לנחמה

פרק ראשון

מאחורי גבם עמד היום בשקיעתו ואיש לא שם לב לכך, אף־על־פי שכולם הרגישו בו. מונית קטנה שעמדה ליד פשפש הגינה, עזרא דחק אל תוכה מזוודות גדולות, ותיקות־רגילות בדרכים, וחתימות המכס שעליהן מדיפות היו נֵכר ארצות. דינה עמדה ליד גדר־השיחים, רונית בזרועותיה, ושתיהן הסתכלו בעיסוקיו של עזרא, בלוּמה ביקל דִשדשה ובאה מן הבית ונהג המונית פינה מקום בפיו מן הסיגריה האחוזה בו ואמר: ‘צריך להזדרז’.

‘תיכף, תיכף’, השיבה בלומה, וכבר היתה מדברת אל הנהג ואל דינה אשת בנה כאחת, ‘הוא רק קושר לו את העניבה. לעולם אינו יודע כיצד עונבים עניבה. הוא פשוט שוכח, בין נסיעה לנסיעה הוא שוכח’.

נחום שפטל בא מן הדרך ועמד להסתכל בעזרא הקושר את המזוודות.

‘ראיתי את המונית מרחוק וידעתי שעדיין לא נסע’, אמר.

ואז יצא דוב ביקל מן הבית. גוץ כאשר הוא, בחליפה מגוהצת, שפם־אדירים שלו מבליע את פיו על שתי שפתותיו, ועיניו, שהן חדות כשלעצמן, אובדות בין כיסיות הבשר. הוא דידה בחליפתו כנער שהלבישוהו לראשונה מכנסיים ארוכים ואת המגבעת אחז בידו. אף־על־פי־כן היתה עניבתו שמוטה.

‘הגידי שלום לסבא, סבא נוסע רחוק רחוק’, דיברה דינה אל פניה של רונית. רונית, עיניה הסתכלו בשפתיים הנעות כנגדה וצחקקה. ד' ב' ביקל נזדקף לנשק לה, אך רונית שמטה עצמה משפתיו שמתחת לשפמו.

‘הוי, העניבה שלך’, קראה דינה, ‘ובכלל’ – משכה בכתפיה.

‘מה בכלל?’

‘אתה משונה כל־כך בחליפה זו’.

פשט ביקל את ידיו וסקר את תלבושתו בתמיהה.

‘זהו בגד־המסעות שלי’, אמר, ‘בגדי־השרד של השליחות’.

‘והעניבה!’

‘אמרתי שהוא איננו יודע לענוב עניבה’, חגגה בלוּמה את ודאות הנחותיה, והיא עמדה לה ליד כנף־המכונית וידיה שלובות על חזהּ.

‘קחי, אמא’, מסרה דינה את רונית לידיה של בלומה חמותה. ד' ב' ביקל פשט לכלתו את צווארו בצייתנות ודינה התירה את הקישור בעניבה והתקינה קישור חדש, רחב, נאה.

‘שתהיה לך לפחות צורה’, אמרה.

המונית תִמרנה בתחומו הצר של הרחוב ועזרא בא ואמר: ‘המזוודות כבר קשורות’. נחום שפטל נגרר אחריו. עתה עמדו כולם בגינה שלפני הבית וביקל אחז במגבעתו בשתי ידיו. בלומה אשתו היתה דואגת שמא נשכח מה.

‘לא שכחת דבר, דוב בר?’

‘לא, כמדומני שלא’.

‘היזהר לך שם במאכלים, דוב’.

הנהג תרע שתי תרועות קצרות, פשט ראשו מבעד לאשנבים ואמר צריך להזדרז, עוד מעט ייכנס העוצר בתוקפו. אז הסתכל דוב בר ביקל בבני־ביתו ואמר: ‘כן, הגיעה השעה’. ועיניו שוטטו כה וכה.

‘אתה מחפש את שאוליק’, אמרה בלומה, ‘שאוליק עדיין לא בא’.

‘אני רואה. מסרו לו שלום’.

חרטומה של המונית היה מכוון עתה אל הדרך היוצאת את השכונה, והמנוע שהוצת היה מהמהם בקוצר־רוח כסוס צונף. היום העמיק את שקיעתו מאחורי גבם, והצללים הטילו פסים בשמש. בני־הבית עמדו שותקים והשכונה בכתונת־פסים של אור־וצל היתה רוגעת ונינוחה. זו שכונת־העובדים, שרחובותיה נמוכים, בתיה בני קומתיים כולם, השמים קרובים לאדמה, לבתים שעליה ולאנשים המתהלכים ביניהם, והרוחות מנשבות דרך רחובותיה ברווחה. לשעה, בגבור בהן תשוקת סופות, היו מתמרנות באבקיה של השכונה שלעולם נקייה היא מפסולת־אשפתות, ומניחות להם, לבסוף, וחומקות־עוברות בינות לגינות ומפליגות בתנופות אל עבר הגבעות. בית בית וגינתו והגינות על עציהן וערוגות פרחיהן ואפלוליתן הלחה מטופחות מאוד ונקיות וברורות, כל־כך לא דומות לפנימו של לב.

ביקל נפרד מבני־ביתו וביקש שנית:

‘מסרו שלום לשאוליק’.

‘חבל שאיננו יכולים ללוות אותך’, אמרה דינה.

עזרא הסתכל בשעונו. ‘הזדרז אבא’, אמר, ‘בעוד עשר דקות הם יבואו’.

הם יבואו כאשר הם באים ערב־ערב, זה שבוע תמים. בחוטי־התיל שלהם, במכונות־הירי שלהם, בכומתות האדומות על ראשיהם. יקיפו את הרחובות, יגדרו את המבואות ועד בוקר־אור יהיו התושבים כלואים בבתיהם.

מגבעתו בידו, נשתחל ביקל במושב האחורי של המונית.

‘שתיזהר לך עם המאכלים שם’, צעקה אחריו בלומה, ‘וכתוב!’

לאטה החליקה לה המונית בין הקומתיים ומי שנזדמן בדרכה היה מברך את ביקל במועל־יד. במבואות השכונה באו כנגדה שני גִ’י אֶם סִי עמוסות חיילים ותיל. ביקל הטיל את מגבעתו על המושב ונינוח בפינה. מעברים הלך וסגר על העיר התיל וקני מכונות־הירי, והמונית היתה מגמאת בחופזה את החוצות המפונים, עוד מעט תיחלץ מתחומו של העוצר, וכבר הכביש הבינעירוני נראה בעין.

הכביש הזה היה פעם חולות וגם הבתים הנותרים מאחור מזה ומזה היו חולות, וגם הכרמים והשדות. וכדי להגיע מיפו לחיפה נסעו יומיים בדיליג’נס וערכו בדרך לינת־לילה. מחיפה למסחה הלכו שתי יממות ברגל. האוניות שהלכו לפורט־סעיד ולאלכסנדריה הסיעו שניים־שלושה יהודים לארץ, והעגלון ברחוב הרצל צעק ‘הצידה’ בעברית והעולים היושבים בעגלתו מחאו כף והתפעלו. כל עולה חדש היה בבחינת מאורע. באונייה שעשתה דרכה לפורט־סעיד זיהה מישהו את ברנר. מהמכללה יצאו מניינים אחדים של נערים אל טבורו של הכביש, שרקו במשרוקית, נפנפו באגרופיהם והלכו בהפגנה. ההוא שהלך בראש, חבש תרבוש אדום ושרק במשרוקית. הלכו והגיעו עד בית־פלורנטין ועמדו. בעל־התרבוש ועוד שניים עמו נכנסו פנימה ושאר המפגינים עמדו מצווחים בחוץ. אדון אחד גבה־קומה, הדור בלבושו וחובש צילינדר, הופיע לפני פתח־הבית וחובש התרבוש האדום הניף זרועו וצעק ‘הנה תראו, זהו נציג חברת “עזרה”! הלאה חברת עזרה! הלאה גרמנית!’

‘הלאה חברת עזרה! הלאה גרמנית!’

האדון לבוש ההדר ירד לו בניחותא מן המדרגות וקהל הנערים הלך בעקבותיו, הלוך וצעוק ושרוק ‘הלאה עזרה, הלאה גרמנית’. ולא הִרפו ממנו עד שהגיעו לנמל וראוהו עולה באונייה ומפליג. התרבוש הלז והמשרוקית עודם שמורים היכן שהוא במוזיאון הפרטי של אישיותו.

קלחו־קלחו להם מראות משכבר הימים. לזכרון־יעקב נע לאטו בלהט היום בדיליג’נס, ובתחנת הרכבת של צמח צנפו סוסי השומרים, מצפים לבואו של הברון. באה הרכבת ועוצרת כנגד הכינרת, והברון יורד לו מתוכה מתון־מתון. מעתה ואילך יהיו השומרים מלווים אותו בכל מסעיו. לבסוף נסתדרו עם פרידה ליד אותה תחנת־הרכבת של צמח, והברון נרכן למזכירו ורמז לו להעניק לשומרים פרס־כסף ביד רחבה.

‘בתנאי’, אומרים השומרים, ‘שכסף זה ישמש לרכישת נשק’.

‘לא’, אומר הברון, ‘לכך אינני יכול להסכים’.

‘אז מויחל’.

‘לא רוצים דבר’.

‘היינו משמר־כבוד לך שלא על־מנת לקבל פרס’.

‘בכל זאת’, מתרצה הברון ואמר.

ישבו השומרים באוכפיהם ושתקו.

‘ובכן, מה אוכל לעשות למענכם?’

נתקרבו ראשי הסוסים אלה לאלה, נסתודדו השומרים בינם לבין עצמם ואמרו:

‘יש לך אדמות בארץ הבשן, תן לנו להתנחל עליהן’.

שמח הברון ואמר, ‘טוב’. כיוון שלא הגיעה השעה להתיישב בעבר־הירדן, פנו לאדמות הגליל העליון.

מנקודת־התצפית של נסיעה זו לשדה־התעופה בלוד זכר את ההתחלות הראשונות ואת היאוש שנתלווה להן; נערים ונערות שביקשו להיות עם של עובדים ובאו ארצה ומצאו בה את שערי הפרדסים והכרמים סגורים בפניהם. קנאוּת גדולה לעבודה היתה בלב, ויום־יום כיתתנו את רגלנו מעין־גנים וממקומות אחרים לפתח־תקווה ושם הצבנו משמרות ולחמנו לכיבוש העבודה. אחד סולומון ואחד רבינוב ובועזים רבים כמותם עמדו בשער וצחקו וצבא משגיחיהם צחק עמהם. באסיפה אחת של פועלים אמר אחד: ‘בין דגניה ורוחמה, וזו היתה ארץ־ישראל כולה’. ציבור הפועלים לא היה אלא משפחה אחת גדולה וכולם הכירו זה את זה. אלף נפש ביהודה וחמש־מאות נפש בגליל – הרי הקהילה כולה לאחר עשר שנות עליית גדוד העבודה. המתייאשים והעוזבים את הארץ רבו על הנכנסים בה. כי כן, מעולם לא שלט הצבע הוורוד בארץ־הצהריים הלוהטת הזאת. כל דבר קם בה והיה כאף־על־פי־כן עיקש וקנאי, עד עצם היום הזה. אף־על־פי־כן אחד שכזה היו יישובי הפועלים הראשונים שעמדו ברשות עצמם וברשות העם. בלשון ימינו הייתי אומר, שיישובים אלה היו קרש־קפיצה להתרחבות הגדולה של היישובים הרבים שנפוצו ופשטו וכבשו את אדמת הארץ.

היה משוטט במבואות אישיותו מתון־מתון, הפליג לבחרותו והיה הולך ומלַקט את חייו בתפניות עזות וזיכרון מאמש מצא לו מיד את חברו מלפני שנים וזיכרון עם זיכרון היו משוחחים ביניהם בנחת, כאילו אין כל מרחק־חיות של זמן חוצץ ביניהם. ומכאן ולהבא, ולאורכן של שנים הרבה, שמר שדות ושבת ביקב וחרש אדמות ובין כך לכך נאם בכינוס פועלי הגליל וירד לשפלה ויישר חולות – בית זה שעזרא בנו־בכורו יושב בו, ביקל יישר את החולות תחתיו. ואחר־כך עסק בהוראה ונסע לקונגרסים, ונאום שם והרצאה כאן. וכל ההתעסקויות האלה שלו לא היו אלא שלוחות של שליחות אחת, והרי אתה מכירו היטב, שתמיד הוא מצוי פסיעה אחת מחייך. ודאי נזדמן לך לשמוע אותו נואם או נוהג בטרקטור בשנת שירותך. אולי קראת את מאמריו או אפשר היה המורה שלך? שאל את ידידך באמריקה, אולי פגש בו באסיפת־ציונים בבלטימור. או במקום אחר. בקש את אביך שיספר לך, שמא פגש בו משכבר הימים בין זכרון וסג’רה, אולי קדחו יחד בחוות כינרת או שבתו ביקב או ליוו את הברון בדרכו מצמח או…

‘תעודת זהות בבקשה’.

אנגלי אחד השעין ידיו על אדן האשנבית ושני עמד מנגד והתת־מקלע שלו מכוון אל המונית שנעצרה באחת. האנגלי עיין בתעודת־הזהות ובתעודת־המסע ואמר: ‘בבקשה, המטוס שלך ימריא בעוד עשרים רגע’.

או נזדמנו בכינוס של פועלי הגליל.

בינתיים שוב לא היה כל עולה בבחינת מאורע. החולות נהפכו למישורים ונסללו בהם דרכים, ההרים נתכסו בתים והמדרונות תבואה. כל בית וכל חלקת־שדה הקבילו את שנותיו־שלו באופן שהוא זכר בהתמדה את היות הבתים ואת השדות שממות ובכבישים זכר את דרכי העפר של ההתחלות. ופליאת הדברים, וכיצד הם קמים ונהיים, פרנסה בו התלהבות מאופקת ומעשית.

‘אתה הופך להיות זכרונך של עצמך, אבא’, קִנטרו הבנים.

‘מילא, מילא. אתה רק זכור, עזרא, שבית זה שאתה יושב בו, אני הוא שיישרתי את החולות תחתיו’.

‘אני אסיר־תודה לך, אבא’.

‘אל תהיה לי אסיר־תודה, אתה יודע שלא לכך התכוונתי’.

בינתיים הגיעה המונית לשדה־התעופה וביקל הפסיק למחשבתו את מהלכה בזכרונות וחזר ושיעבדה שתהא משמשת את עולם־הדברים. כי כן לא העניק לעולם־רוחו שום זכויות־יתר, שנועד היה לשמש את העולם הפעלתני שבו הוא שרוי.

בשדה־התעופה כבר ממתינים היו שאר חברי הוועדה, גם הם בחליפותיהם ומזוודותיהם ומגבעותיהם, ודוב בר ביקל הלך אליהם. עוד שעה קלה ימריאו אל המקום שבו מתדיינות האומות, להיות משלחת מייעצת לנציג המוסדות.

פרק שני

בני־הבית עמדו ליד גדר־השיחים והיו מביטים אחר המונית היוצאת את שער־הצמרות, עולה על הדרך הראשית ומתעלמת מן העין. עזרא שהה ליד דינה אשתו ואמא שלו עמדה מביטה לפניה על הכביש וידיה שלובות. שתי משאיות של גִ’י אֶם סִי באו כנגדם ועצרו ליד הכיכר הקטנה. בלומה נסוגה אל גדר־השיחים ועתה היו מסתכלים משם בחובשי הכומתות האדומות שקפצו מהמשאיות הצבאיות והחלו גודרים את מבואות הרחובות בתיל ומציבים לידם את מכונות־הירי שלהם, כמשפטם ערב־ערב, זה שבוע תמים.

‘אתמול הודיעו העיתונים שאבא עומד לצאת לחוץ־לארץ, מחר יודיעו שכבר יצא’, אמר עזרא.

‘אנשים כאביך, העיתונים מודיעים את צאתם ובואם’, ניסח נחום שפטל.

‘ניכנס הביתה’, אמרה בלומה.

הם נכנסו אחריה, ונחום שפטל נגרר אחרון ונצטחק אל רונית שנרדמה על כתפיה של דינה. אנשים נחפזו אל בתיהם, ומי שנשתהה בגינתו מיהר להתכנס בחדרים פנימה והגיף אחריו את דלתותיו. כהרף־עין נשארו חובשי הכומתות האדומות לבדם, ליד התיל וליד מכונות־הירי שלהם, בתוך הלילה הזר והמתנכר להם. ממרפסותיהם יכלו השכוּנאים לראות את אודי סיגריותיהם מלחכים את האפלה הגוברת: להיות ככה שומרים בלילה לא־להם, בשכונה לא־להם.

‘אתם שבו לכם כאן על המרפסת ואנו נכין לכם משהו לאכול. בואי דינה’, קראה בלומה.

‘אולי אנו חוזרים הביתה?’ הציע עזרא.

‘בעוצר?’

‘אני יודע דרך מאחורי הבתים, שום אנגלי לא ישגיח בנו’.

‘עם רונית?’

‘אתם שבו לכם פה, אל תהיו גיבורים ואל תלכו לשום מקום’, גערה בהם בלומה ופרשה אל המטבח. דינה השכיבה את רונית על הספה ובאה אחריה. עזרא ונחום נתרווחו להם ליד השולחן במרפסת והביטו לפניהם אל מורד הרחוב המרוקן. במרפסות־הבתים בערו לעת־עתה האורות לבדם, איש לא בא לשבת בהם.

‘על הקולב מאחורי הדלת תמצאי סינר’, דיברה בלומה אל דינה הנכנסת, בלא שתישא את עיניה אליה. המחבת כבר עמדה על האש והשמן היה מבעבע בתוכה. דינה קשרה סינר לגופה ומיד היו שתי הנשים טורחות בשתיקה על הכנת הארוחה – האחת למעלה מחמישים, והשנייה אשה צעירה, אשת בנה. כל־אימת ששתי נשים אלה היו מזדמנות בשתיים, מיד היתה גם דמותו של עזרא שרויה ביניהן, אפילו לא דיברו בו במפורש. מחמת מזגן יכלו, אולי, להתיידד על־נקלה, לולא זכרו בכל עת תמיד את היות האחת אשת בנה, והאחרת – אם בעלה. בימים הראשונים ביקשה בלומה להתקרב אל כלתה ולפתח ביניהן רעוּת של נשים בוגרת וטובה, אלא שדינה חמקה מכוונתה ושיטחה כנגדה הקשבה, שקצתה צייתנית וקצתה נימוסית בלבד.

‘כך הוא עושה לי כל חיי’, דיברה בלומה אל ידיה שבצעו פרוסות מן הלחם, ‘בא ונוסע, בא ונוסע. תארי לך שחודשיים לאחר נישואינו הניח אותי בבית הורי ולא התראינו אלא לאחר שבע שנים תמימות’.

היא היתה משיחה לפניה בלא שום טינה שבלב, אלא כדרך אשה המשיחה עם רעותה. ואפשר גם שהיתה לה כוונה כמוסה, לוודע את עצמה לכלתה, שלא תהיה אלמונית כל־כך ליד ביקל שכל חייו נעשים בפומבי גדול.

‘כיצד שבע שנים?’ שיתפה עצמה דינה בסיפור תולדותיה של חמותה.

‘מפני שכך. אני, כידוע לך, מליטא. ובכן, ביקל בא אלינו כשליח מן הארץ, וחודשיים לאחר שנישאנו חזר ארצה והניח אותי בהריוני בבית הורי בליטא. אחר־כך פרצה המלחמה העולמית. המלחמה העולמית הראשונה, כמובן. ורק לאחר שבע שנים עליתי אחריו. נו, ובינתיים ישבתי בבית־הורי ושם הריתי וילדתי בשבילך את בעלך’.

‘אני מודה לך מאוד’, צחקה דינה.

‘מאז אינני זוכרת שנה שישב בבית’.

‘נו, כן, זה אורח־חייהם של בני־אדם שכמותו’.

‘ודאי’, שמחה בלומה לחוות־דעתה של דינה, ‘מעולם לא ערערתי על כך’.

אלא שמיד תכפה להצהרת־הסכמה זו שובל של שתיקה קצרה שנשתמעה כעין ‘אבל’ מערער את ודאותה.

דוב בר ביקל מנוסה היה בעצרות־עם ובישיבות ובנאומים, אבל חסר־ישע היה בפכים הקטנים של היומיום. הוא כמו ילד, לפעמים. היא אהבה את הילד שבו, את רפיונו, את מחלותיו, בייחוד את מחלותיו. לפי שאלה מסרו אותו לידיה והניחו לה לטפל בו. היא התבצרה בגילויי חולשותיו, לפי שחולשותיו היו תחום שלטונה בו. היתה מקיפה אותו טיפולים קטנים ונאמנים ושנים רבות האמינה שזו דרך אהבתה אותו ואורח שיתופה בחייו (אלא שמכאן, ממקום תצפית זו של חמישים שנות־חייה, ראתה את עצמה אומנת של פכיו הקטנים). הייתי לו אמא טובה ודואגת. יותר משהייתי לו אשה, הייתי לו אמא. בחולשותיו ובמחלותיו היה מתחלק עמי בלבד, בשאר חייו היה מתחלק עם אנשים רבים. אינני זוכרת שהייתי לו אהובה אי־פעם. אפשר שאהב אותי, אבל לא הייתי אהובתו. הרי אנחנו היינו כמו אח ואחות. לעתים אני תמהה כיצד נולדו לנו בכלל ילדים. כמובן, חיינו יפה ולא היינו רבים בינינו. חיינו כמו חברים טובים. זהו, שחיינו כמו חברים טובים. לפעמים אני מצֵרה שלא רבנו מעט. פעמים נדמה לי, שמנענו את חיינו ממריבות, מפני שלא ייחסנו חשיבות יתירה להרגשות. פעמים נדמה לי שהיינו יותר מדי חברים ופחות מדי איש ואשה.

אפשר שלא היתה מגיעה להרהר בכך לעולם, לולא הופיעה יום אחד בתחום חייה אשה צעירה זו ונעשתה אשת־בנה. כהרף־עין נלכדה באשליה זו שלפני כלתה הצעירה משתרע מרחב אין־קץ של אפשרויות, אשר נמנעו ממנה מפני שחייה־שלה, ככל חיים, לאמתו של דבר, לא היו אלא הגשמה של אפשרות אחת.

היא פנתה מן השולחן אל הכיור ואגב־כך נפלו מבטיה על ידיה של דינה שאחזו במחבת המבעבעת. ידים צעירות ונאות. בלי משים נתפשׂה להשוואה שהיתה משווה ידיים אלה אל ידיה־שלה, הזקנות והקמוטות. מה הרהורים אני מהרהרת, גערה בעצמה וננערה, סבתא זקנה שכמוני, סבתא זקנה וטפשה המתמודדת בחשאי עם אשת־בנה, כביכול אהוב אחד לשתיהן. אף־על־פי־כן לא יכלה להִמנע מלהגניב מבטים אל ידיה הנאות של דינה. היתה מביטה בהן בחשאי ומבקשת לדעת כיצד היא נוהגת עם עזרא. היתה מביטה וחוששת שמא אין היא נוהגת עִמו כראוי. וכבר החלה משיחה בו, כמה יקר הוא, כמה מיוחד ועד־מה צריך לדעת לנהוג בו. כמה הוא יחיד בעולם ולפעמים הוא כמו ילד קטן וסרבן וצריך לשים לב ולהיזהר מפני שבדרך־כלל הוא באמת בחור טוב.

האשה הזקנה בִקשה להבקיע אל שנותיה הצעירות של דינה, להטיל בהן מרות, לשעבדן אל בנה.

כמובן, כמובן. דינה שברה ביצים על המחבת והחרישה. בלומה עמדה ליד השולחן והיתה חותכת עתה עגבניות. והיו עומדות כך גב אל גב. הריהו לדידה המושלם במושלמים, ילד־טיפוחים, בן־יקיר. במלים אחרות: הריני מתבקשת בזה להיות אמא טובה וסלחנית לבן שלה. אינני אמא שלו, אני אשתו. וזה דבר אחר לגמרי, בלומה. ואפשר כל אֵם כך. אפשר כל אמא היא כלשהו שפחה. אפשר כל אמא אוהבת את יוצא־חלציה כשפחה חרופה ללא תקנה ולעולם ועד תלמד עליו זכות ותהיה חוששת שמא אין מתנהגים עמו כראוי.

‘הקפה גולש, דינה’.

‘אני משגיחה, אמא’.

אחיו הצעיר של עזרא ואביה של דינה היו נחפזים אותה שעה וחומקים במחתרת מאחורי הבתים של שכונתם שלהם.

‘לא לכאן, לכאן’, אמר שאוליק.

‘אתה סמוך עלי’, נקט אהרון אהרוני דיבור של נערים ופסק: ‘אני מכיר שכונה זו לפני שנולדתָ’.

‘אבל אני נולדתי בה’, התנצח שאוליק.

‘איך שדרדקים אלה מתנשאים לדעת כל דבר!’ גער בו אהרון אהרוני בבן־לווייתו הצעיר והלך לו בעקשנות בשבילו־שלו. שאוליק נגרר אחריו.

‘סופנו שכדור אחד פולח את שנינו’, הפטיר שאוליק.

‘אתה לך רק אחרַי ושום כדור לא יפלח אותך. היזהר, כאן מתח מרדכי רוזן תיל’.

הבתים הסתירו אותם כל העת מחובשי הכומתות האדומות שסובבו על הכביש, ולפי שבימים ההם לא העזו האנגלים לרדת מן הכבישים, לא נשקפה להם שום תקלה.

אהרון אהרוני עובד בספרייה של ההסתדרות, הוא חבר ועד־השכונה וממונה על ענייני הביטחון בה. בת שלו הלא היא דינה, אשתו של עזרא. מאוד־מאוד היה מתגאה בחותנו, אני פשוט קורא לו דוב בר, היה מספר. גינת־הפרחים שלפני ביתו היא הגינה המטופחת ביותר בכל השכונה. היה מעבדה בשקידה כמין הפגנה של אהבת־שלום של מי שממונה על עניינים של ביטחון. דעתו היתה נשמעת בין הבריות, בייחוד בהתקהלויות השכנים בערבים ליד הספסל הירוק של תחנת־האוטובוסים הסופית. היה נלחם נואשות בגילויי גילו ומקפיד ללבוש מכנסיים קצרים, אף־על־פי שהמכנסיים הקצרים היו מבליטים את כרסו יתר על המידה. שערותיו היו גזוזות קיפודית בכל עת תמיד.

‘ועכשיו ישר בשביל הזה’, פקד אהרון אהרוני.

בסופו של השביל המתינו להם מדרגות־הבית ומיד אחר־כך נאספו פנימה ובלומה כמובן שמחה לבואם,אבל את לִקחה לא חשכה מהם:

‘לא צריך להסתכן ככה לחינם!’

‘קיבלתי יומיים חופש. אבל בסדר, אמא, אני יכול מיד לחזור’.

‘בבקשה’, אמרה בלומה, ותוך כדי כך הסירה מכתפו את ילקוטו.

‘יש שם כמה זוגות גרביים שצריך לתקן’, קרא אחריה שאוליק.

‘פגשתיו ליד תחנת־האוטובוסים והלכתי עִמו’, הסביר אהרון אהרוני את בואו.

‘אבא כבר נסע, אני משער?’ קבע שאוליק דרך־שאלה.

‘כן, ביקש למסור לך שלום’.

דינה הוסיפה ביצים לארוחה ומיד אחר־כך היו בני הבית מסובים אל השולחן הערוך על המרפסת ונחום שפטל נטרד על־ידי בני־לווייתו הנאמנים, הלוא הם הצרֶדֶת בגרונו והגרידה בלשונו. בחוץ נערכו אפלות הלילה על הגבעות המזרחיות להסתערות המכרעת על השכונה ובתי־הקומתיים הקדימו את פניהן ושיטחו לפניהן, כמחפורות־מגן, את ריבוע אורותיהם, קומה־קומה ואורותיה.

שאוליק ישב זקוף־גו, בכלשהו גינדור, ברכיו פסוקות על מיסב הכיסא, וכפות־רגליו כנוסות לו מתחתיו, וככה היה יושב ומעשן בהנאה.

‘תראו איך הם מסתובבים להם שם’, אמר,

‘אמש בזזו את הקיוסק של זלמן ושלשום ניפצו שמשות בכמה בתים’, סיפר עזרא.

‘מישהו נפצע?’, התעניין שאוליק.

‘מה בעניין הקפה, בלומה?’ הזכיר נחום שפטל נשכחות.

דינה הלכה להביא את הקפה, ואהרון אהרוני גיחך לעברה של בלומה.

‘בלומה, בלומה’, קרא, ‘עד מתי תהיי בלומה? שמא תחליפי סוף־סוף את שמך כמו כל האנשים? לפרחיה, למשל. או לדליה. או פשוט לשושנה’.

‘לעולם לא אחליף את שמי’, צחקה בלומה מתוך קורת־רוח וכל קמטי־פניה צחקו עמה ואישרו את דבריה, ‘כך קראו לי הורי ואף סבתא שלי קראה לי כך. כל מי שקורא לי בלומה, מיד אני שומעת את קול הורי קוראים לי’.

עתה שהו אנשים בכל המרפסות. האפלות עמדו מנגד לאור, מובסות על־ידי האור, מסתכלות בדברים הנעשים באור. גברים בגופיות שרועים היו על כסאות־נוח ועל כסאות קלועי־קש ועִלעלו בעיתונים. נשים ישבו כנגדם וסרגו או פטפטו או לא עשו דבר ורק הסתכלו בדברים הנעשים במרפסות השכנות. במרפסת אחת קרבו האפלות עד לעצם המעקה, לפי שהאור שבה היה מצומצם ושבוי בהילה קטנה שעטרה ראש־נער רכון על ספרים.

עזרא ישב ליד מעקה־המרפסת והחריש. אבא נסע ואלה שנותרו היו פתאום אנשים קטנים העוסקים בדברים קטנים כגון החלפת שם. שבע שנים ראשונות לחייו בילה בבית סבו בליטא. כאשר באו הוא ואמא אל השכונה היו תינוקות מצייצים מכל המרפסות, אך עזרא – בני־גיל לא נמצאו לו. האנשים שהיו באים אל אבא היו משתעשעים עמו וצובטים בלחייו, ילד נאה, ילד נאה. הוא היה מתחמק מצביטותיהם בהנאה יתירה ומייחל בחשאי שישובו ויצבטו. שעות ארוכות היו משתהים עם אבא בחדרו ועזרא הבין שבדברים חשובים הם מדיינים. פעמים היה משתהה ביניהם ומקשיב. היה שואף אל קרבו את עשן סיגריותיהם וניחוח קולותיהם הרוויים של אבא ושל האחרים ואת הדיבורים הארוכים שהיו נשמעים בנחת, מתוך הבנה של יראת־כבוד. וכאשר אמא היתה מביאה להם פירות בקיץ או תה בחורף, היו מפסיקים את דיוניהם ומסתכלים בה שותקים. אז היה גם עזרא מפסיק את הקשבתו ומסתכל בה שותק, כדרך האחרים, ואותה שעה היה גאה מאוד ושייך מאוד לעולם גברים פעלתני ונמרץ זה. ודאי שאבא שלי אדם חשוב. חבל שאין בשכונה ילדים שאפשר לשחק אתם בישיבות. אז אני הייתי אבא והם האנשים הבאים אצלו. כשאגדל אהיה כמו אבא באמת.

מתוך החולות של השכונה צמחו בתים צעירים וטיחם טרי. זאטוטים שהתפלשו שם בחולות היו עולם אחר, נוכרי, לא־חשוב, אין בו ישיבות וטוב שאני כבר גדול.

אותה שעה היה שאוליק משמיע את צוויחותיו הראשונות. בבת־אחת החלו מצווחים רכים שנולדו ממרפסות רבות. כך דרכם של אנשים, שהם עולים אל חייהם גילים־גַלים, גילים־גַלים. עודו זאטוט, וכבר מצא את דרכו אל החולות והיה משחק בהם ומטיחם בעיניהם של זאטוטים אחרים שכבר הם חבריו. ואחר־כך היו מפריחים עפיפונים ואבא היה ניצב גבוה מאוד על רגליו ונהנה מחוכמותיו ועזרא בא ועומד לידו ומצרף את הנאתו לזו של אבא, מעשה אח בוגר.

‘מה אתה צוחק כאילו כבר אתה גדול’, גער בו אבא ועזרא היה נכלם ושותק, שביקש להימלט מעולם זאטוטיותו אל עולמם של המבוגרים וגורש ממנו בחרפה.

‘מפני מה אין לעזרא חברים?’ התעניין ביקל אצל בלומה.

‘אינני יודעת, אולי מפני שאין לו בשכונה בני־גיל’.

‘ובבית־הספר?’

‘בית־הספר קצת רחוק, אבל לא זו הסיבה, אינני יודעת’.

‘לא טוב שאין לו חברים. הוא ממהר יותר מדי להתבגר’.

כאשר ביקל היה יוצא למסעות־שליחויותיו, היה עזרא נכנס לחדרו, יושב בכסאו של אבא, ובכן אני פותח את הישיבה. והכסאות והכורסאות היו מתמלאים יושבים ועזרא מחלק להם את רשות־הדיבור וכולם מקשיבים לקולו והוא שורר בהם. שיהיה שקט, עכשיו אני מדבר. עד אין הכיל היה מאושר לשמוע את קולו מהלך על־פני השומעים, את קולו שלו מהלך עליהם כשרביטי־מלכות, מעל במות באולמות סגורים, בעצרות־עם תחת כיפת־הרקיע, הם שותקים והוא מדבר, קהל עם רב כּפוּת להקשבה והוא היחיד הדובר. וחירות עד אין הכיל גאתה בו, חירותו של היחיד הנואם מול קהל עם רב כנוע להקשבה, חירות השליט.

לדידו של שאוליק, אחיו הצעיר של עזרא, היה עולמו של אבא חשוב מדי, דברני מאוד, מתחנף יותר מדי אל זאטוטים שכמותו. עד־מהרה מצא לו את הזכוכיות שלו, את הג’ולים הצבעוניים, את הקופסאות הריקות של הסיגריות, וכל הדברים האלה היה להם מישוש מיוחד למגע והדיפו ניחוחות והגישו לו חופנים עצומים של הנאות. לו ולחבריו היו מחסנים משותפים לכל מיני גרוטאות ועולם חוויותיו התהווה וקם בנפרד גמור מאבא ומעזרא והיה משותף בַּכָּל לשאר ילדי השכונה. וככה צמחו והיו לנערים והדברים צמחו אִתם ואותה דרגת חשיבות נתלוותה להם. והם היו לגברים ויצאו לשירות שעה שנקראו לכך, ובערבים היו מתקהלים בכיכר הקטנה של השכונה והולכים יחד העירה אל עיסוקיהם.

היו לו לשאוליק קווים ברורים וחריפים של עולם משלו, של עיסוקים משלו. אתה רק הקשב לחיתוך־הדיבור שלו. אבא מדגיש תמיד את הצירֵה, וקמץ גדול הוא מבטא כמו קמץ קטן, אפילו נשתיירו אצלו מלים שהוא מבטאן במלעיל. גם עזרא, הצירה נשתייר בדיבורו. אבל שאוליק, כל־כולו מלרע, חטוף וחטוב ומובלע. אתה רק הקשב לחיתוך־הדיבור שלו.

‘אבל אינך מבין אותי, אבא, לא רק מפני שכולם הולכים למקווה־ישראל’.

‘מה זאת אומרת שאינני מבין אותך? וכי מה, אינני יודע עברית?’

‘זהו, שאינך יודע’.

‘ובכן, אינני יודע עברית!’

‘אל תכעס, אבל זה באמת כך. מלה שהיא בשבילך דגש חזק, הופכת לגבינו להערת־אגב ומה – – –’

‘מה זאת אומרת דגש? ומי זה לגבינו, בשם מי אתה מדבר?’

‘אינני מדבר בשם אף אחד, אבל שמע הלאה’.

‘ובכן אינני יודע עברית!’

‘חוצפה לדבר כך אל אבא!’ חיווה עזרא את דעתו.

שאוליק, סופו שהלך למקווה, ולאחר שסיים שם את לימודיו נלקח מיד לשירות. מעתה ואילך היה נודד ממקום יישוב למקום יישוב, מקורס אל קורס, תחילה כחניך ולהלן כמדריך ועדיין הוא נודד והולך.

עזרא היה מחליף מקומות־עבודה בזה אחר זה. כאשר אחיו הלך ללמוד למקווה־ישראל, שימש פקיד במוסדות. לפני־כן עבד בעיתון. בגלל שהיה רודף שררה, היה מסתכסך בכל מקום, אלא שבזכותו של אבא נמצאו לו תמיד משרות חדשות והריהו אדם הסמוך על שולחן־שמו של אבא עד עצם היום הזה. פעמים היה בודד וזנוח ומתדפק לשווא וידו פשוטה לחיוך מתרצה מן הממונים עליו; ופעמים היה גא בבדידותו, שורר בדמיונו כמו בילדותו בחדרו של אבא ומולך על כל הנתון ברשותו. כך או כך, היינו הך, לאמתו של דבר, לפי שלא ידע כל אורח אחר של יחסים, וידידים לא היו לו מעולם. סופו שנעשה מזכיר לאגודת עובדי־הנמל.

עתה היו שותים כולם את ספלוני־הקפה ומציעים זה לזה סיגריות. בלומה ודינה אספו את הכלים ונשאו אותם למטבח להדחה. ברחוב הריק והדומם התהלכו משמימים חובשי הכומתות האדומות. נחום שפטל גרר את כסאו לאחור וקם ללכת.

‘לאן, שפטל?’

‘להתקלח’.

והוא הוליך את גופו הדל על־פני המרפסת ושעה ארוכה שמעוהו מדשדש כה וכה במסדרון הרחב ואחר־כך מסתגר בחדר־האמבטיה.

פרק שלישי

זקן ומגויד כאשר הוא, עמד נחום שפטל בעירום־בשרו מול בוהק החרסינה, ומדף הסבוניות ומכשירי־הגילוח וצנצנות המשחות השונות הדיפו ניקיון חריף ומחטא. המגבות הלחות כלשהו ספוגות היו ניחוח של בשרים עירומים שלאחר רחצה. כאן נתייחדו בני־הבית עם מערומיהם באור הגלוי. נחום שפטל טבל את גופו טבילה ראשונה ואחר־כך הסתבן שעה ארוכה וכל העת היתה לו הרגשה שהוא מתחכך בחייהם המוצנעים של בני־הבית ובא בהיחבא בסודם.

האשנב הקטן, ראות שלו פנתה לשמי־שמים ונחום שפטל הרגיש את עצמו בחדר־האמבטיה מובדל מכל העולם ומוּתר מכל המוסרות, כאדם בחלומו. במצבים כמו אלה הוא יכול להתיר לעצמו אפילו להודות באהבתו החשאית את בלומה, הנמשכת ונמשכת לה ועדיין מתקיימת. אהבה שקטה, בלא סערות, בלא הגשמה. ניחא לו לפָרֵט בינו לבינו את ייחודי אהבתו ואין לו כל צורך לספר עליה. שכך דרכו לטפח בלבו אהבות ומזגי־נפש בלא לספר עליהם. היה מאוהב במזגי־נפשו ומטפחם בצנעה, בינו לבינו. די לו במה שהם, ניחא לו לחיות בצל רצונותיו, ניחא לו להמיר את עצמו ולחיות בצלו של עצמו. מפני־כך היתה דרך אהבתו את בלומה כדרך אהבתו את העצים, את בוהק החרסינה, את הלילה, את השכונה. אהבה שאיננה מוליכה לשום מקום ולשום הגשמה, שאינה משתפת שום זולת, והיא צנופה כשבלול זה בקונכית וניחא לה בעצם היותה קיימת. טול, למשל, עץ זה, הרי ראיתיו את ביקל שותלו במו־ידיו. מיד הוא נכפל ונשלש ונעשה יער גדול וכורתים בו עצים ואיכרִים מובילים אותם העירה ומיד קמות שורות של בתי־עץ ובמות לתיאטראות והַמְלֶט וריגוליטו ויציעים באוניות־הדר, וכלום חייב אני לספר לעץ את אהבתי אותו אך משום שמראהו הדליק בי זכרונות הרבה? העץ, כמוהו כבלומה. מה לה ולאהבתי אותה? דייני במה שזו מדליקה בקרבי.

הוא שאמרנו, אהבתו אינה מוליכה לשום מקום. ודרך מחשבתו כדרך אהבתו. באורח זה מנע את חייו מבוא בהתנגשות. שום אכזבה לא היתה כאן. הוא פשוט היה מתַרגל את עצמו לפתור את בעיותיו בחשיבה בלבד. חשיבה כתכלית בפני עצמה, כדרך־מלך לאישיותו. בדרך זו כבש את חייו מחדש, כיבוש של הבנה בלבד. ממילא נתאדו רצונותיו מתוקפם ובאורח זה עקף עקיפות ומנע את חייו מבוא בהתנגשות.

המקלחת השנייה שטפה את הסבון מגופו והוא הסתפג, שאב את דיוקנו מתוך המראה וסירק בקפידה את קצת השערות שעטרו את קרחתו. כאשר שב ויצא אל המרפסת, כבר לא היה בה איש. כמשפטו ערב ערב, כיוון את כיסא־הנוח מול האפלה הדוממת שמעבר למעקה, וישב בו מסתכל לפניו ומעשן.

נחום שפטל הוא תפאורן לפי מקצועו. לא של תיאטרון, של חלונות ראווה, חנויות ודלי"ת־אמותיהם של אחרים. הוא בן־דודו ובן־גילו של ביקל והיה מתגורר בתוך מסדרונו של זה. בערבים של קיץ הוא שרוע על כּסנוֹח במרפסת ביתו של ביקל, מול הגבעות המשתפלות הימה, מעשן וצופה במרפסות השכנות העולות באור ובנעשה בהן. בערבים של חורף, בימות־הגשמים, הוא יורד לבית־הקפה שבקרן הרחובות, תיכף בתחילתה של השדרה, כובש לו מקומו ליד שולחנו הקבוע מזה חורף בחורפו ומבלה את שעותיו במגזינים ובעשן. פעמים הוא מסתכל דרך השמשה בשדרה הממועכת בסערה ופעמים מביט בדברים הנקלעים במבטיו באקראי. המלצריות מתחלפות מחזורים־מחזורים, ואילו נחום שפטל אורח קבוע הוא כמו עונות־השנה עצמן. לפעמים הוא מזדמן לקולנוע. בשעה שבני־המשפחה הולכים לתיאטרון הוא נגרר והולך אִתם. הוא עלה ארצה עם העליות הראשונות, ירד ממנה לאחר זמן־מה ושב אליה כעבור שנים הרבה, ובין כה וכה עשה שנים במכללות לציור ונטל חלק במלחמת־אזרחים של ארץ אחת ועברו עליו שם דברים שפירוטם מקופל, אולי, בישיבה זו שלו על המרפסת מול הערב המתעצם, שאינו בשום פנים אפס־מעשה, בשתיקתו זו מול הערב שאי־אתה יודע מה היא צופנת בחוּבה.

הרוח בא אליו משבים־משבים והלילה היה עתה בגופו שרגע וגמל לתנומות. עוד הסיגריה הדולקת בין אצבעותיו, נשמטו ידיו וכבר נחרותיו נשמעות ברמה. אז באה בלומה בלאט, מכסה אותו במה שנמצא תחת ידה, ומכבה את האור.

במרפסת שממול נתמתחה לה אשה אחת וצירפה לכך פיהוק ארוך מאוזן אל אוזן ותוך כך בא הלילה אל פיה והיא פולטת אותו גיהוקים־גיהוקים עד שסוגרת עליו באחת כחיה דורסנית ושאר הלילה נמצא מחוץ לפיה. ובאשר כך, היא מפנה ראשה לעבר שאר היושבים ואומרת, ככה ‘אתם לא? אני הולכת לישון’.

עד שלא בא לכלל שינה של ממש, חזר נחום שפטל וננער באפלה, גישש בכסות שעליו וניסה לזהות מהו שבלומה כיסתה אותו בו. ומיד דבר זה נהיה בלתי־חשוב והוא שב ועישן אל תוך האפלה והסתכל בשאר המרפסות שעדיין האורות דלקו בהן בהילות מצומצמות סביב לעצמם. ראתה בלומה את סיגרייתו מהבהבת במרפסת ובאה וישבה לה כנגדו.

‘איפה עזרא וכל השאר?’

‘עזרא ואהרון אהרוני הלכו להם, ודינה ישנה בחדר השני’.

‘ושאוליק?’

‘גם שאוליק הלך לישון’.

ושני הזקנים יושבים להם ככה בשעה המאוחרת של הלילה ואפשר שבלומה מקווה בחשאי ששפטל יפתח פיו לשוחח עמה והיא מסתכלת בו. אך הוא מסתכל במרפסות העולות באור־מרגוע, נושא שלום, כמשפטן לילה לילה, כאילו אין התיל סוגר עליהן מעברים ומכונות־הירי של חובשי הכומתות האדומות אינן אורבות להן כלל; ואפשר שהוא מפענח אתה בינו לבינו את אהבתו את בלומה, מחטט בה ומעלה בה ייחודי דברים, אף־על־פי שאינו מסתכל בה כלל ומתעלם כביכול מקיומה.

‘מחר יבואו לסייד את הסטודיה שלך’, אומרת בלומה ונחום שפטל מהנהן כנגדה בראשו הנהונים של חן־חן. בלומה מתייחסת בכובד־ראש לציור שלו ודבר זה עצמו מרתיעו.

סטודיה שלו, הלוא זהו צריף־העץ העומד בחצר. בעבר שימש הצריף לול לתרנגולות. משלא היה מי שיגדלן ויטפל בהן, נעשה לסטודיה של נחום שפטל. קצת הבדים המונחים שם ופניהם לכותל אינם מצטרפים אפילו לתמונה אחת. פעם לפעם בא דוב ביקל לראות את תמונותיו, ונחום שפטל מציב לפניו את בדיו, כולם וריאציות של תמונה אחת שלא נשלמה. ביקל, הוא עצמו מוגשם והולך מכסות־מכסות, מושך בכתפיו. שפטל מחריש ועומד כנגדו אובד ונזוף כמי שאין בידו ללמד זכות על עצמו. כמות שהוא, טוב לו לשפטל בקרב סתירותיו, הן חביבות עליו ולא אכפת לו כלל אם אין הן מניחות לו להביא אף לא תמונה אחת לידי גמר. הסתירות – תקרא להן קרעים, תקרא להן ספקות – אין האדם נקרא לגבור עליהן אלא לחיות בהן. כמו בחלומות. כמו בכמיהות. לפי שבכל מימוש נגרע משהו וכל סיום – ריח של מיתה עולה ממנו.

‘אף על פי כן’, טוען ביקל.

‘אינני רואה למה’, מתגונן שפטל.

‘לא ראיתי אדם שיהיה מאוהב ככה בספק כמוך’.

‘מדוע דווקא ספק?’

‘ודאי, אחרת היית מסיים את תמונתך. הספק הוא אויבה של כל הגשמה’.

נתענֵיו לו שפטל וגדר לעצמו פינה תמימה:

‘אני רק משתעשע, כלום אסור לאדם להשתעשע?’

הוציא אותו ביקל בחוזק־יד ממחבואו והעמידו באור גלוי:

‘לפי דעתי אתה פושע, שפטל בן־דודי’.

מאחר שכך, נתחייך לו שפטל והפטיר:

‘זה גזר־דינם של אלוהי־המעש שלך, מה?’

הוא חזר אל ביקל כפליט של עולמות סחופים, כשארית של אפר דועך, נצר לאכזבות גדולות.

‘היתה לי אשה’, הודיע.

‘נתגרשה?’

‘לא, מתה’.

‘וילדים?’

‘ילדים לא היו לי’.

‘טוב’, אמר ביקל, ‘שב עִמנו’.

והוא השכינו במסדרון הרחב ליד המטבח ומכאן להבא היה שפטל כורה לעצמו הנאות קטנות ממה שהותירו לו חייו מכרסם אותן בחשאי בינו לבינו.

פרק רביעי

הדמדומים, כמשפטם בסתיו, היו ממושכים ואורות המגורים הבליחו בהם במוקדם. סיעת עננים קטנה נתקהלה בשמים, שהתה שהות־מה במרחבים הגבוהים שהנמיכו מאוד ואחר־כך נתפזרה לה בבושת־פנים. מן האופקים סביב־סביב עלה על העיר חיל כבד של חשרות עננים, כאיוּם העולה על תקוות, ומיד אחר־כך איבדה האפלה את בהירות בין־השמשות שלה ולילה שחור אין־ירח נפרש בעקבותיה.

נשים חזרו אותה שעה מן הצורכנייה וכל אדם חזר ממקום כלשהו אל ביתו. עזרא ביקל עמד בפתח דלתו הפתוחה, בתוך מלבן האור שנכרה באפלת המסדרון, בשעה שהאפלה נתרשרשה מאחוריו. עזרא עמד ממתין. עד שהרשרוש לא זיהה את עצמו ואמר נתן לרר, הוא היה כל דבר שבעולם; זו אי־הידיעה הכופלת אפשרויות לאין־ספור.

‘לרר’, קרא עזרא, ‘ובכן זה אתה?’

‘אני, כפי שאתה רואה’.

ולאחר שווידעו את עצמם זה לזה, עדיין נשתהו ועמדו בתוך מלבן האור של הפתח, ועד ששהייה זו לא היתה טרף לכל מיני השערות, נשמעה בה הסברתו של לרר:

‘היתה לי הרצאה בסביבה, כיוון שכך אמרתי לעצמי…’

‘היתה לך הרצאה בסביבה?’

‘כן. וכיוון שעברתי ליד ביתך, אמרתי לעצמי…’

‘ובכן היכנס’.

נתן לרר היה מרצה נודד שהכרוניקה העיתונאית מודיעה שבוע שבוע על מקומות הרצאותיו – פעם במפעל זה ופעם במפעל זה. בערבים היה נושא הרצאות קצת יותר ארוכות במועדוני פרברים ושיכונים. כפי שניתן לשער, היה גבה־קומה ומשונה קצת באבריו המגודלים. פניו חמורים היו בכל עת תמיד ועדשות־משקפיו הוסיפו חומרה על חומרתו. אפשר לומר שפנים אלה לא היו צוחקים מעולם. ואם היו צוחקים, לא היית מאמין לצחוקם, שצחוקם היה מסלף את פניו ומעוותם.

עזרא הוליך את אורחו אל הכורסאות שעמדו בפינה ומנורה שיצאה מן הקיר היתה סוככת עליהן בהילה של אור. לאורך הכתלים עמדו שני ארונות־ספרים, מעל לאחד תלויה היתה תמונה של דייגו ריברה ומעל לשני – תמונה של צייר מקומי. על קצות הארונות וכן על השולחן ועל שאר מקומות היו פזורות מאפרות רבות.

‘בדיוק כמו בחדר־עבודתו של אביך’, קבע לרר.

‘אתה מיד יודע הכול’, חייך עזרא, והתמיהה שניצתה בעיניו ביקשה בכל מאודה להסתיר את המבוכה שקמה בו, ומיד, כמי שנתקף יושר פתאומי תמוה, החל מדבר בגילוי־לב שלא במקומו והיה בהול מאוד להתוודות.

‘ואני השתדלתי דווקא לשוות לחדר סגנון אחר לגמרי’, אמר.

‘ובכל זאת’.

‘חכה, מנין אתה יודע, היית בחדרו של אבא?’

‘הייתי פעם אחת, לפני הרבה שנים’.

‘וזכרונך עומד לך להשוות חדרי לחדרו?’

‘לדעתך אני טועה?’

‘אינך טועה’.

‘אולי נשב?’ הציע נתן לרר.

בשבתו בכורסה ורגליו פשוטות לפניו, נראה לרר ארוך יותר מאורכו במעומד. הוא היה מתון, מאריך־רוח, מצניע עצמו מאחורי ארשת של הקשבה נדיבה. עזרא ישב כנגדו ובעיניו נתלחש רעב גרוי לצידוק קיומו. אלא שבקשת־חסד גרויה זו בעיניים היתה נכבית מיד עם שעמד עליה, והיה נעשה מסויג להכעיס ועצמאי לראווה ומטיל מרותו במקומות שלא נדרש לכך, ובין כך לכך לא ידע כל צורת יחסים אחרת בין בני־אדם. היו אנשים שהיה כנוע להם והיו שביקש שיהיו כנועים לו. דרך שלו להימלט מכניעתו המדומית לאחרים היתה בקשת חסדם והתחטאות גלויה וישרת־לב לפניהם.

‘זה נכון’, לאט עזרא, ‘תמיד אני מבקש להיות אחר ותמיד אני אותו עצמי’.

לרר נינוח יפה בכורסתו ושיטח הקשבתו באורך־רוח לדברים יבואו, אך אותה שעה נכנסה לחדר דינה והיא עמדה על הסף והסתכלה בשני הגברים היושבים להם בפינה, תחת הילתו של אור המנורה היוצאת מן הקיר.

‘אני רואה שיש לנו אורח’, אמרה והלכה ובאה אצל הגברים. נתן לרר קם על רגליו והושיט לה את כף־ידו ואמר לה את שמו. דינה הגישה לו את מרפקה.

‘דינה שמי, אבל ידי משומנות’.

למרות כן נטל לרר את מרפקה ולחצו, כאילו היה כף־יד. ובהרף־עין זה היתה ביניהם איזו ידידות טובה, ידידות בין אנשים הזרים זה לזה, בלא שום עומס של זכרונות ודברים שבמשותף, לחיצת ידידות של זרים מתוודעים בלב פתוח. עזרא עמד לידם והסתכל בהם ומיד ביקש שלא יתעלמו מנוכחותו.

‘אולי תזמין את האורח שלך לארוחת־ערב?’ אמרה דינה.

עזרא השהה את תשובתו ודינה היתה מסתכלת בו. לרר החריש. אותו הרף־עין הרגיש עזרא שאנשים מצפים למוצא־פיו והשלטון חזר וניצת בלבו והכול, משמע, במקומו הנכון.

ליטף את שערותיה של דינה וחייך אל נתן לרר וקרא: ‘תאכל איתנו? ודאי, ודאי.’

‘אנחנו תמיד אוכלים במטבח’, התנצלה דינה והם ישבו סביב לשולחן הקטן הערוך ועזרא היה אוכל בתנופות גדולות ומדבר בקול רם, ומעלה צחוקים ופולט ביניהם חרצני הברות עמומות ומזרז את לרר ואומר לו אכול, אכול וכל־כולו שלטון ומהומה ורחבוּת של צחוק ונדיבות־רוח כלפי החוסים בצלו. דינה, עיניה היו כבושות בצלחתה. זה גלגולו השני, משמע, הרהר נתן לרר, אתמהה בכמה גלגולים עזרא יתגלגל עוד לפנַי הערב.

טובה רבה החזיק עזרא ללרר, בשעה ששאלו מה כותב אביו על דיוני האומות ומתי יש בדעתו לשוב. מיד היה עזרא הנשאל וממילא היודע ובין כך לכך נתרגשה איזו תכונה טובה של שיח־ושיג, של אחווה, של היות שני אנשים שואלים ונשאלים ויושבים להם ככה במטבח ומשוחחים ביניהם בקולות כבושים.

‘אבא עומד לשוב בשבוע הבא, כנראה’.

‘כבר?’

‘מה זאת אומרת כבר? חלפה שנה כמעט’.

בכי של תינוק נצטרח מן החדר השני.

‘דינה’, קרא עזרא. ואז הסב את פניו וראה את דינה ניצבת ליד הכיור ואוחזת במחבת.

מיד קפץ עזרא על רגליו, הניח יד אחת על גווה של דינה, ואמר: ‘אני אלך’. יד שנייה הניח על כתפו של לרר וביקש סליחה לרגע אחד. אחר־כך אסף את שתי ידיו, אחת מאצל גווה של דינה ואחת מכתפו של לרר, והלך להקביל את צריחות תינוקו, כמי שיוצא להדביר אויב. נתן לרר ודינה מנעו עיניהם זה מזה והיו כשותפים לסוד שמתביישים לדעת אותו.

‘אני מודה לך’, לאטה דינה.

נתן לרר, עיניו נפערו בתמיהה.

‘על שבאת’, הסבירה דינה, ‘אצלנו באים לעתים רחוקות’.

דינה, אף היא בת שכונה זו. עיניה אפורות וחיתוך פניה כחיתוך דיבורו של שאוליק, חטוף וחטוב ומובלע. אמהּ מתה עליה בעודה תינוקת. ‘ועכשיו אני אבשל בשבילך’, אמרה לאבא כאשר אמא מתה. ‘את צריכה ללמוד’, השיב לה אהרון אהרוני. ‘אלמד וגם אבשל לך’, השיבה. ‘את ילדה טובה, דינה’. אז היו לה צמות נאות והיא היתה בת שתים־עשרה. לכל הילדות בשכונה היו צמות. כאשר רונית תגדל, תצמיח אף היא צמות. מפני מה גוזזות הנערות את צמותיהן כאשר הן נישאות? את אמא נשאו דרך החולות ואבא ואני הלכנו אחרי הארון. אבא החזיק את כף־ידי בכף־ידו, אבל הוא לא בכה. רציתי נורא לבכות כאשר ראיתי כיצד אבא לא בוכה. הלכנו לאט־לאט בתוך השכונה ועוד אנשים הלכו אתנו. הלכנו בתוך הרבה חולות ומעט בתים עמדו בהם כמו ציונים למשהו. עכשיו נסוגו החולות אל גבולם, השכונה קמה כמִסדר גדול של בתים, והזכרונות קבורים תחתיהם כמגילות־יסוד שנוהגים להטמין בעת יציקת אבני־פינה. גם ביקל הלך בהולכים, אבל עזרא עמד על המדרגות והסתכל קצת מרחוק. אם אני הייתי בת שתים־עשרה, אז הוא היה בן חמש־עשרה וכבר נער גדול. ואמא שלי היתה מתה וכל הדרך ידעתי שאמא שלי מתה. לאחר הקבורה חזרנו הביתה ואבא שתק מאוד. שכנה אחת הביאה לנו מרק ולחם ואבא אמר: ‘אכלי, אכלי’. ‘ואתה, אבא?’ ‘גם אני אוֹכל בתי’. וכאשר ישבנו שנינו ואכלנו, רק שנינו לבדנו, רק אכלנו ולא דיברנו, ואנחנו מאוד־מאוד רק שנינו לבדנו, התחלתי לבכות וגם אבא בכה. בכינו ולא אמרנו דבר. כמה שאהבתי אז את אבא. ואחר־כך בא עזרא, עמד בפתח ביתנו והסתכל בנו. היו לו מכנסיים קצרים מאוד ושערות קודקודו זקורות היו. הוא הסתכל בנו מאצל פתח־הדלת ולא אמר דבר, עד שאבא קם ושילח אותו. ‘תבוא פעם אחרת’, אמר לו. וכאשר שילח אותו, הסב עזרא פניו והסתכל בי. ביקשתי לחייך אליו ולא חייכתי. אך הוא חייך אלי. אפשר שביקש להגיד לי דבר מה, אך אבא שילח אותו וסגר אחריו את הדלת.

כעבור שנים נפתחה דלת זו עצמה ודוב־בר ביקל נשרך פנימה בנעלי־הבית שלו, כדרך שכנים. כותנתו היתה פרומה וכנפיה מבודרות על פני מכנסיו. עזרא נכנס אחריו ועמד מן הצד נרגש ומייחל ושמח, שאבא מצא בדינה עניין לשוחח עמה והיה גאה מאוד בנערתו שבחר בה, שמשיבה בשקט, בתבונה, בחן והתרגשות שלה היתה כל־כך יפה לה. הוא הניחם לדבר זה עם זה והלך אצל החלון ועמד לו שם. ביקל היה בו שמץ מאלוהים שהואילו להיראות. תמיד הוא ציבורי כל־כך, פומבי כל־כך, תמיד הוא ניצב על במות ותמיד נואם אל קהל, ופתאום הוא מצוי בקרבתך, כאחד האדם, היית אומרת, ושערות שיבה שלו גלויות על חזהו החשוף. אולי התרגש, אבל איש לא הרגיש בכך. למחרת ידעו הכול שביקל נעשה חותן לאהרון אהרוני ואהרון אהרוני היה גאה מאוד על התחתנות זו.

עזרא היה נודע כרודף שמלות לתיאבון. הבנות היו לדידו כמין מסלול־מכשולים שכל התגברות עליהן מסמנת, כביכול, איזה כיבוש נוסף וממילא אישור גדול לקיומו. עד שנתעקש לו מכשול אחד בדמותה ובצלמה של דינה ולא נענה לו. כיוון שכך, הפכה למשימת־כיבוש. מכל־מקום, לא בשל ייחוד שבה החל מחזר אחריה. ואלמלא נענתה לו בתחילה, אין כל סיבה שלא היה מניח לה, כשם שהניח לאחרות. אבל היא פשוט התחמקה ממנו, נשמטה לה. כיוון שכך, היה מחזר אחריה בשיטה ובתוכנית, מקבל השתמטויותיה באורך־רוח, כמי שיודע אשר לפניו וצופה אחרית־דבר. עד שיום אחד ביקש את ידה, אף־על־פי שלא הרהר כלל בנישואין. כמו אחד שנעשה גיבור רק משום שחושש להיראות פחדן. פעמים סבור היה שזו אהבה, אבל זו לא היתה אהבה, זו היתה האימה להיכשל. לו, כביכול, אסור להיכשל. הכישלון יחשוף בו איזה אפסות גדולה והכול יבואו לחזות בה. רק החזקים אינם חוששים, כנראה, להיכשל.

ואני, הפתיה, קיבלתי את התעקשותו אות לאהבה גדולה ונכנעתי לה.

סופם שנישאו ומסכם ירד עליהם. מה מסך יש כאן? טיפש כזה. סבור היה שנישואין סוף־פסוק הם. והרי אין הם אלא התחלה דווקא, וכל אשר קדם להם, מסתבר, לא היה אלא מבוא קצר.

רונית היתה מצווחת כל העת. לרר נטל מזלג ושיחק בו. דינה הניחה למחבת וניגבה כפות־ידיה.

‘ראית? צווחנית שכזאת!’ אמרה והלכה אל החדר השני. לרר הניח למזלג. עתה לא היה לו כל צורך בו. הברז מטפטף בכיור ולרר קם וסגרו. ‘אלו המשפחות הצעירות הסועדות ארוחותיהן במטבח’, הרהר. הוא היה מאוד לבדו במטבחם של זרים וכמו בא בסוד צנעתם. לרר ישב בחזרה במקומו והמתין. עברה שעה קלה. ‘ובכן’, אמר לרר לעצמו והסב את ראשו.

באפלת הירכתיים של החדר השני עמדה דינה גחונה על מיטה של תינוק וערכה בה סדרים ועזרא עמד עליה והטיח בה דברים. דינה החליפה לתינוקת את בגדיה ומעשיותה השותקת גירתה את חמתו. פניו היו אפלים ורעים, אך קולו לא נשמע. דינה מיתחה סדין חדש על המיטה, הטילה עליה את רונית וסגרה את הכילה.

‘נו, לך לך’, דחקה בעזרא.

וכך הלכו ובאו, עזרא ראשון ודינה אחריו, ופתאום ראה עזרא את לרר מסתכל בו מן המטבח המואר. כעכברים ניצודים התרוצצו מבטיו וביקשו להם מפלט. מתוך הדברים שאירעו ומתוך השתיקה הרעה שתכפה בהמשכו של הערב, הבין לרר ששני אנשים אלה מסוכסכים ומתוחים ורוח רעה מהלכת ביניהם, וכבר ביקש להיפטר מהם וללכת. עזרא ישב עתה כפוי ולעס בשתיקה את חמת־זעמו ולרר ראהו בגלגולו השלישי. עתה היה נאבק בחשאי ומגייס כנגד חמת־זעמו טעמים של היגיון. אלא שאותם טעמים עצמם העלימו ממנו את המשמעות האמתית של רוגזו.

דינה שבה אל השולחן באותה שתיקה ידידותית־קשבנית שאי־אתה יודע בה אם כניעה־מדעת היא וקבלת־דין, או שמחה חרישית שאינה נזקקת לראווֹת, אשר עולמה־שלה מגישו לה מלוא חפניו ותבונתה עומדת לה לעקוף חתחתים שבו, כגון הטחותיו של עזרא.

לאחר הארוחה השאירו את דינה במטבח להדיח את הכלים והם עברו לחדר הראשון והציתו סיגריות. המים שקשקו בכיורה של דינה ומן החלונות הפתוחים עלה הלילה, ניחוחי ואחד בעיר כולה, והוא נושא שלום ומפויס ונוטל טעמן של קניטות וכל עצמו פונה אל צדו הידידותי והאוהב של העולם. שנאות המתחוללות בחדרים פנימה, בשעה שהוא מולך בחוצות, אין הן כלולות בו, כביכול.

‘ובכן ראית, כזאת אשה יש לי’.

במנוחה גמורה דיבר, כביכול לא בו אמורים הדברים והוא איננו כאן כל־עיקר ועומד מן הצד ומסתכל להיכן הדברים מוליכים אותו.

‘היא איננה מתרגזת אפילו’, המשיך, ‘היא פשוט עוברת עלי לסדר יומה. אילו לפחות היתה מתרגזת, אבל היא אינה מתרגזת’.

‘אולי אתה טועה’, שיתף עצמו לרר, ‘אולי נהגה כך משום נוכחות זר. שכחת שהייתי במטבח שלכם. אולי פשוט התביישה והעמידה פנים’.

סברה זו דחה עזרא נמרצות, כמי שדוחה רחמים מוצעים: ‘מפני מה שתעמיד פנים? אינך מכיר את דינה. דינה איננה זקוקה שתעמיד פנים. אולי אני זקוק לכך’.

עתה דיבר בהתמכרות גמורה, במין תאווה משונה להרשיע את עצמו במתכוון. לרר חשש שעזרא מגייס אותו בחשאי, שלא מדעת אולי, כנגד אשתו־שלו, ומרשיע את עצמו במתכוון, בדבֵקות, כדי לזכות בדרך־עקיפין זו באהדתו של לרר, שהיא כמין מחילה מובטחת לדידו.

‘אני הוא הזקוק לכך, לפי שאני התלוי בדעת אחרים, לא דינה’.

והיה מתוודה בהתלהבות רבה, בכל מאודו, ואורב בחשאי לחמימותה של המחילה המזומנת שתאיר לו פניה. ‘כלום אין זו סחטנות?’ תהה לרר, ‘פשוט סחטנות של נוכל ערמומי?’

‘ועוד איך אני תלוי בדעת אחרים, אין לך מושג עד מה. דעות שאני מחווה, תמיד תמצא בהן עקבותיהם של אחרים. זה מפני שאינני יציב, אני יודע’.

‘לא כל־כך ניכר בך’, ניסה לרר בדרך זו להפסיק לו לעזרא את הרשעתו העצמית המשונה והמגזימה במתכוון.

‘זה מפני שאני מזריק לעצמי מנות־אופי של אחרים!’, חגג עזרא איזה ניצחון משונה, ‘אני פשוט מזריק לעצמי מנות־אופי. פתאום אני מתחיל לדעת כיצד חושב אבא ומה היה עושה וכיצד היה מגיב ואני יוצא מתחומי ונכנס לתחומו ומיד מתברר הכול. פעם זה אבא ופעם מישהו אחר. אתה, למשל. לכן אומרים עלי שאני תקיף. אבל אינני תקיף, אני יודע. כך חיים להם חיי באופן מחשבתם של אחרים ובאופן הגבתם ובסגנונם של האחרים. אני מתחיל פתאום לדעת כיצד הם נוהגים ואני נוהג כמוהם’.

לרר, פניו שתקו מאוד. מה כאן, גדלות של וידוי או דרכיה הערמומיות של נפש מרה וקטנה החושפת מערומיה במתכוון, כפושט־יד את מומיו, להכמיר רחמיך, וכבר מבטיו דוחקים בך, צמאים למטבעות הסליחה שלך. אתה רק הקשב לו, וממילא הוא מחוּל. שכמותו נזקק למחילתך השותקת, על־מנת שיוכל לשוב לסורו. זו הסליחה שהיא אם כל חטאת, סרסורית־לכשלונות, עיר־מקלט לעבירות, לפי שמניחה מראש פתח של מוצא. הקשיב להתחטאות העקרה שלו, שאיננה בשום פנים ביקורת עצמית, לזו ההכאה על חטא בסיטונות שמערימה על המצפון, הקשיב לדרכי הרמייה של הבעל־תשובה הערמומי. שקר הסליחה והחרטה אֵם־המחילה מחניפה לנו ומכה אותנו בסנוורים בכנותה, כביכול. בכנותה הצבועה. צריך שלא יהיה לאדם לאן לחזור, לאחר שהקדיח תבשילו. כאשר לא ייסלח, ממילא לא יחטא. העולם איננו אמא ואיננו מטפלת. לעולם איננו סולח. לעולם הוא תובע־לדין.

‘אתה סולח לעצמך’, אמר נתן לרר, ‘בסופו של דבר אתה סולח לעצמך יותר מדי’.

עיניו של עזרא נתמלאו מבוכה כדמעות. לרר קם והסתכל בשעונו. ‘אם אני ממשיך להקשיב לו, ממילא אני משתף עצמי בדיונו’, חשב. מוטב אני מניחו והולך לי.

‘אפשר זו צרת הצרות שלך’, אמר.

‘כבר אתה הולך?’ המבוכה שבעיניו שטמה את שעונו של לרר. לרר הלך אל הדלת ועזרא הלך אחריו וכך יצאו את הבית ובאו אל תחומו של הלילה, ושם, ליד פשפש־הגינה, נקט לרר לשון יומיום:

‘נו, מחרתיים אהיה אצלכם’.

‘בנמל או בשכונה?’

‘בנמל, כמובן’.

ולאחר־מכן הלך והותיר אחריו את פנס הרחוב הבוער לו לבדו בדבקות בחולות ונבלע בפנימו של הלילה. עזרא חזר לבית. עתה ישבה דינה ליד מקלט־הרדיו, ספר על ברכיה.

‘מי הוא לרר זה?’

הוא מרצה בפרברים ובמקומות־עבודה. חוץ מזה הוא גם חבר בוועדת־הביקורת'.

‘למה אתה צועק ככה?’

‘אני צועק?’

היטב חרה לו שלרר קם פתאום־לפתע והלך ככה, כנזיפה. ומה שנאמר, לא נאמר כהלכה, ואלה ראשי־פרקים בעיקרם ודברים שגאו בו עתה ביקשו לתקן את מהדורתם הקודמת ולספר את פירוטם. רגע ביקש לפתוח במקום שלרר הפסיקו ולהמשיך ולספר באוזניה של האשה היושבת כנגדו וקוראת בספר, אך לדבר אליה – זה כמו לדבר אל עצמו; כמו הרהורים שאינם יוצאים מן הכוח אל הפועל, לפי שאינם נשמעים בקול. נזקק היה שישמע את עצמו משיח בקול.

דינה ראתה אותו קם ממקומו, ניגש לחלון, שוהה שם זמן־מה מתופף על הזכוכית ואחר־כך חומק אל הדלת. היא שמעה את שפתיו מפטירות ‘עוד מעט אבוא’, ואחר־כך הלך. מיד קמה בחדר דממה גדולה ונשמעת, והערב שב בה אל תחילתו ושוב היו שניהם עומדים ליד מיטתה של הפעוטה ועזרא מטיח בה דברים. ומיד נשמעו והיו כאן כל הערבים כולם וכל ההטחות וכל השתיקות האפלות, אלו השתיקות שאפילו היו מדברים, לא היו מופרעות. ודינה ידעה לעצמה כמה שהיא זרה לא־שייכת להוויה מחוספסת ומסוכסכת זו שכל אמירה בה וכל שתיקה בה מיד הופכות לבעיה. עזרא אולי טוב לו בכך. אולי דווקא זהו אקלים חיותו. אולי טוב לו בבדילות זו שנבדל מכל השאר ולכן, אולי, הוא משתדל לעשות את ביתם עיר־מקלט, אפילו אינה קולטת אותו. אני רוצה שנהיה שכנים לאחרים ושאחרים יהיו שכנים לנו. מדוע אנחנו פרושים כל־כך מכל השאר. כיצד כל דבר מתנכר לנו! עם עזרא, כל דבר מתנכר לך. כולם באים זה אל זה, אלינו לא בא איש. כאילו אין אנחנו שכנים לאף אחד. אולי באמת אין אנו שכנים לאף אחד. שלא להיות שכן לאף אחד! אבא, הוא שבא לפעמים, אבל אבא זה אבא, בסך הכל.

וכבר הלכו הרהוריה וגמלו בה, שוב, כהריון אל מוצאם האחד, הגא, המבקש שלא להסכים, המרדני, התובע בקול את זכותה לא לחיות חיים כפויים שאינם לפי רוחה, שהיא זרה־לא־שייכת להווייתם. אלא שאת המוצא האחד הזה חסמה שוב דמותו של אבא ביקל; ביקל בנעלי הבית שלו, בחזהו המגולה, המדבר מקרוב והוא כאלוהים שהואילו להתגלות. ועזרא, כאז, עמד מן הצד ליד החלון והסתכל בהם ואז ידעה שתינשא לו ואמרה הן. מפני מה, הלוא ידעה אותו, מאז ומתמיד היה סרבן, מבקש לשרור, לא חבר לאף אחד. ביקל? מה מבקש זכרונו להגיד לה?

פרק חמישי

במקום שבתם בצריף יכלו לרר ועזרא לראותם עולים מן הדוברות ומן המחסנים ומן הצריפים והולכים ומתקהלים בצִלה של הדוברה הגדולה שעמדה מוגבהת על חביות ברציף השני, מעבר למעגן־הסירות. כל הללו, בסך הכל קהל קטן של ספנים וסבלים וסווארים ועובדי־מחסנים, ישבו תחתם על רצפת הרציף המוצלת ועל חביות וקרשים שנמצאו להם. אלו שהיו להם אמתחות־אוכל ערכו אותן לפניהם, מי שפִתו צרורה לו בצרור התיר את צרורו. שריריהם נדחקו מתוך גופיותיהם, ואילו כיסוי הכותונת שהיתה מוטלת על הכתפיים שמוטה ואגבית הרגיעה אותם במתינות. לצוואריהם המזיעים קשורות היו מטפחות, מהן אדומות, מהן מטפחות־אף פשוטות.

‘ובכן’, סיכם לרר שתיקה של לא־כלום בינו לבין עזרא וקם על רגליו ואסף את תיקו, מוכן ומזומן ללכת.

‘אתה רוצה שאציג אותך?’ הציע עזרא את שירותו.

‘אין צורך, הם מכירים אותי’.

וכבר היו פסיעותיו מחריקות על רצפת־העץ של הצריף ועזרא ראהו מסיט מפתח־הדלת את כנף האופק כהסיט וילון, ויוצא אל קהל שומעיו שהמתין לו בצל הדוברה. הוא עבר לאורך המעגן, עקף את המנופים הסובבים על ציריהם והלך ובא אל הדוברה ועד שלא כבש לו עמדה כל־צורכה כבר הניח את תיק־ניירותיו על ארגז שנמצא לו וקרא: ‘חברים!’ ובאתנחתא הקלה שתכפה לקריאה זו נשמעו ברורות חירוק שרשראותיהם של המנופים הסובבים על ציריהם בין הדוברות לבין מכוניות ‘שלב’ שעמדו תחתן ממתינות באורך־רוח, ומצד המזח השמיע פתאום הים את יבבת הנכאים שלו. לרר כחכח בגרונו כדרך המרצים בפתח דבריהם ומיד להלן הפליג בדברים כנגד פיות נוגסים פרוסות־לחם עבות ועגבניות וסרדינים ו’חברים, הקשיבו חברים'.

ממקום שבתו מאחורי שולחנו הסתכל בו עזרא, בזה המרצה הסובב־הולך על פני מפעלי־חרושת וסדנאות ונושא לפני פועלים בשעת הפסקת־הצהריים שלהם את הרצאותיו הקצרות בנות עשרים הדקות. הוא ראה אותו עומד שם על רקעו של האופק, פתוח לרוחות, גלוי באור. פניו מיוסרים וחמורים היו כבכל עת תמיד, וקולו נשמע כקולם של מטיפים. קול שקולח לו למישרין ואינו יודע סטיות של אהדה וסטיות של שחוק. תהה עזרא אל דמותו של לרר הניצבת שם לפני הפועלים וממנו־ובו החלה זו נוטלת חלק במזג־הנפש של דין־ודברים עגמומי שהיה שרוי בו בניגוד משווע (כדי חרפה וביזיון!) ליום הזוהר את אורותיו על־פני הנמל ועל־פני המים. מזג־נפש זה כמוהו כיום־כיפור קטן שעזרא היה עורך לעצמו בחשאי פעם בפעם.

כל אדם מייצג עקרונות כלשהם, אפילו איננו יודע על כך; וכל אדם משפיע עליך את משבי עקרונותיו, אפילו בשעה שאינו מכריז עליהם. לפי שכך, היה נתן לרר נציגו של עולם־עקרונות מחמיר בחובותיו, שהחובות תופשות בו מקום בראש, עולם הכופר במחילה ודורש עמידה במבחנים ללא שום סליחה, כביכול כל החיים מתמצים בין החובה לבין מילואה. היה ברור לו לעזרא שלרר מרשיעו.

מיד תכפה תחושה ברורה של תבוסה. ‘ובכן, נחלתי תבוסה’, אמר לעצמו, אבל הודאה זו מרצון לא הביאה לו שום נחמה. ‘ובכן, נחלתי תבוסה’, חזר ואמר לעצמו. כי כן כל התקוות נישאו עם הרוח, כל התקוות היפות ההן של ההתחלה, שכאן לא יישנו הדברים וכבר הוא נפטר מהם ומעתה והלאה יהיה הכול אחרת וכמין ראשית חדשה (ואמתית יותר, כמובן) של משאת־נפשו מאז. חשב שהן תקוות ומסתבר שלא היו אלא אשליות. מדמה היה לעצמו שהוא מבקש לכבוש לו דרך אל הציבור הזה, להיות פעיל בו, ליטול חלק בחייו. אך לאמיתו של דבר לא היתה עבודתו אלא עבודה של מִשרה בלבד. מדמה היה לעצמו שהוא מבקש לעשות את אורח־חייו של אביו לאורח־חייו שלו עצמו. בבת־אחת ביקש להידמות לאבא – אבא הכל־יכול, התופש עמדה, החולש על אנשים ועל דברים, הגורם שדברים ייעשו, המעורה בין הבריות ודעתו נשמעת. אך כיוון שלא ניאות בשום פנים להניח את עצמו אריח בין אריחים, כיוון שנעלמו ממנו ההתפתחויות המוליכות את האדם אל הפעילות – ביקש מיד לשרור, כביכול הפעולה היא ראשית־כול שררה. כי כן ביקש את השררה על בני־האדם כמבקש מרחב־מחיה לאישיותו.

מחמת חולשות שבו היה לרודף שררה, מחמת הפחד הגדול להיכשל, מחמת שלא עמד בו כוחו להיכשל, כביכול הכישלון מפער בו איזה חלל המציגו ככלי ריק. וכך, וממילא, הפך כל דבר שאינו כנוע לו לאויבו בנפש; וכך, וממילא, היה לבדי כל־כך. מסתבר אולי שאין הלבדיוּת גורלה של אישיות, אלא תוצאה שלה.

כשלונו היה בראש־ובראשונה כשלון מגעו־ומשאו עם הציבור. הוא נקרא להיות מזכירו, והתיימר להיות שליטו. בימים הראשונים עוד היה יוצא אליהם ומבלה שעותיו ליד הרציפים. אך עד־מהרה חדל מזה. עתה שוב אינו מתהלך ביניהם, כביכול אינו אחד משלהם, אינו שייך להם, והוא זר כפוי וממונה עליהם. האנשים הרגישו בכך ועָינוּ אותו. בתאוות־השררה שבו הרגישו דרך זוטות של יום, בהנפת זרועו דרך־פתאום, בהטלת דגש חזק בפסוק נואל, שכל אנוכיותו נשתמעה ממנה, בהתלקחות־פתע של שלטון בעיניו. היו באים אליו לדרוש טיפול בענייניהם מחמת התפקיד אשר בידו, לא מחמת אישיותו, וממילא נמצאה סמכותו מעורערת על־ידם.

סמכותו המעורערת כרתה בלבו מחילות סמויות לעלבונות צורבים ולכעסים והוא ביקש להשתלט עליהם בחוזק־יד. אך לפי שלא השכיל לשלוט בהם בכוח אישיותו, ביקש להכניעם בכוח תפקידו בלבד. האנשים, מן הבחינות שלהם, לא ראוהו ראוי לתפקידו. על־כורחם היו מביאים לפניו את ענייניהם מתוך ספק כמעט גלוי שעניינים אלה ימצאו בידיו את הטיפול הנכון. היו חושדים בו שהוא מפעיל את השפעתו מאחורי הקלעים שלא בטובתם, שהוא חרד למוצא־פיהם של מנהלי־הנמל – יותר משהוא מבין לרוחם שלהם, שהוא נציגם ומזכירם. אילו ניתן להם לבחור בוודאי שלא היו בוחרים בו, ועזרא ידע זאת. אילו ניתן להם לבחור – בוודאי היו בוחרים בשייקה קוך. הוא־הוא האיש. בכל עת תמיד היה לנציגם הבלתי־רשמי של האנשים. אפשר ותיקותו עומדת לו, הרי הוא ספן ותיק, מן הראשונים המעטים ששרדו בנמל מאז היווסדו. אתה רק שאל אותו, מיד יספר לך בנפש חפצה כיצד הטילו את שקי־המלט הראשונים ויצקו את המזח; כיצד הגיעה האונייה הראשונה; כיצד פרקוה בים סוער והם חותרים עד צוואר במים. מפרק לפרק היה חבר בוועד ואין צורך לומר שהיה מעורב בין הבריות ודעתו נשמעת. אם יש מישהו הראוי להיות מזכירם של עובדי־הנמל, שייקה קוך הוא האיש.

עם שייקה קוך לא היה מסתכסך לעולם, כדרך שהיה מסתכסך עם פועלים אחרים. שניהם היו מתהלכים במין הבנה מוזרה, מתוחה מאוד, אדיבה לכאורה ואורבת בחשאי. אם שאר האנשים היו דנים את עזרא מתוך רתחה ומתוך מגע ענייניהם הפרטיים עמו, הרי ששייקה קוך היה דן אותו מתוך המושגים האחרים שקבעו בעולמו. מחמת כך היה דינו שקול יותר וגם חמור יותר.

היה עזרא מסתכל אל עבר האנשים הסועדים שם בניחותא את פת־הצהריים שלהם כנגד הרצאתו של לרר ולבו נוקף בו. כלום נתתי פעם את דעתי מי האנשים האלה כשלעצמם, מעבר לענייניהם המסורים בידי לטיפול? מעבר ליום־יומם כאן בנמל? להודות על האמת – מעולם לא היו בעיני אלא כמין חומר הצריך טיפול. וכי מה יודע אני על החיים שלהם בבתים שלהם, בערבם, בחוג משפחותיהם, עם נשיהם וילדיהם ושכניהם? מעולם לא ביקרתי בביתו של מישהו. כלום אשמתי היא זו שאף אחד לא הזמין אותי לביתו? אפשר שכן. אפשר זו אשמתי שלא עוררתי אותם לכך. אפשר שזו אשמתי שהבאתי אותם לידי כך, שלא יזמינוני אל בתיהם. פעולותיהם של האנשים כלפי מותנות, כנראה, ביחסי־אני כלפיהם וממילא אני אשם ואחראי לכל התוצאות.

מכל־מקום, היה מנמיך את רוחו בפני עצמו, כביכול הוא אחד שהם שניים, האחד מחרף ומגדף ומוכיח והשני מחריש ומקבל את הדין ומודה. ודין־ודברים זה היה, כמובן, מוגזם מאוד ומעמיד־פנים והאמת היחידה בו היתה הכרת התבוסה: כביכול מעל באמון שניתן לו או לא עמד בדיבורו או פירק מעליו עולן של חובות או הכזיב תקוות שתלו בו, כביכול.

ואפשר שלא כן – ביקש עזרא להציב שיקול של היגיון כנגד הרגשת האשם – אפשר שעבודה זו איננה לפי יכולתי ולשם מה להגזים ולדבר גבוהה גבוהה, במקומות שהדברים מתערפלים וכוללים וממילא הם חמקניים, שמא האמת היא קטנה וברורה ומוחשית הרבה יותר, כדי־כך שאפשר להצביע עליה באצבע. צריך רק להודות שהוא לא הושם במקומו הנכון. אלך לי אל היאה לי ויבוא היאה במקומי.

אלא שלא כן, ועזרא ידע שלא כן. כשלונו לא היה כשלון התמודדות יכולתו עם המשימה, אלא כשלון הגישה אל המשימה, אל העבודה מעיקרה, אל האנשים – גישה הנעוצה בסולם המושגים הפועלים בו, שלא מדעת אולי, על מקומו של האדם בעולם המעשים והפעילות.

בחוסר־אונים הסתכל עזרא בנמל שנדחק בפתחים של החלון והדלת, בתכונה הנמרצת והשתלטנית של המנופים, בדוברות העוגנות לאורך הרציפים, בלרר הניצב שם בעבר השני ונושא את דרשת יומו בת עשרים הדקות, וכל הדברים האלה נדו לו בחשאי ובעוגמה ובמין חבל־חבל שכך אירע לו לאותו אדם. ונהמת הים שהיתה עולה כל הימים מאחורי המזח הקטן העומד שם ענוותני, אך מוצק, יומם ולילה על נפשו בין הגלים הגבוהים, כבר החלה נשמעת באוזניו כלחש־פתנים של המרחקים – לחש מפתה וקורא ללכת אחריו אל איזה עולמות אחרים, מעבר למרירות זו שבלב, מעבר לדין־ודברים זה עם החובה, עם עולם המעשים והפעילות, המפתה לקום וללכת מזה תיכף ומיד, כביכול הליכה זו פתרונו וישועתו.

ליד הדוברה נסתיימה בינתיים הרצאתו של לרר, והסווארים והספנים ועובדי־המחסנים וכל השאר נתפזרו על־פני שטחו של הנמל הקטן ורק שייקה קוך נתעכב לידו של לרר והמתין לו עד שתחב את ניירותיו לתוך תיקו ורכסו במשיכה קלה. ואז הוליכו על־פני הרציפים ומשם אל המזח והם עלו ועברו לאורכו ושייקה קוך פרש את זרועו לעבר הים ולעבר היבשה וביאר ביאורים ומשקפיו של לרר נשמעו בצייתנות והלכו אחר סימני הכיוון של הזרוע המושטת. עמדו השניים בקצהו של המזח הקצר והם בלטו מאוד על רקע השמים הרבים שזרמו כולם בנחת אל האופקים שכיתרו אותם מסביב.

שייקה קוך תיקן את הכותונת הנשמטת מכתפיו והסביר ברחבות כיצד קם הנמל אך לפני שנים אחדות ולא נתענֵיו כלל להצניע את גאוותו על שנטל חלק באותו לילה רחוק. וכמובן שהים סער מאוד והקיבוצניקים שנזעקו מקרוב ומרחוק הלכו עד צוואר במים ואחד בּנִי הלך בראשם, והם סחבו את שקי־המלט על ראשם וכיצד נשתלח המזח מן היבשה טפח־טפח אל תוך הים כמין לשון רכה והססנית וכיצד קמו מיד הגלים לבולעו ולרר עמד לידו והקשיב.

‘זה היה בזמן שהתחילו הפרעות ונמל־יפו נסגר לפנינו’, אמר.

‘כן, כן, אני זוכר’, הפטיר לרר ומשקפיו נדחקו קדימה לראות.

‘אבל אתה זוכר מן העיתונים, לא?’ הבליט שייקה קוך את שייכותו הנמרצת לעניין, ‘כמובן, כל העיתונים כתבו עלינו’.

מן המזח הם עברו לתחומם של הארגזים והמחסנים שהיו גדושים והדיפו ניחוח של בר וניחוח של שפע עולה על גדותיו וריח מלוח של מרחקים שקרבו לכרוע על מפתנים של יבשת. טרקטורים קטנים עם מנופים עולים־ויורדים התרוצצו על הרציפים בין הארגזים ושייקה קוך עלה אף הוא על טרקטור כזה ומיד הפעילו לעיני לרר, ולרר הניף ידו לפרידה והלך לו אל צריפו של עזרא.

עזרא היה מעלעל בניירות שעל שולחנו, נטל מכאן ויישר מכאן, כמסדר סדרים במערכי־לבו. עד־מהרה הרפה וישב לו כצופה נכחו, ממתין לפסיעותיו של לרר שישמיעו עוד מעט את חירוקן על רצפת־העץ. וכשנשמעו הפסיעות, והצריף הקטן נתמלא דמותו הגבוהה והצנומה של לרר, הסיט עזרא את ניירותיו, כביכול נתפנה בזה הרגע כל־כולו ללרר וקיבל את פניו ב’נו, איך היה?'

‘עם נחמד’, ציין לרר והניח את תיק־ניירותיו על השולחן, ‘בייחוד היה שם אחד שייקה קוך. הוא הלך והסביר לי כל דבר. כיצד קם הנמל הזה וכל זה. לפעמים אני מהרהר לי, עד מה מרובים האנשים בארץ הזאת, הזוכרים בגופיהם כל מיני התחלות מפוארות של כל מיני מפעלים שנעשו חולין בינתיים וצמחו ברבות הימים ונשתכחו התחלותיהם’.

‘אתה מיצר על כך?’

‘מיצר? לא. כך דרכו של עולם. האנשים הולכים, הזכרונות משתכחים, ונשארים המפעלים’.

‘מפעלים בלי זכרונות מסוכנים כמו אנשים בלי עבר’.

לרר העביר שתי רגליו מעל הספסל ונתרווח ליד השולחן. נטל סיגריה מקופסה שלפניו ועד שלא הציתה שאל בנחת, כמציג שאלה למבחן:

‘מפני־מה אדם בלי עבר מסוכן כל כך?’

‘מפני שאדם בלי עבר הוא אדם שכל כולו הווה, שאין לו פשוט שורשים בשום עבר, שהוא פשוט קיים רק קיים וממילא גם עתידו מקרי בלבד ולא צפוי מראש’.

עתה הצית לו לרר את הסיגריה שלו.

‘יפה, יפה’, שיבח לרר את תשובתו של עזרא, כמורה הנהנה מתשובה מחוכמת של תלמידו. אורח־יחסים זה, שלא היתה נעדרת נימה קלה של התנשאות, פגע בעזרא, ורק כדי להתעלם ממנו כפל את נדיבות־לבו והציע תה ועוגות, מעשה מארח.

‘אדרבא ואדרבא’, נענה לרר.

יצא עזרא החוצה ופנה אל הקיוסק הצמוד לצריף מן האגף, וביקש להביא לחדרו תה ועוגות. משחזר לצריף, החזיק לרר עיתון־ערב וקרא בו.

‘אני רואה שעדיין אתה קורא עיתונים בוקר צהריים וערב, מה?’

‘כן, אתה לא?’

‘לפעמים. על־כל־פנים, אני משתדל להינזר מהם. וכי מה תועלת לי מהם, מלבד סיפוק סקרנותי? העיתונים רק מגבירים בך את אוזלת־ידך לגבי הכוחות האדירים הפועלים בעולם. ממילא אינך יכול לשנות דבר וזה מרגיז’.

‘אה, אפשר לעשות הרבה’, סבר לרר.

‘למשל?’

‘אפשר להגיב. אתה מגיב וממילא אתה שותף להכרעות’.

‘מבחינה אובייקטיבית אין זה משנה מאומה’.

‘הבט, עזרא. אמת היא שאין אתה יכול להיות אחראי לכל המאורעות המתרחשים בעולם. אבל לעולם אתה אחראי ליחסך־שלך למאורעות אלה וממילא לפועל־יוצא ממנו’.

‘אני משער שזה פרק מהרצאתך בוודאי?’

‘מכל־מקום, אין זה מפחית מאמִתותו’.

‘כאשר אתה מדבר, נדמה לי תמיד שמיד אתה מטיף’.

לרר לא נעלב.

‘באמת? לא שמתי לב’.

בינתיים הובאו התה והעוגות והם ישבו בשניים, פרושים בצריף ומיני המהומות של פריקה וטעינה הגיעו אליהם עמומים כלשהו, אבל נשמעו מאוד, בשעה שישבו להם ככה בשניים ובחשו כל אחד את התה שלו והכפיות נצטלצלו בכוסות ונשמעו ברמה בשתיקה הידידותית והאוהדת שנפרשה מניה־וביה, וכאילו שוב נתקרבו הלבבות. כדי כך שעזרא מצא שעה זו כשרה וטובה לפתוח ולספר על כשלונו ותבוסתו, כאילו היה ממשיך במקום שלרר זה עצמו הפסיקו יום לפני אמש. והיה קולו קולח לאט בדרך אל וידוי הדברים ונעימה של רחמים עצמיים כבר החלה נשמעת מהם כמרצע המבצבץ מתוך השק.

מהדורה מחודשת של גילוי־לבו בביתו – הרהר לרר והתערב מיד להפסיק לו את מהלכו בווידוי ופסק ואמר לו: ‘זה לוקסוס’.

‘מה כוונתך?’

‘להיכשל, זה לוקסוס שאין אנו יכולים להרשות לעצמנו. להיכשל, משמעו פתרון קל מדי ונוח מדי. אתה אומר לעצמך: “ובכן נכשלתי” ומיד אתה פטור מכל מאמץ והאחריות מוסרת ממך ממילא. אבל מאחריות אי־אפשר להיפטר’.

עזרא הליט את פניו בכף־ידו וישב מאוכזב ושותק. להקשבה אחרת ייחל, אוהדת, כמוה כמחילה חשאית ומעודדת. ואילו לרר, אך פצה פיו, ומיד היה מטיף ומוכיח. עזרא היה מאוכזב ושותק וכועס, אבל לא היתה לו ברירה אלא להקשיב, לפי שהוא עצמו פתח בשיחה. ולא נותר לו אלא לנזוף בעצמו על־שום שנתפתה בנקל כל־כך למה שנראתה לו קרבת לבבות, אך משום שישבו להם בשניים ובחשו כל אחד את התה שלו והכפיות נצטלצלו בכוסות בשתיקה אוהדת.

ואילו לרר כבר לא דיבר אל עזרא, כבר היה מדבר אל המונים רבים, כבר לא היתה זו שיחה בשניים, אלא פרק מתוך הרצאה. גבותיו נצטופפו בתוכחה רבה והוא היה נזיר שגיא ונורא הניצב בקנאות על כידוני עקרונותיו.

‘אין שום כפרה לשום עבירה ולשום כישלון ולשום מעשה’, המשיך לרר, ‘מפני שכל אדם אחראי לכל עצמו. זמן רב מדי ראו בכישלון חולשה אנושית הזכאית לחסדי המחילה. שקר, אני אומר. כישלון אינו חולשה אלא פשע, מפני שהוא תוצאה של השקפה מסולפת. ושקר המחילות והכפרות והחזרה בתשובה, לפי שאין שום עולם אחר ושום חיים משניים מזומנים לנו, אשר בהם נוכל לתקן את מהדורתנו הקודמת. הוצאנו לאור במהדורה יחידה וחד־פעמית ומהדורה זו היא מבחננו האחד והיחיד ללא שום אפשרות של תיקון’.

‘נלך?’, הציע עזרא חרש.

‘סלח לי’, אמר לרר, ‘אתה הבאת אותי לכך’.

קמו ויצאו מחרישים את הצריף והלכו לאורך הרציפים. פועלים שנזדמנו להם בדרך השיקו אצבע אל מצחיית־כובעם לברכת־שלום. השניים המהלכים בצעד קצוב השיבו להם שלום בזה האופן עצמו. הים אשר מעבר למזח הקטן היה מגלגל באוזניהם את המיית המרחקים שלו שפעמים היא נשמעת כנהי חיה גדולה פצועה ופעמים כנחשולי־סופה המתפרצים לקדש מלחמה בגבורה רבה.

הם יצאו את הנמל ובאו אל הרחובות שנשאו כנגדם את המולתם החפוזה, המאוכלסת אדם ומכונות ותנועה, ואנשים שמיהרו אותה שעה לבתיהם נשאו עמם בחירוף־נפש את מנת־חירותם שנשתיירה להם בין ערב ללילה.

הם החרישו כל הזמן. עזרא ביקש לדעת כיצד קולט לרר את הרחובות ואת האנשים ואת הערב, כיצד הוא נושא את מנת־חירותו שלו, שלא נתערערה על־ידי שום הכרת תבוסה והרגשת אשם. הוא ביקש לדעת כיצד ייכנס לרר אל ביתו, כיצד יפנה אל אשתו, יחייך אל ילדיו. מן הסתם יש לו ילדים. אפשר שמם אורי ודליה ואפשר איתן ונעמי. מה פתאום נעמי. תאב היה לדעת מה שם ילדיו. תאב היה לדעת כל דבר על לרר, על האדם מן התחום האחר. מבקש היה שיסורו לבית־קפה ויהיו משוחחים שם בשניים ליד אחד מאלו השולחנות הקטנים. יפה לשוחח בשניים ליד אחד מאלו השולחנות: שיהיה נשאל וישיב תשובות ויהיו מדברים כל אחד על חייו. יפה ששני אנשים מדברים זה עם זה בידידות. אבל כאשר לרר פותח את פיו לדבר, מיד הוא מרצה. או מטיף. אולי מפני שדרך הרצאותיו נעשתה להרגל דיבורו. תודה רבה, אינני זקוק למטיפים. אינני סבור שמישהו ייטיב להטיף לי ממני־עצמי.

והוא נזדקף פתאום כמי שהוחזרה לו בבת־אחת חירותו והושיט ידו לשלום.

‘חבל’, אמר, ‘לפני שעה קלה ביקשתי שנהיה משוחחים בינינו. ביקשתי לשמוע כל דבר עליך. ביקשתי לדעת את שם אשתך וכיצד אתה משוחח עם ילדיך, אפילו מה שמם ביקשתי לדעת. אבל אתה, כאשר אתה פותח פה לדבר, מיד אתה מטיף. תודה רבה, אינני סבור שמישהו ייטיב להטיף לי ממני־עצמי’.

‘אין לי ילדים’, הפטיר לרר.

עזרא החריש והצניע מבטו. ולאחר שגמר עזרא את שתיקתו הם היו ידידים ושניהם ידעו זאת ולא היה כל צורך לדבר על כך. הם הלכו מחרישים עד היכן שעתידים היו להיפרד ונשתהו.

‘ובכן’, אמר לרר.

‘כן’, אמר עזרא.

ועדיין נשתהו ועמדו.

‘תהיה מחר בבוקר ב“תנובה”, לא?’ קבע לרר דרך־שאלה.

‘ודאי’, הסכים עזרא.

ואחר־כך פנו איש לדרכו.

פרק שישי

עומד בית־הספר כבית־גנזים של זכרונות ומשמר בחובו לכל הרבים שנפוצו ממנו את ילדותם. כּלִבּה הזוכר של אם. בשעתו נפרשׂו מזה ומזה משטחי חולות קצרים שבידדוהו וייחדוהו כתחום לעצמו, להיות חַיִץ בין ילדותו של אדם לבין בגרותו. עכשיו בית־הספר נשתלב יפה בין בתי הרחובות שנדחקו אליו מכל העברים ולא שיירו לו אלא את מגרשו־שלו, אשר שני עמודים לכדור־סל תוחמים אותו מזה ומזה.

‘בוא, שאוליק, ניגש לשם’.

‘מה פתאום, מיכל?’

‘ככה, ניגש’.

וממקום תצפיתו על מרפסתו של ביקל רואה אותם נחום שפטל יורדים בכיוון בית־הספר, אל זכרונותיהם, והם צעירים ויפים ואוהבים. ידיהם לא היו משולבות, אבל נראו כאילו הן משולבות. מה זה שאין להם ילקוטים? מכאן היה שפטל רואה אותם יורדים בילקוטיהם, תחילה על שכמם ואחר־כך בידיהם, ורגליהם הקטנות היו משתהות הרבה בדרך והילוך שלהם מסתכסך על כל אבן ומהמוּרה והם שוכחים את עצמם ונזכרים פתאום, כהרהורים, וממשיכים והולכים, והשכונה עוטה לכבודם את הנאה בגלימותיה, זו הגלימה הבוקרית, כתונת־הפסים של אור־צל.

‘הביטי, כמה כסוח הדשא’, מתעכב לידו שאוליק ונד לו, לקטע־עשב זה שרגליים רבות רמסוהו.

‘כמה דריכות דרכו עליו, לפי האומדן שלך, מיכל?’

ומיכל צוחקת ומושכת אותו אל המבוא פנימה. מיד נפער לעומתם המסדרון הרחב והוא רחוש זכרונות. מדרגות־האבן המוליכות מכאן אל הכיתות נשתחקו בשפתן ושניהם באו בסוד והיו שותפים לדריכות הרבות שפגעו במדרגות־האבן. בדרך זו שותפת, בוודאי, הטיפה הבודדת לכוח המים האיתנים המבקיעים סלעים.

כאן נערכו נשפי־חנוכה וכאן דִקלמה מיכל ‘אל טל ואל מטר הרי בגלבוע’ ואבא ואמא ישבו בקהל הקרואים ושבעו נחת. בימים ההם היה אבא פועל בבית־החרושת לאריגה, עכשיו הוא מכהן שם כמנהל־עבודה. כאשר סיימה את בית־הספר, הלכה ללמוד בסמינר, להיות מורה.

‘בוא, שאוליק, נראה את הכיתות’.

עכשיו אחזה בידו ושאוליק הלך נגרר אחריה. בכיתה זו הייתי בת שש, הוי, הנה הספסל שישבתי עליו, השני בטור הימני, אלא שאת הספסלים החליפו בינתיים. המורה ציירה מיני ציורים על הלוח ואנו העתקנו אותם על דף. המורה אמרה שאנו כותבים שנה טובה. אמא, היום כתבנו שנה טובה. באמת? טוב, בתי, כתבי ושלחי לאבא, אבא ישמח מאוד. למה? אבא כאן ואני יכולה להגיד לו בעל־פה. האַ, לא, כתבי לו, עוד לא כתבת לו אף פעם. ואחר־כך היו לה צמות והיא היתה כבר ילדה גדולה בכיתה חי"ת, והילדים היו לנערים וכולם יחד היו פתאום נערים ונערות. שאוליק סיים את בית־הספר שנה אחת לפניה ונסע למקווה־ישראל. עד שלא היתה נערה, היתה תמיד בכיתה אחת נמוכה ממנו וסתם פספוסית קטנה שאין נותנים עליה את הדעת.

ובכיתה זו סיפרו על שאול וכאן היא דקלמה ‘אל טל ואל מטר הרי בגלבוע ושדי תרומות’. ואולי זה היה בכיתה אחרת. אך זה היה נהדר ואמא ואבא שמחו מאוד. ‘נשקול בדבר’, אמר אבא. והם ישבו ושקלו חישובים של הכנסות והוצאות ומיכל נשלחה¹ לסמינר. תמיד ידעתי שאני רוצה להיות מורה, ועכשיו אני מורה.

‘איזו כיתה יתנו לך, מיכל?’

‘אינני יודעת, הייתי רוצה לקבל כיתה בי"ת’.

בייחוד היו יפים אותם בקרים חורפיים בכיתה, שבחוץ עדיין חשוך וצריך להדליק את החשמל ופתאום הם לומדים בכיתה אשר חשמל דולק בה בבוקר והמטר דולף בחוץ, דולף ודולף ומכה בשמשות, והילדים מקשיבים יותר מתמיד וקולו של וייס הזקן ערב מתמיד וכולם נעשו פתאום כמו משפחה אחת. והמטר בחוץ דולף ודולף ובכיתה בוער החשמל. ואני ישבתי על ספסל זה, הרביעי בטור והמחנך שלנו היה וייס.

‘אתה זוכר את וייס, שאוליק?’

‘בוודאי, וכי מה קרה לו?’

‘לא כלום, נזכרתי בו. פעם היה המחנך שלי’.

‘גם שלי’.

‘באמת? בוא נזמין אותו לחתונה, הוא בטח ישמח לבוא’.

‘הוא לא חיבב אותי ביותר. יש לך ראש לכדורסל, לא ללימודים, היה גוער בי. לכדורגל, תיקנתי לו. ואז נאנח ואמר אֶח, כדורים כדורים’.

אתמול פגשה אותו ליד הצרכנייה. אני מברך אותך, אמר. היית התלמידה שלי, ועכשיו את הקוליגה שלי. את יכולה להיות בתי, ועכשיו אנחנו חברים. כן, המורה, אל תגידי לי מורה, עכשיו אנו חברים. כן, המורה, מה זה? סליחה, זה מתוך הרגל. אחר־כך נאנח וייס ואמר, כן, כן. וניענע בראשו וקינח זיעתו ואמר, כך משתלבים הדורות, מיכל גבעול. גבעון, תיקנה מיכל. תמיד קראת לי גבעול, אבל שמי גבעון. זה מפני שדמית לגבעול, אל תשימי לב למחמאות שדופות של אחד זקן. מה שלומך, מיכל? כל־כך משונה. כל־כך משונה.

והוא היה נרגש מאוד וחזר ואמר, איך משתלבים הדורות. אני פשוט איני יכול לשכוח. כאשר באתי לבית־הספר של השכונה שלכם, עוד לא היה לנו בניין ולימדנו בבית פרטי. זוכרת, מיכל? אני הלכתי אז לגן, אומרת מיכל. את הלכת אז לגן, ועכשיו את מורה בבית־הספר שלמדת בו.

וייס הזקן רצה להגיד הרבה מאוד והיה מתפעל הרבה ורק חזר ולעס בחוסר־אונים גמור ולאט אותו פסוק עצמו, איך משתלבים הדורות, וזה יפה מאוד, יפה מאוד. והוא צחק ומיכל צחקה עמו, מפני הנימוס ומפני שהיתה שותפה לאותו דבר שהסעיר כל־כך את וייס הזקן ואשר לא ידע לבטאו כמו.

ואחר־כך נפטרה והלכה לה וּוייס הזקן עמד תחתיו, רכון כלשהו כנשען על מקל סמוי, הסתכל אחריה והרהר, אנו מהגרים, מבחינה זו אנו כולנו מהגרים. אמיגרנטים. אני מליטא, אשתי מפולין, הילדוּיוֹת של כולנו נוכריות זו לזו. אנו משתדלים כמובן להעלים עין מכך ומעמידים פנים שהכול כשורה. אבל זה לא נכון, מאוד לא נכון. אנחנו כמו עצים ששורשיהם חשופים על־פני הקרקע. מבחינה זו, אני אומר, נישאר אמיגרנטים עד שלא תבוא אחת מיכל שכזאת ואחד שאוליק שכזה. הם נולדו כאן וכולם יודעים את ילדותם. מהם, אפשר חדלה האמיגרנטיות ומתחיל להיות העם. כאן, אולי, ראשיתו האמתית של העם. אם יספר לה כל זאת תצחק ממנו, אף־על־פי שנערה נבונה היא. ולכן היה וייס הזקן נרגש כל־כך ועמד לו תחתיו והסתכל שעה ארוכה כיצד היא יורדת לה את הרחוב ונבלעת מאחורי העיקול.

כאשר היא באה אל מנהל בית־הספר, זקף המנהל אצבע סמכותית והתאמץ להיזכר בקושי, כיאות לאדם במעמדו, ואמר: ‘רגע אחד רגע אחד, לא זו מיכל שדקלמה לנו פעם “אל טל ואל מטר הרי בגלבוע?” נכון? מה דעתכם על זכרוני? ועכשיו תהיי מורה אצלנו, יפה מאוד, יפה מאוד. נו, ואת הכיתה תקבלי כאשר נעבד תוכנית־עבודה בראשית שנת־הלימודים החדשה. את בוודאי רוצה לקבל כיתה בי"ת?’

‘מנין לך?’

‘כל המורות המתחילות רוצות בכיתה בי"ת’.

‘אני באמת רוצה לקבל כיתה בי"ת, אבל לא מפני שכל המורות המתחילות רוצות בה’.

‘אלא מפני מה?’

‘מפני שזו כיתה נוחה להתחלה’.

‘הרי משום־כך רוצות בה כל המורות המתחילות! זה באמת יפה מאוד שתלַמדי באותו בית־ספר שלמדת בו’.

הוא נחמד, הוא בוודאי יתן לי כיתה בי“ת. ודני וגד ויעל יהיו התלמידים שלי. אני זוכרת את ההורים שלהם, בעודם נערים ונערות. כמה זה משונה שנעשו פתאום אבא ואמא. גם יורם יהיה התלמיד שלי. כאשר אני הייתי בכיתה בי”ת, היה כבר חיים זילברטל, הוא אבא של יורם, בכיתה חי“ת. הוי, חי”ת רחוקה מבי"ת כמו מכאן עד חוץ־לארץ, אבל את חיים זילברטל הכירו כולם. מפני שהיה מצטיין מאוד בכדורגל. ועכשיו יש לו בן ואני אהיה המורה שלו.

והיתה לה הרגשה שהיא חוזרת על עקבותיה, כיתה לכיתה, כיתה לכיתה, כביכול מעודה לא הרחיקה מעצמה והריהי מדשדשת וחוזרת אל ילדותה. בחרותה, והסמינר, דווקא אלה, הפכו במרוצת השנים והיו לזכרונות רחוקים, כמו ילדות. כל מורה מצויה, כנראה, סמוך לילדותה יותר מכל אדם אחר.

שאוליק ראה אותה מתייחדת עם זכרונות ילדותה שהיא גם ילדותו, והיא באמת יפה מאוד והוא שמח שהם נישאים וביקש לומר לה זאת תיכף ומיד ולא אמר, כמו לפנים לפני שנים, כאשר הרגשה זו עצמה ייחדה אותו מקהל הנערים, והיה גס ובוטה עד כדי להעליב והתבייש בה כדרך שמתביישים עד שלא מבינים. ומן ההכרח שהיה חלוש־דעת ומהסס ומרגיש לחייו מסמיקות כל־אימת שנער מן הנערים היה מזכיר את שמה. ודווקא אז היה גס במתכוון. ואחר־כך נסע למקווה ומיכל הלכה ללמוד בסמינר ועכשיו היא עומדת להיות מורה באותו בית־ספר שהיה בו ילד קטן והם עומדים להתחתן והיא כל־כך יפה ומתייחדת בזכרונותיה. הוא ידע שהוא כלול בה, כמו שזכרונותיו כלולים בזכרונותיה. אלה שאינם בני־ילדוּת אחת לעולם לא יבינו זאת.

אחר־כך נכנסה לכיתה אחרת שהיתה מרוחקת מן החלונות הגבוהים ודמדומי־הערב נקוו בה ביתר־שאת ומיכל אמרה:

‘כאן היתה כיתה גימ"ל’.

‘ואני ישבתי על ספסל זה’, קרא שאוליק והלך וישב על ספסלו.

‘הבט, נדמה לי שכאן לא הוחלפו כלל הספסלים!’

‘ודאי שלא! הביטי, את החריצים האלה חרצתי באולר שקיבלתי לחנוכה’.

‘אתה זוכר?’

‘ודאי שאני זוכר’.

עתה היה שאוליק משוטט בהתלהבות בזכרונותיו ומיכל שמחה בהתלהבותו.

‘אבל אחר־כך החליפו את הכיתות וזו היתה כיתה חי"ת’.

‘גם עכשיו זו כיתה חי"ת’.

‘כן?’

‘ודאי! לא ראית על הדלת? עכשיו זו כיתה חי“ת, כאשר הייתי בכיתה חי”ת כבר התאהבתי בך. אתה לא מאמין?’

עיניו נתחייכו בשובבות והיא הכירה בהן עקבות מבטיו מלפני ארבע שנים ומלפני חמש שנים, ואפילו לפני שש שנים, כיצד ניצתו בשובבות־פתאום, כאשר הערים על המורה; כיצד נתלקחו בכעס־פתאום בשעת משחקו עם חברים; כיצד שיקרו עיניו בחוצפה לאמא. עיניים שלו, של שאוליק, של האיש שלה.

‘תמיד רציתי שני דברים: בך ולהיות מורה’, אמרה מיכל.

‘תמיד את יודעת מראש מה שאת רוצה?’

‘משתדלת. מפני שלא הייתי רוצה שחיי יהיו צירוף מקרי של מקרים’.

‘זה כאילו את מתכננת את עצמך מראש’, צחק שאוליק.

‘אתה צוחק מפני שאתה מנסח את הדברים בצורה המעוררת צחוק. אני רוצה לבנות את חיי, שיהיו מסוימים מאוד, שיהיו איזו הגשמה של משהו. אינני יודעת מה יש כאן לצחוק ולהגיד שאני מתכננת את עצמי מראש. אני פשוט לא רוצה לחיות את חיי רק כפי שהם מזדמנים לפני’.

והיו יושבים כך על ספסל ילדותם, שרויים בצל זכרונותיהם ומשוחחים להם ויושבים עוד.

‘כאשר חילקו אותנו למקומות’, סיפרה מיכל, ‘ביקשו רוב הבנות לנסוע לכל מיני מקומות. תחילה גם אני ביקשתי לנסוע, אבל אני שמחה שנשארתי כאן. אני חושבת שזה יפה לחיות במקום שנולדתי בו וללמד באותו בית־ספר שלמדתי. לא הייתי רוצה כי חיי יהיו הרפתקה. אני רוצה לבנות אותם’.

‘כמו שבונים צריף?’

‘אתה צוחק? קודם צריף ואחר־כך בית גדול ויפה, למה לא?’

‘אם רק יניחו לך’.

‘למה אתה מתכוון?’

תאר לך רק תאר לך, כותב אבא במכתבו. תאר לך שלאחר כל העליות והקיבוצים והמאורעות והדם, שלאחר כל זה אנחנו תלויים בחסד שיקוליהן של איזו האיטי, או סיאם או אורוגוואי! שאיזה ציר מהאיטי או מסיאם או מאורוגוואי יחרוץ לנו את גורלנו! מי הם ומה שיקולם של כל אלה הצירים הנכבדים לעומת גרגיר אדמה אחד שלנו, אשר טוּפח וטויב בכל־כך הרבה חריצות ושקידה! כן, בן, מין חימה שכזאת בסגנון שכזה מתרתחת בי, כל־אימת שאנו מתדפקים על דלתותיהם של כל ההם הצירים כמו פושטי־יד, כמו דלפונים, ומנסים לרכוש אותם, להסביר, לשכנע. הפעילות שלנו מהווה, כנראה, את הקטע הבזוי והמעליב ביותר בכל החזית שלנו. וטוב ברגעים שכאלה לדעת, בן, שבקצה השני של חזית זו ישנה איזו ג’וערה וישנם אתה ושכמותך. מה לומר לך, בן, אינני חושב שאיזה עם שהוא נלחם אי־פעם על עצמאותו בצורה משונה שכזאת ועל־פני חזית ארוכה ומרובת־פנים כל־כך. יש לנו בסיסים בנמלי צרפת ואיטליה, רזרבות האדם שלנו חונות במחנות־פליטים, המלחמה שלנו נטושה על־פני ימים רבים וביבשת השבויה האחת. ואף־על־פי־כן מתדפקים נציגים שלנו כדלפונים אלה על דלתותיהם של צירי איזו האיטי וסיאם ואורוגוואי. כלימה ובושה! אבל חלילה, אינני מגנה את הפעולה הזאת; הלא אני עצמי משתתף בה. אלא שחרפה ובושה וכואב הלב.

ואף־על־פי־כן אני אוהב את עמי, עם במאבק, עם בדריכות, עם במאמץ. לעולם אני מתפעל מקיבוץ אנשים דרוכים למטרה, לעולם אני מתפעל מן האדם הנתון בפעילות, שהוא חץ שלוח ומכוון לאיזו תכלית. הפעילות כשלעצמה מתעלית אצלי כמעט לדרגה של השקפת־עולם. איני יודע מה פרצוף יהיה למדינה לאחר שתקום, אם תקום, אבל רע ומר יהיה לנו אם נחדל להיות דרוכים, אם נחדל להיות במאמץ, אם נרגיש את עצמנו כמו חיילים שגמרו את המלחמה והם רוצים ללכת הביתה. איזה בית? מבחינה זו אין ולא צריך שיהיה לנו שום בית לעולם־ועד. אבל סלח לי, בן, נדמה לי שהתחלתי לנאום. מה שלומך, בן? אמא מתאוננת שבאת לימים־מספר הביתה, וכבר אתה פורח. מה, שוב קורס? אינך מתאר לעצמך עד מה אנו מסתמכים כאן על הקורסים שלכם.

הנה אני כותב לך, ואיני בטוח כלל שמכתבי ישיגך בבית. אפשר אתה מובל בשעה זו לקפריסין עם כל ההם הישראליים שנתפשו שעה ש’שבתי לוז’ינסקי' פרצה את המצור ליד עזה? יפה שאותה אונייה פרצה את המצור. טוב שיש לנו גם אוניות ממין שכזה. כתבת שיש לך תוכניות, שאינך רוצה לחיות חיים של איכשהו. יפה, אבל כלום לקחת בחשבון שיעצרו אותך בקפריסין? (ואם לא נכלאת, הן יכולת להיכלא, או משהו לא־משוער אחר עלול לפרוץ אל תוך תוכניותיך). כשלעצמי, סבור אני שגם בתוך הלא־משוער והלא־מתוכנן ביותר יכול אדם שלא יחיה את חייו איכשהו, בחינת מגיב בלבד. שוב אני נואם? אז למה אינך מפסיק אותי. כשאני מדבר, תמיד נדמה לי שאני נואם. נו, הפעם אסיים. ואתה, בן, אל־נא תתהרהר לך שאם אבא מתפנה למיני מחשבות שכאלה, סימן שאיננו עסוק ביותר. טועה אתה, בני, המחשבות אינן עומדות בשום פרופורציה לזמן. מחשבות אינן זקוקות לזמן, כדי שיהיו קיימות. כמו החלומות. במידה שהזמן הוא פעלתנות, אין המחשבה עומדת בשום סתירה לו, לפי דעתי. נו, ולאחר שאילפתי את בינתך בענייני מחשבה וזמן, יכולני לסיים בלב שלם. אך כל־אימת שאני מדבר בפעלתנות, אינני יכול שלא לצרף לה תיכף ומיד את התלהבותי. איזו מהדורות־חיים רחבות מעניקה הפעלתנות לנתון בה. עד מה היא מעוררת לחיים תאים רדומים שבאדם, מרחיבה את תחומיו, מחלצת אותו מעזיבותו, מצמידה אותו למתהווה. כמוה כפולחן, כדת, כאמונה. איני מתקנא במתנזרים ממנה. אני שוב נואם, אני יודע. אין לי כנראה שום תקנה. אני פוצה פה ומיד אני נואם. סלח, בן. חוץ מזה, דברים אלה נוגעים לנחום שפטל, לא לך. ומה שלומה של מיכל? הריני זוכר אותה בעודה תינוקת. מסור לה שלום ואל־נא תמהרו להתחתן בלעדי. אגב, איני חושב שיניחו לכם לשקוט זמן רב. מקווה לחזור במהרה. אבא.

כזאת וכזאת כתב אבא במכתבו. כביכול היה משיב תשובה למיכל. למה הוא מתכוון, שאלה. עתה היה שאוליק שרוי בתחום שהעתיד צפון בו במרומז. נחיריו היו קרועים בניחוש לבאות. ‘איני חושב שיניחו לכם לשקוט זמן רב’, כותב אבא. ‘כשלעצמי אני סבור שגם בתוך הלא־משוער והלא־מתוכנן ביותר יכול אדם שלא יחיה את חייו איכשהו’. ואיך שם הלאה, ‘שלא יהיה בבחינת מגיב בלבד’.

‘כלל לא צחקתי, מיכל’, אמר שאוליק, ‘אני עצמי כתבתי משהו מעין זה לאבא’.

הוא דיבר ברצינות ומיכל הקשיבה לו ברצינות וזו היתה רצינות של נעורים המתייחדת עם עצמה ופחדים בה והיסוסים כמו בכל ייחוד אחר.

‘אינני מתכוון אם יניחו לך להיות מורה או לי חקלאי’, הסביר שאוליק. ‘לא לכך אני מתכוון. אני פשוט חושש שמא המאורעות ישטפו אותנו ואנו נהיה בחינת נפעלים בלבד ולא נרצה דבר ואנו רק נגיב. אבא כתב לי משהו בעניין זה, אבל אינני יודע. מי שלא התנסה בכך, איננו יכול לדעת אם אבא צודק’.

‘מה אבא כתב לך?’

‘הנה קראי’.

ושאוליק פרש לפניה את מכתבו של אבא. מיכל ניסתה לקרוא, אבל בינתיים גברה החשיכה והיא ביקשה ממנו שיספר לה את אשר כתוב במכתב. תוך כדי כך, יצאו את בניין בית־הספר ושוב היו ברחובה של השכונה, כביכול חזרו מילדותם אל שחרותם במהלך של פסיעה אחת. עוברים־ושבים, מכרים מילדותם ובחרותם כאחת, בֵרכום לשלום, והערב השכונתי היה פרוּז לחשיכות ושלושת פנסי־הרחוב היו דולקים כבר בגבורה.

פרק שביעי

עיקרה של השכונה רחובה הראשי ועיקרו של הרחוב הראשי כברת־הכביש שבין הצרכנייה לבין תחנת־האוטובוסים שהיא תחנה אחרונה לאותו קו. בימי חול משתהות כאן הנשים לשיחות דרכים קצרות ובשבתות מוליכים עליו האבות את עגלות תינוקותיהם. בנים שאבותיהם הוליכום בעגלות, מוליכים² עתה בנים שלהם לטיול. כאן נסתדרו להפגנה הגדולה וכאשר אין איש ברחובות והרוח מערם בהם את אבקיו בהפקר גדול, מיד יודעים כולם שעוצר הוטל על השכונה או ששבתון פנימי הוכרז על־ידי הוועד הלאומי. פעם אחת כיבד חיים וייצמן את השכונה בביקור, ואז הקימו משני עבריו שערי־כבוד של ברוך־הבא. אם כברת־כביש זו תספר לך כל מה שעבר עליה, בה, ודרכה – יהיה בידך ספר תולדות השכונה. יש אומרים, ספרי התולדות של כל מקום בארץ דומים בעיקרם זה לזה.

אלו יוצאים את הרחוב בדרכם אל העיר ואלו באים אליו בדרכם מן העיר. אחרים משתהים בו סתם להנאתם, עומדים להם בפישוט רגליים ומעשנים. לפעמים משתלחים כנגדם סילוני־אור וטנדר צופר בחוזקה מכריז על עצמו ברמה. ואז ניסוטים כלשהו והטנדר עובר לו הלאה ובין כה וכה הומה קטע־דרך זה כל היום וכל הערב ואין זוכרים לכביש את חסד־נעוריו, היותו חולות־ישימון ואין מעלים כלל על הדעת שכל תולדותיו ימי־דור אחד בלבד ומהלכים בו ובוססים בו כאילו היה קיים והווה מששת ימי בראשית.

שרוע לו נחום שפטל על מרפסתו של ביקל, כמשפטו בערבים. קודם־לכן ראה את שאוליק ואת מיכל יורדים בכיוון בית־הספר אל זכרונותיהם, עכשיו הוא צופה אל הרחוב הרוחש את ריחושו הערבי המזורז ורואה את אהרון אהרוני מפסיע במתינות, כאדם באחוזתו, ויורד לו אל הספסל הירוק שבתחנת־האוטובוסים.

אם אהרון אהרוני נעל את מגפיו, סימן שהסתיו כבר בעיצומו. עם רדת היורה מוציא אהרוני את מגפיו, מצחצחם ומתקינם להליכה. נועל אותם ויוצא החוצה – מיד באות כל השלכות של עיר־הולדתו שבחוץ־לארץ ומשתטחות לסוליותיהם והוא בוסס ומדשדש בהן במהומה רשרשנית. אפשר שזה הטעם שכל סתיו בכל שנה נועל אהרון אהרוני את מגפיו, אף־על־פי שאין אלו אותם מגפיים שנעל בחוץ־לארץ, שההם נתרפטו ובלו, ומגפיים אלה נעשו בארץ. אף־על־פי שבימינו שוב אין אנשים בעיר נועלים מגפיים.

עומד לו הספסל הירוק מיותם באין־יושב, קשור בשרשרת לעמוד־התחנה כפרֵדה זו ליד האבוס שנתרוקן, ורוחות־הסתיו מטפחות בסימנית־התחנה המתנוססת בראש העמוד כדגלון שקפא. נענית הסימנית ומנהמת לרוחות המטפחות בה.

מפסיע אהרון אהרוני עד למקום שהרחוב נופל אל הכביש הראשי, הפרוּז לחשיכות מזה ומזה, משלב ידיו על גבו ונרכן לראות אם אין פנסי־מכוניות מרמזות מתוך האפלה הטרופה ברוח. אין אהרון אהרוני מצפה לאף אחד, דינה בתו־יחידתו מתגוררת עמו בשכונה וכל מה שנחוץ לו ולבו חפץ, נמצאים לו בשכונה. אבל לבו שמח לכל מכונית שבאה.

אותו סתיו עצמו המנעיל לו לאהרון אהרוני את מגפיו ומגיש לפסיעותיו ערימות של עלים משלכת רחוקה לבוסס בהן, מבריח את השכונאים שדרכם להיקהל בערבים ליד הספסל הירוק. ועכשיו הספסל מיותם ברוח, אין־יושב עליו. חבל חבל. מצותת אהרון אהרוני באוזניו ומעלה לפניו כל אותם קולות וכל אותם דיבורים שעשוי היה לשמוע מפי השכונאים, אילו נקהלו ובאו לכאן.

הרוחות נתעצמו בינתיים ואהרון אהרוני רכס את מעילו הקצר שאינו מגיע לברכיו, הזקיף את צווארונו ופנה לשוב אל השכונה. לא אמרנו שיש לו שפם? עתה בלט שפמו ביתר־שאת ומגפיו המצוחצחים והמצוויחים היו בוססים בתאווה בתוך השלכות הנכריות של עיר־הולדתו. האוטובוסים נוסעים להם בתוך האפלה כרדופי־רוחות, מורידים בתחנה נוסע־שניים, הופכים חרטומם אל הדרך שממנה באו ושבים בבושת־פנים על עקבותיהם. משלב לו אהרון אהרוני את ידיו על גבו ופוסע־יורד לבית־התרבות, אפשר יושב שם מי ומעלעל בעיתונים.

ובחדר־התרבות בער האור בגבורה רבה ונתעצם במלוא החלל, אף־על־פי־כן היה עלוב ועני כמו מלך בלי ארץ וארץ בלי אוכלוסייה, שלא ישב שם אלא ד“ר גראנאך לבדו ומעילו ותיקו מזומנים לפניו על כיסא. עודו מזמן עצמו להיכנס, סגר ד”ר גראנאך את כרך־העיתונים, נטל את מעילו ותיקו והלך לו. כיבה אהרון אהרוני את האור ושב אל הרחוב. כל זה בגלל הסתיו שבני־אדם עוקרים רגליהם ממקומות של ציבור ועושים להם ערבים לעצמם בבתיהם שלהם. חבל חבל. שאהרון אהרוני חיותו במקומות של ציבור דווקא. אם אין זה מישהו אחר, הרי זה עזרא. מה עושה כאן עזרא, שמא הולך לבית־התרבות?

עזרא הלך לו מחותל במעילו, מסויג כמו מחתרת.

‘אתה הולך לבית־התרבות, עזרא?’ שמח אהרון אהרוני לקראתו.

‘לבית־התרבות? מה פתאום לבית־התרבות?’

‘מפני שדרך זו מוליכה לבית־התרבות’.

הביט עזרא על סביבותיו כמי שטעה בדרכו.

‘אז להיכן ביקשת ללכת, עזרא?’

מעניין שהקטטות המעיקות ביותר אין להן כל סיבה, כביכול. עד שאתה תוהה מפני־מה ועל מה בעצם פרצה כל הקטטה הזאת, וכבר אתה שרוי בעיצומה. מה קרה בעצם? אותו ערב שב לביתו ברוח טובה דווקא, וברוח טובה פתח את הדלת לאור והחדר הקביל את פני דיירו במנוחתו הערבית השותקת והנכנעת. ואז בא אל תוך האור פנימה וסגר את הדלת בפני אפלות־המסדרון שנרתעו מיד אל תחומן. והדלת היתה סגורה בשקט, בביטחון, במנוחה.

ואז באה דינה מן החדרים הפנימיים והיא חמוּרה, בוחנת, שותקת. מיד פרש עזרא חיוך רחב על פניו שכיסה את כל הטעון כיסוי ומעתה ואילך לא היה מניח שום הזדמנות לחייך אליה.

הוא הושיט את עצמו לתוך מסכת המעשים הקטנים, הקבועים ועומדים שהערבים מזמנים לאדם והיה מסתער על השתיקה הדלוחה שעמדה בינו לבין דינה כמים מעופשים והיה מדמה לעצמו, שדינה אשתו מסתערת בוודאי מעברה השני של השתיקה ועוד מעט, עוד מעט תישמע המלה הפותחת סוּגרים, ויתפגשו דיבור בדיבור, כמו לב עם לב.

לאחר ארוחת־הערב נשתרע במושבו ופרש לפניו עיתון. זכרונו היטיב עמו והעלה לפניו את לרר ואת שתיקת־הידידות בטרם נתפרדו, והיה רחוק מאוד ממוצאו ונתון בעצם בשׂרה של שלווה זו, פריה המבורך של השגרה. וכבר היה מהמהם לפניו ומשלב רגל על רגל והעיתון פרוש בידיו והוא קורא בו: 'שוב פרצו חנות לתכשיטים עד מתי ישתוללו הבריטים ברחובותינו באמריקה מנחשים נשיא צרפת הכריז אנגליה החליטה סופית להעביר את בעיית ארץ־ישראל לאומות־המאוחדות על מה שובתים פועלי־המתכת אימת הגרדום על שני הפורשים, וכן הלאה וכן הלאה. ומה כאן? שתי אוניות־מעפילים נעצרו בקונסטנצה והאינדקס ירד והאינדקס עלה. הוי יש כאן סיפור מבדח!

וכאן צחק פתאום כנגד עיתונו והקיש עליו באצבעו וכבר התכוון לספר לדינה ברוח טובה את אשר הצחיקו כל־כך והסיט את העיתון.

עיניו הצוחקות נרתעו מפני עיניה השקטות של דינה שהסתכלו בו בחומרה, שלא במתכוון, שכוּחוֹת־עצמן, כאילו איננו מעניינה כלל והיא מסתכלת דרכו אל ענייניה־היא.

מיד נקטף צחוקו באִבּוֹ ופיו נשאר פעור וגבותיו נזדעפו בתמיהה שמסתברת לעצמה לאט־לאט. רגע נכמרו רחמיו על עצמו והיה עצוב לעצמו כאותו פסוק בשיר, מה עצוב האדם הצוחק לו ביחידות את צחוקו־שלו בתוך קהל מתאפק ושותק, ומשנהו השליך את העיתון מלפניו וקם והטיל פסיעה.

‘מרשעת. מרשעת מרושעת. זה מה שאַת’.

דינה הסתכלה בו מחרישה, מבטיה החמורים מרדו בהלך־רוחו הפייסני של תחילת הערב, לא הזדהו עמו, לא הודו בו, הפגינו הלך־רוח משלהם, זכרו מאוד, לא סלחו.

‘ובכן, את שותקת לך! טוב מאוד, טוב מאוד’.

לא הודה בזכותה להלכי־רוח משלה. כל דבר שלא נכנע לו העלה את חמתו.

‘מה את שותקת לך? מה יש? אולי את עוד הצודקת בעיניך? שותקת לך כמו הקיר הזה! מה עוללתי לך? מה יש? הגידי, הגידי’.

הפסוק האחרון נתרפה על שפתיו וכבר ביקש לסגת אל מוצאו, אל טרם־ביטוי. עודו בפיו, הכיר בגוזמתה של הטחתו ובפנים האחרות שזה מגלה באופן לא־צפוי כל־כך. והוא ביקש לסגת, למחוק את מה שנאמר, אך כבר היה מאוחר. כבר המדרון נטוי. הפסוקים שהשמיע היו נוכחים בחדר כמו השולחן הזה, כמו עובדה שלשווא תבקש לעקוף אותה.

‘חוזר אדם מעבודתו, מבקש לשבת בשלווה, לדבר אתך כדרך… כדרכם של כולם. ואת כמו כלום, שותקת לך, את, את…’

הצדקה זו שביקש להכמיר על עצמו כרחמים, נבוכה היתה והוא הכיר בכך. וכאשר שתק פתאום, הגיחו המבוכות מעיניו ושוטטו להן עלובות בשתיקה הפעורה בינו לבין אשתו. כדי להימלט מהן פצה פיו מחדש והטיל בה את לקחו בתוכחות ארוכות, בשקט, בשיקול־דעת, כביכול.

‘מרשעת את’, גרסו שיניו, ‘מרשעת מרושעת’.

הביטה בו דינה, לא אמרה דבר ורק הביטה והביטה, ואז קמה והלכה לה אל החדר האחר. שעה ארוכה לאחר־מכן היה עזרא שרוע במושבו ועיניו בוהות אל דלת־החדר, תמה להיכן כל זה מוליכו, כביכול לא הוא מחוללם של הדברים אלא פועל־יוצא מהם בלבד.

‘לאמא’, הפטיר עזרא, ‘אולי התקבל מכתב מאבא’.

שילב אבי־אשתו זרועו בזרועו של חתנו, דרך ידידות של גברים ואמר: ‘אלך אתך. אמא שלך מראה לי לפעמים מכתבים של אביך. היא יודעת שאני אוהב לקרוא בהם. לא מפני שאני סקרני, חלילה, אלא מפני שמכתבים אלה מעניינים. לפעמים הם ארוכים כמו מאמרים. מהיכן יש לו, לביקל, זמן לכתוב מכתבים ארוכים כל־כך? על־כל־פנים, איננו שוכח לשאול תמיד מה חדש בשכונה. וזה, כמובן, נעים לי מאוד. מפני שזה כאילו היה דורש בשלומי־שלי’.

‘ודאי, אבא מתעניין בכל דבר’.

‘בכל דבר’, דיגש אהרון אהרוני בהתלהבות ושפמו הרטיט, ‘בכל דבר ובכל אדם. זה מפני שהוא רואה את עצמו שושבין לכל דבר הנעשה בארץ. לא, אצלו אין דבר חשוב ודבר פשוט. פעם אחת שוחחנו על כך, אני ואביך, ואני יודע. אביך אדם גדול, עזרא. לא, המִשרה הגבוהה שהוא תופש לא העבירה אותו על דעתו. דוב־בר הוא בין המעטים שהם גדולים באמת’.

אותה שעה נכנסו לתחום הילת־האור של פנס־הרחוב. על קטע של מדרכה ממול, לפני המסעדה הקטנה, עמדו במפוזר כמה שולחנות וכסאות. זו המסעדה הקטנה שהיא היחידה בשכונה כולה. ביום היא מסעדה ובערב בית־קפה. בית־קפה פרברי, זנוח כלשהו, פרוז לרוחות ולחשיכות ואין בו אותה חמימות המצויה בבתי־הקפה אשר בעיר. כל באיו מיודעים זה לזה כמו בני־משפחה אחת והוא חסר אותה חמימות־פתאום האוספת בכנפיים רחימות אנשים המתלקטים בבתי־הקפה העירוניים. לאחרונה נעשה בית־הקפה בית־מפגש לנערי השכונה. בימים של קיץ הם יושבים בחול אשר מתחת לפנס, עכשיו, בימים של סתיו, הם יושבים על כסאות ליד שולחנות.

‘תראה את בני־הנעורים שלנו’, גיחך אהרון אהרוני ושרבב שפמו, ‘יושבים להם כמו לורדים, תיישים שכמותם, יושבים להם ככה ומזמינים הזמנות!’

והנערים, מקהלה של בלוריות וספיחי שפמים וחולצות פתוחות שצווארוניהן זקורים, ליוו את השניים בעיניים שותקות.

‘יושבים להם כמו אנשים מבוגרים, דרדקים שכמותם!’ לא התאפק אהרון אהרוני וגיחך בהתפעלות.

‘תראה, גם שאוליק ביניהם’, לא נחה התפעלותו.

ובכן, הוא ביניהם, אז מה? מה יש כאן להתפעל? לא ראה נערים נעשים גברים? יושבים להם על כסאות! ובכן ישבו להם.

‘שמע, אחיך נעשה בחור כארזים!’

ובכן, נעשה בחור. כל תינוק סופו להציב רגל וללכת. מה יש כאן להתפעל? כבר אין, כנראה, ממה להתפעל. נטפלו לאחיו ומתפעלים ממנו. מה יש? סוף־סוף מי הוא שאוליק? סתם פרחח בן־החולות. לא טוב ולא גרוע מרבים כמותו. מפני שהם זקנים ושאוליק צעיר, אז צריך להתפעל ממנו?

והוא עבר על־פני הנערים תחום, מופנם לעצמו, מתעלם, כביכול, משאוליק ומרעיו ומהתפעלותו המגוחכת של אהרון אהרוני. ודווקא היותו כמות־שהוא הקנה לו וממנו־ובו עליונות על אחיו, וכבר זקף קומתו וכינס שפתיו – לולא התמיה על עצם הצורך הדחוף (ולכן החשוד) להיות דווקא עליון על אחיו.

‘נער חבוב’, נקט אהרון אהרוני לשונם של נערי השכונה, ‘ברפיח ישנו מיטה ליד מיטה’.

הוי, אז נאסרו רבים, אבל את אבא הוליכו ללטרון. בלטרון השכינו את החשובים יותר. מה, אותך לא עצרו? אני באמת מתפלא. מחר בוודאי יעצרו אותי. את אבא לקחו ללטרון, לא? כן. ושאוליק? שאוליק ברפיח. טוב שאתה לפחות חופשי. מה טוב כאן, נהם לעצמו. הוי כמה ביקש עזרא שיעצרו אותו. אולי עצרו את שאוליק משום שהיו להם ידיעות ברורות על אבא, ושמא עצרו את אבא משום שנודע להם משהו על שאוליק. אותי, על־כל־פנים, לא עצרו. למה לא עצרו אותי? כל בחור וטוב עצרו בימים ההם. גם בנחום שפטל לא נגעו. אולי מפני שהוא זקן. ובכן, הלך עזרא אליו.

עזרא ושפטל נתקרבו מאוד בימים ההם. וכי מה, היית צריך לראות את עיניה של דינה. לא־כלום, אפשר שלא נתכוונה לשום דבר, אבל נדמה לי שיותר ממני השתוקקה שיעצרו אותי. לה, כביכול, היה מעצרי נחוץ מאוד. כאילו שימש המעצר מין תעודת־זהות מסוימת לאדם. מכל־מקום, נתקרב אל שפטל. אתה יושב בקרבתו חמש דקות ומיד הכול נסלח לך. יש לו מיני שתיקות שכאלה אל מול המרפסות העולות באור. במידה שכל מישהו מייצג אילו שהם עקרונות, הרי ששפטל ייצג עולם עקרונות אחר לגמרי. נוח, מבין מאוד, אפשר לומר, מבין בכל עת תמיד. מין הבנה שכזאת המפרקת ממילא את חומרתן של החובות. מי הוא שפטל? מתהלך לו אדם זה לידך שנים ואי־אתה מרגיש בו. איש לא שאל למוצאו. הוא היה עובדה שאין שואלים למוצאה. מעודו לא חילק סוכריות לילדים ולא החניף ולא צבט בלחיים. פעמים נִדב מרחוק חיוך של יוצא־חובה ותו לא. היה פרוש במסדרונו וחי לעצמו. היה פרוש וגווע לעצמו.

אבל שעה שאתה נצרך לו ומתכשר לכך, אתה מגלה אותו לעצמך ומתדפק על שלוותו והוא נרמז חלק כפתרון ואתה מוצאו ממתין לך זה־כבר, כמו תרופה בבית־המרקחת. ואז נעים מאוד במחיצתו, בצֵל הרחב והענף והרחום של בדי־דבריו הנפרשים להם לאטם ומצרפים שתיקה לפסוק ופסוק לשתיקה ושוב אתה ילד קטן שאולי גוערים בו לפעמים, אך אין מעמידים אותו לדין. וטוב־טוב שיש לאדם מין עיר־מקלט שכזאת, מקום בו הכול נסלח לו מראש.

וככה היה שפטל מדבר לפניו, כל פסוק ושובל שתיקתו נשרך לו מאחוריו – אלו שובלי השתיקות הרחימות, שהיה טוב כל־כך לצלול בתוכם באחווה, בהתמוגגות, ולהיות פתאום ילד פרוּק־אחריות ונמלט. ולהתנער אחר־כך מתון־מתון על־ידי הפסוק הבא שיוצא מפיו של שפטל וגושר על השתיקה ומצטרף לזה שקדם לו מעבר מזה של השתיקה. ואז נעשה פתאום לא כל־כך אכפת שלא עצרו אותך ואולי אפילו, אדרבא.

כנגד זה תמהו עיניה של דינה כל־אימת ששב הביתה: עודך כאן? מיד נצטמק עולמו שנתאושש כל־כך שעה קלה קודם־לכן אצל שפטל. ‘שמעת, היום עצרו עוד חמישה אנשים’. אני מבין, אני מבין. הרי זה אותו פסוק עצמו בשינוי נוסח: עוד לא עצרו אותך? ‘פלא שאיני כלול ביניהם’. ‘אף אני מתפלאה’. ‘ובכן, הזמיני את המשטרה שתעצור אותי, אם את מתפלאה’. ‘אל תהיה טיפש עזרא’. ‘אינני סבור שאני טיפש’. וכן הלאה וכן הלאה. ואחר־כך, כאשר העצורים שוחררו ושאוליק ואבא חזרו הביתה, וכל העניין נשתכח מלב, נשתכח אף נחום שפטל מלב. והוא חזר והיה לעובדה שאי־אתה שואל למוצאותיה. ושפטל לא התרעם כלל והמשיך להיות פרוש וחי לעצמו, פרוש וגווע לעצמו.

לאחר שסגרו אחריהם את פשפש־הגינה, נשתהה אהרון אהרוני ונשתאה למראה הגינה המטופחת להפליא שהקיפה את הבית.

‘איזה שושנים!’ נצטווח בחדווה, ‘ואיזה דשא סמיך! גננת מופלאה, אמא שלך. אביך ואמך הם באמת שתי ממלכות. האחד שרוי תמיד בנסיעות ובנאומים ובפומבי גדול ובכל ההן הישיבות ואמא שלך מולכת לה בממלכה הפורחת הזאת. איזו גינה מטופחת! ואני כבר חשבתי שהגן שלי הוא היפה ביותר בכל השכונה. בישיבת־הוועד הבאה אציע לארגן תחרות של גינות־נוי. אם לא אני, אז בלוּמה תקבל את הפרס הראשון’.

‘דעתו של מי פנויה עתה לדברים שכאלה’, משך עזרא בכתפיו.

‘מי שדעתו פנויה לעיקר, פנויה גם לכל דבר אחר’, פסק אהרון אהרוני את פסוקו.

הוא, הממונה על ענייני הביטחון, מארגן הסליקים, הוא לא יניח שבפניו יטיחו מיני הערות שכאלה. אהרון אהרוני יודע את מקומו; ואם הוא מציע תחרות של גינות נוי, חזקה עליו שהשעה כשרה גם לכך.

‘נלך’, אמר עזרא.

הוא עלה ראשון על המדרגות, ואהרון אהרוני בידר כנפי מעילו הקצר ודילג אחריו בתנופות גדולות. מהיותו מסורבל כלשהו, לא כבשו תנופותיו הגדולות אלא פסיעות קטנות בלבד.

פרק שמיני

‘לא התקבל שום מכתב’, אמרה בלומה, ‘אבל שבו, למה אתם עומדים? אני רואה שכבר נעלת את מגפיך, אהרוני, אז צריך לשתות תה. כשהסתיו בא עליך, אתה נועל מגפיים, כשהוא בא עלי, אני מרבה לשתות תה. ובכן נשתה תה’.

והיא הניחה את מעשה סריגתה וקמה לשפות את הקומקום על אש. נטל אהרון אהרוני בקצה אצבעותיו את המכנסיים או הסוודר או הגרביים או המשהו ההולך ונסרג בצמר וגיחך אל תוך שפמו.

‘שקדנית את’, אמר.

‘סבתא או לא סבתא’, צחקה בלומה וכל קמטי־פניה צחקו עמה.

‘היא סורגת מכנסיים בשביל רונית’, הסביר עזרא.

‘ואני, סבא שכמוני, איני עושה דבר בשביל נכדתי’.

‘אתה תוליך אותה לגן־החיות’.

‘ואיפה נחום שפטל?’ הניח אהרוני נושא אחד והעלה נושא אחר.

‘שפטל רוחץ את ידיו’, אמרה בלומה.

‘באמת שאינני מבין’, נתרטן אהרון אהרוני, ‘מצייר ומצייר ואף אחד עדיין לא ראה אפילו תמונה אחת מתמונותיו!’

‘ביקל ראה’, הפטירה בלומה חרש.

‘מפני־מה אין הוא מציג את תמונותיו?’ התעלם אהרוני מהערתה של בלומה ‘חי לו צייר בתוכנו ואין אנו מרגישים בו כלל. מזמן טענתי בוועד שצריך לערוך תערוכה קטנה מתמונותיו. אבל כשיש לנו תרבותניק שכזה בצלמו של ד"ר גראנאך!…’

‘ד"ר גראנאך הוא אדם תרבותי מאוד’, לימדה בלומה זכות על הדוקטור.

‘מה לי תרבות ומי לי תרבות כשאין זו מועילה לאיש!’ נתגעש אהרון אהרוני והתיר את כל כפתורי מעילו הקצר. כל מה שאיננו עשוי להועיל לשכונה, איננו מעניינו. יש, אולי, דברים גדולים בעולם. יש אולי שכונות נאות משכונת־עובדים זו, אבל הוא איננו דר בהן ולפיכך אינן מעניינו.

‘אינני מבינה כיצד אתה יכול לומר על אדם שהוא דוקטור, שאיננו מועיל לאיש!’ התרעמה בלומה דרך פליאה.

‘דוקטורותו זה עניין אחר, אינני טוען נגד דוקטורותו’, איתר אהרוני את נקודת־השקפתו.

הובא התה, ונחום שפטל בא וישב אתם. וכאשר פשט לפניו את ידיו לאחוז בכוס, הסתכלו כולם בכפות־ידיו והרהרו במה שעשה בהן קודם־לכן. האצבעות היו משוכות, שקופות, בלא דם. היה לו אופן מיוחד לאחוז בכפית, ואחר־כך, ברדת אצבעותיו אל מחתרת־כיסו להעלות משם חפיסת־סיגריות – הן נעו באטיות גמישה ומחושבת עד כי נדמה שהן חושבות מחשבות וחיות להן על־דעת עצמן. פעמים אחרות היית אומר שראשי־אצבעותיו בעלי נשמה הם. אהרון אהרוני פשט מעילו והטילו על המִסעד והיה יושב בהרחבה וחובק כוסו בשתי כפותיו. וכפותיו מלאות ובשריות היו וגבי אצבעותיו העלו פלומות של שיער.

‘היינו רוצים לראות פעם את התמונות שלך, שפטל’, הביע אהרון אהרוני ספק משאלה, ספק דרישה.

‘אין לי מה להראות’, השיב שפטל.

‘מה זאת אומרת אין’, פשט אהרוני את ידיו כדרך שהוא פושטן בישיבות ועד־השכונה בעת שהוא דורש הקצבה לענייני ביטחון והגזבר קם ומודיע שהקופה ריקה, ‘כלום אינך מצייר?’

‘אולי אני מצייר, אבל אין לי מה להראות’.

‘נה, נה’, גער בו אהרוני דרך חוק ודרך חנופה, ‘אם למבינוּת אתה מתכוון, אז אין לך מה לחשוש. אני בטוח שיש בינינו בקיאים בענייני ציור כשם שיש בינינו בקיאים בכל דבר אחר. ובכן, מה דעתך, נחום שפטל? אולי נסדר איזו תערוכונת קטנה בשביל תושבי השכונה? זה עשוי לתת לתושבים הרגשה טובה שאחד צייר יושב בקרבם ועושה למענם תערוכה. אולי אפילו יתגאו בך’.

‘מה לי שיתגאו בי’, השיב שפטל מסויג.

‘נה, נה’, צחק אהרוני צחוק של קריצת־עין.

‘לא, באמת’, ביקש שפטל להוכיח אדיבות.

עכשיו ניקה אהרון אהרוני את גרונו והתחיל מדבר כדרך שהוא מדבר בישיבות ועד השכונה.

‘אז שמע, נחום שפטל. אני, כבר מזמן רציתי להגיד לך. אתה יושב בקרבנו שנים רבות ועובדה זו מקנה לך, כמובן, זכויות מסוימות כלפי השכונה. אך עליך לדעת שעובדה זו עצמה מקנה אף לשכונה זכויות מסוימות כלפיך. כמו כלפי כל אחד אחר. וזכויות אלו הן החובות שלך. אנו לא נרשה שאתה תהיה יוצא־מן־הכלל’.

‘אל תציק לו’, לאטה בלומה כמבקשת על נפשו של שפטל. אולם שפטל פשט לפניו את כפותיו וראשי־אצבעותיו הארוכות והיפות ממששים אלה את אלה, כאילו ביקשו לטעום כל מלה היוצאת מפיו של אהרון אהרוני כדי לעמוד על טיבן ביתר דיוק, שדרכו היתה למשש את המלים בראשי־אצבעותיו הגמישים. ואפשר לא כן. אפשר שקל בהן מענה־תשובתו.

‘אינני יוצא מן הכלל’, משך שפטל בקול מרושל. ‘גם לי היו פעם אבא ואמא, כמו לכל אחד אחר’.

‘אַ אַ ה, אתה מתחיל להתחכם, שפטל! אבל אנחנו מתכוונים ברצינות’.

‘אנחנו?’

‘אתה רשאי לראות אותי מדבר אליך בשם ועד־השכונה’.

אין לו כל ספק לאהרון אהרוני שהוועד יסמוך אחר־כך את ידו על פעולה זו. ‘רגע אחד, חברים. לקחתי דברים עם נחום שפטל. אתם יודעים שנחום שפטל הוא צייר. ובכן, הגעתי אתו לידי הסכמה לערוך תערוכה בשכונה שלנו. דיברתו עמו בשם הוועד ואני מקווה שאיש מכם אינו מתנגד לכך. מה דעתך אתה, דוקטור גראנאך? סלח לי על שפלשתי לתחומך. אני, לטובת השכונה אני פועל. דוקטור גראנאך אולי יתרעם, אבל כולם ירגישו בעליל איזו מפעלים תרבותיים אפשר לבצע בשכונה. ואם תחומו של דוקטור גראנאך פרוץ, לא בי האשמה. אני, לטובת השכונה אני פועל. חלילה שאני מתכוון לתפוש את מקומו של דוקטור גראנאך, אבל אסור שגראנאך ייבחר בוועד הבא’.

‘אז מה רצונכם שאעשה?’ שאל שפטל.

‘תערוכונת קטנה בבית־התרבות. למען יידעו התושבים שיש לנו גם צייר בקרבנו. חוץ מזה תהווה התערוכה גורם חינוכי ממדרגה ראשונה להבנת האמנות בשביל בני־הנעורים שלנו. אנחנו נגיש לך את כל העזרה האפשרית ונערוך פתיחה חגיגית. אפשר גם להזמין את נציגי העיתונות ואני בטוח שדוב־בר יסכים לנאום. העיתונים ודאי ידפיסו את נאומו של ביקל ודבר זה יעשה פומבי גדול לתערוכה שלך’.

‘אולי באמת, נחום?’ מצרפת אף בלומה משאלה הססנית לדרישתו התקיפה של אהרוני. לא אכפת לה אם דוב־בר ינאם בפתיחה או שלא ינאם בה, אבל שיחדלו לרנן אחרי שפטל בשכונה ושלא יקראו לו יותר הזר והתמהוני והמתנכר. מה פסול מצאו בו, ששונאים אותו כל־כך? הריהו אדם ישר החי לעצמו מיגיע כפיו, איננו מנצל איש ואיננו מזיק לשום אדם. וכאשר אהרון אהרוני פקד עליו לצאת לעמדות בשעת המאורעות, היה יוצא. פעם אחת ביקשו ממנו לקשט את חדר־התרבות לכבוד חנוכה והוא עשה להם שניים־שלושה קישוטים נאים, הוי עד מה התפעלו כולם מקישוטיו! אבל מפני־מה מצמיח בהם אורח־חייו שטנה שכזאת? מה פסול מצאו באורח־חייו? שמא אין זו שטנה, שמא אני מגזימה. אולי זה משהו אחר לגמרי. על כל פנים עובדה היא שאיננו מקובל בשכונה. ‘מה ראה ביקל לאכסנו בביתו?!’ הביע פעם אחת משה כרמי את תמהונו המפורש ואלו שעמדו לידו החרו־החזיקו אחריו. ‘יוהרן שכזה!’ ‘על מה פרנסתו, על הציור?’ ‘חלילה, הוא פשוט תפאורן’. ‘איזה מקצוע זה?’ ‘מקשט חלונות־ראווה, תולה וילונות וכדומה’. וכל השאר משכו בכתפיהם, בעצמי ראיתי. מה פסול מצאו במקצועו? שמא משום שחבריו למקצוע רובם גרמנים והונגרים? אמרו שהוא יהיר ומתבדל, אף־על־פי שהוא מקפיד תמיד להקדים שלום לכל תושב.

אפשר שכך, אבל הם לא יכלו לסלוח לו את אורח־חייו. הוא כאילו חי על פי כללים אחרים והיה כמו מחתרת בשכונה. העקרונות ששפטל ייצגם, השכונה שללה אותם. כבר הכירו בו שהוא רק מתגורר בשכונה, הוא איננו חי בה. תושבי השכונה, דרכם שהם נזקקים זה לזה בדבר זה או אחר. שפטל היה מקפיד שלא להזדקק לשום אדם. ואף זאת לא סלחו לו. פעמים ראוהו מיסב עם דוקטור גראנאך בבית־הקפה שבפינת השדרה ופעמים נצטרפו אליהם חבריו הגרמנים של דוקטור גראנאך. היו מסובים להם ככה לעצמם, במין נחת־רוח שכזאת, מעשנים ודנים ביניהם על כל אותם דברים שכל אחד דן בהם, בשפתם הגרמנית המטופחת והרהוטה, והם מובדלים לעצמם בשפתם ובאורח־דיונם, ככת־סתרים המקיימת את פולחנה ומבכה איזו אלוהים ששבק חיים לכל חי. כך בוודאי יושבים ישראלים שנקלעו בפאריס או בניו־יורק, או בכל מקום בעולם. מעולם לא ראוהו מיסב עם מישהו אחר מן השכונאים. אולי באמת, נחום? מפצירות בו עיניה של בלומה. אבל שפטל נתן בה עיניים קשות ופנה לאהרוני.

‘אם נחוץ לך איזה קישוט לחנוכה או לפסח, אני מוכן ומזומן. אבל תמונות אין לי, כבר אמרתי לך’.

‘ומה שם בצריף?’ פשט אהרוני ידו לעבר החצר ופניו החמירו כמי שתפש את חברו בקלקלתו, ‘תמיהני שאינך מבין שאת טובתך אני דורש’.

‘טובתי?’

‘ודאי שטובתך, כדי שתרגיש את עצמך קצת יותר קשור אל השכונה. אוי לו לאדם שאינו קשור לטבור כלשהו. כדי שלא תהיה כאן בבחינת מתגורר בלבד. אינני יודע מפני־מה דווקא הציירים הם פחות אזרחים מכל תושב אחר’.

נחום שפטל הוסיף להיות רגוע ונינוח וזרועות־ידיו חבקו את ברכו המורמת. אך אוזניו הזדקפו כמו אוזני חיה השומעת קול שעטת מרדפיה. שלא תהיה בחינת מתגורר בלבד, אמר אהרוני. מקומו לא יכירנו בקרבנו, עלה אליו קולו של לרר מעבר לזמנים, מן העיר הליטאית הקטנה. אבל לרר לא התגעש כל־כך. כולנו היינו בני־טובים גומרי גימנסיות, ולרר קם ודרש בגנותם של אלה ההולכים להמשיך את לימודיהם באוניברסיטה. היה לא יהיה, פסק לרר, לעובדי־אדמה זקוקה הארץ, לא לאקדמאים. להכשרות צריך ללכת, לא לאוניברסיטאות.

יפה, יפה. נחום שפטל, ראשי־אצבעותיו היפות והגמישות שיחקו אלו עם אלו כדרך שהם משחקים עתה. אחד ברל’ה פיין קם ואמר כי ההורים שלו הביעו את רצונם שהבן שלהם יהיה אגרונום ואף הוא עצמו רוצה בכך. אגרונום, זה דבר אחר לגמרי, פסק נתן לרר בנדיבות, הארץ זקוקה לאגרונומים, אבל לא לדוקטורים־לפילוסופיה ולכל מיני הדוקטורים האחרים. וכאן הגיעה שעתו של שפטל להקשות: ולציירים לא זקוקה הארץ? אולי. אבל קודם־כל היא זקוקה לעובדי־אדמה.

וכל האחרים של אותה קבוצה עלו לארץ, ונחום שפטל סופו שיצא למכללות־הציור של העולם הגדול, והעולם הגדול של הימים ההם היה גרמניה וצרפת.

פעם אחת עשו לו תערוכה. תמונותיה היו גרועות מאוד וכל העיתונים אישרו זאת. ברל’ה פיין, שהלך ללמוד אגרונום, בא לראות את תערוכתו. אילו יכול היה, מן הסתם היה מגיף את הדלת ואינו מניח לו להיכנס. ‘אין מה לראות, ברל’ה, התמונות גרועות מאוד’. ‘אני איני מבין בזה הרבה. בתמונות איני מבין מאומה’; ‘כל המבקרים טוענים שהתמונות גרועות מאוד’. ‘באמת כך טוענים המבקרים?’ תמה ברל’ה פיין, ‘שמע מה שאני מייעץ לך, עזוב את כל זה ועלה ארצה. אני נוסע מחר וכבר המזוודות שלי ארוזות’. ‘כבר המזוודות שלך ארוזות?’ ‘כן. גמרתי את לימודי ומחר אני נוסע’. ‘וכבר אתה אגרונום? אז קבל את ברכתי הכפולה, שאתה אגרונום ושמחר אתה נוסע’. נחום שפטל, סופו שעלה אחריו וכבר תשע שנים הוא בארץ.

‘כבר תשע שנים אני גר כאן’, הפטיר שפטל ודיבורו רפוי בפיו.

‘זה לא משנה, בית־מלון לעולם אינו הופך בית לאדם, אפילו יגור בו כל ימי חייו’.

‘נדמה לי שאתה מגזים קצת, אהרוני’.

אלו ביטויים חריפים שדגדגו את לשונו של אהרון אהרוני, אבל הם נדחקו מפני כבודה של בלומה והוא לגם את התה שלו ברוגזה כבושה.

מעבר לחלונות יצא הלילה לכבות את המרפסות הדולקות באור. בלומה שבה למעשה־סריגתה. עד עתה שתק עזרא לבדו, עכשיו שתקו כולם. כאשר דיברו, דמתה שתיקתו של עזרא להקשבה ולפיכך לא השגיחו בה. עתה, שכולם שתקו, נתבלטה שתיקתו כחטיבה בפני עצמה. נתנערה בלומה ושאלה אם רונית עדיין מתעוררת בלילות. אהרון אהרוני ביקש לספר לבלומה על הרעיון שלו בדבר תחרות של גינות־נוי, אבל הוא כבש את רצונו מפני הרוגזה שרתחה בו. לבסוף, כאשר הגיעה השעה לכך, נפטר והלך לו ועזרא הלך עמו.

‘אינני מבינה מפני־מה אתה מתעקש כל כך’, אמרה בלומה לאחר שאהרוני ועזרא הלכו.

‘אבל מה אכפת להם אם אני צייר ומה שאני מצייר’, טען שפטל בשלו.

‘כשאדם עושה משהו, זה אכפת לכולם’, הביעה בלומה את סברתה.

‘אני רואה, בלומה, שדעתך, כדעתו?’

‘אינני יודעת אם דעתי כדעתו, אבל לא שמעתי שאדם יתעקש כל־כך בדבר שהוא לטובתו’.

‘לא כדאי לדבר בזה’, הפטיר שפטל כמי שסוגר אחריו דלת וסוף פסוק.

תמיד הוא מתחמק מלומר דברים ברורים ואין כל טעם לבקש שיפרש. תשע שנים מתגורר שפטל בבית הזה ועדיין הוא לגביה בחינת ראשי־פרקים בלבד. על איזה חיים הוא שומר שם, מאחורי העלמה זו? דוב־בר לא נהג כך מעולם. באורח־דיבורו של דוב־בר לא תמצא כמעט שתיקות. כל־כולו מפורש וגלוי כאור־יום. כחבר. זהו, שיותר מדי היו חברים בחייהם, יותר מדי אח ואחות. בלומה נכספה לקצת תעלומה ונחום שפטל הגישה לה מהמין הזה מלא חפניים. אף־על־פי שאם יתפרטו לפניה יום אחד ראשי־פרקיו, אפשר שלא יתגלו בהם שום דברים של ייחוד. ומוטב, אולי, שיישאר כך, ראשי־פרקים בלבד.

שעה ארוכה סרגה בלומה בשתיקה ושפטל הסתכל בלהטוטי אצבעותיה בצמר. וכאשר פתח פיו, היה מספר בשקט, כפי שמספרים זכרונות רחוקים.

‘אם להודות על האמת’, אמר, ‘אז אני דווקא כן הייתי רוצה בתערוכה. אבל דווקא משום כך לא אסכים לערוך אותה. מפני שאני, בלומה, אני חי לי בכמיהות, לא בהגשמתן. אני רואה את עצמי אויב גדול של ההגשמות, מפני שהתשוקות והכמיהות הן שמקנות לאדם אלוהים’.

‘מה אלוהים יש לך, נחום?’

‘אל תלגלגי, בלומה. אלוהים שלי זהו ההווה’.

האלוהים שלו זהו ההווה. כל־עצמו שסיגל לו כושר זה להידבק כעלוקה בכל רגע יחיד כאילו הוא סופו של עולם, לפניו ואחריו אין כלום, והיה חי בתחומו עד תמציתו. כל רגע היה ממלכה לעצמה, הווה מוחלט שנולד ומת ואיננו מוליד שום דבר אחריו. רגע שהוא עקר. שפטל היה חי אותו באופן שאין לו עתיד ואין לו עבר. אדם שהוא עקר. ולא אכפת לו כלל מאין הוא בא ולאן פניו מועדות. עכשיו הוא נתון להסתכלות זו בלהטוטי אצבעותיה של בלומה בצמר באופן שהוא מתעלם לחלוטין מן הלילה העומד בפתחים, על אפלתו וחלומותיו, ואפשר גם סיוטיו. ובבוקר שיעלה אחריו יהיה נתון בספל־הקפה שלפניו, בו ובכל אשר בתוכו, ואם ישא עיניו מעבר לשולי הספל, לא יראה לפניו אלא נוף של בתים בלבד ודרכים הנקטעות מכאן ומכאן, ואנשים בהן ומכוניות וקצת שמים וכל הדברים האלה לא יכילו אלא את אשר יגישו לו בתחומו של רגע קטן והווי זה בלבד. וכך היה מתעלם במתכוון מן האופקים העולים ושוקעים מזה ומזה ומטפח את עצמו ביודעים להיות שקוד על הוֹויו המפוצלים לשעות ולרגעים, הם וכל אשר בהם, לכרסם את עיקרם ולהשליך את השיירים לגרוטאות של התוהו ולא אכפת כלל מה שורש יכו שם, שדותיו של איזה דור יזבלו ומה יעלה בסופם.

‘איך יכול הווה להיות אלוהים? דוב־בר אמר פעם שהווה בלבד, זהו היאוש. ואני חושבת שהוא צודק’.

נחום שפטל קם. קודם היתה דעתה כדעתו של אהרוני, עכשיו דעתה כדעתו של בעלה.

‘כבר מאוחר’, הפטיר אמירה מרושלת, ‘נדבר על כך פעם אחרת’.

והוא גרר את עצמו אל קיטונו, הוא המסדרון הרחב של בית ביקל ליד המטבח. אף־על־פי־כן הסתכלה אחריו בלומה בחיבה.

פרק תשיעי

אהרון אהרוני ועזרא הלכו עד למקום ששם דרכיהם נפרדות ונשתהו.

‘ובכן’, אמר אהרוני.

עזרא עמד שקוע במחשבות. שוב היה מחותל במעילו כנגד הרוח ותָחום לעצמו ומסתכל בנערים, בזו המקהלה של בלוריות ושפמים וכותנות פתוחות שצווארוניהן זקורים. הנערים העתיקו בינתיים את מקומם ועברו מבית־הקפה שהגיף תריסיו ונשתלב בחשיכה, אל המגרש שמנגד. והפנס הגבוה על עמודו אשר שם קיבלם בזרועות־האור שלו, כאמא רחימאית. אלה עומדים ואחרים יושבים בחול וכולם באור. והם משמיעים שם דברים וצוחקים צחוק כה וצחוק כה ויש אחד מאריך וכל נאומו בן פסוק או שניים ואז כל השאר מקשיבים, הוי עד מה הם יודעים להקשיב. איך הם מקשיבים ואינם נכנסים זה לדברי זה ומניחים לכל אחד לסיים פסוקו, ואיך הם יודעים לפַתח איש את דברי רעהו ולהמשיך במקום שהקודם הפסיק ואיך שהדברים משתזרים. בין כה וכה נוצקו אצלם גינוני התנהגות מיוחדים אך להם ואיש לא הבחין בכך. כיצד הם מנומסים בפראותם ובעלי־כבוד על־פי דרכם.

‘טיפוס אנטי־חברתי מובהק’, פסק אהרון אהרוני.

‘אתה מתכוון לשפטל?’

‘ודאי. הרי לך טיפוס אנטי־חברתי מובהק’, הדגיש אהרוני פסוקו לאט ובהטעמה, כמי שגוזר את החמוּר בדינים.

עמדו להם שני הגברים בין החשיכה לבין אורו של הפנס, אשר בהילתו ישבו הנערים, ודיברו זה אל זה. אחד מעילו ארוך ואחד מעילו קצר ורוח־סתיו מטפח על כנפי שניהם.

‘הוא פשוט טיפוס כזה’.

‘מה זאת אומרת הוא פשוט כזה?’ לא סבל אהרוני ערעור כלשהו על משפטו. ‘כלום מוגמרים הטיפוסים מטבע ברייתם? והיכן הרצון והעקרונות והחינוך העצמי, מה זאת אומרת?!’

‘הוא פשוט אדם בודד שכזה’.

‘למה אתה מתכוון?’

‘הבדידות מסגננת, כנראה, את האדם על־פי דרכה’.

עזרא הביט בעולם צוותאי נמרץ וצעיר זה שהמה לו ברעוּת רבה מתחת לפנס. פרחחים אלה מאתמול, כיצד עלו וצמחו והם רציניים וכבר כבר גברים צעירים כאשר הוא עצמו לא היה מעודו. כיצד בני־חולות אלה יודעים להיות חשובים לעצמם וידידים זה לזה. לי עצמי לא היו ידידים מעולם, וזו אמת לאמתה.

אהרון אהרוני נתפרק מכעסו באלו פסוקים נוספים שהטיח בגנותו של שפטל ואחר־כך נפטר מעזרא ופנה לדרכו.

‘זו אמת לאמתה ורעה שברעות. לי לא היו ידידים, ומה שגרוע יותר, מעולם לא הייתי ידיד למישהו’.

והוא עמד שם כך בחשיכה, מנגד לנערים הכנוסים באור־פנסם וזכר שעה אחת רדומה של שבת אחר־הצהריים, שבה נדד מדלת נעולה לדלת נעולה במלבנו של חדר־המדרגות והוא ילד קטן ונבוך. אותה שבת נזפה בו אמא שלו. על שום־מה נזפה בו? על־כל־פנים נזפה בו. אבל הוא לא בכה. הוא זוכר בפירוש שלא בכה. הסתכל בה, באמא הכועסת עליו, ראה את הדלת בהיסגרה ונשאר בחוץ, במלבנו של חדר־המדרגות המיוזע והמנומנם, חדר־מדרגות מנומנם ונאלח של שבת אחר־הצהריים. כלום היה זה בביתם בשכונה או בדירתם השכורה בעיר? על־כל־פנים, היה זה חדר־מדרגות נאלח ומיוזע ומאובק של שבת אחר־הצהריים. תחילה ישב על המדרגות ואחר־כך הלך אל הדלת של יוסי ודפק בה. הפעמון היה גבוה והוא הקיש בדלת באגרופו, תחילה בראשי־אצבעותיו, חרש, בהתרפקות, בתחינה:

‘יוסי… יוסי…’

ואחר־כך בהרמת־קול, בנקישת חוד נעלו:

‘יוסי! יוסי!’

אך הדלת נשארה סגורה ועקשנית. והשעה היתה נאלחה מאוד, שעת שבת אחר־הצהריים במלבנו המאובק והיגע של חדר־המדרגות. מעבר לדלתות היו גופים מזיעים שרועים על סדינים לבנים ונחרו נחרות דשנות, סמיכות, דביקות.

‘יוסי! יוסי!’

בבת־אחת נפתחה הדלת והוא הסתכל בה, באשה שהופיעה רגוזה בפתח, באשה בחלוק, באמא של יוסי, ששערותיה פרועות ופניה מזיעות.

‘איפה יוסי?’

ותלה את עיניו בשפתיה כדי שתגיד: היכנס, עזרי. שתכניס אותו פנימה, מעבר לדלת, מחדר־המדרגות המשועמם, אל החבר שלו, אל יוסי.

‘יוסי בבית?’

‘לך הביתה, למה אתה דופק? יוסי ישן, לך לישון’.

‘אז תמיד הוא ישן?’

‘עכשיו הוא ישן’.

‘אבל תמיד הוא ישן’.

‘הוא ישן, לך. כולם ישנים’.

והדלת נסגרה בטפיחה זועמת. דלת רעה שמאחוריה החביאו את יוסי ואינם מניחים לו להיכנס אליו. עתה לא נותר לו אפילו על מה להתדפק. לא חרש ובתחנונים ולא בהרמת קול ובהתרסה. יוסי ישן, ודי. מבטים אלו שלו שנשתלחו אל הדלת הלמו בה יותר מאגרופיו.

חזר והתיישב על המדרגות, יחידי וקטן על־פני המדרגות הרבות. ואחר־כך הניח אותן וירד אל מגרש־ההפקר השבוי בין אחורי הבתים, בין גיגיות־כביסה ולבנים שנתלו לייבוש, מגרש שומם וזנוח של שבת אחר־הצהריים. הלך הילד, שותק מאוד ועצוב מאוד, הטיל פסיעה ונשתהה, עוד פסיעה ונשתהה וחיטט בעקבות שהותירו שם הילדים משעות־הבוקר השמחות והעליזות. חפן חול בכפו ופשׂק אצבעותיו והחול ניגר בין אצבעותיו. אחר־כך נשתופף וישב. הכול סביבו דמום. מוגף. מת. נשא עיניו אל כה ואל כה, אבל כל התריסים מוגפים היו, גם תריסיו של יוסי. למלוא אורך הדרך הילך לו אחר־הצהריים לבדו. ויוסי ישן ואמא של יוסי אמרה ‘לך, יוסי ישן’ וסגרה אחריו את הדלת.

דמעה אחת, מלאה, נוצצת, כבדה מאוד, נשרה לאטה מעינו על לחיו ומשם נפלה וטבעה בחול. מיד אחריה תכפה דמעה שנייה ואחר־כך ניגרו הדמעות צמדים צמדים. נשא את ידיו מן החול לנגב את עיניו הבוכות והחול דבק בעיניו. הוא בכה ויחידי היה בבכיו והדמעות הוסיפו לבוא מעיניו צמדים־צמדים.

אחר־כך חלפה אולי שעה ארוכה ואולי שעה קלה ותריס אחד חרק בתוך דממת הצהריים ואחריו שני ושלישי וגברים בפיז’מות הופיעו על המרפסות ושילחו בחלל פיהוקים ארוכים והנשים באו מפנים הבית והתרפקו עליהם וכולם יחד הלכו לשתות תה. אז ידע כי שעת אחר־הצהריים השבתית חולפת לה. ילד אחד הופיע על המגרש ואחריו שני ושלישי וכולם בבגדי־שבת ושערם סרוק ואף אחד מהם לא היה כאן לפני־כן ולא ראה את המגרש בשממונו ואת עזרא בבכיו. עזרא קם, ניער את ידיו והלך אל ביתו ואמא עמדה בפתח וגערה בו.

‘איפה התלכלכת כל־כך? מניחים אותו לשעה קלה, וכבר!’

הסתכל בה, בזו האמא הגוערת בו, בזו האשה שגם היא בחלוק, וגם שערותיה פרועות וגם היא מזיעה. דומם נגרר אחריה אל חדר־האמבטיה ואמא רחצה את פניו וידיו והחליפה את בגדיו והוא שתק, כל העת שתק ולא השמיע מלה ואמא לא ידעה שהוא בכה יחידי במגרש הריק ודמעותיו טבעו בחול.

שאוליק התעורר בצוויחה וכולם הלכו לראות מפני־מה הוא צוֹוח. עזרא היה הבן הבכור, הילד הגדול, אשר שתק את בכיו ולא הגידו לאיש ושאוליק צווח מתוך מיטתו. כך אני זוכרו תמיד, צווח מתוך המיטה ומתוך הלול. ועכשיו שאוליק יושב בחול מתחת לפנס ויש לו ידידים.

כמובן, היה יושב עם אנשים בבתי־הקפה, נכנס אתם בוויכוחים ומשחק אתם בשח. אך הם לא חדלו להיות אובייקטים שניצח אותם או שנוצח על־ידם. מעודו לא חרג מתחום זה של יחסים. היה משחק אתם, לפי שאין אדם משחק עם עצמו. וכשנצטרך לאיזו אוזן נטויה שתקשיב לו, היה נטפל למי שהזדמן בדרכו ומגיר אל תוכה את ענייניו. הנה הדרך שנצרך לבני־אדם. פעמים אורח־יחסים זה נראה כאורח של ידידות, אבל זו אינה ידידות, אני יודע, אני יודע. זו רעה שברעות מפני שמעוותת ומפרקת ומנתקת מן הטבור הגדול של היחד. שיחד זה מתעלה ונעשה חשוב יותר מעקרונות, מדת־אבות, מהיגיון.

אבל אני לא רציתי בכך, חיי עדים שלא רציתי בכך. אז מפני־מה אתה מתרפק כל־כך בגעגועים נלהבים ובקנאה שכזאת על הרעוּת ההומה לה ככה מתחת לפנס? אפשר שלא רצית בכך, אבל חייך נשארו מנגד לרצונך, ולכן הם הדגשה יתירה לשלילה. אפשר שרצונך רצון של לכאורה הוא והצהרותיו, לכן, אינן נאמנות כלל. ואין חייך עדות לרצונך אלא אדרבא, עדות שגברו על רצונך, שרצונך האמתי, משמע בהם והגיונם־שלהם הוא־הוא רצונך.

שעה ארוכה דנו הנערים באיזה עניין וכולם היו מעורבים בדבר וחיוו דעות בקטעי פסוקים ובראשי־פרקים והטריחו את מִילָנו לכאן ואת פראג ואת פאריס ומישהו הזכיר את ג’וערה בתוך הדברים ומיד היתה השיחה מוסחת מעיקרה ונטפלו בעקשנות לההוא המסע הארוך אל המדבר ופתחו בזמר הכרוך באותו מסע והיו מזמרים להם ככה בנחת ובהמהום בתוך הלילה. ומיד היה כאן ההוא המסע והמדבר וההרים עד שחזר מקשן אחד ושאל ובכן מה בנוגע? אז כבשו את זמרתם וחזרו לדון בעניין. מעניין לעניין סיפרו על הגשר ההוא וזאב’לה שהשתתף באותו מבצע החל מספר בהרחבה כיצד פוצצו אותו וכיצד חרק חריקה גדולה וצנח מזה ומזה, עד שנהיה מאוחר מאוד ואחד קם בינתיים, ניער ידיו מחול וקרא:

‘ובכן, הולכים?’

מיד הסתכלו כולם בשעוניהם וקמו.

עזרא הניח אותם מסתכלים בשעוניהם ועבר על פניהם אל ביתו.

בדרך פגעה בו דממה רחבה וידידותית כמעט, כמו אימה נושנה מורגלת הנושמת לה נשימות דקיקות וחלושות על פני שטחהּ. ונשמעו בתוכה כל שאמרה לו דינה וכל שהוא אמר לה וכיצד קם ונמלט מן הבית. ועוד הוסיפה ולחשה באוזנו דברים בוטים בנועם־שפתיים, כדרכן של הדממות המחניפות והצבועות, כדברים העומדים בפתח הלב והלב יודע שהם עומדים שם ודוחה את כניסתם. והוסיפה וסיפרה והיתה למראָה ששיקפה לו את דיוקנו והוא ראה את עצמו ונשתהה מעט להמתין עד שיירגע לבו ויתכשר להופיע בביתו כמשפטו – רכוס, קפדן, שליט, שאיננו מגלה דבר ואיננו משתף, זה הבעל החוזר ממקום שחוזר והוא שררה והוא תקין והוא רכוס, וכבר חיוך של נועם עולה ומבצבץ ומשתכן בין עיניו.

הוי, טוב שדינה ישֵנה. חיוך הנועם שבצבץ לשווא בעיניו, כבה מיד. נתפשט ועלה על יצועו וכיבה את האור.

עתה פקחה דינה את עיניה. היא שמעה אותו מדשדש ועולה במדרגות בצעדים נטולי־הד, מעלה את האור, מתפשט, מכבה אותו. היא שכבה בעיניים עצומות והיתה ערה כל העת.

דרך חרכי התריס השתרבבה חתיכת־ירח מרובעת וקווקוית. בגדיו ובגדיה פזורים היו על פני הכסאות, והדלת אל החדר השני עמדה פתוחה. שעה ארוכה שכבו שניהם ערים, משימים עצמם ישנים, מהרהרים כל אחד באפלה משלו. מנודים זה מזה, רחוקים וזרים שכבו זה אצל זה. עד כלות התגעגע כל אחד לעצמו לרוך, לאהבה, לאהבה פשוטה כמשמעה, זרותם זה לזו אך הגבירה את תשוקותיהם. היותם מנותקים ולא־אוהבים הפילה עליהם אימה גדולה. ניתוקם זה מזה, כמוהו כניתוקם מן העולם, כגלישתם אל עולם אחר, שאין בו אהבה והוא בודד ומנודה וממילא פושע. אדם שאין בו אהבה מועד לפשע. ועולם שאין בו אהבה, עולם פושע הוא.

לבסוף פשט עזרא זרועו. בבת־אחת ביקש לפרוץ את מצור אין־האהבה הסוגר עליו. פשט זרועו, הבקיע את מעבה הבדידות הדחוסה שבינו לבינה, והניחה על צווארה. דינה לא הגיבה. אי־הגבתה היתה ההגבה המבישה ביותר וממילא סיכלה את כוונותיה של זרועו המבקיעה אליה. היי רכה, זעק אליה בהִרהוריו, אהבי אותי, שימי עצמך אוהבת, לא־אכפת, היעני לליטופַי, סרבנית שכמותך!

דינה לא הגיבה והוא אסף את זרועו. ידע שהיא ערה כמוהו, אך נוח היה לו לחשוב שהיא ישֵנה. הסיט עצמו שלא להעירה, כביכול, הצית לעצמו סיגריה והיה מעשן באפלה. היא שכבה לצדו, פניה כבושות בכר ועיניה פקוחות אל האפלה. שוב היו מהרהרים זה בזה ובעולמם האובד. אוּד מן הסיגריה שלו נפל על השמיכה.

‘היזהר בשמיכה’, אמרה.

‘את ערה?’ ניתּמם.

‘כל הזמן אני ערה’.

‘לא ידעתי’, שיקר.

הירח המקוּוקו ניזוז מעט ונח עתה קצת על השולחן וקצת על הרצפה. שוב הושיט זרועו; בזהירות, כמגשש, נגע רכות בשערותיה. רגע אחד נתלקחה בה פתאום רכות רעבה שביקשה בכל מאודה למחות את הזרות מעל פני הלילה. עזרא אסף ידו וחזר והושיטה. קצת מן הקצת הסיטה עצמה לעברו. רק אל תידחק עלי, התחננה אליו בהרהוריה, הנח לי לחזור אליך לאט־לאט.

אך אותה שעה הרפתה כף־ידו משערותיה ומידו השנייה נשמטה הסיגריה על הרצפה. לאחר שעה ארוכה התמעכה עֵרותו ולאט־לאט החל משמיע פּפפּוּף חדגוני שהיה לחרחור, והחרחור – לנחרה שקטה וקצובה שאינה מכריזה על עצמה ואינה מסלידה בתרועותיה והיא פשוט הוכחה צנועה ומשכנעת שהוא ישן. הוא פשוט נרדם. בדרך אליה נרדם.

היא שכבה בצדו ערה, בודדת ועזובה בתחומן של שעות־הלילה ההולכות אל הבוקר. עכשיו היתה עוד יותר ערה מקודם ועיניה פקוחות מאוד. היא ערה והוא נוחר. הוי מפני מה הוא נוחר שעה שהיא מתענה ורוצה להירדם ואיננה יכולה. הוא מעורר בה שנאות שנואות עליה ולכן הרשיעה אותו כל־כך. היא לא סלחה לו ונתלקחה בה חימה שהיא ערה והוא נוחר, והוא שבע־רצון ואֶנוכי בנחרתו, פושע באנוכיותו, טיפש ואומלל באנוכיותו ושבוי בה כבתוך חוסר־מוצא. זו האנוכיות שלו הכופה עליה מין עזרא אחר, שאינו קיים כלל, עזרא תקיף ובעל שררה, פעלתן; אדרבא: אם מתרחשים עמו דברים אחרים והמריבות שביניהם אינן אלא פועל־יוצא מהם, אז מדוע הוא תרנגול מנופח וטיפש שכזה ואינו מספר לה? מפני־מה זקופה כרבולתו בתרמית שכזאת?

היא ביקשה למחול לו, היא השתדלה אצל לבה־שלה כדי ששם בפנים ייסלח לו. אבל כבר מזמן שאנחנו לא חיים זה עם זה אלא זה בצד זה, כשני קווים מקבילים שאינם מתקרבים ואינם מתרחקים וככה זה. מה פתאום ככה זה? לא זה אורח־החיים שרציתי בו. מעולם לא תיארתי לי אורח־חיים שכזה. אני רשאית לא לרצות בו, לא? ובכן איני רוצה בו.

אך לא לרטון, דינה. וכי מה טעם בריטון? הריטון הוא נוסח דיבורים של החלשים שאינם משלימים ואינם מתקוממים. אולי אני חלשה. אבל היא ידעה שאיננה חלשה. אם עזרא הוא גורלי, אז עלי להתקומם עליו או להשלים עמו, אך אין טעם בריטון.

ואז היתה בה ודאות שהיא הבהירה לעצמה את הדברים בפסוקים הנכונים ולעת־עתה נרגעה. ודאות שהיתה בה, כמוה כידיעה שקודמת לפעולה. וגופה העייף שהמוח הטורד לא הניחו להירדם, גמל עתה לשנתו, ושמורות־עיניה נעצמו אט־אט.

להלן, כאשר הירח חָלַש עדיין על אפלתו של החדר, אך כבר דמדומי־שחר ראשונים נסתמנו בו, ניעור עזרא ויצרוֹ תקפו. היצר בעירומו, בלא שום עומס של כמיהות. והוא נְטָלָהּ כמות־שהיא, ישנה, בלא חיבה ובלא שום הקדמות ואפילו בלא הגסות שבתאווה, אלא ככה, קצת בהול וקצת כפוי. מכוח נטילה זו נתעוררה דינה, אך עזרא כבר הפך גבו ונרדם תיכף ומיד בפעם השנייה, והניח אותה ערה וצרובת־עלבון לרשותן של השעות ההולכות אל הבוקר.

הירח המקוּוקו אשר בחדר נדד ימינה, נתארך, עלה על השולחן, גלש ממנו ונע הלאה אל הכותל ומה שעליו והיה מטפס שם, מטפס ומחוויר, מטפס ומתנגש באורו של הבוקר; עד שהגיע לבסוף אל אדן־החלון ושם הלם בו השחר באחת והוא החל דועך אט־אט, כלה והולך, כלה ונמוג עד לבלי הכיר אם זה עדיין הוא, הירח אשר חלש בחדר כל אותו הלילה, או כבר זה השחר המדביר, אשר עלה בחוזק־יד ועוד מעט יתפרץ מן החלון אל החדר ויכבוש וימחה כל שהיה לילה.

פרק עשירי

נתן לרר, שהקדים לבוא, ישב עתה סמוך לחלון והשקיף החוצה. שניים שלושה אנשים ישבו ליד שאר השולחנות, אכלו ארוחתם ופניהם כבושים בעיתונים. עזרא עדיין לא בא ולרר פנוי היה להרהוריו.

יש לך, ילדים, עזרא? ודאי שיש לו ילדים. והנה לנו אין. זה בגלל הדם שהוא אותו סוג אצלי ואצל חנקה. עליך לבוא פעם אלינו ולהכיר את חנקה אשתי. עד שלא בא לכאן וכבר אני מזמינו לביתי. אבל בין כך וכך לא תבוא, יודע אני בך שלא תבוא. זה דרכו של אדם שהוא עוקר רגליו ממקומות שמשהו לא נכון בהם. כבר בקיבוץ בוּדדנו שלא במתכוון. ידוע לך שהייתי בקיבוץ? כל זמן שלא היו שם ילדים, ניחא. יודע אתה ילדים בקיבוץ מה הם? אני, מילא. אבל חנקה. איני בטוח אם כל הבעלים אוהבים את נשותיהם. איני בטוח אם הם יודעים לְמה הם מתכוונים בשעה שהם אומרים לנשותיהם אני אוהב אותך. אפשר שהם מתכוונים לקפה שהוגש להם הבוקר והוא טעים וריחני, ואפשר שהם מדגישים בכך את שביעות־רצונם משמלה נאה שלבשה או שהיא מחייכת יפה או בחן, וכן הלאה. אני אוהב את אשתי על דרך שהיא נכנעת ונענית להשתדלויותי שאני משתדל לגרש ממנה את היאושים שתוקפים אותה מפעם לפעם. משום, עליך לדעת, שגם היא משתוקקת מאוד לילדים. אמרתי, גם היא – ולא סיפרתי כלל על עצמי. בטוחני שלאיש אין ילד כפי שיש לי. הן יש לי ילד, שום אבא אינו מרבה להרהר בבנו כמוני. אתה מטיל ספק בדברי?

וכאן, כמובן, יסתכל בי עזרא בעיניים משונות ולא יהיה בטוח אם דעתי שפויה עלי ויַפנה ממני את פניו כמפני הזיה ויביט החוצה, אל הממשות המוצקה אשר ברחוב. אדרבא, אדרבא, עזרא, הסתכל. ושם, רואה אתה את האשה היורדת לה מהמדרגות של הבית ההוא ונושאת עמה את פח־הזבל, קיא יום עבר, דרך הבוקר השופע אל פחי־האשפה הניצבים שם בצדי המדרכה, שם, הרואה אתה, הפחים ההם העומדים שם ממתינים למכוניות העירייה הגמלניות. אדרבא, הסתכל. תראה את הבוקר הזה, השלם על גדותיו, רווי עד לבלי הכיל עוד, צלול עד תכלית, מפואר סופית בלי הוסיף ובלי גרוע, בוקר של מילוי כל הכמיהות עד אין התגעגע עוד, בוקר של סופי־רצונות, בוקר של מוות.

אך שלוש מלים אחרונות אלו לא אגיד לו. והוא יבין, אין ספק, עתה יבין בבת־אחת מפני מה הועדתי לו שעת־בוקר עזת־אור זו דווקא, שאין בה חלומות, שההזיות נמסות בה – להוכיח לך, עזרא, שאין אני שוגה באשליות. אדרבא: הרי זה כאילו האור הרב הוזמן על־ידי מלכתחילה, בכוונה מכוונת, כדי להוכיח לך את כושר עמידתם של חיי באור; שיעמדו שם העובדות אשר בדעתי לספר עליהן ואשר אפשר באמת אספר עליהן, עירומות במִבחן אמתן.

אז מה אמרתי? בני, כן. שום אב לא חייך מעודו אל בנו כאשר אני מחייך אל בני. איש אינו מחנך את בנו כדרך שאני מחנכו. ואל תגיד לי שבדמיונות אני שוגה, שעה שאומר לך שבני ימשיך במקום שאני אסיים. הרי שהוא יהיה כפל חיי במהדורתם החדשה, המתוקנת. סבור אתה נחמה יש בכך? אבל לא בזה העניין. הייתי קורא לו בועז. למה דווקא בועז, איני יודע. אבל שם זה נראה לי. והואיל והוא נראה לי, איני מניח שהוא מקרה. אני מקווה שגם חנקה תסכים לכך. אין לך צורך להזהירני, לא דיברתי על כך עם חנקה ואין כלל בדעתי לדבר עמה על כך לעולם. הא, עד־מה משתוקקת אשה זו לילדים. אני, מילא. אבל היא. ושעה שיאוש אחד כזה תוקף אותה, צריך אתה לדעת, אז היא נכבשת לו ובוכייה. מובן שהיא בוכייה, וכי מה חשבת? ואז עלי, כמובן, להרגיעה. תחילה היא דוחה אותי: לך ממני, לך ממני. הנה עזרא. לא, זה לא עזרא. עזרא גבוה ממנו. אז מה? כן. אז אני מרגיעהּ. והיא בוכה ואומרת לך ממני, לך ממני, אבל אני אינני הולך, לא. אולי הייתי רוצה ללכת, אבל אני נשאר עומד על־ידה ומבטיח לה שחיינו יפים ומלאים גם בלי ילדים. ואני מתלהב תוך כדי כך ומאמין שבאמת כך, באמת כך – אף־על־פי שאותה שעה מגיעים אלי צווחותיהם של ילדים המשחקים בחוץ על הדשא.

אלא שאני עומד על־ידה ונדחק לתוך התלהבותי. ואדרבא, אני מוכיח לה, אילו היו לנו ילדים, היינו נותנים יותר מדי דעתנו על ילדינו ולא היינו מתפנים לעסוק בנו עצמנו.

‘מה? לא. אני מחכה פה למישהו. אנחנו נזמין יחד. רגע, תן קפה, בכל זאת’.

‘עוגה?’

‘טוב, תן גם עוגה. עם קרם, בבקשה’.

בנו עצמנו. ועל כך אומרת חנקה: עכשיו שאין לנו ילדים, דעתנו נתונה להם יותר מאשר לו היו לנו ילדים. כזה מענה היא עונה לי. ואני יודע שהיא צודקת, כלום לא אמרתי לך שאין אב שיתן כל־כך את דעתו על בנו כמוני־אני על בני? אבל אני מכחיש את דבריה בכל התוקף הראוי ומשתדל להוכיח לה בדיבור ובמבט ובאחיזת־זרוע פתאומית שאין אנו חסרים כלום. ואני מתלהב כל־כך, עד שאני עצמי מתחיל להאמין בכך ומכאן ולהבא התלהבותי משכנעת יותר. אני נושק את עיניה הדומעות של חנקה והיא אומרת לי הנח לי, אל תשקר כל־כך הרבה. אך כבר אינה בטוחה במה שהיא אומרת והמלים רפויות בפיה וככה אני אוהב אותה. אני נצמד לשמץ רפיונה ומגרש בחרפה את אשליית הילדים שלה והיא נרגעת אט־אט ונכנעת להשתדלויותי.

הנה דרך אהבתי אותה, דרך שליטתי בה. הנה המבחנים שלי המזומנים לי יומיום – מבחנים שהם פגעים. והרי הפגעים ניתנו לנו לא כדי שיתישו אותנו, ואפשר גם לא כדי שנתגבר עליהם, אלא כדי שניאבק אִתם. וכי על מה אפשר כאן להתגבר? יתגברו החזקים. אבל להיאבק יכולים גם החלשים. כלום יש טעם אחר לחיים חוץ למאבקים? אינני יודע.

עד שחנקה נושאת אלי את עיניה שעדיין הן דומעות, אך כבר הן מביטות בי אחרת ואין לי כל צורך לחייך אליהן, שכבר הן צוחקות אלי וכל פניה משתפים עצמם בצחוקה. ואז כל־כך טוב לי פתאום ואינני יודע היכן מונחת אמת־חיי, אם בעיניה הבוכיות של חנקה ואם בעיניה הצוחקות. כי לא אמרתי לך שכל אותו זמן עצמו הייתי חלש ונרגש ולא סלחתי כלל. וכאשר אמרה הנח לי, הלכתי ממנה באמת, אף כי נשארתי עומד על ידה. וכאשר הפכה פניה אל הקיר, שמחתי אפילו. הרפיתי ממנה וברחתי ממנה – הוי לאילו מרחקים ברחתי, אף־על־פי שנשארתי כמובן עומד על־ידה והייתי כועס ואחוז־חימה גם על כך שנשארתי עומד על־ידה, וגם על כך שברחתי ממנה. חיי עדים שברחתי וגם נשארתי. דיברתי, התלהבתי, הבטחתי הבטחות, אך בה־בעת גם לא עשיתי דבר.

אם תחליט פעם לבוא אלינו, אולי תבין אותי יותר. אבל אתה לא תבוא. יודע אני בך שלא תבוא. ואם תבוא פעם אחת – לא תוסיף עוד. חוץ לכמה שכנים אין מבקר אותנו איש. בחדר־האוכל אתה אומר? כן, אבל זה דבר אחר לגמרי. בחדר שלנו לא ביקר אותנו איש. אולי פחדו מפני עיניה הדומעות של חנקה ואולי מפני עיניה הצוחקות. ואפשר הבינו מעצמם שעיניה הצוחקות גם הן בוכיות. מכל־מקום, ראו את חנקה מוגזמת מאוד ואת חיינו כמשהו שאיננו נכון. ודאי שלא נכון, הן גם אני יודע שכך. ושמא סברו שאין כאן חיים כלל, אלא געגועים בלבד. ולכן דומעות עיניה של חנקה וצוחקות באופן מוגזם כל־כך. כי מאומצים היינו ומוגזמים והשתדלנו תמיד להעמיד פנים. אנו תמיד העמדנו פנים, גם כאשר דיברנו אמת לאמִתה. אבל מדוע אין הידידים שלי מבינים שגם העמדת־פנים היא איזה אורח של חיים. הן בה, דווקא בהעמדת־פנים זו, אני מגדל את בני וקורא לו בועז.

ובשעות רצון היתה מתרפקת עלי ואומרת לי: ‘אז טוב, אבל בוא נלך מכאן’. ‘למה, חנקה, למה?’ והיתה מסתכלת בי בתרעומת למה זה אינני מבין אותה ברמז, וחוזרת בעקשנות של ילד מתחטא: ‘בוא נלך’. ומצמידה לכך הסברה חטופה, לאמור: ‘כאן זה מקום של הגשמה, מקום זה אינו יפה להעמדת־פנים. כה הרבה ילדים על סביבנו. כל אחד כאן הוא אבא או אמא. אנו זקוקים לאווירה אחרת’. ודאי שקיבוץ איננו מקום יפה להעמדת־פנים.

רואה אתה, כך קראה אותי ללכת אל העיר. ואני, כמובן, התחמקתי תחילה. אני לא רציתי ללכת. ניסיתי לשכנע אותה ואחר־כך גם התלוצצתי, כאילו כל העניין עורבא פרח והלצה לשעתה.

סופנו שהלכנו. אני מאוד לא רציתי ללכת. אך היא – ‘לא, נתן, כאן לא מקום לטיפוח חיים שאין להם המשך. והרי בלי ילדים זה כמו חלומות שאין להם הגשמה’, כזה דיבור דיברה אלי חנקה.

שכרנו דירה בעיר והתחלתי לעבוד. בבניין עבדתי. אני עבדתי וחנקה נשארה בבית. לאט־לאט התרגלה להכין לי ארוחות בוקר, צהריים וערב ואחר הארוחה היינו הולכים לקונצרטים או קוראים ספרים. אם דבר זה זכות היא, הנה יש להגידו לזכותנו, שנהגנו אורח־חיים תרבותי מאוד. היינו מנויים על קונצרטים, על הוצאת ספרים אחת. הא כן, היינו תרבותיים מאוד. דבר זה היה לפי רוחה של חנקה והיא הלכה ונרגעה מיום ליום. היא התחילה מקפידה מאוד על לבושה, ארון מלא כל מיני שמלות רכשה לה, דבר זה, כמובן, לא היה אכפת לי, אבל קצת תמהתי.

היינו משפחה בין משפחות בעיר. פעמים, אמנם רחוקות, בא אלינו מַכָּר ואז נהגנו בו הכנסת אורחים נאה. לאמתו של דבר טיפחנו לנו חיים קטנים של דל"ת אמות, אך על כך טרם נתתי דעתי.

חנקה נרגעה וביקשה להסתגל ככל האפשר לסביבה החדשה של העיר. ‘מפני מה שנהיה מובדלים מכל השאר?’ טענה. כבשתי את הרהורי ושתקתי. יום אחד ביקשה ממני לענוב עניבה. ‘למה שלא תענוב עניבה, נתן?’ מה דעתך על עניבה, עזרא? הכול עונבים עניבות, זה כמעט חלק מלבושו של כל אדם מן היישוב. כל האנשים עונבים עניבות, אפילו פרופסורים, אפילו מהפכנים. ראית מימיך שקיבוצ’ניק יענוב עניבה? אבל זה עניין אחר.

הנה קמים השניים ממול ואני נשארתי יחידי. שוב מסתכל בי התנובאי הזה. מה לא מוצא חן בעיניו, שמא קרחתי? ואם אני מאריך שבת, מה זה אכפת לו, לא הזמנתי אצלו קפה ועוגה?

‘אתה רוצה משהו, אדוני?’

‘כן, תן לי עוד קפה, בבקשה’.

עניין העניבה היה אחר־כך. ועוד לפני־כן החל לפעמים מבקר אצלנו אורח זעום־פנים, בערבים ובשבתות בעיקר. אתה קורא לו שיעמום, אני קורא לו פעמון־אזהרה. כמו הכאב. מהו השיעמום, לפי דעתך? משהו נאלח, מה? משהו שבני־אדם נמלטים ממנו, לא? אבל היכן היינו מגיעים בלעדיו? השיעמום, לפי סברתי שלי, מיסב לרוחנו מה שהכאב מיסב לגופנו. הכאב והשיעמום – שניים שמודיעים לנו על קיומם של נגעים. תאר לעצמך כיצד היה גופנו מתנוון לולא ידע כאבים. שלא היינו יודעים כלל על קיומן של המחלות, עד שמכלות אותנו. עכשיו תאר לך כיצד היה אדם מתנוון אלמלא הזהירו השיעמום. תחילה לא נתתי דעתי עליו, שכן הורגלתי לא לתת דעתי על דברים רבים.

עשיתי רצון אשתי ולבשתי כותונת נאה, ענבתי עניבה אדומה והלכנו לקונצרט. חנקה שמחה מאוד. כן, על הכותונת לבשתי סוודר אפור, מן ההם שנוהגים ללבוש בקיבוץ. כאשר יצאנו החוצה, רכסתי את הרוכסן עד קצהו, באופן שהעניבה לא נראתה. חנקה צחקה ואני שנאתי את צחוקה. אבל הסוודר היה רכוס עד למעלה והסתיר את העניבה האדומה שענבתי על כותונתי.

אינני זוכר מה ניגנו באותו קונצרט, אך חנקה אמרה לי שחם מאוד, פשוֹט את הסוודר. ואני השבתי לה כן כן, ואחזתי ברוכסן. משכתיו אחת למטה, אך מיד חזרתי ומשכתיו למעלה. וכל זמן הקונצרט היה הרוכסן רכוס עד קצהו. אך אני ענבתי עניבה, בכל אופן, ובפעם הראשונה בחיי, ואפילו מתחת לסוודר, ואפילו איש לא ראה.

אתה צוחק ממני, מה? מה פתאום אני משתטה ומפרט לפניך דברי הבאי בעניין עניבה? ובכן זהו, שגם אני צוחק מעצמי. אבל הסתכל בנמלה הזוחלת על השולחן, מתחת לעשן הסיגריה. נניח שהיא חושבת את עשן הסיגריה שלי לענן, כלום לא תצדק? אפילו אנחנו יודעים, אנחנו ולא היא, שעשן איננו ענן כשם שהעננים אינם השמים. מה יש שוב?

‘אה, הקפה, טוב. תודה רבה. רגע, עוד מנה סוכר, בבקשה’.

חזרנו הביתה, היינו שני אנשים ששבו אל ביתם לאחר קונצרט. חנקה, עדיין במעילה, ידיה בכיסיה, נראתה שקועה במשהו ואני דימיתי שהיא שקועה במנגינות ששמענו. פשטתי את הסוודר, הסרתי מעל צווארי את העניבה האדומה ועדיין היה הערב בן־דמותם הנאמן של שאר ערבינו. עכשיו אני מציין ערב זה כמִפנה.

‘אז למה ענבת עניבה, אם התכוונת להסתירה?’ צחקה חנקה.

‘מפני שביקשת ממני’, נעניתי לה.

כבר פעלו בי המחשבות האחרות וקולי היה בוטה, מתנער, הודף אחור. אני מניח שחנקה הרגישה בכך.

רמזתי לה על קיומן של המחשבות האחרות שאמנם פעלו בי כל אותה שעה, אבל לעת־עתה לא כפו עלי את מרותן.

אז ישבה חנקה בכורסה, עדיין במעילה, נינוחה על המסעד, שילבה רגליה ואמרה:

‘לא אכפת לי העניבה, אל תחשוב לך שהעניבה חשובה לי עד כדי כך. אבל לא טוב שאינך יכול להשתחרר מהרגלים מסוימים שהיו יפים בעבר’.

