתו כמתעתד לקום על רגליו.

‘אולי תרשה לי’, הקדימו סנדליקו וקם.

ידיו על משענת־הכורסה, הסתכל בו צבי’קה ואחר־כך חזר והטיל עצמו אל המסעד ופנה אל שאוליק ואמר לו:

‘מילא, שיכין לו קפה. מה דעתך, שאוליק?’

שאוליק גיחך. יראת־הכבוד שרחש לצבי’קה הטילה בו מתיחות־מה. אך עיניו הטובות והמחבבות הסירו מניה־וביה את מחיצת הדרגות שביניהם ושאוליק חש כיצד מתרווחת בלבו הרגשת ניחותא נעימה המפיגה את המתיחות שבו. הוא הביט בגניבה, באיש הנוח הזה, השרוע בכורסתו בפשטות רבה וקשה היה לשער בקרבתו מה כוח עצום מרוכז בידיו, היותו חולש על אנשים רבים, על חייהם ועל מותם ועל מערכות שלימות. כאשר צבי’קה היה מופיע במקום מן המקומות, היו האנשים משתתקים לפתע – לא מחמת מורא, אלא מיראת־כבוד זו.

בעִתות הפנאי היה מעיין בספרים המספרים על עברו הקדום והקדום־מאוד של האיזור הנתון לחטיבתו, על המלחמות בו ועל חיי האנשים בו. ספרים על בקר ועל מחלותיהן של פרות החליף בספרים על מלחמות עמו לדורותיו. אפשר שאב ידיעות מאותן מלחמות קדומות והקיש מהן על מלחמתו־שלו. מכל־מקום, לפעמים היה מכנס את קציניו ומרצה לפניהם על אותן מלחמות, דרכיהן ותכסיסיהן. ההרצאות האלה שיוו רציפות למלחמות ונתנו הרגשה בלב השומעים, כאילו הם חוליה נוספת במלחמתו הארוכה והממושכת של עמם.

סנדליקו נתן בכפו של כל אחד ספלון קטן, מילא את הספלונים קפה שחור וסמיך והלך ונשתרע בכורסתו. שלושתם לגמו את הקפה הריחני ודממה נעימה שרתה בחדר וכולם חייכו אל הקפה המהביל והרגישו את עצמם בכי־טוב. צבי’קה שיבח את הקפה וסנדליקו השים עצמו כלא־שומע, אף־על־פי שנראה היה בעליל, כי המחמאה החניפה לו מאוד. בינינו לבין עצמנו, כלשהו ממנהגי ערב דברו בהם, בבחורינו.

‘מה שמענו עליך, סנדליקו’, קרא צבי’קה בעליצות בין לגימה ללגימה.

‘רק טובות, אני מקווה’, נהם סנדליקו אל ספלונו.

‘זה נכון שאתה הולך להיות פרופיסור?’

‘אה’, נתמלטה מפיו קריאה כמין אכזבה, ‘חשבתי שיש לך לספר לי משהו מעניין יותר. שמא אתה מצטרף אלי?’

‘אני אשוב אל הפרות שלי. חבר אחד שלי סיפר לי שהן כבר מתגעגעות אלי. אבל כאשר אמצא מִמצא כלשהו בסביבה שלנו, אשלח לך ואתה תכתוב עליו מחקרים. אם יהיה לי פנאי, אולי אקרא את המחקרים שלך’.

שלושתם חייכו מתוך הנחת ומתוך הנעימות.

‘מה יש בדעתך אתה לעשות אחרי המלחמה, שאוליק?’ פנה צבי’קה אל שאוליק.

שאולי משך בכתפיו.

‘אינני יודע’, אמר, ‘אולי, אולי אחתום על צבא קבע’.

צבי’קה וסנדליקו הסתכלו בו במקום שישבו והחרישו. שאוליק הרגיש כיצד הם צולבים אותו במבטיהם ובלי־משים נשתלפה ידו לכיסו להעלות משם סיגריות וגפרורים. כיוון שהקדים את הגפרורים לסיגריות, עמד צבי’קה על כוונתו ונחפז להגיש לו את הסיגריות שלו.

‘אני אגיד לך מה שעליך לעשות’, קרא צבי’קה בעליצות וקפץ ועמד על רגליו, ‘אתה ארוז את המטלטלים שלך ובוא אל הקיבוץ שלי. אני אמליץ בפני החברים שיקבלו אותך’.

‘במקרה שלא, תוכל בשקט לבוא אל המשק שלנו’, התערב סנדליקו וקם למזוג שנית את הספלונים, ‘וכי מה יעשה אחר המלחמה בחור טוב כמוך בעיר?’

צבי’קה הטיל בסנדליקו מבט חמור ואמר:

‘אתה מתחרה בי?’

סנדליקו לא השיב ושאוליק ניצל את שעת־הכושר ואמר ברוח בדוחה:

‘כל זמן שאין ביניכם הסכמה, אני יכול בשקט גמור לשבת במקומי’.

סנדליקו חזר ומזג את הספלונים וכאשר צבי’קה פתח פיו לדבר, נעלמה מקולו הנעימה של בדיחות־הדעת ועתה היה מדבר בכובד־ראש.

‘מה תלמד שם?’ שאל.

‘ארכיאולוגיה והיסטוריה’.

שוב היו השניים משוחחים ביניהם, ושאוליק ישב כלשהו מן הצד והקשיב. הוא בחן בחשאי את פניו של צבי’קה ושיער בו דברים. הנהו לפניך, מפקד־החטיבה שלך; המפקד הניצב בתוככי הדברים, שכֹל מחשבה שלו קובעת מהלך בקרבות, כנגד מהלך בדרכיו של האויב. הרי המלחמה אינה קרבות בלבד, אלא מפעל גדול שצריך לטפל בו בשקידה, ביישוב־הדעת, בשיקול צלול. האחריות, החובה ושיקול־הדעת מבצבצים מכל הערה שלו, מכל מהלך מחשבה שלו. אפשר אותה אחריות ואותה חובה שהדריכו אותו בקיבוצו, מדריכות אותו גם עתה במלחמה? מְאַלף שכל־כך הרבה מפקדים מעולים באים דווקא מן המשקים. ואפילו אורח־חייו של צבי’קה כמעט שלא נשתנה במלחמה. וגם המכונית שהעמידו לרשותו, כמו לא הוסיפה נוחיות לחייו, אלא היתה כלי מן הכלים שהמלחמה נתנה בידו כדי שייטיב לתפקד. מספרים בחטיבה, שכאשר צבי’קה מזדמן בשבתות למשק, הוא מפשיל לפעמים שרווליו וחולב את הפרות. הה, כן, בחטיבה מספרים עליו כל מיני דברים. פעם אחת הזדמנה ‘הבימה’ באיזור. לאחר ההצגה אִרגן חרמוני מסיבה לקצינים ולשחקנים. כאשר כולם כבר ישבו במקומותיהם, באו צבי’קה ופמלייתו וישבו ליד שולחנם. תחילה לא הבחין מי ומי בקרואים, אך מעבר לחלונות נדחקו כל הזמן פרצופי חיילים לחזות בשחקנים ובקרואים. ‘מדוע אין הם נכנסים?’, שאל את חרמוני. ‘לא יכולנו להזמין את כולם, אז הזמנתי את הקצינים בלבד’. ‘קצינים בלבד?!’ פקח עליו צבי’קה עיניים תמהות. ‘כן, זאת אומרת, לא היה מקום לכולם’. ‘אפשר היה לארגן את המסיבה בחדר־האוכל של הטוראים’.

אלה שהיו באותו מעמד מספרים שמעודם לא ראוהו אחוז־חימה כל כך.

‘הכנס אותם פנימה, את כולם’, ציווה קצרות, ‘עדיין אין האמנות מבדילה בין דרגות’.

‘אבל…’, ניסה חרמוני לומר דבר ופשט את ידיו לעבר הנאספים.

‘עשה את שלך ואני כבר אתנצל לפניהם’.

כולם הוכנסו פנימה; הקצינים ישבו רווּחים וכל האחרים נצטופפו במקום שמצאו אחיזה לעצמם, ראש על ראש וכתף אל כתף. והיה חם מאוד וצפוף, אולם כולם יחדיו באולם אחד, כל החיילים כולם, כל האנשים כולם.

סיפורים אלה וכיוצא בהם, יצרו את דמותו של צבי’קה בדמיון החיילים ודמות זו עוררה יראת־כבוד ורחשי אהדה.

‘מה בדבר נרות שהבטחת לנו?’ הזכיר סנדליקו.

‘אה, כן’, ננער צבי’קה וקם והלך אל שולחנו הגדול והוציא משם, מאחורי הספרים, שני נרות־שמן עתיקים והגישם לסנדליקו. סנדליקו בחן אותם בקפידה, הפך אותם מצד אל צד, בדק את עיטוריהם והניחם לפניו.

‘אז מה דעתך?’ צהל צבי’קה את נצחונו.

‘נחמדים’, השתמט סנדליקו.

‘שמע, אל תהיה לי פרופיסור’, התרעם צבי’קה.

‘צר לי לאכזב אותך’, קבע סנדליקו, ‘אך ממין זה מצויים רבים בארץ’.

‘באמת?’ נתאכזב צבי’קה.

‘הם גם לא עתיקים ביותר’.

‘אבל הם נחמדים, לא?’ ביקש צבי’קה לסחוט ערך כלשהו לנרות שלו.

‘נחמדים מאוד’, הבטיחו סנדליקו, ‘בנקל יוכלו לפאר את ארון־הספרים שלך’.

‘וזאת אמנם אעשה’, הבטיחו צבי’קה, ‘מוטב כך, מאשר לקבור אותם באיזה בית־נכות שאיש אינו מבקר בו’.

‘אני מבין שהיה בדעתך למסור אותם לאיזה בית־נכות?’

‘כן. היה בדעתי למסור אותם לך, בשביל האוסף שלך. אבל מסתבר שאינך מבין הרבה בנרות עתיקים’.

‘אני מצטער מאוד, צבי’קה’.

‘אין לך מה להצטער. אני מקווה שירגישו את עצמם די טוב גם על כוננית־הספרים שלי’.

סנדליקו טפח לו לצבי’קה על שכמו ושניהם התחייכו.

‘נו, נדמה לי שהגיע שעתי ללכת’, אמר סנדליקו.

‘חן־חן בעד הקפה’, צחק צבי’קה, ‘ואתה’, פנה אל שאוליק, ‘קפוץ אלי לפעמים ואַל תחכה להזמנות. יש בדעתי לזַכות אותך בחברוּת הקיבוץ שלי’.

‘אם לא אקדים אותך’, הפליט סנדליקו תיכף ומיד.

‘תגיד לי, אתה מוכרח תמיד להתערב, כאשר אני משוחח עם חבר?’

אחר־כך לחצו ידיים ונפרדו ושאוליק הרגיש כי הפיק לעצמו במלואן את כל ההנאות שמסיבת־קפה ידידותית קטנה זו לאחר ארוחת־הצהריים עשויה היתה להעניק לו. שאוליק וסנדליקו פנו לרדת במדרגות ויצאו אל החצר שהיתה שרויה אותה שעה בנמנום של צהריים. דממה מעולפת עלתה מן המשרדים. חיילים אחרים הצטופפו ליד השקם ונהג אחד היה שרוע על האספלט מתחת למכונית שלו ותיקן בה תיקונים.

‘בחור נחמד, צבי’קה’, קבע שאוליק.

‘אה, כן’, הסכים עמו סנדליקו.

‘אתם, כנראה, ידידים ותיקים?’

‘אה, כן, מזמן. היינו בתנועת־נוער אחת. הוא היה המדריך שלי’.

‘ישבתם יחד על הסיר, כמו שאומרים, מה?’

‘על הסיר ובכל מיני מקומות אחרים’, הבטיחו סנדליקו.

‘כל מיני סיפורים מהלכים עליו בחטיבה’.

‘אתה מספר לי? אני עצמי עזרתי להפיץ אותם’.

‘וכולם אמת?’

‘רובם. אבל יכול להיות שהגזמתי קצת’.

‘לשם־מה עשית זאת?’

‘ביקשתי להעלות את קרנו בעיני החטיבה. רציתי שהחיילים יחבבו אותו. אתה יודע, חיבת הפִקודים למפקדם מלכדת את החטיבה’.

‘תגיד, זה באמת נכון שבשבתות הוא חולב, לפעמים, את הפרות במשקו?’

‘זה עושה עליך רושם?’ התפלא סנדליקו, ‘מפקדים יותר גבוהים ממנו, חברי משקים, עושים כמוהו. גם אני’.

‘אתה בסך־הכול סגן’.

‘אתה סבור שזה משנה?’

‘קצת, נדמה לי. לא?’

‘ידידי היקר, נדמה לי שהצבא השפיע עליך לרעה’.

‘אולי’, השתמט שאוליק מדיבורי יתירים על נושא זה.

‘נו, להתראות סנדליקו’.

‘להתראות’.

‘וכדאי לך להצטרף אלינו’.

‘נעיין בדבר’.

‘תהיה רשאי לחלוב פרות בשבת כל כמה שרק תרצה’.

‘אתה צוחק? למדתי פעם במקווה’.

‘זהו. אנחנו באמת זקוקים לחקלאים מנוסים’.

‘אני מבין, בייחוד לאחר שאתה נוסע להיות פרופיסור’.

‘מורה’, תיקן לו סנדליקו.

‘לארכיאולוגיה’, הקניטו שאוליק.

‘להיסטוריה. ארכיאולוגיה זו רק התחביב שלי’.

‘נו, להתראות. ומסור שלום לפלוגה’.

‘למישהו במיוחד?’

‘כן, לבחור נחמד אחד שקוראים לו סנדליקו’.


 

פרק עשרים ואחד

בו־ביום לפנות־ערב נסע שאוליק הביתה. כיוון שהמכונית שנסע בה נקלעה בסביבות הכנסת, נמלך בדעתו והחליט לבקר את אבא. אך בדרך אל הכנסת פגע בו מראהו של הים וקודם שנפגש עם אבא, נפגש עם הים. הוא ראה את כחולו בין טורי הבתים ושבוי בכמיהות שהתלקחו בו לפתע, הפסיע אל רוחבו ואל אופקיו. תרמילו על כתפו, ידיו בכיסיו, סטה מן המדרכה והלך אל מעקה־הברזל וכבר הים אחז בגרונו והטילו באחת אל תוך ילדותו והציפו מראות מלפני המלחמה – מראה אחר מראה ומראה בתוך מראה.

פעם ראשונה הלך אל הים עם אבא ועם עזרא. אבא הלך בתווך, עזרא ושאוליק מימינו ומשמאלו. באותם ימים היה אבא גבוה מאוד וגם עזרא, האח הבכור, היה ילד גדול, כמעט נער. השמש פיארה את שקיעתה והבעירה לכבודם מדורת־זיקוקין על־פני המים. החול היה פריך ורך למגע. הים היה שקט כמו עכשיו, אך רחב וחסר־גבולות יותר.

אחר־כך באו טיולים רבים אל הים ומסיבות על שפתו, כאשר יושבים במעגל, קצת שרים וקצת16 מספרים, ובין כך לכך מתפרקדים על החול והראש מוצא לו ברך של נערה להישען עליה, וזו ברך ראשונה למגע. ואחר־כך זכר טיול ראשון לאורכו ביחידות עם נערה, השקיעה בלבם והלילה לפניהם, והירח, גם הוא אולי יעלה עוד מעט. והיד שוקלת הרבה ומהססת מאוד עד שמעיזה וכובשת פחדים בלב ואוחזת בכפה של הנערה ומעתה הולכים ומסתכלים בים, כפה בכפו, וזו כף־יד ראשונה של נערה בכפו־שלו. והוא מחזיק בה בחרדה ובשמחה ובניצחון, כמו שמחזיקים חלום.

שאוליק עמד למעלה, ליד המעקה, וזכר דברים. עיניו בים שהריץ את רצי־גליו בהכנעה רבה, בקבלת־הדין, כביכול מכים הם על חטא־אוניו ומרצים כל הימים עוון סערותיו. חזר וראה את הים בגלגוליו הרבים ובתהפוכותיו, הים בקיץ והים בחורף, הים לשחייה והים לשיוט, הים שטובלים במימיו והים שעומדים על שפתו ומביטים בשקט נסער אל מרחקיו. פעמים גם אונייה חולפת מרחוק, אך בדרך־כלל מעטות האוניות באופקו של ים זה.

הים השתנה והחליף משמעויות ככל שהשתנו ובגרו העיניים שמסתכלות בו. עיניים שנתן בים ראוהו גדול מאוד, גבולותיו נמוגים במרחביו וכל התחומים אופסים בו עד אין־תחום, והכול בו רב ואין־גבולות עד קצה כל אפסיים.

עיניים שנתן בים עתה, ראוהו שבוי בין אופקים סמויים שצרו עליו סביב סביב. ואף השמים, ככל שמרחיקים מן היבשה, גוהרים וסוגרים עליו במין אימה סתומה. ממילא אתה אומר: הים הגדול, אולי, הרחב, אולי, אך הכלוא בין שמים ויבשת. ואתה רואה בעליל כיצד הוא כבול יותר מאשר האור באפלה או בית בין שדות. אפשר משום־כך אין הים מנשב עליך חירות ונשימה במלוא הריאות, אלא עוגמה דווקא; חרישית, אמנם, מפויסת – ואף־על־פי־כן אתה זוקף ראשך לנער מעליך עוגמה זו שהים מטיל עליך. אולי מפני שהים כבול באופקיו כמו אדם בילדותו.