‘להשתחרר ממה?’ קראתי, אולי בקול רם כלשהו, אבל לא צעקתי.

‘מן העבר’, הסבירה חנקה.

ואז אמרתי שאני רוצה לשוב אליו.

‘אל מי?’ קראה.

‘אל העבר’, אמרתי.

חנקה הסתכלה בי ושוב הסתכלה בי ואני הסתכלתי בה והיא אמרה:

‘אני מבינה’.

בשקט אמרה. רגליה היו משולבות וידיה נתונות בכיסי מעילה שכנפיו נפרשו כמניפה קמוטה על מושב הכורסה וגופה היה שבוי־מצומצם והדוק בשמלתה. היא שתקה ואני לא הפרעתי לה בשתיקתה. פעם לפעם היתה נושאת עיניה מהרהוריה ומסתכלת בי. בתוכחה? לא. גם לא בתרעומת. היא ישבה במעילה כאשה זרה המוכנה ומזומנה ללכת לאחר שהוגד לה כי אין רוצים בה. חשבתי שלא היא, אני הוא הזר. אף־על־פי שאני ישבתי דווקא בכותונתי וצווארוני פתוח, כבן־בית גמור.

‘אני מבינה’, אמרה, ‘אתה מתחרט שבאנו העירה, אתה מאשים אותי מפני שאני גרמתי לכך. אתה מבקש לחזור, אני מבינה’.

הדלקתי סיגריה. המחשבות האחרות התחפשו תחילה לזכרונות, ואני, בתמימותי, התעטפתי בהם בנעימות. שוב הייתי בחברתם של יוסקה ושולה ויונתן ושמעתי מכונת־כתיבה מתקתקת בחדר הסמוך. בחדר האחר היו תמיד ישיבות ואחד נתן לרר (אני?) עומד שם ומרצה הרצאה. יוסקה היה לו חוטם ארוך ומצח צר ודעתו בדוחה עליו בכל־עת־תמיד. הוא היה המבוגר בינינו וחניכיו אהבוהו מאוד, אפילו החניכות. אולי אהבו אותו בגלל דעתו הבדוחה. יוסקה עכשיו סבא, ועדיין קוראים לו יוסקה.

היינו אנשים חשובים וידענו שאנו עוסקים בדברים חשובים. ואפשר, בגלל הדברים החשובים היינו לאנשים חשובים. היינו צעירים, אבל לא ידענו עולם אחר מעולם החובות והאחריות שטוב לעמוד בו, שמחה לעמוד בו, ניצחון לעמוד בו.

ואחר־כך הצטרפנו לחברינו בהתיישבות ובצד הימים הצעירים ההם באו אחיהם הקשישים מהם, ימים מיושבים ומושכים בעול, מפוכחים ועצובים לכן. אבל היינו באותו שֵירוּת, בגלגולו האחר.

ככה הם באו הזכרונות והראו לי את עברי פעם מצד זה ופעם מצד אחר. הם לא הציקו לי, אף הוכח לא הוכיחו אותי. אלמים באו. הם פשוט באו והיו אתי. ועכשיו אני אדם פרטי מאוד, בגודל שיעורן של דל"ת אמותי.

‘אנחנו מטפחים לנו חיים של דל"ת אמות’, אמרתי לחנקה.

‘ומה רע בזה?’

מובן שאין בזה כל רע. אלא שדל"ת³ אמותי נטלו לעצמן יותר מיד. הן חרגו מתחומן המוקצה להן, להיות מקום־מגורים בלבד והיו למקום־חִיוּת, למקלט, אשר מחשבותי האחרות הנה מצאוני שם. עריק, זהו מה שהייתי בעיני. היודע אתה עריק מהו? לא, לא, לא כך, לא לזה העורק מן הצבא כוונתי. הוא שרציתי לומר לך. כל החיים כולם הם שירות והעורק ממנו דינו כדין העורק מן הצבא. כי אין אנו חדלים להיות בשירות, אפילו אנו אזרחים. ואני הנה ערקתי. אינני מתכוון דווקא לקיבוץ זה שעזבתי. אף לא לתנועה; אני מתכוון לשירות. היום זה תנועה ומחר זה קיבוץ ומחרתיים בית־חרושת שאתה מנהלו. הוא הדבר. חייתי בשירות־הפעולה כמאמין באמונתו. לכן, אני אומר, לכן. אני עריק, זהו מה שהייתי בעיני. כי חיים כלשהם מחוץ לשירות – ממילא חיים פושעים הם, שניסוטו, שמעלו, שערקו.

כאלה וכאלה היו מחשבותי. וכבר ידעתי שלא אוכל לעצום עין ולהמשיך כאילו לא אירע דבר. וּודאי שלא האשמתי את חנקה. מה פתאום? אפשר שלא סלחתי לה, אבל זה עניין אחר.

ובכן, חייתי לי כאוות־נפשי ואיש לא דרש ממני דבר. והנה, דווקא זה היה הגרוע מכול. סבור אתה זהו אל מה שאדם נושא את געגועיו? שיהיה מפורק מחובות ומהצורך לעמוד בהן ולהיות אחראי? שלא יידרש לעשות דבר, שעתותיו תהיינה בידיו לעשות בהן כאוות־נפשו? שיניחו לו? סבור אתה, זהו, אליו אדם שואף? סבור אתה, זהו מה שאדם מכנה בשם חופש? ובכן אינך יודע מה אתה שח. אני ביקשתי לחוש עלי עולן של חובות, רציתי להיות אחראי בפני מישהו, רציתי שאדרש לעשות מעשים, ביקשתי את המבחנים. התגעגעתי להיאסף אל, להיות בפנים. איני בטוח אם אתה מבין אותי, הן אין אני מטיף.

הנה, משום כך, כנראה, רכסתי את הסוודר והסתרתי את עניבתי כהסתיר בגידה. בממדים הקטנים שלי, עליך לדעת, היתה זו בגידה גדולה. אבל אני רכסתי את הרוכסן עד קצהו. ואיש לא ראה את עניבתי. אפשר אין בזה משום נחמה, מכול־מקום היה בכך משום התמרדות שקטה ותקיפה על ימים אין־חפץ בהם, ימים של איכשהו, שחייתים כפי שהזדמנו. והרי אין לך קיום עלוב יותר, עוטה־כלימה יותר, מחיים של איכשהו, שלא יצרת אותם במתכוון, שאינך זהה אִתם ואתה נתון בהם למרות רצונך, לפי שרצונך אחר.

‘הנה כי כן’, אמרתי לעצמי, ‘הטל אוכף על חייך והושב בו את רצונך’.

‘מה בדעתך לעשות?’ שאלה חנקה.

‘עדיין אינני יודע’, אמרתי.

‘לחזור לקיבוץ?’

‘עדיין אינני יודע’.

ביקשתי את הפעולה ואת האנשים השרויים בפעולה והלכתי אל אביך.

פגישות מימים שהייתי מזכיר־קיבוץ קשרוני אליו. אתם גרתם עדיין בדירתכם השכורה בעיר, אבל נחום שפטל כבר התגורר בביתכם. שפטל הוא שפתח לי את הדלת. תמיהני מפני־מה דווקא שכמותו ניצבים תמיד בפתח, בשעה שבאים לבקש את ביקל.

‘ביקל איננו’, אמר, ‘אבל היכנס, בבקשה. אתה ודאי זוכר אותי?’

כן. זכרתיו. בנעורינו היינו אני ושפטל בקבוצת־הכשרה אחת בליטא. ובכן ישבנו שעה קלה במרפסת והעלינו זכרונות. יש לו, לשפטל, מיני הקשבות שכאלה, שמיד אתה יודע היכן הוא מסכים אתך והיכן לא.

אחר־כך בא ביקל וקמתי ללכת לקראתו.

‘אלי אתה צריך? אה, הלוא זה אתה, לרר. מה שלומך, לרר? נו, היכנס, היכנס. מה, גזבר, מזכיר־חוץ? אינני משער שדבר אחר הביאך אלי’.

‘דבר אחר לגמרי’.

‘דווקא דבר אחר לגמרי? ומה הוא אותו דבר? אבל היכנס תחילה. לא כאן, כאן בבקשה. סלח לנו, נחום’.

‘ודאי, ודאי, אני תמיד סולח’.

‘טול כיסא ושב. כך, ואני חשבתי שאתה גזבר או מזכיר־חוץ’.

‘לא הא ולא דא, מה?’

ככה היה ביקל מדבר אלי בידידות ושיטח לעומתי את הקשבתו השגרתית, זו השמורה עמו, כנראה, לכל מי שמתיישב מן העבר השני של שולחנו. הקשבה אטומה כלשהי, לא רגישה ביותר, כמסדרון לפני בוא אל החדרים־פנימה.

כאשר התחלתי לדבר אליו, הוציא ביקל מקטרת ופיטם אותה טבק. אחר־כך הציתהּ, שילב זרועותיו והיה יושב כך בשער הרעיונות אשר בשירותם ביקשתי לבוא, ומעשן בדעה זחוחה ונהנתנית, כמרכולתן בפתח חנותו. בעיני רוחי ראיתי שעון קשור לו בשרשרת לרוחב כרסו, ופעם לפעם מוציאו מכיסו ומסתכל בו. אבל היה לו שעון־יד, כזה שיש לי ולך, וכלל לא היה מסתכל בו. אף־על־פי־כן לא חדלתי לראות בו פקיד של רעיונות. עכשיו אני יודע שלא צדקתי במשפטי עליו ורק מהרהורי לבי חזיתי. אלא שגם עכשיו איני אוהד אותו כדרך שלא אהדתי אותו כבר אז. יותר מדי היה בעל־בעמיו, יותר מדי שבע ונהנתן. אני, מטבעי נתונה אהדתי לאנשים שקשה להם.

‘והיכן אתה עובד?’ שאל אותי.

‘בבניין’, עניתי, ‘אני פועל־בניין’.

הבנתי שתמיד איתקל בבני־אדם. וזה העניין שבפתחֵי הרעיונות והמפעלים תמיד ניצבים בני־אדם. ואין דרך מגע אחר אִתם, אלא המגע־והמשא האנושי, ואפילו אינם, במקרה זה או אחר, חביבים ביותר. ובכן אפוא כבשתי את מורת־רוחי והוספתי לדבר אל הקשבתו השטוחה לפני, הקשבה שאין בה השתתפות והיא נימוסית, מסויגת, בוחנת. הוא ישב מעבר מזה של השולחן ואני מעבר מזה. הוא עישן מקטרת, ואני – סיגריה. עשן־מקטרתו ועשן־סיגרייתי היו מתאבכים זה בזה ומתעלים מעל ראשינו ויוצרים שם הילות משיות שהיו מיתמרות ונמוגות, מיתמרות ונמוגות.

‘טוב’, אמר, ‘אעיין בדבר’.

‘למה אתה מתכוון?’ שאלתי.

‘אתעניין אם ישנה איזו משרה פנויה’.

הוא שאמרתי, פקיד של רעיונות. משרות, חשב, באתי לבקש מידו.

‘לא לזאת אני מתכוון’, אמרתי. אני מניח שלחָיי להטו מכלימת אי־הבנתו.

‘אינני מבין אותך’, אמר.

ואפשר אני טועה. אפשר שעמד על כוונתי מיד, אלא שביקש להביאני לידי דברים ברורים. שוב דיברתי. כלום לא גיחך? הן אפשר שראה בי אדם המבקש את הפעילות מטעמים שלא היו הטעמים שלי.

‘מצוין’, קרא, ‘עוד מעט בחירות, נרתום אותך למערכת הבחירות’.

‘אינני עסקנית מוויצ"ו’, אמרתי, כואב את אי־הבנתו, ‘לא מצפון זה מעיק עלי’.

ובכן חשבת שבאתי להירתם למערכת־בחירות או למפעל של כסות־חורף או למפעלים כיוצא בהם. חשב שתרומות באתי להרים. וכיצד יכולתי להסביר לו שלא ביקשתי למלא חובות אלא לחיות בהן; שאני מבקש דרכים אל הציבור כאורח־חיים, כהשקפת־עולם, כאמונה; שאני מבקש להיות במקומות שהדברים מוכרעים בהם ולהיות שותף להם ושותף לאחריות דורי על הדברים המתרחשים בו? הוא הדבר, שלא רציתי עוד להיות זנוח בדל"ת אמותי, צולל במזגי־נפשה המתחלפים של חנקה. ומה הציע לי אביך? משרות ומערכת־בחירות הציע לי.

ובכן, סופי שהתחלתי להרצות הרצאות בפרברים. בהפסקות־הצהריים דיברתי בפני פועלים בסדנאות ובבתי־חרושת. אתה קורא עיתונים? אז שים לב למדור הכרוניקה. בתוכניותיהן של מועצות־הפועלים מופיע שמי מדי שבוע בשבוע. פעם אני מרצה כאן ופעם כאן. היו לי ממונים עלי וביקל היה אחד מהם. חנקה התרעמה עלי, אבל חנקה אינה עניין לכאן. נקראתי לעשות משהו, היו לי חובות, שוב הייתי בשירותו של עניין. דל"ת אמותי חזרו והיו למה שהועדתי להם להיות – מקום־מגורים בלבד. לו היה לי מוזיאון פרטי של חיי, הייתי תולה בפתחו עניבה.

ובכן, הייתי מרצה נודד אלמוני אשר שמו נזכר בשולי הכרוניקה בעיתונות של ימי שישי וביקל היה ממונה עלי. כאשר ביקל יוצא את הארץ בשליחויותיו, כל העיתונים מודיעים על כך. כשהוא חוזר, שוב מודיעים על כך בעיתונים וגם ברדיו מזכירים לפעמים את שמו. ביקל הוא אדם חשוב וצריך העם לדעת את צאתו ובואו.

זהו, שלפעולותיו של ביקל נתלוותה חשיבות אישית רבה. אפשר משום כך שילח בי את עשן־מקטרתו בזחיחות־דעת שכזאת. אינני אוהב את ביקל ומעולם לא אהבתיו. יותר מדי שלטון נתלווה לתפקידיו ודבר זה לא יכולתי לסלוח לו. אביך אדם חשוב, עזרא, כמובן שאני מודה בכך. אבל לא סלחתי לו את קורת־רוחו מעצמו, את שביעות־רצונו את זחיחות־דעתו התמידית. לא על הגיונות, על רגשת־לב אני מדבר. כמו דעה קדומה שכן בי אי־אמון מראש לכל חיים שמוצאם איננו מן ההתייסרות, לכל אדם שלא עלה מקורבנות.

אפשר משום־כך מכנים אותי חברי נזיר זעוף־עפעפיים. לא שמעת את חברי מכנים אותי כך? לכן אני מודה ומתוודה שהיתה בי הנאה־לאיד, הנאה רעה, זדונית (אני מודה, אני מודה), בשעה שנכנסתי לחדרך ומצאתיך בקלקלתך. חלילה שיש בלבי עליך, אבל אתה בנו של ביקל. וכל דבר שפוגע בביקל, משמחני.

הבוקר ייסרוני כליותי על כך. גידפתי וחירפתי את לבי על־שום היותו משכן למחשבות תפלות רעות שכאלה. אמרתי לעצמי, זו שטות והבל, הוכחתי את עצמי על צרות־מוחין שבי, אמרתי לעצמי כל מה שאדם כמוני עלול לומר אל עצמו במקרים כאלה. טוב שאינך יושב לידי ואני יכול לדבר אליך בגילוי־לב גמור. הנה הוא בא. איני מניח שאצטרך להתחיל הכול מבראשית.

עזרא בא מצד האור, עבר אל המדרכה המוצלת ונכנס פנימה. כבר מרחוק ראה מתחת לשולחן את מכנסיו של לרר והם מופשלים כלשהו וחושפים תחתם נעליים גבוהות ושרוכיהן קשורים בקפידה עד הנקבים העליונים. צווארון־כותונתו בהק בחגיגיות על מקטורנו, וצווארו נזדקר מתוכו בניקיון חריף, מוגזם, ניקיון של חיטוי. ספל־הקפה היה שתוי עד תומו ולרר היה שקט, חמוּר, מצפה. ואילו מאפרה גדושת זנבות־הסיגריות שלידו רמזה, כביכול, על הפנים האחרות של חומרתו הנזירית.

‘חשבתי שאינך מעשן’, ניתמם עזרא, ‘חשבתי שאינך נוהג להתפשר עם חולשותיך’.

נתן לרר הסיט כיסא מהשולחן וטפח על מושבו בכף־ידו, לאמור:

‘שב, עזרא. אילו הקדמת בחצי־שעה, היית שומע כיצד אינני מתפשר עם חולשותי. את סיפור חיי סיפרתי באוזניך, והתנובאי הסתכל בי כאילו הייתי מדבר אל עצמי. באמונה שלא דיברתי אל עצמי. ואפשר שדיברתי, אבל אני מבטיח לך ששפתי לא נעו. אתה מסתכל בי בתמיהה? כך תיארתי לי. טוב שלא היית, לכן יכולתי לדבר אליך בגילוי־לב גמור. אינני מניח שהייתי מדבר אל מישהו בגילוי־לב כזה פנים־אל־פנים. מה אתה מסתכל בי ככה? לא שמעת שאדם מדבר אל מישהו שאיננו, כדי שלא יצטרך לדבר אליו בנוכחותו? ובכן אני האיש הזה’.

התנובאי הסיר את המאפרה הגדושה, הריק תוכנה אל פח־אשפה, שהחזיק בידו השנייה, ניערה בטפיחות על שולי הפח וחזר והניחהּ על השולחן.

עזרא ולרר, כאילו בהסכמת־חשאין, הציתו כל אחד סיגריה לעצמו והטילו לתוכה את בכורת־אפרם.

פרק אחד־עשר

הערב ירד על העיר אחד ואחר בכל מקום.

בפרברים הדרומיים, במקומות שצריפים כרעו עד מפתניהם בחולות, היה הערב אבקני ונמוך ומשתטח. החולות נשקו את פתחי־הבתים ללא שום הקדמות, ודייריהם, הם ונשיהם, ישבו על דרגשיהם שלפני הצריפים ושוחחו באפלה עם שכניהם. נחשולי־האבק שהתנשאו במשובה בין הילדים המשחקים בחול שהו שהיות בחלל ושקעו אט־אט, למורת־רוחם המפורשת, חזרה אל כור־מחצבתם, האדמה. מדוכני־הפלאפל אשר להלן בפינת הרחובות נישאו ובאו על משבים קלילים ריחות של שמן מיטגן ומאשנבי־המטבחים אשר מאחורי הדרגשים יצא להקביל את פניהם ריחו החריף והמדמיע של הבצל.

למקומות שהלכו הנערים, בצומתי התנועה והאור והשעשועים, היה הערב נשמע באלף מכוניותיו, האורה היתה מנסרת בחללו האפל, מתנשאה למרומים ושוהה שם כהילה ענקית שדומה הנה־הנה תגווע – ואף־על־פי־כן תשהה שם עד שעותיו המאוחרות של הלילה, פורשׂת את זוהר ערפיליה כאלילת־האור באפלות.

ואילו כאן, בשכונת־עובדים זו, דָרך הערב על במותיו עם היאסף העובדים לביתם והוא מודע ורצוי כמרגוע. האנשים, כמשפטם בערבים, שהו בקוביות מרפסותיהם והם תמימים עם ערבם, שהערב גלוי ומפוענח לפניהם, אפילו הוא מאפיל ועוטה צללים במקומות שהוא משתפל אל הגבעות היורדות הימה.

עזרא הלך אל בית הוריו להיוודע אם הגיע מכתב מאבא, ושאוליק ישב בין רעיו בבית־הקפה אשר בפינת השדרה אשר ממול לפנס. פשטו היושבים רגליהם לפניהם אל מתחת לשולחנות הקטנים והקשיבו לאחד בּניה שפתח: ‘ובכן כפי שכבר אמרתי לכם, ברגע האחרון הגיע טרנספורט חדש. אתם יכולים לתאר לעצמכם כמה שרתחתי. מי האידיוט הזה ששלח אותם! הפקידים האלה מן הסוכנות, לפעמים הם אסון לעם היהודי’.

כאן שהה מעט כדי לבחון את טיב הקשבתם של הנערים ואם איננו כופה עליהם סיפורים בעל־כורחם. הם היו מכורבלים בבטלדרסים, נוחים ומתהנים לעצמם, לא מגלים שמץ של סקרנות, ואף־על־פי־כן מקשיבים.

'ובכן, יצאתי אליהם, צעקתי, התחננתי, ביקשתי שיבינו – הבינו הבינו הבינו לכל הרוחות! האונייה המטונפת הזאת לא תחזיק מעמד. היא תשקע. היא איננה יכולה לקלוט אף נוסע אחד נוסף. אף נוסע אחד נוסף! צעקתי. ואילו הללו – לא־כלום. אתה מדבר, והם עושים את שלהם. אני צועק אף נוסע אחד נוסף והם קרבים ועולים על כבש־המעלות, אלמים לא־מדברים לא־מבינים, כמו סיוט. אחד התכופף וחמק בין זרועותי הפשוטות וחבריו נדחקו ועברו אותי כאילו הייתי מחיצה של בד.

‘טוב’, קראתי, ‘סעו כולכם. שתטבע!’

ועמדתי מן הצד וראיתי כיצד הם נדחקים אל האונייה והם עולים ועולים ועולים בלי סוף ובלי שיעור, עוד ועוד, וכל אחד וצרורותיו. בייחוד כעסתי על הצרורות. כל צרור היה אויב מושבע שלי.

‘הימה! הימה!’ צעקתי.

אך איש לא הקשיב לי. והם עולים והצרורות עולים עמהם. כמו סיוט, אני אומר לכם'.

‘זה היה בלילה, אני משער?’ ביקש אחד להעמיד את הסיפור על דיוק זמנו.

‘מובן, שבלילה. תמיד העלנו את האנשים בלילות. זוהי התאבדות! צעקתי, מה אתם שומרים על הצרורות? בין כך וכך תטבעו’.

איש לא הקשיב לי. ואז ניגש אלי מוישה. אתם יודעים, הוא היה הסגן שלי. ובכן ניגש אלי מוישה, ואומר לי בכל אופן, הוא אומר לי, אפשר להפסיק אותם. לא, השבתי לו, דבר זה לא נוכל'.

‘וכך הפלגתם?’

‘וכך הפלגנו. אתם תשאלו איך זה לא טבענו, ובכן דבר זה גם אני אינני יודע. על־כל־פנים לא טבענו, אף־על־פי שזה בניגוד לכל החוקים’.

עכשיו נשתתק ונראה כי סיים. הם הסתכלו בו כיצד הוא שולה באצבעות יד אחת סיגריה מחפיסה פתוחה שלפניו, נרכן כלשהו והציתה באש־שכנו, בלי להוציא ידו השנייה מן הכיס. עדיין אל אמרו דבר ורק הסתכלו בו. אך כאשר מצץ מציצה אחת ועוד אחת ולא המשיך סיפורו, פתחו ואמרו לו:

‘אבל מה בעניין הסבא, בּניה?’

'אותו מצאתי למחרת. הבחנתי בו מיד כשראיתיו שאיננו מצטרף לשאר הזקנים שקמו להתפלל. הוא ישב לו בשלוות־זקנים על צרורו, עישן את מקטרתו והסתכל בים. שמתי לב שלבושו נקי, זקנו מסורק, מצחו נאה, ממש סבא שבסבא.

‘סבא’, פניתי אליו, ‘אינך קם להתפלל?’

והוא הסתכל בי ממקום שבתו הנמוך, הוציא את מקטרתו מפיו, רק הסתכל בי ולא חייך.

‘ואתה?’, אומר הוא, ‘מפני־מה אין אתה הולך להתפלל?’

‘אני אינני סבא’, אמרתי לו.

‘ולפי דעתך רק סבא חייב בתפילה?’

‘על כל פנים’, השבתי לו, ‘לא ראיתי סבא שאיננו מתפלל’.

אז קם מצרורו והושיט לי את כף־ידו.

‘ובכן, ניתנת לך הזדמנות להכיר אחד כזה: חיימוביץ’.

‘נעים מאוד, נעים מאוד’, אמרתי לו ועדיין לא חשתי בשמו שום דבר מיוחד. וכבר הטלתי פסיעה שתיים הלאה. ואז, רק אז נעצרתי פתאום. חיימוביץ‘? הרי אמר, חיימוביץ’. אני כמובן הכרתי שם זה תיכף ומיד.

‘יש לך מישהו בארץ?’ פניתי אליו שוב.

‘כמובן, יש לי בן’.

‘בן?’

‘כמובן, גם נכד יש לי’.

‘יש לך אפילו נכד ושמך חיימוביץ’!'

‘חיימוביץ’!', חזר אַחֲרַי.

השם היהודי הזה צלצל באוזני משונה ורחוק. חיימוביץ'. הייתי כאדם שגילה פתאום בביתו דלתות נוספות המוליכות לחדרים שלא ידעם עד כה. נמשכתי אליהם, כאילו טמונים בהם דברים חשובים מאוד בשבילי. כאילו היה לי פתאום עבר אחר, נוסף על הידוע לי. היה לי סבא בעולם.

‘ושמו של הבן חיימוביץ’?'

‘לא’, חייך, ‘הוא החליף את שמו לאלון’.

‘ככה!’ עכשיו כבר צעקתי בהתרגשות, עכשיו ברור שהיה לי סבא והייתי נכד למישהו.

‘ואולי אתה רוצה להגיד לי ששם בנך יהודה?’

‘אתה מכיר אותו?’ נצטהל כנגדי.

‘אינני יודע אם אני מכיר אותו כפי שהיה רוצה שאכיר אותו, אבל האיש הזה הוא בכל אופן אבא שלי’.

כדברים האלה אמרתי לו. ובכן, מה אתם סבורים? שנפל על צווארי? שנשק לי? שהתייפח? אפשר שהוא עשה את כל הדברים האלה, אבל הוא עשה אותם באופן שאנו היינו עושים זאת. תחילה נרתע קצת, עצם עין אחד דרך תוכחה, עין שנייה דרך קונדסות, קנטר את מבטו ואמר:

‘ככה’, אמר לי, ‘ובכן, מין נכד שכזה יש לי שאיננו מניח לסבא שלו לעלות על האונייה!’

כזאת אמירה אמר לי ובערב קצת חיבק אותי. ואחר־כך עמד שם והתפלל והיה לו בגד מלוכלך וזקנו היה מדובלל. הוא היה הטרחן הגרוע ביותר בכל האונייה ושום דבר לא הניח את דעתו. וכאשר נודע לו שאני נכדו, מיד נפל על צווארי והחל מנשק מתייפח ‘אשרי שזכיתי לכך, אשרי שזכיתי לכך’. ולמחרת התהלך בין האנשים כמקורב למלכות וגער בכולם וצעק עליהם – פחד, אני אומר לכם'.

‘על איזה סבא אתה מדבר?’ התרגז שאוליק.

‘על סבא שלי, כמובן’.

‘אז מה אתה מבלבל?!’

עכשיו עישן ועישן ולא אמר כלום. רק החריש ועישן. הם היו יחידים בבית־הקפה השכונאי, הפרוז לרוחות ולסתיו שלעת־עתה היה רק בתחילתו.

‘איני מבלבל’, אמר בּניה חרש והפסקות גדולות ונמוכות ניכרו בין מלה למלה. ‘אינני מבלבל, זה אותו סבא עצמו. רק רציתי שיהיה אחר. רציתי שיהיה כפי שסיפרתי לכם בהתחלה. רציתי שיהיה לי סבא כמו שאני עצמי אהיה, בוודאי, כאשר אהיה סבא. אבל מה אני יכול לעשות, הסבא שלי היה בדיוק כמו האחרים ובינינו לבין עצמנו, אני לא אהבתי אותם. העניין הוא בזה, שהוא בכל־זאת סבא שלי. מה אני יכול לעשות, אין אדם בוחר לו סבא כרצונו, כשם שאיננו בוחר אבא או אמא’.

עכשיו שתקו שעה ארוכה. הם היו נוחים לעצמם והערב הסתווי עבר לידם לאט־לאט.

‘אינני יודע’, אמר זאב’לה מהורהר וכתפיו נתמשכו בתמיהה.

‘למה אתה מתכוון?’ שאלוהו.

‘באונייה שאני נסעתי בה היה קצת אחרת. מובן שהיו בה גם בריות מן הסוג שבּניה סיפר עליהם, אבל גם פרטיזנים ולוחמים מן הגיטאות, והייתם צריכים לראות כיצד התארגנו ולחמו כאשר אונייתנו קרבה לחופי הארץ והבריטים גילו אותנו; כיצד נהפך ערב־רב זה לעדת לוחמים אמיצים. אגיד לכם את האמת, עד היום אינני מבין מהו הכוח שהפך את הפליטים האלה, המיוסרים והממורמרים ללוחמים אמיצים כאלה. אתם בוודאי תצחקו לי, אם אומר לכם שבאותה שעה הרגשתי הרגשה משונה כאילו הגולה היהודית מכל הדורות עומדת כאן ונלחמת על נפשה. אני מתכוון לגולה כמות שהיא, כלומר: מה שנותר ממנה לאחר השואה. כמו שאומרים, גולה סחופה, פליטה, מיוסרת’.

‘אני רק סיפרתי על הסבא שלי’. ביקש בניה לתקן את הרושם המוטעה של דבריו, ‘גם האונייה שלנו נלחמה כאשר לכדוה האוניות הבריטיות. בעניין זה אין לי כל טענות. אפילו הסבא שלי עזר לערם את קופסאות־השימורים’.

‘הקופסאות שהשלכתם על הבריטים?’

‘כן. הם באו עלינו בצינורות־מים וביריות, ואנו עליהם – בקופסאות־שימורים. כזאת היתה המלחמה שלנו’.

על המדרכה לפני השולחנות חלפו עברו בני־אדם מכאן לשם ומשם לכאן ואחד חיימ’קה היה עוקב אחר כל אחד עד שיצא מטווח־ראייתו. שתי בנות מדברות וצוחקות באו מכיווּן העיר.

‘מירי ונועה באות’, הודיע חיימ’קה.

הנערים הסתכלו בשתי הבנות שיצאו מן האפלה ועברו אל תחום אורו של הפנס, וזאב’לה אמר:

‘מה אתן צוחקות שם, בנות?’

מירי ונועה סטו מן המדרכה וקרבו אל השולחנות הקטנים.

‘ראינו סרט’, אמרו.

‘והוא כל־כך מצחיק?’ פיתח חיימ’קה את מגעו־ומשאו עם הבנות. שאר הנערים רק הסתכלו בהן ולא שיתפו עצמם בשיחה. הנערות המתינו עד שמישהו ישאל איזה סרט ראו, ושיוכלו לספר על הסרט באופן שיתפתח מגע־ומשא. אך הנערים החרישו.

‘מה אתם נראים חשובים כל כך.’ קִנטרה נועה.

‘בואי, נועה, את לא רואה שהם עוסקים בדיונים חשובים?’ משכה אותה מירי אחריה.

‘ליל מנוחה, בנות’, אמר חיימ’קה.

‘ליל מנוחה’, השיבו הבנות.

‘ליל מנוחה’, הפטירו האחרים.

וחיימ’קה הסתכל בהן כיצד הן שבות אל המדרכה ומשלבות זרועותיהן ויוצאות את תחום האור. מתוך האפלה שהבנות נבלעו בתוכה, יצא כעבור שעה קלה עזרא ונחפז מאוד לאיזה מקום שהוא בצעדים מהירים.

‘הנה עזרא הולך’, הודיע חיימ’קה.

שוב הביטו הכול לעבר המדרכה. מחותל במעילו, נחפז, רכוס בעולמותיו, שותק מאוד ומתעלם מהם, חלף עזרא על פניהם והלך לבית־אמו. שיחו־ושיגו עם החיים מונחים, כביכול במקום אחר לגמרי. ואז ביקשו הנערים לעמוד על טיבו של עזרא והחלו לחוות עליו דעות. אחד אמר שהוא ברייה לבלרית. האופן שבו הגה את שמו של עזרא הוכיח שאין הוא רוחש לו כבוד. שאר הנערים, כנראה, הסכימו עמו. שאוליק שתק ולא אמר דבר. לוּ לא היתה דעתו כדעתם, אפשר שהיה מביעה. אחר־כך חזרו ועסקו בפרשת הסבא שנמצא. מי שפתח תחילה החריש עתה והאחרים היו מדברים. לאחר שאמרו כל מה שהיה להם לומר בעניין זה, הניחו לשולחנות וקמו ללכת.

ממקום עומדו ליד החלון ראה אותם עזרא הולכים אל הפנס ומשתהים לידו ודשים בספיחי־דברים. ידו פשוטה היתה מעבר לאדן־החלון אל תוך הלילה והאפר המצטבר בקצה סיגרייתו היה נושר מן הקומה השנייה אל תוך העשב השחור. למטה היו ברזים מטפטפים מימיהם אל הדשאים הקטנים ובשקע שביל־החצץ נקוו המים לשלולית. חלון־אורה אחד ירד ממרומו והיה מונח בה בנחת, עד שלא הגיח מתוך הסתיו משב אלמוני, קימט את החלון בשלולית וחלף־עבר לו הלאה לתוך הלילה.

בינתיים נחלץ הירח משבי־הגבעות, קרע מסילת־אור במרומי־השמים והשכונה תחתיו נתערטלה מממשותה וקמה כתפאורות לעמידתם של הנערים, לדשדוש נעליהם בחול, לשיחם־ושיגם. קצת הלאה מהם נחשף הצומת אשר דרך אחת העמיקה ממנו אל תוך השכונה הבנויה, אל תוך רמזי אורותיה שהעידו על חיים כבושים במסילתם, ודרך שנייה הוליכה מן הצומת אל הגבעות, אל פיגומי השיכון החדש, אל השטחים הריקים ואל שדות־הבוּר שמעבר.

ממרום חלונו ראה אותם עזרא עוקרים ממקום שעמדו והולכים לאן־שהוא בתוך הלילה. יפה לראות מבעד לחלון אנשים הולכים לתוך הלילה. הפנס דלק עתה לבדו בתוך החשיכה, כאילן בסופה. הילתו פרושה היתה כזרועות גלמודות מאין עומד תחתן, ומששי החשמל המרצדים יצאו ללוות את הנערים בדרכם.

אחר־כך בא שאוליק מן המדרגות והלך ועמד אצל אחיו ליד החלון. על הספה מאחוריהם סרגה בלומה וסיפרה משהו באוזני נחום שפטל, ושפטל ישב כנגדה, קצתו מנומנם וקצתו מקשיב. עייפות יום־עבודתו היתה אופסת מגופו טיפין־טיפין והיה נכבש והולך לנעימות הנמנום הפושט בו.

עמדו שני האחים כשני דורות זה אצל זה. האחד שתק והאחד התרפק על שתיקה זו וביקש בה פרצות.

‘שאוליק’, אמר עזרא וקולו נשמע כטפיחתו של כלב בכנף־הבגד. עיניים שנתן בו שאוליק, אמרו: אתה רוצה להגיד משהו? עזרא אסף מיד את עיניו והציבן על האדן, לאמור: אני רוצה להגיד הרבה.

‘מה יש עזרא.’

‘אתם ישבתם קודם בקפה ואחר־כך הלכתם ועמדתם ליד הפנס’.

‘ודאי, גם אני. אז מה?’

‘שם ישבו נערים ואתה ישבת בתוכם’.

‘ודאי, כל ערב אנחנו יושבים שם.’

‘כל ערב אתם יושבים שם?’

‘כמעט.’

‘כמעט כל ערב אתם יושבים שם?’

‘כן.’

בלומה עשתה הפסקה בהרצאת דבריה ונאנחה. שפטל המתין באורך־רוח להמשך.

‘ואתה ישבת ביניהם’, סיכם עזרא.

שאוליק שתק, לא אמר דבר, ורק הסתכל נכחו בשכונה השבויה באור הסהרורי ועזרא דיבר אל הקשבתו. או אל שתיקתו.

‘אופן הדיבור שלכם’, אמר עזרא.

‘וכי מה?’

‘אתם יודעים לשים דגשים אחרים במלים וזה כאילו הייתם מדברים בשפה אחרת’.

‘לא חשבתי על כך. אנחנו פשוט משוחחים בינינו’.

‘אבל אתם מדברים ביניכם אחרת. העברית שלכם היא אחרת. יש לה הדגשות מיוחדות. אני אוהב להקשיב לאופן הדיבור שלכם, שאוליק’.

שאוליק ביקש ללכת. מה הוא רוצה ממני? הן הוא מבקש ממני איזה דבר. מפני־מה הוא כאילו מתחנן למשהו אשר בידי, כביכול, לתתה לו. על מה הוא מדבר, אני פשוט אינני מבין למה הוא מתכוון.

‘למה אתה מתכוון, בעצם?’

‘לא־כלום’, אסף עזרא את מלותיו המוכנות עמו. שתיקתו של שאוליק שבאה אחר־כך, כמוה כמשיכת־כתפיים תמוהה.

בלומה הניחה מעשה־סריגתה וקמה.

‘אעשה לכם תה, ילדים’, אמרה.

איש לא מיחה בידה. שפטל העלה גירה את הרצאת דבריה של בלומה בטוחנות הליאות שלו ורשם להם הערות־שוליים סמויות. בלומה עברה לידם ושאוליק ראה לפתע את אמא. פניה נפולות ושערותיה הלבנות פשטו וכבשו את האפורות. פתאום ראה את אמא. פתאום ביקש לדעת כל דבר עליה. הן היתה פעם נערה, כמו מיכל. כיצד היתה אמא כאשר היתה נערה, כאשר היתה ילדה, הן היתה בתו של מישהו. מישהו זה היה סבא שלי. מי היה סבא שלו? מי היה אבא של אבא? הן יש לו סבא בעולם. לפתע הוטל במבוא סתום והיה מועד כסומא על שלבי הדורות. הוא ביקש לדעת. הן אבא היה פעם נער כמוהו וקטן ממנו. והיה תינוק, והיה לפני היות. הוא שאל לבית שגר בו ולשמש שהאירה את המבוא ואם צמחו שם עצים או שהיה חשוף ללא צל. אבא־תינוק, שנושאים אותו על כפיים, שאיננו יודע כלום על שאוליק העתיד להיוולד.

אבל שאוליק לא גיחך. כסומא מעד על שלבי המבוך, מבקש לדעת את עקבות עצמו בעבר. כאילו שפתאום התברר שידיעה זו נחוצה לו מאוד וחסרונה מורגש מאוד באיזה מקום בחייו.

אבא עלה מן הגולה, מאיזה ויטבסק או צ’נסטוכוב או סטאשוב כלשהו, מה זה משנה. מה זה גולה? להכללה זו לא ענה בו כל הד. אבא בא מן הארצות אשר מעבר לים, מעיירה קטנה, מן הבלתי־ידוע, מאיזו עלטה שהיתה פעם אינקביזיציה ובעיירות לא היתה פרנסה, ומנדלי כתב עליהן סיפורים והיו פרעות והם התפרנסו זה מזה ובאנקירים יהודים בפראקים וסיגרים השתדלו אצל נסיכים וחדר של רבי ומכים בו, וילד קטן שׂורך דרכו בשוק בטרם שחר ונושא תחת בית־שחיו גמרא אדירה. הוא מחזיקה בידיו הקטנות והגמרא גדולה־גדולה ופועלי־מחט יהודיים עבדו מן השכמה ועד שקיעה והכריזו שביתה וסיפור על דיבוק שנכנס בבת־הרב ופועלים יהודיים מתאגדים ואחד פורץ ורוצח איזה גוברנטור, שכחתי מה שמו, ודגל עולה בסערה על בתים חרוכים ושוקי דגים ובתי־תמחוי ומעשה בסטודנט אחד שהתאהב בתופרת ושוב פרעות פרעות פרעות ויהודים מסתגרים בבתי־כנסת ועולים בלהבה השמימה וכן הלאה וכן הלאה. פירורי ידיעה זו מספרים ומסיפורים אינם מצטרפים לשום דבר. הם אפילו לא ידיעה. לא זהו אשר ביקש.

‘הלוא אתה נולדת בגולה, עזרא, תגיד, הכרת את אבא של אבא?’

עתה הגיע תורו של עזרא למשוך בכתפיו.

‘מה פתאום?’

‘ככה, משונה שאינני יודע דבר על סבא. חבר שלי סיפר לנו קודם כיצד מצא את סבא שלו בין המעפילים’.

‘סבא שלנו מת’, אמר עזרא.

פרק שנים־עשר

‘אמא ביקשה שניסע לשדה־התעופה לקבל את אבא’, אמר עזרא.

‘ודאי’, קראה דינה, ‘נאכל וניסע’.

‘אין צורך למהר, אבא יגיע רק בלילה’.

בזאת נסתיימה שיחה קצרה זו שהיתה כמו הפוגה בין מתיחות למתיחות ואחר־כך חזר הכול לקדמותו; למתיחות אין־חיוך ואין־דברים, אורבת, חשדנית. פעמים היו מטיחים זה בפני זה טענות ומענות חסרות־שחר, אשר למשמעות המוסכמת שלהן היתה מתלווית תמיד משמעות אחרת, חבויה, חשדנית. ‘אנו עוברים זה לצד זה ואין רואים; לא אני אותו ולא הוא אותי. או שאנו רואים מעט מדי, או מוגזם מדי. אפשר שעדיין אנו מחפשים זה את זה, אלא שגם את זאת אין אנו יודעים. כאילו שאני מתחילה לדעת פתאום שמימי לא ידעתי אהבה ועתידה אני לעבור מן העולם בלי שאדע אפילו שעת אהבה קצרה אחת. אני יודעת שזה לא נכון, ודאי שלא נכון. אני פשוט שכחתי את כל האהבה הרבה שידעתי לפנים, היא נשתכחה ממני ולכן נדמה לי⁴ שלא היתה מעולם. ואפשר שבאמת לא היתה מעולם ורק נדמה לי שהיתה. הוא פשוט בא וכך אנו חיים. וכי כיצד אוכל להודות פתאום שחיי ורונית וכל זה אינם אלא אחיזת־עיניים?’

ממקום־שבתו ראה אותה עזרא מערמת כותנות ולבנים לגיהוץ ואחר־כך יצאה וגררה אחריה את שולחן־המטבח לחדר. גרירתו של השולחן הדהדה בחדר כתוכחה ארוכה. פתח־הדלת צר היה ודינה נתקשתה להעביר בו את השולחן. אך היא לא ביקשה את עזרתו והוא הסתכל בה ושתק. ‘היא איננה מבקשת את עזרתי, היא איננה מבקשת שאעזור לה’.

דינה קפצה מעל לשולחן אל החדר מזה ומשכה אחריה את השולחן. השולחן נתקע במשקוף, והמגהץ נפל ממנו. הרימה אותו, לא אמרה מלה, לא הסתכלה לעברו, וחזרה למשוך אחריה את השולחן.

‘בכוונה היא עושה ככה, כדי שתוכל להרשיע אותי במחשבותיה. היא רק צריכה לפנות אלי ואני עוזר לה בקלות. אני פשוט משתוקק תקפוץ ולעזור לה. הניחי לי, דינה, אבל אני מחכה שתפנה אלי. לא, אני מחכה שתפנה אלי’.

שוב נפל המגהץ. היא עוד תתחשמל ולא תפנה לעזרתי.

‘את כבר לא יכולה לבקש שאעזור לך, מה?!’

צעקתו היתה רמה, צורמת, קצת לא במקומה. הוא דחף אותה הצדה בחמת־פתאום, גרר את השולחן במחי־כעס והטילו לכותל, סמוך לשקע־החשמל. דינה עמדה מן הצד, שותקת, מחכה באורך־רוח עד שחזר לכורסתו ואז פרשה כותונת והחלה מגהצת.

כאן, בבית, הוא מאלץ את דינה שתתייחס אליו כאילו לא אירע דבר, כאילו הוא עדיין עזרא ביקל, עזרא ביקל התקיף ומטיל השררה באנשים. תרמית ואחיזת־עיניים, אני יודעת, אני יודעת. הפכת אותי לשפחה חרופה החייבת להודות ולכבד בך את האחר, המדומה, שאינו קיים כלל. אני יודעת, אף־על־פי שאני שותקת. למען שלום־בית אני שותקת. אתה מטפח דמות שאינה קיימת כלל וכופה שאודה בדמות בדויה זו ואאמין בה כאילו זו דמותך. והרי זו תרמית ושנינו יודעים זאת. הוא מקים לו את ביתו כמין מפלט בתוך חיים שהם אויבים לו ועלי הוא כופה התנהגות שכזאת ומכריח אותי שאודה בזו הדמות הבדויה שכל העולם יודע שאיננו כך. ביתו מבצר בדוי שחומותיו הזיות וצריחיו אשליה. אינני רוצה שהבית שלנו יהיה מפלט. משום שאם יהיה מפלט, יהיה ניגוד ובדול מן הבתים האחרים ומן החיים האחרים. איני רוצה להיות בדולה מן האחרים. הוא פשוט משקר. כל תנועה שלו משקרת. הוא משקר ואיננו יודע אפילו. כאילו ניתן לאדם להסתיר את עצמו מאחורי התנהגותו כאילו אין התנהגותו הנאמנה במראות.

כבר זמן רב שחדלה לכבד אותו. פעמים גערה בלבה, מפני־מה אינוֹ מכבדו, הן אי־אפשר לחיות עם איש שאין מכבדים אותו. סמרטוטה אני אם אני ממשיכה לחיות עם איש שאיני מכבדת אותו, הוכיחה את עצמה. אף־על־פי־כן לא כיבדה אותו. כלום חייבת אני להיגרר אחר חיים שאיני רוצה בהם ואף פעם לא רציתי בהם? כלום איני רשאית, כלום אין זו חובתי להציב את רצוני בהם ולומר לאו!? אם נותר בי שמץ של הגינות, עלי להיפרד ממנו, שידלה את עצמה.

זו אמת לאמתה, עזרא נעשה היפוך גמור מרציותיה והיא פשוט ביקשה להתנער ממנו. הסיבות לכך, מקצתן ידעה ומקצתן שיערה בלבד.

אף־על־פי־כן הרחיקה מלבה בעקשנות כל מחשבה על פרידה. באו חלומותיה ותבעו את זכותם לאופן אחר של חיים. הן אין בדעתך להמשיך כל ימיך בחיים שאינך רוצה בהם, לא? לא כן תיארתי לי את חיי, הסכימה עמהם. באו החששות והפחדים ופיזרו את חלומותיה.

בין כה ובין כה חלפו חודשיים עד שנוכחה יום אחד שאין החודשים נעצרים להמתין להחלטתה, אלא נושאים אותה הלאה, כמות שהיא, פוסחת על הסעיפים. ואז אמרה לעצמה שגם דחייה היא מין אופן של החלטה. החלטה בניגוד לרצונה, כפויה עליה על־ידי המאורעות, ואף־על־פי־כן היא אחראית למוצאותיה. ולאט־לאט על־פני ימים רבים, אגרה לעצמה אומץ־לב והכריעה. מעודה לא היתה רפַת־אונים כמו ברגע זה. מעודה לא היתה עצמה־ובשרה כמו ברגע זה. האדם הוא, כפי הנראה, ראשית לכל הכרעות, לפי שההכרעות מעלות את האדם למוקד פגישתו עם החיים.

כאשר קפץ ממקומו ודחף אותה הצדה, ביקשה להתפרץ כנגדו תיכף ומיד. שמע, עזרא, ואחר־כך: נמאסנו זה על זה. ואחר־כך: אין כל טעם להמשיך. גדרה עצמה בשפתיים חשוקות, לא, אמרה לעצמה, לא עכשיו. שלא אוכל להגיד אחר־כך: סלח לי, הייתי נרגזת. והוא יגיד: כן, כשאדם נרגז הוא אומר כל מיני דברים שלא התכוון. אגיד לו, כאשר נהיה שקטים דווקא, בצלילות־דעת גמורה אגיד לו, שלא להשאיר לשנינו שום פתח של תשובה.

אחר־כך ערכו השולחן לארוחת־ערב. אכלו בשתיקה ופניהם כבושות בצלחות שלפניהם. דינה נרכנה על צלחתה, חלוקה היה מופשל כלשהו ברישול והעור בגלאי שנחשף עד שדיה רפוי היה ומחוספס כלשהו. בא לו הרהור: היא לא יפה. הרהור חוגג, שמח־לאיד, נקמני. היא לא יפה, היא לא יפה. מתוך קורת־רוח הגה בכך, מתוך שלוות־פתאום שירדה עליו. האשה הסרבנית הלא־מתמסרת הזאת איננה יפה. כביכול נשתחרר בבת־אחת מאיזו חובתיות והושבה לו איזו פדות שאבדה.

כאשר חדלו להרף אחד מלעיסת מחשבותיהם השגורות, הכפויות, שמעו את יתמות נקישתם של המזלגות והסכינים בבשרה של הצלחת ונחרדו. ספק יללה, ספק מחילה מיידית נתרפקה על פתח הלב.

אך שום דבר לא התרחש. כדי כך, שרשאי אתה לראות בה, בשתיקה זו, סניף כשר לדממה ערבית שגרתית המקננת עתה במטבחי העיר כולה.

לאחר הארוחה, מתוחים כאשר הם, נסעו לשדה־התעופה לקבל את ביקל. אך בשדה־התעופה נאמר להם שהמטוס איחר ומר ביקל יגיע רק מחר אחר־הצהריים.

ואז, בדרכם חזרה, סמוך לתחנה, החלו לדבר. וכאשר ירדו מן האוטובוס ללכת לביתם, המשיכו ודיברו. הגיעו לביתם, חזרו לתחנה ודיברו כל העת. התושבים נהרו על פניהם אל מקומות־הריכוז בבתי־הספר ובבית־התרבות של השכונה, ואילו עזרא ודינה הלכו ושבו על עקבותיהם והיו מדברים כל העת.

בתחנה הסופית של השכונה הפכו האוטובוסים חרטום לירכתיים והתייצבו בתחנה שכנגד, לפני תור־האנשים שהמתין לנסוע העירה, והתחנה האחרונה נהפכה במחי־תמרון לתחנה ראשונה. ראשית וסוף תלויים בכיוון הנסיעה בלבד.

בבת־אחת היו מדברים כל הזמן. וגם אחר־כך, כאשר צעירים על אופנועים פינו להם דרך בצפירות צורמניות, עדיין לא שמו לב למתרחש. צלליהם היו מהלכים אחריהם, וכאשר נתקרבו להילות הפנסים, החציפו הצללים פנים וקפצו בראש והקדימו את בוראיהם.

לבסוף עלו הביתה ועל המדרגות החרישו. מפתחו של עזרא חרק במנעול, ודינה עמדה שקטה, ממתינה כמו החלטה נחושה, עד שתיפתח לפניה הדלת.

במעיליהם כאשר הם, התיישבו זה בכורסה וזו ליד השולחן, והוסיפו ודיברו. זו השיחה הארוכה האחת, החצויה פרשיות־פרשיות. ימים רבים התדפקו הדברים על פתחם, שעה־שעה ארבו להם בסתר־לבם; אף־על־פי־כן, כאשר באו, היו, כביכול מופתעים.

‘עזרא’, אמרה דינה.

מופתע מן החיבה הקלה הרופפת בקולה, נרכן עזרא לפנים, מוכן ומזומן לשמוע, אף־על־פי שידע, כמובן, מה גלולה מרה קול נעים זה עתיד להגיש לו. אפשר דווקא משום כך השים עצמו לא־יודע.

‘כן,דינה?’

ואז הניחה שמאלה על זרועו:

‘אתה בוודאי כבר יודע, עזרא’, אמרה.

פרק שלושה־עשר

אף־על־פי־כן היה הלילה ההוא, בצלם עלילותיו ובאנשים שעשו בו ובהרהורים שהרהרו בו בצד מעשיהם – אח כשר ללילות שקדמו לו ולשכמותם שבאו אחריו. התושבים שנתקבצו במקומות־הריכוז שלהם, לא כת היו ולא מחתרת, אלא העם בכללו כאשר הוא, שרוי במגע של צפייה עם אונייה אחת שהילכה לאורך החוף בלבו השחור של הלילה; לעומתם עזרא ודינה, שנתייגעו אותה שעה עצמה בדיוני דברים, אתנחתות ושתיקות. אלו צפייה של התאחוּת ואלו ודאות של פרידה. כנגדם לרר שהסתייג בתוך צפיית ההתאחות והלך ועמד לו תָחוּם לעצמו אצל הקיר.

תחילתו של אותו לילה ברוכבי־האופניים שהעבירו את צו־ההודעה מבית לבית, שכנים מסרו לשכנים ומיד אחר־כך הלכו התושבים להתקבץ אל בתי־הציבור שבעיר וחלונות־אורה כבו באפלה בזה אחר זה. בקצות דרכים נשאו פנסים את אוריהם ברמה, אורות זערוריים מול אפלה רבה, וקצת להלן מעבר לגבעות, ערם הלילה את עתודות־חשיכותיו להסתערות המכרעת על זקיפי האור האחרונים.

הלוך־ושוב הפסיעו עזרא ודינה בעיקרו של הרחוב שבין התחנה לבין השכונה ודברים שהוסיפו ואמרו זה לזה כבר היו בתחילת ריתחתם.

‘אינני חושבת שיש לנו מוצא אחר’, אמרה דינה.

‘את לא תעשי זאת’, הפטיר עזרא ונשמעו בקולו הדים ברורים של סרבנות ילדותית, המשיבה אחור כל היגיון.

‘עזרא’, אמרה דינה.

‘ככה’, טען עזרא, ‘את לא תלכי’.

התושבים שעברו על פניהם הלכו להתקבץ בבתי־הספר שבעיר והלילה רבץ בינתיים באלמוניותו, לילה מלילות. ורק אירועים שיתארעו בו אפשר שיתלשוהו מאלמוניותו ויתנו בו פרטים של ייחוד.

‘כמה שאת שונאת אותי’.

‘אינני חושבת שזו שנאה’.

‘אז מה זה?’

‘אינני יודעת’.

עתה עלו אל ביתם ועל המדרגות החרישו. דינה עמדה שקטה, מאריכה־רוח כהחלטה נחושה, ממתינה לדלת שתיפתח לפניה. בפנים, במעיליהם כאשר הם, התיישבו זה בכורסה וזו ליד השולחן.

‘לא תלכי, לא תעשי זאת’.

המלים היו סרבניות, אבל קולו דיבר תחנונים.

‘אינני חושבת שיש לנו מוצא אחר’, אמרה דינה.

פקידים ופועלי־ניקיון ולבלרים ופועלים ועיתונאים ומורים וזבניות בחנויות כל־בו ותלמידי־גימנסיה נתקבצו והלכו בינתיים בחצרותיהם האפלות של בתי־הספר והזקיפים שעמדו ליד שער־הכניסה אספו לתיאבון את סיסמת־הערב. במקום ריכוזו בבית־ספר אחד בעיר קיבל שאוליק את הבאים ואמר להם: ‘לעת־עתה שבו’. זאב’לה שעמד לידו, התפעל למראה הכיתות המתמלאות והולכות עם רב.

‘תאר לך שפותחים את הסליקים ומציידים את כל העם הזה בנשק!’

‘אינני חושבת’, אמרה דינה.

‘זהו, שאת מזלזלת בי’, טען עזרא.

‘לא אמרתי כך’.

‘מה זה חשוב כיצד אמרת’.

עדיין במעילה, ישובה לי השולחן, החרישה דינה ולא השיבה דבר.

‘זהו, ידעתי. כל הזמן ידעתי שאת מזלזלת בי’, חגג עזרא את ודאותו, ‘את כאילו עוברת עלי לסדר־יומך. אז מפני־מה חיכית כל־כך הרבה? למה כל השקר הזה? למה נישאת לי בכלל?!’

‘מפני אבא שלך’, דיברה דינה חרש, בעיניים מושפלות, כמכירה באשמתה.

‘מפני אבא שלי?’

‘כן, עזרא. עכשיו נדמה לי שאני יודעת’.

‘מעניין כמה אנשים נתלקטו בלילה זה’, המשיך זאב’לה להתפעל מעוצמתם של מספרים.

‘אומרים שכל בתי־הספר מלאים וגדושים. אלפים, אני משער. אולי רבבה’.

‘רבבות, מה זה משנה בסופו של דבר. בין כך ובין כך לא תגיע. ואם תגיע, תילכד. כל האוניות נלכדות’.

‘נדמה לי שאתה מגזים קצת’.

‘ראית כבר אונייה שתפרוץ את הטבעת שלהם?’

‘בוודאי. בצפון.’

‘אה, בצפון. וכמה אוניות נלכדו בצפון?’

עזרא צחק ליד החלון. מעבר משם היו הרחובות דמומים. שני משוריינים חלפו ביעף וכנגדם דהר נער על אופניו. זרקורי המשוריינים שטפו את חזיתות הבתים, לצוּד מדביקי כרוזים. אולם אותו לילה לא הדביקו כרוזים, ובדרך־כלל היו הרחובות ריקים למדי. כפעם בפעם נשפכו בהם טרטורים צורמים ובהולים של אופנוע חולף, אך מיד שבה הדממה, כמוה כחשיכה, וסגרה עליהם. אז בא מתוכה אהרון אהרוני, נעמד מתחת לחלון וקרא: ‘הה!’, ואחר כך עוד פעם: ‘הה!’ פתח עזרא את החלון, ואהרון אהרוני אמר:

‘לא קיבלתם קשר?’

‘איזה קשר?’

‘גשו לבית־התרבות. כולם מתאספים בבית־התרבות’.

‘מי זה שם?’, התעניינה דינה לדעת את הנעשה מעבר לחלון.

‘אבא שלך. אמר שכולם מתאספים בבית־התרבות’.

אחר־כך חלפה שעה קלה של דומייה ואחריה חזר עזרא אל צחוקו, כמי שחוזר אל שיחה שהופסקה. עמד ליד החלון וצחק. קצת לעצמו וקצת כדי שדינה תראה.

‘אינני מבינה מפני־מה אתה צוחק’.

‘בזָקֵן זה, באבא שלי’.

‘אמרתי לך שאז לא ידעתי’.

‘הייתי לך איזה תחליף, מה?’

‘אל תדבר ככה, אני פשוט לא ידעתי’.

עזרא היה גרוי ומשונה. צחוקו, כשם שפרץ פתאום, כן שבת הלך לו. הוא בהה אל החלון שלפניו וגבותיו זקורות בתמיהה.

‘אבא מנצח אותי בכל מקום’, מלמל.

שלא כשאר מקומות־הריכוז בעיר בית־התרבות בשכונה, שבו נקבצו הקשישים יותר, המיודעים זה לזה מכל ימות־השנה; לא מפגישות של מועד ולא מביקורי־נימוסין, אלא מפגישות שהן מגעים של חולין בחדרי־מדרגות, בצרכנייה, על הספסל הירוק בתחנה הסופית ובשיחות של מרפסות אל מרפסות. עתה שמחו להיפגש בנסיגות החדשות, בצלו של ליל שכונתם שעשה עצמו סניף ללילה העירוני הגדול, לצפייתו ולדברים הרוחשים בו. היו טורחים ומטריחים במהומה שמחה ובנדיבות בזבזנית, כביכול הם חבורה של אנשים שהניחו לשעה את עיסוקיהם ומילטו את עצמם מחוץ לעיר, לערוך פיקניק לעצמם והם נהנים ממעשה־המשובה שלהם. כביכול הערימו על גילם וקפצו בבת־ראש אל תוך נעוריהם. עד שאהרון אהרוני, הממונה עליהם והאחראי להם, ראה מחובתו לגעור בהם:

‘רבותי’ אנחנו רק רזרבה, מה כל הרעש הזה? אנחנו בסך־הכול רזרבה!'

מיד הם כולם מניעים ראשיהם, לאמור: מבינים אנו, מבינים אנו. ואף־על־פי־כן המשיכו לטפח את רוממות רוחם ולשמוח זה עם זה בפגישה שנתפגשו בנסיבות החדשות, מעבר לחולין שלהם. ולקראת כל חדש שבא הושטו ידיים ללחוץ, כביכול לא עמדו לפני שעה קלה על מדרגות ביתם ושוחחו ביניהם כמשפט שכנים בערבים. אחד הביא מגש מלא כריכים ומיד עטו עליו בתרועות ובצהלות, עד שאהרון אהרוני שוב ראה מחובתו לגעור בהם:

‘שקט, רבותי, שקט, נדמה לי שאנחנו לא נמצאים בנשף!’

ושוב הסכימו עמו הכול בנפש חפצה וש… ש… ש… הששו את עצמם והציעו זה לזה, מתוך תפארת גינוני שכנים, את כריכיהם. הנשים כשלעצמן מצאו מיד אשה את רעותה ודברים שהתחילו בשיחות קודמות ליד הצרכנייה מצאו עתה את המשכם, ועד שלא הקשבת לשיחת נשים זו אל־נא תאמר דרך שגרה: רכילות נשים. כנגדן ישבה אשה אחת שמצאה שעה זו טובה וכשרה להמשיך במעשה־סריגתה והיתה יושבת לעצמה בתוך עצם המהומה הרוחשת סביבה ומתחרה עם הזמן במניין שניותיו.

הם היו הסוואה משובחת לעצמם, לפי שבשום פנים לא היית מזהה בקהל שמח וידידותי עד חיוך זה ציבור אנשים מוּעד לפעולה, המצפה לדברים הגדולים שרבצו בפתח הלילה ואשר עתידים ודאי לבוא לידי אירוע בזה הרגע הבא.

בסניף אחר של אותו לילה, במקום ריכוז אחד בתוככי העיר, הסתכל לרר מאצל הקיר בתושבים המתקבצים בחדרים ובחצר, בהם ובפעילות הרעשנית, הנהנית מעצמה, הראוותנית, אפילו במקצת מגילוייה, הסתכל בהם וחשב מחשבות, כביכול לא הוא נוכח כאן, אלא מחשבותיו בלבד. הסתכל בתושבים המתקבצים כאותו חסיד אדוק כל ימות־השנה הזוקף עיניים מוכיחות בבאים לתפילה בימי־כיפור ובראש־השנה בלבד. זו הפעילות לשעה ואלה אורחים־לשעה, הבאים לתרום תרומות של רגעים, שבהן יתפארו אחר־כך כל ימי־חייהם בפני כל אוזן כרויה לשמוע: ‘הוי באותו לילה רבצתי באחד מאלה המקומות’. ראה אותם והם מזייפים את מטבעותיו. אזרחים אלה מכל ימות־השנה תורמים לך ברוב נדיבות שעה קלה של פעילות וכבר הם בני־בית גמורים ומתלהבים וצועקים ומובטח לך שעוד מעט ירוצו לבקש להם תמורה בעד התלהבותם.

ואז הלך ועמד לו אצל הקיר, להדגיש לעצמו הלכה למעשה את הסייג שביקש לסייג בינו לבינם. הואיל ואותם באים־לשעה ישובו עם בוקר אל עיסוקיהם ושוב ניוותר לבדנו, אנו ושכמותנו, חפרפרות אלמוניות, העושים במלאכה כל ימות־השנה; שבאי בית־הכנסת אנחנו בכל עת תמיד, שומריו ומטפחיו בימי חול כבימי מועד.

‘בכל מקום’, מלמל עזרא. דינה עישנה סיגריה. ‘אני מבין’, דיבר עזרא, ‘היית רוצה שאצליח, שבני־אדם יעריכו אותי, שאסע בשליחויות, שאהיה כמו אבא’.

‘לא בדיוק כך. אבל למה אתה צועק? עכשיו נוכל לדבר בשקט, לא? לפחות עכשיו. כבר אנחנו מדברים זה אל זה כמו זרים. ובכן, טוב. אנחנו באמת זרים. אולי תמיד היינו זרים. כבר אנחנו צועקים עם שנאה בקולות. בסדר. לא אקרא לזכרונות שישפטו בינינו. אולי אין את מי לקרוא בכלל. אבל אתה אינך צודק, בהחלט לא. מה שדיברתי באבא שלך, אתה פשוט לא הבנת שום דבר’.

‘אולי’.

עתה רגזה דינה. ‘אל תדבר כך, אני מבקשת ממך. אינני יכולה לסבול את הטון הזה!’ כיוון שהתרגזה, נינוח עזרא. הוציא מכיסו צרור מפתחות והשתעשע בו.

הרף־עין אחת נטתה להם שתיקתם את חסד־הפיוסין שלה, והיו קשובים בה זה לזה ונדמה היה שאפשר לעיין בכול בשקט רב ובזו ההבנה האחרת, אשר מעבר לכל הרתחות, כמתים שמשיחים על חייהם בעבר. אך מיד ננערו, כחוזרים לחיים, ושבו ונקלעו ברתחת־עצמם, שבו והיו אויבים הנאבקים על חייהם, כל אחד על־פי דרכו.

‘אני הבנתי, אבל את לא עמדת על טבעי’, קָבַל עזרא.

‘עמדתי על טבעך כמו כל אחד אחר’.

‘זהו, כמו כל אחד אחר’.

‘מה אתה רוצה לומר בזה?’

‘שלא נבדלת מכל אחד אחר. כי אני ביקשתי דווקא שתכירי בי כל אותם דברים שהאחרים אינם רואים בי. ביקשתי שתכירי בי את המיוחד, שתביני אותי יותר. כלום לא אשתי את?’

‘אינני חושבת שבמידה כזו נבדלת אני מן האחרים’, הזדהתה דינה עם האחרים האלמונים, ‘וגם איני רוצה בכך, אינני רוצה שנחיה חיים פורשים’.

‘פורשים, את אומרת?’

‘ודאי שפורשים. כבר אנו פרושים מזמן, כלום אינך מרגיש בכך? כאילו חיינו על־פי איזה עקרונות אחרים’.

ומיד תכפה שתיקה אחת כזאת, שוטמת, החוסמת כל פתח של תקווה, ועזרא עמד ליד החלון נזוף כנער וביקש, כמובן, לחפות על כך ופתח בבת־אחת לדבר הרבה מאוד. ודינה כבר אוחזת כביכול בכף־ידו מעשה אחות בוגרת נבונה ואומרת לו: הנח, עזרא, הנח. שלוש מלים שעזרא לועס שעה ארוכה את המשמעויות השונות שלהן, כגון היה נבון, עזרא; כגון כבר אין אנו ילדים, כגון אמירה פסקנית של ככה זה ואל תקשה עלי.

שאוליק ישב בראש השולחנות כמין יושב־ראש של הלילה. לֵך, אמרו לו, ‘אתה תהיה שם אחראי. קבל את האנשים וחכה להוראות’. מעשיהם של האנשים שנתקבצו, שהיו מעתה אנשיו, צאתם ובואם הופקדו בידיו.

ברבות הימים, כאשר יוליך חיילים לקרב, עתיד שאוליק לשוב ולהיזכר בלילה זה, כאשר הופקד לראשונה להיות אחראי על קיבוצי־אדם גדולים. את השלטון שניגלה לו אותו ערב בכל עקלקלותיו, הכיר לדעת כשִׁפְחָתָה של האחריות שפעמים היא נאמנה ופעמים לא. כל ימיו עתיד שאוליק לשמור בלבו השקפה זו על השלטון. הוא הרגיש את עצמו מוכשר לתפקידיו; הוא לא פקפק בכוחו לנהוג באנשים, לשלוט במצבים, להיות אחראי לתוצאוֹת. הוא הרגיש כיצד עצמיותו גדלה לממדים לא ידעם, כיצד הוא משתלב והולך בתוך המאורעות.

זאב’לה ידידו התרעם למה זה הציבו אותם כאן, בשעה שהחברים שלהם הופקדו לשמור את החוף.

‘שם אני מבין’, אמר, ‘אבל כאן, למה? ערב־רב שכזה באסיפות־מחאה. אני די צנוע מטבעי, אבל להושיב בחורים כמונו כאן, זה כבר באמת בזבוז גדול’.

‘כזה אתה מאז ומתמיד. לו היית על החוף, היית חושב מי יודע מה מתרחש באונייה; לו היית באונייה, היית חושב מי יודע מה מתרחש על החוף. כזה אתה, זה מפני שאין לך כישרון לראות בכל קטע מרכז לחשיבות בפני עצמו. מה יש?’

שאלה זו היתה מכוונת ליהודי נמוך־קומה שבעמידתו ליד השולחן הכרת לדעת את החיילים הוותיקים מכל המלחמות. היהודי נמוך־הקומה הקפיד על מרחק של יראת־כבוד בינו לבין שולחנו של שאוליק ושאל אותו אם יצטרכו לשהות כאן עד הבוקר.

‘יתכן’, השיב שאוליק.

ואז ביקש ממנו רשות ללכת ולהודיע לאשתו.

‘היכן אתה גר?’

‘זהו, שאני גר בצפון’.

‘ומה אם בינתיים תגיע האונייה?’

‘אבל אני צריך להודיע לאשתי. היא איננה יודעת שאני כאן’.

‘טוב, לך. אם תשוב ולא תמצא אותנו, דע לך שהלכנו אל החוף’.

היהודי נמוך־הקומה אמר תודה־רבה ופנה אל היציאה. שאוליק קרא אחריו את סיסמת היציאה, אלא שליד הפתח נמלך היהודי נמוך־הקומה בדעתו וחזר לחדר.

‘ובכן, למה אינך הולך?’

‘ככה, אולי באמת תבוא בינתיים האונייה’.

'ולאשתך אינך רוצה להודיע?

‘רוצה, אבל בינתיים יכולה להגיע האונייה. אין דבר, תחפש אותי קצת. מה בעצם נעשה כאשר תבוא האונייה, הלוא אין לנו נשק?’

‘ואתה יודע להשתמש בנשק?’

‘יודע ועוד איך יודע’.

‘טוב. אבל אנחנו לא נשתמש בנשק. לכך דואגות קבוצות־האבטחה. כאשר תבוא האונייה, נלך לחוף ונתערב במעפילים, כדי שלא יכירו בהם. זה התפקיד שלנו’.

היהודי נמוך־הקומה נחה דעתו. ‘לכל דבר דואגים’, אמר, ‘אלה יורידו, אלה יאבטחו את ההורדה ואנחנו נתערב עם היורדים. זה טוב. כאן כנראה פועל מנגנון גדול המתכנן את הכול מראש. זה טוב מאוד’, אמר וכמי שהכיר לפתע בחשיבותו של מקומו במנגנון המתכנן, פנה והלך אל בין הספסלים.

‘אפילו היהודי הזה מבין עניין יותר ממך’, גער שאוליק בידידו.

‘נעשית מפקד וכבר אתה מחלק ציונים’.

רוב בתי־השכונה עמדו כבויים באפלה ורק זעיר־שם זעיר־שם הבליח אור מעט, להודיעך שהזקנים והחולים ושאר האנשים שנותרו בבתיהם עדיין לא עלו על משכבם. בלילה ההוא איחדה החשכה את כולם לשבט אחד.

‘ובכן, זהו’, אמרה דינה.

‘לא’, אמר עזרא.

עדיין במעילה, קמה וניגשה אל הראי. נטלה מסרק ועזרא ידע שכבר אין היא מסתרקת למענו. ואז הלכה אל הדלת.

‘חכי דינה’, קרא אחריה עזרא.

דינה עמדה ועזרא קרב אליה מאחור.

‘חכי דינה, אל תלכי, בואי, עדיין לא גמרנו. כך אי־אפשר, דינה. יכול להיות שאני אדם קשה במקצת. אבל את בוחרת לך דרך קלה. נניח שהיו לנו קצת קשיים, ובכן מה? ולמי אין קשיים? אבל את פשוט קמה ובורחת מהם’.

‘לא מפני הקשיים, אלא מפני שלא מצאתי בהם עניין’.

‘זוהי קלות־דעת מצדך’, המשיך עזרא לטעון בעקשנות כמי שנלחם על איזה דבר בישיבת ועדה כלשהי, ‘אנחנו משפחה ויש לנו רונית, וכך אי־אפשר, דינה!’

‘משפחה?’ היא דיברה בשקט זה שמיד אתה יודע בוודאות מה סוער בו, ‘משפחה אתה אומר? היינו חברה בערבון מוגבל של קצת נימוסין וקצת ארוחות צהריים, ערב ובוקר וגידלנו ילדה, זה מה שהיינו. לי יש מושגים אחרים במקצת על משפחה’.

עזרא לא נעלב.

‘אפילו כשאני רוצה, אינני יכול להבין אותך’, קבל, ‘כל פעם את מעלה איזה נימוק אחר. קודם דיברת על אבא, ועכשיו’.

‘זה נובע’, הפסיקה אותו דינה, ‘זה הכול נובע זה מזה’.

‘מלים, מלים’, צעק עכשיו עזרא, ‘זוהי קלות־דעת מצדך להרוס בקלות כזאת משפחה. רבנו קצת פה־ושם, ובכן מה? לכן חדלנו להיות משפחה? יש לך משפחות שאינן מתקוטטות? מתקוטטים ומשלימים, כך דרכו של עולם’.

‘הרי לך’, טענה דינה, ‘אינך מקשיב אפילו למה שאני אומרת וצועק לך את שלך. אמרתי משהו בעניין משפחה, אבל אתה, לא אכפת לך כלל, לא אכפת לך כלל מהו יחסי־שלי אל חיינו. אתה רק רוצה לשמור כלפי חוץ, אתה, רגע אחד. למה, בעצם, אתה מתעקש כל־כך? מה יש?’

‘זוהי קלות־דעת להרוס ככה משפחה בגלל איזושהי הרגשה חולפת. ייתכן שאמרתי משהו שלא הייתי צריך להגיד, ובכן מה? איש ואשה אומרים זה לזה כל מיני דברים ואחר־כך שוכחים’.

‘אני יודעת מפני מה אתה מתעקש כל כך. הן אתה יודע כמוני שהכול מעורער מזמן ואין לנו כל מוצא אחר. אבל אתה מתעקש מפני שאתה פחדן, זהו. אתה מפחד מה יגידו הבריות. אתה מפחד שהבריות יגידו, דינה עזבה אותו’.

‘עד עכשיו התאפקתי, אבל אני מבקש ממך, דינה, הפסיקי לדבר בטון שכזה!’

‘שמע, עזרא, אני מסכימה להבטיח לך. אם אתה רוצה, לא אספר לאיש שאני הצעתי שניפרד. אני מסכימה לספר לכולם שאתה הוא שעזבת אותי’.

‘נערה טיפשה את, זה הכול. את חושבת שדבר כזה אכפת לי? וכי כל כך קטנוני אני בעיניך?’

‘אני משוכנעת’, אמרה דינה.

אחר־כך ראה אותה עזרא יוצאת, וזאת הפעם לא ניסה לעכב בעדה ולא שאל לאן את הולכת. מן הדלת שמע אותה אומרת, ‘מה שנוגע לרונית, כבר רשמתי אותה במוסד’.

עכשיו הלכה לה, יצאה את הפתח כמין עצמאות חדשה שנולדה בייסורים ובשקרים.

בחצר בית־הספר צמחה שיקמה גדולה, וקצת מן האנשים הלכו לשבת תחתיה. הלילה, שזה עתה עבר את מפתן מחציתו, הרים מעט את שוליו האפלים והתהבהבה שם בבואתן הקלושה והרחוקה מאוד של שעטות־האור אשר לבוקר. הלילה, אף־על־פי ששחורו אחד, סניפי־אפלה שונים בו בכל שעה.

אלה שנוחים להתיידד במהרה רבצו תחת השיקמה ועִשנו בדומיה. אחרים ישבו על הספסלים הקטנים של כיתות בית־הספר וקראו עיתונים. הזקיפים ליד שער־הכניסה הסתכלו משועממים אל הרחוב. כל עלילות הלילה הנראות־לעין נתמצו לעת־עתה ברוכבי־האופניים שהיו באים והולכים ומביאים פתקים למפקדים. פתק אחד הודיע לשאוליק שעליו ללכת תיכף ומיד אל שפת־הים.

‘אתה תישאר כאן’, אמר שאוליק לזאב’לה, ‘יכול להיות שאחזור, אבל אינני חושב. כאשר תקבל הוראה, קח את כל האנשים לשפת־הים. שלח אותם קבוצות־קבוצות ודרך רחובות צדדיים שלח אותם, שלא יעוררו תשומת־לב. על החוף התפקיד שלכם להתערב בין העולים שיורדו מן האונייה. דרך־אגב, אינני מאמין שנצליח, כל האוניות נלכדות. אבל זה לא חשוב’.

‘וזה כל מה שהוטל עלינו לעשות?’, קבל זאב’לה באכזבה.

‘זה כל מה שהוטל על כל הריכוזים בעיר’.

כאשר יצא שאוליק את החדר, כבר סרוחים היו מרבית האנשים במסדרון ותחת עץ השיקמה, קצתם מנמנמים קצתם ישנים ממש. שאוליק דילג בזהירות בין גופות הישנים ויצא ללכת לשפת־הים.

אותה שעה בא עזרא והודיע לאמא שאבא יבוא רק מחר. שפטל ובלומה ישבו זה כנגד זה ושוחחו כדרכם, שיחה אין קץ רצופה שתיקות רבות, כמו עצים מופלגים־בשנים המנענעים צמרותיהם זה לזה כל־אימת שהרוח מפיחה בהם.

‘אבא לא יבוא הלילה’, הודיע עזרא.

‘אנחנו כבר יודעים’.

‘אתם כבר יודעים?’

‘כן, דינה אמרה לנו’.

‘דינה?’

‘כן, מה אתה מתפלא?’

‘דינה כבר היתה כאן?’

‘היתה וסיפרה’.

‘אז אתם יודעים כבר?’

‘ודאי שאנו יודעים’.

ידיו המגוידות של שפטל ירדו למחתרת כיסיו והעלו משם סיגריות. אחת מהן הוגשה לעזרא, ועזרא נטלה ועד שהוגשה לו אש דיבר בינתיים והסיגריה בפיו.

‘מיהרה זו לפטפט’, אמר.

שפטל הגיש לו להבת־אש על קצהו של גפרור, ובלומה הסתכלה בו בתמיהה.

‘ובכן, ככה זה’, אמר עזרא וצמצם עצמו בשתיקה. בלומה ושפטל שתקו כל אחד במקומו ולא הפריעו לעזרא בשתיקתו.

‘נו, ומה עוד אמרה?’ משך עזרא מבין העשן.

‘כלום. שאבא יבוא מחר’.

‘מחר אחר־הצהריים, הוא שבאתי להודיע לכם. סיפרה לכם שרשמה את רונית במוסד?’

‘מה פתאום במוסד?’

‘זה דווקא כן מתקבל על דעתי’.

‘מה זאת אומרת, אינני מבינה דבר’.

‘הרי דינה היתה כאן’.

‘ודאי שהיתה כאן’.

‘ובכן, זהו’.

‘מה זאת אומרת זהו?’

‘זהו, שנפרדנו’.

‘נפרדתם?’

‘כן. דינה לא סיפרה לכם? חשבתי שאתם יודעים’.

שפטל קם וגרר את עצמו מן החדר. עזרא, לא היה בדעתו להרחיב דיבור בעניין זה. ‘ובכן, זהו’, אמר. ובלומה עדיין שתקה. ואז חזר ויצא אל הרחוב האפל של השכונה.

רוב הבתים בעיר כבויים היו, והילות־הפנסים בכִכרות כילו את אורן לריק, איש לא בא ללכת תחתיהן. הדרכים המוליכות אל הים נחסמו בקרונות־תחבורה, ובמבואות הבתים הסמוכים נצטופפו קבוצות אנשים. עזרא עבר על פניהם והלך לו אל תוך הלילה לאורכם של הבתים. מבוא אחר מבוא, רחוב אחר רחוב. בכל מקום הבחין בדמויות שנסתופפו בשתיקה בכל דבר שנתן מחסה כלשהו באפלוליתו. בלילה זה עומדת העיר על המשמר, ערה, אורבת, מצפה.

הם לקחו ממני את אשתי, הרהר עזרא בלי לשקול בבהירות למי הוא מתכוון. אף־על־פי־כן היתה לו הרגשה שהוא מטיל את האשמתו אל כתובת ידועה מוגדרת היטב.

פרק ארבעה־עשר

היא הלכה בין האנשים אל אביה, חצתה את האנושות החמה הרוחשת מעברים והלכה ובאה אליו.

‘אבא’, אמרה.

אהרון אהרוני עמד בין שולחנות התלמידים מעיין בפתקים וכּינכּן שם ארוכות בין ניירותיו, שקוע בדברים חשובים ומטה אוזן אגבית רפויה לדברי בתו. תוך כך הגניב בה הרף־מבט, להשגיח אם היא רואה אותו בכל הדרו, היותו עסוק ונמרץ. כל כמה שהוא קשיש, אינו חדל להיות שניים המשחקים זה עם זה, אחד פעיל ונמרץ והשני מסתכל ומתפעל.

‘אני רואה שאתה ממש מאוהב בעצמך’, אמרה דינה.

‘כך את רואה אותי?’ ניסה אהרון אהרוני להצניע כוונותיו דרך־שאלה.

‘ודאי, בנסיבות שכאלה, כאשר אתה פעיל ונמרץ ושייך לאנשים, אתה תמיד מאוהב בעצמך’.

‘באת לקנטר אותי, או לשתף אתנו פעולה?’

‘באתי להגיד לך שנפרדתי מעזרא’.

מיד נתלש אהרון אהרוני מהתעסקויותיו ומן הלילה ומן הדברים העומדים כנראה להתרחש בזה הרגע הבא וחזר והיה פשוט אבא, והפנה עצמו כל־כולו לעבר בתו, להקשיב. מיד חזרה ומצאה בו את האב שאבד לה והיתה מספרת את דבריה אל תוך הקשבתו השותקת ועיניו ליטפוה ככפות־ידיים רחימות.

השעה המאוחרת שילחה באנשים את העייפות. שדודים רבצו על השולחנות, ראשיהם שמוטים וידיהם רפויות ורק אותה אשה עדיין ישבה לה זקופה בתוך שיממון זה שהולידה ההמולה שקדמה לה, וסרגה בשקידה, ממשיכה בעקשנות ואינה מרפה מתחרותה עם הזמן במניין השניות. מן הספסלים באו אליו אנשים וביקשו רשות לקפוץ לרגע אחד הביתה.

‘האונייה בין כה וכה לא תגיע’, אמרו.

‘ודאי נתפשה כבר’.

‘כל האוניות נתפשות’.

‘ואם לא נתפשה, ודאי התרחקה כבר לחפש לה מקום אחר בחוף. תן לנו ללכת הביתה’.

‘זה לא עסקכם’, גער בהם אהרון אהרוני, ‘נצטוויתם להישאר כאן ואתם תישארו כאן. האונייה לא אכפת לכם’.

ולפני שחזר אל ענייניה של בתו חזר ושילח בה את מבטו, לדעת אם היא רואה אותו כראוי בכל הגיונו ותקיפותו כלפי האנשים הסרים לפקודתו, ואז אמר:

‘כך. ובכן, כך’.

ודינה אמרה: ‘כן’.

‘ומה אומר עזרא?’

‘ניסה לשכנע אותי, כמובן. אבל נדמה לי שבסופו של דבר הוא מרוצה. מה שנוגע לרונית, רשמתי אותה במוסד’.

‘כבר רשמת אותה במוסד?’, התפלא אהרון אהרוני. כלומר, אין היא באה ליטול עצה מפיך, האב, אלא למסור הודעה על מעשה שנעשה, כמצוות הבת. לא שיערתי שעד כדי כך הרחיקה לעמוד ברשות עצמה.

‘כן’, אמרה דינה.

‘אני מבין ששקלת יפה, בתי’.

‘ודאי, אבא’.

‘מפני שעד כמה שמותר לי להסתמך על חוש האבחנה שלי, אינני רואה בעזרא כל פסול והוא דווקא מוצא חן בעיני. אבל אינני חושב שיש לי זכות להתערב’.

דינה אמרה: ‘כמובן, אבא’. אף־על־פי־כן היתה מאוכזבת ובודדה. אמת, שלא הניחה לו זכות להתערב, אבל הוא אב ולא צריך היה להיכנע במהרה כל־כך לזכות זו ולהסתייג.

‘לעת־עתה יש בדעתי לגור אצלך, אבא. אינך מתנגד?’

‘הנהו’, לחש אהרון אהרוני.

הביטה דינה אל הכיוון שהסתכל בו אביה וראתה את עזרא עומד בפתח. האפלה מאחוריו רבצה על כתפיו כעולם כפוי ועיניו מיצמצו כנגד האור.

‘ודאי, ודאי’, אמר אהרון אהרוני.

עזרא, שנכנס ומצא לו מקום ליד הפתח, ראה את דינה ואביה מדברים ביניהם וידע מיד על מה הם מדברים. ישב מצומצם ומסתכל. רוכבי־האופניים החלו באים בתכיפות יתירה ואהרון אהרוני עמד שם מעיין בין השולחנות בפתקים שמביאים לו, מעלה משקפיו על מצחו ואת הפתקים כנגד האור ושפמו מזדקר בגאווה והוא נותן עיניו בקהל־אנשיו וקורא אותם אליו ואומר להם: עשה זה ועשה זה. וכיצד קמים הללו שנקראו לכך לעשות שליחותם והם שבים ואחרים באים במקומם ועזרא יושב לו ליד הפתח מצומצם ומסתכל. פעם אחת נתקרב אליו אהרון אהרוני וכבר דימה בלבו כי בא להטיל עליו שליחות, אבל אהרוני רק ניענע לו קלות בראשו דרך קרבה ועבר על פניו. ואז היתה לו הרגשה משונה שכולם עוברים על פניו והוא הגה בנתן לרר וביקש מאוד שייקרא למלא⁵ איזו שליחות, שיוטלו עליו תפקידים, שישתפו אותו במאורעות הלילה הזה, כביכול יש בכך משום כפרה שבכוחה להשיב לו את דינה.

אבל אהרון אהרוני עבר על פניו ולשעה נתחלפה דמותו בדמותו של לרר, ולרר נתחלף באבא ודינה עמדה ליד שלושתם שהם אחד והושיטה כנגדו אצבע מוכיחה וכולם ניענעו ראשיהם בהסכמה ואבא אמר איכזבתני בני. מה אני יכול לעשות, טען עזרא, הם לא רוצים בי. מי לא רוצה בך? כולם, אפילו אמא של יוסי. אמא של יוסי? כן. לך, אמרה לי, יוסי ישן. יוסי, יוסי, צעקתי. אבל היא סגרה לפני את הדלת בזעף גדול ועודה סוגרת כל הזמן את הדלת לפני. וגם התלמידים מכיתה גימ“ל לא רצו שאעלה אתם במדרגות. איזה תלמידים מכיתה גימ”ל? התלמידים של כיתה גימ“ל. אנחנו התאספנו תמיד לפני־הצהריים וזו היתה הפעם הראשונה שהתאספנו אחר־הצהריים. הוי אני משער שזו היתה חוויה גדולה להתאסף פעם ראשונה אחר־הצהריים, נתערב אהרון אהרוני, אני תמיד התלהבתי מהפגישות ההן של אחר־הצהריים. הוי הפגישות ההן אחר־הצהריים. לפני־הצהריים רואים תמיד את השמש כאן ואת הצל כאן ואחרי־הצהריים רואים פתאום את השמש במקום שהיה תמיד צל, וזה כאילו נשתנו מעשי בראשית והשעה משונה פתאום ובניין בית־הספר נקלע כביכול בעולם חדש. ובכן אנחנו התאספנו אחר־הצהריים לערוך חזרה לאיזו הצגת חנוכה או לפורים, אינני זוכר. אנחנו שמחנו מאוד להיפגש זה עם זה כאילו לא ראינו זה את זה זמן רב. לגבי פגישות אלה המרחק בין לפני־הצהריים לאחר־הצהריים גדול יותר מן המרחק אשר בין שבוע לשבוע. ובכן ערכנו חזרה ואחריה יצאנו ללכת לאיזה מקום. לאן רציתם ללכת? אינני יודע, אבל ראינו מבית־הספר כיצד השמש שוקעת ועד היום ההוא לא ראינו אף פעם כיצד השמש שוקעת מבית־הספר ורצינו לעשות משהו שלא עשינו אף־פעם. אז קפץ אחד וקרא, בואו נלך אל הרחוב הגדול. אני משער שלא אתה היית האחד הזה? ודאי שלא, מעולם לא קפצתי בראש להציע הצעות. אולי משום שלא היית בטוח שיקשיבו לך? יכול להיות. על־כל־פנים, כאשר התחילו ללכת, הלכתי אתם. יצאנו את תחום הרחובות המוכרים לנו ונכנסנו לרחובות הרחוקים, שאולי הזדמנו בהם פעם או פעמיים, עם אמא, אבל אף פעם לא לבד. אני זוכר שהלכנו לאט־לאט והשתאינו מאוד. הרחוב לא היה שונה בהרבה מן הרחובות שלנו והבתים לא היו שונים מן הבתים שלנו, אף־על־פי־כן היתה לנו הרגשה כאילו נקלענו באיזה רחוב של ארץ רחוקה. אולי מפני שראינו פתאום את השמש שוקעת מרחוב זר. עד היום ההוא ראינו את השמש שוקעת רק מן הרחוב שלנו, ותמיד בדיוק מעל ביתו של כרמי. ופתאום ראינו אותה שוקעת על גגות של בתים לא מוכרים לנו. לא יכול להיות שהשמש שקעה תמיד מעל ביתו של כרמי, קבע אהרון אהרוני, פעם היא שוקעת על גגו של בית זה ופעם על גגו של בית זה. ייתכן, אבל לנו תמיד נדמה היה שהיא שוקעת על גגו של כרמי. וכאשר השמש שקעה לגמרי וברחובות הודלקו פנסים, הציע אחד ואמר, אולי נלך הביתה? אני משער שהאחד הזה היית אתה, קבע לרר בתוכחה. אני, הודה עזרא. ואז אמרו לי, אם אתה רוצה ללכת, לך. אתה לא הצעת ללכת אל הרחוב הגדול, אבל אתה שהצעת להם ללכת הביתה, קבע לרר דרך־האשמה. מה אני יכול לעשות, אינני יכול להיות אחראי למה שאמרתי לפני שנים. ודאי שאתה יכול להיות אחראי למה שאמרת לפני שנים, אמר לרר. ייתכן שכיום הייתי אומר משהו אחר. היום אתה אומר בדיוק מה שאמרת כאשר היית בכיתה גימ”ל. מה כוונתך? רק בגרסאות אחרות, המשיך לרר. אינני יודע מדוע יש לך נטייה תמיד להאשים אותי. את זה נראה אחר־כך, קבע אבא ורמז לעזרא שימשיך. ובכן, אולי נלך הביתה, אמרתי. אם אתה רוצה ללכת, לך, אמרו לי, אנחנו ממשיכים. שתקתי והלכתי אחריהם. ילד אחד הצביע על בית אחד ואמר, שם אני גר. ואחר־כך ראיתי שהם מסתודדים ומסתכלים בי. וכאשר הגענו לאותו בית, היה כבר חושך גמור והילד אמר, בואו, עלו אלי. אבל אתה רצית כל הזמן ללכת הביתה? אני רציתי כל הזמן ללכת הביתה. ובכל־זאת המשכת ללכת עם כולם? מה אני יכול לעשות. הם נדחקו אל מבוא הבית וכל הזמן הסתודדו והסתכלו בי, אף־על־פי־כן נדחקתי אחריהם. אבל ידעת כבר שהם אינם רוצים בך? אולי ידעתי, כיצד אני יכול לקבוע דבר זה עכשיו? המשך, רמז אבא. ובכן, הם עלו במדרגות ואני פיגרתי קצת מאחור, אך עליתי אחריהם. למה פיגרת אחריהם? הן מישהו מוכרח להישאר מאחור, כשם שמישהו מוכרח להיות הראשון, ניסה אבא ללמד זכות על בנו, אינני מניח שזה חשוב. אף־על־פי־כן, הזעים לרר פניו, מבחינה מסוימת יש הבדל גדול בין מי שהולך ראשון ובין מי שנגרר מאחור. לא אמרתי שנגררתי, אני פשוט הלכתי בסוף. אולי מפני שחשבתי מחשבות, ואולי נרתעתי קצת מפני ההסתודדות שלהם. כאשר כולם היו כבר על המדרגות, נפנה אחד מהם אלי ואמר סלח לנו, אבל אתה לא יכול לעלות אתנו. כל האחרים הסתופפו מאחורי גבו של הדובר והסתכלו בי. אני רואה שהסמקת, קבע לרר, זהו, שהסמקתי ולא ידעתי מה לעשות. למה, מִלמלתי, למה. ככה, אמרו לי, אנחנו לא רוצים שאתה תעלה אתנו. התלמידים הסתופפו מאחורי גבו של הדובר שלהם ואני עמדתי יחידי נגד כולם. הם דחו אותי ואני בשום אופן לא הבנתי מדוע. ודאי, קבע לרר, אתה הצעת להם ללכת הביתה, אבל לא הצעת להם ללכת אל הרחוב הגדול. מה זה משנה? לאט ביקל, סבור אתה מפני כך דחו אותו? אולי גם מפני כך. מפני מה עוד? אינני יודע, זה אולי יתברר אחר־כך. למה, מלמלתי, למה. ועמדתי שם בחדר־המדרגות, יחידי מול כל הכיתה. כשראו שאינני נדחק יותר אחריהם, מיהרו ונבלעו בתוך הדלת שנפתחה לפניהם. עליתי אחריהם לאט־לאט, מדרגה אחר מדרגה. ידעתי כל הזמן שהם לא רוצים בי והלכתי, אף־על־פי־כן, אחריהם. ראיתי כיצד הם נבלעים בפתח והם עמדו שם צפופים בפנים וראו כיצד אני עומד בחוץ והדלת נסגרת לפני. כל הזמן הדלת נסגרת לפני, עד עכשיו אפילו. אבל לא בכיתי. רק נדמה היה לי שהבנתי והבנתי. מישהו ירד מן המדרגות ושאל ואתי מה אתה מחפש כאן, ילד. הסתכלתי בו ולא עניתי. וכי מה יכולתי להגיד לו? הן בשביל להסביר לו מה אני מחפש כאן, צריך אני לכל חיי. ובינתיים התעקשתי ועמדתי ליד הדלת הסגורה כמו שעמדתי פעם לפני דלתו של יוסי בשבת אחת אחר־הצהריים, ואמא של יוסי יצאה וגערה בי למה אתה דופק? לך, יוסי ישן. לך, אמרו לי הילדים מכיתתי, אנחנו לא רוצים שתעלה אתנו. אינני מבין מפני־מה התעקשת כל־כך לעמוד שם ליד הדלת שנסגרה לפניך, התערב פתאום נחום שפטל. צריך היית פשוט לקום וללכת. כמוך? כמוני. צריך היית לעזוב אותם זמן רב קודם־לכן, עוד ברחוב, לעזוב אותם וללכת לך בדרכך. כך אמר נחום שפטל, אך לרר וביקל היסו אותו תיכף ומיד ואהרון אהרוני נפנף באגרופו וקרא אחריו: עוד נאלץ אותך לעשות תערוכה בשבילנו, חכה! רק לנחום שפטל אל תקשיב, התחנן אבא. ובכן הדלת שנסגרה לפני הסתירה פתאום עולם מופלא וגדול, עולמם הנהדר של ילדים שהתכנסו פעם ראשונה בשעה של אחר־הצהריים. ואני עמדתי שם כל ימי חיי וביקשתי שהדלת תיפתח פתאום והם יבקשוני להיכנס פנימה. ולא עשית שום דבר כדי שהדלת תיפתח? אני עמדתי שם וחיכיתי. זהו, שלא עשית שום דבר, זעף לרר בתוכחה. עמדתי שם כל חיי ואדם אחד ירד מן המדרגות ושאל אותי מה אתה מחפש כאן, ילד. רציתי להסביר לו, אבל לשם כך נצרך אני לכל חיי.

‘אבא שלך, אני אומר’.

‘מה אבא שלי?’ נחרד פתאום עזרא בשל שכנו שפנה אליו בדברים.

‘שמעתי שאבא שלך לא הגיע היום, אבל אמור היה’.

‘אבא יגיע מחר אחר־הצהריים’.

‘על־כל־פנים’, פתח השכן להגיד משהו, אך עזרא לא ידע לעולם מה היה בכוונתו להגיד, לפי שבזה הרגע נקרא אל אהרון אהרוני והוא הניח ראשית משפטו באוזניו של עזרא והלך אליו.

מיד אחר־כך היתה התעוררות גדולה ועל המדרכות נשמעו שעטות רגליים של קבוצות־אדם שמיהרו באפלה אל החוף. כמו ציפייה שהגיעה למטרתה, עברה הקריאה ממקום־ריכוז למקום־ריכוז, מבית אל בית, משכן אל שכן, ממרפסת אל מרפסת:

‘כל העיר אל חוף־הים!’

גם הללו שכבר ישנו אותה שעה ניעורו לקול הקריאה לאמתו של דבר עבר כלחש־רחש מפה לאוזן, העלו על גופם בגד כלשהו ומיהרו ללכת עם ההולכים.

קבוצות־קבוצות הסתננו האנשים דרך החצרות ומאחורי הגדרות ונהרו אל חוף־הים. זקיפים שעמדו שם כיוונו אותם אל גינת־השיחים וציוו עליהם למצוא שם לעת־עתה מחסה על המדשאות הקטנות ובין העצים והשיחים. הללו שבאו לאחר שגינת־השיחים נתמלאה אדם, מצאו להם מחבוא במבואות הבתים הסמוכים.

עיר מול ים, עיר עֵרה, מוסתרת ודרוכה לאונייה שעתידה ודאי להגיח מתוך האפלה בזה הרגע הבא. בזה אחר זה גימרו הרגעים בנחת את שישים שניות חייהם ופנו־עברו⁶, אדישים כמו זמן, על־פני צפייתם של האנשים שארבו להם בדריכות – כביכול לא מתוך הים עתידה האונייה להגיח, אלא מקרבם־הם.

בכל דרכי הגישה המשוערות אל החוף הוצבו קבוצות מזוינות. בחול, סמוך יותר אל הים, רבצו קבוצות המורידים. עד לאותה שעה המה הים וסער, ואילו עתה נתיישבה עליו דעתו כאדם לקראת ערבו, והוא נפרש כמרבד לפני האונייה הלא־נראית – עִברי־נא על־פָנַי אל חופך. רצי גליו ליחכו בנחת את שפת היבשה, כאילו סערותיו להד"ם ובדיה מצולות שבו. עד כה ועד כה התנהל הלילה בעצלתיים. עברה שעה קלה ואחריה שעה ארוכה, ושום דבר לא נתרחש. האנשים בגינות־השיחים נתרווחו על הספסלים ועל המדשאות והסתכלו לפניהם.

ודווקא בשעה רפויה זו, באקראי כביכול, בזה הרגע הלא צפוי כלל, נפשלו החשיכות אשר על־פני הים, חשיכה לפנים חשיכה נפשלו וצנחו כמו מסכּים, וסירה אחת קטנה החליקה מתוכן אל החוף.

מיד קפצו כנגדה קבוצות המורידים אל תוך המים. עתה נעשה הכול בחיפזון רב, בלחישות, באפלה־אין־אור. מתחו חבלים, עמסו על גבם את היהודים השותקים, העלום לחוף ומשם הוליכום אל בתי־השיכון הסמוכים.

‘שתי אוניות בריטיות רדפו אחרינו’, סיפרו.

‘לכן נתאחרתם כל־כך, אני מבין’, אמר שאוליק.

‘כן. אבל אנחנו חושבים כי הצלחנו להתחמק’.

הסתכל בהם. עתה היתה לו שהות להסתכל בהם. היו ביניהם זקנים אחדים, אבל באף־אחד לא שיער שאוליק את הסבא שלו. חוץ מזה, עזרא אמר שסבא שלהם מת מזמן. בּניה מצא לו סבא באוניית־מעפילים אחת והוא אמר מה אני יכול לעשות, זה סבא שלי כמות שהוא. הוא אמר שאין בוחרים סבא כשם שאין אדם בוחר לעצמו עם להשתייך אליו.

הם היו כחושים, עלובי־מראה, ללא שום גבורה. ישבו במקום שהושיבום. בעיניהם שכן קיפוח חסר־ישע שאינו מתלונן אפילו – קיפוח מרגיז באין־אונו. שום חמלה לא נתעוררה בלבו של שאוליק, אך הוא הרגיש כלפיהם מה שבניה הרגיש ודאי כלפי סבא שלו. אח אינו חדל להיות אח, אפילו הוא מכוער. זה עמי־שלי כמות שהיה תמיד וכמות שהוא עתה. אפשר שאחר היה העם שהוגלה מארץ־יהודה, אפשר שאחרים הבנים הגדלים בה, אבל כזהו העם השב אליה.

לעת־עתה פעלו קבוצות המורידים לבדן, האנשים בגינות־השיחים ובמבואות הבתים, שעתם עדיין אל הגיעה. אפשר שלא ידעו כלל כי סירה אחת קטנה, ראשונה, כבר הגיעה אל החוף. הים חזר ונפרש כמרבד, האפלות שבו ונצטעפו עליו, אך סירות נוספות לא באו. שוב נדרכה הציפייה כמיתר וכולם הסתכלו אל החשיכות אשר על־פני הים, אך סירות נוספות לא באו.

קצת מאוחר יותר, כאשר הירח דרך למלוך על שאריתו של הלילה, נדלקו לפתע במעבי־האופק שתי חטיבות של אורות שנעו במהירות רבה ומיד אחר־כך נתרצדו ביניהן שלושה אורות זעירים, מיותמים ולכודים בתוך משקעים של אפלה – שלוש נורות חלשות בראש־התורן, בחרטום ובירכתיים. היה ברור שאוניית־המעפילים נלכדה.

מאחר שהסתבר כי אוניית־המעפילים נלכדה, יצאו האנשים ממקומות־המחבוא שלהם ועמדו גלויים אל מול הים, מסתכלים באונייה שתמרנה נואשות, כדי להתחמק מהמשחתות הרודפות אחריה. האנשים מגינות־השיחים וממבואות הבתים נתקהלו כולם על שפת־הים ועקבו משם אחר כל תנועה וכל תפנית של האוניות. האוניות ותנועותיהן נסתמנו ברור על־פי כיוון שינוי האורות. כפעם בפעם ניסתה אוניית־המעפילים להיחלץ ולפרוץ קדימה, אך המשחתות הבריטיות היו מקדימות ומחתכות לה את דרכה. על־פי תמרוניה נסתבר, שכוונתה של אוניית־המעפילים היתה להתחמק אל החוף ולהיתקע בחול.

רצי הגלים נשתכשכו אל כפות־רגליהם של האנשים ככלבלבים בוגדניים ואודי סיגריותיהם חרכו בדממה את בשר החשיכה, והם עמדו ועמדו. הקרב שנקראו ליטול חלק בו מתנהל שם באפלה ואין הם יכולים לעשות דבר, אלא לעמוד באוזלת־יד גמורה ולהשקיף מרחוק. מלכתחילה הוצאו מן המערכה, ללא ירייה אחת, ושוב אין הם אלא בחינת נפעלים בלבד.

אותה שעה הופיעו מאחוריהם הבריטים על משורייניהם ושילחו את אור־זרקוריהם אל קהל האנשים שעמדו צפופים ומאוכזבים מול האונייה הלכודה שאוניות־המשחית הוליכוה עתה צפונה. הבריטים ישבו בצריחי משורייניהם והשקיפו סביבם בבטחה ובהרגשת שלטון. הם לא האיצו בקהל שיתפזר והאנשים הפנו אליהם את גבם. אלה גם אלה עישנו בדומיה, כמו באיזה מפגש של מנצחים ומנוצחים לאחר תום הקרב.

בינתיים נפשלו והלכו החשיכות ושוליהן החווירו. לאורך האופקים המתגלפים מתוך הדמדומים משכו שלוש האוניות ועברו בזו אחר זו. ראשונה אוניית־משחית אחת, אחריה אוניית־המעפילים הלכודה ולסוף אוניית־המשחית השנייה. שלוש האוניות החליקו לאטן צפונה, כמין לוויה חגיגית ודוממת.

לאחר־מכן נחפזו החשיכות להתפזר, כביכול תם ונשלם תפקידן. האנשים עקבו אחר האוניות עד שנתעלמו מן העין ואז התפזרו והלכו להם אל העיר והבריטים יושבים בצריחי משורייניהם ומסתכלים. לאחר שהלכו כולם, הניעו את המשוריינים ונסעו משם בקול רעש גדול.

כוכב לא האיר. הכוכבים, כמו הפנסים ברחובות, אספו את אורם. אפשר שהלילה הגיע כבר לקצו, אך השחר טרם ידע זאת. דמדומים כבדים רבצו על־פני המים והעיר כנגדם מוגפת היתה על דלתותיה ובריחיה. בגינות־השיחים ולאורך חוף־הים לא נראתה אף נפש חיה. רוחון עזיז אחד השחיל את עצמו לתוך מעבה הדמדומים הכבדים והיה מנשבם בחוזקה. רצי הגלים נבחו על שפת־היבשה כגורי־כלבים ונמלטו ואפסו וקצת להלן התנודדה הסירה הנטושה ומשוטיה אסופים לדפנותיה.

עזרא עלה מן החוף ללכת אל העיר. הבתים עמדו במקלחת אור־השחרית, מתנערים וקמים לקראת יומם. ביתו־שלו עמד מוגף תריסים, כבית אבלים בתוך שפעה של אורה. בית שאין בו שלום, בית שנתפרדו בו. כיצד ביתו־שלו עומד כבוי בין שאר הבתים המתנערים לקראת בוקרם. תמיהני מה נשרף בו. תמיהני אם מה שנשרף בו היה בכלל אי־פעם בחזקת דבר של ממש.

והוא עבר על־פני ביתו והלך אל ביתה של אמו. בלומה עמדה במטבח וערכה את השולחן לארוחת־הבוקר.

‘בוקר טוב אמא’.

‘שש’, הששה אותו, ‘שאוליק ישן’.

‘כבר הוא ישן?’

‘כן. חזר רטוב ועייף’.

‘שמעת ודאי שהאונייה נלכדה?’

‘כן, אבל סירה אחת הצליחו להוריד. אני ושאוליק השכבנו מעפיל אחד בתוך המיטה הישנה שלך’.

‘אני מודה לך, אמא’.

‘על מה אתה מודה לי? שב’.

והיא הושיבה אותו ומזגה לו כוס־קפה של שחרית.

פרק חמישה־עשר

עיניו שהלכו עד קצה טווח ראייתן עשו את שליחותן באמונה והושיטו לו מקצת האדמות ותחילת הגבעות והכביש האחד, הנמשך ביניהן מכאן לשם בתחינת־שווא לגלגלי מכוניות. המונית האחת, שעמדה לה דמומה ומקופלת־מרחקים על מפתן־הדרך, נוסעיה נכנסו למסעדת־הדרכים הקטנה וביקל שעמד לידה עיניו נברו באשר לפניו.

ובכן, הנה הן האדמות הרבות האלה, שוב. אדם אחד נראה מהלך שם, סמוך לאופק, מניף חרמש ומתקדם שעל־שעל. והוא קטן ונכנע ואובד. והוא יחידי בכל המרחב הגדול הזה של אדמות־בור וברקנים ורוחות. אדמות שהן קוצים והן הפקר, המושטחות מול בתים ופיגומים ונרכנות כאויב דורסני על חלקות מועבדות קצת שם וקצת פה. אדמות־של־פרא, זנוחות – מחשבה לא נגעה עדיין להפוך בהן והן מאיימות ואויבות כהפקר טורף הנוהר לו בהתלהבות אל האבדון.

ומצד זה של הדרך, בשטח הבנוי, פעורים היו לועות של שמש־הפקר בין קצת הבתים שעמדו שם והחולות עלו וכיסו את המדרכות ואת סִפי הבתים והבתים עצמם קטנים היו. רעועים, אובדים בשמש. ניכרים היו שהוקמו מזמן ועדיין הם עומדים כך, כמחשבה שנתייאשה מפתרון־עצמה. וכשהתנשא לפתע איזה בר־קומתיים היה עלוב ובודד ביהירותו הקרתנית בתוך המרחביה הבלתי־מאורגנת הזאת אשר סביבו, ושמש־אין־רחמים היתה מכה בדפניו וטיחו מצהיב ומייאש. שאר הבתים, דפנותיהם חשוכות־צל היו, והיישובים המצטרפים מהם חשוכי עצים וכולם עירומים ומוטלים בשמש.

קצת להלן בתוך העשב הדהוי והכמוש, ניכרת היתה איזו תכונה עלובה של ספק־בנייה. קצת לווחים מוטלים היו שם וקצת לבנים ושלד של תחילת־בניין עמד לידם כנזוף וניכר בו שבנייתו החלה לפני זמן ונפסקה משום־מה והריהו כגידול שפסקה צמיחתו ואך סרק הוא, כאשר נזכרים בו לפעמים ומוסיפים קצת לבֵנים במקום שפסקו. וביקל עמד שם בצד הדרך והסתכל לפניו.

בין שליחות לשליחות היתה הארץ מתגלית לפניו בדמותה זו ומעט הבנייה בה פושט לעברים כגדוד מרושל, המטיל פסיעה ונח פסיעותיים. בדרך בין שדה־התעופה לשכונתו פגע בו הפקר האדמות העכורות הרוחשות חידלון בתאווה מרובה, היו מכרסמות אותו כעכברי־סיוט ונוטעות בו תשוקה כפתרון לתכנון גדול ומקיף אשר ימצה כל שעל־שדה, כל חלקת־בנייה, שיפליא מכותיו בהפקר ויכונן חטיבה של חיים בלא רבב ובלא אשפתות, שחולות־מדבר יהיו שבויים בתחומם והארץ כולה תהיה כעמק־יזרעאל, כשכונת־העובדים שלו. מתוכננת ומאורגנת ותקום ותהיה כהגשמה של מחשבה־תחילה אדירה ומקיפה.

סיגריה שהדליק, עשנה היה סמוי מן העין וכלה ואובד באובך הלוהט. רוח רכת־משבים, עוברת־אורח חופזנית, נתקננה לשעה קלה בשערות שיבתו והיתה משחקת בהן מעשה נכד בסבו. אחר־כך נתפרחה לה בהיעלם אחד, ללא פרידה, כסיעה של ציפורים.

עתה היה מפענח את מסכת המעשים העתידים והם קמו בו כחזון שהוא תרגומו של רעיון כולל לתשוקה פרטית שלו, כהתחזקות על תוהו־הפקר האדמות ומקביל לכך תוהו הפקר אחר, קצת פרטי שלו, הרוחש לו כמחתרת בתחום ביתו, בדמותו ובצלמו של בן־דודו ובן גילו, הוא נחום שפטל.

אתה ביקל, אומר שפטל, חייך בפועל מעשיך. אני פותר את חיי וממילא גם פוטרם במחשבה בלבד. ובכן כך אתה מנסח את עצמך? כך אני מנסח את עצמי.

והוא שרוע על מרפסתו של ביקל, מול פני הגבעות המשתפלות. אצבעות־ידיו היפות משתעשעות עם עצמן בחופזה יתירה, פעם הן דומות לגורי־כלבים מתרוצצים ופעם נראה שהן שוקלות בדעתן מה יאמר לביקל בזה הרגע הבא. ביקל מתאווה היה עתה לשוב ולומר לשפטל כל שאמר ושנה, מתאווה היה לשמוע את הרצאת דבריו בני פסוק־שניים ולהפריכם אחד לאחד, בנחת, מתון־מתון. לא תאוות התנצחות היא, אלא בחינת סדן לרדד עליו את אורח־חייו שלו. נזקק היה לקוטב הנוגדו, כדי שיהא מנוסח לעצמו בבהירות מתמדת. אולי משום כך בלבד אני מחזיקו בביתי, היותנו שארי־בשר איננו אלא תירוץ. הרי הוא לי כעין מצפן מהופך, כהנחה מופרכת שמטילים בשעת ויכוח לשם הוכחת היפוכה.

ביקל ניצחו פעם והוא מתאווה לשוב ולנצחו. בכל מעשה שעושה, בכל מחשבה שחושב, בכל תגובה שמגיב למראה האדמות הזנוחות, כמו בימי העלומים ההם, בראשית העליות, כאשר בכבישים ובאוהלים התהלכו צמדים, בצד תשוקת המעשה, היאוש המכלה וחיוכיו של נחום שפטל. וייתכן שהשמש הקופחת לא היתה אלא שליחם של אלה והמוות המוכרח ניצב היה בסופי כל האדם ובסופי כל מעשה וממילא נתקפחו כל הדברים, לפי שבאו בצִלו. ולא היה דבר שלא בא בצלו. ולפיכך היו הכבישים ארורים כל־כך וחיוכיו של שפטל מפתים ומסתמלים לכיווני־חץ מפורשים כל־כך. והוא הלך באשר הלך והרחיק עד לנכר. ודווקא שם, לאחר שנים אמנם, השיגה אותו ההכרה, כאלוהים את יונה־של־כל־הזמנים, והוא נקרא לשוב, והוא שב.

מאז חישק את חייו במצוות־עשה אשר דווקא הן, מצד עצמן, פינו את הדרך לחירות אישיותו. זה לו כימי דור, לביקל, שמעסיקו כל הצריך עשה, זה כימי דור שהוא פועל ועושה מעשים במקומות הצריכים לכך ומעט מעט עולים מתוך ההפקר הזה בתים ושדות וכבישים – הוא־הוא נצחון הרצון המפליא מכותיו בהפקר ההיולי.

‘לאט לך, ביקל’, כבר ביקל רואה את חיוכו השליו עד מאוד, הלא־קנטרני כלל, של שפטל, המלחש: ‘לאט לך, ביקל’. אלא שלעת־עתה דוחה ביקל את מענהו לשעה כשרה לכך, מסיט מבט מזה והלאה ונאסף כל־כולו להרף־עין אחד, כאשר אירעו כפעם בפעם ברכבות, בעיצומה של פעלתנות, בכבישים, בישיבות, לפעמים אפילו באמצע נאום של עצמו ופרקי־חייו מהכא ומהתם משתהים מעט ומשיחים ביניהם בידידות. אלה פרקי־חייו שהם לדידו שלבים, שבהם עלתה אישיותו לתלפיות. לפי שהוליך את רצונותיו אל הגשמה, לפי שהכריע הכרעות.

‘הכרעות?’ – ידיו המגוידות מזִקנה של נחום שפטל מליטות את תמונותיו. ואחר־כך הוא מתחיל לדבר וקולו מרושל ויבש, סדוק פה־ושם, מתמשך ועולה בפיגור רב כמו מגרוטאותיה של המאה שעברה. ‘אינני אוהב הכרעות, אני, הלבטים הם עולמי. ההרהורים, לא המסקנות. החלום, לא שברו. הלבטים וההרהורים והחלומות הם אורח־חייה של אישיות שאין לשרירות־ההכרעה שליטה עליה. לכן אורחי־חיים כנים הם’. ‘לכן אתה אשם’, אומר ביקל. ‘במה?’, שואל שפטל. ‘בכול’, משיב ביקל, אי־ידיעתך איננה מזכה אותך, כמובן'. ‘אני מבין’, לואט שפטל. ‘בכול’, ממשיך ביקל, ‘אם תקום לנו מדינה, היא תקום למרות אחד כמותך. אם לא תקום, חייך אשמים בכך. כל אחד שכמותך הוא בחינת יונה הבורח מנִנווה, החייב לבוא על עונשו’. ‘אינני עובר על שום סעיף של חוקות החברה’, מתגונן שפטל. ‘באמת תמיהני, מפני־מה אין עדיין בחוקות אלה סעיף המחייב אותך ושכמותך למאסר’, אומר ביקל. ‘אף־על־פי־כן פושעים חייך ויגיע זמן שיכירו בכך. מפני שבדידות זו שבחרת לך איננה רק מותרות של יחידים יפי־נפש או אומללים, היא קודם־כול פשע ויהיו מניעיה כאשר יהיו’.

כאשר יהיו. וביקל מתאווה עתה לחזור ולומר לשפטל אותם דברים עצמם, אל מול ההפקר החוגג העולה מהאדמות האלה, אל מול בר־הקומותיים הקרתני הזה, אל מול חזון המעשים של רעיון כולל המתורגם בו לתשוקה פרטית.

שעת־הסתכלות זו בדרך בין שדה־התעופה לבין השכונה נמלאה מראות רבים שהם זכרונות פרטיים משלו, כיצד יישובים היו חולות־ישימון וכיצד קמו והיו, וכיצד קמים הדברים ונהיים. כמוהם כמוהו, סיכומי הכרעות הם. כל השאר אינו אלא תוצאה בלבד. זו ההכרעה, בתו בכורתו של הרצון המכוון, בן־התודעה.

והיה חוזר ומהרהר בכך, חוזר ומהרהר כיצד הדברים שתחילתם בחולות ישימון ובנערים שמתנהלים בהם, כיצד דברים אלה הולכים וחוגגים את בשלותם, עד ליום־הקרב, שבו ייקראו התושבים לא להפגנות בלבד ולא להספדים, אלא לברך על מלאת. ביקל, עיניו נברו ונברו ונזדמר בו המנון מצניע־קול שהגיע, כנראה, לפרקו.

נינוחים ומעשנים להנאתם יצאו בינתיים שאר הנוסעים ממסעדת־הדרכים הקטנה וקרבו אל המונית מצד גבו. הנהג נשתחל לתאו ואחריו נשתחלו כל השאר, נינוחים ולא חפוזים כלל, כדרכם של נוסעי מונית. אוטובוס גמלוני, גדוש נוסעים במעומד ובמיושב, תמרן לידם בצפירות חורקות והללו שבמונית חשו את יתרונם המובהק, הקנוי בממונם, והיו כלשהו מנומנמים בשביעת־רצונם הליאה.

עקרו ונסעו.

בתוך המונית שררה אווירה ידידותית של מי שהיכרותם נולדה בשעת נסיעה לשעת נסיעה, היכרות דרכים קצרה ונוחה, וגששי ההברות והחיוכים המעטים שנשתלחו אל שכנים פנים ועורף ואלכסון לא פרצו כל סייג והיו נינוחים במושבם, אדיבים זה לזה ומנומנמים מעט, לאים מהטיסה.

והדממה הברקנית מרחוק ומקרוב היתה מטפחת על אשנביה של המונית הנוסעת. שתגורש אותה זקֵנה יגעה מנומנמת מן האדמות, וכן הלאה וכן הלאה. שוב־ושוב נגול לפניו סרט המעשים; שיהיו מבנים חשוקים בפיגומים, בהמולת־עבודה, וצריך להניס את החולות לגבולם – וכאן כבר החלה מתרקמת בו תוכנית של ועדה מוסמכת לכך שתשב על מדוכה זו ותרד לפרטים ופרטי פרטים ויש להרוס את המשכנות העלובים האלה בני־הארעי, שקמו כקפריזות של הדלות, ולהקים אחרים במקומם, יפי־קבע־וצורה, שאינם בניו של המקרה אלא סופה המפואר והמכוון של תוכנית מראש, שיהיו תרגומו המפורש של רצון האדם. ואת השדות צריך יהיה לארגן שלא יהיה בהם שעל אחד הפקר, ובעיקר, בעיקר רק לא להניח לחיים שיעלו ויפשטו ככל העולה על רוחם. הבתים והמרחבים והשדות – שיהיו עבדים נרצעים לאדם והוא להם נגיד ומצווה. לפי שפתרון־הדברים הוא התכנון המקיף־כול, שאף הוא עצמו, ביקל הפרט, הנו פרודה ממנו, סיבתו ומסובבו, מחוללו וכלול בו. רק לא להניח שיעלו הפקר על דרך מקריותם כמוהו עצמו.

וכאן נזכר פתאום שיעולו כי הגיעה שעתו והחל מפכפך ברמה. שכניו במונית ניסוטו כלשהו ולכסנו מבטים לבעל־שיבה זה המפרפר במלתעות השיעול. וכבר ביקש אחד את הנהג שיעצור, אך ביקל הושיט יד רפה, מגוידת למעלה מן המשוער, והפטיר אגב שרידי השיעול המרפה:

‘כבר טוב, אין צורך’.

המונית המשיכה דרכה ונוסעיה חזרו ונינוחו. עוד פעם־פעמיים השמיע השיעול את קולו ונדם. תמה היה אם אין שיעול זה עתיד לחסלו ביום מן הימים. אשתקד הלך קובה דובדבני. לפני־כן – מוניה כספי. למקום שליחותו הודיעוֹ מברק על פטירתו של ברל רוזן. הרי הם כלים והולכים, כל אלה האנשים בני־עלייתו. כולם הליכתם משיירת אחריה פרצות. וההלוויות החגיגיות האלה, שכל אחת מהן נהפכת ממילא לכנס־מעט לבני־עלייתו. אורחים קרואים בתכיפות יתירה, אלה ההלוויות. זה דורו־שלו המובל ככה, טיפין־טיפין, לקבורות. ודווקא עתה, על סִפּם של ההמנונות. עד מה חברו יחדיו, ההמנונות והמוות.

תמה היה מה ישתייר אחריו. תמה היה מי ימלא מקומו בבוא עתו. אלו שיבואו, אפילו יכתפו את המשא, הרי שלעולם אין לדעת. לפי שיש להבדיל בין המשא לבין נושאיו. כי בבוא הרעיון בחייהם של הדבקים בו, הריהו מתפרש לכל אחד לפי דרכו, אורחו ורבעו ותחום מושגיו, הריהו מתנפה בנפה הדקה והאינטימית של נושאיו, לפי שכל אחד מסגלו לעצמו סיגול שהוא פירוש מותאם למניעיו של שאר־האדם שבו. אלה שיבואו אחריו, כן, מן הדין שאתן דעתי על אלה שעתידים לבוא אחרי.

אלא שהוא הרהר דווקא ביוצאי־חלציו. כביכול עולמו־שלו מופקד בידיהם לאחר מותו, כביכול הוא שנקרא לתת את הדין כיצד ינהגו בו. בנו־בכורו, נו כן. לבלר. רודף שררה לתיאבון, כאילו בשררה חירותו וחירות פתרונו. הוא ושכמותו, תופשי משרות. בזמננו־שלנו הפכנו כל תפקיד לשליחות, הללו הופכים כל שליחות למשרה. עוד מעט וגם ההתלהבות תבקש לעצמה משכורת חודשית. אכן, בניהם של הראשונים. אבל איני רשאי, כנראה, לדרוש שבני־שלי יהיה מסקנה הגיונית של חיי.

קצת נחמה שאב מבנו השני, משאוליק. מצד זה של העתיד־לבוא־אחריו עלתה דמות ישרת־כתפיים, שזופה בכל עת, נודפת עצמיות חריפה, זרה כלשהו בדיבורה העברי החטוב והנמרץ. עודו תינוק, חיבבו ביקל חיבה יתירה. היה מתחצף בספרייתו הגדולה של אבא ומכלה את חמת־משחקו בספרים ומשליכם בזה אחר זה מן האצטבות, כביכול היה מעלה אותם על מוקד סמוי. ביקל צחק ולא מיחה בידו. ספרייה זו שכינס בשקידה רבה כל־כך, סופרים ורעיונות אלה שצירף לעצמו בהתלבטויות של שנים עד היות ספרייתו כמו אדם, כמו השקפת־עולם – כיצד תינוק זה בא והופך בה במחי־יד, כביכול מפנה הוא את האצטבות בשביל ספרייתו־שלו. כל דור וספרייתו, כנראה. מה ספרים מלקט עתה שאוליק, איזה סופרים, אלה רעיונות, לכלל מה כל זה מצטרף? הייתי מבקש שספרייתו־שלו תהיה מסקנה הגיונית של ספרייתי־שלי, שהוא יהיה המשך באיזו צורה שהיא, אפילו על־פי דרכו־שלו.

החרדה שנתלוותה למשאלתו חשפה בו איזה אי־אמון חבוי, כביכול הרחיקו ועזבו את אביהם הזקן לנפשו. וכי בדידות של זקנה היא המבדילה אותו מיוצאי־חלציו? אולי. מכל־מקום, לא בדידות של קונכייה, כמו של נחום שפטל, אלא אדרבא: שמפנה מקום ומכלילה דברים הרבה – בדידות שמגיעה לכלל הפשטה, כביכול, שעיקרה לאכלס את העולם לא כמות שהוא אלא כמות שהוא מתנפה במזרה של אישיותו שלו.

בינתיים קרבו לעיקרה של העיר. פעמים אחדות נעצרו בגלל התחבורה בכבישים והגיעו לבסוף אל שכונת־העובדים שלו. השמש, שהתלכסנה במשך היום ובאה אל מעט החול האבקני שבשכונה, היתה גוועת עתה ונאספת מן הדרכים ומן השטחים בהתלהבות כבויה וענוגה, והיתה מלטפת את חזיתות הקומותיים בעדנה. אף־על־פי־כן היו קרניה נחשוני־שיער בתוליים, זהובים כלשהו במגעם הראשון עם הבשר.

קצת הלאה מזה יצאו בני־ביתו להקביל את פניו.

פרק שישה־עשר

תיקו תחת בית־שחיו דשדש נתן לרר בחירוף־נפש בנתיבה החולית; רכון כלשהו לפנים, שרווליו מצניעים את אמות־ידיו עד עצם כף־היד ומשקפיו נדחקים קדימה כעיניו של סומא.

במקום שהכביש נשחל בין החומותיים החצובות מזה ומזה בגבעת־הכורכר, הניחה אותו המכונית ודהרה לה הלאה והכביש היה נחפז אחריה, עוקף במחי־איגוף את להקת הסדנאות הצפופות במישור ואץ־רץ, לוהט עמוס ומהמה, אל אחיו הבכור, שם להלן ליד הקומותיים.

כיוון שסטה מן הכביש ועלה לבוסס בנתיבה התחוחה המוליכה אל הסדנאות הצפופות במישור, מיד חדלה הרוח והוא מצא את עצמו שרוי בתוך לבה הפרוע והמשולהב של השמש הערומה־עוינת, שמש־של־צהריים. על גבעות־הכורכר השפופות מוטלים היו פגרי־מכוניות, מאכל־תאווה של הזמן, וסיפוריהם המתים ניגרו לתוך האדמה העקרה. הנתיבה היתה מעוכה, שרופה בלהט־עצמה, תשושה ונכנעת כבשרים יגעים.

בשיפולי הדרך מזה ומזה פזורים היו גרוטאות, חישוקי חביות, שיירי סחבות ממה שהיו בגדים, מקטרנים, שמלות, קצת הלאה נשתרעו קרפיפי המחסנים וחביות־שמן סדורות בהם כדי חמש קומות לגובה, ומרישי העצים ערוכים סוורים־סוורים וכן היו שם ברזלים וצינורות בערבוביה גדולה. לוחות־הפח הנוצצים מעורמים היו שכבות־שכבות זו על־גבי זו ביוהרה חומר־גולמית בתולית שכזאת, ועד שלא נעשו תוצר זה או תוצר זה הם אוצרים בחובם גם תוצר זה וגם תוצר זה וכל האפשרויות כולן. הוא־הוא מרחב האפשרויות אשר לעולם הוא מתבטל ממילא בפני הגשמה קטנה ומוגמרת של האפשרות האחת.

סככות־ענק שנפרשו מאחורי הקרפיפים, השמש לחמה בהן בחמתה והבקיעה קרן או שתיים אל תוך האפלה המוצלת שרחשה מתחתן. אנשים שעמדו שם עקבו אחר נתן לרר החותר בעקשנות בתוך חמת השמש השפוכה על נתיבת־החול. משקרב אליהם בירכוהו במועל־יד, ‘שלום לרר’. ‘שלום שלום’. ‘אלינו, לרר?’

מיד טשטש את שאלתם בידו הפנויה, לאמור: הפעם לא. והם הוסיפו לעמוד שם, מביטים אחריו בכלשהו רחמים, בכלשהו לגלוג, בכלשהו ביטול: דרשן האץ אל אנשיו, לשאת לפניהם את דרשת־יומו.

משאית נאקה מאחוריו על מהמוּרי־הנתיבה ובלא שתספיק להשמיע קול צפירה נטה לרר מן הדרך ופינה לה מקום. הנתיבה היתה צרה ומטען המכונית שפע על הדפנות כיותרת של בשרים. משעברה על פניו, היה פוסע אחריה בתוך עננת־האבק שזו הקימה, ולא מקפיד. כביכול אבק־הנתיבה הם מים טהורים אלה הנוטלים ממנו את קשיחותו המשרדית ומקדשים אותו, ולו לשעה קלה בלבד, להווייתן העמלנית והמיוזעת של הסדנאות במישור.

מישור הסדנאות היה כלה ואובד ברתחתה של השמש, והמהומי המכונות אופסים תשושים בחלל היגע הכבד, עד כי מרחוק, מן הכביש העמוס תנועה ומכוניות, נראה כל המישור הזה על סדנאותיו, קרפיפיו וסככותיו כשוקט וקפוא ונטול־חיים.

לרר יצא את עננת־האבק שאצה לשווא להדביק את בוראה ויוצרה, ופנה אל הסדנאות ועוד מעט ייצאו עובדיהן ויתלקטו סביבו לשמוע את הרצאתו, ככתוב ומפורסם בכרוניקה היומית של העיתונים.

הכתלים הנמוכים של הסדנאות הפרישו צל מועט, ואף פרצים של רוח היו נדחקים ובאים הנה בין הכתלים, חולפים בדהרה ומותירים סילון צונן. והשמש כאן בתוּרה כתמים־כתמים, גבולה וכבולה בתחומים של צל, שלא כדרך הָעֶרְיָה הלוהטת השפוכה על הנתיבה החשופה. משבים שהיו מסתערים עליה בנתיבה – מיד היו נשרפים ולא עלה בידם לחולל סילון כלשהו.

לרר נשתופף בעשב הדל שצמח לו הפקר לאורך הכתלים, הניח לתיק ופרש ידיו לצדדין, כשתי משענות. משבי־הרוח, כמניפותיו של אלוהים, היו נחפזים אליו לשמשו. עתה היה נינוח ומחזיק טובה לעצמו. מרצים אחרים לא היו מחרפים את נפשם לבוא לכאן. ממקום שבתו בצל הסתכל בנתיבה הממועכת וראה את עצמו חותר שם בעקשנות כנגד השמש המכבידה אוכפה כמו חובות, כמו חנקה – ונחה דעתו.

נחה דעתו מפני שחזר ומצא את המזג הנפשי המיוסר שלו, מפני שניחא לו במזג־נפש זה, ולפי שכך אהב לראות את עצמו. אנחנו החפרפרות, העסקנים הקטנים שאין הציבור נותן דעתו עלינו. הנאומים שלנו אינם נרשמים בסטנוגרמות, אין צורך לומר אינם נדפסים בעיתונים. הכרוניקה אינה מציינת את צאתנו ובואנו ומוסדות אינם מברכים אותנו בימי יובל ונישואי בתנו. לי אין בנות, אבל לחברַי יש. אנחנו, העומדים בשירות בכל עת תמיד כל ימי־חיינו. אנחנו, החיילים האלמונים, אנחנו, אנחנו, כן.

והיו הדברים מזדמרים בו כמין לחן נוגה ומחמיר, שאם אתה רוצה, שמץ של התרסה אינו חסר בו, ואי אתה יודע כלפי מי, וכלשהו פיצוי בדמותה של חמלה עצמית, אף־על־פי שנתן לרר דוחה כל חמלה בשאט־נפש, ומגביר חומרה ואדרבא: כדי שיהיו חייו צודקים בעיניו, עליו לראות את עצמו מתייסר קצת ואינו נכנע, כביכול חייו חיים של קורבן־תמיד הם. ודאי שביקל אינו גורס שום קורבן. ביקל הוא פאטריארך קדמון בגלגול מודרני אשר צלו פרוש למרחוק, איש כונף חיים רבים, בנים ונכדים וידידים הרבה. הפעילות איננה קורבן, גורס ביקל, אלא אורח־החיים הטבעי והמושלם של האדם. ודאי, ביקל, ודאי, אינני חולק עליך. אבל אם אני מעלים עין מגווני ההבדלים האישיים בינינו, אני מקפח את טעם חיי.

הוא לא היה נקי מקנאות פעוטות כלפי מנהיגים מסוגו של ביקל, אשר כשרונם יזכה אותם בעליית־תלפיות ולזהות גבוהה בין אישיותם ושליחותם. כשרונותי לא עמדו לי ואיש אינו אשם בכך. אף־על־פי־כן היה מקנא ומוצא סיפוק מוסרי מלא בהתגברויות הקטנות שהיה מתגבר בינו לבינו על קנאותיו ומן השיבה המפויסת שהיה חוזר ושב אל שירותו הנמוך והקשה, אל אלו ההרצאות בנות עשרים דקה לפני פועלים בהפסקות הצהריים שלהם ואל ההרצאות הארוכות יותר בערבים, במועדוני פרברים ושיכונים.

אחר־כך באו הפועלים וישבו בצל המועט לאורך הכותל, מלוכלכים ונוגסים מפתם כנגד הרצאתו של לרר במין שלווה של רשות אחרת, הנוטה חסד ומקשיבה. צרורות־האוכל פתוחים למרגלותיהם ושיניהם נוגסות בפת וטוחנות אט־אט ביישוב־הדעת.

‘אתם שמעתם על האונייה שצריכה היתה להגיע הלילה, ובכן, האונייה נלכדה’.

כזאת פתיחה פתח לרר ומיד עבר אל נושא אחר. נושאים אלה חשיבות־משנה בלבד היתה להם, לפי שמכל הנושאים נשתמע תמיד הנושא האחד. בכל הרצאותיו טרח נתן לרר להוציא את שומעיו מדל“ת אמותיהם ולקרב אותם אל הדברים הקובעים את דל”ת אמותיהם. הוא ביקש לאַכְפֵת להם את העולם, לשייך להם את הדברים השרויים פסיעה אחת מעבר להישג יום־יומם. וחברים, הקשיבו חברים.

ובסדנא פנימה רוחשת אותה שעה דממה אבקנית והמכונות שותקות והפחים התקועים בלועותיהן לא לקלוט ולא לפלוט ממתינים באורך־רוח האמתית אשר לחפצים, לשעת מיתתם במכונה, ומחוגי השעון הגדול, שלפני רגעים מעטים הביאו לפועלים עת הפסקת־הצהריים המיוחלת, היו חורצים עתה דקה דקה את דינה של אותה הפסקה מבורכת עצמה, כמו הזמן את האדם.

טורי־השיניים שלפניו טחנו לאטם את הנגיסות האחרונות וכבר הם סוגרים את צרורות־האוכל, ויפה להתפרקד עתה בתוך הצל המועט, שעה שהשמים גבוהים ורחוקים כמרחק מעתה ועד להתחלת העבודה, לפי שכל דקה ממנוחה זו עוצרת בחוּבה נצחים ארוכים של מנוחות־מרגוע והאיברים פולטים את מתיחות עייפותם וחברים, הקשיבו חברים.

מי שהיה לו כובע משך אותו על עיניו. דבר דבר, אם זהו תפקידך. והם שותקים בנדיבות, ואפשר אפילו מקשיבים, אבל אי־אתה חש בהקשבתם, ועכשיו הם גם מעשנים וידיהם משוכלות תחת ראשיהם, וחברים, הקשיבו חברים. אני יודע שאתם עייפים, אבל עוד דבר אחד רציתי להגיד לכם.

אלא שכאן התערב בשרירות יתירה דִנדונו החד של הפעמון וטרף בצהלה זידונית את דממת־הצהריים, שקלחה לה מעדנות כשיקוי־מרפא. והפועלים קמו ואספו את עצמם ואת צרורותיהם ובמקום־שבתם בעשב הדל נשתיירו ניירות־עטיפה, קליפת תפוז, קופסת־סרדינים נוטפת שמן.

לרר אסף ניירותיו אל תיקו. תמיד אותם עשרים הרגעים הארורים. וכי מה כבר אפשר להגיד לאנשים בעשרים דקות. דווקא עתה דגדגו את לשונו משפטים כדורבנות והוא נתאווה להמשיך ולדבר אל האנשים, אפילו הם נוגסים את פתם ומשלחים בו עשן־סיגריותיהם, לעמוד כנגדם בצל המועט ולשמוע את קולו מדבר אליהם. אפשר, כמובן, שדבריו נופלים על קרקע צחיחה, אבל אפשר ואפשר שהם נבלעים בהקשבתם ושבים ומבצבצים לאחר־מכן בהרהוריהם.

בדרך חזרה היתה נתיבת־הכורכר מיוגעת ומעוכה שבעתיים וחולותיה סחוטים ובוערים בעקרות שאיננה מודה בכל חסד שהוא, ושלדי־המכוניות הוסיפו להגיר את סיפוריהם המתים אל זו האדמה הצחיחה. אצל קרפיף־החביות נזדחל פס צר של מדמנה, זחל בתוך העשב הדל אל החול ומן החול אל הנתיבה ושם מצא לו שקערורית נוחה וצר שלולית דלוחה וצבעונית. לרר עקף אותה ובא, מיוזע ומעוך, בנתיבת־הכורכר אל תחנת־האוטובוסים.

כעבור שעה קלה ישב אצל שולחן קטן בתנובה שבפינת־הרחוב, וגם אצל שאר השולחנות ישבו מרצים של שעת־הצהריים כמותו, איש איש וצלחתו, איש איש ועיתונו פרוש לפניו, איש וקהל־שומעיו הסמוי עמו, לפי שקהל־שומעיהם היה נלווה אל המרצים לכל אשר פנו. ולכן, גם כאשר היו לבדם, לא היו לבדם כל־צורכם. כביכול הם ומחשבותיהם מוצגים לראווה לפני האנשים בכל עת תמיד.

הוא קרא את עיתונו ולא השגיח בעזרא שהלך ובא אליו בין השולחנות.

‘לרר’, אמר עזרא.

‘שב’, הזמינו לרר.

‘חיפשתיך במשרד’, אמר עזרא, ‘אבל אתה לא היית שם’.

‘אני לא הייתי במשרד מפני שהיתה לי הרצאה’.

‘שיערתי כך, לכן באתי הנה’.

‘תמיד אני נמצא כאן אחרי ההרצאות’.

‘אני יודע’.

קולו של עזרא היה נמוך, חיוור, מגשש לפניו כמקלו של סומא.

‘אבא ביקש שתבוא לקבלת־הפנים’.

‘איזו קבלת־פנים?’ לאט לרר.

‘בני־המשפחה וידידים עורכים לו קבלת־פנים, ואבא ביקש שתבוא’.

לרר הזמין קפה לקינוח סעודתו וגם עזרא הזמין לעצמו קפה, אף־על־פי שלא סעד. כיוון שהיו שותים קפה, הציתו סיגריות ועשנו. כיוון שעשנו, פתחו והתחילו מדברים. כיוון שביקל חזר ארצה, דיברו בביקל.

'ובכן, אבא שלך חזר, אמר לרר בין פקעות העשן.

עזרא אמר: ‘כן’, ומבטיו־שלו היו מרחרחים את פניו של לרר. שָעוּן אל מסעד־כסאו, היה מסתכל בו נתן לרר מבעד לעשן. ‘חיכינו לו לפני שבועיים, אבל הוא בא רק אמש. תחילה התעכב המטוס ליום אחד, אחר־כך התעכב אבא בעצמו והוא בא רק אמש. אבא חזר, ועכשיו יתחיל הכול מחדש’.

‘למה אתה מתכוון?’

‘כל ההטפות ההן. אתה מבין, אני תמיד גורם לו אכזבות. יש לי, כנראה, כישרון מיוחד לגרום לו אכזבות. לפעמים נדמה לי, שאבא להוט ליצור לו מעין שושלת קטנה והוא מתאווה שאהיה ממשיכו באיזו צורה שהיא. אפשר שכל אב מבקש לו מעין זה. ואני – נו טוב, לא נדבר בזה. הרי אתה יודע אותי. האמת היא שמעולם לא השתדלתי להניח את דעתו’.

‘אתה נחפז מאוד להרשיע את עצמך’.

‘ודאי. אני נחפז להרשיע את עצמי לפני שהאחרים יעשו זאת. לפעמים אני עושה זאת בהתלהבות אפילו, אבל אינני סובל שאחרים ירשיעוני. אתה, למשל’.

‘אני?’

‘ודאי. אינך יודע? אתה שרוי בקרבי כתובע כללי של חיי’.

‘לא ידעתי’, הפטיר לרר בתמיהה.

‘כל־אימת שכליותי מייסרות אותי, מיד מופיע הדיוקן שלך ומוכיחני. איני יודע מי מינה אותך לתובע הכללי של חיי’.

‘מכל־מקום, לא מיניתי את עצמי’.

‘אבל אתה גרמת לכך. ההטפות שאתה מטיף גרמו לכך’.

נתן לרר משך בכתפיו, ועזרא חזר לדבר באביו.

‘ובכן, זהו’, אמר, ‘שגרמתי לו אכזבה גמורה. בעצמי איני יודע למה. בוודאי לא מפני שהעמדתי את רצוני־שלי מול רצונו שלו. לא ביקשתי לי אורח־חיים אחר משלו. הערכתיו וביקשתי ללכת בדרכו, אולי הערכתיו יותר מדי, ולכן הייתי תמיד מסוכסך אתו’.

נתן לרר הביט בעזרא בחומרה יתירה. הריהו מאותם הנהנים ללכת לאיבוד בכל צורה שהיא. המפארים את חולשותיהם ודורשים במפגיע שימחלו להם. כביכול, החולשות הן תמציתה של האנושות. יותר מדי פיארו את האנושי שבחולשות. יותר מדי היינו נוצרים, כולנו.

עיקרי השקפותיו של לרר היו מונחים סמוך מדי אי־בזה בלבו, משלא יעלו ויבואו לפניו. אנו חייבים להיות מה שאנו רוצים להיות. מה שמוטל עלינו לעשות, לא יעשו שום אנשים אחרים ושום דור אחר. יש איזו משמעות לתקופות, כמו לאנשים. אנשים שלא מילאו את המוטל עליהם, פשוט לא מילאו אותו ולא ניתנת להם שום הזדמנות לתקן את המעוּות. וזה שרוי לו במזג של הכאה על חטאים אשר אפשר חטא, אפשר לא חטא. וניחא לו בכך. אם אני ממשיך להקשיב לו, ממילא הוא מחול.

‘אתה ממהר?’ אמר עזרא באכזבה, משקם לרר לסלק את חשבונו ליד הדלפק.

‘אינני ממהר, אבל נחדל מזה. מה טובה תצמח לך מדיבורים שלי’.

עזרא קם ללכת אחריו. ושוב היתה בו הרגשה שהדברים שנאמרו לא נאמרו כל־צורכם.

פרק שבעה־עשר

ימים אחדים לאחר בואו נטל לו ביקל שעה קטנה התחומה מן הלילה מזה ומן היום המתנער מזה ויצא אל מרפסתו.

עומד לו ביקל ליד המעקה, בא־בימים מול בוקר־צעיר, ומשב של שחרית, שהיה מנער בחוזקה את שרידי הלילה מעפאי־העצים, היה מהתל בשובבות גם בשערות־ראשו האפורות, מזקיפן ומניח להן לסירוגין. צעיפי הדמדומים והדממות נפשלו כמסכים ונמוגו כהינומה מבתי השכונה בני הקומותיים. תרנגול של שכן קפץ על גדר וקוּקוּריקֵר שם בקול גדול. משכים־קום אחד עבר ממדרכה אחת אל מדרכה שמנגד ופסיעותיו הולידו הדים רכים מצניעי־קול, אופסים תוך כדי היוולדם. אופנוע של חלבן חצה את הרחוב ביעף גדול ועגלת־הלחם נשרכה הרחק מאחוריו, כשנת מאה מפגרת. ואילו הסוס היה דוהר בקצב שמח דווקא וצוהל כפעם בפעם בחדווה יתירה.

לפני שנפתחו התריסים, נדלקו מקלטי־הרדיו, ומכל הבתים נשמעה אותה נעימה עצמה. עמד ביקל מצותת להתנערותה של השכונה, תמה עד היכן העמיקו כאן החיים את שגרת צמיחתם. השכונה התנאתה תחת מבטיו כאהובה זו לאחר פרידה ממושכת ומשכה אותם אחריה לראות עד היכן כבשה את החולות מזה וקָרְבָה אל העיר מזה. בשטחים שהיו ריקים נזדקרו עתה פיגומים והגבעות ליד החולות היו בנויות כולן. הכבישים שנזדחלו בין הבתים נתמשכו הלאה אל השטחים הריקים, כבישים שהקדימו את הבתים. ביקל, נחה דעתו. משמע, אין השכונה מתרחבת על דעת עצמה, בית פה וצריף שם, תכנון מראש יש כאן. כל מקום שביקל הבחין בסימנים של חיים בתכנונם, נחה דעתו. לפי שרק כך חש את האדם המתערב במהלך הדברים וקובע אני רוצה כך ואני רוצה כך.

השעה התחומה נפרצה בבת־אחת אל היום המתעורר. הדרכים למטה נתמלאו אדם. בתחנה צפרו מכוניות ונשים הלכו אל הצרכנייה הקטנה וממנה. השמש באה עתה אל פתחי־הבתים ברווחה ובתוקף, ואורה היה עז וברור בכל מקום.

בלומה טרחה אותה שעה במטבח על הכנת ארוחת־בוקר. הדשדוש המאושש של רגליה הזקנות הגיע אליו דרך החדרים. בלומה הטובה, בלומה הזקנה והטובה.

‘הארוחה מוכנה’, אמרה בלומה.

ביקל הלך אחר קולה אל המטבח, וכבר נחום שפטל היה יושב וממתין שם.

‘הקדמת לקום’, אמר.

‘אין לך שעה טובה להתבוננות משעה זו לפני עלות השחר’.

‘זה מפני שאתה ער בשעה שכולם ישנים. אני מכיר איש אחד שהיה מתעורר לילה לילה שעתיים אחר חצות, רק כדי ליהנות מהיותו ער בשעה שכולם ישנים’.

‘לא הייתי עושה כך מעולם’, הסתייג ביקל והתחיל לאכול, ‘אני קמתי להסתכל קצת בשכונה. יפה השכונה, מתפתחת’.

‘ראית את השיכונים החדשים על הגבעה?’ קראה בלומה.

‘ודאי שראיתי. כל בית מוסף מעורר בי שמחה כאילו זה ביתי שלי’.

בלומה העמידה את כד־הקפה על השולחן ובאה לשבת אִתם. הם דיברו וקולותיהם היו צרודים כלשהו, צרידות רכה, טובת־לב, נדיבה, מנומנמת. קולות של בוקר שלא נתנערו עדיין כל־צורכם משנתם.

‘הבנים שלי צוחקים ממני’, המשיך ביקל. ‘שיצחקו. מי שזוכר את כל הבתים הרבים האלה, את היותם חולות ושממה ולא כלום, אינו יכול שלא להתפעל בלי הרף מכל בית חדש, מכל כביש, מכל משהו’.

‘אל תנאם, דוב’, חתכה לו בלומה.

‘אינני נואם. אך אפצה פה, מיד אומרים לי שאני נואם’.

‘זה מפני שסיגלת לעצמך דרך דיבור שכזאת’, חיווה שפטל סברתו.

‘אינני חושב שנאמתי ולא סיגלתי לי שום דרך של דיבור. אני, לתומי אני מדבר’.

‘עם חלב, דוב?’

ביקל אמר שהוא רוצה עם חלב.

‘ושאוליק יבוא הערב?’ שאל.

‘אינני יודעת, אבל כתבנו לו שבאת’.

‘הייתי רוצה שיבוא הערב’.

שפטל הצית לו סיגריה.

‘ובכן, מתי אנחנו הולכים לראות את תמונותיך, נחום?’

שפטל משך בכתפיו.

‘אינני חושב שיש לי מה להראות’, אמר.

‘וכי מה, לא ציירת במשך שנה?’

‘אולי ציירתי, אבל אינני חושב שיש לי מה להראות’.

‘אף־על־פי־כן’, נתעקש.

שפטל הלך לו, ביקל ואשתו נשארו לבדם.

‘אתה מתפעל מן הבתים’, אמרה בלומה, ‘אבל אינך טורח כלל לדעת מה מתרחש בהם פנימה’.

‘פנימה גרים בני־אדם, וכדרך בני־אדם – – –’

‘אני מתכוונת לעזרא’, פסקה בלומה.

ביקל שתק. אור־השחרית הענוג נגוז, השמש אספה את קרניה משולחן־המטבח והלכה לפזרן במקום אחר. המטבח היה שרוי בצל ומעבר לו להט האור מאוד.

‘ודינה?’ שאל ביקל.

‘דינה נמצאת בבית אביה, לעת־עתה’.

למחרת שיחתם עברה דינה לבית אביה, ועזרא נשאר לדור יחידי בביתם־שלהם. פעמים היה נעתר לבלומה וסר אליה לארוחת־הערב, אך בדרך־כלל היה נמנע מלבקרה. פעם אחת הפצירה בו בלומה לעבור לגור אצלה, אך עזרא סירב בתוקף גדול, מוגזם כלשהו.

בלומה ראתה את ביקל מושך בכתפיו ושאלה אותו למה הוא מתכוון.

‘את אשר הקדיח, יאכל’, אמר בקול, ‘הוא אדם מבוגר ואין לנו כל אפשרות להתערב’.

‘אינני חושבת שהוא הקדיח לבדו’, חיוותה בלומה את דעתה.

‘לבדו’, עמד ביקל על דעתו.

גינוי חריף גינה את בנו בלבו. הוא הרהר בו כהרהר שליט בנקודת־תורפה שנתגלתה בממלכתו. אפשר שכל אב הוא שליט בזעיר־אנפין המייסד משפחה כייסד שושלת ומבקש שצאצאיו ימשיכו את אשר התחיל, והנה בא זה ומקלקל את השורה. חלילה שאני מתכחש אליו, אבל קשה לי להעלות על הדעת שתכשיט זה בני הוא. האמת ניתנה להיאמר, לא כך תיארתי לי את פרצופו של בני. האכזבה שאכזבו בנו באורח־חייו עוררה בו לא חמלה או השתתפות דורשת טובה, אלא מורת־רוח מפורשת. לפי שמעולם לא הרהר בבנו כמו על אדם כשלעצמו, אלא כבשר־מבשרו, כמין פגם שנתגלה בחייו־שלו. כביכול עליו חלה האחריות למעשי־בנו ולאורח־חייו. ממילא נתקטב שאוליק לעומת אחיו הבכור וביקל נצמד אליו באהבה, כביכול שאוליק הוא פתח־מוצא אל עתיד אחר.

‘אינני יודעת אם לבדו’, אמרה בלומה, ‘הוא בננו ואנו חינכנו אותו. אינני יודעת אם הוא לבדו אשם’.

‘הרי שכך אפשר לפטור כל אדם מאחריות’, טען ביקל.

‘אינני יודעת’, אמרה בלומה.

ביקל קם ללכת אל הישיבות הממתינות לו. במקום אחד יצא חובתו בהרצאת דין־וחשבון בלבד, במקום אחר נסב עליו דיון. כלפי חוץ, הרי זה פשטני במקצת: כנוסה עדת אנשים המורגלים בישיבות, בדיונים ובהחלטות בענייני ציבור, מעשנים סיגריות ושותים תה ומכריעים הכרעות. והכרעות שמכריעים נותנים אותותיהן בחייהם של אנשים רבים. לאחר שהרצה ביקל את הרצאתו, היו מדיינים בה כדרך שהיו מדיינים בכל בעיה המובאת לפניהם. בקיאות מופלגת קנו להם באופני דיוניהם. אחר־הצהריים ערכו לו מסיבה, שבה סיפר ביקל בדעה בדוחה על הפכים הקטנים בשוליהן של הפעולות הגדולות. גם שם הוגש תה ועוגות וגם שם עשנו הרבה סיגריות. לביקל היתה זו שעת הרפיה לאחר מתח הדיונים שלפני־הצהריים והוא התהלך עם כולם ברעוּת. חיבה יתירה חיבב עסקנים ציבוריים אלה שרובם אהדת הציבור חשוכה מהם על שום היותם פעילים בענייני ציבור ועל שום דעה שלילית הרווחת בציבור על כל אדם ההולך לעסוק בענייני ציבור. לדידו של הציבור, העיסוק בענייני ציבור יפה לרודפי שררה למיניהם, אם מחמת חולשה ואם מחמת כוח, אם מחמת רווח ואם מחמת כבוד ומחמת כל המחמתים של שואפי השררה מאז ומעולם. אפשר מצויים בעדת־עסקנים זו גם כאלה, אפשר ואפשר, אבל נתעלם מעיניו של הציבור קיומם של המניעים האחרים המשפיעים על אדם שיעמיד את עצמו באופן זה או אחר בשירותו.

חובק בכפו כוס־תה מהביל, היה מהלך ביניהם ושואל לשלומם ולשלום בני־ביתם. את המקורבים לו הזמין לבוא אל ביתו הערב. והנה ראה גם את נתן לרר ומיד זכר את פגישתם לפני שנים, כאשר לרר בא אליו וביקש דרך אל הציבור.

‘מה שלומך, לרר?’

כוס־התה חבוקה היתה בכפו המורמת, השנייה בחשה בו ומעל לכפות־הידיים ולתה זרח חיוך רחב, שלם־מאוד עם עצמו. לרר היה מסויג כנגדו. לא שאל, השיב בלבד, ותשובותיו מצומצמות. נתן לרר העריך, כמובן, את שירותו הרב והחשוב של ביקל, אך הוא לא סבל את קורת הרוח העצמית, את נהנתנותו, את היותו שתול בשטחי חיים רבים כל־כך, את השלטון שנתלווה ממילא לכל אשר עשה. לרר שנא את השפע מטבע ברייתו. טבעו טבע של נזיר היה, סגפני־מדעת, פרוש. שמחותיהם של בני־אדם מביאות אותו במבוכה והוא מתרחק מהן. לדידו מתמצים חיי אדם בין החובה לבין מילואה. חייו ופעילותו היו שתי רשויות והוא היה נמלט מן האחת אל האחרת, ממגע החיים האנושי אל התחום המופשט של הרעיונות. ואף שלא יודה בכך, אמת היא שהוא שונא את החיים, אשר למענם הוא נלחם בקנאות עד קורבן. ביקל היה היפוכו הגמור. חייו־שלו היו רשות אחת ששלוחות רבות לה.

לרר הבטיח ששלומו טובו אף שלום אשתו טוב.

‘ולביתי הערב, תבוא?’ הפציר ביקל דרך שאלה.

לרר הבטיחו שישתדל.

לעת ערב נזדמנה לביקל שעה פנויה והוא דחק על נחום שפטל שיוליכו אל צריפונו אשר בחצר, להראות לו את תמונותיו.

חצו את החצר, ושניהם ידעו שזימון זה ליד תמונותיו של שפטל יעלה ויביא אותם לידי אותו חילוף־דברים הנשנה־וחוזר כל־אימת שביקל שב ממסעותיו. הם לא טרחו כלל לשכנע זה את זה, ויותר משהיו משוחחים זה עם זה היו מדברים זה בצד זה, כל אחד לעצמו.

שפטל פתח את צריפונו וביקל נכנס אחריו. כל־כולו של הצריפון חדר קטון כשיעור של ליפט. אשנב אחד קבוע בו לצד מזרח, ואשנב שני לצד מערב. האור שחדר בהם היה קלוש, מחמת האבק שדבק בשמשות כמו יריעות של בד. היכן שלא נגעת, היית מטביע חתימת־ידך באבק.

הצבעים והבדים והספרים המעטים היו פזורים בכל מקום ברשלנות בת חילופי מזגי הרוח של נשמה מרחפת. זהו קיטון המפורק מכל יצר של תצוגה; בדד מאוד ונתון ללא ערעור לשרירותן של הקפריזות. חדר זה, האבק שרוי ועומד בו ואין מנערים אותו לעולם. בכל מקום שנשאת עיניך, חשת בעליל את בשר שעותיו ההזויות והחשופות של שפטל.

שפטל העמיד לאורך הכותל ארבעה בדים נטולי־מסגרת והוא עצמו הלך ועמד מן הצד. בתמונה אחת היה אדם שרוע מול הים; בשנייה ישב עלם מול הים, ברכיו אסופות וחבוקות בזרועותיו; בשלישית הניפה אשה את זרועותיה מול הים, ובתמונה הרביעית ישב אדם על מרפסת ביתו והסתכל בשלוות־נפש רבה בים.

‘נדמה לי שזו תמונה אחת כמעט’, אמר ביקל.

‘כמעט’, אישר שפטל?

‘ארבע וריאציות על נושא אחד, הייתי אומר’.

‘זה מפני שאף אחת לא הניחה את דעתי’.

‘ומה התמונות האלה?’ הורה ביקל על בדים נוספים שעמדו שם ופניהם אל הקיר.

‘עוד וריאציות’, חייך שפטל חיוך של חוסר־ישע.

‘גם־כן אדם מול ים?’

‘גם־כן אדם מול ים’.

ביקל פתח אשנב אחד והניח לאור להיכנס פנימה ברווחה. קרן־השמש נסתלקה לה מן העלם היושב מול הים בברכיים חבוקות והלכה להצית את עיניה של האשה הפורשׂת זרועותיה אל מול הגלים.

‘אדם מול ים’, דיבר ביקל, ‘אדם בבדידות גדולה מול הים. מה אומר הים?’

שפטל הניח לביקל לפרש פירושים כחפצו ולא התערב.

‘ולא ציירת שום דבר אחר?’

‘אין אדם חי את עצמו אלא פעם אחת בלבד’, השיב שפטל.

‘אלף פעם ופעם חי האדם את עצמו, ואילו אצלך הוא רק בודד בלבד. אבל מה אומר הים?’

שפטל עמד ליד האור והיה מניע לאטו את כנף־האשנב. קרני־השמש היו מרצדות מתמונה אל חברתה. ביקל הסתכל סביבו בחומרה יתירה ונראה היה בעליל שעיניו מרשיעות את מה שהן רואות. ממילא יאלץ את שפטל להצטדק.

‘אמרתי לך שאין לי מה להראות’, משך בכתפיו. ‘אני רק משתעשע’.

‘ומה זאת אומרת משתעשע? ואין לך כל רצון שבני־אדם יחזו בתמונותיך וייהנו מהן.’

‘כמעט שלא. את מגעי עם האנשים צמצמתי עד למינימום’.

‘פורש אתה מן האנשים’, קבע ביקל.

‘נסח כרצונך’, הפטיר שפטל והתחיל לכסות את תמונותיו באריגים ומעמידן עם פניהן אל הקיר. תנועות־ידיו היו שהויות ומרושלות. ‘אחד כמוך אינו עשוי להבין אותי’, המשיך שפטל ודיבר, ‘אתה שרוי עם העולם ביחסים אינטימיים כל־כך. הלוא אתה משוחח עמו כל הזמן כאילו היה חבר שלך’.

‘ואתה, כיצד אתה מדבר עמו?’

‘אני זה דבר אחר. הרי רואה אתה, אני שרוי עמו ביחסים של עקיפין’.

‘אתה מדבר כאילו העולם הוא מין אב של כולנו ואתה בן־חורג לו’.

‘במובן מסוים הוא אבינו ואני בן־חורג לו’.

‘אזרח חורג, אולי’.

‘מפני מה אתה אומר כך? אני שומר על החוקים כמו כל אחד אחר, רק שאני מסתפק בתחום הצר שנותר לי. איני גורם רעה לאיש ואני מבקש שאיש לא יתערב בעניינַי־שלי. אינך יכול לדרוש שכולם ינהגו אורח־חיים כשלך. אתה אולי יוצר היסטוריה, אני רק מסתופף בצלה. לך היתה הארץ מקום חִיות ופעולה, לי מקום־מגורים בלבד’.

‘אתה מודה בכך?’

‘מבחינה מסוימת, כן’.

‘ודבר זה אינו מייסר אותך?’

אף־על־פי שביקל עבר פסיעה אחת בלבד מביתו עד לצריפונו של שפטל, היתה לו הרגשה שעבר משנת מאה לשנת מאה אחרת, במרחק של פסיעה אחת מביתו. שפטל היה הכוהן הגדול של המזבח הכבוי. הוא היה שריד של השקפה שכלה ועוברת מן העולם.

‘הוא הוא’, אמר ביקל, ‘אורח־חייך הוא אורח־חיים של עריקה, שבגללה נעשים כל הפשעים בעולם. אינך סבור?’

שפטל משך בכתפיו.

‘תמיהני שאין אוסרים אותך’, גיחך ביקל, ‘כמובן, איני דן אותך אלא כהשקפה’.

‘תודה’.

‘אני מתכוון לומר שיונה הבורח תרשישה הוא גדול הפושעים בעולם, אפשר שבגינו מתרגשות כל הצרות בעולם’.

אלף פעם ופעם כבר אמרו זה לזה אותם דברים עצמם. כל אימת שביקל היה שב ממסעותיו, היו מתגלגלים הדברים על הנושא הזה שהוא נושאם האחד, ועדיין לא נלאו לחזור ולדוש בו. פעם אחת אמר לו שפטל שהוא מקפיד על אי־התערבותו, לפי שהמתערב חייב להכריע הכרעות. והוא אינו רוצה להכריע כדי לשמור על חופש־רוחו.

‘הממלט את עצמו מהכרעות, ממלט את עצמו מהיות בן־חורין’, השיב לו ביקל.

‘אתה שייך לגזע אנשים אחר, לעולם אינך עשוי להבין אותי’, הסתייג שפטל.

‘טועה אתה’, השיב לו ביקל, ‘שנינו שייכים לאותו גזע עצמו. לפעמים אפילו נדמה לי שאני ואתה, אדם אחד אנחנו, מבחינה מסוימת. אתה שוכן בקרבי כמו עולם שהדברתיו ועל הריסותיו הקמתי את אורח־חיי האחר’.

שפטל משך בכתפיו ובכך הגיעה השיחה לסיומה שלעולם איננו סיום. שפטל נשתהה לנעול את קיטונו וביקל יצא אל האוויר הרענן של החצר המדושאת, המטופחת מאוד בערוגות פרחיה ובשבילי־החצץ שלה.

פרק שמונה־עשר

אחת לאחת היתה החצר אוספת בחיקה את דמדומיו הרוגעים של האור היוצא. בלומה עמדה ליד עץ־הפלפל, זקנה ודוממת כמכהנת בקודש, צינור־ההשקאה בידיה ומימיו מותזים על ערוגות־הפרחים. עזרא בא מצד הרחוב ונשתהה ליד פשפש־הכניסה כעל סף של כנסייה זרה שדת שלה איננה דתו־שלו. החצר המטופחת הזאת, המלבלבת וכמישה בינה לבין עצמה לפי חליפות עונות־השנה, היתה מלכותה של בלומה, ועזרא עמד והסתכל בה בהתפעלות.

‘את כמו כוהנת של פרחים’, אמא.

בלומה הטתה את מי־הצינור מן השביל וזירזה אותו להיכנס. עזרא הפסיע על החצץ הלח והמחריק של השביל, ואותה שעה יצא ביקל מקיטונו של שפטל ועזרא שמע אותו מדבר עם בלומה.

‘שאוליק לא בא, מה?’

‘לא’.

‘כנראה שכבר לא יבוא’.

‘אינני יודעת. ועכשיו לכו מכאן’, גירשה אותו ואת עזרא אל הספסל וחזרה והטתה את מי־הצינור אל השביל.

ביקל פרש זרועותיו על מסעד־הענפים של הספסל ועזרא ישב לידו ועיניו נברו לפניו בדמדומים.

‘ובכן, בני’, אמר ביקל אמירת־סתם של ערבית רוגעת, אלא שעזרא נדרך מיד בכל מאודו. ביקל רק הסתכל לפניו והחריש.

ישבו אב ובנו על הספסל שלפני הבית, הבן דרוך לדברים שאביו עומד ודאי להשמיעם בזה הרגע הבא, ואילו האב מחריש ומסתכל לפניו בדמדומים הגוברים, כביכול אין בדעתו לומר כל דבר בר־חשיבות. כותונתו פתוחה היתה, שפם־אדירים שלו השתפל על פיו בגבורה רבה וזרועותיו מונפות היו על מסעד־הענפים של הספסל כמפגינות בעליל איזו נדיבות סמכותית. עזרא היה גבוה מאביו. הוא ישב לידו מצומצם ומגוּרה, ידיו בחיקו, והיה מצותת בלי־הרף לעבר שתיקתו של אביו. זה שבועיים ימים, מאז חזר ביקל הביתה, הוא מצותת אל שתיקתו. נדמה היה לו שבכוונה משהה אבא את דבריו. ועוד לפני שהושמע דיבור אחד, מעצם הישיבה המחרישה הזאת בתוך הדמדומים, נמצא עזרא יושב נזוף וירא כנער שסרח. שוב נער, כאשר היה תמיד במחיצתו של אביו. לעולם־ועד יהא ביקל אביו והוא נערו הקטן המייחל במורא למוצא נזיפותיו.

בלומה אספה אליה את צינור־ההשקאה בקפדנות של זקנים ופנתה בדשדוש פסיעות אל הערוגה הסמוכה. פסיעותיה החריקו על החצץ. שפטל עבר על פניה והלך אל מדרגות־הבית.

‘ובכן מדוע אתה מחריש, מדוע אינך אומר לי?’ הטיח עזרא.

‘מה ברצונך שאומר לך?’ המלים נסתננו דרך שפמו בהסתייגות רבה ונשמעו כבאים ממרחק רב.

‘שאני גאָרנישׁט גדול, לא־יוצלח, שמכל עבודה מסלקים אותי, שרק בזכות שמך עודני קיים בכלל. שדינה הלכה ממני והאנשים מקיאים אותי מחברתם מפני שאני סחבה מתייהרת המתנשאת לשרור. אני יודע’.

ביקל שמע פרץ־פתאום זה של דברים בשתיקה גמורה. הוא הבין שעזרא ציפה ממנו שישמיע את לקחו באוזניו, ומאחר ששתק, משמיעו עזרא בשמו, לעצמו, ובהגזמה רבה.

‘אתה מחריש, אבא, מדוע אתה מחריש? הן יודע אני בך שדברים אלה היה בכוונתך לומר לי. אבל אתה שותק. רואה אתה, אבא, כל מה שבדעתך לומר לי, אני חוסך לך ואומרו לעצמי. אולי משום שאני זקוק מאוד שדברים אלה ייאמרו, ואפשר דוקא על־ידך. מדוע אינך מרשיע אותי, אבא, הן אתה מרשיע אותי בלבך. אדרבא, אמור אמור. שאיני נאבק די עם טבעי, אם אי־אפשר להתגבר עליו, להיאבק עמו צריך. לפי שבהיאבקות זו קם האדם, ואילו אתה, עזרא, ביקשת להתחמק כל הימים. פתח פיך ודבר אלי, אבא. אמור לי שאני מבייש אותך ועוטה עליך חרפה. אדם כמוך ובן כמוני לך. הלא אני בעצמי מתבייש. אבל אתה אינך חושב עלי כעל אדם בפני עצמו. אתה רואה אותי בשר־מבשרך, כביכול בזיוני הוא גם בזיונך, לא? כביכול לא נקראתי לעולם אלא כדי שתוכל להתגאות בי. כביכול שיננת לי השכם והערב זכור, עזרא, בנו של מי אתה. מעולם לא הייתי אדם בפני עצמי, מעולם לא ראו אותי הבריות כך. תמיד הייתי בנו של ביקל. ביקל המפורסם, החשוב. תמיד נדרשתי לעשות מעשים גדולים, להוכיח שאני ראוי להיות בנך’.

‘מעולם לא אמרתי כך’.

‘ודאי שלא! אבל דבר זה משתמע מכל יחסך אלי. כביכול הטלת תפקיד עלי: להיות ראוי לך. ו’ראוי’ זה לא היה אלא מין עבדות חדשה. אפשר שכל אורח חיי, שהוא למורת־רוחך וגם למורת־רוחי, דרך אגב, איננו אלא מעין התמרדות שלא־מדעת כנגדך, כן'.

עזרא נשתתק. הוא ייחל בחשאי שאביו יפתח פיו לסתור את טענותיו, ואולי אף יבקש לפייסו. אולם ביקל החריש בעקשנות ודבר זה ליבה את דברנותו מחדש.

‘הוי אבא, רק אל תשתוק לך ככה! מיום שחזרת הביתה אתה מתחמק ממני. גער בי, אמור שאינני צודק, שאני מדבר כאחד יושב־קרנות מקופח ומר־נפש. אמור לפחות שאינני צודק. הן בעצמי אני יודע שאינני צודק!’

האור היוצא, שעד עתה חמק לו בחשאי, טיפס עכשיו אל החלונות הגבוהים והצוויח כלפי השמים געוואלד שחוּט ולוהב. מיד עטו הדמדומים והסתערו לכבות את שריפת השקיעה המצוויחה, ושרידי האור היוצא התפזרו אל קצות האופקים הרחוקים.

‘כל הדברים האלה שאמרת לעצמך בשמי, אני אמנם אומר לך אותם’, הפטיר האב חרש.

‘זה מפני שאתה שונא אותי’, חגג עזרא איזו ודאות שחורה, ‘כמו דינה, כמו כולם. אתם כולכם שונאים אותי, אני יודע’.

‘אל תהיה ילד, בני’.

‘אני יודע! אני יודע!’

בהיצמדות דיבר, כמיצויה של משאלה חבויה, כתשוקה אפילו. כביכול כך נוח לו יותר להיפגש עם עצמו. כמו ילד קטן שכולם שונאים אותו ומרמים אותו והוא מתחבא לו בפינתו, במקום שמותר לכרסם בהנאה את הפצעים והמכאובים ולפנק אותם כילדי־טיפוחים.

‘שום דבר אינך יודע, בן. טיפש אתה וזה הכול. מי שונא אותך? מדוע שישנאו אותך?’

‘אני יודע, אני יודע! משום שאני מצער אותך, שאינני כחפצך, תקוות תלית בי ואני אכזבתי אותן’.

‘אני מבין’, אמר האב, ‘אתה מבקש מאוד שישנאו אותך, מה? שאהיה לך שותף ברחמיך על עצמך. לא, בן, לכך אל תצפה ממני. לא אהיה לך שום שותף. עד כדי כך לא אפשע כנגדך!’

בלומה הלכה זה כבר. האורות שנדלקו בחלונות הבית כיבו את הדמדומים הגוועים וכלים אל הלילה והחשיכו בבת־אחת את האפלה בחצר. מצד הגדר הנמוכה נשבו רוחות עזיזים, נדיבי־לב, כשליחים של עולם אחר. בהצטלבויות־הדרכים בשכונה נדלקו פנסים, ואנשים מיהרו על פניהם אל עיסוקיהם.

אב ובנו ישבו בחשיכה אל מול ריבועי־האור של החלונות והחרישו. כנגד ישיבה זו, זכר ביקל ישיבה אחרת עם בנו, בערב אחד משכבר השנים. פעם אחת נסע ביקל אל המושבה הסמוכה ונטל את עזרא עמו. הוי, בימים ההם היה עזרא ילד קטן ונחמד, כבן תשע או עשר. לאחר שגמר ביקל את עסקיו באותה מושבה, סרו לבית־קפה והיו יושבים שם זה כנגד זה, כשני גברים לכל דבר. ‘ובכן, מה אתה מזמין, בן?’ ועזרא הושיט קצה לשונו והסתכל במזנון הגדוש שמעבר לדלפק ושקל בכובד־ראש, משל הציעו לפניו עולם ומלואו ועליו לבחור ממנו נתח קטן בלבד. אבא ישב כנגדו והמתין באורך־רוח. עזרא שקל ושקל, ואבא לא האיץ בו כלל, אלא היה מסתכל בו ומחייך, כל הזמן. עזרא היה נבוך ומאושר וגם אבא היה נבוך ומאושר. לבסוף, לאחר שלעס את חשקיו מצד זה ומצד זה, אמר: ‘עסיס’. ואחר־כך, כחושש להחמיץ משהו, נצטנף אל מסעד־הכיסא והפטיר בחשאי, לעצמו, בהיסוס: ‘עוגה גם’. ואבא הזמין אצל המלצר עוגה ועסיס, פעמיים.

המלצר הביא את מבוקשם והם ישבו זה כנגד זה, ובבת־אחת נתבגר עזרא בשנים וביקל חווה חוויה גדולה של בגרות צאצאו. כיצד היה בימים ההם נתון בידיו כמו חייו־שלו, כמו עצרות המונים, כמו ישיבות שהוא יושב בהן ראש. וכיצד נשמט אחר־כך וחמק לו ככה, פתלתול ועיקש ותמוה וחטיבה לעצמו.

עדיין הוסיפו וישבו בחשיכה. בינם לבינם העלו איש לעצמו את הדברים שהשמיעו זה עתה. כל פסוק גרף אחריו עשרה אחרים שאפשר וצריך, אולי, להשמיעם תיכף ומיד, אבל כיוון שנפסקה שיחתם, לא ידעו כיצד להמשיכה. פתאום חשו ששתיקה זו כמו חותמת על דעת עצמה ובשרירות את שיחתם. כמו דרך שאובדת לפתע בחולות.

דרך הפשפש נכנס אדם ופנה אל מדרגות־הבית. בהפסק כלשהו בא שני ואחריו באו שניים יחד.

‘ובכן, זהו’, אמר ביקל ואסף את ידיו.

‘כן’, הפטיר עזרא חרש. לא היה בכך כדי לחדש את השיחה. רעיון־פתאום קנה שביתה במוחו והוא ארג סביבו הרהורים רבים: אולי מוטב שאסע לאיזה מקום.

עוד שניים נכנסו ובאו דרך הפשפש.

‘כבר מתחילים להתאסף’, אמר ביקל, ‘הגיעה השעה שאתקין את עצמי’.

‘מה דעתך שאסע לאיזה מקום, אבא.’ שאל עזרא בנימה של דיבור המבקשת לעקוף את כל שיחתם ולשוב ולהתפייס.

רגע ראשון ביקש ביקל לשאול, מה־פתאום? לאן? לאיזו תכלית? אך בו ברגע החליט לא להתערב. לא לשאול ולא לייעץ, אלא להניחו לנפשו במתכוון, שיתחבט לבדו בביקושי פתרונות לעצמו, לפי שגם בתוצאותיהם יהיה עליו לשאתן לבדו.

‘אין לי שום דעה’, אמר ביקל והלך פסיעה־פסיעה אל מבוא־הבית.

עזרא קם ונגרר אחריו. בוודאי שעמד על כוונתו של אביו.

פרק תשעה־עשר

בלי משים עקף שאוליק את חלונות־האורה שהיו מוטלים על העשב הלח, כביכול עשויות נעליו לרומסם. אורות־החשמל ששפעו מן החלונות הגיהו את פיסות־העשב המרובעות בעדנה לטפנית. מגע האור בעשב ייחד כל גבעול לעצמו. דמויות־אדם שהופיעו בפתחי־החלונות למעלה הטילו צללים משונים על ריבועי־האור למטה.

החצץ נתחרק תחת סוליותיו. מן הפתחים של הדלת והחלונות קלחה מהומה שמחה וקולנית של אנשים חוגגים. שאוליק הסיט את ילקוט־הצד שלו לאחוריו והרחיב פסיעותיו על המדרגות, כל פסיעה גמאה שלושה שלבים.

דלת־המבוא עמדה פתוחה לרווחה ואיש לא היה בה, שכל האנשים נצטופפו בשני החדרים ובמרפסתם. שאוליק חצה את המסדרון ובא אל חדרו־שלו. עתה באו אליו הקולות והאורות החוגגים במעומעם. הטיל ילקוטו על מיטתו, הסיר את חולצתו מגופו ומיד היה שרוי בחדר־ילדותו כבתוך הילדות עצמה.

ללא שהיות וללא הקדמה כלשהי הגיש לו החדר את זכרונותיו, כביכול פיקדון הוא ששמר לבעליו והוא שמח עתה להתפרק ממנו. הנה הארון שעדיין צבעו שמור בו, הנה השולחן שפעם היה גדול משאוליק ועתה היה קטן ממנו ומפגר אחריו; הנה הכוננית, אותה כוננית עצמה, אלא שספריה נתחלפו. הנה תיק־התווים הנכלם התלוי מעל לכוננית – יד לתקווה אחת של אמא לעשותו פסנתרן, תקווה אחת שנקטפה באִבה.

חדרו היה בחזקת מוזיאון קטן המשמר לו בנאמנות את ילדותו, כביכול לא הרחיק ממנה כלל. כביכול לא קנה דעת במקווה־ישראל, לא כילה סוליות במסעות ארוכים, לא נתן את ימיו ולילותיו במחנות־אימונים, לא בגר בינתיים והיה לאיש.

מעבר לדלת שעטו רגליים. קול של אשה שאל: ‘את העוגות?’ וקולה של אמא השיב ‘נו טוב, נגיש את העוגות’.

כאמא כן החדר, לגבי שניהם אשאר לעולם ועד בחזקת ילד. אף אמא היא בבחינת מוזיאון שמשמרת בנאמנות את ילדותי. הריהי זוכרת את ילדותי יותר מאשר אני עצמי זוכרה. ילדות ברוכה, מטופחת, מחוז שלם של מאוויים ושל תקוות, כמובן. טיפחוני כטפח את מיטב התקוות.

נטל מן מדף הארון לבנים צחורים ומגבת נקייה ופנה לחדר־האמבטיה. במסדרון לא היה איש ואף האור לא דלק שם. מן החדרים נישאה ובאה ללא הפסקה המיה קולנית וחוגגת.

נסתגר בחדר־האמבטיה ונתקלף ממלבושיו. מעבריו נתבהקה החרסינה הלבנה וכנגדו, על המדף, עמדו ערוכים צנצנות ובקבוקים וכלי־הגילוח של אבא. פשט ידו לברזים ומיד היו המים קולחים בקילוח עז ורחב. שעה קלה הניח שאוליק למים לזרום לריק ועמד כנגדם זוכר את טפטופי המים הקמצניים במקלחת של המחנה. ומעשה שהיה, פעם אחת חזר מן השדה מאובק ומלוכלך, שטף את גופו שטיפה ראשונה, נסתבן כהלכה עד כי נתמסמס האבק בסבון ונתמרח על גופו כרפש קוצף ועכור. ואז פתח את הברז בשנייה – שתי טיפות כתרופות של רופא, ירדו לאִטן בנחת על גופו ופסקו. פתח את הברז עד הסוף – לשווא. המים היו פתאום כאלוהים אכזר שחשך את ישועתו ואך לשוא תשא אליו עיניך. תפש בצינור וטלטלו טלטלה עזה – שתי טיפות נוספות ירדו בשובה ונחת על גופו, ולא עוד.

אז נטל, במחילה מגופו, את המגבת, סיפג בה את הרפש הקוצף והעכור, חזר ולבש את הגופייה המיוזעת ואת תחתוניו ויצא ככה, כמות שהוא, אל הערב. כנגד הטיפות הקמצניות ההן נתהנה עתה הנאה מרובה למראה הקילוח השופע והבזבזני והטיל את גופו מתענג מתחת לזרם.

שעה ארוכה הניח לזרם לקלוח על גופו, כביכול ביקש לשטוף מעליו את האבק והרפש והרוחות שדבקו בו במחנה, בשדה, באימונים; מזה הגוף הזוכר את מגע האדמות והשדות ואת מגע הרוח בלילות. היה לו קורט תחושה של חייל החוזר מן המלחמה אל נוחיות הפכים הקטנים אשר לאזרח.

נסתפג במגבת הגדולה והרכה, לבש את תחתוניו וגופייתו שהדקו את בשרו והבליטו את שריריו, פתח את הדלת וקפץ חזרה אל חדרו. כפות־רגליו טבעו עקבות ברצפת המסדרון. ושוב דיברו אליו הארון והשולחן בשפת הניחוחים והצבעים והריחות והמישושים של ילדותו, ולבו היה משיב להם בהמיה ובכלשהו עוגמה, כאדם העומד להיפרד ממקומו ומקרוביו. וכי מה פרידה יש כאן? ואפשר פרידה יש כאן והוא אינו יודע?

התלבש ויצא אל האנשים. לפרוזדור הארוך לא היה אור משלו, אך שיירי האור שבאו מן החדרים החוגגים הגיהוהו די צורכו. פרץ של צחוק נישא ובא לקראתו דרך הפתחים. כביכול נמלט מן הצחוק, כביכול רדוף על־ידו, יצא נחום שפטל מכיוון החדרים החוגגים ועבר לאטו, מסויג ומרוכז בסיגריה האחוזה בקפידה בין אצבעותיו הארוכות והיפות. שאוליק הושיט לו כף־יד רחבה וגדולה, גדולה כלשהו ובוגרת מבעליה. שפטל העביר את הסיגריה מאצבעות ימינו לאצבעות שמאלו והפקיר את ימינו לכפו של שאוליק. שאוליק נגע בה נגיעה כלשהי, ושלא כדרכו הרפה תיכף ומיד. כפות ידיהם של זקנים לא היו אהובות עליו. אי־אפשר ללחוץ אותן כהלכה וממילא מתקפחת ברכת השלום.

‘ובכן, באת’, קבע שפטל, ‘אבא בוודאי ישמח מאוד’.

והוא חזר והעביר את הסיגריה מאצבעות שמאלו לאצבעות ימינו ואת כפו הפנויה תחב בכיס־מכנסיו. בין כך לכך היה מסתכל בקפידה באצבעותיו המשירות את האפר מראש הסיגריה. אמא ראתה את שאוליק מן המטבח ומיד פרצה כנגדו בערבוביה של חיוכים וקריאות.

‘הוי שאוליק, מצוין שבאת. אבא ודאי ישמח מאוד’. ואז נטלה את ידיו ומשכה אותו למטבח, ‘בוא, בן, נראה אותך. התרחצת, אני רואה. מתי באת?’

‘עכשיו, לפני משהו’.

‘התגנבת לבית כמו במחתרת, מה?’

‘ראיתי אנשים חוגגים ולא רציתי שיראוני בבגדי המלוכלכים’.

שפטל הפטיר להם חיוך והלך לו הלאה.

‘הגידי אמא מיכל כאן?’

‘מיכל? לא. היתה צריכה להיות כאן?’

‘אז אני מיד חוזר’.

וכבר היו רגליו מדלגות על־פני המדרגות וקומתו הגבוהה דילגה אחריהן אל תוך הלילה.

בחדרים החוגגים דלקו כל האורות. הנברשת התלויה, המנורה העומדת, מנורת־הקיר ומנורת־השולחן. הקרואים התהלכו בפנים מאירים, נשתהו ליד פתחי־החלונות ומתחת לנברשות־האור והיו מעשנים ומדברים. ליד המזנון הרימו גביעים לחייו של דוב־בר ולחיי עצמם ולחיי החיים. לשעה נהפך בית חוגג זה למרכזו של עולם. אפשר שכל מקום של שמחה נהפך מרכזו של עולם לשעה.

התאספו ובאו מנהלי קואופרטיבים, פקידים גבוהים בחברות ובמפעלים. אחד ב’סולל בונה‘, שני ב’המשביר’, נואמים מקובלים בכינוסים ובעצרות ועורכי־עיתונים וחברי מרכז ונשיאים של הנהלות. כולם אנשים נמרצים, יוזמיהם ומקימיהם של מפעלים רבים. הקרואים נהגו חשיבות זה בזה והתהלכו ברעוּת; נתנשב משב של תמורה גדולה, חלומות נתערבו בפקעות עשן סיגריותיהם: מהם שהפליגו וכבר ראו את עצמם קונסולים ומיניסטרים וצירים של המדינה העתידה אל־נכון לקום בזו העת הקרובה.

ברגעי־רצון, פעמים בסיוע כוסית, היו מעלים את ימיהם הראשונים בארץ, היותם פועלים בחווה זו ובמשק זה וכיצד רעבנו ללחם בפתח־תקווה ועבודה לא נמצאה לנו, זוכר? ומישהו היה מנענע בראשו, זוכר זוכר, ומתיר את קישורי עניבתו ואומר: ‘אוף, חם כאן’.

אף־על־פי שהרחיקו מאוד מאותם ימים, גם בשנים גם באורח־חייהם, היו משמרים אותם כמחוז־יקרות, כזכרונות היותם אחרים. ולא פעם היו מחפים בהם על דברים הצריכים לכך, שהיו נלווים ודבקים לאורח חייהם.

והיו שם המורגלים לראות את עצמם בכל ועידה ובכל כינוס, וחיוך של תמיד זורח על פניהם והם בני־בית גמורים בכל מקום ומקפידים לקרוא למכריהם המנהיגים בשמותיהם הפרטיים, ואם קולטת אוזנם כינוי של חיבה שנשי המנהיגים מכנים בו את בעליהן, מיד נעשים שותפים לאותו כינוי ואינם קוראים להם אלא בכינוי זה, להדגיש את קרבתם למנהיגים.

בלומה היתה מדשדשת רגליה הזקנות בין המטבח לבין החדרים ומשמשת את הקרואים. כל כמה שלא הפצירו בה לשבת, לא ניאותה להם. היתה משמשת לפני הקרואים באורך־רוח, בנאמנות, אבל חיוכיה, אי־אתה יודע אם תוכם כברם, לפי שהיתה משוכה על פניה ארשת של מי שמהרהר כל העת בדברים אחרים.

אהרון אהרוני היה מהלך ממקום למקום, ידיו משולבות על גבו ושפם־האדירים משתפל ויורד על שפתיו. היה מטה אוזנו לדברים הנאמרים בסיעה זו ועוקר והולך ושותל עצמו אצל סיעה אחרת. אחר־כך היה הולך ועומד לו אצל שולחן־המזנון ומצפה עד שמישהו יזמינו לשתות עמו.

מן הצד השני של שולחן־המזנון, סמוך לחלון, עמד לו לרר לבדו. בידו האחת החזיק פרוסה של עוגה, ובשנייה נשא גביע־יין והיה נוגס נגיסות מן העוגה ולוגם מן היין בלגימות קטנות, כמי ששותה תה. ראהו אהרון אהרוני עומד לו ככה לבדו והלך אצלו ונכנס עמו בדברים. לרר היה מנענע לו בראשו ועיניו שוטטו על־פני הנאספים. נפשו היתה נקוטה והוא הוכיח את עצמו על־שום שנתפתה לביקל ובא, שמורגל היה לעקור רגליו ממקומות של שמחה, ששמחות היו מביאות אותו לידי מבוכה. לרר אמון היה על חולין בלבד, שהיה איש של כל ימות השבוע. שמחות של שבת היו לדידו בריחה מכל ימות השבוע, ולכן סותרות את כל ימות השבוע, ולכן מזייפות אותם. השמחות, לדידו, הן ביטוי קוצף ומזויף. מכל־מקום, היו מביאות אותו במבוכה.

כעבור שעה קלה חזר שאוליק אל הבית והוליך עמו את מיכל, בנחת ובחן ובכלשהו גינונים של אבירות. מיכל היתה נמוכה ממנו ושערותיה שופעות עד כתפיה. אף־על־פי שהלכה לפניו, נראתה כצנופה בזרועותיו וחוסה בכל עת תמיד בצל חזהו הרחב והנדיב. שאוליק ומיכל הופיעו על סף החדרים המוארים ומיד הוסבו העיניים לעברם. ביקל פרץ מבין קרואיו ורץ אל בנו ונשקו לעיני כולם על לחייו, גיפף וחיבק את זרועה של מיכל והסתכל בה במאור־פנים. אחר־כך התייצב בין בנו לבין כלתו־לעתיד, חיבק את שניהם בשמחה והוליכם אל קרואיו.

אלה שהכירו את שאוליק הקדימו לו שלום ואלה שלא הכירוהו דרשו במפגיע שביקל יציגו בפניהם. לשעה נדמה היה שאין חגיגה זו אלא נשף כלולותיהם של מיכל ושאוליק. אף הוא הרגיש שאבא מתנאה בו ובבחירתו. מיכל נשמטה מהם והלכה לסייע לבלומה וביקל היה טופח על שכמו של שאוליק ומלטף את ידו השעירה הנתונה דרך רישול בכיסי־מכנסיו. זרוע שרירית, שעירה וזהובה ושרשרת של שעון־יד פיארה את פרקה כעדי על זרועה של נערה. ביקל היה נמוך מבנו והיה כלשהו נשען עליו, כסומך בו לדברים יבואו. הנאה רבה נתהנה בבנו והיה מתהלך עמו בין קרואיו לראווה.

שאוליק לא היה יפהפה, אבל משוּך היה עליו חן הבעתם של הנערים היפים. אף חוסנו לא חוסן לראווה היה, אלא שגופו סיגל לעצמו גינוניהם של החסונים. ואולי יפה היה, אבל לא עד כדי להמית את דמיונם של האנשים. לפי שהיה בדרך אל היפה, נראה יפה מן היפים וחסון מן החסונים.

הקרואים חזרו ודיברו בהתעוררות על המדינה העתידה לקום ועל מרחב האפשרויות הצפוי והיו ממיינים את המשרות והתפקידים וממנים את עצמם מי לקונסול ומי למיניסטר ואת ההוא לציר בפרלמנט, העתיד בוודאי לקום לנו. שהרי אנו מדינה דימוקרטית ובוודאי יהיה לנו פרלמנט כדרך הדימוקרטיות בעולם. אבל אנו נקרא לו בית־נבחרים. מה עדיף, לדעתך, פרלמנט או בית־נבחרים? אני אומר פרלמנט. שמות המקובלים בעולם, אך קרתנות היא לעבּר אותם. ואותך שאוליק נמנה למפקד גבוה בצבא העתיד שלנו. נחה דעתך?

שאוליק הפטיר להם חיוך. אף־על־פי שאין הם אלא מתבדחים, מלמדת בדיחות־דעתם על כובד־ראשם. מכל־מקום, בדיחותיו של שאוליק הולכות כולן אל הקרבות שכבר הן צפויות מראש, שמעבר להן לא הקצה לעצמו שום מקום ושום תפקיד, אפילו לא בשעות של קלות־דעת.

האפלות עלו בינתיים מן הגבעות, נתקבצו סקרניות סביב לבית החוגג, אך הילות האורה ששפעו מן הפתח ומן החלונות לא הניחו להן להתקרב. הלכו, לכן, והסתודדו מאחורי הבית, מקום שם הכותל היה אטום. ובשעה שהחלון היה נסגר, או אור כלשהו היה נאסף מאיזה פתח, מיד היו האפלות פורצות קדימה אל הכתלים. אף־על־פי־כן שומה עליהן להמתין עד שייאסף האור בחדרים וייפתחו הדלתות לאִוורור, שאז יתפרצו בכל מאודן פנימה וישתלטו על הבית ועל חדריו ויהיו מושלות בציית הלילה עד שיתעורר אור־היום להניסן. וקצת קודם־לכן יעלה הירח, והאפלה תנוס מאורו אפילו אור מושאל הוא, ותתחבא מתחת למיטות ובזוויות־הכתלים ותשתטח עד־דק על התקרות. אך בינתיים היו אנשים רבים בבית, והאורות דלקו בכל החדרים.

שניים מאחרים פרצו לחדר מתנשפים ובהולים ומיד נדחקו אל ביקל לברכו. ובכן, חזרת, ובכן חזרת. ביקל ניענע להם בראשו וחייך. האחד לחץ את ידו ברוב עניין והתרגשות וחברו היה מקרטע על מקומו, ידו מושטת, שגם הוא נדחק אל ביקל לברכו. ראה אותו ביקל בכך, הסב את ראשו והשים עצמו אינו רואה, שביקש לא לביישו. הראשון סיים את ברכותיו, הוסיף לחיצה על לחיצה, ועדיין השהה את כפו של ביקל בתוך כפו־שלו. לבסוף אמר כל מה שהיה לו לאמור והרפה ממנו. מיד התפרץ חברו והיה בהול מאוד להפטיר את ברכותיו, כביכול עומדים עליו והוא חושש שמא לא תספיק לו השעה. ביקל הרגיעו במאור־פנים והחל מספר עמו על מסעותיו.

ראו הקרואים שביקל מספר מה, מיד נצטופפו סביבו לשמוע. ראה שפטל כך, חמק מהם ויצא אל המרפסת ועמד לו שם סמוך למעקה, במקום החצוי שבין האור והאפלה. הקולות הדוברים עלו אליו מצד גבו. האפלה דחוסה היתה במרחביה המחרישה. הצית לו סיגריה ואוד שלה חרך בגבורה את עורה הקטיפתי של האפלה. האפלה, שהיתה עדיין בעוצמתה, צחקה לאודים הקטנים של סיגריות הלובשים גבורה לחרוך את עורה.

עזרא בא מתוך הבית ועמד אצל שפטל. עמדו שניהם מעשנים כנגד האפלה. מאחוריהם שפעו אורות רבים ונשמעו קולות וצחוקים והם עמדו להם לעצמם כמנודים מן הקרואים החוגגים, ופניהם לאפלה.

‘שמח שם’, הפטיר שפטל בהטילו דגש של הסתייגות ב’שם'. מיד כיוון עצמו עזרא אל נימת דיבורו המסתייגת של שפטל כאל ישועה. עלבונותיו הקטנים שנצטברו בו במשך הערב, וכן השיחה החטופה עם אביו, שיירו טעם פיגולים בפיו. עד כלות ביקש את החמימות הטובה של קרבת חיוך אל חיוך, של צחוק נוגע בצחוק, של הבנה העולה בקנה אחד. ואילו הקרואים הציבו כנגדו אדיבות מחייכת ומסוייגת, המושיטה יד לא כדי לקרב אלא כדי להרחיק. כביכול יחסם של הקרואים אליו הנו המשך ישר לחילופי דבריו עם אבא בתחילת הערב. במשך כל הערב לא פנה אליו אבא אפילו פעם אחת. משהושבה ריקם בקשת קרבתו אל האנשים, הפך כליון־נפשו למשטמה והיה מהלך בין הקרואים במין פרצוף העשוי כביכול מגירות־מגירות של זכרי עלבונות וקיפוחים, אמתיים ומדומים, ומבטיו היו מהלכים על הקרואים כעבדים נרצעים של כילי האוגר לו עלבונות לפרעון.

‘אני אוהב אנשים חוגגים’, עקף נחום שפטל את הסתייגותו הראשונה, אולי אני עצוב קצת ביניהם, אבל אני אוהב אנשים חוגגים'.

עזרא לא פסק את שיחו־ושיגו בשתיקה ובהרהור בינו לבין אוד סיגרייתו, שהיתה חגה־נעה בין שפתיו לבין מקום חנייתה בראשי־אצבעותיו. אוד־סיגרייתו של שפטל הגיע לקצה יכולת בעירתו והוא הטילו לפניו בלי לכבותה. רגעים אחדים הבהב האוד בעשב ודעך. האפלה היתה מושלת על הארץ בשלטון רב, מובן מעצמו, מדושן, והיתה מתעלמת במפורש ובלעג מן האור המשחיז אי־בזה את סכיניו לקראת קרב־השחרית.

שפטל הצית לו סיגריה חדשה.

‘שמחתם של בני־אדם מביאה אותי לידי עצבות’, דיבר אל הגפרור הלוהב שבידו, ‘בעצמי איני יודע למה’.

עזרא לא התערב, ולעת־עתה לא היה אפשר לדעת אם אי־התערבותו שתיקה היא או הקשבה.

‘אני מתחכך אצל שמחתם של האחרים כמו צל, אף־על־פי שאיני מעיב עליה, כמובן. וכי מי אני כי אעיב עליה? אגיד לך מה. לפרקים יש בי הרגשה שהפכתי להיות מין חתיכת זיכרון קטנה של עצמי. חתיכת זיכרון של מי שלא היה מעודו שום דבר. חתיכת זיכרון של לא־כלום’.

‘אינני יודע מפני־מה אתה מדבר ככה’, אמר עזרא, אף־על־פי שכבר היה ברור ששפטל מדבר ככה מתוך תחושת הרווחה העתידה לצמוח לו מתוך דבריו־שלו שכבר נימה של וידוי התחילה משתמעת מהם.

"אבא שלך מוכיחני שחיים פושעים אני חי. חיים קטנים ונבובים ופושעים. שאני עריק, זה מה שאמר לי. כל אחד כמוני הוא מין יונה בורח מנינווה, אמר. עשית שבת לעצמך, אמר לי. שבת קטנה, פחדנית, מקלטית, משום שחייך עקפו איזה עיקר גדול וחשוב וברחו אל ההנאות הקטנות. משהו מעין זה אמר לי קודם־לכן אצלי בסטודיה. משהו מעין זה הוא אומר לי תמיד. לדעתך, הוא צודק? לפעמים נדמה לי שהוא צודק. ההנאות הקטנות, הן כשלעצמן, אין בהן רע, כמובן. אבל הן תחמו את חיי, זהו. פלא ששוטרי החברה אינם מחפשים אחרי. לפעמים נדמה לי שהם מחפשים אחרי. הלוא אני כמו מתחבא במחתרת. יבוא זמן והחברה תכריז על יונה כעל גדול הפושעים מאז ומעולם, ניבא אביך'.

סיעה של אנשים מתלעלעים ומזיעים פרצו אל המרפסת והיו טוענים זה כנגד זה בהתלהבות ‘שמין סיאם שכזאת תקבע אם תהיה לנו⁷ מדינה או לא, שמעתם!’ ‘חוצפה שכזאת’. ‘דימוקרטיה היא דימוקרטיה’. ‘כן, אבל’. ‘ובכמה קנו את הפרוצה הזאת?’ ‘מה, באמת?’ ‘הנה היכן הולכים המסים שלי’. ‘סמוך על יהדות אמריקה’. ‘הנה עזרא. שלום עזרא. שמעת, עזרא, מהו שאביך סיפר לנו? סיפר שבאומות־המאוחדות אפשר לקנות את קולותיהם של עמים כמו פרוצות, סיאם, למשל. שמין סיאם שכזאת תחרוץ לנו את גורלנו! או תימן, למשל’. ‘שמעתי שבתימן אין אף סניף של דואר בכל המדינה’. ‘זהו, מפני שהם מואסים במכתבים’. ‘אולי, אבל גם עיתון אינו יוצא שם’. ‘זה מפני שכולם תמימי־דעים עם האימאם שלהם’. ‘ניחא, ניחא. אבל שמדינות שכאלה יחרצו לנו את גורל המדינה!’

ומתוך שהיו טוענים ושואלים ומשיבים, עברו על פניהם של שפטל ועזרא וירדו למטה, אל הגינה. שתי מרפסות כבו ממול בבת־אחת וממילא הפכה השלישית לאוד מוצל בלילה המאוחר. סיעת האנשים שהו שם למטה כמה ששהו ואחר־כך קמו וחזרו אל הבית כדי להיפרד מביקל. שאר הקרואים נדחקו אף הם אל ביקל לומר לו שלום והלכו להם סיעות־סיעות. ונמצאו גם כאלה שנגררו בין הסיעות ביחידות. לסוף הלכו כולם, ושעה קלה דלקו האורות לבדם. שפטל ועזרא שהו עדיין במרפסת, וביקל בא ועמד אִתם.

שאוליק הוליך את מיכל החוצה אל המדרגות ופתח לפניה את פשפש־הגינה והיא חמקה לה ככה בגמישות מתחנחנת, כניחוח האדמה אחר הכות בה היורה. הוא הלך אחריה ולבו נטוי עליה כהילה של אבירות. מיד הפסיעו שניהם חבוקים, זרועה על מותניו וזרועו על כתפה, פיסת־ידה הקטנה חבקה את מותניו האדירים וזרועו־שלו חבקה את צווארה וכפו תלויה רפויה ופשוקת־אצבעות, כף יד רחבה ובוגרת למעלה מגילו והיא מיטלטלת מחמת הליכתם ונוגעת קלות בפטמות שדיה. אז הניחה מיכל את כף־ידה הפנויה על כף־ידו פשוקת־האצבעות ואִמצה אותה את כל כולה אל שדה. אישי שלי. יש לי איש ואני אוהבת אותו. אישי שלי. צוחקת נשאה אליו את מבטה והוא גלוי ובלא שום בושה ושאוליק עמד והטביע על שפתיה נשיקה חצופה, נערתי שלי. יש לי נערה, את נערתי שלי.

והם הלכו הלאה בדרך המוליכה אל החולות וכל מגע אקראי הוליד בהם אלף תחושות. הם אהבו זה את זו ואהבו את אהבתם זה לזו ושמחו בה והתגאו בה. ומובן מאליו, לכן, מפני־מה נחפז כל־כך הירח לעלות, והוא ירח במלואו, ואורו נזדרז והניס את האפלות, להאיר את דרכם של האוהבים. הירח זורח בכל מקום שהוא עתה לילה, אף־על־פי־כן רשאי כל אדם לראותו כשלו בלבד, שלכבודו שלו עלה להאיר ממרומו. זה ייחודו הגדול של הירח, שהוא זורח לכל אחד ולכולם יחד, כמוהו כאלוהים למאמינים בו.

הלילה התנאה לפניהם בכל הדר יפעתו ופרשׂ לפניהם מרבדים של שלווה. הכביש שהלכו בו גילה להם אלף פנים ופנים. על הכביש הזה הוליכה אותם אמא בעגלות של תינוקות בשבתות אחר־הצהריים ואבא הפסיע משהו לאחור ושוחח עם השכן. אחר־כך שיחקנו על הכביש עם הגננת שלנו ופעם אחת הוליך אותנו המורה לטיול ואנו הלכנו דרך כביש זה אל החולות. הטיול היה די מוצלח, אבל טיולים שעשינו לבדנו היו מוצלחים יותר. זוכרת את אורי הקטן? פעם אחת עברה מכונית ודרסה אותו. נדמה לי שזה היה טנדר. יכול להיות, אינני זוכר. אמא בכתה וכולם בכו והנהג עמד אובד־עצות ומיואש. אני לא בכיתי, אבל ברחתי הביתה. אורי לא מת, אלא שמאז יש לו רגליים עקומות. זכרו כיצד היורה דפק בכביש בעוז ובתרועה ויצר בקבוקים מתבקעים ופעם אחת ירד אפילו שלג, והכביש התחבא תחתיו כמו תחת שמיכה. בוקר אחד הלכתי עם אחי אל החולות ונחש גדול, אולי שלושה מטר אורכו, זחל לו ועבר לאטו משפתו האחת של הכביש אל השפה השנייה. עמדנו מסתכלים מרחוק ואחר־כך המשכנו ללכת, אבל אינו דומה הכביש לפני שראינו את הנחש, לכביש לאחר שראינוהו. והזריחות עליו והשקיעות, ושעות־הצהריים ושעות אחר־הצהריים. ופעם אחת באו פועלים ועשו בו תיקונים ומכבש גדול עבר עליו הלוך ושוב. הכביש הלך והשתנה כמו שאנחנו הולכים ומשתנים. ונאגרו בו זכרונות, כמו שנאגרו בנו זכרונות. אנחנו והכבישים גודלנו יחד, אף־על־פי שלא נולדנו יחד, אבא שלי טוען שהוא עוד עבד בסלילת הכביש הזה. אני עבדתי בסלילת הכביש הזה, אמר. אתה הכנת לנו את הכביש ללכת בו אל החולות ואני מודה לך, אבא. גם אבא שלי אומר כך לפעמים. האבות שלנו מדמים לעצמם שהם הכינו לנו כל דבר, רק מפני שהקדימו אותנו בכמה שנים.

משהגיעו לחולות, כבר היתה מלכותם משתרעת עד קצות האופקים והם כשופים וכוספים באורו של הירח שכבר היה תלוי ברומו ומולך בשלווה תכולה על הלילה וכל הדברים המאוכלסים בו נכנעו לשלטונו וקיבלו את אורו ללא ערעור, ורק קצת פה וקצת שם נתחבאו פיסות של אפלה וארבו מאחורי גזעו של עץ ומאחורי מדרון של תלולית.

‘אתה באת פתאום כל־כך, באמת שהפתעת אותי’.

‘רציתי לעשות נחת רוח לאבא, אבל לא ידעתי שיניחו לי לנסוע’.

‘לו הייתי יודעת שתבוא, הייתי מכינה לי את השמלה התכולה שלי’.

‘זו באמת שמלה חמודה’.

‘כן, אבל אתה לא הודעת שתבוא והשמלה התכולה מלוכלכה’.

‘לא ידעתי שיניחו לי לנסוע. אבל את נאה בכל שמלה’.

‘מחמאה זו נעימה לי, אף־על־פי שהיא בנלית מאוד’.

‘רוב הדברים הבנליים נעימים לנו יותר מכפי שאנו מרשים לעצמנו להודות בכך’.

‘גם גבעה זו בנלית למדי. בכל יום תמצא כמותן לאלפים בכל הארץ, אף־על־פי־כן היא נעימה מאוד’. בוא'.

‘גבעה זו איננה בנלית, מפני שאני זוכר אותה בכל מיני מצבי־רוח ובכל מיני מזגי־אוויר’.

והם הלכו אל אותה גבעה, ועץ־האקליפטוס נזדרז ופרש עליהם את בדיו והם ישבו תחתיהם קצתם שעונים אל גזעו של העץ וקצתם חבוקים זה עם זה. והענפים כיסו את הירח, כמו אצבעות פשוקות של כף־יד, והירח הזקן קצת ראה וקצת לא ראה.

שלווים ורוגעים היו באהבתם, שמחר גדול וארוך השתרע לפניה. בטוחים היו שהרבה המשכים יהיו ללילה זה, וסניפים שונים לו בחייהם, סניף אחד שהוא בית וסניף אחד שהוא ילד ועוד סניפים רבים המצפים כולם לשעתם.

שאוליק סיפר סיפורים מחיי המחנה ועל האימונים סיפר, ועל הדברים העתידים ודאי להתרחש לאחר ההצבעה של האומות־המאוחדות ומיכל סיפרה על הלימודים בבית־הספר ועל וייס הזקן והם דיברו על חבריהם וקצת גם ריכלו עליהם. ואחר־כך שתקו פתאום עד שפסוק אחד נשכח נגאל שוב, וכל הזמן אהבו זה את זה, דרך כל הדברים ודרך כל המעשים אהבו זה את זה, דרך כל השיחות וכל הדיבורים ודרך כל הגיפופים, אפילו שעה שריכלו במכריהם. והירח היה נטוי עליהם בגבורה דמומה ונדיבה ומלכות החולות הכשופה עצרה את נשימתה עד קצה האפסיים ורק ערבי נשכח דִרבן פתאום את חמורו וחמק לו אל מדבר־החולות ואבד בהם. עקבות שהשאירו הוא וחמורו, רוח־השחרית תמחה אותן.

‘תארי לך שירח זה חולש עתה על כמה ארצות בבת אחת’, נתהרהר שאוליק.

‘הירח הוא תרח זקן שלא ימות אף פעם’.

‘הוא איננו זקן, הוא נולד תמיד מחדש במבטיו של כל ילד הנושא אליו את עיניו פעם ראשונה בחייו’.

ואחר־כך נתפרקדו תחתיהם, ידיו למראשותיו וראשה על חזהו, קצתם נתונים בצלו של העץ וקצתם באורו של הירח וידיהם נברו בחול. מגע החול היה רך, רחים, כמגעה של ילדות.

‘משונה’, אמר שאוליק, ‘בכל העולם קוראים לאדמה אמא־אדמה. אבל אנחנו אולי כדאי לנו להגיד אמא־חולות’.

עצי־האקליפטוס היו נטויים סביב, רכונים על החולות הטובלים בחסד אורו העקר של הירח, כמו על־פני אגמי־מים וצלליהם רִצדו בעדנה. העצים הפרישו צללים קטנים. ממילא לא הרגישו אלא את אפס קציהם של כל העצמים והדברים ולא שיערו את עוצמתם העתידה, לכשיתגלו הם עצמם תחת הצללים.

ביקל קרב כיסא וישב. עזרא ושפטל שהו עומדים. ביקל היה מקנח זיעתו ובלומה באה מן החדרים ונשתהתה על־ידו.

‘היתה מסיבה נאה, מה?’

‘זו רק סנונית ראשונה. הנה אתה מתקרב לשישים ולא תימלט מכל המסיבות ההן שיערכו לך חדשים לבקרים’.

‘סימן שאני זקן גמור ולא אצלח אלא למסיבות בלבד’, רטן ביקל.

‘למה אתה רוטן? נעים לאדם שמכיריו וידידיו עורכים לו מסיבות’.

‘בדרך כלל עורכים מסיבות כאלה לכל אדם במעמדי’, לא נחה דעתו של ביקל.

לאחר שנאמרו דברים אלה, קם עזרא והלך לו. הכול השיבו לו לילה טוב, ואיש לא ניסה לעוצרו ולבקשו שיישאר כאן ללון. אפילו לא בלומה. אבא אמר לילה טוב, ולא יסף. עזרא לא נתכוון להישאר כלל, אבל מן הסתם נעים היה לו לשמוע אותם מבקשים ממנו להישאר. אחריו נסתלק גם שפטל, ובלומה הלכה להדיח את הכלים.

ישב ביקל במרפסתו, יחידי מול הלילה, שבע פעולות שקצתן בחינת הישגים וקצתן בחינת כשלונות ותעיות, אך כולן יחד מסכת של אדם שחייו לא נתבזבזו לריק וכל זמן שהוא חי יש בכך כדי למלא את לבו הכרה טובה של שותף גמור, וכלל לא חשוב אם האנשים זוכרים לו זאת או זוכרים תמיד כהלכה, ובינינו לבין עצמנו, כל עניין המסיבות עניין טפל הוא, אף־על־פי שהמסיבות כשלעצמן דווקא די נעימות ומחניפות.

וביושבו כך על מרפסתו, ראה את יוצא־חלציו חוזר מן הלילה חבוק עם מיכל, שני צעירים בלילה, שני אוהבים בלילה וברכתו היתה נתונה להם מרחוק.

הם באו אל השכונה השרויה באפלה, שניהם ערים מהלכים בשכונה ישֵׁנה. זו שכונתם־שלהם ושוב זכרוה, אפילו לא ידעו, בכל עטרת גווניה, היותה אחרת בכל גיל מגילי חייהם. שכל גיל שיקע בה ובהם רובד אחר של זכרונות ושל חוויות, וכל הרבדים מצטרפים ויוצרים בהם שכונה בת כל הגילים. שכונה של ילדוּת ושכונה של נערוּת ושכונה של בחרוּת ושכונה של נערים ההולכים ושבים אליה. אותה שכונה מתגלית כל פעם אחרת והיא אותה השכונה עצמה, שכונתם־שלהם, גם היא כמוהם בת־החולות.

פרק עשרים

הם הלכו לאורך הרציפים, עקפו את ארגזי־המשלוח הגדולים שעמדו פזורים אצל המחסנים, חצו את המיית המהומות שהיתה מזמרת ונישאת מעברים והלכו ובאו אל הצריף הקטן שחזיתו נשקפה אל מעגן־הסירות.

‘ובכן זהו המשרד שלך?’ קבע דוב לוי דרך שאלה.

‘זהו. אבל בדרך־כלל לא תשהה בו הרבה. מרבית הזמן יֵצא לך לבלות ליד הרציפים. כך, על־כל־פנים, נהגתי אני. הבה נשב’.

הם ישבו מאחורי השולחן הגדול, אל מול הפתחים של הדלת והחלון שקבועים היו בחזיתו של הצריף. ממקום מושבם יכלו לראות את זרועות המנופים הסובבים על ציריהם, את מי־המעגן, את הדוברות שנשתכשכו ליד הרציף שמנגד וכן שאר דברים שנקלעו אל תוך פתחו של החלון ופתחה של הדלת. שתי אוניות גדולות עגנו הרחק בים הפתוח וסירות־מנוע היו גוררות אחריהן דוברות עמוסות ודוברות ריקות, הלוך־ושוב דרך מוצא המעגן.

‘ניגש לעניין?’ הציע עזרא דרך־שאלה.

דוב לוי פתח פנקס והניח בין דפיו את עטו הנובע ועזרא התחיל להרצות את דבריו ברוח נמוכה, כביכול כבר שרוי הוא מעבר לכל החרדות ושוב אין בכוחן של העובדות לפגוע בו. דיבר בלא שום טינה ובלא שום מרירות הכרוכות בדרך־כלל במי ששומה עליו להרצות פרטי כהונתו לפני מחליפו הבא במקומו – שאפילו לא עשה דבר, כבר הוא טוב ממנו. אפשר, כמובן, שברבות הימים יכזיב את התקוות שתלו בו, אבל בינתיים הוא טוב ממנו, אפילו לא עשה דבר.

עזרא שרוי היה במזג־נפש של כנוּת שסוככה עליו מפני כל המעליב והמדכדך שבמצבו. הוא נשתקע במזג־נפש זה בתוקף רב, כבתוך עילפון של שכרות. היו יושבים להם ככה מאחורי השולחן הגדול ומונעים מבטיהם זה מזה. עזרא דיבר ובהה אל פתח־הדלת, ודוב לוי הקשיב והסתכל בעולם־הדברים שנשקף לו ורחש בפתחו של החלון. כפות־ידיו של דוב לוי היו מונחות על השולחן הגדול זו על זו ובאצבעות הכף העליונה תקועה סיגריה והעשן עולה מבין אצבעותיו אל פניו השלווים, כקטורת לפני פנים של אליל חצוב באבן.

דוב לוי היה גוש של ביטחה שעשוי היה לגרות בו בעזרא כל שהוא ביקש לשכוח בעמל רב כל־כך, כל שמקנה לו לשעה נמיכות־רוח זו, אשר בחסדה פניו שלווים ודיבורו רוגע. הוא דיבר בנעימה שקטה ומאופקת להפליא, עניינית מאוד, והיה מדייק בהגדרותיו. אף־על־פי־כן נשמעו בה החרדות שנסוגו ואין לדעת אם לשעה קלה בלבד.

‘ובכן, זהו’, סיכם עזרא.

‘ביקשת להזכיר לך עניין הפיצויים’.

דוב לוי הציע את שאלתו באדיבות ככל האפשר, אם משום שנזהר בעזרא שלא לפגוע בו, ואם משום יראת־הכבוד שרחש לבנו של ד' ב' ביקל.

‘אה, כן’.

ועזרא מסר לו שמו של פלוני ספן, אשר ארגז גדול שיבר את רגליו ועתה צריך לדאוג שהוא ומשפחתו יקבלו את הפיצויים הנאותים.

‘עוד משהו רצית לדעת?’

‘אני חושב שעליך לקבוע מה עלי לדעת’.

‘זהו, נדמה לי, הכול. על שאר הדברים כבר תעמוד מעצמך במשך הזמן’.

עתה, משאמר ‘וזהו, נדמה לי, הכול’, נצבט לבו צביטה ראשונה של פרידה. הוא הסתכל נכחו במכונאים היושבים בתאי־מנופיהם, בספני־החוף שהיו עומדים פשוקי־רגליים בדוברות ועומסים חביות ושקים של שרשרות המנופים, הוא שיווה לנגד עיניו את כל ההם העובדים במחסנים ובאוניות ועל הרציפים והרהר בהם כהרהר מפקד שנכשל בחייליו. הוא הרהר בעבודתו שלא היתה לדידו אלא עבודה של מִשׂרה בלבד. הוא הוא הדבר. לפי שעבודה אינה משרה, אלא עולם של חיים רבים, אבל לדידי היתה משרה בלבד וזו אמת לאמתה. וכך היה מאז ומתמיד. ולכן, אפשר, החלפתי את שטחי־העבודה ומקומות העבודה בקלות כזאת, כביכול חיי־שלי מונחים תמיד באיזה מקום אחר.

לאחר שעזרא מסר לידי דוב לוי את תיקי־הניירות, סגר דוב לוי את פנקסו, תקע עטו במפתח כותונתו, נינוח אל הקיר שמאחוריו והסתכל נכחו בממלכתו החדשה.

מיד נישאה מן העבר השני של המעגן מקהלה עליזה וחדגונית של הכאות פטישים תוכפות ורבות וצפופות, כלהקת־אנקורים מצוויחה. ודוברה אחת עמדה שם על־גבי חביות של זפת ופועלים רבים היו נתלים על דפנותיו של הגוף הגמלוני מכל העברים, ואף מתחתיו, והיו קולפים במכות־קורנס את שכבת החלודה שדבקה בה.

אחר־כך קמו שניהם ויצאו לסקור את שטחו של הנמל, ורצפת־העץ חרקה תחתיהם בקומם ובצאתם. עברו לאורך הרציפים של מעגן־הסירות ועמדו מסתכלים במנופים הגדולים שעטרוהו מכל עבריו. המנופים היו מצניחים אל קרבן של הדוברות את שרשרותיהם ומעלים מתוכן צרורות של שקים וחביות. אחר־כך היו השרשרות מוליכות את הטעון בהן סביב־סביב במרומו של האוויר ומטילות אותו אל משאיות ‘שלב’ שעמדו ממתינות תחתיהן. סירות־מנוע היו גוררות את הדוברות דרך מוצא המעגן אל האוניות שעמדו בים הפתוח.

עזרא ודוב לוי הניחו למנופים ועלו על המזח הקצר ועמדו שם מסתכלים באוניות הרחוקות ובסירות־המנוע שגררו אחריהן את הדוברות. בקצה המזח ישב לו אדם אחד ביחידות אל מול האופקים החשופים ודג דגים בחכה. במקום שהמזח פסק, חגג הים את דרורו בענווה יתירה, אפס קציה של הצהלה הגועשת והמדבירה אשר השתוללה במרחקים הגדולים. הים היה מסוער בתוך גליו ובמרחקיו, לא יודע ואדיש, כביכול, לכל מי שעושה לו פומבי גדול. הים, שהיה מסוער וגדול במרחביו, נתגמד לאורכה של חומת־המזח הנמוכה, כאילו שיטח לפניה את רעמותיו הקוצפות ודיבר אליה תחנונים. המזח הקטן והמוצק היה משיב את גלי־הים הקטנים ריקם והללו היו נרתעים ומתנפצים עד־מהרה באחיהם שבאו אחריהם גלים־גלים לדבר אהבה אל המזח הקטן והמוצק.

‘והרי לפניך הממלכה כולה’, אמר עזרא.

‘ממלכה סוערת למדי’, העיר דוב לוי.

בדרכם חזרה עברו על־פני הרציף הדרומי ושם היה מנוף אחד פורק סלילי־נייר גדולים. כל הינף של מנוף נטל עמו שני סלילים והעבירם אל המכוניות. הפועלים טיפלו בסלילים אלה בשקידה ובתשומת־לב יתירה.

‘נייר־עיתונים, מה?’

‘תלוי בשביל מי’.

‘חשבתי נייר־עיתונים לעולם נייר עיתונים הוא’.

‘זה תלוי. סלילים אלה יכולים גם להכיל כדורים וחלקי מרגמות, בשעת הצורך’.

‘הבנתי. והפועלים יודעים מה הם פורקים?’

‘מי שצריך לדעת, יודע’.

‘חשבתי שגם אני אצטרך לדעת’.

‘ודאי. בעניין זה תקבל הוראות ישירות’.

המכונאים בתאי־מנופיהם וספני־החוף ועובדי־המחסנים וכל השאר ראו את שני הגברים מתהלכים לאורך הרציפים וכבר ידעו בו בדוב לוי, שהוא־הוא מזכירם החדש. פה־ושם בירכום לשלום, מי במנוד־ראש, מי במועל־יד. חיוכים שביקשו מחבוא בין קפלי העיניים שלא נתרחבו כול צורכם העידו בהם את שמחתם להליכתו של עזרא. עזרא התעלם מהם, כשם שהתעלם אותה שעה משאר דברים שארבו אי־בזה להכאיבו. ליד השער הושיט עזרא ידו לשלום ואמר:

‘נו, שיהיה בהצלחה. אני מקווה שתצליח יותר ממני’.

‘כל טוב’, השיב דוב לוי, ‘אשתדל לא להיות גרוע ממך’.

‘השתדל להיות טוב ממני’.

עתה עמד אצל השער ומבטיו צררו את הנמל על סירותיו ומנופיו ומחסניו ונחיריו התרחבו אל ריח המרחקים המלוח שהשתפל לכרוע כאן ברך בפני זו האדמה הקרובה והמוצקה. ומיד נזעקו בו כל הפרידות למיניהן וגם זעקתה של פרידתו האחרונה מדינה נשמעה ברמה, כביכול היא בת חוקית ושייכת למקהלה זו של פרידות, והריני אדם שנפרד והולך תמיד, מכל דבר, מתייתם והולך לאמתו של דבר, בורח והולך, לאמתו של דבר.

השוטר הניצב בשער־הנמל בירכו לשלום, ועזרא השיבו שלום. מפני־מה נראות לי הפרידות כבריחות? וכי מפני־מה אני נמלט? כאשר הוא, מתוח ומרוכז בפרידותיו, יצא עזרא את שטחו של הנמל והיה מהלך עתה ברחובות הקטנים והנקיים המוליכים אל תחנת־החנייה של האוטובוסים. מעטה השקט ונמיכות־הרוח נפרמה עתה בבת־אחת עד כי נזדעקה בו החרפה בכל מוראה. כל פסיעה שהרחיקה אותו מן הנמל הגבירה בו את תחושת חרפתו. לא צריכים אותך, תמיד לא צריכים אותך. ישנם טובים ממך. בך אין תועלת. כיצד יחיה אדם שאין בו תועלת? פעם זה לא היה אכפת כלל, אבל לאחרונה נהפכה התועלת שמפיקים מן האדם כמין אמת־מידה להערכתו. לא על־פי מה שמקנן בו נשפט האדם, אלא על־פי מה שבא בו לידי הגשמה. שוב אין המכאובים כשלעצמם מקנים לאדם שום זכות ושום יתרון. כל הדברים נערכים על־פי התגשמותם בלבד והאנשים בכלל זה, כנראה. שינוי זה בהערכת האדם הוא שמבדיל, כנראה, את התקופות אחת מחברתה.

כל הזמן נזעקו בו כל הפרידות כולן, כביכול ניתק זה־עתה מכולן בבת־אחת. עלי לשקול בדברים, הרהר, עלי לראות את הדברים עין בעין. אחרת, ינהלו אותי המאורעות כאשר ניהלו אותי עד עתה. שמא עדיין לא איחרתי. עלי להתערב כל עוד לא איחרתי. שכל יום וכל מאורע חותמים בי קו נוסף, וכך הולך ונוצר קלסתר־פני במו־ידי ואין שום מוחק. זהו, שאין שום מוחק. אילו היה מוחק פלאי שכזה… אבל זהו שאין בעולם מוחק־פלא שכזה שיוכל למחוק שרטוטים בקלסתר־פניו של אדם. אף לא החזרה בתשובה. אולי אני מגזים. מכל־מקום, אמת הדבר. זה כאילו אני מעמיד את עצמי בהתמדה לפני איזה דין. כל חיי אני עומד לדין. לאמתו של דבר, כל אדם עומד כל חייו בפני דין זה, אפילו אינו מודה בו. לפיכך עליך להתערב. הדברים שאירעו בך למרות רצונך אינם יכולים לשמש, כמובן, שום הצדקה. כי אפילו אתה מוגמר ועשוי בידי גורמים רבים שאין לך שליטה עליהם; אפילו אתה תוצאה של דברים רבים, הרי תמיד יכולת לעשות משהו עם ‘תוצאה’ זו. מה שתעשה מכאן ואילך, מה אתה עושה עם חייך, אפילו הם תוצאה, הוא־הוא שבעטיו אתה עומד לדין. לפי שמכאן אתה מתחיל להיות אשם, מפני שמכאן אתה מתחיל להיות אחראי.

לפי שמכאן המותר שלך מן הבהמה ואתה מתחיל להיות אדם. אין שום הצדקה ושום מחילה לתבוסותי, לפי שתמיד נותר לי לעשות משהו כדי להיחלץ מהן. אך אני לא עשיתי דבר. מובן שלא. ניחמתי את עצמי במיני ניחומים קטנים ופינקתי את עצמי במכאובים קטנים שטיפחתים לי ביני לביני, כדי לצאת ידי חובה, לאמתו של דבר. אפשר שדינה הבינה זאת. אפשר היטיבה להבין ממני ולכן הלכה לה. עלי לשקול בדברים. אפשר שכדי להשיג את אמתי על עצמי עלי ללכת אל עצמי דרך מחשבתם של האחרים עלי. אולי דרך מחשבותיה של דינה. אבל כיצד אדע מה זו חושבת עלי? הלוא גם דעתה־שלה אך משוערת בידי. הרי אני, בסופו של דבר, המְשַווה לדעה זו את משמעותה. ומשמעות זו עיקר. עלי פשוט לשקול בדברים. עלי לסכם את עצמי ולדעת.

בתחנת ההמתנה של האוטובוסים עמדו אנשים רבים ועזרא עבר על פניהם והמשיך את דרכו ברגל. היה מהלך לאורכן של חזיתות הבתים, משתקף בכל חלונות־הראווה הגדולים וכל הזמן היה תומך ומשמר בחובו את מזג־הנפש של כנות, כביכול ערובה היא לישועתו. בין כה וכה נתאחרה שעת־הצהריים והוא נכנס למסעדה הראשונה שנזדמנה לו.

זו היתה מסעדה נאה, שבה מוגשות המנות בשתי צלחות, אחת מלאה בתוך אחת ריקה, והמלצר היה ממהר וקד לפני האנשים כל־אימת שהיה נקרא אליהם.

אותה שעה היו במסעדה סועדים מועטים בלבד והמלצרים נשתהו ליד הדלפק, מצפים להיקרא אל האנשים הסועדים. עזרא הזמין לעצמו מנה ראשונה וסודה. עד שלא הובא את אשר הזמין, נינוח להסתכל סביבו. אב ואם ושני ילדים הקיפו שולחן אחד שעמד בתווך, כביכול עשוהו לשולחן־ביתם. משונה לראות משפחות על ילדיהן סועדות במסעדות, שכל עיקרן לשמש רווקים ורווקות ושאר בני־בלי־בית. הלאה מהם ישבו שני מורים או פקידים או עסקנים – מכל־מקום, תיקים שלהם נערמו על כיסא שלישי שעמד בסמוך. להלן אכלה נערה במצמוץ־שפתיים מודגש ובפישוק־אצבעות ובהגבהת גבותיה, כביכול כל העולם עוצר נשימתו להסתכל בה וכיצד היא אוכלת. פרוש ממנה וקצת בירכתיים, כביכול עולם בדול לעצמו, ישב פלוני אחד צמוד אל שולחנו ופניו־שלו היו מתוחים וכלשהו מעוותים, כמי ששקוע בהרהורים ומתייסר בהם, מכל־מקום, כהרף־עין הכיר בו עזרא את בן־בריתו הסמוי.

מיד היה פלוני זה מפוענח וידוע לו, כביכול הוא מכירו ימים רבים. אותו, לא את עצמו, ראה יוצא מהנמל כנוטש מערכה אבודה, והולך לו דרך רחובות ונכנס למסעדה זו ויושב לו שם ומתייסר. ישב לו פלוני ומבטיו של עזרא היו מטפלות בו בשקידה, בעיון, בשנאה.

המלצר בא ונטל ממנו את צלחתו הריקה ופירט לפניו מאכלים של בשר ומאכלים של דגים.

‘דגים’, אמר עזרא.

בשנאה. מפני מה אני שונאו ככה והרי אינני מכירו כלל. אף־על־פי־כן הריני מכירו היטב, כביכול השבתי את עצמי על הכיסא מנגד, למשפט.

עיניו נמשכו להביט אל אותו פלוני, לחזור ולהביט. בעקשנות, בהיצמדות, בשנאה. הוא שנא אותו ואהב את שנאתו ששנא. שנאה שבהנאה, שנאה שממרקת. והרי איני מכירו כלל, אף־על־פי־כן אני מכירו היטב. מעולם לא הכיר שום איש כהכירו את האיש הזה היושב לו שם בירכתיים ואוכל את מרק־העדשים שלו או כל מרק שהוא. כביכול הוא־הוא שיצא את שער־הנמל כנוטש מערכה שמעד בה, הוא אשר – ופתאום נהייתה דרכו־שלו חזרה קלה יותר, שהלך אל עצמו דרך אותו פלוני אדם, שגמר בינתיים את סעודתו וכבר הוא מעשן סיגריה שלאחר ארוחה – הוא־הוא אשר בא אל חדרה הנאה של יעל חן והיא בת שמונה־עשרה, ואולי שמונה־עשרה וחצי, והוריה נסעו לאן שנסעו ועתה הם יושבים על הספה, והירח נשאר מעבר לתריסים ורק קצת מאורו מכסיף את שפתו של הארון ופיסה מן התקרה. היא יעל חן שלא היתה יפה, כלל וכלל לא יפה, אפשר דווקא משום כך היתה הגישה אליה נוחה יותר מאשר אל שאר הבנות. והוא אף פעם עדיין לא ידע נערה, והוריה נסעו והם נשארו יחידים בדירתם.

הוא לא אהב אותה וידע שאיננו אוהב אותה. גופה הנשי עורר בו פחדים רבים והוא שנא אותה על־שום שעוררה בו פחדים אלה. כאשר בא גופה אל ידיו, הצטחקה ופשטה ידיה לסייע בידיו. אחר־כך נתעלם הירח בין ענניו והיא הצטחקה אל פניו כאחת נערה אהובה, אבל היה לא היתה אהובה והוא ידע זאת. הוא סלד ממנה בטרם ידעה, להט בתאווה אליה ושנא אותה. ‘נשקני’, אמרה, והגישה לו את שפתיה. לו ביקשה ממנו לקרוא את שמה, לא היה יודע. אפשר שהיתה גם יעל חן, אבל בעיקר היתה נערה, קודם־כול נערה, סתם אחת נערה. עד שלא פגש בה אולי אהב נערות אחרות, אבל לא ידע אף אחת מהן. הלילה הוא ידע נערה וכבר הגישה לו את שדיה. הלילה אדע אותה, הלילה אדע אותה. וידיו פרטו עליה בקוצר־רוח, בחופזה, בלהט־נעורים, בלא מיצוי.

הם ישבו על הספה, ברך הדוקה לברך וידיו רטטו במגעו עם בשרה. הוא לא ליטף אותה, ידיו רק חיפשו לחשוף בה סודות. כל הזמן ידע שאיננו אוהב אותה. היא סתם נערה. חשופת־שדיים ישבה, רק מכנסיה לעורה. עד שנתמלא תאווה כחימה וקרעם מעליה באחת ובבהילות. הוא היה נער קטן ועצבני והשים עצמו גבר אחוז תאווה, וכדי רגע זה עצמו נתגלה בקלונו.

היא שכבה שוקטת, לא אומרת מלה, לא סולחת. ידיה היו אסופות מתחת לתלתלי שערותיה, היא לא חיבקה את צווארו ולא ליטפה את אוזניו.

שלוות־פתאום ירדה עליו, שלווה מעולפת, יגעה, מצועפת, המרחיקה ממנו את חרדת קלונו. ‘נו, קום’, אמרה אליו. והוא קם והיא קמה אחריו. הם נתלבשו בחשיכה ואחר־כך העלו אור וכבר היו עוינים זה לזה במפורש ולא מחייכים. הוא הפטיר בדיחה תפלה, ועודה תלויה בשפתיו הכיר בתפלותה. אף־על־פי־כן צחקה. אם נהנתה באמת, סימן שטעמה פגום. אם לא נהנתה, סימן שמחניפה לו.

‘אל תעשי לי טובות’, אמר.

‘אילו טובות?’ ניתממה.

‘אני יודע שהבדיחה תפלה, אין טעם לצחוק’.

‘הבדיחה שלך פשוט הצחיקה אותי’.

ואז קם מן הספה ועבר לשבת ליד השולחן והיא נשארה לשבת על הספה.

‘אם אתה רוצה, ארתיח תה’, אמרה.

‘אינני צמא’, אמר.

היא הדליקה את מקלט־הרדיו וסובבה את כפתוריו כה־וכה ושבה וכיבתה אותו. לאחר־מכן הפטיר לה שלום חרישי והלך לו.

מאז פקדה אותו החרדה. היתה באה דרך ימים רבים, באה וגוברת וחוזרת ומציגה לפניו את הלילה ההוא לכל פרטיו. כל נערה היתה מטיחה בו כביכול את קלונו. והוא, שנתחייב לפני עצמו לגול את החרפה, נהפך לרודף שמלות. מחמת כך ולא מחמת ההנאה היה רודף נערות. וכי מה הנאה יש לו בהתייסרותו תמיד, בפחדיו תמיד? לאמתו של דבר היה בודד בכל עת תמיד, קרוע מן העולם, רדיפתו אחר השררה כרדיפתו אחר נערות. הוא הקרע שקבע את פרידתו מדינה. עכשיו אני יודע זאת, הוי, עד מה אני יודע זאת.

חש בו בגרות חדשה שנולדה בזה־הרגע, בחווֹתו מחדש את חרפתו. לכן היה מבקש כל הימים שייסלח לו, בלי שידע אל־נכון למה הוא מתכוון. עתה אני יודע, עתה אני יודע. לכן ביקש שייסלח לו בכל עת תמיד, דרך כל המעשים וכל האנשים וכל הדברים. עכשיו אני יודע.

הוא נתרגש מאוד ממה שחווה כאן במסעדה ודינה נשתמעה לו עתה אחרת והוא הבין שלא מחמת קשיים שבינו לבינה נתפרדו, אלא מחמת קשיים קודמים שפעלו בו את פעולתם. עכשיו אני יודע, עכשיו אני יודע. והוא שמח בידיעה שחווה, כביכול כבר ניטו הגשרים חזרה וכבר הוא פוסע עליהם, פוסע ואינו מועד והוא מבין מאוד ומבקש לחזור אליה מאוד, ובאמת ובתמים, שלא כאותן חזרות שביים לעצמו פעם לפעם כדי לשוב אחר־כך אל סורו, אלא שיבה צנועה ואמתית ויודעת.

אותו פלוני הלך זה כבר, אך עזרא ישב עדיין ובהה אל הכיסא שנתפנה, מודה לפלוני הלז שנטל על עצמו לשעה את דמותו־שלו. לפי שהיה לו קל יותר, כפי הנראה, לשוחח עם עצמו דרך פלוני זה שישב כאן לפני שעה קלה ואכל את מרק־העדשים שלו. וכבר היה מוכיח את עצמו על־שום שנתפטר מן הנמל, לפי שצריך היה להישאר דווקא, פעם ולתמיד, ולהיעגן, ולנסות ולהיאבק. כל־עיקרו שהחמיץ את המאבק, שתיכף מיהר תמיד להיפטר, להיפרד, להימלט. אם ישנה אשמה כנגדו, זוהי אשמתו.

מובן מאליו שלא ישוב עתה אל הנמל. מכל־מקום, טובה הרגשה זו של נכונות, והוא נוצרה בלבו כמטמון יקר, אשר יעמוד לו להפנות את חייו תפנית חדה, וכך יהא, כך יהא. הרגיש עצמו מבשיל והולך לא לקראת חיים אחרים, אלא לקראת מאבק על חיים אחרים. עד עתה מיצה את עצמו בגעגועים אל הציבור, ואף היה משבח את עצמו על כך, עתה הבשילה בו נכונות להיאבק עם עצמו בדרך אל האנשים. לפי שאין שבים בדרך של געגועים בלבד וכך יהא, כך יהא.

פרק עשרים ואחד

בקידות ובהשתחוויות כלפי אזרחיו המאוכלסים בו, בהנפות דמדומים נשנות־וחוזרות, פנה הלילה היוצא ונסוג אל אופקיו. התנצח שעה קלה באור הבא, כמשפטו יום־יום, והרפה, לבסוף, ונמלט מובס על נפשו.

עתה היה האור מולך לבדו. בככרותיה של העיר דעכה הילולת לילה, כבו האורות בחלונות החוגגים. לאים ומזמרים אל נפשם התנהלו התושבים לאורכם של הרחובות. אוטובוס ראשון חצה את החוצות כבשורה של יום. קצת פה וקצת שם התעלמו מן האור המולך, בקבוק הונף, ואשה אחת התייפחה על כתף רעותה ‘אחר אלפיים שנה, אחר אלפיים שנה’. והבן שלה, מפוכח באור־השחרית המפציע, עמד נכלם ומשך לה בזרועה ‘הפסיקי, אמא, הפסיקי כבר!’ משורר אחד נאחז בכנף הלילה הזה והטיל צווחתו באורו־של־יום: 'לילה אין שני לו! לילה אין שני לו! קצת אנשים נתקהלו להקשיב לו, אך מנגד כבר נפתחו חנויות־המכולת ויום של חולין נכנס בהן לשבור רעבונו בפת של שחרית.

בפתח שכונתם, ליד תחנת־האוטובוסים האחרונה, נתקהלו אנשים אחדים ודיברו בהתרגשות רבה. קולותיהם היו ניחרים משתיית הלילה, אלא שרוח השחרית היה מפיג שיירי שכרות מגופותיהם.

‘עוד לא חזר, זאת אומרת?’

‘לא’.

‘ביקל אומר שלא’.

‘למה אסרו אותו, בעצם?’

‘את מי אסרו?’

‘את שפטל’.

‘את נחום שפטל?’

‘כן. שעות אחדות לפני ההכרזה של אמש באו שוטרים לשכונה וביקשו בה איזה פושע מסתתר’.

‘בשכונה שלנו פושע? לא ייתכן!’

‘הוא־הוא שאמרנו לשוטרים: לא ייתכן!’

‘יש לנו ידיעות שהוא מתגורר אצלכם זמן רב’, אמרו השוטרים.

‘תסלחו לנו’, אמרנו להם, ‘נפלה כאן בוודאי איזו טעות. אנו מכירים כל תושב בשכונה, אין אצלנו פושעים. כאן נפלה בוודאי טעות’.

‘ייתכן, על־כל־פנים, קיבלנו הוראות לחפשו’.

‘אנו בטוחים כי אין אצלנו מפירי חוקים’.

‘אולי לא חוקים שאתם יודעים, אולי הפר חוקים אחרים’.

‘כלום אחראי אדם לחוקים שאיננו יודע אותם?’

‘ודאי’.

מיד החל כל אחד לפשפש בחשאי בחייו, שמא עבר עבירה שלא ידעה, שמא הוא הוא המבוקש. בינתיים פשטו השוטרים בבתים וכעבור שעה קלה ראו אותם השכונאים מוליכים אתם את נחום שפטל. שפטל הפסיע ביניהם שקט וחפוי ראש, מכיר, כביכול, באשמתו. נדהמים עמדו השכונאים על פתחי בתיהם והסתכלו בו. עזרא עמד מאחורי גבם של שכנים והסתכל אף הוא.

‘מה אתה אומר! נו, וביקל?’

‘ביקל, כמובן, נדהם וחרד וכבר היה הלילה במשטרה’.

‘כבר היה הלילה במשטרה! נו, ומה אמרו לו שם?’

‘אמרו לו שעניינו של שפטל מתברר. תיק־ההאשמה טרם הוכן’.

‘כן, אבל במה אתם מאשימים אותו?’ טען ביקל.

‘עוד לא ידוע. נפל עליו חשד כבד, אבל עדיין חסרות לנו הוכחות’.

‘מהי, בעצם, אשמתו?’ חזר ביקל ושאל.

‘דבר זה מתברר עתה’.

‘אני חושב שכאן נפלה, פשוט, טעות. אולי אסרו אותו משום שקלסתר־פניו דמה לקלסתר־הפנים של הפושע המבוקש’.

‘ודאי, וכאשר תתברר טעותם, אין ספק שמיד ישחררו אותו!’

הגבעות והעצים והכביש היו מתגלפים ועולים מתוך הדמדומים ומקבלים והולכים את צלם־דמותם באור־היום הנכון. אהרון אהרוני עמד בין העומדים, אך הוא שתק, שלא כדרכו, ולא הגיד מלה. פתח שכנו של ביקל את פיו וסיכם:

‘אני מכיר את שפטל שנים על שנים ואני יודע שהוא לא עבר כל עבירה. כאן ודאי נפלה איזה טעות מצערת’.

בנסיבות מסתוריות אלה נאסר נחום שפטל, ושעות אחדות לאחר־מכן הוכרזה הכרזת העצמאות באומות־המאוחדות, מכל המקלטים בבת־אחת. תרועות־גיל פרצו את פתחי־הבתים וכבר היו החוצות מלאות המוני־אדם מריעים, נלהבים, נעים, גושים כבדים ומתנשמים, מתנשקים, מצוויחים. משקאות עלו על כל השולחנות ושמחת־העם פרצה ממחתרת של אלפיים שנה, קוצפת־שוצפת, פראית, ומדבירה וגואה וגורפת. שכונאים ופרבראים נטשו תחומי מגוריהם ונעו בהמוניהם, בעיצומו של הלילה, הם ונשיהם וטפם, אל הכִכרות המריעות בעיקרה של העיר. הבאים אחריהם נדחקו עליהם והבאים אחריהם נדחקו עליהם. בתי־הקפה קרעו את פתחיהם לרווחה וחילקו יין ובירה לכל בעל גרון ניחר ומיד קיבל הלילה אלף פנים ואחת. אנשים שיכורים התייפחו על כתפי רעיהם, אחר אלפיים שנה, אחר אלפיים שנה. ואיש אחד בפיז’מה פרש את זרועותיו מן הקומה השנייה ונצטווח: ‘הקשיבו לי אחי בני עמי!’ האנשים הרבים נשאו עיניהם אל הצווח וכבר קפץ כנגדו משורר שתוי על שולחן באמצע הרחוב, הניע את שפתיו לומר דבר ופרץ בבכי. ראוהו הנקהלים בוכה, ובכו עמו.

הגזוזטראות השוקקות והצפופות־אדם נתלו כאשכולות של פרי מעל ראשי החוגגים למטה. ברחובות הילכה צהלה כבדה, שופעת אונים, לא מפויסת, כפשׂע בינה לבין זעם־פתאום. שמחה כבדה, צוהלת־את־נצחונה, שיכורה מאוניה שנתגלו פתאום־לפתע, מתפרצת גורפת ומדבירה כל מה שעומד מנגד. מהפכה של שמחות וצהלה שטפה וגאתה בחוצות ובכיכרות – סוערת, פורעת־סדרים, עוברת על חוקים, יורדת כמו האנשים החוגגים מן המדרכות המנומסות של כל ימות־השנה ושועטת בהרחבה ובשלטון על־פני הכבישים. מבול של שמחה פרץ את כל הסכרים. זה הפורקן הגדול שקרע את מתיחות השנים האחרונות, את המאבקים ואת השבתונים ואת ימי־החרדות של כן ולא שניעורו לשמע כל הודעה חדשה מצד נשיא פלוני ושר פלמוני. מהפכה של שמחה שכבשה כהרף־עין, בהבל של צהלה, את כל הארץ לעצמה וכבר היא שלה מגבול אל גבול. פורקן גדול ומנצח שחגג את דרורו והיה משמיד את המחיצות הנופלות בין הבתים לבין החוצות, בין איש לרעהו, בין איש לעצמו. אחדוּת צוהלת־פרא הצוויחה את לידתה בעולם, כמוה כלידת אומה מחדש.

בככרות נתארגנה השמחה ארגון כלשהו בדמותם של מעגלי מחוללים – מעגל בתוך מעגל ומעגל בתוך מעגל. מי־המזרקה הצבעוניים היו מזנקים אל שמי־הלילה האפלים זרמים־זרמים. הבאים אחריהם תמכו בהם, והבאים אחריהם תמכו בהם. מים תמכו במים, קומה על־גבי קומה וזרמון אדום אחד היה מטפס עליהן אל גבוה מעל גבוה והיה מאיר משם למרחוק ומזמין את ציבורי־האדם אל המחולות.

שלושה בגילופין, מתרועעים ושלובי־זרוע, מצאו את עזרא עומד לו ומסתכל לפניו בצדו של הכותל ומיד נטפלו אליו בטרחנות של שיכורים. אחד מהם חבש מגבעת שחורה ופיאות אדמוניות נשתלשלו ממנו על לחייו. שני היה גברתן ואלים ומתפרץ למהלומות. חולצה שלו היתה צנופה על כתפו כמין שק ושריריו ביקשו לפרוץ את גופייתו. פרצופו של השלישי היה מטושטש ומעוך מחמת שכרות. שלושתם סגרו על עזרא, ובעל־הפנים המעוכים תחב בקבוק לידיו ודחק עליו:

‘שתה!’

עזרא העלה על פניו חיוך קלוש כקו־הגנה פרוץ מלכתחילה ודחה אותו. נתכעס הלה וצווח אל רעיו:

‘הביטו על ברנש זה! ברנש זה לא טעם להילה אפילו לגימה, לגימה אחת!’

‘אני שונא יהודים שאינם שתויים הלילה!’ הכריז בעל הפיאות האדומות.

‘שתה, חביבי, שתה!’ שידלו הגברתן בעדנת־שיכורים.

‘השקוהו השקוהו!’ נצטווח בעל הפנים המעוכים. ‘רק פושעים ורשעים גמורים אינם שותים הלילה’.

סירחון של יין נדף מפיותיהם.

‘אולי נהרוג אותו?’ הציע הגברתן.

‘אל־נא, אחי’, כבר התחנן חובש המגבעת השחורה, צודד את פניו, ופיאותיו האדמוניות ניטלטלו כתלתלי־אשה.

‘להרוג! להרוג!’ נצטווח הגברתן. ‘יום־נקמות הנה בא’.

‘ואני אינני פוחד מדם!’ נתייפח בעל הפרצוף הממועך.

צחצוח־חרבות עלה מרחוב סמוך ומיד נראו שניים בוכַרים, אחד זקן ואחד צעיר, מניפים חרבות מזרחיות, הזקן נס והצעיר רודף אחריו והם סובבים חרבותיהם מעל ראשיהם ומפסיעים שתיים קדימה ואחת אחורה. המון מריע נלווה עליהם על המדרכות מזה ומזה. השלושה בגילופין, שצרו על עזרא, הרפו ממנו והסתכלו משולהבים במחול־החרבות. עזרא עמד בין שוביו. להקת נערים מזיעים הגיחה אי־בזה וחלפה על־פניו. הנערים החזיקו איש ביד רעהו, לבל יאבדו ביער האנשים החוגג. שניים שנקרעו מחבריהם מיהרו אחריהם וקראו להם שיעמדו, ואחד מהם היה שאוליק. כפתורי כותונתו פרומים היו, קצותיה מתבדרות ברוח ועל צווארו המזיע קשורה היתה מטפחת.

‘שאוליק’, הפטיר עזרא.

‘מה, אתה מכיר אותו?’ פנה בעל הפרצוף הממועך אל שאוליק.

‘הוא איננו רוצה לשתות!’ קבל בעל הפיאות האדמוניות.

‘מין כזה של אדם המוציא את עצמו מן הכלל!’

‘הוא איננו מוציא את עצמו משום כלל’, הרגיעם שאוליק בטפיחות־ידידות על השכם, אלא שכלל זה, פנים רבות לו הלילה. לכו, ידידַי, לכו'.

שוב עלה צחצוח החרבות, הפעם מצד זה של הרחוב. עתה נס הצעיר והזקן היה רודף אחריו. שוב נפנפו חרבותיהם סביב ראשיהם, וההמון מלווה אותם בתרועות. השלושה בגילופין נסתחפו עם ההמון המריע והמשולהב.

‘מה רצו ממך?’ שאל שאוליק.

‘קצת נטפלו אלי ואף איימו להרוג אותי. אבל אין דבר, הם, ודאי, התכוונו לטובה. פשוט היו שמחים’.

‘ודאי, אלף פנים לשמחה, כמו אלף הפנים של הלילה הזה. ומה מעשיך בסביבה זו?’

‘אני מחפש את דינה’, הפטיר עזרא חרש.

‘את דינה?’

‘את דינה, אינני יודע היכן היא’.

‘ברחוב הזה אתה מחפש את דינה?’

‘מדוע לא? היא יכולה להיות גם פה. בלילה שכזה היא עשויה להימצא בכל מקום שהוא’.

רעיו קראו לו לשאוליק, ועזרא נשאר לבדו. מניפי החרבות עברו־חלפו זה כבר. שקט השתרר עכשיו ברחוב הצדדי הזה. חלונותיו מזה ומזה כבויים יהו, לפי שהתושבים נטשו את בתיהם והלכו־משכו אל הככרות החוגגות של העיר. אבל בית אחד מואר היה וקול רווי של אשה היה מזמר בחסידות רבה. ‘שומרים הפקד, הפקד לעירך לללללללה לא יום ולא לילה…’ ושאר אנשי־הבית החזיקו אחריה, ‘לא יום ולא לילה…’ עמד לו שם עזרא תחת האילנות, יחידי ברחוב הקטן, והקשיב לזִמרת השכנים שהתאספו בבית המואר להתרועע ולחוג. ‘ת־איר ת־איר’ וכן הלאה וכן הלאה. בדבקות, עד כלות, עד דמעות בעיניים, עד מיצוי כל הכוסף והמהמה והמתייפח בלב.

משוריין בריטי קטן עבר ביעף וזרקורו שטף במהירות את חזיתות־הבתים. בחרטום המשוריין תקוע היה דגלון עברי קטן. ‘ת־איר ת־איר’ רדף השיר אחר המשוריין, להשיגו ולהעמידו, כביכול, על טעותו. ‘כאור יום חשכת לילה’. ושמא דינה בבית זה? מה פתאום בבית זה. ודאי, בלילה זה עשויה דינה להימצא בבית זה כמו בכל בית אחר. ושמא היא בככרות? אפשר היא בככרות. כביכול היא בכל מקום ובשום מקום – לך חפש אחריה כחפש אחר אלוהים.

והיה הולך ומבקש אותה כבקש אדם את אלוהיו, ובאיזה אורח מופלא שלא עמד עדיין על משמעותו נתאחו הדרכים והיו לאחת: בבקשו לשוב אל דינה ביקש לשוב אל האנשים החוגגים; עד כלות נכסף להיאסף אל, להיות בפנים. הוא ביקש לשוב מכל הפרידות ולהיות אחד עם כל הדברים שהוא הלך ונפרד מהם כל ימי־חייו. הפלוני ההוא במסעדה ניצב ברוחו כאבן־גבול, כאות של אזהרה. ונתחוור לו שהרחיק מאוד לכת והוא ביקש לשוב. היה הולך אל תוך ההמונים החוגגים והמשולהבים, נסער כמותם, נכסף להיבלע בקרבם, לצלול במהפכת השמחות הפורצת והמדבירה ולקום מחדש לתחייה מהעֵבר ההוא, כאחד מן העם הזה בחגו, ביומיומו, במלחמותיו.

מן הפרברים הוסיפו ובאו כל הזמן המונים־המונים. נהרי־אדם געשו ברחובות, עלו־עברו על גדותיהם ונתלו על העצים, על עמודי־החשמל, על הגדרות ועל המרפסות. בכל מקום עמדו אנשים ונשטפו במין הנאה חדשה מנשיקות־פרהסיא. בטבורה של כִכר אחת טיפס נער על עמוד־שעון אשר שם ותקע בקצהו דגל עברי. הדגל נתלה שמוט לפי שלא נשבה כל רוח. אף־על־פי־כן ענו ההמונים בסופה משולהבת של מחיאות־כפיים וקריאות־התפעלות. משוריין בריטי שנזדמן למקום נמלט תיכף לרחוב צדדי.

על מרפסת ממול ישבו מנהיגים ודיברו אל העם. גם ד' ב' ביקל ישב שם וגם הוא נאם. ‘אחי בני עמי’, קרא. איש לא הקשיב לו, אבל כולם מחאו כף בהתלהבות גדולה. בלילה זה הסכימו הכול עם כולם, ולא היה כל צורך שיקשיבו זה לזה. אחר־כך עמדו כולם דום ושרו את ‘התקווה’. מישהו צעק ‘יחי!’ איש לא טרח לברר לכבוד מה, אך כל העם ענה ‘יחי!’ אדיר שנתגלגל ונשתבר כמו רעם על־פני העיר ואבד אי־שם באפלות העוינות שתחמו את העיר כשטחי־הפקר מצד הפרברים הפונים אל מגורי הערביים.

ברחבה שלפני הים נורו זיקוקין, ואנשים עקבו בהתפעלות אחר הירוק והאדום והסגול שהתפוצצו בשמי־שמים וצנחו אט־אט, כמטריות של אור, חזרה אל האדמה. תזמורת מכבי־אש כבשה את גגו של בית נמוך והשמיעה שירי־עם ושירי־לכת, כמשפט תזמורות של מכבי־אש בעולם. מתחתה נתלקט הטף לשמוע, אולם המבוגרים נעו־זעו גושים־גושים אל הככרות האחרות.

בהצטלבות הרחובות המרכזיים עמד נתן לרר שעון על מעקה־הברזל שתחם בין המדרכות לבין הכבישים, הסתכל לפניו במחוללים הצעירים שרקדו ברחבה ובכה בהתפעלות. עזרא טפח על שכמו ונשען כמוהו על מעקה־הברזל. דמעותיו של לרר ניגרו על פניו בלא שום בושה והוא לא טרח כלל למחותן.

‘צעירים שכאלה’, בכה, ‘תראה את הבחורים הצעירים האלה’.

‘אתה שיכור גמור, לרר’.

‘ודאי שאני שיכור. כולם שיכורים. גם הלילה הזקן בעצמו יצא מגדרו. תראה את הכוכבים. תסתכל בכוכבים, אני אומר. אתה רואה, אף אחד איננו במקומו הנכון. זה מפני שכולם השתכרו ויצאו במחולות לכבוד הלילה העברי הראשון מזה אלפיים שנה’.

עזרא נשא עיניו למרום וראה כוכבים מכל לילות־השנה, כולם ערוכים במסילותיהם. שם למעלה לא קרה דבר. ‘אני המפוכח, אבל לרר הוא הצודק’, ייסר את עצמו. ‘הפיכחון שלי מסלף הלילה את המציאות. אם בלב פנימה זע דבר – מיד יוצאים הכוכבים ממסילותיהם ואף הלילה יוצא מגדרו’.

לרר הסתכל בהתפעלות במחולם של הכוכבים ואחר חזר ונתן עיניו במחוללים הצעירים שרקעו בנעליים מסומרות על הכביש וצעקו: ‘הו–הא, הוא–הא’. ידיהם משולבות היו מזה ומזה על כתפי רעים, וההמונים שנדחקו עליהם מעברים מחאו כף: ‘הו–הא, הו–הא’. לרר התייפח מחדש.

‘צעירים שכאלה, תראה את הבחורים הצעירים האלה’.

‘אבל למה אתה בוכה?’

‘תראה את הרגליים’, בכה לרר, ‘רגליים יפות ושיכורות. תראה איך שהן רוקעות. כאילו יודעות הן שעומדים לקטוע אותן ומבקשות למצות את שארית חיותן בעולם. ואיש איננו נותן דעתו על כך!’

‘אתה שיכור גמור לרר’.

‘ודאי שאני שיכור. הלילה רואים שיכורים דברים שהמפוכחים לעולם לא ייראו. גם את אחיך ראיתי קודם ברוקדים ואז יצא פתאום והלך לו ואני שמחתי מאוד. מפני שהיתה לי הרגשה שיצא בשלום מסכנה גדולה’.

נחשול־אדם הגיח מאי־בזה, ועזרא ולרר נגרפו ונישאו בנחשול אל הרחובות האחרים. לרר חדל לבכות אבל היה מדבר כל הזמן. כל אדם ודרכו בשיכרות. פלוני מתמלא חימה ומבקש לרוצץ את גולגולתו של חברו. אחר מתמלא רוח כמפרש ומבקש לרוץ ברחובות ללא שום תכלית. אחד מתייפח בבכיות, שני מחרף ומגדף, דרכו של לרר בשכרות היתה דרך הדברנות. הוא פשוט דיבר והלך כל הזמן ובשום פנים לא יכול היה לעצור בעד עצמו. דברים שאמר, קצתם דברי טעם וקצתם הבל ורעות־רוח.

‘אני שיכור מפני שאני שמח’, דיבר לרר בקול ניחר, ‘בוא נתנשק, אחא שלי!’

וכבר כפות־ידיו נחו על כתפיו של עזרא ושפתיו נשתרבבו ומצצו את לחיו הדוקרת.

‘הלילה כולם מתנשקים’, אמר, ‘ואני מתנשק עם כולם מפני שאני שמח. ואני שמח מפני שני טעמים. טעם אחד שאני שמח וטעם שני שאני עצוב. מפני־מה אני עצוב? מפני שעתה תקום לנו מדינה וחסל סדר לרר. אולי יציעו לי משרה באיזה מקום. אולי יציעו לי משרה במשרד לחינוך. מן הסתם יקימו גם משרד לחינוך. ואני אהיה מה שלא הייתי כל ימי־חיי, אני אהיה פקיד. תהיה לי משרה וישלמו לי משכורת חודשית. זה נראה בעיני כמו שמציעים סכומי־כסף לאנשים, כדי שיבואו להתפלל. גם לכוהן משלמים סכומי־כסף, אבל זה עניין אחר. משלמים לו כדי שיתקיים, לא כדי שיאמין. הנה כך הוא הדבר. אני חש בעליל שכך יקום הדבר ויהיה. ואני הרי הלכתי להרצות לפני אנשים כמי שהולך להתפלל. זה היה האלוהים שלי ואיני אומר כך רק משום שאני שיכור. זאת היתה עבודת הכוהנים שלי. לא אמרתי זאת לאיש ולא אגיד זאת לעולם ועליך לשכוח תיכף ומיד כל מה שאני מספר לך עכשיו, מפני שעכשיו אני שיכור. ובכן, זהו פתרוני־שלי. ועכשיו יטלו אותו ממני ויציעו לי משרות. חלילה, איני מתאונן. הטורח בהכנת החג, לא תמיד קרוא לסעודותיו’.

‘אתה מבולבל ושיכור’, הפטיר עזרא.

אותה שעה נחפזה ועברה במדרכה השנייה אשה אחת, ועזרא הביט אחריה.

‘את מי אתה מחפש שם?’

‘טעיתי. נדמה היה לי שזו דינה’.

‘אתה מחפש את דינה?’

‘כן’.

‘לא ראיתי אותה בשום מקום. הרגשה תפלה להיות מפוכח הלילה, מה? שם פתחו בית־קפה, בוא נלך. אל תסרב. בוא נלך. מי יודע, אולי תמצא שם את דינה. היא מצויה ודאי במקום מן המקומות. אתה רק צריך לחפש אחריה’.

בבית־הקפה נתלקטו אורחים־לשעה, חוגגים עייפים שהסבו בחבורות והיו מזמרים לפניהם בדביקות עד כלות. כל הללו שאינם נמנים בדרך־כלל עם יושבי בתי־קפה, יצאו הלילה את בתיהם והלכו להתרועע ולחוג עם העם בכל דרך מזדמנת.

קצת להלן, בירכתיים, ישבו אנשים בשניים ובשלושה ובהו תמהים אל הבקבוקים שנתרוקנו על שולחנותיהם. משולהבים משכרון לקוחותיהם, סובבו המלצרים את מגשיהם מעל ראשי היושבים, ומן הצד עמד לו הבתאי⁸, האחד המפוכח במשתה, וחִשבּן את פדיונו המשוער.

עזרא צרר את כולם במבטיו והחריש.

לרר נטל שתי כוסיות שהמלצר הביא בזה הרגע, הגיש אחת לעזרא ואמר:

‘לחיים ולחיי’.

‘לחיים ולחיי’, השיב עזרא.

זו היתה כוסיתו הראשונה הערב. אחריה שתה עוד אחת ואחריה עוד אחת. חוגגים מריעים חלפו כפעם בפעם על־פני פתחו של בית־הקפה.

‘עוד אחת?’ שאל לרר.

‘עוד אחת’, השיב עזרא.

לרר הוסיף שכרות על שכרותו, אבל עזרא לא נפעל מן היין כדרך שביקש להיות נפעל ממנו. ראשו היה סחרחר מעט ותו־לא. הלילה, לא כוחו של היין יחלצו, כנראה, מלבדיותו. גם דינה מצויה, ודאי אי־בזה עם חוגגים. כלום שיכורה היא? מימי לא ראיתיה שיכורה. אפילו איננה שיכורה, מכל־מקום, חוגגת היא עם חוגגים, דבר זה ודאי. מעולם לא היתה דינה פרושה מן הבריות. ושוב ושוב עלתה בו אותה הרגשה נכספת לשוב אל, להיות כלול, להיאסף, להתאחות עם העם הזה, אשר הוא אחד ושמו אחד.

הבתאייצא מתחום עמידתו והאיץ בלקוחותיו ללכת.

‘אני צריך לסגור’, אמר.

‘אנחנו מחכים כאן לדינה’, השיב לו לרר בשובה ובנחת.

‘מי זאת דינה?’

‘שמעת, עזרא? הוא איננו יודע מי זאת דינה!’

‘תסלח לי, אבל עלי לסגור’.

‘הסבר לו, עזרא, מי זאת דינה’.

‘מנין לכם שהיא צריכה לבוא לכאן?’ שינה הבתאי את תכסיסיו.

‘כלום אמרנו לך שהיא צריכה לבוא לכאן.’

‘תסלחו לי אנשים יקרים’.

‘אבל היא יכולה להזדמן לכאן, כמו בכל מקום אחר בעיר. כלום גרוע בית־הקפה שלך מכל מקום אחר בעיר? ובכן, למה שלא תזדמן לכאן? אני חושב שאנחנו נחכה לה כאן, עזרא’.

עזרא קם על רגליו.

‘אתה שתוי, לרר, בוא’.

‘זה אולי נכון, אבל אין מכאן שום ראיה שאינני צודק’.

‘ודאי שאתה צודק’, הבטיחו הבתאי.

‘אם כן, נלך’, פנה לרר אל עזרא.

עזרא נטלו ללרר תחת זרועו והוליכו דרך הרחובות שהחלו להתרוקן אל בית־מגוריו. לרר נגרר אחריו, כל העת בשתיקה גמורה, ולא השמיע הגה. כפעם בפעם היה מחייך אל עצמו ומרצין תיכף ומיד, כביכול יד נעלמה היתה מוחה את החיוכים מעל פניו. רוחות של בוקר רחוק נשבו לעומתם צינה רעננה. ככל שקרבו אל הבית, התפכח לרר משכרונו.

‘איך אתה מרגיש, לרר?’

‘הראש קצת סחרחר’, לאט לרר כמתחטא. שוב לא היה קולו ניחר ומתמשך כמקודם. ‘הייתי בוודאי שתוי כהוגן, מה?’

‘לא יותר מאחרים’.

‘השטויות שלי היו נסבלות, לפחות?’

‘לא דיברתי שטויות’.

‘אני שונא את עצמי במצב כזה. ראשי סחרחר עלי וטעם פיגולים בפי’.

‘שתה מעט מים ולך לישון’.

‘זהו. אני פשוט לא רגיל לשתות’.

‘לילה טוב, לרר’.

‘ליל מנוחה’.

לרר נבלע במבואו של בית־מגוריו ועזרא חזר על עקבותיו, דרך הרחובות שהתרוקנו והלכו. עתה, מששככו המהומות והקריאות והחגיגות מן החוצות, נשמע ברור עזוז המייתם של גלי־הים. מכל הרחובות נישאה כנגדו המייתו של הים. קצת פה וקצת שם ניסו נערים עייפים להתלכד למעגל, הטילו פסיעה לכאן וקפיצה לכאן, וחדלו. חוגגים עייפים שרכו דרכם לאורך הבתים. הדגל העברי התקוע בעמוד־השעון אשר בכִכר נתנפנף עתה בעזוז לקראת שחרו הראשון. עזרא עבר על־פניו ופנה מן הרחובות אל שכונתו.

בתחנת־האוטובוסים האחרונה של השכונה עמדו שני אוטובוסים ופועלים היו שוטפים את רצפתם. רוב בתי־השכונה כבויים היו. פה־ושם ניצת לפתע חלון וכבה מיד, על־מנת להישאר חשוך עד שיגיהו אור־השחרית. חלונו של אהרון אהרוני עמד כל העת באורו. יכול להיות שאהרון אהרוני חזר זה עתה מן העיר. עזרא עמד תחתיו, מצפה שייאסף האור מחלונו של אהרון אהרוני. אך החלון עמד כל העת באורו. אפשר דינה בבית, חשב, אפשר היא ערה עדיין.

ואז הסב את פניו וראה מכונית קטנה חונה לפני מבוא־הבית. כהרף־עין עמדו רגליו על המדרגות וכבר הן מדלגות עליהן ומגמאות שניים שלושה שלבים בבת־אחת. בקומות שמעליו נפתחה חרש דלת ושני אנשים בירכו זה את זה לשלום. מיד אחר־כך ירד ובא לעומתו אדם צנום אחד ואחז תיק תחת זרועו. תוך כדי לכתו הסיר את משקפיו מחוטמו ותחבם לכיסו.

הדלת אל הדירה לא היתה סגורה כל צורכה, ועזרא חמק פנימה בלא לדפוק תחילה. פסע פסיעה ושרבב ראשו להביט אל פנימו של החדר. דינה עמדה שם גחונה על מיטתה של רונית וקשרה לה תחבושת על צווארה. רונית טרפה בכפות־ידיה והתחנחנה, ‘לא אושת, לא אושת’. דינה לא שעתה לתחנוניה וקשרה לה את התחבושת בתנועות גמישות ונחרצות. היא היתה חמוּרה ויפה, חמורה ונמרצת ויפה. דינה דינה. אשה זו אשתי היא וילדה זו יוצאת־חלצי. פניה קשוחות היו, ויפות היו בקשיחותן. פסקנות ידיה בשעת קשירת התחבושת על צוואר הילדה התריסה, כביכול, על איזה עולם אכזר שגזר עליה ועל ילדתה בדידות, כביכול נעזבו שתיהן לנפשן בעת מחלה ואין להן דואג. בחוצות שקק העם בחגו וכאן שרתה אשה זו שעות על שעות עם מחלתה של ילדתה. ילדתו. נראה שבכל עת חגיגה יש גם מישהו שהוא פשוט חולה, כבכל ימות־השנה. המחלות, כמו המוות, אינן מבדילות כנראה בין חול למועד.

עזרא הטיל פסיעה ונכנס.

‘אבא?’ קראה דינה בלא שתסב את ראשה. ‘היכן היית, אבא? הילדה קיבלה פתאום חום גבוה ואני הייתי כל הזמן לבד. קח בבקשה את הפתק מן הכוננית וגש לבית־המרקחת’.

עזרא הלך לעבר הכוננית. אם משום שהבחינה בצעדיו שאינם של אביה ואם משום טעם אחר, מכל־מקום, הסבה את ראשה וראתה אותו.

‘אה, זה אתה’. קראה.

רונית ראתה אותו והחלה קוראת מתוך מיטתה: ‘אבא בוא! אבא בוא!’

עזרא אסף את ידו שכבר היתה מושטת לעבר הכוננית ועמד תחתיו מחריש.

‘אבא בוא! אבא בוא!’ קראה רונית.

‘ובכן, קח את הפתק וגש לבית־המרקחת’, אמרה דינה.

‘זה, זה משהו רציני?’ שאל חרש, בהיסוס, כמכיר באשמת היעדרו במשך כל השעות האלה, שדינה שרתה לבדה עם מחלתה של הילדה.

‘אינני יודעת. היא קיבלה פתאום חום גבוה, והבלוטות התנפחו’.

תוך כדי כך נטלה את פתק־התרופה מן הכוננית ונתנה אותו בידיו. אצבעותיהם נגעו זה בזה ומבטיהם נצטלבו חיש־מהרה ובלא שום חיוך. אז תפש עזרא את הפתק בשמחת־פתאום, כמי שזכה בזכייה גדולה, כמפרעה של השינוי המתחולל בו, ופרץ אל המדרגות.

‘איזה בית־מרקחת ודאי פתוח הערב’, קראה אחריו אל המדרגות.

‘אבא בוא! אבא בוא!’ התייפחה רונית בלהט חומה.

‘שקט רונית. אבא תיכף יבוא’.

ובכן, הוא בא. לשם מה בא? על־כל־פנים טוב פתאום שבא. עיניו ביקשו משהו, אבל לא התחננו. טוב שלא התחננו. אולי ביקשו רק להגיד משהו? כל־כך טוב פתאום שבא.

‘לשתות!’

‘תיכף רונית. שכבי בשקט ואמא תביא לך תה’.

‘לא’.

‘מה לא? לא לשתות?’

‘לשתות!’

‘תיכף’.

הילדה שתתה מן הספל ונרגעה מעט ונשכבה מעצמה במיטה והיה שקט.

דינה ישבה למראשותיה. שמורות־עיניה של הילדה נפלו על עיניה, התנפנפו ונפלו התנפנפו ונפלו. המיית־הים עלתה דרך הרחובות אל חלונה והיא ישבה ושמורות עיניה התנפנפו ונפלו. שתירדם, שתירדם. מה עשוי עזרא להגיד לה? כלום תיאות לו, אם יבקש ממנה לשוב? מנין לה שיבקש ממנה לשוב? מכל־מקום, הרבה רוגזות שככו מאז היפרדם, הרבה מִשקעים נצטללו. היא לא פקפקה בצדקת המעשה שעשתה, אבל משמעותו הנחרצת רפתה כלשהו ופינתה מקום גם להסברים אחרים, לאפשרויות אחרות, לשמא ואולי. היא ביקשה להאמין בכך, ואם זה רק יהיה אפשרי, אם זה רק יהיה אפשרי. ושמא סיפר לו מי שרונית חולה ולכן רק לכן בא ובכלל אין לו כל כוונה לדבר אליה? אפשר, ודאי שאפשר.

וכבר היתה כולה ציפייה וקוצר־רוח. היכן הוא, מפני מה הוא מתמהמה כל־כך.

בעסק גדול רץ עזרא לבית־המרקחת. רגע קט שקל בדעתו אם לפנות לבתי־המרקחת שבעיר ואם לצלצל אל הרוקח של השכונה. מלוא אורכם של הרחובות לא נראתה נפש חיה והמיית־הים שאגה בהם בהפקר גדול. ובכן, קח את הפתק וגש לבית־המרקחת, שמע את דינה אומרת לו שוב־ושוב, כל הזמן, כביכול גשר הוא שהיא נוטה לעוברו ומזמינה אותו לעבור בו אליה. אצבעותיו שאחזו בפתק זכרו את מגע אצבעותיה. אפשר הגידו לה אצבעותיו את אשר ביקש להגיד לה במו־פיו.

אור קלוש הִבהב ליד לוחית־התורנות מאחורי דלת־המרקחת. היה כתוב שם: ‘לאחר חצות נא לצלצל בפעמון’.

עזרא צלצל בפעמון, והרוקח יצא אליו רדום, בבגד־בית, סתור־שערות, גרר אחריו את רגליו וקרב ובא אל דלת־המרקחת.

‘קיוויתי שהלילה לא יהיו חולים’, אמר הרוקח ופיהק להנאתו למלוא רוחב־פיו. עזרא הגיש לו את פתק־התרופה. הרוקח פתח את הדלת ושניהם נכנסו פנימה. כהרף־עין ניצת האור והגיה את הבקבוקים ואת הצנצנות שעמדו דוממים וערוכים־ לראווה על האיצטבאות.

‘בשביל רונית, אני משער?’ קבע הרוקח דרך־שאלה.

‘כן’.

‘בעוד עשרים רגע תהיה מוכנה’.

‘טוב טוב, אני אחכה’.

הרוקח דשדש בנעלי־הבית שלו מאחורי הדלפק, הערה נוזלים מכלי אל כלי, ועזרא ישב על הספסל מנגד והסתכל כה וכה כדרך הממתינים.

‘היית בעיר?’ דיבר הרוקח, עם שהוא מערבב ומוסיף, מפחית ומוזג.

‘הייתי’.

‘אני לא. הייתי כל הערב במרקחת שלי. הכרזה־הכרזה, אמרתי אל עצמי, אבל מישהו עלול גם לחלות ויצטרך לתרופות. ובכן הייתי כל הערב במרקחת שלי’.

עזרא נתן עיניו במכשיר הטלפון שעמד מן הצד על המדף הגבוה. עת רבה היה מכשיר זה יחידי בשכונה וכולם נזדקקו לו בדבר זה או אחר. בטלפון זה קראה אמא לרופא, כאשר היה קטן והיה חולה. אבא הזמין בו מונית כדי לנסוע לשדה התעופה. כשדינה הרתה ללדת נתן דעתו על מכשיר זה, לקרוא בו מונית שתביאה לבית־החולים. כל אימת שהוא רואה את הטלפון המיושן הזה, הוא זוכר מיד כיצד היה לילה והוא דיבר בשפורפרת בהתרגשות רבה אל מישהו שהקשיב אל־נכון מן העבר השני ומיד אחר־כך באה מונית ואז נולדה רונית.

הרוקח הגיש לעזרא צנצנת, ועזרא שילם תמורתה ופנה לצאת.

‘לילה טוב’, אמר.

‘לילה טוב ומבורך’, השיבו הרוקח ויצא אחריו לסגור את דלת־המרקחת. שעה קלה נשתהה שם וראה את עזרא יורד בחיפזון גדול את הרחוב. חזר ופיהק מלוא פיו ועלה אל דירתו.

עזרא הגיש לדינה את הצנצנת, והם נמנעו מלהביט זה בזה.

‘היא נרדמה ולא כדאי לתת לה עכשיו את התרופה’, אמרה דינה והלכה אל המטבח.

עזרא הלך מהסס אחריה.

‘בשום פנים אינני מבינה לאן הלך אבא’, קָבְלָה דינה, ‘לא היה אף אחד, והילדה קיבלה פתאום חום גבוה. רצתי לקרוא רופא, אבל אתה יכול לתאר לך מה זה לרוץ בדוחק שכזה. והרופאים לא היו, כמובן, בבית. וכי מי זה מעלה על דעתו שבלילה כזה אפשר גם לחלות’.

‘כזאת חשבתי גם אני’.

‘מה?’

‘כאשר חיכיתי לתרופה בבית־המרקחת’.

‘וכאשר מצאתי את הילדה יושבת במיטתה ובוכה והייתי לבדי, ואתה יכול לתאר לך’.

לעת־עתה היו מדברים ברונית ובדברים הנוגעים לרונית. מוסיפים פרט על פרט, כמו ביקשו להרחיק מעליהם את השעה שבה יהיו מדברים בהם־עצמם. לאחר שאמרו כל מה שהיה להם לומר על החום הגבוה של רונית ועל כך שאין דינה יודעת היכן אבא וטוב שהילדה נרדמה וכן הלאה וכן הלאה, נשתררה דממה משונה כמו תחום של שתיקות בינו לבינה ועזרא קרא בדממה זו בשמה ואמר ‘דינה’. ואז ידעה שהשעה הגיעה.

היא היתה מהלכת ממקום למקום, מסדרת את בגדיה של הילדה, מעבירה אותם ממקום זה למקום אחר ועזרא היה הולך אחריה ומדבר. לא תחנונים דיבר ולא לימד על עצמו זכות כלשהי. שום נימה של חזרה בתשובה לא נשתמעה בדבריו. הוא הניח את עצמו על פרשת־דרכים והיא הבינה כי הוא מדבר על לבה, כביכול מבקש הוא לשאתה מחדש. הוא העיד על עצמו שחל בו שינוי אם כי ספק אם נעשה אדם אחר, ולכן הניח בידה לפקפק בכך ולתת בידו את האפשרות להוכיח לה ברבות הימים. אמר כי ירד לסוף הסיבות הנכונות אשר הדליחו את חייהם בעבר, כאשר הדליחו את חייו בכלל.

היא הקשיבה והניחה לו לדבר. בינה לבינה שמחה בחשאי על שבא ככה אליה ומדבר כפי שהוא מדבר. הוא למד מתוך הקשבתה את הסכמתה והציע לה לחזור מכאן תיכף ומיד ולשוב אל ביתם. אלא שכאן נסתייגה מעט והשיבה:

‘אל תדחק עלי, עזרא, איני יכולה ככה. תן לי לשוב אליך לאט־לאט, לא בבת־אחת. אני צריכה להתרגל אליך בלבי. אינני יכולה לשוב אליך בבת־אחת’.

אותה שעה ישב לו ביקל על מרפסת־ביתו והשקיף לפניו אל הבתים הכבויים בחשיכה. בלומה עלתה על יצועה זה כבר. כל הערב והלילה היה שתוי בשתויים והשיק כוסות עם ידידים ומכרים מכל העליות. הוא האמין, שבאיזה מקום שהוא, בהישג הגדול, ניכר גם רישומו־שלו. היה מיושב בשמחתו, אף־על־פי שהפליג להכללות מליציות. כל האוניות נאספו אל נמליהן, חשב, כל הכמיהות וכל ההגשמות למן העליות הראשונות כרעו עתה על הסף. דור שלם, למן עליית העבודה של נערים ונערות, שביקשו להיות פועלים ועד היום ועד בכלל, דור גדול שהוליך את רצונותיו אלי הגשמה, שהִדביר תחתיו את המכשולים ואת הספקות, שניצח. דברים אלה, ששעה קלה קודם־לכן השמיעם בנאום שנשא ברחוב, חזר עתה והתפעל מהם. זהו נצחון משאת־הנפש, אחים! נצחונו של העץ הראשון שניטע אי־שם ואי־אז ונצחונה של העגבנייה העברית הראשונה שהובאה לשוק.

קצת מאוחר יותר בא שאוליק מן המדרגות וקרב אל אביו. המטפחת היתה עדיין קשורה לצווארו וכותונתו פרומה ומתבדרת ברוח. ביקל ראה את בנו אמיץ, פרא, יפה. לולא הבושה שבו היה מחבקו, כשם שחיבק את כל ידידיו ומיודעיו במשך כל שעותיו השיכורות והנפלאות של הלילה. עיניו אורו לקראת בנו והוא אמר:

‘שב, בן’.

שאוליק ישב בהרחבה, כדרכו, ורגליו פשוטות לפניו.

‘הייתי בפרברים’, סיפר שאוליק.

‘כן, נו?’

‘לעת־עתה שקט. אבל יש רושם כאילו האפלות משחיזות סכינים. על־כל־פנים, האפלות שבין שתי הערים קיבלו צורות של שטחי־הפקר. אבל לעת־עתה שקט’.

‘שקט של מה?’

‘אינני יודע’.

אותה שעה נתגלגלו ונתבקעו על־פני העיר הישנה שני הדים ברורים של שתי יריות, כשני אותות של בשורה אחת. האב והבן קמו מיד ממקומם והקשיבו. אך יריות נוספות לא נורו.

‘אם אין אלה פליטות של כדור, הרי שהן יריות של התחלה’, אמר האב.

‘כלומר, שהעסק מתחיל’, קרא הבן.

ושניהם עמדו שעה ארוכה על המרפסת, מצפים לאור־השחרית כי יפציע. אך האור בושש מאוד לבוא, כביכול התנגש בדרכו בגווייתו של חלל שהיה מוטל בפתחו של היום החדש שאץ להאירו.

פרק ראשון

שישה גברים היו מהלכים לרוחב הדרך היורדת אל העמדות. גשמים רבים ירדו בלילה ובכל המהמורות נקוו מים ובערוצים הקלים אשר בצדי הדרך עדיין פכו ומשכו מי־הגשמים, מן הגבעות אל המורדות. עוד מעט, כאשר תעלה השמש, יתייבשו הערוצים, אך שלוליות־המים במהמורות תהיינה נוצצות באורה במשך כל היום כולו.

האנשים המהלכים בדרך הטילו לפניהם פסיעות מדודות, ידיהם בכיסיהם, ילקוטי־הצד שלהם מוזחים לאחור וסיגריית־בוקר ראשונה אחוזה בשפתותיהם. הם דיברו ביניהם וקולות שהשמיעו היו ניחרים, מתמשכים, אחוזי־תנומה ושהויים. קולות־בוקר ראשונים שנשמעו בדרך הזאת, המניחה לבתים האחרונים של ירכתי העיר ופונה לעבר השדות המתחילים תיכף מאחוריהם. הם הלכו בתוך הדממה הגדולה שקמה לאחר הלילה שסער בברקים וברעמים, ואחד מהם אמר:

‘רעמים כאלה כבר לא שמעתי מזמן’.

ומיד קִנטר בו שכנו:

‘מאז אשתקד, אני משער, מה?’

ואחר־כך היו כולם מדברים במה שקרה בלילה, אחד שהתינוקת שלו התעוררה ובכתה כל הלילה, שני שישן שינה עמוקה ולא שמע דבר עד שאשתו העירה אותו בבהלה. מיד נזכר שלישי בההוא הרעם הגדול, ואפילו זה שהלך כל הזמן מן הצד והחריש, התערב עתה ואמר: ‘כן, זה היה בערך בשעה שתיים פחות משהו’.

‘אני מתאר לעצמי כיצד נראים הבחורים העלובים של משמרת־הלילה’.

‘מה, עוד לא התקינו שם גגות על העמדות?’

‘מסתבר שלא’.

‘אני מתאר לי שבעמדות ובתעלות־הקשר אפשר לשוט בסירות’.

‘אני מכל־מקום, הבאתי אתי זוג־מגפיים’.

וגם אחר־כך, כאשר סטו מן הדרך ופנו אל השביל הצר שמוליך אל השדה ונסתדרו ללכת עורפית זה אחר זה, הוסיפו ודיברו ביניהם והקולות עלו מן הטור הקטן שנע בשביל הצר שחצה את השדה, עקף את חורשת־העצים המאפילה והישיר עד לבית הירוק שמאחוריו.

בבית הזה שכן המטה האזורי. נוּרה חשופה דלקה בחדר, והתורן, מכורבל בסגין צבאי נושן מאיזו מלחמה נשכחת, ישב מאחורי שולחן גדול ורשם את שמות הבאים. השישה נשתופפו על הספסל שאצל הקיר והמתינו לאנשי המשמרת האחרים שהלכו ובאו ונאספו אותה שעה מן הדרכים היוצאות את העיר. הם באו ביחידוּת ובקבוצות, פועלים ופקידים, זבנים ומורים ושמשי בית־כנסת ובעלי־מלאכה, לבושים כלאיים צבאית ואזרחית. הם מצמצו כנגד הנורה החשופה ונשתופפו בצד חבריהם.

‘כולם כבר פה?’ שאל התורָן.

מיד קם כהן, פועל־ניקיון במקצועו, הקיף במבטו את היושבים לאורך הקיר ואת המצטופפים בפתח והודיע:

‘שניים חסרים’.

‘טוב. לכו להחליף את משמרת־הלילה. כאשר יבואו השניים, אשלח אותם לעמדת הבריכה’.

‘ואיפה אנחנו?’ שאל כהן.

התורן עיין ברשימת האנשים שלפניו.

‘קח את לוי ואת חיימ’קה ועזרא ולכו לעמדת הגשר. האחרים ילכו לעמדת השִׁקמה’.

אלה שנקראו בשמותיהם, קמו ללכת דרך הבוקר הניעור אל העמדות שהיו פזורות לאורכו של הנהר, שתיים בחורשה, עמדת הבריכה בשדה הפתוח, ועמדת השִׁקמה במורד. שוב בוססו הרגליים בבוץ הדביק, ובמזרח נתעצם בינתיים אור־השחרית, ושולי העננים האדימו. וכבר הגיעו אל התעלות שהסתעפו בתוך החורשה ולאורך הנהר והרחיקו עד לגשר מזה ועד לבניינים הראשונים מזה. והשדות והחורשה והגשר שמנגד היו נמסרים והולכים בהדרגה מלילה לאור.

אנשי משמרת־הלילה רבצו אותה שעה על השקים הרטובים של דפנות העמדה, מכורבלים בסגיניהם, רגליהם מוטלות לפניהם ואד לח עולה מנעליהם ומבגדיהם הכבדים והרטובים. ככה שכבו תחתיהם, צופים דומם לפניהם באנשים הקרבים ובאים. משהגיעו הללו סמוך לעמדה, נתפרדו ארבעה מהם והמשיכו דרכם לאורך הנהר אל עמדת השקמה. האחרים קרבו אל פתח־העמדה. אנשי משמרת־הלילה לא נעו ולא זעו מרבצם.

‘נו?’ אמרו הבאים.

‘נו־נו’, השיבו אנשי משמרת־הלילה מעלן השקים הרטובים.

‘אומרים שירד גשם הלילה’, אמר כהן.

‘קצת’, השיב דַבָּרָם של אנשי משמרת־הלילה.

סמוך לעמדה קיטר הנהר אדים לבנים; ערפל צחור וסמיך ריחף על פניו, מקביל לאפיקו, והתפתל כמוהו בין השדות והעצים, עד כי מימיו נבלעו תחתיו כליל.

‘מה דעתכם, אולי נישאר כאן עד שהשמש תייבש לנו קצת את העצמות הרטובות שלנו?’ פנה דובר משמרת־הלילה אל אנשיו. איש לא טרח להשיב לו.

‘בעצם, אפשר ללכת’, הביע אחר את סברתו, ‘מאחר שכהן כאן, נתונה העיר בידיים נאמנות’.

‘אה, כן, בואו נלך לישון’.

‘איזה לישון, אני הולך מכאן ישר לעבודה’.

והם קמו באִטיות, עמדו כבדים על רגליהם, הסירו את מעיליהם הצבאיים הארוכים, חלצו קצת את אבריהם ונטלו תרמיליהם בידיהם. שני מפקדי־העמדות, כהן והשני ממשמרת־הלילה, סרו הצדה סמוך לעמדת הרימונים.

‘היו יריות?’ שאל כהן.

‘קצת’.

‘השבתם אש?’

‘כן. קצת הם וקצת אנחנו, להודיע זה לזה שכל אחד נמצא בעמדתו’.

‘ממש כמו ידידים ותיקים, מה?’

‘בדיוק’.

‘וזה הכל?’

‘בערך’.

‘אינני משער שבמצב זה צפויה לנו התקפה כלשהי’.

‘גם אני לא. אבל יש להם קשר טוב עם העורף שלהם והם עלולים להפתיע’.

‘כמובן’.

מפקד משמרת־הלילה הציץ בשעונו:

‘שעה וחצי’, אמר.

‘מה?’

‘אני חושב שאספיק לגשת הביתה, להחליף בגדים ולחטוף משהו חם’.

‘היכן אתה עובד, בעצם?’

‘בחברת־החשמל’.

‘מה אתה עושה שם?’

‘קוָון. איך עבר הלילה בדרום?’

‘אינני יודע. הגשם ירד כל הלילה ולא שמעו כלום’.

‘נו, טוב, שלום’.

‘שלום שלום’.

‘כן, הכלים באוהל’.

‘אני בטוח שניקיתם אותם’.

‘ודאי, כדי שתוכלו לשבת כל היום ולהתחמם בשמש’.

‘בסדר, ננקה אותם’.

לבסוף פנו אנשי משמרת־הלילה ללכת, גם הם בשורה עורפית, מדשדשים בבוץ הדביק והרירי, נבלעים בין העצים, נעלמים במקום שהחורשה נפסקת ושבים ומתגלים על הגבעה אשר ממנה והלאה כבר מתחיל השטח הבנוי של העיר.

אור היום נתעצם והלך וחשף תחתיו נוף ירוק ומטופח. כבר נראו השדות המשתרעים להם ברחבות ובשלווה של ימי־שלום, ובתיו הססגוניים של הכפר הערבי שמעבר לנהר התחילו להזדקר מתוך הלילה וגם הגשר הקטן כבר נראה בעליל, עומד איתן על עמודיו והנהר תחתיו מחיש את מימיו אל הים.

הבוקר דחק את הלילה מן השדות אל החורשה ושם התבצר לשעה בין האילנות. אך האור יניסוֹ גם משם, אפילו יעמוד על נפשו, קרעים־קרעים, אפרורי וגוסס, מייחל לערב ולדמדומיו שיבואו ויאחו את קרעיו ללילה חדש.

האדמה השפוכה על דפנות העמדות ולאורך תעלות הקשר היתה מהבילה אדים לבנים כנגד השמש המתלהטת ועולה.

‘לעת־עתה שבו לכם’, אמר כהן.

כולם הוסיפו לעמוד. עתה, משנותר מפקדה היחיד של העמדה, נטל שׂררה לעצמו ומיד היה קולו מהלך בטוחות וזורק מרה, גם בבדיחה, גם בגערה, גם בהבעת־דעה. שכמותו רודה בפִקודיו כשם שרודה בקבוצת פועליו ובבני־ביתו. מטבע ברייתו היה כהן מנהיג־זוטא ואחראי מאוד בכל החברות הקטנות שנקלע בהן. מכוער־למראה היה. אוזניו קטופות, עיניו בולטות כעיני זיקית ושפתיו שסועות. אך נראה בעליל שכיעורו לא הטרידו כלל. אנשי העמדה, כולם מתנדבים שגויסו לחודש ימים, היו עוקפים את נסיונות־השררה שלו בלגלוג־מה.

‘חיימקה, אתה בתצפית. אתה עזרא, גש לגשר’.

‘איפה הכלים?’

‘הכלים באוהל. קח סטן. הרובים מפויחים’.

אחר־כך, כשעלתה השמש למרומו של רקיע והאדמה נתייבשה במקצת, שף כהן את כפות־ידיו זו בזו וקרא במין עליצות משונה שאיש לא היה שותף לה:

‘נו חברה, אולי נמשיך לחפור קצת, מה?’

והוא הטיל כפותיו על כתפיהם של שניים שעמדו לידו ואמר להם:

‘אתם, הזוג, התכבדו ראשונים. חיימקה, אתה ולוי גשו להעמיק את שוחת הרימונים’.

‘לא, אני עם עזרא’, צהל לוי.

‘טוב. אתה עם עזרא’, נעתר לו כהן, ‘חיימקה, גש לגשר’.

עזרא החריש ולוי בא ועמד אצלו. שניהם נטלו אתים ומכושים והלכו להעמיק את עמדת־הרימונים הקדמית והאחרים פנו אל תעלות־הקשר ואל השוחות שבתרו את אדמת החורשה מצד זה ולאורך הנהר, ועד גבול השדות מן העבר ההוא: עמדות ועמדות־משנה התקשרו עם התעלה הראשית שנתמשכה עד לאוהל המוצנע בין העצים.

לוי נשתהה על שפת־התעלה והצית לו סיגריה. הוא היה נמוך־קומה, מוצק מאוד ופניו העגלגלים והחייכניים כבר העלו פימות. עזרא עמד אצלו, נשען על מכוש והחריש. שמים גבוהים ורבים, חפים מכל רבב של ענן, היו פרושים מסביב ושלווה רבה עלתה מעברים.

‘בוקר נחמד, מה?’ אמר לוי.

‘נחמד והדור’, השיב עזרא.

‘אתם השניים לא חושבים להתחיל בכלל?’, הרעים עליהם כהן מתוך העמדה.

‘אה, כן, אנחנו התחלנו. עזרא, רד’.

עזרא נטל את המכוש, החליק לתוך השוחה והיה מפורר שם את האדמה גושים־גושים. אחר־כך עלה בקפיצה למעלה וישב על האדמה השפוכה, ולוי החליק למטה והעלה באתו את הרגבים. זה מפורר וזה מעלה, זה יורד וזה עולה, וככה כל היום כולו. היו עובדים בשובה ובנחת, בלא להיחפז כלל, והיתה להם שהות רבה לגלגל בדברים. לוי לבש סרבל כחול, כדרכם של עובדי חברת־החשמל, ונראה שהוא יוצא לעמדות כיוצא לעבודת־יומו. פניו הסגלגלים והחייכנים לא אמרו שום גבורה, ואם שכמותו מתגייסים, חזקה עליהם שהם נקלעים בדרך־כלל לאפסנאות.

‘לפני שנים עברתי בהגנה איזה קורס של ממכּפים, אבל כאשר קראו אותי לחודש ימים, אמרתי להם ששכחתי הכול. למה לי צרות?’

הוא ישב למעלה, על האדמה השפוכה והלחה, רגליו השמנמנות והקצרות מפושׂקות לפניו, והשקיף על פני חלקת־השדה הנמשכת מכאן עד לגשר.

‘אני מקווה לגמור בכך את הקריירה הצבאית שלי. אתה חושב שיגייסו גם את בעלי־המשפחות?’

‘אינני יודע’.

‘אני מקווה שלא. גמרת? אז עלה!’

עזרא השליך למעלה את המכוש ומשך את עצמו אחריו. לוי החליק פנימה. שעה קלה עבד לוי בשתיקה והשליך את גושי־העפר בתנופה אל העבר ההוא של השוחה. עזרא פִשפש בכיסו והעלה חפיסת־סיגריות. נטל אחת בפיו וחיפש גפרורים. אותה שעה נזדקף לוי על אִתוֹ ותוך כך ראה את הסיגריה בפיו של עזרא. נתן ידו בכיסו והושיט לעזרא גפרורים.

‘קח. אני אגיד לך. את בעלי־המשפחות אולי יגייסו, אבל אינני חושב שיגייסו גם אבות לילדים’.

‘בכל המלחמות גויסו גם אבות’.

‘כן, זה נכון’, השיב לוי מהורהר ותקע את אתו ליישר, בהיסח־הדעת, את דפנות השוחה ולשוות לה צורה של מלבן נאה.

‘אני אגיד לך. לא אכפת לי להתגייס. אבל פשוט חבל לי על המשפחה שלי’.

‘למי לא חבל?’

‘לא. אצלי זה אחרת. תורך, עזרא’.

עזרא כיבה את הסיגריה שלו בחול והחליק לתוך השוחה. לוי עלה וטיפס למעלה.

‘אתה מבין, הרבה שנים הייתי רווק, והתגלגלתי בכל מיני מקומות, ו… פשוט הייתי רווק. כמה זמן אני נשוי? שנה אחת, בסך הכול. ואני כבר לא צעיר כל־כך, כפי שאתה רואה. ועכשיו לקום פתאום ללכת. ומה יעשו מירי ודודיק בלעדי? פשוט אינני יודע. עליך לדעת שמירי היא עולה חדשה, אין לה אף אחד בארץ’.

ככה היו מתחלפים לסירוגין, זה עולה וזה יורד ולוי משיח את לבו לפני עזרא, בין שהוא יושב למעלה ונופש ובין שהוא עומד בשוחה ומעלה מתוכה רגבי־עפר. וטוב טוב היה לשבת ככה על התלולית, לחוש את הזיעה ניגרת על פניך ולהטות אוזן בענווה ובהסברת־פנים לשיחו הקולח של זה האיש לוי, שהמלחמה זימנה אותו עמו, ואיזו אחווה חמה עלתה בין שניים אלה כשאחד מדבר ואחד מקשיב ושניהם מעמיקים שוחת־רימונים אחת, שוחת־רימונים אלמונית קטנה שתעלות מקשרות אותה אל העמדה הראשית מכאן, ואל האוהל המוצנע בין העצים מכאן, ורחשי אחווה חמים אלה, הצומחים להם חרש, בחשאי בתוך המלחמה, הִפרוּ ככה את נפשו וטוב טוב היה לו להרגיש את עצמו אלמוני ונבלע בין הפועלים והמורים ושמשי בית־הכנסת, בין זבנים ופקידים וגובי־מסים ומהנדסים, היוצאים, אלה ביום ואלה בלילה, אל העמדות המקיפות את העיר; וטוב לשמוע את קולם קורא לך לאמור: ‘ביקל, גש לגשר’ או ‘בוקר נחמד, עזרא, לא?’ או ‘תורך, עזרא, רד’ ותיכף ברי לך שאתה שייך לעניין ומצורף למניין וצועד בסך הגדול של הרבים.

ונחה דעתו של עזרא מן האופן הזה שנכנס באורח פרטי מאוד אל תוך המלחמה, מן האופן שמיזג את עצמו עם האחרים. והיה קולט ריטוטים אלה של יחסי אחווה אף במקומות שאחרים לא חשו בהם כלל ומבַצֵר בלבו כל פירור של רעוּת.

לוי הושיט זרועותיו, משך את עצמו ועלה מתוך השוחה שהעמיקה והלכה, וכבר היו צהריים מולכים בעולם, צהריים חמים וטובים, רוויים שמש חורפית שלאחר הגשם.

‘בוא, עזרא, נאכל משהו’, אמר לוי וטפח על כתפו. ושניהם פנו אל העמדה המרכזית, נתרווחו על החול, השעינו גביהם הכואבים אל הדופן שמאחוריהם, פתחו את צרורותיהם והיו אוכלים את הכריכים שהביאו מן הבית.

‘הנה מכונית באה’, הודיע האיש שהיה אותה שעה בתצפית.

מיד עמדו כולם על רגליהם והסתכלו במכונית הקטנה שהיתה קרבה ובאה, מנתרת על מהמורותיה של דרך העפר המשובשת ועד־מהרה נעצרה בריחוק־מה מהגשר. דלתותיה נקרעו מזה ומזה ושלושה גברים, לבושים שעטנז צבאית ואזרחית, נשתחלו ממנה.

‘הגיניראלים¹ שלנו הגיעו!’ הכריז לוי וכולם עמדו והביטו בהם. השלושה נשתהו סמוך לגשר והשקיפו סביבם. לא היו בידיהם תרשימים או מפות. היו ביניהם דיוני דברים ואחד הניף זרועו והורה למקום־שהוא ושני כוסס בפיו גבעול של עשב והביט אל עבר הזרוע המושטת. השלישי עמד דומם והקשיב. אחר כך פנו שלושתם אל עמדת הבריכה החשופה בשדה, עברו לאורך הנהר ונשתהו ליד הגשר. לוי ועזרא חזרו ונשתופפו ושוב היו יושבים להם ואוכלים בנחת את כריכיהם.

כעבור שעה קלה הופיעו כנגדם שלושת המפקדים ונשתהו בפתח־העמדה. אחד מהם היה שייקה קוך. היו עומדים ומדברים ביניהם ומבטיו של שייקה קוך הקיפו את האנשים בפנים העמדה ופתאום ראה את עזרא.

'אתה כאן? קרא שייקה קוך במין השתאות, וחיוך, שאי־אתה יודע סברו, נסתמן על שפתיו.

‘במידה ידועה’, הצליח עזרא להשיב תשובה שהסתירה את המתיחות ששייקה קוך עורר בו כהרף־עין. שכן, הופעתו של שייקה קוך הטילה את עזרא בבת־אחת אל תוך המציאות האחרת, העוינת, המסוכסכת, שבכל מאודו ביקש להשכיחה מלבו, שנאבק עִמה בחשאי ונסתייע במאבקו בידידות־פתאום שצמחה בינו לבין לוי.

שעה קלה עמדו שלושת המפקדים בפתח־העמדה, וכהן בא ועמד אצלם.

‘מה בדבר גג?’ שאל.

‘יהיה גם גג’.

‘בלילה האחרון לא יצאו האנשים מפתח־האוהל’.

‘זה רע מאוד’.

‘מה טעם יעמדו במטר הסוחף?’

‘אמרתי שיהיה גג. אחר־הצהריים יביאו את הפחים. מוטות תלקטו בסביבה. או תגדעו ענפים מן העצים, לא אכפת לי. מחר יתקינו לכם גג. אינני חושב שהלילה ירדו גשמים’.

מיד נשאו כולם עיניהם לבחון את פני השמים. השמים היו רוויים וכחולים ועמוקים, ללא רבב של ענן. שייקה קוך הפסיע פנימה, חצה את העמדה ובא ועמד אצל עזרא. עזרא נשא אליו את עיניו, ושיניו הוסיפו לטחון את אשר בפיו.

‘נו, עזרא?’

‘נו־נו’, השיב עזרא.

ויותר מזה, נראה, לא היה להם מה לומר זה לזה. ואפשר כל שהיה להם לומר, נתמצה ב’נו־נו' הדדי זה. מכל־מקום, רווח לו, לעזרא, שעה ששייקה קוך נסתלק עם שני חבריו אל כיוון המכונית וכעבור שעה קלה עקרה זו ממקומה ונסעה לה.

אחר־הצהריים הביא אותם כהן אל שדה נטוש שמאחורי החורשה, וציווה עליהם לפרק את הגדר שהיתה שם, לרכז את המוטות ולאסוף את התיל ולגוללו. התיל, שהיה ישן וחלוד, נקרע כל כמה מטרים.

‘אין דבר’, האיץ בהם כהן, ‘אנחנו זקוקים לכל חתיכה של תיל’.

ושוב עבדו לוי ועזרא בצוות. זה מתיר את התיל מן המוטות וזה הולך אחריו ומגוללו על סלילים.

‘עוד מעט ישלחו אותנו לאסוף מסמרים חלודים’, קרא אחד שעבד ליד הגדר, מקביל² להם.

‘כבר מגייסים הכול, כל מסמר חלוד, וכל מטר של תיל ישן’.

‘אלוהים אדירים, לאיזו מין אומה ענייה נולדתי!’

‘לעולם אינך יכול לדעת תועלתו של תיל חלוד זה בקרבות’, אמר לוי, ‘אפשר דווקא הוא יעצור בסתר־עשב את המתקיפים ויפילם שטוחים על האדמה’.

‘מי, התיל החלוד הזה? הם יחתכו אותו כמו חוט־תפירה!’

עזרא חזר והרהר באלפי האופנים שבהם מתגלה השותפות של עם השרוי במלחמה. אפשר תיל חלוד זה שהוא מגולל, יגונן על שאוליק במקום שהוא מצוי בו. ולא היה הרהור זה אלא שלוחה להרהוריו הקודמים, שעה שהוא ולוי העמיקו את שוחת־הרימונים הקדמית.

כל אותו אחר־הצהריים עבדו בגלילת חוטי־התיל החלוד ולעת־ערב היו ידיהם חבושות במטפחות. סלילי־התיל נערמו בצדי הדרך, מצפים למכונית שתבוא ותאספם.

משגברו הדמדומים, שבו ונתאספו בעמדה המרכזית. אף הזקיף נקרא לשוב מן הגשר. ארבעה בתצפית כרעו ליד רוביהם שנדרכו וכדורים הוכנסו לבית הבליעה. שרויים היו בציפייה למשמרת־הלילה. בינתיים נתעצמה האפלה ונקוותה, תחילה בשוחות ובתעלות, ואחר־כך פשטה בין העצים, גהרה על השדות והבליעה את הגשר. דרוכים היו לעבר הגשר ולעבר הכפר הערבי שמנגד. משמרת־הלילה, כדרכה, איחרה לבוא, וכאשר נשמעו פעמי האנשים מתאוושות וקרבות באותו שביל עצמו שבו הוליך כהן את אנשיו בדמדומי השחר של אותו יום עצמו, אספו את תרמיליהם, מוכנים ומזומנים ללכת. בזה אחר זה נכנסו אנשי משמרת־הלילה לעמדה, לבושים בגדי־עבודה, מכורבלים במעילים, מצוידים בתרמילים.

‘מה הזדרזתם כל כך?’ קיבלו אותם אנשי משמרת־היום בגערה.

‘ביקשנו להחליף בחורים מסכנים שממהרים לנשותיהם’, השיבו.

‘או, אלפי תודות!’

‘על לא דבר, בחורים! לכו הביתה ותישנו במנוחה. מאחר שאנו כאן, נתונה העיר בידיים נאמנות’.

‘אין לנו ספק בכך’.

‘תודה בעד האמון. ניקיתם את הרובים?’

‘ודאי, כדי שתוכלו כל הלילה לישון במנוחה’.

‘שוב לא ניקיתם את הרובים! מה שאתם עושים כל היום, זהו מה שאני מבקש לדעת!’

‘מצפים שתבואו להחליף אותנו’.

‘נראה שכך’.

כהן נשתהה עם מפקד משמרת־הלילה והעביר לידיעתו הוראות שגרתיות שנתקבלו במשך היום. אחר אץ להדביק את אנשי משמרתו שכבר פנו ללכת. ושוב היו מדשדשות נעליהם באותו שביל שמקיף את החורשה וחוצה את השדה עד למקום שמתחילה דרך־העפר הרחבה.

אנשים רבים שבו אותה שעה מן העמדות אל בתיהם ורבים אחרים יצאו את העיר ללכת לאותן עמדות. בלי משים הרהר עזרא בעמדות הרבות המקיפות את העיר ועל שאר העמדות ביישובים אחרים ועל העמדות של דורות אחרים בתקופות קודמות במלחמות־השחרור של עמים אחרים וממילא ראה את העמדה הקטנה ליד חורש־הנהר אחות לכולן. אופן זה שהשקיף על הדברים מילא אותו רגשת־לב והתרוממות־רוח מאופקת, שהנה הוא הולך ונאסף אל היחד הגדול של אנשים לוחמים בעולם.

קצת הלאה כבר היו נוסעים האוטובוסים לקוויהם והאנשים שבאו מן העמדות עלו בהם ונסעו, איש איש למקומו.

תרמילו על שכמו, ירד עזרא אל שכונתו שנתעטפה אותה שעה באפלת־הערב. עוד מעט יפשוט בחוצותיה אהרון אהרוני בראש גדודו ומיד יישמעו מכל העברים שריקות וקריאות ‘לכבות את האור’. אהרון אהרוני אִרגן את יחידתו ברוב עסק ושקידה ונהג בקשישיו שררה יתירה. ואילו הללו לא הקפידו, ואדרבא, היו נענים לפקודותיו בזריזות והשתדלו להפיק רצונו.

לאט־לאט הלכה השכונה ונתגייסה, איש למקומו איש למשימתו. באופנים שונים נקלעו האנשים אל המלחמה, הבנים לפי דרכם, האמהות והאבות לפי דרכם: הבנים בקרבות, ההורים בחרדות. אל הקרבות הלכו הלוחמים, אל המלחמה נקלע העם כולו. החרדה היתה לנחלת הכלל וכל חווייה פרטית היתה לנחלת הכלל. האנשים יצאו כל הזמן זה לקראת זה ואפשר היה לחוש בעליל כיצד אומה נולדת מתוך המלחמה ומתוך הקרבות. מחיצות בין איש לרעהו ובין איש לעצמו הוסיפו ונפלו והאנשים נתלכדו לחטיבה אחת של אֵבל, של שמחה, של פחדים. בוקר־בוקר חרדו לדעת כיצד עוּבָּר זה מפרכס. והעובר הזה היו הם עצמם והמלחמה היתה הם עצמם והעם הנולד היו הם עצמם, כולם. תמהים היו ותוך כדי כך צומחים בתמיהתם, תוך כדי כך משווים צורה ודמות לדבר שתמהו וחרדו לו, ומטביעים בו חותם, חותמם שלהם עצמם. והיו יוצאים את עצמם אל המלחמה ואל העם העומד במלחמה.

הבנים הלכו אל המקומות השונים של המלחמה וההורים הלכו אתם ובלתי־נראים נתלוו לכל פלוגה ולכל שיירה; אפשר בני־שלי נמצא שם, או בנך־שלך, או חבריהם של בני או בנך.

האופן שאמהות כבשו חרדתן לבניהן שיצאו למלחמה, היה האופן שבו לחמו האמהות את המלחמה שלהן בתוך המלחמה של בניהן.

והבנים שהלכו אל המקומות השונים של המלחמה החלו לנהוג גִנדור במִצמח שערותיהם. בעת ביקוריהם החטופים בשכונה, ליממה או שתיים, יכולת לראות על פניהם ספיחי זקנים ושפמים. תחילה זיפי־זקן הססניים, בוששניים, כביכול נשתכח גילוחם, אך מביקור לביקור הלכו חתימות־שפם אלו והצמיחו עד שהיו שפמים של ממש, עבותים ומשתפלים כלפי מטה, או עבותים ומסתלסלים כלפי מעלה. וזקנים הופיעו על פניהם, מכל המינים ומכל הצורות ובכל אופני התספורת. ספיחי השפמים והזקנים היו ספיחי העצמאות של הבנים, שביקשו להדגיש ולייחד לעצמם את ההרגשה שלהם בתוך המלחמה, את החירות החדשה שנתלבלבה בקרבם. ‘איזה מין זקן גידלת לי, בן?’ צהל ביקל לזקנו של שאוליק, ובלומה צחקה ואמרה: ‘בימינו מתגנדרים הבנים יותר מן הבנות’.

ורק שפטל עמד מן הצד וגיחך. מאז שובו הביתה מן המאסר, התהלך כצל עובר. פתאום ראו כולם שהוא זקן מאוד, עובר בטל, וכבר לא כל־כך שייך לזה העולם. מאסרו השתמע כמין מהתלה תפלה; הוא שוחרר מיד ואיש לא חקר לדעת תעלומת מאסרו ושחרורו. הבריות היו מתרחקים ממנו ואפילו בלומה היתה ממעטת להשתהות עמו. וכאשר היו באים אורחים לבית, היה מסתגר בקיטונו.

עזרא הסיט תרמילו לאחוריו והחיש צעדיו. השכונה היתה כבוית־אורות וחייה רחשו בתוך האפלה. בתי־הקומותיים משני צדי הדרך הזדקרו בתוך האפלה אלמים וחשוכי־אור. קשישיו של אהרון אהרוני היו מהלכים ברחובות ככוהני־החשיכה, רודפים עד־חורמה כל שביב של אור. עזרא עבר על פניהם ועלה אל ביתו.

הדלת היתה נעולה. כשפתח אותה והעלה אור בחדרים ונכנס למטבח, מצא שולחנו ערוך; שתי צלחות ועגבניות רחוצות ובצל וזיתים וגבינה ואף סכין ומזלג, נכונים לשרתו. בצד מוטלת היתה ביצה ופתק מתחתיה: ‘שלוק את הביצה בתוך הקפה. ניגשתי עם הקטנה אל הרופא. בתיאבון, דינה’.

נתרחב בו לבו בהכרת־תודה: יפה שהכול מוכן. פשט מעילו ונכנס לחדר־האמבטיה לרחוץ ידיו מחלודת התיל. ולוואי שדאגה למים חמים נעים לרחוץ ידיים פצועות במים חמים. הוי, נפלא, המים באמת חמים. יפה שדאגה לכול מראש. תודה לך, דינה. ישב לאכול ביחידות ופרש לפניו עיתון־ערב שקנה בדרך.

זו דרך חדשה שנהגה בו, בהקדישה תשומת־לב אילמת ומסויגת לצרכיו, ותו לא. המריבות והקטטות והשתיקות הרעות פסקו, אמנם, אך לכלל קרבת־לבבות לא הגיעו. אין דבר, דינה, אין דבר. זכותה לנהוג בו כפי שנוהגת. יום אחד תתוודע אל ההתפתחויות המתחוללות בקרבו, ועזרא אחר יעמוד לפניה. אין דבר, ניחא לו גם בכך ואין כלל צורך בפיוס נלהב ומרומם. פיוס מעין זה יפה לשעה, אך לא לאורך ימים. ואילו אני, נשימה ארוכה לי.

לאחר שגמר לאכול, קם והניח את הכלים בכיור. רצונו הטוב דחק בו להדיחם, אך נמלך בעייפותו והניח להם. יצא אל המרפסת של המטבח וראה את פח־האשפה עולה על גדותיו. נטל יעה, אסף את האשפה הפזורה ונשא את הפח להריקו בחצר. חזר ועלה למעלה, השיב את הפח למקומו, נשתרע בניחותא בכורסה והצית לעצמו סיגריה.

כעבור שעה קלה שמע צעדים ודיבור של תינוקות עולים מחדר־המדרגות: ‘אבא בבית?’ ומיד גם נפתחה הדלת ודינה דיברה אל רונית וקולה הזדמר ברכות ופניה מפויסים ואורים.

‘הנה אבא. שלום אבא’.

ככה היתה מדברת אל עזרא בעקיפין, באמצעות התינוקת, ולא נשאה כלל עיניה להביט בו. אין דבר, אין דבר. עזרא חייך ולא הקפיד. בדרך זו של ענווה ואורך־רוח ידבִּיר את הסתייגותה ויקרבה אליו, רק סבלנות. ראה כיצד היא מרוצה ושמחה עם התינוקת, שמח בשמחתה ואמר לעצמו: ‘אפשר קצתה של שמחה זו מכוונת גם אלי’. יחסי עקיפין אלה פיצו אותו כלשהו על ההסתייגות המאופקת שהיתה מסייגת עצמה מפניו.

‘אכלת?’ שאלה דינה והבליעה מבט חטוף שהחליק ועבר על פניו.

‘כן’, השיב עזרא בקול מאופק ועיניו חייכו אל בתו. נחמד לראות כיצד יצור זעיר זה הולך ומתמלא חיים משל עצמו, קולט עולם ומלואו ומגיב עליו בתמיהות ובקושיות ומבקש לכובשו בהגיי דיבור ראשונים. הוי, רונית. רונית היא פיסת־קרקע בין התחומים, שעליה נפגשים אבא ואמא לדבר זה עם זה לשלום.

דינה הלכה למטבח לפרוק מטען סליה ועזרא הלך אחריה, רונית על כתפיו ואצבעותיה הקטנות קוטפות לו את אוזניו.

‘לשם מה הייתם אצל הרופא? אינה נראית כלל חולה. רונית, זה כואב לאבא’.

‘הלכתי להזמין שמן־דגים’.

כל־אימת שרונית היתה ערה, שיחקו והשתעשעו בה והרבו להתעסק עמה, לשמחתה הרבה של הקטנה. אך לאחר שהשכיבוה לישון, נשתררה שתיקה קלה, נבוכה, כביכול חלל הוא שנפער פתאום. דברים עמדו להיאמר ולא נאמרו. ובהיתקל באקראי מבטיהם, היו נבהלים ונרתעים ונבוכים. בלי משים נתקשו לקרוא זה לזה בשמותיהם. בלילה, כשהיה נוטלה לפעמים, היו זרועותיה נכרכות על צווארו, אך זרועות אלה מתות היו ורוח־חיים אין בהן. הן לא היו לופתות, מונחות היו על עורפו עייפות, ללא שמחה, יוצאת חובתן בלבד, אך זהירות שלא לפגוע; אינה ניתנת ואינה מתמכרת. ואף כאן כבש עזרא את חרון־אכזבותיו בכל הענווה הראויה, תָמֵהַּ בלבו עד היכן יעמוד לו כוחו להבליג. אין דבר, הרהר, אין דבר. זו דרכה־שלה להתנקם בי בעד השנים שנתבזבזו במריבות סרות־טעם. אפשר צורך הוא בה להיפרע. ואפשר אני שוגה. אפשר אותן שנים של סכסוכים ומריבות חוצצות וקיימות גם עתה, עד שאין הן מניחות לה לראות את השינויים המתחוללים בי? אפשר אני מגזים בשינויים אלה ורישומם אינו ניכר בי כלל?! אפשר אותן מחיצות רעות לא תפולנה לעולם, ואני, שוטה שכמוני, שוגה במאוויים?

אך מיד היה מסלק מעל פניו את הספקות המערערים והמדיחים האלה, בלי לבחון כלל את טיבם, וחזר והתבצר בהלוך־רוח של ענווה ואורך־רוח, שבו דימה למצוא מַנְחה־דרך לפתרון בעיותיו.

דינה ישבה לאכול ועזרא הלך אחריה ועמד בפתח המטבח נשען על המשקוף, חוכך בדעתו אם לשבת לידה בשעה שהיא אוכלת. לא טוב כשהאשה יושבת ואוכלת לבדה והאיש יושב לו בחדר השני וקורא.

וכאשר עמד לו ככה חוכך בדעתו, ראה היסוס בתנועותיה ופזרון־דעת, כביכול פוסחת היא על סעיפים נעלמות. נתנה בפיה לחם יבש ועיניה כבושות בצלחתה.

‘אין מרגרינה בבית?’ דיבר אליה ממקום שעמד ליד פתח־המטבח.

'מדוע? נחרדה כאילו הטילו בה האשמות, ‘פרוסותיך לא היו מרוחות?’

‘פרוסותי כן’, אמר והשתדל לדבר אליה בקול מרגיע ככל האפשר, להדגיש כיצד הוא עוקף דריכותה ומשים עצמו כיאלו אינו מבחין בה כלל, ‘אבל ראי, את לועסת לחם יבש’.

‘אני… כן. אני אוכלת לחם יבש’.

‘זו חדשה בשבילי’.

‘לפעמים אני אוכלת לחם בלי מרגרינה. בייחוד… עם תה’.

דעתה מפוזרת עליה, הרהר בצער, כלום מסוגלים אנו עדיין להיפגש ביום מן הימים גלויי־לב, מתרצים זה לזה?

מאפלתו של החדר השני ביקשה רונית ‘לכסות אותה יפה’. דינה, הכוס לפוּתה בכפה, הסבה פניה אל עזרא, ועזרא הלך אל התינוקת. בשובו, שוב לא פנה למטבח אלא סר אל החדר וישב בכורסא ונטל ספר. כעבור שעה קלה שמע כיצד דינה מדיחה את הכלים בכיור. אחר־כך נכנסה לחדר ושוב הבחין בפניה היסוסים ופסיחה על סעיפים נעלמות.

‘נרדמה?’ שאלה.

‘אני חושב’.

או־אז החליפה בגדיה ולבשה מעיל.

‘את הולכת?’ שאל.

‘כ… כן. אני הולכת לקולנוע. מרגישה קצת צורך להתבדר’.

הליכתה לקולנוע לא עוררה כל תמיהה. לעתים קרובות נהגו לצאת ביחידות, לפי שלא היה אפשר להשאיר את הבת בלא השגחה.

ושוב ביקש להראות לה את אורך־רוחו, את נדיבותו, ובאותו קול רוגע שאינו שואל ואינו דורש והוא משלים מראש ומאמין עד מאוד, אמר:

‘נו טוב. אל תשכחי לקחת מפתח’.

פרק שני

נתעטפה במעילה ויצאה אל הרחוב. ירח שעלה קיפח את האפלה והסיטה מן השכונה. רוח שנתנשבה בידרה שערותיה. הפקירה שערותיה לרוח, נתנה ידיה בכיסי־מעילה וככה הלכה לה, מתגוננת לשווא מפני הזעם והכלימה והחרטה. פתאום אני אוהבת לחם לא מרוח. פתאום אני הולכת לקולנוע. הנה, ככה מתחילים השקרים.

אנשים שהכירוה, בירכוה לשלום. הבליעה תשובת־ברכה והחישה צעדיה. כלימה שצרבה בה העלתה סומק בלחייה. הנה ככה אני משקרת לכולם, לשכנים ולמכרים ולכולם כולם. סבורים הם כזאת וכזאת אני, ואני אחרת, מחפה על עצמי ונעלמת מהם.

אף־על־פי שלא המעשה לכשלעצמו הוא שהעכיר כל־כך את רוחה, אלא הצורך הזה לחפות עליו, לשקר, להעמיד־פנים.

בערמומיות, כמרמזת לא על ההתייסרות שלה, אלא על הייחולים שבקרבה, דלקה הנורה האדומה המאופלת בחזית המרפאה של קופת־חולים והודיעה בתמימות על מקומות מגוריהם של הרופאים התורניים. בדממה הגדולה שעלתה מתוך הבניין החשוך נתאוושו ונשמעו מאוד ההמולות שהמו בחדריו ובמסדרונותיו ובמדרגותיו בשעות־היום. עגלות־התינוקות הריקות עמדו באותן שעות בחדר־המדרגות, והאמהות, ילדיהן בזרועותיהן ולידן. ניצבו בתור לפני האשנב לחלוקת תרופות.

‘שקט רונית, עמדי בתור’.

‘איפה התור?’

‘כאן. אנו עומדים בתור’.

‘אבל אינני רואה אותו’.

‘אני ואת וכל הדודים האלה, אנחנו התור’.

‘לדודים האלה קוראים תור?’

‘כן, כאשר הם עומדים זה מאחורי זה – אז זה תור’.

‘כמו רכבת?’

‘כן כן, כמו רכבת’.

הראשונים נטלו תרופותיהם ופנו ללכת. דינה הגישה את מרשם־התרופה ורונית החלה קוראת מלמטה: ‘לראות לראות’.

‘שקט רונית, הרוקח יכעס’.

‘לראות את הרוקח’.

הרימה אותה בכעס וקראה:

‘נו, ראי. ומה יש כאן לראות?’

בלי משים התיישבה רונית על אדן־האשנב. דינה גערה בה ואיימה עליה שהדוד רוקח לא מרשה. אותה שעה הסב הרוקח את פניו ואמר:

‘הדוד דווקא מרשה’.

‘הדוד אמר שהוא מרשה!’ צהלה רונית את נצחונה ודינה החרישה והביטה בפניו המחייכים של הרוקח. אוזניו היו קצת קטופות ולא יפות. כיסיות של עור נתלו מתחת לעיניו. ועיניו, שהיו קצת הוזות וקצת מימיות, חייכו ככה לפניהן חיוך עצוב וחכם. שפתו התחתונה נשתרבבה על העליונה בהבעה משונה ושסועה. נשים דחקו ראשן להסתכל בו והיו מחוות דעתן בינן לבין עצמן:

‘ובכן, זהו הרוקח החדש שלנו’.

‘הוא אדיב מאוד, הרוקח החדש שלנו’.

הרוקח הציב את התרופות על אדן־האשנב, ליד רונית, והסתכל ברונית במין אור־פנים עצוב ושוחר־טוב. על־־כורחה נזדרח חיוך על פניה של דינה ויצא להקביל את מאור־פניו שלו. הרוקח החליק על שערותיה של הקטנה; היתה לו כף־יד גרמית ומסויגת כלשהו.

‘בת כמה היפהפייה הזאת?’ שאל.

‘בת שלוש’.

‘ואיך קוראים לך?’

רונית מלמלה מה שמלמלה ודינה אספה אותה מאדן־האשנב והשיבה במקומה לרוקח והלכה לה. אך כאשר הלכה, הסבה בלי משים את פניה והותירה אחריה חיוך תועה ונרגש כלשהו, ומאור־פניו של הרוקח קלט את חיוכה ושיווה לו כהרף־עין משמעות מפתיעה.

מצומצמת במעילה, שבויה ומתייסרת בין כלימה לייחולים, חלפה על־פני הבניין החשוך והדומם, המחריש את סודותיהם ושותק כמו חטא.

‘לאן, בתי?’

הסבה פניה וראתה את אביה ניצב על שפת־המדרכה וקשישיו עמו.

‘העירה’, השיבה קצרות.

אפילו את אבי־שלי אני מרמה, את כולם. וכי אינני נוסעת העירה? ודאי שאני נוסעת העירה. אמת דיברתי, ואף־על־פי־כן שיקרתי.

האוטובוס אספה ונסע. היתה יושבת במקומה בין האנשים אשר באוטובוס המתמלא נוסעים מתחנה לתחנה, מתייסרת בחשאי ומתדיינת עם עצמה. ודמותו האבהית, הבוגרת והנבונה של הרוקח ניצבה מעליה מחרישה, חסרת־אונים, מצפה.

קראו לו מיכה לוין והוא עלה ארצה לאחר מלחמת־העולם. את השפה רכש לו במהירות מפתיעה, אך במבטאו עדיין נשמעו עקבות היגוי של שפה אחרת. אשתו וילדיו נספו בגיטאות. עד כאן נודע לה מפיו בשעות של רצון, לפי שבדרך־כלל היה שותק את עברו ומבליעו; לא משום שביקש להעלימו ממנה, אלא משום שלא רצה להעמיסו עליה. פגישתם העלתה והצמיחה קומה שנייה בחייהם. ששניהם, כל אחד לחוד, ידעו נסיונות וכשלונות ואכזבות. בוגרים ונבונים היו באהבתם החדשה והפתאומית שפקדה אותם כמתת וכחסד לאחר שבסתר־לב כבר השלימו עם היעדרה.

פעם ראשונה שבאה לחדרו עדיין מהססת היתה. חדרו נאה היה. ריהוטו השרה עליה אווירה טובה של קרבת־לבבות; ניכר בו מיד שאינו כאותם חדרי־רווקים שקצתם חדר של נזירים וקצתם חדר של הוללים. חדרו של מיכה לוין היה חדרו של אדם שנתרווח לדוּר בו לאחר שנתנסה בנסיונות הרבה. הוא הקיפה בהרבה חיבה כבושה ומהוססת והיא צמחה ועלתה מתוך חיבתו ונעורים רחוקים שבו והתעוררו בה. ואחר־כך, כאשר נצמד אליה, זרועותיה על עורפו וגופה בזרועותיו, לחש חרש על אוזנה והבל־פיו חרד לתשובתה:

‘את בטוחה שאת רוצה בי?’

והיא, כמתגוננת, כמבקשת להציל נכסים אבודים של מושגי הגינות שהורגלה בהם, הניעה ראשה לשלילה, או־אז החליק מגופה ושעה קלה שכבו שותקים וכפו ליטפה חרש את שערה.

‘אינני נער’, דיבר אל האפלה וזרועו תחת עורפה, ‘כבר אינני נער. אין לי כל טעם בזה אם לא תרצי בכך בכל מאודך’.

ואצבעותיו ליטפו כל העת את הפנים הצמודים לזרועו, את הרקה ואת גבת־העין ואת האף.

לא היתה כל תרעומת בדבריו. דינה הקשיבה לו חרש, פניה צמודים לזרועו. עזרא מעולם לא דיבר כך אליה. מעודו לא החשיב ככה את התייחסותה אליו. שמישהו ייחס חשיבות מרובה כל־כך להרגשותיה ולתשוקותיה; שמישהו כל כך יהיה מעוניין בהן; שמישהו יהיה אנושי ונבון ובוגר כל־כך בתאוותו. ושוב, כמו לפני הרבה הרבה שנים, היתה ילדה קטנה ואהובה שמלטפים אותה וחומלים עליה ומוחלים לה. בלי משים פשטה פיסת־ידה על חזהו. יש לו חזה רחב ושעיר. אני אוהבת חזה רחב ושעיר. עד־מה האיש הזה מבין, הרהרה ולבה³ התפעם בה באפלה. פיסת־ידה נגעה במצחו ובפניו, החליקה על בטנו ועל מתניו. תפס את כף־ידה והטביע נשיקה בפנימה. מעולם לא עשה כך עזרא, מעולם, מעולם. והיא משכה אותו אליה והצמידה ראשו בין שדיה והיתה מחליקה והולכת על שערותיו.

מן האופן שבא אליה, ידעה שהוא לא רק מתאווה לגופה, אלא גם אוהב אותו. בחמימות, בעדנות רבות, בחיבה ובחמלה. מגעיו הולידו המון תודה בלבה. כל מקום בגופה נפקח לחיים וכל מגע שלו הפיח חיים ותשוקות באבריה. הוא נהג בה בביטחון יפה, כבוש, שאינו מתרברב, והיה מגיד את עצמו בענווה בכל תנועה ובכל מגע, בכל מבט שנתן בה ובכל אמירה שאמר. לא ביקש להוכיח בה כל מעשי־גבורה, כדרך שביקש עזרא. מן האופן שלא שיקר לה בלטיפות־סרק, ידעה שהוא אוהב את גופה באמת ובתמים גם לאחר שמילא את תאוותו. מן האופן שאהב את גופה לאחר שבא על סיפוקו ידעה את האופן שהוא אוהב אותה ואת חייה; שהוא נזקק לה ולאהבתו אותה, שהוא כורע עליה כעל מקור של חיים, של אמונה ושל תקווה.

‘כל־כך משונה’, לחשה.

‘מה?’

‘היתה לי הרגשה משונה, כאילו…’

‘כאילו מה?’

‘כאילו אני ילדתי אותך’.

הזרוע שלו אימצה חרש את ראשה אל חזהו.

מה אני יכולה לעשות, מה אני יכולה לעשות, הוסיפה והתייסרה כשירדה מהאוטובוס והלכה אל ביתו. אינני אוהבת את עזרא ומעולם לא אהבתיו. עכשיו אני יודעת, עכשיו אני יודעת. אפשר נוח לי שחזר אלי, ובהתחלה אפילו ייחלתי לשינוי הגדול שיבוא בחיי עם שובו. אך שום שינוי לא בא.

מעודה לא פירשה לעצמה מה שינוי מבקשת היא שיחול עם שובו של עזרא, אך את אשר ביקשה, הכיל כל תקוותיה של אשה. ואילו את אשר השתרר עם שובו, לא היה אלא שלום־בית בלבד, ללא אושר וללא שמחה. אמנם, אמנם, תחילה קיבלה אותו בתקווה, אך תקווה זו העלתה ירוקה, לא בגינו של עזרא, אלא בגין לבה־שלה שלא נענה לו. ביקש שתחזור אל ביתם, חזרה. קצת בגלל רונית, קצת מתוך חובה וקצת מתוך תקווה שאולי, אולי. סבורה היתה שתמצא בלבה את ההיענות הדרושה. אך נראה שרצון טוב וכוונות טובות אינם מספיקים. עתה מאוחר מדי, מאוחר מדי. אף־על־פי־כן, אפשר שהכול היה נגמר איכשהו, לולא פגשה את מיכה לוין, אך עכשיו אני יודעת, עכשיו אני יודעת. חיי־שלי מוותרים והולכים על עצמם, כל הזמן, כל הזמן.

כך היה וכך יהיה גם עכשיו. כל פתרון אחר אינו מסתמן. כיצד הכול בא שלא בעִתו; לוּ נזדמנה עם מיכה שעה שהיא ועזרא היו מסוכסכים ומפורדים. אבל לא, הם נפגשו דווקא עכשיו, כאשר עזרא מתרצה לה ומבקש לשוב אליה באורך־רוח, מצפה בענווה לכל חיוך שוחר־טוב שעל פניה, לכל אות ורמז לקִרבת־לבבות – דווקא עכשיו הוא נמצא לה, האדם האחר, וחסד האהבה פקד אותה כמתת. הן מחמת מיכה לוין נתעכב שובו של עזרא.

עכשיו היא מוליכה שולל לא את עזרא בלבד, אלא גם את תקוותיו ואת מבטחו בה. שהיא יודעת ואינה מגידה לו שאין תקווה לייחוליו. עלי להגיד לו וחסל. כך וכך, עזרא, אין למה לייחל. הבה נהיה נבונים ואמיצים ונסיק את כל המסקנות.

לא לא. אסור לי ככה להתאכזר אליו. אסור לי לשחוט את תקוותיו בתער אושרי. איני רשאית לפגוע בו ככה ולהכאיב לו וככה להרוס את תקוותיו, שעה שהוא רואה את עצמו חוזר בתשובה אלי ואל כל הדברים האחרים. אז מה אני עושה? מעדיפה לרמותו, להוליכו שולל, אותו ואת תקוותיו.

וכדי למחות מעליה את נקיפת מצפונה, החלה מטפחת בקרבה בעקשנות יתירה את דמותו של עזרא הקודם, כפי שהוא זכור לה מן הימים שהיו מסוכסכים ומתקוטטים. כביכול משכה מכאן הצדקה למעשיה. אף־על־פי שכבר לא נצרכה להצדקה זו, כיוון שהפעם מנוי וגמור עמה להפסיק את יחסיה עם מיכה לוין ומטעמים שהמלחמה הולידה אותם.

וככה באה אליו, מתייסרת, מייחלת, נאבקת עם אושרה ועם הרגשת האשם שאושר זה עצמו מוליד בקרבה. מיכה לוין וחדרו קלטו אותה בחמימות, והדלת נסגרה אחריה.

עכשיו היתה בפנים. מיכה לוין היה שליו ורגוע בחדרו. ניכר מיד שהחדר ואופן ריהוטו נכנעים לטעמו ולמרותו. אף־על־פי־כן לא נתרגל לה החדר ולא נתביית להרגשותיה. מצד עצמו היה ערוך בטוב־טעם, וחמימות נעימה נתנשבה בין כתליו. ספה עמדה לאורך הכותל שממול, וארון לאורכו של הקיר בניצב לו. בפינה שמן הצד עמדו כורסה, כסאות אחדים, שולחן קטן ועליו מוכנים וערוכים קומקום חשמלי ומערכת כלי־קפה.

‘נשתה קפה, נכון?’ אמר ונעץ את תקע־החוט לתוך השקע שבכותל. נתנה עין בקומקום וידעה שמילאו מים קודם בואה.

ידיה בכיסי־מעילה, הטילה פסיעה בחדר ועיניה הקיפו את כתליו וראו שהם חשופים. החלון היחיד שבחדר היה נטול וילון. במקום שהתגורר עם אשתו נשתלשלו ודאי וילונות על כל החלונות, וילונות כבדים, מאלו שמקובלים בחוץ־לארץ. הריני ניצבת בקומה השנייה של חייו ומבקשת לחדור פנימה לתוך הקומה התחתונה הקודמת שלו, הרהרה, אבל הוא כל־כך מצניע אותה ומרחיק אותי ממנה.

‘את מסתכלת בכתלים אלו כאילו רואה אותם לראשונה’, אמר מיכה לוין שבא מאחוריה ועמד אצלה וקומתו נמוכה מעט מקומתה.

‘או לאחרונה’, אמרה.

עיניו המימיות וההוזות הסתכלו בה, אך היא לא ראתה את מבטן.

‘תני לי את מעילך, דינה’.

‘אני מסתכלת בכתלים ומהרהרת לי מפני־מה איני רואה עליהם תמונה של אשתך’.

מיכה לוין הניח את מעילה על הספה וחזר ועמד אצלה.

‘איני חושב שנוהגים בימינו לתלות תמונות של בני־משפחה על הכתלים’.

‘אבל נוהגים להציבן על השולחן, לפעמים. לא ראיתי תמונתה על שולחנך’.

‘לשם מה?’

ככה. וכי אין בני־אדם רגילים להציב תמונות יקיריהם לנגד עיניהם?'

‘איני רוצה לחיות בזכרונות’.

‘אני אשה איומה ונוראה, סלח לי שדיברתי ככה באשתך’.

משך בכתפו ובגבת־עינו כאחת ואצבעות־ידו שנפשקו, ביטלו מראש כל צורך בסליחה.

‘ידעתי שתסלח, אתה כל־כך נבון’.

‘האומנם?’

‘בהחלט. ומי שנבון הוא גם סולח, נכון?’

‘הכרתי אנשים חכמים שהיו רשעים גמורים’.

‘משום־כך אני אוהבת אותך’, התעלמה מהערתו, ‘כל־כך טוב לחוש שאת מחוּלה מראש’.

חפן את פניה בכפותיו ומשכה אליו.

‘ו…’

‘ו… מה?’

‘כלום. עתה עלינו להיפרד. למה לא באת קודם?’

‘הייתי בחוץ־לארץ’.

‘למה לא באת תיכף ומיד למרפאה של השכונה שלנו?’

‘לא ידעתי שאמצא אותך כאן’.

יכולת לשער שתמצא אחת, לא חשוב מי'.

‘ייתכן’.

‘ודאי שהיית מוצא אחת’.

‘כבר את מתחילה לקנא באחת שלא היתה ולא נבראה?’

‘אינני מקנאה, מיכה. אני שמחה שפגשתי אותך. כל־כך, כל־כך. אתה לא מתאר לעצמך. פשוט, בושה לדבר על כך. למה לא באת לפני שנים? עכשיו הכול נגמר’.

‘למה?’

‘כבר אמרתי לך. הקומקום רותח’.

מזג את הכוסות. הביא מן הארון צלחת עם עוגיות ושוקולדה. עתה ישבו שניהם ליד השולחן הקטן ושתו קפה. החלון היה מאופל ושמשותיו לא נראו. דינה צִמצמה ברכיה וחייכה חרש לעצמה.

‘מותר לשאול מפני־מה אנחנו מחייכים?’

‘טוב ככה לשבת אצלך ולשתות קפה. הייתי רוצה להרגיש את עצמי כמו בבית. אבל זה איננו הבית שלנו, אני יודעת’.

‘זה הבית שלנו, דינה’.

‘זה איננו הבית שלנו. זה החדר שלך ואני באה אליו בהיחבא, כמו הנפקות והנשים הסוטות מאז ומתמיד’.

‘אל תדברי כך, דינה’.

‘לא חשוב כיצד אני מדברת. זה ככה ואלף פעם ככה. אתה מעורר בי פשוט כעס, משום שלא באת קודם. אתה גרמת לי את כל הסיבוך הזה’.

‘הצעתי לך להיחלץ ממנו’.

‘אני יודעת, אני יודעת. אבל עכשיו אי־אפשר’.

‘מדוע? הן כבר דיברנו על כך, דינה. בואי את והתינוקת ונתחיל מחדש. הביטי: אני יודע שזכרונות יכולים להכריע אדם, לכן אין אצלי תמונות. אני מתחיל הכול מחדש, כמוך. בואי נתחיל יחד, דינה’.

‘אתה זה עניין אחר. אתה נאבק עם זכרונות בלבד. ואני זה עניין אחר. עליך להבין, ידידי. לא אוכל לפגוע כל־כך בעזרא. בשום פנים’.

‘מדוע? ולחיות בשקר וברמאות, מוטב?’

‘לא. אבל זה לא משנה. לא אוכל להיות אכזרית כל־כך כלפיו. בייחוד עכשיו’.

ולהוליך אותו שולל? ומה זאת אומרת עכשיו?'

‘עוד מעט אסביר לך. עליך להבין אותי ולהקל עלי. אלוהים, מעולם לא דיברתי כך אל איש. אני פשוט לא מכירה את עצמי. תמיד נדרשתי להיות החזקה, המבינה, הסומכת אחרים. עכשיו אני מרגישה את עצמי כמו נערה קטנה. אני חושבת שאתה אשם בזה שככה אני מרגישה. כל־כך טוב להרגיש פתאום את עצמי כמו נערה קטנה, אין לך מושג’.

‘יש לי מושג’.

ליטף את ראשה וחזר וליטף אותה בראשי־אצבעותיו שהיו רכות ואוהבות. אף־על־פי־כן חסר־אונים היה להושיע לה. נחלצה ממנו וקמה על רגליה.

‘כיצד אני משתטה לפניך?’

‘נחמד’.

‘גועל־נפש. אשה בגילי, אם לילדה, שככה תשתטה’.

‘זה נחמד שאת משתטה כך’.

‘מדוע לא הופעת קודם, מדוע, לכל הרוחות, לא הקדמת את עזרא, מדוע! מדוע! מדוע!’

נְטָלָהּ בזורעותיו. הכוסות עמדו על השולחן הקטן, שיירי הקפה בתחתיתן. האור החריש מתחת לאהיל. הם היו שלמים עם עצמם ולא עלה בדעתם לכבות את האור. עיניה היו פקוחות אליו ועיניו הסתכלו בעיניה. שעון שעמד על המדף תקתק את קצבי דקותיו ברמה.

‘שוב היתה לי הרגשה כזאת’, לחשה.

‘כיצד?’

‘כאילו אני יולדת אותך’.

צנף את ראשה תחת זרועו והחריש. דינה כיווצה את רגליה והיתה שוכבת צנופה בצדו וראשה קצתו על זרועו וקצתו על חזהו. היא לא ישנה, אבל עיניה היו עצומות ומנומנמות ומיכה לוין שכב פקוח־עינים, פניו כנגד התקרה, והיו לו הרהורים משלו והשוואות משלו.

בושה וכלימה, הרהר. החיים אוהבים אותי ומפנקים אותי. זכיתי במה שאחרים לא זכו ולא יזכו לעולם. מזל הוא שנתמזל לי. כמעט חטא הוא להיות מאושר כל־כך. לו היה אלוהים בשמים, הייתי מתפלל אליו ומבקש שימחל לי את אושרי.

וכי יכול היה להעלות על הדעת שיינצל ויהא שוכב בצדה של אחת דינה ויהרהר בתעלות־המדמנה ובגוויות הצפות בהן? הן המרד הובס ולא היתה כל תקווה להינצל. בזכות מה ניצל הוא ולא ניצלו חבריו? במה הוא עדיף על האחרים? לא שיער שייתכנו עבורו חיים כתיקנם. לא העלה בדעתו שביום מן הימים יוכל לאהוב אשה באורך־רוח, בתקווה, בעתיד. שיוכל לאהוב אשה כאהוב חיים. האומנם יד המקרה הצילה אותו? כלום המקרה הוא האל החדש ולו הוא חייב להודות ולסגוד? שאלות של איוולת, אני יודע. ואף־על־פי־כן היתה תחושת האשם מייסרת אותו בחשאי. מה זכות עמדה לו? מה זכות עומדת לו לקרוע אשה מבעלה? זכות האהבה, וכי היא בלבד מספיקה? היא, הרכה, השוחרת־שלום, המביאה אחדוּת בין הקרעים, המאחה את האדם עם עולמו, האומנם פניה אכזריות וטורפות כל־כך?! הצעתי לדינה לעבור ולגור אצלי. בזכות מה? את בעלה מגייסים, ואותי משאירים בעורף. אני חיוני, אמרו לי. גם במלחמה אהיה חיוני, אמרתי להם. בהחלט, השיבו לי, אבל אי־אפשר להשאיר מרפאה בלי רוקח. כשנצטרך נקרא לך. ככה זה. את בעלה מגייסים ואני מתעלס עם אשתו.

דינה פקחה עין אחת ואחר־כך שנייה וחזרה ועצמה את שתיהן.

‘לא אפריע לך’, אמרה.

‘אינך מפריעה לי’.

‘אתה שקוע בעולמות שאיני יודעת עליהם דבר, אך אני לא אפריע לך’.

‘הרהרתי בכל מיני דברים’, אמר.

‘במה?’

‘בכל מיני דברים’.

הזדקפה וישבה. תוך כדי כך ראתה שחולצתה פרומה והחלה מתקנת את לבושה, בישיבה.

‘אתה משתדל מאוד להעלים את עצמך’, אמרה בתרעומת, ‘בגללך אני נעשית סקרנית ואני מטרידה אותך בשאלות. אני רוצה לדעת דברים שאינני יודעת. ואז, כאשר אראה אותך שקוע בהרהורים, אהיה משערת במה אתה מהרהר, ולא אטריד אותך בשאלות’.

‘כבר אמרתי שאיני נוהג להציב תמונות־זיכרון על שולחני’, התחמק.

‘אין זה היינו־הך’.

‘קראת את הספרים המספרים על מורדי הגיטאות?’

‘קצת’.

‘ובכן, דברים בדומה למה שקראת אירעו גם לי’.

‘שיערתי כך. אבל סבורה הייתי שלכל אחד שבילו־שלו בתוך המאורעות’.

‘ודאי’.

‘אתה יודע, כאשר נודע כאן סופו של המרד, תלו בעיר דגלים שחורים’.

‘איזה דגלים שחורים?’

‘תאר לך עיר שלמה מניפה על בתיה דגלים שחורים. יצאתי לרחוב וראיתי דגלים שחורים תלויים על כל בית. אתה מתאר לך את המראה הזה? דגלים שחורים על כל בית! אפילו עכשיו, כאשר אני נזכרת, עוברת חלחלה בגופי’.

שילב זרועותיו למראשותיו והחריש ופניו אל התקרה. הסתכלה בו, ורק עתה ידעה שנהגה בקלות־ראש ופגעה איפה־שהוא בזכרונותיו.

‘סלח לי’, לחשה.

‘דגלים שחורים על כל בית?’ התפלא.

כיוון שהמשיך לדבר בזה, חזרה ודיברה אף היא.

‘כן’, אמרה, ‘על כל הבתים. זה היה לאחר שנתקבלו הידיעות הראשונות שהמרד שלכם הובס’.

‘באותם ימים עדיין שוטטנו בין החורבות העשנות. בימים התחבאנו בשרידי הבונקרים ובלילות חיתלנו את כפות־רגלינו בסמרטוטים ויצאנו לשוטט על־פני ההריסות לחפש מזון ומים’.

‘ואשתך היתה כל הזמן אתך?’

‘לא. היא נפלה לפני־כן. בימים ההם… מה פתאום אנו מדברים בזה?’

‘סלח לי, אני אשמה’.

והיא קפצה על רגליה ועמדה על הרצפה בגרביה בלבד, ללא נעליים. יישרה את שמלתה ותיקנה את שערותיה. בדומייה שנשתררה שמעו שניהם את תקתוק השעון שחזר לקצוב לזמן את שניותיו. הסבה ראשה וראתה שהשעה מאוחרת. דחקה את כף־רגלה לתוך נעליה, כופפה את ברכה לאחור וסייעה באצבע לקרסולה להידחק לתוך הנעל. תוך כך הרהרה שהיא מכינה עצמה לשוב הביתה ונזכרה בעזרא ובדברים שייחסה לו. פיה נתעוות במורת־רוח, ובהיסח־הדעת נתמלטה ממנו הברה חסרת־סבלנות שנשמעה כמין אנחה.

‘איזה זיכרון רע עלה על לבך?’

‘לא כלום. זו הנעל שמתקשית לעלות על הרגל’.

‘זו לא הנעל. איזה זיכרון רע עלה על לבך?’

‘כלום. אמרתי לך שאני איומה ונוראה. מדברת רעות בעזרא ואחר־כך שבה הביתה ושם הוא נמצא והוא אבי הילדה שלי’.

‘לא דיברת בו רעות’.

‘אולי לא. אבל השוויתי כל הזמן את שניכם זה לזה’.

‘אולי נפתור את הכול בדרך שהצעתי אני?’

‘לא לא, ודאי שלא’.

הוא נינוח בכורסה, ליד הכוסות הריקות, פשט ידו והטיל לאחת מהן את אפר־סיגרייתו. מעילה על זרועה, באה דינה וישבה אצלו. נטלה כף־ידו בכף־ידה והסתכלה בה בתשומת־לב. שוב לא היתה האשה המשתטה והמתייסרת והשמֵחה חליפות ולסירוגין, עתה היתה שקולה בדעתה, כבדת־ראש, בוחנת בעיון בכף הגברית המוטלת בין כפותיה. כף זו עשתה כל מיני מעשים ועכשיו היא יוצקת תרופות לבני־אדם ונחה, כלאחר עמל רב ותלאות, בתוך כפותיה־שלה. והיא נשאה את הכף אל פיה והטביעה נשיקה בצד־הפנים שלה, המחוספס והגברי.

‘שמע, מיכה. יש בדעתי לומר לך משהו. שמע. שום דבר לא השתנה, לא ביני לבין עזרא ולא ביני לבינך. אבל עלינו לחדול להיפגש. חכה, תיכף אסביר לך. בדרכי לכאן היו לי שיקולים וכבר החלטתי. עזרא מגויס עכשיו חלקית וקרוב לוודאי שעוד מעט יגייסוהו בכלל. שמע’.

והיתה מסתכלת בו במבטים רציניים ושהויים, שלא ראה בעיניה עד כה, ואצבעותיה שיחקו כל העת בכפו.

‘ובכן, זהו. קצת הוא כבר עכשיו מגויס. ואני רואה אותו יום־יום יוצא אל העמדות ואינני יכולה להוליכו שולל. השתדל להבין. כשאני רואה אותו ואת כולם כיצד כל אחד עושה את שלו בתוך המלחמה הזאת – אינני יכולה, אני פשוט לא יכולה. אינני יודעת כיצד להסביר לך. אני רוצה שתבין, אינני מבקשת להיות צדיקה כלפי עזרא דווקא’.

הוא החריש. ידו האחת מוטלת על ברכו, השנייה בין כפותיה של דינה. דינה לטפה חרש את כף־היד ואת הזרוע הגברית עד למרפק וקצת הלאה, עד למקום שהשרוול היה מופשל.

‘אינני נערה’, פתחה שוב, ‘כל ימי עברו עלי ככה, בלי אהבה ומתוך מאמץ יחיד להסתגל אליו. בכך, ובכך בלבד ראיתי את טעם חיי. עלוב למדי, לא? גם אני חושבת. יום שלא התקוטטנו הייתי מאושרת. עכשיו אין אנו מתקוטטים, אבל אין לנו שמחה בבית שלנו. והנה הופעת אתה ופקד אותי מה שלא היה לי כל חיי. אך הכול נראה מסובך כל־כך, מעיק ומאשים, כמו חטא’.

‘אין בזה כל חטא’, אמר חרש.

‘אני יודעת, ידידי, אני יודעת. ואף־על־פי־כן, דווקא עכשיו, כאשר כל אחד עושה את שלו בתוך המלחמה ומוותר ומקריב משהו, ואנשים נופלים ונפצעים בה, דווקא עכשיו אפנק את הרגשותי? אטפח את המשאלות שלי? דווקא עכשיו? ועזרא מגויס בתוך המלחמה הזאת ולהגיד לו גם־כן אי־אפשר. זה יהרוס אותו לגמרי. עלינו לא להתראות יותר, מיכה. אבל אני רוצה שתדע, כל אלה הם שיקולי בשכל הקר שלי. לעצם העניין לא השתנה דבר, לא ביני לבין עזרא, ולא ביני לבינך’.

חזרה והצמידה את כף־ידו לשפתיה וקמה על רגליה. מן המקום שישב ראה כיצד היא לובשת את מעילה והיא נבוכה ומהססת מעבר לכל שיקוליה. הבין אותה למעלה מן המשוער, אף־על־פי שראה, כמובן, את האיוולת ואת חוסר־המשמעות שבטעמיה ובשיקוליה. כמוהו כמוה. הרגשתה כהרגשתו כלפי חבריו.

‘טוב’, אמר, ‘אני מכבד את שיקוליך, דינה. מן־הסתם יש לך צורך להיות צודקת וטהורה כלפי המלחמה, אני מבין’.

ושוב עמדה לפניו במעילה, כמו בבוֹאה. מיכה לוין קם על רגליו ואחז במרפקה.

‘אבל תבואי, לפעמים? למרפאה, אני מתכוון’.

נצטחקה ונשקה לו.

ואחר־כך הלכה.

ושוב עברה על־פני האור האדמדם שדלק חרש בצד מבוא המרפאה והודיע בצניעות על מקומות־מגוריהם של הרופאים התורניים, אך הפעם עברה על פניו ברגל קלה.

מעבר לדממה שהילכה ברחובות השקטים נשמע כל הזמן פצח־יריות. פעמים יחידות, פעמים צרורות־צרורות. שוב מתחוללים קרבות בירכתי העיר ובפרברים, כמעשה לילה בלילו.

סמוך לדלת־ביתה השילה נעליה מרגליה ונכנסה חרש ובזהירות, לבל תעיר את הישנים. הדליקה אור בפרוזדור וראתה מרחוק את ראשו של עזרא על הכר, את השמיכה השמוטה, את פיו הפעור שהשמיע נחרות חרישיות וקצובות. אדם הישן שנת־ישרים לאחר עמל־יומו. הניחה את המעיל על כיסא ונכנסה אל רונית. קצת מן האור שהדליקה בפרוזדור הגיע גם לכאן והיא גחנה על־פני מיטתה של התינוקת שהיתה מכורבלת בשמיכתה, ראשה שמוט על הכר. כיסתה אותה בדאגה והרהרה בשעת מעשה: ‘סלחי לאמא שלך, בת, סלחי לאמא שלך על שככה היא נוהגת…’

פרק שלישי

בנסוע הטנדר השותק ברחובות־העיר, ישבו אמהות בשדרותיה ובגניה וילדים שיחקו בחול ובכדורים. שמש של אחר־הצהריים היתה רכה וגוועת ונאספת ברוב הדר וגוונים. הדופן האחורי של הטנדר היה שמוט, והארון נשתרבב קצת החוצה. צעירים בחקי וכובעי־חקי לראשם ישבו שלושה מזה ושלושה מזה ושתקו אל המת אשר בארון. הרחובות סאנו את שגרתם דרך חולין, והטנדר עשה את דרכו, חוצה בתוך ההמולה של רכב ותרועה ושעט־רגליים שמילאו את כבישיו ואת מדרכותיו של הרחוב, ומכוניות רבות מכל המינים ומכל הסוגים נסעו לפני הטנדר ואחריו. אותה שעה שיחקו תינוקות בחול ובכדור, טפסו על הספסלים שבגנים ובשדרות ולא ידעו כי בתוך המלחמה הם משחקים.

בהתקרב הטנדר לשכונה, עמדו האנשים ממתינים ברחובה הראשי, קצתם על הכביש וקצתם על המדרכות. העצים והבתים ועמודי־החשמל הטילו לפניהם צללים ארוכים והאנשים הממתינים עמדו קצתם בצל וקצתם בשמש והתלחשו ביניהם בקולות נמוכים. כל הדברים הנחוצים נעשו חרש ובדממה. ליד בית־הספר עמדו המורים, וקומתו הגבוהה והשחוחה מעט של וייס הזקן התנשאה ביניהם. משקפיו עבי־הזכוכית נדחקו קדימה כמו עיניים הלהוטות לראות, צווארונו פתוח ושפתו התחתונה לחה ומשורבבת.

‘ובמתימטיקה! ובמתימטיקה!’ היה מפסיק דיבורו של אחר וטוען בדבקות, ‘במתימטיקה ממש עילוי היה. עתיד גדול ניבאתי לו במתימטיקה’.

‘אלא שרשלן גדול היה’, טען כנגדו מורה אחר, ‘מעולם לא היו מחברותיו מסודרות. נוהג זה שנהג במחברותיו הוציא אותי מהדעת, אבל תלמיד טוב היה’.

‘אני זוכרת אותו מכיתה גימ"ל’, הפטירה חרש, כמעלה תרומה צנועה, מורה אחת נמוכת־קומה ששערות־שיבה קלועות לה על עורפה.

‘אני יכול להבטיח לכם שב“ידיעת הארץ” לא היה שני לו בכל בית־הספר. כאשר יצאנו בסוף השנה לטיול בגליל, עמד במכונית וקרא בשמו של כל קיבוץ וכל יישוב. תענוג היה להקשיב לו’.

‘כנגד זה, בזמרה לא הצטיין ביותר’, טענה כמתחטאת המורה לזמרה.

‘לשיר אולי לא ידע, אבל היה משתתף בהתלהבות בכל ההצגות של בית־הספר, עד כמה שאני זוכר. הוא אהב מאוד להופיע ולדבר לפני הציבור. פעם אחת נשתכח ממנו הכתוב. עמדתי מן הצד ואתם יכולים לתאר לעצמכם כיצד פעם בי הלב. זו היתה הצגת־חנוכה, אם אינני טועה, וכל ההורים נאספו. והוא, לא־כלום, בו־במקום העלה מלים משלו ועד היום אינני יודע אם לא היו המלים שחיבר יפות מן המקור’.

‘מאז ומתמיד הצטיין בחיבורים’, טען וייס הזקן בהתלהבות, ‘נוהג הייתי לקרוא את חיבוריו לפני הכיתה, עד שיום אחד ביקשני לא לעשות זאת. “הם יודעים שאני יודע לכתוב חיבורים” – אמר לי’.

‘ואני זוכרת ציור אחד שלו’, אמרה מורתו מכיתה אל"ף, ‘פעם אחת צייר דמות משונה מאוד. שאלתיו: “מה זה?” השיב לי: “רציתי לצייר אלוהים, אך יצא אדם”…’

ככה עמדו המורים והעלו זכרונות, כל אחד פרקו־שלו, כל אחד פגישתו שלו עם חייו של זאב’לה, שהיה מוטל אותה שעה מת בטנדר שהסיעו דרך העיר ההומה אל השכונה. ומיכל עמדה לעצמה, קצת לידם של המורים וקצת פרושה מהם, מצומצמת ומחרישה במעילה, צופה אל הדרך. הללו מוריו ומחנכיו, ואילו היא חברתו מימי ילדות. לא זכרונות עלו בה, אלא אימה סתומה. כמעט כל בני־השכונה הלכו אל המלחמה, זאב’לה הוא הראשון שלא שב ממנה. אמרת ראשון, וכאילו פרצת פרץ לבאים אחריו. עד שהמוות לא פרץ אל השכונה שלך ולא פגע בחברים שלך, נתפתית להאמין שהוא שרוי קצת רחוק, במקומות שמתחוללים שם קרבות. ועכשיו, זאב’לה. עכשיו עלו בה זכרונות להפיג חרדתה. זכרה אותו כך וזכרה אותו אחרת, משולהב אחר הכדור והוא ילד, יוצא למסעו הראשון למצדה, תרמילו על שכמו והוא נער, יוצא עם היוצאים אל המלחמה והוא כבר בחור גדול. בליל־ההעפלה הגדול היה סגנו של שאוליק. שאוליק חיבבו מאוד. גם אני חיבבתיו. נדמה לי שפעם אחת אפילו ניסה לחזר אחרי. היא זכרה את פניו, את מבטיו, את אופן הליכתו: זאב’לה…

גם האנשים אשר עמדו שם ממתינים לארונו, זכרוהו כל אחד לפי דרכו. הרוקח זכר כיצד אמו של זאב’לה באה אצלו לקנות את המוצץ הראשון בשבילו. בעל בית־הקפה זכר את זאב’לה מן הימים שהיה ילד קטן ובא לקנות אצלו סוכריה על מקל. באותם ימים עדיין היה לו הקיוסק שאשנבו הרחב פנה לצד הרחוב. זאב’לה היה מזדקר על בהונותיו ומושיט מטבע שאינו יודע ערכה ומבקש סוכריה על מקל. סתם שכנים זכרוהו מתרוצץ עם שאר נערי השכונה, משולהב ומזוהם, כנף־חולצתו משורבבת והשנייה תחובה איכשהו במכנסי־ההתעמלות התכולים שלו.

היו עומדים ככה ומשיחים בו, מעלים כל פרט שזכרו, וחייו של זאביק עלו קטעים קטעים בזכרונותיהם של אנשים רבים. כאשר אדם מת, הוא מתחיל לחיות בבת־אחת בלבם של אנשים רבים.

אהרון אהרוני, לבוש חקי, כדרכו, עמד במבוא השכונה מוקף קשישיו ושאר בני־השכונה שנוהגים להיקהל בערבים ליד הספסל הירוק של תחנת־האוטובוסים הסופית, ודשו בפרטי הנסיבות של נפילתו.

‘הוא היה בתוך המשוריין או על הגבעה?’ התעניין לדעת איש אחד.

‘במשוריין’, פסק אהרוני, ‘שעה ארוכה לחמו בתוך המשוריין הזה. אחר־כך החל המשוריין לבעור והם ביקשו לקפוץ ממנו. אך מבחוץ ירו עליהם והם בכל־זאת קפצו, כי המשוריין בער ולא היתה להם ברירה. ו…’, ואז ראה את הטנדר נוסע ומתקרב, ונשתתק.

כל הלחישות נשתתקו. נרעשים וחרדים ראו את הטנדר מאט מהלכו ונכנס לרחובה של השכונה, להשיב לה את בנה הראשון שנפל במלחמה. הנהג שרבב ראשו לשאול מה את הנקהלים. מיד קפץ אהרון אהרוני על כבש־המכונית ואמר: ‘סע ישר’.

דינה ירדה למטה, רונית בזרועותיה, ועמדה והלכה אצל בלומה. אנשים הגיפו חנויותיהם ועמדו על שפת־המדרכה, מסתכלים דומם בטנדר הנוסע לאטו ובחיילים שישבו זקופים ודמומים כמשמר־כבוד לאורך דפנותיו, שלושה מזה ושלושה מזה. כולם היו נרגשים ושותקים. אמהות ואבות, שבניהם יצאו אל המלחמה, עמדו תחתיהם קפואים וחרדים, כביכול הבנים כולם מוטלים לפניהם בארון הזה.

מעבר מזה, כבושה ונבלעת, עמדה לעצמה נערה תמירת־גו, ועיניה היפות הביטו בלווייה הנעה וקרבה לאטה. איש לא פנה אליה בדברים והיא עמדה לעצמה וראתה כיצד הלווייה עוברת חרש על פניה.

זה המוטל בארון היה בא אליה, תחילה בהיסוס, בביישנות, בתקוות ובכל מאודו, בדחילו הגדול והנבוך של נערים אוהבים; ואחר־כך, כאשר השיבה אהבתו ריקם, היה חוזר ובא, אף־על־פי־כן, ופניו הלא־יפים היו אטומים ועִקשים באהבתו. והיא היתה נשמטת ממנו באותה אנוכיות כנה ואכזרית אשר לנערות היפות.

היא עמדה עכשיו וגבה אל עמוד־החשמל, כמוקעת, וידיה נשתלבו וחִבקו את העמוד שמאחורי גבה, וראתה כיצד מוליכים אותו לקבורה. היא לא חשה כל חרטה ואף הרגשת־אשם כלשהי, רק נסערת היתה ונבוכה למראה מותו של נער שאת אהבתו השיבה ריקם.

הטנדר נע לאטו ועצר ליד בית־הוריו. עכשיו הלכו כולם מן המדרכות ונקהלו ליד הטנדר. אביו של זאב’לה יצא מן הבית, נמוך־קומה, צנום, קודר. זרועו לפתה בחוזקה את כתפה של אשתו, שנגררה בצדו ובכתה חרש. עיניהם של ההורים היו מושפלות וכולם הביטו בהם. ככה הוליך אבא של זאב’לה את אשתו אל הטנדר וכל הקהל הסתדר והלך אחריהם. אהרון אהרוני בראש קשישיו שצעדו בשלשות קצובות, כולם בחקי, אחריהם מוריו ומחנכיו של זאב’לה, אחריהם הרוקח. והלכה גם בלומה, ודינה, רונית בזרועותיה, ושפטל, וכולם כולם.

לאִטה לאִטה התקדמה הלווייה. בדרך הזאת הביאה אותו אמו מבית־החולים והוא רך נולד, כאן היה עובר יום־יום בדרכו לבית־הספר, והנה באותו כביש עצמו מוליכים אותו עכשיו בדרכו האחרונה.

ליד המבוא של בית־הספר נשתהתה הלווייה, ווייס הזקן נשא דברי־הספד. האנשים עמדו על הכביש ועל המדרכות דוממים ומחרישים. ורוח נתאוושה ועננים קלים ריחפו במרומים. מן הצד נשתהתה מכונית־משא עמוסה לוחמים בכובעי־גרב, שהמתינה עד עבור הלווייה. האב השכול לפת כל הזמן את כתפה של אשתו, האשה הליטה את פניה בחזהו והיתה מתייפחת חרש.

מבית־הספר נעה הלווייה והתקדמה לעבר הכביש הראשי. פועלים שחזרו אותה שעה מעבודתם, נצטרפו אליה. דינה ובלומה הלכו כברת־דרך ואחר־כך שבו אשה לביתה. כיוצא בזה עשו גם אחרים, אך מרביתם עלו על המכוניות שהמתינו לאורך הכביש הראשי ונסעו לבית־העלמין.

בבית־העלמין נמסר טקס־הקבורה לאנשי החברה קדישא. הללו היו מסתובבים ומקשקשים בקופסאותיהם, למגינת־לבו של הקהל. השמש כבר לא נראתה, אך בהירות צלולה של טרם־חשיכה עמדה בבית־העלמין. האנשים התפזרו בין תלוליות הקברים והיו קוראים, בהיסח־הדעת, את השמות החרותים שם על המצבות. בלי משים חיפשו שמות של מכרים, כחפש החיים את המתים.

מיכל עמדה בריחוק מקום מן הקבר החדש, קוראת בהיסח־הדעת את אשר חרות על המצבות. כל האנשים תחת הקברים האלה היו פעם חיים. כמונו. כמו שאוליק. כמו שהיה זאב’יק. זאב’יק היה כמונו, עכשיו יהיה כמו האנשים הקבורים תחת המצבות האלה.

מרחוק עלה מלמולו של האב שאמר קדיש. בלחש בלחש, בקול רווי דמעות. אשתו לא עצרה כוח והתייפחה עתה בקול גדול: זאב’יק! זאב’יק!

עכשיו יהיה זאב’יק כמו כל האנשים הקבורים תחת המצבות האלה. כל־כך הרבה אדם מת כאן. זאב’יק… כל־כך הרבה דברים מתים באיש שמת. כל־כך הרבה פגישות, ומחשבות, ואהבות, ותשוקות, ואכזבות ושמחות ובני־אדם שראה ושיחות ששוחח ולילות שאהב וכל האנשים והשמות והמבטים שהביט ודברים שאמר וחיוכים שחייך – הכול הכול הולך עכשיו למות באיש האחד שמת. וגם כל הדברים הרבים שעמד לעשותם וכבר לא יעשה אותם. וחלומות שחלם, חלומות של יום וחלומות של לילה, וכל הדברים שאמר ופרצופים שזכר וחרטות שהתחרט ומחשבות שהגה ומכתבים שכתב וזכרונות שזכר ופרחים שהריח ונערות שחיבק – כל החיבוקים האלה וכל הדברים האלה מתים עכשיו בנער זה שמת.

ונשתקעה והלכה בתחושה זו של חידלון וכליה, וכבר לא הרגישה את עצמה קיימת, כאילו היא עצמה מתה החושבת על הדברים שהולכים בה למות.

ואז נגעה כף־יד בכתפה והיא הסבה פניה וראתה לפניה את שאוליק. הוא ניצב גבוה על רגליו, לבוש מעיל־רוח והרוח בשערותיו.

בדמדומים הגוברים ראה את עיניה הקרועות אליו בחרדה ובזעקה. בימינו חבק את כתפה ושמאלו לטפה חרש את זרועה וככה עמדו שותקים בין הקברים, נושמים ובריאים, וכפותיה של מיכל מששו את מותניו ואת חזהו. היא מתבגרת בחרדות כמו שאנחנו בקרבות, הרהר שאוליק.

‘כל־כך טוב שבאת’, לחשה.

‘נחלצתי איכשהו לכמה שעות’, הסביר.

‘היית כבר אצל אמא?’

‘לא, ראיתי את הלווייה מרחוק, ובאתי ישר לכאן’.

‘קח אותי מכאן, שאולי, אחרת אני מתה’.

אותה שעה נסתם הגולל, והאנשים פנו אל השער. שאוליק חפן את מיכל בזרועו והוליכה החוצה, מדלג עמה על תלוליות הקברים.

‘כל־כך טוב שבאת’, חזרה ואמרה.

בחוץ הוליכהּ אל הג’יפ שעמד בקצה המדרכה.

‘באת בג’יפ’, קבעה.

‘כן’.

‘שאולי’.

‘כן?’

‘החשבת פעם מהו שהולך למות באדם שמת?’

‘אל תחשבי על כך’.

‘למה?’

‘ככה’.

‘זה נורא’.

‘עלי. אביא אותך לשכונה’.

‘ואתה?’

‘עלי לשוב מיד. בכל מקום הוכרז על מצב־הכן חמור וכל החופשות בוטלו. אך כאשר נודע לי שזאב’לה הלך, נחלצתי איכשהו. עלי’.

שאוליק התניע את הג’יפ ומיכל ישבה לידו. כל־כך טוב לראותו מחזיק בהגה, בכפותיו הגדולות, בנסיעתו המהירה והבוטחת, המתגנדרת כלשהו לראווה ברחובות ההומים. היא ישבה קלה ואזרחית, נשיותה מודגשת מאוד על־רקע מדיו הגבריים של שאוליק. שאוליק חש את מבטיה על זרועותיו והגביר מהירות.

‘אולי תסע קצת יותר לאט?’

שאוליק צחק והגביר מהירות על מהירות. מיכל החרישה. היא נהנתה, אמנם, מתחושת ההרפתקנות שהנסיעה המהירה העניקה לה, אך בה־בעת גם תמהה היתה אם אין המלחמה הופכת את שאוליק שלה לגנדרן הרפתקן שחצן המעמיד את חייו לראווה לנגד כל המסתכלים בו. המלחמה מעצבת את האיש שלה הרחק־הרחק ממנה, בכל המקומות ההם של הקרבות והמחנות, ואין היא יודעת כיצד הוא קם ומתהווה שם, מה דמות ותואר לו שם, בין חבריו שאין היא מכירה אותם, כיצד הוא נוהג בהם וכיצד הם נוהגים בו. והיתה משערת השערות וכבר החלה מהססת אם בבואה זו החקוקה בלבה, עדיין תואמת את שאוליק כפי שהיא מכירה אותו. אפשר אין היא אלא מחזיקה בעורו של נחש, שעה שהנחש עצמו כבר חמק לו הרחק הרחק בין הסלעים. אפשר גרם לכך הזקן המסולסל והגנדרני שעיטר את פניו.

שאוליק הבחין שהיא מעיינת בו ונתחייך.

‘בוחנת אותי אם עדיין אני שאוליק?’

‘באמת שאינני יודעת אם עדיין אתה שאוליק’.

‘לולא ידי אוחזות בהגה, הייתי אומר לך תני יד ומיד היית יודעת שאני אותו עצמו’.

כפות־ידיה לפפו את זרועותיו האוחזות בהגה. הרוח טפחה על פניהם והיה טוב לנסוע ככה ברוח הטופחת, בצדו של שאוליק, שהופיע פתאום חי ונושם מן המלחמה, וכבר לא חשוב אם לשעה קלה בלבד. מעברים נהרו מכוניות ואנשים.

‘כמה מכוניות שורצות כאן, אצלכם! כבר חשבתי שגייסו את כולן’.

‘באמת מגייסים את כולן’.

‘מנין את יודעת?’

‘הה! אני יודעת. מגייסים אפילו את האוטובוסים הציבוריים ומשלחים אותם לכל מיני מקומות. מגייסים כל דבר שאפשר’.

עתה נכנסו אל העיר ונסעו ברחובותיה. הערב גווע עוד בדרך והמכונות העלו אורות מאופלים. חצו את העירו באו אל השכונה.

‘שמע, שאוליק, עשה נחת־רוח לאמא וקפוץ להגיד לה שלום’.

‘טוב, בואי נחטוף ביקור אצל הזקנים’.

מיכל הלכה עמו. ביקל לא היה בבית. בלומה התחייכה אליו ולפפה את זרועו בהתאפקות מרובה. שכן, לא התירה כל פורקן לרגשותיה. סבורה היתה שבדרך זו היא משתפת את עצמה במלחמה. שאוליק הסתכל בה והודה לה בלבו על נוהג זה שנהגה בו ובלי־משים הקיפה זרועו את כתפיה המלאות והיא חיבקה את מותניו, וקומתו היתה גבוהה מקומתה. ככה נשתהו ועמדו, אם ובנה, כזוג נאהבים.

‘איזה צמד חמד!’ קראה מיכל בשובבות.

‘אני ואמא? הוי, אנחנו כבר זוג ותיק מאוד. כמה זמן אנחנו כבר זוג, אמא?’

בלומה הצטחקה ופניה נתמלאו קמטים. שמחה רבה שמחה בשאוליק שהגיע ככה, פתאום, דווקא היום, לאחר הלווייתו של זאב’לה.

‘נו, זהו. ועכשיו צריך ללכת’.

‘כבר?’

‘כן. נחלצתי איכשהו להלווייתו של זאב’לה אז מיכל אמרה לי לקפוץ להגיד לך שלום’.

‘מילא, תודה שבאת, בן’.

‘שלום אמא. מסרי שלום לאבא’.

‘שלום שלום, בן’.

ושוב לטפה את כתפיו והעלתה כפותיה ונגעה בצווארו וההתאפקות שגזרה על עצמה נתרופפה ומבטיה שוטטו על פניו – שואלות, חרדות, תוהות. שוב לא הסתירה שכל הימים היא חרדה ומתייסרת בגינו. זו חלקה של אמא שלי במלחמה, ידע שאוליק, יש לי אמא אמיצה וטובה.

בלומה התאוששה כהרף־עין ושמטה זרועה מצווארו והושיטה לו כף־ידה, מעשה־חבר. שאוליק לחץ את ידה ואז, פתאום, גחן ונשק על מצחה המקומט ומיכל עמדה מן הצד וראתה.

‘שלום אמא’.

בלומה לא השיבה. היא רק הניעה בראשה, שפתיה חשוקות וסנטרה רטט מעט.

יצא עם מיכל אל הג’יפ. שניהם היו מחרישים ונרגשים. משעמדו ליד הג’יפ, נגעה בזרועו ואמרה:

‘יש לך אמא עצומה’.

‘כן. עכשיו היא ודאי בוכה’.

‘אני אסע אתך קצת’.

‘בואי, עלי’.

ושוב ישבו זה בצד זה ונסעו באפלה, הוא אחז בהגה וכפות־ידיה לפפו כל הזמן את זרועו. סמוך לכביש הראשי עצר.

‘ובכן, ילדה’, אמר.

‘מתי תבוא לזמן קצת יותר ארוך?’

‘שאלי את המלחמה’.

‘לעזאזל המלחמה!’

‘או, ילדה, אני רואה שהמלחמה לימדה אותך לקלל’.

‘אל תקפיד עלי. אני יודעת שאינני צודקת. אבל כל הזמן כך, כל הזמן. רק פגישות של שעה ושל יממה, לכל היותר, וגם לפני המלחמה היה כך. תמיד, תמיד. אני תקועה לי במקום אחד ומצפה ואתה הולך ובא. ובין פגישה לפגישה – ים של זמן ושל כל מיני דברים אחרים. אף פעם לא אמרתי לך ואף פעם לא אגיד לך, אבל זה ככה… לא חשוב, אני יודעת שאינני צודקת’.

הושיט ידו ללחוץ ידה וגחן ונשק לה. הג’יפ עמד באפלה, בצד הדרך הראשית. זרועותיה חבקו את ראשו ופיה החל מטרף את פיו ואת אוזניו ואת עיניו בנשיקות לחות ושאוליק חש מתחת ידיו את שדיה וידע כי את כל געגועיה היא מגירה אל נשיקותיה.

‘שתיגמר כבר המלחמה הזאת!’ לחשה.

‘היא רק התחילה’.

‘אל תהיה אכזרי כל־כך!’

‘מי, אני?’

‘כן כן כן, אתה!’

וחזרה ולפפה אותו ונתכנפה אצל חזהו ואבדה בזרועותיו.

‘אתה גדלת או מה’, ליחנה את קולה.

‘וכי מה?’

‘נדמה לי שגדלת. גופך נראה לי עצום כל כך’.

‘צריך לזוז’, אמר.

חזרה ונשקה לו וקפצה מהג’יפ. שאוליק שחרר את הבלמים. עוד הנפת־יד, עוד קריאת־שלום, עוד קפיצה ונשיקה מרפרפת, אחרונה, וכבר עמדה וראתה כיצד שאוליק מתרחק ונעלם בכביש המוליך אל המלחמה.

בדרכה חזרה פגשה את עזרא שחזר אותה שעה מן העמדות.

‘דרישת־שלום משאוליק’, אמרה.

‘הוא כאן?’

‘היה ונסע’.

אנשים ששבו אותה שעה מבית־העלמין חלפו על פניהם והתפזרו לבתיהם. ההורים השכולים הלכו לשאת את אבלם ואת שכולם בתוך הבית שלהם ושכנים אחדים הלכו עמהם. דממה גדולה עמדה בשכונה. איש לא הדליק את מַקְלֵטוֹ והדממה הילכה בשכונה מקצה אל קצה.

‘מה השקט הזה בשכונה, מישהו מת?’ שאל עזרא בעליצות.

‘היום היתה הלווייתו של זאב’לה’.

‘זאב’לה?’

‘כן, חברו של שאוליק. הוא נפל בשיירה של הארבעים’.

‘זאב’לה הלך?’

היא לא השיבה ושניהם ראו כאילו פתאום את הפנים האחרות של המלחמה ואת המוות הבא חרש ובהיחבא אל השכונות ואל המשפחות.

‘ככה זה’, אמר עזרא.

‘כן’, השיבה מיכל.

ואחר־כך נפרדו, ועזרא עלה לביתו. דינה ישבה בכורסה ורונית שיחקה לרגליה.

‘הנה אבא בא’, קפצה רונית בשמחה.

‘היום היתה הלווייתו של זאב’לה’, אמרה דינה.

‘אני יודע, מיכל סיפרה לי’.

‘אבא, אבא’, תבעי רונית תשומת־לבו של אבא שלה.

‘שקט, רונית!’

‘אבא, קשור לי את החבל הזה’.

בלי משים נתחייך אליה. כיצד דיבורה הולך ומשתפר מיום ליום. בת שלי. בת קטנה שלי.

נטל כיסא וכמות שהוא, בבגדיו הישנים והמאובקים, ישב בצדה של דינה ושניהם הסתכלו ברונית.

‘הארון השחור אינו מרפה ממני’, לחשה דינה ועיניה קמות, ‘והלווייה והאנשים והכול’.

ראשה צנח אליו והוא אסף את ראשה בזרועותיו, ימינו תומכת בו ושמאלו מלטפת את שערותיה, מצחה, עיניה, שפתיה. ולבו הומה בקרבו.

‘הנה נופלים גם אלה שאנו מכירים. זה כל־כך אחרת, עזרא, כל־כך אחרת’.

היא נמלטה אלי מן המוות, מבקשת למצוא בי ניחומים. משמע שאפשר למצוא בי ניחומים. אולי תשוב אלי בזה האופן, דרך החרדות של הימים האלה.

שפתיו החרישו, אך אצבעותיו המלטפות את שערה ורקתה וגבת־עינה לחשו בלי הרף ‘דינה שלי, דינה שלי’. והוא ביקש להיות מחסה לה ומשען.

אותה שעה ידע כי אין האהבה יקוד של רגעים העולים בלהבה, אלא משך החיים עצמם, לכל אורכם.

רונית הסבה את עיניה וראתה את פניה של אמא כבושות בזרועותיו של אבא ואבא מלטף אותם באצבעותיו.

‘מה אתם עושים?’ קראה וצחקה.

אבא ואמא הסתכלו בה מחרישים, אך לא הרפו זה מזה.

‘מה אתה עושה, אבא?’

‘אני מחבק את אמא’.

‘למה?’

‘כי אני אוהב אותה’.

‘גם אני אוהב אותה’, קראה הקטנה וכבר קפצה על ברכיו ודחקה את ראשה בין ראשו של עזרא לבין ראשה של דינה. פרשׂ עזרא את זרועותיו והקיף בימינו את דינה, ובשמאלו את רונית וקרא:

‘יש לי שתי בנות ואני מחבק את שתי בנותי’.

פרק רביעי

מן המקום שעמד ליד החלון, יכול היה שאוליק לראות את כל השדות כולם, עד לכביש וגם מעבר לו, מִתְנאִים אותה שעה בשמש הרכה והלטפנית של אחר־הצהריים. קמה גבוהה ויפה עלתה בשדות הרחבים שהקיפו את הכפר סביב־סביב. מקרוב נראו הבתים עצמם והם נאים, בנויים אבן ומקורים רעפים אדומים, נוסח אירופה. הבתים טבלו בין אילנות רחבי־צמרת שהצלו על המרפסות האפלוליות של הקומות הנמוכות והגבוהות. שבילי־העפר בין טורי הבתים נקיים היו, ובמבואות הבתים, מעל לפתחים, חקוקות היו באבן כתובות של יראת־שמיים מן הברית הישנה והחדשה, באותיות גוטיות עתיקות. כפר מטופח להפליא, הודה שאוליק בלבו, תמיהני מה ראו גרמנים אלה לבוא מארצם הרחוקה להקים כאן נחלה לעצמם.

גרמני ממש לא ראה מעודו, אך את מעשי ידיהם הוא רואה לפניו. כאן, בבית זה התגוררו, על רצפה זו עצמה, ליד נוף זה הנדחק בדממה מתעה ומפתה בריבוע החלון – אכלו ושתו וזימרו את זמירותיהם בלשונם שלהם, הנוכרית והעוינת. כאן ישבו, בשער העמק.

נשא אפו לרחרח באוויר החדר, לחוש ולקלוט את ריח דייריו שנטשוהו בעל־כורחם.

רק כלביהם משוטטים להם בין בתי־הכפר.

אל הכפר הזה, שנכנע ונכבש בשעתו בלא ירייה ותושביו הועברו מן הארץ עוד קודם לכן, ירדה פלוגתו של שאוליק להתארגנות קצרה. פלוגה זו, אפילו כבר נתנסתה בשני קרבות, עדיין לא נתגבשה כל־צורכה. עד־עתה היה שאוליק סמ“פ, אך מאחר שליפא, הממ”פ נפצע, עבר הפיקוד לידיו.

ליפא היה מקובל על הפלוגה והאנשים חיבבוהו. מנסיונו־שלו ידע שאוליק שלא על־נקלה ולא בנפש חפצה מקבלים חיילים מפקד חדש. בייחוד הסגל. מאחר שכך, מזומנת לו התמודדות כפולה; אחת – עם תפקידו החדש, ואחת – עם דמותו של ליפא. כנגד אישיותו של ליפא שומה עליו להעמיד את אישיותו־שלו. ידע שאנשיו מתחקים אחריו, שוקלים כל דיבור שלו וכל הוראה שיוצאת מפיו ומשווים אותו בלי הרף עם ליפא. בעל־כורחי עלי ללחום בדמותך, ליפא, למען הפלוגה הזאת ולמען אוכל לפקד עליה.

הסב פניו וראה את מי שבחר בו לסגנו שרוע על אחת מארבע המיטות אשר בחדר; כפות־רגליו הגדולות, שלעולם הן שרוטות ופצועות וחבושות בתחבושות מזוהמות, נתלו, כשני פגרים מכוערים, מעבר לשפת־המיטה. סנדליו המרופטים, שתהילת גיחוכם נודעה בכל הגדוד, מושלכים מתחת למיטה, וראשו, עטור שיער־כבשה בהיר ומדובלל, נח על מה שהתקין לו לשמש כר למראשותיו. פניו ומצחו מקומטים קמטים הרבה, שלא לפי גילו. מחמת הקמטים נראו פניו מאומצים גם בשנתו. על הארץ לידו מוטל היה ספר ובלי להעיף עין בכריכתו, ידע שאוליק כי ספר של ארכיאולוגיה הוא; שדרכו של סנדליקו לסחוב עמו בכל הדרכים של המלחמה ספרים ממין זה וגם מגדירי־צמחים. בכל שעת־כושר, במקום חנייה או תוך כדי מסע, היה חומק מן השורה לקטוף פרח בלתי־מצוי ולשימו בילקוטו. אחד סנדליקו, הגה שאוליק בלא קול, בקצת גיחוך ובהרבה חיבה. לפנים היה רועה במשקו. יום אחד, אחר המלחמה, אבקר אצלו ואראה כיצד הוא נוהג את עדרו בהרים.

סנדליקו היה חבר טוב לפיקודיו והללו הוקירוהו מאוד. לכולם נודע ממנו אותו יחס ואותה רֵעות. כביכול אינו מתייחס לבני־אדם על־פי נטיות שבלבו, אלא על־פי איזה עיקרון מופשט, קבוע ועומד, שאינו מבדיל בפרטים. יחסו זה היה, לאמתו של דבר, חוסר־יחס גמור לייחודו של האיש המסוים אשר עמד לנגד עיניו. אך פקודיו קיבלו יחס זה כראיה לחוסר משוא־פנים, ודווקא משום כך הוקירוהו מאוד. קשה להעלות על הדעת, כי ברנש כמוהו עשוי לאהוב נערה עם הרגשות פרטיות משלו, אף־על־פי־כן ידוע שיש לו נערה במשקו.

למטה, בעשב, שכבו חיילים אחדים, מדים אוסטרליים לגופם, כובעי־גרב על ראשם. חבריהם התאמנו אותה שעה בשטחים שמאחורי הכפר, ואילו הם, מאחר שחזרו מסיור־לילה, היו מפיקים רוב טובה ורוב הנאה לעצמם, קצתם רובצים וקצתם שעונים זה על זה ומסתכלים בתמונות שעברו מיד ליד. אל מולם, על התורן הגבוה, התנוסס דגלם ברוח. כלב־זאב מיותם בא בדידוי לאורכה של הדרך, ראה את הזרים מפורקדים על הדשא של כפרו, נשתהה פתאום וזקף את אוזניו. החיילים שרבצו להם על הדשא החלו מנחשים את שמו.

‘רקס!’

‘בוא הנה, רקס!’

‘הקטור!’

‘בואי, לאסי, בואי!’

הכלב עמד במקום שעמד, רגליו תקועות בקרקע, אוזניו זקורות ועיניו מביטות אל עבר הקולות הקוראים אליו.

‘הלו, דאצי!’

‘למה דווקא דאצי?’

‘לשכן שלי היה פעם כלב וקראו לו דאצי’.

הכלב עמד לֵאֶה ומשועמם ולא נענה אף לאחת מן הקריאות של החיילים. אחר־כך הסב את ראשו, פלבל בעיניו בשיעמום ובאדישות והציב רגל ללכת מכאן. כשכש בזנבו ופנה והלך לו אל התורן הגבוה אשר במרומיו התנפנף הדגל, הקיפו ורחרח את האדמה אשר מתחת ואחר־כך הרים רגלו וביקש להטיל שמה את מימיו. החיילים הבריחוהו משם בחירופים וגידופים וביידוי אבנים.

אבא קותי, הרס"פ של הפלוגה, עבר אותה שעה על פניהם והוא גבוה וקשיש מכולם. בצעדים כבדים עבר על־פני החצר, כמו חצרן במשקו. עיניו הפקוחות לרווחה, מחמת קוצר־ראייה ודאי, נסוגות מפני חוטמו הגדול, הנדחק לפנים בעל־כורחו, פניו מכורכמים מעט וכבר קמטים ראשונים נתלמים בלחייו.

אבא קותי היה מרבה לעשן וריח של ניקוטין לא נפוג ממנו לעולם. אפשר שהיה מעשן מכוחו של הרגל, ואפשר מטעמים אחרים. אבל ריח זה, לא נתלוו לו שום ריחות רעים. שהיה דווקא מקפיד על נקיונו מרבה להחליף בגדיו. אך כל הכביסות שבעולם לא היה בכוחן להפיג את ריח־הניקוטין שנספג בו, עד כי היה כמעט לריחו האישי ולסימן־היכר שלו.

מעולם לא ראוהו צוחק, אף־על־פי שסבר־פניו לא היה קשוח כלל, כסברו של מחמיר וקפדן. על פניו נסוכה היתה הבעה של יישוב־דעת, וגם תנועות־ידיו, בייחוד שעה שסיגריה היתה אחוזה בין אצבעותיו הגרמיות והמצהיבות, היו שהויות ושקולות. שלוותו ובטחונו היו אחרית ופועל־יוצא מנסיונות שנתנסה בהם שנים רבות במשקו ומגלגולים שנתגלגל בשנות המלחמה בבריגדה. הפונים אליו היו נתקלים בהקשבה מתונה, שאינה דוחה ואינה ממהרת לקרב, הקשבה מאריכה־ברוחה, שהולידה בלב החיילים תחושה של הבן הבא לתנות ענייניו לפני אביו, שאפילו פניו חמוּרים, לבו רוחש להם חיבה. אפשר משום כך דבק בו הכינוי אבא. ואפשר לא כינוי הוא, אלא שמו לאמתו. ממילא מובן שיותר משעורר הוקרה, עורר חברוּת. אף־על־פי שעמד ברשות עצמו ולא על נקלה נתפתה לרֵעות. על הפלוגה חלש בלא כל מאמץ, בכוח אישיותו בלבד. לא החניף לחייליו בדרך של שחוק ובדיחות־הדעת, ולא הטיל בהם מרות בדרך של גערה. מעולם לא נזקק להרים קולו בצעקה. פקודות שנתן נשמעו בשקט. בטחונו השליו, המופלג בשנים, העניק תוקף של סמכות ומרות לכל אשר אמר. שאוליק ידע: אם ירכוש את קותי, ירכוש את לב הפלוגה.

אבא קותי הקיף את הבניין ועלה במעלות־העץ ושמה נתלווּ אליו גדעון טרוי ויוס’קה, שני המ"מים, וכולם נכנסו לחדר יחדיו ורצפת־עץ חרקה תחת פסיעותיהם. יוס’קה היה בן מושבה, שחרחר ומטופח ועזיז. ניכר בו מיד שהוא אהובן של נערות. גדעון טרוי, כנגדו, אפו ארוך ותפוח ועיניו דלוחות. הוא חניך של חברת־נוער. בשעתו מצא לו נערה בקיבוץ ותיק והצטרף אליו.

‘רצפה של עץ’, גיחך יוס’קה והטיל בחדר פסיעה מדודה. לוּחי־העצים נתחרקו תחת כפות־רגליו והשמיעו אוושה: ‘שומעים?’

‘רצפת־עץ זו מעלה בי המון זכרונות מימי ילדותי’, אמר גדעון טרוי.

כל אחד הפסיע פסיעות והקשיב לחריקת האוושה העולה מתחת לכפות־רגליו.

‘אל תעירו את סנדליקו חברנו’, השתיקם אבא קותי.

‘אין כל חשש’, הבטיחו יוס’קה, ‘כאשר זה ישן, יכול כל העולם להיחרב’.

‘במקום שנולדתי עשויות כל הרצפות לוחות של עץ’, אמר גדעון טרוי.

‘אתה ודאי מרגיש את עצמך בבית, גדעון טרוי?’ קנטרו יוס’קה.

‘בהחלט’.

‘חבל שהגרמנים פונו מזה. היית יכול לדבר אתם בשפתם’.

‘לא היה מזיק. כבר לא עשיתי שימוש בשפה זו זמן רב’.

'וכיצד אתה מדבר עם אשתך?

‘אשתי אינה מגרמניה’, פסק בקצרה.

במקום שעמד ליד החלון הביט בהם שאוליק ושמע את שיחם ושיגם. אתמול היה חברם, היום הוא מפקדם. כיצד יקבלו את פיקודו? ביקש להתחבב עליהם, רצה שיישמעו לו לא מחמת שמינוהו עליהם, אלא מחמת הכרה שיכירו בעדיפותו בידיעות, בהתמצאות, בכושר־פיקוד ובכושר־שיקול, מחמת חברות אליו ואמונה בו. תמיהני אם הם משערים עד מה אני תלוי בהם.

וכבר הרגיש בעליל כיצד הפלוגה הזאת כובשת אל לבו ונעשית למשאת־נפשו, למוקד־חייו. הפלוגה שלי, התלקח בו זמר מצמיח־כנפיים, הפלוגה שלי. אני אעשה ממנה פלוגה ראויה לשמה! כל שלמד בקורסים, כל שרכש מנסיונו, כל בדל של ידיעה, את כולו יטיל בתוך הפלוגה הזאת. אני יודע מה זאת מסירות, תנו לי רק שעת־כושר להוכיח. לא יזוז מהפלוגה. מלוא חייו ישקיע בה. מראש נתחבב עליו התפקיד הזה, העצמאות הזאת המשתמעת ממנו⁴, היותו מפקד עצמאי של יחידה, כר נרחב להתגנדר בו, מִצְמָח לאישיותו. עד עתה היה סגנו של אחר, נחבא בעל־כורחו בצל אישיותו של ליפא, עתה יבואו כוחותיו־שלו לידי גילוי ועתידים האנשים לעמוד על כך ולהודות לו.

קותי נשתרע על מיטה שעמד לידה, וגדעון טרוי ויוס’קה התקרבו ועמדו אצל החלון, במקום שעמד שאוליק.

‘כפר נחמד’, אמר יוס’קה, ‘גגות אדומים ומשופעים, ארובות מרובעות, בדומה להן לא ראיתי בשום מקום בארץ’.

‘מה בדבר המַקלֵט?’ שאל שאוליק.

‘דוּבֶּלֶה מנסה לתקנו’, עלה קולו של קותי מאצל המיטה.

‘הייתי רוצה שיעלה בידו להפעילו עד שעה ארבע’.

‘אתה מתכוון לשמוע את שידור ההכרזה?’

‘ודאי’.

עם שאמר כך, ראה את דובלה עובר לאטו בחצר. לבוש היה סרבל־עבודה ונראה כאזרח שנקלע בטעות לתוך המלחמה.

‘שמע, דובלה, מה עם המקלט?’

‘חלש’.

‘קולטים חלש?’

‘לעת־עתה לא קולטים כלום’.

‘אז מה יהיה?’

‘אני אנסה’.

‘טוב, תנסה חזק’.

‘אשתדל’.

‘תשתדל חזק לנסות חזק’.

‘אתה יכול לסמוך על דובלה’, אמר קותי מאחורי גבו. כולם עמדו עתה אצל החלון. השמש נטתה מערבה. מכאן ועד למרחוק נשתרעו השדות המטופחים ומעבר להם מתמשך, ודאי, הכביש הראשי, אם לדון על־פי המכוניות הרבות שעברו שם. אותה שעה עברו שמה שיירות של אוטובוסים ציבוריים ושיירות של משאיות, קצתן מלאות ועיקרן ריקות. אלה הסיעו חיילים למקום היערכותם ואלה נסעו לבסיסים לעמוס חיילים אחרים. מכוניות פרטיות כמעט שלא עברו אותה שעה. ובין שיירה לשיירה דמם הכביש לחלוטין. נראה היה בעליל כיצד נערך כל דבר במקומו לקראת יום־המחרת, הכבישים מתמלאים תכלית וכל הארץ מתמלאת תכלית. שיווה לנגד עיניו את אשר ראה בנוסעו מבעוד יום, את תעלות־הקשר ואת התיל והמכשולים שמילאו והקיפו סביב כל כפר וכל מושב. נראה שכל כפר וכל יישוב מכין עצמו לעמידה ממושכת.

החיילים שרבצו למטה בעשב ראו את המפקדים שלהם עומדים ליד החלון ואחד מהם קם ונפנף לעומתם בחפיסת־תמונות.

‘ראיתם את התמונות האלה?’ דיבר אליהם מלמעלה.

‘איזה תמונות?’

‘מצאנו תמונות. אלבום שלם. די מעניין לראות’.

‘של גרמנים?’

‘כן. רוצים לראות? תיכף אביא לכם’.

ואותו חייל רץ והקיף את הבית וכבר צעדיו חרקו על המעלות והתמונות אחוזות בידיו, כמו כרטיס־כניסה לחדר־המפקדים. הציב רגל ועבר את הסף.

‘הנה’, הגיש להם את התמונות.

התמונות עברו מיד ליד. תמונות של אלבום משפחתי, המתארות גרמנים קטנים וגרמנים גדולים, עם כלבים ועל סוסים, בחגיגות ובימי־גנוסיא, בנשפי־כלולות שלהם ובבית־התפילה שלהם. בתמונה אחת ראו את הדגל⁵ שלהם עם צלב הקרס מתנפנף בשחצנות ופרוּשׂ כולו ברוח, על רקעם של שמים חפים מענן.

‘משונה לראות דגל זה על רקע השמים שלנו’, אמר גדעון טרוי.

‘ניסינו לזהות את הבניין הזה בכפר’, אמר החייל שהסתכל בתמונות מעבר לכתפיו של קותי.

‘נו?’

‘אני חושב שזה הבניין ההוא, שמה’.

‘שם?’

‘לא שם, שם’.

מיד נתנו כולם עיניהם בבניין ההוא והיו משווים אותו לזה שבתמונה.

‘אינני חושב’, חיווה יוס’קה את סברתו, ‘כאן הבליטה רחבה יותר’.

ושוב נתנו כולם עיניהם בנוף הגגות שלפניהם וחיפשו בו את בליטת הגג שממנה הניפו הגרמנים את הדגל שלהם. לבסוף נתייאשו ושאוליק החזיר לחייל את תמונותיו. החייל נשתהה מעט כחוכך בדעתו, אך מאחר שתעודתו נסתיימה, הסתכל וחזר והסתכל בתמונותיו וככה יצא את החדר. אך תיכף ומיד שמעוהו חוזר על עקבותיו והפעם נשאר עומד על הסף. כולם תלו בו עיניים שואלות.

‘אשה אחת עומדת ליד השער ומבקשת לראות את המפקד’, הודיע.

שאוליק ניגש לחלון וראה מרחוק אשה לבושה שחורים ניצבת דמומה ליד השער, והזקיף עמד לידה, רובהו נשען על הקרקע וגבעול של עשב בפיו.

‘טוב. לך הבא את האשה הזאת אלי’.

החייל יצא ומבעד לחלון ראה שאוליק כיצד הזקיף פותח את השער והאשה נכנסת פנימה והולכת אחר החייל.

‘מה אשה זו יכולה לרצות ממני’, אמר שאוליק.

‘אשה? כאן?’ אמר קותי שעמד על ידו.

‘כן, אשה בשחורים. בוא, קותי, נקבל את פניה בחדר הראשון’.

שניהם ישבו מאחורי השולחן הגדול שעמד בחדר הראשון, אשר קבעוהו למשרד־הפלוגה. החייל פתח את הדלת והניח לאשה בשחורים לעבור על פניו ועדיין שהה במקום שעמד על הסף, כפו על ידית הדלת.

‘נא לשבת’, הזמין שאוליק.

‘אתה מפקד הפלוגה הזאת?’

‘כן’.

‘אני מבקשת ממך להגיד לי היכן קברו של שמואל דוידוביץ’.

האשה בשחורים הציעה את בקשתה בקול יבש ונטול־גוון, כאילו מילאה חובה בלתי־נעימה של מישהו אחר.

‘שמואל דוידוביץ’?'

‘כן. הוא בעלי. אמרו לי שהיה בפלוגה הזאת. אני מבקשת ממך להגיד לי היכן קברו’.

פגע בו קולה הנוקשה והמסוייג, כביכול אותו היא מאשימה במות בעלה. הבלים. אפילו לא השתתפתי באותו קרב. אף־על־פי־כן אי־אתה יכול לשאת אליה את עיניך. לעולם תראה בך אחראי למות בעלה. הבלים. לא אותו, את הצבא. מי זה הצבא? אי־אתה יכול לתאר לעצמך את הצבא בלא בני־אדם. אשה זו רואה בך את הצבא. אתה בא־כוחו. אליך היא באה. אתה עכשיו הצבא.

‘הוא היה קַשָׁר’, ביקשה האשה לסייע את זכרונו.

‘כן כן. אני זוכר אותו יפה’, דחה שאוליק באדיבות כל צל של ספק, שמא אינו מכיר את חייליו, ‘אנחנו גם כתבנו לך’.

‘את מכתבך קיבלתי’, פסקה לו האשה־בשחורים קצרות וחדות, ‘אני מודה לצבא על ניחומיו. היכן קברו של בעלי?’

נשך את שפתיו. שטות שהפלטתי. לאשה זו אבד בעלה, אהוב־לבה, מפרנסה, אפשר גם אב ילדיה, ואני בא אליה במכתב־ניחומים שגרתי של הצבא. שוטה שכמוני.

מן החדר הסמוך עלו חרחורים של המקלט אשר דובלה שקד לתקנו ובה־בעת גם נשמעה קריאתו הרמה והמשולהבת של חייל אחד:

‘בואו, בואו, כבר שומעים את ההכרזה!’

בלי משים נתחלפה דמות זו של האשה בשחורים בדמותה של מיכל, שעשויה לעמוד כך ביום מן הימים לפני מפקד מן המפקדים ותתבע שיגידו לה היכן מקום קבורתו־שלו, של שאוליק.

‘כן, אדוני?’ תבעה האשה בשחורים בתקיפות, בקול ניחר.

‘את רוצה לבקר שמה עכשיו?’

‘כן, אם זה אפשרי’.

‘טוב. קותי!’

קותי ישב לידו ולא התערב. בעיפרון שבידו היה משרטט שרטוטים על פיסת־נייר והניח לשאוליק שינהל בעצמו את השיחה היגעה הזאת עם האשה האלמנה.

‘כן, שאוליק?’

‘שמע, קותי, קח את הג’יפ וסע אִתה לגבעה’.

קותי קם ופנה לדלת. האשה קמה אף היא.

‘ללכת אתו?’

‘כן, הוא יקח אותך לגבעה’.

‘אני מודה לך’, הבליעה באותו קול מתכתי יבש, ופנתה אחר דמותו הגבוהה והשחוחה מעט של אבא קותי. שאוליק קם וקרב אל החלון ומשם ראה את האשה עולה בג’יפ ויושבת בו דמומה וקומתה השחורה והזקופה נתבלטה על הרקע של השדות הזהובים המפויסים בשמש הרכה והלטפנית, כקוראת־תגר, כמתריסה, כמפריכה את השמש ואת חומה ואת כל שאר האמיתות והמקובלות.

קותי הניח את האשה היושבת בג’יפ ופנה אל המדרגות המוליכות לבית־המטה. שאוליק ראהו בא וקרא אליו מן החלון:

‘מה יש, קותי?’

‘המפתחות’.

שאוליק השליך לו צרור־מפתחות.

ועוד המשיך ועמד שם וראה את הג’יפ עוקר ממקומו, קותי גחון על ההגה והאשה בשחורים יושבת זקופה במושב האחורי. כל זה התרחש שעה קלה לפני הישמע ההכרזה הגדולה באוזני העולם כולו על הקמת מדינת ישראל.

כאילו אני אחראי למותו, הרהר. אני הצבא, ואני נטלתיו מזרועותיה. אותו, את בעלה. אפשר אב לילדיה, אפשר מפרנסהּ היחיד. ומה עשה הצבא? הצבא שלח לה מכתב־תנחומים. אותה יד ששגרה את מכתב התנחומים, תבעה מילואים למלא את מקומם של הנופלים. כך דרכו של הצבא ואין לבוא אליו בטרוניות. אך אשה זו לעולם לא תסלח לצבא. בצבא יש תמורה לכל חייל ואילו במשפחתו של החייל אין לו תמורה לעולם. אפשר רק לימים יֵדע העם מה מחיר הוא משלם במלחמה הזאת. שמואל דוידוביץ. לדידי היה קַשָר טוב. אך דובלה אינו נופל ממנו. בצבא כל אדם הוא חייל. לגבי הנשים והנערות וההורים כל חייל הוא קודם־כול אדם. אם אתעמק בהבדל זה, אני מחסל את עצמי כמפקד. תן דעתך על כך, שאוליק. חלילה לך לתת דעתך על כך. התנער וחזור לאורח־מחשבה צבאי, אחרת אתה מחוסל כמפקד. אחרת כוח־שיפוטך וכוח־החלטתך נפגמים ואי־אתה עשוי לבוא לכלל הכרעה הכרוכה בסיכון חיי־אדם.

הוא ראה את הג’יפ יוצא את השער, גולש בדרך־העפר הנבלעת בשדות הקמה הגבוהה ומתעלם מעיניו כליל. הסתכל בשעונו ונפנה לחדר הסמוך. חיילים אחדים ישבו שם שפופים ודוממים על רצפת־העץ ודובלה כרע לפני המקלט שמיני חרחורים בקעו מתוכו.

‘ובכן, מה אמרו באותה הכרזה?’ שאל שאוליק.

‘לא שמענו כלום’, התרעם חייל אחד בשם כולם.

‘מה זה, דובלה?’

‘זהו זה’, שמט דובלה את ידיו, ‘שתדע לך: כאשר צריכים אותו, מיד הוא מתקלקל. ככה זה תמיד’.

נפנה וחזר לחדר שעשאוהו חדר־מגורים. סנדליקו שינה קצת צורת שכיבתו ועתה הפך פניו לקיר וקיפל רגליו תחתיו. יוס’קה וגדעון טרוי ישבו על המיטה שמנגד ושוחחו ביניהם.

‘מנחם עדיין לא חזר?’

‘המחלקה שלו תמיד אחרונה, כרגיל’, אמר גדעון טרוי. יוס’קה כרך שרשרת־מפתחות על אצבעותיו והחריש.

‘איך הוא מסתדר עם הגח"ל שלו?’

‘הוא מאוהב בהם’.

‘כן, אה?’

‘לא, באמת’.

‘נדמה לי שהוא בא’.

צעדים נשמעו מן המעלות. נכנס מנחם, קטן־קומה, כחוש. תנועותיו זריזות, שערותיו שחורות ומגודלות, עור־פניו חווריין־כהה ומין סבר של השתאות נסוך עליהם שרק לאחר שהכירוהו מקרוב, ידעו שסבר זה מבליע ערמומיות רבה. קְרָא לו ‘שְוואַרצר’ קרא לו ‘ג’ינג’י’, קרא לו ‘תימני’, לא ייעלב. הרבה שנים עסק בהדרכה בנוער־העובד, ועדיין המדריכוּת ניכרת בו והיא שטבעה את רישומה ביחסיו עם פקודיו. קשה לשער את גילו ואיש מן הסתם לא היה מעלה על דעתו, כי כבר נשוי הוא מנחם זה, אבא לתאומים בני שנה.

‘חברה, התכוננו’, אמר.

‘מותר לשאול לְמָה עלינו להתכונן?’

‘ראיתי את המוריס הקטן של יענקלה אשל נכנס בשער’, הודיע מנחם.

ובאמת, כעבור שעה קלה נכנס המג"ד. מגולח למשעי, מכנסי־חקי ארוכים ומגוהצים לרגליו, נעליו מצוחצחות ואקדחו המיטלטל על ירכו קשור לרצועת־עור המקיפה אלכסונית את כתפו.

יענקלה אשל היה צעיר משאוליק. הוא היה אחד המפקדים הצעירים ביותר בצבא, אם לא הצעיר בכולם. עלייתו המהירה בדרגות־הפיקוד אפשר הפתיעה את חבריו, אך לא את עצמו. לדידו העולם כולו עשוי שלבים שלבים כדי שיבוא אחד יענקלה ויעלה עליהם – קל־רגליים, בדילוג ובקפיצה, בבת־צחוק משתאה בעיניו הקטנות והערמומיות. חיפה גידלה אותו, ‘ההגנה’ טיפחה אותו והצבא נתן בו אמונו והפקיד בידו גדוד־רגלים. אפשר על שכמותו נאמר, כי אלוהים ואדם רוצים ביקרו. עדיין לא יצא מכלל נערוּת וקשה היה להתיחס אליו בכובד־ראש. כביכול אינו מג“ד כלל, אלא נער המשחק את תפקיד המג”ד, אף־על־פי שניהל את גדודו ללא דופי.