הים בלבו, ניחוחיו במראות־ילדותו, הפך שאוליק פניו וראה את בניין־הכנסת מזדקף על שפתו של הים כמו על שפת ילדותו שלו. בית שהיה קולנוע ומקום בילוי של חולין, ובמוצאי־שבתות צבא עליו המון עם רב – שִפצוהו ועשאוהו ביתו העליון של העם. אני ישבתי בתוך הקולנוע הזה עם מיכל וראינו שם סרט מן העולם הגדול ולא שיערנו שהקולנוע ייהפך ביום מן הימים לביתו העליון של העם. הוי, הרבה דברים לא שיערתי, אף־על־פי־כן קמו והיו.

והוא זכר את הבניין הזה כאשר היה מגרש של חול, סתם מגרש של חול, כאשר לא שיערו אפילו כי עתיד לקום כאן קולנוע. אנו הבערנו שמה מדורות של ל"ג בעומר ואני אפילו זוכר את השביל שההולכים כבשוהו במדרך־רגליהם, כאשר היו חוצים את המגרש אלכסונית, בדרכם מן הים אל הרחוב הגדול. ואחר־כך, כאשר מכוניות הביא לבני־בנייה וחצץ, ישבנו שם על ערימות־החצץ והסתכלנו בים. לא ידענו שמחצץ זה ומלבנים אלה יקימו בניין שיאכסן אחר־כך את הכנסת.

כמו אבא, גיחך. אני מתחיל לראות את ההתחלות של בניינים, היותם חולות וכל השאר, כמו אבא. אני יכול כמעט לצטט אותו. גם בי כבר מצטברים זכרונות וכאשר אני רואה בית, מיד אני זוכר את החולות תחתיו. ואם אזדמן ביום מן הימים לאיזה יישוב, ודאי אזכור את היותו שדה־קרבות. ואולי אפילו ארוץ לחפש שוחה שרבצתי בה. לא, לשם כך אהיה נאלץ להרוס בית או להפוך ערוגה בגינה או להבקיע כביש. כי קרוב לוודאי שבתים וגינות וכבישים יקומו על שוחות שרבצנו בהן. קרוב לוודאי שאני תמיד אזכור את השוחות שמתחתיהם. כשם שעתה אני זוכר את מדורות ל"ג בעומר שהבערנו על חולותיו של מגרש שנעלם מתחת לבניין־הכנסת.

רוחות של ים באו מאחוריו ונשבו מעדנות על עורפו. פשט רגליו לפניו, נשען במרפקו על עווקי־המעקה, ועשה עמידתו רפויה. אורות עלו בחלונות הכנסת ואורות עלו בבתים אחרים לאורך הרחוב הגדול. גבוה מעל לכביש נדלק טור של פנסים. מלמטה נענו להם פנסים נעים של מכוניות. לאט־לאט עלתה העיר באור. מאחוריו המה הים ומלמל את רצי־גליו אל החוף. עכשיו נעשה הים גוש של אפלה ואך לשווא נצנצו מעליו כוכבים. אור שלהם עקר היה, שזוהרם לא האיר. מבתי־הקפה הסמוכים נתמשכו אורות עד לתוך המים, ואורם היה עז מאור־הכוכבים.

במקום שעמד ליד המעקה, על שפת ילדותו, מאחוריו הים הממלמל את וידוייו הנצחיים ולפניו העיר העולה באורות־הערב, גאתה בו לפתע שמחה גדולה, שמחת היותו קיים, שמחת שובו חי מן המלחמה; והוא חש את עצמו כמו, ואת בשרו ואת הדם הזורם בעורקיו, ואת הלב הפועם בקרבו – כביכול אך זה עתה נתוודע מקרוב־מקרוב ולראשונה אל גופו שלו, אל כל גיד ואל כל ניד שבו, וכל ניד שבו וכל גיד שבו וכל טיפה של דם שִוועו לחיים רבים, לחיים גדולים, למלוא החיים, במלוא עוצמתם, הכול הכול. ומיד גם השתלבה מיכל לתוך פרץ־פתאום זה של שמחה ושל תאווה לחיים רבים. נדמה לי שהגיעה השעה לשאתה לאשה, הרהר, אדם חוזר ממלחמה ומתאווה להקים בית לעצמו.

השמחה בלבו, אסף את רגלו, הטילהּ לפניו והתחיל ללכת. שאוליק אחד בא אל הים ושאוליק אחר הלך ממנו, כשם ששאוליק אחד הלך אל המלחמה ושאוליק אחר שב ממנה. בינו לבין ילדותו עמדה עתה המלחמה.

פנה לכנסת. אותה שעה שהו במזנון קצת אנשים ושוחחו ביניהם, אלו בעמידה ואלו בישיבה. ובכן, אלו הם הצירים המרימים ידיים להכריע גורלו של כל חוק ושל כל הצעה, הרהר שאוליק ובחן בחשאי את פניהם. היה שם איש מוכר אחד שהעיתונים מרבים לפרסם את דיוקן־פניו כל־אימת שמפרסם שתים־שלוש מלים. עכשיו ישב לו בשקט מן הצד, אכל כריך ושתה תה כאחד האדם ועיין בעיתון־ערב.

מן הצד השני, מעבר למחיצה רחבה, ראה את תאי־הטלפונים של העיתונאים. כאן מודיעים לכל העם את נאומי הצירים. שומר אחד במדים אפורים הילך לו בשופי ובנחת לאורך התאים, ידיו משולבות על גבו, כמקורב למלכות. חזקה על אחד שכמותו הוא קורא לצירים בשמם הפרטי וכאשר הבן שלו מגיע לבר־מצווה, קרוב לוודאי שהוא מזמין אחד או שניים מהם לביתו, לפאר את החגיגה ולהרים את כבודו בעיני הקרואים.

‘תסלח לי’, פנה אליו שאוליק, ‘אפשר לראות את ביקל?’

‘את ביקל?’ אמר השומר פסקנית, לא כשאלה ואף לא בתמיהה, אלא במין לגלוג, ‘ומיהו שמבקש לראות את ביקל?’

‘הבן שלו’.

‘אהה!’ נרתע השומר ביראת־כבוד ובחן דרגותיו של שאוליק, ‘תיכף אלך ואודיע לו. חכה לו, בבקשה’.

ביקל בא מבוהל ונחפז דרך הדלתות הגדולות, קומתו נמוכה, ראשו מגולה, צעדיו מאוששים ופניו מחייכים בהתרגשות. מיד הניח כפו על מרפקו של שאוליק ועיניו התרפקו עליו בחיבה ושאוליק ניצב גבוה ושליו. תרמילו על כתפיו וידיו בכיסיו. שוב היה יחידו של אבא, אהובו של אבא.

‘באנו לראות את הזקן בכנסת, מה?’

והוא אחז בזרועו והוליכו עמו ובשעת־מעשה ידע שהאנשים מסתכלים בהם, חבריו־לדעה ויריביו כאחד, ואלו לאלו אומרים מן הסתם – ובכן, זהו בנו של ביקל שלנו. בנו־יחידו? עכשיו כן. הבן הראשון, הבכור, נפל במלחמה. וביקל חש כיצד בנו יוצא־חלציו משתלב באישיותו, מוסיף לה משקל ומשמעות ותוקף. הוא הוליך את בנו לפניו ובשעת מעשה התגאה ביקל נמוך־הקומה בבנו התמיר. כביכול המשיך הבן מן המקום שהוא עצמו, האב, עמד מלגדול.

הם ישבו ליד שולחן קטן, בתוך ההמולה הרוחשת של המזנון שנתמלא בינתיים צירים ועיתונאים ועסקנים, ותרמילו של שאוליק היה מונח כל הזמן לרגליו, כמין בא־כוח של עולם אחר.

‘אז איך אנחנו מרגישים, בן?’ שאל ביקל ועיניו חייכו כנגד פניו של שאוליק.

‘אני רואה שאנחנו נרגשים קצת’, גיחך שאוליק מתוך נדיבות, כמטה חסד לאביו להתגאות בו. ביקל החריש ושאוליק השיט מבטיו על־פני האולם.

‘ובכן, כך נראים הצירים שלנו’, אמר, ‘כל אלה כאן הם צירים?’

‘רובם. יש ביניהם גם עיתונאים’.

‘איך הם יכולים לדון על כל נושא שבעולם, אבא?’

‘זהו המקצוע שלנו’, צחק ביקל.

‘ואיך יש לכם דעה בכל דבר!’

‘אנחנו אנוסים שתהיה לנו דעה בכל דבר’, פסק ביקל, ‘העם שבחר בנו מאלץ אותנו לחשוב ולקבוע דעה בכל עניין ועניין. זוהי העבודה שלנו’.

‘חושבים מקצועיים’, הקניט שאוליק וצחק, וביקל צחק עמו.

כאשר דעך הצחוק על פניהם, נשתררה שתיקה קלה ואחריה שאל שאוליק:

‘ומה שלום אמא, אבא?’ כבר שבועיים שלא ראיתיה'.