עיניו הקטנות והערמומיות, עיניים של קונדס פיקח וממולח, הקיפו את הנמצאים בחדר ומיד בא אליהם בטרוניות:

‘מה זה שאי־אפשר להתקשר עמכם?’

‘המֶמְקוּף מקולקל’.

‘והטלפון?’

‘אינני יודע, שלחתי קוונים לבדוק’.

‘ובכן, שמע’.

‘שומע עבדך’.

לפתע צותת יענקלה וקלט את נגינתו של עוגב.

‘מי זה מנגן אצלכם על עוגב?’

‘רודי, החובש שלנו. כיוון שנמצא לו עוגב, נסתיימה לדידו המלחמה’.

‘המלחמה עוד לא התחילה. ובכן, שמע. דרך־אגב, בדרכי לכאן ראיתי את חדרי־השינה שלכם. ישנים להם כמו לורדים, כולם. לכל אחד מיטת־ניקל עם מעקה ושידת־לילה בצדה. כך ישנים במלחמה? והפלוגות האחרות רובצות באוהלים מרופטים. אצלכם כאן ממש בית־הבראה!’

‘הפלוגות האחרות שלחו אותך לכאן להביע לנו את הקנאה שלהן או שבאת להטיף לנו מוסר?’

‘באתי להוציא אתכם קצת מבית־ההבראה שלכם’.

‘עוברים?’

‘לא. עולים הלילה על מראַר’.

‘אז מה אתה נואם כאן על בתי־הבראה?! שב ודבר, בן־אדם!’

‘אסוף את מפקדי־המחלקות שלך’.

‘קותי’.

‘קותי איננו’.

‘קותי כבר כאן’.

כולם הסבו פניהם וראוהו נכנס ומוסר לשאוליק את צרור מפתחותיו.

‘הובלת אותה?’ שאל שאוליק.

‘כן. אחר־כך הורדתי אותה ליד תחנת־האוטובוסים’.

‘טוב. צריך להעיר את סנדליקו, אנחנו עושים ישיבה’.

קותי יצא להעיר את סנדליקו ובינתיים נתרווחו כולם בכורסאות־העור מסביב לשולחן. כיוון ששקעו במיסבים העמוקים, נעלה לוח־השולחן. אף־על־פי־כן לא עלה בדעת איש לוותר על הכורסה הנוחה.

‘מה דעתך שנחרים את הכורסאות האלה בשביל המטה?’ קרא המג"ד בזחיחות־דעת.

‘מצדי אין כל התנגדות’, השיב שאוליק אף הוא בזחיחות ובמנוד־כתף, ‘אבל ספק אם הזקיף ליד השער יניח לך להוציא אותם’.

‘מה אכפת לזקיף שלך אם אני או אתה יושבים בכורסאות אלה?’

‘כנראה שאכפת לו’.

‘אם כך, נשאיר אותן לעת־עתה כאן. דרך אגב, שמעתם את ההכרזה?’

‘לא, המקלט שלנו מקולקל’.

‘ובכן, כבר הכריזו על מדינה ואף הרכיבו ממשלה זמנית’.

עיניהם לא הסגירו את שנתחולל בנפשם, אבל שתיקתם היתה ממושכת, כמוה כדממה שקמה פתאום. אפשר היה לחוש בעליל כיצד כל אחד מתייחד עם הבשורה, מנסה לעכלהּ ולרדת למשמעותהּ. ממקום שעמדו נתנו עיניהם בחלון וראו את הרגע שעוצר נשימתו על־פני השדות והשבילים והכבישים וחוצה את הזמנים כמו להב־החרב. מן־הסתם הבחינו בכך האנשים כולם, ששהו בשעת ההכרזה במקום ששהו, כל אחד במקומו־שלו. ועתיד כל אחד לזכור את שראו עיניו. את השמש בשדות, או את הרחוב הדומם; ציפור שחלפה אותה שעה מגג אל גג או חלון מסוּנוור בבית שממול. כי ההכרזה הגדולה הציבה גבול חדש בין הזמנים, ועתידים האנשים לתלות בו את המאורעות וההתרחשויות שיפקדום מעתה ואילך.

‘זאת אומרת שעכשיו יש לנו כבר מדינה’, אמר לתומו גדעון טרוי.

עתה, משהופרה הדממה, פתחו כולם לדבר בבת־אחת והיו מפליגים בדברים ושואלים לפרטים ואחד אפילו ביקש לדעת מי הם חברי הממשלה.

‘כרגיל, אותם המנהיגים’, השיב המג"ד.

שאוליק החריש. הוא ביקש לשאול אם אביו נמנה עם חברי הממשלה, אך התבייש והחריש וכעס בלבו על יענקלה אשל שלא אמר לו מעצמו. כלום אינו יודע שהוא בנו של דוב ביקל ובאופן הכי טבעי שביקל מועמד להיות חבר בממשלה? מה משמע אותם המנהיגים?

בינתיים חזר קותי וסנדליקו נגרר אחריו. מכנסיו הארוכים לא היו רכוסים, רגלו האחת מסונדלת ואת הסנדל השני אחז בידו. הבעת פניו היתה מרושלת, תנומתית שכזאת, וסימני אריג־השמיכה ניכרו בלחייו. הוא התיישב על שרפרף ליד השולחן וקלט את פניו בכפו.

‘לא אכפת לכם אם אהיה קצת יחף?’ שאל את הנוכחים בקול ניחר ורדום, ‘הסנדל הזה כבר לוחץ לי קצת על היבלת’.

‘כפתר את מכנסיך’, אמר לו שאוליק.

סנדליקו כפתר את מכנסיו.

‘ישנת, סנדליקו?’ גיחך יענקלה אשל.

‘חלילה’, השיב סנדליקו כלאחר־יד.

‘ישן כמו אני לא־יודע־מה’. הוכיחו יוס’קה.

‘ישן כמו שישן אדם עייף’, הצטדק סנדליקו.

‘סנדליקו יצא הלילה לפטרול’, הסביר שאוליק.

‘שבו’, הזמין יענקלה אשל.

כולם ישבו והמג"ד פרש לפניו מפת עשרים אלף מקומטת, הניח עליה פקודת־מבצע, והעתק ממנה נתן בידו של שאוליק.

‘ובכן, שימו לב’, אמר.

המג“ד קרא את פקודת־המבצע, סעיף אחר סעיף, והמפקדים נרכנו על המפה ועקבו אחר קריאתו והיו בוחנים את הוואדיות, הכבישים, טיב הגבעות וגובהן, אופן התפתלותן, צורת המדרונים, דרכי־גישה, מעבירי־מים ושאר עצמים טופוגרפיים העשויים לסייע להם בפעולה או להיות להם למכשול. הסבר של קלות־הדעת ושל משובה קונדסית נמוג מכל פנים ועתה היו כולם רציניים ודעתם נתונה לפעולה המיועדת להם. המג”ד סיים את קריאתו ועיניו הקיפו את הנוכחים. כולם החרישו.

‘שאלות?’

‘לעת־עתה אין’.

‘טוב. את הפרטים תקבע בעצמך. אחר־כך אבקש ממך להתקשר’.

‘טוב. אני מקווה שהטלפון יתוקן בינתיים’.

‘אם לא, קפוץ אלי בג’יפ שלך’.

‘טוב. אבוא’.

‘ובכן, זהו. היו שלום. אשלח בהזדמנות מישהו לקחת את הכורסאות. אולי אקח גם את המוסיקה הזאת. נראה’.

‘אתה מתכוון לרודי?’

‘מה שמו, רודי? טוב, שיהיה רודי. נו, שלום. והצליחו’.

והוא תיקן את רצועת־האקדח וכעבור שעה קלה כבר ראו מבעד לחלון את המוריס הקטנה שלו יוצאת את השער אל השדות. עתה הצטופפו כולם והחלו מלבנים את הפרטים האחרונים. מיד היו גם מתווכחים וכל אחד ראה גם זכות גם חובה לעצמו להתערב ולהשיא עצות ולהכניס תיקונים בתכנונו של שאוליק. שאוליק החריש והניח להם להתווכח בינם לבין עצמם. כבר הבין שאין הם רוחשים אמון למרותו הצבאית, כפי שהתאווה. שיש עוררין על קביעותיו. לאחר שהתווכחו דיים ואמרו כל שהיה להם לומר, השתיקם שאוליק ואמר בנחת:

‘הגיעה השעה לסכם’.

והוא התווה את תוכניתו־שלו כפי שהציעה לראשונה, אך ניסחה באופן שנשתמעה כפשרה בין הדעות השונות שהושמעו. כולם היו מרוצים ולאחר שקיבלו לוח־זמנים ותיאמו את שעוניהם, קמו ויצאו איש להכנותיו.

השמים הלוהבים בשקיעתה של השמש גהרו על כל מרחב השדות מכאן ועד לכביש ואורה שבהם נאספה והלכה. שאוליק שלח חייל אחד לקרוא לחובש הפלוגתי ובינתיים חזר ועיין במפה ובתוכנית־הפעולה. מבעד לחלון הפתוח קלט את קולות האנשים המכינים עצמם לפעולה. כבר הוטל ריגוש בפלוגה. כבר מתרוצצים לאפסנאות להחליף ציוד, בודקים את הנשק, מחליפים מחסניות, מתרוצצים ומחפשים ובודקים ותוך כדי־כך מחרפים ומגדפים, תוך כדי־כך מחליפים דברים ביניהם, קצתם חריפים וקצתם בדוחים, תוך כדי־כך קמה פתאום דממה דקה ואז שומע כל אחד לעצמו כיצד פועם הלב הפרטי חרישית חרישית בתוך החרדה הכללית הדרוכה.

בזה הלילה יוליך את הפלוגה הזאת לקרב. לראשונה יפקד על פלוגתו־שלו. והרי זו התמודדות לא בלבד עם האויב, שאפילו אתה משער מספרו וכלי־נשקו, אי־אתה יודע עוצמתו ורוחו, אלא גם עם כושרו־שלו ועם הפלוגה. דרוך היה לקראת הלילה וחרד לו. אסור לו להכזיב. פשוט, אסור שייכשל. הא, כן. אנחנו נצליח, שאוליק, אין דבר שהלב מהסס לו מעט וחרד לו ככה, אין דבר. אל תיבהל מן החרדה ומן ההיסוסים. הנח שיפעלו בך, על אפם וחמתם אנחנו נצליח. אנחנו נתגבר על ההיסוסים ועל החרדה לאט־לאט ואיש לא ירגיש בהם כלל. עם הישמע היריות הראשונות יהא נתון כל־כולו לפעולה. הוא אהב את הפעולה, אהב את עצמו להיות שרוי בה, היא ממלאת אותו עצמיות חריפה, מסלקת ממנו מעצורים ופחדים ומציבה אותו חופשי ונועז מול העולם.

‘קראת לי?’

נשא עיניו וראה את רודי ניצב לפניו. גבה־קומה, שליו מאוד, ידיו הארכניות תלויות לו רפויות, מצחו רם ומשקפיו עבי־המסגרת מבליטים ביתר־שאת את פניו הקטנים והעדינים. רודי נלקח למלחמה ישר מן הקונסרבטוריון. היה מהלך בשולי המלחמה בפסיעות הוזות, עדינות מאוד, זהיר שלא לפגוע באף אחד. הוא לא השתמט משום תפקיד שהטילו עליו, אך כשלעצמו שמח על כל שעה פנויה שהזדמנה לידו. בכפר הזה מצא עוגב בכנסייה וכל שעה פנויה היה חומק לפרוט עליו.

‘סלח לי שהפרעתי לך לנגן, רודי’.

‘לאיזו מין הפרעה אתה מתכוון הפעם?’

‘להפרעה של פעולה’.

‘מתי?’

‘הלילה’.

‘משהו רציני?’

‘עולים על מראַר’.

‘טוב, כשתלכו תקראו לי’, אמר רודי ופנה לעבר הדלת.

‘לאן אתה הולך?’

‘לנגן קצת’.

‘שב והיה בן־אדם’.

עתה יכול היה להרשות לעצמו אורח זה של דיבור. תחילה הקפיד מאוד להסתיר את אמנותו מחבריו, שזו אמנות הכרוכה ממילא בעדינות ובנועם־הרגשות ובכל אותו תחום הרחוק מן המלחמה. חושש היה פן ימשוך על עצמו את להג החיילים. ‘אנין־נפש’, יגידו, ‘אסטניס’, יגחכו, ‘מוזיקאנט’, ילעגו. מחמת־כך ומחמת הנחיתות הכרוכה בכך, השתדל קודם־כול לרכוש מקומו בפלוגה כחייל טוב, כחובש אמיץ שאינו מניח חבר בצרה. עתה כבר לא אכפת, עתה יכול היה להתיר לעצמו לעשות פומבי לאמנותו.

‘כמה אלונקות יש לך?’

‘שלוש’.

‘מה דעתך שנקח את כל השלוש?’

‘מצדי אין כל התנגדות, מאחר שלא אני אסחוב אותן’.

‘טוב. סע לגדוד ונסה להשיג אצל החובש הגדודי תחבושות אישיות. הפעם אני רוצה שלכל חייל תהיה תחבושת אישית. עכשיו הסתכל במפה. אתה רואה, כאן, במסעף הוואדיות, תהיה נקודת איסוף־פצועים. אני מקווה שלא נזדקק לה’.

‘גם אני’.

‘בעיקרה, הרי זו פעולה פשוטה ולא מסובכת ביותר. אך לעולם אין לדעת. אתה תשאר במסעף. גם המרגמות תישארנה אתך’.

‘תהיינה לנו גם מרגמות?’

‘כן, כיתה אחת. לכן תנוע במסע עם הרגמים. כאשר נגיע למסעף, תפרושׂ אתם. כאן יש מדרון אחד, רואה? על המדרון הזה ימקמו את המרגמות ואתה תישאר אתם’.

רודי יצא. שעה קלה עמד שאוליק צופה בשמים הנמוכים שנותרו בלא שמש, מצפים בהכנעה לחשיכה שתבוא ותכתיר עליהם ירח וכוכבים. בכביש הרחוק, מעבר לשדות, נעו עדיין שיירות קצרות לבסיסים ולמקומות של היערכות. הארץ כולה מתגייסת הלילה לקראת הפלישות הגדולות.

פרק חמישי

ההכנות מסתיימות והולכות ומה שלא הספיקו עד ארוחת־הערב סיימו מיד אחריה. האפלה כבר היתה שרויה על־פני ארץ־רבה, אפלה רחימה וביתית בתחומו של הכפר, נוכרית ומבשרת־רעות תיכף מן הגדר והלאה, אל השדות המובלעים ואל מה שמעבר להם.

רודי חזר ממטה־הגדוד, ומיד אץ לבשר לשאוליק כי עלה בידו להשיג תחבושות אישיות לכל חייל.

‘טוב’, אמר שאוליק, ‘אנחנו נחלק את התחבושות בשעת מִפקד־היציאה’.

רודי הלך וכעבור שעה קלה כבר הילכה על־פני הכפר מנגינת־עוגב עריבה, מנגינת־כנסייה חגיגית ורוטטת, ענוגה ומתרפקת על אלוהיה; שבוי בצלילי העוגב, הנוכרים אך המרגיעים, חזר שאוליק ובחן את מרכיבי תוכניתו. הפעולה כשלעצמה לא הסבה לו דאגות יתירות. נראה בעליל כי זו פעולה לא מסובכת ולא קשה, ולפי הידיעות שנמסרו לו אין כוח האויב מונה אלא כפריים מאומנים למחצה ומצפים, אולי, ליריות הראשונות כדי לשאת רגליים ולהימלט. האיזור כולו כבר התמוטט וכפי הנראה עתיד גם כפר זה ליפול בקלות.

חזר ושקל את פרטי הדברים; את דרך המסע, את מהלך הקרב הצפוי, את חלוקת־הכוח. פה־ושם נתגלו לו נקודות־תורפה בתוכניתו. אי־אתה יכול לתכנן תוכנית־פעולה בלי שתהיינה בה נקודות־תורפה, כיון שאי־אתה יכול לחזות מראש את כל ההתפתחויות האפשריות. לעולם יש גבול לראיית הנולד. מן ההכרח אפוא שתשליך את יהבך על מהלך האירועים שיתפתחו כפי שיתפתחו ועל שיקול־דעתך בעצם מהלך האירועים עצמו. שיהיה גמיש דיו לשנות תוכניתו עם כל מהלך בלתי־צפוי של האויב.

מן התוכנית עבר להכנות. כל שנעשה נעשה, ומה שלא נעשה, לא נעשה. לעולם מגיע רגע שבו חייב אני להניח לכל כפי שהוא ולבטוח. הדברים כמו שהם, מתוקנים־יחסית ועשויים־יחסית – הופכים הם עצמם לנתונים של הפעולה, כמו כל שאר הנתונים. העיקר שאדע להסתדר לאחר שהליקויים יתגלו. שלא אאבד את העשתונות שעה שמתגלה כי צריך להחליף קנה של מקלע ומתברר שהקנה הרזרבי נשכח בבסיס, או בדברים אחרים כגון דא. העיקר שאדע להפעיל את שיקול־דעתי ולגלות מוצא בכל מקרה ובכל מצב. זו לא חוכמה להתנהג כיאות במקרים צפויים מראש. המבחן האמתי הוא להתנהג כיאות בהתפתחויות שאינן צפויות מראש.

היה שקט ומרוכז ברוחו. קנה שלווה לנפשו מתוך מחשבה שהוא עצמו, כמות שהוא, כמפקד, שיקול־דעתו, פיקודו, אינו אלא גורם בין גורמים שיחרצו את גורלו של הקרב.

ניגש להתקין חגורו. וכאשר עמד ככה, רכון על מיטתו, משחיל את הרצועות דרך האבזמים ומחברן כדרוש, נכנס סנדליקו והציץ במפה שפרושה היתה על השולחן. שאוליק הניח לאבזם אשר בידו והשתאה למראה המבע המרוכז של סנדליקו.

‘מה אתה בודק שם, סנדליקו?’ שאל.

‘אני רוצה לבדוק את טיב הקרקע שאנו עתידים לעבור במסע’.

‘מה פתאום?’

‘ככה. הפכתי את המחסן ולא מצאתי לי זוג נעליים מתאים לכפות־הרגליים שלי. מה אני אשם שהאלוהים הטוב זיכני בכפות גדולות!’

שאוליק גיחך וחזר לעסוק בחגורו.

‘שמעתי שצבאות אחרים נוהגים לשחרר אנשים שממדי גופם עולים על המדדים שנקבעו. אולי ישחררו אותי בגלל כפות־הרגליים שלי?’

‘נשחרר אותך אחר המלחמה’.

‘אבל עד אותה שעה חייב הצבא לספק לי לפחות זוג־נעליים לרגלַי. אתה לא חושב?’

‘שאלת במחסן הגדוד?’

‘שאלתי. זוג שנתנו לי העלה יבלות על רגלי’.

‘טוב. מצדי אתה יכול ללכת יחף’.

‘אולי תצווה שישאו אותי על כפיים?’

‘למה לא באפריון?’

‘אפשר גם באפריון, אם זה נחוץ. ושמא יועיל יותר לקצץ קצת את האצבעות?’

‘אם זה עלול לסייע, אין לי כל התנגדות’.

‘טוב. כיוון שכך, אני מציע לך להשאיר אותי כאן’.

‘עברת במחלקות?’

‘כן’.

‘מה המצב?’

‘ככה, פחות או יותר מניח את הדעת. הצעתי להם שינסו לישון כמה שעות’.

‘רעיון טוב גם בשבילי’, אמר שאוליק.

סנדליקו נשתטח על מיטתו, הרים את הספר מן הרצפה, העלה רגל על רגל וככה היה שוכב וקורא. לאחר ששאוליק התקין לו חגורו, הטילו על הארץ ליד מיטתו ונתפרקד עליה אף הוא. משך את השמיכה הצבאית על ראשו וקולו שיצא כבר נשמע עמום ורחוק: ‘לילה טוב!’

‘ליל מנוחה’, השיבו סנדליקו, ‘אני מקווה שהאור לא מפריע לך?’

‘לא, אתה לא מתכוון לישון?’

‘לא. ישנתי בצהריים’.

שאוליק נתכרבל במיטתו ונרדם. כבר אמון היה להירדם על־נקלה בכל שעה ובכל מצב ובכל מקום. כעבור שעה של כלום באו יוס’קה וגדעון טרוי וגם הם השתרעו על מיטותיהם. קותי בא אחרון, וכאשר ראה אותם שרועים על מיטותיהם, אלה ישנים ואלה עיניהם פקוחות, נמלך בדעתו והלך אצל סנדליקו וישב על שפת מיטתו, רגליו מפושקות, ידיו שמוטות בין ברכיו וסיגריה עשנה אחוזה בין אצבעותיו.

‘מה נשמע בבית?’ שאל קותי בלחש, מתוך קרבת־לבבות.

סנדליקו הניח את הספר במהופך על כרסו ושיכל זרועותיו למראשותיו: ‘ככה’.

‘שמעתי שהספקתם לאסוף את כל התבואה מן השדות’.

‘כן’.

‘מי מטפל בעדרים שלכם כאשר אתה כאן? שמעתי שיש לכם עדר מפואר’.

‘היה’, השיב סנדליקו.

‘מה פירוש היה?’

‘העדר הלך, רובו נשדד והשאר טבחו מכל מיני סיבות’.

‘הייתי לפני שבוע בבית’, סיפר קותי בקול נמוך, שלא להעיר את הישנים, ‘ראית פעם קיבוץ ותיק בלי ילדים? מוטב שלא אמשיל משלים’.

‘הילדים שלכם פונו?’

‘כן, כולם, לחיפה. באתי למשק, ובכל המקומות ההם, אשר משם קדמוני בדרך־כלל מִצהלות של ילדים, עלתה לעומתי מין דממה משונה שכזאת, כמו חלל שנפער פתאום. כמו דממה של… אַח, מוטב שלא אמשיל משלים’.

‘כמה ילדים יש לך?’

‘שניים, אחד כבר בן תשע’.

‘והשני?’

‘השני עוד קטן, בן שלוש. אתה נשוי, סנדליקו?’

‘זה… לא בדיוק’.

‘מוטב כך’.

סנדליקו הבין שאבא קותי מבקש מפלט ממה שרוגש בלבו בשיחת־רעים זו שהוא קושר שעות לפני היציאה.

‘בעלי־משפחות במלחמה, זה עסק ביש’, אמר אבא קותי.

‘בקרב הם לא שונים מכל מישהו אחר’.

‘כן ולא’, הבליע אבא קותי סתומות.

סנדליקו הסכים עמו במנוד־ראש. ממיטתו של שאוליק עלתה נחרה חרישית. קותי הסב אליו את פניו והסתכל בו שעה קלה ואחר־כך חזר והפנה את ראשו לעבר סנדליקו.

‘אתה מכירו היטב?’

‘את שאוליק? ככה, פחות או יותר’.

‘ראית אותו בקרב?’

‘כן’.

‘איך הוא?’

‘די נועז, לפעמים’.

‘נועז על דרך הסיכון?’

‘לא הייתי אומר’.

‘הוא לא בנו של דוב ביקל?’

‘כן’.

‘הוא צעיר כל־כך’.

‘אתה מתכוון בגיל?’

‘גם בגיל גם כמפקד’.

‘תנוח דעתך, קותי. אני חושב שהוא בסדר’.

‘הייתי רוצה להאמין בכך’.

‘הוא מייחס לך חשיבות מרובה’.

‘לי?’

‘כן. לך אישית וגם לך כרס"פ שלו’.

‘כך אמר לך?’

‘בערך’.

קותי הצית לו סיגריה שנייה ואת הגפרור הטיל על הארץ. היה מעשן ומשיר את האפר לפניו, בין ברכיו.

‘מוטב היה לי לישון’, אמר, ‘אבל אני יודע שלא ארדם’.

‘אני ישנתי בצהריים’.

‘לומר לך משהו? המלחמה הזו אינה לפי גילי’.

‘ולא לפי טעמי’.

‘אני חושב שהיא לא לפי טעמו של אף אחד’.

חיוך רפה וילדותי נזדרח לפתע על פניו הקמוטים של אבא קותי. על־פי חיוך זה ידע פתאום סנדליקו כיצד נראה קותי כאשר היה נער וכאשר היה ילד, לפני הרבה שנים. ילדותו ונערותו הולכות עם האדם לכל מקום, רק שהרבה שנים נערמות עליהן.

‘מנין אתה, קותי?’

‘מפולין. למה?’

‘ככה, סתם. אתה חייכת ועל־פי החיוך הזה הכרתי בך פתאום שהיית פעם ילד ורציתי לדעת מנין אתה’.

אבא קותי חזר וחייך. אך הפעם היה חיוכו מבוגר וקצת עייף.

‘טוב’, אמר, ‘עכשיו אלך לי. תמיד אני זקוק להשיח קצת מן הלב לפני שיוצאים’, הוסיף בגילוי־לב, ‘אינני יודע בעצמי מדוע’.

קותי קם ללכת.

‘אם לא אכפת לך, כבה את האור. נדמה לי שאני נוטה קצת להירדם’.

‘ולוואי ויכולתי גם אני לישון קצת’, אמר קותי, כיבה את האור ויצא אל הלילה השקט והגבוה, ואותה שעה נראה לקותי כי שקר כוכביו ורמייה דממתו.

כעבור שעתיים הקיץ שאוליק משנתו ודבר ראשון שעמד עליו היה פס־האור שהבליח מן החדר הסמוך. מבטו הקיף את המיטות וראה כי הן ריקות. כהרף־עין השתלף משמיכתו, הלך אחר פס־האור ונכנס לחדר הסמוך.

קותי וסנדליקו והאחרים ישבו שם דמומים על הארץ ועקבו אחר אצבעותיו של דובלה שטיפלו בכפתורי־המשדר. בחלון עמד לילה שחור. גדעון טרוי הציץ בשעונו ואמר:

‘דקה אחרי…’

‘אחרי שתים־עשרה?’

‘כן’.

‘ברגע זה המצרים חוצים את הגבול’.

‘מנין לך?’

‘כך הודיעו’.

איש לא הוציא הגה מפיו. כבשו מבטיהם וכל אחד חזה לעצמו את הטור המשוריין של אויב, טור משוריין של צבא סדיר, מצויד כהלכה, עובר בזה הרגע עצמו את הגבול ונע קדימה, לאורך החוף.

‘טוב’, אמר שאוליק, כמסכם את השתיקה הכללית וכל שנשמע ולא נאמר בה, כל שפעם ונכבש בה, ‘הגיעה השעה להעיר את המחלקות’.

קמו ופנו איש למחלקתו.

לאחר שהעירו אותם, שטפו האנשים את נמנומם במים קרים ומיד החלו תזועות ותנועות בחביונה של האפלה. היו מכתפים את תרמיליהם ואשפותיהם ונרתמים והולכים ברצועות־החגור, כמועדים וגם נידונים למשוך בעוּלה של המלחמה בדממה שכובשת כל שהומה ומפעם בלב, במעשיוּת רבה, כאילו כל מעיינם בתרמיל שיהא מונח כהלכה ולא יכביד, שהרצועות תהיינה הדוקות ולא תחתכנה בבשר, ובכל שאר אביזרי הלבוש והציוד שלא יכבידו ולא ישקשקו ולא ישמיעו קול העשוי להסגיר. היו מסייעים זה לזה להדק את רצועות־החגור, באותה דממה ובאותה אחווה כבושה ומעשית, הצומחת לה חרש ובהיחבא בלבבות האנשים היוצאים וחוזרים ויוצאים לפעולות.

ואחר־כך יצאו לבוסס בשביל המוליך אל הרחבה הקטנה שאצל בית־המטה, והיו הולכים ככה זה אחר זה בשביל האפל, גופם שבוי בחגורם והרובה מאוזן בימינם. עד שיגיעו לרחבה ועד שייערכו ויתפקדו ויפקידו עצמם למרותן של הפקודות, אשר מכאן ואילך יחלשו⁶ על כל מעשה שלהם, עדיין השהוּת בידם להרהר במה שהלב מנחש להם וחרד בחביוניו. והיו מוסיפים ויוצאים מן הבתים אל השביל ומן השביל אל הרחבה, בעצלתיים, כבדי־צעד, כנידונים להילחם, כנידונים להיות מטורפים ונועזים וגיבורים בהילחמם, שקולים ומיושבי־דעת בהילחמם, מפני שנידונו לנצח.

אותה שעה חזר שאוליק והכין בקפידה את חגורו על מיטתו. מבחוץ עלתה מהומת־קולות של הפלוגה הנערכת בשלשות. משנסתיימה בדיקת הציוד וחלוקת התחבושות האישיות, קרא אליו שאוליק את המ"מים ואת סגנו, לסיכום אחרון.

‘סיכום אחרון’, פתח להגיד את דברו, ומבטיו הקיפו את צוות מפקדיו ונתקלו פתאום בסנדלים אשר לרגליו של סנדליקו.

‘אתה בכל־זאת יוצא בסנדלים?’

‘כיוון שהצבא אינו מספק לי נעליים לפי מידתי, החלטתי להשתמש ברכושי הפרטי’.

‘ניחא. על אחריותך, סנדליקו’.

‘כרגיל’.

‘ובכן’, חזר לעניין ופירט את סדר המסע, מי המוביל ומי אחריו והיכן נקודת איסוף פצועים; חזר וציין היכן מסתיים שלב א והיכן מתחיל שלב ב, ולבסוף כנהוג, שאל אם יש למישהו שאלות לשאול.

מי שהיתה לו שאלה, שאל, ואחר־כך שבו למחלקותיהם ושאוליק נשאר לבדו. שוב שמע מבעד לחלון את קול הפקודות השגרתיות. לאטו, בתנועות משוכות ושהויות, כשקוע בהרהורים, נטל חגורו ונרתם בתוכו. לאט ובלא להיחפז הידק אבזמיו, ניענע את האשפות, כדי שתהיינה מונחות במקומן, חבש כומתתו, כיתף את תיק־המפות ואחר־כך הפסיע צעדים אחדים כדי לבדוק כל שבדק קודם־לכן. נעלי־הקרפ הצהובים שלו העניקו גמישות וקלות וביטחון למדרך־רגלו. משראה כי הכול מתוקן ושרוי במקומו, ישב על שפת־המיטה, הסיר את כומתתו והחזיקה בידיו. שליו ובהיר היה ברוחו. עכשיו, כשהפלוגה החלה לזוז, נתעמעמו כל החששות וכל ההיסוסים ופינו מקום לצלילות־דעת שנעשתה אף היא כלי־שרת בקרב הזה העומד להתחולל. חזרה בו השליטה על פלוגתו. פקודות שלו תצמחנה פעולות, תטלנה יחידות ממקום למקום. ושוב ידע את השלטון כפי שידעו ימים רבים, כשִפחתה של האחריות, שפעמים היא נאמנה ופעמים לא.

כיוון שנתארכה לו שעת הציפייה, קם והטיל פסיעות בחדר, וחגורו על גופו. ועם שעמד ככה, מצפה שייקרא אל פלוגתו הנערכת ליציאה, נפל מבטו באקראי על מכתבה של מיכל שהיה מונח לו על אדן החלון הפתוח, כפריסת־שלום שלוחה מאיזה עולם אחר ורחוק, של ילדות ושל בית אבא־אמא, של יקיצה בחדר שתריסיו מוּרדים והאור מסתנן דרכם קווים־קווים, ענוגים ורכים, של בקרים אחרים בטרם־מלחמה, כאשר האדם הוא עולם לזולתו, בן לאמו, אהוב ויחיד לנערתו.

בהיסח־הדעת שלח ידו אל המכתב ותוך כך נסתמן מין קמט ליד הפה וגבה אחת נמשכה אל המצח, מין קמט תמוה שלא במקומו ולא בשעתו, ספק של געגוע או הרהור או זיכרון. והיה פתאום משונה מאוד לדעת, כי אי־בזה קיים גם שאוליק אחר ושונה משאוליק זה הניצב כאן ומצפה להיקרא אל המלחמה. ובלי־משים החל גם להתייחס אל יציאתו לקרב ותוך כדי־כך ידע כי בהתייחסות הזאת נולד רצונו, שלא להגיד אישיותו. כי אפשר ללכת להילחם מפני שמקבלים פקודה ולא לרצות ללכת להילחם, ואפשר ללכת להילחם מפני שמקבלים פקודה ולרצות ללכת להילחם.

שקוע בהרהוריו, לא הרגיש בדלת שנפתחה חרש וראשו הגדול והקמוט של אבא קותי נדחק פנימה. משונים עד גיחוך היו פניו של קותי; כובע־גרב חבוש לראשו, וקצותיו זקורים כשתי קרנים לנגח.

‘מוכן, שאוליק?’ שאל אבא קותי.

לבו ניתר בקרבו. עדנה זו בקולו. אבהות זו בקולו. דאגה זו בהבעת־פניו. כך קורא אב את בנו למלאכתו היעודה. אבא קותי… הגבר הקשיש הזה עורר בו הרגשה ודאית שהוא יכול לשים מבטחו בו בלבב שלם.

‘כן, קותי’, השיב וקם על רגליו.

‘זזים?’

‘בוא’.

ושניהם ירדו במדרגות. שאוליק נשתהה במבוא־הבית ואבא קותי הלך להעמיד את הפלוגה לדום. הרף־עין ראה שאוליק את הפלוגה, את פלוגתו־שלו, ניצבת על מחלקותיה דמומה, חמושה, מצפה למפקדה: הפלוגה שלו. והיה שוהה כך כהרף־עין, מנסה לאמוד את כוחה, לשער את עמידתה, לנחש עד היכן יעמדו לאנשיה האימונים שנתאמנו, הרוח שנתחסנו בו. שלושה־ארבעה שבועות היו ברשותנו ואילו עיקר שנותיהם עשה כל אחד במקומותיו־שלו. מנסה היה לצרף הרהור להרהור ולנחש דברים; עיקרה של המלחמה מוטלת עליהם.

ואז נקרא שאוליק אל פלוגתו ושם הוא ניצב לפניה בתוך מעט האור הקלוש שהבליח מחלון שלמעלה, ודיבר אל חייליו. האנשים עמדו בשורותיהם בדממה, קצתם באור ועיקרם באפלה וכפות־ידיהם לופתות את קני־הרובים. דממה רבה עלתה מעברים וגם מן הכביש הרחוק לא נשמע כל הד של מכונית. רחבה וחובקת־עולם הילכה השלווה השחורה של הלילה על־פני ארץ־רבה. בעוד שעה קלה יהיו מהלכים בתוכה, צמודים אליה ונבלעים בה. שימו לב, חיילים!

הוא חזר והסביר להם את המשימה ואת עיקרי הדברים והזהיר להקפיד על משמעת־לילה חמורה, ושישובו ויבדקו את החגור. וחזר ואמר דברים שכל מפקד אומר ליחידתו בטרם צאתה לקרב.

והיה שם אחד שלא הבין כל־כך וביקש להיוודע אצל שכנו במה מדובר. ראהו שאוליק בכך ושאל מרחוק, ממקום שעמד באור:

‘מה זה שם? משהו לא מובן?’

‘יש כאן אחד שלא מבין כל־כך טוב עברית’.

‘מי זה?’

‘אני’.

‘איך קוראים לך?’

‘חיים סטרודניצקי’.

שאוליק רמז לאבא קותי, וקותי הלך לאותו חיים סטרודניצקי להסביר לו מה ששומה עליו לדעת. מיד אחר־כך פקד שאוליק, ודווקא בשקט, בקול שלא פרע את הדממה אלא נבלע בה, לאמור:

‘מחלקת־החוד, פעל!’

מחלקת־החוד נעה קדימה, שאר המחלקות והכיתות הנספחות אחריה מתוך שעט־רגליים כבוש, רומסים תחתיהם כל שהארץ מגישה להם. וכבר מהלכים היו בדממה, איש בעקבות רעהו, שורה ארוכה מאוד של אנשים המשתחלת לתוך מעבה החשיכה. מפעם לפעם היה סנדליקו, המוביל בראש, כורע על ברכיו וכולם כורעים אחריו. ואחר־כך מזדקף וממשיך וכל שאחריו מזדקף וממשיך. בדממה, ללא הגה, ורק שעט־רגליהם מחריק על חלוקי־האבנים תחת סוליותיהם, נישא למרחוק ומסגירם לאוזניים אויבות, הכרויות לקלוט. סנדליקו הפסיע ראשון, פניו כנגד העלטה ורגליו משתלחות להבקיע בה דרך. מאחוריו עלתה אִוושת הצועדים בעקבותיו, שורה עורפית ארוכה הכורעת בכורעו וקמה בקומו. ממילא נעשה מנהיג להם. שכן, הללו פוסעים אחד בעקבות חברו, ואילו הוא, האחד, אשר לפניו אינו הולך איש, הוא האחד המטיל פסיעותיו אל תוך העלטה, שהיא ספק שלוחת־הרים וספק שדות וספק שבילים שסומנו במפה, אשר הידיעה בלבד משתלטת עליה. ואפילו כך, מרובה השמא על הברי.

וסנדליקו, בסנדלים, מטיל את פסיעותיו הגמלוניות בשבילים ועל סלעים, מושך אחריו את השורה כולה והאוושה החרישית והכבושה והעקשנית עולה מאחורי גבו כמין המנון שמזדמר או כמין שבועה שנשבעות הרגליים ללכת ולהוסיף וללכת עד תום. וכבר ההולכים בשורה נמסכים בתחושה של אחד ושל עוצמה ושל אונים, ולא מתבקש כאן אלא שיהיו נושאים קולם ופוצחים בזמר ושיהיו מהלכים ומזמרים ככה, בתוך הלילה הזה, בחירוּת רבה, ואפשר באמת לא באה כל אותה מלחמה אלא כדי שאפשר יהיה בלילה מן הלילות ללכת ככה בחברותא, בשורה עורפית המשתחלת על רכסי־הרים, בלא רובים ובלא תחמושת, ורק הפת בלבד בתרמיל, ויהיו אומנם מזמרים ושרים, ושירה שלהם תהיה מהלכת על השטחים ועל השדות שהם הכול שלנו שלנו, בלא חשש ובלא כל מטרה אחרת אלא זו ההליכה־שבהנאה שעזוז בה ועוצמה בה, בתוך הלילה שהוא כולו שלנו שלנו, עד קצותיו ועד ירכתיו ועד אור ועד בכלל.

אלא שדווקא כאן בא במרוצה הרץ האישי של שאוליק, שעבר לאורך כל השורה ולחש לסנדליקו שיעצור. וסנדליקו עצר והשתופף ומיד כל שאחריו כרע והשתופף ושאוליק בא לאורך הטור וכרע בצדו של סנדליקו ושניהם החליפו ביניהם שיקולים והפלוגה כורעת דמומה וממתינה באפלה. לאחר שזיהו עצמם בשטח, קם סנדליקו והוסיף ללכת והפלוגה אחריו ושאוליק עמד תחתיו, ממתין עד שהמחלקה הראשונה עברה על פניו ואז שב למקומו והוסיף לצעוד בין הצועדים. והיו ככה הולכים והולכים והאפלה כבר חדלה להבעית, שכבר נתרגלו אליה, והיו הולכים, שקועים במין עילפון המטשטש ומקהה את החרדות שבלב.

ושאוליק הרהר לעצמו כמה טוב לפעמים ללכת, ככה, כטוראי בין טוראים, פרוק־אחריות, נתון לצעד הבא בלבד, ואף זה בעקבות האיש שלפניו, וכל עול הפיקוד והאחריות מוטלים על ההוא שצועד בראש. אני הולך בעקבות האיש שלפני, אבל ההוא, המוביל בראש, מבקיע דרך בתוך העלטה. אולי דווקא זה הנותן טעם לחייו. ‘חבר, האחריות בונה את האדם’. מי הוא שאמר פסוק זה? מן־הסתם קראתיו באחד הספרים. אמת נושנה־ישנה היא וגם אבא ודאי מאמין בה. אולי קיבלתיה מאבא. אף־על־פי שיש לי הרגשה כאילו גיליתיה זה עתה לעצמי. ביום מן הימים עשוי אני בוודאי גם לגלות שהשמש עולה כל יום מצד מזרח. שמש ארורה, ולוואי שלא תעלה לעולם. מורד־אור שכמוני.

הרגליים מהלכות מאליהן ויש שהות רבה להרהר מיני הרהורים שנמלכו לעלות על הדעת דווקא בשעה זו. איזו יד נדיבה פיזרה שפע של כוכבים על־פני הרקיע, וצלליות ההרים ורישומי הרכסים אשר מימין נראו בבירור בתוך האפלה. משמאל נמשך מישור חשוף שאין לו סוף, ודאי שדות. נעים יהיה לשוב כאן ביום מן הימים – ראי, מיכל, כאן עברנו בלילה אחד, איני זוכר בדיוק מתי. עברנו בכל מיני מקומות, ארץ־רבה רמסנו תחת כפות־רגלינו. וזה כבר יהיה ככלות הכול ואנו נדבר במלחמה כדבר שהיה ואיננו עוד ומיכל תעמוד כאן על הגבעה ההיא או על רעותה הנדחקת בצלעה, וחצאית שלה תתבדר ברוח ותדגיש את חמוקי־ירכיה, וחולצתה תתמתח על שדיה בחן, בהתפעמות, בחיים רבים. ועיניה תלכנה אחר זרועו המושטת והקשבתה תלך אחר זכרונותיו והיא תנסה, ודאי, ללקט אותו, את שאוליק, מכל הדרכים של המלחמה כיצד הלך עם פלוגתו וכיצד הלכו כל השאר, ככה, בדממה, בזה אחר זה, בזה אחר זה, בדרכים הליליות המוליכות אל המלחמה, בדרכים שהן הן המלחמה.

שרק לא ייתקלו במארב. אין לך דבר מבעית ומטיל־אימה יותר מהפרעות בטרם החלה הפעולה עצמה. אני מקווה שלא ניתקל בשום מארבים. בדרך־כלל אין הערבים נוהגים לשים מארבים בלילות. אני מקווה שלא ירגישו בנו. עד שנגיע לנקודת־ההיערכות, לפחות. סנדליקו יודע את מלאכתו ואני מקווה שהכל יעבור בשלום. מה זה ששוב משתופפים?

הפעם ארכה השהייה יותר מן הרגיל.

‘רץ!’ לחש שאוליק באפלה, עם שהוא כורע וממתין.

‘כן?’

‘לך אל סנדליקו וברר מה השההיה הזאת’.

הרץ נבלע בחשיכה. קל־רגליים, חגור קל בלבד על גופו. נושאי־המרגמות נהנים בחשאי מן השהייה הממושכת, ואילו שאוליק חוזר ומציץ בשעונו, ואותה שעה נפתחת התמודדות חדשה בינו לבין האפלה הבוגדנית, שכבר החלה אוספת שוליה ומגלה, כפרוצה זו, את האופקים.

הרץ חזר והודיע שסנדליקו שלח כיתה לבדוק את הרכס שממולו.

‘טוב’.

עוד שהייה של כלום ואחר־כך קמו כאותו נחש־עקלתון והחישו צעד. עכשיו נחפזו מאוד, כאילו ביקשו לדרוך על עקביו של הלילה הנשמט מהם ולהחזיק בו. הנעליים המסומרות היו מחריקות באפלה, וחלוקי־אבנים נידרדרו בין דממה לדממה. עדיין הרבה כוכבים מפוזרים ברקיע וקני־הרובים נעים ונדים לעומתם. כבר עברו את הגבעה הגדולה ועדיין מושכים והולכים. שמא טעינו? האפלה כבר חשפה קצת יותר מאשר את האופקים ואם מצויים ערבים על הרכס ההוא, בוודאי כבר הבחינו בנו. צריך להחיש צעד, אין ברירה. אך דווקא עתה שבה השורה ונשתופפה ושוב נצמדו רובים אל ברכיים. שאוליק קם ללכת אל סנדליקו והרץ האישי שלו אחריו.

סנדליקו כרע על ברכיו, גחון על מפה שהיתה פרושה על הארץ, וסביבו סייריו. הם ישבו במהודק, גוף אל גוף וברך אל ברך. שאוליק בא והשתופף אתם.

‘אני רוצה לבדוק במפה’, לחש סנדליקו, ‘הסתירו היטב’.

והוא הצית את פנסו, אורו ממוקד למפה. כולם נתהדקו סביבו וגופיהם כלאו את קרני־הפנס לבל יימלטו אל משלטי־האויב.

‘כאן, זאת היא הגבעה’.

‘אינני חושב. המדרון כאן הרבה יותר תלול’.

‘לאן אתה מסתכל? הגבעה ההיא, לא ההיא’.

‘אתה מתכוון השנייה מימין, מאחורי האוכף ההוא?’

‘כן’.

‘אה’.

ככה היו משווים גבעה לגבעה, מדרון למדרון, כיפה לכיפה ולבסוף הגיעו כולם לכלל הסכמה שהם נמצאים בדיוק במסעף־הוואדיות. כיוון שכך, תם מסע־הלילה ושאוליק חזר ונטל את הפיקוד לידיו.

‘טוב. הרגמים וההבטחה יישארו כאן. אגב, איך קוראים לך?’

‘צבי’.

‘טוב, צבי. אתה תתמקם על המדרון של גבעה זו. יוס’קה, אתה תתקדם לאורך הצלע הזה. גדעון ינוע מערבה, אל משלט גימ"ל. אני אנוע, לעת־עתה, עם מחלקתו של מנחם’.

הרגמים פנו למקומם וכל השאר החלו לפעול איש בכיוונו־שלו. שאוליק הלך עם מחלקתו של מנחם, וסנדליקו קפץ ודילג לידו.

‘נוח לך?’ התעניין שאוליק.

‘מה?’

‘בסנדלים’.

‘תלוי על מה אתה דורך’.

רגליו הארוכות היו מפסיעות בקלות ומבליעות תחתיהן ארץ־רבה. נראה שאינו מתייגע כלל בשל ציודו הנישא על שכמו. התרמיל והחגור בכללו היה מתואם יפה והדוק לגופו: ותיק ורגיל היה במסעות.

משעלו על רכסה של הגבעה, נשתופפו להביט לפניהם. למטה, בבקעה, הבליחו אורות אחדים, ומעבר לה⁷, על האוכף שמנגד, דלקו אורות אחרים, עזים יותר.

‘הנה הצוק ההוא בצפון שראינו במפה’, אמר שאוליק.

סנדליקו הסב ראשו וראה את הצוק. אותה שעה קלטו אוזניהם ירייה חששנית, מהססת, שנשתלחה לתוך האפלה. מיד אחריה יצא צמד־יריות ואחר־כך כבר נשמעו יריות רבות שניתכו בבת־אחת, כולן מן הכיוון שבו נעלם גדעון טרוי עם מחלקתו.

מהגבעות שהתגלפו והלכו באור עלו קולות של דיבור עברי. מירכתיים, לא ברור בדיוק מהיכן, נשמעו יריות יחידות שהזדנבו אחר הקרב הגווע. שפעי־אורה, שעדיין לא היו יום אלא רק בישרו את בואו, כבשו את האופקים מסביב. הגבעות ובקתות־הכפר שמנגד עלו מתוך עלטה אל שפעי־האורה, כמו נעוּרים אל גברוּת עולה.

שאוליק עמד אתה זקוף, צופה לפניו את הבקעה. סנדליקו רבץ עדיין תחתיו, שעון אחורנית על מרפקיו, וגבעול של עזב תקוע לו בהיסח־הדעת בין שפתיו. אצבעות־רגליו הגדולות והמכוערות, שבצבצו בין הסנדלים, היו שרוטות ומזוהמות ובוהן־ימינו שתת דם.

‘ובכן, זהו’, אמר שאוליק, ‘בוא נרד לכפר’.

‘רגע’, אמר סנדליקו ונרכן לפנים. נטל את רגלו בידיו ובחן בעיון את בוהנו הפצוע, שוקל בדעתו אם כדאי לבזבז עליו את התחבושת האישית שלו. לבסוף קשר את הבוהן במטפחת, חזר והידק את הסנדל אל כף־רגלו וקם ללכת עם שאוליק. בוהנו הכאיבו והוא היה הולך וצולע, אך צליעתו לא הקטינה את הרווחים בין פסיעותיו הרחבות.

‘חלס! זו הפעם האחרונה שאני יוצא בסנדלים’, אמר.

‘מה אני שומע!’ הלעיג עליו שאוליק.

‘זהו זה. מעכשיו עליך לדאוג לי לזוג־נעליים’.

הם ירדו במדרון, חצו חלקת־דורה צרה, שהשתרעה בין המשלט לבין הכפר, ובאו אל מבואותיו. חרוב עתיק צמח בצד הדרך ותחתיו קבע שאוליק את מטהו. הניח את חפציו האישיים והקַשָר בא אחריו והציב את מכשירו על הארץ. מגבעה שמנגד בא במרוצה חייל ממחלקתו של גדעון והודיע שמשלט ג נכבש.

‘ישנם שבויים?’

‘לא. עם אור ראשון נמלטו כולם’.

‘לאיזה כיוון?’

‘צפונית־מזרחית’.

‘טוב. אבידות?’

‘הרוג אחד ושני פצועים’.

‘מיהו ההרוג?’

‘אחד סטרודניצקי’.

‘זה לא ההוא, שלא ידע עברית?’

‘אינני יודע’.

‘סנדליקו, טפל בפצועים. דאג להעביר אותם מיד למושבה’.

מעבר מה ירדו ובאו הרַגמים, קותי בראשם. צעדיו כבדים ושהויים, ואפילו כאן, במבואותיו של הכפר הנכבש, נראה כמי שמתהלך בתוך שדותיו־שלו.

‘נו, קותי?’ טפח שאוליק בעליצות על שכמו.

‘כלום’, אמר קותי, הרגמים הארורים האלה הרעישו כל הלילה ולא נתנו לישון'.

מעברים עלו ונתקבצו היחידות, כולן אל עץ־החרוב הזקן, אשר במבואות הכפר. כולם היו מתנשמים ומספרים בקורות הלילה ובעלילותיו. שאוליק עקב אחר היחידות המתקבצות והולכות אליו מן הגבעות ומן המישור ולבו נתהמה לעומתן בחיבה ובתודה. זו פעולתו הראשונה כמפקד־פלוגה ופעולה זו עברה ללא תקלות. ונצטהל בו ניצחון אישי בצד הניצחון הכללי. טוב. ועכשיו צריך לשלוח מחלקה אחת לסרוק את הכפר ואת השתיים האחרות להתחפר, לעת־עתה, בשני המשלטים האלה. אחר־כך נקבע סופית את מקומו של המטה ונסדיר את חילופי־המשמרות. אינני חושב שצפויה לנו התקפת־נגד.

סנדליקו עמד קצת מן הצד וסקר את נוף הגבעות שהתנאה בשמש העולה וקותי עמד אצלו.

‘לזה קוראים קרב חד־וחלק’, אמר קותי.

‘סטרודניצקי?’

‘כן. ואף־על־פי־כן’.

‘כן’.

‘אמור, אנחנו באנו דרך הערוץ ההוא, שמא לא?’

‘אתה מתכוון בין שני האוכפים ההם?’

‘כן’.

אבא קותי תפש בכפו פשוקת־האצבעות את כובע־הגרב שלו וקנח בו את מלוא פניו. הוא עשה זאת באופן משונה ומהורהר, כביכול לא לחות של זיעה הוא מקנח, אלא מיני ביעותים הוא מדיח מעליו. סנדליקו זכר כיצד אבא קותי בא וישב על שפת־מיטתו ערב צאתם אל הקרב הזה וכיצד הוא בא ויושב תמיד על שפת־מיטתו ערב צאתם לכל מיני פעולות ומנסה באקראי ובאורח מפתיע לקשור שיחה של רֵעוּת על דא והא, כביכול מבקש הוא להימלט מאימתם של ביעותים אל חמימותה של הרעות, במין תחינה חשאית למצוא לעצמו גם רווחה, גם הצלה.

כל הארץ הרחבה שלפניהם היתה מוטלת עתה באור־השחר העולה. ממקום שעמדו נראה יפה צומת־הדרכים שהסתעף לשלושה כיוונים. דרך אחת הקיפה את צלע־ההר ונבלעה בין הגבעות, שתי הדרכים האחרות חצו את הבקעה.

‘לא רע, מה?’ חיווה סנדליקו את התפעלותו ממקום זה, החולש על ארץ־רבה.

‘כן’, הסכים עמו אבא קותי.

‘תראה כיצד כפר זה רוכב יפה על הצומת’.

‘כן. מי שהכפר בידו, הצומת בידו, ומי שהצומת בידו, הכביש כולו בידו’.

מן הכפר כבר נשמעו יריות ופיצוחי־רימונים של החוליות הסורקות. הסורקים היו עוברים חוליות־חוליות בין הבקתות, פורצים דלתות ומשלחים לפניהם מטחי־יריות. והיתה שחצנות רבה וגם מגוחך מאוד להלך ככה זקוף־ראש בין בתי הכפר הדוממים, ללא כל יראה בלב, ולהטיח קליעים בדלתות ובחלונות שכל התנגדות לא היתה צפויה מהם. והיו הולכים ככה ומריקים מחסניות בבתים הדוממים כהריק מחסניות בגוויות מתות. ואפשר התביישו בגבורה זו שלהם, כי על־כן נתקפו לפתע חמת־זעם והיו הולכים ומריקים כדוריהם ביתר־שאת ובפראות וללא הבחנה. בעמדות נתקלו בגוויות מכחילות אחדות של חיילים על מדיהם ונשקם, ובכפר עצמו היו מוטלים הרוגים אחדים. גוויתו של האחד מוטלת היתה על מפתן של בית, ושנייה של ישיש כבן מאה, על סולם שנשען אל כותל של בקתה. היכן ביקש ישיש זה לטפס, שעה שקלעים הדביקו את גופו אל הסולם?

כנגדו, מן העבר האחר, רץ אחד מתנשף וצעק אל חבריו בפעימת־לבב:

‘חיי שראיתי! במו־עיני ראיתי!’

‘היכן?’

‘שם, בדלת הירוקה. אני חושב שהיא בת שמונה־עשרה, או משהו כזה’.

שלושה חיילים, סטנים דרוכים צמודים למותניהם, כבר קרבים לאותה דלת ירוקה ופעימה רגושה מכה בלבם וברכיהם מרטיטות ובליעתם עומדת בגרונם. כובעיהם מוזחים, אחד על מצחו, שני על פדחתו, השערות לחות והפנים מזוהמים ממיני זוהמה של עפר ושל פיח ושל זיעה. הם קרבו ונשתהו לפני אותה דלת, וההוא שרובה בידו, הלם בדלת הירוקה וקרא:

‘הֵי!’

השניים האחרים עומדים מנגד ועיניהם בוהות וריקות. מפנים הבקתה עלה ליעלוּע ניחר כקריאת־תיגר.

‘הֵי, שמה! לצאת!!’ הרעים החייל עם הרובה בתקיפות ובשלטון, כביכול הוא שלוחה של מלכות גדולה, וחזר והלם על דלת־הבקתה. הדלת נפרצה ונתלתה על שגמיה, ומפנים הבקתה האפלה נעה וקרבה לפתח כדמות בלהות, ערבייה זקנה מאוד, קומתה זקופה וידיה פשוטות ומגששות לפניה, כדרכם של סומים. בפה פעור נרתע החייל אל השניים שעמדו מנגד ונשימתם כלואה. הישישה הסומאה יצאה מגששת מאפלת הבקתה אל האור, והיתה מייללת ומקוננת בקול נכאים:

‘היכן אתה מחמוד… היכן אתה סעיד… היכן אתם כולכם, בנַי יקירַי…’

אף־על־פי שביקשו לשאת רגליים ולהימלט מחזות־בלהות זו שנתגלתה לעיניהם תחת בת השמונה־עשרה שציפו לראות, נשארו לעמוד רתוקים למקומם. לאחר שהותרה לשונם, פתח האחד וביקש פורקן לנפשו הנבהלת בגידופים נמרצים שהטיח כלפי אותם בנים שנמלטו והניחו את אמם העיוורת לנפשה.

‘נבלים!’ הפטיר, ‘הניחו לאמם־הורתם וברחו!’

‘היכן אתה מחמוד… קולות זרים אני שומעת…’

‘ומניין לך שברחו?’ הקשה חייל אחר, ‘אולי נפלו?’

‘היכן?’ פשט הראשון זרועותיו, להראות שאין כאן כל גוויות של חיילים מסביב לבית.

‘אולי שמה, בעמדות’, עמד זה על סברתו, ‘אולי החיילים שראינו שם, הם הבנים שלה’.

‘אני שומעת קולות…’, הוסיפה ויבבה הישישה בקול־נכאים שלה, ‘מי אתם, אנשים?’

והיא עברה את מפתן־בקתתה והלכה מגששת באור, קרב פשוטת־זרועות אל עבר הקולות. שלושת החיילים נרתעו, וכיוון שרגליהם ניתקו ממקום שעמדו, היה קל יותר לשאתן ולהימלט.

‘לאן אתם רצים?!’ חסמה את דרכם קריאתו של שאוליק שירד עם פמלייתו אל הכפר.

‘אנחנו… ההיא, זאת היא, שמה…’

‘מי?’

‘מצאנו ערבייה זקנה וסומאה, אולי בת תשעים’.

‘ואנחנו לא יודעים מה לעשות בה’.

‘אולי נרביץ בה כדור?’ הציע בעל־הרובה.

שאוליק הביט בו כמי שאינו מאמין למשמע־אוזניו. ואילו קותי, שעמד לידו, הפטיר:

‘בטח, היא ירתה עלינו כל הלילה’.

ממקום שעמדו ראו את הערבייה הזקנה מגששת זקופת־קומה לפניה, וחוזרת על עקביה ומתכנסת אל בקתתה. אלף פנים ופנים למלחמה הזאת. קל לדמות את האויב רובץ בעמדותיו ומשלח בך את קלעיו, אך אי־אתה עשוי לראותו בדמות של סבתא עיוורת שנותרה יחידה בכפר שלה. אֵלוּ הפנים האחרות של האויב ואלו השַמוֹת שהמלחמה מחוללת במשפחותיו ובכפריו.

‘אתם המשיכו לסרוק את הכפר’, אמר להם שאוליק, ‘הניחו את הזקנה לנפשה’.

השלושה פנו הלכו להם, נכלמים ושותקים.

‘מה יש בדעתך לעשות בה?’ שאל סנדליקו.

‘באמת שאינני יודע’, משך שאוליק בכתפיו, ‘אודיע לגדוד, שיטפל בה המג"ד’.

ממשלט גימ"ל ירדו ובאו גדעון טרוי ומחלקתו. הם הלכו עורפית ורוביהם על שכמם כמין מגריפות. הללו, עיקרו של הקרב נפל בחלקם. רשאים היו להיות משולהבים, שהסתערו על האויב וכבשו את משלטו. רשאים היו לשוב ולספר על אלף־אלפי האירועים שנתחוללו בין ההסתערות לבין הכיבוש; אך שאוליק ראה אותם באים שותקים ויגעים ודבר ראשון מצאו להם מקום של צל והשתופפו שמה לאכול ארוחתם.

גדעון טרוי בא ועמד אצל שאוליק וידו חבושה וקשורה לצווארו.

‘מה, נפצעת?’

‘זה כלום’, נשתמט גדעון, ‘נפלתי על תַּיִל’.

שאוליק תפש בזרועו הבריאה ולחץ בחשאי ובכלשהו בושה על מרפקו, והיה זה אות־תודה יחיד שהתיר לעצמו להביע לו. גדעון טרוי השים עצמו כלא מבחין בכך, והיה מספר על מעשה כיבוש המשלט.

‘טנדר בא’, אמר אבא קותי.

כל העומדים הסבו ראשיהם וראו טנדר מנתר על מהמורותיה של דרך־העפר המוליכה מן הכביש אל הכפר.

‘זה טנדר של הגדוד’, קבע סנדליקו.

הטנדר נעלם מאחורי הגבעה וחזר ונתגלה מצד זה של הכפר ועלה בתנופה ונכנס לבין הבקתות, הקיף את העץ הגדול ועצר לידם. מזה ומזה קפצו ממנו יענקלה אשל, המג"ד, והרופא הגדודי. שליש הגדוד שבא אתם נשאר יושב למעלה, על הטנדר. יענקלה לחץ את ידיהם של כל העומדים והרופא אמר:

‘נו, בני־חַיִל, באנו לאסוף את הפצועים שלכם’.

החיילים שישבו בצל, מאחורי הבקתה, ראו את שָליש־הגדוד יושב משתאה במרומו של הטנדר, נקי ומצוחצח ומשקפיו על חוטמו, ומיד החלו משתלחות קריאות של הקנטה לעברו:

‘הא, מה שלומך, שנייד?’

‘באת לשלם לנו משכורת, שנייד?’

‘עזבו, חשקה נפשו לראות קצת את המלחמה’.

שנייד קפץ מהטנדר והלך אל עבר החיילים.

‘מה שלומכם, גיבורים?’ אמר במנוחה ותיכף ידעו כולם כי קנטוריהם החטיאו את המטרה והיו תפלים וחסרי־טעם ורברבניים, שביקשו באקראי לתחוֹם הבדל בינם לבינו. שכן, שנייד זה נתמנה שָליש בעל־כורחו וכולם ידעו שבקשתו להעבירו ליחידה קרבית הושבה ריקם.

‘מה נשמע, שנייד?’

שנייד משך בכתפיו ופשט ידו ונטל זית אחד מכפו של אחד שהיתה פתוחה. מיד נזדרזו והזמינוהו לאכול.

‘קחו את הפצועים והובילו אותם למושבה’, אמר שאוליק.

‘מה נעשה בזה שנפל?’

‘צריך להוביל אותו למקום־מגוריו, אני חושב’.

‘היכן הוא גר?’

‘אינני יודע. גדעון, איכן גר סטרודניצקי?’

‘אינני יודע. הוא חדש אצלי. קיבלתיו בסך־הכול לפני שלושה ימים’.

גדעון טרוי ניגש למחלקתו הסועדת ושאל:

‘מישהו מכם יודע היכן גר סטרודניצקי?’

החיילים תלו מבטיהם בגדעון טרוי והחרישו: לא, אנחנו לא יודעים.

‘הוא לא גר בשום מקום’, אמר חייל אחד שהניח את כלי־האוכל שלו, קם ופרש מן היושבים וקרב לגדעון, ‘הוא לא גר בשום מקום ואין לו אף אחד כאן בארץ’.

‘אף אחד?’

‘לא. ככה הוא סיפר לי’.

כולם החרישו.

‘טוב. צריך להעביר אותו למושבה. גדעון, שלח כיתת־ליווי’.

בלי־משים זכר כיצד קברו את זאב’לה, כיצד נתקהלה השכונה כולה ללוותו בדרכו האחרונה. מי יזכור את העולה החדש הזה? אחד אלמוני שנלחם ולא שייר אחריו שום עקבות. אף לא אחד שיעלה את זכרו. נורא למות כל־כך ערירי, אף־על־פי שאומרים כי אין הבדל כיצד נהרגים. להָרוּג לא חשוב, אולי. אבל לאלה שנותרים בחיים?

‘טוב’, הפטיר, ‘בואו נקים את המטה’.

פרק שישי

בלומה ביקל נטלה לה שעה קלה וירדה לעבוד בגינתה הקטנה, קצת לתועלתם של הפרחים וקצת להנאתה־שלה. שעה זו, בין מנחה לערבית, יפה לעבודה בגינה ולחילוץ־העצמות הכרוך בה. נטלה מעדר והיתה מרופפת את האדמה מסביב לכל פרח ופרח. יפים וענוגים היו פרחי־הגינה בעונה זו, ורדים וציפורנים ואגטיאות. לשעה זקפה קומתה ועיניה הקיפו בחיבה יתירה את גינתה הקטנה וכל אשר בה. כל פרח צמח במקומו ושביל־החצץ נפתל בין הערוגות ללא רבב והמדשאה הקטנה שנתרווחה בתווך היתה צפופת־עשבים וכסוחה קצרות.

אותה שעה עלתה מן השכונה שלווה של חולין, שלווה יגעה ותשושה לאחר פנות צהרי־היום ולפני שובם של הפועלים והעובדים מן הסדנאות והמשרדים שבעיר. אנשים אחדים היו מהלכים ברחוב וילד חצה את הכביש ומחברת קנויה זה עתה בידו. תינוקות שקמו משנת־יומם היו פועים ומצווחים לחללו של עולם. צותתה בלומה לאותה שלווה שבין מנחה לערבית בכלשהו חשד, כאילו שלווה זו אין תוכה כברה ומתוחה היא על־פני השכונה למראית־עין בלבד להונות את הלבבות. ואז נצמדה אל מעדרה ונרכנה אל פרחיה והיתה עודרת בדבקות ובהתמדה וגבה אל השכונה.

ממורד הכביש נשמע קולו של ג’יפ קרב ובא וגובר. באותם ימים היה כל קול של מנוע מטיל ריגוש של חרדה בלבה. תחילה היתה זוקפת ראשה בציפייה לחזותו של כל רכב, אך במרוצת הימים אלצה את עצמה שלא להסב את פניה לעבר המנוע המרעיש ולהמשיך בעיסוק שעוסקת אותה שעה. נוהג זה היה מחסן אותה מפני האכזבה שכל רכב עובר ולא נעצר היה מחולל בקרבה.

אף־על־פי־כן היתה מצותתת בחשאי לרעש המנוע שנשמע עתה בבירור ליד הפשפש ומיד גם חרקו הבלמים וכל הרעש כולו גווע ונדם באחת. ועדיין היתה גחונה כמקודם על הערוגה ועודרת בדבקות ומחזיקה טובה לעצמה על גבורה זו שבה, על שהיא מצליחה לכלוא את התרגשותה ולשים עצמה שלווה ושקדנית, כאותה שלווה המתוחה על השכונה בין מנחה לערבית, עד שהפִשפש חרק על שגמיו ופסיעות נתאוושו על השביל וקולו של שאוליק קרא אמא.

נזדקפה לאטה והסבה פניה. שאוליק עמד לידה גבוה על רגליו, חולצת־החקי שלו נקייה אך מקומטת, זקנו מעטר את פניו המחייכים, תרמילו מוזח על גבו ובוהנו אוחז ברצועתו. שולי־מכנסיו נתונים היו בתוך חותלות וככה עמד לפניה כמגיש את עצמו שי לאמא שלו. חיוך רחב פרח לאטו על פניה המקומטים.

‘הזָקָן שלך מרחיק אותך ממני’, אמרה והניחה בקפידה, בלא להיחפז כלל, את המעדר ויצאה אליו אל השביל.

‘המטאטא הזה שעל פניך מטיל עלי אימה’, הוסיפה ודיברה עם שנטלה זרועו וגיפפה אותה בהיסח־הדעת, ‘פשוט, אינני יכולה להתרגל. אולי מפני שנולדת בלי זקן, בן. בוא ניכנס’.

והיא הוליכה אותו אל המדרגות ובדרך נטלה את תרמילו משכמו וזרועו שנתפנתה הקיפה את כתפיה. רחש לה תודה על האופן המאופק שהיתה מקבלת את פניו כל־אימת שהיה בא מן המלחמה לחופשות הקצרות של יממה או שתיים. הוא ידע שהיא חרדה לו והחזיק טובה על שהיתה מעלימה ממנו את חרדתה ומקלה בכך גם עליו, גם על עצמה.

‘אבא בבית?’

‘אבא יבוא בערב. אתה… תישאר הערב, אני מקווה?’

‘כן. עד מחר בבוקר. עזרא בעיר?’

‘לא. גייסו אותו’.

נכנסו לבית, ובלומה סגרה אחריהם את הדלת ואמרה:

‘גם אותו’.

‘והוא איננו בעיר?’

‘לא, היחידה שלו שומרת על מִתקָנים באיזשהו מקום’.

‘איזו יחידה היא זו?’

‘אינני יודעת. חיל־משמר, אני חושבת. אתה ודאי רוצה להתרחץ, בן? תיכף אביא לך מגבת’.

רגליה הזקנות דשדשו על־פני החדרים וכבר שלוות הבית השפיעה עליו רוב טובה ורוב זכרונות וניחוחי ילדות והוא נתקלף מבגדיו ועינג את גופו במים השופעים באמבטיה הצחורה והחרסינה שמעברים הדיפה ניקיון חריף ומחטא. אחר־כך נסתפג במגבת שהוציאה זה עתה מן הארון ולבש גופייה ותחתונים צחים ונקיים ויצא החוצה, רחוץ ומסורק, ובמטבח כבר היה השולחן ערוך ואמא ישבה שם ממתינה לו. בתחתוניו ובגופייתו כאשר הוא, ישב ליד השולחן הגדול לאכול ובלומה התענגה לראותו אוכל, כתענוג שהתענגה עליו שעה שהיה תינוק והריק את צלחת־הדייסה שלו עד תומה.

ככה ישבו להם האם והבן, זה אוכל וזו מביטה בו. היא שואלת והוא משיב, אך שיחה של ממש לא נקשרה ביניהם. בלי משים נזכר פתאום באותו חייל שנהרג, מה שמו, סטרודניצקי. היכן היה מבלה את חופשותיו? חייל שלא ידידים לו ולא קרובי־משפחה. משונה. קרוב לוודאי שקצין־העיר היה נותן לו פתקים ללינת־לילה בבתי־מלון.

תלה עיניו באמא שיושבת ומסתכלת בו והודה פתאום בלבו שיש לו אמא בעולם. דברים מובנים מאליהם חדלו פתאום להיות מובנים מאליהם. וכי מי זה מעלה על דעתו להודות פתאום לשֶׁמֶשׁ על חוּמה? אמא היתה כמו כל עובדה אחרת שקיימת בעולמו ממילא, מאז פקח את עיניו אל אורו של עולם. באה המלחמה והולידה בלבו תודה על שיש לו אמא.

סיים ארוחתו ולבש בגדים אזרחיים.

‘אתה מחליף דקורציות כמו שחקן’, הקניטה אותו.

‘אני רוצה קצת להתקלף מן המלחמה הזאת’, אמר.

‘אז תגלח גם את המטאטא הזה!’ אמרה בלומה.

‘נכון שאת שונאת את הזקן שלי?’ צחק שאוליק.

‘יש לי הרגשה כאילו אתה מתחבא מאחוריו’.

‘מאחורי הזקנקן הקטן הזה?’

‘חוץ מזה הוא לא הולם אותך’.

‘באמת? הנערות חושבות אחרת’.

שניהם צחקו. שאוליק הידק את האבזם על מכנסיו.

‘טוב, אמא’, אמר, ‘ועכשיו נלך לראות קצת אנשים’.

‘לך, בן, לך’.

כיוון שבא והוא בריא ושלם, שוב לא אכפת לה אם ילך לאן שילך או יישב בבית.

היה מניח את דעתה ומשכך את חרדתה בפגישות אלו בנות שעות אחדות בלבד.

‘ואל תבוא מאוחר, אבא עלול ללכת לאיזו ישיבה’.

‘טוב, אמא’.

ברגל קלה ירד שאוליק אל הג’יפ שלו, טפח במטפחתו על מושב־הנהג להסיר ממנו את האבק ואחר־כך עלה וישב והתניע ונסע. הרוח נפחה בחולצתו ונעים היה לחוש את הרוח מחליקה על חזהו שעדיין לח היה ממי־המקלחת – רוח צחה ומיטיבה שנושבת מעדנות ומחליקה וחומקת ואינה מטיחה אבק בעיניים. היה נושם מלוא ריאותיו הנאות קטנות אלו של ימי־שלום, כביכול לא באה המלחמה לעולם אלא כדי לגלותן לפניו בכל מנעמיהן וטובן.

עצר ליד ביתה של מיכל ועלה למעלה.

מיכל לא היתה בבית, אך סבא שלה, שפתח לפניו את הדלת, אחז בידו ולא הניחו ללכת.

‘בוא, בוא, היכנס. מיכל תיכף תבוא’.

והוא משכו אחריו פנימה, אל קודש־הקודשים שלו, אל חדר־עבודתו. התריסים היו מורדים ואפלולית נעימה שרתה בחדרים. חדרו של סבא היה מאוכלס דממה שקופה ורוחנית, כמו דממה של מחשבות המהלכות על בהונות.

הזקן היה לבוש מכנסיים לבנים שנאחזו לגופו בכתפיות, וצווארון כותנתו היה פתוח ומחשופו גילה בשר זקן ומגויד, רחוץ בשקידה. בלי־משים נפל מבטו של שאוליק על ציפורניו וגם הללו היו נקיות וגזוזות. זְקַן־קָמָץ שיווה תקיפות לסנטרו שנזדקר במין התגרות כלפי עולם ומלואו ועיני־המשובה שלו התרוצצו בחוריהן ובחנו את שאוליק במין פקחות של עורמה. כל־כולו נראה כמין בעל־מטעים אירופאי שהתנחל בקולוניה שמעבר לים.

סבא של מיכל היה מורה זקן שיצא לגימלאות ועדיין הוא שוקד ומוציא מהדורות חדשות ומתוקנות של ספרי־לימוד בדקדוק ובחשבון שחיברם בשנות גבורתו. קנאי גדול היה לשפה. בלכתו ברחובות, בצעדו המדוד והשקול ומטהו בידו, אחד המהלך בשופי ובנחת בין האצים והרצים לעיסוקיהם, היה בלי־משים תולה עיניו בשלטים מעל לחנויות ובכתוב בחלונות־הראווה ועל לוח־המודעות, והיה מזעים פנים כנגד כל שיבוש וכל שגיאה וכל סירוס, וכואב בחשאי, בחוסר־אונים גמור, את חילולה של העברית שלו, שהיא משוש־חייו, עיקרם ותמציתם ומלכתם, המתגוללת ככה בחוצות קרייה כשפחה חרופה, וכל החפץ בא ומחללה ואין ממחה בידו.

בימי־הקיץ היה לובש חליפה לבנה וחובש לראשו כובע של קש רחב־שוליים, ולעולם מטה־טיולים תלוי לו על זרועו. והיה משוטט לו ככה בגני־העיר ולשעה יושב לנוח על ספסל מן הספסלים, נועץ מטהו בין ברכיו, מניח כפותיו על ידיתו ומטה אוזנו באהבה ובהתפעלות ללהגם העברי של תינוקות המשחקים ומתרוצצים מסביב. אין לשער באיזו מידה פרנסו את חייו האהבה והקנאה לשפה.

פעמים, כאשר נכנס ספק בלבו אם נטייתו של פועל כך או כך, היה לובש גבורה ועושה שעות על שעות בספרייה העירונית ומפשפש שם בספרים של מדקדקים שהלכו לעולמם, למצוא תשובה לספקותיו.

פעמים נטרדת שנתו בלילות בגינו של מדקדק פלוני שחולק עליו בעניין ניקודהּ של מלה זו או נטייתה של אחרת. או־אז היה יורד ממיטתו וכותב רשימות־פולמוס חריפות ושולחן למחרת היום אל מערכות־העיתונים. אפשר רשימות אלה מתפרסמות מחמת ערכן ואפשר מחמת יראת־הכבוד שהעורכים רוחשים למדקדק הזקן.

ארון־הספרים שבחדרו שחור ומזוגג וספרים שעומדים בו טורים־טורים מרופטים וקודרים, עבי־כרס וגדולי מידות – ספרים של בחור־ישיבה שנתפקר ונטל עמו את ספריו אל התרבות שיצא אליה לקנות דעת ולחיות בה. על המזנון השחור והמעוטר פיתוחים נוסח ישן ניצב מיחם נשכח שכבר אין משתמשים בו, כמין מצבה לימים עברו. שולחן־עבודתו אף הוא שחור, ישן־נושן, ובכל עת נערמים עליו ספרים וקונטרסים וגליונות־נייר שהכתוב בהם צפוף ודחוס, ללא רווחים וללא שוליים. קסת־דיו עומדת לפניו, שעד היום הזה כותב סבא בעט פשוט שצריך טבילה.

שתי אחיות לה, למיכל, שתיהן הלכו לקיבוץ, נישאו שם לאנשים וילדו ילדים. לפעמים, בסדרים של פסח בעיקר, מזדמן סבא אצל נכדותיו, פעם לקבוצה של זו ופעם של זו. יושב לו בהרחבת־הדעת על כיסא־נוח שהעמידו לכבודו על הדשא הסמוך ומעיין בהגדה שעתידים לקרוא בה בעוד שעה קלה ואוי לה לשגיאה שתזדמן מתחת עיניו. אותה שעה ישכח את הסדר ואת האנשים וכבר החג מופרע בעיניו, כביכול לשווא כל התכונה השמחה והצוהלת אשר מסביב.

‘ומדוע זה לא שלחת לי את ההגדה, כדי שאגיה אותה, הה?’ היה גוער בנכדתו.

‘בפסח הבא אשתדל לשלוח לך, סבא’.

‘כבר הבטחת לי אשתקד!’ נתרתח הזקן וקרא מתוך העלבון ומתוך הזעם על הגדות משובשות שרואות־אור בעולם.

‘וכי מה פגם מצאת בה, בעיקרו של דבר?’, נשתוממה נכדתו, ‘בעיני היא דווקא הגדה מתוקנת וערוכה כראוי’.

‘היא איננה ערוכה ואיננה מתוקנת ואינה ראויה!’ קרא סבא בקנאתו הגדולה למשוש־חייו, ‘אתם מזלזלים ב… ב…’

‘מצלצלים, סבא. בוא לאכול ולא כדאי לך לכעוס כל־כך’.

שעה שנתן עינו בעיתונים, היה בלי־משים נוטל עיפרון אדום משולחנו ומסמן קווים מתחת לשיבושים ולשגיאות השורצים בדף, ועד־מהרה היו הקווים האדומים מתרבים על האותיות השחורות. מבקש היה לתקן את העיתונים כמורה את מחברות תלמידיו. היה אוחז בעיפרון האדום בחוזקה, כביכול חרב־פיפיות הוא אשר בו ישרש את השגיאות השורצות בעולם, למען יהיה מתוקן וערוך כראוי. תחילה היה משיב את העיתונים המסומנים באדום אל מערכותיהם. המערכות היו מודות לו בכבוד על תשומת־לבו הנדיבה, אולם השגיאות והשיבושים לא חדלו לשרוץ בעיתוניהם. ואפילו רוחו תקיפה וערוכה לקרב, חסר־אונים היה מול השגיאות השורצות בעולם, אל מול מלכתו המחוללת בפרהסיה. לבסוף, למען חסוך מעצמו דאבון־לבב ורוגזה, משך ידו מן העיתונים וחדל לקרוא בהם. אולם עתה, בימי המלחמה, נתפייס עמהם וחזר לתת בהם עינו, תחילה באקראי, כמי שמבקשים לפייסו ואינו נעתר על־נקלה, ולבסוף נשתקע בהם בלהיטות יתירה. כדי כך, שמצא בהם גם מאורעות ועלילות לבד משגיאות.

תחת עינו הפקוחה של קפדן טוב־לב זה גדלה מיכל. אביה של מיכל, הוא בנו של סבא, עלה ארצה לפני סבא. תחילה עבד כפועל בבית־אריגה, ולימים נעשה מנהל־עבודה באותו בית־חרושת עצמו. את סבא העלו אחר־כך. שנים אחדות הוסיף לעבוד בהוראה ולאחר־מכן יצא לגימלאות ועדיין הוא שוקד להוציא מהדורות חדשות של ספרי־דקדוק שחיבר בשעתו בחוץ־לארץ.

ברוב חיבה הושיב את שאוליק כנגדו אצל השולחן הגדול. מחמת קרבתו לשאוליק השרוי במלחמה הרגיש את עצמו מקורב ומחותן למלחמה עצמה. כל שקרא ושמע ודימה לעצמו על אודות המלחמה ועל אודות אנשים במלחמה, היה מייחס לשאוליק, ובעיקרו של דבר לכל לובש־מדים שהיה נקרה בדרכו. ויפה שכל הפקודות ניתנות בעברית. בעיני־רוחו ראה כיצד חיילים מסתערים על אויב לפי פקודות הניתנות בעברית ובאוזניו שמע פקודות אלה כצלילי רננה.

‘תשתה תה?’ הציע סבא ועיניו העשֵשות החליקו על פניו בחיבה.

שאוליק הודה באדיבות. סבא פשט את זרועותיו על השולחן וחקר בשקיקה את שאוליק בענייני המלחמה, ושאוליק היה משיב כתלמיד לפני רבו.

‘נו, וארטילריה, יש שם אצלכם?’

‘קצת’.

‘כך. וחיל־פרשים?’

‘משהו בדומה לזה’.

‘כלומר?’

‘חיל נוהגי־פרדות’.

‘אה, זה דבר אחר’, פסק סבא והחל מספר כיצד נהגו במלחמות שהתחוללו בימיו. עם שהוא מספר, שמעו מפתח סובב במנעול ושאוליק ידע כי מיכל הגיעה.

מיכל ראתה אותו דרך הדלת הפתוחה ונשתהתה תחתיה, אך עיניה שניצתו באלף חיוכים כבר היו אצלו והתרפקו על עיניו ועל שערותיו ועל פיו ואמרו בבת־אחת את געגועיה ואת אהבתה ואת הפתעת השמחה לבואו. עם שהוא יושב לו ככה בהרחבה ליד השולחן, הושיט כף־ידו לאחור, מעבר לשכמו, ומיכל באה ונטלה את הכף והיתה לוחצת אותה בהסתר. כל שאמרו קודם עיניה, הגירה עתה אל תוך הכפות שנלחצו בחוזקה.

‘בוא לחדרי’, אמרה, ‘אל נפריע לסבא לעבוד’.

סבא העמיד פנים ערמומיות וקרץ לנכדתו בחדווה ובמשובת־זקנים. מיכל נטלה את כפו של שאוליק והוליכה אותו אל חדרה. את אשר הגידו קודם־לכן העיניים והידיים, אמרו עתה הזרועות והשפתיים.

אף־על־פי־כן, כיוון שביקשו לספר ולשמוע את הכול ולשאול הרבה ולדעת מיד, בהיעלם אחד, הכול הכול למן הפגישה הקודמת כדי למחות את אי־ההתרָאוּת ולהמשיך במקום שפסקו בהתראות האחרונה; וכיוון שדבר זה לא ניתן, כמובן, לא שאלו ולא סיפרו והיו שרויים במבוכה זו, שנפערת תמיד מחדש בבראשית של כל התראות שלהם.

משכה אותו בידו והניחה אותו עומד בחדר וקראה בעליצות ‘תן לראות מה עשתה ממך המלחמה!’

‘בדיוק מה שאני עושה ממנה’, נאחז שאוליק בעליצותה של מיכל והשיב כרוחה.

‘מהמלחמה, אתה מתכוון?’

‘נו, כן’.

נשתהתה תחתיה, כביכול מהרהרת בדברים שאמר.

‘מה זה צריך להיות: אמרת־כנף שנונה או חוכמה שאיני יורדת לעומקה?’

‘כבחירתך’, הציע באדיבות.

‘שיהיה לך ברור, שאוליק: לאחר שתלך ודאי אהפוך באותו משפט, אפילו איננו אלא שטות גמורה’.

‘הוא איננו שטות גמורה’.

‘תודה לך על הרמז. רק שתיזהר לך שלא לשטות בי’.

‘את חבובה באופן שאת אומרת כך. מנין למדת לדבר ככה?’

‘אתה מתכוון בשנינות?’

‘לאו דווקא. אבל בגילוי־לב יפה כל־כך’.

‘אתה רוצה להגיד שאני טפשה גמורה?’

‘חלילה. למה?’

‘יש אומרים שגילוי־לב הוא נחלתם של הטפשים’.

‘נא לא להכליל אותי בין “יש אומרים”’.

קורת־רוח יתירה הפיקו מדו־שיח קליל זה, שהפיג מבוכתם והניח להם לומר את עצמם בעקיפין, דרך צחצוחי־לשון, שרוצה משווים להם משמעות, רוצה, אינם אלא צחצוחי־סרק לשם הלצה ומשובה.

‘אז מה שלומך, מיכל? ספרי, איך בבית־הספר?’

‘ככה. מוסיפה לנהל קרב סמוי עם פנינה’.

‘מי זאת פנינה?’

‘לא כתבתי לך עליה? זו המורה שקיבלתי את כיתתה. לא סיפרתי לך שהיא מומחית לענייני קשר וגויסה לצבא?’

‘אה, כן. ובכן זאת היא פנינה?’

‘כן’. ‘ועם פנינה זאת את מנהלת מלחמה?’

‘כן, כן’.

‘כיצד מנהלים מלחמה עם אדם שאיננו?’

‘זהו בדיוק’.

‘כלומר?’

כיוון שפתחה לספר, הבחין בה שאוליק נימה של דכדוך. אמנם כן, המנהל הבטיח לתת לה את כיתה ב, כאשר ביקשה, אך לבסוף נתן לה את גימ"ל, היא כיתתה של פנינה. חריש עמוק ונאה חרשה פנינה בכיתה זו והילדים זכרוה בכל עת תמיד ובלא כל כוונה רעה היו מפלים אותה לטובה. ‘פנינה אף פעם לא העמידה בפינה’. ‘השירים שפנינה לימדה אותנו היו יפים יותר’. ‘פנינה אמרה…’ ‘פנינה עשתה…’ ‘פנינה…’ ‘פנינה…’

תכלית שִׂנאה שָׂנאה מיכל את פנינה האלמונית, שלא הכירה אותה מימיה. דמותה של פנינה עמדה חוצצת בינה לבין הזאטוטים ולא הניחה לה לרכוש את לבבם. כל יום היתה מתמודדת בחשאי עם דמות זו, כל יום של לימוד היה יום של קרב סמוי, והיתה סופגת יום־יום רוב עלבונות מזאטוטים קשיחים וגלויי־לב אלה, שהגידו באופן כל־כך אכזרי ותמים את אהבתם וגעגועיהם אל מורתם הקודמת. כל כמה שלא שקדה על הכנת שיעורים טובים ומעניינים כדי שיהיו מרתקים ומושכים, נשארו הילדים מנגד, לא נוטלים חלק, זוכרים מאוד את פנינה.

וחרון נולד בלבה על בית־הספר ועל הילדים קשחי־הלב, שזוכרים בנאמנות כזאת את מורתם הקודמת ועל אוזלת־ידה להכרית מלבם אהבתם זו ולשתול בקרבם אהבה חדשה, אליה. ועל שאוליק כעסה, שהוא רחוק במלחמה ומזדמן לעתים נדירות כל־כך; ויותר מכול כעסה על עצמה, על היותה כזאת, מקנאת בפנינה ואינה יודעת כיצד לרכוש את לב הזאטוטים הקשיחים והאכזריים האלה.

‘אני כנראה מורה רעה והילדים אינם אוהבים אותי’, היתה מייסרת את עצמה.

וייס הזקן ושאר המורים נהגו בה חביבות ופינקוה בחיוכים והיו מברכים אותה ב’בוקר טוב' לבבי ובמאור־פנים. והיא היתה מפטירה ברכה על ברכתם ובשעת־מעשה מהרהרת היתה ברשעות, בנקמנות עצמית: הם אינם יודעים כמה שאני מורה רעה!

‘וזהו!’ סיימה, ‘אבל גמרתי אומר להוציא את פנינה זאת מלבם ולשתול את עצמי תחתיה. הם עוד יאהבו אותי, תראה! הרשעים הקטנים האלה יאהבו אותי על אפם ועל חמתם, קשחי־לב שכמותם! מה אתה מחייך לך?’

‘לא כלום. נעים לשמוע את עצמי מדבר מגרונך’.

הרתיעה ממנו את מבטיה דרך־שאלה.

‘משהו בדומה לכך אמרתי גם אני לעצמי, שעה שקיבלתי את הפלוגה של ליפא. לא כתבתי לך?’

‘אולי, אינני זוכרת’.

עדיין מדוכדכת היתה ושרוייה בדברים שבינה לבין כיתתה.

‘לא היית צריך לשאול על בית־הספר’, התריסה כנגדו, ‘אתה רואה, עכשיו קיבלתי מצב־רוח’.

‘אל תהיי טפשה, מיכל. כבר דבקו בך גינונים של “מלמד דרדקי?” זכרי רק כיצד היינו אנחנו קוראים להם מאחורי גבם: “מלמדים”…’

‘ובכן אני “מלמדים”!’

‘נעלבת, ילדה?’

‘כמובן. אתה בא לך מן המלחמה ומן הדברים החשובים וצוחק לך מן הדאגות הקטנות שלי. מובן שאי־אפשר להשוות, אני מבינה’.

החרישה, ושמאלה היתה מסירה ועונדת טבעת שעל אצבע ימינה.

‘למה את מתגוללת עלי?’ אמר שאוליק, ‘אני לתומי שאלתי, באמת. וכי צריך אני להגיד לך שאין שום קטנות ושום השוואות?’

‘גמרת? תודה’.

‘מה זה היה לך, מיכל?’

‘לא כלום’.

‘לא נעלבת?’

‘חלילה’.

‘אז טוב, בואי ניגש אל אבא’.

‘בית־הספר הזה מוציא אותי מהכלים. ואתה יודע, דווקא ובייחוד כאשר אני אתך’.

‘אני? מה אשמה הנשמה שלי?’

‘ככה, אל תיתמם. פתאום אני רואה שכל זה קטן ולא חשוב ולא קובע. עושה לי מלחמה קטנה, פרטית מאוד, בתוך המלחמה הגדולה שלך. אולי אני מתגייסת לצבא?’

‘אינני חושב שיניחו לך. וחוץ מזה…’

‘אני יודעת, כבר אמרת לי. אחת כמוני מועילה למלחמה כאשר היא מלמדת בבית־הספר’.

‘בהחלט, מיכל. וכי מה תעשי בצבא? תהיי פקידה?’

‘ולמה לא? אוכל להחליף בחור שיתפנה לתפקידים אחרים’.

ולמה שלא תחליפי מקומו של מורה, כדי שיוכל להתגייס לצבא? וכי אין זה היינו־הך?'

‘כלפי העוּבדה, כן. כלפי ההרגשות שלי, לא’.

‘טוב, מיכל, אני חושב שעלינו לזוז. הזקן שלי עלול לפרוח הלילה לאיזו ישיבה ואני עלול לשוב מחר בלי לראותו בכלל. אם תרצי, נמשיך אחר־כך’.

תיכף. בעצם אני כבר מגויסת קצת'.

‘באמת? כיצד?’

‘שלוש פעמים בשבוע אני עושה תורנויות על כל מיני גגות’.

‘איזה תורנויות?’

‘אנחנו מחפשות אווירונים. עברנו קורס מיוחד לזיהוי אווירונים של האויב’.

‘נפלא! ובכן, מה כל התרעומת הזאת ומוסר־הכליות הזה?’

‘זה בכל־זאת לא זה’, התחטאה.

‘גמרנו את הוויכוח, בואי נזוז’.

‘תיכף. אני רק מחליפה את הגרדרובה שלי’.

מיכל חטפה שמלנית ושאר דברים של נערה ונתפרחה לה לחדר־האמבטיה. כבר היתה קלוּת ביצורי־גווה ושאוליק ידע כי מצב־רוחה נשתפר עליה. עתה נתרווח במקום שישב ונתן עינו בחדרה של מיכל. כנגד חדר־ההורים וחדרו של סבא, שמין קדרוּת נתנשבה בהם, קדרות חגיגית של רהיטים כהים וכבדים נוסח־ישן, של מזנון שחור, עתיק־יומין ובעל פיתוחים, של ספרים עתיקים עבי־כרס ומרופטי כריכות שסבר של חומרה להם – היה חדרה הקטן של מיכל עליז־צבעים ושמח. וגם הפרחים, אפילו הם אותם פרחים שבחדרו של סבא, היו רעננים יותר, בלא אות וסבר של חומרה ושל חגיגיות.

בחדר זה צמחה מיכל וכאן נתגדלה, הרהר. כאן זחלה על ארבעותיה, וליד שולחן זה הכינה שיעוריה. רק שהמיטה נתחלפה בינתיים. וחלפה בו תחושה משונה ונפלאה, כאילו בא במגע, בהיעלם־אחד, בעת ובעונה אחת, עם מיכל מכל הגילים, מיכל תינוקת־ילדה־נערה־אשה, וכל המיכל הזאת בת הגילים הרבים היא נערתו־שלו. והיתה בו תחושה שבכל שיחה ובכל דיבור ובכל מבט ובכל מגע מתגלים גם מיכל־שאוליק התינוקות, מיכל־שאוליק הילדים, מיכל־שאוליק הנערים, מיכל־שאוליק הגבר והאשה – כולם יחד, בעת ובעונה אחת. פעמים שניהם נער ונערה ופעמים שניהם איש ואשה. והתהוויות־חליפין אלה היו נישאות בזרם מתמיד של שינויים ותמורות שמתסיסים כמיהות בלב.

חלוק לגופה, יחפת־רגליים וקלת־צעד, קפצה מיכל לחדר, וכבר הדיפה ניחוח של סבון.

‘תיכף’, אמרה, ‘רק רגע’.

והיא פתחה את הארון ליטול ממנו דברים של אשה. ממקום שיש ראה שאוליק בגדים ולבנים ערוכים בתוך התאים בסדר נאה וצח, סדר לבן וורוד ותכלכל, והכול נשב לעומתו עדנה רכה של נערה־אשה. ראתה אותו בוחן אותה ואת ארונה ונצטחקה. נטלה מה שנטלה, סגרה את הארון ויצאה. כעבור שעה של־כלום שבה ועתה היתה מסורקת־לאחר־מקלחת ושערותיה ליד צדעיה לחות כלשהו. לבשה שמלנית צבעונית, הדוקת מותניים ושדיים ורחבת־קפלים, שהתנפנפה על רגליה החשופות והמסונדלות.

‘מיכל’, קרא שאוליק פסקנית, כחותם הרהור שעלה בלבו.

‘מה?’

‘מישהו אמר לך פעם שאת נאה כל־כך?’

‘בוא, אני מוכנה’, אמרה.

סבא ראה אותם פונים לדלת וקם מאצל שולחנו ויצא ללוותם.

‘שלום, סבא’, אמרה מיכל.

‘שלום, ילדים’, החזיר סבא וסגר אחריהם את הדלת ושב אל שולחנו ואל ספריו.

מקפצים ומדלגים, כף בכף, ירדו בקלילות את המדרגות, הושיטו רגל – זה מכאן וזו מכאן, וכבר היו ישובים בג’יפ ושאוליק אוחז בהגה ומיכל יושבת בצדו ומושכת בסתר הנאות לעצמה. האטו נסיעתם מחמת האפלה ברחובות. כבר היה ערב בשכונה ומעט אורות הבליחו מבעד למסכי־ההאפָלָה.

הרבה בתים, חלונותיהם האפלים היו פתוחים לרווחה. ליד הספסל הירוק נתגודד ציבור גדול וקולות של דין־ודברים עלו מתוכו. חלפו על פניו ושטו לרחובו של שאוליק. עצרו ליד הבית ופנו למדרגות.

לפני שביקל השמיע דיבור ראשון, ראה אותו שאוליק מן הפתח, יושב צמוד לשולחן וגופו כּחוש וזקן; ואת זרועותיו הזקנות ראה, מוטלות חשופות על השולחן והן דלות־בשר ומעט השערות שהעלו לא הסתירו את העור הרך והרפוי. זרועות של אדם זקן, נטולות־שרירים.

חפן את כפו של שאוליק בין שתי כפותיו והעלה חיוך על קמטיו. עתה ראה שאוליק את פניו של אבא והם זקנים מגופו ומזרועותיו. החיוך שנזדרח בפניו הוסיף קמטים על הקמטים הקודמים, אך נטל מהם את סבר הכיליון השקט, המכלה בחשאי, באין־רואים, ושיווה להם ארשת של מאור־פנים ושל חוכמה.

‘נו, שבו ילדים, שבו’, כבש רגשתו ואמר להם מעשית עניינית ועיניו הדלוחות והשבויות בין כיסי־הבשר הוסיפו וחייכו קצת מרחוק אל שאוליק ואל מיכל. משישבו, ביקש לומר להם דבר של משובה, כדרכם של זקנים הסוברים שדברי חידוד ומשובה מקרבים אותם אל עולמם של צעירים; אך כבש את אשר ביקש לומר ורק עיניו העייפות והעששות הוסיפו וחייכו בתוך פניו הזקנים.

‘מה שלומך, אבא?’

‘לא רע. לא רע… קצת ככה, וקצת מיחושים. מה? לא, שום מחלה ושום דבר רציני.’ זו רק מחלת הזִקנה הרגילה שלי'.

והוא הביט אליהם מתוך שנותיו הרבות ודחק בו בשאוליק בחביבות:

‘נו, בן, עכשיו ספר’.

‘מה לספר אבא?’

‘הכול. איך מרגישים במלחמה?’

על שאלה כגון זו ראה עצמו פטור מתשובה. כמה נזדקן אבא, חזר והרהר. יכול שהוא עסוק כל הימים בעניינים של ציבור – כאן, בחדר זה, הוא פשוט אבא זקן וחולני היושב לו ככה כנגדו, כותונתו פרומה ושרווליו מופשלים וחושפים זרועות חוורות וצמוקות. הנימה הקלילה והמרפרפת שביקל השתדל לשווֹת לדיבורו לא הוליכה אותו שולל. עם שהיו מדברים ביניהם, זה שואל וזה משיב, נתן בו עיניו וראהו ראייה חדשה, כביכול אינו אביו־מולידו, אלא אדם זר. אדם זר וזקן. סתם אחד זקן. ולבו נתמלא יראת־כבוד בפני שנותיו הרבות ובפני מה שכלול בהן. מן־הסתם נראים החיים אחרים בתכלית מנקודת־תצפית זו ששנים רבות עשויות להעניק לאדם. ויראת כבודו נמסכה בהקשבה זו שהיה מקשיב לדבריו של אבא.

בינתיים יצא גם שפטל מקיטונו וקרב לשולחן לשמוע דברים. ישב לו מן הצד על שפתו של כיסא אחד וברכיו צמודות זו לזו בענווה, כביכול שרוי הוא לא במקומו ולא בעתו וכל עצמו כמתנצל ומבקש מחילה על עצם היותו קיים בעולם.

וביקל, עם שהוא מדבר ומגלה קצת טפחים ממה שמתקיים מאחורי הקלעים של המשא־ומתן המדיני, תלה בהיחבא עינו בבנו ונתגאה, בינו לבינו, בגופו החסון והנאה. אני ושכמותי היינו דור ראשון לעבודה, בני ודורו הנם דור ראשון למלחמה. שוב אני נואם. אפילו כאשר אני מהרהר ביני לביני, תיכף ומיד אני נואם. וכיוון שאמר ככה לעצמו, נתמלא פתאום עליצות ונפנה אל בלומה, שכל אותה שעה עמדה מן הצד והסתכלה בו בדאגה כבושה, וקרא:

‘מה זה שאת עומדת ככה, הגישי לילדים משהו לאכול, את לא רואה שהם רעבים’.

‘אתה כמו אמא, אבא. לעולם חושבים אתם שמא אנחנו רעבים, באמת!’

‘תנוח דעתך’, אמרה בלומה, ‘שאוליק אכל לפני שבאת’.

‘ועכשיו נלך קצת’, אמר שאוליק.

‘כבר?’ קרא ביקל, ופרשׂ זרועותיו לצדדין.

שאוליק קם ומיכל קמה תיכף אחריו.

‘אמא אמרה שאתה ממהר לישיבה’.

‘הישיבה יכולה לחכות. שבו, ילדים, שבו’.

‘לא, אבא’, התחמק שאוליק, ‘אתה לך לךָ אל הישיבה שלך, ואנחנו נלך אל הישיבה שלנו’.

‘אה’, נפנה ביקל אל מיכל שכבר עומדת היתה מאחורי הכיסא וידיה לופתות את המסעד, ‘אני מבין. עם שכמותֵך, יקירתי, לא אתמודד’, אמר וחייך במלוא פניו ושתי אצבעותיו סחטו צביטה מלחייה, ‘לכו, ילדים, לכו אל הישיבה שלכם’.

משפנו ללכת, יצאה בלומה ללוותם. ליד הפשפש נשתהו, ובלומה אמרה:

‘אביך חולה, בן’.

‘מה לו?’

‘אינני יודעת, מיחושים. הרופא ציווה עליו להיכנס לימים אחדים לבית־חולים לשם בדיקות, אך הוא מלגלג על הרופאים ואינו שומע בקולם. “הם החליטו לגלות בי מחלות כדי להצדיק את קיומם”, הוא טוען, “אבל אני אוכיח להם שהגוף שלי חזק מכל המדיצינות שלהם!”’

‘אבא אף פעם לא הודה במחלותיו’.

‘הפעם זה אחרת. אינני יודעת אם אינו מודה בה או שפוחד ממנה’.

‘עד כדי־כך?’

‘ותאר לך, שדווקא בימים אלה הוא מרבה לעבוד יותר מתמיד. יומם־ולילה, כאילו להכעיס, כביכול מתגרה הוא באויבים סמויים. אני חושדת בו שהוא פשוט מתבייש בעת כזאת להיות סתם חולה. ולוּ ראית כיצד הוא עובד, שאוליק. כמו דיבוק נכנס בו. כאילו סגולה בה, בעבודה, לגרש ממנו את המחלות ואת התשישות הכרוכה בזִקנה. אינני יודעת למה אני מספרת לך כל זאת, באמת שאינני יודעת’.

‘שטויות, אמא’.

‘מכל־מקום, השתדל לבוא הביתה לעתים קרובות, בן’.

‘כל כמה שאוכל, אמא’.

ליטפה חרש ובהיחבא את זרועו, הבליעה חיוך שנזדרח וכבה כהרף־עין על פניה העייפות ואחר־כך השעינה שתי כפות־ידיה על הפשפש, מצפה שבני־הזוג ילכו להם לדרכם ולשמחותיהם. וכאשר פנו ללכת, לא הסתכלה אחריהם, אלא חזרה על עקבותיה ושבה אל הבית.

לעת־עתה היו מהלכים בדרך. מיכל הסתכלה בו בחטיפה וזרועה נתנשאה והקיפה את מותניו. פשט ידו וחיבק את כתפיה וככה היו מהלכים להם בדממה והיתה קִרבה חדשה ביניהם, משל שָבו ונתפגשו ונמצאו זה לזה לאחר שתמו כל הביקורים המשפחתיים. המבוכה של בראשית התראותם כבר נפוגה מאליה בכוח הימצאותם יחדיו.

היו מהלכים בשכונתם, לאורך הדרך המוליכה אל השיכונים החדשים. מצד זה ראו את הכביש שפסקה סלילתו. ערימות של חצץ, שהיו לפנים מוטלות כאן גבוהות ונאות, נתפזרו עתה על־פני השדה כולו, כמוהן כערימות־החול שנהפכו באקראי למגרשי־משחקים לילדי השכונה. שתי חביות של זפת עמדו מן הצד והרוח גרף אל דפנותיהן חול וניירות ואשפה. בתי־השיכון החדשים, שעמדו על הרמה שמעבר, בנייתם נפסקה מחמת הפועלים שהניחו כלי־עבודתם והלכו אל המלחמה.

‘אף כאן פנים של מלחמה’, אמר שאוליק, ‘אלף פנים ופנים למלחמה, בכל מקום את מוצאת את אותותיה’.

‘אתה מתכוון לכל הבנייה הזאת שנפסקה?’

‘כן. לכל הבנייה הזאת שנפסקה בגלל המלחמה. קודם בואך שוחחתי קצת עם סבא שלך. סבא שלך סבור שכל עוצמה של המלחמה אינה אלא קרבות וארטילריה וחיל־פרשים. הבלים. המלחמה חודרת בכל מקום ולכל פינה’.

‘אתה נדיב מאוד, שאולי’, חייכה מיכל ונשאה אליו את עיניה. מבט שנתן בה תבע הסבר.

‘יש לך השקפה רחבה מאוד על המלחמה’, הסבירה, ‘שמע, לאן אנחנו הולכים?!’ קראה פתאום ועמדה במקום שהכביש נגמר לרגלי גבעות־החול.

‘לאן שנושאות הרגליים’.

‘אולי נלך לקולנוע?’

‘יש משהו שראוי לראות?’

‘לא חשוב, נמצא משהו. אני פשוט מתגעגעת ללכת אתך לקולנוע. הלכתי לפעמים לבדי, להצגות יומיות, בעיקר. זה כל־כך אחרת, לשבת ככה לבד ויחידה בין קהל אלמוני. יורדת עליך מין בדידות זרה ומעיקה שכזאת אפילו כאשר הסרט הוא דווקא עליז. כשהולכים לקולנוע לבד, אז הקולנוע הוא המקום הבודד ביותר בעולם. ואז נורא התגעגעתי ללכת לקולנוע דווקא אתך’.

‘טוב, בואי נלך’.

השאירו את הג’יפ בשכונה ונסעו העירה באוטובוס. בעיר הילך לילה כבד, נטול־אורות. הרחובות היו חשוכים וכל החלונות מאופלים. המוני אדם נעו ברחובות תחת קמרוני החשיכה הענקיים, כמו בתוך מחילות מתחת לאדמה. ועלתה מהם שמחה כבדה, מאופקת, שופעת אונים, של אומה בהיוולדה, אומה דחוקה בין ים ומדבר, נלחמת ועומדת על נפשה.

המונים רבים, במדים ובלא מדים, צבאו על בתי־הקולנוע והתיאטרונים ותורים ארוכים הזדנבו לפני כל קופה שמכרה כרטיסים למקומות של שמחה ובילויים. ככה חייתה העיר בחסותה של האפלה, וברחובות הסמוכים לים חגגו לוחמים מכל החֵילות את שמחת התראותם.

שאוליק גרר אחריו את נערתו בין הולכי־הרגל המדשדשים על המדרכות האפלות. נזדמנו להם מכרים בדרך; היו לוחצים ידיהם, משיבים ברכות על ברכות וצחוקים על צחוקים והולכים הלאה.

בקולנוע נלפתה אליו, כפו בין כפותיה, ראשה על כתפו, כאילו ביקשה למחות את זכרן של כל ההליכות ההן שהלכה בגפה. והיתה מתגפפת אליו בחשאי, בחסותה של האפלה, וחשה את סנטרו על שערותיה ואת זרועו המקיפה את כתפיה.

אחר הסרט שבו לשכונה ועלו לדירתה של מיכל. דממה אפלה ומתנשמת בנחת עלתה מתוך החדרים ורק חריץ־אור אחד, דק וחד, הבליח מתחת לדלת חדרו של סבא.

‘סבא סובל מנדודי־שינה’, הסבירה מיכל בלחישה.

‘חשבתי שהוא עובד בלילות’, השיב שאוליק, אף הוא בלחישה והואיט ידו למיכל כדי שתוליכו.

‘כך הוא אומר, אבל כולם יודעים שהוא סובל מנדודי־שינה’.

‘מיכל?’ נשמע קול נסוך־שינה מחדר־ההורים.

‘אני, אבא’.

‘טוב טוב, רציתי רק לדעת’.

משכה אותו אחריה אל חדרה, העלתה אור וסגרה אחריהם את הדלת.

‘שב כאן ואני אביא לך משהו לאכול’, אמרה מיכל ונעלמה בצעד קליל וחומד אל המטבח. שאוליק נשתרע לרוחב המיטה ונשען אחורנית על מרפקיו. שוב בא אל תודעתו שהוא בחדרה של אשה. ריאותיו נשמו את ניחוחו של החדר, וכל שעמד בו, השולחן וכוננית־הספרים ושני הכסאות, הספה וכיסוייה וכרים שעליה – הכול הכול הדיף אשה. כאן היא מכינה את שיעוריה וכאן היא ישנה וליד הארון היא עושה שערה ומתקינה לבושה. החדר כולו – רשותה של אשה, של האשה שלו. נתרווח במקום שהיה שׂרוע והניח לחדר להלך אליו את ניחוחו. החדר החניף לגברותו והוא נענה מתוך נדיבות ומתוך השתוקקות ומתוך אהבה עצמית רבה. ממקום ששכב ראה את הכריכות הצבעוניות העליזות של ספריה אשר בכוננית וטרם סיכם לעצמו מהו שהוא רואה, חזרה מיכל, דוחפת לפניה עגלת־תה ועליה צלחות עם כריכים וכוסות וקפה.

‘נרדמת?’

‘לא. ראיתי את הספרים העליזים שלך ונזכרתי בספרים הכבדים והשחורים של סבא שלך’.

‘אתה מתכוון לספרים האלה? רק הכריכות שלהם עליזות. בדרך־כלל הם ספרים די עצובים. שב והתכבד’.

ישבו זה בצד זה על הספה, ברך נוגעת בברך, אכלו מה שאכלו וסיימו בקפה, ומנורה יצאה מן הכותל שמאחוריהם והאירה להם את שמחת חגיגתם הקטנה.

שאוליק הצית לו סיגריה, והיה מעשן מתוך הנאה גלויה, ומיכל הרחיקה קצת את העגלה מן הספה והשירה נעליה מעל רגליה, וכינסה אותן מתחתיה על הספה וישבה ככה, רגליה מצודדות ואסופות תחת כנף־שמלתה, והיתה מלטפת באקראי את קרסוליה המגורבות. היו לה קרסולים נאים, נעימים למגע. ראשה היה מצודד ונשען על זרועה המתוחה מן הכתף לספה, ושערותיה, עבותות וכלשהו מבריקות, גלשו בגלים רחבים על לחייה.

שאוליק עישן בדממה. נטלה כרית רקומה ודחקה אותה בין ראשו לבין הכותל.

‘שיהיה לך נוח’, אמרה.

נתחייך אליה והחריש וכבר עמדו בינו לבינה פקעות של עשן סיגרייתו, זה מעשן וזו מביטה על ידיה המלטפות בהיסח־הדעת את כפות־רגליה המגורבות גרביים קטנים ונאים. שאוליק היה שתקני ומהורהר. הרגישה בו, אפילו לא ידעה להסביר כיצד, איך נגמל והולך בקרבו הנער, בעיצומה של המלחמה, וכבר הוא גבר לכל דבר. שיערה בו דברים ונוכחה לדעת שהוא שקול בדעתו, נמרץ, כמו מלאו חייו מטרה. והיתה גאה עליו בלבה ושמחה בו. וכבר היתה מרחיבה ומתארת לעצמה את חייהם שלאחר המלחמה ושוקעת בהזיות של עתיד וכיצד יערכו דירתם ומה וילונות יכסו את החלונות ואת פתחי־הדלתות. תכליתית ויעילה היתה בחייה ותכליתית ויעילה היתה גם באהבתה. אפשר משום־כך נמנעו ממנה, אפילו השתדלה מאוד, ההשתכחות העצמית, וההתמכרות הגמורה והיפה, שתמיד היתה כלשהו נסוגה־אחור, נרתעת ולא משוחררת; שהאהבה לא היתה לדידה תכלית לעצמה, אלא במידה שהיא מבטיחה עתיד ואורח־חיים של עתיד. בלי משים ביקשה להפיק איזו טובת־הנאה מהאהבה שרחש לבה, לברוא ממנה חיים, לה ולשאוליק. מדמה היתה לעצמה שהיא אוהבת את שאוליק באמת ובתמים והיא חרדה לו ומבקשת שיהיה שלה וששום מלחמה לא תגזול אותו ממנה. והיתה רוקמת את עתידה ומשזרת בו את שאוליק ואת הווילונות הנאים שראתה בחלון־הראווה הגדול. כי לא שריפה גדולה היתה אהבתה, אלא אש תמידית ולוחשת, שמטפחים ומפרנסים אותה מדעת. ודאי ששמחה ונתאשרה באהבה זו שפקדה את חייה, אך בלי משים ביקשה לכוונה, להטותה, לשעבדה לרצונה ולתכלית של עתיד. כי ביקשה להיות אדוניתה המיושבת־בדעתה של אהבתה, ולא שפחתה הנלהבת.

שאוליק כנגדה היה שרוי בתחומו של הווה רחב־ידיים שאי אתה רואה את שפתו, כל־שכן דברים שצפויים לו מעבר לו. היה נתון כולו בהווה שלו, שהוא המלחמה, וכלל לא הרבה לתת דעתו על מה עתיד צפוי לא באחריתה של המלחמה. וכאשר מיכל היתה הוזה בקול דברים של עתיד, היה מקשיב לה באדיבות, אך אינו משתף עצמו בהזיותיה וכפו מחליקה חרש על גבה, ומלטפת את כתפיה ואת עורפה מתחת לשערות.

נרכנה לפנים, פשטה ידה אל העגלה, נטלה משם קוביות שוקולד ונתנה אחת בפיה ואחת בפיו של שאוליק. בלא להניע ראשו בלע שאוליק את אשר ניתן לו ואת אצבעה.

‘אָוּ!’ נתמלטה זעקה מתחנחנת מגרונה וראשה נפל על חזהו וידיו ליטפו את שערותיה וכבר היו מתעלסים ביניהם ברוב ערגה וברוב השתוקקות, תחילה דברים הנעשים באור והמשכָם בחשיכה.

הססנים היו באהבתם, נרתעים ובוששים. הם ידעו את גופיהם וכל הטוב השמור בהם, אך לא ידעו אותם כל צורכם. היו מרוסנים ובוששים ובסתר־לבם האשימו זה את זה על שהם נרתעים וחושכים את עצמם זה מזה. היו מתעלסים באהבתם כדרך נערים ואת האכזבות הקלות שנתלווּ להם היו מדבירים בשטף של דיבור וגיפופים וצחוקים.

כפותיו חפנו את רקותיה וידיה לטפו ברוך את צווארו. שוב ושוב עורר אותה לאוהבו, לנשקו, לחבבו. שפתיה היו מרפרפות על כל שהיה פנים ועיניים ומצח, כאילו ביקשה לתמוך בלילות־דודים אלה למען ייחרתו טוב טוב בזיכרון, כמין סכר וברית לקראת זמנים אחרים ולילות אחרים שעתידים לפקוד אותם.

שאוליק שכב לו באפלה ופניו כנגד התקרה. מכוניות החליקו למטה על הכביש וקולות המנוע שלהן נתלוו לדממה. פעם, בימים שלפני המלחמה, היו מטילות המכוניות החולפות בזיקי־אור מבעד לתריס המורד, מין תריסים של אור אלכסוניים שהיו נבזקים בסערה על התקרה ונשמטים אי־בזה אל תוך ירכתי האפלה. אך עתה היו פנסי־המכוניות מאופלים ורק קולן בלבד נשמע, כאשר חלפו למטה על הכביש.

הוא שכב לו נינוח באפלה, שמאלו למראשותיו, וימינו שמוטה ומקיפה קלות ובמרופרף את גבה של מיכל, ששכבה לפותה וצנופה אליו, קצתה אליו וקצתה בצדו ושדיה נימוחים אל צלעו. עוד מעט בוקר והוא ישוב אל המלחמה ומיכל תיוותר כאן לבדה. נתקף איווּי לקחתה עמו אל המלחמה, אל כל המקומות ההם ששם הוא עושה את ימיו ולילותיו, במסעות ובקרבות ובמשלטים. ככה, סתם. שתדע קצת כיצד שאוליק שלה מטביע חותמו בדרכיה של הארץ הזאת. הבלים. אבל אחרי המלחמה, אולי.

‘תראי, מיכל, יום אחד נבקר בכל המקומות ששם עכשיו מלחמה’, לָאַט לפניו ועיניו בתקרה.

החרישה. הלוואי ולא היה אומר כך, אל תתגרה בשטן ואל תבטיח הבטחות. כמה נערים הבטיחו לנערותיהם את אשר הבטחת אתה ולא זכו לשוב ולהבטיח שנית. שתוק, שאוליק, שתוק.

גם הוא ביקש שתהא זוכרת את לילם לטובה. ביקש לחקוק בלבה את היותם יחדיו באופן שתהא מתגעגעת אליו שוב ושוב. כאילו ביקש לצייד אותה במנות של אהבה לימים שתהיה שרויה לבדה.

‘נתלבש?’ התרפקה עליו בלחישה.

‘כן’, נענה לה אף הוא בלחישה.

ועדיין הוסיפה והתרפקה עליו ולא משה ממנו.

‘שאולי…’

‘כן, מה?’

‘אולי תיקח אותי מחר בבוקר בג’יפ שלך?’

‘לאן?’

‘לבית־הספר’.

‘לא ידעתי שהוא כל־כך רחוק’.

‘לא חשוב. אתה מתאר לעצמך איזה רושם זה יעשה על כולם, כאשר יראו כיצד אני קופצת מן הג’יפ שלך ואתה תגיד לי יפה־יפה שלום ואחר־כך אעמוד ואסתכל כיצד אתה מסובב את הג’יפ ואולי אפילו אנפנף לך ביד’.

‘גנדרנית שכמותך, את מבקשת להתפאר בי?’

‘ודאי שאני רוצה להתפאר בך. גם קודם רציתי לבקש שתלבש את המדים ותחגור את האקדח, אבל לא העזתי’.

‘תודה על הכנות שלך, מיכלי’.

‘אבל תיקח אותי מחר בבוקר?’

‘אקח’.

‘טוב, אז בפעם הבאה, לפחות, אני רוצה שנצא במדים, טוב?’

‘טוב. ועכשיו צריך לקום’.

‘בהחלט!’ הסכימה

ועדיין הוסיפו והתעלסו, היא אוחזת בו וזרועותיו מקיפות את גווה.

‘בכל־זאת’, לחש.

‘ודאי’, השיבה.

ועדיין היו מתגפפים ומתלפפים ולילה בהיר עמד בחלון הפתוח ואי־בזה מאחורי הבתים זרח ודאי גם ירח כלשהו.

‘עכשיו באמת שאני קמה!’ הכריזה.

לא הגיב, וזרועותיו נחו עליה רפויות. מכונית חלפה למטה בכביש העובר ליד הבית. פלג־גופה נזדקף על אמות־ידיה ותוך כך ראה מעליו את חמוקי שדיה והם גלויים ויפים באפלה המכסיפה. צותתה אוזניה לשמוע את רעש המנוע הגוֹוע ומתרחק וכאשר נדם, קפצה מעליו והחלה עוטה על גופה חלקי לבוש. ראה אותה עומדת יפה ועירומה על רצפת־החדר וגופה רושם צלליתו על האפלה המבהירה. הניע את אבריו לקום וחש אותם לאים ורווּיים וכבר קורי־תנומה מצטעפים על עיניו.

‘עוד תאחר למלחמה שלך’, סנטה בו.

‘תיכף’, אמר.

אחר־כך יצאה מיכל ללוותו והם ירדו במדרגות ונשתהו ליד פתח־הבית. השעה היתה מאוחרת מאוד או, מוטב לומר, מוקדמת מאוד. הבתים והאילנות הטילו צללים באורו של הירח שנראה עתה גדול מעל לגגות, והם עמדו להם ככה, מובלעים בצלו של הבית. רוח עזיזה וצוננת נתנשבה והפיגה תנומה מפניהם.

פשטה אליו ידיה וכפותיה היו טופחות על החזה שלו.

‘ובכן, מחר אתה נוסע’, סיכמה.

נשען בגבו אל חומת־הבית והניח לכפותיה לטפוח על החזה שלו.

‘מחר אתה נוסע ואני, אני לא יודעת מתי תשוב’.

‘גם אני אינני יודע’.

‘בושה להגיד כך, אבל אני שונאת את המלחמה’.

‘גם אני’.

‘אתה לא. ניכר בך שאתה לא. להגיד לך מה? אתה אפילו קצת מאוהב בה’.

‘נכון, אני קצת אוהב אותה’.

‘זהו’.

‘אני אפילו מתאר אותה באריכות ביומן שלי’.

‘יומן?’

‘תארי לך שהתחלתי פתאום לכתוב יומן’.

‘יומן של המלחמה?’

‘תארי לך!’

‘קצת קשה לתאר. מה פתאום התחלת לכתוב יומן?’

נשתתק ושקל תשובתו.

‘אה, סלח לי. אני רואה שפלשתי לתחום לא לי’.

‘את רשאית ללגלג, מיכל. גם אני לגלגתי תמיד על כותבי היומנים למיניהם. אבל עכשיו זה אחרת’.

‘אינני מלגלגלת. סתם שאלתי מתוך סקרנות, אולי’.

‘פתאום נדמה לי שאני מתחיל להבין הרבה דברים וההבנה הזאת מצריכה בירור’.

מיכל הבינה שהוא מדבר ביומנו ובמניעים שהביאוהו לכתיבתו ועמדה אצלו דמומה ומקשיבה.

‘טוב’, אמרה, ‘ועכשיו נלך. מה השעה?’

שאוליק נשא את זרועו אל עיניו ונרכן לפנים, אל אורו של הפנס.

‘משהו לפני ארבע’.

‘אלוהים אדירים! כיצד אקום מחר!’

והיא אחזה בכפו, לפפה אותה והטביעה נשיקה בפנימהּ.

‘אני רוצה שתזכור אותי לטובה ושתחשוב עלי הרבה ו…’

‘ו?’

‘ושתלך אל המלחמה שלך בהרגשות טובות. אני לא צריכה להגיד לך דברים שכאלה, סלח לי. מה אני, אפסנאית שמבקשת לצייד אותך בהרגשות טובות, כמו בנעליים טובות או בחגור?’

‘ממש כך ביקשתי גם אני’, התוודה שאוליק.

‘מה?’

‘לצייד אותך בזכרונות טובים ושתהיי מתגעגעת עלי’.

‘ואתה יכול לפעמים לכתוב גם עלי ביומן שלך. אין דבר, גם אני שייכת קצת אל המלחמה’.

‘קצת הרבה’.

‘טוב. ועכשיו תגיד לי יפה שלום’.

משך אותה אליו ונשק לה. כרכה זרועותיה על עורפו ונלפתה אליו. אישי־שלי, אישי־שלי, נתפעם לבה בקרבה.

‘תודה’, לחש.

‘על מה אתה מודה לי?’

‘ככה. הרגשתי צורך להודות למישהו’.

ועכשיו הב ידך ובוא ניפרד כילדים טובים'.

פשט כפו וחפן בה את כפהּ. משכה אותו אליה וחזרה ונשקה לו.

‘אני פלרטטנית איומה’, לחשה.

‘את פלרטטנית חבובה ונחמדה’.

‘אישי־שלי’, אמרה לפתע וקולה היה שליו ורווּי. עיניה קצת חייכו, אך פניה היו רציניות.

‘לך שאולי’, אמרה, ‘ואני אביט אחריך’.

ושוב התנשקו.

‘אין לזה סוף’, אמר, ‘ניפרד כך עד אור־הבוקר’.

‘ניפרד כך עד סוף המלחמה, לא אכפת לי’.

‘צריך ללכת, ילדה, לא תוכלי לקום מחר’.

‘זה נכון, אך לא יפה מצדך להגיד לי כך. חכה, נעמוד עוד קצת. כך. ועכשיו לך’.

ביקש לשוב ולנשקה אך היא אמרה:

‘די, צריך שיהיה לדבר סוף’.

ולחצה את כף־ידו והסבה את גופו לאחוריו ואמרה לו:

‘ועכשיו לך ואל תביט אחורנית’.

ציית והלך לו והיא עמדה ליד ביתה והביטה אחריו בלכתו.

פרק שביעי

המברק הגיע אחר־הצהריים, כאשר השמש כבר היתה יגעה וחומה התשוש שפוך על־פני השדות השדופים. סמטאות הכפר המצחינות העלו אבק סמיך, שנשתהה בחללן והשמש משחקת בו. שתי מחלקות ישבו במשלטים שמקיפים את הכפר ואנשי השלישית רבצו בצל בקתות־החימר.

נטל את המברק והסתכל בו. השולחן הגדול שלפניו היה מכוסה שמיכה צבאית אפורה. לאורך הכתלים עמדו שתי מיטות־שדה – אחת שלו, שנייה של סנדליקו. סנדליקו היה שרוע על מיטתו, פלג־גופו העליון מעורטל, רגל מוגבהת על רגל וספר בידיו.

‘סנדליקו’, קרא שאוליק מאצל השולחן.

‘אה?’ נענה סנדליקו ועיניו לא משו מספרו.

‘כאן כתוב שאנחנו זזים’.

התיק את ספרו ממנו והזדקף וישב. צווארו ופניו היו שזופים, ואילו גופו היה צח כגופו של תינוק.

‘החִי"ם יבואו להחליף אותנו’, הסביר שאוליק.

‘מה, באמת? ולאן אנחנו זזים?’

‘לבסיס־הגדוד’.

וכאשר אמר ככה, גהר צֵל של איש על פתח־החדר ומיד אחריו נתגלה האיש עצמו. לבוש היה מכנסיים קצרים שחשפו רגליים מלאות ושעירות. פניו היו סגלגלים כהים ומגולחים למשעי, כתפיו נפולות ומבעד למפתח חולצתו בצבצו שערות־חזה מקורזלות שקצותיהן הכסיפו. רצועת־אקדח הקיפה את פלג־גופו אלכסונית והאקדח עצמו היה מוזח כלשהו לאחוריו. צלמו ולבושו העלו בזכרונו של שאוליק את אהרון אהרוני, אלא שהיה מעט צעיר ממנו.

‘אתה מפקד הפלוגה?’ שאל.

‘כן’.

‘אני מפקד יחידת החִי"ם’.

‘זאת אומרת שעליך כותבים כאן במברק הזה? שב, בבקשה’.

סנדליקו ישב על שפת־מיטתו, אמות־ידיו תומכות ישיבתו, וספרו שמוט על הרצפה. מפקד יחידת־החִי"ם הקיף את החדר ונשאר עומד במקום שעמד.

‘סנדליקו’, אמר שאוליק, ‘אולי תואיל?’ והורה בכף־ידו שאין כיסא בחדר.

‘אה, כן, תיכף’, נענה סנדליקו וקם להביא כיסא מן החדר הסמוך וכפות־רגליו היחפות והגמלוניות, פשוקות־האצבעות, בצבצו מתחת למכנסיו הארוכים. גם כפות־הרגליים, כמו עורפו ופניו, היו שזופות.

‘ממש ברגע זה קיבלתי את המברק’, אמר שאוליק לאחר שמפקד יחידת־החִי"ם ישב כנגדו אצל השולחן, ‘אתה והמברק, שניכם הגעתם יחדיו’.

‘לא ידעתי שאני זריז כל־כך’, נתחייך מפקד יחידת־החי"ם.

‘או שהמברק אִטי כל־כך’.

‘תלוי כיצד אתה מנסח. לעניין. מה דעתך שנצא לסייר קצת את המשלטים שלך?’

‘מיד. סנדליקו, אתה רוצה לקרוא למ"מים ולהכין את האנשים לתזוזה?’

סנדליקו, אמות־ידיו תמכו את ישיבתו, כמקודם, הניד קלות בראשו, והלסת התחתונה שלו ניסוטה מעט ונזדקפה.

‘אנחנו ניקח אתנו את כל הציוד. התקשר עם הגדוד ובקש שישלחו תחבורה’.

‘טוב’.

‘נלך’, פנה אל מפקד יחידת־החי"ם, ‘אגב, קוראים לי שאול’.

‘לי בֶּקֶר’, הודיע.

‘לא שִעְבַּרְתָּ את שמך? נדמה לי שכל בעלי־הדרגות נתבקשו לשעבר את שמותיהם, לא?’

‘כן, אבל השם החדש שלי עדיין לא נקלט’.

‘איזה שם בחרת לך?’

‘נחתומי’.

יצאו אל החצר. למטה, סמוך לשביל, חנה ג’יפ נאה־מראה, צבוע חום.

‘תשאיר אותו כאן וניסע בג’יפ שלי’, הציע שאוליק בנדיבות של מכניס־אורחים. הם הקיפו את הבית ועלו על הג’יפ של שאוליק – ג’יפ דהוי שצבעו ספק ירוק ספק אפור, מאובק ובלה וריפודו שסוע – ואף־על־פי־כן: עדיין מלך דרכי־העפר. שאוליק התניעו והחליק במורד הסמטה.

‘תוכל, כמובן לבחור לך בשביל המטה שלכם כל בית שייראה לך, אך הבית שאנחנו בחרנו בו הוא בכל אופן הנוח ביותר. גם די נקי, יחסית. מכאן מובילה דרך עד לכביש הראשי’.

‘דרך זו שבאתי בה?’

‘כן. ושם, מאחורי הבתים ההם, ישנה דרך גישה נוחה אל המשלט הדרומי’.

‘אני חושב שאקבע את המטה ואת השירותים באותם המקומות שלך’.

שאוליק לא הגיב. משכו ויצאו את הסמטה ופנו דרומה. הבקתות שבכאן עומדות ריקות מיום שהערבים נטשו אותן והצחנה שעלתה מהן גדולה משאר הצחנה שבכפר.

‘הנה, כאן רואים יפה את הצומת, שם למטה. גם מן המשלט תראה אותו. כל עיקרו של כפר זה שהוא חולש על הצומת. חשיבות אחרת אין לו, לאמתו של דבר’.

‘מתי כבשתם את הכפר?’

‘לפני שלושה שבועות או משהו כזה’.

‘היתה התנגדות קשה?’

'לא כל־כך. בהשוואה לקרבות אחרים, הלך אפילו די בקלות. שים לב. דרך זו אפשר לתעות בה: היא מוליכה ישר למשלט־העצים.

‘משלט שלנו?’

‘לא, של האויב. מרחק של שני קילומטרים מכאן. אגב, הדרך ממוקשת. ומכאן מסתעף השביל המוליך אל משלט־העצים שלנו. זו דרך נוחה למדי, נמצאת בהסתר גמור מתצפית הקרקע של האויב ואפשר לנוע בה בביטחון יחסי גם ביום’.

בקר־נחתומי, שהיה קשיש בהרבה משאוליק, עקב דומם אחד הסברותיו ולא הִרבה בשאלות. העברית היתה רכה בפיו, היו“ד צמוד ללמ”ד והצירה מבליע את הסגול. על נקלה יכולת להבחין במבטאו עקבות של שפת ארץ־מוצאו. שאוליק עדיין לא עמד על טיבו של מחליפו והיה מרחיב הסברותיו על השטח ועל טיב הקרקע ועל מקום הימצאו של האויב ועל מיקומם המשוער של כליו. מהשאלות המעטות שבקר שאל הסיק שאוליק שהוא די חלש בשׂדאות. אף־על־פי שנראה חרוץ ושקדן וקשוב ללמוד, לא עורר את אמונו ובמסירת הדברים היה מבליע עצות והצעות שלא פגעו בכבודו של בקר ולא פרצו אל סמכותו.

‘ועכשיו, בוא ניגש למשלט־העצים’, אמר.

טִפסו בדרך־העפר על גבו של הרכס ושם, ליד שני העצים, לא רחוק מן הכיפה, הניחו לג’יפ והמשיכו דרכם ברגל. וכבר ראו לפניהם את החיילים רובצים בעמדותיהם החפורות; פניהם יגעים וצרובים מיקוד־השמש ומהרוחות, מגודלי זקן, חולצותיהם מיוזעות ומדיפות למרחוק וכל עצמם משועממים וסחוטים.

משהתקרבו ובאו, יצא לקראתם אחד ששאוליק קרא לו בשם גידי ותיכף התחילו לדבר ביניהם ובקר עמד מן הצד והקשיב לשיח־ושיג בין מפקד־המשלט לבין שאוליק, ואף־על־פי שקצר וענייני היה, שמע בו בקר נימה של רעות ונימה של חיבה.

‘מה נשמע, גידי, צולפים?’

‘ככה, לפעמים’.

‘מתי עליתם?’

‘שלשום. הערב צריכים להחליף אותנו’.

‘הערב אנחנו זזים’.

‘לאן?’

‘חזרה לבסיס־הגדוד’.

‘באמת? שמע, זה מצוין. כל מה שאתה רוצה ורק לא המשלטים הארורים האלה!’

‘שמע, גידי, אנחנו נזחל עד לתצפית של הסלע ההוא. יש לך משקפת?’

‘כן’.

‘טוב. הבא אותה ליד הסלע’.

שאוליק נכנס לתעלת־הקשר ובקר נכנס אחריו. הם הלכו בה שפופים, עברו על־פני חיילים שרבצו ליד נשקם והגיעו לקצה השני, הגבוה יותר לכיפה. כאן זחלו על גחונם עד לסלע. נשתטחו וצפו לפניהם. גידי הגיע אחריהם והגיש לשאוליק משקפת. שאוליק העבירה לבקר.

‘רואה את הכיפה ממול? מרחק של קילומטר, בערך, זהו המשלט הקִדמי של האויב. הוא מאיים עלינו קשות. שם, מימין, רואים את ירכתי הכפר’.

‘חִרבת־עיוּן, אני משער?’

‘בדיוק’.

בקר שכב תחתיו והביט במשקפת. כנוסים להם בתי־האבן ובקתות־החימר, צפופים ונתמכים זה בזה, אסופים אל צלעו של ההר המתנשא וקרני־השמש פוסחות עליהם ומגיעות אלכסונית אל פסגת ההר עצמו. בהרף־עין ראשון לא הבחין לא בכפר ולא בבקתותיו. מבטו עבר והחליק על־פני אלו הגבעות ואלו ההרים ולא ראה כל זכר לכפר. צמודות היו הבקתות לצלעו של ההר ומובלעות בנופו ובגוניו.

‘איני רואה כל כפר’, לחש, ‘אה, כן, עכשיו אני רואה’.

‘הכפרים הערביים צמודים להרים כמו זיקית’, הבליט שאוליק קרבתו לנופה של הארץ, ‘לא יזיק אם נלמד מהם קצת. הלאה. אתה רואה את העצים מימין?’

‘לרגלי הגבעה?’

‘כן. שמה זה הבוסתן של הכפר. בכפר חונה כוח של שתי מחלקות. את הדרך הזאת בינינו לבינם מיקשנו. את מפת־המיקוש תקבל במטה־הגדוד שלנו. זהו המִשלט העיקרי שלהם. הוא נוהג גם להוציא חוליות אל המשלטים הקרובים יותר אלינו. לשם הטרדה, בעיקר’.

‘והם שצולפים על המשלט הזה?’

‘כן. אולם האויב נוהג גם לפזר בשטח צלפים יחידים והללו יעילים מאוד וכדאי לך שתיזהר מהם. אני מציע לך שתשפר ותעמיק את תעלות־הקשר ואת עמדות־המקלעים, בעיקר. על מיקום הכלים תחליט כהבנתך־שלך, כמובן’.

אף־על־פי־כן הבחין שאוליק שבקר מעיף עין לראות היכן מוצבים הכלים שלו וכבר מובטח לו, לשאוליק, שבקר יציב כליו בדיוק באותם מקומות. אף דבר זה הגביר בו את אי־אמונו בבקר. אולם הוא החריש את ספקותיו ושאל:

‘יש לך מרגמות?’

‘הבטיחו לשלוח’.

‘כדאי שתהיינה מטווחות לעבר הכפר שמאחורי המדרון האחורי וגם לעבר הבוסתן: מקומות מצוינים לריכוזי כוח’.

‘אני מבין’.

‘ועכשיו בוא, ניסע אל משלט־הסלעים’.

זחלו עד לג’יפ ושם קמו על רגליהם וניערו כפות־ידיהם ובגדיהם מעפר ומאבק. גידי עמד לידם וידיו על מותניו.

‘זהו, גידי. להתראות’, אמר לו שאוליק עם שהוא מטיב ישיבתו ומתניע את הג’יפ.

‘אז הערב אתה אומר?’

‘כן, הלילה’.

‘שמע, זו באמת ידיעה משמחת’.

‘טוב גידי. להתראות’.

‘להתראות’.

וכאשר אמר כך, הניף את ידו הפנויה לאחוריו וגידי אף הוא הניף ידו והסתכל בג’יפ העוקר ממקומו ועולה על השביל. או־אז נעה גם ידו של בקר, אלא שגידי התעלם ממנה. הקיפו את הכפר מצד מזרח וסטו לשביל שהסתמן בין הקוצים.

‘השביל הזה מוליך אל המשלט השני. אנו קוראים לו משלט־הסלעים. אפשר גם להגיע אליו ישר מן הכפר’.

‘אתם מטפסים אליו ברגל, אני משער?’

‘כן, במקרה שאין לך פרדות’.

שעה ארוכה נתייגעו בטיפוס על הרכס של משלט־הסלעים שהיה חשוף ועריה, לא עץ עליו ולא שיח והשמש המייגעת שופכת עליו את חמת שקיעתה. גם כאן בחרו לעצמם מקום נוח לתצפית ושאוליק הינף לפניו את ידו והדריך את ראייתו של בקר.

משחזרו לכפר, כבר נקוו בו דמדומים. חיילים יצאו מן הבקתות ונשתהו לפני הפתחים, אורזים חפציהם ומרכזים אותם לפי מחלקות ואבא קותי סובב ביניהם ומנצח על המלאכה. שאוליק העיף עין במטה וראה את חפציו ארוזים ומוכנים להסעה.

‘אני מודה לך’, אמר לקותי.

‘מה בדבר המכוניות?’ שאל קותי.

‘בעניין המכוניות מטפל סנדליקו, שאל אותו’.

בקר נשתהה במקום שעמד והסתכל שעה קלה בחייליו של שאוליק שעסקו בהכנות לתזוזה. השמש חלפה על פני הכפר וכתמים שלה נראו עתה נקווים כבריכות של חמה על צלעו של ההר מנגד, קצת גם על פסגתו. סבור היה שיופקד בידו איזה כפר בעורף שמחייב אמנם, שמירה, אך התקפה של ממש איננה צפויה לו. ממה שראה נוכח לדעת, שכפר זה חשיבות מרובה נודעת לו, מחמת היותו חולש על צומת־הכבישים, ובנקל עשוי הוא לשמש בסיס זינוק לכל התקפה אפשרית במגמה של כיבוש וטיהור האיזור כולו. אין ספק ששיקול זה ידוע יפה גם לערבים. קרוב לוודאי שההטרדות וההצלפות המתמידות, מטרתן למנוע מחיילינו אפשרות של התבססות והתחפרות־יתר, במגמה להפתיעם ביום מן הימים ולקחת את הכפר חזרה.

מסקנות שהסיק גרמו לו לחולשת־דעת. הוא היודע שלא הוא ולא יחידתו אינם מוכנים להתמודדות של ממש. שכן, עד עתה היו שומרים על מתקנים שונים במקומות של יישוב, או שהיו מתבססים בכפרים שסכנת התקפה של ממש לא נשקפה להם. לא במבחן של קרבות נקראו אנשיו לעמוד, אלא במבחנים ממין אחר לגמרי. מבחנם היה חוסר־המעשה והשיעמום הכרוכים בכל שמירה ממושכת ומייגעת. הם, הקשישים, עשו את העבודה השחורה של המלחמה. העיתונים לא פיארו את מעשיהם וזכרונות עזים לא חיממו את לבבם. וכי מה פאר יש בשמירה משעממת ומתישה על כפרים כבושים ועל מתקנים צבאיים?' המבחן שלהם היה אורך־הרוח, רֵעוּת שלהם לא צמחה בקרבות אלא בפכים הקטנים של המלחמה ובזוטות של יום.

מן הדין, אולי, שאלך למפקדה ואומר להם, נתייסר בקר בשיקוליו העצובים. לא אני האיש ולא זו היחידה. אף־על־פי־כן כבר ידע שלא יעשה כן. איש לא יעשה כן. מסרו תפקיד בידך, בצע אותו או היכשל בו. ככה זה. לוּ היה כל אחד בוחן את תפקידו לפי כושרו ולפי כושר אנשיו ולפי הציוד שבידו, היתה כל המלחמה הזאת מסתיימת ביום שהתחילה. אין ברירה, פשוט אין ברירה.

שאוליק בא ועמד אצלו.

‘עוד משהו שאתה מבקש לדעת, בקר?’

‘אני רואה שלחיילים שלך יש מיטות’.

‘כן’.

‘אני מבין שאתה לוקח את המיטות אתך?’

‘ודאי, אנחנו לוקחים את הכול, מלבד המוצבים והמשלטים וגדרי־התיל שלהם והמוקשים הטמונים בכביש ובדרכי־העפר’.

‘ומלבד האויב, אני משער?’

‘אין די מכוניות בשבילו’.

‘סיבה מספקת. אך לאנשים שלי אין מיטות’.

‘ישנו אפוא על הארץ’.

‘לא תהיה לנו ברירה. יש לי רושם שאשכין את האנשים לא בכפר אלא בבקעה שם, בין הזיתים’.

‘רעיון טוב’, שיבח שאוליק ולא שיער כלל מה עידוד וביטחון עשוי בקר לשאוב ממנו.

‘נו, לעת־עתה אגיד לך שלום’, אמר בקר והושיט ידו. שאוליק תקע כפו בכף המושטת.

‘בתשע תהיו כאן?’

‘אני מקווה’.

‘נו, טוב. שלום’.

‘שלום שלום’.

בקר הלך אל הג’יפ שלו וכעבור שעה קלה ראוהו מחליק ויורד יחידי בדרך־העפר המוליכה אל הכביש הראשי ונחשול־אבק שנפרש ממנו אץ לשווא להדביקו. נחשול־האבק נותר מאחור, נשתהה מעט ואחר־כך שכך לאט, במין יאוש חגיגי, אל האדמה.

האנשים היו עסוקים בהכנות של תזוזה וחפצים שלהם היו נערמים והולכים צרורות־צרורות על שפת־הדרך. תנועה היתה באנשים ושקיקה יתירה היתה בהם, כביכול עומדים הם להסיע את עצמם מתוך המלחמה. ואפילו לא כך, שמחו להיפטר מכפר זה ומסמטאותיו המצחינות ומהישיבה המנוונת והמתישה על משלטיו.

‘צריך להחליף את האנשים על המשלטים כדי שיוכלו לארוז את החפצים שלהם’, אמר שאוליק.

‘מה פירושה של תזוזה זו?’ ביקש לדעת אבא קותי.

‘שחוזרים לבסיס־הגדוד’, השיב סנדליקו.

‘זאת אנחנו יודעים’, קבע אבא קותי בשם רבים, אף־על־פי שלא היה ברור כלל מי הם ידענים אלה שקותי השׂים עצמו דַבָּרָם, ‘אינכם חושבים שמשהו מתבשל?’

‘לְמה אתה מתכוון?’

‘שמעתי שקיימות אילו תוכניות לכיבוש כל האיזור. שמעת משהו, שאוליק?’

‘לא שמעתי כלום ואיני עוסק בניחושים’, נסתייג שאוליק, ‘שמע, יוס’קה, המחלקה שלך תחליף את האנשים במשלטים’.

‘המחלקה שלי עוד לא מוכנה. חוץ מזה היא עסוקה בפירוק השירותים’.

‘ושלך?’ פנה אל גדעון טרוי.

‘אתה רוצה שאעלה את האנשים שלי על המשלטים?’

‘כן. תרכז את חפציהם ליד הדרך ותשאיר שם מישהו שישמור עליהם. כל השאר עולים למעלה’.

בינתיים נאספה השמש מכל הגבעות. הדמדומים כבשו תחילה את הגיאיות והערוצים ואחר־כך הבליעו בבת־אחת גם את ההרים עצמם. חיילים שסיימו אריזת חפציהם רבצו ליד צרורותיהם ועליהם. כל הסידורים נסתיימו ועתה לא נותר להם אלא לחכות. שאוליק שלח את אבא קותי לברר מה בדבר המכוניות ואבא קותי הלך וחזר והודיע שהמכוניות בדרך. עוד הם מדברים, וכבר נשמע טרטורן ממורד הכביש ואורותיהן מבשרים את בואן ואת כיווּן תנועתן עד למרחוק.

‘שמע, קפוץ ואמור להם ישכבו תיכף ומיד את האורות הארורים שלהם!’ כעס שאוליק על אורחם של הנהגים. וכאשר ארבע המכוניות עלו מתנשפות וחורקות וחלפו על פניו צעק להם:

‘אתם לא יודעים שאסור להעלות אורות בדרך?’

המכוניות הקיפו את הכיכר הקטנה של הכפר וחזרו כלעומת שבאו, מנתרות ריקניות על־פני דרך העפר.

‘לא ראינו היכן אנחנו נוסעים’, הצטדקו.

‘כל העולם צריך לדעת ששיירה עולה לכפר? כן?’

‘למה אתה צועק? כבר אנחנו פה’.

אבא קותי העלה את האנשים על המכוניות, מחלקה למכונית, ואת האחרונה הועיד למטה ולשירותים. עכשיו כבר נעשה הכול בחשיכה. העלו את המיטות והצרורות ועלו וישבו עליהם. מיד אחר־כך גם הגיעה יחידת־החי“ם. הללו, באוטובוסים ציבוריים הגיעו. בקר הורידם ליד בית־המטה והעמידם למִפקד. אנשי היחידה היוצאת ישבו־רבצו־כרעו על צרורותיהם והיו מסתכלים דומם במחליפיהם ומעשנים בהיחבא סיגריות חפונות בכפותיהם. הללו ותיקי־קרבות, מורגלים בשדה ובדרכים, והללו אנשי חי”ם קשישים, העושים את ימי המלחמה בערים וסמוך למקומות־יישוב.

בקר שלח מחלקה מוגברת לתפוש את המשלטים ושאוליק הפריש שני חיילים שיורו להם את הדרך. עד שאלה הלכו ואלה לא באו, הוסיפו ונשתהו שני המחנות, אלה במכוניות ואלה יושבים תחתיהם במקום שעמדו על הכיכר וכבר הלילה חשוך וכל הגבעות והרכסים מובלעים בו. תחילה יצאו קולות מכאן להקניט את המחנה שכנגד. הללו השיבו תיכף ומיד מנה אחת אפיים, קצתה עברית וקצתה אידיש ועיקרה חירופים וקללות בכל השפות שבעולם. אך ריב־שפתיים כדבעי לא התלקח ביניהם. לבסוף התבצר כל מחנה לעצמו, הללו בציפיית־תזוזה ובשמחה הכרוכה בה, והללו היו יושבים צפופים ומיותמים בתוככי האפלה, תוהים לדעת מהו מקום זה שהובאו אליו בחשיכה.

בין כה ובין כה ירדו חיילי המחלקה מן המשלטים, והיו תרים באפלה אחר המכונית שלהם ומצטרפים אליה, ולאחר שכולם ישבו במקומם, הלך שאוליק ולחץ את ידו של בקר לפרידה ולהצלחה, ועלה לתאה של המכונית הראשונה. השיירה הקטנה עקרה ממקומה ומשכה ונעה בתוך האפלה והמכוניות הכבדות נאקו על־פני המהמורות ונתעלמו מן העין וקולות הנאקה והחריקה נשמעו עד שהגיעו לכביש ומשם הלאה נשמע רעש המנוע בלבד, ואחר־כך נדם אף הוא.

עתה נותרו לבדם. בקר כבש את חולשת־דעתו ששבה ותקפה אותו למראה המכוניות המתרחקות ונבלעות בחשיכה והוליך את אנשיו אל בין הזיתים. מחלקה אחת שלח עוד קודם־לכן לתפוש את המשלטים. כבר הוא מוליך את פלוגתו במקום הזר הזה ופסיעות הצועדים נתאוושו מאחוריו וחלוקי־אבנים נידרדרו תחת הסוליות. כרם־הזיתים השחיר באפלה והממ"ים הוליכו כל אחד את מחלקתו למקום שהורה לו בקר. עד־מהרה עלה מן המדרון ההוא רחש של תנועות והמולות של מחנה קטן הפורק מטענו וחגורו ומכין עצמו ללינת־לילה. האדמה בין הזיתים היתה זרועה חלוקי־אבנים והאנשים סקלו אותם בקפדנות ופרשו תחתיהם שמיכות, אלה ביחידוּת ואלה שניים־שניים.

‘איך העץ הזה בעיניך?’ שאל לוי.

‘לא רע, רק שצריך לסקל את האבנים’, הסכים עמו עזרא.

‘טוב, בוא נעביר לשם את החפצים’.

עזרא ולוי העבירו לשם את חפציהם, ערכו אותם מתחת בדיו של הזית, ואילו את החגור והרובים תלו על ענפיו.

‘שמע, אני קופץ רגע להעיף עין על הכיתה’.

‘בסדר, לך. אני אנקה בינתיים את השטח’.

לוי פנה לחפש את אנשיו שערכו את משכב־לילם תחת העצים הסמוכים ועזרא ניקה חלקת־אדמה כמידת שמיכה, ואחר־כך צירף שמיכותיו־שלו לשמיכותיו של לוי ופרשׂ ארבע למַטה וחיזק קצותיהן באבנים ופרש עליהן שתיים נוספות, להיות להם לכיסוי. אחר־כך קירב את שני התרמילים למראשותיהם וחלץ את נעליו והתכנס מתחת לשמיכות.

הוא ולוי, תחילת ידידותם בראשית המלחמה, בעמדות אשר בפרברי העיר. בימים ההם עדיין היו מגויסים חלקית. כאשר נקראו אחר־כך לגיוס מלא, שבו ונפגשו במקום שמגייסים אנשים ונקלעו יחדיו לאותה יחידה של חי“ם. לימים העלו שלוי עבר בשעתו קורס של ממ”כּפים, עמדו ומינוהו ממ"כּף ועזרא בכיתתו.

נתברך בלבו על ידידות זו שמתקיימת ביניהם. לא בזכות היותו בנו של אבא רכש אותה לעצמו, כדרך שנתפתחו מגעיו עם הבריות לפנים, אלא בזכות עצמו. בכוונה הצניע את שם משפחתו והיה נקרא בשמו הפרטי בלבד. מראהו לא נשתנה כל־עיקר, רק עור־פניו נצרב מעט בשמש וברוחות ושפם דקיק צמח לו מתחת לאפו, משל הצניע את שייכותו למלחמה. היה נבלע והולך בין המון החיילים, ושם, בחביוני האלמוניות האפורה, היה קם חרש ובענווה מחדש. לוי היה לדידו חוליה מקשרת בינו לבין כלל האדם. כביכול נוהגו עמו כנוהגו עם האנשים כולם. נוהג זה של ענווה הצמיח בו פורקן ממתיחות שהיתה בו ומהייסורים המעוּותים שנתייסר בהם פעם ביחסו לבריות. מזג מאוזן היה לו, ללוי, וניחא לו בכל מקום שהוא שרוי בו. על־נקלה היה מסתגל לכל מצב חדש ועל־נקלה היו נקשרים יחסי־רֵעוּת בינו לבין הבריות. לכאורה נוהג היה אורח־של קלות־ראש, אך קל־דעת לא היה מעיקרו. דאגה אחת מתמידה היתה ממלאת את לבו במשך כל ימי־המלחמה, היא הדאגה לאשתו ולבתו הקטנה. אם מתוך שאהב אותן, ואם מחמת שבטבע־מזגו איש־משפחה היה, בעל לאשתו אב לבתו. נוהג היה להשיח את דאגתו לעזרא ולספר לו פרשיות מחייו, ועזרא היה מקשיב ומהרהר לו הרהורים משלו ובינו לבינו נתחוורו לו דברים רבים.

לוי חזר מסיורו ועזרא ראהו מלמטה למעלה, על־רקעו של רכס רחוק שמאחוריו.

‘נו’, הפטיר עזרא כמזמין פירוטי דברים.

לוי נשתופף, חלץ נעליו, העמידן בצד נעליו של עזרא ונתכנס מתחת לשמיכות.

‘טוב שהשארת שתי שמיכות למעלה’, אמר, ‘בלילה יהיה קצת קר’.

והוא נתרווח להנאתו, ראשו על מה שעזרא שׂם מתחת לשמיכות לשמש כר, ופניו כנגד הכוכבים.

‘משכב של מלך’, נתהנה, ‘באמת שאתה התמחית להציע משכב בשדה’, שיבח את מעשי ידיו של עזרא, ‘נחמד ונעים כמעט כמו בבית’.

‘כל אחד מתמחה למשהו מיוחד במלחמה הזאת’, הבליע עזרא משמעות במאמר של־כלום.

הם שכבו זה בצד זה, הדליקו סיגריות והיו מעשנים באפלה.

‘אני מקווה שמותר כאן לעשן’, אמר עזרא.

‘כל זמן שלא אוסרים זאת במפורש’, הסכים עמו לוי.

וכמו תמיד, היתה זו הנעימה בשעות־היממה, להיות ככה שכובים בשדה, ישר מתחת לכוכבים, בצינה המיטיבה המתנשבת בראשית הלילה, בתוך השלווה הגדולה הזאת אשר החלה נשמעת פתאום כאילו אין כל מלחמה בארץ, ואך להנאתם בלבד יצאו לכאן לבלות לילה בין הגבעות. איש מהם לא ידע מהו המקום החדש הזה שהובאו אליו בחסותה של החשיכה וכיצד הוא נראה לאורו של יום. ואי־הידיעה עשויה שתעורר השערות־חרדה על האויב שמצוי, ודאי, בקרבת מקום, אף־על־פי־כן זו שעה שהצבא מניח לך לשכב להנאתך ואין לך אלא להפיק ממנה את כל מנעמיה.

היו שוכבים בדממה ומעשנים, ואודי־סיגריותיהם מרצדים ונותבים קשתות באפלה. השעה היתה שעת־לילה מוקדמת עדיין ומאצל האנשים השוכבים ועומדים תחת בדי־הזיתים עלו קולות של צחוק וקולות של דיבור, ובאתנחתות שקמו בין צחוק לדיבור שמעו כולם כיצד אחד משיח ברבים את חרדתו לבית־מלאכתו ששכח להבריח את דלתו האחורית.

‘אין לך מה לדאוג, כבר גייסו את הגנבים למלחמה’, ניחמו אותו.

אף־על־פי־כן נזכרו כולם בדאגותיהם, אחד שהניח בצאתו ילדה חולה ושני שאשתו נטרדת בענייני כספים וכבר היו כולם מתייסרים בדאגות ובחרדות, כדרכם של בעלי־משפחה שמניחים למשפחותיהם ויוצאים למלחמה.

‘עברנו דרך די ארוכה, מה?’ חיווה לוי בנחת את פתיעת־התפעלותו ושילח עשנו ישר אל הכוכבים שמעליו.

‘מנין ולאן?’

‘מן העמדות שבעיר ועד לכאן’.

‘אה, כן’.

‘מה בעיניך המקום החדש הזה, עזרא?’

‘לא רואים כלום’, השיב עזרא.

‘עד היכן הגענו, אה? נותנים לך חתיכת־אדמה בלילה ואומרים לך: שכב! איפה, מה, מי, מו – כלום!’

‘גם זו לטובה, לוי. כל זמן שאומרים לך לשכב עליה ולא מתחתיה, שתוק’.

‘ואם יתנו לי לשכב תחתיה, לא אשתוק?’

מן העבר השני של המדרון עלו חירופים וגידופים של טוב־לב ועזרא הקשיב להם בהנאה יתירה. מיד גם נצטרפו אליהם קללות עסיסיות בכל הלשונות שבעולם. בכל עת מצוא היו משלחים רסן מלשונם ומחרפים ומקללים בתאווה יתירה. אנשים טובים, אבות לבנים, שבבתיהם לא העזו להרים קולם בצעקה, למדו במלחמה לקלל לתיאבון והקללות היו מעניקות להם פורקנים עזים ונפלאים. היו מקללים בכל עת מצוא, לצורך ושלא לצורך, דרך חיבה ורֵעוּת ודרך כעס וחימה. החרפות והקללות היו שסתומים נפלאים, שפלטו כל מרירה החוצה ולא הניחוה בפנים למשקע. עד־מהרה נעשה לוי לאלוף־הקללות ואף עזרא לא טמן את לשונו בפיו. טעם נפלא של רעות טעם עזרא בקללות שהיו מקללים זה את זה. טוב שמחרפים אותך וטוב, כמובן, שבעתיים, כאשר אתה משיב מנה אחת אפיים. סימן שאתה מקובל ורצוי בכיתה. אוי ואבוי לאותו חייל שחבריו אינם מגדפים ומחרפים אותו. כמו, למשל, את מרקוס. את מרקוס אין מגדפים לעולם, לא בפניו ולא שלא בפניו. שונאים אותו ונוצרים שנאה זו בלב. בזוי הוא ונאלח ופוטרים אותו במשיכת־שפתיים המנדה ומוציאה אותו מחוץ למחנה, המגלה אותו, את מרקוס הלזה, לאותו סיביר־שבנפש, לאותם מרחקים איומים של היותו נמצא יום־יום בקרב אנשי־כיתתו, ואיבות מפרידות בינו לבינם.

‘אתה ישן, עזרא?’

‘לא, אני מהרהר בקללות’.

‘קללות נחמדות, מה? שמע, הגיעה בשורה טובה מן הבית’.

‘נולד לך בן?’

לא. אבל החברה הסכימה לשלם לעובדים שגויסו חמישים אחוזים ממשכורתם, נוסף על ההענקה מן הצבא'.

‘יפה מצִדם’.

‘לא? גם אני חושב’.

גם אחרוני־האחרונים סיימו בינתיים את סידוריהם ועתה שכבו כולם על שמיכותיהם, פזורים בין הזיתים, ורק הזקיפים נשתהו בקצות המחנה הקטן ועיניהם באפלה. הלילה שב אט־אט לקדמותו הדמומה והקמאית, זה הלילה הנתון לאפלה משלו ולקולות משלו.

‘אתה ישן, עזרא?’

‘קצת. עין אחת כבר נעצמה לי’.

‘באמת טוב שהכיתה שלנו אינה צריכה לשמור הלילה, מה?’

‘ודאי’.

‘די מחורבן לשמור בלילה הראשון במקום זר. מתייחסים ברצינות ודרוּכים נורא לכל אִוושה. ממילא אתה מתוח בשעת השמירה וקצת מגוחך למחרת, כשנגלים לך שטחים שלווים ושדות ובכל מקום רואים משלנו. לא הרגשת משהו כזה?’

‘ל–פ–עמים’, עלה קול מלמולו של עזרא מבעד לעפעפיו הנעצמים. אך לוי, פניו כנגד הכוכבים, המשיך ודיבר:

‘ואז, כאשר נגלים לפניך כל אותם שדות וכל אותו נוף שליו, יש לך הרגשה כאילו רימו אותך, לא?’

‘כן… לא… בעצם, מה?’

‘אני רואה שאתה כבר ישן בשתי עיניים. לילה טוב’.

‘לילה טוב’.

‘אנסה להירדם איכשהו. הכוכבים האלה משגעים אותי. ליל מנוחה’.

‘מה?’

‘לילה מנוחה, אמרתי’.

‘ליל מנוחה’.

צבת בצבת: טרילוגיה ־ קבוצה ו

פרק שמיני

הבוקר שלמחרת מצאם עומדים במקום שישנוּ, מנערים שמיכותיהם ברוח־השחרית, מקפלים קצה לקצה ומניחים אותן בקפידה מתחת לעצים. צללים רכים ובתוליים נקוו כשלוליות רגועות צפונית־מערבית לכל הזיתים והתאנים. זריזים שבהם כבר נראו יורדים אל מקום של רחצה, מגבות על כתפיהם ותיקי־רחצה צבאיים צמודים למותניהם. אחרים נשתהו תחתיהם, מסתכלים באלה הגבעות ובזה הנוף, שהובאו אל תוכו בהיחבא באישון־לילה.

עזרא נשא את שמיכותיו אל צלו של הזית, ולוי כבר עמד פסיעה ממנו, מגבת על שכמו ולעת־עתה העיף עין על סביבותיו. ההרים והמורדות המתמשכים היו שלווים ומוצקים ונושאים דומם אור־עולמים על פסגותיהם.

‘עולם נחמד, מה?’ שאל עזרא והוא כורע ליד תרמילו להוציא ממנו מגבת וכלי־רחצה.

‘כן. מימי לא הייתי במקום הזה. איך קוראים לו, לכפר הזה?’

‘שאל את בֶּקֶר’.

‘אני לא בטוח אם בקר יֵדע להשיב’.

ממקום שעמד יכול היה לוי לראות את בקתות־הכפר הצמודות ונבלעות בצלעו של ההר הגבוה אשר מנגד. למעלה מזה, על פסגתו, הבחין מרחוק בצלליות ושיער שזהו משלטו של הכפר. הלאה מזה לא ראה נפש חיה.

‘מעניין לדעת היכן כאן האויב’, אמר.

‘לא כל־כך מעניין’, השיב עזרא והלך ועמד אצל לוי, מגבת על שכמו.

‘היכן מתרחצים כאן?’

‘אינני יודע. כנראה במקום שהולכים שמה עם מגבות וחוזרים מגולחים. בוא נלך’.

‘חכה, מה דעתך שנמלא בהזדמנות זו את המימיות?’

‘רעיון טוב’.

הצטיידו במימיות והלכו למקום שהלכו כולם. היו מטילים צעדים ברגליים לא־אמונות על־פני שבילי־ההרים האלה, וכל הזמן הוסיף הבוקר ועלה וקרניו באורות הבקיעו את מעטה־העננים החווריין ומיד גם החלה הצינה מתקפחת וכבר חומו של יום מלהט בחשאי.

ושעה שכך, אלה יורדים בשביל ואלה עולים בו ורוח־שחרית מנשבת בנחת ומעלה זכרונות של בקרים אחרים בזמנים אחרים. נשמעו יריות אחדות, פתאומיות מאוד, שפלחו את דממת הגבעות והֵד שלהן רעם שעה ארוכה באוזניים. כיוון שלא ידעו מהיכן יריות אלה באות ואל מי הן מכוונות, נשתטחו האנשים במקום שעמדו ונצמדו לאדמה. אי־מזה הופיע בקר, זקוף על רגליו, צוחק.

‘אתם יכולים לקום’, קרא בקול גדול, ‘היריות האלה אינן מכוונות אליכם!’

לולא הפריז בבטחונו והציגו לראווה, יכול היה לזכות בהופעה שלווה ומרגיעה, כיאה למפקד בשעה ראשונה של בלבול ואי־ידיעה. אך כיוון שהגזים בבטחונו ובעדיפותו על האנשים, נחשפו כהרף־עין צפונותיו, וחולשתו בצבצה ועלתה ונראתה לעיני כול. הוא היחיד שהיה כאן בעוד אור, והוא היודע שפלוגתו נתונה בשטח מת.

‘בחורים!’ קרא, ‘אין לכם מה לחשוש, כולכם נמצאים בשטח מת כלפי האויב. כדאי לכם שתתרגלו ליריות־הטרדה אלה, תשמעו אותן במשך כל היום כולו’.

אחרי ארוחת־הבוקר קרא אליו את המפקדים שלו והוליכם לסיור באותן דרכים, שיום קודם־לכן הוליכו בהן שאוליק. נקבעו סדרי השמירה וחילופי המחלקות, אלה למשלטים ואלה לאימונים.

אחר־הצהריים הוטל על כיתתו של לוי להעלות ארגזי־תחמושת אל משלט־העצים. כיתה אחרת נצטוותה לצייד את משלט־הסלעים. שניים־שניים היו אוחזים בארגזי־התחמושת הכבדים ומשרכים רגליהם בשביל הצר אל מרומו של המשלט התלול. אלה עולים ואלה יורדים והרצועות מחתכות עת כף־היד והרובה מאבד אחיזתו על הכתף ונופל לפנים ועד שאתה גוחן להשיבו למקומו, ניגפות הרגליים בסלעים והזיעה ניגרת והצעדים כבדים והולכים. כבר העלו ארגז ושני ושלישי ועדיין מוסיפים ועולים. הגוף היגע והסחוט מאבד את עמידתו, הרגליים כושלות, וכל צעד נראה כאחרון. ואף־על־פי־כן מוסיפים וסוחבים. אחד התחכם וביקש להטמין רובהו בין השיחים, אך לוי הבחין בכך ושלחו חזרה ליטול את הרובה.

‘כבר אמרתי לך, פעם, מרקוס, שלא אראה אותך בלי רובה. במקומות אלה הרובה הוא כמו היד שלך. לעולם ובשום מקרה אל תניח אותו מידך’.

ואז הגיעה שעת המשבר שהיתה צפויה מראש. שעה שכולם עמדו למרגלות ההר, סבורים לתומם כי העלו את הארגז האחרון, וכבר הכינו את עצמם להתפרקד להנאתם על זו האדמה המיוחלת, הביאו ארגזים נוספים, ולוי פקד עליהם לקום תיכף ומיד ולהמשיך.

איש לא נע. כיוון ששכבו, שכבו. הסבו פניהם וגילו פתאום התעניינות מרובה בנוף ובגבעות. לא היה בידם טעם כלשהו שלא לציית ללוי, אך כיוון ששכבו, נצמדו לאדמה, סחוטים מכל רצון ושוב לא מצאו כוח בקרבם לקום. לוי עמד עליהם, שפתיו חשוקות וחמת־עלבון שונקת את גרונו לנוכח משמעת כיתתו המתפוררת לנגד עיניו.

‘נו, חברה, לקום’.

וכבר נשמע היסוס בקולו ואיש לא קם. שכובים היו על זו האדמה הסלעית כצרורות של עייפוּת. כל־כך טוב לשכב, לחוש תחתיך את מגעה של האדמה. ולפתע נעשתה שכיבה־מנוחה זו ליקר־שבמאוויים, לֶחָשׁוּב שבהם, לעיקר שבהם; חזק מכל היגיון, מכל תכלית, מעבר לכל שכנוע. ויהא העונש שיוטל עליך כאשר יהיה, לא חשוב.

עמד לוי במקום שעמד, חוסר־אוניו פושה בו ועיניו שביקשו להסתיר את מבוכתו, הקיפו דומם את חייליו. השוכבים הסיטו מבטיהם והיו מסתכלים בשמים ובגבעות ובעצים הרחוקים שלפניהם ומבטיו של לוי צורבים את גופם בחרדות ובכלימות. שוטטו מבטיו ופגעו בעזרא. עזרא, עין אחת שלו צמודה ביאוש לעץ ערירי שניבט לו מרחוק ואילו השנייה נלכדה במבטיו המשוטטים של לוי. ביקש להצמיד גם את העין הלכודה אל העץ ההוא, אך עיניו של לוי מביטות בו כל הזמן, נצמדות אליו גלויות, לא מסתירות מבוכתן, מוכיחות, תובעות. קללות נמרצות עלו על שפתיו של עזרא. ‘הוא מנצל לרעה את הידידות שאני רוחש לו’, הרהר, ‘מדוע בחר דווקא בי? ואם יגיד לי קום עזרא, האקום?’

ואז הסיט את שתי עיניו אל לוי וראה את היראה בפניו. הבין שזו השעה הקשה שכל מפקד מתיירא ממנה. ‘יכולְני גם שלא אקום, הרהר’. יכולני שאשכב כך כמו כולם ולהיענש כמו כולם ואחר־כך לשנוא את לוי כשם שכולם, ודאי, ישנאו אותו. וסולידריות זו, סולידריות־להרע, לנוחיות הגוף היגע, אפילו החלה לקסום לו.

אלא שדווקא עתה, מאחר שחש את הברירה בידו והוא חופשי לבחור, נסחטה מגופו טיפת רצון חדשה והקימה אותו על רגליו, כאילו על־פי צו של איזה היגיון סמוי ממנו. משעמד על רגליו, נגרר עד לארגזי־התחמושת ועמד שם. לוי ידע כבר שהחומה כנגדו נפרצה. הפקודה שנתן תיכף להלן, כבר אימת הכשלון היתה מסולקת הימנה, כבר היה קולו מאושש, קול של מפקד שאינו מעלה כלל על הדעת אפשרות של אי־ציות.

אפשר המופת של עזרא גרם, אפשר קולו הבוטח של לוי, מכל־מקום החלו קמים ונגררים אל הארגזים. נטלו את הרצועות והחלו מטפסים על ההר, תשושים, יגעים, מחרישים, תמהים על עצמם שקמו על רגליהם, תמהים על רגליים אלה שמצייתות להם. כשם שהם צייתו לפקודתו של לוי, צייתו רגליהם לרצונם שנסחט מגופם וגזר עליהם לקום ולטפס. היו מעפילים וגוררים אחריהם את ארגזי־התחמושת, שוטמים את לוי שהקימם, ותוך כדי־כך מתפעלים מעצמם וחשים כיצד הם מתגברים על מה שנראה רק לפני שעה קלה כדבר שאין להתגבר עליו.

בו־בלילה, לאחר שארגזי־התחמושת כבר הוטמנו במקומם וכל העניין נשכח מלב, ניגש לוי אל עזרא שעמד אותה שעה אצל הסלעים וערך קצת סדרים בתרמילו, נשתהה אצלו והשעין מרפקיו על הסלעים. עזרא רוקן את תרמילו, ניערו מפסולת שנצטברה בו ואחר־כך העמידו בין ברכיו להשיב אל תוכו את חפציו. לוי פשט ידו ותלש גבעול שצמח לו על־פני הסלע ונתנו בפיו.

‘שמע’, אמר.

‘כן, לוי?’

וכמי שבהול להיפטר מחובה לא נעימה, נגע בזרועו של עזרא, מישש ומצא את כפו ולחצה. היתה לו, ללוי, כף רכה ובשרית, לא אמיצה ביותר, המנסה ללחוץ ומרפה מיד דרך־בושה, כמו כף־ידו של אבא, ועזרא הרגיש כאילו לוי־אבא הגיד לו תודה.

‘הבלים’, הפטיר בלחישה.

ושניהם נשתהו ככה באפלה שבין ההרים, מקשיבים בחשאי לדברים הרבים שלוי ביקש להביעם דרך לחיצת־ידו. מעשים כמעשהו של עזרא, המתרחשים תריסר ביממה, חורצים בסופו של דבר את דינה של המלחמה, מפיחים חיים בפקודות, ביטחון במפקדים, ציות בפקודים, מכשירים את אלה גם אלה למבחנים החמורים בשעות של קרב ובשעות של הסתערות.

והם נשתהו ועמדו שם אצל הסלעים הבהירים, ועל המדרון שלפניהם הכינו עצמם אנשים ללינת־לילה. דיבורים רמים עלו משם וקולות של צחוק ואודי־סיגריותיהם היו מלחכות את האפלה. לוי שלף מכיס־חולצתו חפיסת־סיגריות והגישהּ לעזרא עזרא נטל אחת והוא עצמו נטל אחת ושניהם נשתופפו במקום שעמדו ועִשנו בדומיה. הסלעים תמכו גביהם, ואישוני־הסיגריות נתבו אישונים־של־אש על המדרון שלפניהם ואישוני־כוכבים דלקו בשלווה קרה במרומיהם. יריות־שגרה אחדות נתכו פעם בפעם בקצף ובחימה חסרי־אונים אל דומיית הלילה.

עזרא האזין לקולות העולים מן המדרון ולבו נתהמה בקרבו ברגשה חמה והמלחמה קיבלה בעיניו איזו משמעות חמה וידידותית מאוד. היתה בו הרגשה טובה של רֵעוּת ומדמה היה, כי הנה נקלע אל תוך עצם המוקד והעיקר שיחסי בני־אדם ואפשר זהו־זה, ואליו נכספתָ כל הימים ומכאן ולהלן פתוחים השערים להבנה הנכונה ולקליטה הנכונה של כל הדברים והלב שלך שתול בכל זה וטוב פתאום להיות שרוע ככה על זו אדמת־ההרים ולהישען על אלו הסלעים הזרועים על המדרונות, וצלילות שמתנגנת בך מבינה את כל הדברים הרחוקים ואת כל הדברים הקרובים הבנה שלווה, שוחרת־ידידות.

וההבנה הזאת שנתפעמה בו כאשר ישב לו ככה אצל הסלעים, לידו של לוי המעשן בדומייה בחיק האפלה, סייעה לו לדעת, פתאום כביכול, כי שוב אין כל דרך־תשובה לדינה. וכבר היה אומד את המרחקים שנוצרו בין מה שהיה לבין מה שהשתנה, בין מה שהשתנה לבין מה שהתהווה, וסיכם בינו לבינו כי לעולם לא תהא דינה מסוגלת לראות את החדש שנוצר והתהווה ולהתייחס אל החדש הזה כאילו כל מה שהיה קודם לא היה מעיקרו. כי לעולם תהא דינה רואה אותו דרך סכסוכיהם ומריבותיהם, ולעולם תהא שבויה בראִייה זו. ככה זה, עניין אבוד מעיקרו ואך בכדי הלך אליה כל הזמן. עברם הדלוח עומד ביניהם ויהיו הימים האחרים כאשר יהיו, לא משַנֶה. העלה לפניו את פגישותיו האחרונות עמה בעת ביקוריו החטופים בחופשות הקצרות והסתבר לו את אשר ידע מכבר. אלא שעתה, מחמת ההרגשה הטובה שבו, העיז לדעת יותר מתמיד; שקרבתה של דינה הזוכרת ויודעת הכול – אין כל אפשרות שלא תדע ולא תזכור – חונקת את מרחב־המחיה של החדש הצומח בו. מבטים שהיא נותנת בו שקטים, כביכול, מצפים, מתכוונים אולי לטובה, אך ניכר בהם שאינם שמחים לקראתו ולעולם אינם חפים מכלשהו חשד ומהרבה זכרונות לא טובים. הוא ראה לפניו את מבטיה וזכר כיצד היתה נענית־לא־נענית בלילות, ללא שמחה וללא התמכרות, וכל החרון והאכזבות שמכוח תקוותו כבשם בלבו, פרצו עתה החוצה והוא שב וחווה אותם בעוצמה יתירה, באותה צלילות גדולה ומבינה שפקדה אותו הלילה.

לוי מעך בדל־סיגרייתו אל הסלע ונרכן לפנים.

‘נלך לישון עזרא, מה?’

שניהם קמו והלכו להציע את שמיכותיהם במקום שהציעו אותן אמש. גם עכשיו תלו רוביהם בין ענפי־הזית ונשכבו בבגדיהם, כמות־שהם. פה־ושם כבר עלו מעברים נחירות של ישנים, והנחירות האלה, שנשמעו בנחת, שיווּ לדומיית־הלילה הוויה אנושית רגועה ולא צבאית כל־עיקר.

‘לילה טוב, עזרא’.

‘ליל מנוחה’.

לוי הפך גבו והעלה ברכיו אל כרסו ועזרא שב להרהר בדינה. האכזבה ומקורה היו ברורים ומפוענחים לפניו, אך לבו היה מפויס עליו. הוא ראה את אשר דימה שהן עובדות ולא האשים לא את עצמו ולא את דינה. ככה זה ואין בידינו לשנות דבר, דינה. תחילה קיוויתי שעשוי אני להשתנות ועשויה את להיאחז בשינוי שיחול בי. אני באמת חושב שהשתניתי, אך העבר שלנו וכל מה שכלול בו יעמוד בינינו חוצץ תמיד תמיד, והוא יפריע והוא לא יניח לנו להקים יחסים אחרים. לכן עלינו להיפרד, דינה, לטובתך ולטובתי. כבר אני יודע שכל הנסיונות האחרים נידונים לכישלון.

ככה יסביר לה בשקט, ברוח טובה, בידידות. רק חבל שדווקא עכשיו, לאחר שאני מתחיל לחבב אותה באמת ובתמים, עלינו להיפרד.

והוא נתקף געגועים רבים, אפשר אל חוּמהּ של אשה ואפשר גם אל הרבה דברים אחרים וכבר ידע שאת אשר הוא מבקש, לא בחיקה של דינה ימצאנו. ההתפעמות שהוליכה מן הלילה ההוא אל האנשים בשכונה ואל האנשים במלחמה ואל הרעות הזאת במלחמה, זו ההתפעמות שסבור היה כי ממילא היא מוליכה גם לדינה, שוב לא הוליכהּ אליה.

הבוקר שלמחרת עלה כבוקר שלפניו, אלא שעתה כבר ידעו את מקום הרחצה ואת השביל המוליך אליו ושוב לא היו פסיעותיהם מהססות כל־כך. גם ההר שממול עלה באור וכבר זרוּתו נתקפחה והשמש הבקיעה את האופק בדיוק באותו מקום שהבקיעה בבוקר הקודם והגיהה את הגבעות באותו אור עצמו, עד כי נדמה שגם העננות הן אותן עצמן שראו אתמול.

החיילים פנו לעסקי־בוקר שגרתיים, ובקר החליף את המשמרות על המשלטים; אלו עולים ואלו יורדים בטור עורפי קצר הנע בהילוך מרושל על־פני המדרון, גוררים עמהם תרמיליהם ושמיכותיהם ופניהם שהצמיחו ספיחי־זקן צרובות־שמש. הם הגיעו למטה, לתחומו של המַאֲהָל ומיד נשתטחו בצל העצים, להוסיף לשנתם ממה שהחסירו במשלטים.

ושעה שכך, נשמעו יריות אחדות. תחילה לא שמו אליהן לב, שכבר נתרגלו ליריות־הטרדה שנשמעו בכל שעות־היממה. אך אחרי היריות הראשונות נשמעו יריות נוספות, תכופות ורבות יותר. מיד זקפו אוזניים להקשיב, מאין ולהיכן. ותיכף גם נשמעה יבבת פגז שנפלט מלוע רחוק וסמוי ועד שאלה סוברים של מרגמה ואלה של תותח – הרעים קול ההתפוצצות. ועמדה רִגשה באנשים, ואחד הפטיר בוודאות: של תותח! איש לא טרח לחלוק עליו ופני כולם⁸ היו נשואות למרחק ועיניהם בולשות בחשאי את חמוקי הגבעות.

‘הנה, שם!’ קרא ההוא שזיהה קודם־לכן את הפגז של התותח, וכבר נצטופפו אצלו ועיניהם הלכו אחר אצבעו המושטת, לדעת מה והיכן. ושמה, על גבעה רחוקה מאוד צפונה, הבחינו באִבכת־עשן שמחתלת להבת־אש סמיכה, המתפרצת מתוכה ומיד אחר־כך נשמע גם קול ההתפוצצות. כל הפגזים הוטלו על הגבעה ההיא.

‘זה רחוק מאוד’, סבר האחד.

‘מה שם, משלט?’

‘כנראה’.

‘שלנו או שלהם?’

‘ודאי שלהם’.

בין פגז למשנהו נשמע עתה גם משק של רובים ומקלעים. ואז יצא בקר ממקום שקבע את המטה שלו ואסף אליו את המפקדים. כעבור שעה קלה כבר ידעו כולם כי בזה הרגע הוכרז מצב־הכן חמוּר ואיש אינו רשאי לעזוב את מחלקתו.

כיתתו של לוי נצטופפה תחת העץ של הממ“כּף שלה ושם רבצו ליד הסלעים והביטו באנשים מכיתה של מחלקה אחרת שסחבו אותה שעה ארגזי־תחמושת אל המשלטים. הללו היו מתייגעים וגוררים אתם את הארגזים במעלה ההר, יורדים ועולים וסוחבים צעדיהם לאים ויגעים וקובעי־הפלדה שלהם מוזחים והרובים מאבדים אחיזתם על שכמם ומה שאירע לכיתתם אתמול, אירע לכיתה זו היום. גם הללו נצמדו באפיסת־כוחות אל האדמה והממ”כּף שלהם עמד עליהם וצעק. אי־אפשר היה לשמוע מה הוא צועק, מחמת שהיו רחוקים מהם.

אותה שעה העיף לוי מבט אקראי בעזרא, אך עזרא הביט באנשים השוכבים שם ובממ"כּף העומד עליהם וצועק. תמה היה לדעת אם יימצא גם ביניהם אחד שיקום ראשון. וכאשר ראה אחד קם וגורר רגליו אל הארגזים והאחרים קמים בעקבותיו, נתחייך אל ההוא שקם ורגשה היתה בלבו. שכאלה מצויים, ודאי, בכל כיתה ובכל מחלקה. בזכותם קמים אנשים במקום שאין לקום עוד ומוסיפים והולכים. והיתה בו תחושה כאילו נתקבל עתה באיזה איגוד חדש, יקר וחשוב, איגוד של הקמים ראשונים ללכת.

הֵסב עיניו אל לוי וראה אותו מביט אל עבר כיתת־הסבָּלים וגם שאר אנשי־הכיתה הביטו אל העבר ההוא ואיש לא אמר דבר.

סמוך לשעת־הצהריים כבר נודע לכולם כי היתה זו התקפת־נפל שערכו הערבים, במגמה להשתלט על המשלט הגבוה מצפון. שעה שתותחיהם הוסיפו לרכך את המשלט, יצאה ממנו יחידה קטנה, מצוידת במרגמות קלות ובמקלעים. יחידה זו הצליחה להתקרב בהסתר למקום ריכוזו של האויב והריקה לתוכו את פגזיה וקלעיה. האויב נפוץ ונמלט, והדממה שבה ונשתררה על הגבעות.

‘מכל־מקום, מצב־הכן נמשך’, ראה בקר חובה לעצמו להזכיר.

לפנות־ערב נתחדשו היריות, אף הפעם היתה אִשָׁן עזה ומתוכננת יותר. בקר אסף את האנשים להעמידם בקצרה על המתרחש, ודבר ראשון שאמר היה: ‘אלה שלנו’. משאר דבריו נסתבר, שהדרג הגבוה החליט להפעיל את התוכנית הגדולה שתוכננה מראש ואשר מטרתה לשחרר את האיזור כולו. ‘ופירוש היריות שאנו שומעים עכשיו הוא שהקרב הגדול כבר התחיל. לנו, לעת־עתה, אין כל תפקיד בו. אני מדגיש: לעת־עתה בלבד, אך עלינו להיות מוכנים לפי שאין זה מן הנמנע שהערבים ינסו, אולי, לכבוש בחזרה את הכפר הזה. מפני שהוא חולש, כידוע לכם, על צומת־דרכים חשוב וכיבושו בידיהם עשוי להכשיל את ההתקפה שלנו. לכן עלינו להיות מוכנים. אם כי אפשרות זו נראית קצת רחוקה. מלבד זאת, שם נלחם הפלמ"ח’.

מיד ירד על השומעים ביטחון רב ומעצמם הבינו שלא הזהיר אותם בקר על כוננות אלא כדי לצאת חובתו בלבד. מה גם, שכעבור שעה קלה בא רץ מן המטה ובישר להם שהערב תתקיים בכפר הצגה.

‘איזו הצגה?’ נתרגשו לשאול.

‘תבוא איזו להקה והיא תציג לפניכם’.

‘מה היא תציג?’

‘היא לא תציג. היא תשיר. זוהי מקהלה. לאמתו של דבר, היתה נועדת לפלמ“ח, אך מאחר שהפלמ”ח נלחם הלילה, וכיוון שכבר היתה בדרך לכאן, היא תבוא אלינו וכבר הזמנו חיילים מן הסביבה שיבואו לשמוע’.

בו־בלילה נתלקטו קצת חיילים מפה ומשם וכולם הלכו ונשתופפו על מדרונו של הר אחד. האנשים ישבו־רבצו־שכבו על המדרון, רוביהם בין ברכיהם, חגורם על גופם ואישוני־סיגריות שלהם חגו ורצדו מתוך גוש האדם האפל שעל המדרון. וכל הזמן נשמעו הרחק בלילה יריות של קרב, כאילו התחולל בארץ אחרת, של צבא אחר.

וכרגיל, כאשר שוכבים ככה ומצפים, נושאים את העיניים ומגלים פתאום שישנם הרבה מאוד כוכבים בשמים והם שלווים מאוד ושלוותם חשודה, משום־מה. שבעיניך אתה צופה בשלווה רכה זו הפרושה מעליך בעולמם של הכוכבים, ובאוזניך אתה שומע את יריות־הקרב שבין בני־האדם. מעבר אחר, מן המקום שהגבעות היו שמוטות הצדה, שיריות לא נשמעו מהן וגם שלוות כוכבים לא עלתה מהן, נראה לפתע הירח, כיצד הוא נוגח באופקים ועולה, הוא עצמו וכבודו, בלא שום הילה, מטפס ועולה בתוך האפלה שאיננה מפנה לו דרך. וככה הוא נקלע אל תוך הלילה, כדור אדום בתוך החשיכה. ורק אחר־כך, כאשר שט במרומיו, נפשלו קצת החשיכות מעברים ומן הירכתיים וכל הדברים נלכדו באורו.

אותה שעה כבר היתה מקהלה ערוכה למרגלות המדרון ואיש אחד ניצב שם לפניהם ודיבר אל מול הקהל. מדיו היו רפויים על כתפיו הנפולות, זגוגיות־משקפיו נדחקו קדימה להביט, ואילו קולו, בניגוד לכל הופעתו המרושלת, היה רועם בקצב בוטח ומודיע לחיילים את דבר המקהלה שהטריחה עצמה עד למשלטים הקדמיים. יריות נשמעו כל הזמן, ואותו אדם הניצב בין המקהלה שמאחוריו לבין קהל החיילים שלפניו אמר: ‘לקול יריות־הקרב אנו עורכים את מקהלותינו’.

ומיד ניכר בו הנואם המקצועי של ימי שלום, אותה שפה ואותם דיבורים ואותו קצב להם. אמנם, הלבישוהו מדים, אך מדים אלה לא חיילוהו כל־עיקר.

‘נדמה לי שזהו קצין־התרבות של החטיבה שלנו’, לחש לוי.

עזרא לפת רובהו וחייך בחשאי. אותו קול ואותם דיבורים ואותו כחכוח. והיתה לו⁹ עתה הנאה חריפה מהיותו יושב ככה, אלמוני בין חיילים, מובלע בין הקהל, רובהו מזדקר עם שאר הרובים אל מול הירח האדום.

‘נו כבר!’ יצא לחש בשכֵנותו והשמיע קוצר־רוח.

‘באנו לשמוע מקהלה ולא נאומים!’

‘ראית שכמותם? אפילו המלחמה אינה לדידם אלא נושא מצוין לנאומים!’

עזרא ידע שדברים אלה אינם צודקים כלפי לרר, אף־על־פי־כן נהנה לשִמעם הנאה של רשעות. עלו בזכרונו שיחותיו עם לרר לפני מיליון שנה, את רוחו הנכאה והמדוכדכת מאותם ימים, את לרר הדובר אליו ומטיף לו. הוא הניח לזכרונות שיעלו לפניו ולא נזקק כלל להסיק מהם מסקנות. ובכן, גם לרר בא אל המלחמה, נתהרהר. והוא לפת את רובהו בין ברכיו וחש לפתע את חגורו על גופו.

בינתיים סר לרר הצִדה, מנצח המקהלה תפשׂ את מקומו, פרש את זרועותיו כדרך מנצחי־מקהלות בעולם, ומיד עלתה ונשמעה בדומיית הגבעות אשר סביב שירה יפה, עמוקת קולות, תחילה אטית ומתנשאת, כצוברת כוחות, ואחר־כך עולה ובוקעת קצובה ובוטחת, מבשרת, כביכול, איזה נצחונות גדולים. והלכה השירה הרחק־הרחק ונשמעה קרֵבה ועולה מכל ההרים אשר מסביב. באתנחתות שבין שיר לשיר נשמעו נפצי היריות של הקרב הרחוק. אולם כאן, בין הגבעות, ענתה לשירה דומייה רבה והיה ביטחון רב והיה טוב כל־כך להסתופף בצלעו של ההר הרם הזה שהוא מעין חומת־מגן מפני קרבות וקלעים ומיני פורענויות המתחוללות הרחק שמה בין ההרים הגבוהים.

כל העת ההיא עמד בקר מן הצד, ידיו שלובות על חזהו. לאחר שירים אחדים הקיפו מבטיו את ראשי המשלטים מסביב ואחר־כך, כנזכר מה, לחש משהו על אוזנו של סמל שעמד לידו. הסמל נכנס אל בין הקהל ומיד קמה כיתה אחת מרבצה, נפרשׂה חרש מן השוכבים ועלתה למעלה, אל המשלט. כעבור שעה קלה ירדה מאותו כיוון כיתה אחרת ונבלעה בין הקהל. אלה שהבחינו בכך, שבחו בלבם את בקר על שנתן דעתו לחיילים שעל המשלט ודאג להחליפם.

שבויים לשירה היפה של המקהלה, לא שמו לב ליריות שנתעצמו בינתיים ונשמעו לפתע מאוד. ורק בקר, שעמד כלשהו מן הצד, זקף ראשו ושמע לפתע יריות רבות שנשמעו מכיוון המשלטים שלו ויריות אחרות שכבר היה ברור, כי כוּונו אל המשלטים. ומיד גם נראתה דמות אחת רצה ובאה מן המשלט לכאן, מקפצת על־פני הסלעים ונחפזת מאוד ועוד לפני שהרץ הגיע אליו, נפסקה השירה וכל החיילים קפצו על רגליהם וכבר היה ברור שמשהו אירע. המפקדים פקדו את אנשיהם ובתוך מהומת הקריאות שקמה נשמע לפתע קול אחד:

‘לוי, היכן אתה לוי?’

‘אני כאן!’

‘קח את הכיתה שלך ועלה מיד למשלט־הסלעים’.

לוי פקד את אנשיו והפנה אותם ימינה ורץ ראשון והכיתה בטור עורפי אחריו. אותה שעה עמד לרר, מתלבט בין אנשי־המקהלה שעמדו דמומים בתוך המהומה שקמה והסתכל בכיתות שחולפות על־פניו בריצה, אלו למשלט־הסלעים ואלו למשלט־העצים ואלו למקומות אחרים שבקר קבע להם. והוא ראה בין הרצים והכיר בו את עזרא וקרא בתמיהה מלה אחת בלבד:

‘עזרא!’

ועזרא הניף את שמאלו הפנויה מרובהו והשיב:

‘כן, לרר’.

כאילו ראהו זה עתה. ויותר לא היתה להם שהות לדבר. עזרא רץ הלאה ונבלע בין הסלעים. דברים שנאמרו בשתי קריאות תמוהות אלו לא היו מתמצים, אולי, בארוכה שבשיחות.

היריות נתעצמו כל העת, יריות של רובים ומקלעים שכבר נשמעו מקרוב והבליעו כליל את קול היריות של הקרב הרחוק. כולם היו בהולים לעשות משהו ואיש לא ידע, בעצם, מה קרה.

פרק תשיעי

קצתם רבצו ליד נתיבת־העפר וקצתם בכרם־הזיתים הסמוך. שיירות־הכוח, כבויות אורות, עברו על פניהם והגשר שהוטל ארעית על מעביר־מים שהופצץ, היה חורק ונענה לכל מכונית עוברת וחריקתו נשמעה קצובה ושמחה, כביכול ברכה היא השלוחה מעמו לצבאות העוברים עליו אל מקום היערכותם.

הללו שרבצו התרוממו קצת על מרפקיהם והשתאו למכוניות הרבות שנעו בנתיבה אל מקומותיהם: משאיות, משוריינים, זחלים, שוב משוריינים, ג’יפים, תותחים, מרגמות כבדות, שוב משוריינים ועוד.

‘שמע, קם לנו צבא גדול!’

‘עכשיו חסל סדר המלחמות הקטנות!’

שאוליק עמד מאחוריהם והשתאה כמוהם. שוב אין אנו אלא יחידה קטנה בתוך הצבא הגדול הזה הנערך הלילה לקרב.

‘נו, אז מה אתה אומר?’ בא אצלו סנדליקו מתוך כרם־הזיתים ואמר בהתרגשות.

‘נחמד’, הבליע שאוליק בהתאפקות.

‘נחמד אתה אומר’, התקיפו סנדליקו, ‘וזה כל מה שלימדו אותך בבית־הספר להגיד למראה הכוח העצום הזה?!’

‘אל תתרגש, סנדליקו’.

‘שמע, אתה רוצה שאשנא אותך?’

‘חלילה’.

‘טוב, אז בוא נהיה חברים והודֶה בפה מלא שאתה מתרגש כמוני’.

‘אני מתרגש כמוך’.

בו־בלילה נערכו יחידות רבות לקראת יציאתן. בחצרות ובככרות תמרנו מכוניות כבויות אורות וכיוונו חרטומיהן לכביש. יחידות־הכוח הוסעו בחשיכה שיירות־שיירות וחנו בחורשות־הזיתים, בכרמים, בתעלות בצדי דרכים. פלוגות־הרגלים נעו בטורים עורפיים ארוכים על רוכסי ההרים. הלילה רחש תנועת היערכות רבה ומקיפה.

‘בושה וחרפה להיות בלילה כזה עתודה’, רגן סנדליקו.

‘חכה, בדרך־כלל נופלים בחלקן של העתודות התפקידים הנכבדים ביותר’.

‘אתה ודאי חושב שאני שָׂשׂ לקרבות, מה?’

‘איני חושב. ניכר בך’.

‘שמע, זה לא זה. אבל כאשר אני רק מעלה בדעתי כיצד היו לנו שני רובים לכיתה ומכונית אחת בגוש, וכאן, פתאום’.

ונשתתק. שאוליק פרש זרועו מעבר לכתפו של סנדליקו ונשען על גזעו של הזית הסמוך. כל אחד תרגם את אשר ראה לשפת חוויותיו־הוא, שהיא ממילא שפת־הזכרונות.

‘נדמנת פעם בחג־הביכורים באיזה משק?’ שאל סנדליקו.

‘מה פתאום אתה שואל?’

‘בחג־הביכורים עוברת תהלוכה של כל ענפי המשק על־פני הבמה. מין נוהג כזה נשתרש בקיבוצים’.

‘מה פתאום נזכרת?’

‘ככה. כל הימים אתה תקוע בענף שלך בתוך הפינה שלך. והנה ביום־הביכורים עוברים לפניך הקומביינים והטרקטורים ועגלות החציר והרפת ואתה רואה את הכול עין בעין ופתאום מתחוור שאנחנו רכוש גדול מאוד. אתה מבין, לא כל יום אתה מרגיש את זה. ואז קמים הוותיקים וזוכרים את המשק בזמן שהיה גבעה קרחה ואת האוהלים המעטים ואת הקורבן הראשון בדרכים, אתה רשאי ללגלג’.

‘אינני מלגלג’.

‘עכשיו אני מרגיש כמו הוותיקים ההם. במה עשינו מלחמה? מקצת רובים וסטנים. ועכשיו, ראה!’

‘כבר אנחנו זוכרים את ההתחלות כמו אבא שלי’, ניסה שאוליק להבליע התרגשותו בלגלוגו.

‘זו ארץ כזאת של התחלות ואנו זוכרים תמיד כיצד התחיל הכול מלא־כלום’, התעלם סנדליקו מלגלוגו, ‘בני עמים אחרים מתפעלים, כנראה, מההתפתחות. אנחנו מתפעלים מן ההתחלות’.

הלילה היה שליו ובהיר על רקיעיו ואדמותיו. שיירות־הכוח עברו, ועדיין פלוגתו של שאוליק רובצת במקום שרבצה, קצתה ליד נתיבת־העפר וקצתה בכרם־הזיתים הסמוך.

‘איפה קותי?’

‘בין הזיתים. בוא נחפש אותו’.

אבא קותי שכב על גבו, גבעול־עשב בין שפתיו, זרועותיו משוכלות למראשותיו ורגליו מוגבהות ברך על ברך, וככה היה מסתכל בעולם כיצד הוא מתערטל והולך מלמטה, כל הר וכל עץ וכל סלע, וכיצד כולם צומחים ומתחשפים להם ככה מן האדמה אשר למטה אל הכוכבים שבשמים, עד היכן שהם נגמרים ותיכף שם מתחילים השמים עצמם.

שאוליק וסנדליקו באו ונשתופפו אצלו. הקיף שאוליק במבטו את אנשיו שרבצו מפוזרים מתחת לעצים ומתחת לכוכבי־השדה, מתהנים ממגע האדמה, ממצים עד תום שעה זו של בטלה שנפלה בחלקם באקראי, מתייחדים בדומייה עם מה שהעיניים רואות, עם כוכבים שמעליהם ועם בדל של הר אשר מנוכח, שקצתו נראה גלוי באורו של הירח ועיקרו שרוי בצל. שיירות־המכוניות חלפו זה כבר. אל עבר הרכסים הרחוקים התנהלו בדממה הטורים העורפיים של חיל־הרגלים.

‘נו?’ הטיל שאוליק דיבור של כלום בשתיקה שעמדה ביניהם.

‘אני רוצה הביתה’, אמר אבא קותי.

‘הילד מתגעגע לאבא־אמא?’

‘להיפך, האבא מתגעגע לילד. נמאסה עלי כל המלחמה הזאת שלכם. בואו נלך כולנו הביתה!’

‘באמת!’

‘קותי צודק. כבר אין להם צורך בנו. כבר אנחנו עתודה, רזרבה! זוז, שאוליק, בוא נלך’.

‘לך תזמין מונית’, הפטיר שאוליק ונתרווח בניחותא במקום ששכב.

מעבר לגבעות, בעבי הלילה, עלו כל הזמן קולות של ירי. אבא קותי נזדקף ופלג־גופו נזדקר באפלה הבהירה.

‘זאת אומרת שהעסק התחיל’, אמר.

‘נחמד, לא?’

‘מה?’

‘לשכב כך ולהקשיב ליריות רחוקות’.

‘הו, כן’.

היריות גברו ועתה נתלוו להן גם קולות רועמים של פגזים מתפוצצים. האופקים נשתסעו בבת־אחת, הנה־הנה יכרעו־יקרסו. מעברים נתלקחה מלחמה גדולה, והם, ותיקי־קרבות שכמותם, רבצו להם בטח בכרם־הזיתים, שאננים כלשהו ומשתאים לעוצמה זו של קולות־קרב, אשר כדוגמתה לא שמעו מעודם.

שאוליק ואבא קותי ישבו על האדמה מתחת לזית וסנדליקו עמד בריחוק־מה מהם ועיניו מפלחות את גושי האפלה שבינו לבין קולות ההתפוצצויות ודעתו מנסה לשער את מהלכיו של הקרב המתחולל, על־פי קולות אלה עצמם.

‘אז מה, קותי?’ ניסה שאוליק לקשור עמו שיחה.

‘מה?’

‘מסתבר שאנחנו מחוסרי־עבודה הלילה’.

‘אגיד לך מה’, השיב אבא קותי בקול ניחר ומתמשך שאי־אתה יודע על־פיו עד היכן הוא מתלוצץ ועד היכן הוא מעמיד פנים כדי לחפות על ייחולים חבויים, ‘שלח אותי הביתה’.

שאוליק גיחך, קצת מתוך טוב־לב וקצת מתוך מבוכה.

‘כבר שמענו’, אמר.

‘אני מחוסל, זהו’.

וכאשר אמר כך, נתרווח תחתיו בנחת, מתח את רגליו לפניו ושיכלן ואת זרועותיו הניח תחת עורפו.

‘אגיד לך מה’, הוסיף ודיבר, ‘כשאתה עצמך שרוי בקרב, זה דבר אחר. אבל כשאתה מקשיב אליו מרחוק ומשער בו כל אותם דברים שאתה יודע כי הם מתרחשים בו, זה שוב דבר אחר. איני אומר שזה גרוע יותר. אבל זה מפיל אימה יותר. אולי מפני שיש לך פתאום שהות לחוש באותה אימה. אתה לא סבור כך?’

‘אינני יודע, לא חשבתי על כך’.

‘אני שונא את המלחמה’, סיכם אבא קותי.

‘משום־כך התנדבת לבריגדה?’ הקניטו שאוליק.

‘נדמה לי שאני שומע יריות מכיוון מראַר’, הפטיר סנדליקו ממקום שעמד.

‘ממראר? לא יכול להיות!’ שלל שאוליק את סברתו של סנדליקו, ‘איפה הקרבות ואיפה מראר!’

‘אני אומר לך שהיריות באות מכיוון מראר’.

‘מעניין עם איזה רוחות־רפאים נלחם שם החי"ם’.

‘נדמה לי שמכונית באה’, הודיע סנדליקו.

‘איפה?’ הזדקף שאוליק ומיד קפץ על רגליו והלך ועמד אצל סנדליקו, כביכול קיבל בזה הרגע כתב־הזמנה להצטרף אל המעשים הגדולים המתחוללים בזה הלילה.

‘אבל אני לא בטוח אם היא נוסעת לכאן’, התנצל סנדליקו על הציפייה שהודעתו חוללה בלי־משים, ‘אולי היא סתם מכונית שנוסעת לה לאן־שהוא בלילה’.

עתה קלט גם שאוליק קול־שברים קצוב של מנוע. שניהם צותתו דומם למכונית הרחוקה, ואילו אבא קותי לא זע ולא נע ממקום משכבו הנוח מתחת לזית.

‘זה מנוע של ג’יפ’, קבע סנדליקו.

שאוליק לא הסכים עמו ולא חלק עליו אלא עמד והקשיב.

‘עכשיו אני בטוח שזה ג’יפ!’ קרא סנדליקו, ‘אולי תעשה עמי חסד ותסכים?’

קול־המנוע גבר ועתה כבר נשמע בבירור כיצד הג’יפ מניח לכביש ופונה אל דרך־העפר.

‘נדמה לי שזה הג’יפ של יענקלה’.

‘אמרתי לך שזה ג’יפ?!’ חגג סנדליקו את נצחונו.

‘וכי אמרתי לך שלא?’

יענקלה המג"ד נכנס בתנופה אל בין העצים, עצר באחת וקפץ מתוך הג’יפ והלך לחפש את שאוליק. שאוליק וסנדליקו כבר הפסיעו לקראתו, כבני־אחוזה אלה השמחים לאורח שנזדמן להם להפיג שאננותם.

‘שמע שאוליק’, דיבר יענקלה, שלא כדרכו, ברצינות ובלא עקיפין, ‘ארגן מיד את הפלוגה שלך ליד דרך־העפר. עוד מעט תבואנה מכוניות לקחת אתכם למראר’.

‘מראר הותקפה?’

‘נכבשה. החי"ם מנסה לכבוש אותה בחזרה, אבל לא הולך לו. שמע, אנחנו מוכרחים לקחת את מראר בחזרה. רגע, נדמה לי שהמכוניות כבר באות. סליחה, טעיתי. אנחנו מוכרחים להחזיק במראר. המקום הזה מסכן את כל המבצע. אתה ישבת בו ואתה מכיר את המקום. תכנן לך תוכנית כלשהי בדרך. האויב אינו עולה על סדר גודל של פלוגה. פעל. אני מוכרח לרוץ’.

‘רגע, איך מתקדמת ההתקפה?’

‘לעת־עתה יפה. על־כל־פנים, מן הצד שלנו. הקוץ הזה נתקע לנו בהפתעה גמורה’.

יענקלה הלך אל הג’יפ שלו, ושאוליק אל אבא קותי.

‘קום, אבא, ארגן את הפלוגה ליד דרך־העפר. אנו הולכים לכבוש בחזרה את מראר’.

‘מראר נכבשה?’

‘מסתבר’.

‘החי"ם הזה, תמיד אני אומר שאסור לסמוך על הזקנים האלה’, גיחך אבא קותי.

'סנדליקו, קרא לממי"ם ובוא נעשה ישיבה קצרה עד שתבואנה המכוניות.

אבא קותי הלך להחריד את הפלוגה מרבצה ולהביאה מחלקות־מחלקות ליד דרך־העפר, והמפקדים ישבו להם מופרשים ואילתרו תוכנית התקפה על אותו מקום שכבר כבשוהו פעם והחזיקו בו שבועות אחדים.

המכוניות נתאחרו, כרגיל, ועד שעלו ונסעו והקיפו את העמק ובאו עד לכאן, החמיצו את הלילה וכבר האופקים מתבהרים בשלווה אכזרית והאור המבקיע תחתם מאיים בקרב־יום. כאן הניחו למכוניות והמשיכו דרכם ברגל, שאוליק מזה וסנדליקו מזה ואבא קותי למלוא אורך הטור, מאיצים באנשים להיחפז, הלאה הלאה – בגערות ובשידולים ובגידופים.

אף־על־פי־כן הרחיב בהם האור פגיעתו וכבר נראו בבירור השדות ומדרונו של ההר, וקצת מרחוק גם נסתמן שביל הולכי־הרגל. יריות בודדות עלו ממשלטי הכפר ועדיין לא ידעו מה טיבן.

משקרבו למדרון, בחסותה של חורשת־הזיתים, הבחינו בגווייה הראשונה. שכובה היתה פשוקת ידיים ורגליים, שלֵימה בגופה, כמעט ללא סימנים של דם, והפנים כנגד השמש המפציעה. האנשים שנחפזו ועברו ליד הגווייה הסבו פניהם ממנה ונמשכו, אף־על־פי־כן, להביט בה: מת המקבל את פני השמש העולה. בריחוק־מה ממנו היה מוטל מת שני, לופת בידיו רגב־עפר. ליד הסלעים הבחינו בהרוג יהודי. פניו חתומים היו כפני המתים של האויב. כביכול אויב אחד, משותף לכולם, הִכה בהם מאחור והרגם. שלוש גוויות נראו בעין – אף־על־פי־כן נראה כאילו השדה כולו זרוע גוויות־אדם. כאילו רק הן בלבד נותרו מן הלילה, מהקרבות שנתחוללו בו, ממסע הכיבושים שנערך בו.

‘משמע, עדיין לא הספיקו לאסוף את מתיהם’, הסיק שאוליק, ‘סימן שהם ערוכים להתקפת־נגד’.

ועד שנתכנסו ונערכו להתקפה, הבחין בהם האויב ופתח עליהם באש ממשלטיו. הם היו זוחלים ומתקדמים בין השיחים והסלעים, ואור־היום, המרושע באויבים, מאיץ בהם מאחור.

שעה שלרר ואנשי־המקהלה עלו על המכונית שלהם ועקרו ונסעו אל כיוון הכביש, כבר הגיעו לוי וכיתתו אל מרומו של המשלט ומיד נקלעו למהומת היריות. נשתהו במקום שעמדו והשיבו אש, תחילה מבוהלת, ויותר משפגעה בתוקפים העולים בחשיכה, הניסה מבוכת־פחדים מן הלב. מכוח אחריותו נתגבר לוי ראשון על מהומת היראה שבקרבו. הוא זחל עד לסלע, אפשר ייטיב לראות משם ויוכל לכוון את האש. אנשיו הנסערים ואובדים בחשיכה נצמדו לפקודותיו כאפרוחים אל אמם. עתה שוב לא היו יורים כסוֹמים אל תוך הלילה אלא מנסים היו לראות משהו בחשיכה הזאת ולכוון אל מה שרואים. האימה הראשונה נפוגה. לאט־לאט היטיבו שכיבתם ואף נתרווחו במקום ששכבו ותפשו מחסה כלשהו, של סלע או של שיח.

בקר־נחתומי הדליק סיגריה בסיגריה. עדיין קִיֵם קשר טלפוני עם כל שלושת המשלטים, אך שליטה של ממש כבר לא היתה לו עליהם. בעיקרו של דבר נלחם כל משלט לעצמו, בלא קשר ובלא תיאום עם האחרים. כבר בתחילת ההתקפה, עם הישמע היריות הראשונות, נשתלטה עליו אוזלת־יד גמורה ותחושה של תבוסה. ובכן, זהו זה. עכשיו זה מתחיל. את אשר יגורתי הנה זה בא. חייב הייתי לומר להם, לא אני ולא האנשים שלי מוכנים להתמודדות של ממש. גאווה שהיתה בי. כבוד שהיה בי. תקווה שהיתה בי שלא יתקפונו. היכן הגאווה והיכן הכבוד והיכן התקווה. עכשיו שלם תשלם. וביוקר. בני־אדם נלחמים שמה למעלה בקרב־דמים, ונפגעים ונופלים – מחמת המורך שבלבך, מחמת שנתייהרת לשווא והיית מוג־לב לבוא ולומר למי ששלח אותך את אשר חשבת לאמת.

היריות שנשמעו כל העת והיו מתעצמות ושוככות לסירוגין, עמדו להטריף עליו את דעתו.

שניים הם היו בעמדת הפיקוד, בקר וסמל־הקשר. הסמל העיף עין במפקדו שהיה מדליק סיגריה בסיגריה ונפנה אל הטלפונים המטרטרים.

‘עמדת־הסלעים מודיעה על שני הרוגים’, אמר יבשות ומבט שתלה במפקדו, לא השתתפות היתה בו ואף לא תוכחה.

‘תן לי אותם’.

נטל את השפופרת ועדיין לא ידע מהו שיאמר להם.

‘הלו, מי זה שמה, לוי?’ הגיד את כל אוזלת־ידו לתוך השפופרת, והסמל יושב מן הצד ומביט בו דומם.

‘מה, גם הוא? טוב. זה מעודד. תחזיקו מעמד. תשתדלו, מה? לא, לא. התגבורת עלולה להגיע בכל רגע. בסדר, אשלח מיד’.

‘קרה משהו ללוי?’ שאל הסמל כאשר הניח בקר לשפופרת.

‘לוי נפצע. תן לי את המטה. אני רוצה לדעת מה עם התגבורת’.

עזרא ראה את לוי רץ מן השוחה אל הסלעים ושמע ‘אוי’ מתמלט מפיו ועדיין הוסיף ורץ והגיע אצלו ליד הסלע ושמה קרס תחתיו. הרובה בידו, קפץ עזרא שתיים־שלוש קפיצות וגחן לידו. לוי שכב על צדו, מתנשם בכבדות.

‘לוי?’ לאט עזרא ומהומת־התרגשות עמדה בלבו.

‘קבֵּל את הפיקוד, עזרא’, השיב לוי. הוא לא גנח, ורק שדיבורו נשמע בכבדות.

‘היכן נפצעת?’

‘בבטן, כנראה. אבל גם הכתף כואבת. אינני יודע. לך, עזרא קבל את הפיקוד על הכיתה’.

‘איך… איך אתה מרגיש?’ הבליע חרדתו בשאלה חטופה, ומשלא נענה הוסיף: ‘מיד אשלח אליך חובש’.

והוא קם ורץ הלאה ובדרך פגע בחובש והורה לו שיגש תיכף ללוי. הגל הראשון נהדף וכבר עולה מלמטה גל שני. המשלטים האחרים יורים כל הזמן. האופק מבהיר ועוד מעט יעלה ודאי הבוקר.

עכשיו הם באים שוב. הם פגעו בלוי ועכשיו הם עולים שוב. טוב שאפשר לראות משהו. כדאי להעביר את המקלע לכאן, בין שני הסלעים האלה, כאן שדה־הראייה רחב יותר. אלוהים, הם פגעו בלוי.

הוא שמע את קולו פוקד על המקלענים להחליף עמדתם וראה אותם מצייתים ורצים שפופים ומציבים את המקלע בין שני הסלעים.

‘צריך למלא את החגורות!’ צעק אליו המקלען.

ועזרא פקד על חייל אחד שרץ ונשתופף מאחורי המקלע וכבר אצבעותיו משחילות כדורים בטבעות־החגורה.

‘שמעו, חברה, צריך לקמץ בתחמושת, עד כמה שאפשר’, אמר להם ודברו קצתו עצת־חברים וקצתו הוראה של אחד שנהיה פתאום מפקד.

האנשים קיבלו עליהם את פיקודו ללא שהיות. לעת־עתה היו מחזיקים מעמד ומשיבים אש ואף משפרים מעט־מעט את שכיבתם.

לבו היה נרגש ומהמה מחמת ידידו שנפצע ומחמת הפיקוד שהועבר לידיו במפתיע, אך דעתו היתה צלולה ופעלה ללא דופי. צלילות־דעת זו שירדה עליו כמתת, עוררה בו פליאת־הודיה. כהרף־עין, כביכול היה ממתין לכך כל ימיו, נכבש לאחריות זו שהוטלה עליו בעיצומו של קרב, והיתה זו אחריות חדשה מעיקרה, שכמוה לא ידע מעודו. כל שהיה מאופק וכלוא והבשיל בחשאי מתחת לענוותנותו, פרץ עתה החוצה ונכבש לאחריות פתאומית זו של היותו מפקד על כיתה בקרב בלא שיוכשר לכך בקורס כלשהו. בהיעלם אחד נקלע לאותו מצב קיצוני שבו נדרכו כל כוחותיו, ודריכות זו עצמה הולידה בו כוחות חדשים שלא שיער כלל את קיומם בקרבו. זכרונו ליקט והעלה כל בדל של ידיעה וניסיון והעמידם לשירות שיקוליו. והיה נותן פקודותיו ותוך כדי כך שוקל בדעתו, תוך כדי כך בוחן אפשרויות צפויות, תוך כדי כך מקבל החלטות חדשות. ובתוך כל הדברים האלה נצטהלה בו רוח טובה של פעלתנות, שפִשרה, אולי, היה הגשמתה של משאת־נפש מיוסרת משכבר הימים. כמוה כברית חדשה זו שקמה והיתה בינו לבין האנשים. לוי מסר לו את הפיקוד על הכיתה, משמע שנתן בו את אמונו. לא, הפעם לא יכזיב, כשם שהכזיב לפנים את האנשים שנתנו בו את אמונם. אתה יכול להיות סמוך ובטוח, אבא. מדוע אמרתי אבא, הרי נתכוונתי ללוי.

הגל השני שנערך למטה להסתערות נשתהה משום־מה. עזרא ניצל אתנחתא זו ובדילוגים אחדים עבר כמה שוחות ונשתופף בצדו של לוי. עיניו של לוי היו עצומות, אך חזהו נתנשם בכבדות. דומם בחן את פני ידידו החתומים וחרדה נתעוררה בו שמא לא יוציא את יומו.

‘אי־אפשר להוציאו מכאן?’ שאל את החובש.

‘תיכף’.

‘איך פגיעתו, חמורה?’

‘בבטן’, קיצר החובש.

‘אבל’, ביקש עזרא לשאול.

‘אינני רופא’.

‘טוב, העבירו אותו אל המדרון האחורי, מיד’.

משחזר עזרא למקומו והשיט עיניו על־פני המשלט, הביטו אליו האנשים מן השוחות, ובהלה עמדה במבטם.

‘מה יש? מה קרה? מה אתם מביטים בי כך?’

‘אינך שומע?’

‘וכי מה עלי לשמוע?’

‘שם, שם’.

הסב ראשו לעבר שהורוהו, ורק עתה הבחין ששום יריות אינן נשמעות משני המשלטים ההם.

‘אני חושב שמשלטים אלה נכבשו’, חיווה חייל אחד את דעתו, ‘מה אתה חושב לעשות, עזרא?’

‘אני כאן לא מפקד המשלט הזה’, השיב עזרא, ‘יש כאן גדול ממני’.

אותה שעה הגיע רץ ממפקד־המשלט שנלחם עם יחידתו בקצה האחר של הכיפה והודיע כי שני המשלטים האחרים נפלו, ובקר פקד לסגת לכפר. אבל לסגת כבר לא היה אפשר. שיחידות של האויב הצליחו לתקוע טריז בין הכפר ובין המשלט ועכשיו אין לנו ברירה אלא להילחם ולהחזיק מעמד עד בוא התגבורת.

וכאילו חסרו דבריו של אותו רץ את אישורם, נשמעו לפתע יריות רבות מכיוון המדרון האחורי.

‘ובכן, זהו זה. עכשיו אנחנו מוקפים’.

‘לירות רק במטרות. אתם שומעים? רק במטרות!’

הם רבצו במקום שרבצו וירו בפראות, בחימה שפוכה, מתוך אובדן־החושים – להדביר מוראה של הידיעה. האור הראשון הגיה את המדרונים ואת חמוקי הגבעות והערבים עלו על המשלט בתנועת־מלקחיים, בטוחים, מתקדמים ומשמיעים יללות נוראות, מתקדמים ומכסים את המשלט באש עזה. המקלעים המתפצחים בכאן ובכאן הצמידום לאדמה. הטמינו ראשם בתלוליות־העפר שלפניהם ורבצו כל אחד בשוחתו, כל אחד נתון לנפשו ולאימתו, מנותקים זה מזה, ושרויים בבדידות נוראה, כביכול כל אחד נותר אחרון. אפשר היו יורים, אך איש לא שמע את יריות שכנו.

ואז פגעה בו הרעה. כאשר נשא ראשו להביט מי ומי עדיין בלוחמים, ועד היכן כבר עלו הערבים, ולפני שראה דבר – פגעה בו הרעה.

דבר ראשון שבא לתודעתו, היו שיניו שהחלו נוקשות. מדוע השיניים שלי נוקשות כל־כך, הבוקר איננו קר כלל. שמא מפחד? מה קרה אתי, איני יכול להניע את הראש. אבל אינני מרגיש כל כאב. כלום נפגעתי? חבל שאני מת. מה פתאום מת? אולי קיבלתי רק מכה או שמא שריטה בלבד? הן יכול להיות. אבל אינני מרגיש כל כאב. חבל שכבר לא אוכל לחיות את כל הדברים שרציתי לחיותם, באופן שביקשתי לחיות. אוי! שכב במנוחה ואל תזיז אבר. זהו, שביקשתי לשפר את שכיבתי. שכב כאשר אתה שוכב, אל תנוע. עוד מעט יבואו החובשים. שיבואו, שיבואו. חבל שאני מת. מה פתאום? אינני מת. ודאי שלא. כיוון שאני חושב. כיוון שאני יודע שאני מת, שוב אינני מת. משונה שהמלחמה הזאת מקפחת לי את האפשרות לחיות את כל הדברים האחרים שאותה מלחמה חוללה אצלי. זה לא טוב, עכשיו גם הצלע. כלום נפגעתי בצלע? עכשיו כואב לי הכול, אפילו כאשר אינני זז. שיבואו כבר החובשים. אינני מתאר לי כיצד יצליחו להעלות אותי על אלונקה. שמא יזמינו אמבולנס? אני רואה שהאנשים יורים. טוב שהם יורים. כל זמן שהם יורים, אין מה לחשוש. המשיכו, המשיכו. מה שלום לוי? אולי מת? אולי שכב ככה כמוני, עד שמת? חבל נורא שאני הולך למות.

בו־ברגע חלפה החמלה הרכה ונזדעק בו כאב¹⁰ חריף וממרה על אובדן חייו ואימה גדולה מפני המוות ורצון מטורף רווי דמים לחיות, לחיות. וכבר היה נועץ ציפורניו אל תוך הבלי־מה שאין לו דמות ואין לו שם – לחיות ויהי מה. וכלל לא חשוב כיצד ובלב לחיות, פשוט, שהריאות תהיינה נושמות והעיניים מביטות ורואות ושהנחיריים יוסיפו להריח והרגליים ללכת, ללכת, ללכת מן המקום הארור הזה! אולי אני מנסה ללכת? אולי זו התכווצות שרירים? או מכה סתם, או הלם? נסה לקום, עזרא, אוי אוי אוי! ארור מי שהסית אותי לקום! שכב במנוחה וחכה לחובשים. חובשים! אני רוצה לחיות!

ודאי שאני אחיה. הן רק נפצעתי, אינני מת. אני רק נפצעתי. לא כל פצוע סופו למות. כבר אני יודע שנפצעתי, כיוון שאני חי ואינני יכול לקום. ודאי שאני חי! חובשים, אינני מת, אני רק פצוע! מדוע אינם באים? מדוע הולכים אל כולם ואינם באים אלי? אולי אינם יודעים שאני רק פצוע, אולי חושבים שאני כבר מת? צעק, עזרא, צעק בקול רם. אני צועק! אני צועק! הריני צועק כל הזמן. חובשים! מדוע אינם מקשיבים לי?

ואולי אינני צועק כלל? אולי רק נדמה לי שאני צועק. לאן הם רצים? עיני עצומות, אבל אני מרגיש שרגליים רצות ועוברות על פני. לעזאזל, מדוע אינני יכול לפקוח את עיני. חובשים! אני צועק והם אינם שומעים. אני קורא והם אינם באים. אני טובע בדממה איומה, הצילו! הצילו!

מדוע אינכם שומעים? אני מנפנף במטפחת הלבנה, כמו הניצול ההוא על האי הבודד. איזה אי בודד? הא! הא! אך האונייה אינה נרמזת, ועוברת ומפליגה באופק והמפלצת מאחוריו קריבה לבולעו חיים. והוא מנפנף במטפחתו כמו בחלום־בלהות – אני רוצה לחיות! אני רוצה לחיות! והמפלצת קריבה ופיה פעור ושיניה נכונות והאונייה מחליקה לאִטה – לא־רואה; לא שומעת. ואותו אדם שהוא אני נכנס ברגליו במים ופוסע בתוך המים הרבים לקראת האונייה המפליגה ועוברת הרחק על פניו והוא מנפנף במטפחת וצועק, והמפלצת אחריו, כאילו לא הוא מעמיק ללכת בתוך המים, אלא המים באים אליו, עד כפות־הרגליים, עד הברכיים, עד צוואר – אני רוצה לחיות, אינני מת, אני רק פצוע! חובשים! חובשים!

עוד היד מושטת ומנפנפת, אך האונייה מחליקה ועוברת ונעלמת. מה זה מתנפנף שמה באפלה?

פקח עין אחת מתוך סיוטיו ונדנודי הכרתו המעורערת וראה כפייה מתנפנפת בסמוך. עמדה לו דעתו לעצום עינו אל תוך סיוטיו. עכשיו כולם נהרגו. כבר נמצאים ערבים על המשלט. די, עכשיו גם אני מת. אל תניע אבר, כי אתה מת. והערבים האלה אינם יודעים שאני חי, חי יחידי בין כל המתים, בין כל החברים המתים שלי. היכן לוי? לוי – ידידי האחד. המשלט נכבש והכול נחרב ועוד מעט ישליכו הערבים גם את גווייתי עם גוויות חברי ולא יֵדעו שאני חי. אני לא מת, אני רק פצוע. והם יכסו אותי עפר ואני אמשיך לחיות בתוך האדמה, אבל אני חי! אני חי! חובשים!

האנשים שנהדפו מעמדותיהם נלחמו עתה על המדרונים, ועזרא היה קולט את קולות הקרב מרחוק מאוד, מתוך מכאוביו־סיוטיו ומתוך איזה תחום אחר שעננוֹ כבר היה מרחף עליו.

עתה כבר אפשר היה להזדקף ולעמוד גלויים באור ולעקוב מרחוק אחר הערבים הבורחים כולם לעבר הערוץ, שמה למטה, כפי שציפה מראש. כפופי־גו רצו על־פני השדה בהולים להימלט, משארים מתיהם אחריהם.

ממקום שעמדו ליד הסלעים המוכרים, עקבו שלושתם, שאוליק, סנדליקו וקותי, אחר הערבים הנמלטים, מצפים בדריכות לשמוע את מטחי היריות של החסימה. שאוליק, ימינו על מותניו, שמאלו נשענת על הסלע שלפניו, והסלע נשא את מגע־ידו של האדם בדממה, ללא תוכחה וללא שמחת התראות.

‘הביטו, הם רצים ישר אל תוך המלכודת’, קרא שאוליק, וגיחוך שנסתמן בפניו אפשר אינו אלא סימנה של קורת־רוחו של מי שתכנונו עלה יפה, ואפשר, שבלי־משים ובהיסח־הדעת גיחוך של רשעות הוא.

‘נורא לראות אנשים רצים ככה לקראת מותם’, הפטיר אבא קותי.

סנדליקו החריש.

‘מה קרה, קותי?’, הלעיג עליו שאוליק בידידות ובמין צהלה משונה שאינה במקומה, ‘זאת מלחמה ואלה אויביך’.

‘אפילו כך’, אמר עכשיו סנדליקו ועיניו לא משו מן המקום ההוא שהערבים, אשר נבלעו מאחורי הגבעה, עתידים בעוד שעה קלה לשוב ולהתגלות שמה.

שאוליק נשתתק מיד. בלי־משים אסף ידו מן הסלע ועמד וצפה לפניו וידיו על מותניו. ראוי היה תכנונו, מכל הבחינות, שיזכה להערכתם – והנה, מחרישים הם, שניהם כנגדו.

‘אינני משוכנע אם זה באמת היה נחוץ’, אמר סנדליקו.

‘אלא מה, צריך היה לתת להם לברוח?’

‘אולי כן, וכי למי יועיל עכשיו מותם?’

‘הם אויביך’.

‘אה, כן, ודאי’.

‘באמת, אינני יודע מה קרה לך!’

‘שום דבר מיוחד’, הבליע סנדליקו את הערכותיו.

‘נניח שהייתי מבטל את המארב ההוא. אתם לא חושבים שהחיילים הנמלטים עכשיו עלולים להצטרף לכוחותיהם ולשוב ולהתקיף אותנו מחר?’

‘יכול להיות’.

‘אתם לא חושבים שחובתנו למנוע זאת?’

‘אולי כן’.

‘ובכלל’, כבר חִִלחלה נימה של רוגזה בקולו, ‘על־חשבון מי מבקשים אתם להיות הגונים כל־כך במלחמה הזאת?’

‘יכול להיות שאתה צודק, שאוליק, ואני לא מתווכח אִתך בכלל. אני רק אומר שנורא לראות אנשים רצים ככה, ישר לתוך מותם’, חזר ואמר אבא קותי.

שאוליק החריש. עתה הביטו שלושתם, גם החיילים בשוחותיהם הזדקפו על מרפקיהם לראות, בדמויות השפופות שהתגלו עכשיו בבִקעה שבין שני הרכסים, ובזה הרגע עצמו השמיעה קולה מכונת־ירייה והדמויות השפופות נראו קורסות תחתיהן במקום שפגעה בהן הרעה.

אותה שעה כבר זרחה השמש במרומיה, וצלמם של הרכסים והגבעות ניטשטש ונבלע במעט העננים האפורים־כחלחלים שהיו פזורים לרוח האופקים, עד כי מרחוק כבר לא היה אפשר להבדיל מה כאן הרים ומה עננים. בלי־משים זכר שאוליק את גוויית המת שראה הבוקר בשדה, את האדם המת המקבל את פני השמש העולה, והקשיב לטרטורה המהיר והרסוק של מכונת־הירייה שקלעיה מטילים מתים חדשים בשדות – ולא שיער כלל מהו שמראה־עיניו עתיד לחולל בנפשו ביום מן הימים.

‘נו, טוב’, סיכם דברים ואי־אתה יודע מהו שסיכם, ‘צריך להקים את המטה’.

והוא נפנה ללכת. סנדליקו ואבא קותי, מחרישים וכובשים מבטיהם, פנו ללכת אחריו. ירדו את המשלט ובאו אל הכפר.

‘אז מה, נקים את המטה באותו מקום?’ כביכול התייעץ בהם.

סנדליקו ואבא קותי לא ראו עצמם חייבים בתשובה והחרישו. שאוליק עמד תחתיו והקיפם במבטו וגם הם עמדו תחתיהם והניחו דומם למבטו שיקיפם. הרגיש מחיצה סמויה שהולכת וצומחת בינו לבינם, במפתיע, וביקש לבטלה במחי־אחד ואמר:

‘שמעו, קשרתם נגדי קשר של שתיקה, או מה?’

‘לא קשרנו נגדך שום קשר’, הרגיעו סנדליקו.

‘אם החסימה לא נראתה לכם, מדוע לא התערבתם שעה שהצבתי אותה?’

‘החסימה גם מיועדת היתה למנוע החשת תגבורת’, הזכיר סנדליקו.

‘צריך לאסוף את המתים’, הזכיר להם אבא קותי במעשיות.

שאוליק וסנדליקו הביטו בפניו של קותי, כביכול אינם מבינים מהו סח, ואחר־כך השיטו עיניהם כל אחד לעבר אחר.

‘אני חושב שכדאי לאסוף אותם ליד העץ שראינו בדרך’, אמר קותי.

‘טוב, דאג לכך’, הפטיר שאוליק והתחיל ללכת, וסנדליקו הלך עמו.

מעבר מזה של הכפר הלכו ובאו לקראתם ארבעה אנשים ובאחד מהם הכיר שאוליק את בקר. הם הפסיעו לאטם, נרתעים והולכים וכתפיו של בקר הרטיטו מעט, שעה שהטיל את רגליו לפניו בהילוך מדדה. שלֵמים היו בגופם ורוביהם בידיהם. הם עלו שותקים ועיניהם כבושות בקרקע. שאוליק וסנדליקו הרחיבו צעדיהם וקִצרו להם את דרך־עינוייהם. משנפגשו, הושיט שאוליק את ידו לשלום ובקר אחז בה ברפיון, לצאת ידי חובה בלבד. שאוליק וסנדליקו הושיטו ידיים לכל אחד מן הארבעה בהפגנת־עידוד מפורשת. הללו נענו בעל־כורחם ונחפזו מיד לאסוף ידיהם. ככה עמדו תחתיהם בעיצומו של הבוקר, ארבעה מול שניים, אלה שהובסו ואלה שהביסו את המביסים. כולם החרישו, ושאוליק הבין שבקר מצפה ממנו שיפתח ראשון.

‘היכן פלוגתך?’ שאל עניינית.

'פלוגתי… ', נתכרכמו פניו בעווית משונה שרשמה בהם כהרף־עין כל מאורעות־הלילה וייסורים שנתייסר בהם לאחר הלילה, ‘פלוגתי… אתה מתכוון למה שנשתייר ממנה. טוב, הם חונים שמה מאחורי הגבעה. אנחנו באנו לאסוף את המתים שלנו’, הוסיף יבשות ולשעה גברו פניו על העווית.

‘אתם הארבעה?’ התמיה שאוליק.

‘לא, תיכף תעלה לכאן כיתה’.

‘אולי אתה רוצה שאנשינו יעשו זאת?’ הציע שאוליק.

נורא היה לראות את בקר בדכדוכו. שלושת מלוויו עמדו לידו והחרישו.

‘לא, הנח לנו. מכל־מקום, תודה. הם אנשים שלנו. ואנחנו צריכים לטפל בהם’.

תלה מבטו בבקתות־הכפר ודיבור שאמר נתמלט מפיו כמין אנחה:

‘איבדנו הרבה אנשים’.

שאוליק אסף מבטיו מן האופק וכבשם תחתיו. בקר, כיוון שאמר דיבור ראשון, הוסיף ודיבר:

‘אנשים שהיו חיים ועכשיו הם מתים’.

שלושת מלוויו החרישו והניחו למפקדם לדבר.

‘זו הפעם הראשונה שאיבדתי אנשים. אתמול דיברתי אתם ועכשיו הם מתים. אפשר לצאת מן הדעת’.

שאוליק ביקש לנחמו ולא ידע כיצד. טפח על שכמו ואמר לו:

‘התאושש, בן־אדם, אנחנו במלחמה, שכחת’.

‘כל הזמן עסקנו בשמירה בלבד, אף פעם עוד לא נלחמנו. ואני ידעתי והחרשתי. אפילו לך לא אמרתי. לא היינו מוכנים לשום קרב, לא אני ולא הפלוגה. אבל אני החרשתי. אפילו לך לא אמרתי’.

‘זה יכול לקרות לכל אחד מאתנו. המלחמה איננה חברת־ביטוח לנצחונות, התאושש’.

זה הדיבור ואלה הניחומים שעלה בידו לסחוט מעצמו.

‘אתם הייתם מעטים ואני יודע שעשיתם כל אשר יכולתם’.

‘עשינו כל אשר יכולנו, כן. אבל אנשים שלי מתים עכשיו. לא תיארתי לי שככה זה במלחמה. ידעתי שאנשים נופלים, אבל לא תיארתי לי שככה זה’.

נורא היה לראות את האיש ההמום הזה בדכדוכו, בשברונו בהתייסרותו. שאוליק ביקש לעודדו ולא ידע כיצד. ולא נותר לו אלא להיאחז בסידורים המעשיים ולהגיד:

‘יש לך מכונית?’

‘יש לי רק הג’יפ שלי’.

‘שמע, אתה יכול לקחת את המשאית הגדולה שלנו. יש לנו גִ’י־אֵם־סִי. אנשים שלנו אוספים אותם עכשיו תחת העץ אשר בצד הדרך. אתה רואה? שם’.

‘לאן צריך להוביל אותם?’

‘למושבה, אני סבור’.

‘אני חושב שאסע אתם’, סבר בקר בקול ובהה לפניו.

‘אני חושב שעליך לנסוע’.

‘כן, כנראה. ויבואו הנשים ויבואו הילדים ויראו אותי יורד חי מן הג’יפ, ואת בעליהם יורידו מכוסים בשמיכות’.

בשם אלוהים, התאושש. לא אשמתך היא!'

‘כן, אני יודע. לקחתי מהם אנשים חיים, בעלים לנשותיהם, אבות לילדיהם, ומה אני מחזיר להם?’

‘לא אתה שלקחת ולא אתה שמחזיר’.

‘אתה יודע, רובם היו אבות לילדים’.

שאוליק תלש גבעול של עשב ומוללו בין אצבעותיו. האיש הזה לידו מתפלש בייסורים נוראים ואין בידו לסייע לו. איש אינו יכול לסייע לו. הוא לבדו חייב למצוא את צִדקת קיומו לעתיד. מה שקרה הלילה לו ולפלוגתו, יכול מחר לקרות לי ולפלוגתי. מוטב שלא להרהר בכך. אלוהים, אסור לחשוב על כך, אפשר שזהו הקשה בנסיונות שמתנסה מפקד. איש שנפל בפלוגה, אחרים ימלאו את מקומו. אולם איש שנופל במשפחה, נופלים עמו רבים ולאורך ימים רבים. אבא שנפל לילד, נפל לאורכם של כל חייו. הוא מת כל הזמן ואינו חדל להיות מת. הוא יהיה ילד שבכל החיים שלו יהיה לו אב שנפל במלחמה. אלה פצעי־המלחמה שאינם מעלים ארוכה לעולם. מוטב שלא לחשוב על כך. את הקברים יכסו עשבים, אפשר פרחים, אפשר מצבות, אולם קברים שבלב – – –

הרהר ולא שיער כלל מהו שהוא מהרהר.

‘האנשים שלך באים’, הפטיר סנדליקו שעד אותה שעה החריש ולא הוציא הגה מפיו וכל שראה ושמע חתם בלבו.

הכיתה עלתה בשורה עורפית, דמומה. שותקים הפסיעו בזה אחר זה – קשישים, אבות לילדים, בעלים לנשים שהלכו לקבור את חבריהם, קשישים כמוהם, אבות כמוהם, בעלים כמוהם.

החיילים שישבו במבוא הכפר מזה וסעדו את לבם בפת־השחרית שלאחר הקרב, הניחו לפִתם והביטו כיצד אנשיו של בקר מעמיסים את הגוויות על המכונית הגדולה ואחר־כך עולים על הג’יפ, ושתי המכוניות הקיפו את הכפר ויצאו אל הכביש.

אותה שעה עצמה קרבו ובאו אל הצומת שתי שיירות של משוריינים, זו כנגד זו – אחת פניה למזרח ושנייה פניה למערב. חגיגיים, כבדים, אִטיים, עלו שני המשוריינים הראשונים של שתי השיירות, עצרו ועמדו חרטום כנגד ירכתיים. המפקד מכאן והמפקד מכאן יצאו אל הכביש ולחצו ידיים. מיד קפצו שאר האנשים מן המשוריינים ורצו אלה לקראת אלה ונתקהלו לציבור אחד שחגג באמצע אור היום בחיוכים ובמהומת דברים את נצחון פגישתם על אם־הדרך, שסיימה בהצלחה, בזה הרגע, את תנועת המלקחיים.

‘ובכן, זהו’, אמר שאוליק.

‘כן’, הסכים עמו סנדליקו.

‘משמע, שהזרועות נפגשו’.

אבל שמחה לא היתה בלִבם.

פרק עשירי

אותו יום, בצהריים, נקראו שאוליק וסנדליקו למטה־הגדוד ושעה אחר־כך כבר דהר הג’יפ שלהם חזרה, בדרך־העפר, אל הכפר. פעמים הקיפה הדרך את הגבעות ופעמים היתה מתנשאת וטובעת מסילתה על רוכסיהן. הרבה מהמורות שִבשו את הדרך, והגלגלים היו מנתרים ומקפיצים את שני הנוסעים ומנערים את קרביהם בטלטלה עזה. במקומות שהדרך היתה מצֵרה, היו הגלגלים מטפסים אלכסונית על מדרונו של הר ושבים ומתיישרים במקום שהדרך מתרחבת.

שאוליק נהג בג’יפ וסנדליקו ישב לידו, זרועו שמוטה לעבר מסעדו ועינו נתונה בנוף הגבעות שנפרש והלך לפניהם. הוא פשט רגליו לפניו, נתרווח תחתיו והניח לגופו להיכבש לקִצבהּ של הנסיעה. פעם בפעם היו מחליפים ביניהם מלה או שתיים, אך בעיקרו של דבר היה שבוי בהרהורים משלו שהעלתה הנסיעה והעלתה הדרך. דרך זו, ראשיתה בדרומה של הארץ, במקום שהיא נפרשׂת מן הכביש הראשי המוליך אל הארצות השכנות, וסופה שהיא מגיעה לכאן ונבלעת בדרכים הרחבות המוליכות לארצות אשר בצפון. דרך זו, אומרים שצבאות רומי עברו בה בשעתו בדרכם לסוריה. אבנים אלה שגלגלי הג’יפ מנתרים עליהן, אפשר שרידים הן ממסילה עתיקה שאותם רומאים סללוה. אותו נוף־גבעות קלט אותם והסתירם מעין אויב, כאשר הוא קולט ומסתיר את הג’יפ שלנו. הטה אוזן, בן־אדם, וכי אי־אתה שומע את שעטת רכבו?

מניה־וביה מתחו הרהוריו גשר נטוי על־פני העִתים והתקופות ועל־פני המלחמות. וכבר החל לראות את העבר בעיני ההווה ואת ההווה בעיני העבר. טול, דרך־משל, מעבר צר זה בין הגבעות. וכי לא היה טוב למארב בעָבָר כשם שהוא טוב למארב היום? ואפשר באמת שכאן ארבו צבאותיו של המכבי לגורגיאס? אין לך אלא לשים עין בפני הקרקע, בגבעותיה ובמעברים שביניהן ואתה קורא בהן כקרוא בספר הפתוח; קרבותיה של מלחמה אחת וקרבותיה של מלחמה שקדמה לה. ארץ של מלחמות ארצי, ותולדותיה הן תולדות מלחמותיה. האומנם זה כך? צריך פעם לעיין בדבר. מכל־מקום, המלחמה שלנו תולה עצמה כטבעת זו בשלשלת של המלחמות הרבות שקדמוה. אם להשקיף עליה מנקודת־ראות זו, הרי שהיא מעמיקה את בריתנו עם הארץ כשם שאנשי העליות הראשונות העמיקוה בדרך של עבודה. ארץ שלוחמים עליה, נרכשת לך לא פחות מארץ שנרכשת בעבודה.

ככה היה מפליג הפלגות ומקיש היקשים מן ההווה על העבר ומן העבר על ההווה, ואותה שעה עשה הג’יפ את דרכו בערוץ צר שהתפתל בין הגבעות. שאוליק אחז בהגה ועיניו צופיות לפניו ואין הן רואות אלא דרך לעבור בה. משראהו סנדליקו בכך, נתעורר בו רצון להסב תשומת־לבו אל קורותיה של דרך זו והוא אמר:

‘שמע, אתה מרגיש?’

‘וכי מה עלי להרגיש?’ החזיר שאוליק ועיניו לא משו מן הדרך.

‘שאנחנו נוסעים על־פני דרך עתיקה מאוד’.

‘וכי יש לך דרך בארץ שאינה עתיקה?’

‘זו עתיקה מכולן’.

‘באמת? לא ידעתי’.

‘יש אומרים שסיסרא עבר כאן עם רכבו’.

‘ממש כאן?’ אמר שאוליק, אבל התפעלות־פליאה לא היתה בקולו.

‘כך משערים’.

‘מעניין’, הפטיר שאוליק באדיבות, כנוטה חסד. סנדליקו החריש וכבר הצטער בלבו שנתפתה לשתף את שאוליק בחוויית־התפעלותו. אך משפתח שאוליק לדבר באותו עניין ואמר: ‘מדוע אינך מתמסר להיסטוריה?’ ביטלה תמימותו את צערו והוא אמר:

‘אני באמת מתכוון ללמוד, אבל לא היסטוריה, ארכיאולוגיה’.

‘מה ההבדל? וכי אין שתיהן מספרות את תולדות העבר?’

‘כן, אבל יש הבדל. אשר להיסטוריה, הכול כתוב וחתום בספרים, ואשר לארכיאולוגיה, הרי זה כאילו העבר שלך פרושׂ למי שיודע לפענחו על־פני תִליה של הארץ הזאת בצורת מִמצאים וכלים שונים. החזקת פעם בידך כד או אבן של צור? זו תחושה נפלאה. אתה מחזיק בידך כד, ובכד זה עצמו נגעו שפתיו של אדם לפני אלף או אלפיים או שלושת אלפים שנה. ואדם זה היה, אולי, אבי־אבי־אבי־אביך. ממילא מתעוררים ורוצים לדעת כל שאפשר לדעת על אותו עברי קדמון, אשר התהלך על־פני אותה ארץ שאנחנו מתהלכים בה. לפעמים אפילו באותם שבילים ולפעמים אפילו טובעות רגלינו בעקבותיו, רק שאין אנו יודעים. האין זה נפלא?’

‘אני מניח שכן’.

‘וכי לא נתנסית מעולם בהרגשה כזאת?’

‘אולי, אך לא בצורה חריפה כל־כך’.

הדרך חזרה ונשתפלה ונשקה לכביש־אספלט. עלו ונסעו בו, מכונית בין מכוניות. מכוניות נסעו לפניהם ואחריהם ומכוניות חלפו על פניהם מן הכיוון שכנגד, אלה לעסקי מלחמה ואלה לעסקי שלום בתוך המלחמה. שאוליק היה מביט נכחו וידיו על ההגה. ככל שקרבו אל הצומת של הכפר, חזרו ונתנו דעתם לפעולה זו שעתידים הם להתחיל בה בעוד שעות אחדות.

‘שמע, סנדליקו’.

‘מה?’

‘אתה מכיר את סביבות עיר־גנים?’

‘ככה, בערך’.

‘היית שם?’

‘כן פעם’.

שאוליק נתחייך.

‘תמיהני אם יש מקום בארץ שלא זכה למדרך הרגל שלך’, אמר.

‘אה, כן. אני משער שיש’.

‘אתה צנוע, חבּובּ’.

‘אני חושב בכל־זאת שיש’.

‘אתה תוביל את הכוח, סנדליקו’.

‘אם אתה גוזר, אני מקבל’, אמר סנדליקו.

ואחר־כך כבר ראו את החורבה בצד הדרך והם עקפוה ועלו בדרך־העפר שהקיפה את ההר והעפילה לפסגתו. הדרך היתה מקיפה את ההר ומגביהה על מדרונו עד שנכנסת אל הכפר, מצד עורפו. נסעו עם הדרך ועצרו ליד המטה. שיממון של צהרי־יום לוהטים היה מהלך על־פני הכיכר הקטנה ועל־פני הבִקתות, וחיילים אחדים היו סרוחים בצִלן באפס־מעשה. הם נכנסו למטֶה ומצאו שם את פקיד־הפלוגה יושב במקומו מאחורי השולחן ואת אבא קותי, ערום־למחצה, רובץ על מיטתו ופניו מכוסים בעיתון. משנכנסו, הסיט קותי את העיתון מעל פניו לראות מי הוא שבא, אך ממקומו לא מש.

‘קום, קותי, וקרא לממי"ם’. אמר שאוליק.

‘מה קרה שוב?’ רגן קותי.

‘שום דבר מיוחד, רק שאנחנו עומדים לערוך טיול קטן לעיר־גנים’.

שאוליק הקיף את השולחן הגדול והטיל עליו את מפותיו. אבא קותי כבר עמד אצלו, מנוער מקורי־שנתו, כפות־רגליו היחפות מבצבצות מבעד למכנסיו.

‘באמת?’ שאל.

‘חבּובּ, קרא לממי"ם’.

‘רק אנחנו בלבד?’

‘כרגיל, נקראנו להציל את המצב’.

‘כלומר, כתגבורת?’

‘כן. סנדליקו, בוא שֵב’.

כעבור שעה קלה כבר ישבו כולם ליד אותו שולחן ואיש לא שאל את שאוליק לטעם ישיבה זו בצהרי־יום, ועד שפתח להגיד את דברו, היו מחליפים ביניהם סופי־פסוקים שנשתמעו מתוכם עניינים של חילופי יחידות על המשלטים ועניינים של אספקת־מים ומה שהבטיח האפסנאי ולא קיים, כרגיל, ועוד מיני הא ומיני דא החורצים, אף־על־פי־כן, את המעשים הגדולים, והם נאמרים ברמיזה, בחצי־פה, באותו אורח־דיבור מיוחד על הדגשותיו והבלעותיו שצמח לו ככה בהיחבא בתוך המלחמה.

ככה ישבו שעה קלה שבת־רעים, כביכול לא קראם שאוליק אלא לשם כך. עד ששילב את זרועותיו על שפת השולחן, סמוך לגופו, ואמר:

‘ובכן, שימו לב’.

מיד כבשו כולם דיבורם ותלו בו עיניהם.

בשעה היעודה נערך מִפקד־היציאה ומיד אחריו ראו אותם האנשים שנשארו במשלטים יוצאים את הכפר, מתפתלים ויורדים עורפית אל מרגלות־ההר. דמומים וכבושים הלכו בזה אחר זה באור השמש שעדיין לא תש כוחה, חגורם על גופם ותרמיליהם על שכמם.

שני אוטובוסים המתינו להם בכביש אשר למטה, והשורה העורפית נבלעה בפתחיהם, מחלקה בכל אחד. דומם וביגיעה משכה השמש את צלליה מן הגיאיות אל מדרוני־ההרים ושם נשתהו להמתין עד היאסף האור מן הפסגות.

האוטובוסים עקרו והפליגו, ושמש משתפלת התרפקה ביגיעה טורדנית על האשנבים ומילאה את פנימם באור תשוש ורירי. שאוליק ישב במכונית הראשונה, סמוך לנהג, וצפה לפניו את הדרך. אבא קותי ישב לצדו, ואילו סנדליקו נסע במכונית השנייה. החיילים ישבו דמומים במקומם, חגורם על גופם והרובים בידיהם, נכונים כל רגע לפעולה. מלכתחילה נכבשו לדריכות זו שאינה מניחה מקום לשום פורקן, שדברי ליצנות ובדיחות עשויים היו להעניק להם. ככל שקרבו לאיזור הקרבות, נשתלחו באקראי מבטים אל מסתרי הערוצים שבין הגבעות ובהיחבא החלו אומדים ומשערים כיצד ידחקו את גופם מבעד לאשנבים וכיצד יצנחו בקפיצות להתרחק מן המכוניות למצוא מחסה לעצמם. אחד נתן פומבי להרהורי־לבו על־ידי־כך שהוריד את שמשת־אשנבו, שזכוכית – פגיעתה רעה. מיד החלו כולם מושכים ברצועות ומורידים את השמשות. ראה אותם שאוליק מורידים את הזגוגיות ושבחם בלבו על תבונתם. רוחות באו דרך הפתחים ונתנשבה צינת־ערבית מרנינה.

לבדן נסעו שתי מכוניות גדולות על כביש ארוך המתמשך מן הכא להתם ואפשר שמהתם נעות כנגדן, בשעה זו עצמה, מכוניות של האויב, על אותו כביש עצמו החוצה לו ככה, בשובה ובנחת, את המלחמה. חזקה על אותן מכוניות משוערות שאין הן אוטובוסים של נוסעים, אלא משוריינים ואפשר אפילו טנקים – אלה מזה ואלה מזה. שתי מכוניות־נוסעים גמלוניות ועלובות שנוסעות להן ככה, במהומה וברעש, אל תוך קרבות של מלחמה.

כשני קילומטרים לפני המקום שממנו עתידים היו להמשיך ברגל, הבחינו בתכונת אנשים בצדי הכביש. הצמיד שאוליק משקפת לעיניו והכיר את מפקד־החטיבה ואת קצין־המבצעים ועוד סמל אחד שלא הכיר. לבושים היו בגדי־שדה וסימני־דרגתם מוצנעים. בסמוך, מתחת לצמרתה של שיטה, חנו שני ג’יפים וקצת הלאה הסתובבו להם חיילים אחדים.

המכוניות עצרו ושאוליק ירד אליהם. החיילים אשר במכונית הסתכלו באנשים שנפגשו באורה של שקיעה, בחלקת־השדה אשר אינה מעיקרה אלא המשך מדרונו השטוח של ההר הנישא מרחוק, וכיצד עמדו שמה זה כנגד זה ולחצו ידיים ותמכו ידיהם במותניהם ודיברו ביניהם. ואחד הניף זרועו לאן־שהוא וכולם הסבו ראשיהם לאותו כיוון. לבסוף הסתכלו כולם בשעוניהם ושאוליק הניף זרועו לשלום, הנפה רפה שתיכף התבייש בה והצניעהּ ופנה בדילוג וקפיצה על־פני השדה ועלה על השלבית של האוטובוס ועד שלא נתיישב כהלכה במקומו, קרא לנהג ואמר לו: סע.

‘שיהיה בהצלחה!’ קראו אחריו המפקדים שנשארו בשדה.

אבא קותי אסף את עצמו למקומו, ושאוליק חזר וישב אצלו.

‘העיר ריקה’, אמר שאוליק.

‘מתושבים או מחיילים?’ שאל אבא קותי.

‘משניהם. התושבים, חלקם נמלט, חלקם פוּנה והחיילים שלהם מחזיקים עדיין במשלט הצפוני’.

‘זאת־אומרת, שהאויב פינה את העיר?’

‘כן’.

‘אתה לא סבור שהוא זומם משהו?’

‘יכול להיות’.

‘אם הוא נחפז לפַנות את העיר, אפשר פח הוא טומן לנו?’

‘אולי. אבל מצד שני, קשה להניח שיעלה בדעתו שנבוא אליו דרך העיר!’

‘לא, ודאי שלא’.

‘זהו. הוא פינה את התושבים כדי שיהיה לו יותר קל להלחם’.

‘נראה שכך’, נענה לו אבא קותי ולא יסף.

שאוליק הוסיף וצפה לפניו את הדרך הנמלטת מתחת לגלגלים, אך משפט שנאמר באקראי, דרך שיחה, החל מחלחל בו כמים המחלחלים באדמה. הן לא יעלה בדעתו שנבוא אליו דרך העיר. ודאי שלא. רעיון של טירוף הוא. ירגיש בנו וישמידנו¹¹ ממשלטיו. לו היו לנו משוריינים, ניחא. שהיינו יכולים לחצות את העיר בסערה ולהגיע אליו מצד שבשום־פנים לא עולה על דעתו כי נבוא משם. אבל באוטובוסים אלה, רעיון של טירוף הוא. ושמא דווקא משום־כך? דווקא משום שרעיון של טירוף הוא, שאין להעלותו על הדעת, דווקא משום־כך רעיון טוב הוא?

כמים המחלחלים חִלחל בו רעיון־טירוף זה שנכבש לו ככל שהִרבה להרהר בו וכבר ראה את יתרונותיו – יתרון ההפתעה ויתרון ההדהמה ויתרון ההסוואה, ודווקא במלוא האורות. יראונו הערבים ממשלטיהם ויהיו סבורים כי אנו תגבורת שלהם. הדמדומים יעשו את שלהם ויטשטשו את צבע האוטובוסים. שמא היגיון בו, בטירוף הזה?

כאדם בתאוותו הנמשך אחר יצרו, נמשך שאוליק אחר רעיונו הנועז. חלחלה של חמדה ושל התרגשות ושל פחדים עברתהו. תחילה היה משחק ברעיונו הנועז כבחזיון־תעתועים, כבחלום בהקיץ, שעדיין הוא בבחינת ייחולים: רוצה, מקשיב להם; רוצה, מסלק אותם מעל פניו. אך לאט־לאט כפה עליו את ישותו וקֵרבו למציאות והיה בבחינת אפשרות. אם חסרים אנו תותחים ואנשים – נגייס את ההעזה, ואפילו אינה אלא מעשה־טירוף. מעשה־הטירוף הוא לפעמים המעשה ההגיוני היעיל ביותר. כן כן. נעשה את הבלתי־אפשרי בעיני האויב ונפתיעו. נגייס את הטירוף עצמו: הטירוף שלנו יכה אותם בסנוורים.

כן כן.

מעתה היתה המלחמה לעניינו האישי. כהרף־עין נמתח ונדרך וגדל לממדים עצומים. יהא שהוא נער ויהא שדמיונו מעבירו על דעתו, אדרבא: נעוריו ודמיונו יסייעו להעזתו. יהא שאינו אלא מהלך על עברי פי־תהום ואינו יודע. אי־הידיעה תגביר בו את העזתו ותעבירהו בשלום ובניצחון ולא יאבד.

וכבר היה אחוז התרגשות וקדחת של עשייה. אבא קותי, השקול בדעתו והמתון בהליכותיו, יושב לצדו וכבר אוזנו של שאוליק שומעת דברי ריסון שלו. תן דעתך, שאוליק. מעשה־הטירוף שלך מסכן שמונים־ושבעה אנשים, תן רק דעתך – שמונים־ושבעה בני אדם! זהו איבוד־לדעת. איך תישא באחריות כבדה כזאת? איך תישא, אתה לבד, באחריות לחייהם של שמונים־ושבעה אנשים ולחיי אבותיהם ואמותיהם ונערותיהם וילדיהם – הן מצויים בנו גם אבות לבנים, אבא קותי, למשל. שלא לדבר על האחריות למבצע עצמו. ממך תצא הפקודה ואתה לבדך תהיה אחראי לה. שאוליק שאוליק, תן דעתך.

ואף־על־פי־כן.

אתה עומד לאבד ולפצוע חיים רבים מאוד.

לא אני, המלחמה.

אתה, אתה.

איני אלא שליחהּ של המלחמה.

אתה השליח של עצמך. איש לא הטיל עליך לחצות את העיר. זה מעשה־טירוף.

כמעשה־הטירוף של היישוב. יש היגיון במלחמתו של היישוב מול שפעת כוח ושל האויב? אני בקְרָב זה כמו העם במלחמה כולה.

לעבור באוטובוסים בתוככי עיר ערבית, כמעט לאורו של יום – תן דעתך שאוליק.

לא אור של יום, אור של דמדומים.

אפילו כך, תכה השמש כל הזמן מצד מערב.

מצד מערב?

מצד מערב.

טובה בלבד תצמח מכך. האשנבים יחזירו את קרני השמש ויסנוורו את האויב. טוב מאוד, טוב מאוד.

הסיכוי החדש הזה שוב הסיט את מחשבותיו מדיוני האחריות שהתנהלו בינו לבינו בשמו ובשם אבא קותי שישב שותק לצדו. צמרמורת של התלהבות עברתהו ומעט־מעט היה מאבד את עשתונותיו. עד עתה היה מקבל פקודות ונותן פקודות; מעיקרו לא היה אלא מתווך בין הממונים עליו לבין הסרים למרותו. עתה עומד הוא לעשות מעשה שיטיל את כל עצמו לתוך המלחמה, כביכול הוא שיוזם אותה, הוא שקובע בה מהלכים וטובע בה חותם אישי ברור ומובהק. וכל מי אשר יבוא לספר בקרב זה, בעל כורחו יגיד: האוטובוסים של שאוליק. ושוב: האוטובוסים של שאוליק. האוטובוסים של שאוליק כבשו את עיר־גנים! מעשה טירוף, אמנם, אבל טירוף גאוני.

והיה נתון כל־כולו להתפעמות קדחתנית זו לרעיונו שנולד בו באקראי וכבר צמח והתפרט עתה לפרטיו ולשלבי ביצוע ולמוקדם ולמאוחר. וכבר לא היה מקום לשום שיקולים אחרים.

האנשים ישבו דרוכים במושבים, שותקים מאוד, מביטים כולם על הדרך ועל מה שנשתמט משני צדדיה ונותר מאחור. עם שנסתלקה השמש, נסתלקה גם חזותם הרכה והמפויסת של הגבעות ועתה היה סברן חמור, צופן־סודות, זומם אין־יודע־מה, כביכול נתקדשו בהיחבא, בפולחן של שתיקה, לקראת אפלת הלילה.

הניחו לעמק ונסעו־משכו במעלה־הדרך שבתוככי הגבעות עצמן. המנועים בלבד השמיעו את דברם במלכות הגדולה והשותקת הזאת של גבעות ושל דרך הנפרשת על צלעיהן ושל שני האוטובוסים המושכים ועולים, והאנשים אשר בפנים דמומים. מצד ימין של הדרך היו הגבעות הרכות נבלעות זו בתוך זו ומתנשאות זו על כתף חברתה, נתמכות זו אל זו ונמשכות ועולות, והדרך נפרשת אחריהן להדביקן. ואילו מצד שמאל נמשכה כל העת שלוחה ארוכה מאוד שסופה אובד בבקעה אשר למטה וראשה מעפיל בהדרגה אל פסגתו של ההר הנישא למרחוק.

המכוניות חלפו על־פני שני כפרים כבושים, וקצת חיילים שהסתובבו שם בירכו את הנוסעים בהינף־יד. מיד אחריהם נשמעו יריות וכדורים החלו שורקים אי־בזה בסמוך. דומיית הדמדומים השלווים נקרעה ונשתסעה וההדים השבורים נישאו אל כל מרחבי הגבעות אשר מסביב.

הנהג העיף עין בשאוליק, ואילו שאוליק, עיניו היו צמודות לדרך הנבלעת ונכבשת מתחת לגלגלים.

‘סע הלאה’, פקד. באכזריות, בחימה, באין־ברירה.

חזר הנהג ונתן עיניו בדרך וידיו על ההגה.

‘אלו יריות של הטרדה, אין אלו יריות של קרבות, סע הלאה’, ביקש שאוליק לרכך את שאמר קודם בחומרה פסקנית. אבא קותי הסתכל בשאוליק ובנהג והחריש. קולות הירי, שעתה נצטרפו אליהם גם פיצוצי פגזים, נתעצמו והלכו וטרפו את שלוות הדמדומים. פגזים של תותחים חלפו ביבבה מעל גג המכונית. הסתכל שאוליק בראי שמעל לנהג וראה את אנשיו כופפים ראשיהם כל־אימת שפגז של תותח עבר ביבבה מעל לגג. עלה בדעתו להפיג מתיחותם על־ידי שיאמר להם כי פגזים אלה מיועדים לכתובת אחרת, אך נמלך בדעתו והחריש, מאחר שמתיחות גדולה מזו צפויה להם ומוטב שיניח להם לכלוא בעצמם את חרדתם.

בחללן של המכוניות הנוסעות עמדה דממה כבושה, מחניקה, זועקת־חרדות. להיות נתונים ככה בארגזים סגורים, לשמש מטרה גלויה לכדורים ולפגזים – בלי יכולת לזוז, לנוע, לקפוץ, להטמין את הראש בקרקע. וכבר הרגיש שאוליק מבטי חרדה ותרעומת ננעצים בגבו וחושש היה שנסיעה טרופת־חרדות זו תמוטט את רוח אנשיו, תמיט את עצביהם, תיטול מהם יעילותם. אך עתה מאוחר לסגת. זה כבר עברו את המסעף, מקום שם צריכים היו לרדת ולהמשיך דרכם ברגל, ועדיין לא אמר את אשר צפוי להם.

אותה שעה הניח אבא קותי כף־ידו על ברכיו של שאוליק ואמר:

‘עליך להגיד להם, לפחות’.

‘להגיד להם מה?’

‘שהחלטת לחצות את העיר באוטובוסים אלה’.

‘כבר אתה יודע?’

‘עברנו את המסעף ולא עצרת. מוטב שתגיד להם. יֵדעו, לפחות, את אשר לפניהם’.

קותי דיבר בקול יבש וניחר, לא השתתפות בו ולא תוכחה. שאוליק צמצם מבטו לפניו והחריש. ביקש להעמיד את רעיונו הנועז במבחן של שיקולו המתון וההגיוני של קותי; נכסף לשמוע את חוות־דעתו ובה־בעת חשש ממה שזה עשוי להשמיעו. לאמִתו של דבר לא לחוות־דעתו זקוק היה, אלא להסכמתו. חושש היה שמא כל מה שהשמיע לעצמו בשמו של קותי, עתיד קותי להשמיעו במו־פיו. וכבר היה כמי שנלחם על שלו כנגד כל מיני קמים עליו.

‘ומה… מה דעתך?’ נסחטה מפיו שאלה כקריאת־תיגר, כהטחה, כקריאת־קרב, כתחינה לתשובה חיובית. אבא קותי נתן בו מבט מסויג והפטיר:

‘עכשיו אתה שואל?’

‘טוב’, אמר שאוליק לנהג, ‘עצור!’

ושאוליק הסביר לחיילים את תוכניתו, והחיילים הקשיבו דמומים, מבטיהם מצומצמים והם שבויים באוטובוסים, בתוך חבל־ארץ לא נודעת של האויב. אף־על־פי־כן הביאה להם ידיעת הצפוי להתרחש פורקן־מה. אויבים רבים לחיילים במלחמה, והגרוע שבהם אי־הידיעה.

אחר־כך קפץ שאוליק אל המכונית השנייה וחזר על הסברתו לפני המחלקה השנייה וחזר אל הראשונה שעקרה והמשיכה בדרכה. קותי החריש ועדיין אין שאוליק יודע מה בלבו של זה. תשובה שנתן משתמעת לכמה וכמה פנים. מכל־מקום, הניח לקותי ולחוות־דעתו שממילא אין בה עכשיו כדי לשנות מאומה, ומוטב שיהא בוטח בדרכו, אפילו הוא שוגה.

המכוניות משכו ועלו אל פסגת־ההר ומשם למטה נשתרעה לנגד עיניהם בקעה רחבת־ידיים, ברוכת־בוסתנים, העיר בטבורה והרים סביב לה. ממרומו של ההר גלשו שתי המכוניות במורד, אל הבקעה האפלה, אל העיר השותקת, ששום אור לא הבליח בה. מימינם הוסיפו לשרוק כדורים, אך שלוחת־ההר גוננה עליהם. משנגמרה השלוחה, נתגלה בניין המשטרה ובו־ברגע שטף אותם משק של קלעים.

‘הגבר מהירות!’ צעק שאוליק אל הנהג.

הנהג הגביר מהירות והחיילים ישבו דרוכים במקומם, כנידונים למעשי־גבורה, או כצאן המובל לטבח.

‘חשבתי שהמשטרה בידינו’, לחש שאוליק לעבר קותי.

‘אני באמת חושב שהיא בידינו’, השיב קותי בלחישה.

‘כסבור אתה, אנשים שלנו יורים בנו?’

‘ייתכן. אינני סבור שבדמדומים אלה אפשר להבחין בצבע האוטובוסים. הם פשוט שומעים את רעש המנועים ויורים’.

‘בכל המהירות!’ קרא שאוליק אל הנהג.

‘גם מזה תצמח לנו טובה’, לחש, ‘ישמעו הערבים שיורים עלינו מן המשטרה, ויהיו סבורים שאנו תגבורת שלהם’.

‘תגבורת הבאה מן הצפון?’

‘מדוע לא? עדיין הם חולשים על הכביש’.

אש־המקלעים ליחכה את הגלגלים, כדורים נשתלחו באפלה לפגוע במכוניות האצות־מתחמקות. האנשים היושבים צפופים במכוניות חרדו לחייהם, חרדתו של שאוליק היתה נתונה למִבצע שנטל על עצמו. כל־כך, שביטלה את החרדה לחייו ולהסתכנות שבהם. לאחר זמן אפשר שיודה בלבו כי אותה שעה לא חשב על אנשיו העשויים לקפח את חייהם כאבידה לשמה, אלא חרד היה שעל־ידי פגיעתם יתקפח כושר־הביצוע שלהם. שכל־כולו נתון היה למשימתו ולתכסיסים הנועזים עד טירוף שנקט הוא עצמו, ביוזמתו, בפתאום, בתנופת־דעת. שני דברים אלה הולידו בקרבו את האכזריות והקשיחות ההכרחיות לביצוע משימות כגון זו.

ביעף הניחו את הבִקעה הברוכה מאחוריהם וחלפו על־פני בתי העיר ובוסתניה שעמדו שותקים, קודרים, צפופים לעצמם ומופקרים באפלה. העיר היתה נטושה וריקה, בלא סימן של חיים.

נכנסו אל העיר מזה ויצאו מזה והקיפו את ההר והגיעו עד לאותו מדרון שמיועדים היו לכובשו. המכוניות עצרו והאנשים קפצו מהן בהרגשת־רווחה. ומיד, ללא שהיות, החלו לנוע, מחלקה אחת בראש ושנייה אחריה. בזריזות ובחיפזון היו האנשים משתרכים במעלה המסולע. ממרומו של המשלט נשמעו קולות קוראים ותכונה של אנשים חיים, אך כל אש לא נפתחה עליהם. משהרחיקו ועלו, הבחינו בשתי דמויות מדלגות ויורדות לקראתם וצועקות בערבית ‘לכאן, לכאן! מצד זה המעבר נוח יותר’.

‘לא לירות!’ לחש שאוליק בחריקת־שיניים, ולחשו עבר מפה לאוזן.

השהו התקדמותם עד שהשניים קרבו אליהם ולפני שהללו עמדו על טעותם, חוסלו בחשאי ובלא קול. מיד אחר־כך פנו לאותו מעבר שמאחורי הסלעים והיו מושכים ועולים בשתיקה. מפה לאוזן נמסרה הוראתו החמורה של שאוליק: אף הגה של דיבור עברי.

וטִפסו ועלו בחיפזון ובדממה, הרובים הדרוכים בידיהם, ושם למעלה כבר נצטופפו אנשים לקבל פניהם בשמחה. וכאשר נתקרבו אליהם בטווח של רימונים, והללו עדיין שרויים בטעותם, שלפו רימוניהם והטילום בתנופה ועד שהללו לא נתאוששו מעוצמת ההפתעה, פתחו וכבשו את המטרים האחרונים בריצה מהירה ושטפו את המִשלט ועברוהו עד למדרונותיו שמעבר מזה.

‘לא לרדוף אחריהם!’ שאג שאוליק במלוא גרונו, ורגליו ניצבות איתן על המשלט שנכבש.

היתה זו צעקתו האחרונה הלילה. מיד אחריה ירד עליו בבת־אחת רפיון גדול שנטל ממנו את מתיחותו ואת כוחותיו. תשוש וחסר־אונים היה בנצחונו. מתיחותו הנוראה, שהניסה, אמנם, את פחדו, מוטטה את עצביו. עתה המיס הרפיון את המתיחות לתשישות. נתאווה לצנוח במקום שעמד ולמסור את ההתארגנות לאחר: הוא את שלו עשה.

‘אני מחוסל’, אמר לסנדליקו, ‘קבל את הפיקוד’.

‘מטורף כמוך לא ראיתי מימי’, השיב סנדליקו.

‘דאג להתארגנות’, אמר שאוליק.

‘לך תשכב קצת, אני כבר אדאג’, אמר סנדליקו ולא היה חסר הרבה שיניח כפו על כתפו.

שאוליק הלך ושכב בין הסלעים, והאלחוטאי נשתופף לידו. מעברים עלתה הלמות האִתים של החיילים המתחפרים. מרחוק, כביכול משיפולי הלילה, קלטו אוזניו פצחי־יריות. הצלחת מעשה־הטירוף נמסכה בגופו ונספגה בעורקיו כשיקוי כבד ורווי. נפשו לא יצאה במצהלות ולא נכספה, כפי שאפשר היה לשער, לנצחונות נוספים. כביכול כל ניצחון לא היה כאן כל עיקר, ומשמעו של המעשה אשר ביצע אינו אלא אישור לכוחות הצפונים בו משכבר, ליכולתו ולהעזתו.

והיה שוכב ככה ומבטיו מקיפים באפלה את אנשיו בחיבה חרישית שקצתה היתה מתגלית להם בחיוך רפוי ובהקשבה ובאורך־רוח שנהג בהם, ועיקרה מוצנעת בנפשו. ‘אני צריך לישון’, הרהר, ‘אני מוכרח לישון’. אך משעצם את עיניו, מיד באו אליו כל אותם מראות, בשברים ובפחדים והראו עצמם למקוטעין, קצת פה וקצת שם, ופחדים שלא הרגיש בהם עד כה, טרפו עתה את שנתו. עכשיו, מששכב עצום־עיניים, היה שב ונוסע ועובר את הבקעה באלה האוטובוסים העלובים – אלוהים אדירים, כיצד היו שבויים בשני אוטובוסים אלה, שכל פגז עשוי היה להופכם כהרף־עין לארונות־מתים! וכל אותם המוראים והפחדים והאימים שהיו דחוקים בו בשעת הנסיעה, הגיחו עתה ואמרו את עצמם. כביכול עתה, לאחר מעשה, הוא מתיר לעצמו לחוש בהם, ומניח להיות מפוחד ונרגש ונבוך ואובד־עצות ומתחרט על מעשהו. עתה, משהגיע תורם של חייליו ושל סנדליקו ואפילו של אבא קותי לקלס את טירופו – הגיעה שעתו־שלו לגנותו. ‘מזל הוא שהכול נגמר ככה, זה הכול. רק מזל. תאר לך שהיו מגלים את זהותנו בעוד מועד, רק תאר לך!’ כל האפשרויות האחרות קמו עתה לנגד עיניו כמו ממשיות והטילו בו חלחלה.

מכוח אפשרויות אלה ירד עליו מורך־לב שנטל ממנו את בטחונו ומבעד לעיניו העצומות חש את הלילה הגדול מסביב, את החשיכה העוינת הטעונה מוראים, את היחידות הרובצות בעמדות מופקרות לבדידות, את המזימות המתרקמות גם פה וגם שם ועדיין אין יודע מי יהיה קורבנן עם שחר. והיה לפתע נבעת מהיותו אחראי על משלט זה בתוך שטחו של האויב – ומיהו וּמַהוּ, בסופו של דבר!

טוב שאין איש רואה אותו בכך.

הוא לא ביקש להכריע את חולשת־דעתו, אדרבא: הניח לה לרַפות את כוחותיו בזכות האימוֹת שעבר, בזכות מעשים שביצע, בזכות עוז־הרוח שעמד בו. ורק חזר ושידל את עצמו: אני מוכרח לישון, אני מוכרח! והוא עצם את עיניו בחוזקה וביקש לכפות על עצמו את השינה. עלי לישון, עלי לישון. מחר מצפה לי בוקר מי יודע איזה בוקר ומן ההכרח שאהיה צלול ועֵר.

אך השינה רחקה ממנו. הפך גופו לצד זה ולצד זה להניס את מראות האימה מעיניו, אך הללו נתעקשו והראו עצמם בכל צד שפנה.

הלמות האתים נדַמָה ושלווה משונה שלא מכאן ירדה על המוצב. סנדליקו ואבא קותי יצאו לבקר את העמדות ואת מיקום המקלעים.

‘אז מה אתה אומר על שאוליק?’ לא יכול היה סנדליקו להירגע, ‘קצת הפתיע אותנו, מה?’

‘חשבתי שהוא מטורף’, התוודה קותי.

‘גם אני’.

‘ישבתי כל הזמן לידו ופתאום אני רואה כיצד אנו עוברים את המסעף ושאוליק אינו עוצר’.

‘ולא אמרת לו כלום?’

‘לא. רציתי להגיד לו, אך כבשתי את הגיוני מפני טירופו’.

‘המעשה הזה יכול היה להסתיים בשואה נוראה’.

‘אני יודע. אבל לו הייתי מתחיל להגיד לו, לא הייתי גומר. סוף דבר שהיינו מתנצחים ובטחונו היה מתערער. אין לך דבר גרוע ממפקד שבטחונו מעורער’.

‘זה נכון. אבל אני במקומך הייתי מנסה לעוצרו’.

‘אתה זה דבר אחר. אחר־כך, כאשר כבר היה מאוחר, שאל מה דעתי’.

‘ואמרת לו?’

‘כמובן שלא. מאותו טעם עצמו. אני פשוט התחמקתי. מילא, טוב שיצאנו בשלום’.

‘זה היה תכסיס מטורף ונועז’.

‘כן’.

‘אני אגיד לך. יכול להיות שהוא צודק. כנגד עדיפות כזאת של טנקים ותותחים אין לך ברירה, לפעמים, אלא לנקוט תכסיסים נועזים’.

‘נועזים? מטורפים!’

‘בנגב לא עושים כך? שם אין יוצאים ג’יפים כנגד משוריינים? בוא, מה עמדת פתאום?’

‘רגע. נדמה לי שאני שומע מכונית’.

נשתהו במקום שעמדו והקשיבו. עתה שמע גם סנדליקו הד רחוק מאוד של מנוע.

‘אתה חושב שהיא נוסעת אלינו?’

‘אינני יודע’.

‘אולי זו מכונית האספקה מהגדוד?’

‘יכול להיות’.

‘שמע, אני חושב שזו מכונית־האספקה. שלח שני אנשים אל הדרך. אתה יודע איפה הדרך?’

‘כן’.

‘תראה, כאן. שירדו במדרון הזה’.

‘טוב’.

קותי שלח שני חיילים ואחר־כך נשתופפו הוא וסנדליקו לחכות. סנדליקו נתרווח תחתיו, גבו על האדמה החשופה ופניו כנגד הכוכבים. אבא קותי קיפל רגליו תחתיו ונשתקע בדומייה כבדה שאי־אתה יודע מה משתמע בה. על־פי רעש המכונית שנתעצם, שיערו שהיא קריבה למדרון־ההר.

‘ואולי זה המג"ד?’ העלה סנדליקו סברה חדשה.

קותי החריש. סנדליקו בחן את סברם החמור של פניו השותקים והם נראו לו מבוגרים מאוד, צופים דברים שלא בזה ולא בכאן.

‘שמע, המלחמה הזאת כבר נמאסה עלי כהוגן’, אמר פתאום.

‘גם לי’, נזדרז סנדליקו להסכים עמו, ‘בוא נלך הביתה’.

‘אל תצחק. אתה זה דבר אחר. וגם שאוליק זה דבר אחר. אתם בכל־זאת מוצאים בה איזה טעם אישי. אני אגיד לך. אני… אני פשוט זקן’.

הוא דיבר באִטיות ומשך את המלים הברות־הברות.

‘אני מת לעשן’, התחטא פתאום, ‘אתה לא מעשן בכלל, מה?’

‘לא’.

‘בן־אדם מאושר’.

‘כך אומרים לי כל המעשנים. מדוע שלא תעשה כמוני, תפסיק לעשן ותתחיל להיות מאושר’.

‘קל להגיד’.

אבא קותי פשט לפניו את רגליו ונשען על זרועותיו.

‘לעולם לא הייתי מסוגל לעשות מעשה כמעשהו של שאוליק’, התוודה פתאום, ‘אני חושב שהחובה, ההכרה וכל השאר, הם בלבד אינם מספיקים’.

‘אתה צנוע מאוד, קשישי’.

‘לא, באמת. אולי זהו המבדיל ביני לבין הדור שלכם’.

‘חבוב, אולי תפסיק לייסר את עצמך?’

‘אינני מייסר את עצמי, אני פשוט מנסה לחשוב’.

אִוושה של צעדים נשמעה מאחוריהם, ומעבר למדרון עלו שלוש דמויות. משקרבו אליהם, הכירו באחת מהן את חיימ’קה הנהג.

‘שלום!’ קרא חיימ’קה בקול רם.

‘שמע, אתה מוכרח להעיר את הישנים? שלום. מה העניינים?’

‘איפה שאוליק?’

‘שאוליק ישן’.

‘היכן? צריך להעיר אותו. הבאנו אספקה ותחמושת. גם שמיכות’.

‘באת לבד?’

‘לא, השארתי את יוסי במכונית’.

‘באתם דרך העיר?’

‘לא, דרך הגשר’.

‘מה, הגשר כבר נכבש?’

‘אינני יודע, אני חושש שאני כבשתי אותו’.

חיימ’קה היה משולהב ומרוגש וטעון דברים.

‘באמת!’ הבטיח לשומעיו, כביכול הטילה שתיקתם פקפוק בהכרזתו, ‘נסענו לנו על הכביש…’

‘רגע’, נתערב סנדליקו, ‘אולי נשלח בינתיים לפרוק את המכונית?’

‘טוב. שלחו אנשים. יוסי כבר יודע מה שנועד לכם. אני צריך עוד לנסוע אל המשלט השני’.

‘קותי’, אמר סנדליקו.

קותי קם לשלוח כיתת־אנשים אל המכונית.

‘ובכן, נסענו לנו על הכביש ואיש לא עצר אותנו. במטה אמרו לנו שהעיר נכבשה והדרך אליה פנויה. אז שמע. לא ידענו משום גשר. פתאום ראינו מרחוק גשר ואיזה חיילים הסתובבו שם. היינו בטוחים שאלה משלנו והמשכנו לנסוע. וככה, בפול־ספיד, עלינו על הגשר. אך כאן קרה דבר לא נעים ביותר. כאשר היינו על הגשר, נוכחנו שאלה היו עיראקים. והעיראקים נוכחו, כנראה, לדעת שאנחנו יהודים. אבל אנחנו נסענו בביטחון כזה שיכול להיות כי הם חשבו אותנו גם־כן לעיראקים. הקיצור, מיד החלו לירות והגלגלים שלנו חטפו כמה כדורים. ואני בתוך המכונית, והמכונית עדיין נוסעת על הגשר. אז מה לעשות? מיד עצרתי את המכונית ושנינו, אני ויוסי, קפצנו והתחלנו לרוץ בחזרה, אל בין הגבעות. רצנו כל הזמן ורק דממה בלבד דלקה אחרינו, שום כדורים. אבל דממה כזאת, אני אומר לכם!’

‘מה זה שאין יורים?’, צעק יוסי, ‘אינני יודע’ השבתי. וכמי שמתחייב בנפשו, הפכתי את ראשי. ומה ראיתי, כסבורים אתם? ראיתי את הזקיפים שעל הגשר רצים ונעלמים אל מעבר מזה של הוואדי ובדרך מצטרפת אליהם סיעה של עיראקים וכולם רצים בהולים, כנמלטים על נפשם. נדהמים כאשר היינו, רבצנו תחתינו והבטנו משתאים אחר העיראקים הנמלטים. ‘מה זה?’ שאל יוסי. ‘אינני יודע’, אמרתי לו. ‘אני אגיד לך’, אמר לי יוסי, ‘יכול להיות שהם חושבים כי העלינו על הגשר מכונית עמוסה חומר נפץ!’ ‘זה מתקבל על הדעת’, אמרתי ומיד היינו שרויים במין מצב־רוח שכזה, כמו ההוא, מה־שמו, שנחת בטעות על איזה אי וכבש אותו לעצמו, ככה באקראי.

‘ואולי העיראקים התחבאו שם באיזה שהוא מקום?’ אמרתי, לשם זהירות. ‘אז מה אתה מציע, שנסתלק לנו?’ הִקְשָה יוסי. ‘לא’, אמרתי לו, ‘זה – לא. המשלטים ישארו בלי אספקה ועוד יגידו שבגללנו הפסידו את המלחמה – זה לא’. בקיצור, ככה שכבנו ולא ידענו מה לעשות, עד שלפתע קלטה אוזננו אוושת צעדים וחלוקי־אבנים מדרדרים. ‘באים!’ לחש יוסי. זחלנו קצת הלאה ומצאנו מחסה מאחורי סלע שהיה מוטל שמה בשדה. לידו צמח מין עץ עלוב שאיני יודע מה שמו, ושמה רבצנו.

‘אולי מוטב כי נטפס על העץ?’ הצעתי, ‘כמו שעושים האינדיאנים?’ ‘אל תתלוצץ’, גער בי יוסי, ‘כיבוש הגשר עוד יעלה בחיינו’.

הצעדים קרבו ודיבור עברי נשמע בין הבאים. הזדקפנו וראינו שורה עורפית נאה של צלליות עוברת לא־הרחק ממקום שרבצנו ופניה אל הגשר.

‘שמע, הם הולכים לכבוש את הגשר שלנו!’ לחש יוסי. ‘לא אכפת לי הגשר’, אמרתי, ‘הם ילסטמו את התחמושת שלנו!’ ואז הזדקף יוסי על ברכיו ושלח אחר שורת הצלליות קריאה אחת: ‘הֵה!’ מיד קמתי ופירשתי את כוונתו: ‘אם אתם מתכוונים לגשר, אז הגשר כבר נכבש’. האנשים שעברו על פנינו נשתופפו בכריעה ושנים־שלושה מהם פנו אלינו, רובים דרוכים צמודים למותניהם. כיוון שכך, קמנו על רגלינו ויצאנו לקראתם.

‘מי אתם ומה אתם עושים כאן?’ הרעים אחד מהם בקולו. ‘אנחנו כבשנו בשבילכם את הגשר’, אמר לו יוסי בנחת. ‘אל תתחכמו, מה העניינים?’ ראיתי שחיל־הרגלים איננו יודע חוכמות וסיפרתי להם את המעשה כולו. ‘והמכונית שלכם עדיין עומדת על הגשר?’ ‘כן’. ‘בואו אתנו’, פקדו עלינו. עלינו על הגשר. היחידה התפרסה לסרוק את הסביבה, ואנחנו, הנה אנו כאן!' נו, מה אתה אומר על מין סיפור שכזה?'

‘סיפור נחמד, אפילו אם רק חציו אמת’, הפטיר סנדליקו.

‘שמע!’ קרא חיימ’קה נעלב.

בינתיים חזרה כיתת־הסבלים עם הציוד והתחמושת, וחיימ’קה פנה לשוב אל המכונית.

‘אתם חושבים שאפשר לנסוע דרך העיר?’ פנה אל סנדליקו ואל קותי כאחד.

‘אני חושב שכן. אבל יש בזה סיכון ידוע’.

אנחנו מוכרחים להגיע למשלט השני לפני האור'.

‘אם כן, אין לכם ברירה אלא לנסוע דרך העיר’.

‘טוב, שלום’.

‘שיהיה בהצלחה’.

‘ועניין הגשר, זה אמת. זה משונה, אבל ככה בדיוק זה היה’.

אבא קותי הלך עם נושאי התחמושת והציוד, וסנדליקו הלך אל המטה, במקום ששאוליק ישן שם בין הסלעים. ‘נהגים’, הרהר, ‘הללו – לעולם דעתם זחוחה עליהם, בעִתות של מלחמה כמו בעתות של שלום. שלא כמונו, הולכי־רגל’. ועד שלא הגיע למקומו של המטה, כבר הספיק לפַתח במוחו תיאוריה שלימה: ‘משניתקת כף־הרגל מן הקרקע ונוצרת חציצה של כלום בין זו לזו – מיד נכנסת זחיחות בראש. כגון עַם זה של נהגים. אך כף־הרגל שנצמדת לרגבים ולאפרים – מיד גורמת זו לחומרה יתירה, ואפילו בדברים של מה־בכך. משום־כך, אפשר, רציניים הסיירים גם בזחיחות־דעתם וכבדי־ראש הם ליד מדורותיהם, בהגוּתם ובמעשי משובת צחוקם. אני זוכר פעם אחת כאשר הלכנו…’

כאן עמד להם לדברי הבאי מכלילים אלה כוחם והם העלו זכרונות ומראי־מקומות, נופים של יום ונופים של לילה ונופים בשעות שאינן לא יום ולא לילה, כגון בפעם ההיא כאשר העפלנו תשושים ויגעים אל ההר הגבוה, שוב הזכרונות. יותר מדי זכרונות בגיל שלי, בן כמה אני.

לא היו בו בזיכרון שהעלה, שום הרפתקאות ושום עלילות, אלא סתם הליכה מייגעת, אחת מיני רבות, כאשר הרגליים שרוטות והפנים מלוהטים וצרובים וכובע־הטמבל מוזח – אם על העיניים ומגלה את הקרקפת מאחור, ואם על הקרקפת ומגלה את השערות הנופלות לתוך העיניים. והנעליים הגבוהות והמחותלות בוטשות באבני־הדרך ומכות בעפר השרוף בשמש ומחריקות על חלוקי־אבנים ומטפסות ועולות. בזה אחר זה מטפסים ועולים. בדממה, בלא דיבור, עמוסים ילקוטים ומראות ושמש של יומיים. מכונסים כל אחד לעצמו, כבושים בקצב ההליכה הדמומה והמאומצת בשיפולי השקיעה, שקיעתה של חמה ושקיעתו של יום. כאשר היו למטה, בבקעה, נתנו כולם בשיר והיו מהלכים ברגל קלה ומזמרים. אך כאשר התחילו להעפיל אל ההר שאין קץ למדרונותיו, מדרון על־גבי מדרון ומדרון על־גבי מדרון, ומאחוריהם הליכה של יומיים – הפסיעו דמומים, כבושים וצנועים־להדהים בממלכה הגדולה הזאת של ארץ־ההרים המתנשאת אל השמים. היו מעפילים בנשימה נושפת וקולנית ומביטים בקנאה באלה הראשונים שהקדימו והגיעו אל אותו אילן במרומו של ההר וכבר ילקוטיהם מוטלים למראשותיהם והם שולחים מבט אל השמש הנאחזת בראשי־ההרים ובצללים העולים כנגדה מעבר מזה של המדרונים.

אנו בפעם ההיא, כאשר ירדנו לחפש את הדרך אל המכתש. גבעות שטיילנו בהן, עכשיו אנו נלחמים עליהן. בעיקרו של דבר אפשר לומר, שאנו חוזרים וכובשים עכשיו מה שכבר כבשנו פעם במִדרך־רגלינו.

דממה רבה, שאי־אתה נותן בה אימון, הילכה עתה על־פני המשלט שנכבש. סנדליקו בא ונשתופף אצל האלחוטאי וקותי בא מן העבר האחר וכיסה את שאוליק בשמיכה.

‘שלא יצטנן לנו’, אמר.

שאוליק זע מתחת לשמיכה ותחילה נדמה, כי הוא מתכרבל בה בהיסח־הדעת, אך מיד נזדקף וישב והשמיכה נשמטה ממנו. העביר כפו על שערותיו והקיף את חבריו בעיניים חמות, מצועפות קורי־שינה.

‘איזה לילה שקט’, הפטיר בקול ניחר.

‘ישנת טוב?’ התעניין סנדליקו.

‘שמעו, זה היה בריא מאוד’.

ידו החליקה על בטנו וכמאזין לקולות הבאים אליו מרחוק, הוסיף:

‘שמעו, אבל אני רעב!’

סנדליקו ואבא קותי ישבו כל אחד אצל עצמו והחרישו.

‘מה נשמע?’ שאל שאוליק שהלך והתנער מקורי־שנתו.

‘אין חדש. החברה התחפרו ועכשיו מחכים’, דיווח סנדליקו.

‘נו, די’, הסיר שאוליק את השמיכה מעליו וקם – ‘אתם שניכם לכו עכשיו לישון ואני הולך לעשות לי כּרה קטנה. מה זה, הביאו לנו שמיכות?’

‘כן. גם תחמושת’.

‘טוב. לכו לישון’.

התקפת־הנגד עלולה היתה לבוא בכל שנייה, אלא שבינתיים היתה שהות רבה להביט ולראות כיצד עולם הגבעות מתערטל ועולה מתוך החשיכה וחמוקי צלעות רכים וענוגים עומסים על עצמם אופק גדול וחיווריין. אבא קותי הזדקף וישב במקום שרבץ שאריתו של אותו לילה, בצדו של סנדליקו, אסף אליו את ברכיו והקיפן בזרועותיו והניח ביניהן סנטרו והיה מסתכל בדממה בדברים הגדולים המתרחשים בין חושך לאור, וסנדליקו עדיין מוטל היה מכורבל בשמיכתו.

מדרוני הגבעות וההרים הפונים אל מבוא השמש עדיין שרויים היו באפלה הרכה של אחרית הלילה. ואילו אחיהם מזה, הפונים אל צאת־השמש, כבר קלטו אור ראשון שלה ואפשר היה לראות כיצד הטֶרָסות משתפלות עליהם בהדרגה, רחבות ותחומות על־ידי משוכות וגדרי־אבנים נמוכות. הארץ התגלפה ועלתה, חמוקי הגבעות המצועפות יצאו מצנעתם להחשֵׂף באור היום הגלוי, וכבר נראה גם הכביש המטולל העובר ביניהם בשובה ובנחת ובדממה גדולה.

ומעבר מזה, בבקעה המשתרעת לרגלי המשלט, רבצה העיר על בתיה ובוסתניה ורחובותיה וסמטאותיה, ודממה רבה וכבושה עלתה ממנה – אותה דממה שכמעט קט עשוי היה להחליפה בדממת שחר רגילה של ימי שלום, העוטה ערים וכפרים לפני יקיצתם לתוך אורו של יום ולתוך עיסוקיו של יום – לולא ידע שהעיר פונתה מתושביה ולא נותרה בה נפש חיה. אותה דממה נתפרשה מיד כהווייתה, היותה שוטמת, רעה, מאיימת – דממת קברים ללא מתים. ריחות־מגורים חמים עלו מבתיה ומסמטאותיה כהבל חמים העולה ממצעיו של אותו אדם אשר הבריחוהו באישון־לילה ממיטתו.

הנה היא שרועה וגלויה לפניו, העיר החשובה, עיר־הגנים המופלאה, שאדמותיה פוריות ובקעתה ברוכה, שהיא צומת של מסחר וצומת של תככים, המושכת ייחוסה מדורות רבים, משתרעת לה כה וכה בתוך הבקעה, מטפסת קצת פה וקצת שם על מדרונות קלים של גבעות נמוכות ודרכים מדושדשות של כורכר חוצות בין הבתים. בית אחד התנשא על כולם, ודאי בית־העירייה הוא. מסגדים אחדים הזדקרו ועלו מתוך סבך הגגות, כמו זקיפים תמירים שמגביהים לתמוך בשמים לבל ימחצו את העיר. אותה שעה נראו כזקיפים שהכזיבו. נמוכים מהם היו הדקלים, אף הם תמירים וזקופים ופורשׂים כפותיהם בין עיר לבין שמים כמין קרעים של חופה עתיקת־יומין. הכפות שלהם תלויות היו ברפיון, כמוחלות ואין מחילתן מתקבלת, כהסברת־פנים שאין שמחים לקראתה. בגעת בהן הרוח נעות היו קצת לכאן ולכאן, כביכול ממרות הן איזה גזָר ומנסות לחדש ימי־זוהר קדומים – אך מיד שבות ומשלימות עם גורלן ותולות ועומדות כפויות וכנועות כמקודם, ופניהן כבושים לאדמה.

עירו של האויב מוטלת היתה דמומה וכבושה בבקעה אשר למטה. והעיר, נדמה – כבושה ולא נכנעת, כבושה ולא נכבשת, כבושה ולא ניתנת. אף־על־פי שתושביה צררו צרורם בחיפזון ונמלטו באישון־לילה אל עבר הגבעות, אף־על־פי שריקה היא מאדם.

ואולי דווקא משום־כך.

ככה הם בורחים תמיד מכפריהם ומעריהם ומשאירים אחריהם את אדמותיהם, נחלת אבותיהם. ועכשיו הם מצטופפים במקומות שהמלחמה לא הגיעה עדיהם ונעשים פליטים, המונים רבים של עקורים ופליטים.

פליטים, חזר והגה. אמר פליטים וחשב יהודים. ואף־על־פי שדימוי זה עשוי היה לקרבו אליהם להבינם ולעורר בלבו המיה אל ההולכים וגוֹלים מנחלת אבותם, לא נתעוררה בלבו אלא פליאה למלחמה זו שנותנת ארץ־נחלה לאלה ועוקרת את האחרים שעבדוה ומשכו חיותם ממנה, הם ואבות־אבותיהם. לא אנו שפתחנו במלחמה זו – עלה בו הרהור כמנוד־כתף וסתם את הגולל על הרהורים רבים אחרים.

בכיכר הקטנה שנתרווחה בין גדרות ובתים הבחין אותה שעה בדמויות אדם שמטילים צעדים ומפסיעים כמו מרחפים בזה אחר זה באטיות יתירה ורוביהם צמודים למותניהם. הכידונים לא הבהיקו בשמש, לפי שלא היתה כל שמש. משמע, כבר באו הללו לסרוק את הכפר.

ממקום שהללו הלכו, נשמעו פעם בפעם יריות קצרות ונתלוו להן פיצוצי רימונים. הסורקים נתעלמו בתוך הסמטאות ואחרים באו בעקבותיהם והללו כבר צעדו בחברותא מפוזרת, רוביהם תלויים להם על שכמם וצעדם מאושש. לפי תנועת ידיהם ניכר היה שצעקו, אך קול צעקתם לא נשמע מחמת המרחק. אבא קותי עקב אחריהם ממרומו של המשלט וראה אותם נבלעים בפתחים שנפרצו זה עתה במכות קת־הרובה ושבים תיכף ומתגלים וזרועותיהם חובקות חפצים ודברים שלא היה אפשר לזהותם. כבר החלה הביזה, הגה, בוזזים את העיר הנטושה.

האור בינתיים עלה ופשט וכבש כל שהיה לילה. השמש עצמה לא נראתה והאור היה תלוי ועומד חיווריין ולא נוגֵהַ, כמו מטליות של ערפל. כביכול עקדו העננים את השמש ולא הניחו לה, לאור־אונים זה, לפרוץ ולגהור, כדרכו, על שמים וארץ.

לאט־לאט נתאחו המטליות למקשה אחת דהויה וחיוורת, ודוק־של־כלום היה מרצד על־פני הגבעות ועל העיר. הדקלים ושאר העצים עמדו קפואים ללא ניע ומיד להלן החל משב של כבשן מלהט בחשאי וחומק על הפנים ועובר לו הלאה ללחוך את הדברים סמוך לאדמה, מנסה כביכול את כוחו בטרם יגביר חילים. אותה שעה כבר היה ברור שבוקרו של יום זה נקטם בעבים ובערפילים, כדרכם של ימי־שרב.

מכל־מקום, נשתפרה מעט הראות ונתבהרו העצים כפי שהם עומדים להם נטועים באדמה. והיה נדמה, משום־מה, ומתוך קישורי דברים שונים, שאין הם עומדים כך אלא משום שאינם יכולים לעקור וללכת אחר נוטעיהם. שאפילו עצים אלה, דקלים ושזיפים ומִשְמשים ושאר עצים נותני פרי ועצים של נוי, נתנו בו, באבא קותי, עין רעה, נבוכה ומאשימה, כמו שבויים שניטלה חירותם אך לא ניטלה גאוותם.

לעולם לא יהיו המטעים האלה שלנו, נתהרהר. אלה שיבואו להתיישב כאן אחרי המלחמה, מן הדין שיעקרו את כל העצים ויטעו חדשים תחתיהם. שיתחילו את הכול מבראשית, במו־ידיהם. כי אין תקומה לדברים שאינך מקימם במו־ידיך. אדמה, אולי, אפשר לכבוש, אך לא את אשר הקימו קודמיך על־פני האדמה.

כאלה הרהורים של שלום והרהורים של עתיד היה קותי מהרהר לו באותו בוקר ראשון על המשלט שנכבש בלילה שלפניו בעורמה ובהעזת־טירוף, אל מול עיר־הגנים הגדולה שדממה שם בתוך הבקעה הברוכה.

אותה שעה זע סנדליקו מתחת לשמיכתו. הוא שכב קצת הלאה מאצלו, נעליו על רגליו וחולצתו על גופו. ככה שכב לו על קרקע־הטרשים, אדמה תחתיו ואבנים תחתיו וצקלונו למראשותיו והרוח החמה היתה משחקת קלות בשולי השמיכה. כמותו רבצו שאר החיילים, אלה בעמדותיהם ואלה במקומות אחרים שנמצאו להם בסתרי הסלעים.

סנדליקו נתנשל מהשמיכה והזדקף וישב אצל אבא קותי ועכשיו היו שניהם יושבים ככה על הארץ ורגליהם פשוטות לפניהם.

‘היכן שאוליק?’ שאל.

‘הלך לצפות’.

‘נדמה לי שחמסין, לא?’ אמר סנדליקו ורחרח את האוויר סביבו. שערותיו היו פרועות וסימני השתי־וערב של אריג־השמיכה הגס היו בפניו ובזרועותיו. כל־כך חמים ותם היה בהתנערו משנתו, כל־כך מצועף קורי־שינה, כל־כך ילד וחסר־אונים ותמה, עד כי לא חסר היה אלא שישמיע אחת מאותן קריאות מנומנמות של ילדות, כגון ‘מה השעה, אמא’, או ‘איזה יום היום?’ ‘אמא, את יודעת, חלמתי ש…’

‘אני חושב שכן’.

‘מה מצב המים אצל האנשים?’ שאל.

‘ככה, לא כל־כך’.

‘שמע, צריכה להיות כאן איזה באר בסביבה’.

‘מנין לך, אתה מכיר את המקום הזה?’

הסיט עיניו והסתכל בעיר ובשביל־העפר שבין בתיה ובכבישים המעטים שבה ונדמה לו כי בדיוק כך חזה את העיר בדמיונו, שרויה באור החיוור והשרבי הזה, נטול־השמש.

‘נקלענו בה פעם אחת. זה היה כבר לעת־ערב’.

‘אתה מתכוון לעיר הזאת?’

‘כן. זה היה לפני הרבה שנים. גם אז היה אור אבִיך ואֵדִי שכזה שפוך על העיר. אנחנו נקלענו בה לעת דמדומים, מפני שנשתהינו ליד באר אחת. אני חושב שהיא צריכה להימצא כאן בסביבה’.

‘ועברתם את העיר?’

‘לא היתה לנו ברירה. נחפזנו ועברנו בה במהירות, והדמדומים התגברו והערבים עמדו וישבו מזה ומזה של הרחוב, בצד הבתים, והסתכלו בנו, תמהים כמונו ונרעשים כמונו. אני זוכר, אבק רב עמד בחללה של העיר. באנו מצד הכרמים ונכנסנו ישר דרך רחוב אחד אל מרכז העיר. הלכנו צפופים ונחפזים ושותקים, גוף זר בתוך־תוכה של עיר ערבית. החשיכה עלתה מנגד ואנו ביקשנו לעבור ולצאת את העיר לפני שיירד הלילה. דמדומים כבדים, מאובקים, שרביים, עמדו בסמטאות. היום פנה לצאת, השרב וערפיליו נשתיירו. הערבים יצאו אל פתח בתיהם והסתכלו בנו מבעד לעיניים מצומצמות, אברקיים לרגליהם ושפמי־ביעותים יורדים וסוגרים על פיהם. זקנים שבהם הסתכלו בנו משתאים. הצעירים, שחורי מבט ושפם, שלחו רגל לפנים והסתכלו בנו בעיניים מצומצמות ורעות. הדרדקים גחנו ויידו אחרינו אבנים. המבוגרים לא מיחו בידם. פעמים הבחנתי בחיוך של זדון, זומם, נבלע בקצה של שפם. שוטים שבהם, הנוהים אחר לבם, צייצו בקול רם וקראו קריאות של שקיקה והתפעלות וקנאה לעבר הבנות שהלכו בתוכנו’.

‘ויצאתם בשלום?’

‘כן, אך בדומה לכך אירע לנו גם בערים ובכפרים אחרים. פעמים חצינו אותם ביום, ופעמים בלילה. היו גם ערבים שבירכונו לשלום והסבירו לנו פנים. הן מהם קיבלנו את מלאכת התקנת הקפה ושתייתו, שנעשתה אצלנו כמעט פולחן. כה וכה גם סיגלנו לעצמנו גינונים שלהם וביטויים שלהם, שלא מצאנו כמוהם לדיוק בעברית. אפשר מאוד שבהיסח־הדעת ביקשנו בגינונים אלה לעקוף אותה מחיצה של איבה, בין גלויה ובין סמויה. רק אחר־כך נתתי דעתי על כך. בכלל, אנחנו נמשכנו אליהם, זו אמת לאמתה. ויודע אתה למה? שמע. באנו אל הכפרים והערים שלהם השופעים ידיעות ותרבות, אך כמו עניים בפתח עמדנו במבואות חייהם. זהו. הלכנו וחזרנו והלכנו ונמשכנו מן הכבישים החדשים והיפים שלנו אל דרכי־העפר המאובקות והמדושדשות שלהם. אינני יודע אם שלנו יסכימו להודות בכך, אבל היה להם משהו שחסר לנו, ואנו נָהִינו אחריהם וקצת אפילו קינאנו בהם’.

כאן נשתתק פתאום ובהה לפניו, כמפקפק אם הבין קותי מהו שביקש לומר לו. ואפשר גם שהיה מרחיב דיבור בעניין זה שהתחיל בו ואשר העסיקו, כנראה, מאוד, לולא מקום זה ושעה זו.

‘נו, זהו’, קרא ונתחייך, ‘גמרתי את הרצאת הבוקר שלי ועכשיו צריך לקום’.

‘די מעניין’, אמר קותי ולא מש ממקומו.

‘תודה. עכשיו בוא נקום. תראה, כולם כבר קמו. הנה גם שאוליק בא’.

‘אתם, באמת’, הפטיר אבא קותי, בינו לבינו.

‘מה?’

‘הרביתם לטייל בארץ’.

‘שמע, אני אגיד לך… מי זה רץ שמה?’

‘מי?’ הפטיר אבא קותי בנחת והסב את ראשו ושניהם ראו את שאוליק רץ שפוף אליהם ועד שלא הגיע, נתייבב מעליהם פגז של תותח ונפל על מדרונו האחורי של המשלט, כביכול לא ציפה האויב אלא לשעה זו שיקומו סנדליקו ואבא קותי על רגליהם. מיד אחריו נורה פגז שני.

‘הם מטווחים על המשלט!’ צעק שאוליק וסוף קריאתו נבלעה ברעש ההתפוצצות. עד שלא נדם קול ההתפוצצות, כבר נתכו על המוצב פגזים אחרים ורבים שהחלו חורשים את אדמת המשלט בשיטתיות, חלקה אחר חלקה. החיילים הטמינו ראשם וגופם במקום שנמצא להם וכבר ראה שאוליק וראו האחרים את החובש גוחן על הפצועים הראשונים. בבת־אחת היה המשלט לאימת־בלהות אשר לא ידעו כמותה, שוצפת ומהממת, מקימה משפכי־עפר ומתזת רסיסי אבן מן הסלעים. ובתוך כל אלה נשמעה קריאתו החדה והטרופה של סנדליקו: ‘קותי!’

פרק אחד־עשר

שעה שעיקרה של הפלוגה נלחמה בעיבורה של עיר־הגנים, הגיע ליפא אל הכפר, שממנו יצאו המחלקות אל משימתן לפני למעלה משתי יממות. מכונית ממכוניות הגדוד, שאספה אותו בדרך, עצרה ליד מסעף־הדרכים, והנהג הורה לעבר הבקתות שנתגבבו על מדרונו של ההר ואמר:

‘זהו, כאן. נדמה לי שהפלוגה ממוקמת בחלק הצפוני של הכפר’.

‘טוב. אני כבר אמצא אותם. תודה’.

המכונית המשיכה בדרכה וליפא שם פעמיו אל מעלה־הדרך. מדיו, חולצתו ומכנסיו היו נאים ומגוהצים, פניו מגולחים ושערותיו סרוקות. מטפחת־אף מקופלת מונחת היתה בקפידה על הצווארון המעומלן של החולצה, לבל יזדהם מזיעתו. תרמילו היה שמוט ברישול על כתפיו, ורק רצועה אחת בלבד אחוזה היתה בזרוע־ימינו. שמאלו היתה חבושה בקפידה באגד חום ונקי. הוא משך ועלה בדרך־העפר בהליכה קצובה, כאילו פיקד על עצמו.

בתי־הכפר היו גוועים כנגדו בדממה ובהכנעה בעילפון הלוהט והיגע של השרב הכבד. החום הגביר את צחנת הגללים שעלתה מתוך החצרות. כבר בא אל בין הסמטאות ויצא אל הדרך הראשית, ועדיין לא נתקל בנפש חיה. אך משהגיע אל הכיכר הקטנה, ראה לפניו ג’יפ חונה כנגד פתח של בית ושיער כי שם המטה.

בחדר־המטה מצויים היו אותה שעה הפקיד הפלוגתי, שמשום־מה התרגלו לקרוא לו הלבלר, ועוד שני חיילים, אחד חולה שהחלים בינתיים ושני שנתאחר מחופשתו. הלבלר ישב משועמם מאחורי השולחן הגדול, העמוס ניירות ותיקים, ותחתונים בלבד לגופו הכחוש. השניים האחרים, אף הם ערומים למחצה ויחפים, נתפרקדו להנאתם זה על רצפת־החומר וזה על המיטה שעמדה מן הצד. שרויים היו בבטלה משועממת ובאפס־מעשה ונראו כסיעה של בני־הפקר.

משהכיר הלבלר מיהו שעובר את המפתן ונכנס לחדר, אסף את עצמו וקרא בכלשהו מבוכה:

‘אה, ליפא’.

עיניו של ליפא היו נוחות וסִברו מרוצה. הוא הקיף את השלושה במבטו והבין שהם שרויים לעצמם, בלא פלוגה ובלא מפקדים.

‘היכן שאוליק? והיכן כולם?’

‘שאוליק ושתי מחלקות נלחמים בעיר־הגנים. מחלקתו של יורם טרוי יושבת כאן, על המשלטים’.

שני החיילים האחרים שתקו והלבלר בלבד היה משיב. ליפא השיל את תרמילו מגבו והושיב את עצמו על ספסל ליד השולחן. הלבלר יצא בינתיים מאחורי השולחן ועמד אצלו, מקרטע ברגליו באי־נוחות.

‘תסלח שאנחנו ככה… אבל, פשוט, חם’.

‘אין דבר, אין דבר’, הרגיעו ליפא והתיר את כפתורי־חולצתו.

‘מה שלום היד שלך, ליפא?’

‘ככה’.

‘אני רואה שהיא עדיין חבושה’.

‘כן, קצת. נו, מה נשמע?’

מן הפתח נראו שמים כבדים, מדומדמים, אביכים ונטולי־שמש.

‘אני בכל־זאת אלבש משהו’, הפטיר הלבלר וכבר קפץ ונעלם אל החדר הסמוך. ליפא קם, הטיל פסיעה לכאן ופסיעה לכאן, ניגש לפתח. פרש ידיו אל המזוזות והיה מביט אל הארץ הזאת המתפלשת וגוועת בשרב, גוועת ואינה כלה. מן הבתים הסמוכים עלתה צחנה עבשה של גללים. מעבר לבתים ניבטו שדות נמקים בשרב; מעבר להם, הרחק הרחק באופק, התנשאו רוכסי הרים. שם, מעבר להרים, נלחמת הפלוגה שלו.

קשה לומר עכשיו ‘שלו’, שימים רבים נעדר ממנה. תחילה שכב בבית־החולים ואחר־כך החלים בבית הוריו אשר במושבה. היה מסתובב לו בחוצותיה, ידו חבושה וכולם נוהגים בו גם חיבה, גם כבוד. למן היום ההוא, כשידו נחבלה, כמו נכרתה ברית גלויה בינו לבין המלחמה. ואילו הזמן שריפא את ידו, הטיל רווח בינו לבין המלחמה. קצתו נמשך אל המעשים של המלחמה שהיה מורגל בהם, וקצתו, שלא מדעת ובאקראי, ביקש להישמט מאותם מעשים ומכל אותו מתח שהוא קרבות והוא שרב והוא סכנות. וידו הפצועה, אפילו מחלימה והולכת, כמין תעודת־הכשר היא לו המשמשת חיפוי נאה לכל אותן רתיעות. אפשר מידו הפצועה הוא מושך כל אותה נוחות לעצמו וכל אותו פיוס לאחרים.

בינתיים הלכו שני החיילים אחר הלבלר ועוד זה מושך על רגליו את מכנסיו, שאלוהו מי זה שבא.

‘מה, אינכם יודעים? זה הממפ"א’.

‘חשבתי ששאוליק הוא הממפ"א שלנו’.

‘הא לא. שאוליק הוא רק סגנו’.

‘ככה, לא ידעתי. ומה קרה ליד שלו?’

‘כנראה שבר אותה’, השיב הלבלר וקולו נתעטף תעלומה. הוא משך בכתפיו ועיניו נתגלגלו בחוריהן ושיוו לפניו הבעה של תם שאינו יודע דבר, אך סובר הרבה.

‘שמעו, צריך להכין קפה’, אמר.

‘טוב, אני אכין’, התנדב החולה שקם מחוליו.

ליפא שמע אותם חוזרים לחדר, והלבלר קרא:

‘עוד מעט נשתה קפה, ליפא’.

‘מים קרים אין לכם?’ השיב ליפא ועיניו הוסיפו להביט לפניו אל הארץ המעולפת בשרב.

‘תיכף, מדוע לא. יש לנו “ויטמן” משלנו’.

עתה הסב פניו – ידיו עדיין על מזוזות־הפתח – וראה את הלבלר תוחב זרועו לתוך כד של חלב שעמד בפינה עטוף שקים לחים ומעלה מתוכו ספל עם מים.

‘הנה’, נחפז להגיש את הספל לליפא.

‘תודה’, לקח ליפא את הספל מידו והשהה אותו בכפו.

‘מים טובים?’

‘שתה ותראה’.

ליפא הריק את הספל אל קרבו ועיווה את פניו לאות שהמים הפיקו את רצונו.

‘עוד?’

‘לא, תודה’.

‘תיכף נשתה קפה’.

ליפא ישב ליד השולחן. רגליו פשוקות ומרפקיו על ברכיו. הוא נתאווה לשמוע דברים על פלוגתו, אך לא נאה להיוודע עליה באמצעות טוראי. יבוא שאוליק ויספר לו. הלבלר וזה שנתאחר מחופשתו החרישו כל אחד במקומו.

‘אתה, והשני, אתם חדשים בפלוגה, מה?’ נתרצה לשאול.

‘לא כל־כך’, נתחייך זה שנתאחר מחופשתו.

‘הם באו לאחר שנפצעת’, הסביר הלבלר.

‘באו הרבה חדשים?’

‘אה, כן. עכשיו אנחנו כמעט בתקן מלא’.

‘באמת? יפה’.

בינתיים הובא הקפה וכולם קרבו אל השולחן. ליפא נתיישב על הספסל ברכיבה, רגל אחת לכאן ושנייה אל כיוון הדלת. פשט ידו וחפן ספלונו וככה היה יושב, ספק שרוי ביניהם, ספק נשמט מהם אל הפתח. לא כל־כך ניחא היה לו לשתות בחברותא עם חיילים אלה, בשעה זו, כשפלוגתו נלחמת בהרים.

הקיפם במבטיו וראה בהם נמושות של מלחמה. משתרכים עם הפלוגה בכל מסעותיה ונדודיה וקרבותיה, אך לעולם נשארים הם בבסיס. תמיד נמצא ביניהם אחד שמאחר מחופשתו, ואם הגיע בעִתו, הוא חולה, ואם אינו חולה – דבר אחר מונע ממנו לצאת עם היוצאים. אפילו הלבלר. הרגשה לא טובה, להישאר תמיד בבסיס, שעה שכל האחרים יוצאים. כל מבט שמשתלח אליהם, ממילא מהול קצת ברחמים וקצת בזלזול חבוי. אנשים השרויים בשולי המלחמה. הללו, כל דבר, לרבות כבודם, מחול להם מראש.

היו שותים איש את ספלונו ולשעה עמדה ביניהם דממה שסועה שאינה מתאחה לשום הבנה ולשום רֵעוּת. היו יושבים כל אחד במקומו ותחושות של בושה חבויה שלא הודו בהן הטילו בהם פירוד והקניטו אותם זה על זה. והיתה אי־נוחות רבה, אשר לשווא ניסו לחפות עליה בגינוני רעות של שותי קפה. ליפא שלה סיגריותיו מכיסו והיה מעשן את שלו והאחרים היו מעשנים את שלהם. כשם ששתו ביחידות, כן עשנו ביחידות, כל אחד לעצמו. אפילו פקעות־העשן היו מסתלסלות ביחידות ואינן מתאגדות, שלא כדרכם של סלילי עשן המתעלים מעל לאנשים המעשנים בצוותא. וכשם שהיו מעשנים, כן גם החרישו איש לעצמו, כביכול נואשו מן הדיבורים ומכוחם לאגדם לצוותא.

ואז שמעו אותם באים מצד המדרון.

תחילה קלטו קולות של דיבור ואחר־כך אוושת צעדים המחריקים על חלוקי־אבנים. מיד חשו לפתח ומשם ראו אותם מושכים ברגליהם ועולים בדממה ובאים אל בין הבקתות של הכפר. חולצותיהם לחות ודבוקות לעורם, רוביהם בימינם וקובעי־הפלדה בשמאלם. אחד נשא על כתפו מקלע וניכר שהפלדה חותכת בבשרו ושניים שהלכו לידו נשאו ארגזי־פעולה. אלו שעלו אחריהם, אגדים מזוהמים באדום ובעפר היו קשורים על הפנים ועל הזרועות. הם הוסיפו ובאו אל בין הבקתות במפוזר, אחדים־אחדים וסיעות־סיעות. היו מושכים ועולים – מוכים, אבלים, דוממים ומבטיהם ליחכו את פסיעותיהם לפניהם, כביכול אין הם מפללים אלא שיעמוד להם כוחם להטיל פסיעה אחת נוספת, פסיעה אחת קטנה בדרך הקשה הזאת, המתמשכת ללא קץ למן המדרון הנורא ההוא ועד לבקתות של זה הכפר.

וליפא עומד מחוץ לפתח ורואה.

והללו הוסיפו ועלו מן המדרון, חצו את הכיכר החשופה, שנאנקה תחת עריית צהריים כבדים ואכזריים ונבלעו בין הסמטאות. ואפילו לא היו מרובים כל־כך, נראו פתאום רבים מאוד. ואפילו הלכו סיעות־סיעות, נראו כעולים ביחידות נוראה. בלא אומר, שותקים מאוד, בדממה גדולה ונוראה שהחלה מפיצה מאליה ניחושי בשורות לא טובות.

ואחר־כך ראו את שאוליק חוצה ביחידות את הכיכר הקטנה והוא יגע וצעדו כבד ועיניו מלחכות את פסיעותיו. הוא משך רגליו, כמו מעד על מכשולים סמויים, ואף־על־פי־כן הוסיף והתקרב, כמוסר את עצמו, כמות שהוא, בכנות גדולה, לדין.

מיד נחפז ליפא ויצא לקראתו והקיפו במאור־פנים והושיט אליו בבת־אחת את שתי ידיו – ימינו ללחוץ בה את כפו של שאוליק, ושמאלו הניח על כתפו והיה אוחז בה ואוחז בה ואינו מרפה, הבוהן לפנים ושאר האצבעות על העורף. אז נשא שאוליק את עיניו מן הארץ וחיוך רפה, כבא ממרחקים רבים ונוראים, נתאנס על פניו ונאסף מיד.

‘חזרת, ליפא?’ הפטיר חרש.

‘כן’, הבליע ליפא ושב מיד לדבר בעניינו, ‘עיניך אדומות מאוד’, אמר.

‘כן, אני קצת עייף’, הסביר שאוליק.

‘מניין אתם באים? מעיר־גנים?’

‘כן’.

ככה עמד לפני ליפא, עיניו האדומות מלחכות את חודי־נעליו והוא גלוי־לב ומתייסר. ליפא החריש וציפה להסברי דברים. אך שאוליק חש לו מפלט במה שפתח ליפא:

‘ארבעים־ושמונה שעות לא עצמנו עין’, אמר.

‘לך לישון’, אמר ליפא ברוֹך ובחסד, ‘תספר אחר־כך’.

ועדיין הוסיפו ונשתהו. בשנית הטיל ליפא את כפו על כתפו של שאוליק והיה מגפפה בלא אומר, דרך־רעות ודרך־עידוד.

‘לא צריך להיות שפוף כל כך’, לאט מקרוב.

‘אני יודע’, חתך לו שאוליק קצרות ושמט כתפו מכפו של ליפא, כמבקש להתנער מהנימה הפטרונית האבהית המרגיזה שנשמעה בקולו.

‘נו, לך לישון, תספר אחר־כך’, חזר ואמר ליפא.

שאוליק גרר את עצמו אל חדרו ושם השיל מעליו את חגורו ואקדחו, השליך את בגדיו על הארץ, חלץ את נעליו והטיל עצמו, כמות־שהוא, בתחתוניו, על המיטה. משך על ראשו את הכילה, הפך פניו לכותל ועצם את עיניו, אך שם, בינו לבין הכותל, עלו וצפו ונגולו לפניו שוב־ושוב, כל אותם מראות של הנסיגה הנוראה ושל הקרבות שקדמו לה. שמורות־עיניו העייפות והצרובות כאבו לו והחישוקים של עופרת הדקו עד־זעקה את קדמת גולגולתו.

תחילה הניח למראות־הזוועה שיצופו לפניו; בסתר־לבו קיווה שעד־מהרה תכריעו עייפותו. מבקש היה ששעות אחדות של שינה תעמודנה בינו לבין כל שהוא עתיד להרהר וכל שהוא עתיד להסיק מהרהוריו. אך המראות והקולות לא הרפו ממנו והניסו את השינה. עצם את עיניו בחוזקה, עד כאב ועד עווית, לבל יראה ולבל ישמע. הרף־עין אחד ניטשטשו המראות כמו חלקת־מים שאבן מטשטשת את סברם, אך מיד שבו בעיוותים ובפחדים ובאימות. מאחר שכך, פקח את עיניו לרווחה והיה מביט לפניו אל הכותל הסמוך.

בינו לבין הכותל חזרה המלחמה וקמה מחדש. בשנית שב העילפון הכבד של השרב ונסך עופרת בגפיים. דמויות נתלשות ורצות שפופות ופגזים נופלים וחורשים את המשלט וכדורים ניתכים מן הגבעה שמנגד אל בין הסלעים ואל בין האנשים. נושאי האלונקה נחפזו אל מדרונו האחורי של ההר, וסנדליקו קרא: ‘קותי!’ (לפני שהצעקה נתמלטה מפיו עבר בו, כמו תמיד למראה חבר שנפגע בקרבתו – פרץ אדיר של שמחה מכוערת שחלף בו כברק, שאגת הגוף של ‘אני חי! אני חי!’ רק אחריו נתפנה לתודעה הכואבת והמהממת של חבר בנפילתו, שאף בה ראה את נפילת עצמו בכוח. וכאשר קרא ‘קותי!’ כבר שימשו בה, בקריאה זו, ערבוביה של כאב על חבר שנפל ובה־בעת תחושת־אשמה על פרץ־השמחה, שבו פגעה הרעה ולא בי, הוא ולא אני. כביכול מחפה פגיעתו של האחד על הישארותו בחיים של השני).

‘קותי מה?’ שאל שאוליק בצעקה, כאילו לא ידע. ‘קותי’, חזר והפטיר סנדליקו, הפעם בלאט, וידיו תלויות לו רפויות ועיניו בוהות אחר נושאי האלונקה.

ואז השתררה פתאום דממה מוזרה ונוראה. ושאוליק אמר:

‘שמע, נדמה לי שההפגזה פסקה’.

וכאשר אמר ככה, עבר פגז ביבבה מעל ראשיהם. לא הוצרכו להשתופף, ששכובים היו על הארץ. אף־על־פי־כן נתכווצו מעט, כאילו ביקשו להעלים את עצמם בתוך האדמה.

‘אתה רואה!’ חגג סנדליקו מין ניצחון תמוה. אף־על־פי־כן נפסקה ההפגזה, וסנדליקו, שהתאושש בינתיים, אמר:

‘עכשיו הם נערכים להסתערות’.

‘גש לגזרה בי"ת’, אמר שאוליק, ‘אני אשאר כאן’.

סנדליקו התרומם וחמק בשפיפה ושאוליק נשאר לבדו ומבטיו הקיפו בחשאי את משלטו אשר על ההר הרם, בשטחו של האויב, כמעט ללא קשר עם העורף. דרוך היה לשמוע את מתחי ההסתערות ופתאום תקפוהו געגועים עזים אל אבא – דווקא אליו, לא אל אמא ולא אל מיכל. הוא ביקש להימלט אי־לאן ולמצוא את אבא ולהגיש לו מלמטה את כף־ידו הקטנה אל תוך כפו הגדולה וללכת אל כל אשר יוליכהו ולהיות אחד שמוליכים אותו, שליו מאוד ובטוח מאוד, כל עוד כפו נתונה בכפו של אבא.

הגעגועים העזים שתקפוהו בעיצומו של הקרב, בין ההפגזה לבין ההסתערות, עשויים היו להוליד בו תפילות לאֵל עליון, לו נטעו בלבו אל כזה. אך שום אֵל לא היה לו בחייו, ואותם געגועים הולידו בו תחושה חריפה של לבדיות נוראה, שכמוה לא ידע מעודו; של היותנו עצמנו ובשרנו בתוך הקרב הזה. ואין לנו אלא אנו עצמנו וכל אשר בקרבנו ומה שעשתה מאתנו האמונה שאנו מאמינים.

ההסתערות הראשונה נהדפה. מאחר שהתעודדו מעט, ניטלה מהם אימתם של הפצועים והמתים ששכבו על המדרון האחורי. שוב לא ראו בהם גורל גזור על כולם. המשלט בידינו ואנו נשארנו בחיים. ושוב: המשלט בידינו ואנו נשארנו בחיים. וכבר נתרווח הלב ופינה מקום לקורטוב של ביטחון.

במשך השעות המעטות שהונח להם התקיפם אויב אחר, שאינו מטיל פחד, אך מתיש את הכוחות; השרב הכבד שנתעצם והצימאון. רוב המימיות נתרוקנו חיש־מהר ושמש עזה היתה מכה על ראשיהם. שמש ארורה שכזאת, המצמיחה לחם ומשמידה בני־אדם. שמש שאוהבת את השלום ושונאת את המלחמה.

‘צריכה כאן להיות באר בסביבה’, אמר סנדליקו.

‘אתה חושב שכדאי לשלוח מישהו לחפש אותה?’

‘אפשר לנסות’, אמר סנדליקו, אבל תקווה יתירה לא נשמעה בקולו.

‘טוב’, הסכים שאוליק, ‘שלח שניים, אבל תן להם תדריך’.

לאחר שהגל הראשון נהדף, תכפו אחריו שני ושלישי, ועד־מהרה התפתחו קרבות־יום מחרידים. פעמיים אבד המשלט ופעמיים נערכו וכבשוהו חזרה. מישהו קלט ידיעה שתגבורת חשה למקום, אך שום תגבורת לא הגיעה. אפשר טעתה בדרך ולא מצאה את המשלט. אפשר עלתה על מארב.

ארבעים־ושמונה שעות עמד המשלט על נפשו. כל שעה שהחזיקו בו לא היתה רק עוד שעה אחת על המשלט. כל שעה שהחזיקו במשלט הצמיחה בחביונים כוחות תמוהים שהבטיחו את האפשרות להוסיף ולהחזיק בו. כל שעה של הנה־אנחנו־עדיין־כאן כאילו הצמיחה תחתיהם שורשים, כמו לעצים, שהעמיקו בתוך האדמה פנימה. ורק הציפייה לתגבורת גרמה למריטת עצבים נוראה. מכשיר־הקשר התנפץ כבר ביום הראשון על גופו של הקַשָׁר ולא היה אפשר להתקשר עם יענקלה. על־ידי הפלוגה שנלחמה בשכנות להם הובטחה להם תגבורת. אולי מוטב היה לדעת, כי שום תגבורת לא תגיע לעולם. הבלים. תגבורת לעולם תגבורת היא, ואפילו אינה אלא תקוות־שווא. אין לשער כוחן של תקוות בקרב. אסור לכרות אותן מן הלב אפילו הן שווא, אפילו מורטות את העצבים. אלוהים, נדמה לי שדעתי משתבשת עלי.

במדרון האחורי שכבו הפצועים וההרוגים ועדיין האלונקות נגררות. כמה נשארו לי עוד במשלט? צריך לערוך מפקד. שמע, סנדליקו, צריך לערוך מפקד. מה יועיל לך מפקד? אבל צריך לדעת. אם התגבורת לא תגיע תיכף ומיד, אם התגבורת לא תגיע.

ארבעים־ושמונה שעות החזיקו במשלט ואפשר שהיו מוסיפים להחזיק בו, לולא התחילו פתאום לירות מן הגבעה הימנית.

‘מה זה שיורים משם?!’

כילד שרימוהו במשחק, תלה עיניו אל העבר ההוא. שמא טעות כאן? שמא החליטו הללו שאנו נטשנו את המשלט, ושמא…

כן, הנה גם רואים אותם. הגבעה הימנית חלשה על משלטם קשות. עכשיו אין כל טעם להחזיק, אין כל טעם.

כילד שרימוהו, ולא הודיעו אפילו. הפקירו אותנו!

ואז בא מצד המדרון רץ מהפלוגה ההיא, שהחזיקה בגבעה הימנית, והודיע שהגבעה נכבשה, הפלוגה נסוגה והמג"ד פקד גם עליו, על שאוליק, לסגת.

לסגת? עכשיו? המרירות כבשה את שיקול־דעתו. עכשיו?! לאחר תופת זה של ארבעים־ושמונה שעות, לאחר שפעמיים אבד המשלט ופעמיים נכבש בחזרה, לאחר כל אותו מעשה עם שני האוטובוסים?! לאחר – – – כן. והפצועים וההרוגים שוכבים על המדרון האחורי. והכול לשווא?

‘אני אסוג אתכם’, אמר הרץ.

אחר־כך החלה הנסיגה. תחילה ניסה שאוליק לדלג מגבעה לגבעה, אלה מחפים ואלה נסוגים, אחר־כך אלה נסוגים ואלה מחפים. כך לימדוהו בקורסים. אך כאן נעשה מיד בלִיל נורא וערבוביה וכולם היו להוטים להימלט ואיש לא שמע את פקודותיו. טוב שאת הפצועים שילח ראשונה. וכבר ידע שאוליק שהוא מתנסה בקשה שבקרבות, בפיקוד על נסיגה.

סיעה אחת נשמטה אל הוואדי. מה הם עושים שם? מה הם עושים שם, לעזאזל!

‘לא לרדת לוואדי!’ צווח שאוליק, ‘בשום אופן לא לרדת לוואדי!’

לשווא הוא צועק, כבר אין שומעים אותו ואין שומעים לו. כבר ברי לו שהוא מאבד את השליטה על אנשיו. כבר הבהלה פועלת בהם והם טרופים לחיות ורגליהם מקפצות אחוזות־עווית והכדורים השורקים מצמידים אותם לאדמה. אך למראית־עין בלבד היו אלה נסוגים ואלה מחפים. כבר היו כולם מפוררים ואיש לעצמו. בקרב־התקפה גוברים על החרדות בשאגות של ליכוד הנמסך ברגליים וכולם יחידה אחת ומקשה אחת. ויש כוח שמדרבן הלאה הלאה, עוד פסיעה אחת, עוד, הנה כבר העץ, והנה הסלע, ותיכף נגיע למעלה.

אך כאן, הכול מתפורר ואיש לעצמו וכולם אכזריים ועוינים זה את זה ואין סומכים על מי שאתמול היה חבר וכולם בהולים להימלט, שכבר אין על מה להילחם.

וסנדליקו לא נראה בשום מקום. היכן סנדליקו? מישהו מכם ראה את סנדליקו? לא. לא ראינו. אנחנו לא יודעים. אף אחד מכם לא ראה את סנדליקו? אני לא יודע, לא ראיתי אותו. נבלות, השארתם אותו בשדה! אתם הפקרתם את המפקד שלכם! סנ־ד־לי־קו! אל תצעק, האלונקאים גררו אותו. סנדליקו נפגע? אינני יודע, אני רק ראיתי כיצד האלונקאים גררו אותו.

האויב דלק אחריהם וכמה בהולים היו, הה, אלוהים גדולים, כמה מבוהלים היו ונבעתים להציל את עצמם! כבר לא יחידה צבאית היתה תחת ידו, אלא ערב־רב של פרטים נבוכים ונבעתים וטרופים לחיות שהיו נמלטים ומדלגים על הגבעות ובערוצים, כשהאויב דולק אחריהם ומשלח בהם צרורות של כדורים ממקלעים ומרובים. היו מדלגים על רגבים שתחת מדרך־הרגל ומשליכים מעליהם כל שהכביד והוסיפו ורצו אל כיוונים שמהם לא נשמעו יריות, טרופי רצון להיוותר בחיים.

ביקש לעכבם ולא נתעכבו. כבר אין שומעים לו. נשמטים הם ממנו, כביכול בו האשם; שהכזיבם; שהעלה אותם אל מרומו של הצוק הזה. והוא האחראי לנסיגה הזאת, שהפכה למנוסת־בהלה. ממילא הוא מושך על עצמו את כל האשמות הלא־מבוטאות.

בקצה הוואדי, במקום אשר ממנו נפרשים שני ערוצים, נתקלו בחסימה עורפית. עתה היה האויב פנים ואחור. מישהו צעק: ‘לוואדי!’

‘לוואדי משמאל!’ צעק אחריו שאוליק וכבר לא בחן את טיב הפקודה שנתן, אלא נגרר כסומא אחר צעקתו של אחר.

‘להניח למתים!’ הוסיף וצעק, ‘לגרור רק את הפצועים!’

למתים הניחו, הפצועים גוועו בדרך. אלה שנגררו, נגררו, ואלה שהלכו לבדם, הלכו לבדם.

וככה עלו ובאו, שעונים זה על זה, רצוצים ומבוהלים והמומים, בגרירת רגליים, בשארית הכוחות, והאימה בעיניהם. וכאשר עלו ככה, נתקלו למעלה בליפא שמצא לו דווקא שעה זו לשוב אל הפלוגה. נתקלו בו ובחיוכו הרחב, המבקש לשתף את עצמו, מעשה־רֵעוּת.

ואילו שאוליק צמצם עצמו כל העת תוכחה המפעפעת כארס זה מבעד לחיוכו הנדיב: הפקדתי בידך פלוגה של לוחמים וראה מה שנותר ממנה. לא חשוב, אינני ועדת־חקירה ואינני קובע אשמות. אני רק יודע שהפקדתי בידך פלוגה שלימה ועתה אני רואה לפני שבר־כלי מובס ופצוע.

מובס ופצוע ומת. נשום לרווחה, שאוליק, פתח פיך ונשום לאט. ככה, לאט־לאט ועמוק. אל תקרטע בראשך בכר, לא בו האשם שאינך מוצא מנוח לעצמך. לא הוא שם מחנק ללבך, כי לבך הוא החונק אותך.

ואז צפה ועלתה לפניו דמותה של מיכל, כביכול ביקש להחליף את הכר בחיקה, כאילו ביקש למצוא בחיקה של מיכל את אשר לא מצא בכר. אך כאן נזדעקה בו גאוותו ונרתעה מפני מיכל, שמעודו לא הופיע לפניה מוכה ושבור ואומלל, השוטח עצמו לניחומים. ועדיין לא ידע שכבר הוא נזקק אליה זיקה של ניחומים; בעצם העובדה שדמותה צפה ועלתה לפניו בשעה זו דווקא, כאשר ראשו קרטע על הכר לחפש לו מקום להימלט מלבו החונק. גאוותו נרתעה מדמותה, אך ראשו ביקש את חיקה להיות מוטל בו, ואת חיוכה ביקש שיהיה מוחל מקרוב־מקרוב וסמוך לפניו שלו.

אותה שעה, הרחק מכל מה שאירע, נתעצמה בו כל־כך שוועתו למיכל, לחיקה, לכפות־ידיה ולמאור־עיניה, עד שבלי שהרגיש בכך נכנעה קליפת גאוותו והוא פרץ לקראתה כמות שהוא, בלי לכסות דבר, שבור ואומלל וכושל ומבקש ניחומים. וכבר אין בכך כלום שהוא ככה, והבל גאוותו הקישחת והאווילית. ומותר אפילו לבכות ואין בכך משום בושה כלל. וכל ההתחבטות והייסורים האלה שמשך על עצמו אינם נובעים אלא מגאוותו הקישחת והאווילית והרהבתנית; שבעיקרו של דבר, לא הוא שנתן את פקודת הנסיגה ולא הוא שאשם בכך. ואפילו לא השתלט על אנשיו בשעת הנסיגה, אין מפקד שהוא חף מכך.

עתה, לאחר שנבקעה קליפת גאוותו, החל לאט־לאט לראות אחרת גם את הקרב וגם את הנסיגה. ראשו לא היה מקרטע עוד על הכר וכבר היה מצרף הרהור להרהור ושיקול לשיקול בכלשהו היגיון ובכלשהו יישוב־הדעת.

עתה כבדו עפעפיו. כביכול לא צפתה השינה אלא לשעה זו, שבה ייגמל בו המשבר ויתרפה מתחו. עיניו נעצמו ועד־מהרה נפלה עליו תרדמה.

משהתעורר כעבור שעות אחדות ופקח את עיניו, ראה את המג“ד יושב על שפת מיטתו. שאוליק שכב פרקדן, זרועותיו למראשותיו ועיניו בתקרה. על הרצפה התגוללו נעליו וחלקי לבושו וכן חגורו והאקדח התלוי בו. עדיין הבהבו בו סיכומי הדברים המפויסים שגמלו בקרבו לפני שנרדם. עיניו בתקרה, מצפה היה בשתיקה לדבריו של המג”ד. שמא יטרפו את ניחומיו שעדיין הוסיף ומשך לעצמו מסיכומי הרהוריו מלפני הירדמו.

‘אני הוא שנתתי את פקודת הנסיגה’, פתח יענקלה ואמר דיבור ראשון. שאוליק עדיין החריש ויענקלה הניח לו לעכל את אשר השמיע.

‘אתה… אתה יושב כאן הרבה זמן?’ סחט שאוליק דיבור לאה ורפוי מפיו.

‘לא כל־כך’.

‘דיברתי מתוך שנתי?’

‘מִלמלת משהו’, נצטחק יענקלה, כמי שנתפש בקלקלתו.

‘אני מבין’. סיכם שאוליק.

‘קיבלנו ידיעות שהאויב מרכז כוחות גדולים’, הסביר יענקלה וקולו היה רך וזהיר, כביכול ביקש לשדלו שיתפייס, ‘ביקשנו סיוע מן האוויר. הסיוע לא ניתן לנו. לא היתה כל אפשרות אחרת אלא לסגת’.

שאוליק הניח לו להסביר והחריש, עיניו נעוצות בתקרה.

‘אני מבין לרוחך, שאוליק’, הוסיף יענקלה ודיבר, ‘שמענו על פריצת האוטובוסים שלך דרך העיר. מעשה־טירוף שלא הייתי מאשר אותו בשום פנים, אך מעשה גאוני ונועז – מאחר שהצליח. אני מבין לרוחך, שאוליק, מעשה נועז זה התבזבז שלא באשמתך’.

שאוליק עדיין החריש. יענקלה הצית לעצמו סיגריה והניח את החפיסה הפתוחה ואת הגפרורים לפני שאוליק. הוא ישב על קצה המיטה, וידיו שמוטות בין ברכיו. בלא להביט אל שאוליק, אמר לו חרש:

‘סע הביתה, שאוליק’.

‘לא אסע לשום מקום’, נתקפד שאוליק והפטיר חרש בקול רהוי ולא התיק את עיניו מן התקרה.

‘שמע, שאוליק, אני רוצה להגיד לך, אל תכביד עלי, שמע’.

‘אין מה לשמוע, אני נשאר כאן. אני מבין, אתה רוצה לתת לי חופשה, אך אני לא זקוק לשום חופשה’.

שוב היה קנוט על העולם כולו, גרוי מאוד ומקופד כנגד כולם, כביכול כולם אויביו המבקשים לסלקו בעדינות, מתוך התחשבות. קודם ליפא, עתה יענקלה. מתאווה היה עד כלות למלה טובה, לאות של רֵעוּת, ובה בעת מחשיד היה כל אות של רעות, שמא מקורה בחמלה. עתה היה בודד בייסורי מנוסתו כאשר לא היה מעודו. אלף נימוקים יגידו לו את היותו חף מכל אשמה, את צדקתו, את ה’לא בו תלויים הדברים' – והוא לא יתן בהם אמון. כמוהם כשיקולים ההגיוניים הבאים לחפות על התחושה הנוראה כי הוא נסוג, כי לא שלט על אנשיו בנסיגתם, כי נסיגתו הפכה למנוסה, המנוסה לתבוסה, כי הוא נכשל, כי אִבד את אנשיו.

יענקלה נפנה מעט והניח את כפו על כתפו.

‘שמע, שאוליק, אתה חייב לנסוע הביתה’.

‘מדוע אתה חושב שאני חייב? כבר אתה רוצה להיפטר ממני? אז תגיד ישר לעניין’.

‘אל תהיה ילד, שאוליק ואל תקשה עלי. קרה משהו בבית’.

שאוליק נשתתק וצותת חרש.

‘שמע, חבּובּ, זה בעניין אחיך’.

שאוליק החשה.

‘אחיך נפל, שאוליק’.

‘עזרא?’

כביכול אחים רבים לו ונזקק היה לקרוא את אחיו בשמו, כדי להמחיש לעצמו את הידיעה. אף־על־פי־כן נשארה אותה ידיעה לא קלוטה בלִבו, אם כי הסבה לו פורקן־מה. יענקלה אסף את כפו מכתפו של שאוליק והחליף את הסיגריה מאצבעות־ימינו לאצבעות־שמאלו. עתה נתמשכה ממנו אותה רֵעוּת ששאוליק כל־כך ייחל לה. עתה התיר לעצמו בהיחבא לקבלה ולהיכבש לה. וכבר ניטלו ממנו חשדותיו, והיה מושך לעצמו ממנה ניחומים חמים וגבריים של רעות.

‘קח ג’יפ וסע’, אמר לו יענקלה.

פרק שנים־עשר

השכונה היתה מתפלשת בשרב, מעולפה ומטושטשת וסִברה מעוך. משבים לוהטים מתחו על הבתים ועל הרחובות מסכים של אבק שהליטו את פני השכונה כמו דלף־גשם ביום סתיו. היום פנה לערוב, אך איש לא הרגיש בכך, כשם שלא הרגישו בבוקרו ובצהריו. האור השרבי העכור עמד בו כל העת, לא חליפות בו ולא תמורות; לא רעננות בזריחת היום, לא תשישות מייגעת בצהריו ולא עדנה מפויסת בשקיעתו. מלכתחילה היה זה יום נטול בוקר וצהריים וערב, ואור־הדמדומים העכור עמד בו בכל השעות, ללא שינוי.

קצת אנשים נעו ממקום שהוא אל אן־שהוא, ואף הם, כמו העצים והבתים, היו מטושטשים ומעולפים במסכי־אבק אביכים. איש לא נתן את דעתו על הג’יפ שפנה ונכנס לשכונה מצד הכביש הראשי והיה נוסע ברחובה, לאורך הבתים. אף לא הנערים ששיחקו על מגרש־הכדורסל של בית־הספר – זה המגרש שנותר לפליטה מן הימים שמִגרשים רבים היו מצויים בשכונה, ואילו עתה נראה כעומד על נפשו מפני הבתים הצרים ונדחקים אליו מכל עבר. הנערים שיחקו בכדור, מהם ערומים־למחצה, מהם גופיות לעורם. הכדור המנתר בידיהם היה מתנשא בכבדות וצונח מיד חסר־תנופה, אך זרועות הנערים היו מאיצות בו לשוב ולהתרומם, כל פעם לשוב ולהתרומם, כמו המעשים המאיצים באדם.

ימינו על ההגה ושמאלו שמוטה על ברכיו, חלף שאוליק על פניהם, מעולף והזוי. הרף־עין ראה את עצמו בדמותם ובצלמם של הנערים המשולהבים במשחקם, אלא שזה היה לפני אלף שנים.

קצת הלאה, ליד הצרכנייה, נשתהו נשים וסליהן בידיהן, כדרך שנשתהו בעִתות שלפני המלחמה. על ערימות־החול שבצד הצרכנייה זחלו הפעוטים, כרו מחילות, הקימו בתים ואפו עוגות – כמחילות וכבתים וכעוגות שהוא עצמו, שאוליק, עשה בחולותיה של ערימה זו לפני שנים רבות.

לפני שנים רבות. אבל השכונה מתעקשת לדבר אליו בשעה זו, כשהוא בא אליה בג’יפ שלו, מבוגר עד להבעית – דווקא בשפת החוויות והזכרונות של ילדותו.

בצד הדרך הוליכו נשים עגלות של תינוקות. אפשר אלה תינוקות שנולדו בשכונה בתקופת המלחמה. ואילו מצד זה מוליכים לקבורה בנים שגדלו בה. את זאב’לה ואת חיימ’קה, ועכשיו את עזרא.

נער מנערי השכונה חלף על אופניו והפך את פניו להסתכל בו. בצד, למטה מן הכביש, חנתה משאית גמלונית ופועלים בגופיות דהויות היו פורקים ממנה לבֵנים לבנייה.

ככה בא לו שאוליק לתוך השכונה וניחוח מגורים שלה ושִגרת חייה במסילתם הציפו והיכו על פניו. ניחוח טוב, מיוחל. ראה מרחוק את בית־הוריו וכמו חוגה סמויה של דממה אבלה הקיפה את הבית. הפליג ונכנס לתחומה של אותה חוגה ועצר לפני פִשפש־הגינה. הבליע תחתיו את המדרגות בדילוגים רחבים, והמבוכה הריקנית שהיה שרוי בה בשעת הנסיעה לכאן נתגבשה עתה לדאגה כבושה לאביו ולאמו. רגליו היו עולות בדילוגים רחבים, כמו ביקשו למהר ולעמוד בצד אבא־אמא. ביקש לתמוך בהם בשכוֹלם, שיראוהו חי במו־עיניהם, שיחושו אותו במגע ידיהם, את הבן החי, את הבן האחד שנותר להם. ביקש להגיש להם את עצמו כמו נחמה, כמו תקווה, כמו המשך. שיאחזו בו ויחזיקו בו וידעו מאוד שהוא קיים, שהוא ישנו, בן לאביו ובן לאמו.

הניח כפו על הידית ופתח את הדלת, כמי שמתגבר בחביוניו על רתיעה משונה שפעלה בו כל אותה שעה מפני הדברים הנעלמים והמייראים המתרחשים בבית האבלים מעבר לדלת.

ביקל ראהו עובר גבוה ושותק את הסף והפסיע לקראתו שתיים־שלוש פסיעות. וכבר שאוליק הקדימוֹ ועמד אצלו ושניהם הושיטו כל אחד את זרועותיו וככה נשתהו ועמדו, זרועותיו של זה אוחזות בזרועותיו של זה, כף־היד דחוקה עד למרפק. האב נשא אל בנו עיניים כבדות ואדומות, ועיניו של שאוליק ירדו על אביו מגבוה, והן רכות מאוד ומאופקות. הוא החריש ורק מרפקיו נענו חרש ובצִנעה למגע אצבעותיו של אבא, שהיו לופתות את זרועותיו, חוזרות ולופתות.

אחר־כך הִרפה ביקל מבנו והחל מפשפש בכיסיו אחר סיגריות ולבסוף מצא אותן על השולחן. שלף אחת ותקעה בין שפתיו הזקנות ושוב הבהיל את כל כיסיו בחפשו אחר גפרורים. הושיט שאוליק ידו אל הכוננית והגיש לאביו את הגפרורים שמצא שם. ועדיין אל נאמר דבר. ביקל הדליק לו סיגריה והעשן היה מיתמר מתוך שפמו שהצהיב ועיניו מִצמצו קצת.

‘אמא נרדמה בחדר השני’, נתמלט מפיו של ביקל דיבור ראשון, ‘אתה… אתה ודאי רוצה לאכול משהו?’

‘לא, אבא, כבר אכלתי בדרך’.

‘הא, טוב שאכלת בדרך. אני שמח שאמא נרדמה. כבר שני לילות שלא עצמה עין. אמא שלך אשה חזקה, בן, אבל הדבר הזה מוטט אותה לגמרי’.

שאוליק נטל סיגריה מן השולחן והציתה.

‘אך היא איננה בוכה. אינני יודע אם זה טוב. אך לא ראיתיה בוכה. אולי מוטב היה שתבכה. ורק בלילות נטרדת שנתה. אני שמח שהיא נרדמה עכשיו. כאשר הביאו את אחיך, וכאשר ראתה כיצד החיילים הורידו את הארון ליד הבית שלנו’.

ביקל לפת את הסיגריה בחוזקה, שאף עשן שעה ארוכה ופלט אותו לאט־לאט, ובשעת־כך כמו הבליע אנחות חלושות והמשיך:

‘אז נפלטה מפיה מין אנחה רסוקה ושפתיה נתעוותו לבכייה חסרת־אונים. אך היא לא בכתה. אחזתי בה, אבל היא לא בכתה. אינני יודע אם זה טוב. אומרים שדמעות מקֵלות. טוב שעכשיו נרדמה, קצת’.

גם הוא, כמו שאוליק, ביקש להימלט מן הבדידות שהשכול כופה על האדם, אל הדאגה לאחרים. גם הוא, כמו שאוליק, ביקש להימלט מהתחושה השחורה שהמוות מפער בלב, מאימת האובדן שבו, מאותו חלל שנפער לפתע במקום שהיו חיים, שחייכו, שהתייסרו, שגדלו, שהיו ילד והיו נער – ופתאום נתקפחו בהעלם אחד ואינם. גם האב גם הבן ביקשו להימלט מהמשמעות הסתומה והמטרידה והמיוסרת אל הדאגה לאחרים – זה להוריו וזה לאשתו; אל האחווה שעולה מדאגה זו, אל הליכוד שעולה ממנה; ביקשו להימלט מאימת המוות, מלבדיותו הנוראה, מהבדידות שהוא גוזר – אל החום האנושי, אל היחד. כי אנשים חיים בצוותא, אך מתים כל אחד לחוד.

‘מתי… מתי הביאו אותו?’ שאל שאוליק חרש. כבר היו מדברים בקול נמוך של אבלים.

‘מתי?’ בהה ביקל לפניו, כמי שמתקשה להיאחז בספירת הימים, ‘בבוקר. שלשום, אני חושב’.

‘כלומר, ביום שלישי?’

‘היום יום חמישי? כן, ביום שלישי. ביקשתי להודיע לך, אך אמרו לי שאי־אפשר’.

‘כן, נלחמנו אותה שעה במבואות עיר־גנים’.

‘עיר־גנים?’

‘כן’.

‘עיר־גנים בידינו?’

‘לא. זה היה קרב עגום מאוד. פעם אחרת אספר לך. היכן הוא נפל?’

‘בצפון, באיזה מקום שקוראים לו מראַר. אתה ודאי יודע איפה זה’.

‘במראַר אתה אומר?’

‘כן. מה אתה מתפלא?’

‘אני… אני הייתי שם’.

במראר. אני ראיתי כיצד מעמיסים אותו על המכונית ולא ידעתי כי את אחי מעמיסים. בֶּקֶר ישב לידו ודיבר ומרחוק היו מעלים את הגופות על המכוניות וגופה אחת היתה עזרא ואני לא ידעתי. הוא היה ביחידתו של בקר ואני לא ידעתי. ואני לא ידעתי.

והיה נכלם כלשהו, כביכול בו האשם שלא ידע, כביכול לוּ ידע, היה בידו למנוע את האסון הזה.

‘אתה היית במקום ההוא?’

‘כן, זה היה לאחר הקרב. אנחנו באנו שמה לעזרה ואני גם ראיתי כיצד מעלים את ההרוגים על המכוניות’.

‘ולא ידעת כלום?’

‘לא’.

‘מלחמה נוראה’, הפטיר ביקל ונשתתק. שאוליק עישן בדומייה. הם ישבו בקצהו של השולחן הגדול שעמד בחדר, שולחן שחור נוסח ישן, שפיתוחים לו בשוליו וכרעיו איתנים ועבותים, כמזמנים עצמם לעמוס משא כבד.

שפטל בא מקיתונו ומשראה את האב והבן יושבים ומחרישים, בא מאחוריהם, חרש ובלא קול, הניח את כפו הרפה על כתפו של שאוליק ונרכן עליו כמבקש לגמול טובה, לפַצות, לכפֵּר על משהו, לעקוף הסתייגויות ולשתף את עצמו. ובקול שהיה מאופק ורך, שאל מקרוב:

‘אתה רוצה משהו לאכול, שאוליק?’

‘לא, תודה, אכלתי’.

‘אז טוב. אכין לכם תה’.

וכשם שקרב חרש, כן נרתע עתה בצעדים מדודים וחמק אל המטבח.

‘היו כאן החברים שלו’, אמר ביקל, ‘הם סיפרו שמפקד־הכיתה שלהם נפצע ועזרא קיבל את הפיקוד. עזרא לא היה מפקד, מה?’

‘לא, הוא היה טוראי פשוט’.

‘אבל כאשר מפקד־הכיתה שלהם נפל, קיבל עזרא את הפיקוד. הם אמרו שהוא נפצע במצחו ובכתף’.

ביקל דיבר ושאוליק הסתכל בו וחשב כמה זקנת, אבא. בבת־אחת אתה זקן. שחוח, כפוף, זקן. אפשר תמיד היה זקן ואני פשוט לא הבחנתי בכך. כמה שאתה פתאום זקן, אבא.

עור פניו היה חרור ומקומט והבשר עליהם רפוי מאוד. צווארו מגויד ומיני גידולים תפחו בו מן הצדדים. גם קולו, בדברו, היה שביר ונפלט הברות־הברות רסוקות ורוטטות.

שפטל חזר מן המטבח והביא עמו שתי כוסות־תה ועוגות, הניחן על השולחן והלך לעמד לו אצל החלון ולא התערב בדברים שהתרחשו בדיבור ובשתיקה בין האב לבנו. כשם שהיה שרוי כל הימים בשולי המשפחה הזאת בשמחותיה, כן שרוי היה עתה בשוליה גם באבלה. הוא עמד בדממה ליד החלון, עיניו, החבויות בכיסיות של עור, בוהות לפניו בריקנות שקמה מחמת ההרגל לבהות לפניו, זו הריקנות שמסייגת אותו תחום לעצמו, ואצבעות־ידיו הארוכות והיפות מוללו אלו את אלו מאחורי גבו, כביכול מחַשבות הן בהיחבא את טעם הימים שהלכו אל התוהו.

ביקל חפן את כוס־התה המהביל, ומבין אצבעות־שמאלו תימר לאִטו עשן־סיגרייתו. הוא לא שתה מן התה ולא עישן את הסיגריה ורק היה בוהה אל העשן וההבל שעלו מן התה ומן הסיגריה וכיצד הם נמסכים זה בזה, מסתלסלים ועולים, צרים צורות כה וכה ושבים למעלה בכלשהו גִנדור וכלשהי אצילות. וכאשר היה פולט בלי־משים את נשימתו, היו העשן וההבל ניסוטים ונמלטים מעט, אך שבים מיד לתמר ולהימוג זה בזה. שעה ארוכה ישב כך לבלי נוע, עיניו בוהות בעשן ובהבל. ואחר־כך מעך את הסיגריה הבוערת במאפרה ואסף את ידיו אל כיסי־מכנסיו ופשט את רגליו לפניו מתחת לשולחן, ובתה עדיין לא נגע. גם שאוליק לא נגע בתה, אבל היה מעשן כל הזמן. ראה שפטל מאצל החלון כיצד שניהם אינם שותים מן התה שמזג להם והיה מיצר בחשאי, כביכול מנחת־קורבנו לא נתרצתה ולא נתקבלה.

‘משונה’, חזר ביקל והשיח לפניו, ‘תמיד חרדתי יותר לך מאשר לאחיך. אינני יודע מדוע, אבל תמיד היתה לי הרגשה שאתה קרוב יותר לזה מאשר עזרא. אולי מפני שהיית שרוי בקרבות יותר ממנו. והנה אתה כאן והוא איננו. כל הימים חרדתי לך. אתה אינך אבא ואי־אתה יודע מה זה להיות חרד לבן שיצא למלחמה. אולי תהיה פעם אבא ותבין. ולוואי ולא תהיינה מלחמות ולא תבין לעולם. דבר אחד אני רוצה שתדע, בן. אני, מילא, אבל אמא שוב לא תוכל לעמוד בכל החרדות האלה של ציפייה שכזאת לכל פרישׂת־שלום ממך’.

‘לְמה אתה מרמז, אבא?’

‘לשום דבר. לך, בן, לך אל אמא. נדמה לי שהתעוררה. היא תשמח לראותך’.

קם והלך אליה. פתח את הדלת וראה את אמו עומדת מעבר מזה של הפתח, נכונה לצאת. מיד נפלה על צווארו וכבר היתה קלוטה בזרועותיו נלפתת אל חזהו, ראשה שמוט וידיה אסופות אל פניה, כמו ילדה קטנה הנכנפת בצל אבא גדול ורחום. ובבת־אחת פרצו עכשיו הדמעות מעיניה ובלא כל בושה היתה בוכייה ביבבה רסוקה המתפרצת ונחנקת, בלא שום כלימה, בלא מעצור. נלפתה אל חזהו ואל זרועותיו ושאוליק גבוה ממנה ומקיפה בזרועותיו ומחזיק בה, באמו־הורתו, צמודה ובוכייה אל חזהו. בלומה היתה ממלמלת מתוך הבכייה הברות רסוקות ומובלעות, ופתאום ביידיש דווקא – מיין קינד, מיין קינד – כחוזרת אל איזה שורש של צור־מחצבתה. שאוליק חפן את ראשה הלבן בכפיו, כדרך שהיה חופן את ראשה של מיכל והיה מלטפה בדממה ובדביקות.

היתה זו בכייתה הראשונה של בלומה מאז הובא עזרא לקבורה. היא לא ביקשה להימלט לשום מקום, כדרך שביקשו ביקל ושאוליק, והיתה עומסת את שכולה ונושכת את שיניה לשאתו ולא לכרוע תחתיו. אף־על־פי שהיתה קטנה ונלפתת בזרועותיו והוא כמו פורשׂ עליה איזו חסות גבוהה, ראה אותה והיא האם הגדולה, החזקה, שאין קץ לייסורים שבה ואין קץ לחיים שבה. היא לא ביקשה להימלט מן השכול אל האחווה האנושית של היחד ואל הדאגה לאחרים, כביכול מתעקשת היתה להתראות עם המוות פנים. שאוליק ראה את אמו כאשר לא ראה אותה מימיו. הבין שלעולם יהיה הבן שלה, גם כאשר יהיה בן שבעים. השיג פתאום שכל אדם בעולם הוא בנה של איזו אמא. שהיא הראשונה תמיד, אם־כל־חי. אותה שעה חזר וחש כמיהה עזה להניח ראשו בחיקה של מיכל, כמו חיקו של עולם הוא.

ואז נרתעה ממנו וצנחה על שפת המיטה שעמדה לידה ושאוליק ישב אצלה וזרועו מקיפה את גבה. היא לא ניגבה את דמעותיה והיתה לופתת את כף־ידו הנתונה בין כפותיה, כאילו ביקשה לחזור ולהיווכח כל הזמן שהוא חי והוא על־ידה ואפשר למושו.

‘נשארנו קצת בודדים, בן’, דיברה חרש לפניה בקול ניחר, ‘ככה זה. הבן שלי מת ואני חיה. אני ילדתיו ואני קברתיו ואני חיה והוא מת. כבר שני ימים שהוא מת. כבר שני ימים שאני חיה לאחר שבני מת. ומחר יהיו שלושה ימים ועוד מעט יהיה שבוע. ככה זה’.

עכשיו נצטמצמו עיניה בעווית ואצבעותיה לפתו את כף־ידו עד כאב. מיד אחר־כך קמה ודיברה והדיבור יצא מפיה כמו אנחה, אף־על־פי שדיברה ולא נאנחה:

‘נו, טוב. אבא שלך אומר שאני צריכה להיות גיבורה. כולם מוכרחים להיות גיבורים, ככה הוא אומר. מפני שאין לנו ברירה אחרת. יכול להיות שהוא צודק. בוא בני, נשתדל להיות קצת גיבורים’.

וכאשר אמרה ככה בקול־נכאים ששאוליק לא שמע מפיה מעודו, עמדה בפניה עווית קפואה וזרה של ייסורים והוא הבין פתאום שעווית זו מטשטשת את סִברה בכל־עת־תמיד, גם כאשר אין מרגישים בה. עווית קפואה, העומדת בעינה ואינה מרפה.

כפו בכפהּ, קמו שניהם, היא ראשונה והוא אחריה, ויצאו את חדר־השינה ובאו אל החדר הגדול. ביקל ישב עדיין בקצהו של השולחן הגדול וכוס־התה עמדה לפניו. שאוליק ובלומה ישבו אף הם אצל השולחן ושפטל גרר את רגליו בחשאי והלך להביא גם לבלומה כוס־תה. שמים שרביים ודלוחים עמדו עדיין בחלונות. שאוליק לגם מן התה ואמר:

‘יש אולי לשתות משהו קר, אמא?’

‘גש למקרר ותראה’, אמרה בלומה.

מאצל החלון ראה שפטל את שאוליק קם והולך למטבח ושב משם עם כוסות ובקבוקי־מיץ. שאוליק מזג לכולם וגם לשפטל מזג וכולם שתו את המיץ הקר. כשם שלא שתו את התה שלו, כן לא שתה שפטל את המיץ שלהם.

היו יושבים להם ומשיחים בבנם שנפל. בבת־אחת ובאופנים שונים היו מעלים את חייו כשהוא ילד וכשהוא נער וכיצד נשא את דינה וכמה התרגש כאשר בא לבשׂר כי נולדה לו תינוקת. וכל אחד הטיל פסוקים נוסח ‘אתם יודעים ש…’ ו’פעם אחת אני זוכר…' ‘אני רוצה להגיד לכם…’ ‘פעם אחת אמר לי…’.

היו מדברים בו ונרתעים ממנו מתוך יראה מן הדברים שנתלוו לדיבורים ואף־על־פי־כן חוזרים ומדברים בו. צורך כפייתי היה בהם לדבר בו, ולעמוד על טיבו. עכשיו ביקשו לשתף את עצמם בחייו שמתו, כאשר לא ביקשו מעודם, בעודו בחיים. בייחוד ביקל. ביקל נקלע להרגשת־אשם על שקיפח את עזרא, שחשׂך ממנו אהבת אב, שנהג בו בחומרה יתירה. ונתלוותה להתייסרותו חרטה שעבר זמנה על מלים בוטות שהשמיע באוזני הבן בשעות של חימה ובשעות של הטפה, והיה בו עכשיו צורך עז להיות צדיק ולא־אשם ונסלח לפני הבן שנפל במלחמה.

הקשיב שאוליק לדבריהם של אביו ואמו וזכרונות שעלו בו, בינו לבינו, הסגירו מאורעות ומקרים מן הצד החיצון שלהם בלבד.

‘מדוע אין רואים את דינה?’ הסיע ביקל את השיחה לעבר אחר.

‘לא היתה כאן?’ תמה שאוליק.

‘היתה והלכה’. אמרה בלומה, ‘אנחנו ביקשנו שתעבור אלינו עם התינוקת’, הסבירה בלומה, ‘אך מאז הלוויה אין רואים אותה’.

‘באמת משונה’, תמה ביקל, ‘כאילו מתרחקת מאתנו במתכוון’.

ואז הניחה בלומה את כף־ידה על כתפו של שאוליק ואמרה:

‘אולי תיגש אליה?’

‘לשם מה?’ הפטיר שאוליק כמעט במורת־רוח. המועקה שהחל להיכבש לה כבר הציקה לו והוא ביקש להיחלץ ממנה אל האוויר האחר, אל מיכל.

‘תיגש אליה ותשאל לשלומה, בן. לא ראינו אותה מאז הלוויה ולבי חרד לה. אתה כבר לא נער, שאוליק, אתה כבר איש. אנא, גש אליה’.

‘טוב, אני אגש’.

‘גש, בן, גש’.

אחר־כך אכלו ארוחת־ערב, ואחריה קם שאוליק ויצא את הבית וביקל הלך לו לשבת במרפסת. באו אליו ידידים לנחמו והיו כולם יושבים שם במרפסת ומדברים בקולות נמוכים.

תחילה היו קצת מהססים וקצת נבוכים ולא יודעים כיצד להתנהג במחיצתו של אב אשר שיכל את בנו. אך ביקל היה ממהר ומחלץ אותם ממבוכתם בנועם־הליכותיו הפשוטות והחביבות ומנחה אותם באורח טבעי, כביכול המוות כבר הוא בן־בית במשכנותינו ואין להעמיד כנגדו תמיהות ורתיעות, לא כנגדו ולא כנגד האנשים שנפגעו על־ידו. רק שקולו היה נמוך וכבוש וממילא דיברו אף אורחיו בקולות נמוכים וכבושים. רך היה קולו ומקרב־לבבות, כביכול ביקש להוכיח ששכולו לא העבירו על דעתו, שאינו אחד איוב הקורא תיגר; ששכולו לא פגע בעקרונותיו. הבן שלו טמון עכשיו באדמה כמו אריח זה בכותל. הוא שמחזיקו והוא שתומכו, הוא עיקרו של בניין.

מסכי־האבק השרביים לא ניכרו בחשכה, אך הפנסים היו מלופפים אדי־ערפל אביכיים. השרב לא הרפה, אך רוחות־הקדים נאספו אל המִדבר והאוויר קפא תחתיו, לא נע ולא זע.

לאחר שישבו כמה שישבו, קמו והלכו להם והותירו את ביקל לבדו. בלא למוש ממקומו פשט ביקל ידיו ונטל קונטרס מן הכוננית שמאחריו ונתן בו עיניו מתוך דעה פזורה. רגליו פשוטות לפניו, היה מחזיק בידיו את הקונטרס סמוך לחזהו, ועיניו ספק מביטות בו ספק מרחיקות ממנו אל מעבר למעקה־המרפסת, אל השכונה הרוחשת חיים־של־ערב.

בני־אדם היו מהלכים בכביש המוליך העירה, פונים למקום שהוא ובאים ממקום שהוא. כל ההם, בנים לאבות ואבות לבנים. מכונית הבליחה אורות־הַאֲפָלָה עמומים ונער חלף על אופניו. קצת פה וקצת שם נשמעה בין ההולכים שעטת נעלי־חיילים מסומרות, שהלכו עם נערותיהם, ואפילו קולות של צחוק נשמעו מן הדרך. צחוקים טובים, חומדי חיים, גלויים ותמימים באכזריותם. טינה שנתעוררה בלבו לכל אותם שמוסיפים ללכת, למכונות הצופרות ולנעלי־החיילים ההולמות בכביש בלא שום דרך־ארץ ולקולות הצחוק – צחוק בשכונה שלו, בשכונה שקברה את בנה – טינה זו נכבשה מיד על־ידי צידוק־הדין שמשך על כל ההם שעוברים וממשיכים, קוברים את מתיהם ומוסיפים והולכים ונותנים קולם בצחוק, צידוק־דין שביקש בעקיפין לעשותו הוראה לאורח־חייו שלו־עצמו.

אחר־כך באה בלומה והיו שניהם יושבים ליד השולחן אשר במרפסת. שניהם זקנים, מחרישים מתוך הרהורים ומתוך עוגמה שנתעטפו בערב היורד ומתוך זכרונות שפקדו אותם. שפטל בא דומם וישב עמהם, אך בריחוק כלשהו ומחריש לו לעצמו ופניו בוהים וסברם כמי שמתחרט כל הימים על משהו ומבקש בחשאי וללא אומר שימחלו לו.

‘דיברת עם הירשברג?’ שאלה בלומה.

‘הירשפלד’, תיקן ביקל.

‘דיברת עמו?’

‘אשתדל לדבר עמו מחר’.

‘אני רוצה שתדבר עמו. אינני רוצה ששאוליק יחזור מכאן לשום יחידה לוחמת. מספיק לי. כבר יש לנו חוק שבן־יחיד לא צריך ללכת ליחידה קרבית .מדוע שחוק זה לא יחול עלינו?’

‘לא חוק הוא אלא מנהג’.

‘לא חשוב’.

‘אינני אומר שזה חשוב, אני רק רוצה שתדעי: זה רשותו של כל אחד, אך לא חובתו’.

‘אם זו לא חובתי ולא חובתך, אז אינני יודעת מה זה חובה’.

ביקל שילב את ידיו והניח לבלומה לדבר.

‘אני רוצה שתדבר עם הירשפלד’.

‘טוב, מחר אדבר עמו’, אמר ביקל חרש, במין החלטת־אנחה, כמי שמקבל עליו דבר שהוא למרות מצפונו, ‘אבל מוטב ששאוליק לא יֵדע על כך’.

‘זה כבר לא חשוב. העיקר שתדבר עם הירשפלד’.

ואז החרישו שעה קלה והרגישו פתאום במציאותו של שפטל שגם ישב עמהם על המרפסת וגם נבדל לעצמו. בלומה פיהקה במלוא פיה ופיהוקה נקטע לפתע, כביכול התביישה בו.

‘לא עשיתי שום דבר היום ואני עייפה’, אמרה.

‘לכי לישון, בלומה’, אמר לה ביקל.

‘ישנתי קצת אחר־הצהריים. אינני חושבת שאוכל להירדם עכשיו. אבל אני עייפה ואינני יודעת ממה’.

‘את לא עייפה, את מיוגעת’.

‘יכול להיות. אני דווקא אוהבת להיות עייפה, אבל לא כמו עכשיו. אני מתכוונת לעייפות אחרת, כמו למשל, לאחר שאני עובדת בגינה. אז אני עייפה ורוצה לישון ומרגישה את עצמי בריאה ושלימה, עכשיו לא עשיתי שום דבר ואני עייפה’.

עם שדיברה ככה לפניה, בפיזור־הדעת, נתלוו לדבריה אנחות קלות וכבושות, שכמו נתמלטו מפיה מאחורי מחסומים רבים ששׂמה לפיה. שפטל כִּחְכַּח בלי־משים ובלומה הסבה אליו את ראשה ופניה נתחייכו חיוך משונה, אשר דמה לעווית של בכייה וכיער אותה מאוד. ביקש שפטל להשיב לה חיוך ולא עלה בידו.

‘לכי לישון, בלומה’, חזר והאיץ בה ביקל בדאגנות יתירה ושילב את רגליו הפשוטות לפניו ונינוח יפה במושבו והליט את פניו. אצבעותיו הלחות נגעו בפניו המזיעות ונרתעו בסלידה. אני צריך להתקלח, הרהר. ולא מש ממקומו והוסיף לרבוץ כך על המרפסת מול שאר המרפסות הרוחשות אנשים. נשא ביקל ראשו מתוך כפות־ידיו ואמר בלא להביט:

‘הלכת, בלומה?’

וכבר קולו כבד ומנומנם.

‘בלומה הלכה לישון’, הסביר שפטל.

‘אתה כאן, שפטל?’

שפטל החריש באפלה, וביקל חזר והליט את פניו בכף־ידו. שפטל קם חרש וחזר לחדר הראשון. סבור היה שביקל נרדם, אבל ביקל רק נשתקע בהרהורים. על השולחן עדיין עמדו שלוש כוסות־התה אשר איש לא נגע בהן. מזגתי להם תה והם לא שתו. תה טוב. חדש. טרי. אבל הם לא נגעו בו.

והוא נטל את הכוסות ונשא אותן אל המטבח, לשפוך את תוכנן שהוצן לכיור. ולי אין בן וכבר לא יהיה לי לעולם. לא אב אני ולא אב שכול. כלום. אחד כמוני אינו בחזקת אדם כלל. וכי לא כן הוא? וכי איני מחוץ לכל אותם דברים הממלאים חייו של אדם? כלך לך אל תמונותיך, שפטל יקירי.

והוא שפך את התה בכיור, כוס אחר כוס אחר כוס, בלא אכזבה ובלא טרוניות. שטף את הכוסות, העמידן על המדף והלך וגרר את רגליו חזרה אל קיטונו.

פרק שלושה־עשר

בשעת הלוויה נתמכה בלומה בביקל ובדינה, שהלכו משני צִדיה. אהרון אהרוני הפסיע מאחוריהם, חמוּר ורציני וכלשהו חגיגי. לידו דידה חרש שפטל בפסיעות קטנות, מצומצם ונכלם ופניו, יותר משהיו אבלים, היו עצובים. בלומה הלכה לאן שהלוויה הוליכה אותה, שבויה בזרועותיהם של כלתה ובעלה. פעם בפעם היו פניה מתכרכמים בבכייה חרישית בלא קול, ואלה שתמכו בה לא הרגיעוה ולא ניחמוה ולא אמרו כלום ורק הוליכוה בדממה. בלומה הליטה את פניה במטפחתה, כמבקשת להעלים את יגונה מעין־זרים. אחריהם הלכו כל העם, מכרים וידידים ואנשי־השכונה.

ביקל לא בכה וגם דינה לא בכתה. נפעמת היתה מחמת שהולכים לקבור אדם שמת, אך לא מחמת שמת זה היה בעלה. כאן מוטלת גופה שפסקו ממנה החיים. ביקשה להימלט מן החזות שנתנשבה מן הארון ומן הלוויה הדמומה הנשׂרכת לה לאטה ברחובה של השכונה ונצמדה לחיים לדמותו של מיכה לוין.

לאחר ששבו הביתה מן הקבורה, ישבו להם ליד השולחן הגדול ושפטל היה טורח במטבח להכין משהו לאכול. קמה דינה וביקשה לסייע בידו. עד־מהרה היתה דינה טורחת ושפטל מסייע לה. ורק ביקל ובלומה ישבו ולא קמו מכסאותיהם. באו שכנים ואמרו לדינה:

‘שבי דינה, אנו כבר נכין לכם’.

וביקל נשא אליה את פניו ואמר לה ביגון וברוֹך:

‘בואי בתי, שבי עמנו’.

עשתה כאשר נתבקשה ובאה וישבה עם הוריו של בעלה ופניה נתלהטו בסומק עז של כלימה. כבר ידעה ששכוֹלָם אינו שכולהּ, ישבה תחתיה כפויה ופניה לוהטים. עד שקמה ואמרה:

‘השארתי את רונית אצל שכנה ואני צריכה לקחת אותה’.

ואפילו אמת דיברה, ידעה שהיא משקרת.

‘לכי בתי, לכי’, אמרה לה בלומה והבליעה בינה לבינה, בלא קול ובלא דמעות: יתומה קטנה. וכאשר דינה עמדה לצאת, קרא ביקל אחריה ואמר:

‘הביטי דינה, אולי תביאי את רונית לכאן?’

נתבלבלה במבוכתה ונשתהתה ועמדה אצל הדלת.

‘לכי הביאי אותה לכאן’, עודדהּ ביקל, ‘נהיה כולנו ביחד. משפחה. ככה טוב יותר’.

סחטה מפיה ‘טוב’ חרישי וחמקה החוצה. נטלה את רונית הביתה והיו שתיהן שרויות לבדן ודינה טורחת על ילדתה ושופעת עליה רוב דאגה ואהבה. יומיים היו שרויות לבדן וביום השלישי שלחה לקרוא למיכה לוין. שעה שבא אליה, עמדה וגיהצה שמלותיה של רונית.

‘עד שלא קראת לי לא באתי’, אמר מיכה.

‘אני יודעת’, קצרה לו דינה בחיבה.

‘לפעמים ראיתי אור בחלונותיך, אך לא הרהבתי עוז לעלות’.

‘כך שיערתי’.

‘הבחנת בי?’

‘לא, אבל הרגשתי בך כל הזמן’.

‘ביקשתי לעלות, אבל את גזרת שלא נתראה’.

‘אני יודעת, יקירי, אני יודעת’.

היא עמדה וגיהצה ומיכה שהה אצל החלון, ידיו בכיסיו. כל תמיהה לא היתה בפניו. שליו היה; פורש על־פני החדר את אורך־רוחו הטוב והקשוב, המבין־מראש. וכאשר לא הביט בה, נשאה אליו בחשאי את עיניה מקרש־הגיהוץ וראתה אותו עומד לו ככה דומם ויציב, כהחלטה נחושה.

‘ידעתי שיום אחד תקראי לי’, אמר.

‘כן? ואני לא העזתי לדעת’, השיבה.

‘ידעתי שתקראי לי וחיכיתי’, אמר.

‘הייתי אצל הוריו’, סיפרה ועיניה ליוו את חרטום־המגהץ שנע והחליק על אשר כיבסה ועִמלנה בבוקר, ‘הם ביקשו ממני שאעבור אצלם, אבל אני ברחתי מהם. פשוט, לא יכולתי. היתה לי הרגשה שאני משקרת להם, שאני מרמה אותם. והם היו כל־כך טובים אלי. הם קראו לי דינה’ה וליטפו את ראשי כמו שמלטפים נערה קטנה. וביקל אפילו קרא לי: בתי. קחי את רונית ובואי לגור אתנו, אמרו. אתה לא מתאר לך מה שהרגשתי שם. הבן שלהם נפל ואני ידעתי שאני מרמה אותם כל הזמן, שאני מרמה הורים שכולים. הם קראו לי בתי, אותי, את כלתם של בנם המת. ואני חשבתי כל הזמן עליך, גם בשעת הלוויה’.

מיכה לוין עבר מן החלון וקרב אליה ועמד שם מסתכל דומם בידיה המוליכות את המגהץ. דברים שאמרה לא עוררו בו שמחה ולא פתיעה, כביכול צפה וידע הכול מראש.

‘מה אני בעינֶיך?’ שאלה פתאום. ידיה קפאו ועיניה הרחיבו אישוניהן והסתכלו בו נפחדות ומייחלות. עיניו לא נרתעו ממבטה, אך פיו לא נפתח לדבר.

‘אינך מתפלא שככה מדברת אשה שלפני יום יומיים קברה את בעלה?’

עתה היתה רשעות בקולה ועיניה נדלקו באש זרה.

‘אין כל הצדקה שתתייסרי ככה, דינה’, אמר חרש.

השפילה ראשה ושבה לגהץ. וכאשר ראתה את הכתם החום שטבע המגהץ בשמלנית, נתחייכה ומרירות של רשעות היתה בחיוכה.

‘רואה אתה, השמלה הזאת נפלה קורבן’.

הוא לא שאל קורבן לְמָה, הוא ידע.

בחנה את הכתם מקרוב ואמרה בנימה מעשית של עקרת־בית:

‘מילא, תשמש לניגוב אבק’.

ופרשׂה לבוש אחר על קרש הגיהוץ.

‘ידעתי שזה ייגמר, אבל לא שיערתי שדווקא כך’, אמרה.

‘אני… אני לא רציתי שיפול. הרי יכולנו גם להיפרד!’

‘מה זה חשוב עכשיו, דינה?’ ניסה מיכה לוין להתערב בהתדיינות שהיתה מתדיינת עם עצמה בקול רם.

‘לכאורה לא חשוב, ואף־על־פי־כן חשוב. טוב שבאת’, קראה פתאום.

הוא לא חיבק אותה ולא ליטף את שערותיה, אף־על־פי שעמד בסמוך לה. ושלא לעניין כלל הרהר לעצמו: ‘היא קצת גבוהה ממני’.

‘כשאני רק מהרהרת בכל השקר של החיים שלי עמו, בכל העוול והעיווּתים והמִרמה, בכל הלא־כלום הזה שסילף ככה את חיינו’, דיברה לפניה, ולמיכה לוין כבר היה ברור שמשפטים שהיא משמיעה אינם אלא הדים של דיון מייגע ומיוסר המתחולל בינה לבינה.

‘אני יודעת, לא כך מדברים אחר אדם שמת. הן אדם זה בעלי היה ואב לילדתי. אבל כל מה שאמרתי אמת היא. מדוע אתה עומד, מיכה? קח כיסא ושב’.

ישב והצית לעצמו סיגריה. דינה קיפלה את אשר גיהצה ופרשה לבוש אחר על הקרש.

‘המצאה טובה, הקרש הזה לגיהוץ’, אמרה ונימת־קולה לא נשתנתה כלל, ‘עד מה הדברים האלה של נוחיות עשויים להרחיב דעתו של אדם. בדרך־כלל הייתי נוהגת לגרור לכאן את השולחן מן המטבח. פעם אחת אפילו פרצה בינינו מריבה גדולה בשל כך. שוב אני מדברת בו’.

והיתה מוסיפה ומדברת בו וכבר שנאתה מצדיקה כל אשר נאמר עליו. היתה בה עתה איזו להיטות אכזרית אחר האמת, נצמדה אליה וביקשה לדעתה ולהגידהּ לאחרים. כל ששתקה בימי־חייו, ביקשה עתה להגיד ולא חסה על עצמה ולא הקפידה בכבודו של המת – בקנאותה זו לאמת, שנעשתה פתאום קדושה מכול, נעלה מכול, בוטה ומתעוררת ומבקשת לפרוק מעל עצמה כל העמדת־פנים, כל אבק של סילוף. צורך גמור ומוחלט היה בה להעמיד את כל עֲבָרָה במִבחן האמת. אמת זו, תנאי הוא לכל מעשה שתעשה. והיתה מוסיפה ומדברת ומגוללת פרשיות בלא מעצור מכל שהעלה לפניה זכרונה.

מיכה לוין ידע שלא מחמת רוע־לב היא מדברת סרה בבעלה. הוא ציפה דומם לסופם של הדברים, כמו שמצפים לסופה של בכיית ילד. התנהגותו עמה ושתקנותו הקשובה הִשרו עליה לאט־לאט הרגשה נפלאה ומיוחלת, שהיא רצויה לו וחביבה עליו בכל־עת־תמיד, בכל מעשיה, משוגותיה, חילופי־רוחה, התייסרותה וצחוקיה. מכוח הרגשה זו נשתחררו בה ייחולים כמוסים ותשוקות שסברה כי כבר עבר זמנם, והיא נכבשה לתחושה חריפה ונפלאה של חירות בכל מאודה.

‘הייתי רוצָה שיֵדעו בלא שאומר להם. וכי כיצד יכולה אני לומר להם. יש לו הורים נפלאים והייתי רוצה שידעו את האמת. המחשבה שאני מרמה אותם מציקה לי מאוד’.

מיכה לוין הבין שאיננו מתבקש לומר דבר, נוכחותו בשתיקתו ודי בכך. היא קיפלה את לוח־הגיהוץ והעמידה אותו במרפסת. דברים שגיהצה הניחה על המדפים בארון.

‘הוא טען שלא הבנתי אותו. אולי זה נכון. אפשר שגם הוא לא הבין אותי. אתה משער מה זה לחיות עם איש שאין מבינים אותו? שאוכלים עמו יום־יום וחיים עמו יום־יום והכול שקר ומרמה וללא שום אהבה?’

‘למה לא נפרדתם?’ שאל חרש.

‘פעם אחת דווקא כן נפרדנו. לא סיפרתי לך? ואחר־כך היתה רונית חולה מאוד והוא חזר. זה היה בליל הכרזת העצמאות. עד היום איני יודעת איזה דרכים הוליכוהו חזרה אלי. הוא השתדל להסביר, אך אני לא הבנתי. לא דפקו בדלת?’

‘נדמה לי שכן’.

דינה קמה לפתוח את הדלת וממקום שישב שמע מיכה קול־דברים בפרוזדור.

‘שאולי!’ קראה דינה בפתיעה.

הם נכנסו לחדר ושאוליק ראה את מיכה לוין. עד שפתח פיו לדבר, הבזיק בו זכרונה של תחושה רחוקה מלפני הרבה שנים, כאשר היה ילד והקדים תמיד לעלות על משכבו והוריו נשארו בחדר המואר. היתה זו שעת־ההורים לאמתה, שעתם של הגדולים, עטויה תעלומה ומסתורין. הוא שכב במיטתו בחדר החשוך והד הקולות והדברים היו מגיעים במעומעם מן החדר המואר, דרך האפלה של חדרו, אל אוזניו הכרויות לקלוט כל הברה וכל רחש. ופעם אחת (בשום פנים אינו זוכר בשל מה ולאיזה צורך) קם ממיטתו, וכמי ששם נפשו בכפו הבקיע את האפלה בחדרו ואת כל האיסורים והסכנות שזו הכילה, וקיבל על עצמו מראש את העונשים המשוערים ואת התרגזותה של אמא וכעסו של אבא וצחוקו של עזרא שכבר היה גדול ונשאר לשבת עם ההורים – וחירף את עצמו ב’יהיה אשר יהיה' – וחצה במרוצה את אפלת חדרו ופרץ אל האור אשר בחדר השני, אל עולמם של המבוגרים, אל הדברים המתרחשים לילה־לילה לאחר שמשכיבים אותו, את הקטן, במיטתו. קרע את הדלת ונשאר עומד על הסף, כמות שהוא, בפיג’מה, מחריש ועיניו ממצמצות וכולו מאוכזב ממה שעיניו רואות, ודרוך לעונשים שהנה־הנה יוטלו עליו.

אמא קמה והלכה אליו ואבא צחק ואמר:

‘נדדה שנתך, שאוליק?’

וזה הכול.

וכל האנשים הזרים שהיו אותה שעה בחדר גיחכו בטוב־לב ואמא נטלה אותו בזרועותיה ואיש לא כעס כלל ושאוליק היה מאוכזב מאוד מאומץ־לבו שהתלקח בו לשווא ומכך שלא הענישוהו כלל ורק תמהו להם תמיהות למעשה שעשה ואינם מבינים, אינם מבינים. והוא החל פתאום לבכות.

‘חלמת חלום, ילד?’ דיברה אליו אמא ונשאה אותו אל חדרו. אז העיף עין וראה את אבא יושב לו בניחותא בכורסתו ופשט ידו להוציאו משלוותו ואמר:

‘אבא’.

אז קם אבא ונטלו מזרועותיה של אמא ותיכף ומיד עברה אותו תחושה של חום ושל ביטחון ונשתכח ממנו אומץ־לבו ונפוגה אכזבתו והוא הניח לאביו לשאתו חזרה לחדר ולהשכיבו ולכסותו. אבא נשק לו על לחיו ואמר לו: ‘לילה טוב, בן’, וחזר אל אורחיו.

ועתה, שוב, כמו אז, הוא ניצב בפתח של עולם הגדולים ממנו. הפעם אין אבא מליט על הדברים בחיוך שופע נחת ואמא אינה נושאת אותו בזרועותיה.

‘שב, שאולי’, אמרה דינה.

ואפילו נגעה בידו והושיבה אותו. וישבו שלושתם והחרישו.

‘וזהו מיכה לוין’, אמרה, הרוקח שלנו בקופת־חולים. שאולי', נפנתה אל מיכה לוין, ‘אחיו של עזרא’.

פניו של מיכה לוין לא נעו ולא זעו. בטחונו העצמי עשוי היה להוליד מחשבות רעות בלב. דינה ישבה זקופה באי־נוחות ובמתיחות, וידיה נטרפו בחיקה. מבטו של שאוליק חלף באקראי על פניו של מיכה לוין ואת אשר סבר עם היכנסו לחדר, הזעיק עתה את חשדיו. מי הוא האיש הזה? לא ראיתיו אף פעם. שמא ידיד משפחתם? בדרך־כלל הכרתי את הידידים שלהם. יושב לו בבטחה שכזאת, כמו אדם בתוך ביתו־שלו. הן אין להעלות על הדעת שהיא… שדינה… לא, ודאי שלא.

‘מה שלומך, שאולי?’ סחטה מפיה שאלה של כלום.

‘ככה’, השיב וכתפיו חיפשו אחיזה בכיסא שישב בו, ‘אני, אני באתי רק היום, לפני שעות אחדות’.

וכל הזמן לא ידעת?'

‘לא. הפלוגה שלנו לחמה באיזה מקום ולא הודיעו לי’.

‘ומה שלום אמא?’

‘ככה. אמא שאלה מדוע אינך ניגשת אליהם. היא דואגת לך’.

החרישה קצת לעצמה ואחר־כך נתנה בו מבט תוהה, פוסח על הסעיפים, כביכול היתה אומדת אם עשוי הוא להבין את אשר בדעתה להשמיעו.

‘אינני חושבת שעלי לגשת’, אמרה חרש והאש הזרה, שכבתה עם היכנסו של שאוליק, שבה ונדלקה בעיניה, ‘אינני חושבת שעלי לגשת’, חזרה ואמרה וקולה, הרם במקצת, הסגיר את התרגשותה.

שאוליק החריש. את אשר סבר בהיכנסו לחדר ונתחוור להלן, קיבל עתה ודאות. בלי־משים העיף מבט במיכה לוין. מיכה לוין לא הניד עפעף. שלוותו של הגבר הזר הזה גירתה את זעמו.

‘שמע, שאוליק’, פתחה דינה לדבר וכבר היתה מפסיעה על־פני החדר, ‘הייתי רוצה שתדע את הכול. אני… אבל אתה צעיר כל־כך ואינני יודעת כיצד לומר לך’.

שאוליק צמצם לפניו את מבטיו. כבר ידע בוודאות גמורה מהו שדינה עומדת להגיד לו.

‘אמא שלך לא צריכה לדאוג לי. תגיד לה שלא תדאג לי. אינני ראויה לכך. אני… שמע, שאולי’.

שאוליק שמע. עדיין לא פירשה, וכבר המשטמה היתה בעיניו. והבוז. וההכללה הנואלת של ‘ככה הן הנשים במלחמה’. ומהומה של מחשבות ודברים שמתפוררים בכאב וקִרבה פתאומית אל עזרא. ‘זו אשת־האח שלי. האח שלי הלך למלחמה וזו הביאה את ההוא, מה־שמו. אך נפל, וכבר המה־שמו הזה נמצא כאן. ומיכל? אלוהים גדולים – מיכל! אבל לא ייתכן שכך נהגה דינה. דינה? בשום פנים!’

‘אתם לא ידעתם’, פנתה אליו בלשון רבים, כביכול הוא נציגה של המשפחה כולה, 'אף אחד לא ידע. אבל העניינים בינינו לא היו כתיקנם. אף פעם, כמעט. קשה לי לדבר בו רעות. הוא אחיך ועכשיו הוא מת. אני גם לא חושבת שהכרתם אותו כשם שאני הכרתיו. הוא היה אחיך, אבל אני חייתי עמו ימים רבים. מה פתאום אני מספרת לך את כל זה? אבל צריכה אני לספר למישהו מכם, שתדעו. אני לא מצטדקת, אני רק רוצה שתדעו, ומוטב שתדעו את הכול. החיים שלנו היו עלובים, מסוכסכים, ללא טעם וללא חיבה, כבר אינני מדברת על אהבה. אני מדברת על יחס הרבה יותר פשוט שאדם נזקק לו כדי שיוכל לחיות. ואז נפגשתי עם האיש הזה, אמרה ורמזה על מיכה לוין שישב שקוע בכורסתו, לא נע ולא זע. ‘זה היה לפני שעזרא יצא אל המלחמה. אני רוצה שתדע את זה, כדי שלא תחשבו לכם כל מיני מחשבות. וכאשר התגייס, הפסקתי כל יחסים עם מיכה. לא נשתנה שום דבר, אבל לא עמד בי הכוח לעשות דברים מאחורי גבו של בעל שיוצא אל המלחמה. אולי גם נהגתי כך מתוך כבוד למלחמה שיצא אליה. זה משונה בעיניך? אבל ככה הרגשתי אז. אך עכשיו זה כבר לא חשוב. עכשיו בה הכול אחרת. אולי רציתי שניפרד, אבל לא רציתי שככה זה ייגמר. אני לא אשמה שעזרא נפל. אני לא רציתי שיפול’.

שאוליק ביקש להפסיק את שטף דיבורה ב’למה את מספרת לי את כל זה'. הוא ישב שפוף, גחון לפנים, זרועותיו שמוטות בין ברכיו. הוא ראה את האשה הקשישה ממנו מתפלשת במצוקתה, מגירה את דבריה מתוך התרגשות גרויה ואולי גם מתוך הרגשת־אשם ומתוך צורך להתוודות לפניו. שהוא, שאוליק, נהיה כהרף־עין כמין בא־כוח של מצפון נעלם, שעלול לייסר, להוכיח, להעניש.

כאשר לא הישירה אליו עיניה, הציץ בהיחבא במיכה לוין שהחריש כל אותה שעה. נראה ששערותיו הקריחו מצד מצחו. פניו היו כהים ותוויהם לא בולטים ולא חריפים. ברחוב מחליק מבטך על אחד כמוהו ואינו נאחז להשתהות. אתה רואה אותו ואינך זוכרו. ככה, אחד אדם. לא קומה לו ולא תואר ולא הדר. בקומה ובתואר ובהדר עלה עליו עזרא לאין שיעור. ניכרים הדברים שלא אַחַר מראהו החיצוני נמשכה דינה בלכתה אחר גבר זה. מה זכות יש לי לדון אותה? אולי באמת הכירה את עזרא כאשר איש מאתנו לא הכירוֹ. היותו אחי עדיין אינו מקנה לי שום זכות לשפוט אותה.

דינה חזרה וישבה. עדיין נרגשת היתה, אך ניכרה בה הקלה על אשר מצאה בלבה אומץ־רוח לומר את אשר אמרה, ולא חשוב כיצד. עדיין התנשמה, אך שוב לא היו ידיה נטרפות בחיקה. מיכה לוין נתן בה עיניים רגועות ומעודדות.

‘וזהו’, אמרה דינה, ‘עכשיו אתה יודע. עכשיו אתה יכול ללכת להוריך ולספר להם שמצאת אצלי איש אחר. זו אמת ואיני מכחישה. אתם יכולים לחשוב עלי כל מה שאתם רוצים. אתם רשאים לגנות אותי על כך ולקרוא לי בכל ההם השמות. לא ביקשתי להתנצל לפניכם. רציתי רק שתדעו’.

נשתררה דממה. שאוליק הביט לפניו על השטיח והרגיש כיצד דינה ומיכה לוין מסתכלים זה בזה מעל גבו. עכשיו עלי לקום וללכת, הרהר. אף־על־פי־כן נשאר לשבת. לתמהונו נוכח לדעת שמשטמתו שהתלקחה בו כאשר פתחה לדבר, שככה זה כבר. דבריה של דינה כפו עליו ראייה אחרת, כאילו לא היה אחיו של עזרא. תחת המשטמה שהיתה בו, נכמרה בלבו השתתפות בצערם של האנשים המבוגרים ממנו. הרגיש שהוא בא במגע עם תחושות שלא ידען. האשה לפניו היתה שרויה במצוקה ונאבקת על משהו בחירוף־נפש, במין תמצית של חִיוּת. הרגיש אליה אהדה ולא ידע אם לדונה לכף־זכות או לכף־חובה. אמא ודאי תדון אותה לכף־חובה. הרגיש שאין בידו קנה־מידה למוד מעשיהם של בני־אדם.

‘מה להגיד בבית?’ הפטיר חרש ונתן בה עיניו, בלי להזדקף.

‘תגיד מה שיעלה בדעתך’, השיבה.

‘אינני יודע מדוע את מתרעמת עלי, דינה’, אמר ועכשיו אמנם קם על רגליו כמי שמכין את עצמו ללכת, ‘הן אינני מוכיח אותך’.

עיניה הודו לו בחשאי. קמה וניגשה אליו מקרוב־מקרוב, גופה כמעט נוגע בגופו. היתה נמוכה ממנו והביטה אליו מלמטה, בדרך שמיכל נוהגת להביט. עמדה לפניו ואמרה:

‘תודה, שאוליק’.

‘דבר אחד אינני מבין: מדוע לא נפרדתם?’

נשכה שפתיה מתוך הרהורי־דברים.

‘אינני יודעת’, הפטירה חרש, ‘אולי לא היה לנו הכוח. לשנינו. אולי לא היה לי האומץ להכאיב לו. אולי משום כך הסתבכתי כל־כך’.

ושוב עמדה דממה בחדר. מיכה לוין עדיין החריש, אך עיניו היו עתה אדיבות משהיו קודם־לכן.

‘ועכשיו נדמה לי שאלך’.

דינה אספה את ידה מכתפו והחרישה. בירכם בערב־טוב והסתכל במישרין בפניו של הרוקח. הרוקח השיב לו מבט גלוי, אמיץ ורוגע. איש לא חייך. יצא והניחם לבדם.

‘אני שמחה שאמרתי להם’, נאנחה דינה.

‘גם אני, דינה’, אמר מיכה לוין וקם ללכת אליה.

פרק ארבעה־עשר

כבר ברור היה שמעֶרב זה יישלח אליו אחד מאותם המכתבים הארוכים, הפותח ב’שאולי היקר' או ‘שאולי היקר שלי’ או ‘חבּובּ שלי’; אך מן הסתם הוא יתחיל, כרגיל, ב’שאולי שלי שלום'. היה לי בוקר נפלא לאחר שנסעת. הילדים היו טובים ואני הייתי נורא טובה אליהם. תמיד זה כך. לאחר שאתה נוסע, מתגברת אהבתי לילדים שלי. זה לא משונה בעיניך?

כאשר נכנסתי לחדר עם הכוסות וראיתיך עומד ככה, גבוה וראשך חפוי קצת – אתה הסתכלת באיזו תמונה או ספר, אינני זוכרת – כאשר ראיתיך עומד ככה והצל שלך נפרשׂ על הכותל ועל התקרה, גאתה בי הרגשה כל־כך טובה וכל־כך חמה, שאתה ממלא את כל חללו של החדר הקטן שלי. ושאתה שלי כמו החדר שלי וכמו הזכרונות הטובים שיש לי מחדר זה. אותה שעה נתתי דעתי על מה שדיברנו לפני שהבאתי את הכוסות וחשבתי שאולי אתה מבוגר בהרבה מעשרים־ואחת שנותיך. ואולי גם אני מבוגרת מהגיל שלי.

רק אתמול נסעת וכבר אני מתגעגעת. בושה וחרפה. כל־כך הרבה דברים רציתי להגיד לך, אבל ההתראוּת שלנו היא תמיד קצרה כל־כך. מאז ומתמיד אני יודעת אותך ככה, בא ליום־יומיים ונוסע. נדמה לי שאני חיה אִתך בהיעדרך יותר מאשר בשעות שאתה מצוי אצלי. זה לא רק מפני המלחמה, שאולי. הרי אתה התחלת את המלחמה זמן רב לפני שהתחילו בה אחרים. ויש לי רושם שמבחינה זו התחלתי את המלחמה יחד אתך. אנחנו נפגשים, וכבר אני יודעת שאתה צריך ללכת ואז מתעורר רצון להספיק הרבה ואנו בהולים מאוד וממילא לא מספיקים כלום. והחיפזון הזה נוטל הרבה טעם ממה שאנו עושים ועל מה שאנו מדברים. אתה לא חושב כך? כל־כך הרבה דברים מצטברים בלב ואף פעם לא נאמרים. תמיד נדמה כי יש משהו חשוב יותר. אולי משום־כך יש לי הרגשה לא כל־כך טובה שלעולם אין אנו ממצים כהלכה את הרגעים המעטים שברשותנו. יותר מדי אנו חיים במכתבים. זה אולי מצלצל יפה, אבל אני אינני אוהבת לחיות יותר מדי במכתבים. סלח לי שאני מעכירה את רוחך. משום־כך, אולי, לא אשלח את המכתב הזה בכלל.

אני משתדלת לעכל מה שאמרת לי, ברוח של ההבנה שלך. אך המראה הזה אינו מרפה ממני. כאשר ישבנו ככה על הספה, ואתה – – –

הם ישבו שניהם על הספה, קצתם שעוּנים על הכותל, קצתם זה על זה. מיכל השילה סנדליה מרגליה ואספה אליה את קרסוליה. בהיסח־הדעת החליקה על כף־רגלה הקטנה והמגורבת וככה ישבה בכלשהו פינוק ובכלשהו גִנדור, וגופה־שלה הזדמר באלף כמיהות בתוך החצאית שלה. אור אָהוּל יצא מן הכותל וצלליהם היו מוטלים לפניהם, קצתם על השטיח וקצתם על אריחי־הרצפה. הוא סיפר לה על הקרב האחרון בעיר־גנים ועל מוצאותיו והרגיש כיצד היא סופגת וקולטת את המלחמה דרכו ודרך סיפוריו, עד כי עתידה המלחמה להצטייר בחייה כמין מסגרת שהוא, שאוליק, האיש שלה, קבוע במרכזה. מין תמונת־מלחמה פרטית משלה, שאפשר לתלותה על הכותל ולהסתכל בה. בוודאי שהיא קשובה לעולם־חוויותיו, לכל ניע שבו ולכל עפעוף־עין ולכל הברה. שאין היא רואה אותו אלא מבעד לזכוכית המגדילה של חוויותיה ושל אהבתה.

נערה זו עתידה להיות אשתי, הרהר. לא אהובה־לשעה ולא נערת־חמודות לבילויים. היא תהיה האשה שלי ואני אהיה האיש שלה.

ביקש לומר לה את אשר הרגיש כשהוא מפוכח, כדי שלא תשתמע מדבריו שום אשלייה ושום אמירה מאלו האמירות הנעימות־לאוזן, ששעות־אהבים מולידות אותן. ביקש לומר לה את אשר התפעם בלבו כמניח נדבך בשעה של יושר ושל כנות, כדי שתבין כי חיבתו אליה שרירה וקיימת לאורך ימים ואינה תלויה בדברים שבחלוף. ביקש לומר לה את אהבתו באופן שתצרור גם את ניגודיה. פתח לומר לה:

‘את יודעת, מיכל…’

‘מה שאולי?’ ברוך, מקרוב מאוד, הבל־פיה נוגע בהבל־פיו, בנכונות רבה לשמוע, בעיניים קשובות, ‘מה, שאולי?’

‘את לא כל־כך יפה, מיכל, אבל אני אוהב אותך כמו שאת’.

לא נע ולא זע וידיו אסופות אצלו ועיניו הסמוכות הביטו בה מרחוק, מַמתינוֹת לדעת מה תגובה תגיב. הרגיש שבלי משים הוא מייחס חשיבות רבה לאופן שתגיב.

מיכל השפילה את עיניה והביטה אל האפלה הרכה הזוחלת לה הלאה מן השטיח אל מתחת לשולחן ומתחת כסאות. את זרועה שחיבקה את עורפו לא אספה.

אחר־כך שכבו בדומייה, ראשה על זרועו וגופה צנוף בגופו ועיניו בתקרה. שכבו והקשיבו לרגעים החולפים בדממה, לאט־לאט, כבדים מאוד, רגעים־בוראי־עולמות, שהלכו אי־לאן להניח עצמם אריחים בעולמם הקם.

‘אני מבינה לְמה שהתכוונת, שאולי’, אמרה לו חרש ופניה כבושים בזרועו, ‘אבל אל תגיד לי את זה עוד פעם, טוב?’

‘מה לא להגיד לך עוד פעם, מיכלי?’

‘שאינני יפה. אל תתרעם עלי, אני מבינה אותך בהחלט. אבל אל תגיד לי זאת עוד פעם, טוב?’

'סלח לי שאולי. לא הזכרתי את כל הפרשה, אלא כדי להודיע לך שאני מעריצה את כנוּתך ושטוב לי להסתופף בה. היא יקרה לי מאלף מחמאות. אף־על־פי שאני משתגעת אחר מחמאות, כידוע לך. היא נוסכת בי יציבות נפלאה. תודה לך, שאולי.

שוב לא אטפס על גגות לגלות אווירוני־אויב. קיבלתי תפקיד חדש: צורפתי לקשר ומעכשיו אפענח מברקים. וזה פיצוי עוד יותר מקסים על שלא הניחו לי להתגייס. אתה ודאי ממהר, כדרכך, ואני מלאה ואתך בדברים ארוכים. אין דבר, שב וקרא עוד קצת. אני רואה אותך מחזיק את המכתב שלי וחשה את עיניך שקוראות בו וזה כאילו ישבת קצת על־ידי.

הערב הלכתי עם אמנונצ’יק לקולנוע. סרט די טפשי. אמנונצ’יק טען שהסרט דווקא טוב. אינני יודעת. אולי לא היה לי מצב־רוח. גם הייתי מנומנמת מאוד. בדרך הביתה כיליתי את חמתי בשתי חפיסות־שוקולדה. אחר־כך ראיתי בחלון־ראווה אחד ספלים סיניים נהדרים וחשבתי לי שנורא נחמד יהיה למזוג בספלים כאלה תה לאורחים שיבואו לבקר אותנו. רואה אתה, כאלה חלומות יש לי. מסתבר שאני נערה זעיר־בורגנית ללא תקנה. שתיזהר לך, עוד מעט אבלבל את ראשך גם עם שמלות. שמע לעצת ידידה טובה וברח לך ממני כל עוד לא איחרת את המועד.

שמע, סיפרתי לך על היפהפה ההוא, זה המורה החדש שלנו? כבר הספיק להמאיס את עצמו על כולם. הוא בא לבית־הספר שלנו ומיד התחיל לעגוב על המורות הצעירות, על כולן בבת־אחת. הוא באמת חכם ובעל ידיעות רבות, אבל הוא מעורר רושם כאילו כל חוכמתו וכל השכלתו אינן באות אלא כדי להאדיר את עצמו ולייפות את עצמו ולהגביר רושם. הוא מעליב את ההשכלה, אם אפשר להתבטא כך, כאילו החוכמה והידיעות הן מיני קישוטים ונוצות שלא נבראו אלא כדי שתרנגול כמוהו יתקשט ויתהדר בהן. בסוף התברר שהיפהפה הזה הוא גם נשוי, בין השאר. אני מרחיבה עליו את הדיבור, כי הוא קצת העסיק אותי בזמן האחרון. מצד אחד אני די נמשכת אל אנשים מבוגרים. הם מפיצים סביבם מין ביטחון יפה שכזה. אך מצד שני יש לי פחד סתום מפניהם. זה לא בדיוק פחד. אבל נדמה לי שאדם מבוגר חדל להיות קשוב לעצמו, לרחשי־לבו, שהוא חי בעבר ובשִגרה. שאיננו מתהווה יותר. ואדם שחדל להתהוות, מתחיל להיות קצת מת. אתה לא חושב כך? בוא נחליט לא להיות מבוגרים אף פעם, טוב? בוא נתהווה תמיד, לא חשוב כיצד.

נו, די. הפיטפוטציה שלי ודאי כבר מייגעת אותך. יש בי טבע מגונה שכזה, כאשר מכתביך מתקצרים, שלי מתארכים מעצמם. אוף! פרידה קשה הפעם. שלח אותי לישון ואמור לי שהשעה מאוחרת ואבא יכעס ומחר צריך להשכים קום לעבודה. נזכרתי בעבודה ונהיה לי טוב על הנשמה. נו, די, באמת. חכה, אל תלך, עוד נשיקה אחת. ועכשיו באמת די. לילה טוב, נערי. המצפה לך, מיכל'.

פרק חמישה־עשר

שעה שהאנשים עלו על משכבם, היה עדיין השרב בעיצומו. אבק־החולות, שניעור מרבצו עם תחילתו של השרב והיה שוהה בחלל האוויר כמו ערפילים אביכים, שב אל עפרו עם התקרב הלילה אל אורו. השרב חמק לו חרש ונפוג בהיחבא וכאשר נתעוררו הבריות אל יומם, כבר היו רוחות צוננות של בוקר אחר מנשבות ברננה ומפיחות חיוּת בעצים ויום חדש השיל מעליו את עקתו של שרב ופרץ אל תוך הלבבות מרהיב ומצית.

פקח דוב בר ביקל עין אחת אל יום הרננה, עין עייפה ואדומה, ושב מיד והוריד עליה עפעף קמוט וכבד, כמי שמוריד תריסי־חלונותיו מפני אורו של יום. המונית הסיעה אותו דרך הרחובות שהושבה להם צחותם הבּקרית והוא נינוח בה במרווח במושב האחורי ועיניו מצומצמות והוא מביט דרכן כמו מבעד לתריסים מוגפים. תמו שבעת ימי האבל, שְכוֹלוֹ לא תם.

הנהג עצר לפני בניין המוסדות וביקל חתם לו, לנהג, על פתק ונשתחל ויצא ופנה אל הכניסה. מכוניות אזרחיות תמרנו כה וכה ברחוב וחנו לאורך המדרכות ועל מגרש־החנייה הסמוך. וגם מי שאינו יודע, מכיר מיד, על־פי המכוניות ועל־פי תכונת האנשים, אזרחים ואנשי־צבא, הנכנסים ויוצאים מן הבניין הזה, כי כאן איזה צומת חשוב והכרעות שנופלות בחדריו מיתרגמות לעוּבדוֹת ביישובים ובשדות־המערכה.

איש־המודיעין נזדרז להגיש לו את עיתוני־הבוקר, כמשפטו יום־יום מלפני שבעת ימי האבל. סֵבר של חומרה בפניו וידיו נכונות ועמידתו רפויה ורכונה כלשהו וכל עצמו מוכן ומזומן להקדים ולמלא את חפצו של ביקל. עד שלא עשאוהו איש־מודיעין, היה מטייח בניינים. משנפל ושבר את רגלו, נתנו מִשׂרה זו בידו, שעבודתה קלה.

הבין ביקל שבזה האופן הצנוע והמאופק והיודע מקומו מבקש איש זה להביע את השתתפותו בשכולו והבליע לו מבעד לשפמו רמז של חן־חן כבוש.

משך ועלה על המדרגות. בני־אדם שניקרו לפניו על המדרגות ובפתחי־החדרים היו נרתעים ממנו בהרכנת־ראש ומפנים לו דרך.

בימים שקדמו לנפילת בנו פנה זיווֹ בעיני חבריו. דבר זה לא הוגד במפורש, כמובן. היו משימים עצמם כמקשיבים לו, כמו לפנים, אך מאחורי גבו היו מבטלים דבריו ודעותיו במנוד־כתף קצר־רוח ומשקיפים עליו כעל אחד שעבר זמנו ואין סובלים אותו אלא בשל דברים שבעבר. שבעבר – ולא בשל דברים שהוא עשוי לחולל בעתיד.