‘איכשהו. הרי אתה יודע את אמא. מנת־מיחושים קטנה בכל יום’.

‘אני מקווה שהיא מתאוששת?’

‘היא משתדלת’, השיב ביקל וקולו הסגירו בלי־משים. עכשיו, כאשר החיוכים נאספו מעיניו, נראו לפתע פנים זקנים מאוד, חרושי קמטים, יגעים ומודאגים. שאוליק הבין פתאום שהחיוכים אינם אלא העמדת־הפנים שלו, העמדת־פנים של פִקחות, של רוח המתיימרת בכל מאודה להיראות צעירה, כאילו הוא כופה על עצמו את שמחת־החיים כמין חובה. עתה, בהרף־עין זה שבו נשרו החיוכים מפניו כנשור מסיכה, נתגלה האב הנושא גוויית בנו בלבו. נתגלו הפנים האחרות, הבוהות והמצותתות בחשאי ובחרדה אל קצו שלו־עצמו הקרב חרש, שהוא כבר כאן, חבוי בכל שעה, מציץ ואורב בין החרכים.

שאוליק היה לפתע לבדו מאוד ולבו נצבט בקרבו ביתמות רבה, כביכול אבא כבר מת.

‘אתה מכיר את לרר?’ דיבר האב, ‘לרר סיפר לי על עזרא. הוא ראה אותו כשעתיים לפני הקרב ההוא. הוא האחרון שראה אותו. הוא ולרר היו כנראה ידידים. אני לא הייתי ידידו אף פעם. לא, אני אף פעם לא הייתי ידיד לבן שלי. זה מייסר אותי עכשיו. כל הימים הטפתי לו, זהו מה שעשיתי. הייתי מטיף ומוכיח לו על פניו. האמת היא שהוא גרם לי אכזבות רבות. כי ביקשתי שיהיה אחר. זו היתה הטעות שלי, אפשר אפילו לומר: הפשע שלי. כי אני פשעתי כלפי עזרא, זו ההרגשה שאינה מרפה ממני. אף פעם לא השתדלתי להבינו, לרדת למזגו, להבינו מנקודת־ראותו־שלו. לא אב הייתי לו, שופט הייתי לו. ישנה אנוכיות עצומה באבות. וזהו חטא גדול. סלח לי שככה אני מדבר אליך על אחיך, בן. רואה אתה, שוב איני מדבר אליך כאל בן, כאל ידיד אני מדבר אליך. אנוכיות של אב אין לה כפרה ואין לה מחילה. זו רעה מכל אנוכיות אחרת. איני מַלאה אותך בווידויים שלי, בן? אנוכיות של אבות גרועה ופושעת מהתמרדות של בנים, ואפילו מאנוכיות של בנים. הוא שהביאו לעולם. וכי מה אשמתו של בן אם לא סיגל לעצמו את הרעיונות החינוכיים של האב? וכי אין זו זכותו? ואפשר שלא כאן נעוצה אי־ההבנה שביני לבין עזרא. אפשר שגם עכשיו איני מבינו כראוי’.

‘לשווא אתה מתייסר, אבא, הירגע. צערך יעביר אותך על דעתך. התאושש, אבא. אל תניח שצערך יערער אותך עד כדי כך’.

החיוך שזרח כהרף־עין על מלוא פניו של האב, אפילו היה עצוב ומתרפק, שינה את ארשתו בהיעלם אחד. הוא לא מחה את הקמטים מפניו, אך שיווה להם משמעות אחרת.

‘אני צמא’, אמר שאוליק, ‘אולי תכבד אותי בכוס־קפה?’

‘הא, כן, סלח לי’, והוא נזדרז וקם ופנה לדלפק וכעבור שעה קלה כבר היו שניהם בוחשים בכוסותיהם.

‘אי־ההבנה הזאת אינה חדלה להציק לי’, חזר ביקל לסורו, ‘מעודי לא הטרידה אותי בחייו, כשם שהוא מטריד אותי עכשיו, במותו. סלח אם אני מלאה אותך, בן, אבל עם מי אני יכול לדבר עליו, עם אמא?’

‘אינך מלאה אותי, אבא, אבל לשווא אתה מתייסר’.

ביקל שתה דומם מכוסו והחריש. לחשושים ודיבורים וצחוקים עלו מעברים. הכוס לפותה בכפו, בהה ביקל שעה ארוכה לפניו, אובד בהרהוריו. ואז ננער פתאום, העלה על פניו חיוך מתנצל ושב ונפנה כל־כולו אל שאוליק ואמר:

‘נו, ואיך אתה מתאקלם במקום החדש שלך?’

‘אתה מתכוון במפקדת־החטיבה?’

‘כן’.

‘ככה, יכול להיות יותר טוב’.

‘כך שיערתי’.

‘ההעברה הזאת הוציאה אותי מדעתי. אתה לא מתאר לעצמך, אבא, איזו מהומה היא הטילה בלבי’.

‘שיערתי שכך יהיה, בן’, הנהן ביקל בהבנה, ‘אבל לא היתה לי ברירה אחרת’.

שאוליק הסתכל באביו וחשד ישן החל להתאמת בלבו.

‘אני, מילא. אבל אמא. לא יכולתי שלא לעשות זאת למען אמא שלך’.

שאוליק הצית לו סיגריה ועישן בדומייה.

‘אבל עכשיו, כאשר המלחמה כבר גוססת, זה היינו־הך, לא?’

‘אל נדבר בזה, אבא’.

‘סלח לי, בן, לא יכולתי אחרת’.

‘אתה לא מתאר לך מה שעוללת לי, אבא’.

‘אני יודע שאינני צודק, אבל לא הייתי רוצה להרגיש את עצמי חוטא כלפיך’.

‘לוּ, לפחות, הודעת לי’.

‘חששתי שלא תסלח לי את ההתערבות הזאת בחייך’.

‘אל נדבר בזאת’.

‘ודאי שעכשיו אין טעם לדבר בכך’.

הוא לא התרעם על אביו. מעבר לצערו, אפילו הבין אותו.

‘מכל־מקום, טוב שאמרת לי, לפחות, עכשיו’.

‘ידעתי שעלי להגיד לך ביום מן הימים’.

‘אני חושב שעכשיו אגש לאמא. אתה נשאר כאן?’

‘כן. עלי להישאר לישיבת־הערב’.

שאוליק משך אליו את רצועת־תרמילו.

‘נו, שלום אבא’.

‘שלום בן. אני משער שלא נתראה הערב, מה?’

‘חושש שלא’.

‘טוב. אז שלום ושכח כל מה שדיברנו’.

‘אין צורך לשכוח, אבא’.

ביקל ליווה את בנו עד לפתח־היציאה ואחר־כך חזר ונבלע בדלתות הגדולות שהוליכו אל אולם־הישיבות.

שאוליק פנה לדרכו. עתה היתה לו שהות לשוב ולהרהר בכל הפרשה. היתה לו הרגשה כי לאמתו של דבר ידע כל הזמן בגינו של מי הועבר למטה־החטיבה, רק שהסיח ידיעה זו מתודעתו. נראה שהיו לו נימוקים משלו, ואפילו לא ברורים כל צורכם, להתעלם מן הוודאות הזאת. אפשר ניחא היה לו לא לדעת. מכל־מקום, גם עכשיו, משנותר לבדו, לא חש כל תרעומת כלפי אביו. הוא הבינו מנקודת־הראות שלו ואפשר שאף הצדיקו. והיתה בו תחושה של רוחב־לב, כמו הרגשתו באותו בוקר, במחנה מטה־החטיבה, כאשר החל לטפל בשקידה בעניינים של פלוגת־המפקדה. כאן כמו כאן גילה בקרבו שאוליק אחר, בוגר, בר־דעת, החורג מאנוכיותו ונוטה להשתכנע מנימוקיהם ומשיקוליהם של אחרים. כביכול הסיט עצמו הצדה ופינה מקום לקלוט חייהם ומחשבתם והנמקתם של האחרים. ידע כי דרך מבוא זה באים הבריות בברית ההידברות וההבנה זה עם זה.

אמא צחקה אליו מתוך קמטי־פניה ועמדה במקום שעמדה, מצפה שיתקרב אליה. הרהיטים הכבדים והשחורים עם פיתוחים בשוליהם נוסח ישן, ניצבו דמומים, נקיים מאבק, כלשהו מעיקים. השמשות הקטנות שבמזנון הגבוה והראי בארון הרחב הבהיקו באור המנורה הגדולה.

בלומה היתה לבדה. כיוון שערבי־הסתיו פוקדים את השכונה, מיד נושא שפטל רגליו ויוצא לשוטט ברחובות. אהבה עזה אהב שפטל את ערבי־הסתיו הלחים. צינה קלה, רכה כפלומה, מתנשבת בהם, מעלה ניחוחים ומקרבת עולמות רחוקים וסתווים רחוקים וכל הכלול בהם, ושפטל עשוי שייזכר בשקיעות־סתיו מפוארות, רווחות הוד ורבות־גוונים, שהערב הרחום היורד מיד אחריהן מפייס אותו עם כל מועקה ועם כל מרירות ונוסך מרגוע – אלה ערבי־הסתיו הנפלאים, היורדים על העולם לאחר שקיעות־הסתיו הנפלאות.

‘טוב שאנחנו זוכרים לפעמים את האמא הזקנה שלנו’, חייכה בלומה, ‘שב, בן. תיכף אכין לך משהו לאכול’.

‘אינני מבין מפני מה את סבורה תמיד שאני רעב. האם כל האמהות חושבות שהבנים שלהן תמיד רעבים?!’

‘וכי איזו דאגה אחרת ממיני הדאגות יניח בחור מגודל כמוך לאמא שלו שתדאג לו?’

‘וכי מי אומר שאת צריכה לדאוג לי בכלל?’

‘טיפש אתה, בני. חשבתי שכבר גדלת ובסופו של דבר אתה טיפש. אבל אם אינך רעב – – –’

‘לא כל־כך. חטפתי משהו במזנון של הכנסת’.

‘ביקרת את אבא בכנסת?’

‘כן, בדרכי לכאן’.

‘טוב עשית, בן. אבא שלך מעמיד יותר מדי פנים של גיבור. סבור הוא שחובתו היא להעלים את צערו מעיני הבריות. אפילו כלפַי הוא נוהג כך’.

שאוליק החריש ובלומה הוסיפה ודיברה.

‘כבר עברו שלושה חודשים’, אמרה.

מצחה נתלם קמטים הרבה ועיניה בהו לפניה. היא אחזה במטפחת, אך לא קירבה אותה אל עיניה. ואז נשאה מבטה מן המקום שבהתה שמה והסתכלה בשאוליק, כאילו ביקשה לוודא מחדש את קיומו. נגעה בזרועו שהיתה מונחת על השולחן וחיוך שהפציע על פניה יישר את מצחה כהרף־עין.

‘ואני לא התפניתי אפילו לשאול לשלומך, בן. כבר כמה שבועות שלא היית אצלנו ואני מיד באה אליך בארוחות. מה שלומך, בן?’

‘ככה, כפי שאת רואה’.

‘כן… אני רואה. אל תתרעם עלי, בן, טוב? כאשר אני מכינה לך משהו לאכול ועורכת לך את השולחן, אני יודעת שאתה קיים. וכי באיזו צורה אחרת אני יכולה להרגיש שאתה קיים בשבילי? הן כל מיני הדאגות האחרות כבר נטלה על עצמה מיכל האמיצה שלנו’.

שאוליק גיחך ובו־ברגע גמר בלבו לגלות לאמו.

‘ומה דעתך, אמא, שנמסור לידיה גם עניין זה של ארוחות?’

בלומה נתנה בו מבט ממושך, שותק, בוחן. שאוליק המתין דומם עד שאמא תעכל את אשר שמעה.

‘זאת אומרת שהילד שלי רוצה להתחתן?’

‘אינני ילד, אמא’.

‘ודאי, הילד שלי כבר הוא גבר גדול, עושה מלחמות ורוצה לשאת אשה’.

שאוליק לא האמין למשמע אוזניו. הוא היה קצת נדהם וקצת נבוך ושאל, הפעם בכנות:

‘וכי אין את רוצה שאתחתן, אמא?’

‘חלילה!’

‘אז מה, הנערה אינה נראית לך?’

‘אתה פשוט לא הבינות אותי, בן. פתאום אתה גדול כל־כך ופתאום אתה רוצה לשאת אשה. ודאי שאני רוצה שתתחתן, אבל מצד ההרגשה שלי אני אומרת שלא גידלתי בן ולא טיפחתיו בשביל נשים אחרות. עכשיו אני מדברת כמו פתיה, אני יודעת. קפוץ אל מיכל והבא אותה לארוחת־הערב. אף־על־פי שעלי לומר לך’, קראה פתאום וקולה נתחלף לה תוך כדי דיבור ומין נימה של עליצות נשמעה בו, ‘אף־על־פי שעלי לומר לך שקנאית גדולה אני מטבעי. כך הייתי בעלומַי וכך אני עד היום הזה. להווי ידוע לך שעתידה אני לקנא בכל נערה שתביא הביתה. נו, מה אתה עומד? לך ואני אשתדל להכין בינתיים משהו טעים. חבל רק שאבא איננו בבית’.

מלא פליאה והתפעלות משטף־דיבורה הפתאומי שנתמלט ככה, בבת־אחת, מפיה של אמו – דברים של מישרין ודברים מלאים ניגודים – יצא שאוליק וקפץ למטה על־פני המדרגות, אל רחובה של השכונה. היא פשוט נרגשת, אמר לעצמו, היא דיברה ככה מפני שהיא נרגשת, האמא הנפלאה שלי.

האמא הנפלאה שלו הלכה בינתיים אל המטבח להכין ארוחת־ערב לכלתה־בעתיד. ‘מה דעתך, אמא, שנמסור לידיה גם דאגה זו?’ ‘אני ודינה החלטנו להתחתן, אמא’. ‘הנערה אינה נראית בעיניך?’ הא כן. אני יודעת. לא, חלילה. בזה אחר זה. את מגדלת אותם והם גדלים ונושאים להם נשים. אחד נפל ושני מתחתן ושניהם בנַי. כולם בנַי. אלה שנפלו ואלה שהולכים לשאת להם נשים.

הדליקה את הכיריים ושפתה עליהם סיר־חלב ומחבת. כן, ודאי. ובקרבה נשאה כל הזמן את חייו ומותו של בכורה. בצנעה, בהיחבא, שלא להפר את שמחתו של הבן השני, היחיד.

שאוליק יצא ושפטל נכנס. לא נכנס אלא חמק פנימה, בהיחבא. חולצתו פתוחה לרווחה, צווארו מגויד מאוד ופסוקת בשערותיו, כמו בשערותיו של נער. ידיו הזקנות סגרו אחריו את הדלת בלאט ובהשהיות רבות, ומלופף ניחוחי סתיו שהערב בחוץ העלה בזכרונו, גרר את רגליו עד למטבח ושם עמד בפתח, גבו אל משקוף, והסתכל במעשי־ידיה של בלומה, שטרחה בין הסירים וערכה את השולחן. כבר הוא צל גמור, שפטל, עובר־בטל. איש אינו נותן דעתו עליו, כביכול חמק ונשמט מתשומת לבם של הבריות. הוא ערירי מאוד, מכלה ימיו בחשאי, בינו לבין עצמו. ורק בערבי־הסתיו היה יוצא לשוטט בזכרונותיו, גורף סתווים מימים עברו ומתבוסס בניחוחם הרחוק. אפילו חמלה לא עורר. ורק בלומה לבדה היתה מאריכה לפעמים לשוחח עמו, אף־על־פי שאיש לא ידע על מה הם משוחחים ביניהם.

‘נו?’ העמידה בלומה כנגדו אמירה מתגרה.

‘מה, נו?’ נבעת שפטל כציפור זו שהחרידוה משלוות קינה.

‘שאוליק שלנו מתחתן’.

‘כבר נגמרה המלחמה?’

‘מה עניין המלחמה לכאן?’

‘לא, אני רק חשבתי…’

‘הלך להזמינה לארוחת־ערב’.

‘זאת אומרת, את מיכל?’

‘לא, אותי’.

‘אני רואה שדעתך אינה נוחה מכך’.

‘שמעת כך מפי?’

‘מפיך לא, אבל מדבריך נשמעת מורת־רוח. או שמא עלי לייחס מורת־רוח זו לדברים אחרים?’

השמן ביעבע במחבת, ובלומה טרפה אל תוכה שש ביצים.

‘אינני יודעת’, התחטאה ואמרה. ‘אני צריכה לשמוח, אבל אינני שמחה. וכי אינני רוצה ששאוליק ישא אשה? ודאי שאני רוצה. כל אם רוצה שבניה ישאו נשים. אבל אינני יודעת. אנחנו נישאר פתאום לבדנו כל־כך. שלושה זקנים לבדם, אני אתה וביקל. ביקל מילא אבל אני… אני כאילו סיימתי את תפקידי בעולם הזה. אני כאילו אמשיך ככה לחיות רק מפני שאהיה קיימת’.

שפטל עמד דומם במקומו. ידיו ליטפו חרש את המשקוף שמאחורי גבו והוא אפילו לא חייך.

‘ואולי אני טועה, אולי יהיה אחרת’, הוסיפה בלומה ודיברה אל הביצים המיטגנות במחבת. ניכר מאופן דיבורה שלא ציפתה לכל מענה משפטל.