מזווית־חייו שלו, שנגזרה משנותיו וממעשיו, היה מתפעל על־פי דרכו־שלו מאותות העצמאות הקטנים שהיו מתגלים בזוטות של יום, כגון מכוניות־הצבא הצבועות כולן גוון אחד, כגון המדים החדשים של השוטרים והסמל האחר על כובע־המנדט הישן, והיחסים החדשים שכבר נראו לעין בין אזרח לשוטר. קודם לעצמאות היה כל שוטר בא־כוח של רשות זרה ושלטון זר, עתה נעשה השוטר בא־כוח שלך־עצמך. היצמדותו אל זוטות אלה של העצמאות וההתפעלות שהיה מתפעל מהן לא הניחו לו, בעיקרו של דבר, לבחון תוכהּ של אותה עצמאות ולהיכן זו נוטה להתפתח ולאן היא מוליכה אותנו.

בפניו היו חברים נדים בראשם כשותפים להתפעלותו, אך מאחורי גבו היו מבליעים קריצות־עין לזה העובר־בטל, השבוי לעולם־ועד במושגיהן ובתחושותיהן של העליות הראשונות. כדי כך, שאינו עשוי לעמוד על טיבם האמתי ועל גדולתם של אלה הימים ולהיכן הם מוליכים ומה שמוטל עלינו לעשות לבד מלהתפעל מכל אותן זוטות. אפשר משום־כך לא נתנו בידו תפקיד של ממש בכנסת שנבחר בה ולא הכניסוהו לאותו בית אלא בזכות פועלו בעבר ובזכות שמו הנודע לחיבה ברבים.

הדברים האלה נתנו הרגשה בלבו שלא אליו פונים, אלא אל איזה ביקל אחר, שהיה מכובד וחשוב בשכבר הימים. ואך למראית־עין היו מתייעצים עמו; לאמִתו של דבר לא היו אלא מספרים לו דברים מוגמרים וחתומים. מה זה? האומנם כבר הוא עובר־ובטל מן העולם? חברים, מה קרה, חברים?

אולם בימי בחירות היו שולחים אותו לנאום בכל מיני מקומות והיו מנפנפים בשמו לעֵבֶר הקהל כמו במין נס ועֵדוּת לטוהר הכוונות ולטוהר המידות האישיות, נס ועֵדוּת לקשר וליניקה מן העליות הראשונות ולדבקות בערכים שלהן.

משך ועלה והילוכו כבד על המדרגות. היה מציב רגל על מדרגה שלפניו וגורר אחריו את חברתה וידו אוחזת במשענת ומסייעת. בימים כתיקנם עשויים היו רואיו לייחס את הילוכו לשנותיו, עתה ייחסוהו לשכולו. אטיים וכבדים היו צעדיו על המדרגות, כשוקלים הרהור לכאן והרהור לכאן. תוך כדי כך ידע כי עתידים האנשים הרואים אותו בכך לספר בבתיהם ובאוזני ידידיהם ומכריהם כיצד ראוהו עולה על המדרגות – אותו, את האב הגדול ששיכל את בנו במלחמה. כיצד היה מיוסר ואף־על־פי־כן מאופק והולך ובא אל מלאכת יומו. והסיפור על אודותיו יתפשט בבתים רבים ויעורר אהדה והתפעמות ויהיה למופת. אדם כגון ביקל, אפילו באבלו ובשכולו אינו איש יחיד ואינו רשאי לפטור את עצמו מלהיות מופת לאחרים.

כיוון שהרגיש בכך, סילק מדעתו לשעה קלה את ההרהורים האחרים ונתרצה לשכולו בענווה; כמי שמקבל עליו את הדין בהכנעה ולבו למוחו לא גילה שמותו של בנו הקנה לחייו־שלו איזו שלֵמוּת ומשמעות יותר מלאה והעניק תוקף חדש לפעילותו, לאמונתו. לאברהם היה בן יחיד והוא לא היסס להוליכו למקום שאמר לו אלוהיו. עשוי היה למשוך מכאן ניחומים – לא מפני שהפיג את שכולו, אלא מפני שהניח לו להיות שרוי בצערו ולמצות את אבלו בדממה, ללא התרסה, בלא שיבוא לידי קריאות־תיגר ולידי כפירה במה שהאמין כל ימיו. בזו האמונה שחינך בה את בניו שהלכו אל המלחמה ושילם בבנו במה שהאמין ולמען מה שפעל. הרגיש כיצד האסון שפגע בו מאחה אותו כליל עם העם ללא שיור וללא חציצה. אנו ושכמותנו אירשנו את הארץ ובאנו עם אדמתה בברית של עבודה – בנינו העמיקוה בברית־דמים. אכזרית ונוראה היא העצמאות התובעת קורבנות של בנים, לפעמים גם בנים יחידים; כביכול כולנו אחד אברהם והבנים כולם אחד יצחק.

כיוון שהגה בנים יחידים, נזכר מהו שהוא עומד לעשות ולבו נסוג. עתה יבקש על נפש בנו, לאחר שהזדהה עם המלחמה ועם הקורבנות שזו תובעת, לאחר שהתעלה לאותה מדרגה וראה עצמו שאר־בשרו לאותו אב קדום שהוליך את בנו לעקידה? והחריפה בו תחושת אשם שהולידה ממילא מעצורים למעשה שהוא עומד לעשות. שכן ביקש, בינו לבינו, בחשאי, כביכול בהיעלם מעצמו, לנצור את יחידו שאוליק ולשמרו ממקומות של סכנה. ביקש שהמלחמה תיגמר ושאוליק יישאר בחיים, שלא ילך לקרבות ולא יימצא במקומות של סכנה.

עלה ומשך ונכנס לחדרו, הטיל את העיתונים על השולחן וישב מאחוריו. בלי משים, מכוחו של הרגל, החלה ידו מעלעלת בעיתונים, אך עיניו רפרפו בכתוב ולא נאחזו ולא הבינו את אשר קראו ודעתו חזרה אל מה שהציק לו על המדרגות.

רצון זה לנצור לעצמו את בנו־יחידו, את אהובו, את שאוליק – חלקו היה מודע ומנומק ותואם את עקרונותיו, וחלקו קיים ועומד ואינו זקוק לשום נימוקים שבעולם. מה פסול שככה רוצה אב? בן אחד נתתי, שאוליק עתה בני־יחידי. בן יחיד ובן־זקונים. כל אשר נותר לי.

אם יוודע לשאוליק, לא יסלח לי. הן ככה חינכתי אותו, לשליחות ולחובות. איני צריך אלא לרמוז להירשפלד ומיד יועבר שאוליק למקום אחר. הן כבר יצאה הוראה־מטעם לשחרר את הבנים היחידים מיחידות קרביות. ושאוליק לא ידע כלל שאני הוא שהשתדלתי למענו. השתדלתי? למה אמרתי השתדלתי, מה מעשה־השתדלות יש כאן? אני רוצה שהוא יחיה וזו זכותי שהוא יחיה.

ואף־על־פי־כן. וכי לא אמר שחייו מושכים את עיני הבריות? שאפילו שְכוֹלוֹ נעשה שליחות בציבור? שגם עכשיו אינו פטור מלהיות מופת לאחרים? אחד מתתיהו שלח את כל בניו אל המלחמה. כלום נופל הוא מאותו חשמונאי? כלום חלש הוא ממנו? מתתיהו היה מופת לדורות. כלום אין זו חובתו־שלו להיות מופת לדורו־שלו? שמו וחייו נודעים ברבים, כל פרט בהם וכל התרחשות בהם מושכים על עצמם משמעויות העשויות להתפרש לאלה כך ולאלה כך. כבר נגזר שכל חייו יעברו בפומבי. ריבוא עיניים מביטות בו, אין הוא יחידי לעצמו, לא בשמחותיו ולא בתוגותיו. רק התלבטויותיו אפשר אינן עניין לאיש. כיוון שכך, כיוון שחייו עוברים בפומבי, כלום אין הוא חייב להיות מופת לאחרים, ואף למעלה משורת דין ההוראות, בכל דבר ובכל מצב ובכל אורח של התנהגות? אדם שעשה את חייו שליחות בציבור, שוב אינו אדם פרטי לעולם; שיקוליו אחרים והכרעותיו אחרות, ומה ששרוי, אולי, לאנשים אחרים, אינו שרוי לו.

ודאי שכך, ודאי שכך. כלום משער אתה בנפשך שרצונו של שאוליק להיוותר בחיים רָפֶה מרצונך לנוצרו? אף־על־פי־כן חושבני שלא יסלח לי אם ייוודע לו ביום מן הימים.

שכן, תוך כדי התחבטויותיו ידע כל אותה שעה, כי יטול דברים עם הירשפלד. קודם־כל למען בלומה, אמר לעצמו.

שעה קלה הניחו לו לנפשו, לא הקישו על דלתו ולא קראוהו בטלפון. הבוקר העז, בוקר ראשון לאחר שרב, נהר במלוא רעננותו דרך החלון הרחב הקבוע מלוא רחבו בכותל שמנגד. מוטל לו בוקר בעריסת־ענק ורוח רחימאית מנענעת אותו קלות אחת הנה ואחת הנה. פקח ביקל עיניים אל חלון־הנהרה ועיניו מיוגעות, שבויות באיזו אי־מנוחה גרויה ומכלה.

אותה שעה נשמעה נקישה חרישית ומתרפקת בדלת ולבו נענה לה בקורת־רוח פתאומית. מהססת נפתחה הדלת על שגמיה, ומהסס ממנה עמד לרר על הסף. מדי־החייל גדולים ממידתו ותלויים רפויים על כתפיו השחוחות, פניו צרים ומשקפיו עבי־הזכוכית נדחקים קדימה כעיניו של סומא.

ביקש לרר לומר: ‘אינני מפריע?’ אולם ביקל הקדימו במין רוחב־לב דאוב ומפויס ואמר לו:

‘היכנס, לרר, היכנס’.

ואף הקדים והושיט לו כפּו, שמח שהנכנס חילצו, ולוּ לשעה קלה, ממצוקת טרדותיו.

‘לא ידעתי שאתה חייל’, אמר ביקל.

‘כן, כלומר לא כל־כך’, לעו המלים בפיו, ‘אני… אני הזדמנתי כאן כדי לגייס מרצים בשביל החיילים’.

‘ככה, בגיוס מרצים אתה עוסק?’

‘בהסברה אני עוסק’, העמידו לרר על דיוקו וכל העת לבו נוקפו, שלא לספר על עצמו ועל עיסוקיו בא אל ביקל, אלא על עזרא, שראהו שעה קלה לפני שנפל.

מבעד להִרהוריו בחן אותו ביקל דומם, את כתפיו השחות, את השערות המכסיפות בצדעות, את פניו שסִברם חמור ונוקשה וכבד־ישרוּת וגם חסר־אונים להתמיה.

איזו עקשנות היתה בדמותו, עקשנות־התמדה של חפרפרת הנוברת בתוך החול, עקשנותם של קטנים הדברים עד להתמיה בעקרונות. עקשנות של מי המוצא במילוי החובות את טעם חייו. מכאן, אפשר, הסבר הנזירי החמור והמיוסר שעל פניו. שכמותו לא יימלט ממקומות של סכנה, גם כאשר מנהיגיו ישאו רגליים או ישחיתו אורחם. אם עשוי אתה להעלות דמות של דיפלומט על דעתך, שסברו גמיש לכל הבעה לפי צרוך השעה וחיוכים מזומנים באשפתו כמו תשובות לקושיות, הרי שלרר הוא היפוכו הגמור. שכמותו מוציאם דרכם לצבא ולכל מיני מקומות, גם כאשר הקריאה פוסחת עליהם.

הביט ביקל בזה האיש שמדיו לא הצליחו לטשטש את סברו האזרחי, חפן לחיו בכפו והפטיר, ספק בלגלוג ספק מתוך טוב־לב:

‘אני מקווה, לרר, שלא באת לגייס אותי לאיזו הרצאה?’

‘לא, לא, חלילה’, נרתע לרר ושמט ידיו בין ברכיו.

תלה בו ביקל עיניים מצפות והחריש. כיווץ לרר ראשו בין כתפיו ופתח פיו לדבר.

‘אני…’ משך מפיו שתי הברות והשנייה ארוכה מן הראשונה ומיד היה בהול לסיים:

‘אני ועזרא, אנחנו היינו בחטיבה אחת’.

ועדיין לא העז לשאת את עיניו ולא ראה כיצד פניו של ביקל הצטעפו.

‘סלח לי שאני מדבר בו’, לעו המלים בפיו כמין התנצלות, ‘חשבתי, כלומר – –’

‘אדרבא’, עודדו ביקל, ‘אני כל־כך מעט יודע על מעשיו במלחמה’.

‘פגשתיו רק פעם אחת בלבד’, אמר לרר, ‘זה היה שעה קלה לפני הקרב האחרון שלו’.

לרר סיפר וביקל הקשיב. ידיו היו שלובות על פאת־השולחן, סמוך לחזהו והוא הסתכל בדממה, ללא ניע ובלא ניד, באיש הזה המספר על בנו שנפל במלחמה. לרר סיפר על הלילה ההוא, כאשר הביא את המקהלה לכפר והחיילים הצטופפו על המדרון להקשיב. אני דיברתי קצת אל החיילים ככה אני משער שהכיר אותי לפי הקול. אך הוא לא קרא לי ואני לא ראיתיו אלא לאחר שהכיתות נזעקו אל מפקדיהן. ואז, כאשר אספתי את אנשי־המקהלה ועמדתי להוליכם אל המכונית, חלפה על פני כיתה אחת בשורה עורפית וקול אחד יצא מתוך השורה וקרא בשמי. הסבתי את ראשי והכרתי את עזרא. הוא הוסיף לרוץ עם כיתתו אל תוך החושך ועבר על פנַי והניף ידו לשלום.

‘ויותר לא ראית אותו?’

‘לא’.

‘ולא דיברת אתו כלל?’

ניכר בו שהיה מאוכזב והתמיה על איש זה, מה ראה לבוא ולספר לו על עזרא שחלף על פניו ואמר לו שלום בחשיכה.

‘התרשמתי מאוד מן הפגישה הזאת’, הפטיר לרר וכבר רִגשה היתה בקולו, ‘אתה מבין, הוא ידע כל הזמן שאני נמצא שם, ולא ביקש כלל לראותני’.

למראה ארשת־התמיהה בפניו של ביקל, הרחיב ופירש:

‘כנראה שמצא את עצמו, לאחר שנבלע ככה בין המון החיילים והרגיש את עצמו אלמוני בין אלמונים’.

‘אני יורד לסוף דעתך’, אמר ביקל, ‘אבל, אבל מסקנה זו מנין לך?’

‘אנחנו היינו קצת ידידים לפני המלחמה, אני ועזרא, ונדמה לי שאני רשאי להסיק מסקנות’.

‘אני מבין’.

‘אני מצדי נוטה לייחס חשיבות מרובה לאופן זה של תחושת־חיים’.

‘גם אני’, הוסיף ביקל.

‘על־כן יש לי רושם שהוא התנדב למלחמה, אף־על־פי שנקרא אליה מכוח הגיוס הכללי. יש שהולך מרצונו, מתוך הזדהות, ויש שהולך בעל־כורחו. בהבחנה זו אני נוטה לראות צורה חדשה של התנדבות’.

ככל שהוסיף לרר לדבר, הותר קולו מן הנימה הרגושה והמאופקת שהתחיל בה וכבר נשמע כמו נאום.

‘כי עדיין היא מניחה כר נרחב להתנדבות האישית ולמעשים מרצון. אני נוטה לראות הבדל בין מעשים שנעשים מכוחו של צו לבין צעדים שנכפו אמנם בכוחו של צו, אך הם נעשים מתוך הזדהות עם הצו ומתוך רצון והסכמה עמו. ורצון זה, בגבולו של ההכרח הכפוי, אני נוטה לקרוא בשם התנדבות ו…’

פתאום נתברר לו שהוא מדבר אומנם לעניין, אבל כבר הוא מרצה הרצאה.

‘סלח לי’, לאט. ‘נסחפתי בלשוני. היתה לי הרגשה שיש לי לספר לך דברים חשובים על בנך שוודאי תרצה לשמוע ולא סיפרתי לך ולא כלום. סלח לי’.

ושפתיו רטטו וכבר קם וביקש ללכת.

‘אדרבא, אדרבא’, הרגיעו ביקל, סיפרת לי דברים שלא ידעתי. אני מודה לך על שטרחת לבוא ולספר לי. שב, לרר, שב. המרצים לא יברחו ממך'.

ישבו שעה של כלום והחרישו, כל אחד לפי דרכו־שלו. ביקל, מתוך הרהורי־דברים שהיו לו בינו לבינו ומתוך שרק עתה נתחוור לו שהוא מבקש באקראי לשתף את לרר, דווקא אותו, את הנזיר המחמיר הזה, בשיקוליו ובהכרעתו.

‘משמע שאתה ועזרא הייתם ידידים?’ שאל ביקל וכבר עיניו הביטו בנשאל מקרוב מקרוב, ואף־על־פי־כן לא רואות, כביכול ביקש לדעת דברים שמאחורי הדברים. העלה לרר גבות־עיניו על מצחו, ועם שידיו שמוטות בין ברכיו, הניע ראשו אחת הנה ואחת הנה, כמקדים פקפוק למה שעתיד להגיד:

‘כן, אפשר לומר שהיינו קצת מקורבים, אבל במלחמה נפגשנו רק פעם אחת בלבד’.

ביקל פיטם את מקטרתו והצית גפרור והעביר את להבתו סביב סביב על־פי המקטרת. עיניו בהו לפניו, לא־רואות מאומה והן מצועפות הרהורים. לרר הבין שבמקביל לשיחתם מנהל ביקל שיחה אחרת, אפשר בינו לבין עצמו, אפשר בינו לבין עזרא.

‘ואני לא זכיתי להיות ידיד לבן שלי’, אמר.

‘אני יודע’, הפטיר לרר חרש, כמודה באשמה.

‘אתה יודע?’

עתה הסתכל בו ביקל וגם ראה אותו בבת־אחת. לרר לא התיק את עיניו מן המבטים שנפקחו אליו פתאום ומקרוב, וככה חלפה לה שעה קלה שעברה לאטה בין עיניים לעיניים, מבקשת לתומה להיחלץ בשלום.

‘אני מבין שדיברתם בי?’ אמר ביקל מבעד לשפמו, ספק שואל ספק מבקש אישור

‘עזרא דיבר ואני הקשבתי’.

עכשיו הוציא ביקל את מקטרתו מפיו, קחן קצת קדימה על לוח־השולחן, כף־ידו האחת חובקת את המקטרת, השנייה פשוטה לפניו ועיניו שוב לא היו מצועפות בהרהורים אחרים.

‘מה ידעתי עליו, בסופו של דבר?’ משך את שפתיו והעלה את גבות עיניו על מצחו, ‘מעט מאוד, מעט מאוד. כשהיה ילד, ביקשתי שיגמור לאכול ויצא לשחק. כשהלך לבית־הספר, ביקשתי שיכין שיעוריו וילך אל חבריו. כאשר גדל והיה לבחור, עשה כך ממילא ורוב זמנו בילה מחוץ לבית. ואם נשתהיתי עמו לפעמים, זה היה רק כדי לספר לו סיפור, כשהיה ילד, או להטיף לו – כשהיה מבוגר. איני זוכר שנשתהיתי עמו כדי להיות לו חבר. אם יש בי אשמה, זו אשמתי. מפני שבעיקרו של דבר, בעיקרו של דבר ביקשתי להיות אב אחר לגמרי. אבל אין זה אומר שלא אהבתי אותו. כלל וכלל לא. אבל אני לא תרגמתי את אהבתי לשותפות בחייו־שלו. לכל היותר כפיתי עליו את עצמי. לא ראיתיו כעומד ברשות עצמו. אתה מבין, הוא היה בני, תמיד תמיד’.

‘גם עזרא הרגיש כך’, אמר לרר חרש, באתנחתא שקמה לאחר שביקל השתתק. ונשמעה במה שאמר הטלת אשמה קלה, כביכול נעשה מליץ־יושר לטענותיו של עזרא.

‘אני מניח שהרגיש בכך’, מיהר ביקל להסכים עמו.

מנימת הווידוי שבקולו נשתמעה חרטה ובקשת כפרה חשאית, אפשר לא־מודעת לעצמה, להרגשת אשם שכפי הנראה הציקה לו בסתר־לבו.

‘עכשיו זה היינו־הך, כמובן’, הפטיר במנוד־כתף, ואצבעותיו טופפו על זכוכית־השולחן.

לרר החריש וביקל אסף פתאום את ידיו והרחיק עצמו מהשולחן במורת־רוח מפורשת, כמי שנוכח לפתע לדעת שנגרף והשיח את לבו למרות רצונו ואמר דברים שלא התכוון כלל לאומרם; כל־שכן באוזני אדם שאינו ממקורביו. נטל בבהילות את מקטרתו והציתה בתקיפות. ידיו רטטו ושני גפרורים כבו בזה אחר זה. כבר שרוי היה בבת־אחת וללא מעבר כלשהו בתקיפות ובמבוכה ופניו העלו בלי־משים ארשת זרה ועוינת.

לרר ישב מצומצם ונכלם, ידיו בחיקו וכתפיו שמוטות ולא ידע אנה ישא את עיניו מרוב הבושה ואי־הנוחות, שהיה אוזן כרויה לדברים שהשמיע ביקל בהתעטף עליו נפשו. דברים שבאקראי, שאפשר לא התכוון כלל להשמיעם, שנפלטו מפיו בלא חשבון ובלא דעת, מתוך שִכחת עצמו מתוך כליות שייסרוהו, כנראה, בחשאי. הוא לא יסלח לי, ידע לרר, לעולם לא יסלח לי על שראיתיו בחולשתו ושמעתי מפיו דברים גלויי־לב שכאלה, שאפילו כדי להגותם בינו לבינו נזקק אדם לאומץ רב.

שעה קלה החרישו איש לעצמו, זה בתקיפותו המדומה וזה בכלימתו, ואחר־כך הפטיר לרר:

‘עכשיו עלי ללכת’.

וכאשר ביקל לא הגיב ורק קיטר לפניו בדומייה את מקטרתו, קם לרר על רגליו, הניח כפות־ידיו על פאת־השולחן ונשתהה ועמד. לו היה לו כובע, ניתן לשער שהיה ממוללו בין אצבעותיו.

‘נו, שלום’, לאט לרר ואת עיניו לא נשא.

‘שלום שלום ולהתראות’, קרא ביקל בהתעוררות־פתע ובידידות, ‘ותודה לך’.

וכבר ידעו שניהם שדברי ידידות מודגשים אלה הקימו בחזרה, כהרף־עין את החיץ שנפל ביניהם לשעה קלה, עת שביקל נגרף בדבריו והשיח את לבו. יציאתו מן החדר ככניסתו בו, בצעדים מדודים ומהססים.

ביקל נשאר לבדו. העיתונים עדיין מוטלים היו על שולחנו. הכיסא שישב בו לרר שמוט היה, כרעיו כאן וגבו קצתו נוגע בשולחן ועיקרו ניצב לו. בלי משים קם על רגליו, הקיף את השולחן והלך אצל החלון הגדול. עמד בו מן הצד, בצל, והביט החוצה על פני הרחוב ועל פני העיר. השמש כבר לא היתה נוהרת וסימנים ראשונים של בוקר מתעייף כבר ניכרו בה. עוד מעט תהא תשושה ומיוגעת וחסרת־אונים ואורה שיעלה על גדות יזוּב בחוצות כמו ריר נאלח וצהוב ולוהט, והבריות יימלטו ממנה אל הבתים ואל כל בדל של צל שייוותר לפליטה אי־פה אי־שם מן השריפה הצהובה.

ביקל עמד חבוי בצל, כמו פרוש מאחורי וילון, מקטרתו השתפלה מפיו, ידיו שלובות על גבו ועיניו מביטות לפניו. נשים בחלוקי־בית נשתהו במרפסות שמעבר לרחוב וילדים שיחקו בהן. כמותם שיחקו עזרא ושאוליק כאשר היו קטנים. פעמים בכדורים ופעמים הפכו שולחן על פיו והציבו בין כרעיו המזדקפים כיסא וכריות, פרשו על כל הכבודה הזאת שמיכה – והרי אונייה. לאן היו מפליגים בה ולאן לא היו מפליגים. וכבר שטפו בלבו המראות והוא שמע את שמחת התרגשותם לפני ההפלגה ואת הדין־ודברים של ‘אתה תהיה הספן ואני רב־חובל, טוב?’ ושל ‘לא, אני אהיה רב־חובל ואתה תהיה הספן!’ ‘מה זה רב־חובל?’ וכמובן, כל ההפלגות האלה אל הארצות הנכספות היו מסתיימות לרוב במריבות. ואז חשו אבא או אמא להפריד ביניהם ובלומה אשה צעירה וגווה גמיש.

שטפו להם המראות בעזוז גוֹניהם והדיפו את כל הניחוחים והקולות ולבו נצבט בבהלה חריפה ופתאומית של ‘היכן עתה שאוליק’. היום עדיין בעיר, ומחר מי יודע היכן. ובו ברגע נגמל בו הדבר. להרחיק את שאוליק ממקומות של סכנה, להוציאו מקרבות, להעבירו בשלום על־פני מוראות המלחמה. ויהי מה, ויהי מה.

הוציא את מקטרתו מפיו ופנה אל המדרגות וצעדיו כבדים, כביכול מדביר הוא תחתיו ספיחי־היסוסים. עלה קומה אחת מעליו, ימינו אוחזת במקטרת הכבויה ושמאלו תומכת וגוררת את גופו על־פני המדרגות.

הקיש קלות על דלתו של הירשפלד וכבר הוא בפנים. הירשפלד קם תיכף ולא ישב עד שישב ביקל. בלי כל הקדמות הִרצה לפניו ביקל את עניינו. לא היתה בו כל מבוכה ועיניו הישירו להביט לפניו, כמי שנוטל על עצמו אחריות מלאה כלפי עברו וכלפי חייו על מעשה זה שהוא עושה. שכן, לא ניתנה לנו החובה כדי שנשתעבד לה אלא כדי שנמלאנה מתוך הרצון שלנו ומתוך השיפוט החופשי שלנו.

‘אתה אולי יודע את מספרו האישי?’

‘של בני?’

‘כן’.

‘לא. אבל אני יודע באיזו יחידה הוא משרת’.

‘טוב. אולי יש לך איזה מכתב שלו?’

‘מכתב?’

‘כן. אולי יש לך, במקרה, הכתובת הצבאית והמספר שלו?’

פִּשפש בכיסיו ומצא מכתבים אחדים, אחד של עזרא ואחד של שאוליק. בין זה לזה מוטל היה חוזר ישן. הפך מכתבו של שאוליק וראה מספר על המעטפה וכתובת חוזרת.

‘זהו?’ הגישו להירשפלד.

‘כן’, נטל הירשפלד את המכתב והעתיק לעצמו את הכתובת הצבאית ואת המספר.

‘כבר לא שולחים יותר בנים יחידים ליחידות קרביות’, אמר הרשפלד.

‘אתה מבקש להקל עלי?’ התמיה ביקל

‘סלח לי’, אסף הירשפלד את פנקסו.

שעה שביקל יצא את חדרו של הירשפלד לרדת במדרגות אל חדרו שלו, עזבתו לפתע רוח־גבורתו והיה מהרהר באכזבה כי הנה, את בקשתו שמעו, אך את חיבוטי מצפונו לא שמעו.

משבא הביתה לארוחת הצהריים, שאלה אותו בלומה, דבר ראשון:

‘דיברת עם הירשפלד?’

‘כן. שאוליק איננו?’

‘לא. טוב שדיברת עמו. בוא לאכול’.

‘שאוליק איננו יודע מזה’.

‘אני מבינה. בוא לאכול’.

‘הוא גם לא צריך לדעת’.

‘טוב. אל נדבר בזה. לו ידעתי את הדרך, הייתי משתדלת שגם אתה לא תדע מזה. האוכל יצטנן. בוא’.

הסתכל דוב בר ביקל באשתו ההולכת לפניו אל המטבח, כבש תודתו והלך דומם אחריה.

פרק שישה־עשר

עריריוֹת ומתרוננות נתפעמו צעדיו בחדר־המדרגות, שאוויר יום אתמול עדיין שהה ועמד בו. כל הדלתות לאורך הכתלים היו אטומות, סוגרות על חלומות של בוקר, בטרם יקיצו האנשים אל יומם. לבדו היה שאוליק על־פני מדרגותיו של הבית וככל שלא ביקש להבליע את פסיעותיו, היו הולמות ומולידות הדים רמים.

משיצא את פתח־הבית ודרך על מפתנו של השחר, מיד בא משב קריר של שחרית וגופו ופניו נתלפפו בו ברעננות נעימה. דומיית הרחוב השרוי בתנומות עלתה כנגדו חרישית־חרישית. השמש החלה לעלות בזה הרגע עצמו, כביכול היתה ממתינה עד שירד אליה שאוליק מלילו. רפה היתה ומעוררת המיית־רחמים בלב.

הטיל רגל בג’יפ, שעמד בצד המדרכה כל אותו הלילה, ותקע את המפתח והתניע את המנוע. עד שזה העלה חומו, נשתהה להביט בנהרת־הזריחה הרחבה והגלויה המתפזרת בנדיבות למלוא כל האופק המישורי במקום שנגמרים הבתים, שלא כזריחות בהרים, העולות מחבואים־מחבואים ונהרות־האורה מקדימות שם לגשש לפניהן. המהומי־המנוע משעת־השחרית המוקדמת לא הניסו את דומיית הרחוב, אלא העמיקוה.

אותה שעה חרקה כנף של תריס ופניה של מיכל הופיעו בחלון. נשא אליה שאוליק את עיניו וראה את זרועותיה מתרווחות על אדן־החלון. נתחייכה אליו חיוך של ברכה, קצת נבוכה וקצת מתנצלת. העלה שאוליק את רגלו השנייה לתוך הג’יפ וישב במקומו וידיו על ההגה שהיה לח מטל־הלילה, ומיכל עוקבת דומם אחר תנועותיו ומעשיו בג’יפ. עתה לא חייכה עוד, אבל אור טוב יצא מעיניה והקיף את פניה.

‘לכי לישון’, גער בה.

הסתכלה בו דומם בעיניים פקוחות והוסיפה לעמוד ככה בחלונה, מחרישה ומביטה. שאוליק העיף אליה מבט של פרידה ועקר באחת והפליג. לולא היתה בוֹשה לעצמה, קרוב לוודאי שהיתה קוראת אחריו: שמור על עצמך, שאוליק!' אך היא רק הסתכלה דומם עד שנתעלם מעיניה במקום שהדרך הפנימית של השכונה מתעקלת אל הכביש הראשי, והוסיפה ועמדה שם שעה ארוכה, זוכרת דברים רבים.

שאוליק יצא בינתיים את השכונה והפליג אל תוך הרחובות הריקים המלופפים כולם שמש רפויה וצינת־שחרית. יצא אל השטח הבנוי וכבר גלגליו מדבירים תחתם בניצחון צוהל את כבישי־השפלה הפתוחים. יישובים קטנים, שנצטופפו במעלי־הגבעות, בתיהם ירדו וקרבו עד עצם הכביש ואי־פה אי־שם עמדו בני־אדם ליד בתיהם וליד חלקות־אדמתם; שנשתהו בדרכם אל הלול או אל המחסן שבחצרם, האהילו על עיניהם והביטו על אחד שאוליק המפליג לו בחיפזון על־פני הכבישים אל תוך המלחמה. וכל אחד נשא על פניו את שרידי לילו אל יומו, וכל הזמן גיששה שמש הבוקר אל רקיעיה.

שאוליק חלף־עבר על פניהם והרגיש את מבטיהם מלווים אותו שעה ארוכה והיה מפרש לעצמו אותם מבטים כחפצו, להגביר את קורת־רוחו ולהחריש את הפִּרכוס המהמה בסתר־לבו מטיל בו ארס־מהומה חרֵדה ונוגס בכל פה באותה קורת־רוח שהוא שוקד כל־כך לבצרה. ואפילו השים כל־עצמו שקוע בנהיגה ובאשר לפניו על הכבישים, וכבר גם מזדמרת בו אותה תחושה של אונים ועזוז של איזה ניצחון ואיזה כיבוש שלעולם נהיגה בג’יפ מעניקה לנוהג בו, כל־שכן בצינת־שחרית זו – ההוא הפרכוס אינו חדל, ואדרבא. ואך לשווא תישיר מבטך לפניך בתקיפות ותיאחז בהגה בחוזקה, כביכול הגה של עולם הוא. ככל שהרחיק משכונתו ומכל אשר הותיר בה, מימיו בה ומלילותיו בה, נתחוור והלך כי לא היתה חופשתו אלא הפוגה קצרה בלבד. היא הרגיעה מעט, אפשר גם הרחיקה את הדין־ודברים הצפויים לו, אך שום פורקן ושום פתרון לא העניקה לו.

אף לא מיכל. הוי, מיכל. זכר אותה בתודה. התרפק על דמותה בדבקות, בעדנה רבה, עד כלות ועד להימלט אליה ממצוקתו, ותוך כדי כך נולדה בו משמעות חדשה, עמוקה ואנושית יותר לזיקתו אליה וכבר ביקש לקרוא לה בהרהוריו לא יקירתי ולא ילדתי, אלא אחותי. חזר והתרפק עליה במשמעות החדשה הזאת בלא בושה ובלא רתיעה ואפילו מתוך שמחה על שהוא מפורק ככה מכל גאווה אווילית. התרפק עליה כעל אחות גדולה, האוחזת ביד ומיישרת את כל ההדורים.

לא, אפילו לא מיכל. כאן גבול יכולתהּ. ומה שהציק לו חמק מכל דרכי הערמה שהציב, עד שלא היה מנוס והחל מתדיין עמו פנים־אל־פנים. חזר והעביר לנגד עיניו כל פרטיו של אותו קרב ואותה נסיגה שהפכה למנוסה, ועם שהוא נוהג בג’יפ ומפליג בכבישים שקצת פה קצת שם כבר החלו מאכלסות אותם מכוניות צבאיות ואזרחיות, ניסה לשוב ולשקול כל שהיה וכל שיכול היה להיות. ביישוב־הדעת שקל, כביכול לא הוא השתתף באותו קרב, אלא נתמנה להיות שופט לו.

אך גם כך לא צמחה לו כל ישועה, ולא חשוב כלל אם הרגשה כבדה זו – ועתה שוב לא ניסה להתעלם ממנה – לא היה בה שום היגיון ושום הצדקה. לא הנסיגה כשלעצמה העכירה כל־כך את רוחו, אלא התנהגותו בה, מהומת־החרדה בלבו, אובדן שליטתו על אנשיו. וכן, הנפגעים. צְעַק בקול רם או לאט בציקון־לחש: זהו־זה.

אנשים הנופלים בשעת הסתערות, הכיבוש מעניק משמעות ונותן טעם למותם. אך האנשים הנופלים בשעת נסיגה – – – נו, כן. אפילו אתה שוקל את הדברים וחוזר ואומר לעצמך, שבזכות אלה שנפגעו ניצלה מה שאך בקושי אפשר עדיין לכנות בשם פלוגה. אמנם כן, אמנם כן. אך השיקול הצבאי הטהור לחוד ושיקולו של לב לחוד. ואולי אין זה סימן־לטובה למפקד, אם לבו מתחיל לשקול אחרת.

בינתיים נתעצמה השמש בדרכים ומיד גם החלה ללהוט ללא שהיות וללא הקדמות, ושוב לא נתן בה שאוליק עין רחומה כעין שנותנים בגוזל רך ורפה, שכבר הצמיחה מלתעות והחלה אוכלת בכל פה כל שהיה שחר וענוג ודברים בתחילת זריחתם. בעיבורי המושבות ועל פרשות־כבישים עמדו חיילים והמתינו שיסיעום למקומותיהם, וכאשר ראו את שאוליק דוהר לבדו בג’יפ, הושיטו כנגדו ידיים רבות לעוצרו. לאחר שנענה להם ועצר, עטו עליו בבת־אחת ושאוליק לא התרעם והניח להם לסדר את תורם בינם לבין עצמם, עד ששלושה ישבו בטח במקומם וכל האחרים נסוגו אל פאתי הכביש.

הפליג לדרכו, ושכניו החדשים, שישבו דומם אחד לידו ושניים מאחוריו, לא הפריעו לו בדין־ודברים שהתפתחו בקרבו. מעתה, שוב לא התעלם מהם וממה שהציק לו והטריד, נתפענחו לאט־לאט למסקנות פחות או יותר ברורות ושוב לא נתלוותה להם אותה חרדת־לב טורדת שלווה. כי כן, ככה זה. ואין לו ברירה אלא לשוב לבסיסו ולהקביל כל שצפוי לו שם, כשם שהוא מקביל עתה את בבואתם בלבו פנימה, את הממפ“א והמג”ד וכל מה שיגידו וכיצד שיפרש לעצמו את אשר יגידו, ואת אנשיו, וכיצד יביטו בו וכיצד יפרש מבטיהם בלבו. כן, ככה זה.

ואותו אומץ שהחל מעט־מעט להיאסף בלבו, הבשיל בו החלטה אחרת מעיקרה, שכלל לא נתן עליה את דעתו קודם־לכן: אגש לבית־החולים לראות את הפצועים – גמר בנפשו – ותיכף ומיד, עכשיו, לפני שאני בא אל הבסיס. המתים מתים ושוכני עפר, אבל הפצועים נפגעו יותר מכולם, יחרצו הם משפט.

וכאשר הגיע לפרשת־הכבישים ודרך אחת נפרשה משם הצִדה, עצר והודיע לנוסעיו:

‘אני נוסע בדרך ההיא’.

שניים קפצו מן הג’יפ, הבליעו תודה וברכת שלום ונחפזו אל ההם המצפים על שפת הכביש האחר. האחד שנשאר מאחוריו נרכן אל שכמו ושאל:

‘סלח לי, אתה אולי נוסע לבית־החולים?’

‘כן’.

‘טוב מאוד. תודה’.

‘גם אתה צריך לבית־החולים?’

‘כן, אני נוסע לבקר את החברים שלי’.

שאוליק לא הוסיף לשאול, והחייל חזר וצמצם עצמו במושב האחורי והיה יושב לו ככה דומם לעצמו, עד שהגיעו לשער בית־החולים.

שני אמבולנסים חנו שם ליד השער וקצת הלאה מהם חנה אמבולנס שלישי ואח אחד, צינור בידו, היה¹² מתיז סילוני־מים לפנימו, והמים היו חוזרים ויוצאים דרך הפתחים והסדקים וגונם דלוח. ‘מן הסתם מדיחים דמו של פצוע’, הרהר שאוליק, עם שהוא מסיע את הג’יפ אל בין שאר המכוניות שעמדו בחצר. החייל קפץ ראשון מן הג’יפ, הודה לו בחטיפה ונחפז והלך ברגל קלה לעבר המבוא הנרחב, כבקי ורגיל לבקר בבתי־חולים. אפשר והוא סמל־סעד, הרהר שאוליק וירד מן הג’יפ והלך אחריו אל אותו מבוא עצמו, שהוליך אל הממלכה הדוממת של הפצועים, הצומחת ועולה בצדן של כל המלחמות. עבר מתחום לתחום ונכנס לעלות במדרגות לעבר המסדרונות, ומיד באו כנגדו כל אותם ריחות קשים, ריחות של דווי ושל חולי, של חיטוי ותרופות ושתן – ובין אלה לאלה השמיעו עצמן בחריפות טובה ריחות־הבושם שהדיפו האחיות הצעירות.

ביקש לפנות לאחות שעברה על־פניו ולשאול על מקום פצועיו, ובו־ברגע ראה כי ידיו ריקות. מיד נתמלא פעלתנות רבה ופנה אחורה וקפץ־דילג על־פני המדרגות הרחבות אל הקיוסק שליד השער. הטיל על דלפקו כמה שטרות־כסף ואסף תמורתם אילו חפיסות של סיגריות משובחות וגם שוקולדה ושאר דברים כיוצא באלה, היפים לכבד בהם פצועים וחזר לשער, אל המדרגות. פנה כה ושאל כה ובא אל חדר גדול וצחור ומיד הכיר את פצועיו־שלו – את ברוקנר ואת יוחאי וסנדליקו ויהושע פרידמן, שהיו שרועים במיטותיהם, אחד רגלו מורמת וקשורה על חוטים שמשתלשלים מוָו גבוה, אחד שכב דומם עטוף בסדינו ולטש עיניים אל התקרה. רוח קלה באה מן החלון ונתנשבה קלות ופרחים שעמדו שם ליד מיטה אחת היו יפים מאוד ומדיפים רעננות רבה בחדר־התחלואים הצחור הזה.

הטיל פסיעות ועבר את המפתן, והחבילה תחת זרועו. השוכבים במיטותיהם הרגישו בו מרחוק ומיד קמה ביניהם אִוושה של התעוררות. וכאשר קרב ונכנס, כבר היו אחדים שעונים על מרפקיהם ועיניהם מביטות בו. עכשיו ראה כי פרחים שראה מן המסדרון עמדו ליד מיטתו של סנדליקו. סנדליקו עצמו מכורבל היה בסדינו ומשוקע, כפי הנראה בשינה עמוקה תכליתית. קרב והטיל בהם דיבור ראשון:

‘שלום, חבר’ה’.

ועיניו, כביכול, כל עין לעצמה, היו מחייכות מין חיוך שקצתו נכלם וקצתו נרגש ובעיקרו מבקש לכסות על שניהם. יותר מזה לא ידע להגיד לעת־עתה. ואז יצא קול מאושש מאצל המיטה שליד החלון, קול שקצתו שמח וקצתו אווילי בשמחתו, והשיב וקרא:

‘שלום, המפקד’.

‘אה, ברוקנר. מה שלומך, ברוקנר?’

ההוא שמתקרא ברוקנר חשף את רגליו מן הסדין ומיד גם הציבן על האריחים והטיל פסיעות אחדות בכפות יחפות וכבר עמד אצלו ודיבר במין נכונות נדיבה:

‘שלומי דווקא די טוב, המפקד. אני חושב שעוד מעט יחזירו אותי לפלוגה’.

וגם הפעם היה קולו קצת אווילי בשמחתו. שמאלו היתה נתונה בגבס ועטופה במטפחת גדולה שקצותיה היו כרוכות על צווארו. פניו היו תפוחים כלשהו, כפניו של תינוק, ואוזניו קטופות. ברוקנר הקדים והושיט לשאוליק את ידו, וחיוך צמא־ידידות השתלהב על פניו.

‘אתה נראה די מאושש, ברוקנר’, אמר לו שאוליק.

‘מדוע לא?’ חִייך ברוקנר, ‘כאן זה כמו בית־הבראה’.

‘צריך היית לראותו בבוקר’, יצא קול מאצל מיטה אחרת, ושאוליק הכיר בו את בנצי מן הגח"ל, ‘השתולל כמו בבית־משוגעים’.

ברוקנר עמד תחתיו וחייך.

‘חוכמה להיות עכשיו גיבור’, הוסיף בנצי ואמר, ‘לאחר שהזריקו לו זריקת הרגעה בישבן’.

ברוקנר החריש. שמח היה שמדברים בו. דודים ודודות היו מרבים לבקרו, אולם חברים לא היו באים אצלו. ואילו הוא נתאווה דווקא לחברים. ואפשר משום־כך לא שמח כל־עיקר לביקוריהם של בני־המשפחה, שהיו משפיעים עליו רוב מהומה ורוב דאגה ורוב חיבה וטִרחה וקילוסים. ‘יהודה’לה’, ו’יהודה’לה שלנו' ודיבורם קצתו יידיש וקצתו עברית שנימתה יידיש. ונשתמע מהם ממילא ‘הגיבור שלנו’, ‘היחיד’, ‘הלוחם הפצוע’. ויהודה היה אונס מענה־חיוך על פניו כנגד בני־משפחתו דורשי טובתו, אך עיניו היו מצטדדות בחשאי לעבר חבריו ופניו מחייכים ומסמיקים מכלימה. אפשר לא ביקש מעודו להיות גיבור, ביקש שיהיו לו חברים וייחל שיבואו לבקר אצלו, כשם שבאים אצל הפצועים האחרים ואצל סנדליקו. אתמול ביקר אצל סנדליקו כל הקיבוץ שלו. הביאו לו פרחים ומיני דברים אחרים. גם לו, ליהודה, מביאים דברים רבים – בונבוניירות ושוקולדה וגם פירות שאינם מצויים בשוק, ויהודה ממהר לכבד את חבריו ודוחק עליהם שיטלו. התכבדו, חברים. והחברים לפעמים נוטלים ולועסים ולפעמים לא. אף־על־פי־כן אין הוא מצליח להתחבב עליהם. הוא בחור טוב, יהודה, כך אומרים כולם, אבל… אבל אין מחבבים אותו והוא דווקא כל־כך להוט להתחבב עליהם! אפשר משום־כך. תחילה חשב שפציעתו תרומם אותו בעיניהם, תפיל את המחיצות שאינו יודע כלל מדוע קמו וכיצד קמו ותעורר את רֵעותם אליו. אך מכל הדברים האלה לא התרחש דבר. ככל שלא השתדל, לא עלה הדבר בידו. הוא פשוט אינו יודע מדוע. אלא שעתה חדלו להקניטו וכאשר ביקש לספר בדיחה, הקשיבו לו בנימוס, אך בדרך־כלל לא צחקו, גם כאשר סיפר, לפעמים, בדיחה טובה הראויה שתעורר צחוק. הצחוק – סימן של חברותא הוא, ויהודה ברוקנר לא עלה בידו לבוא בחברתם של חבריו, אפילו היה מצוי בקרבתם. מפי החיילים לא זכה מעולם לכינויי חיבה. לא הועילו הבונבוניירות והפירות שאינם מצויים בשוק ולא הועילו כל גילויי הידידות שהיה שוקד לגלותם בנפש חפצה ונלהבת. הוא פשוט אחד כזה. בפלוגה קראו לו תמיד ברוקנר, בשם משפחתו; כאן, כנוטים חסד מעט, קראו לו, לפעמים, גם יהודה. ואף על כך היה מחזיק להם רוב טובה. אולם יהודה’לה קראו לו ההורים והדודות בלבד.

כיוון שכבר לחץ את כפו של יהודה ברוקנר, עבר שאוליק בין המיטות ולחץ ידי כולם. היה שם יוחאי, אחד הממ“כּפים הוותיקים שבפלוגה, שלפי אופן דיבורו הכבוש ניכר מיד שדעתו נשמעת כאן; והיה שם בנצי מן הגח”ל, אחד מן הבחורים שהם צנועים ומובלעים בתוך יחידתם ודיוקנם מטושטש. אך אם יום אחד מטילים על אחד שכמותו תפקיד של ממש, עשוי הוא להפתיע ולגלות קלסתר־פנים ברור ואיתן. וכמובן – גם מוישה. אין לך מקום שמוישה זה אינו מצוי שם. לעולם הוא חביב על כולם, אף־על־פי שאינו מכובד ביותר. פוגעים בו ואינו נפגע, עולבים בו ואינו נעלב, אלא נוטל מיד ומשיב מנה אחת אפיים. מקום שמוישה מצוי, בדיחות־הדעת מצויה, השמחה והצחוק מצויים – אפילו מקום זה בית־חולים הוא. עכשיו שכב מוישה בעיניים עצומות, פניו להטו ומפיו נתמלטו מיני מלמולים מדומדמים ושלווה משונה עיוותה את פניו הלוהטים.

‘הוא שוכב בלי הכרה’, הסביר יהודה ברוקנר.

שאוליק הסתכל בו דומם והחריש.

‘אבל לא כל הזמן. לפעמים שבה אליו הכרתו לשעות אחדות. ואז תיכף ומיד הוא מתלוצץ’.

‘היכן הוא נפגע?’

‘בראשו. שלשום נתחו אותו’.

מן הצד לגמרי שכב דומם יהואש פרידמן, החייל הכי קשיש, אולי, בפלוגה. כאשר הכול דיברו על מיני עניינים, דיבר יהואש פרידמן באשתו ובילדו. רגלו שצבתה מתחבושות הרבה תלויה היתה על מִתקן שנשתלשל גבוה מעל מיטתו. אף כף־ימינו מחותלת היתה בתחבושות ונחה כנטולת־חיים על הסגין.

‘מה שלומך, פרידמן?’ שאל שאוליק ולחץ כף שמאלו.

‘ככה’, השיב יהואש פרידמן בקול כבוש ומיד אסף ידו והניחה למראשותיו. פניו היו חיוורים מאוד ורוב הזמן היה שקט ודומם וכוסס בחשאי את דאגותיו. ניכר בו שהוא מתייסר וטרוד־מנוחה.

‘והיכן רודי?’

'הוא… ', ביקש יהודה ברוקנר להשיב, אך מבטו נתקל במבטו של יוחאי והוא נשתתק ונסוג, כביכול לא הוא הנשאל ולא עליו להשיב.

‘מנתחים אותו עכשיו’, השיב יוחאי וקולו מסויג.

‘כבר פעם שנייה’, אמר עתה יהודה ברוקנר. עיניו של שאוליק הביטו דומם ובתקיפות ביוחאי ותבעו הסבר.

‘כן’, אמר כחולץ את משפטיו מחביונותיו, ‘פעם שנייה. ונדמה לי ש…’

‘שמה? דבר, יוחאי, דבר’.

‘שקוטעים לו רגל’.

ככל שלא השתדל לשוות לקולו גוון מאופק וכבוש, נשמעה בו רעדה חרדה ועיניו בהו לפניו אל התקרה. שאוליק פנה ממנו, ויהודה ברוקנר אחז בידו הבריאה כיסא שעמד שם ודיחק אותו לעבר שאוליק וצבע הכיסא כצבע הכתלים והמיטות.

‘שב, שאוליק’, הזמינו.

פשק שאוליק את רגליו לשבת ותוך כך הטיל את חבילתו תחת כרעיו של הכיסא. קמה דממה ושאוליק צותת דומם ללבו שחזר והשמיע את פרכוסו. הרוח שבאה מן החלון הניעה קלות את הפרחים שעמדו אצל סנדליקו ואת שערותיו של מוישה. כולם החרישו ורק מלמוליו־גרגוריו של מוישה ניגרו מאיזה תוהו־רפאים ואבדו תיכף ללא שום הד בחדר השותק. שאוליק ישב על כסאו סמוך למיטתו של סנדליקו. רודי, הרהר. כל ימי־המלחמה חבש אחרים, עכשיו חובשים אותו. הוא לא הקיף את השוכבים בעיניו, אלא הביט בהם בחשאי פעם לכאן ופעם לכאן, מיני הבטות שסועות שלא הצטרפו לשום ראייה אחת כוללת. אמד את המרחק שבינו לבינם והבין שפציעתם ושכיבתם בבית־החולים חוללה את המרחק הזה. עלי להבקיע את המרחק הזה, אמר לעצמו. עדיין לא ידע אם הם מרשיעים אותו בלבם או מהו שהם רוחשים לו. ואותה שעה כבר לא העלים כלל מעצמו שחשיבות מרובה הוא מייחס לאותו משהו שהם רוחשים לו.

ושוב היה זה יהודה ברוקנר שקפץ בראש, כביכול נעשה דבּרם של הפצועים והטיל את שאלתו השמחה־אווילית לתוך המבוכה שקמה:

‘אז מה נשמע בפלוגה, המפקד?’

‘אינני יודע. אני לא בא מן הבסיס. אני בא מן הבית’.

ועם שאמר כך, נקף בו לבו. הנה־כי־כן, הוא בריא והם פצועים; ויש לו בית שאליו הוא נוסע וממנו הוא בא והוא בריא ויכול ללכת לכל מקום שרוצה. הם ודאי שוטמים אותי, סבר, ואולי גם מרשיעים אותי. עכשיו הם ודאי שונאים מושבעים של המלחמה שפוצעת אותם ככה וקוטלת את רגלו של רודי. ואותי, ודאי, גם־כן. אני הוא שפקדתי עליהם וממילא נעשיתי בעיניהם בא־כוחה של אותה מלחמה שקיפחה את בריאותם.

‘אה’, אמר יהודה ברוקנר.

‘אתמול היתה כאן אשתו של רודי’, אמר יוחאי בקול רהוי וכבד והפך פניו מן הקיר, ‘איך שהוא התלוצץ וצחק אליה כל הזמן’.

‘היכן נפצעת אתה, יוחאי?’

‘אני זה כלום. אתה לא רואה שאני שוכב כל הזמן על הבטן? נפצעתי במקום לא כל־כך נעים, אבל נוח’.

‘יוחאי נפצע בישבן’, הסביר יהודה ברוקנר וגיחך. גם יוחאי צחק. רק יהואש פרידמן לבדו שכב דומם ופניו החרישו.

‘מכל חלקי גופי הנחמד בחר לו אותו כדור טיפש, דווקא בישבן שלי’, כבר הרחיב יוחאי בדברים של בדיחותא והצליח לכסות על אשר בלבו, ‘מזל שלי הוא שמוישה שוכב בלי הכרה. אחרת היה עושה ממני טוב, אני כבר לא רוצה להגיד מה’.

‘אתה חושב שישלחו אותי חזרה אל הפלוגה שלך?’ אמר פתאום יהואש פרידמן מאצל המיטה שלו.

‘וכי מה, פרידמן, כל־כך רע היה לך בפלוגה?’

‘אינני רוצה לחזור לפלוגה שלך ולשום פלוגה אחרת. אני רוצה לחזור אל האשה ואל הבית שלי. אני חושב שזה מספיק בשבילי’.

‘מה יש לך ברגל, פרידמן?’

‘הרגל זה כלום’, ביטל פרידמן את חשיבותה של רגלו הצבה והתולה על רצועות, ‘היד. זה גרוע הרבה יותר. כל האצבעות הלכו’.

מי שמת מת וכבר המלחמה אינה פוגעת בו, הרהר שאוליק. המלחמה אינה פוגעת במתים. המלחמה פוגעת באלה שנפגעו ונשארו בחיים. פרידמן זה אולי לא ישוב אל הפלוגה, אבל הוא יצטרך לשוב אל החיים שלו ולעבוד. המלחמה תפגע בו עוד הרבה־הרבה שנים, עד יומו האחרון, אולי. כשם שתפגע עוד הרבה הרבה שנים ברודי ובאמא שלו ובאמא שלי ובאבא שלי.

סנדליקו נע מתחת לסדינו ומתח את רגליו.

‘הוא ישן כל־כך הרבה’, התפעל יהודה ברוקנר, ‘אולי בעד כל הלילות שלא ישן. לא היית מאמין כמה הבן־אדם הזה מסוגל לישון’.

‘אולי להעיר אותו?’ שאל יוחאי, ‘הוא ודאי יצטער כאשר יוודע לו אחר־כך שהיית כאן’.

‘תן לו לישון’, הרגיעו שאוליק, ‘כבר מספיק שינה גזלתי מעיניו. אני חושב שבכל חייו הוא לא יוכל להשיב לעצמו את כל השינות שהמלחמה גזלה ממנו’.

‘שלשום ביקר אצלו כל הקיבוץ שלו’, התפעל יהודה ברוקנר.

‘אף אחד מאתנו אינו זוכה לכל־כך הרבה ביקורים כמוהו’, אמר יוחאי, ‘אולי חוץ ממך, יהודה’.

‘אבל אותי מבקרים רק בני המשפחה בלבד’, נזדרז יהודה להעמיד את יוחאי על טעותו.

‘מה זה חשוב, העיקר שבאים’.

‘אה, זה חשוב מאוד’.

‘האם עלי להסיק מכאן שאצלך לא מרבים לבוא, יוחאי?’

‘כמעט שלא. החברים שלי כולם במלחמה. אמא שלי היתה וגם אחי הקטן. אך אמא שלי עובדת ואינה יכולה לבוא לעתים קרובות’.

שאוליק הרים את ברכו והקיפה בזרועותיו והקשיב דומם אל מה שפצועיו מספרים לו. בה־בעת צותתו אוזניו הרחק מעבר מזה, אל חייהם בבתים שלהם, במשפחותיהם ובין חבריהם. לאט־לאט נתגלו ויצאו מתוך אלמוניותם, כפי שנראו לו בפלוגה, והיו פתאום, כל אחד לעצמו, הרבה מאוד אדם והרבה מאוד חיים. ושוב נתקף אותה תחושה שניעורה בו למראה הגוויות בשדה, בבוקר ההוא, כאשר חש בראש יחידתו לעזרת מראַר. זכר מראר העלה לפניו את דמותו של עזרא ובבת־אחת הבין פתאום מהו שמסתלק מן העולם עם האדם שמסתלק מן העולם. לא מצער על אחיו שנפל התעוות לבו, אלא מכאב־תמיהה ומיראת־כבוד שניעורה בו לחיי אדם. לאו־דווקא לחייו של עזרא או של זאב’לה, אלא ככה, לחיי אדם בכלל.

וכאשר עיניו נתלשו ממקום שננעצו שמה ומבטיו הקיפו את פצועיו מקרוב־קרוב ובחיבה שפרצה פתאום, שלוחת־כל־רסן, כבר לא היתה כל חשיבות לאותה עקה שבלבו, שאת פתרונה ביקש לעצמו כאן. עתה, רק עתה, השיג מהו המבחן שעמדו בו, גם הם, גם הוא; אפילו נסוגו, אפילו הפכה הנסיגה לתבוסה. עתה, רק עתה נתעורר בו אמון במה שהגה קודם־לכן בינו לבין עצמו – שהטובה בפלוגות והטובים במפקדים אפשר שלא היו מיטיבים לעשות בנסיבות ההן.

אולם עכשיו לא היתה כל חשיבות לדבר. דברים אחרים נחרצים במלחמה. הרגשת האשם שבו, אשר ביקש להפיגה אצל פצועיו, נראתה לו עתה קטנונית, אנוכית, מאוד לא חשובה – אל מול החיים האלה שנפגעו עד יומם האחרון, שלהם ושל קרוביהם.

שב והציב את רגלו על הארץ, וזו נתקלה בלי־משׂים בחבילה שמתחת לכיסא, כביכול הודיעה על עצמה כי הגיעה שעתה. מיד הרימה שאוליק והניחה על ברכיו, התיר את קישוריה והחל מחלק את הצרוּר בה.

‘התכבדו, חברים’.

את השוקולדה הניחו על הכוננית, אך מן הסיגריות המשובחות פתחו תיכף ומיד והציתון, להוטים לעשן. כיוון ששאוליק עמד אותה שעה קרוב למיטתו של פרידמן, חפן את גפרורו הלוהב בין כפותיו, להגן עליו מפני הרוח הקלה שנשבה כל העת מן החלון, גחן והגיש את הלהבה אל פיו.

‘תודה’, אמר פרידמן, ‘אינני מעשן’.

כיוון שכך, הסיט את האש לעברו של יוחאי.

‘תודה’, אמר יוחאי.

‘סיגריה טובה’, שיבח יהודה ברוקנר. מן האופן שהחזיק את הסיגריה בין אצבעותיו ניתן לשער שזו, אולי, הסיגריה הראשונה שהוא מעשן בחייו.

‘חבר’ה’, אמר שאוליק, ‘מרשים לכם לעשן כאן?’

‘ודאי שאינם מרשים’, אמר יוחאי, ‘אבל הם פוחדים מאתנו’.

‘מי זה הם?’

‘כולם. האחיות, הרופאים’.

‘הוי, יש כאן אחיות נחמדות’, אמר יהודה ברוקנר ונשתנק מן העשן.

‘מוישה משתגע אחר סיגריות ממין זה’, אמר יוחאי, ‘אני מתאר לי כיצד ישתולל לאחר שיוודע לו’.

שתי חפיסות בידו, קרב שאוליק אל הכוננית של מוישה וביקש להניחן עליה.

‘אם בכלל יוודע לו’, אמר פרידמן קדורנית ולא הביט לשום מקום.

ידו של שאוליק תלויה היתה על־פני הכוננית, החפיסות חפונות בכפו. דבריו של פרידמן הגיעו אליו מן הגב. לאט־לאט הניח את החפיסות על הכוננית ונשתהה שם ולא הסבר את פניו.

אותה שעה עלה מן הפרוזדור דשדוש צעדים. שאוליק הסב את ראשו וראה עיני כולם תלויות בשני אחים שעברו לאט על־פני הפתח ואלונקה בידיהם. פני האדם אשר על האלונקה חיוורות היו וגופו מכוסה בשמיכות עד צווארו. יוחאי היה הראשון שקרא:

‘זה רודי!’

נושאי האלונקה חלפו־עברו ושאוליק יצא אל הפרוזדור והביט אחריהם. לידו עמדה האחות הראשית וגם היא הביטה לשם.

‘זה רודי לוסטיג?’ אמר ספק שאלה, ספק אמירה לעצמו.

‘אתה מכיר אותו?’ שאלה האחות.

‘הוא החובש הפלוגתי שלנו. איך עבר הניתוח?’

‘ידעת שמנתחים אותו?’

‘כן. החברים בפנים סיפרו לי. איך…’

‘קטעו אותה’.

טוב שלא הסתכלה בו. השים עצמו מביט אל המקום אשר שם נעלמה האלונקה, אך לא הביט לשום מקום. הוא הניחה עומדת וחזר לחדר. כולם החרישו ואף אחד לא הסתכל בו. כבר ידעו. היו מעשנים את הסיגריות הטובות והניחוחות ושותקים. שאוליק נשתפל במקום שעמד וישב על שפת מיטתו של יוחאי. הכיסא שישב עליו לפני־כן היה עכשיו פנוי, כביכול נועד לשאוליק אחר. גם שאוליק החריש, אך עתה היה נדמה לו שהוא כלול באותה דומייה כללית שדוברת אל כולם בשפת־אימים אחת. יהודה ברוקנר הלך וישב על המיטה שלו. בהיסח־הדעת השיל חפיסת־שוקולדה מעטיפתה ונגס בה ועיניו בהו לפניו על אריחי־הרצפה.

‘ככה זה’, אמר פתאום בנצי השתקן, ‘אחד נפגע כך ואחד כך’.

‘יש כל מיני פגיעות’, אמר יהודה ברוקנר מאצל מיטתו ולעיסת שוקולדה בפיו.

‘ואיך שאתמול צחק והתלוצץ עם האשה הצעירה שלו! יכול להיות שכבר ידע כי עומדים לקטוע את הרגל שלו’, אמר יוחאי חרש. הוא שכב על צדו והניע את אצבעות־רגליו, כביכול ביקש לוודא אם עודן חיות. בינו לבינו כבש שמחה גדולה ופרועה שהתלהטה בו עם כל ניע של אצבעות־רגליו.

‘כאשר החובשים לקחו אותי באלונקה שלהם, חשבתי כל הדרך על דבר אחד’, דיבר פתאום יהואש פרידמן מן המיטה שלו, ‘על דבר אחד בלבד: מדוע דווקא אני, לעזאזל! הרי היינו שם כל כך הרבה!’

‘מה אתה רוצה, הרי מישהו צריך היה להיפגע’, אמר בנצי מן המיטה שלו.

‘אני יודע! אני יודע! עכשיו גם אני יודע ככה לחשוב! אתה לא צריך ללמד אותי, בנצי. אני רק מספר לכם מהו הדבר היחידי שהרגשתי כל הדרך, כאשר האלונקאים נשאו אותי משם. ואני הרי הזקן שבכם, להוציא את אבא קותי, כמובן, ולי אשה וגם ילד. ואתה יודע?’ פנה בהתגלות־פתאום אל שאוליק, ‘אני שנאתי אתכם מאוד. את כל אלה שלא נפגעו שנאתי’.

‘ואני, כאשר נפצעתי, תאמינו או לא, תקפה אותי שמחה גדולה’, התוודה בנצי, ‘הרגשתי תיכף ומיד היכן נתקע הכדור שלי וידעתי שאני חי! אלוהים, כמה שאני שמחתי. לא חשוב שהכדור כבר היה תקוע בגופי. כאשר שכבתי על המדרון ההוא, היתה לי הרגשה נוראה שהנה עוד מעט כולם נשמדים ורק אני לבדי את נפשי הצלתי. מה דעתכם על מין כזה של לוחם?’

כיוון שהותרה לשונם, מיד התחילו גם כל האחרים לספר בחוויותיהם בשעת הקרב ההוא, לפניו ואחריו, ומיד גם, בהיסח־דעת גמור, קיבלו סיפוריהם אופי של וידוי קיבוצי בפומבי וכל אחד נדחק להגיד כמה מלים וממילא נתקרבו זה לזה ובהיעלם אחד וכבר ידעו כי פקדה אותם בפתאום אחת מאותן השעות, שבה מותר להגיד הכול ואיש אינו פוגע ואיש אינו נפגע ואפילו מדברים בצוותא, והאחד ממשיך דברי חברו – נדמה כי אף־על־פי־כן טובע כל אחד בשיחה את מסלולו שלו. וככה היו תוהים על עצמם בעירנות רבה וחוזרים ומדברים בכל אשר אירע ואיך שההוא הרסיס פגע בראשו של אבא קותי תיכף בהתחלה וכיצד סנדליקו צעק ‘קותי’ ורץ אליו וגררו אל עבר המדרון האחורי, ובשעת גרירה זו פגע גם בו כדור. מן האופן שהגו את שמו וסיפרו עליו, ניכר מיד מה רבה החיבה שהם רוחשים לסנדליקו התמהוני.

ואז הסתכלו בסנדליקו וראוהו שוכב פקוח־עיניים ומקשיב.

‘סנדליקו!’ התפרץ אליו שאוליק וכבר טלטל את כף־ידו וגם גחן עליו וכפו הפנויה החליקה על שערותיו.

‘ואנחנו חשבנו שאתה ישן!’

‘מה נשמע שאוליק?’ שאל סנדליקו בנחת.

‘ככה. חוזרים לפלוגה’.

‘היית בבית?’

‘כן, כמה ימים’.

‘מה קרה? כבר נגמרה המלחמה?’

‘לא, אחי נפל’.

ושוב תכפה אותה דממה כבושה ומרתיעה וכולם שמטו את מבטיהם, כשם שעשו כאשר ראו כיצד העבירו את רודי דרך הפרוזדור.

‘אז איך מרגישים, סנדליקו?’

סנדליקו השתמט בבת־צחוק נכלמת ושתי עיניו קרצו קריצה אחת חטופה, לאמור: ככה־כך. ואחר־כך הוסיף:

‘זה בסך־הכול לא כל־כך רציני, אני מקווה שבעוד כמה שבועות יוציאוני מכאן’.

‘יתגעגעו אליך בפלוגה’, אמר שאוליק.

‘נעים לשמוע’, אמר סנדליקו.

וכל העת רחשה ביניהם רֵעוּת חבויה, נכלמת, המגששת ונקלעת לביטויים זרים ושאולים, אבל קיימת ומגידה את עצמה כל העת דרך העיניים המביטות והאוזניים השומעות.

‘אתה יודע, שאוליק, יכולנו כולנו ליהרג בקרב ההוא. פשוט מזל’, אמר פתאום יוחאי.

‘איך שאנחנו היינו מבולבלים’, החרה־החזיק אחריו יהודה ברוקנר, ספק אמירה של פתיעה, ספק של בקשת התנצלות.

שאוליק הניח להם לדבר, לא התערב ולא הגיב. האנשים אנשיו והוא מפקדם כמקודם. חש כלפיהם רחשי־תודה ואותה חיבה שבה והתלהטה בו. הרגיש כיצד הוא נטהר והולך מתחושות של אשמה, כיצד הוא והם מתקשרים מחדש.

בחוץ עברו בינתיים השעות מתחום אל תחום, והשמש כבר היתה גבוהה מאוד וקרובה לצהריה. אך בפנים, בחדר־התחלואים הצחור, לא הרגישו כלל בשינויים המתחוללים בשעות החולפות.

לבסוף קם שאוליק ומשך את רצועת־תרמילו על שכמו.

‘נו, חבר’ה, אני חושב שעלי ללכת’.

‘בוא לבקר אותנו לפעמים’.

‘ו… כן. מסור שלום לחבר’ה ותגיד להם שמותר להם לבקר’.

‘מותר לבקש ממך משהו, אולי?’ שאל פרידמן.

‘ודאי, פרידמן. מה הדבר’.

‘אתה יודע איפה אני שוכן? במחלקה שנייה כיתה אל"ף. אז שם, בין החפצים שלי… חכה, מוטב שאכתוב פתק. יש לך אולי נייר?’

ואז ראה את ידו החבושה ונשתתק פתאום.

‘אני עוד לא התרגלתי’, נצטחק בחיוך נכלם ומיד העמיד פנים אדישות ודברים שהפטיר ביקשו לטשטש את מבוכתו.

‘אצטרך ללמד את שמאלי לכתוב. היד הזאת היא בור ועם־הארץ גמור’, נתחייך, ‘אצטרך ללמד אותה לעשות כל מיני דברים שלא עשתה מעולם’.

‘אתה רק תגיד לי מה שרצית ואני כבר אסדר לך’.

‘יש לי שם בין החפצים קופסה אחת. לא חשוב מה שיש בה. הייתי רוצה שהיא תגיע אלי’.

‘היא תגיע אליך. מחלקה שנייה כיתה אל"ף, אמרת?’

‘כן’.

‘טוב’.

‘אני מודה לך מאוד’.

‘נו, חברה, אז שלום ו… תשתדלו להיות בריאים’.

‘נשתדל ו… יפה שבאת’.

‘ותודה בעד הסיגריות והשוקולד’.

‘להתראות, חברים’.

לפני שיצא, ניגש שוב למיטתו של סנדליקו וביקש לומר לו מה, ולא אמר דבר ורק לחץ את כפו והשהה אותה בידיו, ושניהם ידעו שהם מוקירים ומחבבים זה את זה.

אחר־כך הקיפו עיניו את השוכבים במיטותיהם והוא הניף את ידו לשלום וגם הפצועים הניפו קצת את אמות־זרועותיהם. ואז פנה באחת והלך לו אל הג’יפ שעמד בין האמבולנסים.

משבא, הניחו בצל, עתה מצאו נצלה ולוהט בשמש צהובה. קצת הלאה מן העיניים נתקפחו הדברים מממשותם והיו יוקדים ואופסים באובך¹³ הלוהט והמסנוור.

הטיל שאוליק את תרמילו בג’יפ ועלה אחריו אל מושבו. הריפוד להט תחתיו וגם ההגה להט תחת מגע ידיו. כל מקום שנגע בו צרב מאימתה של שמש. בשעה ממין השעות האלה עשוי אדם לשנוא את השמש, וטוב טוב כי תמהר ותעבור ותפַנה את מקומה לערב שיבוא אחריה חרש ובאין קול, רגוע ומפויס, ימשוך את עצמו מאי־בזה, ישוּף את קרניה הנאספות לשקוע וכבר הוא כאן ומלכותו פרושה על דרכים וגבעות וארץ־רבה. אלא שמלכות של שעה היא, ורחוקה מאוד, ובינתיים הפליג שאוליק בג’יפ הלוהט שלו אל לבה היוקד של הארץ. נוכח מהירות הנסיעה יצר לעצמו משבים קלים שהפיגו במקצת את הלהט.

הגיע לכפר בשעה שלא ציפו לו כלל. המחלקות אך זה עתה גמרו את ארוחת־הצהריים שלהן והחיילים רבצו באשר נמצא להם, אלה בתוך הבקתות ואלה בצל המועט שכותליהם הפרישו. הם ראו את שאוליק בא בג’יפ שלו מתוך השמש והתרוממו קצת להביט. אלה שנתן בהם עיניו, הניפו יד לברכת־שלום.

הבקתות והחיילים ודרך־העפר עוררו בלבו המיית זכרונות של הפלוגה בחניותיה, הפלוגה בקרבות, הפלוגה בזמן אימוניה, וכבר עמד בו ריגוש מעבר לכל מה שזכרונותיו העלו ובתוך כל מה שהעלו. כמו ריגושו של אדם החוזר לביתו. השיג עד מה נתקשר־להתמיה אל האנשים האלה ולמקומות שחנו ולחמו שם. קלט פתאום שפלוגה יכולה לפעמים להיות ביתו של אדם במלחמה.

העמיד את הג’יפ במקום שנועד לכך, ותרמילו על כתפו, נכנס לחדרי־המטה.

גוו ערום, מקטרתו בפיו, ישב ליפא מאחורי השולחן המכוסה שמיכה צבאית, במקום ששאוליק נהג לשבת שעה שהיה מעיין באותן מפות עצמן שעכשיו ליפא מעיין בהן. משונה היה לראות אדם עירום מעשן מקטרת ובלי־משים ראה בו שאוליק בבואה של קצינים זרים בצבא זר, היושבים להם ככה, עירומים ומקטרת בפיהם, מקללים את המִדבר או איך שלא קוראים לאותם מקומות לוהטים שנקלעו לתוכם עם יחידתם.

השיל את תרמילו לרגליו וישב מעבר מזה של השולחן, במקום שדורשיו היו יושבים. לאחר שבירכו זה את זה לשלום, ביקש ליפא להראות לשאוליק סימנים של ידידות ואף של שמחה, אך סימנים אלה גוועו מיד ביראת־מבוכה מפני האיש הזה שאחיו נפל במלחמה.

‘איך בבית?’ הנמיך ליפא קולו ושאל בקרבת־לבבות.

‘ככה’, השתמט שאוליק מדברים ברורים, ‘מה נשמע?’

‘חם’.

שאוליק משך לעצמו סיגריה מחפיסתו וליפא העלה להבה במצית מבהיק ששלפו באקראי מכיסו.

‘חם מאוד ומצחין’, הוסיף ואמר, ‘אינני מבין כיצד יכולת לשבת בכפר המטונף הזה. מה נשמע אצלך?’

ואף זו ממין השאלות שאינן מצריכות מענה. משך בכתפיו ונתרווח במקום שישב.

‘אתה באת ואני תיכף נסעתי’, אמר שאוליק, ‘איך הפלוגה בעיניך?’

‘ככה. קצת שפופה’.

שאוליק שמע תוכחה בדבריו, אפילו נאמרו הדברים לתומם, בלא שום כוונה. מחמת שלא הגה אמון לליפא, נטה לשוות פירושים לדבריו.

‘נו, כן, אחרי עיר־גנים’.

וכבר קולו בוטה, מלעיג על עצמו, קורא תיגר.

‘אבל הם מתאוששים לאט־לאט’, המשיך ליפא כביכול לא הבחין בנימה הרעה שנשתמעה בקולו של שאוליק, ‘אתמול יצאנו לקחת את גבעה מאתיים־ארבע־ארבע. תחילה יצאו במורת־רוח מפורשת, כמי שכפאם שד. אבל אחר־כך נתאוששו’.

‘ומאתיים־ארבע־ארבע?’

‘מצאנו אותה ריקה’.

‘זאת אומרת שלקחתם אותה ללא קרב?’

‘בלא ירייה אחת אפילו’.

‘יפה’.

‘תאר לך!’

ועם שאמר כך, יצא ליפא מלפני השולחן והלך אצל הכד שעמד בפינה. הכד היה עטוף בשקים רטובים ותרווד תלוי היה על שפתו. ליפא שתה מן התרווד, ומה שנשתייר בו שפך על השקים. המים נבלעו תיכף בבד־השק.

‘אני משתדל לדמות שהמים קרים’, אמר, ‘אבל המים אינם רוצים להידמות’.

הוא חזר לשׂררתו, הרהר שאוליק. בימי לא היה כאן תרווד. כבר הוא כאן וכבר מטיל את מציאותו במטה וקרוב לוודאי שגם בפלוגה. הריהו יושב מעבר מזה, במקום שאני נהגתי לשבת ואני יושב במקום שאחרים ישבו. אמת שלא נשאתי את עיני להיות ממ"פא, כשם שאמת שעכשיו צר לי לשוב ולהיות סגנו. מדמה הייתי כי אל פלוגתי אני חוזר, אך ליפא הביא תרווד לכד והפלוגה פלוגתו, ואני סגנו בלבד.

‘כן’, נתעורר ליפא כמי שנזכר דבר שנשתכח ממנו, ‘המג"ד ביקש לראות אותך’.

‘יענקלה?’ מה הוא רוצה?'

‘לראות אותך’.

‘לשם מה?’

‘אינני יודע’.

‘מתי הוא רוצה לראות אותי?’

‘אינני יודע. שאל עליך כמה פעמים. ביקש לשלוח אותך אליו כאשר תבוא’.

‘טוב. אגש מיד’.

‘לא התרשמתי שזה דחוף כל־כך’.

‘מכל־מקום. או שאתה זומם משהו אחר בשבילי?’

‘לא לא, מצדי אתה יכול לנסוע’.

‘טוב. אסע עכשיו’.

הטיל תרמילו על מיטת־השדה ויצא אל הג’יפ.

שעה שבא אליו שאוליק, עמד יענקלה בין קציניו לפני חדר־האוכל של מפקדת־הגדוד וכולם עִשנו סיגריה ראשונה שלהם לאחר ארוחת־הצהריים. הוא עמד בין קציניו וקומתו נמוכה מקומתם ונראה כמעט נער לעומתם.

משהבחין בשאוליק שנשתהה מגשת, יצא את חבורתו¹⁴ והלך אליו; העלה בדעתו מהו שהוא עומד להגיד לשאוליק ואסף את סבר־הזחיחות מפניו. הקדים והושיט לו יד והוליכו עמו לאורך הדרך.

‘ליפא מסר שביקשת לראות אותי’.

‘אה, כן. שמע שאוליק, מסתבר שעלינו להיפרד’.

‘כלומר?’ וקולו הסגיר את מבוכתו.

‘נתקבלה הוראה להעביר אותך מהגדוד’, פירש יענקלה.

שאוליק לא הגיב. כהרף־עין נתקפד במבוכתו וציפה שיענקלה ירחיב את אשר אמר.

‘ההוראה נתקבלה מהשלישות הראשית’, הדגיש המג"ד, כביכול יש בכך משמעות כלשהי, ‘לא רוצים שבנים יחידים ישרתו ביחידות קרביות’.

‘אני לא ביקשתי כל העברה’, התגונן שאוליק בדרך של התרסה.

‘אינני יודע מיהו שביקש את ההעברה’.

‘אתה בטוח שאינך יודע?’

‘אל תהיה ילד, שאוליק’.

אף־על־פי־כן הולידה המבוכה בקרבו חשד נורא שהוא עצמו, המג"ד, ביקש להעבירו מגדודו ועניין הבן־היחיד אינו אלא אמתלה.

‘לא הייתי רוצה לחשוד בך שאינך דובר אמת’, אמר שאוליק ועיניו היו מרושעות וגרויות.

‘התאושש, בן־אדם’, אחז יענקלה בזרועו של שאוליק, ‘וכי מהיום אתה מכיר אותי?’

‘איני יודע’, השתמט שאוליק, אף־על־פי שלא שמט את זרועו מכפו של יענקלה, ‘אדם עלול להשתנות. אתה יודע מה היה סופו של קרב עיר־גנים, זה אני ש…’

‘ובכן, אתה סבור שאני רוצה להעביר אותך מהגדוד בגלל קרב עיר־גנים? מוכן עמי ניתוח מפורט על אותו קרב ובו הערכה להתנהגותך. עכשיו ודאי שלא אספר לך מהו שכתוב שם. מכל־מקום, איני סבור שהטוב במפקדים היה מיטיב לעשות ממך’.

‘ככה גם אני אומר לעצמי, כאשר אני מנתח את הנסיבות בצלילות־הדעת’.

‘ובכן!’

‘אז למה אתה מעביר אותי?’ הציב שאלה כמו ילד מקשן וקולו איבד פתאום את תקיפותו הגרויה.

‘חבוב, ראה את הפקודה מהשלישות הראשית’.

‘אני לא ביקשתי כל העברה’.

‘אולי נעשים הדברים מאליהם, בכוחה של הוראת שגרה?’

‘אולי’, נסתייג שאוליק.

‘מסתבר שאינך מאמין לי?’

‘אינני יודע. מכל־מקום, תודה בעד המאמצים לתת הרגשה טובה בלבי’.

‘אל תודה לי. איני משתדל לתת שום הרגשות טובות לאף אחד’.

‘כמובן, כמובן’.

‘אתה פוגע בי קשה, שאוליק’.

אני פוגע בך?!'

‘שמע, שאוליק’.

‘הנח, יענקלה. נניח לפירושים’.

‘אני מבין אותך שאוליק, אבל לא תיארתי לעצמי שעד כדי כך. אני מקווה שבמשך הזמן תצטלל עליך דעתך ותבין’.

‘גם אני מקווה’.

‘אתה משמיע לי דברים קשים’.

‘כמובן, כמובן’.

‘ואתה עדיין סבור שאני מבקש להיפטר ממך?’

‘אינני יודע’.

כפו של יענקלה אחזה בכתפו של שאוליק ואצבעותיו ננעצו בבשרו עד כאב. עיניו ננעצו בפניו כאצבעותיו בבשרו והן ביקשו בכל מאודן להעמידו על טעותו, להוכיחו, להפיג כל חשד מלבו. שאוליק השפיל ראשון את עיניו.

‘מה בדעתכם לעשות בי?’ שאל חרש.

‘להעביר אותך למטה־החטיבה’.

‘מה אני אעשה שם?’

‘אינני יודע. תשוחח עם מפקד־החטיבה’.

‘שמע, יענקלה, ידוע לך לאיזה מין של חיים אתה שולח אותי?’

‘וכי בי תלוי הדבר?’

‘ומדוע שלא תעבירו אותי ישר אל השלישות הראשית? אהיה לפחות קרוב לבית’.

‘אני משער שאף אני במצבך הייתי משיב כמוך. על־כן אינני כועס. אם זה עשוי לנחם אותך, התנחם’.

‘מתי עלי לזוז?’

‘כאשר תרצה בכך’.

‘אז אני זז מיד’.

‘איני סבור שזה דחוף כל־כך’.

‘איני נוטה לשהות במקום שאינני רצוי’.

‘עיין במה שאמרתי לך, שאוליק. אפשר שגם אני הייתי משיב בדיוק ככה, אבל עכשיו אני יודע שאינך צודק. עשה כרצונך’.

פרק שבעה־עשר

‘מפקד־החטיבה עוד מעט יבוא’, אמרה נועה. היא ישבה צמודת־ברכיים מאחורי שולחנה, בקיטון שלפני חדרו של מפקד־החטיבה, ועיינה בניירותיה.

‘ממתי זה את עובדת אצל צבי’קה?’ שאל דרך שִגרה, שראה אותה פעם או פעמיים בביקוריו במודיעין ומכאן תחילתה וסופה של היכרותם.

‘ככה, מן הזמן האחרון’, ועדיין עיינה בניירותיה, וסבר־פניה מטושטש ולא מכוון אליו.

הניח תרמילו בצד הדלת הפתוחה ויצא אל האכסדרה הנרחבת, שהיתה מוקפת סטווים מכל עבריה והשקיפה סביב סביב על החצר הפנימית של המיצד. החצר המרובעת והנוקשה היתה מרוצפת אספלט עד למרגלות הכתלים, אספלט נושק באבן ללא חתימת ירק, ללא שיח, ללא עץ.

עצלתיים מנומנמים היו נסוכים על המיצד ועל החצר ועל הכביש העולה ומטפס אליהם. פעם בפעם הבקיע אותם שאון של מכונית, שהחליקה ונכנסה דרך השער או הפליגה דרכו אל הכבישים.

נתרווח במקום שעמד ליד המעקה, מרפקיו על אדן־הבטון וגבו אל העמוד והביט משועמם לפניו. שתי אנטנות הזדקרו מן המגדלים, ודגלונים קטנים נמלטו כל הזמן בכיוון הרוח. תקתוק מכונות־כתיבה עלה מתוך החדרים ואִוושת צעדים וקולות־דברים, שפעמים היו קולות של גערה ופעמים קול־צחוקים. מתחתיו עלו קריאותיה הרמות והנואשות של המרכזייה. חיילות וחיילים הפסיעו גלויי־ראש בין עמודי הסטיו, מחדר אל חדר.

במתכוון רישל שאוליק את עמידתו ליד המעקה, כדי להדגיש לעצמו ולקיים מחיצה בינו לבין הבניין הגדול הזה וכל שרוחש והומה בו. ברתיעה היה צופה על החיים העתידים לו בזה המיצד, בין אלה האנשים שאינם אלא פקידים במדים, הקיימים להם ככה, הצדה מן המלחמה הגדולה. היה נכלם ושותק את גאוותו שנפגעה, וחש את עצמו מושלך ושמוט הצדה. עדיין פִעפעה בו טינה מרירה על המג"ד שככה, ביד גסה וערמומית כל־כך חילל את הפגישה הנלבבת בינו לבין פצועיו וכל מה שנברא בנפשו לאחר אותה פגישה.

והיה עומד לו ככה ליד העמודים, מעשן סיגריה מתוך שיממון ומתוך ציפייה למפקד־החטיבה ומתוך דאבון־לב שנתלש מפלוגתו, מחבריו, מכל אותה הווייה שהיה מורגל בה. מקצת פה ומקצת שם עלו אִוושות צעדים של חיילים שנשתהו זה אצל זה, ניירות בידיהם וסיגריות בפיהם, והחליפו ביניהם דברים ושאוליק הסתכל בהם מרחוק. אלה שהכירוהו ממקום כלשהו בירכוהו ונשארו אצלו קצת לשמוע דא¹⁵ והא ותיכף נחפזו לדרכם. שאוליק לא מש ממקומו ומעמידתו המרושלת שהעניקה לו ממנו־ובו תחושה של חירות נגדה־נא כל הרחש־צעד הזה.

טינה שרחש שאוליק אל מחנה מִפקדת־החטיבה אפשר זו טינה שרוחשים בדרך־כלל חיילים מיחידות קרביות אל חיילים השרויים במפקדות עורפיות. לא עליונות בה ואפשר אף לא גאווה וכל עיקרה לא באה, אולי, אלא כדי להדגיש מחיצות בין אלה השרויים בעיצומה של המלחמה ובין הללו השרויים, אמנם, במלחמה, אך הצדה מן הסכנות, מן העזוז, מן הדרכים ומן האחווה האפורה העולה מהם.

מאחורי גבו היו קצינים נכנסים ויוצאים אל חדרהּ של נועה ומשתהים אצלה ומקיפים את העניין שלשמו באו בלשון קלה ובהערות־אגב, שכל המשמעויות כולן משתמעות מהן. ונועה היתה מגיבה בפעילות רבה, פעמים במענה־לשון ופעמים בצחוק רם ומתמכר. שאוליק הביט לפניו, שרוי בדין־ודברים פרטי ומר שנסער בלבו בינו לבין המלחמה, ולא שם לב לדברים הרוחשים דרך־שִגרה מאחורי גבו. עד אשר קלט קול רווה וערב, שאמה לה, לנועה, לשון־חלקלקות נוסח זה: ‘יש לך רגליים נפלאות, נועה’. ‘שמע, אתה מוכרח להיות גס?’ ‘את לא אוהבת מחמאות, נועה?’ ‘נבזה’. ‘ואת לא גאה שיש לך רגליים יפות?’ ‘שמע, דגני!’ ‘סליחה, לא ידעתי שמותר לשבח רק את העיניים היפות שלך. חבל שחרמוני…’ ‘אתה מקנא בו?’ חתכה לו קצרות.

שאוליק הסב פניו וראה את ההוא שנועה קראה לו בשם דגני נטוי על פני נועה, זרועותיו מתוחות ונשענות על שפת־השולחן ועיניו בעיניה. מבעד לזרועותיו המתוחות של דגני הבחינה נועה שעיניים זרות מסתכלות בהם, וכנראה שרמזה לזה שנטוי עליה, לפי שהזדקף לאִטו, בלא להיחפז כלל, כמי שבקיא ומנוסה במעשי־עגבים אלה הרוחשים כאן במשרדי החטיבה, הושיט לה נייר ואמר:

‘דאגי, בבקשה, שידפיסו את החוזר הזה, טוב?’

דגני פנה ללכת וכבר עין אחת שלה הציצה בשאוליק. שאוליק חזר ונתן עיניו בחצר המנומנמת אשר לפניו. ובכן, זהו המקום שנקלעתי אליו, הרהר. ועדיין נשתהה קצת והביט לפניו. ואחר־כך, מתוך אפס־מעשה שהטילה עליו הציפייה, התיק עצמו מן המעקה ונכנס לחדרה של נועה, ששימש גם מעין חדר־המתנה לבאים לראות את מפקד־החטיבה. צנח בתוך כורסה גדולה, שילב רגל על רגל והמתין.

‘אני מקווה שעוד מעט יבוא’, אמרה נועה מאחורי מכונת־הכתיבה שלה, ואל שאוליק הגיע פסוקהּ עטוף בחיוך גלוי מאוד, מתגרה, מדיח ותמים גם יחד. שאוליק הביט בה, לא ניע בפניו ולא זיע בעיניו. הוא בהה לפניו, כמי ששיח־ושיג לו כל הזמן עם הרהורים אחרים ועניינים אחרים.

‘סלח לי שהפרעתי’, אמרה, וגם עתה עטפה את אשר אמרה באותו חיוך מפתה־תמים, מתגרה־מרתיע, כביכול אינה מתכוונת למה שאומרת ואומרת מה שאינה מתכוונת. אופן דיבור שלה ואופן חיוך שלה קירבו אותה אליו בהיעלם אחד והרחיקוה בעת ובעונה אחת. ממנו־ובו נעשתה תעלומה נשיית חריפה ומגרה שמיד נמתח לפענחה.

ועדיין ישב שאוליק, כביכול בשלווה, ומבעד לאצבעותיו המשיקות אהדדי באפס־מעשה הביט בה בחשאי, בנועה זו, שכבר ישבה לה רכונה על ניירותיה, כאילו לא אמרה דבר ועל פניה סֵבֶר של כובד־ראש וכבר הם מוסחים מעיקרם ואצבעותיה מתקתקות בזריזות ובשקידה על המכונה.

‘את ודאי פקידה טובה’, שמע שאוליק שאלה יוצאת מפיו.

‘סליחה?’ התנערה בלא חיוך ובפתיעה, כביכול אך זה עתה הבחינה בו.

‘הבעתי איזה רעיון המקשר אותך עם פקידות’, הפטיר וכבר במורת־רוח, כבר נפגע, כבר הולך אחריה שולל. ביקש לבטלה בלבו ולהציב סייגים לעצמו, אך שמע את פיו חוזר ופונה אליה ואומר לה דברים של הבאי וחש כיצד הוא מתבזה ואף־על־פי־כן מוסיף ומדבר. עד אשר פשטה לעומתו כף־ידה, כביכול רמזה לו לשתוק. צותתה מעט ואמרה:

‘כן, זה הוא’.

נשתתק וקלט שאון של מנוע.

‘הרבה מכוניות באות לחצר’, ביקש שאוליק לנסותה.

‘אני מכירה את המכונית שלו בין כולן’.

‘את מאוהבת בו?’ גיחך.

‘אינני מאוהבת באף אחד, אבל למכונית שלו קול מיוחד וזמר מיוחד. יש לך מכונית? אני סבורה שלכל מכונית קול משלה וזמר משלה’.

ושוב צחקה את צחוקהּ המסית והמדיח, המתגרה ובה־בעת נרתע מאחורי צעיפים רבים ומפיץ סביבו ניחוח חריף ונשיי, שמגרה ומפתה ללכת אחריו אל תעלומותיה. וכבר היה שרוי אצלה, בבת־אחת, מעבר להיסוסי היכרות ראשונים. בהיעלם אחד ומתוך טבעיות גמורה וחירות שאי־אתה יודע במה עלתה לה, כאילו הכירה אותו ימים רבים.

על־פי דרכה־שלה אכן הכירה אותו ימים רבים, לפי שאל הגבר בלבד פנתה ולייחודו לא שאלה כלל. אחד היה הגבר לדידה, ואין הבדל אם שמות רבים לו וגילים שונים. אחד דגני ואחד חרמוני ואחד שאוליק. אל כולם היתה פונה באותו קול נמוך המלטף ומקרב בהיעלם אחד. באותו קול נמוך וחם, מפעפע מדוחים, היתה פונה לכל אחד שנתן בה את עינו, בין שהכירה אותו ימים רבים ובין שנתוודעה אליו בזה הרגע עצמו.

אף־על־פי־כן היה איזה יושר־לב במבטיה המתעתעים והמפתים, אפילו נתנה אותם בגברים רבים בעת ובעונה אחת. יושר של מדוחים, כביכול. אפשר מפני שלא התכחשה להם כל־עיקר, ואדרבא.

כל מבט שנתנה בשאוליק, באקראי או במתכוון, כמוהו כגיפוף, כל עיכוס־אברים כקִרטוע של שקיקה. כל מבט עורר בלבו פעימה של התלהטות ותקווה ותשוקה, ופעימה של תשוקה וייראה ואכזבה. מעודו לא שיער שככה אפשר להשתוקק בבת־אחת לגופה של אשה.

קול צעדים עלה במדרגות־האבן ומיד אחריו נכנס מפקד־החטיבה. משהבחין בשאוליק הלך אצלו ושאוליק קם על רגליו. כתפיו של צבי’קה, הוא מפקד־החטיבה, היו נפולות מעט והתאנה השנייה גלשה מכתפו אל זרועו. הושיט ימינו אל שאוליק ובשמאלו הסיר את משקפי־השמש מעיניו. מראהו ודמותו היו רחוקים מאוד מהופעה צבאית, כפי שעשוייה להצטייר דמותו של מפקד־חטיבה. צנום היה, פניו שזופים וידיו מגודלות ושעירות.

שאל דרך־שגרה לשלומו והתנצל תיכף וביקש להמתין מעט. הוא נכנס לחדרו וקרא אליו את נועה. הדלת בין שני החדרים נשארה פתוחה ושאוליק ראה את צבי’קה מפַתח את חגורו ועם שמניח אקדחו על השולחן השחור והגדול, קרא לנועה. נועה נטלה ניירות ומברקים והלכה וישבה מצד זה של השולחן. ראה אותם יושבים זה כנגד זה. נועה, ברכיה מצומצמות מתחת לשולחן, עיניה בניירות ומבען ענייני ומעשי. כל קסם אפלתן המפתה והמדיח נפוג מהן. צבי’קה שילב זרועותיו על שפת־השולחן והיה מעיין בניירות שנועה הניחה לפניו. לא קשיות היתה בפניו ולא חומרה יתירה. לא ניע בגופו ולא ניד בעפעפיו. היה קורא ומניח הצדה ומושך מפיו מין ‘כ…ן’ מהורהר, שפירושו היחיד היה, אולי, ‘ומה עוד?’ שקועים היו בניירות ובמברקים ולא נותר ביניהם שום מקום לחיוך של אגב או לשאלה שלא מן העניין. קרוב לוודאי שאין מפקד־החטיבה רואה בה אלא פקידה מוכשרת המנהלת את ענייניו כהלכה.

יחס שליו וענייני זה של צבי’קה אל נועה עורר בשאוליק נקיפת־לב וכבר היה נכלם קצת לעצמו בשל שקיקותו, שבשעה זו נראתה לו אות לקלות־ראש מגוחכת של אחד העושה שַבָּת־הנאות לעצמו בעיצומה של המלחמה. מיד שב גם לבו לפרכוסו ושוב נתמלא מורת־רוח כלפי מחנה־המפקדה. אלא שהפעם נתנמכה קומתו, וחירותו הקודמת ניטלה ממנו וכבר חש את עצמו שייך לאותם חיי־עצלתיים הרוחשים כאן וכבר ידע כי נפל לתוך מדוחים שמשמעותם והיקפם עדיין אינם מחוּורים לו.

במין מזג־נפש זה, שמורת־רוח, מרירות ועלבון משמשים בו בערבוביה, קם ללכת כאשר נקרא אל חדרו של המפקד. נועה עברה על פניו כאילו איננה מכירה אותו כלל.

צבי’קה ישב מאחורי שולחנו, ניירותיו, מפותיו ואקדחו מסולקים קצת הצדה, והוא מוכן ומזומן לקבל את פני הבא. אותה שעה קצת התבייש שאוליק וקצת התפלא על מפקד־החטיבה, שמתפנה לדון עמו בעניין פעוט כל־כך. ולא ידע שאוליק שהעיסוק בעיקרם של דברים רצוף פגישות וטיפול בזוטות, ושדווקא אותו טיפול בזוטות הִקנה לו, לצבי’קה את שליטתו המהוללה על חטיבתו.

‘שב, שאוליק’.

ישב. חייך בלבו אל קולו הערב והאדיב של צבי’קה. יודעים, יודעים. בדרך הזאת, האדיבה מאוד והמקרבת־לבבות, הוא קונה את שלטונו על בני־אדם. אותי לא יוליך שולל. והוא נתקפד מלכתחילה מפני הדברים שצבי’קה עתיד להשמיע באוזניו. כביכול שיער שצבי’קה מבקש להתיקו ממורת־רוחו וממרירותו, ואילו הוא, שאוליק, דווקא מתעקש להתבצר בהן כדי להדגיש את חירותו, אפילו חירות עכורה היא.

‘אני מניח שהעברה זו אינה לשביעות־רצונך?’ פתח צבי’קה.

הוא אפילו חייך כאשר אמר ככה. שאוליק הישיר מבטו בפניו של מפקד־החטיבה ואישר את דבריו בניע־ראש.

‘אני מבין. גם בי היתה העברה מעין זו מעוררת מורת־רוח’.

מה זה, דוגמא אישית? הטפה? מי הוא כי יטיף לי?

‘אינני רוצה להטיף לך, שאוליק, אבל…’

אך כאן נקרא צבי’קה לטלפון נטל את השפופרת ומיד התחיל לכנכן ולהגיר לתוכה שברי־פסוקים.

השיחה בטלפון נתארכה ובינתיים היתה לו לשאוליק שהות לתהות על הדובר. אומרים עליו שבקיבוצו היה רפתן. על כמה ראשי־בקר היה מפקד? אפשר הוא מתייחס אל המלחמה כמו אל הרפת שלו. פורצת מלחמה, הולכים ונלחמים; נגמרת המלחמה, חוזרים לחלוב פרות. לא חשוב שהחליבה בינתיים נעשתה מיכנית. אבל כנראה שאין עובדים ברפת מפני שאוהבים פרות ואין הולכים אל המלחמה מפני שאוהבים קרבות. בכלל, כנראה שצבי’קה ושכמותו אינם עושים את מה שאוהבים, אלא את מה שצריך לעשות. אני חובה כולם. בדומה לאבא, במידה מסוימת. בני־מזל שבהם ודאי השכילו לשלב את שלִבם אוהב עם עוּלה של חובה.

נתן עיניו בזרועותיו השעירות של צבי’קה ודימה אותן חולבות פרות. אם הוא יכול להיות פעם מפקד־חטיבה ופעם רפתן, מדוע לא אוכל אני לעבור מהפלוגה שלי לכאן? מה השערוריות שאני מקים בלב, כביכול הפכה המלחמה לטרגדיה הפרטית שלי?! כלום תמיד מסכים ההולך לקרב ללכת לקרב? אף־על־פי־כן הוא הולך. כשם שעליך, שאוליק, לקבל את העברתך לכאן, אפילו מקום זה מעורר בך מורת־רוח. אלוהים אדירים, נדמה לי שאני מסבך את הכול שלא לצורך. נדמה לי שהשיקולים שלי שוגים באיזה מקום. הן יש הבדל בין רפתן שהולך להיות מפקד־חטיבה או בין מפקד־חטיבה שחוזר להיות רפתן – לבין מפקד פלוגה קרבית שתוקעים אותו באיזו מפקדה עורפית ל… לאיזה תפקיד, בעצם? אף־על־פי שבמלחמה נחוצים גם מפקדים במפקדות עורפיות, כמובן.

מפקד־החטיבה סיים בינתיים את שיחתו, הניח לשפופרת, חזר ושילב זרועותיו על פאת־השולחן ומיד המשיך במקום שהפסיק:

‘אבל זהו, שמלחמה אינה מתנהלת על־פי מורת־הרוח או קורת־הרוח של עושיה’, אמר.

מיד ניסוטה תשומת־לבו של שאוליק מעיקרו של עניין והוא נתפס להתפעלות מאדם זה, הממשיך את משפטו במנוחה ובביטחון מהמקום שנטרד על־ידי השיחה הטלפונית הארוכה. איזה סדר ושיטה שוררים בוודאי בהלוך־מחשבותיו של אדם זה, הרהר.

ואז נתעוררה בשאוליק תחושה שלפניו אדם גדול באמת, עדיף עליו בשנותיו, בנסיונו, בשליטתו. פרט קטן זה, כלל לא חשוב כשלעצמו, עורר בו מניה־וביה אמון ללא מצרים. כדי כך, שביקש לשאול מפני מה הועבר לכאן וכבר רחש אל מפקד־החטיבה שמץ ממה שמרגיש בן המתחטא בפני אביו ומצפה ממנו לתשובת־אמת מרגיעה. אך מיד הרגיש ששאלה זו, אף־על־פי שהציקה לו, אינה כל־כך חשובה, מעיקרו של דבר. במלחמה אין מקשים קושיות ולא צריך להיות ילדותי ומגוחך. גורמים ושיקולים שונים מטלטלים אדם במלחמה ממקום למקום ואין לו אלא לציית. בינו לבינו רשאי כל אחד לתת פירושים כאוות־נפשו לאותם גורמים ושיקולים, אך אין בזה כדי להציג קושיות למפקד־חטיבה.

‘מה בדעתך לעשות בי?’ שאל חרש.

‘למנות ואתך למפקד פלוגת־המחנה’.

‘כאן?’

‘כן’.

החריש, והחיים אזלו מפניו. עד כדי כך לא שיער. מפקד פלוגת־המחנה. התפקיד הבזוי מכול, הנחוּת מכול, מקום מקלטם של השלומיאלים, של כל אותם קצינים שאין יודעים מה לעשות בהם. מפקד פלוגת־המחנה. החריש מאוד. ביקש לצעוק את עלבונו, להטיח דברים, לברוח, ביקש להגיב כאשר מגיב ילד סרבן לאחר שגרמו לו עוול משווע ולא צודק.

חיוך קלוש וכאוב שעיוות את פניו הסביר לצבי’קה את אשר התרחש בו.

‘אתה מנסה אותי בניסיון קשה’, הפטיר שאוליק מתוך מאמץ נואש לשלוט בעצמו.

‘זו המלחמה שמנסה אותנו’, אמר צבי’קה.

שאוליק ביקש לומר לו: הנח צבי’קה, את המלחמה מנהלים בני־אדם, ואמר אחרת: ‘למה, בעצם העבירו אותי?’

‘קיבלתי הוראה מאגף כוח־האדם להעביר את הבנים היחידים מהפלוגות הקרביות’.

‘אני מכיר הרבה בנים יחידים המשרתים בפלוגות קרביות’.

‘זה נכון, אך אם יגישו בקשה, יעבירו אותם. חשבתי שהגשת בקשה’.

‘לא הגשתי כל בקשה’.

‘אינני יודע. אני… קיבלתי הוראה מאכ"א’.

‘חשבתי שגורמים אחרים הביאו להעברתי’.

‘אינני יודע. לא אני החלטתי על העברתך. אני מבין אותך, שאוליק, תשתדל לא להצטער הרבה. לעולם אינך יודע אם הצלחה כלשהי בקרב אינה גם פרי פעולתו ודאגתו של מפקד פלוגת־המחנה. אני יודע שאלה אמרות מחוכמות ושדופות מאוד – אף־על־פי־כן יש בהן אמת. ו… כן: פרטים תקבל מקצין־המנהלה. כל־אימת שיהיו לך בעיות, תוכל לפנות אלי’.

שאוליק הבין ששיחתם נסתיימה.

אותה שעה כבר אספה השמש את חומה והרחיקה מן החצר והשפילה מאחורי הבניין. שתי משאיות חנו ליד השער מוכנות ליציאה, וחיילים וחיילות נחפזו מן החדרים לעלות עליהן.

‘לאן נוסעים?’ שאל שאוליק חייל מן המשמר שהביט אחרי החיילים שמטפסים וכובשים מקומם במשאית.

‘העירה’, הפטיר החייל.

‘העירה?’ תמה שאוליק.

‘כן’, השיב החייל ועיניו במשאיות, ‘כל ערב נוסעים מכאן העירה, לבלות קצת’.

‘וחוזרים באותן משאיות?’

‘כן. הן מחכות בדרך־כלל ליד הקולנוע’.

‘וכל ערב נוסעים העירה?’ לא הרפה שאוליק.

‘כן’, זקף בו החייל מן המשמר עיניים תמהות.

‘אני מבין’, הפטיר שאוליק והלך לו לדרכו. כמו שכירי־יום, הרהר. כביכול המלחמה עבודת משרדים היא, שממהרים לסיימה – והעירה.

הלך לאן שהלך ונשתהה תחתיו להביט בשתי המשאיות שיוצאות בזו אחר זו את השער. לשעה נתרוקנה החצר ואחר־כך ראה ג’יפ אחד זז לעבר השער ונועה רצה להיאסף אליו.

‘חרמוני’, צעקה מרחוק, ‘חכה, אני באה’.

הג’יפ נעצר וחרמוני יצא ממנו ועמד לידו ונפנף לנועה שתמהר לבוא. ובכן, זהו חרמוני, אמר לעצמו שאוליק. עיניים יפות היו לו, לחרמוני, לטפניות כאלה, מפתות. שיבה זורקה בצדעיו וצווארון־חולצתו מעומלן היה וזקוף. בדל של סיגריה היה דבוק לשפתיו בהפקרות. עשויה היתה להדגיש את חירותו נגדה־נא עולם ומלואו, אך היא הדגישה הפקרות מרובה בלבד. מיד ניכר בו, שלעולם בדל של סיגריה דבוק לשפתיו, בין דלוקה בין כבויה. ומן האופן שבו הביט אל נועה, שמיהרה ורצה להיאסף אל הג’יפ שלו, עשוי אדם להסיק שאחד כמוהו לעולם לא ישכב עם אשה אחת פעמיים, כביכול אשה מתמצית לדידו במשך לילה אחד והיא כלה ונמוגה כסיגריה זו אשר לעולם דבוקה לשפתיו. ובכן, זהו חרמוני, חזר שאוליק ואמר לעצמו.

ואפשר לא ייחס לחרמוני כל אותם הרהורים אלא משום הטינה שבלבו ומשום שהוא עצמו, אפשר, יחסו לנועה אינו שונה מיחסו של חרמוני אליה.

נועה נאספה בינתיים אל הג’יפ מזה וחרמוני הלך ועלה על מושבו וכבר ההגה בידיו והג’יפ עקר ממקומו ויצא את השער אל העיר הסמוכה, אל הלילה ובילוייו. נואף זקן שכמותו, ביטלו שאוליק בלבו. ועמידה שעמד, הוא לבדו מול תכונת הנסיעה השוקקת הזאת אל העיר הסמוכה ואל מה שהיא מזַמנת – מסכה פתאום בלבו הרגשה טובה של היטהרות, וכבר יצא בשמחה לקראת ערבו המזומן לו לבלותו ביחידות.

עקר ממקומו וירד למטה, אל חצר־החומות המחמירה סברה. המשמרות בלבד נעו בה עכשיו אל העמדות שבראשי־המגדלים וליד השער. חלונות אחדים נדלקו בדמדומים וגם בחלונו של מפקד־החטיבה עלה אור. אלה המעטים, השוקדים על עבודתם או תורנותם או משמרתם. ראה את האורות בחלונו של מפקד־החטיבה והרהר כי הוא ואנשיו, לאמתו של דבר, אין הם שוכנים במחנה זה. ואפילו הם מתגוררים בו, אין הם מטביעים בו את רישומם. המחנה לחוד והם לחוד. בו־ברגע ידע תחושה חדשה אל מפקד־החטיבה ומשימה נולדה בו – לקָרֵב את המחנה הזה אל רוחו של צבי’קה.

נטל את צרורו על זרועותיו וחצה את החצר, להעבירו אל החדר שהוקצב לו. חדרי־המגורים של הקצינים נמשכו לאורך המסדרון המערבי ומספרים קבועים היו על דלתותיהם. פתח את הדלת שנקבו לו את מספרהּ ונכנס פנימה.

שתי מיטות עמדו שם, כל אחת לאורך הכותל שלה. אחת היתה מכוסה בשמיכות, וספר פתוח היה מוטל עליה. מן הצד היה מונח תיק פתוח של כלי־גילוח, חפיסת־סיגריות, ועל הכיסא תלויים היו חולצה וזוג־מכנסיים. שאוליק העיף עין בחפציו האישיים של שותפו האלמוני לחדר וניסה לשער על־פיהם מה טבעו של אותו אדם, אשר אלוהי־הצבא זימנו לגור עמו.

המיטה השנייה חשפה מזרן משומש ומוכתם ושמיכות אין עליה. אלה המזרנים הצבאיים שהשוכבים עליהם מתחלפים חדשים־לבקרים. הטיל את צרורו על המזרן החשוף ורק עתה עלה בדעתו כי נשתכח ממנו ליטול במחסן שמיכות, כשם שרק עתה נתן דעתו על כך, שמאז השכמת־הבוקר לא נח אפילו שנייה אחת. והיה טוב לשכב עכשיו ואפילו על מזרן חשוף, ואפילו בבגדיו, בחדר הזה המאוכלס דמדומים זרים, בפישוט אברים, צרורו למראשותיו, לשכב ככה ולעשן דומם לפניו ולהניח לעייפות שתיפוג מגופו לאט לאט.

ממילא צפו ועלו לפניו בערבוביה כל אותם אירועים ופגישות, למן הביקור אצל פצועיו בבית־החולים, וכן כל הפגישות האחרות. הדמדומים גידשו בחדר אפלה מתעצמת ועד־מהרה היה אור־סיגרייתו מרצד ונע בין שפתיו לבין איפה־שהוא על המיטה, במקום שזרועו נחתה שם. היה מיוגע ונתאווה להירדם, אך השינה רחקה ממנו. עישן את סיגרייתו עד תומה ושילב זרועותיו למראשותיו. ההרגשה הטובה הראשונה התנדפה כמו עשן־סיגרייתו ועתה היה קצת מדוכדך, כמו תמיד בערב הראשון במקום חדש. מיד צפו ועלו מלפניו כל הערבים הראשונים שבילה במקומות שונים, בצבא ובימים שלפני הצבא. והיה שוכב ככה באפלתו של החדר הזר, על המזרן החשוף, נעליו לרגליו, ואפילו לא קרא את מיכל לעזרתו.

מן הזרקור שנדלק אצל השומרים בכניסה למיצד, נמשך מעט אור אל החדר. משך מצרורו עיתון שקנה בדרך וניסה לקרוא בו. לשעה כבדו עפעפיו וסבור היה כי הנה־הנה יירדם. השמיט את העיתון מידו, אך מיד שבה אליו עירותו הגרויה והמיוגעת ושוב נשנו וצפו לפניו מאורעותיו של היום וכל המשמעויות הנלוות אליהם.

‘אני אברח מכאן’, נתגברה בו מרדנותו, ‘המחנה הזה אינו בשבילי. אשוב אל הפלוגה שלי או אל יחידה אחרת. יש לי חברים, והחברים שלי יעזרו לי. אברח ויהי מה. ואפילו ישימו אותי בכלא’.

מרדנותו החניפה לו, אך הוא ידע שלא יברח. מפני שלאמתו של דבר כבר התחיל לשער שהוריו התערבו ובגללם הוא מצוי עתה כאן.

הוסיף ושכב שעה קלה ואחר־כך קם וירד למטה, במקום שחיילים אחדים הסתובבו במסדרונות ואילו חבריהם הסתופפו בשֶקֶם, שתו משקאות של שקם ונגסו דברי־קינוח של שקם. המקום לא היה שמח וגם יושביו לא היו שמחים. אפשר הצטערו שנאלצו לבלות לילם במחנה שעה שחבריהם בני־המזל נסעו העירה. החיילים בפלוגה שלו אף פעם לא נראו משועממים כל־כך. אפשר עשויה פלוגה קרבית להעניק לחייל תחושה של בית יותר מאשר מחנה של מטה־חטיבה.

קנה שאוליק מה שקנה והלך וישב לו ליד שולחן פנוי ונגס ושתה ממה שקנה. קצת מבטים נשתלחו בו בהיחבא, לבחון את החדש מקרוב־בא. לשאוליק לא היה אכפת שמסתכלים בו ופעם בפעם העיף־עין על סביבותיו, לראות שמא ימצא פנים מוכרות.

ככה ישב לעצמו אצל השולחן. הוא לא הרהר באחיו שנפל ולא בהוריו שהניחם באבלם ואף לא במיכל שהניחה צופה בו מבעד לחלון – הוא חשב על המזרן החשוף בחדר האפל ועל מזג־ההרהורים העכור שנמלט ממנו לכאן, לשקם זה, שמשום־מה נראה אורו צהוב כל־כך ואווירו משועמם. אפשר נראה כך השקם בעיניו משום שלא מצא בו פנים מוכרות ומשום שלא אכלסו בחמימות של רעות, אפילו לא חמימות של היכרות בלבד.

ואפשר נראה כך השקם מסיבות אחרות לגמרי. מבעד לרתיעה שנתעוררה בו למקום הזה, מיד עם בואו לכאן, חש דווקא משיכה אפלה אל המדוחים ואל פריקת־העול הנרמזים לו, אל ההפקר המפתה והעז שקורץ לו מעבר לכל המלחמה ולכל הלוחמים ולחבריו ולכל מה שקשור בהם – בדמותה ובצלמה של נועה.

כיוון שנזכר בה, חזר וראה אותה נאספת אל הג’יפ של חרמוני וכיצד הג’יפ עוקר ממקומו ויוצא את השער אל עולם שהלב מציירו בכמיהותיו האפלות והאסורות, וכיצד הוא עצמו, שאוליק, ניצב אותה שעה ליד עמוד הבטון ומביט אחר הג’יפ היוצא.

מן הצד קפצו שני חיילים והחלו מתחרים ביניהם בגמיעת בקבוק־בירה מתוך כפיות. מיד נסתופף עליהם קהל גדול, כתף אל עורף ויד אל שכם וכולם צהלו מתוך עניין גדול. הפיות הפעורים בחיוכים משונים, מצפים לתוצאות, והעיניים לוהטות ובוהות אל השניים המתחרים ביניהם. בעיני שאוליק נראה פתאום הכול תפל ומגוחך, עד תשנוּק בגרון, עד לשאת רגליים ולהימלט מזה המקום וכבר לא חשוב להיכן.

קם ויצא החוצה, אל הלילה השבוי בחצר־האבן המרובעת שחומות אפלות סוגרות עליה ורק קצת פה קצת שם היו מבצבצים אורות בחלונות, להגדיל את תחושת הבדידות. תחב כפותיו בכיסיו והטיל לפניו פסיעות לאורך החומות. הבהובי־סיגריות רִצדו פה־ושם אצל חיילים שנשתהו קצת לפני לכתם לישון. שמע מלמול באפלה והוסיף ללכת. ג’יפ חנה ליד המדרכה ומאחוריו עלה קול דברים.

‘אז מה, להזכיר את זה?’

‘הניחי’.

‘ואתה לא חושב אף פעם על אשתך?’

‘הניחי כבר’.

‘משונה, הלא יש לך אשה בביתך’.

‘הניחי, אמרתי!’

‘וגם ילדים!’

‘החלטת פתאום להיות המצפון שלי?’

‘נואף זקן שכמותך! נואף זקן וחמוד שלי!’

שאוליק לא התעכב. כבר ניחש וידע שאלה ספיחי־דברים של נועה וחרמוני ששבו מלילם. אותה שעה נכנסו בשער שתי המשאיות הגדולות שהחזירו את שאר החיילים מן העיר. כאן חיים כאילו המלחמה נסתיימה כבר, עלה בו הרהור. כאן כבר חיים בתקופה שלאחר המלחמה.

נפנה לכניסה ועלה במדרגות. בחדר עדיין עמד האור המשוך מן הזרקורים הגדולים של המגדלים. פס־האור חצה את החדר בדיוק בין שתי המיטות. חלץ נעליו והתנשל מבגדיו והתפרקד, כמות שהוא בתחתוניו ובגופייתו, על המזרן.

די מדכא לשכב כך על מזרן חשוף, בחדר מואר באור זר שאין לך שליטה עליו. שילב זרועותיו למראשותיו וביקש להירדם. שמוּרותיו היו כבדות ועיניו העצומות ראו לפניהן דברים בבהירות מדכדכת.

כעבור שעה קלה שמע פסיעות קרבות. הדלת נפתחה והאיש שצעדיו נשמעו במדרגות נכנס עכשיו פנימה. משהדליק את האור, פקח שאוליק את עיניו והכיר באיש את חרמוני.

‘ובכן, אתה הוא שכני החדש’, אמר חרמוני בקולו הערֵב והרווי. אדיב היה ואף מסביר־פנים.

‘שכחתי לקחת שמיכות’, התנצל שאוליק והזדקף וישב על מיטתו. חרמוני ניגש אליו והושיט לו יד.

‘קוראים לי חרמוני’, אמר.

‘קצין־האפסנאות?’ נתוודע שאוליק דרך שאלה.

‘כן. מנין לך?’

‘שמענו קצת. שמי שאוליק’.

‘כיוון שזימנו אותנו ביחד, נשתדל להסתדר. מה דעתך?’

‘כדעתך’.

עתה, מקרוב, קשה היה לכוון אליו את שאט־נפשו שעדיין חלחל בלבו של שאוליק. נעים־הליכות היה, אדיב, ידידותי.

‘אני יכול לתת לך שמיכה, אם אתה רוצה’.

‘לא, תודה. אם זה רק לא מפריע לך לראות אותי ישן ככה’.

‘מצדי? המיטה שלך היא הממלכה שלך’.

‘אם כן, הכול בסדר’.

יותר לא דיברו אותו ערב ראשון. חרמוני הציע את מיטתו ושכב בה. כיבה את האור הגדול והדליק אור קטן שהתקין לעצמו ליד מיטתו.

‘אני מקווה שהאור לא מפריע לך’.

שעה קלה עיין חרמוני באותו ספר ששאוליק ראהו מונח במהופך על המיטה, ואחרי־כן כיבה את האור והפך פניו אל הקיר; ואילו שאוליק עדיין שכב ער בתוך האפלה ושמורותיו כבדות.

פרק שמונה־עשר

פקידי המשרד, האפסנאים, עובדי־המחסן, מפקד יחידת־המשמר, עובדי המוסך והמטבח – כולם כולם, נציגי פלוגת־המטה לענפיה השונים והמפוצלים, קיבלו את פני מפקדם החדש באדיבות שהיתה חיצונית ומסויגת עד־איבה. הוא שואל והם משיבים ותשובותיהם רפויות. שאוליק העלים־עין מקבלת־פנים קרירה זו, שכך דרכם של חיילים ותיקים, החוששים כי עם בואו של מפקד חדש תתקפחנה זכויות ותיקותם וישתבשו הרגליהם ואופן טיפולם בעניינים.

אך לא האנשים, התפקיד מעיקרו עורר בו מורת־רוח, הטיפול הנלאה הזה בזוטות של פלוגה שעיקרה שירותים. חלילה, רוחו לא הלכה בגדולות. גם בפלוגה שהועבר ממנה היה מטפל בקטנות, למן חגור ועד כף ומזלג ותעודת־חופשה. אלא ששם נצטרף הטיפול בפרטיהם של חייליו לכלל איזו משמעות. ואילו כאן – לך התלהב ממתן חופשות לחיילים המבלים כל שעותיהם במשרדים או בסוכת השמירה ליד הכביש או במטבח או במקומות כיוצא באלה. ודאי: לדידם של הרמטכ“ל והאומה – כל החיילים שווים בערכם ובחשיבותם, אך לא לגבי שאוליק, שבעל־כורחו נהג משוֹא־פנים והבדיל בין חיילים לחיילים, בין תפקיד לתפקיד. הוא לא ביקש כלל להיות צודק. הרמטכ”ל והאומה לחוד, שאוליק והרגשותיו לחוד.

אך כיוון שנטל את העניינים לידיו, ואפילו מתוך מורת־רוח, נתעורר בו רגש האחריות ובעטיו ביקש לעשות מלאכתו נאמנה, אפילו מלאכה סרת־טעם היא ולא לפי רוחו. חינוכו ומושגיו נתנו בו אותותיהם והיה מתייחס בכובד־ראש לכל פרט ותג והיה מעודד את עצמו ואומר כי לא עליו לקבוע את חשיבות הדברים ואפשר, מצד שני, שאף זהו מבחן: לבצע תפקיד, שהוא למורת־רוחו, בשלימות, מתוך חובה ומתוך אחריות. אפשר אף זהו מבחן שמפקד חייב לעמוד בו.

על יחסו לתפקיד התגבר, את יחסו העוין למחנה־המפקדה לא שינה. היה מתבדל מן האנשים ושרוי לעצמו. בקהלם של קציני־המחנה לא בא ולא נטל חלק במסיבות הכֵּף שהיו עורכים לעצמם בחדרי־חדרים. רוב לילותיו עשה במחנה מתוך הינזרות מכוונת ובכל שעת־כושר היה נוסע הביתה.

שוב לא עשה נסיונות להתקרב אל נועה וכבר דימה כי עלה בידו לעוקרה מלבו. אף־על־פי־כן היה לפעמים משהה אחריה מבט אקראי, ובלי־משים הסגיר מבטו את אשר בלבו. פעמים היתה נועה הופכת פניה וקולטת את מבטיו וחזקה עליה שהבינה לאשורם. גם חרמוני לא שינה את נוהגו האדיב והידידותי אל שאוליק, אף־על־פי ששאוליק לא השיב ידידות על ידידות.

עד שפרצה המלחמה היה חרמוני פקיד בנמלה של חיפה. מאחדים נטלה המלחמה את חייהם, מחרמוני נטלה את כשרונו הארגוני בלבד. עם שכמותו הטיבה המלחמה מאוד. הרחיקה אותו מביתו, הוציאה אותו משגרת־יומו, העמידה לרשותו מכונית ופתחה לפניו שלל אפשרויות.

נאווה היתה אראלה, כאשר נשאהּ חרמוני לאשה. צמתיים שלה חומות ועבותות היו ואף עיניה חומות ומישירות להביט. בסרפאן שחור ובחולצת־משי רקומה פגשה. נערת־הצמתיים קראו לה. לא במהרה ולא בקלות נענו מבטיה למבטיו, ידיה לידיו, ליטופיה לליטופיו. בת מושב היתה, וחרמוני נטלה מן המושב והביאה העירה. בן ובת ילדה לו וילד שלישי בדרך. אשת־חובה ואשת־עבודה היתה אראלה, שוקדת כל הימים על משק־ביתה ואינה יודעת כי ביתה פרוץ.

שונות התמורות שחוללה המלחמה בלבו של כל אחד, ושונים הדברים שהשפיעו על כל אחד. על חרמוני השפיעה רוב עינוגים ורוב הנאות. שעות־היום צחקו לקראתו, נעימות וקלילות. לא עול של משפחה עליו ולא פניה החמורות והמוכיחות של אראלה כנגד עיניו.

יפה־קומה ויפה־עיניים היה חרמוני. דיבורו מתון ורווי וקולו הערב שובה לב־נערות. המכונית שלו החלה מגמאה בשמחה־ובששון את הכבישים הקצרים שבין מחנה מטה־החטיבה לבין הערים הקטנות בסביבה וטרטורה נשמע באוזניו כקורעת את אזיקיו וקוראת דרור להרבה כמיהות ולהרבה ייחולים שהיו כלואים בקרבו, שעה שנתן חייו בעול משפחתו ועבודתו. נערות נענו לפיתויי קולו הערב ותכופות נראתה מכוניתו חונה, כבוית־אורות, אצל חורשות ובצדי דרכים זנוחות. איש־רֵעים היה ועד־מהרה נתלקטה במחנה חבורה של קצינים שהיו עורכים לעצמם נשפיות בחדריהם ומאריכים שֶבת ברעות ובעליצות ודעתם קלה.

רק בסופי־שבוע, משהתקרבה מכוניתו לביתו, היתה רוחו נעכרת עליו ונפשו נקוטה. אורח־חייו במחנה נתן בלבו העוז להודות כי אשתו היתה לטורח עליו בעומס זכרונותיה ובקפדנותה המוסרית, בשקידתה על החובות הקטנות של יומיום ובטעם שהיא מוצאת בהם. בלי־משים החל קיומהּ מטיח בו האשמות. שתיקתה הולידה בו רגשי־אשם. החל לשנוא אותה על שום שהולידה בו רגשי־אשם. לימים הגיעו הדברים לידי כך, שהיה מקצר את שהותו בביתו בתירוצים שונים שהצבא סיפק לו ביד רחבה. ברגש של הקלה היה חוזר אל המחנה, אל נערותיו ואל נשפיותיו ואל נסיעותיו התכופות והשמחות אל הערים הסמוכות. אנשים רבים הולכים אל המלחמה ולכל אחד היא מראה פנים אחרות, כפנים שכל אחד מבקש לראות בה.

סבור היה כי נועה כרוכה אחריו בשל יתרונותיו ומעלותיו; קצרה רוחו להשיג, שטעמים אחרים לגמרי קירבוה אליו. נועה, בת ירושלים היתה. משהגיעה לפִרקה, החלו מדברים בה נכבדות ושדכנים למיניהם החלו משחרים את פתח־ביתה. כביכול לא גדלה עד עתה ולא למדה ולא פרחה ולא יפתה, אלא כדי להגביר חִנהּ ולהעלות שוֹויה בעיני חתנים למיניהם. הרגישה את עצמה מוצגת למכירה ודחתה את כולם ונסתגרה נפגעת בחדרה.

נסיבות שאינן עניין לכאן גילו לה את זכותה לחיים עד לנישואין וזכות זו נתפרשה לה ככמיהה עזה לעמוד ברשות עצמה, לחירות הרגשותיה ויצריה ולכל מה שמתפעם בה. משפרצה המלחמה, נתגייסה והיתה מלווה שיירות כשכלי־נשק מפורקים מוצנעים על גופה. אחרי־כן נתגלגלה מיחידה ליחידה עד שהגיעה למטה־החטיבה. עובדת מוכשרת ודקדקנית היתה, אך האחריות שנתלוותה לעבודתה לא הולידה בה רגש של חובה.

כמיהת הבחורים אליה העמיקה בה את הכרת יופיה. מוקסמת ממכמני גופה, היתה נוהה אחרי לבה וכל־כולה הווֶה וכל־כולה נערת השעות העולות וכלות באש. היתה מבטלת בלבה אותן נערות העושות את האהבה אמצעי להקים משפחה. היא לא שיעבדה את האהבה לחייה, אלא היתה עובדת אותה כעבוד חסיד את אלוהיו.

היתה כרוכה אחר חרמוני ומבזה אותו כאחד, כדרך שמבזה היתה אותם בעלי־משפחות שביקשו את קרבתה ועגבו עליה כעגוב על חלום ישן שחיללוהו, על אמת ישנה שבגדו בה. היתה מקניטה את חרמוני ומצליפה בו בלי־רחם במעני־לשונה, וחוזרת ומתפייסת עמו. הוא שגילה לה את ממלכת ההנאות אשר לגוף, עד תומן ועד לזרא. עד שהתחילו להיות עייפים באהבתם, אם זו אהבה. לא התרוננות בה ולא פעימת־לבב.

פעם אחת אמר לה:

‘אבדה לנו התמימות ולכן הוכשרנו לכל מיני מכמני ההנאות שבכל מגע, אבל בשל היעדרה של התמימות ניטל טעמן של ההנאות’.

‘סתירה נאה’, אמרה.

‘גם נכונה, במקרה’.

‘סימן שאנחנו מושחתים ללא תקנה’.

‘אינני מרגיש את עצמי מושחת’.

‘וגם אומללים, אם אתה רוצה לדעת’.

‘אינני מרגיש את עצמי אומלל’.

‘מפני שאתה מושחת ונואף זקן ללא תקנה’.

חירות שנטלה לעצמה, תחילה העמיקה את אישיותה, האצילה עליה גם חן וגם טעם. אולם ביטויי חירות זו, בדמותם ובצלמם של מעשי־אהבהבים קלים וחולפים, הנחילו לה אכזבות שהפכו את תחושת חירותה לתחושה של הפקר. שנואה ובזויה וחשוקה היתה בעת ובעונה אחת. האכזבות ומורת־הרוח הולידו בה כמיהות אל האחד, אל היחיד, שהוא עולם והוא מלואו.

באותו פרק־זמן בא שאוליק למחנה. ראתה אותו נאה וכושל מעט, שרוי לעצמו בבדידות יפה ונזירית בתוך המחנה הזה, וחשה באישיותו רמז לעולמות אחרים. בלי־משים החלה תולה בו את כמיהותיה, ולא ידע שאוליק כי בא אל חייה של נועה.

ערב אחד עמד ברחבה שליד חדרו והסתכל בתכונה הרוחשת בחצר למטה. שתי המשאיות הגדולות עמדו, כמשפטן ערב־ערב, ליד השער, וחיילים מכל הכיוונים נחפזו להיאסף אליהן. חרמוני בא מצד גבו ונשתהה אצלו. שעה קלה עמדו שניהם והסתכלו שותקים בחצר. חרמוני כבר החליף חולצתו וסימני־דרגותיו נערכו על כתפותיה בשום־שכל ובשימת־לב. ניחוח של סבון נדף ממנו וגם סיגרית שעישן היתה ממין משובח.

‘יש לך חשק לנסוע העירה?’ משך ואמר מתון־מתון, בין נשיפת עשן אחת לחברתה.

‘מה נעשה בה?’

‘בוא, שאוליק, ניסע העירה’, אמר חרמוני וקולו הערב כמו נוטה חסד ופורשׂ חסות.

שאוליק החריש.

‘נועה ביקשה שאזמין אותך. היא, כנראה, מחבבת אותך. אם אתה רוצה, הזמן לך נערה ובוא’.

‘אני יכול לנסוע’, אמר שאוליק וקולו הסגיר את חיכוכי־דעתו, ‘אבל בגפי. לא קשרתי כאן שום קשרים’.

‘נועה מחבבת אותך’, חזר חרמוני ואמר ובחן את שאוליק, כביכול ראהו אך זה עתה לראשונה. נדיב היה ברוחו וגם פניו היו נדיבים ויפים, חפים מכל צרוּת־עין של קנאה. נדיבותו לא היתה תוצאה של התגברות על קנאה, אלא נדיבות שבחוסר כל קנאה, נדיבות של תועבה. אותה שעה שטם שאוליק את חרמוני כאשר לא שׂטמו מעודו. וכאשר אמר: ‘טוב, רק אחליף חולצה’, היה כאילו עבר על פניו של חרמוני והלך, לבדו, אל נועה.

חרמוני נהג בג’יפ, נועה לצידו ושאוליק ישב מאחור. תחילה נשען על המסעד והיה שרוי כִּתְחוּם לעצמו ורוח־הערב החולפת הפיחה בו רעננות והעלתה בו ניחוח של זכרונות רחוקים, שנבטו הרחק־הרחק, כאילו מן העבר האחר של חייו. בהמשך הנסיעה פנתה אליו נועה בדברים ושאוליק נרכן לפנים להשיב וכבר היו מדברים ביניהם כל הזמן. ידיו של חרמוני אחזו בהגה ועיניו נתונות בכביש הנמלט אל גלגליו. עתה היה הוא תחום לעצמו ונעה ושאוליק תחום לעצמם. אפלות זרות, כרכושם של אחרים, אולי של השדות ואולי של הבתים ויושביהם, רבצו משני עברי הדרך, למן אבני־השפה ועד לאופקים הרחוקים. פנסי־הג’יפ פלחו אותן בחריפות בפסי־אור כפוריים, כחיצים שלוחים מעולם אחר, עוין, שאינו יודע הֵדן של דממות וחומן של אפלות על־פני שדות רחבים עד אפסיים.

השלושה בג’יפ החליקו על־פני הכבישים וחרמוני החזיק בהגה כרב־מג של הלילות וכל הטוב המזומן בהם. נועה דיברה אל שאוליק, ושאוליק ביקש ללכת אחר קולה ואחר מה שאמרה לו ואחר כל מה שחבוי בה ומפעמו בציפייה שכזאת. ואפילו כך, ואפילו הרוחות שנשבו כנגד פניו סייעו לו לילך אחר לבו – לא העניקה לו הנסיעה אלא תחושה של הפקר גדול, של מבלי־עולם קלי־דעת, של אי־ניחותא, של לא זה, של קצת חרטה וקצת בושת־פנים, כתחושתו של אדם המהסס לעלות במדרגות ומבקש כל העת לשוב על עקבותיו, ואף־על־פי־כן נגרר אחר רגליו ועולה.

אורותיה של העיר הקטנה הבליחו בדלות וביתמות אל מול החשיכה שהקיפה אותה סביב־סביב. אולם בחוצותיה ובין בתיה כבר נהר אור רב מן החלונות והדלתות ומדלפקי בתי־הקפה. הרבה חיילים נתגודדו ברחובות, שהו בחבורות מתדיינות, מצפות ליד פתחו של הקולנוע, עטים על דלפקי־המשקאות, חיילים שנמצאים בעיר.

בניהם ובנותיהם של תושבי העיר הלכו אף הם לכל המקומות ההם של המלחמה ושל הקרבות, וכל חייל שנקרה להם, היו נותנים בו עין טובה ורחימאית וביקשו להסביר לו פנים, שראו בצלמו ובדמותו את צלמם ודמותם של הבנים שלהם. בהסברת־הפנים הנדיבה הזאת ביקשו תושבי העיר, בכל הענווה הראויה, לשתף עצמם במלחמה.

‘נלך ל“מזרחי”?’ שאל חרמוני בלא להסב פניו מן הכביש.

‘לא’, חרצה נועה, ‘סע לכרמל’.

‘ל“כרמל”?’ העמיד לה חרמוני תמיהה.

נועה השיבה לו וכבר היו מתייעצים ביניהם וניכר היה מדבריהם שבקיאים מופלגים הם במסעדותיהן ובבתי־הקפה של הערים והמושבות בסביבה ויודעים הם היכן מקבלים זה ולא זה והיכן זה ולא זה.

נסעו ובאו אל ‘כרמל’. העמידו את הג’יפ ליד אבני־השפה מול פתח המסעדה, שדמתה לפונדק דרכים על אם־דרכים, ונכנסו פנימה, מן האפלה אל האור. נועה הסירה מטפחתה והתירה את שערותיה שתהיינה גולשות. חרמוני הפסיע ראשון וניכר שהוא בן־בית במקומות אלה, שמיד חש לקראתו הבתאי וקיבלו במאור־פנים והציע להם שולחן. ישבו שלושתם סביב לשולחן ותיכף בא מלצר והגיש להם חיוך. חרמוני הזמין מה שהזמין והמלצר נסוג בקידה.

‘הם אדיבים נורא לחיילים’, אמרה נועה.

‘מפני שהם מרוויחים הון־תועפות מהם’, הסביר חרמוני וצחק, ‘המלחמה מזמנת כל מיני אפשרויות לכל מיני אנשים’.

שאוליק הניח את ידיו לפניו על שפת־השולחן והחריש. נועה שילחה בחרמוני את שתי רשפיה ואמרה:

‘אינני מבינה מדוע אתה מטיל דופי באדיבותם של הבריות’.

ובאיזה אורח מופלא ולא מוסבר נדמה לשאוליק שדבריה של נועה כורתים ברית־חשאין עם שתיקתו־שלו. חרמוני ישב קצת לעצמו, בהרחבה יתירה, רגליו לפניו, אחת מתחת לשולחן ושנייה מעבר לכרעיו, הבליע חיוך והחריש.

‘תאר לך שהבן שלו נפל במלחמה’, לא הניחה נועה.

‘הבן של מי?’ התמיה חרמוני.

‘של בעל המסעדה הזאת’.

‘בנו נפל במלחמה?’

‘נניח שבנו נפל במלחמה’.

‘אינני חושב שבנו נפל במלחמה’.

המלצר בא והביא להם את מבוקשם, חומוס לכל אחד, פיתות וכל השאר. שאוליק דימה בלבו שבדרך־כלל זה די נחמד לשבת בחברת ידידים בעיר קטנה וזרה ולאכול חומוס ופיתות טריות ופלפל חמוץ, אבל עתה היה קצת כפוי וקצת אנוס ולשווא ביקש לשתף את עצמו באווירה הזאת שהחלה להתרקם בזה. אחי נפל במלחמה, הרהר פתאום ללא כל משמעות מיוחדת. אחר־כך הביט בחרמוני כיצד הוא קורע קרעים מן הפיתה, מטבלהּ בחומוס ונותנה בפיו בהיעלם אחד. אצבעותיו היו זריזות וגמישות. אצבעות יפות, חושניות, נהנתניות, אכזריות, מדושנות־עונג. הוא קרע קרעים מן הפיתה ועיגל אותם, כמי שמולק ראשים. נוכחותו חיללה וטימאה את מה שנתפעם בלבו של שאוליק אל נועה, ואפילו הדליחה את תחושת־האשמה שנתעוררה בו במעומעם והחלה מציקה לו בחשאי. שפתיו הנהנתניות ואצבעותיו המשמשניות והחושניות עוררו בו מורת־רוח ותחושה של אין־אונים וכל הדברים האלה ערבבו עליו את דעתו והולידו טעם טפל בפיו והוא ישב לעצמו והרהר: הרי אחי נפל במלחמה.

‘אתה רציני היום, חבוב’, ביקשה נועה להוציאו מלבדיותו.

‘לא במיוחד’, השיב שאוליק וקולו נשמע מבקיע מרחקים.

‘אתה נראה כמו אדם שמשתדל כל הזמן לדעת משהו’.

‘אולי’, ביקש שאוליק לפוטרה, אף־על־פי שהתעניינותה בו, אפילו היא כביכולית, החניפה לו.

‘מהו שאתה משתדל כל־כך לדעת כל הזמן?’

כמעט נתפתה לשמוע התעניינות כנה בקולה. מכל־מקום, ניחוח שהדיפו גופה ועיניה לא הביאוהו הפעם להתלהטות חושיו, אלא לידי קרבת־לבבות פתאומית.

‘הפכפכנית את’, אמר לה.

‘אני? חלילה!’ הכריזה, שמחה לתשומת־לבו אליה.

ביקש לומר לה כי לא היא, כי אם יחסו אליה הפכפך. אך החריש ונתן עיניו בחרמוני ונתאווה שיהיו שניהם לבדם, הוא ונועה, ככה, אפילו כאן, ליד שולחן זה, תחת אור־הניאון העז הזה, שיהיו יושבים להם לבדם ומדברים ביניהם, פנים כנגד פנים, דיבור כנגד הקשבה.

חרמוני הטיל דרך־חירות את כפו על עורפה הנאה של נועה ולפני שפצה פיו לדבר, הסתכל בה בעיניו היפות, שזימרו חרש מבטים רכים ורוויים:

‘מה נאכל עכשיו, כבד?’ שאל. קולו ועיניו כאחד זימרו עתה דברים רוויים וערבים.

‘יש לך שׂערה על האף’, אמרה ופשטה זרת שלה להסיר את השערה מאפו.

‘גם אתה תאכל כבד, נכון?’ פנה חרמוני אל שאוליק.

‘ודאי שהוא יאכל!’ קראה נועה, ‘יש כאן כבד נפלא’.

‘שלוש פעמים כבד!’ הזמין חרמוני וקולו הילך מעדנות על־פני החדר.

אחי נפל במלחמה, הרהר שאוליק.

נועה התמוגגה מטעמו הטוב של הכבד ועל פניה נפוצו עוויות של הנאה שקירבוה כהרף־עין אל ידיו המשמשניות והנהנתניות של חרמוני. שאוליק אכל את הכבד כמי שכפאו שד ושטם את שניהם וחזר ואמר לעצמו בעקשנות: אחי נפל במלחמה. כביכול אוצרת אמירה זו משמעות רבה של עולם אחר, שהוא, שאוליק, הולך וגולֶה ממנו בעצם הישיבה הזאת אשר היא, לכשלעצמה, אין בה כל דופי, אולי, בחברתם של מבלי־עולם אלה, השטופים באכילה גסה. עזרא נפל במלחמה ואני נולדתי במלחמה, הרהר.

עד המלחמה חי בנתיבות שנתבו אחרים, מורים והורים ומדריכים וכל האחרים. במלחמה פרץ וחרת את נתיבו־שלו, בעזוז, במלוא אוניו שטרם ידעם. כל עצמו בא לידי גילוי במלחמה הזאת. הוא נולד במלחמה, כשם שאבא נולד בשעה שניתק את עצמו מן הישיבה ומן הגולה ומאורח־החיים שאבא של אבא ביקש לכפות עליו, ועלה לרכבת שהביאה אותו ארצה־ישראל. כנראה שאדם נולד פעמיים. פעם אחת מולידים אותו אחרים, פעם שנייה הוא מוליד את עצמו – לידה שבהכרת המטרה, מדעת, בקבלת העול, לידה המקנה חירות לרוח וקרקע לכפות־הרגליים, עד שנדמה כי לראשונה מפסיעות הן בזה העולם, שנעשה פתאום־לפתע עולמך־שלך. אלוהים, באיזה נסיבות משונות אני מתוודע אל עצמי.

ותיכף ומיד גם נתחוורה לו משמעות דכדוכו, ששהייה זאת כאן, בחברתם ההוללת של נועה וחרמוני, הרחק מן המלחמה, מנמיכה את חירותו, מחללת אותה, מכלימה אותה ומעבירה אותו לתחומים שלא רצה בהם.

ומעבר לכל הדברים האלה, כמו מן העבר האחר של חייו, צפו עתה ועלו כנגדו פניה של מיכל ונתלהטה בו כמיהה עזה לראותה. עכשיו, תיכף ומיד, לחוש על פניו את חיוכה, ליטול את ראשה בידיו, להמס את ראשו בכפותיה, כשם שנמסים עתה בלבו מרירותו ודכדוכו מפני זכרונה בלבד של מיכל. כן, בן־אדם! אל תיכלם ואל תעמיד פנים של גבורה שאינה מודה במיני רגשנות. כי לא גבורה היא זו אלא סכלות, כי טוב טוב לאדם שמפעמים בו געגועים וייחולים – ומה כלימה יש כאן? וכי מה גברוּת היא זו שמתקפדת וזוקרת כרבולת ואינה מודה בצורך דחוף ומיידי להיצמד אל זרוע, אל מבט, אל חיוך? וכי גבורתו של חרמוני גברות היא? תתפעל ממנה נועה כאוות־נפשה!

וכבר הרגיש עצמו רחוק משניהם, שרוי במחיצתה של מיכל, כדי כך שהרהר אם לא כדאי לו לקום באמתלה זו או אחרת ולהפליג אליה תיכף ומיד, דרך הלילה ועל־פני הכבישים האפלים, ולפרוץ אל חדרה ולהפתיעה ולהגיד לה בבת־אחת, בגילוי־לב גמור, את אשר לא נאמר אף פעם במפורש. וכבר ראה אותה קמה לקראתו והוא נוטל את זרועה בכפו, והלילה בדמות ריבוע שחור ניצב דומם בחלון הפתוח וקצת כוכבים קורצים מרחוק, וכבר הוא שב אל לפני כל הדברים האלה ולפני הכלימה הזאת וחש את עיניה בעיניו – הוי מיכל, מיכל.

וכאן הרגיש פתאום קיבורת־זרוע רכה ופריכה נחה על עורפו ולבו נמוג בקרבו באחת, וכהרף־עין נמחק כל שהיה בו מיוסר ומייחל. וכאשר היסב פניו וראה את עיניה של נועה מביטות בו מקרוב־מקרוב, נתחלפה לו דמותה בדמותה של מיכל. עיניו שביקשו להביט במיכל, הביטו עתה בנועה. אותה כמיהה בהן, אותה חיבה, אותו רוך־פתאום ואותה בקשת רוך.

חרמוני ראה ולא הקפיד.

‘נשתה משהו?’ הציע.

שאוליק החריש תחת עוּלה הנעים של קיבורת־הזרוע הפריכה שנחה על עורפו. מוסחת מדעתה נטלה נועה בידה הפנויה מזלג והחלה משרטטת בו שרטוטים על גבי המפה. עתה, לראשונה, הבחין חרמוני שנועה חומקת ממנו והוא נותר לבדו.

‘נו?’ קרא, וכבר נשמעה בקולו, שעדיין היה ערב ועצור, נימה של קוצר־רוח.

‘מה?’ נתנערה נועה ושאלה. וכאשר עיניה פגשו את עיניו של חרמוני, גלשה אט־אט ידה מעורפו של שאוליק אל גבו, ובמקום שחרמוני לא ראה ליטפה כף־ידה שטוחה את גבו החטוב ונאספה לבסוף בצד היד השנייה שהוסיפה כל העת לסובב את המזלג אחת הנה ואחת הנה.

‘אם אתם השניים מבקשים להתעלס, מפני מה הבאתם אותי לכאן?’ אמר חרמוני בלי תרעומת ובלי קנאה, אלא כמין הלצה בלבד.

‘הן מישהו צריך היה להסיע אותנו’, הקניטה אותו נועה, ושוב נתרצדה בעיניה שובבות חצופה־להכעיס של כמיהה שנכזבה ועוררה, באכזבתה, כמיהה עזה ממנה.

‘נחמד מאוד מצדך’, אמר חרמוני ונשען אחורנית ועישן בניחותא, כמי שלא נעלב ולא נפגע כלל.

שעה קלה ישבו מחרישים ואז התעורר פתאום חרמוני, כביכול נתבהל מן הדברים שהשתיקה מוליכה אליהם, וקרא:

‘נשתה בירה?’

ומיד גם נתמלא מין עליצות רבה ונדיבה כנדיבות שבה הזמין את שאוליק להצטרף אליהם העירה, והיה כפורש על אלה השניים כנפי־חסות ואפשר גם שקרץ בסתר לנועה קריצה של שותפים־לעבירה, ובלי להמתין כלל להסכמתם קרא למלצר והזמין ‘שלושה בירה’. בדל־סיגרית היתה תלויה בזווית־שפתיו, גבת־עינו האחת היתה משוכה אל המצח והבעתו גברית ונמרצת.

שאוליק נשאר לשבת כמות שישב, נטוי כלשהו לפנים, וניחוח הזרוע הפריכה והצחה עודו נח על עורפו. במטושטש, מבעד לנועם הניחוח שעטף אותו כמו אד־ערפל משיי שהילך עליו גילופין קל ונעים, הבחין בפרצופי חיילים מוכרים שישבו ליד השולחנות הקטנים. היו אלה חיילים מגדודו לשעבר, אך לא מפלוגתו.

‘אולי נלך לקולנוע?’ הציע חרמוני ממקום שישב בריחוק־מקום כלשהו מן השולחן נשען מרווח על מסעדו.

נועה ושאוליק לא הגיבו ושתיקתם כמו התעלמותם מהצעתו הטילה אותם אל ברית־חשאין, שכל אחד לחוד חלם בה את חלומותיו.

‘מציגים משהו מעניין?’ נתנערה נועה ושאלה באיחור.

‘את באמת רוצה ללכת?’ שאל חרמוני והשהה את סיגריתו במרחק כלשהו מפיו וכל פניו נתעטפו בעשן.

‘מה דעתך, שאוליק?’ פנתה אל שאוליק.

‘אני האורח שלכם’, התחמק שאוליק.

נשארו יושבים והחרישו, כל אחד לעצמו. כביכול ערך כל אחד את עולמו־שלו – אחד מתוך תהייה, אחד מתוך תקווה ואחד מתוך אכזבה שלא הודה בה. מעברים ישבו אנשים ליד שולחנותיהם, רובם חיילים. היו ביניהם שהקימו מהומה רבה ברוב עסק וברוב עליצות וצחוקים וטפיחות על הכתפיים, והיו אחרים שישבו משועממים והביטו פעורי־עיניים אל הרחוב אשר מעבר לחלון, מצפים שיתחולל משהו. אלה ואלה, שני צדדיו של מטבע אחד המתגלגל לו ככה, ללא שמחה יתירה, בתוך המלחמה. והרחוב מעבר לפתח עשה דרכו בשובה ובנחת אל הלילה, בין שני טורי־פנסים שדלקו ביתמות גדולה המעוררת רחמים, כמו אודים מוצלים מאורה גדולה שנסתלקה מן העולם.

בא לו אחד מן הרחוב, קרב אל החבורה שהקיפה שולחן אחד סמוך לשולחנם של חרמוני ונועה ושאוליק, השעין עצמו על כתף שנמצאה לו ואמר להם:

‘נו, חברה, מסתבר שהמלחמה נגמרת’.

פרצופים התנשאו מעברים לשמוע, ואלה שלא שמעו, חבריהם סיפרו להם.

‘מה זאת אומרת נגמרת?’ יצא קול אחד כנציג ההקשבה הכללית, שקמה פתאום, ושאל.

‘שמעתי משהו על שיחות שביתת־נשק’, הסביר אותו חייל.

‘אה, ככה’.

שום סימנים של שמחה או התרגשות לא נסתמנו בפרצופיהם של היושבים. כל שולחן שב לענייניו.

‘משמע שיש סיכויים שהמלחמה עומדת להסתיים’, אמר חרמוני.

‘אתה ודאי מצטער מאוד, לא?’ הקניטה אותו נועה.

‘הא, ודאי’.

‘ודאי שאתה מצטער. אל תגיד לי שלא’.

‘וכי לא אמרתי שאני מצטער?’

‘תמיהני לוּ אחד כמוך לא היה מצטער. הרי המלחמה זימנה לך כל־כך הרבה אפשרויות’.

‘טוב. אכתוב למלחמה מכתב־תודה’.

‘שלל של אפשרויות’, לא נחה דעתה של נועה.

‘אכתוב גם בשמך, נועה’.

'בעצם, מה יעשה איש כמוך לאחר המלחמה? תחזור אל המשפחה שלך? אל העבודה שלך בנמל? אינני מתארת לי. יותר מדי אפשרויות אחרות הכרת לדעת במלחמה. אתה יודע, חרמוני, המלחמה פינקה אותך מאוד. אחרים היא קוטלת, אותך היא מפנקת. אז מה תעשה? אולי תיכנס לממשלה?

‘אני מודה לך בעד רוב הדאגה לעתידי’, אמר חרמוני.

‘לא, באמת’.

‘באמונה, נועה יקירתי, שההתפרצויות המצפוניות הלוהטות שלך אינן הולמות אותך. אינני אומר שאין בהן אמת, אבל אין הן הולמות אותך’.

נועה היתה גרויה ונרגזת והיא הוסיפה להקניט ולעלוב בחרמוני במין נקמנות ששאוליק לא עמד על טבעה. היא ביקשה להוציא את חרמוני משיווי־משקלו, לאלצו להשיב תשובה של כובד־ראש. אך חרמוני השכיל להחליק על הקנטותיה הגרויות בחיוך נדיב ומתחמק, כשם שמחליקים על ראש ילדה קטנה בכעסה. שאוליק עקב אחר הדברים המתחוללים בין השניים והחריש.

‘במזג־הנפש שכזה לא היית צריכה לסחוב אותי העירה’, אמר חרמוני, כביכול זה בלבד העסיקו.

‘כבר אמרתי לך שמישהו צריך היה להסיענו לכאן’.

‘אני משער ששאוליק יודע לנהוג. יכולת לבקש את המפתחות’.

‘היית נותן?’

‘את יודעת שאני יכול לפעמים להיות נדיב־לב’.

‘נחמד מצדך. אבל לא ידעתי ששאוליק יסכים לנסוע אתי. ואיך זה קמה פתאום בחורה ומזמינה בחור לנסוע אתה העירה?’

‘כבשׂה תמימה שלי’, התנקם בה חרמוני.

‘חרמוני!’ קראה נועה חרש בקול חד כתער.

‘או, לא אמרתי שום דבר’, ניתמם חרמוני.

‘מוטב שנלך’, אמרה נועה ורוחה נפלה בה פתאום.

שלושתם נשארו לשבת במקומם. צלחות וכוסות ריקות עמדו לפניהם על השולחן, כמו שיריים של אחרית־דבר, אף־על־פי שהערב עמד רק בתחילתו. נועה הוציאה שפתון וראי קטן מנרתיקה והיתה מסתכלת בראי ומורחת את שפתיה.

‘אני מתארת לי את הרושם הנאה שאנחנו השניים עושים על שאוליק’, אמרה בהבלעה, כביכול מתוך קלות־דעת, ואת עיניה לא נשאה מתוך הראי.

‘רושם טוב, אני מקווה’, צחק חרמוני.

‘מצוין’, ביקש שאוליק להגיד ורק החריש והפטיר עצמו בחיוך. נועה הטמינה את השפתון והראי בארנקה, צמצמה ברכיה לקום, הניחה ארנקה לפניה, אחזה ברצועתו ואמרה:

‘נלך?’ קצת דרך־שאלה וקצת דרך־בקשה.

‘אפשר ללכת’, ניאות חרמוני בנדיבות. הוא כיבה את אוד־הסיגריה וקם. היתה הרגשה משונה של קרעים ונשמעו היטב כל הדברים שאולי צריכים היו להיאמר ולא נאמרו ומה שנאמר ונתחולל הותיר אחריו טעם תפל.

חרמוני הלך אצל הדלפק והבתאי שעמד מאחוריו נטל עיפרון לערוך החשבון.

יש לי הרגשה משונה, כאילו אני מבקשת כל הזמן לומר לך הרבה דברים', אמרה נועה. לחייה לא הסמיקו, אך המלים קצת מעדו בקולה.

‘אני מקשיב’, אמר שאוליק.

‘עכשיו אי־אפשר’, אמרה והביטה בחרמוני העומד אצל הדלפק, ‘אולי אחר־כך. הוי, אני נוראית. אתה לא חושב?’

‘מדוע אני צריך לחשוב כך?’

‘אתה לא חושב שהגזמתי קצת?’

‘במה?’

‘בהקנטות שלי. יש לו לחרמוני כישרון מיוחד לעורר את חמתי. אני גם אמרתי לו. טוב שאיננו מקפיד. מה הוא משתהה שם כל־כך הרבה?’

וכבר הפסיעה לעבר הדלפק ושאוליק נגרר אחריה. חרמוני החזיק בידו שטרות־כסף, אך כפי הנראה עסקו שניהם בדברים אחרים לגמרי. הבתאי השעין את מרפקיו על לוח־הדלפק ודיבר לפניו מתון־מתון וחרמוני הקשיב לו באותה תשומת־לב שהוליכה כל כך שולל את הבריות. כאשר נועה ושאוליק קרבו לדלפק, הוציא הבתאי תיק־תעודות מכיסו, שלף מתוכו תצלום והגישו לחרמוני.

‘זה איננו התצלום הכי טוב שלו, אבל זה הכי אחרון’.

בידו הפנויה משטרות־כסף נטל חרמוני את התמונה והסתכל בה. הבתאי עקב דומם אחרי חרמוני המסתכל בתמונה.

‘בחור יפה’, אמר.

‘כן, הוא היה בחור יפה’, הסכים הבתאי, ‘הוא עבד כאן במוסך’.

נועה שרבבה ראשה להביט מעבר לכתפו של חרמוני.

‘מי זה החמד הזה?’ שאלה.

‘זה הבן שלו’, לחש חרמוני, ‘הוא נפל במלחמה’.

נועה נשתתקה מיד. שעה קלה החרישו כולם ואחר־כך החזיר חרמוני את התמונה לבתאי ובשנייה הניח את שטרות־הכסף על השולחן. הבתאי הטמין את התמונה בתיקו וכל הזמן היה הכסף מונח על הדלפק. השלושה ציפו באורך־רוח עד שהבתאי השיב את תיק־התעודות לכיסו.

‘להתראות’, אמר חרמוני בקולו הערב והיפה.

‘שלום’, אמרו נועה ושאוליק.

‘שלום שלום’, השיב להם הבתאי.

שאוליק עלה על המושב האחורי, נועה הססה קצת ואז קפצה פתאום וישבה בצדו של שאוליק. חרמוני אפילו לא הביט לעברם. ‘הבן שלו מת לאביו לכל ימי־חייו’, הרהר שאוליק. חרמוני התניע את הג’יפ, עבר בקול־תרועה צורם שהחריד את הדממה והפליג דרך הרחוב אל הכביש. ‘לכל ימי־חייו’, הרהר שאוליק. כי כן, אין המלחמה מסתיימת בחתימת חוזה לשביתת־נשק. בנו של הבתאי מת לאביו לכל ימי־חייו. ועזרא? כן, עזרא.

עם שהרהר בו, עלו פני אחיו כנגד הרהוריו והראו עצמם מצד זה ומצד זה, פעם הם פנים של ילד הרץ לבית־הספר ופעם הוא מתקוטט עם ילדה בחצר ופתאום הוא גדול ועובר על פניהם של שאוליק וחבריו רכוס במעילו, תָחוּם וזר ושרוי בעולמות אחרים.

כל אותה שעה נשען שאוליק בשתי ידיו על המושב שישב עליו ולא הרגיש כי גם נועה יושבת זקופת־גו כמוהו, וגם זרועותיה מתוחות וצד אחד של כף־ידו נוגע כל הזמן בכך־ידה. פתאום הרגיש שכפותיהם נוגעות זו בזו וכל מעיינותיו נתרכזו כהרף־עין בנקודת הנגיעה בין שתי הכפות. בהיסח־הדעת, כביכול, זקרה נועה אצבע אחת, ארוכה ודקה, והעבירה אותה על כפו הגדולה והשטוחה. אצבעותיהם נשתלבו בחשיכה, בהיחבא, כשני ילדים המשלבים ידיים ומזמנים עצמם לצאת לדרך ארוכה. והיו יושבים כך מחרישים כל משך הנסיעה ואצבעותיהם המשולבות נענות אלה לאלה בלחיצות דקות, כביכול משוחחות ביניהן, בשפת מגעים ופיענוחם.

‘תיזהרו, זה בסך־הכול ג’יפ, זה לא מונית’, עלה לפניהם קולו המשים עצמו עליז של חרמוני.

‘זו צריכה להיות הלצה?’ אמרה נועה ואצבעותיה לא הרפו מאצבעותיו של שאוליק.

‘כן, הלצה תפלה של הנהג שלכם’, השיב חרמוני.

‘למה אתה מתכוון?’

‘לזה שאתם שותקים כל־כך’.

‘כבר לא טוב לשתוק, חרמוני?’

‘שמעי, נועה יקירתי, שנינו יודעים כי כאשר שותקים, תמיד עושים איזה דבר’.

‘בסדר. אנחנו מתחבקים ומתעלסים כל הזמן’.

‘לכן אמרתי שתיזהרו. זה בסך־הכול ג’יפ, זה לא מונית’.

אותה שעה עברו ליד פנס וחרמוני הפך פניו באחת וראה אותם יושבים זקופים ומחרישים. את אצבעותיהם השלובות לא ראה.

חיש חלפו ליד הפנס ההוא ועל־פני הפנסים האחרים שעמדו שם לאורך הדרך כמו זקיפים של אור ושמרו על הכביש השחור. הדרך נכנסה אל בין הגבעות והיתה מתעקלת ומתפתלת על מדרונות. אורות המיצד שנתגלו מרחוק, היו שבים ונעלמים ומתגלים חליפות. הזקיף ליד סוכת השמירה הצדיע להם וחרמוני ושאוליק השיבו בהצדעה. הג’יפ החליק ובא אל החצר פנימה, כאונייה השבה אל נמלה. שלושתם ירדו מן הג’יפ ונשתהו. חרמוני נשא עיניו אל החלונות המוארים ואמר:

‘אני רואה אור בחלונו של מפקד־החטיבה, סימן שהוא במחנה’.

‘ודאי עובד’, הביעה נועה סברתה.

‘אדם חרוץ, מפקד־החטיבה’, אמר שאוליק.

‘או שהוא קורא בספרי־המלחמות. לגשת לא לגשת. כן, אגש אליו. זו שעה נוחה לדון עמו בכל מיני עניינים. אני מקווה שאתם תשמחו לסלוח לי. לילה טוב, רבותי’.

הם הבליעו ‘לילה טוב’ קצת דחוק וקצת נכלם וראוהו מתרחק והולך ונבלע בחדר־המדרגות.

‘שיכעס לו!’ קראה נועה.

‘אִכפת לך שיכעס עליך?’ שאל שאוליק.

‘לא עד כדי כך’, השיבה, ‘בוא’.

והם הפסיעו לפניהם ולא ידעו היכן רגליהם מוליכות אותם. שאוליק לא ידע, נועה אולי כן. ירח פגום היה תלוי בשמים, קצתו על הבניין וקצתו על־פני החצר. באו עננים וכיסו על אורו הפגום של הירח.

חלפו ועברו על־פני חדרי־השקם וראו דרך החלונות קצת חיילים שישבו במפוזר ליד השולחנות הקטנים. עקפו את בניין־המשמר אשר התנשא בטבור החצר, הלכו אל השער ועברו דרכו ונשתהו מול השדות שהשתרעו שם, ודאי, בתוך האפלה. וכל הזמן החרישו ולא אמרו דבר. בצדי הדרך צמחו קצת עצים והם נכנסו אל בין העצים וישבו שם. שאוליק נשען על גזע ונועה נשענה עליו ושניהם הסתכלו בירח הפגום שיצא אותה שעה מן העננים. ואז פשט שאוליק את זרועו וחיבק את עורפה, וראשה של נועה נכפף קלות אל ראשו ומצחה נגע במצחו.

פרק תשעה־עשר

לפתע שמעו את הרוח המאווש באפלות, כאילו קם אך זה עתה, והבחינו בסלעים שהבהירו בינות לעצים. וגם הכוכבים שבו לנצנוצם וקולות של לילה השמיעו עצמם מקרוב ומרחוק וכל עולם־הדברים המקיפם שב אל דמותו ואל צלמו. הם היו שני אנשים, שניים בודדים ושניים יחדיו, בזו האשמורת האחרונה של הלילה. הרוח היתה מרחפת על־פני מקווה־החשיכות אשר בעמק למטה והניעה קלות, בעדנה ובצינה, את הדומיות הרכות. מנגד הזדקרו תבניתם של כותלי המיצד וירכתי גגותיו והרוח הקלה היתה מרחפת גם עליהם.

שאוליק ישב שעון אל גזעו של עץ ונועה היתה מפורקדת הצדה, ראשה בחיקו ופניה כנגד פניו. היא בחנה אותו בחשאי והוא הביט אל המיצד ואל הכוכבים שמעליו. עדיין חש את שפתיה הלחות על פניו ועל עורפו וכיצד זרועותיה סגרוהו אליה וכיצד גופה־שלה התנגן תחת מגעיו במין התמכרות שוקקת וגמורה וכתפה זעה ונענתה לכפו וכיצד כל איבר שלה נענה לכפיו ולשפתיו. עדיין חש בשמחה החריפה שעלתה וגאתה שיאים־שיאים עד להתאפסות הגמורה, עד לשמחת השתוקקות ועד אין עוד, מתוך איזו התאבדות זה בתוך זה, כמו שעתם האחרונה היא. עולמות נבראו וכבו בכל פקח של עין, בכל מגע אקראי.

מעודו לא חש כזאת עם מיכל. מעודו לא מת העולם כאשר מת הפעם ומעודו לא קם אט־אט לתחייה, כאשר קם עתה. זִכרה של מיכל שעלה עתה לא העיב עליו, לא ייסר ולא הוליד בו רגשות־אשם.

''רק שאינך יודע לנשק', לחשה נועה.

לא נעלב. טוב היה לו עד־כלות והוא החריש. אף־על־פי שהיה מבוגר ממנה, דימה עצמו כילד לעומתה.

‘הירח כבר שקע’, אמרה.

‘ירח פגום’, אמר.

היא הצטחקה והזדקפה לישיבה. איזו תמימות טובה ושלימה עלתה מחולצתה הפתוחה והמקומטת במקצת ומשדיה הגלויים.

‘מדוע את צוחקת?’

‘אינני יודעת. טוב ככה לשבת בתוך הלילה ולשמוע אותך אומר שהירח פגום’.

זקף אוזניו לשמוע דברים רחוקים. כל־כך משונה להיות שרוי בתוך לילה שאין בו יריות, וקולות של לילה הם קולות של לילה ולא צריך להיות דרוך לקראתם ולצותת ולנחש על־פיהם סכנות.

‘אנחנו יושבים לנו ככה, כאילו אנחנו נמצאים כבר אחרי המלחמה’, אמר.

‘אחרי המלחמה, ודאי שאחרי המלחמה’, לחשה נועה בלהיטות וטיפסה אל מצחו ואל שערותיו לנשקם. שאוליק הניח לה לעשות בו כרצונה ואמר:

‘איננו אחרי המלחמה, כי המלחמה לא חלפה’.

‘חלפה, חלפה’, הבטיחה לו, ‘מחר תשמע שכבר חתמו על שביתת־נשק. כל הקרבות ייפסקו, תראה’.

‘לא חשוב’, אמר שאוליק, ‘המלחמה לא תחלוף כל־כך מהר’.

‘וכי על מה אתה חושב?’ קראה פתאום בפתיעה ונרתעה ממנו והיתה ישובה כנגדו כמבקשת להתמודד עם מחשבותיו ולהכריעם.

‘על בעל בית־הקפה’.

‘נראה לי שעל עצמך אתה חושב’.

‘אולי’.

היא החרישה והוא היה פתאום לבדו, רחוק ממנה, מאוד לבדו ולעצמו.

‘המלחמה לא תחלוף עוד הרבה הרבה שנים’, אמר.

‘תלוי לגבי מי’, אמרה נועה.

‘לגבי רבים’.

‘אולי, אבל ישנם כאלה אשר לדידם המלחמה לא התחילה כלל’.

היא לא הביטה בו כאשר אמרה ככה והוא ירד לסוף דעתה.

‘את כנראה שונאת אותו מאוד’, אמר, ‘מדוע את כל־כך שונאת אותו?’

‘אינני יודעת אם אני שונאת אותו’.

‘ודאי שאת שונאת אותו. הקנטת אותו והעלבת בו כל הערב. אני במקומו…’

‘הוא רגיל בכך. וגם… אני רגילה בכך’.

‘היה לי רושם שאת מתנקמת בו’.

‘אולי בו, ואולי בי בעצמי’.

‘מה קרה ביניכם?’

‘חרמוני בכלל אינו חשוב עד כדי כך שתשאל עליו’, הצהירה וכרכה זרועותיה על צווארו, ‘טוב שאתה כאן ואני אתך. אתה כל־כך אחר. מיד שבאת למחנה שמתי לב שאתה אחר’.

שאוליק החריש ונועה צחקה לעצמה צחוק מעולף והזוי. זרועותיה נאספו אליה והיא ישבה לעצמה ואמרה:

‘שקרנית שכמותי, ככה אני אומרת לכל אחד. אולי כדי להחניף. אינך מרגיש שאני מחניפה לך? אולי מפני שאני רוצה להוליד בך הרגשה טובה. אולי מפני שאני חומלת עליכם. כל־כך מעטות ההרגשות הטובות בלבו של אדם, עד שמוטב ומותר, לפעמים, לשקר קצת, ובלבד שתהיינה קיימות. אינך חושב כך? כי… כי… במה אתה אחר? אתה כמו כל אחר. מעליב אותך כאשר אני אומרת ככה, נכון? אולי במתכוון אני אומרת כך, כדי להעליב אתכם. כל אחד מכם רוצה להרגיש, לפחות לשעה אחת, שהוא אחד ויחיד לנערה שהוא שרוי עמה, עולם ומלואו ואין בלתו. אל תשים לב לדברי, חבוב. ככה טוב לי. אני מפטפטת ואומרת הכול הכול, גם דברים שלא צריך להגיד, וככה טוב לי. אני יודעת, זאת לא כנות. כלל וכלל לא. זה גרוע מכנות. זוהי העמדת־פנים של כנות. ואולי אני נוהגת כך כדי שלא להיות כנה באמת. אולי אני יְרֵאָה להיות כנה באמת. אולי לא טוב לי כאשר אני כנה באמת. בוא, אספר לך משהו. הלילה עוד ארוך ואמא לא תתעורר ולא תדע, כאשר נחזור ואיש לא ידע. זו הרגשה נפלאה שאין כל צורך להיחפז. ובכן, שמע. בעצם, מה ביקשתי לספר לך? שכחתי. מילא, כנראה, לא חשוב. מחר בין כך וכך תשכח את הפטפוטים שלי. אתם תמיד שוכחים’.

‘מדוע את פונה אלי בלשון רבים?’

‘סלח לי, לא התכוונתי. יש לך סיגריה? נורא מתחשק לי לעשן’.

שאוליק הגיש לה סיגריות וגפרורים.

‘יבחינו בנו’, אמר.

‘אין דבר, אני אעשן לתוך כפות־ידי’.

‘יבחינו בלהבת־הגפרור’.

‘ייחסו אותה לשומרים’.

‘מסתובבים כאן שומרים?’

‘לפעמים’.

‘אני חייב לציין שאת די בקיאה בסדרי המחנה הזה’.

‘אתה ודאי מתכוון לסדרי המחנה בלילה?’

מבט כביכול עליז, סולח מראש ואף־על־פי־כן מוכיח, שנתנה בו, הצמידו אל השתיקה כמו שרוח מצמיד עלה נייר נידף אל גדר. הסתכל בה כיצד הדליקה את הסיגריה בלהבה שריצדה בין כפות־ידיה. העשן נפלט מפיה גלוי לעין אל תוך החשיכה החמימה והצלולה ואל תוך הרוח שכל העת הניעה חרש את הדממות.

‘את העשן לא רואים בלילה’, הסבירה.

‘את משטה בי?’

‘אני לא משטה, אני מצטערת’, אמרה ופתאום היתה בקולה נימה של כובד־ראש.

‘את מוכנה להסביר את עצמך?’

‘כי מחר בבוקר תחשוב עלי כשם שחושבים כולם. סלח לי שאני פונה אליך בלשון רבים. אתם הרסתם את החירות שלי. אתם הפכתם את החירות שלי להפקר’.

עתה עִשנה במציצות תכופות ובפליטות־עשן חפוזות, כביכול בהולה היתה לכלות את הסיגריה במהרה. אבל אצבעותיה לא רעדו ושום צרידות לא היתה בקולה וניכר בה שדיברה בכנות. עתה דיברה לפניה ולא הביטה בו.

‘אני יודעת שמזלזלים בי ומכנים אותי בכל מיני שמות. אני יודעת. בדרך־כלל זה לא כל־כך אכפת לי, אבל אם להגיד את האמת, זה די הורס אותי. מפני שזה מסלף בעיני עצמי כל אשר ביקשתי. רואה אתה, ביקשתי לעצמי חירות. אני ודאי אתחתן ביום מן הימים, אבל הייתי מבזה את עצמי לו ראיתי את חיי פרוזדור לנישואין, גם מפני שאינני מדמה את הנישואין לטרקלין וגם מפני טעמים אחרים. אני חושבת שיש לי זכות גמורה לחיות כחפצי גם בלי לחשוב על נישואין. משום־כך נטלתי לעצמי חירות לצאת עם כל מיני בחורים שמוצאים חן בעיני, ללא שום מחשבות של תכלית. אני חיה את ההווה שלי ואיני מַתְנָה אותו דווקא בעתיד ובתכלית. אבל אתם הפכתם חירות זו ל… להפקר’.

גם מרירות נשמעה בקולה, גם אכזבה הקרובה ליאוש, גם עלבון של מי שאין מבינים אותו ומסלפים את כוונותיו ואת מעשיו. שאוליק ישב דומם, שעון אל גזעו של העץ. הוא הניח לה לדבר והקשיב מרחוק, כביכול אינו אלא עד לדברים המתחוללים בלב אחר שאינם נוגעים בו.

‘ודאי שהם מעוררים בי מורת־רוח’, אמרה לאחר שעה קלה, ‘אבל לא בגלל זה. אם נטלתי חירות לעצמי לכל מיני דברים, אני משערת שיכולתי להביא את עצמי לידי כך, שלא יהיה אכפת לי אם מרכלים עלי. העניין הוא קצת אחר… העניין הוא…’

הסיגריה שלה כבתה והיא הדליקה אותה מחדש. עתה שוב לא היתה מעשנת בבהילות כמו קודם.

‘בעצם, למה אני מספרת לך כל זאת?’ משכה בכתפיה, כביכול נמלכה פתאום בדעתה, וצחקה. שאוליק לא שיתף עצמו בצחוקה. הוא הקשיב לה דומם והחריש.

‘שוב אני מנסה להתחמק ולהעמיד פנים. וכי מה רע שאני מספרת? כל אחד צריך לספר למישהו כל מיני דברים. אף־על־פי שאיני משערת שהייתי מספרת כל זה באוזני מישהו אחר. העניין הוא… העניין הוא בזה שהחירות שלי היתה אשלייה, לא רק מפני שהבחורים הפכו אותה להפקר. לא. גם מפני שהאהבות שלי… אתה בוודאי מבין למה אני מתכוונת כאשר אני אומרת אהבות… אין לי פשוט מלה טובה יותר. אני מניחה שאתה מבין אותי. העניין הוא שהאהבהבים האלה, שהיו בני־חלוף כולם, ואשר רציתי שיהיו כאלה, לא היו אף פעם שלימות, לא הגיעו לידי רוויה, לא מיצו שום דבר ובסופו של דבר עוררו בי מורת־רוח מפני שעוררו בי כמיהות אחרות, עזות יותר, אל רוויה גדולה אחת, אל שלימות אחרת, אל מיצוי אחר. אתה ודאי מבין, שאני מתכוונת לכמיהות אל אחד ויחיד’.

‘משום־כך הקנטת כל־כך את חרמוני?’

‘אני משערת. כלום אינך מרגיש שאני מנסה כל הזמן לברוח ממנו ומכל מה שקשור בו, אליך ואל כל מה שקשור בך?’

‘כיצד את כבר יודעת בזמן קצר כל כך מה קשור בי ומה לא?’

‘ודאי שאינני יודעת. אני מתכוונת לדברים שאני מייחסת לך’.

‘אני מבין. אני, כנראה, משמש לך מין מתווך בינך לבין הדברים שאת מייחלת להם’.

‘כאשר אני מתייחסת לבני־אדם, תמיד אני מייחסת להם דברים’.

‘איזה דברים?’

‘זה תלוי’.

‘את נערה נבונה, נועה’.

‘אני יודעת. רק שרצונותי משבשים את תבונתי. שטויות. התבונה שלי היא תוצאה של רצונותי’.

‘איזו תבונה היא זו?’

‘תבונה משובשת מאוד, אני משערת’.

‘אני רואה’.

ומלאה סתירות'.

‘כמו כל אחד מאיתנו’.

עתה נתנה בו חיש מבט תוהה, ללא בת־צחוק כלשהי, כביכול היו משוחחים בכובד־ראש. יותר משהיה מבטה תוהה, היה חרד. ויותר משהיה חרד, עמד על נפשו, התחנן שיהיה אחרת.

‘אתה לא’, אמרה.

‘מנין לך?’

‘אני רוצה שתהיה אחר’.

‘כיצד אחר?’

‘אני זקוקה שאתה תהיה אחר’.

‘זקוקה?!’

‘זהו אחד הדברים שאני מייחסת לך. אני משערת, שסתירות אינן משבשות את חייך. סתירות רציניות, אני מתכוונת’.

‘אני חושב שלא’.

מבט שפקחה עתה אל פניו, מבט גדול בשתי עיניה בבת־אחת, חיוכים רבים רצדו בו; מבט של קורת־רוח, של חרדה שנסוגה, של תודה. בלי־משים עלה בו בשאוליק הרהור: היא מעמידה לי פרצופים. היא עומדת לפני הראי ומאמנת את עיניה לפקוח מיני מבטים שכאלה. היא פשוט עושה פרצופים, מאלפת את עיניה שתהיינה נשמעות לרצונותיה. אף־על־פי־כן איני אומר שאין בה כנות. אבל הכנות שלה מצועפת כל־כך.

כבר היה מהרהר בנועה על דרך הניגוד למיכל. ערב אחד בלבד היה שרוי עמה, אף־על־פי־כן כל שעה בו כאילו אחרונה היא. כביכול שניהם שני הוֹוים הם שנפגשו, ללא כל עבר, כמו שניים נוסעים שנזדמנו לנסוע יחד תחנה או שתיים. אפשר עשוי אדם לתת כל אשר לו בעד שעה אשר כזאת, המתמצית כך, כאילו שעה אחרונה היא. אך בסופו של דבר שעה עקרה היא, שום עתיד לא יצמח מתוכה. ואילו כאשר הוא שרוי עם מיכל, לעולם עברם מצוי עמהם וילדותם מצויה בתוכם והם קרובים לעצמם ושתולים זה בזה וגם בתוך מה שעתיד לקרות להם. המלחמה מסתיימת, והגיעה אולי השעה שנינשא, הרהר. אפשר שלא חסר היה אלא לילה זה עם נועה, כדי שייגמל בלבו הרצון לתת מסגרת של יציבות לחייו. אפשר שיער לאיזה ביבים של הנאות עשויים חייו להיגרף בלעדיה.

‘אנחנו שוקעים בהרהורים?’ צחקו פניה של נועה כנגד פניו.

‘לא במיוחד’.

‘במה אנחנו מהרהרים, שאוליק?’

‘בנערה אחת’.

‘בנערה שלך?’

‘שלי’.

פניה אספו חיוכם מפניו, אך ראשה הוסיף להיות נינוח בחיקו ורגליה פשוטות לפניה.

‘ממש שלך?’

‘כן’.

‘מאוד שלך?’

‘אני משער’.

‘מה זאת אומרת מאוד שלך?’

‘את שאלת’.

‘אבל אתה ענית’.

‘הרהרתי בנערה שאני עתיד, אולי, להתחתן אתה’.

חלפו רגעים ארוכים ושניהם החרישו. שאוליק ידע, כי מה שאמר מהפך עתה את מעיה של נועה, מתקשה להיעכל, מערבב עליה את עולמה, פוצע אותה, משיב אולי אחור איזה איווי שנתאוותה.

‘איך קוראים לה?’ וכבר קולה צרוד.

‘מיכל’, אמר.

‘שם יפה’, קבעה וגבה אחת שלה נמשכה אל מצחה וחיוך משונה עיוות את שפתיה, ‘מיכל יפה מנועה’.

‘מעולם לא נתתי דעתי על השם שלה’, התוודה.

‘לא?’

‘לא, כשם שמעולם לא הרהרתי בשמי־שלי’.

‘אתם בני־דודים, אולי?’

‘כמעט, אנחנו בני שכונה אחת’.

‘אה’, קראה ונשתתקה, כביכול נסתברו לה דברים.

שאוליק החריש, ונועה הזדקפה עד שהיו שניהם שעונים אל גזע־העץ, כתף בצד כתף, ראש בצד ראש.

‘חבל שאיני מכירה אותה’, אמרה.

‘את מיכל?’

‘כן’.

‘אינני חושב שהיתה עשויה לעניין אותך’.

‘אולי הייתי מתמודדת עמה’.

‘קשה לי להאמין שכל־כך התאהבת בי’.

‘אינני יודעת אם בך או בדברים שאני מייחסת לך’.

‘את יכולה גם לייחס אותם דברים למישהו אחר’.

‘לא כל־כך’.

‘מדוע לא?’

‘כי אתה עוררת בי שאייחס לך דברים’.

‘איזה דברים, בעצם?’

‘דברים שבגללם אני אוהבת אותך’.

‘ואם אותם דברים אינם מצויים בי כלל?’

‘אני משערת שהם ישנם בך’.

‘ואם יום אחד תיווכחי לדעת שהם בכל־זאת אינם?’

‘אז תהיה זו אכזבה בשבילי. אבל עכשיו אין בזה כל חשיבות’.

‘אני משער שלא’.

‘אני מעריכה מאוד את מידת הכנות שבך, שאוליק, רק חבל שאתה מנסח את עצמך באכזריות כזאת’.

‘סלחי לי’, אמר.

‘אין מה לסלוח’, אמרה, ‘אינך אשם שרציתי ממך דברים. רק שאני שונאת את הכנות שעה שהיא אכזרית כל־כך’.

‘את לא נוהגת כך לפעמים?’

‘ודאי שאני נוהגת כך’.

שעה קלה החרישו. נועה נשאה עיניה והביטה לפניה. כל חלונות־המיצד היו כבויים, מלבד האור שהבליח מחדרו של הקצין התורן ומחדרי־הטלפונים. הביטה נועה אל המקום ששיערה בו מרחוק מקומו של מפקד־החטיבה, והפטירה:

‘חרמוני ודאי כבר ישן’.

‘אני משער שעוד מעט יקום’.

‘משונה שאתם שניכם ישנים בחדר אחד’.

‘גם אני חשבתי כך’.

ויותר לא דיברו בו. שאוליק הבין שהרהוריה חוזרים אל חרמוני והוא הרגיש את עצמו משוחרר משניהם. ממנו־ובו החל מהרהר בנועה כאילו כבר בוקר ובוקרו של יום המחרת וכבר חלפו ימים רבים והוא זוכר ומהרהר באחת בנועה ובפרשה של לילה אחד משכבר הימים.

‘נו, טוב’, הפטירה נועה, ואצבעותיה מוללו עלה שבידה. הרף־עין נשאה את עיניה ותיכף הביטה הצדה והשליכה את העלה מידה. אך מיד קטפה עלה אחר והחלה למולל אותו מחדש. שאוליק החריש.

‘חבל’, אמרה.

שאוליק פשט ידו לחבק את כתפיה. הנסבור היה שתירתע, אך היא לא נרתעה. ישבה תחת זרועו החובקת את כתפיה, כאילו לא הרגישה בה כלל. ישבה לעצמה, מנסה לשווא לשוות קלות־דעת לאכזבתה.

‘חבל’, חזרה ואמרה, ‘היינו יכולים להיות חברים טובים’.

‘אנחנו באמת חברים טובים’.

‘ודאי’, הפטירה באדישות.

האפלה החלה מתפזרת ונמוגה כמו עננים ברוח. הסֵבר הרך ניטל מן המיצד וכבר היה מוצק וחולש על סביבותיו, נכון לעמוס על כתפיו הרחבות אורו של יום.

שאוליק סגר כפה בין שתי כפותיו. נועה נשאה אליו את עיניה והצטחקה וצחוקה נמוג חיש־מהר. שוב הסתכל בה, כמו בתחילתו של הערב ושוב ניצתו וכבו עולמות במבטיו. אור־הבוקר גבר והלך וכל שנייה היתה בהירה ועזת־אור מקודמתה.

‘נלך?’ אמר חרש.

‘כן’, התנערה.

קם והושיט לה ידו. אחזה בה וקמה ועתה עמדו שניהם, זה מול זה, באור־השחר ולילם בלבם.

דברים שהשמעתי לך הערב, לא סיפרתי לאף אחד', אמרה, ‘ועכשיו אינני משקרת’.

נָטָלהּ בזרועותיו וביקש לנשקה. הניחה לו. אך זרועותיה רפות היו.

פנו ונכנסו לשער. החצר המרובעת היתה אפורה וצוננת וכל הכתלים דממו.

‘לילה טוב, חבוב’, אמרה.

‘ליל־מנוחה, ילדה’, השיב.

והפסיעו עוד קצת, עד היכן שעתידים היו להיפרד ושמה נשתהו.

‘נותר לנו עוד משהו לישון?’ שאל.

‘באמת שלא נותר לנו כלום לישון’.

‘ליל־מנוחה’.

‘להתראות בבוקר’.

היא נבלעה בכניסה לאגף־הבנות והוא חצה את החצר והלך לאגף־המגורים שלו. חרש, שלא להעיר ישנים, עלה במדרגות־האבן החשופות. במסדרון חסר־החלונות שררה חשיכה גמורה. גישש לפניו ועבר על־פני דלתות־מגורים. ישנים להם, הרהר. שעה שהללו ישנו, אני הייתי ער. הרהור זה נתן שמחה בלבו, כביכול הערים על שר־הזמן, הוא שר־המוות, וגזל לעצמו כמה שעות־חיים יקרות. אם אתה רק נותן דעתך שמחצית חיינו אנו מבלים בשינה. מילא, וכיצד אנו מבלים את המחצית השנייה? ממאורע למאורע, לאמתו של דבר, ממקרה למקרה, מהרפתקה להרפתקה ומהרגשה להרגשה. המאורעות והמקרים מושכים אחריהם את חיי, האומנם כאלה הם חיי? האומנם כאלה חיי־האדם בכלל? עלי לשוב ולהרהר בדבר ביום מן הימים, הבטיח לעצמו. שחש כי בלי משים ובהיסח־הדעת נתעורר בו עתה, בחצותו את המסדרון האפל, הצורך בתודעה שתעניק למחצית השנייה הזאת משמעות, ולמאורעות טעמם, ולאירועים הצדקתם. היתה בו צלילות־דעת גרויה מחמת חוסר־שינה והוא הרגיש כיצד נולד בו ביקוש אחר תודעה שתכפה עולה על המחצית הזאת.

פתח חרש את הדלת וסגרה אחריו. אור אפור של טרם־שחרית עמד בחדר. חרמוני היה שרוע על מיטתו, בגדיו על הכיסא שעמד למראשותיו וספר פתוח היה מונח על הרצפה, דפיו אל האריחים. שאוליק התיר את בגדיו ובשעת מעשה היה קצת נכלם בהרגשת־הניצחון שחש על־פני חרמוני הישן – הרגשת־ניצחון תפלה שחיללה כל שאמרה לו נועה וכל שהגה לנועה. הכרבולת הגברית האווילית שלי מזדקרת לה בגאווה מטופשת.

פניו של חרמוני היו מקומטים על הכר והעיניים היפות שלו היו עצומות. עיניים בלי מבטים. סתם עיניים עצומות של אדם ישן. בושה וחרפה להשהות מבטיך על עיניו העצומות של אדם ישן. כביכול היית מסתכל במערומיו.

חרמוני זע תחת הסדין ושאוליק נפנה חיש להציע את מיטתו. מאחורי גבו שמע את חרמוני ממתח גופו. לא הפנה ראשו להסתכל בו. ואז שמע את קולו – ערב כתמיד, מלופף קורי־שינה:

‘מה השעה?’

הסב פניו וראה את חרמוני שרוע לו בשלווה במיטתו, עיניו פקוחות וידיו למראשותיו.

‘הערתי אותך? סלח לי’.

‘אין דבר. ישנתי כמו הרוג. בלי חלומות, אפילו. לפעמים שעות אחדות של שינה בריאה שוות שינה ארוכה של לילה שלם’.

שאוליק לא הגיב. הוא משך את שמיכותיו ממיטתו ופרש סדין על המזרן. מפאת האור האפור ומעט האפלה שנשתיירה על התקרה ובפינות, נראתה דמותו כממלאה את מלוא חללו של החדר.

‘באת רק עכשיו?’

‘כן’.

‘קצת מאוחר, לא?’

‘קצת’.

בימינו, בלא להניע שמאלו, שלף סיגריה מן החפיסה שהיתה מונחת על הכיסא ונתנה בפיו. קופסת־הגפרורים היתה ריקה. שילב את ימינו על שמאלו, הסיגריה בפיו.

‘יש לך גפרורים?’ שאל.

קרב שאוליק אל מיטתו של חרמוני, הקפיץ להבה במציתו והגישה לסיגרייתו. חרמוני לא נע ולא זע וחיכה עד שהלהבה תיגע בראש הסיגרית אשר בפיו. עם שנשף נשיפת־בכורה, הסתכל בפניו של שאוליק מקרוב־קרוב ושאוליק לא הסיר מבטו ממנו. היו מסתכלים זה בזה ומחרישים.

עיניו של חרמוני היו שוחרות־ידידות כתמיד, כביכול בינו לבין שאוליק לא עמדה שום נועה. ידידות עד תועבה, הרהר שאוליק ופניו התלהטו מעלבון. אחד שכזה. אינו מניח שיטרידו את מנוחתו עד לכלל חימה או עד לכלל קנאה. הוא פשוט דואג לנוחיות של עצמו. ושעה שהנערה אינה מצויה עמו, היא פשוט אינה קיימת לדידו. קנאה, מידה מגונה היא; אבל ישנה מידה מגונה ממנה, מושחתת ממנה, מנוונת ממנה.

שאוליק נשתרע על מיטתו וביקש לכלות בשינה את שנותר עוד מן הלילה. חרמוני עישן בדומייה, עיניו בתקרה.

‘אינני יודע אם אוכל להירדם’, אמר שאוליק וכבר נצטער על מה שנפלט מפיו. חרמוני צידד אליו ראשו ונתן בו מבט מבין, כביכול שותפים הם לעבירה אחת. אפשר אפילו שהתחייך. שוב נתלהטו פניו של שאוליק. בסתר ביקש להתגרות בו, בחרמוני, בגבר הנהנתן והשליו הזה, להטיל בו מהומות, להקניטו, להוציאו משיווי־משקלו. שלוות־רוחו האדישה המשפילה את כל הנערות שבא עמהן במגע, פגעה בנועה ובשעות שהוא, שאוליק, היה שרוי עמה. נתעורר בו רצון לחוש אל נועה ולספר לה, שתדע. שתתרחק ממנו. אך מיד זכר מהו שנועה ייחלה ממנו, ומהו שהשיב לה. מה זכות יש לי לכך? הרהר.

‘השתדל להירדם, חבוב’, יעץ לו חרמוני מעשה־חבר, ‘נותרו לך שעות אחדות בלבד’.

‘אל תדאג לי’, השיב שאוליק בקול בוטה.

חרמוני לא הקפיד. הוא מעך את בדל־הסיגריה בשפת־המאפרה, הפך פניו ואמר בחביבות:

‘ליל־מנוחה, נערי’.

שאוליק ביקש להטיח בחרמוני דברים קשים ולהתנער על־ידי כך מידידות דלוחה זו המוצעת לו, ולא מצא מלים בפיו. הוא שכב במיטתו, מופקר לעירנות גרויה, ועינו בחלון הפתוח, אשר מעבר לו נמשך וגבר כל הזמן אורו של היום העולה.

פרק עשרים

מכונית באה ומכונית יוצאת, והמחנה כמנהגו נוהג. הנה שבוע והנה שבועיים ושלושה, וכבר חלפו חודשיים ימים. השגרה עשתה את שלה והפיגה, אם גם לא ביטלה, את החציצות שבלבו. אף־על־פי־כן לא נתביית לו המחנה, כדרך שנתבייתה הפלוגה בשעתה, ועדיין היה פרוש קצת לעצמו.

לאחר אותו לילה העתיק את משכנו לחדר אחר שנמצא לו ובדרך־כלל היה משתדל שלא להימצא במחיצתו של חרמוני. גם עם נועה לא היה מרבה להתראות, אף־על־פי שמשיכתו אליה נתקיימה בלבו. נועה, כפי הנראה, לא נטרה לו טינה. הם הוסיפו לכבד זה את זה, כל אחד לפי דרכו. כל־אימת שהיו מזדמנים, שרתה ביניהם הבנה מאופקת שלא הרחיבה עצמה והניחה כל אחד בתחומיו.

והימים ימי שלהי קיץ ותחילת סתיו. השמש עדיין להטה בשעותיה, אך בלילות כבר נתנשבו רוחות צוננים של סתיו. ובארץ לא מלחמה ולא שלום, והגדודים ערוכים בבסיסיהם ובמשלטיהם וכבר אווירה של נעילה נשתררה בכל מקום. אלה מצפים לשחרורם מן הצבא ואלה תמהים מה שיעשו לאחר שחרורם.

פעם בפעם היה מזדמן שאוליק עם אנשי פלוגתו־לשעבר ומפיהם נודעו לו דברים שביקש לדעתם. יום אחד נזדמן סנדליקו למחנה.

אותה שעה ישב שאוליק מאחורי שולחנו הגדול, שהיה מכוסה שמיכה צבאית אפורה, ובפתח נשתהו אנשים שביקשו לראותו. כורסה אחת עמדה ליד הכותל, כורסה ערבית כבדה מצופה קטיפה ירוקה, בעלת קפיצים עמוקים, שכל היושב בה שוקע מיד עד לכתפיו. לא היה עליו, על שאוליק, אלא לשאת עיניו אל החלון, ותיכף קלטו עיניו את החצר כולה, את ביתן יחידת־המשמר שהתנשא בטבורה ואת שלושת הסטווים שנמשכו לאורך הכתלים.

ממקום שישב ראה את סנדליקו נע בין העמודים של הסטיו שמנגד, מעבר לביתן־המשמר. מדיו עליו ודרגותיו על כתפיו, כדרוש, אך כומתתו קמוטה היתה תחת זרועו וסנדלים על כפות־רגליו. סנדלים גדולים, מרופטים, מאובקים – סנדליו המפורסמים של סנדליקו. הוא נע בין העמודים בצעדיו המתונים והרחבים, גופו נטוי כלשהו לפנים ופסיעותיו מפגרות אחרי גופו. האיש הזה מייחד לו את אורחו ונוהגו בכל דבר, ועל־נקלה תבחין בו בין אלף חייל.

הנה סנדליקו, הגה שאוליק, הנה חבר ותיק. סנדליקו התמהוני והטוב, הסייר המצויין, האוסף אל ילקוטו מיני חרסים ואבנים בעיצומם של מסעות ובהפוגות שבין קרב למשנהו. חזקה עליו שלא יצא את המיצד עד שלא יבוא לראותני. תאר לך, תאר לך את סנדליקו בא ומוצא אותך כאן, במשרד הזה של פלוגת מטה־החטיבה, במשרדה של פלוגת־שירותים, שאני, שאוליק, יושב לי במין פלוגה שכזאת, מצוחצח ונקי ומגולח למשעי.

החזות הזאת דכדכה את רוחו וכבר ביקש לשמוט עצמו מן הפגישה הצפויה. עלי להתאושש, חזר ואמר לעצמו, סנדליקו עלול להיכנס בכל שנייה.

סנדליקו חצה בינתיים את השמש שמוטלת היתה להנאתה ולרווחתה בטבורה של החצר, כמו תבערה צהובה שאינה אוכלת, ופנה ישר אל הכניסה שהוליכה אל משרדו.

הם לחצו ידיים מעל־פני השולחן הגדול, סנדליקו בעמידה ושאוליק בישיבה, לחיצת־ידיים אלכסונית על־פני שולחן צבאי רחב. שניהם גיחכו בטרם יגידו דבר וסנדליקו אסף ידו אל גופו ועדיין שהה במקום שעמד.

‘נו, כיוון שטרחת ובאת, ישב את עצמך’, אמר שאוליק ותיכף ביקש מפלט לעצמו בהצתת סיגריה. שנייה הציע לסנדליקו, אך סנדליקו דחה אותה במנוד־ראש.

‘מסתבר ששכחתי שאינך מעשן’, גיחך שאוליק.

סנדליקו ישב ופשט לפניו את רגליו. פניו היו מטופחים ושזפונם ניטל מהם.

‘אתה נראה טוב’, קבע שאוליק, ‘מתי עזבת את בית החולים?’

‘לפני שבועיים’.

‘אני רואה שטיפלו בך שם’.

‘אה, כן. מה אצלך, שאוליק?’

‘אני, כפי שאתה רואה, חי לי בנעימים’, הפטיר שאוליק במין צניעות מתרברבת.

‘אני רואה’, אמר סנדליקו והשיט מבטיו על פני הכתלים, ‘משרד נחמד, רק שהקירות חשופים קצת’.

‘אינני שוהה בו הרבה’.

‘באמת?’

‘ודאי. וכי לא אמרתי לך שאני חי כאן בנעימים?’

‘אה, כן. נזכרתי’.

‘עיקר ה“נעימים” מתרחשים מחוץ למשרד’.

‘אני משער’.

‘מה אתה יודע לשער! נעימים שכאלה אינם מתרחשים בשום פלוגה קרבית’.

‘מילא, אני שמח שאתה מרוצה מן ההעברה’.

‘מאוד’.

‘ניחא. עכשיו תגיד לי: גמרת?’

‘מה?’

‘להעמיד פנים ולהתרברב. איך מרגישים כאן?’

‘מזופת’.

‘אני יכול לתאר לי’.

‘אתה לא מתאר לך באיזו מידה’.

סנדליקו החריש והִנהן קלות בראשו. מתוך שתיקתו ומתוך הנהון ראשו עלתה הבנה יפה וידידותית למה שאמר שאוליק.

‘מה נשמע בפלוגה?’ שאל שאוליק.

‘שום דבר מיוחד, חוץ מזה שמתגעגעים אליך’.

‘מסתבר שבכל־זאת מתרחש משהו מאז… מאז הועברתי’.

סנדליקו צחק ושאוליק הכיר תודה לעצמו, שעבר מכשול זה בשלום: ביקש לומר ‘גורשתי’ וטוב שאמר ‘הועברתי’.

‘הא, כן’, אמר סנדליקו.

‘אני אגיד לך’, המשיך שאוליק, ‘נעים לשמוע שמישהו מתגעגע עליך, ואפילו אם אין זו אלא הפלוגה המחורבנת שלך. אבל עכשיו זה כבר היינו־הך. אפשר לומר שהמלחמה כבר נגמרת בין כה וכה’.

‘ודאי. מתי מתחילים בשחרורים?’

‘אינני יודע’.

‘אצלכם עדיין לא מדברים על כך?’

‘לא שמעתי’.

‘חזקה עליכם שתדעו דברים לפני שהם מגיעים אל הפלוגות המסכנות והנידחות’.

‘כאן לא יודעים כלום’, פסק שאוליק.

‘אם כך, מסתבר שלא ישחררו כל־כך מהר’.

‘לא ידעתי שאתה להוט כל־כך להשתחרר’.

‘אה, כן, אני להוט מאוד’.

‘באמת?’

‘כן. לא הייתי רוצה להפסיד את שנת־הלימודים הזאת’.

‘איזה שנת־לימודים?’

‘באוניברסיטה’.

‘אתה צוחק. מה לך ולאוניברסיטה?’

‘שום דבר מיוחד. אני רק מתכוון ללמוד שם’.

‘מה יש בדעתך ללמוד באוניברסיטה?’

‘ארכיאולוגיה. גם היסטוריה, כמובן. אבל זה בשביל המשק. הם רוצים שאהיה מורה’.

‘והמשק הסכים?’

‘מסתבר’.

‘אני רואה שיש לך תוכניות רציניות ביחס לעצמך’.

‘בהחלט. לך לא?’

‘לי? איני יודע. אגיד לך את האמת: אני… אני פשוט לא חשבתי על כך. המלחמה נגמרת בצורה פתאומית כל־כך, אפילו אם עדיין לא נגמרה לגמרי’.

המלחמה נגמרת ושאוליק הבין לפתע שהוא מדשדש במקום אחד ומקום זה אינו חשוב כלל. מכל פינה ומכל עבר מציצה התקופה החדשה, ורק הוא, שאוליק, אינו פוקח עיניים להביט. מה תעשה אתה אחר המלחמה, שאוליק? משונה שלא חשבתי על כך. אה, כן. אני אתחתן, אני ומיכל, אנחנו שנינו נינשא. באמת, דבר נאה לעשותו אחר מלחמה. זה כמו התחלה חדשה של תקופה חדשה. התחלה של מה, בעיקרו של דבר? משונה שלא חשבתי על כך. סנדליקו חשב, גם האחרים, ודאי, יש להם תוכניות. ואחרי הכול צריך גם להתפרנס ממשהו.

‘בכל־זאת’, דחק בו סנדליקו.

‘מה?’

‘מה יש בדעתך לעשות?’

‘אמרתי לך: אינני יודע. בזה הרגע גיליתי שלא חשבתי על כך בכלל’.

‘עליך להזדרז, המלחמה גוססת’.

‘אולי אשא אשה’, הפטיר שאוליק.

‘עיסוק נאה’, שיבחו סנדליקו, וחיוך, שלא עלה בידו להבליעו, גילה מיד כי שנינות זו היא משל אחרים ואינה הולמת אותו כל־עיקר.

‘כן, אה?’ הגה שאוליק והנהן בראשו, כביכול הסכים לדעתו. נשתררה שתיקה של כלום ומשב לוהט וקצר של שרב מתאחר חלף על־פני החלון הפתוח והרטיט קצת את האוויר הקפוא שעמד בחדר אין־ניע כמו דממה גדולה. הרף־עין נשם החדר שרב כבד שרבץ מן־הסתם על השדות וחנק את האופקים וגימד את המרחקים. השרב הלוהט חלף על־פני החדר כמו ניחוח רחוק, עמוס כמיהות. החצר היתה מוצפת שמש רבה, אך הכתלים והסטווים אשר לאורכם הדיפו צינה שהיתה נעימה לגוף ורחוקה ונוכרייה מן הנשמה. שאוליק חזר ושאל על פלוגתו, וסנדליקו השיב. התשובות אולי סיפקו את סקרנותו, אך את געגועיו אל פלוגתו לא הרוו.

‘החבר’ה יושבים עכשיו על משלטים’, אמר סנדליקו.

‘באמת?’

‘כן. החבר’ה אומרים שיום אחד על משלטים גרוע משבוע של קרבות’.

‘אני יכול לתאר לי’.

'בַּרְחַש איום במשלטים. לצליפות כבר התרגלו, לברחש אין מתרגלים אף פעם.

כאן אין ברחש ואף לא צולפים, הרהר שאוליק. באמת מקום נאה לבלות בו את שלהי המלחמה. מישהו רוצה, כנראה, ביקרך, שאוליק. מישהו רוצה לנצור את חייך לעצמו. חסים עליך, שאוליק יקירי. הוציאו אותך מקלחת המעשים הלוהטים והושיבוך כאן, במקום־מבטחים זה. שא תודה, בן־אדם, ואל תתרעם כפוי־טובה שכמוך. גם הבטיחו לך את חייך וגם הניחו למצפונך להתרעם על כך. חסו עליך ואף חסכו ממך כורח־הברירה. מה עוד תבקש?

‘כאן אין כל ברחש’, אמר שאוליק, ‘טוב שברחתי מכם בעוד מועד’.

‘מנוול’, השיב לו סנדליקו, ‘אתה יודע שלא לכך נתכוונתי’.

ניחא. הגידוף הזה היה במקומו. עוד משהו ממין זה ושאוליק ירגיש את עצמו בבית. תודה לך, חבר.

‘איש אינו אשם בזה’, אמר סנדליקו, ‘תוציא לך את זה מהראש. אתה לא מתאר לעצמך איזה חורבן שפכת על המג"ד’.