לא, שפטל אפילו לא חייך. זה כל אשר נותר לך, שפטל ידידי. להיות עֵד אילם, כמו צל, לתקוותיהם של בני־אדם, לאבלם ולהתייסרותם ולייחוליהם. עד מקשיב בלבד, אפילו לא שותף.

‘אתה רואה, שפטל, ככה זה. האמהות שמגדלות בנים, הן שמתייסרות בגללם ועוברות אלף אלפי מדורי־גיהנום של חרדות, וכאשר הן זוכות לבסוף לראותם קצת גדולים ונאים, באה לה אחת מיכל כזאת וקוטפת לה אותו, ככה, ישר מן המוכן’.

‘יש לשער שככה בקירוב מהרהרת גם אמא של מיכל’.

‘אין לה אמא’.

‘אז אביה’.

‘ודאי שאביה מהרהר בכך. אני פשוט אינני יודעת מפני מה יש לנו בנים בכלל’.

‘התנחמי שבניהם של שאוליק ומיכל ינהגו בהם בדיוק כך. דרכו של עולם היא’.

‘באמת? לא ידעתי’.

‘יש לך בדיחוּת־דעת משונה היום, בלומה’.

‘אין לי שום בדיחות־דעת’, הכחישה בתוקף, ‘איפה המלח, לא ראית את המלח, שפטל?’

‘את נרגשת כאילו את היא שעומדת להינשא’, גיחך שפטל.

‘ומדוע שלא אהיה נרגשת? הילד שלי בא ומספר לי מעשייה שהוא רוצה להתחתן ואתה רוצה שלא אהיה נרגשת! מה אתה עומד שם, אולי תתן יד ותעזור לבלומה הזקנה לערוך את השולחן? אולי נעבור לחדר הגדול, מה דעתך, שפטל? לא, נישאר כאן. אין לבי נוטה לחגיגיות יתירה. מכל־מקום אחליף שמלה לכבודם’.

והיא החליפה את השמלה וערכה את השולחן במטבח. אחר־כך באו שאוליק ומיכל, שניהם קצת משולהבים, שאוליק נבוך ומיכל צעירה ונכלמת מעט. שאוליק הבחין שאמא החליפה בינתיים שמלתה ואף חגרה סינר צחור למותניה ודבר זה שיווה כלשהו חגיגיות לסעודתם, שעה שישבו ארבעתם ואכלו את ארוחתם במטבח, ארוחת־ערב רגילה בלא יין ובלא שמחה יתירה – אף־על־פי־כן ידעו כולם כי ארוחת־אירוסין היא זו, ומיכל מובאת בזה בברית־המשפחה.

לוּ היה ביקל משתתף בארוחתם, קרוב לוודאי שהיה מקנטר את שאוליק ופונה בבדיחות־הדעת אל מיכל ומבקש לדעת אם אין כבר בחורים נבונים וחרוצי־כפיים שנאלצה לבחור דווקא בו, בשאוליק. ושאוליק היה ודאי מגחך אל צלחתו ומיכל היתה מנסה להיחלץ ממבוכתה על־ידי איזו אמירה שנונה. אפשר שהדבר היה עולה בידה ואפשר לא.

אולם עתה היו אוכלים בדממה ואומדים בחשאי זה את זה וכאשר מבטיהם נצטלבו, היו מתחמקים חיש־מהר איש לצלחתו, כאילו נתפשו בדבר־עבירה.

כתום הארוחה פנו שאוליק ומיכל לחדרו של שאוליק, אל זה החדר שניחוח־ילדותו עדיין נשתמר בו במלואו. מיכל קפצה ועלתה על הספה ושאוליק הישיר מעליו מדיו וכמות שהוא, בגופייה ובתחתונים, חיטט בארון להעלות ממנו בגדים אזרחיים.

‘הערב אני רוצה להיות אזרח’, אמר.

ממקום שישבה על הספה דרך־חירות ודרך־פינוק, ראתה אותו בגופייתו ובתחתוניו, את האיש שלה, את הגבר שלה, שכל־כולו עתה שלה. היתה בוחנת בחשאי את פניו ומחפשת בהם את עקבות המלחמה ועקבות היותו במלחמה. האיש שלה שב אליה מן המלחמה והמלחמה בלבו ועכשיו יביא גם את המלחמה אל חייהם. בעיקרו של דבר אין היא יודעת אותו אלא כפי שנתן עצמו במכתבים. אך מה הם מכתבים? קרעי דברים של רוח מזדמנת. אף־על־פי ששאוליק די התפעל כאשר מצא בחדרה את מכתביו שמורים בתיבה נאה, מטופחים כפינת־יקרות. שם שמורים מכתביו־שלו, מזגי־רוחו שלו, הלכי־רוחו, רגעי חולשותיו ורגעי מצהלות־רוחו – כל היותו במלחמה צרורים ושמורים במכתבים אלה, ממוינים לפי תאריכים, בסדר ובמשמעת, כמו צרור של עדויות.

מכתבים ופגישות חטופות של שעות וימים, ככה זה היה עד עכשיו. ועכשיו? אני כל־כך חוששת מאכזבות. שרק לא נצפה ליום שכולו טוב וכולו חג. מי יודע מהו שהוא מייחס לי, אילו תקוות הוא תולה בי. בעיקרו של דבר נדמה לי שאין אנו עושים אלא ניסיון לחיות יחדיו. משום־מה טוב לי לחשוב כן. דרך־מחשבה זו מפחיתה את המתיחות שבי.

‘אז מה, שאוליק, זה באמת נכון?’

‘מה?’

‘שאנחנו הולכים לעשות את שטות הזאת?’

‘אינני יודע’.

‘שמע מה שאני רוצה להגיד לך, שאוליק. שרק לא נצפה ליום שכולו טוב. מוטב שנכין את עצמנו להרבה אכזבות ולהרבה צרות. מוטב שנדע. אז, אפשר, נשמח על כל שעה טובה שאין בה צרות. מוטב שנדע כל זאת מראש. מוטב שנתייחס אל חיינו כמו אל ניסיון’.

‘אני רואה שאת חרֵדה, ילדתי’.

‘חרדה נורא’.

קרץ לה במשובה ומשך עליו את מכנסיו.

‘אתה כל־כך אחֵר’, אמרה.

‘כיצד אחר?’

‘אינני יודעת. אתה אחר, אף־על־פי שלא השתנית’.

‘אינני מרגיש שהשתניתי’.

‘הה, כן. אתה גדלת’, נתעקשה, ‘אתה גדלת מאוד, אתה פשוט מפחיד אותי כמה שגדלת’.

שאוליק רכס את כפתורי־כותנתנו, הפשיל את שרווליו ובחן עצמו בראי.

‘כיצד אני בעיניך?’

‘נחמד’, השיבה, ‘אבל כל־כך משונה לראותך שוב בבגדים אזרחיים. אני דווקא אהבתי אותך במדים. אך ככה אתה קרוב אלי יותר’.

והיא קפצה מן הספה וכרכה זרועותיה על צווארו ולחשה מקרוב־מקרוב על אוזנו:

‘אישי־שלי, עכשיו כבר מותר להגיד ככה, לא?’

שאוליק לפת את ראשה בכפיו, עיניו בעיניה. לא צחקו עוד. עיניים הסתכלו בעיניים, מקרוב מאוד. לא הסתכלו זה בזה, אלא צללו זה בזה, ביקשו לחדור מעבר־מעבר, לבחון, לדעת, לשער טיבם של ימים יבואו, ניחוחם וצבעם. כמו ביקשו בהרף־עין זה לנחש ולשער את חייהם לכל אורכם, הוא איש שלה והיא אשה שלו, וכיצד יהיו אבא ואמא וכיצד יקומו בבקרים וימצאו זה את זה, הוא יפנה לעבודתו והיא לעבודתה ובערב ישובו וייפגשו, הם בתוך הימים, הם בתוך הלילות, הוא בה17 והיא בו, וכיצד – – – וכיצד – – –

אף־על־פי שידעו, כמובן, ידעו וָעֵד, באותו הרף־עין עצמו, שפני הדברים יהיו אולי שונים בתכלית מכל מה שהם עשויים לשער.

התיק כפותיו מלחייה וישב על הספה לקשור את שרוכי־נעליו. מיכל ישבה לידו וחיבקה מלמעלה את גבו הרכון לפנים. זרועה הדקה הילכה על־פני גבו הגדול וחוללה בפנימו חמדת־עדנה רבה. אותה שעה דחק בו יושרו לספר למיכל על נועה. על מדוחיה, על ביבי־אמת שלה, שהם אמיתות של סרק משום שהן אמיתות לשעה בלבד. ביקש לספר לה וידע שמיכל גם תבין וגם תמחל, אולי, אך לא תשכח.

כאשר חזר וקם על רגליו, ידע כי לא יספר. חש כיצד יושרו מתעוות ומטה אוזן לתועלתיות ולתכלית, שכבר הוא מתעטף באיצטלת־נימוקים חדשה ואמר לעצמו כי לא ירשה לעצמו מותרות כאלה של מצפון ובה־בעת להטיל חשד בנפשה שלה. לשם־מה? אולי מן היושר הוא לספר לה, אך מין זה של יושר סותר את דאגתו למיכל. לטובתי ולטובתה מוטב שאחריש.

מיכל קפצה מהספה והחליקה על שמלניתה.

‘מוכן?’ קראה בעליצות.

‘פחות או יותר’.

‘אז הולכים?’

‘בואי’.

ידו על ידית הדלת נשתהה והפך אליה את פניו.

‘את יודעת, אני בכל־זאת חושב שכדאי לחתום על צבא־קבע’, אמר, כממשיך דין־ודברים שהתחילו בו כבר קודם־לכן.

‘אתה חושב?’ העמיד לו ספק.

‘לעת־עתה’, התחמק מדיבורים יתרים, ‘אני יודע, מיכלי, שאין בזה לא תכלית ולא פתרון של שום דבר. אבל רק לעת־עתה. אני פשוט, איני רואה לעצמי משהו טוב מזה’.

החרישה, ושאוליק הבין שהסכמתה נתונה לו בדוחק.

הם הלכו למקום אשר שם נזדמנו אותו ערב ידידים ומכרים, קצתם מן השכונה וקצתם מן הצבא. מיכל מצאה לה תיכף ומיד מקום אצל נערותיהם של החברים וממקום־שבתה העיפה עין, עם שהיא מפטפטת עם שכנותיה, וקלטה את דמותו היפה של שאוליק וכיצד הוא נע ושט בין הנאספים, מושיט לזה כף־יד ולזה טופח על כתפו, לאחד מסתפק בקריצה ואצל שני קולט כפו בשתי כפותיו ומשתהה עמו שעה ארוכה. כיצד הוא מאוזן בתוך הקהל הזה, הרהרה, כיצד חיוכיו משיבים על חיוכים, קריצות לקריצות ודיבור שאומר מוצא מיד את מקומו בין שאר הדיבורים הנאמרים. היא הבחינה בביטחון היפה שלו בין הקהל הזה – ביטחון שאיננו מתרברב ואינו מתעטף בענווה, אינו מתנשא ואינו נחבא אל הכלים אלא משיב דיבור על דיבור ויודע גם לכבוש מקומו באמירה כסלע. הוא כל־כך שייך לקהל זה, ועכשיו אני עומדת לגזול אותו מהם ומעולמם, אמרה לעצמה בכלשהו ניצחון ובכלשהי חרדה. כיצד יתגלה שאוליק כאשר יישאר לבדו, בלא הקהל הזה, כאשר היא והבית יבואו במקום כל מה שקרוי וכלול היה במשך כל השנים האלה בשם ‘חברֶ’ה’, שהיה היחד הגדול, הכור המצרף, הכתף הרחבה, ששאוליק השכיל כל־כך להתמצא בה ואשר הבליעה אותו בקרבה עד תום?

משנרגעה קצת שמחת ההתראות ולאחר ששאוליק הקיף את כולם ונתוודע אל כולם, חזר אל מיכל וישב אצלה. או־אז חש טפיחה עזה על כתפיו וקול אחד אמר לו:

‘שמעתי שמתחתנים?’

‘קצת. כבר שמעת?’

‘אולי נשתה משהו על חשבון?’

שאוליק משך בכתפיו ונענה והזמין לכולם משקה והרוחות התלהטו והלצות פרחו, קצתן על חשבונו של שאוליק וקצתן על חשבונה של מיכל ועיקרן על חשבון כל הצעירים שהולכים ומתחתנים. ואחר־כך נצטופפו ושבו לשוחח במה שמשיחים היו לפני בואם של שאוליק ומיכל.

שרויים היו במזג־נפש של נעילה ושל שלהי ושל פרידה מן המלחמה המסתיימת. הם היו מביעים דעות וסברות ולא היה כל הבדל או שוני מיהו שאומר מה שאומר, כיוון שכל אחד עשוי היה להביע דברי חברו, כי כל הדברים נבעו מאותו הלוך־רוח עצמו. אחד טען בעקשנות ש’אריה’לה צודק וכל מה שאמר נכון'. מיד התלקחו הדברים מחדש וכל אחד הטיל בנאמר את חלקו שלו.

‘ודאי שהוא צודק. קצת קשה להיפרד מהצבא, אבל אתם חושבים מפני שאני אוהב את חיי הצבא?’ ‘לא, ודאי שלא’. ‘גם אני לא’. ‘אז זהו זה’. ‘שמעו, אני אגיד לכם למה. היה משהו בתקופה זו ויש חשש בלבי שהמשהו הזה ייעלם עכשיו’. ‘אני חושבת שלחשש שלך יש רגליים’. ‘ודאי שיש לו רגליים’. ‘מה זה חבר’ה, מספידים את המלחמה?’ ‘הנח, יוסי, ההלצה שלך טובה אבל היא אינה במקומה. אנחנו מדברים עכשיו ברצינות’. ‘אגיד לכם מה: כל הבעיה כולה אינה אלא זו שאנחנו לא כל־כך יודעים מהו שנעשה עם עצמנו אחר המלחמה’. ‘אינני חושב שזוהי הבעיה’. ‘זוהי בדיוק’. ‘רגע, אתה מתכוון לזה שלא נשיג עבודה? אם לזה אתה מתכוון אז אתה טועה’. ‘שקט, תנו לשמוע מה מציק ליהודה’לה. יהודה’לה דבר’. ‘לא, אני רק רציתי להגיד שהבעיה היא קצת אחרת. אנחנו היינו מלאים מטרה. זה משונה לשמוע, אבל זו אמת: המלחמה נתנה לנו מטרה. השמענו דיבור שלנו בסגנון אשר לא למדנו מאבותינו. אנחנו היינו מאוד־מאוד אנו־עצמנו. המלחמה העניקה לנו חשיבות עצומה. ועכשיו מה? אינני יודע. אני פשוט אינני יודע. היינו כמו איזה יחד גדול ועכשיו הנה באה תקופה שמפוררת אותנו כל אחד לחוד, כל אחד לפינתו־שלו. אז יש הרגשה של תם ונשלם. וזו, כפי שידוע לכם, איננה ההרגשה הכי מעודדת בעולם, ולכן אנחנו קצת נבוכים. הלוא אנחנו קצת נבוכים, לא? תודו, תודו, אל תתביישו. ולא מפני החשש שלא נשיג עבודה, כפי שטוען יוסי. עבודה נמצא. מה שהיינו מוכשרים לעשות במלחמה, נהיה מוכשרים לעשות גם אחר המלחמה. לא זו השאלה, אני אומר’.

זה היה דיבור ממושך. ישבו דמומים והקשיבו לדובר, כל אחד מתוך הרהורי־דברים שהיה לו בינו לבין עצמו. והיו יושבים ככה צפופים בעדה גדולה, ראש אל כתף ופנים כנגד פנים והסתיו עבר־חלף על המדרכה, קצת הלאה ממקום שישבו, ואורות של מכוניות הבליחו בכבישים, אורות של סתיו הם שונים מאורות של כל ימות־השנה.