‘על יענקלה?’ התמיה שאוליק.

‘כן. הבחור הזה אובד־עצות לחלוטין. בא וסיפר שאתה מאשים אותו שהוא, המג“ד, מעוניין לסלק אותך מהפלוגה. הטוב שבמפקדים לא היה מיטיב לעשות כמוך, צווח, וזה, הפסיכופאט הזה, בא ומאשים אותי במיני דברים שכאלה. הוא אמר שהיית אצלו הממ”פא הכי טוב בגדוד’.

‘סממ"פא’.

‘לא חשוב. דרך אגב, סִלקו את ליפא’.

‘זו חדשה בשבילי’.

‘לא הלך לו. לאחר שידו נפצעה, סבור היה שכולם חייבים לראות בו גיבור לאומי’.

‘ומי במקומו?’

‘עבדך הנאמן’.

‘לא’.

‘מדוע לא? כן’.

הרף־עין הִשהה עליו מבטו מתוך הרהורי־דברים ואחר־כך העלה סבר בדוח על פניו וקרא בעליצות:

‘אני מקווה שלא תעשה לי בושות, סנדליקו’.

‘אשתדל. ואתה תוציא לך מהראש כל ההן השטויות. המג"ד אינו אשם. לו ראית את המסכן הזה’, מיהר סנדליקו להסב את השיחה אל כיוון אחר.

‘טוב, אכתוב לו מכתב־התנצלות’.

‘אני יודע שלא תכתוב’.

‘ודאי שלא אכתוב’.

‘אתה מייפה את כוחי למסור לו משהו שירגיע אותו?’

‘אל תמסור לו שום דבר’.

שאוליק הצית לו סיגריה חדשה וסנדליקו נטל עיפרון ושיחק בו. שניהם היו גחונים על לוח־השולחן, פנים מול פנים, והחרישו. מעבר לחלון הלכו החיילים, בצמדים וביחידות, לעבר חדר־האוכל.

‘כבר אוכלים אצלכם’, אמר סנדליקו.

בלי משים הסתכל שאוליק בשעונו.

‘אולי תזמין אותי לאכול אצלכם?’ אמר סנדליקו.

‘בוא נלך’.

שניהם קמו ופנו ללכת לחדר־האוכל של הקצינים. מן העבר האחר נצטופפו הטוראים ליד פתח האולם שלהם. הקצינים והסמלים ישבו גלויי־ראש, וגילוי־ראשם נטל מהם את מַדיוּתם והשיב לכל אחד מהם את ייחודו. מלמול־דברים חרישי ונעים עלה מן הסועדים וקצינים וסמלים מתאחרים נכנסו בפתח וראשית־דבר מיהרו להסיר כומתותיהם. סנדליקו גילה פה־ושם פנים מוכרות ובירכן לשלום, לזה בחיוך ולזה בהינף־יד.

אחר־כך בא צבי’קה. נמוך־קומה וצנום, פניו רציניות אך לא חמורות, כתפיו נפולות ושלוש התאנים גולשות מזה ומזה מן הכתף אל הזרוע. בהיסח־הדעת השיט מבטיו על־פני הסועדים וכאשר גילה את סנדליקו נתקמטו פניו בחיוך שמח והוא הלך והניח כפו על כתפו. על־פי האופן שלחצו ידיים ובירכו זה את זה לשלום, ניכר מיד כי ידידים ותיקים הם.

‘מה מעשיך אצלנו, סנדליקו?’ שאל צבי’קה.

‘באתי לסדר כמה עניינים’, השיב סנדליקו.

‘אתה ממהר מאוד?’

‘ככה, קצת’.

‘תספיק לך השעה לספל קפה אחרי האוכל?’

‘לקפה טוב תמיד תספיק לי השעה’.

‘טוב. קח את שאוליק ועלו אלי אחרי הארוחה. אראה לך שני נרות נחמדים מהמאה הרביעית. מהתקופה הביזנטינית, אני חושב. אחרי־כן נשתה קפה’.

‘קפה מהמאה הרביעית?’

‘זה תלוי כיצד מכינים אותו’.

‘טוב, נבוא’.

כתום הארוחה עלו שלושתם לחדרו של צבי’קה ונשתרעו בכורסאות ערביות כבדות שהיו מצופות קטיפה ירוקה, ככורסה שעמדה במשרדו של שאוליק. מן הצד, על טס של נחושת, עמדה מערכת כלי־קפה ערבית. שולחן גדול ושחור ניצב בחדר ועליו ספרים ומפות. על הארץ, פרושׂ היה שטיח קטן של עור־כבשים רך למגע.

צבי’קה וסנדליקו נשתקעו תיכף ומיד בשיחה נלהבת ושאוליק ישב מן הצד והקשיב. היו להם, לצבי’קה וסנדליקו, הרבה דברים להשׂיח בהם. שניהם היו חובבים מושבעים של עתיקות, טַיָּילִים ותיקים ונלהבים ואין כמעט מקום בארץ שכף־רגלם לא דרכה בו. השמות הערביים של הוואדיות וההרים התגלגלו בפיהם בטבעיות רבה. מחפשי־עתיקות היו, מחפשים נלהבים אחר החוליות המוחשיות של קורות עמם בארצם.

‘נדמה לי שהזמנת אותנו לשתות קפה’, הזכיר סנדליקו.

‘אה, כן’, התנער צבי’קה והושיט זרועותיו אל משענת־כורסתו כמתעתד לקום על רגליו.

‘אולי תרשה לי’, הקדימו סנדליקו וקם.

ידיו על משענת־הכורסה, הסתכל בו צבי’קה ואחר־כך חזר והטיל עצמו אל המסעד ופנה אל שאוליק ואמר לו:

‘מילא, שיכין לו קפה. מה דעתך, שאוליק?’

שאוליק גיחך. יראת־הכבוד שרחש לצבי’קה הטילה בו מתיחות־מה. אך עיניו הטובות והמחבבות הסירו מניה־וביה את מחיצת הדרגות שביניהם ושאוליק חש כיצד מתרווחת בלבו הרגשת ניחותא נעימה המפיגה את המתיחות שבו. הוא הביט בגניבה, באיש הנוח הזה, השרוע בכורסתו בפשטות רבה וקשה היה לשער בקרבתו מה כוח עצום מרוכז בידיו, היותו חולש על אנשים רבים, על חייהם ועל מותם ועל מערכות שלימות. כאשר צבי’קה היה מופיע במקום מן המקומות, היו האנשים משתתקים לפתע – לא מחמת מורא, אלא מיראת־כבוד זו.

בעִתות הפנאי היה מעיין בספרים המספרים על עברו הקדום והקדום־מאוד של האיזור הנתון לחטיבתו, על המלחמות בו ועל חיי האנשים בו. ספרים על בקר ועל מחלותיהן של פרות החליף בספרים על מלחמות עמו לדורותיו. אפשר שאב ידיעות מאותן מלחמות קדומות והקיש מהן על מלחמתו־שלו. מכל־מקום, לפעמים היה מכנס את קציניו ומרצה לפניהם על אותן מלחמות, דרכיהן ותכסיסיהן. ההרצאות האלה שיוו רציפות למלחמות ונתנו הרגשה בלב השומעים, כאילו הם חוליה נוספת במלחמתו הארוכה והממושכת של עמם.

סנדליקו נתן בכפו של כל אחד ספלון קטן, מילא את הספלונים קפה שחור וסמיך והלך ונשתרע בכורסתו. שלושתם לגמו את הקפה הריחני ודממה נעימה שרתה בחדר וכולם חייכו אל הקפה המהביל והרגישו את עצמם בכי־טוב. צבי’קה שיבח את הקפה וסנדליקו השים עצמו כלא־שומע, אף־על־פי שנראה היה בעליל, כי המחמאה החניפה לו מאוד. בינינו לבין עצמנו, כלשהו ממנהגי ערב דברו בהם, בבחורינו.

‘מה שמענו עליך, סנדליקו’, קרא צבי’קה בעליצות בין לגימה ללגימה.

‘רק טובות, אני מקווה’, נהם סנדליקו אל ספלונו.

‘זה נכון שאתה הולך להיות פרופיסור?’

‘אה’, נתמלטה מפיו קריאה כמין אכזבה, ‘חשבתי שיש לך לספר לי משהו מעניין יותר. שמא אתה מצטרף אלי?’

‘אני אשוב אל הפרות שלי. חבר אחד שלי סיפר לי שהן כבר מתגעגעות אלי. אבל כאשר אמצא מִמצא כלשהו בסביבה שלנו, אשלח לך ואתה תכתוב עליו מחקרים. אם יהיה לי פנאי, אולי אקרא את המחקרים שלך’.

שלושתם חייכו מתוך הנחת ומתוך הנעימות.

‘מה יש בדעתך אתה לעשות אחרי המלחמה, שאוליק?’ פנה צבי’קה אל שאוליק.

שאולי משך בכתפיו.

‘אינני יודע’, אמר, ‘אולי, אולי אחתום על צבא קבע’.

צבי’קה וסנדליקו הסתכלו בו במקום שישבו והחרישו. שאוליק הרגיש כיצד הם צולבים אותו במבטיהם ובלי־משים נשתלפה ידו לכיסו להעלות משם סיגריות וגפרורים. כיוון שהקדים את הגפרורים לסיגריות, עמד צבי’קה על כוונתו ונחפז להגיש לו את הסיגריות שלו.

‘אני אגיד לך מה שעליך לעשות’, קרא צבי’קה בעליצות וקפץ ועמד על רגליו, ‘אתה ארוז את המטלטלים שלך ובוא אל הקיבוץ שלי. אני אמליץ בפני החברים שיקבלו אותך’.

‘במקרה שלא, תוכל בשקט לבוא אל המשק שלנו’, התערב סנדליקו וקם למזוג שנית את הספלונים, ‘וכי מה יעשה אחר המלחמה בחור טוב כמוך בעיר?’

צבי’קה הטיל בסנדליקו מבט חמור ואמר:

‘אתה מתחרה בי?’

סנדליקו לא השיב ושאוליק ניצל את שעת־הכושר ואמר ברוח בדוחה:

‘כל זמן שאין ביניכם הסכמה, אני יכול בשקט גמור לשבת במקומי’.

סנדליקו חזר ומזג את הספלונים וכאשר צבי’קה פתח פיו לדבר, נעלמה מקולו הנעימה של בדיחות־הדעת ועתה היה מדבר בכובד־ראש.

‘מה תלמד שם?’ שאל.

‘ארכיאולוגיה והיסטוריה’.

שוב היו השניים משוחחים ביניהם, ושאוליק ישב כלשהו מן הצד והקשיב. הוא בחן בחשאי את פניו של צבי’קה ושיער בו דברים. הנהו לפניך, מפקד־החטיבה שלך; המפקד הניצב בתוככי הדברים, שכֹל מחשבה שלו קובעת מהלך בקרבות, כנגד מהלך בדרכיו של האויב. הרי המלחמה אינה קרבות בלבד, אלא מפעל גדול שצריך לטפל בו בשקידה, ביישוב־הדעת, בשיקול צלול. האחריות, החובה ושיקול־הדעת מבצבצים מכל הערה שלו, מכל מהלך מחשבה שלו. אפשר אותה אחריות ואותה חובה שהדריכו אותו בקיבוצו, מדריכות אותו גם עתה במלחמה? מְאַלף שכל־כך הרבה מפקדים מעולים באים דווקא מן המשקים. ואפילו אורח־חייו של צבי’קה כמעט שלא נשתנה במלחמה. וגם המכונית שהעמידו לרשותו, כמו לא הוסיפה נוחיות לחייו, אלא היתה כלי מן הכלים שהמלחמה נתנה בידו כדי שייטיב לתפקד. מספרים בחטיבה, שכאשר צבי’קה מזדמן בשבתות למשק, הוא מפשיל לפעמים שרווליו וחולב את הפרות. הה, כן, בחטיבה מספרים עליו כל מיני דברים. פעם אחת הזדמנה ‘הבימה’ באיזור. לאחר ההצגה אִרגן חרמוני מסיבה לקצינים ולשחקנים. כאשר כולם כבר ישבו במקומותיהם, באו צבי’קה ופמלייתו וישבו ליד שולחנם. תחילה לא הבחין מי ומי בקרואים, אך מעבר לחלונות נדחקו כל הזמן פרצופי חיילים לחזות בשחקנים ובקרואים. ‘מדוע אין הם נכנסים?’, שאל את חרמוני. ‘לא יכולנו להזמין את כולם, אז הזמנתי את הקצינים בלבד’. ‘קצינים בלבד?!’ פקח עליו צבי’קה עיניים תמהות. ‘כן, זאת אומרת, לא היה מקום לכולם’. ‘אפשר היה לארגן את המסיבה בחדר־האוכל של הטוראים’.

אלה שהיו באותו מעמד מספרים שמעודם לא ראוהו אחוז־חימה כל כך.

‘הכנס אותם פנימה, את כולם’, ציווה קצרות, ‘עדיין אין האמנות מבדילה בין דרגות’.

‘אבל…’, ניסה חרמוני לומר דבר ופשט את ידיו לעבר הנאספים.

‘עשה את שלך ואני כבר אתנצל לפניהם’.

כולם הוכנסו פנימה; הקצינים ישבו רווּחים וכל האחרים נצטופפו במקום שמצאו אחיזה לעצמם, ראש על ראש וכתף אל כתף. והיה חם מאוד וצפוף, אולם כולם יחדיו באולם אחד, כל החיילים כולם, כל האנשים כולם.

סיפורים אלה וכיוצא בהם, יצרו את דמותו של צבי’קה בדמיון החיילים ודמות זו עוררה יראת־כבוד ורחשי אהדה.

‘מה בדבר נרות שהבטחת לנו?’ הזכיר סנדליקו.

‘אה, כן’, ננער צבי’קה וקם והלך אל שולחנו הגדול והוציא משם, מאחורי הספרים, שני נרות־שמן עתיקים והגישם לסנדליקו. סנדליקו בחן אותם בקפידה, הפך אותם מצד אל צד, בדק את עיטוריהם והניחם לפניו.

‘אז מה דעתך?’ צהל צבי’קה את נצחונו.

‘נחמדים’, השתמט סנדליקו.

‘שמע, אל תהיה לי פרופיסור’, התרעם צבי’קה.

‘צר לי לאכזב אותך’, קבע סנדליקו, ‘אך ממין זה מצויים רבים בארץ’.

‘באמת?’ נתאכזב צבי’קה.

‘הם גם לא עתיקים ביותר’.

‘אבל הם נחמדים, לא?’ ביקש צבי’קה לסחוט ערך כלשהו לנרות שלו.

‘נחמדים מאוד’, הבטיחו סנדליקו, ‘בנקל יוכלו לפאר את ארון־הספרים שלך’.

‘וזאת אמנם אעשה’, הבטיחו צבי’קה, ‘מוטב כך, מאשר לקבור אותם באיזה בית־נכות שאיש אינו מבקר בו’.

‘אני מבין שהיה בדעתך למסור אותם לאיזה בית־נכות?’

‘כן. היה בדעתי למסור אותם לך, בשביל האוסף שלך. אבל מסתבר שאינך מבין הרבה בנרות עתיקים’.

‘אני מצטער מאוד, צבי’קה’.

‘אין לך מה להצטער. אני מקווה שירגישו את עצמם די טוב גם על כוננית־הספרים שלי’.

סנדליקו טפח לו לצבי’קה על שכמו ושניהם התחייכו.

‘נו, נדמה לי שהגיע שעתי ללכת’, אמר סנדליקו.

‘חן־חן בעד הקפה’, צחק צבי’קה, ‘ואתה’, פנה אל שאוליק, ‘קפוץ אלי לפעמים ואַל תחכה להזמנות. יש בדעתי לזַכות אותך בחברוּת הקיבוץ שלי’.

‘אם לא אקדים אותך’, הפליט סנדליקו תיכף ומיד.

‘תגיד לי, אתה מוכרח תמיד להתערב, כאשר אני משוחח עם חבר?’

אחר־כך לחצו ידיים ונפרדו ושאוליק הרגיש כי הפיק לעצמו במלואן את כל ההנאות שמסיבת־קפה ידידותית קטנה זו לאחר ארוחת־הצהריים עשויה היתה להעניק לו. שאוליק וסנדליקו פנו לרדת במדרגות ויצאו אל החצר שהיתה שרויה אותה שעה בנמנום של צהריים. דממה מעולפת עלתה מן המשרדים. חיילים אחרים הצטופפו ליד השקם ונהג אחד היה שרוע על האספלט מתחת למכונית שלו ותיקן בה תיקונים.

‘בחור נחמד, צבי’קה’, קבע שאוליק.

‘אה, כן’, הסכים עמו סנדליקו.

‘אתם, כנראה, ידידים ותיקים?’

‘אה, כן, מזמן. היינו בתנועת־נוער אחת. הוא היה המדריך שלי’.

‘ישבתם יחד על הסיר, כמו שאומרים, מה?’

‘על הסיר ובכל מיני מקומות אחרים’, הבטיחו סנדליקו.

‘כל מיני סיפורים מהלכים עליו בחטיבה’.

‘אתה מספר לי? אני עצמי עזרתי להפיץ אותם’.

‘וכולם אמת?’

‘רובם. אבל יכול להיות שהגזמתי קצת’.

‘לשם־מה עשית זאת?’

‘ביקשתי להעלות את קרנו בעיני החטיבה. רציתי שהחיילים יחבבו אותו. אתה יודע, חיבת הפִקודים למפקדם מלכדת את החטיבה’.

‘תגיד, זה באמת נכון שבשבתות הוא חולב, לפעמים, את הפרות במשקו?’

‘זה עושה עליך רושם?’ התפלא סנדליקו, ‘מפקדים יותר גבוהים ממנו, חברי משקים, עושים כמוהו. גם אני’.

‘אתה בסך־הכול סגן’.

‘אתה סבור שזה משנה?’

‘קצת, נדמה לי. לא?’

‘ידידי היקר, נדמה לי שהצבא השפיע עליך לרעה’.

‘אולי’, השתמט שאוליק מדיבורי יתירים על נושא זה.

‘נו, להתראות סנדליקו’.

‘להתראות’.

‘וכדאי לך להצטרף אלינו’.

‘נעיין בדבר’.

‘תהיה רשאי לחלוב פרות בשבת כל כמה שרק תרצה’.

‘אתה צוחק? למדתי פעם במקווה’.

‘זהו. אנחנו באמת זקוקים לחקלאים מנוסים’.

‘אני מבין, בייחוד לאחר שאתה נוסע להיות פרופיסור’.

‘מורה’, תיקן לו סנדליקו.

‘לארכיאולוגיה’, הקניטו שאוליק.

‘להיסטוריה. ארכיאולוגיה זו רק התחביב שלי’.

‘נו, להתראות. ומסור שלום לפלוגה’.

‘למישהו במיוחד?’

‘כן, לבחור נחמד אחד שקוראים לו סנדליקו’.

פרק עשרים ואחד

בו־ביום לפנות־ערב נסע שאוליק הביתה. כיוון שהמכונית שנסע בה נקלעה בסביבות הכנסת, נמלך בדעתו והחליט לבקר את אבא. אך בדרך אל הכנסת פגע בו מראהו של הים וקודם שנפגש עם אבא, נפגש עם הים. הוא ראה את כחולו בין טורי הבתים ושבוי בכמיהות שהתלקחו בו לפתע, הפסיע אל רוחבו ואל אופקיו. תרמילו על כתפו, ידיו בכיסיו, סטה מן המדרכה והלך אל מעקה־הברזל וכבר הים אחז בגרונו והטילו באחת אל תוך ילדותו והציפו מראות מלפני המלחמה – מראה אחר מראה ומראה בתוך מראה.

פעם ראשונה הלך אל הים עם אבא ועם עזרא. אבא הלך בתווך, עזרא ושאוליק מימינו ומשמאלו. באותם ימים היה אבא גבוה מאוד וגם עזרא, האח הבכור, היה ילד גדול, כמעט נער. השמש פיארה את שקיעתה והבעירה לכבודם מדורת־זיקוקין על־פני המים. החול היה פריך ורך למגע. הים היה שקט כמו עכשיו, אך רחב וחסר־גבולות יותר.

אחר־כך באו טיולים רבים אל הים ומסיבות על שפתו, כאשר יושבים במעגל, קצת שרים וקצת¹⁶ מספרים, ובין כך לכך מתפרקדים על החול והראש מוצא לו ברך של נערה להישען עליה, וזו ברך ראשונה למגע. ואחר־כך זכר טיול ראשון לאורכו ביחידות עם נערה, השקיעה בלבם והלילה לפניהם, והירח, גם הוא אולי יעלה עוד מעט. והיד שוקלת הרבה ומהססת מאוד עד שמעיזה וכובשת פחדים בלב ואוחזת בכפה של הנערה ומעתה הולכים ומסתכלים בים, כפה בכפו, וזו כף־יד ראשונה של נערה בכפו־שלו. והוא מחזיק בה בחרדה ובשמחה ובניצחון, כמו שמחזיקים חלום.

שאוליק עמד למעלה, ליד המעקה, וזכר דברים. עיניו בים שהריץ את רצי־גליו בהכנעה רבה, בקבלת־הדין, כביכול מכים הם על חטא־אוניו ומרצים כל הימים עוון סערותיו. חזר וראה את הים בגלגוליו הרבים ובתהפוכותיו, הים בקיץ והים בחורף, הים לשחייה והים לשיוט, הים שטובלים במימיו והים שעומדים על שפתו ומביטים בשקט נסער אל מרחקיו. פעמים גם אונייה חולפת מרחוק, אך בדרך־כלל מעטות האוניות באופקו של ים זה.

הים השתנה והחליף משמעויות ככל שהשתנו ובגרו העיניים שמסתכלות בו. עיניים שנתן בים ראוהו גדול מאוד, גבולותיו נמוגים במרחביו וכל התחומים אופסים בו עד אין־תחום, והכול בו רב ואין־גבולות עד קצה כל אפסיים.

עיניים שנתן בים עתה, ראוהו שבוי בין אופקים סמויים שצרו עליו סביב סביב. ואף השמים, ככל שמרחיקים מן היבשה, גוהרים וסוגרים עליו במין אימה סתומה. ממילא אתה אומר: הים הגדול, אולי, הרחב, אולי, אך הכלוא בין שמים ויבשת. ואתה רואה בעליל כיצד הוא כבול יותר מאשר האור באפלה או בית בין שדות. אפשר משום־כך אין הים מנשב עליך חירות ונשימה במלוא הריאות, אלא עוגמה דווקא; חרישית, אמנם, מפויסת – ואף־על־פי־כן אתה זוקף ראשך לנער מעליך עוגמה זו שהים מטיל עליך. אולי מפני שהים כבול באופקיו כמו אדם בילדותו.

הים בלבו, ניחוחיו במראות־ילדותו, הפך שאוליק פניו וראה את בניין־הכנסת מזדקף על שפתו של הים כמו על שפת ילדותו שלו. בית שהיה קולנוע ומקום בילוי של חולין, ובמוצאי־שבתות צבא עליו המון עם רב – שִפצוהו ועשאוהו ביתו העליון של העם. אני ישבתי בתוך הקולנוע הזה עם מיכל וראינו שם סרט מן העולם הגדול ולא שיערנו שהקולנוע ייהפך ביום מן הימים לביתו העליון של העם. הוי, הרבה דברים לא שיערתי, אף־על־פי־כן קמו והיו.

והוא זכר את הבניין הזה כאשר היה מגרש של חול, סתם מגרש של חול, כאשר לא שיערו אפילו כי עתיד לקום כאן קולנוע. אנו הבערנו שמה מדורות של ל"ג בעומר ואני אפילו זוכר את השביל שההולכים כבשוהו במדרך־רגליהם, כאשר היו חוצים את המגרש אלכסונית, בדרכם מן הים אל הרחוב הגדול. ואחר־כך, כאשר מכוניות הביא לבני־בנייה וחצץ, ישבנו שם על ערימות־החצץ והסתכלנו בים. לא ידענו שמחצץ זה ומלבנים אלה יקימו בניין שיאכסן אחר־כך את הכנסת.

כמו אבא, גיחך. אני מתחיל לראות את ההתחלות של בניינים, היותם חולות וכל השאר, כמו אבא. אני יכול כמעט לצטט אותו. גם בי כבר מצטברים זכרונות וכאשר אני רואה בית, מיד אני זוכר את החולות תחתיו. ואם אזדמן ביום מן הימים לאיזה יישוב, ודאי אזכור את היותו שדה־קרבות. ואולי אפילו ארוץ לחפש שוחה שרבצתי בה. לא, לשם כך אהיה נאלץ להרוס בית או להפוך ערוגה בגינה או להבקיע כביש. כי קרוב לוודאי שבתים וגינות וכבישים יקומו על שוחות שרבצנו בהן. קרוב לוודאי שאני תמיד אזכור את השוחות שמתחתיהם. כשם שעתה אני זוכר את מדורות ל"ג בעומר שהבערנו על חולותיו של מגרש שנעלם מתחת לבניין־הכנסת.

רוחות של ים באו מאחוריו ונשבו מעדנות על עורפו. פשט רגליו לפניו, נשען במרפקו על עווקי־המעקה, ועשה עמידתו רפויה. אורות עלו בחלונות הכנסת ואורות עלו בבתים אחרים לאורך הרחוב הגדול. גבוה מעל לכביש נדלק טור של פנסים. מלמטה נענו להם פנסים נעים של מכוניות. לאט־לאט עלתה העיר באור. מאחוריו המה הים ומלמל את רצי־גליו אל החוף. עכשיו נעשה הים גוש של אפלה ואך לשווא נצנצו מעליו כוכבים. אור שלהם עקר היה, שזוהרם לא האיר. מבתי־הקפה הסמוכים נתמשכו אורות עד לתוך המים, ואורם היה עז מאור־הכוכבים.

במקום שעמד ליד המעקה, על שפת ילדותו, מאחוריו הים הממלמל את וידוייו הנצחיים ולפניו העיר העולה באורות־הערב, גאתה בו לפתע שמחה גדולה, שמחת היותו קיים, שמחת שובו חי מן המלחמה; והוא חש את עצמו כמו, ואת בשרו ואת הדם הזורם בעורקיו, ואת הלב הפועם בקרבו – כביכול אך זה עתה נתוודע מקרוב־מקרוב ולראשונה אל גופו שלו, אל כל גיד ואל כל ניד שבו, וכל ניד שבו וכל גיד שבו וכל טיפה של דם שִוועו לחיים רבים, לחיים גדולים, למלוא החיים, במלוא עוצמתם, הכול הכול. ומיד גם השתלבה מיכל לתוך פרץ־פתאום זה של שמחה ושל תאווה לחיים רבים. נדמה לי שהגיעה השעה לשאתה לאשה, הרהר, אדם חוזר ממלחמה ומתאווה להקים בית לעצמו.

השמחה בלבו, אסף את רגלו, הטילהּ לפניו והתחיל ללכת. שאוליק אחד בא אל הים ושאוליק אחר הלך ממנו, כשם ששאוליק אחד הלך אל המלחמה ושאוליק אחר שב ממנה. בינו לבין ילדותו עמדה עתה המלחמה.

פנה לכנסת. אותה שעה שהו במזנון קצת אנשים ושוחחו ביניהם, אלו בעמידה ואלו בישיבה. ובכן, אלו הם הצירים המרימים ידיים להכריע גורלו של כל חוק ושל כל הצעה, הרהר שאוליק ובחן בחשאי את פניהם. היה שם איש מוכר אחד שהעיתונים מרבים לפרסם את דיוקן־פניו כל־אימת שמפרסם שתים־שלוש מלים. עכשיו ישב לו בשקט מן הצד, אכל כריך ושתה תה כאחד האדם ועיין בעיתון־ערב.

מן הצד השני, מעבר למחיצה רחבה, ראה את תאי־הטלפונים של העיתונאים. כאן מודיעים לכל העם את נאומי הצירים. שומר אחד במדים אפורים הילך לו בשופי ובנחת לאורך התאים, ידיו משולבות על גבו, כמקורב למלכות. חזקה על אחד שכמותו הוא קורא לצירים בשמם הפרטי וכאשר הבן שלו מגיע לבר־מצווה, קרוב לוודאי שהוא מזמין אחד או שניים מהם לביתו, לפאר את החגיגה ולהרים את כבודו בעיני הקרואים.

‘תסלח לי’, פנה אליו שאוליק, ‘אפשר לראות את ביקל?’

‘את ביקל?’ אמר השומר פסקנית, לא כשאלה ואף לא בתמיהה, אלא במין לגלוג, ‘ומיהו שמבקש לראות את ביקל?’

‘הבן שלו’.

‘אהה!’ נרתע השומר ביראת־כבוד ובחן דרגותיו של שאוליק, ‘תיכף אלך ואודיע לו. חכה לו, בבקשה’.

ביקל בא מבוהל ונחפז דרך הדלתות הגדולות, קומתו נמוכה, ראשו מגולה, צעדיו מאוששים ופניו מחייכים בהתרגשות. מיד הניח כפו על מרפקו של שאוליק ועיניו התרפקו עליו בחיבה ושאוליק ניצב גבוה ושליו. תרמילו על כתפיו וידיו בכיסיו. שוב היה יחידו של אבא, אהובו של אבא.

‘באנו לראות את הזקן בכנסת, מה?’

והוא אחז בזרועו והוליכו עמו ובשעת־מעשה ידע שהאנשים מסתכלים בהם, חבריו־לדעה ויריביו כאחד, ואלו לאלו אומרים מן הסתם – ובכן, זהו בנו של ביקל שלנו. בנו־יחידו? עכשיו כן. הבן הראשון, הבכור, נפל במלחמה. וביקל חש כיצד בנו יוצא־חלציו משתלב באישיותו, מוסיף לה משקל ומשמעות ותוקף. הוא הוליך את בנו לפניו ובשעת מעשה התגאה ביקל נמוך־הקומה בבנו התמיר. כביכול המשיך הבן מן המקום שהוא עצמו, האב, עמד מלגדול.

הם ישבו ליד שולחן קטן, בתוך ההמולה הרוחשת של המזנון שנתמלא בינתיים צירים ועיתונאים ועסקנים, ותרמילו של שאוליק היה מונח כל הזמן לרגליו, כמין בא־כוח של עולם אחר.

‘אז איך אנחנו מרגישים, בן?’ שאל ביקל ועיניו חייכו כנגד פניו של שאוליק.

‘אני רואה שאנחנו נרגשים קצת’, גיחך שאוליק מתוך נדיבות, כמטה חסד לאביו להתגאות בו. ביקל החריש ושאוליק השיט מבטיו על־פני האולם.

‘ובכן, כך נראים הצירים שלנו’, אמר, ‘כל אלה כאן הם צירים?’

‘רובם. יש ביניהם גם עיתונאים’.

‘איך הם יכולים לדון על כל נושא שבעולם, אבא?’

‘זהו המקצוע שלנו’, צחק ביקל.

‘ואיך יש לכם דעה בכל דבר!’

‘אנחנו אנוסים שתהיה לנו דעה בכל דבר’, פסק ביקל, ‘העם שבחר בנו מאלץ אותנו לחשוב ולקבוע דעה בכל עניין ועניין. זוהי העבודה שלנו’.

‘חושבים מקצועיים’, הקניט שאוליק וצחק, וביקל צחק עמו.

כאשר דעך הצחוק על פניהם, נשתררה שתיקה קלה ואחריה שאל שאוליק:

‘ומה שלום אמא, אבא?’ כבר שבועיים שלא ראיתיה'.

‘איכשהו. הרי אתה יודע את אמא. מנת־מיחושים קטנה בכל יום’.

‘אני מקווה שהיא מתאוששת?’

‘היא משתדלת’, השיב ביקל וקולו הסגירו בלי־משים. עכשיו, כאשר החיוכים נאספו מעיניו, נראו לפתע פנים זקנים מאוד, חרושי קמטים, יגעים ומודאגים. שאוליק הבין פתאום שהחיוכים אינם אלא העמדת־הפנים שלו, העמדת־פנים של פִקחות, של רוח המתיימרת בכל מאודה להיראות צעירה, כאילו הוא כופה על עצמו את שמחת־החיים כמין חובה. עתה, בהרף־עין זה שבו נשרו החיוכים מפניו כנשור מסיכה, נתגלה האב הנושא גוויית בנו בלבו. נתגלו הפנים האחרות, הבוהות והמצותתות בחשאי ובחרדה אל קצו שלו־עצמו הקרב חרש, שהוא כבר כאן, חבוי בכל שעה, מציץ ואורב בין החרכים.

שאוליק היה לפתע לבדו מאוד ולבו נצבט בקרבו ביתמות רבה, כביכול אבא כבר מת.

‘אתה מכיר את לרר?’ דיבר האב, ‘לרר סיפר לי על עזרא. הוא ראה אותו כשעתיים לפני הקרב ההוא. הוא האחרון שראה אותו. הוא ולרר היו כנראה ידידים. אני לא הייתי ידידו אף פעם. לא, אני אף פעם לא הייתי ידיד לבן שלי. זה מייסר אותי עכשיו. כל הימים הטפתי לו, זהו מה שעשיתי. הייתי מטיף ומוכיח לו על פניו. האמת היא שהוא גרם לי אכזבות רבות. כי ביקשתי שיהיה אחר. זו היתה הטעות שלי, אפשר אפילו לומר: הפשע שלי. כי אני פשעתי כלפי עזרא, זו ההרגשה שאינה מרפה ממני. אף פעם לא השתדלתי להבינו, לרדת למזגו, להבינו מנקודת־ראותו־שלו. לא אב הייתי לו, שופט הייתי לו. ישנה אנוכיות עצומה באבות. וזהו חטא גדול. סלח לי שככה אני מדבר אליך על אחיך, בן. רואה אתה, שוב איני מדבר אליך כאל בן, כאל ידיד אני מדבר אליך. אנוכיות של אב אין לה כפרה ואין לה מחילה. זו רעה מכל אנוכיות אחרת. איני מַלאה אותך בווידויים שלי, בן? אנוכיות של אבות גרועה ופושעת מהתמרדות של בנים, ואפילו מאנוכיות של בנים. הוא שהביאו לעולם. וכי מה אשמתו של בן אם לא סיגל לעצמו את הרעיונות החינוכיים של האב? וכי אין זו זכותו? ואפשר שלא כאן נעוצה אי־ההבנה שביני לבין עזרא. אפשר שגם עכשיו איני מבינו כראוי’.

‘לשווא אתה מתייסר, אבא, הירגע. צערך יעביר אותך על דעתך. התאושש, אבא. אל תניח שצערך יערער אותך עד כדי כך’.

החיוך שזרח כהרף־עין על מלוא פניו של האב, אפילו היה עצוב ומתרפק, שינה את ארשתו בהיעלם אחד. הוא לא מחה את הקמטים מפניו, אך שיווה להם משמעות אחרת.

‘אני צמא’, אמר שאוליק, ‘אולי תכבד אותי בכוס־קפה?’

‘הא, כן, סלח לי’, והוא נזדרז וקם ופנה לדלפק וכעבור שעה קלה כבר היו שניהם בוחשים בכוסותיהם.

‘אי־ההבנה הזאת אינה חדלה להציק לי’, חזר ביקל לסורו, ‘מעודי לא הטרידה אותי בחייו, כשם שהוא מטריד אותי עכשיו, במותו. סלח אם אני מלאה אותך, בן, אבל עם מי אני יכול לדבר עליו, עם אמא?’

‘אינך מלאה אותי, אבא, אבל לשווא אתה מתייסר’.

ביקל שתה דומם מכוסו והחריש. לחשושים ודיבורים וצחוקים עלו מעברים. הכוס לפותה בכפו, בהה ביקל שעה ארוכה לפניו, אובד בהרהוריו. ואז ננער פתאום, העלה על פניו חיוך מתנצל ושב ונפנה כל־כולו אל שאוליק ואמר:

‘נו, ואיך אתה מתאקלם במקום החדש שלך?’

‘אתה מתכוון במפקדת־החטיבה?’

‘כן’.

‘ככה, יכול להיות יותר טוב’.

‘כך שיערתי’.

‘ההעברה הזאת הוציאה אותי מדעתי. אתה לא מתאר לעצמך, אבא, איזו מהומה היא הטילה בלבי’.

‘שיערתי שכך יהיה, בן’, הנהן ביקל בהבנה, ‘אבל לא היתה לי ברירה אחרת’.

שאוליק הסתכל באביו וחשד ישן החל להתאמת בלבו.

‘אני, מילא. אבל אמא. לא יכולתי שלא לעשות זאת למען אמא שלך’.

שאוליק הצית לו סיגריה ועישן בדומייה.

‘אבל עכשיו, כאשר המלחמה כבר גוססת, זה היינו־הך, לא?’

‘אל נדבר בזה, אבא’.

‘סלח לי, בן, לא יכולתי אחרת’.

‘אתה לא מתאר לך מה שעוללת לי, אבא’.

‘אני יודע שאינני צודק, אבל לא הייתי רוצה להרגיש את עצמי חוטא כלפיך’.

‘לוּ, לפחות, הודעת לי’.

‘חששתי שלא תסלח לי את ההתערבות הזאת בחייך’.

‘אל נדבר בזאת’.

‘ודאי שעכשיו אין טעם לדבר בכך’.

הוא לא התרעם על אביו. מעבר לצערו, אפילו הבין אותו.

‘מכל־מקום, טוב שאמרת לי, לפחות, עכשיו’.

‘ידעתי שעלי להגיד לך ביום מן הימים’.

‘אני חושב שעכשיו אגש לאמא. אתה נשאר כאן?’

‘כן. עלי להישאר לישיבת־הערב’.

שאוליק משך אליו את רצועת־תרמילו.

‘נו, שלום אבא’.

‘שלום בן. אני משער שלא נתראה הערב, מה?’

‘חושש שלא’.

‘טוב. אז שלום ושכח כל מה שדיברנו’.

‘אין צורך לשכוח, אבא’.

ביקל ליווה את בנו עד לפתח־היציאה ואחר־כך חזר ונבלע בדלתות הגדולות שהוליכו אל אולם־הישיבות.

שאוליק פנה לדרכו. עתה היתה לו שהות לשוב ולהרהר בכל הפרשה. היתה לו הרגשה כי לאמתו של דבר ידע כל הזמן בגינו של מי הועבר למטה־החטיבה, רק שהסיח ידיעה זו מתודעתו. נראה שהיו לו נימוקים משלו, ואפילו לא ברורים כל צורכם, להתעלם מן הוודאות הזאת. אפשר ניחא היה לו לא לדעת. מכל־מקום, גם עכשיו, משנותר לבדו, לא חש כל תרעומת כלפי אביו. הוא הבינו מנקודת־הראות שלו ואפשר שאף הצדיקו. והיתה בו תחושה של רוחב־לב, כמו הרגשתו באותו בוקר, במחנה מטה־החטיבה, כאשר החל לטפל בשקידה בעניינים של פלוגת־המפקדה. כאן כמו כאן גילה בקרבו שאוליק אחר, בוגר, בר־דעת, החורג מאנוכיותו ונוטה להשתכנע מנימוקיהם ומשיקוליהם של אחרים. כביכול הסיט עצמו הצדה ופינה מקום לקלוט חייהם ומחשבתם והנמקתם של האחרים. ידע כי דרך מבוא זה באים הבריות בברית ההידברות וההבנה זה עם זה.

אמא צחקה אליו מתוך קמטי־פניה ועמדה במקום שעמדה, מצפה שיתקרב אליה. הרהיטים הכבדים והשחורים עם פיתוחים בשוליהם נוסח ישן, ניצבו דמומים, נקיים מאבק, כלשהו מעיקים. השמשות הקטנות שבמזנון הגבוה והראי בארון הרחב הבהיקו באור המנורה הגדולה.

בלומה היתה לבדה. כיוון שערבי־הסתיו פוקדים את השכונה, מיד נושא שפטל רגליו ויוצא לשוטט ברחובות. אהבה עזה אהב שפטל את ערבי־הסתיו הלחים. צינה קלה, רכה כפלומה, מתנשבת בהם, מעלה ניחוחים ומקרבת עולמות רחוקים וסתווים רחוקים וכל הכלול בהם, ושפטל עשוי שייזכר בשקיעות־סתיו מפוארות, רווחות הוד ורבות־גוונים, שהערב הרחום היורד מיד אחריהן מפייס אותו עם כל מועקה ועם כל מרירות ונוסך מרגוע – אלה ערבי־הסתיו הנפלאים, היורדים על העולם לאחר שקיעות־הסתיו הנפלאות.

‘טוב שאנחנו זוכרים לפעמים את האמא הזקנה שלנו’, חייכה בלומה, ‘שב, בן. תיכף אכין לך משהו לאכול’.

‘אינני מבין מפני מה את סבורה תמיד שאני רעב. האם כל האמהות חושבות שהבנים שלהן תמיד רעבים?!’

‘וכי איזו דאגה אחרת ממיני הדאגות יניח בחור מגודל כמוך לאמא שלו שתדאג לו?’

‘וכי מי אומר שאת צריכה לדאוג לי בכלל?’

‘טיפש אתה, בני. חשבתי שכבר גדלת ובסופו של דבר אתה טיפש. אבל אם אינך רעב – – –’

‘לא כל־כך. חטפתי משהו במזנון של הכנסת’.

‘ביקרת את אבא בכנסת?’

‘כן, בדרכי לכאן’.

‘טוב עשית, בן. אבא שלך מעמיד יותר מדי פנים של גיבור. סבור הוא שחובתו היא להעלים את צערו מעיני הבריות. אפילו כלפַי הוא נוהג כך’.

שאוליק החריש ובלומה הוסיפה ודיברה.

‘כבר עברו שלושה חודשים’, אמרה.

מצחה נתלם קמטים הרבה ועיניה בהו לפניה. היא אחזה במטפחת, אך לא קירבה אותה אל עיניה. ואז נשאה מבטה מן המקום שבהתה שמה והסתכלה בשאוליק, כאילו ביקשה לוודא מחדש את קיומו. נגעה בזרועו שהיתה מונחת על השולחן וחיוך שהפציע על פניה יישר את מצחה כהרף־עין.

‘ואני לא התפניתי אפילו לשאול לשלומך, בן. כבר כמה שבועות שלא היית אצלנו ואני מיד באה אליך בארוחות. מה שלומך, בן?’

‘ככה, כפי שאת רואה’.

‘כן… אני רואה. אל תתרעם עלי, בן, טוב? כאשר אני מכינה לך משהו לאכול ועורכת לך את השולחן, אני יודעת שאתה קיים. וכי באיזו צורה אחרת אני יכולה להרגיש שאתה קיים בשבילי? הן כל מיני הדאגות האחרות כבר נטלה על עצמה מיכל האמיצה שלנו’.

שאוליק גיחך ובו־ברגע גמר בלבו לגלות לאמו.

‘ומה דעתך, אמא, שנמסור לידיה גם עניין זה של ארוחות?’

בלומה נתנה בו מבט ממושך, שותק, בוחן. שאוליק המתין דומם עד שאמא תעכל את אשר שמעה.

‘זאת אומרת שהילד שלי רוצה להתחתן?’

‘אינני ילד, אמא’.

‘ודאי, הילד שלי כבר הוא גבר גדול, עושה מלחמות ורוצה לשאת אשה’.

שאוליק לא האמין למשמע אוזניו. הוא היה קצת נדהם וקצת נבוך ושאל, הפעם בכנות:

‘וכי אין את רוצה שאתחתן, אמא?’

‘חלילה!’

‘אז מה, הנערה אינה נראית לך?’

‘אתה פשוט לא הבינות אותי, בן. פתאום אתה גדול כל־כך ופתאום אתה רוצה לשאת אשה. ודאי שאני רוצה שתתחתן, אבל מצד ההרגשה שלי אני אומרת שלא גידלתי בן ולא טיפחתיו בשביל נשים אחרות. עכשיו אני מדברת כמו פתיה, אני יודעת. קפוץ אל מיכל והבא אותה לארוחת־הערב. אף־על־פי שעלי לומר לך’, קראה פתאום וקולה נתחלף לה תוך כדי דיבור ומין נימה של עליצות נשמעה בו, ‘אף־על־פי שעלי לומר לך שקנאית גדולה אני מטבעי. כך הייתי בעלומַי וכך אני עד היום הזה. להווי ידוע לך שעתידה אני לקנא בכל נערה שתביא הביתה. נו, מה אתה עומד? לך ואני אשתדל להכין בינתיים משהו טעים. חבל רק שאבא איננו בבית’.

מלא פליאה והתפעלות משטף־דיבורה הפתאומי שנתמלט ככה, בבת־אחת, מפיה של אמו – דברים של מישרין ודברים מלאים ניגודים – יצא שאוליק וקפץ למטה על־פני המדרגות, אל רחובה של השכונה. היא פשוט נרגשת, אמר לעצמו, היא דיברה ככה מפני שהיא נרגשת, האמא הנפלאה שלי.

האמא הנפלאה שלו הלכה בינתיים אל המטבח להכין ארוחת־ערב לכלתה־בעתיד. ‘מה דעתך, אמא, שנמסור לידיה גם דאגה זו?’ ‘אני ודינה החלטנו להתחתן, אמא’. ‘הנערה אינה נראית בעיניך?’ הא כן. אני יודעת. לא, חלילה. בזה אחר זה. את מגדלת אותם והם גדלים ונושאים להם נשים. אחד נפל ושני מתחתן ושניהם בנַי. כולם בנַי. אלה שנפלו ואלה שהולכים לשאת להם נשים.

הדליקה את הכיריים ושפתה עליהם סיר־חלב ומחבת. כן, ודאי. ובקרבה נשאה כל הזמן את חייו ומותו של בכורה. בצנעה, בהיחבא, שלא להפר את שמחתו של הבן השני, היחיד.

שאוליק יצא ושפטל נכנס. לא נכנס אלא חמק פנימה, בהיחבא. חולצתו פתוחה לרווחה, צווארו מגויד מאוד ופסוקת בשערותיו, כמו בשערותיו של נער. ידיו הזקנות סגרו אחריו את הדלת בלאט ובהשהיות רבות, ומלופף ניחוחי סתיו שהערב בחוץ העלה בזכרונו, גרר את רגליו עד למטבח ושם עמד בפתח, גבו אל משקוף, והסתכל במעשי־ידיה של בלומה, שטרחה בין הסירים וערכה את השולחן. כבר הוא צל גמור, שפטל, עובר־בטל. איש אינו נותן דעתו עליו, כביכול חמק ונשמט מתשומת לבם של הבריות. הוא ערירי מאוד, מכלה ימיו בחשאי, בינו לבין עצמו. ורק בערבי־הסתיו היה יוצא לשוטט בזכרונותיו, גורף סתווים מימים עברו ומתבוסס בניחוחם הרחוק. אפילו חמלה לא עורר. ורק בלומה לבדה היתה מאריכה לפעמים לשוחח עמו, אף־על־פי שאיש לא ידע על מה הם משוחחים ביניהם.

‘נו?’ העמידה בלומה כנגדו אמירה מתגרה.

‘מה, נו?’ נבעת שפטל כציפור זו שהחרידוה משלוות קינה.

‘שאוליק שלנו מתחתן’.

‘כבר נגמרה המלחמה?’

‘מה עניין המלחמה לכאן?’

‘לא, אני רק חשבתי…’

‘הלך להזמינה לארוחת־ערב’.

‘זאת אומרת, את מיכל?’

‘לא, אותי’.

‘אני רואה שדעתך אינה נוחה מכך’.

‘שמעת כך מפי?’

‘מפיך לא, אבל מדבריך נשמעת מורת־רוח. או שמא עלי לייחס מורת־רוח זו לדברים אחרים?’

השמן ביעבע במחבת, ובלומה טרפה אל תוכה שש ביצים.

‘אינני יודעת’, התחטאה ואמרה. ‘אני צריכה לשמוח, אבל אינני שמחה. וכי אינני רוצה ששאוליק ישא אשה? ודאי שאני רוצה. כל אם רוצה שבניה ישאו נשים. אבל אינני יודעת. אנחנו נישאר פתאום לבדנו כל־כך. שלושה זקנים לבדם, אני אתה וביקל. ביקל מילא אבל אני… אני כאילו סיימתי את תפקידי בעולם הזה. אני כאילו אמשיך ככה לחיות רק מפני שאהיה קיימת’.

שפטל עמד דומם במקומו. ידיו ליטפו חרש את המשקוף שמאחורי גבו והוא אפילו לא חייך.

‘ואולי אני טועה, אולי יהיה אחרת’, הוסיפה בלומה ודיברה אל הביצים המיטגנות במחבת. ניכר מאופן דיבורה שלא ציפתה לכל מענה משפטל.

לא, שפטל אפילו לא חייך. זה כל אשר נותר לך, שפטל ידידי. להיות עֵד אילם, כמו צל, לתקוותיהם של בני־אדם, לאבלם ולהתייסרותם ולייחוליהם. עד מקשיב בלבד, אפילו לא שותף.

‘אתה רואה, שפטל, ככה זה. האמהות שמגדלות בנים, הן שמתייסרות בגללם ועוברות אלף אלפי מדורי־גיהנום של חרדות, וכאשר הן זוכות לבסוף לראותם קצת גדולים ונאים, באה לה אחת מיכל כזאת וקוטפת לה אותו, ככה, ישר מן המוכן’.

‘יש לשער שככה בקירוב מהרהרת גם אמא של מיכל’.

‘אין לה אמא’.

‘אז אביה’.

‘ודאי שאביה מהרהר בכך. אני פשוט אינני יודעת מפני מה יש לנו בנים בכלל’.

‘התנחמי שבניהם של שאוליק ומיכל ינהגו בהם בדיוק כך. דרכו של עולם היא’.

‘באמת? לא ידעתי’.

‘יש לך בדיחוּת־דעת משונה היום, בלומה’.

‘אין לי שום בדיחות־דעת’, הכחישה בתוקף, ‘איפה המלח, לא ראית את המלח, שפטל?’

‘את נרגשת כאילו את היא שעומדת להינשא’, גיחך שפטל.

‘ומדוע שלא אהיה נרגשת? הילד שלי בא ומספר לי מעשייה שהוא רוצה להתחתן ואתה רוצה שלא אהיה נרגשת! מה אתה עומד שם, אולי תתן יד ותעזור לבלומה הזקנה לערוך את השולחן? אולי נעבור לחדר הגדול, מה דעתך, שפטל? לא, נישאר כאן. אין לבי נוטה לחגיגיות יתירה. מכל־מקום אחליף שמלה לכבודם’.

והיא החליפה את השמלה וערכה את השולחן במטבח. אחר־כך באו שאוליק ומיכל, שניהם קצת משולהבים, שאוליק נבוך ומיכל צעירה ונכלמת מעט. שאוליק הבחין שאמא החליפה בינתיים שמלתה ואף חגרה סינר צחור למותניה ודבר זה שיווה כלשהו חגיגיות לסעודתם, שעה שישבו ארבעתם ואכלו את ארוחתם במטבח, ארוחת־ערב רגילה בלא יין ובלא שמחה יתירה – אף־על־פי־כן ידעו כולם כי ארוחת־אירוסין היא זו, ומיכל מובאת בזה בברית־המשפחה.

לוּ היה ביקל משתתף בארוחתם, קרוב לוודאי שהיה מקנטר את שאוליק ופונה בבדיחות־הדעת אל מיכל ומבקש לדעת אם אין כבר בחורים נבונים וחרוצי־כפיים שנאלצה לבחור דווקא בו, בשאוליק. ושאוליק היה ודאי מגחך אל צלחתו ומיכל היתה מנסה להיחלץ ממבוכתה על־ידי איזו אמירה שנונה. אפשר שהדבר היה עולה בידה ואפשר לא.

אולם עתה היו אוכלים בדממה ואומדים בחשאי זה את זה וכאשר מבטיהם נצטלבו, היו מתחמקים חיש־מהר איש לצלחתו, כאילו נתפשו בדבר־עבירה.

כתום הארוחה פנו שאוליק ומיכל לחדרו של שאוליק, אל זה החדר שניחוח־ילדותו עדיין נשתמר בו במלואו. מיכל קפצה ועלתה על הספה ושאוליק הישיר מעליו מדיו וכמות שהוא, בגופייה ובתחתונים, חיטט בארון להעלות ממנו בגדים אזרחיים.

‘הערב אני רוצה להיות אזרח’, אמר.

ממקום שישבה על הספה דרך־חירות ודרך־פינוק, ראתה אותו בגופייתו ובתחתוניו, את האיש שלה, את הגבר שלה, שכל־כולו עתה שלה. היתה בוחנת בחשאי את פניו ומחפשת בהם את עקבות המלחמה ועקבות היותו במלחמה. האיש שלה שב אליה מן המלחמה והמלחמה בלבו ועכשיו יביא גם את המלחמה אל חייהם. בעיקרו של דבר אין היא יודעת אותו אלא כפי שנתן עצמו במכתבים. אך מה הם מכתבים? קרעי דברים של רוח מזדמנת. אף־על־פי ששאוליק די התפעל כאשר מצא בחדרה את מכתביו שמורים בתיבה נאה, מטופחים כפינת־יקרות. שם שמורים מכתביו־שלו, מזגי־רוחו שלו, הלכי־רוחו, רגעי חולשותיו ורגעי מצהלות־רוחו – כל היותו במלחמה צרורים ושמורים במכתבים אלה, ממוינים לפי תאריכים, בסדר ובמשמעת, כמו צרור של עדויות.

מכתבים ופגישות חטופות של שעות וימים, ככה זה היה עד עכשיו. ועכשיו? אני כל־כך חוששת מאכזבות. שרק לא נצפה ליום שכולו טוב וכולו חג. מי יודע מהו שהוא מייחס לי, אילו תקוות הוא תולה בי. בעיקרו של דבר נדמה לי שאין אנו עושים אלא ניסיון לחיות יחדיו. משום־מה טוב לי לחשוב כן. דרך־מחשבה זו מפחיתה את המתיחות שבי.

‘אז מה, שאוליק, זה באמת נכון?’

‘מה?’

‘שאנחנו הולכים לעשות את שטות הזאת?’

‘אינני יודע’.

‘שמע מה שאני רוצה להגיד לך, שאוליק. שרק לא נצפה ליום שכולו טוב. מוטב שנכין את עצמנו להרבה אכזבות ולהרבה צרות. מוטב שנדע. אז, אפשר, נשמח על כל שעה טובה שאין בה צרות. מוטב שנדע כל זאת מראש. מוטב שנתייחס אל חיינו כמו אל ניסיון’.

‘אני רואה שאת חרֵדה, ילדתי’.

‘חרדה נורא’.

קרץ לה במשובה ומשך עליו את מכנסיו.

‘אתה כל־כך אחֵר’, אמרה.

‘כיצד אחר?’

‘אינני יודעת. אתה אחר, אף־על־פי שלא השתנית’.

‘אינני מרגיש שהשתניתי’.

‘הה, כן. אתה גדלת’, נתעקשה, ‘אתה גדלת מאוד, אתה פשוט מפחיד אותי כמה שגדלת’.

שאוליק רכס את כפתורי־כותנתנו, הפשיל את שרווליו ובחן עצמו בראי.

‘כיצד אני בעיניך?’

‘נחמד’, השיבה, ‘אבל כל־כך משונה לראותך שוב בבגדים אזרחיים. אני דווקא אהבתי אותך במדים. אך ככה אתה קרוב אלי יותר’.

והיא קפצה מן הספה וכרכה זרועותיה על צווארו ולחשה מקרוב־מקרוב על אוזנו:

‘אישי־שלי, עכשיו כבר מותר להגיד ככה, לא?’

שאוליק לפת את ראשה בכפיו, עיניו בעיניה. לא צחקו עוד. עיניים הסתכלו בעיניים, מקרוב מאוד. לא הסתכלו זה בזה, אלא צללו זה בזה, ביקשו לחדור מעבר־מעבר, לבחון, לדעת, לשער טיבם של ימים יבואו, ניחוחם וצבעם. כמו ביקשו בהרף־עין זה לנחש ולשער את חייהם לכל אורכם, הוא איש שלה והיא אשה שלו, וכיצד יהיו אבא ואמא וכיצד יקומו בבקרים וימצאו זה את זה, הוא יפנה לעבודתו והיא לעבודתה ובערב ישובו וייפגשו, הם בתוך הימים, הם בתוך הלילות, הוא בה¹⁷ והיא בו, וכיצד – – – וכיצד – – –

אף־על־פי שידעו, כמובן, ידעו וָעֵד, באותו הרף־עין עצמו, שפני הדברים יהיו אולי שונים בתכלית מכל מה שהם עשויים לשער.

התיק כפותיו מלחייה וישב על הספה לקשור את שרוכי־נעליו. מיכל ישבה לידו וחיבקה מלמעלה את גבו הרכון לפנים. זרועה הדקה הילכה על־פני גבו הגדול וחוללה בפנימו חמדת־עדנה רבה. אותה שעה דחק בו יושרו לספר למיכל על נועה. על מדוחיה, על ביבי־אמת שלה, שהם אמיתות של סרק משום שהן אמיתות לשעה בלבד. ביקש לספר לה וידע שמיכל גם תבין וגם תמחל, אולי, אך לא תשכח.

כאשר חזר וקם על רגליו, ידע כי לא יספר. חש כיצד יושרו מתעוות ומטה אוזן לתועלתיות ולתכלית, שכבר הוא מתעטף באיצטלת־נימוקים חדשה ואמר לעצמו כי לא ירשה לעצמו מותרות כאלה של מצפון ובה־בעת להטיל חשד בנפשה שלה. לשם־מה? אולי מן היושר הוא לספר לה, אך מין זה של יושר סותר את דאגתו למיכל. לטובתי ולטובתה מוטב שאחריש.

מיכל קפצה מהספה והחליקה על שמלניתה.

‘מוכן?’ קראה בעליצות.

‘פחות או יותר’.

‘אז הולכים?’

‘בואי’.

ידו על ידית הדלת נשתהה והפך אליה את פניו.

‘את יודעת, אני בכל־זאת חושב שכדאי לחתום על צבא־קבע’, אמר, כממשיך דין־ודברים שהתחילו בו כבר קודם־לכן.

‘אתה חושב?’ העמיד לו ספק.

‘לעת־עתה’, התחמק מדיבורים יתרים, ‘אני יודע, מיכלי, שאין בזה לא תכלית ולא פתרון של שום דבר. אבל רק לעת־עתה. אני פשוט, איני רואה לעצמי משהו טוב מזה’.

החרישה, ושאוליק הבין שהסכמתה נתונה לו בדוחק.

הם הלכו למקום אשר שם נזדמנו אותו ערב ידידים ומכרים, קצתם מן השכונה וקצתם מן הצבא. מיכל מצאה לה תיכף ומיד מקום אצל נערותיהם של החברים וממקום־שבתה העיפה עין, עם שהיא מפטפטת עם שכנותיה, וקלטה את דמותו היפה של שאוליק וכיצד הוא נע ושט בין הנאספים, מושיט לזה כף־יד ולזה טופח על כתפו, לאחד מסתפק בקריצה ואצל שני קולט כפו בשתי כפותיו ומשתהה עמו שעה ארוכה. כיצד הוא מאוזן בתוך הקהל הזה, הרהרה, כיצד חיוכיו משיבים על חיוכים, קריצות לקריצות ודיבור שאומר מוצא מיד את מקומו בין שאר הדיבורים הנאמרים. היא הבחינה בביטחון היפה שלו בין הקהל הזה – ביטחון שאיננו מתרברב ואינו מתעטף בענווה, אינו מתנשא ואינו נחבא אל הכלים אלא משיב דיבור על דיבור ויודע גם לכבוש מקומו באמירה כסלע. הוא כל־כך שייך לקהל זה, ועכשיו אני עומדת לגזול אותו מהם ומעולמם, אמרה לעצמה בכלשהו ניצחון ובכלשהי חרדה. כיצד יתגלה שאוליק כאשר יישאר לבדו, בלא הקהל הזה, כאשר היא והבית יבואו במקום כל מה שקרוי וכלול היה במשך כל השנים האלה בשם ‘חברֶ’ה’, שהיה היחד הגדול, הכור המצרף, הכתף הרחבה, ששאוליק השכיל כל־כך להתמצא בה ואשר הבליעה אותו בקרבה עד תום?

משנרגעה קצת שמחת ההתראות ולאחר ששאוליק הקיף את כולם ונתוודע אל כולם, חזר אל מיכל וישב אצלה. או־אז חש טפיחה עזה על כתפיו וקול אחד אמר לו:

‘שמעתי שמתחתנים?’

‘קצת. כבר שמעת?’

‘אולי נשתה משהו על חשבון?’

שאוליק משך בכתפיו ונענה והזמין לכולם משקה והרוחות התלהטו והלצות פרחו, קצתן על חשבונו של שאוליק וקצתן על חשבונה של מיכל ועיקרן על חשבון כל הצעירים שהולכים ומתחתנים. ואחר־כך נצטופפו ושבו לשוחח במה שמשיחים היו לפני בואם של שאוליק ומיכל.

שרויים היו במזג־נפש של נעילה ושל שלהי ושל פרידה מן המלחמה המסתיימת. הם היו מביעים דעות וסברות ולא היה כל הבדל או שוני מיהו שאומר מה שאומר, כיוון שכל אחד עשוי היה להביע דברי חברו, כי כל הדברים נבעו מאותו הלוך־רוח עצמו. אחד טען בעקשנות ש’אריה’לה צודק וכל מה שאמר נכון'. מיד התלקחו הדברים מחדש וכל אחד הטיל בנאמר את חלקו שלו.

‘ודאי שהוא צודק. קצת קשה להיפרד מהצבא, אבל אתם חושבים מפני שאני אוהב את חיי הצבא?’ ‘לא, ודאי שלא’. ‘גם אני לא’. ‘אז זהו זה’. ‘שמעו, אני אגיד לכם למה. היה משהו בתקופה זו ויש חשש בלבי שהמשהו הזה ייעלם עכשיו’. ‘אני חושבת שלחשש שלך יש רגליים’. ‘ודאי שיש לו רגליים’. ‘מה זה חבר’ה, מספידים את המלחמה?’ ‘הנח, יוסי, ההלצה שלך טובה אבל היא אינה במקומה. אנחנו מדברים עכשיו ברצינות’. ‘אגיד לכם מה: כל הבעיה כולה אינה אלא זו שאנחנו לא כל־כך יודעים מהו שנעשה עם עצמנו אחר המלחמה’. ‘אינני חושב שזוהי הבעיה’. ‘זוהי בדיוק’. ‘רגע, אתה מתכוון לזה שלא נשיג עבודה? אם לזה אתה מתכוון אז אתה טועה’. ‘שקט, תנו לשמוע מה מציק ליהודה’לה. יהודה’לה דבר’. ‘לא, אני רק רציתי להגיד שהבעיה היא קצת אחרת. אנחנו היינו מלאים מטרה. זה משונה לשמוע, אבל זו אמת: המלחמה נתנה לנו מטרה. השמענו דיבור שלנו בסגנון אשר לא למדנו מאבותינו. אנחנו היינו מאוד־מאוד אנו־עצמנו. המלחמה העניקה לנו חשיבות עצומה. ועכשיו מה? אינני יודע. אני פשוט אינני יודע. היינו כמו איזה יחד גדול ועכשיו הנה באה תקופה שמפוררת אותנו כל אחד לחוד, כל אחד לפינתו־שלו. אז יש הרגשה של תם ונשלם. וזו, כפי שידוע לכם, איננה ההרגשה הכי מעודדת בעולם, ולכן אנחנו קצת נבוכים. הלוא אנחנו קצת נבוכים, לא? תודו, תודו, אל תתביישו. ולא מפני החשש שלא נשיג עבודה, כפי שטוען יוסי. עבודה נמצא. מה שהיינו מוכשרים לעשות במלחמה, נהיה מוכשרים לעשות גם אחר המלחמה. לא זו השאלה, אני אומר’.

זה היה דיבור ממושך. ישבו דמומים והקשיבו לדובר, כל אחד מתוך הרהורי־דברים שהיה לו בינו לבין עצמו. והיו יושבים ככה צפופים בעדה גדולה, ראש אל כתף ופנים כנגד פנים והסתיו עבר־חלף על המדרכה, קצת הלאה ממקום שישבו, ואורות של מכוניות הבליחו בכבישים, אורות של סתיו הם שונים מאורות של כל ימות־השנה.

‘אני אגיד לכם: אפשר גם להישאר בצבא־קבע’. ‘מי זה יישאר בצבא־קבע?’ ‘אני, אולי’. ‘שטויות, שאוליק, אתה לא תעשה את זה’. ‘הא, כן. אני אעשה’. ‘הפסיקו, אנחנו לא דנים עכשיו בעתידו של שאוליק’. ‘בכל־זאת’. ‘שמעו, אומר לכם את האמת. זה אולי מוגזם לומר שאהבנו את המלחמה, אבל אהבנו את האנשים במלחמה’. ‘תמשיך, תמשיך: האנשים במלחמה גדלו לממדים עצומים’. ‘אל תהיה ציני, אנחנו מדברים עכשיו ברצינות’. ‘מאימתי נוגדת הציניות את הרצינות?’ ‘אני מבקשת ממך, אמנונצ’יק, באמת שאתה לא מוכרח להתערב בכל שיחה! שב בשקט’. ‘נו, טוב. אם את מבקשת כל־כך יפה’. ‘קחו, למשל, את מוישלה. כיוון שאיננו כאן, אפשר להגיד עליו פעם מלה טובה. הרי בסך־הכול מוישלה הוא פושטאק גמור, וראו מה עשתה ממנו המלחמה. נתנו בידיו גדוד, וראו כיצד נהג בו. כאשר נדרש לאחריות, נתן אחריות; כאשר נדרש לשיקול־דעת, נתן שיקול־דעת. אני חושב שהגדוד הזה סחט ממנו כל טיפה של כוח’. ‘זהו שאני אומר: המלחמה עשתה ממנו בן־אדם’. ‘נו טוב, אז מה אתם רוצים להגיד בזה?’ ‘מעניין אותי מה מוישלה כזה יעשה עם עצמו עכשיו’. ‘שוב אתם הופכים את המלחמה לבעיה אישית’. ‘הירגע, יהודה’לה, שום בעיה אישית. אני מתכוון בדיוק למה שאתה אמרת. אלא בשינוי נוסח. המלחמה עוררה בחברה כוחות שהם עצמם לא שיערו את קיומם. השאלה היא, אני אומר, או לפחות אחת השאלות – מה ייעשה בכל הכוחות האלה עכשיו?’ ‘אני חושש ששום שימוש לא יעשה בהם והם ירדו פשוט לטמיון’. ‘זהו, אני פשוט חושב שאנחנו קצת נתנוון אחרי המלחמה’. ‘הה, זה מעודד מאוד לשמוע’. ‘אתם באמת משונים מאוד. מי שמקשיב לכם כיצד אתם מדברים, יכול לחשוב שאף־על־פי שניצחנו במלחמה, נוצחנו בה באיזה שהוא אופן’. ‘מה בדבר אנשי־המשקים, גם הם עתידים להתנוון?’ ‘אנשי־המשקים זה דבר אחר לגמרי’. ‘ודאי, אל תערבב את הפרשיות, יוסי’. ‘אף־על־פי־כן אני חושב שגם להם צומחות בעיות. מי שהיתה לו מכונית, למשל, והוא הורגל לאורח־חיים אחר’. ‘הנח, יוסי, אלה בעיות ממין אחר לגמרי’. ‘באמת יכול להיות שאצל אנשי־המשקים זה אחרת’. ‘ודאי’. ‘עד עכשיו עשיתי לכם טובה ושתקתי. אבל נדמה לי שהדברים הם הרבה יותר פשוטים ואתם סתם מצמיחים לעצמכם בעיות’. ‘הוי, אני ממש מרגיש כיצד צומחת לי בעיה נחמדה אחת’. ‘אני רואה שהבעיות מתחילות לצמוח כמו יבלות’. ‘אולי אפשר גם להסתגל אליהן כמו שמסתגלים ליבלות?’ ‘אתה יכול להסתגל ליבלות?’ ‘הה, כן, מדוע לא? לוחץ קצת ומרפה, לוחץ ומרפה’. ‘אני בדרך־כלל, משתדל להיפטר מיבלות’. ‘כן, אה?’ ‘ודאי, אני מכיר חנות אחת ששם מסלקים כל יבלת אחת־שתיים’. ‘חברה, נדמה לי שירדנו קצת מן המסלול. נדמה לי שהתחלנו את הערב בצורה די רצינית’.

אפשר. אך ההמשך לא היה כמו ההתחלה והסוף לא היה כמו ההמשך. משהגיעה השעה היעודה, פנו אחדים מהם ללכת להצגה שנייה – אלו לקולנוע זה ואלו לקולנוע שמעבר לכיכר. אלו שנשארו לשבת ליד השולחנות הקטנים ביקשו להוסיף דברים על מה שנאמר, אך הם רק הוסיפו מבוכה על מבוכה.

שאוליק ומיכל הוסיפו וישבו שעה קלה עם היושבים, מטים אוזן ללהג שהיו מלהגים ולספיחי הדברים שהעלו, ואחר־כך נרכן שאוליק ולחש על אוזנה:

‘מה דעתך שנלך?’

‘חיובית’.

והם קמו ונפרדו בקריאות שלום ואיחולים ולהתראות, הבקיעו להם מקום בין השולחנות והלכו להם.

‘כל הזמן ביקשתי ללכת’, הודתה מיכל, ‘אבל לא רציתי להפריע לך. חשבתי שאתה מעוניין לשמוע’.

‘יפה מצדך. הם אמרו בערך כל מה שאני עשוי להגיד לעצמי. אני חושב שכל אחד כך. שמעת מה שהבחורים האלה מדברים, מה דעתך?’

‘מתקבל הרושם שהם די נבוכים’.

השעה היתה מוקדמת וכל הערב השתרע לפניהם. הם הלכו מהשכונה העירה ועברו ברחובות ההומים והמוארים, על־פני בתי־הקולנוע העולים בשלל של אורות, על־פני אנשים רבים, אזרחים וחיילים, הרבה חיילים, חיילים ומשפחותיהם, חיילים ונשותיהם, חיילים ונערותיהם, הם שוטטו והיו שמחים לשוטט ככה בתוך העם הרב שמילא את הרחובות, בתוך הערב הכבד והדחוס והמאופק, שעצר את נשימתו והמתין, המתין והתאפק, תפח והמתין והתאפק עד כי נדמה כי עוד מעט, עוד מעט יתפקע באחת או יתעטש בקול רם או יתפרץ בקולות וברקים. והיה טוב־טוב לשוטט ככה בתוך ההמון הרב, בלי מטרה, ללכת וללכת ולראות את האורות מבליחים מנגד ולחוש את הכובד הדחוס באוויר, כביכול נתעבֵּר והָרָה ללדת, ולהמשיך וללכת בלא מטרה, מפני שהם עצמם היו המטרה, הליכתם כשלעצמה היתה המטרה, חדוותם היתה המטרה.

‘תראי, הנה הכיכר’, אמר שאוליק.

‘המון אנשים הערב בכיכר’.

‘את זוכרת איך רקדנו כאן כמטורפים בלילה ההוא?’

‘כן. מה פתאום נזכרת בזה?’

‘אינני יודע. כל־כך הרבה זמן עבר מאז’.

הם פנו מן הכיכר לרחוב אחר ואז נתאוושו לפתע צמרות־העצים בחוזקה, ובדממה הדחוסה שקמה אחר־כך החלו נושרות ארצה טיפות גדולות, כבדות, חמות. אחת־אחת נפלו על הכביש ועל המדרכה ומיד הדיפו את ניחוחם.

כהרף־עין קרסו החוצות והבתים תחת אימתו של רעם אדיר וכבר הגשם הראשון ניתך במהומה ובעליצות על אנשים ומדרכות ובתים. העוברים־ושבים וכל מי שהיה אותה שעה ברחוב נמלטו אל כל בדל של גגון וכל מקומות־המחסה, מבואות־הבתים ופתחי־החנויות נתגדשו להקות להקות של אנשים לבושים קיצית ומסתכלים בהתפעלות ובהנאה ביורה המטופף לו בעליצות מרעישת־עולמות על הכביש ועל המדרכות ושוטף בניצחון את חומו של הקיץ מן העיר.

‘היורה’, אמרה מיכל.

ימינו הקיפה את מותניה, שמאלו בכיסו, עמד שאוליק והסתכל מחריש לפניו.

כשם שבא הגשם, כן חדל פתאום והותיר אחריו מדרכות שטופות, פלגי־מים שזרמו נוצצים באורות, לאורך המדרכות, וניחוח רענן ומבושם של סתיו שעלה כמין פורקן רווי לאחר הכובד הדחוס והמאופק, שהיה שרוי בחלל קודם בואו.

אנשים יצאו ממקומות־המחסה שלהם ומיד נתמלאו החוצות עליצות וחדווה שוקקת ומהמה, כביכול שטף הגשם עכרוריות שבלבבות. וכולם חזרו אל ערבם הרטוב והעליז, אל הערב של הגשם הראשון, של היורה, המבשר – ואי־אתה יודע עדיין מהו שהוא מבשר.

בקורות רוח האדם מבדיל אני בין תקופות של חיי מחסה

ובין תקופות של חיים בלי מחסה. בתקופות של חיי מחסה

רואה האדם את העולם כמעונו, ואילו בתקופות של חיים

בלי מחסה רואה האדם את עצמו כאילו הוא חי תחת

כיפת־השמים, ולפעמים אינו מוצא בעולמו אפילו ארבע

יתדות לתקוע את אהלו.

מרטין בובר

פרק ראשון

בשעה מסוימת ורגילה נתכנסו שכני הבית החדש לאסיפתם השנייה במרפסתו של אליהו קרן, קודם קורנשטיין. קרן כיסה את מכונת־הכתיבה ובא לשבת עמהם במרפסת. קודם שנתאספו אצלו, שמעו את תקתוקה ואחרי שיתפזרו, ישובו וישמעוהו עד שעה מאוחרת בלילה. לפנים היה קרן נער־שליח בחברה מסחרית גדולה ועכשיו הוא עובד באותה חברה כמנהל־חשבונות. בשעות־היום היה רץ בשליחויות, בערבים למד לנהל כל מיני חשבונות, של אחרים ושל עצמו. כך צירף שעה לשעה, פרוטה לפרוטה, עד שגידל את בניו וחיתן את בתו וזכה, בשנותיו החמישים, לדירה משלו בת שניים־וחצי חדרים בזה הבית החדש. כל הימים יש לו חובות וכל הלילות הוא עושה בביתו עבודות צדדיות כדי לפרוע אותם.

השכנים שעדיין לא נתוודעו, שתקו זה עם זה, להוציא את שאוליק ופרץ רובין, שהיו חברים. כל אחד רכש לו את דירתו מן הקבלן באופן נפרד ועתה הנה נקלעו יחדיו, לא לפי בחירתם ולא לפי התלכדותם. כמו נצררו בכפו של אלמוני לחיות יחדיו בזה הבית המשותף. אבל כולם הכירו את אליהו קרן, ואליהו קרן הכיר את כל אחד. מכוח נטייתו לפעילות נעשה המוציא־והמביא לפני הקבלן, המתדיין עם עורכי־הדין, הרץ למשרדי הטאבו, המתמקח עם החצרן, המפטר את הגנן ומחפש אחר במקומו. לפני שנבחר ועד, כבר היה, הוא־עצמו ועד־המשתכנים.

פרץ רובין, שרשרת־המפתחות הנצחית בכפותיו, ישב על אדן המרפסת וניסה לזהות את השכנים, ומי ומי, על־פי שמותיהם שהופיעו על הלוחיות בתיבת־הדואר המשותפת אשר במבוא־הבית. כן עשו, מן הסתם, גם האחרים. שכן נתוודעו אל השמות קודם שנתוודעו אל בעלי־השמות. היו קוראים את השמות, מנחשים לדעת את בעליהם מה ואיך, מראה־פנים, תכונות, מקצוע ומעמד, כמובן, כמה ילדים ובלבד שלא יהיו הרבה ילדים. שמות שמות, כמו בספר־טלפונים. מסוימים כל כך, פרטיים ואלמוניים כל־כך. כמעט כמו בבית־קברות. וכי לא כך? שמות אנשים ללא אנשים הם לא כמו בית־קברות של אנשים חיים?

קרן שאל אם מישהו כאן יודע, שרחוב זה היה אך לפני שנים אחדות כרם ערבי. לא? אף אחד? קרן יודע. אני הייתי מטייל לכאן עם הבן הגדול שלי. כן, זה שהוא עכשיו בצבא. היינו מטיילים עד לכרם, בעיקר בשבתות, וכאן היה סוף העולם. תיכף מאחורי הכרם התחילו השדות. אבל גם לפני הכרם, הביטו שמה, במקום השדרה הנחמדה ההיא עמדה שכונת־צריפים עלובה, וקצת הלאה היה שפך־האשפה העירוני. אתם לא מאמינים? באמת קשה להאמין. מי יודע מה היה כל רחוב קודם שהיה רחוב. טוב. כולם כבר כאן? אז אני חושב שאפשר להתחיל. לפני שאמסור על הפגישה האחרונה שלי עם הקבלן בעניין המניות, מציע אני לדון בהצעתו של שאול ביקל להשכיר את חדר־הכביסה שעל הגג לחבר שלו. קודם־כול צריך לברר אם באמת אף אחד אינו מתכוון להשתמש בחדר־הכביסה.

מעבר למרפסת נשקף להם עולם בבניינו. בתים ועוד בתים ורבים אחרים. גמורים ולא מדוירים עדיין, שלדי־בניינים הפוערים חללים אפלים בין הקומות ואור יחיד שלהם הוא אור־פנסו של השומר בבקתתו – וכמובן, הרבה בניינים קיימים ומאוכלסים כבר, כאן וברחוב שמעבר וגם הלאה ממנו ועוד.

פה־ושם עדיין נפערה ריקנותו של מגרש, אבל כבר הבתים שמעבר מצטרפים לאורך המדרכות, והרחוב נעשה רחוב. קודם שנבנה כאן הבית הזה עמד תחתיו בית אחר, בן קומה אחת בלבד. על־פי השמועה התגוררה בו משפחה ותיקה מימי העליות הראשונות. בימי־המלחמה פגעה בו פצצה, והמשפחה עברה לגור אצל קרובים בכפר. אחרי המלחמה שופץ הבית, תוקן וטויח מחדש ונשתכן בו רופא אחד מירושלים. באותם ימים עמד הבית על גבעה קטנה ומבודדת, הצדה מן הכבישים, מוקף ברושים עתיקים ומאובקים (הברושים לא נפגעו במלחמה). לימים, כאשר פרצו השיכונים החדשים צפונה, יותר ויותר צפונה, עלו על כל מגרש והדבירו תחתיהם צריפים ובקתות ובתים בני קומה אחת, והבתים החדשים, כולם על עמודים, נתייצבו והגביהו שורות שורות – מכר הרופא הירושלמי את הבית לקבלנים ועקר למקום אחר. הקבלנים הרסו את הבית הקטן, יצקו יסודות אחרים והקימו את הבניין הנאה הזה, אף הוא על עמודים. מרפסותיו צבעוניות, הקירות והמשקופים בחדר־המדרגות מצופים שיש. הבית התיישר ברחוב בין בתי־הרחוב האחרים ולמראית־עין לא נבדל מן הבתים אשר לפניו ואחריו, וכבר הוא בית בין בתים כמו איש בין אנשים.

שאוליק נימק את הצעתו ופרץ רובין תמך בו. האחרים לא תמכו ולא התנגדו. טוב, בסעיף זה גמרנו, ועכשיו אמסור על המניות. ובכן, ככה. הדיירים שיבחו את פעילותו של אליהו קרן, אבל חלקו קצת על פזיזותו. אם ככה, אני מציע שבפגישה הבאה יצטרף אלי מישהו. לא לא, אין כל צורך, אנחנו בהחלט סומכים עליך, אליהו קרן. והם הסתפקו בעצות שיעצו לו כיצד לנהוג ומה להגיד. אליהו קרן אמר טוב טוב וכולם היו מרוצים. מישהו ביקש לדעת מתי יסללו כאן כביש ברחוב הזה. אליהו קרן אמר כי איננו יודע, אבל כדאי לגשת לעירייה לברר, ואחר־כך החלו להתפזר.

שאוליק ופרץ רובין קמו ללכת יחדיו. שניהם בנעלי־בית, נגררו רשולות ובנחת על־פני המדרגות. שאוליק הושיט ידו ונתמך במעקה החדש הבלתי־צבוע, שריח העץ עדיין לא נמוג ממנו. שאוליק היה רחוץ ומסורק וחולצתו רפויה על מכנסיו. הם דיברו ביניהם בלכתם, ובהגיעם לפתחי־דירותיהם (שניהם התגוררו באותה קומה, דלת ליד דלת), נשתהו ועמדו. אז ככה רכשתי לי את התחנה הראשונה, סיפר פרץ רובין. שאוליק העמיד כנגדו פנים נינוחים ומקשיבים. לא היה לו כל עניין בעסקי תחנות־הבנזין של פרץ רובין, אבל הוא הפיק לעצמו קורת־רוח מעצם העמידה הרווחה הזאת בחדר־המדרגות החדש, מן ההקשבה הסתמית והלא־מחייבת ללהגו של שכן. עכשיו מציעים לי עוד תחנה, אבל עדיין לא החלטתי, המשיך פרץ רובין. שאוליק פיהק בנחת. נו טוב, הפטיר סתמית. נעל אחת נשמטה מרגלו והוא דיחק בה את בוהנו להחזירה למקומה. פניו התמלאו מעט ויצאו מכלל בחרות, אך השפם שהצמיח לו בימי־המלחמה נשאר כמו שהיה: עבה, גדוש, שחור. כנגדו נרמזה סיכת־המ"מ בדש חולצתו הביתית – שניהם שרידים מימים אחרים. נראה, סיכם פרץ רובין והניח כפו על ידית־דירתו.

שאוליק נגרר ובא בנעלי־הבית שלו פנימה ושלווה ביתית רגועה נתנשבה כנגדו. מיכל ישבה בכורסה ליד מקלט־הרדיו, רגליה אסופות תחתיה כהרגלה מימי־נערותה, וספר בידה. אותה שעה השמיע המקלט נעימה קלה.

‘נרדם?’ שאל.

‘כן, סוף־סוף’.

כמה טובה שלוות־הערב בבית לאחר שהילד נרדם.

‘בנאי יוכל לקבל את החדר’, הודיע שאוליק והשתופף בכורסה כנגד כורסתה והמקלט המזמר ניצב ביניהם. פשט לפניו את רגליו, ונעלי־הבית נשרו מכפותיו. המקלט הוסיף להשמיע נעימתו אל תוך השלווה הלילית הנעימה של החדר. מעבר לחלון הפתוח ענו לעומתו מקלטי השכנים, כולם באותו לחן עצמו. מלמטה נשמעו פסיעות על המדרכה. מישהו הלך, מישהו חזר. מיכל הוסיפה לקרוא בספרה. שאוליק פשט יד, נטל עיתון ופרשו כנגד פניו. מן הפתחים של החדר השני והמטבח נתנשבה אפלה שלווה ומבויתת, אבל הקירות החשופים הדיפו צינה לא נעימה. אולי משום שהריח החריף של הסיד עדיין לא נפוג וההבל החם של דיור אנושי עדיין לא כְּבָשָׁם. הצבע הטרי והמבריק של המשקופים והדלתות, וכן הרהיטים, עדיין לא התרגלו למקומם, מפני שהעין לא התרגלה למקומם והכול חדש מדי, זר מדי, לא מבוית, מבריק ונקי כל־כך. ריח הסיד הזה משגע אותי. והחדר נראה חשוף כל־כך, אולי מפני שאין בו וילונות. וילונות מעניקים חמימות לחדרים. בכלל, בדים. ביום שישי אלבש את השמלה הכחולה, מונחת עלי יופי. אקרא לצילה ושתינו נצא לקנות וילונות. נחמד לערוך עם השמנה הזאת קניות כאשר הרחוב הומה בשעות שלפני־הצהריים, בייחוד בסביבות השוק. אני כל־כך אוהבת את השוק.

מסתובבות להן השתיים מחנות לחנות, בין הרבה אנשים, מפטפטות כל הזמן ונדחקות בין העוברים־והשבים והשמש מאירה, בייחוד בימי־החורף, קצת מרכלות וצוחקות ופתאום לגמרי מתחילים לקלוח להם וידויים, דווקא כאן באור היום ועל המדרכה השוקקת, באמת בלי כל כוונה תחילה, תמיד באמצע של משהו, בייחוד צילה. נורא נחמד ללכת ככה, להקשיב ולהשווֹת, ואני באמת שמחה שיש לי חברה כזאת. אלוהים, כמה היא שמנה. אבל פניה יפים דווקא. והעור שלה, לוואי והיה לי עור צח כזה. אבל איך אפשר להתגנדר כל־כך! בשום פנים לא הייתי מאמינה שהצילה הזאת היתה ארבע שנים במשק. עגילים מכל המינים ועקבים הכי־גבוהים, ושמלות – ארון שלם. כאילו מבקשת כל הזמן להיות לא־היא. איך זה לדעת שאף פעם אף פעם לא יהיו לה. אינני יודעת אם אני מאושרת במיוחד שיש לי ויכולים להיות לי עוד לוּ רציתי, אבל ודאי הייתי אומללה מאוד, לו לא היו לי. גם פרץ ודאי סובל מזה. איך שהוא משתעשע עם עזרי! מה אמת יש בשמועות על עסקי הבנזין שלו? נדמה לי שאפילו כתבו על כך בעיתון, רק שלא היו שום הוכחות. אני לא אכפת לי, אינני שופטת. הוא בחור נחמד ובאמת נעים בחברתו. אני חושבת שאם נפשפש במעשיו של כל אחד מאתנו, נו טוב, איש אינו מפשפש, וטוב שלא מפשפשים. רגע, עזרי לא בוכה? לא, רק נדמה היה לי. איך לקח את ידה של בלומה ואיך התחילו שניהם ללכת בשדרה. פלא שכולם לא עמדו להסתכל בהם. בן שלוש ובת שבעים הולכים להם שניהם לטייל. בת כמה בלומה, בעצם. כיצד דידו שניהם בשדרה וכמעט קשה היה להחליט מי תומך במי ומי מוליך את מי. כמעט שבעים שנה מפרידות ביניהם, לא מצחיק? אני חושבת שנרדם. כל היום מתרוצץ לו בג’יפ שלו ועכשיו התנמנם לו. שוב מנמנם לו. טוב שהעיתון מכסה את פניו. כמעט כמו בבוקר. אוי, שוב.

חלום־הבוקר חזר ועלה בה שוב, כמו גיהוק. היא צעקה לא לא לא ונתעוררה. מה זה היה? החלום גז כהרף־עין, אך אימתו אינה מרפה ממנה גם עכשיו. צמחי־בִּיצה משכו באהבה זדונית ומכלה את ירכיה ומותניה, עוד ועוד לתוך העיסה העכורה, ומי־הביצה הכבדים עלו וגאו עוד ועוד ועוד עד לשדיה, עד לצווארה, הנה הנה. וריח־הפיגולים שעלה מצמחי־הביצה, ריח־הפיגולים הזה חונק את גרונה גם עכשיו. והיא שקעה ושקעה, לאט, בנחת, באימה נוראה. פשטה ידה להיאחז ושקעה עוד, וצעקה. והתעוררה ושכבה בעיניים פקוחות והאזינה, שדיה שטוחים מתחת לכותונת־הלילה, ובפיה הריח המבחיל של צמחי־הביצה. דממה של טרם־אור עמדה בחדר המוגף תריסים ושאוליק ישן לו בפה פעור, כמו עכשיו. העיתון נשמט ועכשיו אני רואה. שלווה ענוגה היתה נסוכה על כוננית־הספרים, על אגרטלי־הפרחים, על השולחן ועל כיסוי־המיטה, שהיה מקופל על כורסה זו עצמה, ששאוליק שרוע בה עכשיו. רוח של טרם־בוקר נתנשבה חרש ובהתגנב מבעד לחרכי־התריסים והניעה קלות את שערות חזהו המגולה. נזדקפה על מרפקיה, כותונת־הלילה רפויה על כתפיה, וקלטה לפתע קולות של הים שהגיעו מרחוק, דרך רחובות הלילה של העיר, אל תוך חדרה. כאשר נחרדים משנת־לילה, שומעים לפעמים, בפתאום מאוד, את קול הים. כמו קול־קדומים קולו, קול־נהמה וקול־תפילה, קול־שאגה וקול־תחינה, נהמה של אונים כלואים ומלמול תאנייה של דווי, שאין לו פשר ואין לו תוחלת, והוא משיב את העולם חזרה אל התוהו.

ביקשה לדעת מה השעה וקרבה פרק־ידה לעיניה. אך תיכף נזכרה שהשעון שלה מונח על הארץ ליד שעונו של שאוליק ומיד גם איבד הצורך לדעת מה השעה את חשיבותו, וחזרה ושילבה זרועותיה מתחת לעורפה ושכבה לה ככה ערה ולבדה, מצפה לשחר כי יאיר, או לשאוליק כי יתעורר, וכועסת על שניהם שמניחים לה בציפייתה. קודם־לכן לא שמע שאוליק את צעקתה מתוך חלומה, עכשיו אין הוא שומע את בקשתה כי יתעורר.

החשיכה הגיעה לקצה וקרן־אור ראשונה, ענוגה כגבעול, חדרה מבעד לתריס ופגעה בעיניו של שאוליק. פקח שאוליק עין אחת, ומיד חזר ועצם אותה, נשתרע על גבו וחילץ עצמותיו בהנאה מתרווחת ופקח את עיניו, שתיהן בבת־אחת וראה את מיכל גחונה על מרפקיה ולוטשת עין פקוחה ולא־רואה על קרן־השמש. פשט ידו ומשכה אליו. טעם־הפיגולים הבאוש לא הרפה מלבה. ביקשה לספר את חלומה ולא סיפרה. שאוליק אמר לה שאולי יאחר הערב לשוב וגחן אל הרצפה ליטול שעונו. כאשר חזר והזדקף, החביאה את ראשה בחזהו. אסף את ראשה בכפותיו. ‘מה קרה’, שאל. ‘כלום לא קרה, מה פתאום’. ‘קודם הסתכלת בי ככה כאילו את מאוכזבת ממשהו, כאילו אני אשם במשהו’. ‘שטויות. וכי ממה אהיה מאוכזבת? סתם. זה הכול מהחלום’. ‘איזה חלום?’ ‘חלמתי חלום טפשי אחד. לא חשוב’.

וכבר נשקה לו בחטיפה על קצה אפו וקפצה קלילה מן המיטה, ובכותונתה לעורה מיהרה אל המטבח. שאוליק שלשל את רגליו הגדולות אל הרצפה וכפותיו היחפות קלטו את קרירות האריחים החדשים. בשני החלונות עמד עולם בהיר, קצת גגות והרבה שמים. הטיל פסיעה יחפה וקרב לחלון ועמד שם והביט מתוך דירתו החדשה אל הרחוב. בחול למטה עמד הג’יפ הישן שלו. אחר־כך התלבש ואכל והלך ובמשך כל היום כולו לא הרפה ממנה טעם־הפיגולים ששייר בה חלומה.

שאוליק נע בתוך כורסתו ומיכל נחפזה ליטול את ספרה. החדר חזר לשלוותו ושוב נשמע בו הלחן המרגיע מתוך המקלט הניצב על שולחנו בינה לבין שאוליק.

‘לא מצלצלים? נדמה היה לי. התנמנמתי לי קצת, מה? מה, כבר חדשות?!’

נטל בחרדה את שעונו ומשום־מה נרגע מיד ונינוח יפה בכורסתו, נכון לחדשות. מעבר לחלון הפתוח חזר ונשמע תקתוק מכונת־הכתיבה של אליהו קרן.

‘אני חושבת שזה יהיה טוב בשבילי לחזור להוראה’, אמרה מיכל.

‘מה פתאום?’

‘ככה חשבתי לי’.

‘את בהחלט לא מוכרחה. רק בשנה הראשונה נצטרך להצטמצם קצת, עד שנפרע את החובות, אבל אחר־כך’.

‘זה לא בגלל החובות’, אמרה מיכל, ‘אני כבר חשבתי על כך ביפו’.

לולא נשמע אותה שעה צלצול בדלת, קרוב לוודאי שהיה חוקר לדעת מה הניע אותה למין מחשבה כזאת. אבל עכשיו קם לפתוח ובדרך הפטיר, כי זה בוודאי בנאי. באמת בנאי. הוא נכנס, מזוקן ומשופם, והביא עמו חבילה עטופה תחת זרועו.

‘בשורות טובות’, קידם שאוליק את פניו בשמחה גלויה.

‘בעניין החדר?’

‘כן. אתה יכול לקבל אותו. היכנס’.

זקנו המגונדר, שבנאי הצמיח לו בימי המלחמה ועדיין לא גילחו עד עצם היום הזה, ירד דק־דק לאורך לחייו ונתערב בזקן־הקמץ שמתחת לסנטרו. שיער־זקנו היה בהיר משערות ראשו ושיווה לפרצופו ארשת שסועה של אחד המתחבא מעיני הבריות.

‘שב, בנאי’, זִמרר קולו של שאוליק, ערב וידידותי, קשוב, שופע חמימות.

‘קחו את זה ממני’, הגיש בנאי את חבילתו ופשט ידו, ותיכף נראו שתי האצבעות החסרות. כל כמה שלא ידעו ולא התרגלו, תמיד תמיד הזדקרו מחדש שתי האצבעות החסרות. כמו זיכרון אשר מסרב להישכח.

‘מה זה?’

‘משהו. יש מנהג טפשי כזה לתת מתנות למי שנכנס לדירה חדשה’.

‘מה דעתך עליו, מיכלי, הוא מתחיל להקפיד על מנהגים טפשיים’.

‘פתח ונראה אם היה לנו כדאי להיכנס לדירה החדשה’, אמרה מיכל מאצל כורסתה.

בנאי ישב בכורסה ששאוליק ישב בה קודם, ושאוליק הילך וישב על הספה. הוא התיר את קישורי החבילה ונתגלתה מערכת כלי־קפה מזרחיים, עשויים נחושת.

‘תצטרכו למרק היטב היטב, קניתי אותם בשוק־הפשפשים ביפו’.

‘מתאים לך להביא לנו מתנות משוק־הפשפשים’.

מיכל הניחה לספרה ונטלה מעשה־סריגה. בקומה ובשבתה חשה על גופה בלי הרף את מבטיו של בנאי. אולי הוא חומד אותי, אבל אין ספק, שהוא מלגלג עלי. בטוח. התחילה לסרוג ולא נשאה עיניה להביט, לא אל שאוליק ולא אל בנאי. שני הגברים שוחחו ביניהם והיא סרגה והחרישה. הבנאי הזה. כל הבנאי הזה. כל פעם שהוא בא, כאילו שם מחוך על נפשי. בטוח שהוא מרגיש בכך. משום־כך, אולי, הוא כל־כך אדיב אלי, מתעניין, שואל. עשרים־ואחת, עשרים־ושתיים, נדמה לי שלא טעיתי. יצור שפל כזה אם הוא מפעיל עלי את לגלוגו מדעת. אין דבר, אני יושבת בשקט וסורגת לי. שישוחח לו עם שאוליק כמה שהוא רוצה, הוא איננו הידיד שלי. אני רק נוכחת כאן, סתם.

‘ודאי’, משך שאוליק בקולו ואמר. ‘זה היה יתרון עצום. ביפו לא הרגשנו בכלל שיש לנו שכנים. הכול היה רחב כל־כך, ופתוח. כאן אפילו נפלתי לתוך כוורת של בני־אדם. תמיד נדמה לי, שמציצים לי בתוך החלונות. אני פשוט עוד לא התרגלתי’.

‘וכל ערב מתקתקים לך ככה בתוך הנשמה?’

‘כמעט’.

כאילו אני בתולה, זה בדיוק הרגש שהוא מעורר בי. בושה וכלימה. איך שהיתה לו חוצפה לשאול אם ידעתי גברים לפני שהכרתי את שאוליק. ואני פשוט התביישתי ואמרתי כן. מדוע שיקרתי, מה יש. אני אוהבת את שאוליק, הוא האיש שלי ואני אוהבת אותו ואתה יכול להתפוצץ לך אלף פעם. מה יש, כבר בושה להיות נאמנה. אני אגיד לו, בהזדמנות. נחוץ לי מאוד להגיד לו. שיידע לו, הנואף הזה. מה פתאום?! אני צריכה להצטדק בפניו?!

‘בקיץ תסתדר איכשהו, יש שם ברז למעלה. בחורף תוכל להתרחץ אצלנו’.

‘מיכל תרשה לי?’

עכשיו הוא בטח מסתכל בי. אני לא אשא את עיני, שיתפקע. שיבוא, שיתרחץ, אכפת לי. האדיבות המאוסה הזאת. אני בטוחה שהוא מלגלג גם על שאוליק. הוא מלגלג על כל העולם, בייחוד על כל מי שמיטיב עמו. באיזו זכות? שבי בשקט, מיכלי, אל תתרגשי. מה רע בכך שרכשנו לנו דירה ויש לנו מקרר חשמלי וכורסאות, גם כורסה זו שהוא יושב בה בנוחיות רבה כל־כך. צביעות לשבת בכורסה וליהנות ממנה ובה־בעת ללגלג עליה. אני בטוחה שהוא מלגלג עליה. הבנאי הזה. מה שמו הפרטי, בעצם. מין אדם שאין לו שם פרטי.

‘אפילו מחר’, סיכם שאוליק. ‘בבוקר יתן לי קרן את המפתח. רגע’.

קם ויצא. בנאי לא זע. שרוע היה בכורסתו, ראשו חבוי כלשהו בין כתפיו, ומשם, מחותל בנוחות רבה בתוך הרגשתו העצמית המחניפה, הביט דומם במיכל בשתי עיניו החומות, המבריקות, העייפות, המביטות ומביטות, ואולי באמת מלגלגות. ההרגשה האווילית הזאת, כאילו אני.

‘אז איך מרגישים בדירה החדשה?’

‘מרגישים כמו שמרגישים בדירה חדשה’.

קוצר־הרוח הבלתי־אדיב שנשמע בתשובתה בלי ספק הסגיר אותה. אפילו הבחינה כיצד הבליע בדל־חיוך בין שפמו וזקנו. אפילו אינו מיתמם לשאול למה היא כועסת. הבנאי הזה. הארחי־פרחי הזה. הנהנתן, ה… העלוב הזה. ודאי שעלוב. שאוליק טורח למענו וגם חדר השיג לו וככה הוא גומל לנו. התחושה הזאת. ה… ה… התחושה הזאת. כאילו אני… ואיני יודעת את העולם, כאילו.

‘חדר יפה’, סיכם בנאי. ‘רק חסרים בו וילונות’.

‘יהיו גם וילונות’.

‘אני בטוח שיהיו. את לא תגורי בבית שאין בו וילונות’.

‘נכון’.

‘קשה להגיד שאת אדיבה’.

עכשיו הסתכלה בו בבת־אחת. עיניו קידמו את מבטה בשקט, באדיבות, בחיוך. באמת שאני מגוחכת, מבקשת לתקוף ונמצאת מתגוננת.

‘את נראית עייפה, מיכלי’, אמר לה פתאום במין השתתפות נדיבה, ונימה של כנות נשמעה בקולו. כהרף־עין נפוגו בלבה, להפתעתה, כל הפגיעה והעלבון והכעס חסר־השחר שנוכחותו כפתה עליה.

‘אני תמיד עייפה בערבים’, השיבה בנימת־קול כנעימת־קולו, ודבריה נשמעו פתאום כמו וידוי.

מעבר לחלון חזר ונשמע תקתוק מכונת־הכתיבה של אליהו קרן.

פרק שני

את השולחן הגדול הציב כנגד החלון הקרוע אל הגגות והשמים, את מיטתו – לאורך הקיר, ותיכף לידו את הארון. אחר־כך פתח שתי מזוודותיו והריק מתוכן את בגדיו וספריו וערכם בארון ועל השולחן. פרש על המיטה כיסוי של בד ערבי עבה, עשוי פסים־פסים שחורו ירוק ואדום, והטיל עליו שתי כריות מאותו בד עצמו. הניח על השולחן מאפרה עשויה נחושת, גדולה כמו קערה, ובתוכה שתי מקטרות וזהו, הנה התמקמתי. עכשיו ישב ליד השולחן כנגד הנוף הרבוע, השבוי ועומד בחלונו. יער של אנטנות מזדקרות וחוטים מתפזרים באלכסון לכל עבר ונבלעים לתוך הבתים פנימה. החזות הזאת תעמוד בכל עת תמיד בריבוע החלון והיא שייכת לחדר כמו השולחן והספה. זהו הנוף שאראה יומיום. הוא כמו רהיט פרטי שלי, אף־על־פי שכולם יכולים לראותו, אבל כל אחד מן החלון שלו. אצטרך להתרגל אליו, כמו שמתרגלים לכיסא חדש.

היסב פניו וסקר את החדר ואת עצמו בתוך החדר. ובכן, זהו, הנה כל עצמך בעולם, שרגא בנאי. הדליק לעצמו סיגריה, הסיגריה הראשונה בחדר החדש. נשף בהבל־פיו על העשן הדק, שהתנשא מאוד־הסיגריה ופיזרו על־פני השולחן. העשן ריחף מעליו כמו קטורת, ויצא לאטו דרך החלון אל הגג. ובכן, זהו. לאמתו של דבר, מה בין חדר זה לבין החדר הקודם ביפו. מלבד הים, שהיה אורח קבוע בחלונו. והעכברים, כמובן. הם היו מתרוצצים להם בלי כל מורא, כאילו הם הבעלים האמתיים והוא רק אורח נסבל. בייחוד בלילות. כמה שהיו מכרסמים בלילות. חוץ מזה, כמעט אין כל הבדל. שם הייתי בבית וכאן אני בבית. בכל מקום. תנו לי רק ארבעה קירות, מיטה ושולחן לעבוד עליו – ואני בבית. אין לי שום שאיפות אחרות, אין לי שום שאיפות בכלל. כלומר: לא כך, אלא. אבל כבר סיכמנו לעצמנו ואין מה להוסיף.

קם לצאת אל הגג ונשתהה בפתח, מול מרחבי הגגות השטוחים והאנטנות והשמים. בשמים ריחפו אותה שעה קצת עננים. נתמך על המשקוף והמחיש לעצמו את עמידתו בפתח של החדר שלו, מול הגג והשמים, את קטע־השמים הזה אראה יומיום, כאילו נעשו השמים אחוזה פרטית שלי. משום־מה הסֵיבה לו המחשה זו קורת־רוח מרובה. מחותל בקורת־רוחו, כמו בידיעה עצמית יסודית, פסע פסיעות אחדות וקרב למעקה־הגג. הרחק למטה נשתחל כביש הרחוב בין הבתים, וכלי־הרכב נעו מכאן לשם ומשם הלאה ונבלעו בין הבתים במקום שהכביש מתעקל. מעבר לדרך עמדו צפופים בתים רבים, ואחריהם עוד בתים ואחריהם עוד בתים. גם ביניהם מפרידים כבישי־רחובות, אלא שאין הם נראים מכאן – כל הכבישים ההומים האלה, כל הבתים הרבים, כל האנשים המצטופפים בהם משפחות־משפחות.

בנאי ריווח עמידתו ליד המעקה והוסיף להסתכל, הוא למעלה והעיר מתחתיו. באמת אין לי כל שאיפות. נא להכיר: אדם שאין לו שאיפות. קודם למלחמה ביקש להיות ארכיטקט ולמד בטכניון, ובהסתר אף שלח ידו בציור. במלחמה עצמה היה חבלן ופיצץ בתים וגשרים וגדרות־תיל. אחריה, במקום לחזור ללימודיו, נסע לחוצלארץ. רבים נסעו וגם הוא נסע: להשתלם בגרפיקה, הצהיר. עכשיו כל עצמו קצת מזה וקצת מזה ופרנסתו על עבודות גרפיקה שונות, ציורי כרזות־פרסומת בשביל חברות מסחריות ובתי־חרושת, פעמים כרזה לתיאטרון, פעמים עטיפה לספר וכיוצא בזה – הכול לפי המצוי והמזדמן, מלאכות שאין בהן קביעות ואין להן שליטה עליו. עתותיו בידיו וטוב ונוח לו בחיים אלה שבחר לעצמו. נניח שאחרי המלחמה הייתי ממשיך את הלימודים, הרי איש לא הפריע ושום דבר לא הפריע ואבא היה נותן כסף. ודאי שהיה נותן. נניח שהייתי מסיים את הטכניון, ובכן? לא, באמת, ובכן? מן הסתם הייתי אדם מן היישוב, מכובד על עצמו ועל הבריות, אבל איני מבקש כלל להיות מכובד. כלומר, לא אכפת לי, אבל כתכלית? סבור היה כי כך מוטב לו, שעבודתו לא קבועה ולא מוגדרת, אינה מטילה עליו חובות ואינה באה בתביעות, וחירותו שמורה בידו, או מה שהוא מדמה שהיא חירות.

והיה עומד כך על הגג הגבוה ליד המעקה, מעל להמולת הרחובות, ראשו וסיגרייתו נטויים על־פני החיים הרבים ההומים שם למטה ברחובות ובבתים, בחנויות ועל עמודי־המודעות, כמי שהפקיע את עצמו משליטתם וממוסרם ומנוהגם, שבת שלו אחרת וחולים שלו אחרים. מרירות כבושה פרנסה את קורת־רוחו, שהפיק מעמידה זו עצמה, הוא למעלה והם למטה. ממרירות זו, ובלי להבהירה לעצמו כל צורכה, שאב צידוק והיתר לאורח־חייו. כביכול היתה לו משאת־נפש ולא נתקיימה, כביכול רימוהו ופגעו בו, בו אישית. ומאחר שכך, הכול מותר לו, שום חובות ושום דבר שאינו שייך כך או אחרת לקיומו הממשי לשעה זו או אחרת מעשרים־וארבע השעות אשר ביממה שהרי מה, נו כן, שהרי מה?

הנה הג’יפ של שאוליק. בנאי ראה אותו סוטה מן הכביש ועולה על הדרך הכבושה בחול והמוליכה אל הבית. הרף־עין וכבר נשמעו מאחוריו צעדים ושאוליק יצא אליו אל הגג, מתנשף עדיין מן הקפיצה על המדרגות.

‘אתה רואה, אין בעיות!’ צהל שאוליק.

עמד אצלו ליד המעקה והשקיף למטה.

‘איזה מראה!’ התפעל, ‘אף פעם עוד לא הייתי כאן. הרחוב נראה מכאן משונה כל־כך’.

בנאי בחן דומם את שאוליק וחזר והביט למטה.

‘תראה, הנה שם הג’יפ שלי!’ שמח שאוליק. עמד מאושש על רגליו כנגד בנאי, שנסמך בליאות רשולה על המעקה, ידיו בכיסיו ושערותיו ברוח. חזהו היה מגולה. שערות־חזהו כנגד זקנו, שפמו העבות, המטופח־פרא, מחפה עליו מלמעלה ושערות־ראשו לעומתם חלקות ודלילות. כל עצמו מעבה אחד של שיער. בלי משים הרהר בנאי במיכל ובמה שאמרה, כי בערבים היא עייפה תמיד. שאוליק נכנס לחדר ובנאי הלך אחריו. ‘כן’, אמר שאוליק ועיניו סוקרות את החדר וכל אשר בו, ‘לא רע, לא רע’. בנאי ראה את שתי המזוודות הריקות וחשב כי צריך לסלק אותן לאן שהוא. על הגג תכלה אותן השמש בקיץ והגשמים בחורף, אם יישאר כאן עד לחורף. מזוודות טובות, חבל עליהן. ניגש והציבן זו ליד זו, פרש עליהן מפה והעמיד עליהן צנצנת ריקה.

‘אם יש צנצנת, יהיו גם פרחים’, אמר שאוליק.

‘או שיהיו או שלא יהיו’.

‘הנערות שלך כבר יביאו לך’, גיחך שאוליק ונשתרע בהרחבה על מיטתו של בנאי. בנאי ישב ליד השולחן, פניו כנגד שאוליק.

‘כאשר אני שוכב כאן על מיטה זו, עולות בזכרוני כל מיני מיטות’, אמר שאוליק וחלץ בהנאה את עצמותיו. ‘אתה אף פעם לא היית נשוי, מה?’

‘לא. כלומר… לא’.

‘הייתי היום בדרום. חם שם, מאוד חם. מה עושים שלא יהיה חם כל־כך? נו, צריך לרדת. שמע, אולי תאכל אתנו ארוחת־ערב? ככה, נגיד לכבוד החדר החדש שלך?’

‘אני חושב שיבואו אלי’.

‘אתה לא מוכרח לבלות אצלנו את כל הערב’.

‘לא, באמת’.

פרק שלישי

‘איזה רעש כאן אצלך’, אמרה גילה. החלון והדלת הפונים לצד הגג פתוחים היו כלפי הלילה וכל החלונות של כל הבתים אשר מסביב פתוחים ומוארים היו כמוהם. אנשים בגופיות יצאו אל מרפסותיהם וגם עכשיו השמיעו כל המקלטים אותה נעימה עצמה. ‘אינני מבינה איך יכולת לעזוב את החדר ההוא, עם הים והשקט’. ‘והעכברים’. ‘אל תהיה קטנוני’. ‘אבל הביטי רק החוצה, כאן יש לי המון שמים וגם את הים שומעים לפעמים’. ‘עד שמצאתי אותך! מין רחוב כזה, בלי שם, בתים בלי מספרים’. ‘זה רחוב חדש. אולי תשבי?’ אבל אותם הרהיטים, רק שערכת אותם אחרת', אמרה וישבה על המיטה.

חירות יפה נשבה ממנה בפטפטה ובשבתה. אספה את החצאית הרחבה והרכה בין ברכיה והחליקה בתנועה רשולה על שערותיה האסופות בטבעת על עורפה. בנאי הצית בפיו שתי סיגריות, כמנהגו עם נערות דרך קרבת־לבבות, ונתן אחת בפיה. שעה קלה קודם־לכן שמע אותה קוראת ברדיו את חדשות שעה תשע. ישב כנגדה, גבו אל השולחן, רגליו הארכניות שרועות לפניו וכפות־ידיו תלויות רפויות על משענות־הכיסא. ‘יש לך מנורה יפה’, אמרה. ‘בחנויות לא רואים כאלה מנורות. היכן מצאת אותה?’ ‘תתפלאי לשמוע: התקנתי אותה בעצמי’. ‘באמת?’ ‘כן, מצאתי חלקים ישנים והרכבתי אותם’. קמה להסתכל במנורה הוא קם ועמד מאחוריה. על הכותל שמנגד נולדו שני צללים, השני גבוה מן הראשון. ראה את צלה הברור והגמיש, צל שערותיה וצל חיטובי־גווה. צל־הנערה שעל הקיר נשא יותר חן בעיניו מבוראו שעמד על־ידו. ‘כאן הכפתור’, אמר ולחץ וכיבה את האור. הצללים שעל הכותל מתו בחושך. שניהם עמדו בחושך ואצבעו על הכפתור. ‘תדליק’, לחשה והוא הדליק ולא משך אצבעותיו ממתג־החשמל. הצללים שעל הקיר נולדו תיכף מחדש. הסתכלה במנורה והוא הסתכל בצלליתה אשר על הקיר. ‘באמת מנורה יפה’, אמרה. הניח כפו על כתפה ולא אמר כלום. כף־ידו נחה אסופת־אצבעות בשקערורית שבין כתפה לבין חלקת־צווארה, והמגע החם העלה לפניו במחי־זיכרון דמותה של נערה אחרת, אחת תמר, אבל מה זה משנה, וכיצד עמדה לפניו עירומה אחר־הצהריים, כאשר תריסי־חדרו היו מוגפים ורצפת־החדר רבוצה מים והוא עצמו שכב על הספה והיא אמרה: ‘תראה, אינני מתביישת, כמה נפלא שאינני מתביישת’. שעונו ושעונה מונחים היו על המדף ואת תקתוקם לא שמעו. והיא עמדה ככה באור האפור והשליו שבין התריסים, שמֵחה בגופה ואומרת: ‘אני אוהבת את גופי מפני שאתה אוהב אותו. אני אוהבת את גופך מפני שהוא אוהב את גופי, תראה ככה אני עומדת ואני לא מתביישת. הנה, שוב. כמה זה נפלא. אני מתגססת וזה נפלא. כן, כן, ככה אני רוצה להרגיש כל הזמן. שיתעורר ויתעורר ולא ייפסק. כל הזמן. כל־כך נפלא להגיד עכשיו מלים גסות, אבל אינני מעיזה. נורא חבל שאינני מעיזה. רגע’.

וההיא תמר או מה שמה שינתה את תנוחתה והיתה עתה קרובה אליו והם לא הסתפקו בעצמם ורצו את עצמם עוד ועוד ועוד, לשבור ולמחוץ ולנתץ ולפצח ולהגיע אל תוך תוכו של הלב הנואל הזה, אל המקום ההוא שמעבר לו אין שום דבר, כי מעבר לו באמת אין שום דבר וחוץ מעצמם בשעה זו ובחדר זה אין להם שום דבר. אך אל תוך־תוכו של הדבר הגדול ההוא המוליד את המגע הגואל בין שניים אנשים אי־אפשר בכלל להגיע, כנראה, ומשום־כך דווקא השתוקקו אליו כל כך ומשום־כך כבר בצבצה האכזבה בעצם השתוקקותם. כי דווקא אז, בייחוד אז, צולל כל אחד אל חביוניו־הוא, ולא זה עם זה התייחדו, אלא כל אחד עם תאוותו בלבד – בשפתיים מעוותות, בצעקה קפואה על הפנים, במין קדרות של חימה שפוכה ובכל מאודם, ללא כל חיפוי של מלה רכה או ליטוף או חיוך. הוא לא הסתיר כלל את עקרותו, אדרבא: היא התירה אותו מכל מעצוריו ועתה לא נבראו אלא לשם תאוותם בלבד והם התמכרו לה בשצף־קצף, במין יאוש צוהל, כאילו אין להם אלא היא בלבד.

‘לא כך’, לחשה גילה ופנתה לשבת על הספה וממילא נאספה כפו מכתפה. חזר אל הכיסא וישב כמקודם, גבו אל השולחן ופניו כנגדה. שוב היה שרוע בהרחבת־הדעת, רגליו פשוטות לפניו, אצבעותיו על לחיו ועל שמורות־עיניו, והיה מציץ בה ומשער אם אמנם ייווצר ויקום ביניהם מה שהוא מייחל לו כל־כך וקשה לקוראו בשם, אותו ערפל מכושף וּבָשׂוּם ונפלא, שרק הוא בלבד עשוי לחלצו מן הבלימה המחלחלת בו תמיד. ולא חשוב כלל אם לשעה או לערב או לרגעים אחדים בלבד. ולא חשוב אם הוא עשוי להתנדף בבוקר או בבוקרו של יום־המחרת. כי הוא עשוי להתחדש בערב עם נערה אחרת.

גילה הניעה ראשה, וזנב־הסוס של שערותיה הצליף לכאן ולכאן ופרע¹ את הזייתו. ‘חבל שאין כאן זבובים’, אמר. חשפה שיניה והחליקה בחיבה על זנבה. תמה היה אם מה שהוא מייחל כל כך, אותה הזיה כשופה, תיווצר הלילה. לפעמים מחולל אותה מגע־יד אקראי, פעמים ליטוף של עין מחייכת פתאום. פעמים הוא מבלה עם נערה לילה תמים ואין היא מתחוללת כלל. או־אז הכל נואל ולא־זה, והוא תקוע בתוך עצמו כבד וקודר. אבל כאשר היא מתחוללת, הוא מתנער ומקיץ וכל אשר בו מתנער ומקיץ לחיים רבים. לשם כך אין כל צורך לקשור עולם ומלואו בנערה אחת דווקא והיא יכולה להיות גם זו או גם אחרת. דרך אחרת באהבה לא ידע, ולמען האמת, גם לא האמין כי היא קיימת בכלל. מתמכר היה לאהבהביו, לעולם לא לנערות שעוררו אותם. מתחמם בהערצה זו שהיה מוליד בנפשן אליו. הנערות לא היו לדידו אלא כלי־קיבול לחיבה שזרע וטפח בתוכן אליו. אמן בגינוני חיזור היה, ולאחר שזרע את זרעו בלב הנערה והדבר הוגד לו בוודאות, שוב לא היה לו כל צורך בה והיה הולך לחפש לו לב אחר וגוף אחר לחדש בהם את דיוקן־עצמו. הוא הדבר שהיה משתדל: לברוא את דיוקן־עצמו בלב הנערה, שתהא אוהבת את הדיוקן הזה שלו והיה אוהב אותה אוהבת את דמות עצמו.

‘לא, בנאי, לא כך’, עיוותה גילה את שפתיה והעלתה את רגליה על המיטה, ‘אתה מבין’.

כמובן שהבין. הלוא על שום כך השיב מיד גלויות ובכנות:

‘אין לי אלא מה שיש לי ברגע זה. ומה שאין לי ברגע זה אולי אין לי בכלל’.

כנות כוזבת, כמובן, אבל גילה כבר פערה פיה להקשיב והוא פתח ב’הביטי, גילה', וגחן קדימה מעשה קרבת־לבבות והוסיף להגיד את אשר הוא מגיד תמיד, כמו תקליט. שוב ושוב, תמיד. עוד מעט גם יגיע וידבר על בדידות ועל המתת הצפונה בכל בדל של חיבה, אפילו היא בת רגעים אחדים בלבד, וכן הלאה וכן הלאה. גועל־נפש. נפשו היתה נקוטה ומשועממת. המוזר הוא, שדיבר אמת, אלא איכשהו היתה זו אמת שֶׁבָּדָה אותה מלבו, כאילו היה משחק לפניה את אמתו.

אבל גילה הקשיבה. ‘זה נכון מאוד’, התלהבה. וכאשר לא הגיב, הוסיפה לדבר. היא דיברה ודיברה, גילה או אחרת מה זה משנה, ופניו היו נטויים כנגדה בהקשבה אל חייה. היא ראתה את עיניו, כי הן טובות, ולא ידעה, כי הוא מקשיב בחייה רק לחייו עצמו שהוא מכיר ומגלה בתוך חייה. טפשה אחת מנופחת. איזו חשיבות היא מיחסת לחייה. עריצה מטופשת כזאת שמאלצת אותו להקשיב לכל פרכוס שבה ולכל נדנוד ולכל משהו. כאילו אי־אפשר בלי זה, כאילו כל זה באמת שייך לעניין.

הקשבתו אליה הולידה בלבה קרבה פתאומית אליו, מעבר לכל רתיעותיה. וכאשר חזר והחליק על שערה, נכנפה תחת מגעו והוא שמע את קולה יוצא מתחת כפות ידיו – ‘פתיה אחת, אתה מחליק על ראשי וכבר אני נמסה’. כך אמרה והחליקה על זקנו ותיכף היתה רוח אחרת ביניהם והיא הוסיפה:

‘הייתי רוצה לחוש בלחי שלך מתחת לזקן הזה’.

‘זה בכלל לא מעניין’.

‘חתיכת תפאורה שכמותך’.

חיוך שחייך אליה דמה לקריצה קונדסית.

‘יש לך זקן נחמד, אבל הוא דומה קצת לפאה נכרית’.

גילה או תמר או מה־שמה של ההיא. הוא חיבק אותה וזרועותיה על עורפו. לָכוּד בחיבוקה, נכמרו בלבו געגועים לידיים של נערה שתחבקנה את עורפו. כמו תמיד, שוב ושוב.

פרק רביעי

מה חלמתי הרי חלמתי עכשיו. כלום איני זוכרת, כלו–ם. החלום בתוכי ואני איני יודעת אותו. משונה. זה החלבן העיר אותי מחלומי או אולי התעוררתי לפניו. מה השעה. אני צריכה לקום, מדוע דווקא בבוקר האיברים שלי לאים כל־כך.

מתחה את רגליה והקשיבה לקולות היחידים של הבוקר המתעורר. דלת טפחה. מים ירדו בבית־השימוש וירדו וירדו ואחר־כך פסקו ועדיין הצינור הריק זמרר לו מין סרח־עודף צורמני. פסיעות של איש על המדרכה מנגד, כל פסיעה ברורה לעצמה ומשמיעה קול. כל קולות הבוקר ברורים לעצמם, כל אחד נולד לעצמו, משמיע את עצמו בייחודו וגווע באותה דממה שקדמה לו. הנה קול־תרועה רחוק של אוטובוס, אולי האוטובוס הראשון. תריס חרק והתרומם. שוב צעדים, הפעם על המדרכה הסמוכה. הקשבתה של מיכל נמתחה והלכה עם כל קול, מלידתו ועד גוויעתו. איפה־שהוא כאן, באחד החלונות של הבניין הגדול אשר ממול, צעק מישהו אל מישהו. שעון מעורר צלצל וצלצל וצלצל, כדי שמישהו יקום מתי־שהוא, בשעה מסוימת מאוד, ופסק פתאום. עכשיו יורד החלבן ומתניע את תלת־אופנועו. מישהו גורר את רגליו על המדרגות, ודאי אליהו קרן מוריד את פח־האשפה. דלת נפתחה ונסגרה מיד. אשתו של אליהו קרן הכניסה מן־הסתם את בקבוקי־החלב. לא לשכוח להזמין למחר ארבעה בקבוקים. אליהו קרן, או אולי מישהו אחר, חזר עם פח־האשפה הריק ושוליו נתקלו בשפת־המדרגות והשמיעו קול. גם הקול הזה נמסך בשאר הקולות, וכן בדממות שנפערו תיכף בין קול לקול. הדממות הן של הלילה, הקולות של הבוקר המקיץ עליו. הדממות נתקצרו ופחתו, הקולות נתרבו וגברו.

בהרת־אור הגיהה לפתע מעבר לתריס. אם האחות מן הבית השכן העלתה רק עכשיו אור בחדרה, סימן שעדיין מוקדם. את שמה לא ידעה, אבל ידעה שהיא אחות בבית־ספר ומקדימה בוקר־בוקר להעלות אור בחדרה, אולי כדי לקצר את נדודיה בלילות. עכשיו חשבה מיכל על האחות הזאת: אשה לבדה. אשה מבוגרת, אמא לבן המשרת בצבא ומתגוררת לבדה. אולי התגרשה מבעלה, אולי הבעל נפטר. בכל שעה פנויה היא מנקה ומשפשפת וממרקת ומציבה את כלי־המטבח ושאר כלים על אדן־המרפסת לייבוש, וכולם רואים. מה היא שקודה למָרֵק ולנקות כל־כך. בשעות־הערב, אם איננה מנקה, יושבת היא בחוּגָה קטנה של אור, פעמים קוראת, פעמים סורגת. אשה לבדה. מתגוררת שתי פסיעות ממני ואיני יודעת עליה אלא זאת שהיא אחות. ואת כלי־המטבח שלה אני רואה. ואת חוגת אורה בערבים.

לגמרי למטה טרקה דלת ותיכף אחר־כך נשמעה התנעת־מכונית. כבר ברוך ברוך מתניע את הטנדר שלו. גם ברוך ברוך מתגורר לבדו, בדירת־הקרקע בת החדר האחד. שתקן כזה. על־פני המדרגות הוא מברכה לשלום בשפה רפה ובהבלעה ומצניע את הווייתו ומניח לה לעבור. בבית משותף מזדמנים כל מיני אנשים להתגורר יחדיו. צילה אומרת, שהוא לומד משפטים. באמת משונה, אומרת צילה, הרי הוא מגמגמם. אם אזדקק פעם לעורך־דין, בטוח שלא אפנה אליו. איך יוכל להופיע בבית־המשפט, את מי ישכנע. עורך־דין מגמגם, אפילו יהיה מי יודע כמה חכם, איננו מעורר אמון. מה פתאום, מה לי ולעורכי־דין. לא, סתם. שאוליק ישן לו, אפילו הטנדר לא העיר אותו. הייתי רוצה לדעת מדוע אני תמיד מתעוררת לפניו. הסתכלה בו ותיכף הסֵבה עיניה. מידה מגונה היא להסתכל בפניו של אדם ישן. גלויים הם לפניך כגוף במערומיו, חסרי־הבעה וחסרי־אונים מפני העיניים המסתכלות בהם. עיניים רואות ועיניים עצומות. תיכף נכמרה בה בקשת מחילה כאילו אשמה במשהו, כאילו תפשה את שאוליק בקלקלתו, כאילו הוא אשם בתחושת הטינה העמומה והבלתי־מודעת שהקיצה בלבה וחלפה אבל שיירה סרח־עודף. כאילו חטאה לפניו. במה חטאתי לו. שמא בחלום שחלמתי ואיני זוכרת אותו כלל. שאני כזאת. ואולי כן. שהיא זכה וטובה וללא דופי במעשים ובחובות ובמלאכת הבית ובטיפול בילד ואף־על־פי־כן איכשהו חוטאת לפניו. אולי בחלומותיה. שאשה טובה היא לו ואשה חוטאת אני לך. כלום לא כך? כאילו חיה מאחורי איזו מחיצה סמויה. אבק־מרמה ודאי יש כאן. שאוליק אינו יודע והיא עצמה אינה יודעת.

חזרה והסתכלה בפניו עצומי־העיניים: פנים רגילים וטובים, פני אדם בשנתו. לא שאיפה בהם ולא ייחולים. אדם במסילת־חייו הכבושה, מיושב בדעתו. כל־כך מיושב בדעתו. סתם, כל־כך סתם. מה טעם לרוגזה שהוא מעורר בה, באמת שאינני יודעת. אולי מפני ששוב אין בו שום חשיבות שתוכל להסתופף ולנשום בצלה את חייה־שלה, שתעניק טעם לעשיות הקטנות של יומיום, אשר מעתה והלאה ועד עולם תהא שבויה בתוכן. פנים רגילות בהחלט של פקיד מקובל במשרד־החקלאות. אלוהים, מה אני רוצה ממנו. טינה שהיתה בה פינתה מקום לצער כבוש על משהו שהיה כפי הנראה בחייהם בעבר והנה אבד. משהו חשוב ועיקר, מן הסתם. אחרת לא היה היעדרו מורגש כל־כך.

הנה גם הילד משמיע קולו. תיכף, עזרי. אף הוא כּרוֹז של הבוקר, כמו תרועת האוטובוס הרחוק, כמו התנעת הטנדר של ברוך ברוך, כמו בהרת האור של האחות מן הבית השכן. תיכף, עזרי, אני באה.

הזדקפה והבחינה בווילונות החדשים, שהיו מקופלים על הכיסא, ונתלקחה שמחה בלבה. היום אתלה אותם. צהוב ושחור ואדום, נפלא. כאשר ראיתי את הבד הזה,² תיכף ידעתי כי זהו זה. גם בעיני צילה מצאו חן. כמה נפלא לערוך עם השמנה הזאת קניות. אל תצרח, כבר אני באה.

קמה ועטתה חלוק על גופה ואותה שעה זע שאוליק זיע ראשון של התעוררות. אתה יכול לשכב עוד קצת, היטיבה עליו את הסדין והלכה לבן.

האור גבר מאוד ומיני הרעש והקולות אשר בחוץ כבר לא נשמעו, כי היו רבים מאוד. נוסעי שעה שבע כבר יצאו לדרכם ונוסעי שעה שמונה ישבו במטבחיהם וגמעו קפה. האור מילא את כל החדרים, ובמכולת נצטופפו נשים לקניות. בוקר טוב גברת ליפמן. בוקר טוב גברת קרן. האור דלק אצלכן עד שעה מאוחרת, מן הסתם היו לכם אורחים. לא, בעלי עבד. כל־כך מאוחר? מה לעשות, יש לנו הרבה חובות. באמת שמעתי תקתוק של מכונת־כתיבה. אני מקווה שלא הפריע לכם? לא לא. תן לי תשע, בבקשה. גם חבילת־חמאה. בוקר טוב. רוב האנשים המשתכנים בבתים משותפים עושים לעצמם חובות, אחרת אי־אפשר, כנראה. בוקר טוב. כן, זה הכול. להתראות. מי זאת שיצאה? שלום, שלום. השכנה החדשה שלנו, בעלה עובד במס־הכנסה. אה. בוקר טוב. להתראות. טרי? בהחלט, רק אתמול הבאתי אותו. בוקר מצויין. טוב טוב, שלום. אז תן לי גם מלפפונים. בוקר טוב.

להתראות. זו באה וזו יוצאת וגברים באים כנגדן, רחוצים ומסורקים ושערותיהם לחות, כולם גוררים את לילם אל יומם. הרחוב כבר התמלא מכוניות וכלי־רכב למיניהם ותור הממתינים ליד תחנת־האוטובוס נתארך ונצטמק חליפות. מכל הבתים נוהרים אליו פועלים ופקידים ובעלי־מלאכה ואנשי־עסקים ומורים ותלמידים וזבנים והוא קולט את כולם ופולטם לתוך האוטובוסים.

שעה ששאוליק גילח זקנו בחדר־האמבטיה כבר התרוצץ עזרי בחדרים, גורר אחריו סוס על גלגלים קשור לחבל, והארוחה כבר היתה ערוכה על השולחן אשר במטבח. מיכל הספיקה להחליף בינתיים בגדיה והיתה רחוצה ומסורקת.

בדיוק כאשר מזגה את הקפה, צלצלו בדלת. מי זה יכול להיות כל־כך מוקדם. עזרי רץ ראשון, מיכל אחריו. מי זה? שאל שאוליק מחדר־האמבטיה ולחייו מסובנות. מיכל לא השיבה והוסיפה לדבר בלחישה עם האיש הניצב בפתח. עזרי עמד לידה, אגודלו בפיו ועיניו מביטות באיש הזר.

‘מי זה היה?’ יצא שאוליק מן האמבטיה ומברשת־הגילוח בידו.

‘אביך חולה, שאוליק. האיש הזה בא להודיע שהלילה לקחו את אביך לבית־החולים’.

‘מה יש לו?’

‘אינני יודעת. האיש לא סיפר לי’.

שאוליק חזר לחדר־האמבטיה. עזרי הלך אחריו, עמד בפתח והסתכל באבא שלו, כיצד הוא מותח צווארו כנגד הראי. חבל שדווקא היום. בַּחֶבל מצפים לי בתשע. בשתים־עשרה קבעתי ישיבה בבאר־שבע. נדמה לי, כי אף פעם לא שכב בבית־חולים. ‘מה אתה עושה, אבא?’ ‘אני מתגלח, חבוב’. ‘אתה מתגלח, אבא’. ‘כן חבוב, כן’ ‘אז אני אוכל ואחר־כך נלך לסבא. טוב, אבא?’ ‘בשבת, חבוב, לא היום’ ‘מתי שבת?’ ‘עוד מעט, מחר’. ‘מדוע היום לא שבת?’ ‘כי היום זה לא מחר’. ‘בוא נלך היום אז היום יהיה שבת’ ‘אי־אפשר, סבא היום בבית־חולים’.

לאמתו של דבר לא הופתע ולא נחרד. נדמה היה לו כאילו תמיד ידע שבדיוק כך, כאשר יעמוד בוקר אחד ויתגלח, יבואו ויקראו אותו לאבא. כמעט תמה היה בלבו על שום־מה לא באו עד עתה. בן כמה אבא? מה זה משנה. תמה היה, שאין חרדה בלבו. שהוא מהרהר באבא כאילו כבר נפטר מן העולם. אולי מפני שהאבהות, שאביו נטע בלבו, תוסיף להתקיים בחייו, כך או אחרת, גם לאחר שאבא עצמו כבר לא יהיה.

‘אתה תיגש ודאי לבית־החולים?’ אמרה מיכל בשעה ששתה את הקפה שלו. עזרי בא ועלה וישב על ברכיו.

‘כמובן’.

'כבר דיברו ביניהם בלחישה, בהתאפקות, בכלשהי חגיגיות, כאילו פינו את עצמם הצדה בפני המאורע ההולך וקרב וכבר הם נכבשים לו.

שאוליק קם ללכת ועל המדרגות פגש את פרץ רובין. אחר־כך ראתה אותם מיכל מבעד לחלון כיצד שניהם משתהים שם למטה, ליד הג’יפ של שאוליק. פרץ רובין היה נמוך משאוליק, אבל רחב־כתפיים ממנו. איזה פני ירח חייכניים שיש לו! עומד לו כנגד שאוליק פשוק־רגליים, ימינו בכיסו ותחת זרועה תיק־מכתבים דק ובשמאלו הוא משחק בצרור־מפתחות ורוח־הבוקר הקלה מניעה שערותיו וכל עצמו מרוצה ושש אלי יומו, אל עסקי הבנזין שלו ושאר העסקים המתחוללים באלו בתי הקפה האפלוליים, המתמלאים בשעות־הבוקר המאוחרות וכל השולחנות תפושים ולחשושי העסקים בעיצומם. ביחידות ובשניים ובשלושה יושבים להם הללו ליד השולחנות הקטנים ומאוורר גדול מאווש חרש מעל ראשיהם. כאן כולם מצפים למישהו, נפגשים, מחפשים את מישהו, דנים על עסקות, ממשיכים במשא־ומתן, באים לידי הסכם. אז מה גמרנו? על שבעה אחוזים. רגע רגע, הרי אמרנו! אדרבא, מה אמרנו? המלצריות בשמלניות חומות, חגורות סינריות לבנות וסרט־כתר לראשיהן – שֵם בית־הקפה רקום עליו באותיות כחולות – חומקות בין השולחנות, מגישות קפה, נותנות עודף הולכות הלאה. פניהן חתומים וחיוכן הפרטי שמור לאנשים אחרים במקומות אחרים. תחת המאוורר המאווש ובתוך ענני־הקטורת של סיגריות, מוכרים וקונים, מאריכים הסכמים ישנים וחותמים על חדשים, מרוויחים ומפסידים בהיעלם אחד. רוכלי סידקית נדחקים בין השולחנות ומציעים לסוחרים ולבעלי העסקים הגדולים סכיני־גילוח, סבון־רחצה, סוכריות־מינתה, עטיפות־ניילון לתעודת־זהות. ‘מר רובין, טלפון. מר רו–בין!’ פרץ קם ותוך כדי כך מעיף עין על המלצרית שקראה בשמו – פניה חתומים, עיניה בוהות לפניהן, אדישות להחריד. לא ראתה אותו וקראה שנית: ‘מר רובין, טלפון!’

‘כן, כן!’ וכבר הוא נדחק בין השולחנות ובכיסיו מצטלצלים מפתחות ומטבעות־כסף והוא נתקל במישהו ופני־הירח שלו מחייכים במלוא קמטיהם ומבקשים סליחה ועיניו ידידותיות ונוחות וכל עצמו אומר היות בין־הבריות, רצוי ומקובל. וככה הוא נע ושט ועובר על־פני המלצריות בין השולחנות והולך אל הטלפון אצל הראי הגדול. כן, פרץ רובין מדבר. פרץ רובין מקשיב ומדבר לתוך הטלפון ובוחן בשעת מעשה את פניו בראי וכיצד ההבעות שלו משתנות מתמיהה ומהסכמה לקוצר־רוח. הוא רואה את שפתיו נעות בראי כאילו פרץ רובין מדבר עם פרץ רובין. בנזין? כן, אני שומע. ביררת אם אפשר? טוב. אבל מנין לך שיסללו שם כביש? מרכזי אפילו! טוב מאוד, טוב מאוד. וכל הזמן הוא מביט אל צלמו אשר בראי, ובכן כך נראה פרץ רובין כאשר פרץ רובין משוחח בטלפון: נמוך־קומה, מוצק, נמרץ ופעיל ופוסק, שקול, מפזר היסוסים. ומה בעניין הרישיון? אה, כן. הצווארון פתוח ושערות־חזהו מקורזלות ומגיעות עד שורש הצוואר. אותה חולצה, רק המכנסיים היו אחרים. אפילו אותו שעון עצמו, על פרק־ידו, אפילו את רצועת־המתכת לא החליף מאז. אז כמה דונמים אתה אומר? טוב, מחר נוציא את הטרקטורים לחריש. מה? ודאי ודאי, את האישור מהמועצה האזורית כבר קיבלנו. גם מוועדת־הביטחון. שמע, מה זה היה שם אצלכם באסיפה השנתית שלכם? איזה מיכה, הארוך? כן כן, אני מכיר אותו. מה אתה אומר!! כך ממש אמרה? וכולם שמעו? נערה אמיצה, הגננת הקטנה שלכם. נו טוב, שלום. בעניין הטרקטורים אתה יכול לסמוך עלינו. טוב, אודיע לך. אתה יכול לסמוך עלי בעניין הבנזין. ואת העסק עם התחנה החדשה אבדוק. צלצל אלי מחר ואודיע לך.

פרץ רובין השיב את השפופרת על כנה וצלמו אשר בראי עשה כמוהו. בלי־משים התחייך אליו ומיד נשתסע החיוך לגיחוך. אתה זה אני ואני זה אתה, אותו פרץ רובין שדיבר לפני שנים על דונמים, מדבר עכשיו על עסקי בנזין. צלמו אשר בראי גיחך אליו ושניהם ידעו, בזה הרגע עצמו, כי מותרים הם מכל קשר אל מה שהיה. העבר אולי קיים, אך צילו נאסף, תודה לאל, ועכשיו הוא שייך לכאן, לבתי־הקפה הללו, לבתים והרחובות והמדרכות והמכוניות והפיגומים והרעש והאנשים אשר בקפה ובחוץ וברחובות. אל העולם העסקני הזה, שהוא לפי דרכו עולם הרפתקאות של רווח והפסד, של תשוקות וציפיות וחדוות, של חשבונות וחשבונות־שכנגד, של הפלגות עתירות־דמיון אל הכנסות צפויות. הונו הגדל בבנק אינו אלא תוצאה בלבד, בשום פנים לא תכליתו. עיקרו ביצר־הפעילות שנתשחרר ממעצוריו, והוא משתולל ומסתכן באלה בתי־הקפה האפלוליים. יומיום, יומיום. מי אמר שהכסף הוא אמצעי־מחיה, ואפילו לרמת־חיים גבוהה? הוא תכלית לעצמו, מקור של פעילות והתרגשויות וציפיות. הוא עשוי ניירות־ערך, חשבון בבנקים, שבוי לפירעון בשטרות חתומים, הוא ואשר בו, המקנה כוח, מגביר אי־תלות, מגלה בדיעבד הבלותם של ערכים שתמול־שלשום היו ערכיך־שלך. חלילה, בקול לא יגיד הבלותם אפילו לקרוב בידידיו. אדרבא! הבלותם והאמת האחרת המשתמעת מהם – הצִנעה יפה להם. שהכסף מגלה את אמתו רק לראויים לו, שעמדו על כוחו, שנאחזו בכבלי קסמיו, שגילו בו ובעסקיו ובפעילותו מלואו של עולם.

על־פי הבעת־פניו שהשתנתה פתאום, הבינה מיכל כי בזה הרגע סיפר לו שאוליק על אבא. פיו של פרץ רובין נחתם וקמטי־החיוך סביב עיניו נתיישרו וקורת־רוחו הקדחתנית והארצית נסוגה כביכול מפני כבודו של החולה.

אותה שעה יצא ממבוא־הבית הפקיד הבכיר ישי לוויטה. לבוש בקפידה מכנסי־קיץ נאים, חולצה צחורה ומגוהצת, עניבה מהודקת כיאות ומטפחת מחפה על הצווארון מפני הזיעה. שערותיו לחות, משוכות לאחור וסימני המסרק בהן, חושפות מצח רם וחיוור כלשהו. תיקו בידו, עבר על פניהם של שאוליק ופרץ רובין בפסיעות מצומצמות ותואמות, מתונות ונחפזות כאחד, כובשות דרכן במהירות ובבטחה. שאוליק ופרץ בירכוהו לבוקר־טוב והוא השיב להם בזיקור אצבע שמאלו ובשעת־מעשה העלה חיוך על פניו שנמחה תיכף לאחר שחלף על־פני השניים. השניים הביטו אחריו. ‘בַּה!’ קרא פרץ רובין, כאילו התמודד עמו בהיחבא וניצחו בהיעלם אחד. שאוליק חייך בהבנה. ‘ראית?’ ‘טיפש אחד’. ‘ואשתו’. ‘אשתו שוכבת עם המשרה הנכבדה שלו, לא אתו’, אמר פרץ רובין. שאוליק שתק. ‘ועם ההצלחה שלו’. שאוליק נכנס לג’יפ והתניעו. פרץ רובין הניף ידו ופנה לדרכו. מפתחי־הבתים, מכאן ומשם ומעבר לכביש, הוסיפו אנשים לנהור אל תחנת־האוטובוסים.

מיכל חזרה למטבחה, מזגה לעצמה קפה וישבה לאכול. הבוקר זרח גבוה על־פני הבתים, עזרי זחל לרגליה, סוס־העץ נתחלף עכשיו במשאית. כך ישבה לעצמה במטבחה, הכלים המלוכלכים בכיור ועל מדף־השיש שלידו, הבוקר בחלונה ועזרי מתרוצץ לרגליה.

אחר־כך קמה לתלות את הווילונות החדשים. גמרה מלאכתה ליד הדלת ופנתה לחלון. הווילון החדש שעל הדלת התנפנף ברוח כמו תקווה והשרתה עליה חדווה חגיגית שבהתחדשות. נחה דעתה והיא אמרה לעצמה ‘עכשיו אני מרגישה את עצמי כמו בבית. במשכורת הבאה נחליף גם את השולחן, הוא מסורבל מדי. אולי גם את הכורסה הנוראית הזאת’.

וזו כבר היתה שעתו המאוחרת של הבוקר, כאשר החזיתות המזרחיות של הבתים נתלהטו בשמש והצל אשר במערב הצטמצם נרדף ונדחק אצל הכתלים לקראת מותו בצהריים. האוטובוסים כבר חלפו ריקים־למחצה על־פני תחנות דלילות, והרופא הזקן יצא עם כלבו לטייל קצת בצל המועט הגווע אל צהריו. הכלב רחרח לפניו ובעליו הפסיע אחריו בשובה ובנחת, הרצועה בידיו השלובות לו על גבו. הלך לכאן, פנה לשם, התעכב ליד הכלב, שעשה צרכיו אצל העץ, וחזר אל השלט הקבוע ליד מבוא־הבית: דוקטור ל' אזולאי, מנתח. שחור על־גבי לבן. כל האותיות ישנות, רק הלָמד חדשה. שקודם היה כתוב ג' אזולאי, עכשיו ל' אזולאי. קודם היה השלט שלו, עכשיו הוא של בנו. מי יבוא ויאמר מה בין למ“ד לגימ”ל. רופא בנו של רופא בנו של אבא. מנתח מפורסם היה לפנים, עכשיו הניח לאזמלו בידי בנו והוא יצא לטייל אחרי כלבו. קצת כאן אבל בעיקר ביוגוסלביה. רופאים מקרוב ומרחוק באו ללמוד תורה מידיו. אפילו דודנו של המלך הפקיד בידיו את גופו.

מיכל עלתה על כיסא לתלות את הווילון השני מעל לחלון ומשם ראתה את הרופא הזקן בדימוס מהלך אחר כלבו אל הגינה הציבורית הקטנה, המתרווחת לה קצת הלאה בין הבתים. מתחה זרועותיה לקבוע את המוט למעלה, מכל העברים והבתים ניבטו אליה לועי חלונות. איך שאנחנו חיים לנו דחוקים וצפופים בין חלונות ודלתות של אנשים זרים. בלי־משים שאפה רוח, כאילו קשתה עליה הנשימה. התכופפה ליטול את הווילון החדש ואתה שעה קלטו אוזניה צעדים על המדרגות.

צעדים מנתרים בקלילות, מתופפים ויורדים. השִׂימה עצמה טרודה, אבל אוזנה היתה כרויה לשמוע.

דלת־המבוא היתה פתוחה מעט ומבעדה הבחין בנאי בווילון החדש. נשתהה ונכנס־חמק פנימה בהילוכו הרפוי, המרושל, המתחנחן לראווה, זה ההילוך שהוא ערבוביה של חירות והפקרות. עמד והביט. חולצתו מופשלת על מכנסיו, וכפות־רגליו המסונדלות הציצו מתחת שולי המכנסיים. גליל־נייר גדול היה מקופל תחת זרועו. היא עמדה על כיסא ומתחה זרועותיה והוא נשא ראשו, וזקנו הזדקר ביתר־שאת. ראתה אותו מיכל עומד ומביט ונתחייכה.

‘וילונות חדשים’, קבע בנאי כמין תשובה לחיוכה. ‘אמרתי לך, שאת לא תגורי בבית בלי וילונות’.

‘יפים בעיניך?’ הרחיבה חיוכה לשאלה שבאדיבות, אך מיד קפא חיוכה ונעשה מתוח וחסר־אחיזה. אפשר חלומה עלה בקרבה בזכר־פתאום. בכלל, וילונות בחדרים, פרחים, הרבה פרחים, אפילו במטבחה מצויים תמיד פרחים. עכשיו נדמה לה כאילו מבקשת היא להניס על־ידי כל זה איזה אויב סמוי השורץ בבית. בנאי הבחין במבוכתה ופיטם בנחת את מקטרתו. אצלו בחדר אין בכלל וילונות, אבל יש לו מערכת כלי־קפה נאים ואף נרגילה ערבית משובחת. סתם כך, לשם קישוט. איש עדיין לא ראה אותו מעשן בה. היתה תולה את הווילון והרגישה את מבטיו זוחלים בהיחבא על רגליה, חובקים את מותניה, מלטפים את חמוקי־שדיה, מרפרפים על שפתיה ומצחה ושערותיה וכבר היא מלופפת שבויה בתוכם וכבר לבה נוקפה. סומק קל פרח בלחייה ודעך. התחילה לקלס ולשבח בשטף־לשון את הווילונות שלה, כמה שהם יפים ומרגיעים, ובכלל, בדים מעניקים חמימות נעימה לחדרים, אתה לא חושב כך? נימה של התרסה נשמעה בקולה, כאילו התגוננה בפני ביקורת סמויה.

‘אבל חביבתי, כלום אמרתי שאינם יפים? ודאי שהם יפים’.

אז פקחה עיניה במין מבט תמוה ומשונה, והודתה חרש, בכלשהו פעימת־לב, כאילו עשויים לשמוע בקולה גם דברים אחרים:

‘אני נורא אוהבת וילונות צבעוניים’.

‘בייחוד כאשר הם מתנפנפים מעט ברוח. אז פשוט מתחשק למתוח חבל ולהפליג’.

‘להפליג?’ נרתעה מיכל, ‘למה להפליג?’

‘ככה, וילונות מתנפנפים ברוח מעלים טעם של מפרשים בנחירי ומתעורר רצון להפליג’.

‘איני רוצה להפליג לשום מקום’, צמצמה עצמה מיכל ואמרה. בנאי הוסיף להגיד משהו, אך היא לא הביטה לעברו. עכשיו היתה לה הרגשה, כאילו הוא מסתתר כל הזמן מאחורי המלים שפיו פולט, אך למעשה אינו נוכח כלל. כאילו… כאילו… וגם עיניו, אף־על־פי שחשה את מבטן על רגליה, מצועפות היו ורחוקות ואפשר שלא ראה אותה כלל. האדיבות השואלת והמתעניינת והמסתייגת שלו הרגיזה אותה. הכול בו, בבנאי הזה העמדת־פנים, ולמראית־עין בלבד, לקיים מחיצה בינו לבין העולם ומאחוריה הוא מסתיר פניו וחי לו לבדו, בהיחבא. כיצד? נתלהטה בה סקרנות לדעת: כיצד.

‘יפה כאן אצלכם’, השיט בנאי מבטיו על־פני החדר.

‘כאילו פעם ראשונה אתה נמצא כאן’.

‘בכל־זאת יפה’.

אותה שעה נכנס לחדר עזרי, נעצר והסתכל בבנאי.

‘ילד יפה’, קילס בנאי באותה נימה אדישה, בה קילס קודם־לכן את הווילונות, ללא השתתפות וללא פליאה. מיכל ירדה מן הכיסא, בחנה מעשי־ידיה, הבליעה חיוך של קורת־רוח ופנתה למטבח. בנאי הצית את מקטרתו, החליק על ראשו של הילד והלך לו.

היא שמעה את טפיפת סנדליו על המדרגות ושוב, כמו בערב ההוא, התלקחה בה חימה חסרת־שחר. כאילו טפחו על פניה, העליבוה, פגעו בה, שמוה לצחוק. אבל מי?! הבנאי הזה, הלא־כלום הה, ה… ה… לא כדאי לחשוב אפילו. חתיכת־שקר אחת גדולה. אפילו העיניים היפות והעצובות שלו. זה הוא עושה כך בכוונה שהעיניים שלו תבטנה עצובות, כדי לפתות נערות אל חדרו. לא אותי! לא הייתי יכולה לשאת את מגע־ידו.

ואף־על־פי־כן, בעל־כורחה חשה במשבים של חיים רבים ואחרים שנשבו ממנו, ופתאום נהיה לה צר והיא ביקשה לשאוף רוח, כמו בחלומה. כאילו ביתה סוגר על מיני אופקים הפתוחים לעבר חיים רבים ואחרים. עדיין חשה על זרועותיה ומותניה את מבטיו. כאילו היא עשויה דונג וכל מבט שלו הטביע בה חותם. אלו העיניים שלו, הרואות־לא־רואות, רואות־שומרות, רואות־זוכרות ונשארות בגופה אחרי לכתו.

ניגשה ליטול מן הארון כותנות לגיהוץ ובלי־משים נתקלו עיניה בבבואתה אשר בראי־הארון. נטלה את החבילה וביקשה לסגור את הדלת. מיכל אשר בראי עשתה כמו והושיטה ידה להיכלא בתוך הארון. חזרה מיכל ופתחה את הדלת ובחנה את עצמה בראי, בהתמכרות פתאומית וגמורה. החבילה נפלה מידיה. צמצמה רגליה וכפות־ידיה החליקו על מותניה ולאורך גופה. בכלל לא ניכר בי שילדתי, ממש גוף של נערה. אתמול עברה עם העגלה ואיש אחד היסב פניו והסתכל בה. תחילה חשבה שבפעוט הוא מסתכל. איזה מבט! לעולם אין הגברים משערים איזה חיים עשוי מבט שלהם לחולל בגוף של אשה. האיש ההוא הלך לדרכו, אבל מבטו נשאר בגופה והלך עמה. כמו של בנאי. עכשיו נדמה לה, שעיניו של בנאי לא חמדו אותה, לא פגעו ולא העליבו, אלא בחרו אותה. שוב, כמו בימיה הראשונים עם שאוליק. בחרוה והוציאוה בהיעלם אחד, ובכוח המבט בלבד, מאלמוניות נשיותה. בחנה את עצמה בראי ואצבעותיה ליפפו את צווארה, החליקו על שדיה ופתע נתנשלה מבגדיה ותוך כדי רתיעה שביראה וחמדה והשתוקקות – עמדה מול הראי יחפה ומעורטלת ובחנה את חמוקיה בעיניים זרות ורחוקות, באור־היום הגלוי. והיה בה אותה שעה רטט חמדה של תענוג נסתר ואסור, כאילו בהתייחדות זו עם גופה יש מן החטא ומן ההעזה כאחד, כאילו עברה איזה סף של חדר, שהכניסה אליו אסורה. חשה כל איבר שבה וחשה את מבטיו של בנאי נחים חומדים על יצורי־גווה, הנה הנה פשוטות זרועותיו לאחוז בה. החיוך המלטף נגוז מעיניו ומבע אחר משתכן בהן, גם במבע האחר הזה אני רוצה. הנה הנה היא נתונה בזרועותיו, בחדרו־שלו, בעולמו־שלו ובבת־אחת לא צריך לחשוב על שום דבר והכול פתור מראש מפני שבין כה וכה אי־אפשר לפתור שום דבר. אפשר משום כך אני נמשכת אל עולמו־שלו, אל היאוש השקט שלו, שמתפרט בלי טעם ובלי מידה לספק תענוגות, בנות־יום ובנות־לילה. משום שדווקא בהעמדת־הפנים שלו היתה איזו כנות אחרת, אישית מאוד, בלתי־מתפשרת, שהכריעה את הטוב הקלוש שראתה בשאוליק. טוּב ללא שורשים, שאין לו במה להיאחז, טוב נתון בנעלי־בית, שאינו פרי בחירתו־שלו, אלא פרי מצוות אנשים מחונכים, אולי פרי מורשת־אבא. בסך־הכול טוב חיובי, אולי, אבל משעמם, שאין בכוחו להזין את נפשה, והוא, בסופו של דבר, כמו כוח הווילונות החדשים והפרחים המצויים בכל עת אפילו במטבח. טוב שבנוחיות, מבחינה ידועה. טוב ללא עצמאות, לא נפשית ולא רוחנית. אולי משום־כך נמשכה־נרתעה אל עולמו של בנאי, אף־על־פי שידעה, כי ההפקר שבו מאיים על עולמה.

הילד בא ונכרך לרגליה וראה את אמא שלו בתוך הראי ופשט ידו לנגוע באמא אשר בראי.

פרק חמישי

משהגיע תורו, עלה ישי לוויטה לאוטובוס ולפניו ואחריו עלו אנשים אחרים, איש איש לתכליתו. התלמידים נסעו לבתי־ספר ורק הנהג נסע ונסע וחזר על מסלולו ולא הגיע לשום מקום. ישי לוויטה עמד דחוק בין האנשים הצפופים ושתק בנימוס, ראשו המטופח והמסורק נאה מורם גבוה והצדה מראשי האנשים האחרים. האוטובוס יצא מרחוב אחד ונכנס לרחוב שני ונסע קצתו בשמש וקצתו בצללי־הבוקר שהבתים והעצים הטילו על הכביש. עם המשרה הנכבדה שלו, לא אתו אשתו שוכבת. גם כשהיא שוכבת. כאילו לא שמע. אולי בכוונה אמרו כדי שישמע. ועם ההצלחה שלו. מישהו עישן מאחוריו וקמצוץ של אפר נפל על שרוולו הצחור. לא היסב ראשו לראות את המעשן ולא גער בו שאסור לעשן באוטובוס צפוף־אנשים, אלא ניער בשקט את האפר בקצה ציפורנו והוסיף להביט דומם על־פני העיר החולפת מבעד לחלונות. זהו כאשר מתגוררים צפופים כל־כך עם האנשים האלה. הקנאה מדברת מתוך גרונם, זה הכול מתוך קנאה. דניה צדקה, צריך היה להתאמץ עוד קצת ולרכוש את הווילה הקטנה ההיא בנוף־ים. לא חשוב שהיא ישנה, אפשר היה לשפצה ולגור בה לחוד, לגמרי לחוד. נדמה לי, כי הגיע גם הזמן לרכוש מכונית ולא אצטרך להידחק כאן בתוך הצפיפות הזאת. בוקר־בוקר, בוקר־בוקר. כאילו אני כאילו בכלל אינני. עוד קצת, אולי לאחר שאקבל את המינוי. רק שאקבל אותו. מן הסתם אקבל אותו. אלא מי יתמנה, ברקאי? ברקאי הוא אדם מועיל מאוד, כמובן, אבל. כמובן, כמובן, אך הרי גם מישהו אחר יכול להגיד: ישי לוויטה הוא אדם מועיל מאוד, אבל. הבלים! איש לא יגיד כך.

שוב נפל קמצוץ של אפר על שרוולו. פניו לבשו סבר של חומרה והוא היסב אותם להסתכל במעשן. אותה שעה עמד האוטובוס בתחנה, והאיש נדחק לרדת.

איש לא יגיד כך. וכאשר אהיה מנהל־המשרד, עצמאי לגמרי, ברשותי־שלי – לא, זה לא יהיה הסוף. לא יכול להיות הסוף. כאשר אני רק מדמה לעצמי כיצד התחלתי.

זה היה בשנתה השנייה של המדינה. המפעל בבעלות האנגלים, שבו עבד, נסגר, ושבועות אחדים הסתובב באפס־עבודה ואז אמרה לו ידידה של דניה כי מחפשים פקיד אחראי יודע־שפות במשרד ממשלתי אחד. ודאי שהוא יודע שפות, כישרון מיוחד לו לשפות, אלא שהמשרה המוצעת לא קסמה לו כלל, גם לא הדרגה והמשכורת. אבל דניה יעצה לו לקבל. ‘אל תראה את המשרה, תראה את הסולם המוצב בה’, אמרה לו. והיא צדקה, כמובן. באמת היה שם סולם גבוה והוא התחיל מטפס משלב אל שלב, מדרגה לדרגה, ממשכורת למשכורת, מכבוד לכבוד, מתפקיד לתפקיד, וכמובן – מאחריות לאחריות. עד כדי כך שהעלייה עצמה היתה לאוויר־חיותו ואם יפסיק לעלות, כאילו יחדל לנשום. ההצלחה היתה לתכלית־חייו, התאווה הגדולה, הסם המחיה. שאינו מצליח אינו קיים, משול כמת וגרוע מן המת. הברירה הטבעית בעולם איננה, כפי הנראה, בין מה שנכון לבין מה שאינו נכון, אלא בין זה שזוכה להצלחה לבין מה שאינו זוכה לה. היא מעין תעודת־אזרחות של אדם בחברה. כמעט תעודת־קיום. בלעדיה אולי עשוי אדם לגלות פנים אחרות באמיתות המקובלות, אך שום דבר לא יעצור אותו מלהידחק לקרן־זווית, אל הכישלון ואל הבדידות – ידגור לו שם על אמיתותיו האצילות והגאות עד שיתפגר. ההצלחה חידשה בו, בישי לוויטה, את מגעו עם הבריות, זה המגע שהודיע עצמו ברחשי הכבוד שרחשו לו. הם החניפו לו ותמכו בתדמית העצמית שלו כמו הפיגומים בבניין השבוי וקם בתוכם. כביכול אינו קיים לעצמו אלא ברחשי הכבוד של הבריות אליו. כן, מר לוויטה. לא, מר לוויטה. אודה לך מאוד אם תואיל לכבדני בנוכחותך, מר לוויטה, כתב השר עצמו. אין הוא מודה בעצמו ובערכו אלא במידה שהבריות מודים בו. ככה, ככה. והוא משלב זרועו בזרועה של דניה רעייתו, ושניהם נכנסים לאולם המואר, מצומצמים וחשובים, והשתחוויות וקידות וחיוכי־היכרות עם נציגים מחוץ־לארץ, וכבר נדחקת כוסית לידו וכבר עומדים ומגלגלים שיחה בלשונו של הזר. שהרי הוא בעל־לשונות, כל עלייתו מידיעת הלשונות. והכרת־הערך העצמית, כמובן. ודניה שהפליגה אל הקצה השני של האולם עם נשים אחרות, מחייכת אליו מרחוק ושניהם נטועים במקום הנכון, ראויים וטובים, מתחת לזוהר ההצלחה והכרת הערך ורחשי הכבוד והחשיבות, וכמובן – האחריות. נו כן, האחריות. שכן, אין הוא נוטל אלא את המגיע לו. לא זכויות של ותיק או זכויות של פעילות מן הימים ההם, כדרך כמה פקידים עסקנים־לשעבר – לא. אלא הוא עצמו, כמות שהוא, כשרונותיו, יכולתו, חריצותו, כושר־עבודתו, יוזמתו, השפות השגורות על פיו, וכמובן – הצלחתו. אפילו העיתונים כותבים בשבחו. הרי לא כל פקיד מוכרח דווקא לא להתאים לתפקידו או למעול בכסף או באימון. היושר ונקיון־הכפיים אינם רק עיקרון מוסרי, הם גם ערובה ממשית של הצלחה מתקיימת. ורחשי הכבוד. והאחריות, כמובן.

נשא ראשו והשיט עיניו על־פני הנוסעים והרגיש את עצמו בחינת מלך שהתחפש ובא בקרב העם, והעם אינו יודע. האוטובוס נסע דרך העיר, עצר בתחנות, נכנס לרחוב אחר. כבר חש בבשרו את עיניה הזורחות של דניה, כאשר יבוא ויבשר לה. ודאי שיתמנה, כמעט אין כל ספק בדבר. ולו בשביל הזריחה הזאת בעיניה, לו בשבילן בלבד. שהן מודות ומעודדות הלאה־הלאה אל מרום ההצלחה, אל המעטים הנבחרים העומדים בראש, אל בעלי־היכולת ובעלי־האחריות. כמובן: האחריות. המעניקה לחשיבות את משקלה המוסרי, הציבורי, החברתי. היא שוכבת עם הצלחתו, לא אתו. אפילו לא חייך למשמע משפט נואל זה של שכנו, אשר בקושי זכר את שמו. הוא ניערו מלבו, כמו קמצוץ־האפר משרוולו הצח. וכאשר האוטובוס עצר בתחנה היעודה, הניח בנדיבות־לבו לשתי נשים לרדת לפניו והלך אחריהן בכל הענווה הראויה, מבליע ערכו וחשיבותו.

פרק שישי

הנה אבא. ראה אותו מן הפתח שרוע אפרקדן ונושם בינו לבינו במלכות הלבנה של בית־החולים, ראשו העיקש עצום־עיניים ופיו חתום וידיו נחות רגועות על הסדין. רוח־בוקר צחה באה מן החלון הלבן ונתנשבה קלות על פניו ושערותיו וכן על שפם־השיבה העבות, המשתפל ומכסה את פיו בהדר של זִקנה. שאוליק שאל כיצד עבר עליו הלילה והאחות סיפרה כי היה סר וזעף. ‘הכרתו היתה מטושטשת וקשה היה להבין אותו’. ‘כמובן שהיה זעף, אבי שנא בתי־חולים’. האחות חשפה כלפיו שיניים צחות ותואמות. ‘הרגענו אותו בזריקה ועכשיו הוא ישן בשקט’. ‘את?’ ‘כן’. ושוב חשפה את שיניה וגם עיניה חייכו. ‘אמא לא היתה לידו?’ ‘כל הלילה. עכשיו היא מנמנמת לה במשרד’. חבל שלא הודיעו לי בלילה', אמר שאוליק ושוב תקפה אותו ההרגשה הנואלת והכפויה, כאילו הכול מתרחש בדיוק כפי שחזה מראש. אפילו חיוכה של האחות, אפילו שיניה התואמות.

שאוליק משך לעצמו כיסא לבן וישב כנגד אביו. אביו שכב לבדו בחדר הקטן. פִתחו של החדר השקיף לעבר אולם רחב ובו טורי־מיטות מזה ומזה לאורך הכתלים. החולים נשענו על זרועותיהם, גִלגלו שיחה ממיטה למיטה, הסתכלו בו מרחוק. אלה שהכירוהו, סיפרו לאחרים מי הוא ומה הוא. בחלונות הארוכים והצרים עמד בוקר רם וחריף, ומעבר להם, הרחק למטה, צפרה מכונית ואחר־כך עוד אחת. מן הבניין הגדול שבפינה מעבר לכביש בקעו צלצולי־ילדות של פעמון בית־ספר. לפנים היו מצלצלים לשיעורים ולהפסקות בפעמון־ענבל פשוט. השַמש היה עובר בחצר ועל־פני המדרגות, מכה בפעמון ומפזר דנדונים חיים ועליזים – עכשיו משתמשים בפעמון חשמלי. לוחצים על כפתור וסוחטים ממנו קול רם וצורם, ממושך, חד ועקר ומיירא. קול־הצלצול נאסף אל הדממה ולא הותיר כל הד. מן הסתם כבר נכנסו הילדים לכיתות. אבא עמד מן הצד בין ההורים ואותו השאירו בקבוצת־הילדים אצל השלט כתוב בגיר ‘כיתה אל"ף של לאה’. אבא הסתכל בו מרחוק כיצד הוא עומד לו בין הילדים. ידיו, שהיו שלובות על גבו, החזיקו כריך עטוף – בשום אופן לא רצה שאוליק לקחת את הכריך אתו. לאף ילד אין, מה־פתאום אני. טוב טוב, אני אחזיק. זוהי הכיתה שלך ואלה החברים החדשים שלך. כל־כך הרבה ילדים. החצר גדולה ורחבה כל־כך והבניין גבוה והרבה חלונות בו. ילדים גדולים באו לבית־הספר רכובים על אופניים. אלו בטח מכיתה ח או ה. גם אני. היום זה רק היום הראשון, אבל מחר אבוא עם הילקוט החדש שלי ואהיה כבר תלמיד. אחר־כך באה המורה לאה, איך אני זוכר את השם, וכולם הלכו אחריה. הסתכל אחורנית וראה את אבא מלווהו מרחוק בעיניים מעודדות – לך בני, לך עם הכיתה שלך. ואחר־כך בנשף הסיום, בעצם השמחה הגדולה, בשעת הנאומים ואחרי הבחינות, לאחר שכבר חילקו את התעודות, גילה פתאום שהוא קצת גבוה מאבא. פתאום כל־כך הוא גבוה מאבא. ואחר־כך יותר גבוה, וכאשר אבא פנה לדבר אתו, היה נושא אליו את עיניו. אולם כאשר חשב על אביו שלא בנוכחותו, חש עצמו תמיד קטן ודמותו של אבא גבוהה כמו בימים שהיה ילד. תמיד תמיד. כאילו הלב אינו גדל כלל וראייה שבלב אינה משתנה. עד עצם היום הזה, גם עכשיו. אולי משום־כך. משום שהאב הנטוע בלבו לא ימות אל במותו־הוא עצמו.

הסתכל בפניו של אבא והחריש פתאום. כאילו הקדימו הרהוריו את ניחושי־לבו. בלי־משים העביר את כף־ידו על פניו ואצבעותיו נגעו בשפמו. שפמו של אבא עבות משלי. תמיהני באיזו מידה פנַי־שלי דומים לפניו של אבא.

ראשו של אבא זע מעט, ושאוליק ניתר אליו. עד שלא נפקחו עיניו של החולה, נתעווּ שפתיו ומינֵי מלמולים נשרו מהן. שאוליק קרב את אוזנו ושמע את אבא מלחש את שמו של אחיו המת. ‘לא, עזרא, לא לא לא’. ושוב: ‘עזרא?’ בסימן־שאלה. לו אתה כאן ושמעת, עזרא אחי. אבינו קרא בשמך. שנית היית נותן את חייך, לו אתה כאן ושמעת, אני יודע. אני יודע שאבינו העדיף אותי על פניך והקנאה אכלה אותך. תמיד. ידעתי ולא אמרתי לך. גם אתה ידעת. והנה קרא בשמך, שבע שנים לאחר שהמלחמה לקחה אותך. לא בשמי קרא. רק שבע שנים? נדמה לו לשאוליק, כי יובלות חלפו מאז. בינו לבינו היה שאוליק מעלה את זכר אחיו אך לעִתים רחוקות, ואז היה חש בו עומד לידו ושוב העיקו עליו פניו המיוסרים, התובעים, האחרים, המתחננים ומאשימים, והוא עצמו מבקש להסביר, לפצות ואינו יודע כיצד. ‘אבא’, אמר שאוליק חרש ונגע במצחו. או־אז התרוממו בכבדות שמורות־עיניו של החולה בלחישה ועיניו נסוגו לתוך פניו, כאילו נרתעו מלנגוע בו.

‘זה אני, שאוליק’, אמר שאוליק.

‘שאוליק’, הפטיר החולה ואסף מבטו והשיטו אט־אט ובתמיהה על הסדין ואחר־כך על הכתלים ואחר־כך לעבר פתח־הדלת. פיו נשאר פעור ושיניו המצהיבות נחשפו עד שורשן והבל חם ומבחיל נדף ממנו. אחז בידיו של שאוליק ושאוליק גחן על פני החולה, עוצר נשימתו כדי שלא ישאב אל קרבו את הריח המבחיל:

‘כן, אבא’.

‘כל האנשים האלה מחכים לי?’

‘לא, אבא, הם נמצאים בבית־החולים’.

‘גם אני נמצא בבית־החולים?’

‘כן, כן!’ שמח שאוליק לשֵמע הצלילות החוזרת אט־אט אל קולו של אביו.

‘ככה’, נחה דעתו של האב והוא פקח עיניו לרווחה ונינוח יפה במיטתו, ואפילו שילב זרועותיו למראשותיו.

‘אבל מה פתאום בבית־החולים?’ שאל חרש, במין שלווה מוזרה.

‘חלית בלילה, אז הביאו אותך לכאן’.

‘להיכן?’

‘לבית־החולים, אבא’.

‘ככה. ומדוע הביאו אותי לבית־החולים?’

‘כי חלית. הרגשת פתאום לא טוב והרופא ציווה להעביר אותך לכאן’.

‘מה היה לי בלילה?’

‘הרגשת לא כל־כך טוב, אבא. עכשיו יותר טוב’.

‘הרבה יותר טוב!’ נתמתח החולה בהנאה, וביקש לחלץ את עצמותיו. ‘בלילה?’ נצטעפו פניו בזכרונות רחוקים, ‘כן, בלילה אִיז דָאךְ אַסימֶן אַז אִיךְ לֶעבּ’, קרא לפתע בקול גדול וביידיש דווקא.

‘ודאי, אבא, ודאי. אבל למה אתה צועק?’

‘אני מרגיש הר־בה יותר טוב, בני’, חזר החולה ונתהנה במיטתו ועיניו בוהות לפניו, ‘מתי נלך הביתה?’

‘עוד מעט, אבא. רק יבוא הרופא, ותיכף נלך הביתה’.

‘הרופא? לשם מה רופא? אני מרגיש את עצמי מצוין’.

‘בלי רופא אי־אפשר’.

‘טוב, נחכה לרופא’, נתרצה, ‘ומי הם האנשים האלה?’

‘איזה אנשים, אבא?’

‘אני רואה שם אנשים’.

היסב שאוליק את ראשו וראה אנשים אחדים ליד הפתח, מהססים להיכנס.

‘ידידיך, אבא. הם באו לדרוש בשלומך’.

‘אתם טועים, אני אומר לכם, אִיר האָט אַטָעֶס’, אמר החולה במנוחה.

‘איזו טעות, אבא?’

‘אִיר הָאט אַטָעֶס, זָאג אִיךְ’ נתעקש וקרא בחמת־פתאום, קוצף על־שום שאינם מבינים אותו וממרים את פיו, ושוב ביידיש. עכשיו עלה בדעתו של שאוליק, כי בעת האחרונה הרבה אביו לדבר יידיש.

‘ודאי, אבא’.

‘איפה אמא? אני רוצה את אמא!’ נתכרכמו פניו בהבעה של בכי חסר־ישע. ‘תנו לי את אשתי!’

‘תיכף, אבא, מיד אקרא לה’.

‘אאה, תיכף’, הפטיר לשון־ספק.

‘כן כן!’ הבטיחוֹ שאוליק ולא מש ממקומו.

‘והיא תבוא?’

‘כמובן!’

‘טוב. אבל איפה אמא? אני רוצה לראות את אמא. בלומה, בלו–מה!’

‘אני אקרא לה’, אמרה האחות בעלת השיניים התואמות.

‘ואיפה עזרא?’

שאוליק כבש פניו והחריש.

‘טוב. אז גם הוא יבוא. ועוד מעט נלך הביתה?’

‘כן, אבא. כשאך יבוא הרופא’.

‘גם הרופא יבוא? וגם דינה?’

‘כן אבא, כולם’.

‘כולם?’

‘כן כן!’ הבטיחו שאוליק בחופזה, ברצון נואש להועיל, להרגיע, למלא מבוקשו.

‘ככה, כולם’, הצטחק פתאום החולה לתוך שפמו, ‘כו–לם. אַלֶע צוּ דִי גְרויסֶע חַתֶנֶה’.

‘איזו חתונה, אבא? אל תדבר שטויות’.

החולה הזדקף על מרפקיו, כיוון פניו לעבר הפתח, שהשקיף אל האולם הרחב, ושילח בו צעקה גדולה ומרה:

‘יהודים! הקשיבו, יהודים! אתם אינכם יודעים את מי שאתם מאבדים כאן! יהודים!’

‘שקט, אבא, אל מי אתה נואם? אין כאן קהל ואתה נמצא בבית־חולים’.

‘אבל אתה כאן’.

‘אני עומד על־ידך, אתה יכול לדבר בשקט’.

‘טוב. יהודים!’ חזרה קריאתו ופילחה את השִגרה הבוקרית של בית־החולים, ‘הקשיבו, יהודים! לא מת, אדם חי הולך כאן למות!’

ואז נרגע פתאום והצניח ראשו על הכר.

‘ככה, עכשיו טוב. אתם טועים, אני אומר, אִיר הָאט אַלֶע אַטָעֶס. אני עוד אחיה הר–בה הר–בה שנים!’

‘ודאי, אבא’.

‘אתה מנחם אותי, בן?’ לִגלג בסלחנות אל תוך שפמו, ‘תודה לך. שעה קשה בשבילך, מה? אולי… אולי לא יהיה לך כוח? אני ודאי מכביד אליך, בני. אולי יחליף אותך מישהו?’

‘הלוא אתה חכם, אבא, והרופא אמר – – –’

‘אה, הרופא אמר. אולי תשכור אחות? לאדם זר קל יותר’.

‘אבא, די!’

‘כנראה שכולם כך’, הפטיר החולה בינו לבין עצמו במין תהייה משונה.

‘מה, כולם?’

‘זה כנראה כולם כמוני’.

‘אל תדבר, אבא. כשאתה מדבר, אתה מתרגש’.

‘כמוני, אני אומר. מדוע שלא אדבר? אִיךְ רֶעד, אִיז דָאךְ אַסִימֶן אַז אִיךְ לֶעבְּ! אני רוצה הביתה, מתי נלך הביתה? זה כנראה כולם כך. לאחר שמתו, עוד נדמה להם כי הם חיים’.

‘אבל אתה לא מַתָּ, אבא!’

‘מה?’

‘הלוא אתה חי! הנה אתה מדבר אתי’.

ושאוליק גחן על פני אביו והצטחק ואביו פקח לעומתו שתי עיניים גדולות, צלולות ומצועפות כאחד, שהביטו אליו מעולמות רחוקים, ומלה אחת, בודדת חלשה מאוד, נשרה חרש משפתיו: ‘אולי’. מיד אחר־כך היה מחרחר וצובר שיעולים בגרונו, הזדקף וביקש לירוק. שאוליק תמך בו והגיש לו את מטפחתו. החולה ירק לתוכה, נשא עיניו אל בנו ומין הארה מעוותת נהרה פתאום על פניו.

‘הרי אני יורק’, צהל, ‘אִיז דָאךְ אַסִימֶן אַז אִיךְ לֶעבְּ!’

‘ודאי, אבא’.

'אני יורק ואני רואה אותך, בני. יהודים! צהל בקול גדול, ‘יהודים, אני חי!’

‘הירגע, אבא, ודאי שאתה חי’.

‘הוי בני בני’, הבליע החולה גיחוכים לתוך שפמו ועיניו נעצמו. ‘בני שמואל. בני יצחק. בני יעקב. קח לך את בנך את יחידך. קח לך את אביך. אני רעב, מתי יתנו לי משהו לאכול. למה לא מגישים לי אוכל, הרי אינני מת. הוי, בני, אין לי מה להוריש לך. הספרייה, בני. הספרייה הגדולה שלי’.

‘איזו ספרייה, אבא?’

‘שב, אני רוצה לדבר אתך, יש לי הרבה לדבר אתך. לא עכשיו, אחר־כך, כאשר אנוח. אני רוצה לנוח. אני כל־כך עייף. כאשר אהיה לבדי, לגמרי לבדי. אני רוצה שתיקח אותה לעצמך. הספרים שלי והארונות והכול. תמצא שם הערות שרשמתי בשוליים. קרא בהן. קרא בהן היטב. שתדע כיצד אבא שלך עיין בספרים. זה יעזור לך. הייתי רוצה שזה יעזור לך. הלוא עכשיו תהיה יתום. אַיוּסֶם’.

מיד נתכרכמו פניו והחל לבַכּוֹת את בנו, כאילו כבר נתייתם, וחזר וילל: ‘אַיוּסֶם, אַיוּסֶם’. ואחר־כך חזר למלמל וכבר לא נשמע דבר הניתן להבינו. ולשאוליק נדמה, כי אביו מבקש מאוד־מאוד להגיד לו משהו והוא גחן על פניו וקרא: ‘אבא, אני שומע, אבא!’ עיני החולה היו נטויות כלפיו – חמורות, תובעות, מבקשות, מצוות, מתחננות. ‘מה אתה מבקש למסור לי, אבא? הבן שלך שומע אותך. אולי אינך יודע שאתה חי, אבל אתה חי. מה אתה תובע ממני? אני שומע, אבא. הלוא אתה תובע ממני משהו’.

החולה עצם את עיניו, מלמוליו גוועו באין־קול. שאוליק הזדקף, ואז חש פתאום צורך דחוף לעשן. חבר שאסור כאן לעשן. אולי אצא לרגע אל הפרוזדור, כמו בהפסקה של משהו. מישש בכיסיו את חפיסת־הסיגריות והניחה.

‘אני רוצה שתקרא את ההערות שרשמתי’, תבע לפתע החולה בתוקף ובקול נמרץ וברור.

‘טוב, אבא, אקרא’.

‘ועוד דבר’, נרגע החולה ולחש.

‘מה, אבא?’

‘דאג לאמא. אגוּטֶע יִידֶנֶע. אשה טובה היתה לי כל חַיי’.

ושוב נתכרכמו פניו בעווית של בכי יבש וחסר־אונים.

‘למה אתה בוכה, אבא?’

'ככה טוב. אני בוכה, סימן שאני חי. ראית פעם אדם מת בוכה? כל זמן שאני חי, הנח לי לבכות. אלמנה זקנה, כל החיים שלנו. אַ אַלְמָנֶה. עכשיו היא בוכה שם עלי. שעה קשה בשבילך, בני. עליך להתחזק מאוד. אולי תלך לאמא? איפה אמא? אני רוצה לאמא. בלו–מה!

‘אמא כבר באה’.

‘איפה הרופא? אני רוצה הביתה, מדוע איננו בא?!’

‘הנה אמא באה’.

האחות תמכה בבלומה והוליכה אותה למיטת החולה.

‘בלו–מה!’ קרא החולה בקול גדול והזדקף במיטתו וחיבק את אשתו, מטמין ראשו בחיקה. שאוליק היסב פניו. נרעשת והמומה העבירה האשה הזקנה את כף־ידה המצומקת על ראשו. ‘שכב, בֶּרל, שכב’, לחשה. ציית ושכב. האחות חזרה ואחזה בה והוציאה אותה מן החדר.

חבל על אמא', התייפח החולה. עכשיו עמד שאוליק מן הצד והחריש.

‘אתה כל־כך צעיר ואני מייגע אותך, בן. אולי תשכור אחות? לא אני, הריבונו־של־עולם אשם. יהודים! אני – – –’

וכאן נתלעלע הדיבר בפיו, פניו הכחילו ושפתיו נעו מעוותות אך לא השמיעו הגה. האחות הבהילה את הרופא. שאוליק נסוג למראשותי החולה והניח לרופא לעשות את מלאכתו. הרופא השיל את כנף־הסדין, חשף את ירכו הכחושה של ביקל ותקע בה את חוד־המזרק. חזר וכיסהו בסדין ואמר:

‘עכשיו יישן שעות אחדות’.

‘לא הייתי רוצה שיסבול כאבים’, הפטיר שאוליק חרש.

‘עכשיו אינו סובל שום כאבים’, הבטיחו הרופא ופנה למסדרון. שאוליק הלך אחריו.

‘מה מצבו, דוקטור?’ צצה כנגדו בלומה ועמדה ללא ניע, כנטועה תחתיה, ראשה משתרבב באיבה וקריאת־תיגר, כמו אחת שכולם קמים עליה. הרופא הצית לעצמו סיגריה והתחיל לעשן והעשן יצא מפורש וחי מפיו. הסתכל בעשן־סיגרייתו ועיניה של בלומה לא משו מפניו.

‘מצבו’, פתח הרופא להגיד ונשתתק ופרש זרועותיו והניח למלה בודדת זו להתפרש מכוח־עצמה וחתם פיו במין סוף־פסוק שאין אחריו כלום. עיניו רמזו לשאוליק ושאוליק נרמז והניח כפו על כתפה של אמו ואמר ‘עכשיו בואי הביתה, אמא’. בלומה נענתה למגע־היד החי של בנה וצייתה לו. ‘אבל אינני רוצה להשאירו כאן לבדו’, הפטירה בקול רפה כקולה של נערה המבקשת ויודעת מראש, כי לא יינתן לה. ‘הוא אינו לבדו, יש כאן רופאים ואחיות והם כבר יטפלו בו’. ‘אבל הוא לבדו ביניהם’. ‘עכשיו הוא ישן, בואי נלך הביתה. אחר־כך אשוב’.

הגיעו הביתה ובלומה ישבה על הספה. שאוליק שידל אותה שתשכב ותנסה להירדם, אך בלומה ישבה ותמכה ראשה בזרועותיה והסתכלה לפניה. שאוליק ישב מן הצד, ליד החלון, ועישן. בחלון עמדו צהריים לֵאים ולמטה, בצֵל המועט שהפרישו יחדיו הכותל ועץ־הפִּלפל, שיחקו שתי ילדות בכדור. מכונית אחת יחידה עברה שם הלאה ברחוב. הרחוב היה שומם והמכונית עברה לאט־לאט, גגה לוהט בשמש.

‘אתה רוצה לאכול משהו?’ נשמע קולה של בלומה מאחורי גבו, מתון־מתון, נמשך ועולה סדוק וביגיעה רבה.

‘לא לא, שבי בשקט’.

הכי טוב בשבילה שתישן עכשיו. שלא תדע. אבל היא לא תישן, אני יודע. יושבת לה ככה, זקנה מאוד, שקועה, בתוך מה היא שקועה, עיניה פקוחות ואינן רואות, ידיה בחיקה ואינה זעה. פיה חתום בהבעה זרה. היא אמא שלי אבל זה לא חשוב. היא עכשיו אשתו של האיש הגוסס בבית־החולים. כל השנים היתה אשתו, גם כאשר היתה צעירה והוא היה צעיר. אדם צעיר נעשה זקן ומת. אבל קודם, רגע. מחשבה אחת עלתה בו וחמקה מיד לפני שנתבהרה. אך הוא חש במציאותה גם עכשיו וייחס לה לפתע חשיבות מרובה. כאילו משהו מכריע מאוד מבקש ומבקש להיאמר בו ואינו נאמר.

בלומה נתנמנמה בכורסתה, בתוך המראות שהתלקחו בה מאחורי עיניה, הילדות הקטנות הוסיפו לשחק בתוך הצל שהתפשט בהדרגה, אבל הרחוב היה עדיין שומם ומכונית לא עברה בו. הערב לא נראה עדיין בשום מקום, אך היה כבר מנוחש, והיום הגבוה פנה והשתוחח אליו. הרופא פרש זרועותיו וחתם פיו במין סוף־פסוק שאין אחריו כלום. את הספרייה שלי, מה פתאום דווקא את הספרייה שלו? היסב פניו רואה את ארון־הספרים הכבד והשחור והחגיגי ואת כרכי־הספרים השותקים על האצטבות. הארון הזה עומד כאן ימים רבים מאוד, לפני שהוא עצמו נולד. לפני שהיה בכלל, לפני – – – ושוב הרגיש במציאותה של מחשבה המבקשת להיאמר ואינה נאמרת, ובבת־אחת קם ממקומו וקרב לארון־הספרים ופשט כפו ונגע בו. הארון שתק למגעו ושאוליק אסף מהר את ידו, כאילו נגע בגוף של מת. בזה הרגע עצמו נולדו יחסים מסוימים של משיכה ורתיעה, ואף של איבה, בינו לבין הארון הזה והוא הניח להם בלבו בלי לבררם וחזר למקומו אצל החלון. עכשיו נוספה ילדה שלישית לשתיים המשחקות בכדור. בבית שממול נפתח תריס ואשה צעירה הופיעה וחלפה על־פני החלון. החלון הפתוח פיהק לרוויה, כאילו קם מתנומה של יום. בלומה עדיין נמנמה בכורסתה, זרועותיה שמוטות וראשה שחוח על חזה. כאשר תתעורר, ודאי יכאב לה עורפה, אבל מוטב כך, מוטב כך. תחילה ביקש להמתין עד שתתעורר, אחר־כך החליט להניח לה וחזר לבדו לבית־החולים.

במסדרון קידמו את פניו אנשים אחדים, חבריו של אבא. מהם שהיו מוּכּרים לו, מהם שלא היו מוכרים לו. גם לרר היה ביניהם. זה לרר, שהיה מבחינה מסוימת תלמידו של אבא וחברו של עזרא. שאוליק עבר על־פניהם ונכנס לחדר. אבא עדיין שרוע היה פרקדן כפי שהניחו בצהריים, ראשו מונח אין־זיע על הכר ופניו היו מצומקים וזועפים. זרועותיו שלובות היו על הסדין ולמראית־עין נשימתו תקינה. משבי־רוח קלילים באו דרך החלון, הניעו שערה־שתיים משערות־ראשו של החולה וחלפו נמוגו בחללו של האולם הגדול. מתוך תחושה של רווחת־מה ישב שאוליק על הכיסא הלבן ליד המיטה. אך ברגע זה עצמו החל אביו לקרטע תחתיו בחוסר־מנוחה ובזעף, כאילו ביקש לקום ואינו יכול. שאוליק פשט אליו זרועותיו בכוונה לתמוך בו, אך האב דחה אותו בשצף־קצף ועיניו הפקוחות שהביטו בו, לא ראוהו ולא הכירוהו³. ‘אבא!’ קרא שאוליק דרך שגרה, כאילו ביקש להשיבו מדרכו, אך אביו לא ראה ולא שמע ולא הכיר. חזר וביקש לקפוץ מהמיטה, פניו כחולים ומתוחים ומעוּוָתים בעווית של מאבק, אישוניו חסרי־דעה, העיניים עמומות, כבוכיות־תבונה. הוא נתנשל מן הסדין, הזדקף לישיבה והיה מטרף בידיו, מפטיר מלמולים זועפים ומגורגרים וגופו העירום והכחוש לבש פתאום גבורה ונראה גדול בהרבה מממדיו הממשיים, אלים ואימתני וחייתי־קדום. גדול ונורא וסומא היה במאבקו חסר־הדעת על חייו, מאבק סומא של גוף על חייו, שהתבונה כבר אינה מנהיגה אותו.

הוא שִלשל את רגליו היחפות על הרצפה, כאילו ביקש לחוש לאיזה מקום. הניצבים עליו – שאוליק, הרופאים והאחיות – הקיפוהו ושלחו בו זרועות, אם לסייע לו לקום ואם להשיבו חזרה למשכבו, אך הוא דחה את כולם בחימה שפוכה, בתנועות טרופות של סומא רגזן, החש בסכנה ואינו יודע מהיכן היא באה. ככה היה מנחית מהלומותיו בחלל־האוויר, בעיניים פקוחות ולא־רואות, וקצף לבן הופיע על שפתיו המכחילות ומפיו נתמלטו מלמולי־דברים מגורגרים וזועפים, שאפשר לא היו אלא הדים רחוקים וגוועים של קריאות זעם וקרב. ואף אפשר שהיו בה בשעה תחנונים נוראים וחסרי־ישע של פעוט בן־יומו שאפילו הדיבר אין בפיו.

שאוליק סר הצדה והניח לרופאים ולאחיות להשכיבו ולהרגיעו וחש, תוך כדי כך, אכזבה מרה ולא מודעת, ותוך כדי כך גם התבייש בה מאוד, כאילו התקפות החימה שסועות־התודעה של אביו ממוטטות בעצם היותן את בבואת־צלם האב, כפי שהיא נטועה בלבו, דמות אב שהכניע את חייו לשלטונה הבהיר והחמור של התודעה. וצף ועלה בו זיכרון רחוק: אני הייתי אולי בן שבע או שמונה. חזרתי מבית־הספר או מהרחוב, אינני זוכר וזה גם לא משנה, ואבא שכב במיטה וגנח, פשוט גנח כמו איש חולה. ואולי באמת היה חולה ואמא התרוצצה מן החדר למטבח והביאה לו מגבת רטובה ואחר־כך ביקש מאמא, ואמא הביאה לו תה. אז ראה אותו אבא נכנס ואמר: ‘אבא שלך חולה, בני’. ואני כעסתי עליו וגם שנאתי אותו, למה הוא עושה לי ככה שנשכב במיטה, חלש וחולה וגונח. לא רציתי באבא כזה. רציתי באבא חזק, שאף פעם אינו חולה או חלש או גונח.

שעה קלה שכב במנוחה, עיניו עצומות, פיו חתום בחוזקה והוא מתנשף ונושם. אך מיד נתחדש מריו במשנה־עוצמה והיה מקרטע תחתיו, מזדקף ומבקש להימלט, כאילו עיקר הרעה צפויה לו ממיטה זו דווקא, ואינו יודע אנה יפנה וצונח חזרה ומטיל מימיו תחתיו וחוזר ומקרטע ומזדקף לקפוץ וככה שעה ארוכה, כל הזמן בעיניים פקוחות ודלוחות ולא־רואות. עד ששני רופאים החזיקו בו ושלישי הרגיעו בזריקה.

עכשיו שכב דומם, גופו מכוסה בסדין וראשו העיקש מונח על הכר כנגד התקרה. מן החלון הפתוח באו בקביעות משבי־רוח חמימים, שהיו מחליקים בעדנה על פניו ושערותיו חולפים הלאה.

לפנות־ערב נתקטעה נשימתו בבת־אחת ונשמעה כמין חרחור סדוק ושסוע. בלומה באה וביקשה לראותו, אך ידידי הבית שהמתינו בפרוזדור, הקיפוה ולא הניחוה לראותו אלא מרחוק. הוא ישן, אמרו והוליכוה אל חדר אחר. בלומה הניחה להם לעשות בה כרצונם וטוב היה לה בקרבתם, להיות ככה מובלת נטולת־רצון, כנוּעה לרצונם של ידידים. רק שאוליק לבדו נשאר לשמור על מיטת־אביו. בבית־החולים כבר העלו אורות והאחריות הריצו עגלות קטנות בין המיטות, לחלק לחולים תרופות וארוחת־ערב. האורות העמומים והדחוסים הגבירו את המועקה המייראה התלויה בחללו של בית־החולים. בחלונות עמד עתה לילה שחור. מן־הסתם זרחו שם גם כוכבים, אך לא היה אפשר לראות אותם בגלל אור־החשמל אשר בחדרים.

הסדין נפשל מגופו של החולה ועתה נגעה הרוח גם בשערות־השׂיבה המקורזלות שעל חזהו הנפול והחיוור. מעשה הרוח בשערות חזהו של אביו דכדך את שאוליק, כאילו נגעה כבר בשערותיו של אדם מת. בלי־משים פשט ידו למשוך בסדין ולכסות את הגוף המגולה, אך כפו נרתעה ורתיעה זו עצמה הולידה בו תיכף נקיפת־לב מציקה וגם חוסר־אונים להחריד. והרוח שנשבה קלות־קלות על חזהו של האיש הזקן ההולך למות היתה אותה רוח עצמה שהניעה, בשעה זו עצמה, את ענפי העץ החי שנשקפו בחלון.

נשימותיו המקוטעות של הגוסס נחלשו והלכו וכבר לא היו נשימות כל־עיקר, אלא מיני חרחורים. אשה אחת, קרובת־משפחה רחוקה, תמכה בבלומה וקירבה אותה לחולה. עמדו שלושתם ליד המיטה, גביהם אל האולם הגדול – דוממים, מצפים, יודעים. אצל הפתח הצטופפו ועמדו חבריו וידידיו של האיש הזקן ההולך למות. עתה כבר לא שמעו את נשימותיו וניתן להבחין בהן רק לפי ניע שערות־שפמו. עוד נשימה, עוד אחת חלשה ממנה, עוד אחת חלשה ממנה – והפה הפעור קפא ושום דבר לא יצא עוד ממנו.

בלומה התייפחה חרש לתוך כף־ידה. קרובת־המשפחה הרחוקה בכתה אף היא. הידידים והחברים זזו מעם הפתח וקרבו והקיפו את מיטת־המת. שאוליק לא בכה. עיניו הסתכלו ובהו לפניו. נראה בעליל כיצד הדם הולך ואוזל בהדרגה מהפנים של הנפטר, העור על המצח נמתח ומחה את הקמטים, והמצח היה עתה צעיר להפליא, שקוף וחיוור. יהודים אתם טועים. אינכם יודעים את מי שאתם מאבדים. לא מת, אדם חי הולך כאן למות. יהודים אִיר הָטא אַטוּעֶס. אבא. אצבעו נגעה במצחו של הנפטר והוא חזר והגה לעצמו את השם הזה במפורש, אותו בלבד, שוב ושוב: אבא. ובזה הרגע עצמו היתה בו ידיעה תמוהה, שכל אשר ייחס לאבא אין לו, בעצם, כל שייכות עם הגוף הזה המוטל לפניו אפרקדן, במנוחה נוראה. כאילו עבר הנפטר, בזה הרגע עצמו, גלגול־נשמות מעולם־המוות אל לבו־שלו.

פניה בכפות־ידיה, עמדה בלומה חרישית ולעצמה ובהכנעה, בלא צעקות ובלא התרסה. בכתה למת ובכתה לעצמה, עד שהאנשים הוליכו אותם, אותה ואת שאוליק, לעבר המדרגות.

פרק שביעי

דממה רוויה של עיר שקועה בשנתה התנשבה ובאה לאטה מבעד לחלון הפתוח, והלילה אשר בחוץ היה בהיר מן הלילה אשר בחדר. העביר את הסיגריה מימינו לשמאלו והניח את ידו הפנויה למראשותיו ושכב באפֵלה הבהירה ועישן בדומייה. הלילה חולף לו אל קִצו וכבר קרוב לוודאי שלא יעצום עין עד הבוקר. בחדר השני, בחדר־ההורים אשר מעבר לכותל, התהפכה אמו על משכבה. גם היא אינה יכולה להירדם. איני יכול לעזור לה להירדם כשם שהיא אינה יכולה לעזור לי. ככה זה נגזר כנראה, והיה לגמרי לגמרי לבדו בתוך ההרהורים והמראות, מכונס כקונכייה זו, בדוּל מן העולם ושרוי בתוך־תוכו כאחד. היה מעשן בדומייה, עוד ועוד. בדיעבד החזיק טובה לעצמו על שאיננו נרדם. כביכול עירנותו הגרויה והמציקה מכפרת על איזו הרגשת־אשם לא מוסברת שמות אבא עורר בלבו.

בינו לבינו היתה הווייתו של אבא די זרה לו. אמנם, היתה שרירה וקיימת ביניהם קרבת־משפחה של בן לאביו ואב לבנו, אך קרבה אחרת – נוגעת, מַפְגִישָה, מפרה ומצמיחה, אם קרבת־לבבות ואם קרבת־רוח – קרבה כזאת לא נתרקמה ביניהם. למן ראשית הימים ניצב אביו לנגד עיניו כדמות־מופת שבדין היה לקבלה ולהעריצה, כמו תמרור בדרכו. המורים והמחנכים והשכנים, ואפילו החברים, כולם הורוהו כך. הוא לא התנגד שתתעורר בלבו הערצה לאביו, אבל היא לא התעוררה. אולי אפילו הצטער שאינה מתעוררת וחש משום־כך קורטוב של אשמה כלפי אביו וכלפי עצמו. טבעו ביקש לו נושאי התפעלות אחרים, אבות אחרים לא ידועים לו. ואפשר עדיין הוא מבקשם לעצמו. כי אביו היה, מבחינה מסוימת, מוסד, רעיון, תקופה. זר היה לו וחידה היה לו, בחייו ובמותו. מה פירוש תקופה, מוסד, רעיון – האומנם? ומה פתאום חידה וזר, בייחוד זר? המלים המעורפלות הללו, שעל־נקלה אפשר לפרש אותן כך וגם אחרת, ושעה שהגה אותן זה עתה הן נראו לו טובות כל־כך, ברורות, נוחות – דווקא הן עוררו בו עכשיו צורך תכוף ומיידי לברר לעצמו, אם אך אפשרי הדבר, את יחסו לאביו. אך דבר זה לא עלה בידו, כי מראות וזכרונות נתלשו מכאן ומשם ומימי־ילדותו והחלו מרחפים לנגד עיניו והסיטו אותו מאיזה שורש־דבר, שאך לשווא ביקש להגיע עדיו.

דמות אביו חזרה אליו בהתמדה ובעקשנות כפויה ומציקה, כפי שראה אותה וכפי שהיא נטועה בקרבו, והוא חש לעומתה נקיפת־לב ואיזו ריקנות נוראה. ואני מה? העמיד בלי־משים את חייו־שלו כנגד חייו של אבא, שנראו לו אותה שעה עשירים ושלימים ופעלתניים, ואפילו מוסריים וגדולים. אני חי לי סתם, חיים של סתם, מן הבוקר אל הערב, מן הלילה אל הבוקר. אפילו שאיפות אין לי. נו, באמת, יש בי שאיפה? משהו שידביר את חיי, ישחררם וימלאם כאחד? הרי אני חי לי כאילו אינני מתייחס לעצמי בכובד־ראש. כאילו חדלתי להיות חשוב לעצמי. זהו, אבדה לי ההקשבה הדרוכה הבוחנת בהתמדה כל מה שמתרחש ומתעורר ומתגעגע ושואף ונרתע וסולד. רואה מזה ורואה מזה וככה חי לי. גם קצת ממה שמיכל אומרת. כאילו חיים שאולים. כאילו שורש־עצמי נעלם ממני. איכשהו אבדה לי ההקשבה לעצמי. אולי אין למה להקשיב בכלל, אולי אני איש שאין לו שורש של עצמו. יש, מוכרח להיות, לכל אחד יש. ההקשבה מולידה אותו. אבל אני, כן. מיום ליום, מיום ליום. וחי לי כה בתוך החובות הקטנים שחיי מלאים אותם למן השכמה ועד השכבה, ואני ממלא את כולם עד אחת, נגיד כמעט עד אחת, ואיך, איך יכולה מיכל לשאת אותי? נתעוררה בו לפתע תמיהה מצד אחר לגמרי, הרי אני הגון עד לשיעמום, ראוי מן הסתם לכל שבח, אבל. זהו: אבל. אם יש אבל, סימן שכאן שורש־דבר. נו, והלאה? כלומר, היכן אני? הרי מן־הסתם ישני באיזה מקום. שמא בממלא־החובות הנאמן? או שמא אין שאלה זו מותרת כלל?

ואולי צריך לעשות משהו כדי להרגיש מחדש שאני קיים. שוב, כמו אז. אוטובוסים או משהו אחר, לא חשוב. האוטובוסים של שאוליק, מישהו אפילו כתב על הטירוף הנועז ההוא. האוטובוסים של שאוליק כבשו את עיר־גנים. ההם התפעלו מן ההיגיון במעשה־הטירוף, כיצד תוך כדי הנסיעה פקד על שני האוטובוסים שלו להמשיך ולנסוע ולחצות בסערה את העיר הערבית השרויה בדמדומים, בעצם הקרב, כדי להגיע אל משלטי־העיר הגבוהים מצד עורפם. ההטעיה הצליחה במלואה – שלהם חשבו, כי באוטובוסים מביאים להם תגבורת, שלנו ירו אליהם קצת. אבל כל זה לא חשוב עכשיו. עכשיו הבקיע אליו מרחוק רגע אחד בלבד, אדיר בעוצמתו, הרגע שבו גמלה בקרבו, תוך כדי נסיעה, ההחלטה להסתכן ולבצע את רעיונו. כל עצמו בהחלטה ההיא. כל שאוליק, ועכשיו צריך להוסיף: כל שהיה שאוליק. הרגע ההוא הפך את המלחמה לעניינו האישי והוא הרגיש כיצד הוא צומח לממדים עצומים ושייך מאוד. אבל כל זה היה־היה, כל־כך רחוק וכל־כך היה־היה. ועכשיו? הרי ככה אי־אפשר. אבל כך, כנראה, זה יהיה. ללא שום אוטובוסים. חביב ומקובל ועומד בחובותיו. לא מפני שממלאות את חייו, אלא מפני שלא עומד לו הכוח להינתק מהן. עד לשיעמום ועד לזרא. מיום ליום, מלילה ללילה, ועוד שנה. נו? לא כלום, עוד שנה. עם רגעי רווחה של שמחות קטנות, הפזורים על־פני ימיו ולילותיו כמו קינמון. ואולי אי־אפשר אחרת, אולי אין בכלל אחרת וזהו זה. אולי זאת התכלית וזאת המשמעות, אפילו מעליב מאוד להודות בכך. בנאי, נו כן, בנאי. בנאי הוא, לאמִתו של דבר, הקצה השני של אותו חבל עצמו. נגזר, כנראה, לחיות מאי־הבנה לאי־הבנה, דרך כל החובות, בתוך כל החובות של הבית והחוץ, בתוך רגעי הרווחה וההנאות המזדמנים פתאום בשעה זו או אחרת, ואשר מפתים כל־כך לא לדעת, מפני שאין טעם ואי־אפשר לדעת. וגם אם ישנו בך איזה שורש, בין כה וכה לא תגיע עדיו. עד שתיגמר, כמו אבא.

כלום אבא ידע? כל־כך התאמץ לומר לי משהו בשעתו האחרונה. מה ביקש לומר לי? ואני חשבתי. מן הסתם ישני באיזה מקום, מוכרח להיות.

התהיות האלה, עם כל הצער שגרמו לו, אף הביאו לו, בעצם קיומן, גם רווחה וגם תחושה של הנה והנה הוא ישנו, מתעורר לחיות, מתקרב למשהו שהוא מבקש מאוד לדעת, בעצם התהיות עצמן.

ומכאן נתערער בו כל הברי והיציב והקבוע בעולמו. דברים שהורגל בהם, ניטשטש צלמם ונתגלה פתאום פרצופם האחר, וכל הזמן נדחק להבין אל מה־שמעֵבר ובלימה מאיימת ומפתה כאחד נפערה סביבו – הכתלים נתרחקו וכל מה שבהם ועליהם נתעמעם ורק הוא עצמו נשאר שוכב במיטת־נעוריו, בתוך ילדותו. אפילו הכר הוא אותו הכר עצמו. יש בוודאי איזו משמעות לדבר, רק שאינו יודע מהי. יש בוודאי איזו שייכות מדהימה בין חדר זה, הוא חדר־ילדותו, ובין מותו של אבא.