‘אני אגיד לכם: אפשר גם להישאר בצבא־קבע’. ‘מי זה יישאר בצבא־קבע?’ ‘אני, אולי’. ‘שטויות, שאוליק, אתה לא תעשה את זה’. ‘הא, כן. אני אעשה’. ‘הפסיקו, אנחנו לא דנים עכשיו בעתידו של שאוליק’. ‘בכל־זאת’. ‘שמעו, אומר לכם את האמת. זה אולי מוגזם לומר שאהבנו את המלחמה, אבל אהבנו את האנשים במלחמה’. ‘תמשיך, תמשיך: האנשים במלחמה גדלו לממדים עצומים’. ‘אל תהיה ציני, אנחנו מדברים עכשיו ברצינות’. ‘מאימתי נוגדת הציניות את הרצינות?’ ‘אני מבקשת ממך, אמנונצ’יק, באמת שאתה לא מוכרח להתערב בכל שיחה! שב בשקט’. ‘נו, טוב. אם את מבקשת כל־כך יפה’. ‘קחו, למשל, את מוישלה. כיוון שאיננו כאן, אפשר להגיד עליו פעם מלה טובה. הרי בסך־הכול מוישלה הוא פושטאק גמור, וראו מה עשתה ממנו המלחמה. נתנו בידיו גדוד, וראו כיצד נהג בו. כאשר נדרש לאחריות, נתן אחריות; כאשר נדרש לשיקול־דעת, נתן שיקול־דעת. אני חושב שהגדוד הזה סחט ממנו כל טיפה של כוח’. ‘זהו שאני אומר: המלחמה עשתה ממנו בן־אדם’. ‘נו טוב, אז מה אתם רוצים להגיד בזה?’ ‘מעניין אותי מה מוישלה כזה יעשה עם עצמו עכשיו’. ‘שוב אתם הופכים את המלחמה לבעיה אישית’. ‘הירגע, יהודה’לה, שום בעיה אישית. אני מתכוון בדיוק למה שאתה אמרת. אלא בשינוי נוסח. המלחמה עוררה בחברה כוחות שהם עצמם לא שיערו את קיומם. השאלה היא, אני אומר, או לפחות אחת השאלות – מה ייעשה בכל הכוחות האלה עכשיו?’ ‘אני חושש ששום שימוש לא יעשה בהם והם ירדו פשוט לטמיון’. ‘זהו, אני פשוט חושב שאנחנו קצת נתנוון אחרי המלחמה’. ‘הה, זה מעודד מאוד לשמוע’. ‘אתם באמת משונים מאוד. מי שמקשיב לכם כיצד אתם מדברים, יכול לחשוב שאף־על־פי שניצחנו במלחמה, נוצחנו בה באיזה שהוא אופן’. ‘מה בדבר אנשי־המשקים, גם הם עתידים להתנוון?’ ‘אנשי־המשקים זה דבר אחר לגמרי’. ‘ודאי, אל תערבב את הפרשיות, יוסי’. ‘אף־על־פי־כן אני חושב שגם להם צומחות בעיות. מי שהיתה לו מכונית, למשל, והוא הורגל לאורח־חיים אחר’. ‘הנח, יוסי, אלה בעיות ממין אחר לגמרי’. ‘באמת יכול להיות שאצל אנשי־המשקים זה אחרת’. ‘ודאי’. ‘עד עכשיו עשיתי לכם טובה ושתקתי. אבל נדמה לי שהדברים הם הרבה יותר פשוטים ואתם סתם מצמיחים לעצמכם בעיות’. ‘הוי, אני ממש מרגיש כיצד צומחת לי בעיה נחמדה אחת’. ‘אני רואה שהבעיות מתחילות לצמוח כמו יבלות’. ‘אולי אפשר גם להסתגל אליהן כמו שמסתגלים ליבלות?’ ‘אתה יכול להסתגל ליבלות?’ ‘הה, כן, מדוע לא? לוחץ קצת ומרפה, לוחץ ומרפה’. ‘אני בדרך־כלל, משתדל להיפטר מיבלות’. ‘כן, אה?’ ‘ודאי, אני מכיר חנות אחת ששם מסלקים כל יבלת אחת־שתיים’. ‘חברה, נדמה לי שירדנו קצת מן המסלול. נדמה לי שהתחלנו את הערב בצורה די רצינית’.

אפשר. אך ההמשך לא היה כמו ההתחלה והסוף לא היה כמו ההמשך. משהגיעה השעה היעודה, פנו אחדים מהם ללכת להצגה שנייה – אלו לקולנוע זה ואלו לקולנוע שמעבר לכיכר. אלו שנשארו לשבת ליד השולחנות הקטנים ביקשו להוסיף דברים על מה שנאמר, אך הם רק הוסיפו מבוכה על מבוכה.

שאוליק ומיכל הוסיפו וישבו שעה קלה עם היושבים, מטים אוזן ללהג שהיו מלהגים ולספיחי הדברים שהעלו, ואחר־כך נרכן שאוליק ולחש על אוזנה:

‘מה דעתך שנלך?’

‘חיובית’.

והם קמו ונפרדו בקריאות שלום ואיחולים ולהתראות, הבקיעו להם מקום בין השולחנות והלכו להם.

‘כל הזמן ביקשתי ללכת’, הודתה מיכל, ‘אבל לא רציתי להפריע לך. חשבתי שאתה מעוניין לשמוע’.

‘יפה מצדך. הם אמרו בערך כל מה שאני עשוי להגיד לעצמי. אני חושב שכל אחד כך. שמעת מה שהבחורים האלה מדברים, מה דעתך?’

‘מתקבל הרושם שהם די נבוכים’.

השעה היתה מוקדמת וכל הערב השתרע לפניהם. הם הלכו מהשכונה העירה ועברו ברחובות ההומים והמוארים, על־פני בתי־הקולנוע העולים בשלל של אורות, על־פני אנשים רבים, אזרחים וחיילים, הרבה חיילים, חיילים ומשפחותיהם, חיילים ונשותיהם, חיילים ונערותיהם, הם שוטטו והיו שמחים לשוטט ככה בתוך העם הרב שמילא את הרחובות, בתוך הערב הכבד והדחוס והמאופק, שעצר את נשימתו והמתין, המתין והתאפק, תפח והמתין והתאפק עד כי נדמה כי עוד מעט, עוד מעט יתפקע באחת או יתעטש בקול רם או יתפרץ בקולות וברקים. והיה טוב־טוב לשוטט ככה בתוך ההמון הרב, בלי מטרה, ללכת וללכת ולראות את האורות מבליחים מנגד ולחוש את הכובד הדחוס באוויר, כביכול נתעבֵּר והָרָה ללדת, ולהמשיך וללכת בלא מטרה, מפני שהם עצמם היו המטרה, הליכתם כשלעצמה היתה המטרה, חדוותם היתה המטרה.

‘תראי, הנה הכיכר’, אמר שאוליק.

‘המון אנשים הערב בכיכר’.

‘את זוכרת איך רקדנו כאן כמטורפים בלילה ההוא?’

‘כן. מה פתאום נזכרת בזה?’

‘אינני יודע. כל־כך הרבה זמן עבר מאז’.

הם פנו מן הכיכר לרחוב אחר ואז נתאוושו לפתע צמרות־העצים בחוזקה, ובדממה הדחוסה שקמה אחר־כך החלו נושרות ארצה טיפות גדולות, כבדות, חמות. אחת־אחת נפלו על הכביש ועל המדרכה ומיד הדיפו את ניחוחם.

כהרף־עין קרסו החוצות והבתים תחת אימתו של רעם אדיר וכבר הגשם הראשון ניתך במהומה ובעליצות על אנשים ומדרכות ובתים. העוברים־ושבים וכל מי שהיה אותה שעה ברחוב נמלטו אל כל בדל של גגון וכל מקומות־המחסה, מבואות־הבתים ופתחי־החנויות נתגדשו להקות להקות של אנשים לבושים קיצית ומסתכלים בהתפעלות ובהנאה ביורה המטופף לו בעליצות מרעישת־עולמות על הכביש ועל המדרכות ושוטף בניצחון את חומו של הקיץ מן העיר.

‘היורה’, אמרה מיכל.

ימינו הקיפה את מותניה, שמאלו בכיסו, עמד שאוליק והסתכל מחריש לפניו.

כשם שבא הגשם, כן חדל פתאום והותיר אחריו מדרכות שטופות, פלגי־מים שזרמו נוצצים באורות, לאורך המדרכות, וניחוח רענן ומבושם של סתיו שעלה כמין פורקן רווי לאחר הכובד הדחוס והמאופק, שהיה שרוי בחלל קודם בואו.

אנשים יצאו ממקומות־המחסה שלהם ומיד נתמלאו החוצות עליצות וחדווה שוקקת ומהמה, כביכול שטף הגשם עכרוריות שבלבבות. וכולם חזרו אל ערבם הרטוב והעליז, אל הערב של הגשם הראשון, של היורה, המבשר – ואי־אתה יודע עדיין מהו שהוא מבשר.



  1. “גיניראלים” = גנרלים – העת פב"י.  ↩

  2. “מגביל” במקור המודפס, צ“ל: מקביל – הערת פב”י.  ↩

  3. “ובלבה” במקור המודפס, צ“ל: ולבה – הערת פב”י.  ↩

  4. “ממנה” במקור המודפס, צ“ל: ממנו – הערת פב”י.  ↩

  5. “דגל” במקור המודפס, צ“ל: הדגל – הערת פב”י.  ↩

  6. “יחלוש” במקור המודפס, צ“ל: יחלשו – הערת פב”י.  ↩

  7. “לו” במקור המודפס, צ“ל: לה – הערת פב”H.  ↩

  8. “כלום” במקור המודפס, צ“ל: כולם – הערת פב”י.  ↩

  9. “לא” במקור המודפס, צ“ל: לו הערת פב”י.  ↩

  10. “כאף” במקור המודפס, צ“ל: כאב – הערת פב”י.  ↩

  11. “ישמידונו” במקור המודפס, צ“ל: ישמידנו – הערת פב”י.  ↩

  12. במקור כתוב “היתה” – הערת פרויקט בן יהודה.  ↩

  13. במקור כתוב “באביך” – הערת פרויקט בן יהודה.  ↩

  14. במקור כתוב “חברותו” – הערת פרויקט בן יהודה.  ↩

  15. “דה” במקור – הערת פרויקט בן יהודה.  ↩

  16. במקור “ורצת”, תוקן “וקצת”. הערת פב"י.  ↩

  17. “בא” במקור, צ“ל בה – הערת פב”י  ↩

המלצות קוראים
תגיות