מכוח שכיבתו בחדר־ילדותו באו עליו זכרונות מימי־ילדותו, מראות וקולות וניחוחים וכן עיניו הצוחקות של אבא ועיניו החמורות של אבא ושפמו העבות והשותק, רק הוא בלבד בתוך העלטה. אחר־כך יצאו מתוכה ידיו המגוידות, הזקנות והרפות, והוא חש טפיחתן על שכמו ושמע מאחוריו את קולו המצטהל של אבא: ‘אז מה אתה אומר, בן?’ איך שפעם אחרת הלכו לאיזו חגיגה, אני הייתי אולי בן עשר, ואבא ישב למעלה על הבמה ברחבות ובהנאה בין האנשים הקרואים והסתכל שם כל הזמן בי, כדי שאראה כיצד אבא שלי יושב שם למעלה. כך ואולי גם אחרת ביקש לנטוע את עצמו בלבו של הבן.

או כמו בפעם ההיא, כאשר הלכנו שלושתנו, אבא ואני ועזרא, ופתאום יוצא עזרא מתוך העלטה ואומר במין צהלה תמוהה: ‘אבא שלנו מת, שאוליק’. הדברים שלו מענים אותו והוא מבקש לצעוק: ‘לא נכון, לא נכון’. אבל עזרא עומד כנגדו ועומד ועומד ועומד. ‘אל תציק לי, לך הצידה’, ‘אתם ישבתם מתחת לפנס’. ‘כן’. ‘אני ראיתי אתכם וגם אתה ישבת ביניהם’. ‘אז מה?’ ‘לא כלום, עכשיו אבא שלנו מת’. ‘מה אתה רוצה ממני?’ ‘עכשיו אתה יתום, אני כבר לא אהיה יתום אף פעם’. ‘שמור על אמא, בן, ואל תשים לב לדבריו’. ‘כן, אבא’. ‘איפה אמא? אני רוצה את אמא’ ‘היא תיכף תבוא, הלכו לקרוא לה’. ‘אני יורק, אִיז דָאךְ אַסִימֶן אַז אִיךְ לֶעבְּ’. ‘מדוע אתה צוחק, עזרא, אינני אשם’. ‘אני אף פעם לא ישבתי עם חברים מתחת לפנס’. ‘אני לא אשם’. מי זה הולך שמה, מישהו הולך שם.

קול פסיעות מבחוץ, מעבר לחלון, חדר לתוך נמנומו הייגע והמסויט. פסיעות על המדרכה, נקישות חדות, צווחניות כלשהו ורברבניות של נעלי־אשה גבוהות־עקב, בּלוּלוֹת ומובלעות בחבטות עמומות וכבדות כלשהו של נעלי־גבר שטוחות. פקח עיניו כנגד החלון וראה את הלילה כפי שהיה מלכתחילה, שקט וכסוף. העביר כפו על פניו, להתנער. הפנים היו לחים ומיוגעים. עמדה בו תחושה מציקה כמי שנתעה לארץ לא לו והוא ביקש לחזור ולהתנער וקם ונכנס יחף ובתחתוניו לאמבטיה לשטוף ידיו ופניו בצוננים. פניו נטויים מתחת לקילוח־המים, דומה היה עליו, כי שמע את אמו קוראת בשמו. סגר את הברז וצותת, וחזר ושמע את קולה. נכנס אליה רואה אותה יושבת במיטתה, שעונה על זרועותיה המתוחות לאחור.

‘את לא ישנה, אמא?’

אספה זרועותיה והצניחה ראשה על הכר, ועיניה פקוחות.

‘אולי תקחי גלולת־שינה? את מוכרחה לישון, אמא’.

‘אינני יכולה להירדם’, התחטאה לפניו. ‘כל הזמן אני רואה את פניו לנגד עיני וכל הזמן אני שומעת את קולו. אני יודעת שהוא כבר איננו, אבל כל הזמן אני שומעת את קולו. כאילו מבקש לומר לי משהו ואני מוכרחה לשמוע, מוכרחה, מוכרחה. זה כמו סיוט. דברים שלא אמר אף פעם ודברים שיראתי מהם. שמעתי אותך באמבטיה וקראתי לך. מדוע אינך ישן?’

‘ירדתי לשטוף את פני’.

‘כן, שמעתי אותך’.

המיטה השנייה בצד מיטתה של בלומה ריקה היתה, כסויה ובלתי מוצעת ונראית כבר־מינן. שאוליק ישב על שפת המיטה הזאת. אולי בלי כוונה, אולי בכוונה לא־מודעת. זה כל מה שהיה לאל־ידו לעשות כנגד צערה וסיוטיה של אמו.

‘לך לישון’, אמרה לו, ‘אתה ודאי עייף’.

לא השיב אלא השתרע על מיטת־אבא ושילב זרועותיו למראשותיו. חבל שלא הבאתי עמי את הסיגריות. אבל לא קם בו הרוח להניח לאמו רק כדי ללכת להביאן.

‘ככה יותר טוב’, אמרה בלומה, ‘גם עכשיו אין המראות מרפים ממני, אבל שוב אין הם מציקים לי’.

כך שיער וכך היה וזה כל מה שיש לאל־ידו לעשות. מות אב לבנו זה דבר אחד, מות בעל לאשתו זה דבר אחר. מה שאבא עשוי היה להעניק לו, כבר נטוע בו ומשוקע בחייו ולא ייגזל ממנו. כבר הוא הוא עצמו. כל זמן שיחיה, יחיה אביו עמו. נניח שנסע וחי לו שנים רבות רחוק מאבא. נניח שהיה חי באיזו ארץ של חוץ־לארץ. אבל אשתו, כלומר אמא, כלומר מיכל? הרי זה דבר אחר לגמרי. יומיום, יומיום. במוּחש, מיד, בכל רגע. כי היא חיה בחייו ומתה במותו. על מותו ועל מותה היא מתאבלת, על המוות שלה בתוך המוות שלו. היא תחוש בהיעדרו כל יום וכל שעה. יום בלעדיו הוא יום של היעדר.

אור־הירח נהר בחדר כאור שלא־מזה ונטל את צלמם המיודע והקרוב של כל הדברים ובה־בעת גם הדגישם ביתר־שאת, אבל מצד אחר ובלתי־צפוי. בלומה גנחה במיטתה והוא אמר: ‘מה לך, אמא’. והמלה ‘אמא’ יצאה מפיו כאשר לא יצאה מעודו. אל“ף־מֵ”ם־אל“ף. אמא. חזר ונתייחד עמה כמו עם משהו חדש ומופלא, וכן גם ידוע מזמן, מלפני־היות. אל”ף־מֵ“ם־אל”ף. אֶלף דברים נקשרים בה ועוד משהו ומסתורין הרבה שלא ידע מהו וכנראה של ידעו מעודו ואולי טוב שלא ידע.

והיה משתאה בלבו לתמיהה הזאת שניעורה בלבו בבת־אחת ובתוקף רב כזה ואשר ערערה את דמות־אמו, כפי שהיא קבועה ויציבה בלבו מאז היא אמו והוא בנה, וחותרת לדעת בצורך גמור ומיידי אל מעבר מזה ומלפני עצמו ולפני היותו בעולם. כאשר אמא היתה בחורה והיתה נערה והיתה ילדה קטנה. עצם עיניו ושיווה לעצמו את אמא בדמותה של מיכל, ואחר־כך בדמות ילדה קטנה אחרת, שראה בעברו ברחוב מקפצת על חבל, וילדה זו גדלה דרך השנים אל השנים ועכשיו היא שוכבת כאן, זקנה ואלמנה, והוא הבן הגדול שלה שוכב לידה ומְשַווה לנגד עיניו את ילדותה. הכול נהיר וברי וידוע, ואף־על־פי־כן לא נשתחרר מהרגשת המסתורין החם והפורה כמו רחם, הכמוס בתוך ההתהוות הזאת, שהיא אולי סודו של הקיום. אך אין הוא מבינו כשם שאינו מבין את מותו של אבא. אלא איכשהו, גם בלי להבין ואולי דווקא משום־כך התמיהה המשתאה הזאת, הניעורה ומבקשת לדעת, היטיבה עמו והעמיקה בו את תחושת קיומו. כאילו הוא מכיל בקרבו, בגופו ובדמו ובהשתאות זו עצמה את המתים והחיים גם יחד, את אבות־אבותיו שהיו לפניו ואת בני־בניו שייוולדו לבני בניו אחריו. את כולם כאחד מפני שהוא עצמו כולם כאחד.

‘מן הסתם כבר מאוחר מאוד, מה?’ חזרה בלומה והזדקפה ושאלה.

‘אחרי שלוש. אמא’, פנה אליה פתאום וקולו נשמע אחר לגמרי.

‘כן, בני?’

‘את הכרת את אבא של אבא?’

הוסיפה לשבת כמות שישבה, פניה נטויות לעבר החלון ואל הירח הבלתי־נראה וניכר כי לא הופתעה ולא השתוממה כלל לשאלתו הבלתי־צפויה. כותונת־הלילה היתה תלויה רפויה על גופה הבלה ועוררה בו תחושה בלתי־נעימה ודוחה והוא נכלם מאוד לעצמו.

‘מי היה אבא של אבא?’

‘שוחט. אבא לא סיפר לך אף פעם? סבא שלך היה שוחט, בני. לפעמים גם חזן. הם התגוררו בעיירה קטנה, וסבא שלך היה שם שוחט וחזן. אתה יודע מה היה שוחט בימים ההם? זה לא מקצוע אלא כהונה דתית. שאלת עליו וכבר אני רואה לנגד עיני את זקנו האדום, היה לו מין זקן־קמץ, שהזדקר בהתרסה ובעקשנות, וכן את עיניו התכולות והקרות, שמעולם לא נתנו בי מבט של חיבה, כל־כך רציתי להתחבב עליו, אבל הוא לא חיבב אותי. פתאום כשאני נזכרת, זה מכאיב לי עד היום הזה. אבי מת עלי בילדותי וכנראה רציתי שיהיה לי כמו אב, שיאמצני, שיהיה טוב אלי. אבל הוא היה יהודי קשה, עריץ באמונתו ונוהג ביד קשה באשתו ובבני־ביתו. נערץ היה על בני־המשפחה, ומקרוב ומרחוק באו להתייעץ אתו. נדמה לי שגם פחדו ממנו. למעני קיצר אביך את ימי שהותו בביתו ומיד לאחר שבוע ימים נסענו משם. סבא שלך גילה מורת־רוח לשהותנו בביתו ולנסיעתנו כאחד. בכלל, אביך לא אהב את אביו, אבל נהג בו כבוד. לכאורה, מן השפה ולחוץ בלבד, אבל באמת זה לא היה כך. אבא נשמט מידיו של סבא שלך ויצא לתרבות רעה. בימים ההם אמרו כך, תרבות רעה. הוא היה עריץ ועקשן לא פחות מאביו, על־פי דרכו, כמובן. אינני משערת שאתה מסוגל להבין את היחסים ששררו בין אבא לבין סבא שלך. הרי בינינו שוררים יחסים אחרים לגמרי. כן, אני גם זוכרת שאבא של אבא היה שתקן מופלג. לא כמו אביך, בן. תמיד פחדתי מן השתיקה שלו. מבט שלו עשוי היה להקפיא את דמי בעורקי. אבל אבא לא התפעל ממנה כלל. באותם ימים נהג בי בעדינות רבה, בהתאפקות, ואני חושבת שיחסו אלי, אבל אוזני אינן שומעות מה שפי מספר. הרי אתה בן שלי! איך אני מספרת לך את כל זה באוזניך!’

‘אינני ילד, אמא’.

‘דבר זה כבר הזכרת לי כמה פעמים’.

‘בכל־זאת אינני ילד’.

שאוליק חייך. הוא אהב את אמו מדברת אליו בנעימה זו, שקצתה בדוחה וקצתה מקנטרת וקצתה מתחנחנת ומטיחה דברים.

‘בן שמונה־עשרה היה אבא כאשר ברח מביתו אל עיר־המחוז והתגורר שם אצל חברים. אתה יודע מה זה אֶקסטרן? אבא שלך היה אקסטרן. הוא קרא ספרים ולמד הרבה וגם ייסד כל מיני אגודות. בימינו מצטרפים האנשים למפלגות קיימות, בימים ההם ביקשו אבא וחבריו להתחיל הכול מחדש. הם ייסדו אגודות והם היו מנהיגיהן. גם אני הייתי חברה באגודה אחת כזאת, אבל זה היה אחר־כך, כאשר אביך חזר כשליח מארץ־ישראל. שנים אחדות לא התראו אבא וסבך, וגם מכתבים לא כתבו זה לזה. פעם אחת התגלגל אבא לעיירת־מולדתו, לרגל איזו אסיפה, נדמה לי. אחרי האסיפה לא הלך הביתה, אלא השתהה עם חברים. והנה הגיע דבר בואו של אביך לאוזני סבא שלך, ומספרים כי קצף מאוד. כרוח־סערה פרץ אל אולם־ההרצאה ולעיני כולם ניגש אליו ותפשו בכתפיו. איש אינו יודע מה היה בכוונתו לעשות בבנו, אבל כאשר כפותיו נגעו בכתפיו, נפל על צווארו. “ועכשיו, הביתה!” ככה גער בו סבא, ואביך נתן בו מבט לח מבעד לחיוכו והלך דומם אחריו’.

נשתתקה לפתע ובהתה חרש לפניה. שאוליק החריש אף הוא ולא ידע אם תוסיף להשמיע דברים, אך כבר היה מאוכזב. וזהו זה? זה הכול? מה לו ולאיש העריץ העקשן ההוא, שהיה שוחט באיזו עיירה קטנה ובלתי־ידועה לו? כאשר שאל לסבא שלו, התכוון לדברים אחרים לגמרי, ועכשיו היתה לו הרגשה כאילו הדורות הקודמים מעלימים עצמם ממנו ואינם משמיעים קולם. אפשר משמיעים, אך אין הֵדם מגיע אליו. מכל־מקום, בדיעבד שמח שדיבורה השכיח מלבה את צערה, ולו לשעה קלה בלבד.

בלומה הוסיפה ובהתה לפניה אל החלל הריק, כביכול ראתה שם דברים. שאוליק החריש והניח לה דומם להתייחד עם מה שהיא רואה שם. המראות הגישו לה את חייה בחייו של בעלה והם עטויים הילה קסומה, שמילאה את לבה נעימוּת ונחמות. השעה היתה קרוב לארבע לפנות־בוקר.

פרק שמיני

משפקח את עיניו, כבר נתחלף אור־הירח באורה של השמש. דממה דקה ושבירה נישאה דרך החלון הפתוח. היסב פניו וראה את אמא יושבת שם ליד החלון. כל־כך דמומה ישבה, ללא זיע, כל־כך מכונסת ורואה הכול ואינה מגיבה, עד כי נתעוררה בו הרגשה כאילו לא עלתה כלל על משכבה והיא יושבת לה כך, ליד חלון זה, במשך כל הלילה. לא קוננה ולא ספדה ורק עיניה בהו כל הזמן, שכוּחות־עצמן, לפניה, כאילו השתדלה מאוד להבין משהו.

בלא שתרגיש בו, חמק לחדרו והעלה על עצמו חולצה ומכנסיים ונכנס למטבח וראה את הכלים מגובבים בכיור עוד מאמש, הקומקום קר, והשולחן לא־ערוך. בדק את ארגז־הלחם וחמק החוצה למכולת וחזר ובזרועותיו לחמניות וביצים. שָׁפת את הקומקום וטרף את הביצים ובצע את הלחמניות ואמו ישבה כל הזמן ליד החלון, זקופה ושקטה, ידיה דוממות בחיקה. לא אם כי אם פסל של אם. לא אשה זקנה, כי אם פסל של אשה זקנה. הילה של דממה הקיפה אותה ביראת־כבוד, כביכול הזמן עצמו נרתע ופוסח עליה וחולף לו הלאה.

כך לא ראה את אמו מעולם, אף לא במותו של עזרא. נכמר לבו עליה, מיראה ומגאווה גם יחד. אין היא מקילה על עצמה ואינה משתפת אותו באבלה. אפשר משיגה היא, כמוהו, שצערה איננו כצערו. והיה משהו בלתי־אנושי בישיבתה הזקופה והשקטה הזאת, כאילו ניטל ממנה בשרה והיא נעשתה רוח.

נטל צלחות וערך את השולחן לארוחת־בוקר. כל השנים הכינה אמו ארוחות בשבילו, עכשיו מכין הוא לה. מרח את הלחמניות הבצועות וטיגן חביתות וכל מה שהמה ונכמר בו, הגיר לתוך ידיו, שלוחות־מצווה אלה, שנראו לו אותה שעה יפות, נאמנות, תמימות, כאילו לא נולדו אלא לשעה זו.

משהיה הכול ערוך על השולחן, הקפה מהביל מתוך הקומקום והחביתות חמות בצלחות, הלך לאמו.

‘צריך לאכול, אמא’, אמר לה.

‘כן כן, שכחתי לגמרי’, התנערה לחובותיה, ‘אתה ודאי רעב’.

וכבר הקדימה אותו וחשה למטבח, והוא אחריה.

‘מה זה, מה עשית לי?!’ קראה משראתה הכול ערוך ומוכן. ‘אתה הכנת לי?’ ומיד גם הפציע חיוך על פניה המקומטים, מתחטא וגוער ומתפלל ומודה גם יחד, כאילו נזכר מי והפתיעה במתנה ביום־הולדתה.

שאוליק ישב ראשון ואמא ישבה כנגדו. רק אחר־כך הבחין שבהיסח־הדעת נתישב במקום שאבא רגיל היה לשבת שעה שהיו סועדים במטבח, בימי־חול בעיקר. אכלו בדממה ובוקר צעיר ונאה עמד בחלון הקטן של המטבח.

‘ואנחנו יושבים ואוכלים’, הפטירה בלומה במין תמיהה מלעיגה, כמין סיפא להרהורי־דברים שהיו לה בינה לבין עצמה.

שאוליק לא התערב.

‘ככה זה’, נעקרה אנחה מלבה. ועוד נגיסתה בפיה, נתכרכמו לפתע פניה ומיד הליטה אותם בכפותיה והתייפחה. ‘קודם עזרא, עכשיו הוא’.

שאוליק כבש פניו באשר לפניו ובליעתו בפיו. שערותיה היו קלועות וערוכות נאה על עורפה גם עכשיו ושׂיבתן הדורה כתמיד, כאילו אין השנים משא עליה, אלא הילת עטרה.

צלצלו בדלת ושאוליק קם לפתוח. בלומה שאלה מן המטבח: ‘מי זה’. ‘מיכל, אמא’. ‘בואי, מיכל, בואי’. ‘והילד?’ שאל שאוליק. ‘השארתי אותו אצל צילה’.

ומיכל באה ונכנסה, שערותיה שופעות וצעירות מאוד וגופה בשמלניתה פורץ גבולויו ושומר גבוליו כאחד, ורק עיניה נבוכות ולא יודעות מה.

פרק תשיעי

הלוויה, ברכב וברגל, כבר יצאה רחוב אחד וחצתה שני ובאה אל הרחוב הראשי והתקדמה בדממה לאורכו, אך לכאן, לרחבה שלפני המוסד, עדיין לא הגיעה. הקהל פשט על הכביש ועל המדרכות, וכלי־רכב שבאו ממול נעצרו להמתין. הבניין רב־החלונות נסוג מאחורי הרחבה וגבוה מעליו התנפנפו דגליו. הרחבה, וכן המדרכות מסביב, נתמלאו קהל רב, כמו ביום־עצרת. אבל החנויות היו פתוחות וברחובות הסמוכים נסעו כלי־רכב ומחלון אחד, שכנפיו פתוחות⁴, בקע תקתוק של מכונת־כתיבה. מן הראוי שיהיה כך, סבר לרר, המוות בא אל רחובנו והרחוב אינו משבית את חייו. אף־על־פי שקולות־חולין אלה, כפי שהם נשמעים בשעת ציפייה זו, עוררו את רוגזו.

הוא וחנקה אשתו הבקיעו להם דרך בצעדים כבושים ומאופקים. היא הלכה לפניו מחצית הצעד ואצבעותיו נגעו־תמכו קלות במרפקה. עיניו החבויות מאחורי משקפיו עבי־הזכוכית שוטטו על־פני הקהל חמורות וחגיגיות ואפו התפוח נדחק לפניו במין כובד־ראש מוכיח ומגוחך. חלפו שינם ונתחלפה עבודתו. שוב איננו מרצה־לשעה במקומות עבודה בימי־חול, או ביישובי־שדה בערבי־שבתות ובשבתות. עתה נתנו בידיו להנחות חבר־מרצים, ובינתיים גם עשה שנה בארצות שהקהילות היהודיות בהן דוברות יידיש. לאחרונה הועלתה הצעה לשלחו לארץ דוברת צרפתית וחנקה אשתו נזדרזה והחלה ללמוד צרפתית. קרוב לוודאי שהצעה זו תתבטל, אבל חנקה ממשיכה בלימודה. טעמים רבים לדבר וטעם אחד שעצם ההיגוי עץ ורחוב ומה־שלומך בשפה זרה מעניק נופך של חשיבות לחייה. בכל עת תמיד שוררת בחדריהם דממה בלתי־מופרעת. לא תשמע שם קול פעייה של תינוק ולא תמצא בפרוזדור צעצוע נעזב, שביתם בית שאין בו ילדים. אך מטבחם הוא מלכוּת, שחנקה הביאה אותו לכליל השלימות: מקרר חשמלי ותנור־אפייה ומתקן־בישול על גז ומקלט־רדיו קטן ומיוחד והכול נוצץ ומבריק ומטופח ושרוי במקומו הנכון על המדפים. הם מדברים בלחש וחיים בלחש, אך השמחה אינה שורה במעונם. יותר מאשר לפנים עשה לרר את חייו מסכת של חובות, בביתו ובצאתו, כביכול אין תכלית לאדם אלא במילוי חובותיו. היה מחמיר בהן, בקטנות כבגדולות, אך ללא התלהבות וללא שמחה. משום־כך, אולי, נראה לפעמים כמו עיקרון מוסרי.

לבוש היה בגדי־תפארתו, חולצה לבנה ומכנסיים אפורים ומגוהצים, השמורים עמו לפגישות חגיגיות, לכינוסים וכן ללוויות. בידיים ארוכות־אצבעות, רחוצות היטב וגזוזות־ציפורניים, הוציא חפיסת־סיגריות, התירה לאט ובקפידה, אחר־כך פתח גם את עטיפתה הפנימית, שָלָה סיגריה אחת וטרם נתנה בפיו ועודה באצבעותיו, חיפה את העטיפה ואת הקופסה באותן תנועות איטיות ומקפידות על כל קפל בנייר־הקרטון, ויישר לאחרונה את הקופסה הפנימית שתהא תואמת את החיצונית והטמינה בכיסו. עתה הקיש את הסיגריה על ציפורן־בוהנו וייבש שפתיו טרם יתן אותה ביניהן.

‘שוב?’ החמירה עמו חנקה.

‘זו רק השנייה היום’.

שילבה זרועה בזרועו ושתקה. בינתיים קרבו נושאי־הארון ואחריהם נע קהל רב בדממה וברחש צעדים על הכביש ועל המדרכות מזה ומזה. חוגת־דומייה הקיפה את ההולכים אחר הארון. הדומייה המאופקת הזאת, שהיתה כמו חזה המשתדל לעצור נשימתו, כמו בושה היא לנשום ולחיות בקרבתו של מת, הדומייה הזאת נשמעה פתאום כהתרסה על זה הרחוב העסקני, שחנויותיו אינן חדלות למכור ולסחור גם בעצם השעה הזאת.

אבל בנאי, שעמד עם גילה קצת הצדה מאחורי האנשים, לבו היה דווקא עם הרחוב. הדומייה המאופקת של ההולכים אחר הארון נראתה בעיניו כהונאה מנומסת ומעליבה, שההולכים כולאים חִיוּתם יותר מחמת האימה מן המוות שפרץ לרחובם, מאשר מחמת מתן כבוד אחרון למת. ‘אני שונא לוויות’, הפטיר חרש על אוזנה של גילה ולחשו זִמְרֵר באוזניה כמו לחש־אהבה. גילה הסתפקה במענה של חיוך והוא אמר: ‘איזו צביעות! אך ישמע מישהו שמישהו מת, מיד לובשות פניו סבר של חומרה’. ‘נו כן, זה די טבעי’. ‘מה כאן טבעי? אני אצווה לקבור אותי איפה־שהוא בלי שום לוויה’.

ראה את שאוליק הולך אחרי ארון אביו, ואמו מובלת בינו לבין מיכל. אחריהם צעדו נושאי־הזֵרים. גם אני, ביום מן הימים. שיחיה עד מאה־ועשרים, בין כה וכה אני יתום ממנו הרבה שנים. בכלל, אבא: מה פירוש? ואבהות. כל זה נראה לו פתאום מוגזם מאוד, מנופח שלא לצורך כדי להימלט מאיזו ידיעה אחרת. הרי בסופו של דבר זה נורא נורא מקרי. שטיפה אחת מיני רבות נשארה בחיים וטיפה סרוחה זו – היא אני. איזו מחשבה אווילית. ואף־על־פי־כן. אב ובנו אנשים קרובים הם, אבל אין אולי זרים כמוהם.

פניו של לרר היו נטויות לעבר הלוויה, חמורות ובוהות. ‘מי זה, את מי מובילים?’ שִׁרבב אלמוני אחד מאחורי כתפו את ראשו ושאל, כאילו חשוב לו מאוד לדעת. לרר לא טרח להשיב, אבל שכנו, אף הוא אלמוני, התעכב והסביר: ‘את ד’ ב' ביקל'. ‘מי זה?’ ‘לא שמעת עליו?’ חנקה הסבה ראשה ללרר, אך לרר הביט לפניו. הנה, כבר אין יודעים מי זה ביקל. כאילו אדם מת הולך כאן למות. שכבר מזמן נהפך לנחלת העבר. עניינים חדשים ואנשים חדשים. עתה נכמרה בקרבו קרבת־לבבות פתאומית אל ביקל, כאילו הוא וביקל מעבר מזה וכל השאר, המתהווה והחדש, מעבר מזה. ומיד חזר וזכר בהתייחדות ובכוונה את פגישותיו המעטות עם ביקל בימים הרחוקים ההם, הוי כמה רחוקים, כל פגישה לעצמה, ייחודה ורישומה. והוא ניצב על מקומו בעקשנות מודגשת, כמעט מפגינה, בחומרה יתירה, כאילו הגיע והוא עומד כאן מטעמים פרטיים משלו, מתוך קרבה מיוחדת, אישית מאוד, לאדם המוטל בארון. ואפילו יקומו כולם וילכו להם – אדרבא, שיעשו זאת, שיעשו זאת! – הוא יישאר כאן, לבדו, בעקשנות, בוִיהי־מה, בנאמנות שאינה זקוקה לשום ביאורים, לבדו על משמרתו. כאילו לא אדם יחיד אלא תקופה שלימה מובלת בזה לקבורה. והוא ושכמותו, אך מקרה הוא שעדיין מתהלכים בחיים. האחרים כָּלים ועוברים מן העולם בזה אחר זה. לפני שנה רמז, אחר־כך ברל מיכלי, עכשיו ביקל.

' – – הראשונים, מניחי התשתית, אנשי היסודות', השמיע המספיד את נאומו מאצל הארון. שכן, בינתיים הניחוהו עטוף דגלים במרכז־הרחבה. במרומים טפחו דגלים מורדים עד מחצית־התורן. הדגלים העוטפים את הארון לא נעו, לפי שכאן, למטה, לא היתה כל רוח. המספידים פתחו בלחש, בשפה רפה, כיאה במקום זה ובשעה זו, אך מיד חזרו לסורם והרימו קולם כמנהגם בעצרות־המונים ודברם נשמע חזק ומתנשא מקצה הרחבה ועד קציה.

' – – בתרבות ובארגון ובכלכלה ובכל דבר. הראשונים שבאו בברית, מניחי היסודות. הראשונים, המעצבים'.

חנקה אמרה ‘בשביל מה כל הנאומים האלה, המת בין כה וכה אינו שומע’. ‘בשביל החיים’, האריך לרר רוחו והסביר, ‘בשביל הציבור. ציבור זקוק שיזכור את מנהיגיו, כמו את גיבוריו וחגיו. ציבור זקוק שיהיו לו תאריכים’. ‘תאריכים של אֵבל?’ התמיהה חנקה. גם של אבל גם של שמחות, לא חשוב. חנקה חזרה וכיוונה פניה אל המספידים ולרר חשב לו כי דבריו ראויים להישמע. אולי לא כאן, לא ברגע זה, אולי אחר־כך, כאשר המרצים שלו יפוצו על־פני היישובים לשאת דבריהם על ד' ב' ביקל, ביום השבעה וביום השלושים וביום השנה למותו. גם המתים, ביחוד המתים, מקיימים תודעתו של עם. צריך לחזור ולהזכיר אותו. אסור להניח שיישכח מלב הבריות. באמת חבל שלא הזמינוהו להספיד. היה אומר כמה מלים שראויות להִשמע על תקופה שגוועת, על ההולכים לעולמם ועל הנשארים בחיים, חבל.

אבל לא היתה בלבו כל תרעומת. לא הניח שרגשי־קיפוח אלה (שכמותי לעולם אינם מוזמנים לשאת דברם במקומות שיאה להם) ידיחוהו מתחושת השתלבותו בחיי הציבור הזה. כבר הוא יודע, כי מה שגלום בו, אפשר לא יגיע לעולם לידי הבעה וגם זה לא חשוב. לא בדיוק לא חשוב, אבל. כל אחד רשאי להשתעשע בניחומי־הבל אלה. ודאי הבל. כי בסופו של דבר הוא הנהו בדיוק הוא, כפי שבא לידי הגשמה. כל השאר כאילו אינו קיים כלל. אדם מגיע למה שנועד להגיע, בסופו של דבר. לא פחות ולא יותר. כל אדם. סיכום תכונותיו החיוביות והשליליות מביא אותו בדיוק למקום שאליו נועד להגיע, ואם אין מזמינים אותו לשאת הספד, נראה שיש בו משהו שגרם לכך. אך בו בלבד. לעולם ובכל דבר. לעולם אין לי זכות לומר: חיי הם פרי של שגגה שעשיתי לפני כך וכך שנים. כי אפילו שגגה, אני הוא ששגיתי. גם היא נובעת ממני. וכל מה שבא אחר־כך, הוא פרי אני. ממש כמו שהוא פרי המעשים האחרים שלי. אני – זה הכול, גם שגגות. כשם שאין לי כל זכות לומר: בנסיבות אחרות. שהרי תמיד־תמיד יכולתי להילחם או להתעלם או להתגבר באותן נסיבות ובכל נסיבות שהן. כלום לא כך? כלום פעולתי כך או אחרת, באיזו נסיבות שהן, איננה מה שקרוי אישיותי? והרי תמיד, ממש תמיד, אני שרוי בנסיבות כלשהן. ולסיכום ההרצאה הזאת: גורלי, זה מסלול חיי כפי שהם נגולים ומתגשמים. מה יש חנקה?

חנקה משכה בזרועו כדי לעורר את תשומת־לבו לאשה שעמדה עם ילדה קטנה ליד עמוד־החשמל מאחוריהם.

‘מי היא האשה ההיא שם, עם הילדה? נדמה לי שאני מכירה אותה’.

השיט מבטו אל המקום ההוא וראה את דינה, ימינה מחזיקה בכפה של הילדה ושמאלה תומכת בעמוד. הילדה ניצבה תחתיה דוממת וצייתנית ועיניה לא משו מן הארון העטוף בדגלים. שם, בפנים, שוכב סבא שלה. הוא מת. מה זה מת, אמא. עוד מעט יובילו אותו לארץ־המתים. אל אבא שלי? כן, אני בכלל לא זוכרת את אבא שלי.

‘זו דינה, אשתו של עזרא. את זוכרת את עזרא?’ ‘הבן של ביקל אשר נהרג במלחמה?’ ‘כן’. ‘מיד הרגשתי שהיא מוכרת לי. נדמה לי, שנישאה למישהו, לא?’ ‘כן, לרוקח אחד’.‘וזו הבת שלהם?’ ‘לא, זו הבת של עזרא. מהרוקח יש לה בן’. ‘אה’.

' – – כיתומים היינו. הנה נסתלק והלך מאתנו עוד אחד מדור־הנפילים. שירת־חייו באמצע נפסקה'.

אלא מה, ודאי. וכי ראיתם אדם שהמוות מסיים את חייו? לעולם הוא מפסיקם. אך דבר זה אינו ראוי להשמיע בהספד על ד' ב' ביקל. אם השלים דבר אחד, לא השלים דבר אחר. תמיד מצוי בו דבר שלא השלים. אין אדם נגמר עד שהוא מת. כל עוד נשמה בקרבו, אינו נגמל למוות. בני־אדם מדברים ואינם יודעים מה שהם מדברים. ‘כל־כך הרבה נאומים’, התרעמה חנקה והביטה בדינה ובילדה שלה. לרר לא הגיב. משקפיו עבי־הזכוכית חיפו על מורת־רוחו.

בתים רמים, מרובי־חלונות, סגרו על קהל האנשים שעמדו צפופים על הרחבה ועל המדרגות. מרחוק, אלכסון מן הרחבה וגבוה על־פני הרחוב, נראו אחורי־הבתים וכנגד מרפסותיהם תלויים היו לבנים וגיגיות־כביסה. כאן, בסמוך, חזרה ונשמעה בעקשנות תקתוקה של מכונת־כתיבה. הנה מרימים את הארון, הפטיר לרר ומורת־רוחו עדיין לא הרפתה ממנו.

הנושאים הרימו את הארון וכל הקהל התחיל לזוע ומיד חזר ועלה מהרחבה ומשלוחותיה לעבר מוצאי הרחובות הסמוכים דשדוש צעדים של המון עם רב. הרוח החמה התגברה והדגלים על מחצית־תורניהם השמיעו ברמה קול טפיחתם ברוח. עד למרחוק נשמע בבירור מגע הרוח בדגלים, מגע של קרב, מגע של עזוז, מגע קורא־תיגר, מגע שלא בעתו ולא במקומו, כאילו בכדי הורידום עד מחצית־התורן. האנשים דשדשו ונעו דחוקים ורווּחים אל כלי־הרכב שהמתינו להם ברחובות הצדדיים.

צפופים בין ההמון נדחפו לרר וחנקה ועברו ליד דינה, וכאן נאחזו בעמוד־החשמל ונשתהו. לרר ודינה הושיטו ידיים זה לזה והיו להם אותה שעה עיניים זוכרות, מקימות־לתחייה ימים רחוקים, ומיד גם נתקרב עזרא ועמד ביניהם. כל חיי הייתי מנותק מהבריות, אתה ידעת, לרר, ואת ידעת, דינה אשתי. ביקשתי לבוא בברית, להיאסף אל, להיות בתוך. עכשיו אני שרוי בקרבכם, בקרב החיים והמתים גם יחד. לרר ודינה החליפו ברכות של־כלום וחייכו קצת. וזכרו ימים אחרים, אך לא הזכירום, עזרא היה שרוי ביניהם בדממה, מפויס, שליו, ידיד בין ידידים, הבל־פיו על פניהם. הייתי רוצה לספר לכם כיצד נפלתי במלחמה, שתדעו. אבל איני יכול. אני אדם מת. חנקה עמדה פסיעה אחת מהם, מצומצמת וממתינה באורך־רוח, והילדה ראתה מרחוק כיצד מעלים את סבא שלה אשר בארון השחור על המכונית.

‘עלינו להיפגש לפעמים’, אמר לרר ועיניו היו נבוכות מבעד למשקפיו.

‘בהחלט’, נענתה דינה.

‘תיפָגשו, תיפָגשו’, עודד אותם עזרא בשמחה. ‘תמיד אהיה מצוי ביניכם. כל־אימת שתיפָגשו, אשוב קצת לארץ־החיים. אתם רק צריכים להיפגש, ותיכף אהיה מצוי בקרבכם’.

ונשתהו ועמדו. האנשים נהרו הלאה ופסחו עליהם, לעבר כלי־הרכב ולעבר הרחובות האחרים.

‘את לא נוסעת לבית־הקברות?’

‘הפעוט שלי מחכה לי בבית’.

בלי־משים החליקה כפו של לרר על ראשה של הילדה. יתומה מאביה, ועכשיו נתייתמה גם מסבא שלה.

‘ילדה נחמדה’, אמר.

הילדה נשאה את הכף הזרה בדומייה ולא הרימה את עיניה להביט. עזרא הזדקף מלוא קומתו בצד בתו וחייך אליה בחיבה. ראה לרר את פני עזרא ידידו בפניה של הבת ולא אמר דבר. דינה בחנה אותו מן הצד, כיצד הוא מסתכל בבתו של עזרא וידעה, כי אין הוא מגנה אותה בלבו. חנקה עמדה ולא התערבה בשיחתם ובשתיקתם של אלה השניים בצל זכרונות לא־לה.

‘נו, נלך’, הפטירה דינה והניחה זרועה על שכמה של בתה. לרר חייך אליה באריכות רבה, נשתוחח במין השתחוויה והושיט לה ידו. דינה ובתה פנו והלכו להם, ולרר נאסף אל חנקה אשתו, נגע במרפקה והוליכה לפניו. רק עזרא נשאר לבדו ברחוב, מרחף על־פני הכביש וכלי־הרכב נסעו דרך גופו אל בית־הקברות. החיוך שלו היה מאוכזב ויגע ולהרף־עין לא נראה בכל הרחבה אלא זה החיוך הנטוש, היגע והמת, שזרח מפויס ונוגה כחמה בשקיעתה.

פרק עשירי

טוב טוב, את יכולה להיות שקטה. אז אתן לו תה, אין לך מה לדאוג. אני כבר אשמור עליו. באמת, מיכלי, מה זה חשוב. שיהיה, לא חשוב. אפילו. ואם תראי שאת צריכה להישאר שם עם אמא כל הלילה, אז תישארי. אני כבר אשכיב אותו. הפסיקי, מיכל. כמובן. אם את לא רוצה להעליב אותי, אז אל תודי לי. עכשיו לכי. ‘בוא, עזרי, בוא’, קראה צילה במצמוץ־שפתיים ובפנים מחויכים והושיטה ידה ואחזה בכפו של הילד. ‘אמא’, בכה עזרי. אבל אמא ירדה במרוצה במדרגות וכבר נתעלמה בעיקול, ורק נקישת נעליה נשמעה מלמטה. ‘אמא’, התייפח הילד, וצילה היתה קצת אובדת־עצות ואמרה: ‘אמא תיכף תבוא’. ‘אני רוצה את אמא’. ‘שקט, אם לא תבכה, תביא לך אמא סוכריה’. ‘אדומה?’ ‘כן כן, אדומה’. ‘על מקל?’ ‘בטח על מקל, סוכריה אדומה על מקל גדול’.

עזרי נשא אליה מלמטה שתי עיניים של איש קטן, והן היו שתי עיניים חשדניות, סוקרות, נעלבות, תמהות, מאוכזבות וגם עצובות ומצפות. ‘בוא עזרי הקטן והנחמד, בוא’. והיא הוליכה אותו אל החדר פנימה וסגרה אחריהם את הדלת. כן, ככה. זחל וצרח ומלא את הבית הדומם הזה, לא אִכפת. אמא לא מרשה, אבל אני מרשה. אני אמא הכי טובה מכל האמהות שבעולם.

והיא עמדה מן הצד, גדולה ושמנה ושופעת דַדים שאיש אינו נצרך להם וסתם קיימים להם ושופעים בעולם, גדולים כל־כך עד שמתבטלים ומאבדים גם את צורתם וגם את תכליתם. על משמניה השופעים התנשא דווקא ראש צעיר מאוד ולחייה סמוקים והעור המתוח על לסתותיה וסנטרה ולמטה ממנו צח כל־כך וחלבי. כאילו גופה הולך ולובש צורה משלו, אבל הפנים נשארים כמות שהיו לפני ימים רבים ואינם משתנים כלל. כך גם חושבת מיכל, הטיפשה המפונקת הזאת. איזה מפונקת, אלוהים! יש לה כל מה שאני מייחלת לעצמי, ועוד היא רוטנת. תמיד. איזה מין אדם היא, מיכל זאת. לו היה לי עזרי שכזה, לא הייתי צריכה שום־כלום. היה לי בית משלי ובעל משלי ובן משלי. ולמה לא בנים? יש לך אמא טיפשה ומפונקת, עזרי. בעצמה אינה יודעת מה שהיא רוצה.

כאילו לא נשתניתי! הלוואי והיה זה אמת. הלוואי והייתי שוב כמו לפני שידעתי. גם אז הייתי כנראה קצת שמנה, אבל לא כמו היום. לגמרי לא כמו היום. הם חיזרו אחרי, הם רצו בי כמות שהנני. וכי מה, יפה הייתי? חכמה הייתי? ותמיד עליזה, ועוד איך עליזה! מוכנה ומזומנה לטיולים, תמיד. אך היו באים ושואלים אותי אם אני רוצה להצטרף, וכבר. כאילו זקוקים היו לשאול וזקוקה הייתי להישאל. ואולי סתם נעים לשאול כאשר בטוחים מראש בהסכמה. לא אחד ולא שניים קנאו מן־הסתם בפרץ, כאשר… וכי איך יכול היה לדעת שאני, אוי, קשה לי לבטא את המלה הזאת, אפילו כאשר אף אחד איננו שומע. אני יודעת שהוא מעמיד פנים. טוען שאין לו שום צורך בילדים, שסתם מקימים מהומות ומרבים דאגות ואני בכלל לא רוצה בהם. חבוב אחד. אוי לו ואוי לי אם יחדל לשקר לי. העמדת־הפנים שלו מוסיפה לי הרבה בריאות. אולי זה אווילי מצדי לחזור ולדרוש ממנו להגיד לי את האמת. אוי לי מן האמת הזאת. הרי לא היינו יכולים להמשיך יחד אפילו לילה אחד. ככה אני מרגישה, אינני יודעת. אלוהים, מה אעשה אז. מוטב שלא לחשוב, מוטב שיימשך כך כל הזמן. לא אכפת, אני אמשיך לשאול והוא ימשיך לשקר ולהגיד שלא אכפת לו, לגמרי לא אכפת לו והוא בכלל לא אוהב ילדים. פרץ הנחמד שלי. חבוב אחד. ולא אכפת לי כל מה שמתלחשים על עסקי הבנזין שלו. אני יודעת אותך אחרת, חבוב שלי, ואני צריכה אותך אחרת וככה טוב לי.

עזרי דידה וזחל כה־וכה, ישב לפתע תחתיו באמצע החדר על השטיח הגדול והביט על סביבותיו בניצחון גדול. ‘כן, עזרי, כן’, חייכה אליו צילה ועודדה אותו בעיניים שמחות. עזרי זחל על השטיח וביקש לקטוף את פרחיו. אחר־כך הגיע עד לכיסא והזדקף ועמד ושלח בה מבט גדול, ופניה הקטנים חייכו פתאום. ‘כן, כן, כן’, עודדה אותו צילה ממקום שבתה על הספה, ‘זחל ולֵך וכבוש לך את העולם. הנה הארון והנה הספרים והנה הספה. הכול שלך, כל העולם הוא מלכותך, עפר תחת רצונך. זחל וגלה וכבוש אותו לעצמך, כי שלך הוא, כל החיים שלך הם. את הסבא הגדול שלך קוברים עכשיו, אבל אתה – –’

וכאילו נרמז הפעוט והבין לתרועות־העידוד שלה, הרפה מן הכיסא והלך ודידה והגיע לארון ומשם לספרים וניסה לקחת לו ספר אחד שמן, אבל הספר לא נענה לו. לא התעקש והלך לשוטט הלאה, לגלות לעצמו את העולם הגדול השבוי בין ארבעת הכתלים האלה.

וצילה צחקה צחוק של התרת־איסורים, כאילו התייחדה עם משאת־נפש חבויה, או עם חטא, וכיוון שיחידה־יחידה היתה בבית, התמכרה לייחוליה עד אובדן־החושים, וכאילו נתגשמו. וכאשר הילד התקרב לשפת־הספה ומשך בשולי־שמלתה, נענתה לו בצחוק רם ומוגזם קצת, שפרע את הדממה והתגלגלה על הרצפה והניחה לפעוט לזחול על גופה, למשוך שערותיה, לתקוע אצבעותיו לתוך פיה, למשש את שפתיה המשוכות בשפתון. בתוך כך נפרם חלוקה ונחשפו ירכיה המלאות והלבנות. הילד זחל עליהן בלא כל בושה וצילה התמוגגה ודיברה בלי הרף ‘הוי פעוטי, הוי הגבר הקטן שלי! אלוהים, כמה אני אוהבת ילדים!’

טוב שיש אחד פרץ בעולם. שרוי היה בעולמה המדוכדך ועשוי היה לעודדה במבט בלבד, בהווייתו השמחה כשלעצמה, בדעתו הזחוחה עליו תמיד. אני יודעת שזה טפשי, אבל אינני מצליחה להשתחרר מהרגשת האשמה הזאת כלפיו. כאילו רימיתי אותו, הבטחתי ולא קיימתי. אפילו לא הבטחתי, כאילו הבטחתי. עצם קיומי הבטיח לו. כל אשה, אולי משום־כך היא טורחת וטורחת ונדמה לה שלא די, וכבר לא יודעת מה עוד – כדי לכפר. שלא יחדל, למען השם, שלא יחדל. מיכל וכל אשה אחרת יכולה להימלט אל הבן שלה, היכן אברח אני. ‘הוי, פעוטי, זחל, אתה צובט לי את השד’.

לא הרגישה בפרץ שהופיע ועמד מסתכל שותק בפתח. שרשרת־המפתחות, שכרגיל היה מסובבה על אצבעו האחת הנה ואחת הנה, היתה מתוחה עכשיו בין שתי ידיו. באחת המפתחות, בשנייה הטבעת, ושום דבר. ככה עמד. ועד שלא הבין מה שעיניו רואות, כבר סלד מן המראה הנואל הזה, היות אשתו שרועה על השטיח, ירכה מגולה והילד מדדה ועולה ויורד ועובר, ושוב, עובר ועולה ויורד. נפשו היתה נקוטה משניהם כאחד. כאילו פצע נפער פתאום לנגד עיניו, פצע ממאיר ששקד להעלימו ולהעלים עצמו ממנו, להכחישו, לדחותו – והנה נפער לפניו בכל צחוקו התעלולני.

‘פרץ!’ הרגישה בו לפתע, בעיניו המסתכלות ובידיו המחניקות את צרור־המפתחות כמו עוף שחוט. הבהלה החנוקה שבקולה פיכחה בהיעלם אחד אותו ואותה גם יחד. ‘אתה כאן? בכלל לא הרגשתי שנכנסת’, הוסיפה וכבר ניכר בקולה, כי הבהלה נסוגה, שוככת, שהנה־הנה לא תהיה בכלל והכול ישוב להיות כמו שהיה.

‘ודאי שאני כאן’, נתחייך בנועם־הליכות רגיל וכבוש היטב־היטב במסילת יומיומו, וקולו העָרֵב לא בגד בו גם הפעם, ומאומה לא דבק בצלילו מן הסלידה והנפש הנקוטה.

‘מיכל ושאוליק הלכו ללוויה והשאירו את הפעוט כאן’, הסבירה. ‘הוא לא נחמד?’ קראה־שאלה במין רווחה, במין ברוך־השם, וחזרה והשיבה למקומה, לאט ובנחת, את כנף־החלוק. ‘אני מסתכלת בו ומסתכלת ואינני יודעת להחליט למי הוא דומה’.

פרץ נכנס ועבר על־פני הפעוט וישב על הספה. צילה הזדקפה וישבה על השטיח, זרועותיה מתוחות לאחור, גופה נשען עליהן ורגליה פשוטות לפניה וצלובות בנחת וברווחה. ועיניה, כבר שקטות ונכונות, עוקבות בבת־צחוק של שכנה טובה אחר תנועותיו החמודות והמצחיקות־נורא של הילד.

עזרי התקדם לאורך הספה, חבט בכפותיו על שוליה חבוט והתקדם עד שנגעו בברכיו של פרץ. פרץ לא זע. עזרי נאחז במכנס אחד, אחר־כך בשני, דחק את עצמו בין רגליו של פרץ ונשא אליו ידיו בחוסר־אונים ובתחינה תובעת ונמרצת שירימוהו. פרץ נשען אחורנית על מרפקיו, הביט בילד במין רשעות והניח אותו בתחנוניו. צילה הסתכלה בהם מרחוק וחייכה לה חיוך טוב־לב של שכנה טובה, שהיה בלי־ספק אמתי וכן, אבל בה־בעת דמה למסיכה של אדם המחייך בעל־כורחו. ורק כאשר תחנוניו של עזרי נהפכו לצווחה עקשנית וקצרת־רוח, נרכן פרץ ופשט ידיו והרימו באחת, כמעט בכעס, והושיבו על ברכיו. אך לילד לא היה אכפת. כהרף־עין נתחלפה הבעת־פניו והוא צחק אל מושיעו מלוא פניו, בשמחה ובתודה. או־אז הפציע חיוך כלשהו על פניו המקומטים של פרץ והוא הפטיר, ושוב, כמעט בעל־כורחו: ‘באמת נחמד’.

‘וחברותי כל־כך’.

עזרי פשט ידיו ותחב אצבעותיו, בלי כל בושה, לתוך פיו של מרכיבו ומישש את שפתיו ואת עיניו ובבת אחת, בהפתעה גמורה, תחב אצבעותיו לתוך נחיריו. פרץ התעטש וצחק ונענה להעוויותיו המצחיקות של הילד וכבר היה משיב צחוק על צחוק, העוויה על העוויה, תעלול על תעלול, וראו־נא, כבר הוא המתחיל והילד נגרף אחריו. כבר שניהם מתגוללים, תחילה על הספה אחר־כך על השטיח, פרץ אפרקדן ועזרי עליו ושניהם צוחקים ומצווחים. צילה הניחה ראשה על חזהו של פרץ והילד, כאילו הוא ילדם, זוחל לו פעם אליו ופעם אליה ובחוץ גוברים בינתיים דמדומי היום הגווע ולאיש לא אכפת, ואדרבא, אולי טוב כך. פרץ הלך ונגרף בהתלהבותו, שפרצה אין יודע מנין וגברה עתה בהדרגה, כמוהו כצילה שעה קלה קודם־לכן, והיה מעלה את הילד על גופו ומרקידו על כרסו ועל רגליו וממציא בשקיקה תעלול ועוד תעלול. הוא מזה וצילה מזה ועזרי פעם כאן ופעם כאן ושלושתם על הארץ, בדמדומים המתאפלים וגוברים בחדר וגם מעבר לחלונות.

צילה התפכחה ראשונה, קשה לציין מתי וכיצד. שמא בשל תרועת מכונית חולפת בחוץ או בגלל אור־הפתאום של פנסיה, שהבזיק ונגוז, אכזר וחושפני. ואולי, פשוט, בגלל האורות שעלו בחלונות השכנים. הזדקפה וישבה ועיניה קרועות ובוהות, ובבת־אחת היתה הרחק־הרחק מכאן. הסתכלה בבעלה שלא הרגיש בה ומצמץ אל הילד בהתמכרות גמורה. כאילו, אבל לא. בנם של מיכל ושאוליק, לא שלהם, של איש אחר ואשה אחרת, זר. כמו כל הילדים אשר ברחוב. והסתכלה והסתכלה ולא אמרה דבר.

כאשר הבחין בה, באקראי לגמרי, ועוד הצחוקים נסוכים על פניו, נזעקו בו בהיעלם אחד כל החרדות הידועות. לא מפני מראה־פניה חשש, אלא מפני הדברים העלולים להיאמר בזה הרגע הבא. ניער מעליו את הילד ונפנה אליה. בכי עמד בגרונה, אבל לא התפרץ. ושניהם ישבו על השטיח, הוא מלטפה, עדיין שותק, וגווה חומק מכפו – במרירות, בסרבנות. אך הוא לא הרפה וכבר הודתה לו בלבה שככה הוא נוהג ובה־בעת גינתה אותו על מוג־לבו, הפעם כמו תמיד, שהכול־הכול ובלבד שלא לבוא לידי דיבורים גלויים. כמוה, כל־כך כמוה. רוצה אחרת ויודעת שצריך אחרת ונוח לה, הוי, כמה נוח ומפתה נוהגו זה של פרץ, ליטופים מרגיעים אלה, כאילו. כאילו מה? לא להתחיל, רק לא להתחיל. שיהיה כאילו, לא אכפת. ובלבד שיהיה, מכאן ותמיד עד סוף כל הימים.

פרץ הטוב המשיך בגינוני־פיוסין שלו ופניו נעשו חיוכים־חיוכים ופתאום גם צעירים מאוד, כמו בימים הרחוקים ההם, לפני שנישאו ולפני עסקי הבנזין שלו, כאשר מרד ויצא את בית־אבא. אביו היה בעל חנות גדולה לחומרי־ברזל־ובניין באיזור בעלי־המלאכה והסדנאות הקטנות בדרומה של תל־אביב. עדיין היה בעל אותה חנות, אלא שעתה עובדים בה בניו. הוא עצמו איש נעים־הליכות, פניו עגולים וידידותיים, ממש כפניו של פרץ בנו. עברית ויידיש שגורות ומתגלגלות בפיו בערבוביה, משפט משפה זו ופסוק מזו, בלולים יחדיו ונשמעים באורח טבעי לגמרי כשפה אחת. פנקס עבה יש לו ובו הוא רושם את חובותיהם של לקוחותיו, בעלי־מלאכה מן הסביבה וכן קבלני־בניין. פעמים החובות אינם מסולקים, אך מעולם לא הגיע בשל כך לערכאות. טינה אחת ירש מאבות־אבותיו, לערכאות. ובעצם, לכל רשות שלטונית שהיא. נסתדר בינינו, הכול בינינו, ואם נחוץ, נעלים עין מבעל־חוב שאין ידו משגת לשלם או אשר פשט רגל. הרי בין יהודים אנחנו. כולם קוראים לו בשמו הפרטי, פשוט פסח, ללא שום תוספת של מר או אדון. הוא ולקוחותיו לבושים באותם בגדי־עבודה עצמם, לעולם חקי, אשר בתחילת השבוע הם נקיים ומדיפים ריח חריף של סבון־כביסה, ולסוף־השבוע כבר גמרו את שירותם והם ספוגים ריחות של צבעים וכתמי־שמן עליהם והצווארון ממש שחור מרבדי זיעה שנתייבשה ונתקרשה. נוהגו ולבושו עשויים על נקלה להטעות ולהעלים את עסקיו הפורחים וכן את היותו בעל שני בתים גדולים מזה ומזה של העיר, לבד מן החנות שהיא גלויה לעין ומלוא טובה פרוש על המדפים ובתוך המגירות והשקים והפחים. בימי־המלחמה סחר עם האנגלים ויש טוענים, כי עיקר עושרו עשה בתקופה ההיא.

אחיו הבכור של פרץ מסייע לאביו בחנות מיום שעמד על דעתו, ואילו הוא, פרץ, למד בתיכון והתחבר שם עם נערים אחרים והלך למקום שהלכו כולם, למשק ולמלחמה ואל המעשים הגדולים של הימים ההם. לא, אני לא אהיה כמוהו. כנגד עולמו של אביו העמיד בעקשנות ובהתלהבות עולם משלו, אני – אחר. לא אעשה שבת לעצמי, שבת קטנה של פרוטה לפרוטה, בהולה להתעשר, ללא השראה וללא שום דבר המפעם אותה לגדלות. כן, גדלות. כפי שהיא, לא ברורה, מעורפלת, אבל מקיפה ומחממת ומעוררת ומרוממת וכל מה שנכסף ומתגעגע בו, כל שהתקומם והתמרד בו, כל שאינו לא בזה ולא כאן ומצוי תמיד אי בזה שם – הוּגר לתוכה והנה־הנה היא עומדת ללבוש ממשות.

אביו, וכן אחיו הבכור, לא התפעלו מלכתו למשק, אך גם לא ניסו לעכב בעדו. אם טוב לך, אז טוב גם לנו. ובדיעבד אף התגאה בו אביו לפני הקבלנים ובעלי־המלאכה, שהנה גם בנו־שלו הלך למקומות ההם של השדות והפרות והטרקטורים, בגליל או היכן שהוא. וכשהיה מספר על כך עם לקוחותיו, בעת שהיה אורז את המבוקש ואוגדו בחבל־קשירה, ניכר בו שהוא, כמות־שהוא, בעל־חנות ובעל־בתים ולבוש בגדי־חקי מיוזעים כאחד הפועלים, שהוא מתגאה בשייכות זו למקומות ההם שמעודו לא ביקר בהם. כמו שושבין בנישואי בנו. ודווקא יחסו האוהד, שהבליע בערמומיות טובת־לב את מחשבתו הכמוסה, האחרת, השאיר את הדרך־חזרה פתוחה.

ופרץ חזר. מה יש מה, גם אבנר ומוטי חזרו, ועוד. באמת רבים. וגם אלה שנשארו, נא, אל תהיו לי צדיקים כל־כך. לו היתה לכם ברירה והיה לאן, אינני יודע. אני באמת לא יודע. אח מה, גדלות. חייו היו לו לפליטה מן המלחמה, רק הם בלבד. דווקא משום שלא פעם ולא פעמיים כמעט כמעט לא היו בכלל. רק הם בלבד, ומסתבר שלא כל־כך חשוב כיצד לחיות ומהי הצדקתם ואם נחוצה בכלל הצדקה, מוסרית או איזושהי. הם עצמם עיקר, כפי שהם. חשובים מכל גדלות. ויהיו כאשר יהיו, לא חשוב. ואולי. חוץ מזה צילה. כן, צילה. תמיד יש איזו צילה. אבל החברים דווקא הבינו. החצר המתה מילדים, הרבה ילדים, ורק אנחנו. לי לא היה אכפת כל־כך, אבל צילה. והחברים הבינו.

פרץ בין חבריו כאביו בין לקוחותיו. פניו התעגלו כפני אביו ואף הם היו רחבי־חיוך, אדיבים וידידותיים, ועיניו הקטנות, הממוצמצות, ערמומיות וטובות־לב. שערות־הפשתן שלו גזוזות קצר, זרועותיו בהירות ומכוסות פלומה זהובה ורכה ומכוסות נמשים ממש כפניו. ניקיון גברי חריף נדף מהווייתו, בייחוד לאחר מקלחת. אבל מקלחות מצויות בכל מקום. והוא כזר. אח מה, גדלות. ובכלל.

והוא התחיל לעבוד בחנותו של אבא, בצד אחיו הבכור, והם החליפו את השלט הגדול לפסח זליקוביץ ובניו. לא כל־כך נורא, לגמרי לא. החנות הָמתה בכל שעות־היום קבלנים ובעלי־מלאכה ונערים שליחים ומעט־מעט נכנס אתם בדברים ומעט־מעט החל לגלות עניין בחייהם. כי כך או אחרת, חייהם היו כחייו, ובעצם, כל חיים היו כחייו. בענייני החנות עשה כל שעשה אחיו הבכור, אך ענייני־הבנזין שהחל עוסק בהם בדיעבד, היו כל עצמן ממלכה שלו. כדי כך, שלימים לא היתה עבודתו בחנות אלא חיפוי לעסקיו האחרים. אח מה, כולם עכשיו כך. צידוק זה הניח את דעתו ולשום צידוק אחר, מיוחד שלו, לא היה זקוק כלל. וצילה, כמובן.

‘אתה בכלל לא משתנה’, חנחנה אליו וכבר עיניה אחרות ואצבעותיה נוגעות־לא־נוגעות, טופפות מלטפות את לחייו. ‘אני מסתכלת בך ורואה’.

עכשיו נענו כתפיה ונכנפו בהתמכרות גמורה לזרועותיו. הילד ישב קצת מן הצד, זקוף על השטיח, מסתכל. הוא היה פתאום שקט מאוד ועיניו רק הסתכלו כיצד השניים יושבים־שוכבים על השטיח, בתוך הדמדומים הגוברים בחדר ומעבר לחלונות, מתכנפים והולכים זה בתוך זה עוד ועוד, ממלטים עצמם מן הצפוי־ועומד־בכל־עת־תמיד־בחייהם, מתעלמים מעזרי ולא מקפידים. עד שדפקו פתאום בדלת וצילה התנערה ראשונה וקפצה וקראה: ‘מיכל חזרה!’

פרק אחד־עשר

כבר היו אנשים בבית. בלומה, קרובי־משפחה אחדים, כמה ידידים. ישבו פה ושם על הספה והכסאות, שאוליק הלך ועמד אצל החלון ודי, נגמר אין אבא. כבר תלולית־עפר מתרוממת לה שם, עם שלט־פח קטן, ציון שם ומספר. לחיילים, לאסירים, למתים, לשוטרים – לכולם יש מספרים. עכשיו גם לאבא. עולם ממוספר שכזה. בעוד חודש יציבו מצבת־שיש והתלולית תדשיא ותצמיח פרחים. כמו אצל הקברים האחרים. וזהו. נגמר.

האנשים אשר בחדר הביטו בו בחטף ובהתגנב, אך איש לא דיבר אליו. מיכל הלכה למטבח להכין משהו לאכול. מבית־השימוש נשמע קילוח של מים יורדים. שיעשה שיעשה, כל עוד הוא חי. ופתאום היה משהו מתרונן, חמים ואנושי מאוד ונגע ללב בקילוח מי השימוש, שנשמע ברמה צורמנית בתוך הדממה האבלה הזאת. מרחוק, בבית השני אולי, עלה ונשמע חרחור חזק של מקלט־רדיו, שנדלק פתאום ונפסק מיד והצניע קולותיו פנימה. החרחור הזה. עוד אחד ועוד נשימה ושוב חרחור סדוק ועוד משהו – ודי. אין אדם. וכאילו לא היה אף פעם. גם במלחמה, אבל במלחמה זה היה אחרת. התלולית שם היא אחיזת־עיניים כמו השליה עלובה. כאילו לא אבא, הוא עצמו מוטל על מיטת הגוסס. עוד חרחור ועוד אחד, הוא עצמו מת, הנה הנה. מת לא מרגיש שהוא מת. כאילו קוברים חי בקבר. אני לא מת, אני חי הניחו לי! אין הם שומעים את קולו שם למעלה. אך הוא השומע את קול החבטה של הרגבים המוטחים ונופלים על אריחי־הבטון הגדולים. אני נחנק, הקשיבו, אני – –. אולי גם אבא שמע את קולות החבטה של הרגבים הנופלים, אולי צעק. רק שאנחנו לא שמענו. סתם עמדנו לנו, מרושעים, אבלים, מסתכלים בדממה ובמין יראת־כבוד מגוחכת איך שהקברנים מתללים את התלולית. שיגמרו כבר ונלך הביתה. די. וכי מה זה כבר משנה. אבל לא, מחכים ומחכים. מאריכים רוח בצביעות, כאילו אכפת למת ובינתיים מתעללים באמא.

רק אחר־כך נפנו והלכו, לאט־לאט, כאילו במורת־רוח, נשענים זה על זה במין אחוותיות, שנולדה אי־בזה כאן אצל הקברים, וברור לגמרי כי תפוג תיכף מאחורי השער ההוא, אצל המכוניות הממתינות. וממלמלים משהו, חרש־חרש כמובן, על המצבות שמזה ומזה של השביל. הרבה מצבות, יער של מצבות, עיר של מצבות, עיר של מתים. כאן. והקברנים, בריות תמוהות אלה שמקצועם בכך. מקבלים משכורת חודשית של כך וכך בעבור כך וכך, ומשלמים מס־הכנסה, כמקובל, לפי התעריף, ואוכלים ומעשנים ומולידים ילדים ומטילים מימיהם, כמו כל אדם אחר וחוזרים ובאים יומיום לעבודה. ככה? באמת ככה? ובצרורם פת־צהריים, כמו בצרורו של כל פועל בעולם. כן? ומתי הם אוכלים, בהפסקה? אצל הקברים? מה נטפלת, הרי מישהו צריך, לא? תמיד מישהו צריך. הבט שם, מצבה כזאת יאה לביקל.

והולכים הלאה. בלומה בינו לבין מיכל וכל האחרים לפניהם ואחריהם, מדשדשים לאורך השביל הלאה הלאה, בין קברים ומצבות, כל מיני. כנגדם באה לוויה אחרת, צנועה מאוד ודמומה. כמניין אנשים נשרך אחרי העגלה. אח, מה זה חשוב. בכל־זאת. הבכל־זאת הזה החזיר אותו פתאום לכל הדברים האחרים, כאילו העבירוהו על מפתן מתחום אל תחום. ממש כמו שער בית־הקברות שעברו דרכו ברגע ההוא ופנו אל המכוניות הממתינות.

איזה עיניים שהם נועצים בו. מה הם מסתכלים בו כך. כאילו מבקשים לנחמו או להביע השתתפותם בצערו. בסדר בסדר. אבל גם כאילו תובעים איזה דבר, מה הם תובעים ממני. כאילו מצפים ממנו מה. עכשיו, שאבא מת, כיוון שאבא מת, כיוון שהאיש הזה ביקל היה אביך, ואתה ראש־המשפחה, הבן הבכור, הבן היחיד. יורש? איזה יורש, מה אני יורש. כאילו אני חייב משהו למישהו. כאילו החיים שלי חייבים. ביקל שלהם היה אבא שלי, אז מה? מה אני, בן־מלך, שהעם מצפה כי אלך בדרכי אביו? איך שהם נועצים בי עיניים! כאילו מבקשים להבינני דבר שלדעתם אני מתקשה להבינו. הניחו לי ולכו לכם. מה אתם תוקעים את העיניים שלכם ביני לבין אבא. הנה אני יוצא מחר, דווקא! ובאיזו זכות בכלל?! האחריות שלי כלפי חייו ומותו של אבא היא לא יותר מאחריותו של אבא לחיַי־שלי. ואולי אין כאן כל אחריות בכלל וכל אדם לעצמו, אפילו בן, אפילו אב. אינני יודע, לעת־עתה אינני יודע שום דבר. הנה הם קמים ללכת. לכו לכו.

הם קמו ללכת ומיכל הופיעה מן המטבח, סינר למותניה, והיא מבקשת לקרוא את בלומה לאכול, אך עיניה נבוכות ובלומה אומרת שאיננה רעבה.

‘אכלי, בלומה, את צריכה לאכול משהו’, עטו עליה קרובי־המשפחה בעסק גדול וטרחני, כאילו נמצאה להם בזה עצם התכלית אשר לשמה באו הנה. ‘את מוכרחה להתחזק’.

‘אני עייפה, הניחו לי’.

‘תאכלי ותלכי לישון’.

‘אני חוששת שלא אירדם, גם בלילה הקודם לא עצמתי עין’.

‘אז תקחי גלולה. את מוכרחה לאכול ולישון’.

בלומה הפקירה עצמה בידיהם ונענתה להם וישבה ליד השולחן במטבח. היא מזה ושאוליק מזה, ומיכל טרחה לשמש אותם. כל האחרים הסתלקו והלכו להם.

‘והילד?’ שאלה בלומה.

‘אל תדאגי, השארתי אותו אצל שכנה טובה’.

‘אבל הוא צריך לאכול ולישון’.

‘הוא יאכל והכול יהיה בסדר גמור’.

‘לכי אליו, מיכל’.

‘טוב טוב, עוד מעט’.

אחרי שאכלה ביקשה בלומה גלולה לשינה ועלתה על יצועה. שאוליק ומיכל עברו לחדר של שאוליק. ‘החדר הזה’, אמרה מיכל. ‘וכי מה?’ ‘חדר־הילדות שלך. תמיד יש לי הרגשה משונה כאשר אנחנו נמצאים בו’. שאוליק הדליק סיגריה. ‘זה טוב’, סיכמה מיכל. שאוליק עישן. השיט מבטו על הכתלים המסוידים בכחול בהיר מאוד, לבחון מה מיכל סיכמה כאן, וחזר והביט בלילה אשר בחלון ומעבר לו. רוח צינה, חמקמקת שכזאת, נגעה בפניו ובזרועותיו ופרחה לה. מן הרחוב עלתה כנגדו דממה בהירה של ראשית הלילה. שוב ושוב ידע, כי העולם שרוי עתה בלי אבא והוא שרוי בעולם בלי אבא, ובינו לבין העולם אינו חוצץ שום דבר ואינו מגן דבר ואינו מסתיר ממנו דבר. אולי לכך התכוונו האנשים שנעצו בו עיניהם? כאילו נולד עכשיו מחדש, במותו של אבא. לבדו, לגמרי לגמרי לבדו. כלום אינו שומע קולות? כאילו שמע קולות. קולו שעה שנאם לפני חבריו בחדר השני וקול־נחרתו כאשר ישן, וקול לחישה ברוסית, מן־הסתם באוזני אמא כדי שהוא ועזרא לא יבינו, וקול חרחור, כאשר פיו נשאר פעור ועיניו הזקנות של אבא לחות, שׂבֵעות־מראות וצמאות, מאוד מאוד צמאות, גם עכשיו, לעולם לעולם צמאות. מה ביקש לומר לי? מה יכול היה לומר ולא אמר במשך כל חייו. טוב, עכשיו כבר…

ידע שזו מיכל, אבל נוח היה לו שלא להסב פניו. היא באה מאחור ונלחצה אל צלעו. לא הושיט זרועות לאוספה. היא ליטפה את עורפו. לא הביט אליה. מה יכול היה לומר ולא אמר. כמה נראה קטן ומצומק, כמו נער ממש, כאשר הורידוהו בבור. עצור, רגע, אלי! מיהו שהעיז להטיח את רגב־העפר הראשון על אריחי⁵־הבטון. אולי הוא עצמו, אולי בלומה. רגע, רגע, הרי ביקש לומר משהו, וכבר. ונגמר. כבר נופלים רגבים רבים ואין אבא ועוד מעט יתללו תלולית. טוב שהיא כאן. לאחוז בה, לצלול בה עוד ועוד עד אין עוד, להימלט מכל זה ולשוב.

והיתה בו, באחת, התאווה אליה. היא ולא עוד. ובלא כל בושה. מוכרח. הלילה נסוג מהם והם היו בתוך הלילה הנסוג ובמקום שעמדו שם השתופפו מתחת לחלון ושם ידעה, כמות־שהם, בבגדיהם.

עכשיו היה הכול אחרת, אבל שום דבר לא השתנה. מלבד שהערב התבגר בשעה אחת ועוד מעט יגיע לגבורות־לילו. ‘אני חושבת שעלי לחזור לעזרי’, אמרה מיכל, ושאוליק אמר לה: ‘כן כן, לכי מיכל. אני אשאר הלילה כאן’.

פרק שנים־עשר

‘את חושבת?’ פקפקה צילה בידידות ובקרבת־לבבות פתאומית. ‘בהחלט’, הבטיחה מיכל. שתיהן נשתהו ועמדו בפתח־דלתותיהן כנגד המדרגות, בעצם שעת־הבוקר המאוחרת הזאת, זו פח־אשפה בידה וזו שעונה על מטאטא. ‘אבל אינני יודעת לאן צריך לפנות’. ‘אנחנו כבר נברר!’ הבטיחה מיכל במין התלהבות שלא במקומה כלל לפי העניין הנדון, ‘אם רק החלטתם’. ‘זהו, שאנחנו’. ‘מה, עוד לא?’ ‘כן. בעצם, כן. בהחלט. אבל אם יהיו קשיים, כלומר, או משהו לא נעים’. ‘יהיה בסדר גמור, צילה’. ‘תביני, מיכל, אל תהיי פזיזה כל כך. אני לא הולכת לקנות שולחן למטבח’. ‘לא יהיו שום אי־נעימויות, אני לוקחת הכול על עצמי. אם צריך לרוץ, לשאול או מה, סמכי עלי, צילה. רק רציתי לדעת’. ‘מה?’ ‘אם יינתן לכם לבחור בילד או בילדה?’ ‘אינני יודעת, אני חושבת שלא’. ‘טוב, אני כבר אברר’. ‘אבל מה שרציתי להגיד לך’.

התחילה צילה מחדש ונשתתקה, כי ממש אותה שעה נשמעה מלמעלה טפיפת צעדים גבוהי־עקב, ומיד גם נראתה המטופפת עצמה, היא אשת ישי לוויטה, בלבוש־בוקר מהודר לפי האופנה האחרונה, וניחוחה הולך לפניה ומשתהה אחריה, כמו שובל סמוי, וכל עצמה אומרת גברת של נועם־לבוש ונועם־הליכות. אשת לוויטה בירכה את השתיים בחיוך מדושן וטופפה לה הלאה על עקביה הגבוהים. מיכל וצילה הביטו אחריה, ושיחתן שנפסקה דמתה לנשימה שנעצרה. ‘ראית?’ ‘ראיתי’. ‘אחת שכזאת!’ ‘כמו גברת הבית’. ‘והיא בכלל לא יפה, אם את רוצה לדעת!’ ‘והבעל שלה’. ‘אח, הסופגנייה הבלתי־מטוגנת הזאת! ראית פעם את הזרוע שלו? חלקה כמו אני־לא־יודעת־מה, אף שערה אחת, ולבנה שכזאת’. ‘דרך־אגב, שמעתי שהם עוקרים מכאן’. ‘באמת?’ ‘כן, פרץ סיפר לי. בונים להם וילה היכן שהוא’. ‘מה את אומרת!’ ‘מה, נפגעת שלא נאה לשכמותם לגור אתנו? זה טבעי למדי’. ‘בהחלט. אני רק חשבתי’. ‘שטויות’. ‘לא, צילה, גם אני אוהבת נוחיות, אבל’. ‘אבל מה?’ ‘כשהנוחיות הופכת לדבר היחיד העיקרי בחיים, לרדיפה אחריה, לתכלית, לכל לכל’. ‘להגיד לך משהו? גם אני כזאת’. ‘בוודאי, גם אני. אינני מגנה את אף אחד’. ‘אז למה לא? אם כבר אז כבר’. ‘זה נכון, אבל מצלצל די עלוב. חוץ מזה, זה לא זה’. ‘אח, מה. אני תמיד אומרת לפרץ’ ‘זה לא זה’. ‘ואם אנחנו כבר מדברות, אגיד לך בגלוי: גם אני הייתי ברצון עוקרת מכאן. הבתים הגדולים האלה, כל ההוּהַא ההומה הזה. הרי אנחנו כאן כמו בכוורת, הולכים לגמרי לאיבוד, נבלעים וכאילו לא קיימים! תארי לך איזה בית קטן נחמד איפה שהוא כאן, בשקט, באמת שקט. מה יש? מה רע בזה? אסור? שיגידו! שיגידו מה שרוצים, כבר לא אכפת לי!’ ‘זה יפה מאוד, אבל’. ‘אבל מה, מיכלי?’ ‘זה לא זה. נניח שאת כבר גרה בבית הקטן שלך, אז מה? זהו־זה ושום דבר אחר?’ ‘אני זה דבר אחד, את יודעת, מיכל’ ‘לא לזה התכוונתי. קחי אותי, למשל, הרי לי יש. כלום חושבת את שלא הייתי רוצה לגור לי רחוק מכאן, אבל אני יודעת שזה לא זה. נניח לזה. אני לא יודעת מה פתאום אנו מדברות על כך. אולי אסור, אולי לא טוב’. ‘שאוליק?’ ‘כן ולא, אם את רוצה לדעת. בעצמי איני מבינה כלום. יש לי בזמן האחרון מיני חלומות שכאלה. אבל שאוליק הוא בסדר גמור, באמת. אולי אני השתניתי, כבר אינני יודעת’. ‘נו כן, משתנים’. ‘נחוץ לי שאתפעל, שאעריץ, ככה זה נחוץ לי. איך שהכול היה אחרת. בימי המלחמה, אני מתכוונת. הרגשתי שאני חיה, שכל דבר בי חי מאוד, שואג, מתפרץ. אבל עכשיו. אבל אני רוצה שתדעי, כי בעצם אנו חיים לנו די יפה, באמת’. ‘אני מבינה’. ‘את לא מבינה כלום. נוח לי אתו, זה הכול. נדמה לי שאמרתי דבר נורא, לא?’ ‘שום דבר נורא, מיכל, אבל את פשוט לא יודעת להעריך כמה טוב לך, זה הכול’. ‘זה לא כלום, ובכלל לא חשוב אם אני יודעת להעריך או לא. כל יום אני קמה ותיכף זה מציק לי: וזהוּזה, זה הכול? וככה זה יהיה יום יום?’ ‘ושאוליק?’ ‘גם לו מציק משהו, רק שאינני יודעת מה. בייחוד אחרי מות אביו. לו, לפחות, היינו מגיעים לידי שיחה, ככה, את מבינה, והיינו מתחילים לדעת יחדיו. אבל עכשיו נוצר מצב כאילו כל אחד מאתנו מתחיל לדעת לחוד ומזה אני מפחדת’. ‘הגידי, מיכל, נכון ששאוליק הוא האחד היחידי שידעת בכלל?’ ‘מה פתאום את שואלת?’ 'את כועסת? מדוע את כועסת, מיכלי? אוי, אפילו הסמקת. סלחי לי. חשבתי, כיוון שאנו מדברות כבר – – '

בדיוק ברגע זה נשמע קול הסקסופון מלמעלה, קול חד ומייבב וצורם, מהדהד בחדר־המדרגות והלב נרתע ממנו ונמשך אליו, כמו אל חטא, כמו אל ידיעה שחרפה לדעתה. מיכל נשתתקה. כמו בנאי, בדיוק אותה הרגשה עצמה. כאילו אני. הוי החברה הטובה שלי, גם היא. כאילו בתולה. אז מה יש? כאילו אינני יודעת את העולם.

‘עוד זה היה חסר, הסקסופון הזה’, אמרה צילה. פח־האשפה בידה, התכופפה על פני המעקה להביט למעלה. ‘זה יוחאי גור, מה?’

מיכל לא השיבה. שעונה על המטאטא, כף־ידה על קצה המוט ולחיה נצמדת ומתרפקת על חליקתו העגלגלה והמוצקה, התמכרה בחמדה ובחטא לקול היבבה הדק שנישא למעלה, נמשך ומנסר, מייבב וצורם וננעץ בתוך השקט של חדר־המדרגות כמו קריאת־תיגר. קול־נהי וקול־בכי, רווי כל מה שהוא לא־מכאן, המצוי אולי אי־בה ואפשר אינו מצוי כלל. קול האובדן, רגשני, צועק את הפקרו וטוב־טוב שהוא כך. מתיר בבת־אחת כל מה שאסור. שמלבד עצמו אין לו כלום ועוד רגע ייאלם ולא יהיה. ללא שום הדים. קול שלא רוצים בו, ששונאים אותו ונמשכים להקשיב לו עוד ועוד. כמו שן מציקה וכואבת וחמדנית, איכשהו. דווקא כך. כי אין קולות אחרים. כאילו נעשה פתאום קול החיים האמתי, התוך־תוכי, האחד. הקול שלך, תודי תודי, מיכל. והתמכרי. עוד ועוד. שלא ייפסק. כן, ככה, הצמידי לחייך אל מוט־המטאטא הזה, התרפקי עליו, הקשיבי. קול־תחתיות מעורטל וחשוף עד אין עוד. קול הנשמה שאיבדה עצמה בגוף או קול הגוף הצורח לשווא אל נשמתו, היינו־הך. קול מייבב ומתייפח וצורם וצורח ומתנה ערגותיו בערייה גמורה ללא כל בושה. קול של לבדיות תוך־תוכית וקול של שמחה עצובה ומתרפקת על בלימה. הנמלט מעצמו ואינו מוצא שום דבר אחר זולת קולות כמוהו. מייבבים כמוהו. מתנים עצמם כמוהו. משלחים כמוהו את יתמותם הצורחת לכל הרוחות של העולם.

‘את שומעת?’ אמרה צילה, אך מוטב היה שתשתוק. עכשיו נכלמו פתאום זו מזו, כאילו נתערטלו והיו ערומות.

‘באמת, איזה מין אני’, תפשה מיכל במטאטא, ‘עומדת כאן ומפטפטת ומפטפטת, והבית!’

ונסוגה פסיעה פנימה. צילה לא משה ממקומה.

‘נפסק’, אמרה, ‘מיהו היוחאי הזה?’

‘חבר ותיק מן הימים ההם’.

‘שלכם?’

‘שלנו וגם של בנאי. אחד יצור. אבל באמת יצור. מלח’.

‘מלח?’

‘כן. קוראים לו יוחאי גור’.

‘אז מה?’

‘כלום. רצית לדעת מי הוא’.

‘אבל למה את כועסת?’

‘אינני יודעת. הסקסופון הזה הרגיז אותי’.

‘שתקי, נדמה לי שהוא יורד’.

הוא ירד במדרגות לאט־לאט, כל פסיעה אומרת את עצמה. כפוסח על המדרגות. כיורד וכובש לעצמו את המדרגות, זו אחר זו. כאדם היורד לבדו־לבדו במדרגות. אחר־כך ראו אותו. כהליכתו כן צלם־דמותו. ואולי נראה כך משום קומתו הנמוכה, כתפיו המוצקות והשמוטות כאחד. עיניו היו מצועפות ושערותיו גזוזות קיפודיות וחושפות מצח צר, וקמט אחד בלבד חורשו ומבתרו לשניים. המחצית התחתונה שטוחה ומחוספסת וזו שמעליה גבשושית כלשהו ומשַווה לו הבעה של עקשות. מין מצח שכזה, המגלה טפח כדי לכסות טפחיים. פיו היה חתום כמו שער עתיק ועזוב ושתי העיניים שמעליו, כמו שני פנסים כבויים־למחצה, מנמנמות לעצמן פנימה, ספק עוממות, ספק רואות. לבוש היה בגדים שלא־מכאן ונעול נעליים שלא־מכאן, ובייחוד החגורה שעל מותניו וכן האבזם. החגורה והאבזם הדיפו חנות זרה בעיר נוכרית, מגדלי־כנסיות וכביש אריחי־אבנים. גם כאשר בירך אותן, בייחוד את מיכל, היה מאוד־מאוד אדם לבדו ונבוך כלשהו וביקש לעבור הלאה.

‘לאן, יוחאי?’ עצרה אותו מיכל מתוך פרץ־פתאום של עזוז, ופניה נשתלהבו תוך כדי כך, כאילו התגרתה במרחקיו של יוחאי.

‘ככה, להסתובב קצת’.

‘הקשבנו לסקסופון שלך’, אמרה צילה, מן הצד, מחייכת.

‘אה!’ הפטיר יוחאי גור ועמד לפניהן כנטוע תחתיו, מוצק־כתפיים ונבוך, שבוי בתשומת־לבן הפתאומית של שתי נשים אלה, מצפה דומם כי יפטרוהו ללכת.

‘סקסופון’, המשיכה צילה, ‘מה פתאום סקסופון? זה נשמע משונה מאוד אצלנו. צרחני כל־כך, ובכלל. אני אוהבת יותר אקורדיון’.

‘גם אני’.

‘כן, אקורדיון נעים יותר’, הודתה גם מיכל.

‘אז למה הבאת דווקא סקסופון?’

‘ככה. הוא נדבק בי’.

‘שמעו’, קראה מיכל, ‘למה אנחנו עומדים כאן, במדרגות? בואו, היכנסו אלי’.

‘אוי, אבל אני צריכה’, פתחה צילה להגיד, אך פנתה אחר גבו של יוחאי שהלך ונכנס כנער צייתן בעקבות מיכל.

‘תיכף. אני רק שמה את הפח ואני באה’.

‘אם כבר, אז חכו רגע’, אמר יוחאי וחזר וקפץ למעלה ומיד חזר.

פרק שלושה־עשר

בתחתוניו בלבד לגופו ויחף, ישב לו בנאי ליד שולחנו הגדול והעמוס, מכחולו בידו. מעט הפנים הנקיים שערות־זקנו שמנוניים היו טרם־רחצה. הדלת אל הגג היתה פתוחה וממקום שבתו, אם אך נשא עיניו להביט, יכול היה לראות כיצד תיכף מהמעקה והלאה עומסים הגגות באורך־רוח שמים רבים וכבדים. החדר עצמו שרוי היה בצל חמים ונאלח וחלל־הפתח מלא שמש עד תומו, מרמז על הכבשן המלהט שם בחוץ. למרגלות המיטה הלא־מוצעת מוטלים היו סנדליו הגדולים, עקביהם שחוקים וסביבם הילה של חול זרוי כצורתם וכתבניתם. שעה טובה ורגועה לעבודה.

אבל בשעה הטובה והרגועה הזאת נכנס ובא יוחאי גור, פתאום כרגיל, הוא ומזוודתו הנצחית (הפעם נתוסף לה הסקסופון בעטיפתו), מן העולם הגדול, מן הים והאוניות והנמלים – ישר לכאן, לחדרו של בנאי.

‘נו, היכנס, למה אתה מהסס’, זמרר אליו בנאי, ‘איך מצאת אותי?’

‘אמרו לי’.

הניח צרורותיו וישב על המיטה הלא־מוצעת. ותיכף, בלא הקדמות, שַלָה מכיסו וזרק לבנאי חפיסת־סיגריות ‘פְּליירס’.

‘עכשיו ברור לי לגמרי שבאת!’ ליטף בנאי בחמדה את עטיפת־הצלופן הנאה. ‘חתיכת חוצלארץ ראויה להתכבד’.

ולאט־לאט קרע את העטיפה, פתח את החפיסה, השיל באצבעות חמדניות ולטפניות, כחוטא בקי ורגיל, את עטיפת־הכסף הפנימית, נטל סיגריה והושיט את החפיסה ליוחאי גור.

‘אני כבר אינני מעשן’.

הצית ונשף נשיפה ראשונה בכוונה רבה, בדבקות, משהה את העשן בפיו.

‘תיכנס כאן עוד מיטה?’ פקפק יוחאי בנימוס.

‘תיכנס, תיכנס’, הרגיעו בנאי, ‘לכמה זמן הפעם?’

‘זהו, שאינני יודע. אני, כלומר, נדמה לי שגמרתי עם הים’.

ונשתתק תיכף ובחן מה רושם עושה עליו וידויו הפתאומי.

‘כ־כ־ה’, פלט בנאי עשן מפיו.

‘חלס!’ חיזק יוחאי את הכרזתו, ‘הים נגמר לי’.

ארבע שנים על הים, מה זה ארבע שנים. לכל אחד יש ארבע שנים, עשר, עשרים, מה זה משנה. כך או אחרת, מה זה חשוב בסופו של דבר. כאילו השנים הן לבנים, שניתנו לאדם כדי שיקים מהן משהו. מה הוא נדרש להקים, באמת מה. כן, בית? שיבנה מהשנים בית לשבת בו לעת זקנתו? אוהל וארבע יתדות? אח, לא! הן בוזבזו כמו שהיו מתבזבזות בכל מקום. מפני שה… די, מספיק. אח, הים. הוא בעצמותי כמו־אני־לא יודע־מה. כשטן, אולי. כמו בריחה, אולי. כן? באמת? חה, אני צוחק. מבדידות של אין־אהבה אפשר תמיד לברוח אל מישהו או לאן שהוא. אבל היכן אפשר לברוח מבדידות של אין־אדם, של אין־חיים של אין־תשוקה. שב בשקט ואל תתרגש, אתה קיים גם ככה. אני יושב בשקט ואינני מתרגש. כך. ואני ישני. חזרתי מן הים ואני יושב כאן כנגד הנהנתן העליז הזה ואני קיים, לא משנה מה שעובר בי ובמה אני מהרהר. אפשר אני קיים כדי להרגיש בדיוק כך. אולי זהו האופן שלי להיות קיים. לעצמי מאוד. לא־כלום אחד וחתיכת־מוות, שאך במקרה עודה מוסיפה לנשום. משול כמת וגרוע מן המת. הרי מאחד כמוני מתרחקים בסלידה, אני יודע אני יודע. נודף ממני ריח של חיים מתפגרים בעודם חיים, של תאווֹת מתות בגוף שעודנו חי. כן, אני. זה אני. על הים נודע לי, שוב ושוב. חשבו בהפלגתי לעשות כסף, אז יש לי כסף. חשבו שמרחקים קסמו לי, ערים, ארצות, נמלים. אולי באמת קסמו לי מרחקים.

הוא נולד בשכונת מחלול ושם התגוררו הוא אביו ואמו – בצריף מול צריפו של ניסנוב. ליד צריפו של ניסנוב צמח עץ־תות גדול. כאשר למדו את סיפורי בראשית, כיצד אלוהים ברא את הדגים והשמש והירח והעצים, בטוח היה כי גם את עץ־התות הזה ברא אלוהים ביום ההוא כאשר ברא את כל העצים. יומיים לפני שמת אבא גדע ניסנוב את התות הזקן הזה. כולם הלכו לראות ועמדו מרחוק והסתכלו כיצד ניסנוב מניף גרזן ומניף ומניף וגודע. לימים שמע סיפורים על שדים ועל השטן, והשטן נצטייר לו בדמותו של ניסנוב זה, כיצד הוא מניף את גרזינו על עץ־התות שברא אלוהים ביום שברא את העולם ואת הכול. יומיים לאחר שגדעו את עץ התות מת אבא. קודם היו לו עגלה ושני סוסים והיה מוביל בהם זיפזיף ומשקופי דלתות וחלונות בשביל שלדי־בניינים בכל מיני מקומות בעיר. שנה לפני מותו החליף את סוסיו במשאית קטנה. לפעמים היה מעלה אותו ובשבת אחת נסעו כולם, אבא ואמא והוא, לבקר בן־דוד אחד בפתח־תקוה. היה לו בן־דוד בפתח־תקוה, בכלל אינני יודע מה הוא עושה עכשיו, אולי מת. אף פעם לא ידעתי מדוע אני בן־יחיד להורים שלי, מדוע אין לי אח. או אחות. כל זה נראה מכאן כל־כך רחוק ומוזר, שהייתי ילד והיו לי אבא ואמא, כאילו סיפור על אדם אחר. אבא מת ואמא הלכה לעבוד בכל מיני מקומות ושניהם הוסיפו להתגורר בשכונת מחלול, הוא ואמא. והוא הוסיף ללמוד בבית־הספר כאילו לא קרה דבר. אבא לא מת וניסנוב לא גדע את עץ־התות ליד הגדר של צריפו, עד שגמר את בית־הספר העממי ויצא לעבוד. קצת כנער־שליח, קצת בכל מיני עבודות אחרות. קצת הסתובב ב’נוער־העובד', אבל עיקר זמנו בילה למטה, בים, על החול אשר למרגלות הצריפים ואצל הגלים. תמיד אצל הים. הים היה הבריכה הפרטית שלו למן היום הראשון שפקח את עיניו לראות. הוא נשקף לו בחלונות־הרציף והמייתו נשמעה תמיד, ביום ובלילה. את החסקה הראשונה שלו בנה לבדו, ללא כל עזרה. כאשר התחברו אליו נערים לראות מה הוא עושה, היה שרוי בין נערים, כשלא באו, היה שרוי לבדו. כמעט תמיד לבדו. למטה בחול וגם על הים. תמיד מוצק, שזוף כמו כושי. פעמים נשאר ככה על החוף עד דמדומים ואחרי הדמדומים, לאחר שאחרון המתרחצים כבר הלך הביתה. חש את מגע הרוח הלילי בבשרו והיה טוב לו עד מאוד. כולם חשבו שיהיה מציל. היה בו הכול כדי שיהיה מציל טוב. אולי באמת היה למציל, לולא לקחוהו לעבוד באוניות שעסקו בהעפלה. אמו הזקנה נשארה עכשיו בבית והוא היה מפליג וחוזר, כל פעם מפליג וחוזר.

אחרי המלחמה ירד לחוף, הסתובב פה־ושם, מעשן הרבה ומחפש דבר לעשותו. בימים ההם התלקחה בו הציפייה. לא היה עושה כלום אלא מצפה, כאילו מוכרח לקרות מה. אולי מישהו בעולם יתעורר לכתוב לו, ייזכר בו, יפנה אליו והוא יִיקָרֵא למשהו. כדי כך, שהתקין תיבת־דואר גדולה וברורה בחזית הצריף. היה פותח אותה יומיום, ויומיום הקבילה את ציפייתו התיבה הריקה, כמו ידידה ותיקה שמתה מזמן. וכבר התחיל לדעת מראש שתהיה ריקה, תמיד תמיד. אף־על־פי־כן לא יכול היה שלא לצפות, יומיום כמו לבשורה. שאם יחדל לצפות – – אבל אינני יכול לחדול לצפות. שמישהו בעולם יתעורר פתאום לכתוב לו, ייזכר בקיומו, יפנה אליו באורח פרטי לגמרי, ליוחאי גור. אפשר תוטל עליו שליחות, אפשר ייקרא אחר כבוד אל מה שנועד והוא איננו יודע. כלום אין זה מגוחך? כלום אין כאן מקום להשתאות? פשר כן, אך אינו יכול אחרת. מוכרח לצפות שמשהו יקרה, אפילו יודע בטח, כי שום דבר לא יקרה והתיבה שלו תישאר תמיד תמיד ריקה. שכבר אינו קיים ואינו חי אלא בציפייה זו.

כדי להימלט מציפיית־שווא כפויה ומוחצת זו חזר לים, הפעם – אל אוניית־סוחר. שנה שנתיים ועוד, גם לאחר שאמא הזקנה שלו נפטרה. אלא שעכשיו היה לגמרי לגמרי יחידי בעולם, מסתובב לו על־פני ימים, יורד בנמל זה או אחר, ושוב ושוב אל הים, מתנתק והולך ממה שלא היה קשור אליו מעודו. אז מה קרה לו פתאום? הרי בהתחלה היה כל הנע־ונד הזה מאוד־מאוד לפי רוחו. אדרבא; כל החיים ההם שם על החוף, בתוך הבתים, כל החיים ההם הכלואים בתוך הבתים הרוחשים להם ככה בהמולה רבה, נראו לו מכאן, מהים, סרי־טעם. והאנשים כמו חבילות של חלומות שלא יתגשמו לעולם וכל עצמם נטולים איזה עיקר הצומח לו באדם דווקא כאן, על הים, בדממה הרבה בין שמים וארץ ורחוק מכל חוף.

ברגע אחד מסוים ומקרי מאוד, שגם יכול היה להיות כל רגע אחר, גמלה בו התשוקה לשוב לחמימות האחרת, הביתית, היבשתית. ואפילו לא עד־שורש, אפילו כמות שהיא, קצת רכה, מעמידה פנים ופשרנית ובוגדנית לפעמים, אין דבר. גם בבדידות על הים ממילא הכול מסתלף ומעמיד פנים. שם – בין איש לרעהו, כאן – בין אדם לעצמו. מה זה משנה, בין כך ובין כך אין מפלט. ואם כך, אז נשוב לחוף, מוטב. כך אמר לעצמו בהתחלה, באותו רגע מקרי. ובנחת אמר, כאילו עדיין הברירה בידו. אך מיום ליום נצטמקה הברירה, עד שנהפכה לצעקה – אני מוכרח, די. הים נגמר בשבילי. מוכן להמיר את כל זה ועוד להוסיף, ובלבד. בשביל זה אני כאן. ארבע שנים מספיקות. לא מוכרחים דווקא לאהוב אשה, כדי להתחתן אתה. אמת שאני לא משתגע אחריה, בכלל אינני יודע בדיוק אחרי מה אני משתגע. אבל אני אתחתן אתה, אפשר גם ככה. אני רוצה שתהיה לי אשה. ומשפחה. אולי משפחה תייצב לי קצת את החיים שלי. כן, מַאשה. אני אמצא אותך ואנחנו נתחתן. זה אולי לא מצלצל נלהב מדי, אבל אין ברירה.

גם היא מין בריה בעולם, שרויה לה בפינתה, לא ברק לה ולא חן, קשת־יום מילדותה. אולי דווקא משום־כך נהה אחריה. כזאת שמתבוססת, פעמים גם מתבשמת, מצל־עצמה. שחוגה של צל סמוי היתה מתלווית לדמותה בכל אשר תפנה. נולדה כאן היכן שהוא, אבל מה זה חשוב. תמיד היתה משפילה עיניה כמחפשת מקום להציב בו את מדרך־הרגל של הצעד הבא, רק ותמיד של הצעד הבא. לפיכך למדה להפיק הנאותיה, שאולי הן קטנות ואולי הן גדולות, אך תמיד הרחק מארץ־הזוהר של החלומות והשאיפות. מעודה לא הרגישה עצמה בת יחידה בעולם.

תחילה פגש אותה יוחאי גור במלחמה. מאשה היתה חובשת. שתים־שלוש מלים פה ושם, פעם אחת אפילו הלכו לקולנוע. במקרה, לגמרי במקרה. חזר ופגש אותה כעבור שנים, ככה, פתאום־ברחוב בתל־אביב. ‘מה אתה עושה?’ ‘אני מלח על אוניית־משא. ואת?’ ‘אני אחות בבית־חולים’. ‘אה’. ‘כן’. ‘ממשיכה את המקצוע מימי המלחמה, אני רואה’. ‘כן’. אף־על־פי־כן לא היתה כעורה כדי לדחות מפניה בחורים. אבל אחת כזאת, שתמיד מעדיפים עליה אחרת. היא היתה נערה שבאים אליה, כאשר האחרת, המיוחלת באמת, דחתה אותם. היו נטפלים אליה ומלווים אותה לחדרה. לא היתה מדקדקת ולא חוקרת להרגשות ולא שואלת מה־פתאום, כאשר ההוא היה מניח כפיו על מותניה. כאילו הכול מובן – מובן נואש ושקט שכזה. והיתה נענית חרש, בלא התמכרות ובלא שמחה יתירה, כאילו ככה זה צפוי ונגזר, אין להימלט ואין להתמרד. וגם כאשר הלך הביתה ולא חזר שנית, לא שמרה לו טינה והיתה קמה בבוקר, מתרחצת ומצחצחת שיניים ונוטלת ארנקה ועולה לאוטובוס לנסוע לבית־החולים. ‘תראי, אולי אנחנו יכולים להיפגש הערב?’ ‘הערב יש לי תורנות. חבל. אבל אולי מחר?’ ‘טוב, מחר’. ‘דרך אגב, כמה זמן תישאר כאן?’ ‘איזה שבוע ימים’. ‘טוב, אז מחר בערב?’ ולחצו ידיים לפרידה במין הבטחה צנועה, לא נלהבת ביותר, אבל ישנה וקיימת.

ערב אחד פגש אותם בנאי ברחוב. והוא, כדרכו, גבוה וקל־צעד, חיוכו נאה ומצודד, עיניו נפקחות להביט בבת־אחת, במרוכז. יוחאי הזמינו, מעשה־חבר, ללכת עמהם ומיד הישיר בנאי צעד, מאשה בתווך ושני הגברים מימינה ומשמאלה. אך פתח בנאי לדבר, מיד שפע צחוק ובדיחות והיה מטיל בהם ריגוש, מדבר ומוסיף וצוחק ומספר ושופך על השניים המקשיבים את ממשלתו. יוחאי הלך דומם לפניו, מחריש בעל־כורחו ואינו נושא עיניו להביט. לא על בנאי כעס אלא על עצמו. שהוא מין כזה. שרוחו אינה די נדיבה לשאת את עליצותו השופעת של החבר שלו. איך שמאשה צחקה ונענתה לו. כל צחוק שלה, כמו התמכרות. צחוק שכזה לא שמע מפיה מעודו. לו, ליוחאי גור, היתה קשובה בלבד, מאריכה ברוחה. אך כאן, ראה־נא־ראה כיצד היא נענית ומתמכרת, נכבשת ומתפתה והולכת, אלוהים! וכיצד היא נפתחת אליו, אל הבנאי הזה. כמו הוטלה בבת־אחת פריחה בהווייה השדופה הזאת. לך בשקט, יוחאי, אכול את עצמך בשקט, אם אתה רוצה, אך אין לך כל זכות להיות נעלב. מה פתאום?! בזכות מה שאני רוחש לה, מה אתה רוחש לה, יד על הלב. אמת, אבל.

כאן נפרד מהם בנאי והלך לו לדרכו, ושניהם, הוא ומאשה, הוסיפו ללכת בדממה והיעדרו־של־בנאי נכח ביניהם מאוד. הרננה נאספה מפניה והיא חזרה לשתיקתה הרגילה, להקשבתה השקטה, המאריכה ברוחה.

אותו לילה היטיבה עמו מאוד. עוד ימים רבים אחר־כך, בים ובערי־הנמל הנוכריות נתפרט ועלה בו הלילה הזה זכרונות זכרונות. באיזו התמכרות כרכה זרועותיה, קיבורת רכה שכזאת על עורפו, כיצד נהרה כנגדו כל־כולה בהיענות, ברצון להיטיב, מתרפקת אליו ועליו ברחמים רבים. כל עצמה וכל אשר בה נענית וניתנת בעדנה ובליטופים ובעווית – ואף־על־פי־כן נשארת מנגד, מתמכרת ולא ניתנת. אנחת־מועקה שנעקרה באקראי בין פיה לזרועו החובק, חשפה באחת את אשר ביקשה להסתיר, את שביקשה לעקור מלבה ולא נעקר.

זרועותיו נאספו מתות אל גופו. עיניו בה יודעות לפני שפצתה פיה להסביר. ‘תן לי סיגריה’, ביקשה. ישבו להם לבדם ערומים בחשיכה, היא עישנה והוא החריש. ‘שמע, יוחאי, אני לא אשמה ואתה לא אשם. אני כל־כך השתדלתי, כי רציתי לחלץ את עצמי. אתה מבין אותי? אני בטוחה שאתה מבין. הרי אתה כמוני. אני עצמי ואני לעצמי, כל הזמן. ואני עם עצמי כמו אני אתך הערב. אתה מבין? כמו כמו אין־עצמי. ורציתי להתמכר באמת, עד שארגיש אחרת. ביקשתי שזה יעלה בידי. כדי לגלות מחדש בך ודרכך את העולם. כדי לא להיות לבדי כל־כך. נכשלתי, מה לעשות. סלח לי אם כשלוני פגע בך’.

היא דיברה והוא החריש. איך שאנחנו דומים! כל שאמרה לי עשוי הייתי לומר לה. בדיוק. את אשר ביקשה בי, ביקשתי אני בה.

כפעם בפעם נשמעו מעבר לחלון פסיעות. אלה פסיעות של אנשים ההולכים בלילה, לאור הירח והכוכבים ולאור הפנסים ברחובות. אפשר הם כמוני ואפשר אנשים אחרים הם. ואולי אין אחרים? אולי כולם, כו–לם כמוני, כך או אחרת? וככה נגזר וצריך פשוט לשאת, רק לשאת, סתם לשאת.

התלבשו ויצאו, ימינו על כתפה, שמאלה על מותניו. הידיים המחוברות, מחוברות היו למראית־עין בלבד. דמומים הלכו בלילה והלילה גילה להם את פניו האחרים. לא אדם עם עצמו ולא שניים מחוברים יחדיו, אלא שניים מחוברים וכל אחד לעצמו. למחרת ארז מזוודתו והפליג, בדיוק לפני שלושה חודשים. עכשיו הוא יושב כאן, מבקש לדעת את אשר הציק לו כל הזמן: היתה כאן אצל בנאי או לא היתה? אבל אני לא אשאל. הנהנתן הזה עשוי היה להיפגש אתה, כמו עם כל אחת אחרת. אסוף ידך, בנאי. ושמא לא, בכלל בכלל לא? אפשרות אחרונה זו אולי הרגיעה אותו, אבל לא שמחה אותו. אפשר אפילו, כי בסתר־לבו ייחל שהחשד שלו יהיה דווקא לוודאות. כי אולי הוא זקוק לכך וניחא לו, איכשהו, להרגיש את עצמו נבגד, מרומה, מולך־שולל. ככה זה מוכר יותר, הוא־עצמו יותר. אפשר אלה המים העשויים למלא את אגמיו ובהם בלבד הוא נועד לשייט.

‘לא הגיעו איזה מכתבים?’ שאל, סתמית ככל האפשר.

‘לא, כמעט שלא’.

מבט שתלה בו יוחאי גור תבע הסבר.

‘איזה טופס של מס־הכנסה’, פירט בנאי.

‘חוץ מזה כלום?’

‘כלום’.

‘ולא שאלו עלי?’ כבר שאל גלויות, במצח נחושה.

עכשיו נזכר בנאי להגיד את אשר ביקש יוחאי לשמוע. כן, ההיא שלך שאלה עליך. זה עוד היה בחדר הקודם ביפו. פגשתיה למטה והיא רצתה לדעת אם השארת איזה כתובת.

‘אולי השאירה איזה פתק?’

עתה הקדים בנאי חיוכו לתשובתו ואמר:

‘חבוב, אני באמת מצטער, אבל היא לא השאירה שום כלום. רק רצתה לכתוב לך ושאלה אם השארת כתובת כדי שתוכל לכתוב לך’.

‘באמת? נו, לא חשוב. תגיד’.

‘מה להגיד לך, חבוב?’ חיוכו של בנאי נרכן על־פני כל מה שהוא יוחאי גור בנדיבות מלגלגת טובת־לב, שהבליעה איזו התנשאות שחצנית.

‘בכלל, מה שלום ידידינו?’

‘אתה רוצה תשובה כוללת בעד כולם?’

‘אבל בלי פרטים. נחום, למשל’.

‘נתמנה לראש איזו מחלקה במשרד־התעשייה’.

‘תעשייה?’ התפלא יוחאי, ‘נדמה לי שלפני שנתיים’.

‘איש איננו עתה מה שהיה לפני שנתיים, חוץ ממני וממך’.

‘תרשה לי להסתייג. ותמר?’

‘התחתנה’.

‘עם יורי הארוך?’

‘לא, עם החבר שלו, חלדי. שניהם עכשיו ברומא’.

‘מה, דיפלומטים חדשים בישראל?’

‘לא, חלדי הוא מנהל־החשבונות של השגרירות, ותמר היא עכשיו אשתו’.

‘כך. ואבנר?’

‘באיזה אבנר אתה מתעניין, בשמן?’

‘לא, בשני’.

‘תתפלא לשמוע: ירד לאילת’.

‘מה אתה אומר?! לא הייתי מאמין’.

‘תאר לך, דווקא הוא. אם אינני טועה, הוא נתמנה לאחרונה לסגן־המנהל של הנמל’.

‘זאת אומרת שהוא גר שם?’

‘פחות או יותר. התחתן והקים משפחה’.

‘דווקא באילת!’ לא יכול היה יוחאי גור להירגע.

פרק ארבעה־עשר

מיכל פתחה את הדלת, ויוחאי הלך אחריה. כמה נאה היא גם ככה, בשמלנית־הבוקר הזאת. איך שמותניה מזדמרים בתוך השמלנית הקלה הזאת. היכן נעלמה השנייה. הוי, יפה כאן. גם עציצים, וכריות־ישיבה אלה ליד הספרים. אפילו אינן טובות אלא לישיבה מרפרפת בת רגעים אחדים, לא חשוב. בכל־זאת מוסיפות קישוט נאה לחדר. והתמונות ותבליטי־הנחושת והאגרטלים, באמת יפה. גם וילונות חדשים? כן, תליתי אותם ביום שמת אבא של שאוליק. שב יוחאי.

עכשיו עמדה כנגדו, ניחוחית ושופעת, כל תפארתה מול עיניו ועיניה צוחקות. יא, איזה עולמות נבראים וכבים בעיניה כאשר עיניה צוחקות. אל שאוליק, כמובן, גם כאשר איננו. עיניה והצחוק וכל עצמה. הוא רק נהנה בדיעבד, מלקט פירורים משולחנם של חברים, אחרי הסעודה ולפניה. בשקט, בהערצה חרישית שמבליעה את עצמה. בלא אותה יראה המחתלת כל פרכוס של מותניים, כף־יד ארוכת־אצבעות, מבט של עין. נשימתו מתקצרת ואיזה מאוויים אחרים, לא ידועים לו, פורצים כאן פתאום וחוגגים את נצחונם הפראי והמדכדך, עד כדי לשסע ולפזר כל שידוע לו כשלימות אחת בשם יוחאי גור, עד כדי לחדול לדעת מי כאן יוחאי גור, הנהייה המתעוררת או היראה המחתלת אותה לכלותה. ושמא לא זו אף לא זו אלא יוחאי גור הוא דווקא מתח המאבק ביניהן, המאבק החשאי הזה, המיוסר, שחיים וכבודם וטעמם ועיקרם תלויים בו. הוא בלבד. ואם יחדל למצוא טעם כלשהו בזה מתח המאבק, יחדל למצוא טעם בעצם החיים.

אבל מיכל זאת היא מראש לא מיוחלת ולא מושגת ואפשר להעריצה בשקט, מקִרְבָה רחוקה, כיצור הקיים לו לעצמו, וטוב שהיא קיימת לה ככה. היא ושאוליק. טוב לו לדעת וחשוב מאוד לו לדעת כי שניים כאלה קיימים כפי שהם קיימים, חיים להם בזרימה השגרתית והשקטה והברוכה הזאת מיום אל יום ומלילה אל לילה, בחיבור גמור עם העולם. מעודד לחשוב, שחיים כחייהם ייתכנו וקיימים. אפילו של אחרים, לא חשוב. אולי משום־כך נמשך הוא אל הבית הזה, לשבת כאן בשקט ולראות, כפעם בפעם, בין הפלגה להפלגה. סתם ככה.

מיכל הלכה למטבח והביאה בירה וכוסות גבוהות (בדרך היטיבה בחטף את שערותיה( ויוחאי גור ישב דומם תחתיו, קצת נבוך וכאילו לא במקומו, ברכיו פשוקות וכפות־רגליו משוכלות, כן גם כפות־ידיו. היא נרכנה לידו על השולחן הנמוך למזוג את הכוסות והיתה פתאום, שוב, קרובה כמו חלום רחוק.

‘הבאתי לך משהו’, הטיל יוחאי גור גשר אל חלומו. קצהו האחד בו, השני אובד בבלימה. מתח רגלו והוציא מכיסו פסלון־עץ קטן ושחור. מיכל הבינה, כי לשם כך קפץ חזרה למעלה.

‘כושי נחמד’, הזדרחו פניה כנגד הפסלון, ‘ונחמד מצדך שזכרת אותי. תודה’.

החיוך הזה. כמה אני שונא את החיוך הטפשי הזה. המדושן כל־כך הרבה עונג. כך תמיד כאשר אני מביא לה משהו, מגלָה את שמחתה ומחפה עליה בהיעלם אחד. סך־הכול נערה נחמדה, שתמיד טוב לה. למה כל־כך תמיד טוב לה. אחת כזאת, אוף! ולבבית כל־כך. לבביות מנומסת שכזאת. תיכף תשב כנגדי ותשאל היכן הייתי ומה ראיתי, ספר יוחאי. ותקשיב. ותחייך. אח, הכול כל־כך כאילו, מעליב, כל־כך לא־פה. אלוהים, עוד מעט אני קם ובורח לי שוב אל הים. אשה קטנה ואנוכית שכזאת. בחור טוב, אני. כל־כך, כל־כך. שנוסע לו בעולם וזוכר אותה ומביא לה כל פעם מתנות קטנות. לה אני מביא מתנות, לה? חַ, אני צוחק.

יכול היה להביא גם לכל מישהי אחרת, לא חשוב. אבל הוא מוכרח להביא מתנות למישהו, כדי לקיים איכשהו את החיבור שלו עם אנשים. אולי גם כדי לכפר. לא מתנה אלא מנחה.

‘מהיכן הכושי הזה?’

‘מקניה’.

‘נחמד’, התפעלה.

‘מה כל־כך נחמד?’ ניסה לבטל את התפעלותה.

‘אבל באמת!’ חשפה שיניה ומלוא פניה חייכו חיוך כן רווי של אשה המפזרת קסמי־חינה בנדיבות וביודעין. שבנתינתה היא לוקחת ובהיכבשה היא כובשת ובהיענותה היא נוטלת.

‘היכן אעמיד אותו, אני אעמיד אותו כאן’, אמרה והלכה והציבה את הכושי הקטן על קצה הכוננית, פניו כנגד החדר. ‘הוי צילה, הביטי מה שיוחאי הביא לנו. עכשיו תסתכל בי אפריקה כל יום לתוך העיניים שלי. שוב פעם תודה, יוחאי’.

צילה נכנסה בזה הרגע לחדר ומיכל הבחינה מיד כי החליפה שמלה. צילה בחנה את הפסלון, לא הוציאה הגה מפיה והלכה לה בשקט וישבה מצד זה של השולחן, כנגד יוחאי. תיכף הצטערה שנתפתתה להיכנס, אבל כיוון שבאה, ישבה לה בכורסתה, מסתכלת ושותקת.

‘בקניה מייצרים פסלונים כאלה תריסר בפרוטה’, אמר יוחאי, ‘בשביל תיירים, בעיקר’.

‘לא חשוב’, לא הניחה מיכל להמעיט את ערכו של הכושי הקטן שלה, והיא באה וישבה אצלם והיתה עליזה ושופעת כמו שערותיה. היא חשה את מבוכתו של יוחאי וייחסה אותה אך ורק לעצמה, ראה בנאי, ראה כמה אני אשה. כמה הוא נבוך, הגבר המוצק הזה, בחברתי.

חבל שאינך כאן ואינך רואה. אני ממש חשה בהשפעה היוצאת מכל הגוף שלי ומביכה אותו. איך שהוא מגחך לו, עלוב־נפש שכמותו. מלח שכזה. ראה עולם וכל ההן הערים והנמלים וראה, בנאי, כיצד הוא נבוך, יופי, שהוא ככה נבוך. הנה אני קורצת לו והוא בא אלי ואני שמה ידי על עורפו ומתערטלת לפניו, לגמרי. איזה אושר יכולתי להפריח בעצמותיו, לו רק רציתי. אני, כן כן: אני! איך עיניו בולעות כל צחוק שלי. כל חשיפת שיניים, כל ניע של מותני. כאילו אינני רואה. חבל שצילה כאן. טוב שצילה כאן. ניע אחד של מותני מסובב את כל הגבר הזה על האצבע הקטנה שלי. חבל שהפרה השמנה הזאת נמצאת כאן. הייתי מגרה אותו עד טירוף. כן, אני. ואחר־כך הייתי מעמידה פני כבשה תמה של מה־אני־אשמה שהוא ככה, ואומרת ‘נו, עכשיו אני צריכה ללכת לשוק, תסלח לי. תיכנס כאשר שאוליק יחזור. נשב ונשוחח. ושוב תודה על הפסלון’.

‘נודף ממך ריח של מרחקים’, יצאה צילה משתיקתה ואמרה.

‘באמת? לא ידעתי שיש ריח כזה’, הצטחק יוחאי גור. וכאשר הצטחק לו ככה, היו לו פתאום שיניים צעירות ורעננות ותיכף צמחה סתירה משונה בין שיניו לבין עיניו העייפות והדלוחות.

‘ודאי שיש! הנה אני נושמת אותו: אאהה!’

פרק חמישה־עשר

ראה, אבא, הנה אני נוסע אל החבל. הבן שלך הוא סגן־מנהל של חבל חדש ההולך ומוקם, והכול מבראשית ומההתחלה, על גבעות חשופות לגמרי. מתאר לעצמי שדעתך נוחה ממני. כבר מצוי שם כביש אחד מרכזי וכן מושבים אחדים, שתי עיירות, שלושה קיבוצים, הכול מוקם ומתהווה ועשוי באמת לעורר התלהבות, אבל –

* * *

עכשיו יצא הג’יפ את העיר ובא אל הדרך הנקרעת למרחבים ושם פגש שאוליק את השמש תלויה על־פני השדה שמנוכח, בדיוק באותו מקום שפגשה גם אתמול ושלשום, בשעה זו עצמה. עד כדי הרגשה נואלת שהנה מסלולך נכבש לך. הג’יפ השמיע ברמה את זמר מנועו, קצוב ונמרץ ואץ לגמא מרחקים, היום ומחר ותמיד, בדרך זו או בדרכים אחרות, לא חשוב. ואיננו שואל אם טוב לו ואם רע לו בתכליתו זו שהיא כל תכליתו, היעודה והברורה. אם אתה רואה את ייעודך בצבא, אז תישאר. ככה אמרת לי, כאשר שקלתי לפניך בקול רם אם להישאר בצבא ואם לא. קשה לומר שראיתי את יעודי בצבא. נוח וטוב היה לי שם. גם הצבא היה מרוצה ממני. אבל יעוד? בעצם, במה ייעודי? הייתי סגן בצבא וגם עכשיו אני סגן. אולי זה ייעודי, להיות תמיד סגנו של מישהו?

כבר אני מתלוצץ אפילו. אבל לעצם עניין היֵעוּד. לכאורה, הכול כאן מבראשית ועשוי באמת לעורר התלהבות ולתת הרגשה של הנה הנה. שאתה שייך לכל העשייה הגדולה הזאת. בן־בית מחובר. הרי כאן באמת הכול המשך ישר של המלחמה. מקומות שנכבשו במלחמה, עכשיו מוקמים עליהם כפרים חדשים. לא כך? וכי לא היתה זו התכלית מלכתחילה? לכאורה, כן, ואף־על־פי־כן. אתה אבא וחבריך עזבתם בשל כך בית־אבות ובאתם הנה, אל הארץ הנידחת, ככתוב בשירים מן הימים ההם, וראיתם בכך את חזות־הכול. אני מצהיר מראש, שאפשר לראות בכך את חזות־הכול, אבל אני אינני רואה. זהו: מדוע? אני יוצא לי אל החבל כצאת כל אדם אל מלאכת־יומו. מלאכת־יום אינה יכולה, כשלעצמה, להיות חזות־הכול, כלום לא כך? לפנים אף זו היתה חזות־הכול, אני יודע. שוב, אתה וחבריך, אבא, מלאכת־כפיים וכן הלאה. אז מה נשתנה בעצם, את זאת הייתי רוצה לדעת. הרי לכאורה לא השתנה דבר. אז מדוע זה כך? נשבע אני לפניך, שאינני מתפלל לשום דבר כמו למשימה אחת כזאת שתאחז בי ותגרפני ותצווני ותטיל עלי חובות, אך היכן היא אותה משימה? כאילו העצים ערוכים והשמן מצוי ומבעיר־האש בידי ואין האש מתלקחת. כולי נכון ומוכן. שחיי יתחייבו ויתמלאו וישאבו ממנה את הצדקתם. אבל זה איננו כך, אינני מבין ואינני יודע מדוע. עד כדי לייאש אינני יודע. עד כדי איזה כליון־נפש, ורק הוא בלבד נשאר, עדות שאני זקוק להצדקה מוסרית לחיי. ואפשר צריך אחרת. אפשר שומה עלי לחפש בעצמי את חובותי. אני שאחפש אותן, אני שאולי אמצא ואטיל אותן על עצמי, וכמובן – אני הוא שאמלא אותן. הרי אבא מת. אני זקוק לכך כמו המדבר למים.

הוא־הוא הדבר: לכאורה, אותה משימה שמילאה את חייך ועשתה בהם כל מה שאני מבקש שתעשה בחיי־אני. היא ישנה ואני מודה בה, והנה אתה רואה – כאילו איננה. הוא־הוא הדבר. ובכלל, מה כאן ייעוד? נדמה לי שנפלה כאן איזו טעות מעיקרה. אם נחוץ לסלול כביש במדבר הקשה, אז צריך לקום ולסלול אותו במקסימום של ארגון טוב וביעילות. זה הכול. מדוע צריך הכביש הזה ליהפך פתאום לייעוד? כן החבל וכן כל מעשה בנייה אחר. דבר שנחוץ, צריך לעשותו בדרך הנמרצת והיעילה והמהירה ביותר. באמת ככה? תן דעתך, שאוליק, ככה תבנה, למשל, קיבוץ? אינני יודע. אני רק אומר. אינני אומר שום דבר. כלום אני כזה, אני בלבד. אבל ראה – כולם. ממש: כו–לם. אדרבא: אני כבר נכון לקראתה יותר מאחרים. אני פשוט אונס את עצמי לקבלה ולהינתן לה, מסייע, משדל את עצמי, מעלים עין, מושך על עצמי מיני התלהבויות ומבקש בכל מאודי להיכבש לה…. ונשאר מנגד. אלפי אנשים יוצאים בשעה זו עצמה למקומות־העבודה שלהם, כאן ובמקומות אחרים, ואני בין האלפים האלה. זה הכול. כלום באמת אני כל־כך שונה ממך, אבא? אינני מאשים את עצמי, גם לא מתנצל, אני רק תוהה להבין. אינני מתגעגע למלחמה, אבל מדוע אין העבודה הזאת שלי, שיכלה באמת להיות כבירה ומעוררת, מדוע אין היא מעוררת אותי כשם שעוררה המלחמה? הרי חרפה לצאת יומיום אל החבל, כמו אל סתם־עבודה, ולא לראות בו אלא מקום־עבודה בלבד, מכובד פחות או יותר, ששכרו בצדו, פחות או יותר. ראה אותי, אבא, כאן בדיוק אני תקוע.

כאן כבר הגיע לגבול החבל. במקום זה נגמרת אדמת־השפלה, השדות הרחבים, הכבישים השטוחים. מיד מאחורי הדרך ההיא המתחילה מן העיקול ולכל אורכה מתרוממת ארץ־ההרים. כלי־הרכב, שנסעו עד עתה לפניו ואחריו, ממשיכים הלאה על הכביש, הג’יפ שלו ניתק מהם ופונה ישר אל תוך ההרים. מושך ומטפס, נאחז בצלעו של ההר, יחידי לגמרי ואובד בתוך הארץ הגדולה הזאת. כבר מדרונות־הטרשים מיוערים בשיחי־עצים רכים, אמה אורכם, חשופים למטר ולשמש, ומן־הסתם רבים מהם ימותו עד שיגיעו לגבורות של אורנים רמים נותני צל, עד היותם, ככלל אחד גדול, יער של ממש. משך והרחיק לתוך ההרים בכביש החדש שנסלל קודם שבאו המתיישבים. מכאן ועד הלאה מעבר מזה שפוך שלטונו על מושבי־העולים, המשקים, העיירות השתיים, המרכז העירוני האחד – הכול הכול בשלבי התהוות. הכול בתכנון־מראש, על־פי מפות מדוקדקות, שעובדו והוכנו קודם שבאו האנשים להתיישב, כמעט נוסח מבצע צבאי. הצבא העניק לנו מארגנים ומתכננים טובים. כמעט בכל המפעלים הגדולים תמצא עכשיו אנשי־צבא לשעבר. אם תתן דעתך, תיווכח שהרבה טובה העניק לנו הצבא. דווקא הוא ודווקא בשטחי החיים האזרחיים. שההתלהבות והבלאגן והבטלנות של הקודמים מְפַנִּים מקום לכשרון־מעשה, לתכנון מדוקדק. הלב מפַנה מקומו למפות, ההתלהבות – לקור־הרוח הכרוך בכושר מעשה. וראה את התוצאות: כל החבל כמו מחנה צבאי. אפילו השדות חרושים תלמים־תלמים, ישרים כמו טורי־חיילים.

חלף על פניהם ולאורכם ועל השבילים הנפרשים מן הדרך הראשית אל המושבים והעיירות, וכבר בתי עיר־העולים ניבטים מנגד, תיכף מאחורי הגבעה. שתי משאיות עמוסות לבנים באו לקראתו והפליגו לאן שהוא. גם אתמול פגש את שתי המשאיות האלה בדרכו, בדיוק באותו מקום ובאותה שעה. ואולי רק נדמה לו. כשם שגם חזית הבניין של מרכז־החבל נראתה בדיוק כמו אתמול. דלת־הכניסה מוצפת שמש, הסטיו אצל המרפסת מטיל צללים ארוכים וצוננים על הדשא הצעיר, ואפילו הגנן המסיע מריצתו לאורך השביל, אפילו רוח־הפרצים המנשב במפלש שנועד לכך בבניין הארוך.

אפילו נחמיה קֶדֶם עצמו, שהיה מקדימו בוקר־בוקר ליד שולחנו. כבר הוא יושב שם וניכר מיד, כי כל שישים שנותיו יושבות אתו. איתנות, קיימות עד לחוט־השערה, מלאות עצמן וזוכרות עצמן, עלילות ומאורעות – ממלכה שלימה של אדם אחד. תולדות ההתיישבות וההגנה לשלביה מקופלות בתולדותיו של זה האיש היחיד. נחמיה קראו לו הוריו, קדם קרא לעצמו. ירד ובא לכאן מן הגליל, מסוסת־השומר האצילה, מהיריות והמארבים ומהחריש הראשון בצמד סוסים, מימים רחוקים אל היום הזה, לחדש כאן בחבל זה נעוריו כקדם. פניו שזופים היו וגאוותו על שזפונם. רעמת־שיבתו משווה לו הבעה של צעירות, אולי מחמת עיניו העֵרוֹת מאוד. נחמיה קדם מוכן להעניק ידידות ביד רחבה לכל מי שמודה בו ובדעותיו ובמפעליו בעבר ובהווה, באורח־חייו ובכל אשר בו. שאוליק היה משדל את עצמו לרחוש לו כבוד, מתוך תכונות שייחס לאיש שכמותו, בן דורו של אבא. אך שתדלנותו אצל לבו לא עלתה יפה ויחס הכבוד נשא אופי של התחייבות כפויה וכלל לא נבע מכוח עצמו, מכוח אישיותו של נחמיה קדם. מצד שני נזהר שאוליק מלחלוק על השגותיו וככה יכול היה, תחת הילת ותיקותו של זה, לתכנן ולנהל את החבל כראות עיניו הוא.

‘הגיעה הוראה חדשה’, בישר נחמיה, ‘עובדי החבל חייבים להתיישב בחבל’.

‘חייבים? לשון פקודה?’ התמיה שאוליק.

‘כלומר’, ריכך נחמיה קדם את בשורתו, ‘מבטיחים הקלות רבות ואף תוספת שכר לכל מי שיתיישב בחבל’.

‘התנדבות ששכרה בצדה?’ לגלגל שאוליק.

‘ואפילו כך, לא באים להתיישב כאן!’ בא נחמיה קדם לכלל רוגזה, ושאוליק חשד בו, כי ידו־שלו היתה בשילוח ההוראה החדשה. שכן הוא עצמו הקדים וקבע מקומו כאן לפני חודשים אחדים, אולי כדי להיות מופת לאחרים, ועתה ניתן לו פתחון־פה להתגולל על כל מי שאינו עושה כמוהו. 'כך אי־אפשר לנהל חבל. אי־אפשר שלא להיות בן־המקום. מה אנחנו, פקידים מטעם כמו בימי הבארון רוטשילד הבאים להדריך אנשים כיצד לחיות כאן? אתה מתאר לך? תאר לך, שהסוכנות היתה שולחת פקידים שיורו לאנשים כיצד לארגן קיבוץ וכיצד לחיות בו, והם עצמם היו חוזרים ערב־ערב ירושלימה. אתה משיג? והרי זה בדיוק מה שאנחנו עושים!

‘ובהוראה זו מבקשת הסוכנות לפתור את הבעיה?’

‘אני יודע, שבעיות כאלה אין פותרים בהוראות, אני יודע. אבל כאשר האנשים אינם מתעוררים לכך מכוח עצמם, אתה מבין’.

‘נניח, שאני ממלא את ההוראה ואני בא ומתיישב כאן. מה זה פותר?’

‘פותר הרבה. אתה תהיה בן־המקום, נציג המקום. תושב. להתפתחותו של החבל זה חשוב מאוד’.

‘ולי?’

‘מה זאת אומרת לך?’

‘נשוחח על כך פעם אחרת’, השתמט שאוליק וקם לשתות מים ממתקן המים הקרים. מתקן זה נִדב תייר מאמריקה, שבא, ראה, התפעל, הזיע מאוד, חזר לאמריקה ושלח מתקן חשמלי למי־שתייה קרים. המים זרמו אל פיו ועד עצם היום הזה עדיין לא נפוג מהם טעם המדבר. מים, סתם מים המצויים וזורמים בכל ברז, אך בלי משים גומע אותם שאוליק, ותמיד זה כך – מתוך כוונה, בדבקות, בהתייחדות.

‘האמת היא, שכבר חשבתי על כך לא פעם’, מחה שאוליק את פיו ואמר.

‘אז מה, האשה אינה רוצה?’ גיחך נחמיה.

‘עוד לא דיברתי אתה’.

‘בוא נשוחח על כך’, אמר נחמיה קדם באבהות ובנכונות וסילק הצדה את העיתון משולחנו ושילב עליו זרועותיו והציב כנגד שאוליק את פניו ועיניו והקשבתו. בנכונות רבה, בכל מאודו. הבה נלבן את הדברים, הבה נחדור יחדיו לבעיות שלך, ננסה לברר מה ואיך. מדוע לא, אני מוכן. ובלבד להחזיר שה תועה זה. לרכוש עוד נפש אחת. להשפיע על הדור הצעיר. לכוונו אל הנכון. הרי שאוליק הוא יתום!

‘פעם אחרת’, השתמט שאוליק שנית.

פרק שישה־עשר

הבליעה בקפיצה את שתיים־שלוש המדרגות האחרונות, פרצה פנימה וסגרה את הדלת אחריה, מכתבו של שאוליק בידה. אני מקווה שלא הבחין בי. חבטות סנדליו עלו מן המבוא למטה, אחר־כך נשמעו על המדרגות, אחר־כך קרבו מאוד אל עבר מזה של הדלת. הנה חלפו סמוך־סמוך וכבר החלו להתרחק כלפי מעלה. בטח שהוא. אני יכולה להבחין בטפיחת סנדליו בין אלף אחרים. וכבר לבה בגרונה. עכשיו או בכלל לא. מיד. הילד בגנון וצילה הלכה לה ויוחאי גור נסע לחיפה. הכול כאילו עשוי במכוון, הכוכבים ערוכים לטובתה. אעלה ואפרוץ ואבוא אליו, קח אותי, בנאי, קח אותי. עכשיו, בזה הרגע. רק הורד את התריסים. יש לו בכלל תריסים בחדרו?

שעוּנה אל הדלת ומצותתת לצעדיו המתרחקים, פתחה את המכתב. המכתב נתאחר בשלושה ימים והגיע לאחר ששאוליק עצמו כבר חזר הביתה. ‘מיכלי שלי’, פותח המכתב. כרגיל. כמו בימי־המלחמה. כאילו לא אירע דבר. ‘מיכלי שלי שלום’. מובן שאיננו מציין היכן הוא נמצא, הכול כמו אז. עיניה רפרפו קלות על־פני שורות־הפתיחה הראשונות, כיצד השמש מאירה ונופלת כל בוקר בדיוק על פניו, ומיהו שכנו מימין וראי־נא מה כתוב כאן. כאילו פרצה הווייתו ועלתה דרך סדק נשכח זה של שירות־המילואים. ‘כאשר אני יוצא עם אנשי אל השדה’, כתוב שם, ‘וחש את אדמת הוואדי והגבעה מתחת כפות־רגלי, וחוצה ומדלג על סלעים, והחיילים, חמושים ומצוידים, מטפסים אחרי; או כאשר אני רואה אותם מאגפים גבעה אחת, רצים ונתונים בתוך מתח הפעולה ודרוכים ומתמלאים תנופה, ואפילו אין זה אלא מתח של אימונים – אני חש כיצד לבי זע בקרבי ואני שתול בדיוק במקום הנכון. זה לא רק בגלל הזכרונות, מיכלי. או כאשר אני יוצא לי מן האוהל לפנות־ערב ועומד שם בקצה המאהל הריק ורואה כיצד החיילים שלי חוזרים כיתות־כיתות מן האימונים, אחת יורדת במדרון ושנייה חוצה את השדה – מין טור קטן ויגע, אובד בשדה הגדול של הקוצים – והם הולכים להם זה אחר זה, רוביהם מאוזנים בידיהם ותרמיליהם על שכמם והם יגעים ומזיעים ומזמרים חרש והולכים ועולים ובאים אלי – כלום באמת אני אוהב את הצבא? והרי זה בסך־הכול משחק! בייחוד כאשר אני מעלה בדעתי באיזו מורת־רוח יצאתי אל המילואים האלה – והנה, מה פתאום כל־כך טוב לי ונוח לי כאן?’

מפני שאתה שם בלעדי. שיהיה לך טוב ונוח והכול. שום מורת־רוח לא התעוררה⁶ בה, אבל היא חשה איזו אדישות מדהימה להתרשמויותיו של האיש שלה ולהרהוריו ולהרגשתו הטובה בצבא. כאילו לא קיים בשאוליק אלא מה שמתייחס ונוגע לה. מה שבינו לבין עצמו לא אכפת לה וזה יכול להיות גם כך וגם אחרת. גם כאשר סיפר בעל־פה הרגישה כך, אבל בייחוד עכשיו, בקוראה את המכתב. וירדה עליה תחושה ברורה מאוד של היותה־לבדה, כמו בחלום ההוא, שהֵדו לא נמוג עד עצם היום הזה. וכאשר היתה ככה לבדה ולעצמה, חשה גם את שאוליק, היותו שרוי לעצמו ולבדו. בעצם העובדה שכתב כפי שכתב ושפך לפניה את לבו והיא קראה כפי שקראה. טעות מיותמת שכזאת.

עכשיו הוא בטח למעלה, שרוי בשלוותו ואינו משער כלל. במה יעסוק כאשר תיכנס? לפתע ייחסה לכך חשיבות מרובה. אם יישב ליד שולחנו גבו אל הפתח, ואם יהא שרוע על מיטתו. וכיצד יסתכל בה. מבט־עינו ברגע שתיכנס נראה לה עתה בעל חשיבות מכרעת. ואולי לא יהיה כלל בחדר אלא על הגג. היא תבוא ותיאלץ לקרוא לו או לצאת אליו. זה יהיה גרוע מאוד, לכך ודאי לא יעמוד לה כוחה והוא לא יבין כלום. נחוץ שיבין תיכף ממבט ראשון. אם לא תמצא אותו בחדר, תחזור תיכף ומיד לפני שיבחין בה.

וכבר נעשתה כל־עצמה דחף אחד מעוות, מפוחד, נרתע ומתפרץ, עכשיו ויהי מה. בבת אחת. לפרוץ את המעגל הסוגר עליה. לחדול להיות ולהתחיל אחרת. היותה שבויה ומהוגנת ומכופתרת ונשארת מרחוק־מרחוק, כאילו אינה מגיעה כלל לכלל חיים. לא, למען השם, לא! ושוב ושוב חשה במחנק העולה מקרבה אל גרונה והלאה ממנו למעלה והלאה ועוד מעט. לא, לא! לפרוץ תיכף, עכשיו. שיקראו לכך חטא, לא חשוב ואולי דווקא משום־כך. ובלבד להגיע אל מעבר, לחיות, להיות, לחוש את העורקים מתמלאים. ואם צריך, אז אפילו להתבזות ולהתפלש ולהיות חרדה ולהיות כל מה שצריך ובלבד לשוב ולהיות בתוך. לא מנגד. טהורה ונאמנה וישרה ומנגד. חסרת־כול ומנגד. בשום פנים לא מנגד. להוכיח לעצמה שהיא מסוגלת לנשום עמוק ולקפוץ ולעבור ולהיות מעבר. להרחיב את עצמה. לדעת.

הלכה מהדלת והטילה פסיעה בדממה אשר בחדר. פשטה חלוקה והחליפה חזייה וראתה את עצמה בראי וכל־עצמה הרגשה אחת מהממת, משתלטת, משתקת. כאילו מכינה את גופה לקורבן או למעשה־רצח. אבל אני מוכרחה, מוכרחה. שלא להיות כזאת. הנה אני לפניך, בנאי. אתה מתפלא? ידעתי שתבואי. וכבר חשה בנחיריה את הריח העולה מחיוכיו, מעיניו, מסנדליו הטופחים להם על המדרגות ברשלנות רפויה ומתפנקת שכזאת. קחני, בנאי, מיד! כאן? כאן, לא חשוב. אני מוכרחה.

היטיבה את החזייה על שדיה וביקשה ליטול שמלה מן הארון. השוטה הזה עוד עשוי לחשוב שהתאהבתי בו. לא, זו תתקמט, חבל. אקח את הירוקה עם הכפתורים. אז מה פתאום אני מתגנדרת לפניו?! פניה אשר בראי הסמיקו והיא לבדה בחדר.

ובאותה סערת־רוח עצמה החזירה את השמלה הירוקה לארון וחטפה את חלוקה הישן וכבר היתה מכפתרת וקושרת מסביב למותניה. ככה טוב יותר. שייראה הכול פשוט, לא מכוון, לגמרי רגיל. היטיבה שערה וחייכה אל עצמה בראי לשכך סערת־רוחה. אז עולים, מיכלי? שני כיסים גדולים היו בחלוקה ומיכל הטמינה בהם את כפותיה, וזרועותיה נמתחו דרך חירות. והיא סובבה ככה לפני הראי אחת כאן ואחת כאן, גופה הצדה ופניה בראי לראות.

יצאה והאזינה. הדממה שעלתה מחדר־המדרגות פיתתה אותה להמשיך ולעלות ממש כמו הדממה בתוך חדרה. רק עתה הבחינה שרגליה נעולות נעלי־בית ושמחה עליהן. היא – היא, כמות שהיא יומיום. ורק זאת, שבעלותה במדרגות חשה היטב היטב את החזייה הצחורה, החדשה, המהדקת ומחטבת את שדיה.

עלתה במדרגות כגומאת תחתיה ארץ־רבה, אני מוכרחה, מוכרחה. יד אחת נתונה בכיס־החלוק, שנייה תומכת במעקה. עוד מדרגה ועוד אחת, הנה הנה. הוא כבר שומע מן הסתם את הצעדים שלי, כבר הוא יודע שאני עולה. מה אגיד לו, הרי צריך להגיד לו משהו. הוא ישאל: כן, מיכלי. ואז אצטרך להגיד לו משהו, מה אגיד לו.

הדלת לא היתה סגורה. אפשר להדוף אותה ולפתוח בלי לנגוע בכף־המנעול. כאילו עשויה כך מלכתחילה. מרמזת. עכשיו הוא ודאי יודע שאני כאן, ואם אפנה לשוב, יופיע בפתח ויקרא אותי אליו. אינני רוצה להיקרא אליו, אני רוצה לבוא אליו מעצמי. השוטה הזה לא יבין, אבל ככה אני רוצה. עכשיו, מיכלי.

דחפה את הדלת ונשארה על הסף, שתי ידיה בכיסי־החלוק. התריסים היו מורדים, ואור־היום בא פנימה דרך החרכים, רך ואפור. בנאי היה שרוע על מיטתו בנוחיות רבה של היות־אדם־לבדו, במכנסיו ובלי גופייה, כדרכו. על השולחן מגובבים היו עפרונות ומכחולים ואיזו עטיפה של ספר בעבודה. בכל אלה השגיחה בהיעלם אחד.

‘היכנסי וסגרי את הדלת’, אמר לה.

צייתה. קולו נשמע כל־כך אחרת מן הקול שדיבר אליה בעומדה לבדה לפני הראי. מהר, צריך להמציא משהו להגיד לו. כבר עיניו חוקרות אותי לדעת לשם מה באתי, תיכף גם ישאל. מה אגיד לו, אלוהים, מה אגיד לו. עכשיו לא נותר בה אלא מאמץ זה עצמו, נואש מראש, לבדות משהו שיתקבל על הדעת.

פשטה ידה לעבר משענת־הכיסא, אך ידו של בנאי הקדימה אותה, נגעה במותניה והושיב אותה אצלו על שפת־המיטה. לא נרתעה ולא נענתה וישבה במקום שבנאי הושיבה. הנה־הנה אני גוחנת אליו. אני לא יכולה. מוכרחה מוכרחה. פשט ידו ליטול סיגריה והיא אמרה: ‘תן גם לי’. טוב שאינו שואל מה פתאום אני מעשנת. נטל שתיים בפיו והציתן ונתן אחת לה. נצמדה אליה ביניקה ממושכת, כף־ידה חובקת סנטרה, הסיגריה כלפי מעלה. עישנו בדומייה, כפו על מותניה. משך אותה קלות אליו. לא לא. מוכרחה.

ובבת־אחת הסיבה פניה כנגד פניו והסתכלה בהם. מקרוב־מקרוב וללא שמץ של חיוך. רק הסתכלה והסתכלה ובחנה, כאילו מחפשת בהם פתרונה. פניו נתחייכו כנגד פניה וידו האוחזת בסיגריה החליקה באצבעות הפנויות על שערה. מקרוב־מקרוב, כאילו הכול מובן מאליו, בלי שום חציצה. הנה הנה. וכבר אצבעותיו חובקות את כתפיה.

‘ידעתי שתבואי באחד הימים. בטוח הייתי’.

טיפש אחד, למה אמר כך. נרתעה והזדקפה וישבה כאילו ערטלוה והוקיעוה. כמה אני לא יכולה.

‘אתה חמור ואינך יודע שום דבר’.

‘זה טוב’, חייך בנחת וקולו ערב, מזמרר בביטחון עצמי, קול עוטף וקולט ומפתה.

‘מה כל־כך טוב?’

‘שאת ככה מגדפת אותי. תשתי קפה, נכון?’

לא השיבה והוא קפץ וקם והחל מתעסק בקומקום החשמלי ובספלים. זה בכוונה הוא הציע לי קפה, כדי שאשב ואצפה. עכשיו אני יושבת ומצפה כמו כל האחרות. כאן, על המיטה הזאת. ועוד מעט אשתה מן הספל שכל האחרות שותות ממנו.

‘תגיד, ככה אתה נוהג עם כולן?’

‘כיצד?’

‘מדליק שתי סיגריות בבת־אחת?’

‘כשאני רוצה בקרבתן’.

‘ומכין להן קפה?’

'למה את שואלת?

‘אני לא יודעת’.

‘מה מציק לך?’ דיבר אליה מאצל הספלים, ‘את כאן ואני כאן וכל השאר לא חשוב. אין שום דבר בעולם הראוי להציק לנו’.

הרגישה את עצמה צונחת, אופסת, מזולזלת.

‘שום דבר, שום דבר’, חזר והדגיש.

‘ככה תגיד גם לנערה שתבוא אליך הערב?’

‘אם תבוא, אולי אגיד. אבל זה לא חשוב. עכשיו אנחנו שנינו כאן, מדוע אינך מבינה שזה הרבה מאוד?’

דווקא הבינה. משום־כך היתה כל־כך מזולזלת בעיניה. כל־עצמו־זכר כל־עצמה־נקבה, וזהו. וכך כולם כולם, וכל השאר תפל ומאכזב. אז מה ננערת? וכי לא ידעת מראש? וכי למה קיווית? כלום לא בזה רצית? לקפוץ ולעבור ולהגיע עד עצם ההרגשה הנואלת הזאת של היותה נקבה בעולם, רק זאת. ואולי למצוא בכך פנים אחרות של איזו אמת אחרת, חריפה ונועזת ככל שתהיה.

בנאי מזג את הספלים ושפתיה היו שפתי כל הנערות שנגעו בספל.

‘לא, אינני יכולה’.

היתה נואשת לגמרי. הניחה את הספל על הארץ וקמה. מיד הזדקף והניח זרועותיו על כתפיה, חופן ביניהן את ראשה.

‘הנח לי ללכת’.

‘הרי באת אלי’.

‘כן, רציתי, אבל’.

ביקש לחבקה ונרתעה. מה לעשות, אני לא יכולה. עצמה עיניה וחזרה וביקשה לשדל את עצמה – מוכרחה, מוכרחה. אבל גופה נתקפד נגד רצונה ונגד כל מגע שלו.

‘הנח, אני מוכרחה ללכת. אני – – השארתי את החלב על האש’.

דבר נואל מזה לא יכלה להמציא. ונשארה לעמוד. אולי קיוותה בסתר־לבה שגם עכשיו יוסיף להחזיק בה ויגיד ‘לא חשובה האש ולא חשוב החלב’. אך הוא הניח לה באחת ועמד לו מנגד, מביט כיצד היא פוסחת על המפתן. שני ספלי־קפה מלאים עמדו על הארץ למרגלות המיטה. הטמינה ידיה בכיסיו הרחבים של החלוק, שתיים־שלוש מדרגות וכבר היא בדירתה והדלת נטרקה אחריה.

איזו טיפשה אני, אלוהים! עכשיו הכול כמו מקודם וגרוע מקודם. חרפה וכלימה להיות כזאת, מה אני יכולה לעשות. צהל ושמח, שאוליק, נשארתי נאמנה לך. הידד. צדיקה אחת. צדיקה בעל־כורחה, מתוך פחדנות אווילית. סתם פחדנית אחת קטנה. שאינני יכולה. כזאת באמת אני ואני לבדי היודעת. מה יהיה אתי, מה אעשה עכשיו?

וכבר תקועה היתה באכזבתה החדשה, והאכזבה הולידה בה משטמה ילדותית, קצרת־רוח, נרגזת וגרויה לשאוליק. צהל ושמח, שאוליק. שוב אני אשתך הנאמנה. אתה שמח, כן? הנה עמדתי בניסיון. נכשלתי בניסיון שעמדתי בו. טוב שאני צוחקת ואינני בוכה. אח, אלוהים גדולים. למה נתת לי ללכת, שאוליק, למה לא מנעת ממני את האכזבה הזאת. אתה מתאר לך עכשיו את בנאי? למה למה למה אתה כזה, שאוליק, ראה מה שעוללת לי. למה אינך כפי שהיית פעם. איך שהופעת פתאום מלא כל־כך, כאילו אתה העולם, כבודו ומלואו, הנה הנה עומדים כל החלומות להתגשם על־ידך. כל־כך סתם עכשיו, הכול. קמים ואוכלים ומסתובבים והכול נראה מקרי, לא־זה, כפוי. כאילו אני חיה מין חיים שלא בחרתי בהם. הרי בחרתי בהם. מדוע אין איש שואל אותי אם אלה הם באמת החיים שבחרתי לעצמי. מצחיק, לא? די, הגיעה השעה לקחת את הילד מן הגנון. באמת מגוחך להציג שאלות כאלה באמצע הצהריים. תארי לך לו כל אחד, באמת כל אחד, היה ככה פתאום שואל כמוני. פשוט אסור ודי. גם חסר כל תכלית וזהו זה. ומספיק. הגיעה השעה לקחת את הבן.

פרק שבעה־עשר

‘אז ככה’, סיכם שאוליק.

זרועותיו הנאות מוטלות היו במנוחת ערבית יפה שלאחר יום־עבודה על שפת־השולחן, שעירות ורחוצות ומדיפות. גופו מתפקע בגופייתו המתוחה והצחורה ומדיף ניקיון גברי חריף. מיכל ישבה כנגדו בחלוקה, ערביתית ונינוחה ורגועה, וכל־כך ניכר בה, שעשיותיה במשך היום הנה הגיעו אל קצן וכל־כולה פנויה ופתוחה לקראת מה שערב זה עשוי לזמן לה. כך ישבו להם במרפסת מטבחם (בחורף נצטרך לסגור אותה בדלתות־הזזה( מוקפים מרפסות של בתים אחרים. בכולם ישבו אנשים משפחות משפחות לפת־ערבית או אחריה. אורות הועלו במרפסות ואף למטה ברחוב. האורות הביאו את הערב, והערב העלה אורות בבתים וברחובות. שולחנם היה ערוך לפניהם צלחות ולחם פרוס וקנקן־קפה וספלים.

‘זו ממש הוראה?’

‘לא בדיוק. גם נחמיה קדם ניסה ללחוץ עלי. וזה הדבר שכל־כך פגע בי’.

‘אינני מבינה מה יש כאן להיפגע’.

‘אני אגיד לך’, הרחיב שאוליק את הסברתו, ודיבורו קלח בנחת, בקרבת־לבבות, באמון. כשם שהקשבתה שלה ושאלותיה של מיכל נשמעו בנחת, בהתמכרות, בהיותה־שותפה, ‘אני כבר קודם הרהרתי בכך. ככה, ביני לבין עצמי, לרדת לשם, להשתקע, אולי. אולי, אני אומר, אולי. אפשר כמין פתרון חדש לעצמנו. הא לא’, ביטל בנחת ובצחוק את דברי עצמו משראה תמיהה נולדת בעיניה, ‘אל תתייחסי אל זה ברצינות כל־כך. סתם מחשבות ישרות והגונות, אולי כדי לשכך איזה מצפון. הרהרתי כך ואחרת, שיעשעתי את עצמי בפתרונות אפשריים, באיזו ידיעה נראה שבין כה וכה לא אגשים אותם. סתם נהיות בלב. קסם לי, איכשהו, לרדת לשם, להשתקע בעיר החדשה הזאת. דווקא מפני שהיא חדשה ודווקא מפני שיושביה כמעט כולם עולים חדשים. שאהיה שם הוותיק הראשון. כמעט חבל שנחמיה הקדים אותי, ראיתי את עצמי בא אל נחמיה קדם ומודיע לו כך וכך. אבל מעצמי, מתוך שנולד בי. אני המחליט ואני הבוחר. דבר זה נראה לי חשוב מאוד. אז הוא בא פתאום ומבשר לי: הוראה. עכשיו את מבינה? כי אם נמלא עכשיו את ההוראה הזאת ונרד למטה – הא לא, מיכל, כבר אמרתי לך – אני אומר נניח שכך, דרך־משל, רק כדי להסביר, אז מה יוצא מזה? יוצא שמטילים עלי חובה, שוב. ואני ממלא אותה. וזה בדיוק הדבר שלא רציתי בו. הרי כך היה בימי־המלחמה וכך היה תמיד. אמרו לי ואני עשיתי. תמיד. מה, אין יותר קפה?’

‘תיכף אשפות קומקום חדש’.

ולפני שהספיק לאחוז בידה ולהגיד ‘לא, אין צורך, הניחי מיכל ושבי בשקט’, כבר קפצה על רגליה. בנכונות רבה, במין השתוקקות להניח דעתו, בקרבת־פתאום חדשה שנמצאה לה אל בעלה בזו הישיבה הנינוחה במרפסת־המטבח, בדברים שפתח וכיצד שהוא מביע אותם. שפתה את הקומקום על האש וחזרה וישבה במקומה.

‘תיכף ירתח’, אמרה וכולה הקשבה ושותפות.

הדליק לעצמו סיגריה והניח את החפיסה והגפרורים לפניו. הצלחות עמדו לפניהם על השולחן, שיירי הארוחה בתוכן וכן פירורי־לחם על טבלת־הפורמייקה. בנחת בנחת הילך לו עשן־הסיגריה על־פני לוח־השולחן, דרך הפתח, החוצה.

‘בחובות כשלעצמן אין כל רע, אם תתני את הדעת, אני אפילו שמח לקראתן. אדם שממלא את חובתו, באה לו הרגשה טובה כי איכשהו מקבלים חייו הצדקה. כלשהי, לא חשוב. אני חושב שכל אחד כך. נעים למלא חובות ולהרגיש, כי זקוקים לך ושאתה מפיק רצונו של מישהו. זה גם נוח מאוד, כמובן. מילוי חובות פוטר אותך מראש מכל צורך לחפש הצדקה כלשהי לחייך. היא כאילו נתונה מראש וטוב לך ובטוח לך. אבל אחר־כך, בייחוד אחר המלחמה, מה יש, מיכלי? חשבתי. אז אחרי המלחמה כל ההרגשה הזאת התפוררה פתאום. כאילו אנחנו עצמנו התפוררנו. בוקר אחד התעוררתי והנה אני לגמרי לבדי. את זוכרת שבהתחלה ביקשתי להישאר בצבא־קבע? את איכשהו לא רצית בכך’.

‘זה לא בדיוק, שאולי’.

‘לא חשוב. מכל־מקום, זה לא היה לרוחך, אני יודע. עכשיו אני מבין, כי רציתי שאותה הרגשה לא תתפורר לי, שהיא תחזיק בי הלאה. להיות בתוך משהו הפותר לך את הכול מראש. להיות נתון בתוך מסגרת כזאת של חובות לעצמי ולאחרים. זה טוב. זה כאילו ביקשתי להמשיך את מה שהיה בימי־המלחמה גם עכשיו, בתוך ימי־השלום, או תקראי לימים אלה ככל שתרצי. אבל זה לא היה זה’.

דַבֵּר, שאולי, אל תפסיק. אני כולי אצלך ושומעת. ראה את המרפסות מסביב. כל כך טוב לי לשבת ולהקשיב לך. עזרי כבר נרדם ורק אנחנו לבדנו. טוב שהתחלת פתאום לדבר כמו בימים ההם. רק אל תפסיק. אני צריכה לאסוף את הכלים ולהדיח אותם אבל לא אכפת לי. לא אעשה כלום ורק אשב ואקשיב. הכלים יכולים לחכות.

כאילו בעצם היותם יושבים ומדברים כך, כבר הם מתרחקים ונבדלים ואחרים מכל הבנאי הזה ומפרץ ומצילה השמנה ומכל הללו. כבר הם אחרים ומתקרבים ושרויים בתחום אחר.

‘אבל זה לא היה זה’, ינק שאוליק עשן ואמר בנחת, ‘ומה שהיה אחר־כך, את יודעת. או שאת לא יודעת, אינני יודע. אינני מתכוון לעובדות. כאשר הייתי פתאום לבדי, הרגשתי את עצמי, איך לומר לך, סתם. סתם אחד שמסתובב לו’.

‘אתה אף פעם לא היית סתם’, מיהרה לתקוע טריז בדיבורו, כדי שלא להפסיק את הקשבתה המתמכרת אליו.

‘אה כן, הייתי. את פשוט לא יודעת. בלי חובות, בלי משהו גדול שיאחז בי. מאוד לא נוח היה לי שלא להרגיש את עצמי חלק ממשהו אחר, גדול ועצום ממני. אני הייתי רק אני, זה הכול. סתם. ואז התחלתי להרהר במה שפתחתי. זה די קסם לי, אם את רוצה לדעת, לרדת ולהשתכן בתוך עיר־העולים הזאת. אינני יודע כיצד הייתי מרגיש כעבור איזה זמן, אבל בהתחלה לפחות. בשם אלוהים, אל תביטי בי כך, מיכלי. הרי אינני מציע ברצינות שנלך שמה להשתכן. סתם אני משיח דברים מן הלב. אולי כדי למצוא קצת, לשעה קלה, חן בעיני עצמי’.

‘אדרבא, מדוע לא?’ אמרה מיכל ועיניה בעיניו. גם עכשיו ידעה, כי כמוה כמוהו. ואין שום חשש בהסכמתה לנהייתו. לא ביקשה אלא להיות עמו בנהיית נפשו. להשתעשע בשמא ואולי ואיך זה יהיה כאשר נרד לשם, אם. ושוב, עצם היותם יושבים להם ככה ומידיינים, מילא אותה הרגשה טובה, כאילו כבר היא אחרת וכבר חייה נראים לה אחרים, מלאים ממה שהיו חסרים.

‘מה אתה לוטש עלי כאלה עיניים? כן. אתה לא שאלת אותי ואנחנו לא דיברנו כלל. אתה חושב, שאינני מרגישה מה שאתה מרגיש? שהימים שלנו מתחילים קצת להבאיש, בינינו לבין עצמנו? כן, בדיוק ככה, אם אתה רוצה לדעת’.

נשתתק. לא הסכמתה הפעימה אותו – גם הוא ידע היטב, כי הסכמתה זו לרדת לשם עדיין רחוקה מאוד מלהיות הירידה עצמה – אלא זו הנעימה שבצבצה ונשמעה כגילוי של אמת אחרת, מאוד לא רצויה, רעה, המחלחלת ומפוררת שם מבפנים ובהסתר, ולא טוב שפתאום היא בוקעת ונשמעת.

‘הייתי יכולה להיות שם מורה, לא?’ הבליעה מיכל את שגילתה, ואפילו חייכה.

‘את יכולה גם כאן לשוב לעבודה, אם תרצי’, ביקש שאוליק לדבר דווקא במה שמאוד לא נוח היה לה לדבר.

‘אבל זה לגמרי אחרת, להיות מורה כאן או שם. אינך חושב?’

‘ודאי’.

‘בייחוד כאשר נשתכן שם ונהיה בני־המקום. בני־העלייה של המקום. המובחרים. המתנדבים. הראשונים’.

‘קוסם לך?’

‘בהחלט’.

‘נו, מיכלי, אולי באמת?’

‘אולי, אולי. אוי, הקפה! שכחתי לגמרי’.

פרק שמונה־עשר

פרץ רובין הלך לחצות את הרחוב והגיע עד לאי־התנועה ושם פגע בו האור האדום והוא נעצר להמתין. מכאן ומשם ומכל הכיוונים נסעו מכוניות לכל הכיוונים. על המדרכות מזה וגם מעבר מזה התהלכו ונעו אנשים רבים, לכאן ושמה ובכל הכיוונים, בעצם השעה הלוהטת הזאת. הכול מתגלה וחי ומת באלף תנועה וקול, וכל הקולות והרעשים נבלעים בתוך הרעש עד כי לא נשמע כל רעש.

והיומיום רגיל בהחלט והשעה רגילה כמוהו. שלוליות־הצל הנקוות תחת גגוני־הבד המתוחים מעל פתחי־החנויות ממוסמסות ונאלחות היו, מעליהם מזיעים בחום, פוערים פתחי־חלונות אל העיר המתקרבת לצהריה, אל ריחותיו של הרחוב שם למטה, המולתו ונהירתו.

האור האדום נתחלף בצהוב ובירוק ופרץ רובין הטיל פסיעה וחצה והגיע אל שפת־המדרכה מזה. טוב טוב היה לו להתערב בין האנשים הרבים ולהיבלע כך בקצב נהירתם. פסיעה אחת ולב אחד, סמוי אבל קיים. הַטֵּה אוזן ושמעת את הלמותו. עכשיו כן, אבל עד לפני שנה היו אוזניו אטומות. קצת מדעת וקצת לא־מדעת היה מקיים בלבו מחיצה של זרות בינו לבין העיר. כביכול בא להתגורר, אך לא לחיות בה. כאילו מחיצת־הסתייגות זו הוסיפה לקיים איכשהו את קשריו עם המשק גם עכשיו. את המשק עזב, אל העיר עדיין לא בא. הוא לחוד וחייו לחוד, אפילו נשתכן להתגורר בה. הסתייגות סמויה זו החניפה מעט למצפונו והבדילה אותו מהעיר ונוח היה לו להרגיש את עצמו קצת זר לא־שייך. כמו כל ייחודו בקיומה של מחיצת־מצפון סמויה זו.

עד שבא רגע מסוים, מקרי ופתאומי, בלכתו באחת השעות בזה הרחוב עצמו שהמה ונהר כמו עכשיו, והוא נשא עיניו להביט ובבת־אחת נגמל ממחיצותיו והעיר היתה שלו, כפי שהיא, כמוהו־עצמו. הרגיש את קיומה זורם בגופו. מצטלבת בו. נפגשת ומתפרדת והומה ודוממת. הקשב ותדע: היא זה אתה. בשווקיה, סמטאותיה, במה שאהוב עליך בה ובמה ששנוא עליך בה. ניחוחיה וזוהמתה ורעשיה. עוניה וקרתנותה. פושטי־יד שבה וזונותיה בקרני־רחובות. רחוב לילינבלום ורחוב אלנבי והטיילת לאורך שפת־הים ודיזנגוף־פרישמן־גורדון. ושוק־הכרמל. כיצד שהיא וכפי שהיא. בערב ובלילה ולפנות־בוקר. היא בגשם והיא בשמש. כיצד שהיא וכפי שהיא, בלי לדון ובלי לחרוץ משפט ובלי לשאת עיניים לטובה ממנה. שלו באהבתו אליה ושלו בשנאתו אליה. כי מראש היא שלו, מעבר לשנאתו ולאהבתו. כמו מולדת. היא היא מולדת. כפי שהיא, בשתי המחציות של היממה ובכל השעות כולן. בכל אחת לחוד ובכולן כאחת. במה שהיא ידועה לו ובמה שהיא עלומה ממנו. יש לו לאדם עיר בעולם והעיר הזאת היא שלו. כבר היא בקרבו ותלך עמו באשר ילך.

מעודו לא היתה העיר חלומו של פרץ רובין, אבל עכשיו, בדיעבד, הנה נעשתה פתרונו.

הלך בהולכים כאילו לכולם תכלית אחת, אף־על־פי שכל אחד פנה למחוז־חפצו הוא. אוטובוס גדוש מוביל את כל נוסעיו לתחנה אחת, אך למחוזות־חפץ כמספר הנוסעים אשר בו. היתה לו תחושה של שייכות נמרצת אל כל האלמונים האלה, שהם והוא מתגוררים באותה עיר שהיא עירו, מהלכים על אותן מדרכות, מתחת לאותם עצים, בתוך אותם הריחות – לכיוונים שונים.

פנה אל קפה־העסקים בפינת־השדרה, המוצל קלות בעצם השעה החמה והיגעה הזאת, נכנס והניד פה־ושם גם למלצריות. כולן מיודעות לו, כמובן. שאם ייקרא לטלפון, ידעו כי הוא כאן. ישב ליד שולחנו הקבוע. אדם לבדו. אפילו לא פרש לפניו עיתון לקרוא בו. כולם כאן מכריו, אף אחד איננו ידידו. אפשר בכלל פסו ידידים מחייו.

‘אברמסקי היה כאן וביקש שתחכה לו’, הודיעה לו מלצרית אחת.

הודה לה במנוד־ראש. לפנים היו, כי היה זקוק להם, לבני־אדם סתם ככה לשהות במחיצתם. לשמוע ולהשמיע. עכשיו יש לו אנשים ידידים התלויים בו ואנשים ידידים שהוא תלוי בהם. עסקיו הכחידו בו כל צורך אחר בבני־אדם. הוא לבדו עם עצמו ליד שולחנו, מחכה לאברמסקי.

ועד עצם הרגע הזה: לקנות או לא לקנות? התחנה של אברמסקי עמוסה חובות, אבל עשויה, בלי־ספק, להכניס רווחים. כמובן, אם לשפצה מעט ולתקן את כביש־הגישה ולהחליף את מערכת־החשמל. ולעשות בה כל אשר עשה בשתי תחנותיו האחרות. מגרד לי להסתכן ולקנות. להעיז ולראות כיצד יפול דבר. נפלא שאני יכול לקנות ואני יכול גם שלא לקנות. אני לבדי. עדיין לא החלטתי ועלי להחליט. לבדי. ללא שום ועדות ושום מזכירות ושום אסיפות ושום דעת חברים. אני לבדי. נגמר היחד, חברים יקרים. אני נושם עמוק כמה אני נושם עמוק וחי לי את כל העסקים האלה. בעצם השעה הזאת ובכל שעה אחרת. זה כל־כך אני, סוף־סוף! אז לקנות? נפלא שאני יכול לקנות ויכול גם שלא לקנות. אברמסקי מטורף למכור את התחנה שלו וכבר הוא תלוי בי. הסתבך, העלוב. הוא איננו משער כלל, שגורלו תלוי בישיבה הזאת שלי כאן עכשיו, בשיקולי אם לקנות או לא. הוא מפרפר בשיקולי ואיננו יודע. פַּרפֵר, פַּרפֵר. כל דמי זורמים בשיקולים האלה. כל עצמי באפשרויות האלה. בעצם כבר החלטתי. אבל נעים להרגיש כאילו עדיין לא. חכה, אל תמהר להחליט. כשתחליט, כבר יהיה ככלות־הכול. להשהות עוד ועוד. ויכול אני גם לחזור בי, כמובן. בכל רגע. פרפר, אברמסקי, פרפר. אינני רע־לב מטבעי, אבל. כן כן. פרפוריך מצמיחים בי כוחות, מקנים לי שלטון. אח, חברים טובים, מה אתם יודעים. מה ידעתי אני, כאשר. לכו לכם בתלמים שלכם, אני מרחף לי בין האפשרויות. למנצח על האפשרויות. אתם ודאי חושבים שאני אץ להתעשר. ‘פרץ? פיאִאִאִי! הולך ומקשקש לו בארנקו בכל מיני עסקים’. ‘תחנות־בנזין, נדמה לי, לא?’ ‘תחנות־בנזין וגם עסקים אחרים’ ‘מי פילל’ ‘ועוד איך! איש־עסקים נמרץ ומבוקש’ ‘ועשיר, מה?’ ‘פיאאאי! מתעשר והולך!’ כמובן, חברים, מתעשר. אבל בדיעבד. אתם לא תאמינו אם אגיד לכם, כי לא ההתעשרות עיקר ולא לשם כך. אבל מותר לכם לא להאמין לי, אינני טורח כלל להסביר. זכותכם. אבל אם אגיד לכם בכל־זאת, שלא היא אלא הפעלתנות הזאת עיקר? הקומבינציות האלה. הכן ולא. האפשרויות. המתח הזה הנמתח כל יום מחדש בין סיכוי של רווח והפסד, בין הצלחה לכישלון, בין הצלחה קטנה לבין הצלחה גדולה. כל ההוּהַא הזה של שיחות ופגישות וחישובי דברים וסיכויים הנבראים ונראים בעין, הנה הנה. זה אני, כל־כך. אבל זכותכם שלא להבין ושלא להאמין, חברים. אין דבר. ואם תזדקקו לי פעם, בבקשה, ביד נדיבה וככל אשר אוכל. מה זה שאברמסקי מניח לי לחכות כל־כך הרבה. מה?

‘כמובן, הפוך’.

‘גם עוגה, מר רובין?’

‘כן, כרגיל’.

נגס מן העוגה והסתכל החוצה לכאן ולכאן מבעד לחלון הגדול. כל הקיר ממולו עשוי היה זכוכית – חלון אחד גדול. מעֵבר לו ומעֵבר לרחוב נעו מחפרים ודחפורים ומן הצד נערמו שם עצים ושקי־מלט, כמו בקרפיפים. שני מערבלי־ביטון גדולים עמדו דוממים, מצפים לשעתם וזרבוביתם שמוטה ארצה. חולו של המגרש היה ממוסמס, מוכתם בשמנים, רמוס ושסוע בצמיגי כלי־הרכב למיניהם. משאיות באו והלכו ומנופי־המחפרים הטילו בהן צרורות של אדמה כרויה. שש־עשרה קומות הבניין, הגבוה ביותר בתל־אביב. כך אומרים. איך שבונים ובונִים. כל המגרשים נבלעים תחת בתי־מידות אלה ועוד מעט לא יישאר אפילו מגרש אחד לפליטה. איך שהעיר הופכת במהירות לרציפות אחת של אספלט וביטון וכבישים ומדרכות וכל סימן של חול נמחה ממנה. שש־עשרה קומות, שמונה־עשרה קומות, אולי עשרים. נהיתה עיר גבוהה ועצומה. מתפשטים וגוזלים את השמים מהשמש ומהכוכבים. אבא עדיין מתגורר בבית קטן בן קומה אחת ותיכף מהגג מתחילים שם אצלו השמים.

אבל עכשיו הכול אחרת. הבניינים יהיו גבוהים יותר והרחובות צרים יותר והאנשים קטנים יותר. האנשים יהיו כמו שהם עכשיו וכמו שהיו תמיד. אולי אני שולח ידי בעסקי בניינים? מצרף לי שניים־שלושה שותפים, אולי גם את קלדרון, הוא הראשון שיפתח את ארנקו. ואנו קונים לנו מגרש ומתחילים לבנות. לא רע, מה? מקימים בית ראשון ועד שלא מוכרים דירותיו וכבר מניחים יסודות לבית שני. וככה, לאט־לאט, כמו הקבלנים הגדולים. אולי, פרץ רובין, מה דעתך? מושך ידי מכל עסקי הבנזין הללו ועובר לבניינים? חומק מהם בעוד־מועד, לפני שהחוק שם עלי יד.

הרי ביום מן הימים ודאי יגלו. כבר מרחרחים, כנראה, משהו. יותר מדי פַקחים מסתובבים אצלי. אולי כבר מכינים משהו. צריך להיות מוכן. אולי לפנות ללוי? אומרים שהוא עורך־דין זריז וממולח, פרקליטם של כל החברות הגדולות. דווקא עכשיו, בעוד־מועד, להקדים רפואה. אומרים שיש לו קשרים מצוינים בעירייה. ובמשטרה גם כן. וכן במשרד ההוצאה־לפועל. איש אינו טוען שהוא משחד, חלילה, אבל הודות לקשריו הוא יודע כיצד לטפל בעניינים וכיצד להערים על החוק בהתאם לחוק. רק שהוא יחסן גדול, הממזר הזה. שיחה של כמה דקות וכבר תן לו מאה פונט. רגע, אולי אני מתייעץ עם הבחור הבולגרי הזה, מה־שמו, ברוך ברוך? אומרים שהוא עומד לסיים משפטים. הרי הוא שכן שלי. אכנס אליו כדרך שכן אל שכן ואקח אתו דברים ולא יעלה לי פרוטה. אולי ייעץ לי דבר ולא איאלץ בכלל להזדקק ללוי הגדול. ללוי אוכל לפנות בכל־עת.

מוכרחים לגלות, מוכרחים? אלוהים גדולים, לו היו מגלים עסקיו של כל אחד, אבל ממש של כל אחד, לא היה נשאר בעיר הזאת אף אזרח הגון אחד. אין לך אדם שעובר בחיים ואיננו עובר עבירה. צריך שלא לאבד את חוש־המידה. גמיש, זהו. צריכים להיות גמישים. לא לשקר ולא להיות לא־ישר. בטעם ובחוש־המידה ולהיות גמיש. תראו לי אדם, שחי אחרת. כאן ושם ובכל מקום. כולם יודעים שככה, אבל באמת כולם. גם במשק. מחנכים ומודים ומשתחווים ואיש אינו נוהג על־פי מה שאליו מחנכים ומודים ומשתחווים. בגרות, ידידי, בגרות. לכופף מעט, לא הרבה, לא יותר מדי, את קומתה של האמת וקומתו של היושר. רק מעט, כדי שאפשר יהיה לנשום.

אם באמת יתפשו אותי, הרי ישימו את עצמם לצחוק. רק את עצמם. וכי מה פשעי, בסופו של דבר – רצחתי? גנבתי? העלמתי ממס־הכנסה? הבריות שונאים צדיקים גמורים כשם שהם מוקיעים רשעים גמורים. אבל איש כמוני? הרי אני בדיוק הטיפוס המתאים! אם באמת יעמידו אותי למשפט, את עצמם יעמידו למשפט. כל השומע יצחק. הם יודעים ואני היודע, שאני בדיוק כמו כולם. כלום זה קובע אם תופשים או לא? באמת? זה כל מה שקובע? זה כל מה שמבדיל בין הגון ללא־הגון? כן? הנה אברמסקי סוף־סוף הולך. לאן הפלגתי ומה פתאום ובכלל. שיבואו הפקחים האלה כמה שהם רוצים. הם יערימו עלי, הם? חדלי־אישים אלה?! שלום עליכם. שב, אברמסקי.

‘אוי, הרעש הזה’, גנח אברמסקי וישב וגבו אל קיר־הזכוכית. ‘לפנים היה כאן בית־קפה סולידי ואפשר היה לשבת בו בשקט’.

‘זה רעש של התפתחות’, התגרה בו פרץ רובין.

בעווית שמוטה על שפתיו ובפליטת מין ‘אה’, ביטל אברמסקי כל אותה התפתחות ושייר טינתו לרעש המחפרים. כל עצמו יהודי כפוף־גו, בשרו המגולה והחיוור בזרועותיו וליד צווארו קמוט ומזיע. הסיר כובעו והטפיח במטפחת את פניו ומצחו ואת מעט השערות שנותרו על ראשו. עיניו היו חסרות־מנוחה ובוהות, כמייחלות למשהו שכבר לא יבוא, ואולי בכל־זאת יבוא. מיוגע היה, טובל בזיעתו, בשר־פניו תשוש ותלוי כיסנים־כיסנים. פרץ רובין ישב כנגדו נמרץ ואדיב ומחייך, ידיו טמונות בכיסיו ורגליו מוטלות לפניו מתחת השולחן.

‘מה שלום אשתך, אברמסקי?’ פסח פרץ רובין על שלום אברמסקי ושאל לשלום אשתו.

‘אין כל שינוי. הרופאים אומרים שגם זו לטובה’.

‘נו, גם זה משהו’, ניחמו פרץ רובין באדישות, ‘ומה כותב הבן?’

‘כותב מה שכותב’, הפטיר אברמסקי ברוגזה, ‘אז מה בקשר לתחנה?’ הציב את תכלית־בואו בקוצר־רוח של אדם זקן וכושל המבקש להיפטר וללכת.

פרץ רובין הביט לפניו והחריש. אצבעותיו הנקיות והגרמיות של אברמסקי תופפו בקוצר־רוח וברוגזה על שפת־השולחן. עלוב־נפש שכמותו. במו־ידיו הוא מבקש להחיש את קצו. שמכירת התחנה תדחוף אותו החוצה, אל לא־כאן, אל עבר מזה, החוצה. עשוי היה לעורר את רחמיו של פרץ רובין, אבל מראהו הכושל וקוצר־רוחו עוררו בו אך חימה שפוכה ומעוותת להצליח, ויהי־מה, להצליח ולהישאר ולא אכפת כיצד. אדם שאינו מצליח הוא מחוץ, לא־שייך, לא קיים, מת. ההצלחה גוזרת לחיים ולמוות. אולי היא בלבד. היא המפיחה חיים והיא הנוטלת חיים. אליה ויהי־מה ובכל מאודו. כאילו הוא עצמו אחד אברמסקי נמלט אל פרץ רובין.

‘אז כפי שדיברנו?’ משך פרץ ואמר לאטו, פניו מוטים אחורה והצדה, בדל־סיגריה בזווית־שפתיו ועיניו ממוצמצות ורחוקות מחמת העשן. כך אמר והעלה מכיסו פנקס של המחאות והניחו לפניו על השולחן. אברמסקי הנהן בראשו והסתכל בו דומם. פרץ רובין נטל עט וכתב את השם והסכום. עכשיו התעלם מקיומו של אברמסקי וגחן מלוא גופו הכבד והצעיר על ההמחאה, אצבעותיו הקצרות והמגושמות חנקו את צוואר־העט, והוא כתב בריכוז, בדממה גמורה, שמורות־עיניו כבדות ופיו נוקשה וחתום.

גמר לכתוב, הניח את העט לפניו ובלי לשאת עיניים חזר וטמן כפו בכיסו והעלה משם קופסת־פח זעירה ובה תו־חתימתו. טפח כאן וחתם כאן ותלש את ההמחאה והגישה לאברמסקי. אברמסקי קיפל את ההמחאה והטמינה בארנקו ופרץ רובין הבריג את העט והטמינו בכיסו. תם ונשלם. קודם היתה התחנה שייכת לזה, עכשיו היא שייכת לזה.

‘מן הראוי שנשתה משהו’, ניסה פרץ רובין להגיד, אך אברמסקי ביטלו במחי־יד ומיהר להסתלק. כמו נס משדה־המערכה וגבו אל אויבו.

פרץ רובין נשאר לשבת. תחנתו של אברמסקי היא עתה בידו. כבר לא בגדר של אפשרות, אלא בגדר של ודאות, מחוץ לכל שיקול. חבל. שלו, אבל כאילו מחוץ לשליטתו. שלו – וראה, דבר לא השתנה ולבו ריקן. כאילו הוא כובש וכובש וכובש את החיים והחיים אינם נכבשים לו. והם תלויים מנגד, תמיד־תמיד מנגד. שעה שהתחנה היתה בגדר של אפשרות, היתה יותר שלו מאשר עכשיו, לאחר שרכש אותה.

כן, ככה. עיניו הקיפו את האנשים הישובים אשכולות־אשכולות סביב לשולחנות הקטנים, מתחת לערפל העשן, והוא גחן והריק באחת את שארית הקפה שהוּצן וקם ללכת. מלצרית מיהרה אליו והוא פרע את חשבונו ונטל את תיקו היפה והלך.

הרחוב גווע בצהריים לוהטים וחשופים. הצל נאסף אל כל עצם מטיל צל. הבתים והעצים והמכוניות וכל דבר עמד לבדו בשמש. חשוף ונואק ומזיע. השמש הכבדה בלעה את כל הצל וכבשה, היא לבדה, את העיר.

מונית הסיעה אותו הביתה וכאשר נכנס הביתה, יצאה צילה לקראתו ותיכף נרתעה, פניה חיוורים ועיניה בוחנות ויראות לשמוע.

‘מה יש, צילה, מה קרה. קרה משהו?’

‘אם כן זה… זה נכון?’

ועיניה בוחנות, קצת מוכיחות וקצת מרושעות וקרועות ונפחדות.

‘מה נכון, תגידי?!’ בתקיפות, בהתגרות, בקוצר־רוח, כאילו לא ידע.

‘יש לך הזמנה לבית־המשפט’.

עכשיו נאמר הכול ונשתררה דממה. ובכן, כך. כבר? פרץ רובין הניח תיקו על השולחן הקטן אצל הראי אשר בפרוזדור, כדרכו יומיום, ונכנס לחדר־האמבטיה ליטול ידיו. צילה הלכה דמומה אחריו. כלבים, דווקא עכשיו. כאשר רכשתי לי את התחנה של אברמסקי. אכפת להם, מה אכפת להם. רחרחנים שכאלה. אני תיכף ידעתי. הפקחים האלה הסתובבו אצלי יותר מדי.

‘אם כן, זה נכון?’ עמדה צילה בפתח האמבטיה, אובדת־עצות ותלויה כל־עצמה במוצא־פיו.

‘מה נכון, שום דבר איננו נכון!’ צווח כנגד דיוקנו אשר בראי. אני אפנה תיכף אל לוי. עוד היום. לא, רגע. מוטב שאתייעץ תחילה עם ברוך ברוך.

‘דבר אלי, פרץ. אני, תראה איך שאני. מדוע לא סיפרת לי?’

‘מה יש כאן לספר? ובכלל, מה את מאיימת עלי נכון, נכון?’

‘אינני מאיימת, אשתך אני’.

‘אני תיכף אפנה לברוך ברוך’.

פרק תשעה־עשר

פרי אדמה בע"מ, בנימיני את ברמן, מרכז השוק, השוק המרכזי, מקור הברכה, הלו כאן מקור הברכה, הלו כאן מקור הברכה, דקלו⁷ את אור. אורות מבליחים בכל הרציפים הצרים, לאורך הביתנים הגדולים של השוק הסיטונאי העירוני, על־פני המשאיות והטנדרים והסבלים, המוכרים והקונים והרוכלים בשעה הרביעית הזאת שלפנות־בוקר. משאיות־תוצרת כבדות באות מן הכבישים השחורים של הלילה וסבלים פורקים וטוענים ונעים־מרחפים ערטילאית בין האורות והצללים. קולות־החבטה של הארגזים המוטחים היו משסעים את המולת הרוכלים המצטופפים ליד פתחי־הביתנים, אצל הארגזים והמשאיות והאורות. אני לחינם לא צועק, אני צועק על באמת! שמונה גרוש הקילו! רק שמונה גרוש קילו! סלומון לוי, נסים את הולנדר, גולדברג את גולדברג בלי את, בני משה קוריס, הלו, בני משה קוריס!

‘קר לימון, לימון קר!’

האחים בני משה קוריס צועקים יותר מכולם, צעירים מאוד, נמרצים שמחים במהומה ושמחים בסחרם. דרוכים בציפייה עליזה צווחנית ובוטחת לפדיון. עשרה ארגזים על שבעה־וחצי! הלו! הלו! מי קונה, מי קו–נה! אנחנו בני משה שבעה־וחצי, קוריס. עשרה ארגזים בני שבעה־וחצי! הלו אנחנו! אנחנו! בני קוריס. נשמת השוק, צעקתו ולבו. שפמים גדולים, חיוכים שופעים, פיות מצעקים, עיניים שחורות, גבריות, רכות, אנחנו בני משה קוריס!

‘קר לימון! לימון קר!’

‘פיתות טריות וחמות! פיתות טריות וחמות!’

ההוא, הרוכל הקטן, מסובב והולך לו בין הסוחרים הגדולים ומציע, בכל הענווה הראויה לעליבותו, פיתות רכות חמות טריות, המונחות בקערת־כביסה מלוכלכת, מצופה אמייל. נהג שרוע על ערימת־אבטיחיו, בין כפותיו אבטיח בקוע ופניו משוקעים בו כל־כולם עד תנוכי־האוזניים והמיץ האדום נוזל משפתיו ומפניו על האבטיחים הרבים הירוקים והשלימים. הלו עשרה ארגזים שבעה־וחצי, אני לא צועק על חינם, שמונה גרוש הקילו. הלו בני משה קוריס, כאן בני משה קוריס. קר לימון. מה? אל תצעק, קח ואל תתרגז עלי.

משאיות־התוצרת הכבדות מוסיפות ובאות, השוק פורק ושוקל וטוען וטנדרים עמוסים יוצאים מכאן אל רחובותיה של העיר. ארבעה עגבניות ושני בוקסים גזר. לא, אל תתן לי תירס, מה אני, רוכל־חוצות?! בוקס אחד כרובית, וחסה ושעועית, כמובן. חבל שאין לך תפוחי־עץ. בכמה הבצל הזה?

מכוניות באות ויוצאות. אלה העורקים הירוקים הסמויים, הזנים ומפרנסים אוכלוסייתה של עיר, הסגורה בזו השעה עצמה מאחורי תריס ודלת – שאננה, שקועה בשינה וחלומות, כבויית־אורות. רק אורות השוק הסיטונאי הגדול נושאים את המולת הרוכלים ואת קולות החבטה של הארגזים עד לרחובות המגורים האפלים ועד למרחוק.

לאורך הרציפים הצרים נערמים ארגזים. ממשק שפיים ומאשבול ומבטחה, מנען ומתדהר ומעין־שמר ומאורים ומגבעת־ברנר ומבורגתא ומשדה־דגון. ראה, גם משדה־דגון. ברוך ברוך מושיט ידו לגעת: שדה־דגון. אך תמול־שלשום עלו על אדמתם, וכבר מזינים אוכלוסייתה של עיר. עד־עתה עמד מן הצד, שעון אל כותל־המחסן, צופה משועמם כיצד סוחרי־הירקות מעמיסים ארגזים על הטנדר הירוק שלו. עכשיו קרב להביט: מלפפונים. דחוסים בתוך הארגז כמו תרכיז של אדמה ושמש ומים וידיים שהיו לבנות ונשתזפו ולמדו לעבוד ונביטה אטית וצמיחה אטית ממנה; מלפפונים של שדה־דגון. של נסים ק' ושרקה וחמדה ויצחק אליאב. עם כל הללו הגיע ארצה בעלייה הבולגרית הגדולה של ארבעים־ושמונה. את האבות והמבוגרים שיכנו בסימטאות יפו ובלוד וברמלה, הצעירים נלקחו ישר למלחמה. נסים ק' ושרקה וחמדה ויצחק אליאב וכל האחרים נתלקטו אחר המלחמה והלכו והתנחלו בשדה־דגון. מלפפונים של שדה־דגון. טובים, המשק מתפתח יפה. ברוך ברוך הלך ללמוד. רבים הלכו בימים ההם ללמוד, בירושלים ובטכניון. אבא היה עורך־דין בבולגריה וגם שני אחיו היו עורכי־דין. הלך גם הוא ללמוד משפטים, מזלו שידע עברית. כאילו לקיים גם כאן את המסורת של המשפחה. מה לו ולמשפטים, ואף־על־פי־כן. ללמוד, ללמוד. במשפחה שלי למדו וכולם לומדים. אז גם הוא. בלי התלהבות יתירה ובלי אמונה ובלי תקווה שלימודים אלה יסתיימו אי־פעם והוא יהיה עורך־דין. ואפילו יהיה, אז מה? נניח שהתעודה בכיסו, אז מה? יש טובים ממנו, מבריקים ממנו, בני־המקום בעיקר, שאפתנים ממנו. מה גם שהשפה העברית עדיין עילגת בפיו.

כאילו נתעה לרחוב לא־לו, אך הוא ממשיך ללכת בו ובחירוף־נפש דווקא, בכל מאודו, עד כלות כוחותיו, כאילו זה הרחוב שביקש. עיקרו עבד, קצתו למד. תחילה בירושלים, אחר־כך כאן, בבית־הספר הגבוה לכלכלה ולמשפט בתל־אביב. בערבים, כמובן. עבד בסבלות, וימים רבים היה מחלק עיתונים. איכשהו רכש לו את הטנדר הירוק הזה, שריד בריטי ממלחמת־העולם השנייה, ואותו ואת עצמו הוא משכיר בשעה כשעה הזאת, להוביל ירקות לחנויותיהם של ירקנים.

הטנדר שלו עמד רחוק בין משאיות וכלי־רכב אחרים, קצתו באפלה וקצתו באור הנורה שבקיר־הביתן, וסוחרי־הירקות היו מטילים בו את ארגזיהם. תחת כל חבטה היה הטנדר נואק וחורק ומתכווץ, נס שאינו מתבקע. ככה, לפנות־בוקר, לפני עלות האור, היה מוביל ירקות לחנויותיהם של הירקנים. תחילה קיווה שבדרך זו יעלה בידו לאגור קצת כסף שיספיק בשביל החודשיים האחרונים האלה שלפני בחינות־הגמר, כדי שיוכל להתמסר ללימודים בלא שום צורך לעבוד, עם סיכוי כלשהו לעמוד בבחינות ולסיים אחת ולתמיד. שכל הזמן היה לומד ומפסיק, לומד ומפסיק, עובד ומקיים את עצמו ומפריש לשׂרינה. לשרינה הוא מוכרח להפריש. מכאן – לא. בשום פנים. ואז? נניח שיצליח וכבר תעודת־ההסמכה מצויה בכיסו. נניח, ואז? עשרות, טובים ומוכשרים ממנו, מסיימים שנה שנה ומסתובבים להם ונשכרים לבסוף לכל עבודה מזדמנת. כל־שכן הוא, מחוסר־קשרים שכמותו. מראהו ושפתו העילגת ודאי וודאי שאינם מעוררים אמון להניח בידיו את הטיפול בעסקי אנשים. אני יודע, אני יודע. אז מה, להפסיק – עכשיו, לפני הסיום? אין טעם להפסיק, כשם שאין טעם להמשיך. וכיוון שהתחיל, מוטב כבר לסיים. כדי שיהיה אדם שסיים משהו. כדי שיהיה אדם שתעודה כלשהי מצויה בכיסו. זה נותן, בכל־זאת, תחושה של ביטחון, של שייכות כלשהי. לא סתם אחד. אולי סתם אחד, אבל בעל תואר ובעל תעודת־הסמכה בכיסו.

שיהיה כך. וכבר שפוכה היתה על פניו הבעה שסועה של מבוכה דלוחה ומשועממת של מי אשר נקעה נפשו ואיננו יודע בדיוק ממה, ועיניו היו ריקות ועמומות ובוהות להן סתם לפניו וידיו טמונות בכיסיו וסיגריה בפיו. כך עמד לו בצל, מנגד לסילוני־האור ששפעו קצת הלאה מן הנורות הגדולות והחשופות ממרומי המשקופים. הטנדר שלו התמלא והלך ארגזים ורוח האשמורת השלישית היתה מנשבת בעזוז במפלשים הפרוצים שבין הביתנים הארוכים. השעה היתה צלולה וברורה וקרירה, אבל דוק של חלום שלא מעולם־השינה חיתל את השוק המהמה הזה כמו אֵד רחוק וסמוי.

אבל מצד שני – הרי עשה והבקיע והגיע עד לכאן, ואיש לא סייע בידו. רק הוא לבדו ולעצמו. באמת בכוחות עצמו. מצד זה עלתה ופרנסה אותו שמחה חרישית, ללא כל קשר עם חוסר־התוחלת וחוסר־העניין אשר במקצוע שבחר לעצמו. אפילו כך, הן התחיל וסיים (אסיים! אסיים!), הוא עצמו, בעבודה ובלימודים ובכל המכשולים ההם. יומיום גבר ויכול. בכל־זאת, אפילו עד כאן.

‘נו, זהו’, אמרו הירקנים וקפצו וישבו להם למעלה על ארגזיהם וקנחו זיעתם. הם אמרו לו היכן לנסוע תחילה והיכן אחר־כך והוא התניע את הגרוטאה החורקת, תמרן כה וכה ועלה על הדרך לצאת בשער.

שעה שהטנדר יצא משער־השוק, צולע על גלגליו, כבר החווירו שיפולי האפלה הרחוקים, והביתנים וכלי־הרכב והסוחרים והרוכלים, הם והמולתם, התחילו מתגלים יותר ויותר בין הלילה והאור. אבל לאורך הרציפים הבליחו עדיין הנורות הגדולות אורות גוועים.

הטנדר בא אל הלילה שמעבר לשער, וגניחותיו וחריקותיו החרידו את הדממה מרבצה. כמות שהוא, פרץ ונתגלגל ברחובות השרויים בתנומות של טרם־שחר, כמו חבילה של מהומות. גימר רחוב אחד, נכנס לשני. חצה כיכרות ריקות ומנומנמות והדממות היו מתפרחות לפני גלגליו כמו להקות־ציפורים. לרגעים הגיהו פנסיו את מנקי־הרחובות המתקדמים על המדרכות הרחבות בצעדי קוצרים, מניפים את מטאטאי־העירייה הגדולים בתנועות קשתיות רחבות ואדיבות – הנף וטאטא וקצור. המכונית הצריחה חריקותיה ובכל עיקול צלעה על גלגל אחר. הירקנים ישבו מאחור למעלה על ארגזיהם והביטו שותקים בעיר הדמומה הנשמטת מאחוריהם, הרחובות והפנסים והעמודים.

הירקן שישב על־יד ברוך ברוך הדריכו אל רחובו ואמר לו לעצור ליד חנות־הירקות שלו. ברוך ברוך נשאר לשבת ליד ההגה והירקנים האחרים היו מסייעים לחברם להוריד את ארגזיו. חבטות הארגזים המוטחים ארצה הולידו הדים ובנות־הדים, שפשטו בכל הרחובות הסמוכים כמו אדוות ונדמו מיד ונאספו אל הדממה.

‘זהו, עכשיו סע אלי’, קרא ירקן אחר, שקודם ישב למעלה ועכשיו קפץ ונכנס לתאו. למעלה נשאר ירקן אחד בלבד. ברוך ברוך הסיע את המכונית כמצוּוה. הרחק למעלה הבהירה האפלה ופשטה וירדה והגיהה את הבתים והעצים. האוטובוסים הראשונים יצאו כנגד הטנדר, ומפתחי־הבתים חמקו וירדו המשכימים לעבודתם, שניים ברחוב ושלושה בכיכר. השמש ודאי כבר עלתה אי־בזה, אבל עדיין לא נראתה. וזהו, העיר מתעוררת אל האור וקמה אל יומה. שפתיו החרבות של ברוך ברוך חבקו סיגריה חדשה.

הסיע את מטענו אל חנותו של הירקן השני, ואחר־כך אל השלישי, ומשם נתגלגל ריקן, ורק ריחות של ירקות טריים נשתיירו בו. בינתיים מחתה העיר את שיירי האפלות מעל פניה ורחצה באור והיתה צלולה ובוקרית. עתה, משנפוגה מאיבריו צינת האשמורת השלישית, ירדה עליו עייפות מנומנמת, ושמורות־עיניו כבדו. פיהק ארוכות בין עישון לעישון והסיע את הגרוטאה הירוקה שלו אל מסעדת־הפרוורים הקטנה המשכימה להרים תריסיה לפני בריות שכמותו השבים מעבודת לילם, ולפני אחרים, המקדימים לעבודת־יומם. אלה ואלה יושבים אחוזי־תנומות ליד השולחנות הקטנים והחשופים, ואוכלים בשתיקה את ארוחתם. אחדים מעיינים בעיתונים. הבתאי המקריח, סינר ארוך חגור למותניו, היה מעיין אף הוא בעיתונו. מאחורי המחיצה עלו ריחות טובים של קפה מהביל ושל ביציות מיטגנות.

ברוך ברוך ישב ליד אותו שולחן, שישב לידו אתמול ושלשום וימים רבים לפני תמול־שלשום, והבתאי הניח לעיתונו והגיש לו ארוחתו.

‘ברטו עדיין לא היה’, אמר בקול ניחר ושוחר־ידידות, משתדל לקשור שיחה. ברוך ברוך הִשִׁיר משפתיו פיהוק אחד נוסף, לגם מן הקפה ונטל בידיו סכין ומזלג. אכל בלא חמדה יתירה, בתנועות אטיות ושהויות, ועיניו בחלון ובמה שמעבר לו. בליעתו בפיו ולסתותיו נעות משועממות, כממלאות איזו חובה נואלת לקיבתו. ממש כך, בהבעה משועממת ואדישה זו, המתין באשמורת השלישית בשוק, כאשר הירקנים הטעינו סחורתם על הטנדר שלו. ממש כך הסיע את הגרוטאה שלו דרך הרחובות. כאילו כל שהוא עושה כפוי עליו לעשותו. לא הוא ולא בשלו ולא בבחירתו.

הנה הוא בא, עלוב־הנפש העליז השמח בחלקו. ברוך ברוך ראה אותו חוצה את הרחוב וקרב לכאן, נישא כמרחף על גפיו הגבוהים. שולי־מכנסיו חפותים כדי קיפול שניים וחושפים רגליים מקליות וחלקות וזרועותיו הארכניות מיטלטלות עליו כמיותרות. לבושו לבוש כלאיים, מכנסיים מכאן וחולצה מכאן, אבל ראשו נישא ברמה ועיניו נוצצות בחדווה גרויה קוראת־תיגר לאהבה.

‘כבר שתית, ברטו, מה? תיכף על הבוקר?’

‘נו, מה אפשר לעשות’, נתכרכמו פניו של ברטו בעווית מחויכת ומתרפסת. ‘שמח לי בלב, אז שתיתי. זה לא בוקר בשבילי, זה אחרי העבודה שלי, לא?’

ברוך ברוך הצית סיגריה שלאחר־ארוחה. עכשיו חש בעליל כיצד הליאות מתפשטת וממלאת את איבריו. מתח לפניו את רגליו והיה מעשן לאט ובכבדות, הנה הנה יתנמנם לו בין יניקה ליניקה.

‘באמת נתת לי עבודה טובה מאוד’, דיבר ברטו בעגתו העילגת. 'אני מחלק בבוקר את העיתונים ואז אני חופשי. כל היום חופשי. יכול לעשות כל מה שיש לי חשק לעשות. לשבת בקפה, ללכת לטייל, לישון. אבל אינני רוצה לישון. ויש לי כסף. לא הרבה, אבל תמיד, ולא חסר לי כלום. לא צריך לבוא אל שרינה ולבקש תני לי לירה. באמת עשית דבר גדול, שנתת לי את העבודה הזאת. זה טוב ככה, אנחנו הבולגרים צריכים לעזור זה לזה '.

‘בן כמה אתה, ברטו?’

‘אני? אני זקן ממך’.

הזמין קפה ונטל סיגריה מחפיסתו של ברוך ברוך ונרכן לפנים והצית את שלו בזו של ברוך ברוך.

‘שרינה אחות טובה’, דיבר ברטו לאחר שינק ונשף, ‘אף פעם לא תגיד: אין לי’.

‘אני עכשיו נוסע אליה’, אמר ברוך ברוך.

‘אתה איש גדול’, אמר ברטו, ‘לא כל אחד היה עושה כמוך. מסכנה אחת, מה אפשר לעשות. אף אחד לא רוצה אותה’.

סתם קבע עובדה. באדישות, ללא השתתפות, בלי לרחם אפילו. ברוך ברוך בחן את פניו בקפידה.

‘אתה יודע, ברטו, בכלל אינך דומה לאחותך’.

‘מה אפשר לעשות’, חזרו פניו של ברטו ונתכרכמו בהעוויה מחויכת, מתנצלת, מודה מראש בכל מה שצפוי ונגזר, ‘היא בכל־זאת אחות שלי’.

ברוך ברוך התמכר כליל לתחושת עייפותו. הסיגריה היתה עשינה בין אצבעותיו, ואצבעותיו לא נעו. פניה המנומשים של שרינה ריחפו כנגד עיניו המנומנמות, וכמו תמיד נענתה להם מיד תחושה של מיאוס. אף־על־פי־כן הוסיפו וריחפו בעקשנות, ריחפו ותבעו, ריחפו והוכיחו ולא הרפו.

‘אתה ישן כבר, לך לישון’, אמר לו ברטו בדאגה ובנכונות, שמח לפרוע למיטיבו מעט ידידות מחוב־התודה שהוא חב לו בעד העבודה הטובה הזאת שהשיג לו.

‘לא, קודם אגש לשרינה’, ננער ברוך ברוך, ‘אתה רוצה לבוא אתי?’

‘לא, אני הולך אל החברים שלי. אתה נראה עייף. באמת רחמנות עליך. מתי אתה יכול ללמוד?’

‘יכול. אבוא הביתה, אישן קצת, אקום ואלמד. אל תדאג’.

‘אתה תהיה עורך־דין גדול’, ניבא לו ברטו עתידות, וכבר חש גאווה בלבו על היותו מקורב אל מי שעתיד להיות עורך־דין גדול.

‘אני כלום לא אהיה’.

‘לא, אתה איש גדול. עם לב חם, באמת. לא כל אחד כמוך’.

‘תהיה בריא, ברטו. ואל תעשה צרות עם העיתונים. אחר־כך יבואו ויגידו לי, את מי הבאת לנו’.

‘בעבודה הזאת צרות? אף פעם! אתה יכול להיות בטוח. אני מלך אני עכשיו’.

ברוך ברוך יצא והסיע את הטנדר שלו דרומה. כבר היה בעיר בוקר מוחלט. גם לוהט, גם שוקק תנועה, גם מאוכלס הולכים רבים. ברוך ברוך תמרן כה וכה בין כלי־הרכב הרבים של רחוב הרצל, ירד לאורך דרך אילת ונכנס ובא ליפו.

כאן הניח את הרחוב הגדול וסטה אל בין הסמטאות והיה נוסע בין שתי חומות של בתים צפופים. בין בתים ישנים המטים ליפול ואינם נופלים, המגובבים ותומכים זה את זה, מפתן כנגד גג וחלון כנגד דלת. מי־מדמנה שפוכים נקוו במהמורות וריחם הבאוש והמבחיל נתערבב ונמהל בריחות התבשילים, שפרצו חמים ומהבילים מפתחי הדלתות והחלונות.

היה נוסע ומעמיק לתוך הסמטאות האלה – בשפתיים חתומות, בעיניים בוהות לפניהן, ברתיעה שבמיאוס ובהימשכות כאחד. כמי שמגרד את פצעו, כואב ומאוס, ובכל־זאת מוסיף ומגרד. היה נוסע ובא ומפריח לפניו ילדים מלוכלכים הבוססים ברגליהם היחפות במי־המדמנה. חומות־הבתים המתקלפות סוגרות עליהם, החום רובץ מלוא כובדו הבאוש ואינו מתיר לשום משב לחדור לכאן, האבק לח ומצחין. הבתים כמו האנשים – הוויה דחוסה, גוזלת־נשימה. הכול מגובב ומוטל בערימה נוראה אחת, ללא רווח ופרצה. רק למעלה מעליהם נדחקו ביניהם קצת שמים, לרמוז על עולמות אחרים.

סמטת העוגן, רחוב המשוט. הקברניט. ושם הלאה רחוב התורן. מיהו החכם שקבע כאן לסמטאות אלה שמות מלוחים כל־כך, מנוּשבי מרחקים ואופקים פתוחים! נשים משתהות בהן עם שכניהן, גברים ישובים ברווחה על השרפרפים הקטנים של בית־הקפה, גומעים קפה ומקטרים סיגריה ונרגילה, ומנגינות־ערב מצוויחות סלסוליהן לאורך הסמטה ובכל הסמטאות כולן. רחוב הלווייתן, המפרש, הספן. אשה זקנה, בת מאה אולי, מצמידה פיה לבקבוק־ערק ומוצצת בשקיקה. עיניה דלוחות וצוחקות אל מישהו. פתאום היא מאושרת, אולי גם צעירה. המלח, ההגה, מי שהן יצאניות שבשעות אחרות ובמקומות אחרים, מסתובבות להן כאן עם ילדיהן, כמו כל אמא בעולם, מחליפות מלים עם שכנות, קונות חלב לילדיהן, הולכות למדוד שמלה חדשה אצל התופרת.

סמטאות־החול מטפסות מן הים אל הגבעה הרמה, והגגות והבתים מטפסים עמהן ובהן, צפופים ודחוקים, גג כנגד מפתן, חלון כנגד עליית־מדרגות, אשנב כנגד מיטות ומטבחים. דחיסות דלוחה של אנשים ובתים וסמטאות. מחניק. אח, כמה מחניק! קום וברח לך אל לא־כאן, הרחק ככל האפשר, אל אן־שהוא ששם הכול אחרת.

הוסיף ותמרן בין הסמטאות, וילדים ונשים נרתעו מגלגליו ונצמדו אל חומות־הבתים, לפנות לו מקום. לאן תברח לאן. בעצם, היינו־הך. לגמרי היינו־הך, כאן או שם בצפון ובשדרות ובכל מקום. למן ההשכמה ועד להשכבה, בלי הרף ובלי סוף בתוך הדחיסות הצפופה והמעורטלת הזאת, המבטלת כל משהו בין מזוזת־הבית והחוץ. ברוך ברוך נרתע ואף־על־פי־כן נמשך דווקא לבוא ולהגיע לתוך־תוך לבה של הסמטה הזאת. כאילו אין כל חזות הסמטאות הצפופות האלה, אלא בבואה לצפיפות אחרת, נוטלת־נשימה לא פחות ממנה, אשר בקרבו הוא. והיה נוסע לאטו וקרב למחוז־חפצו וחש כאילו גלגליו עולים ודורסים פקעות של משכנות־אדם, שכבר היה משויך להם, אפילו אין זו אלא שייכות של מיאוס.

כי אפילו כך, אין השוכנים כאן נמקים בצפיפות־עוניים אלא חיים בה, כך או אחרת, ויש להם שמחות משלהם ועליזות משלהם – אפילו כך, דחוקים וצפופים כאשר הם בפיסת־חיים זו בין מפתן של מזוזה וסמטה. כאן מתחתנים ומולידים ילדים ועורכים חגיגות של ברית־מילה ובר־מצווה ומתכנסים משפחות ושכנים מכאן וממקומות אחרים בתוף ובמצלתיים ובזמר, והשמחה נשמעת למרחוק עד קצה הסמטה ואל תוך הלילה.

הנה הסמטה. עצר במקום שעוצר תמיד, בין שתי חומות־בתים, שטיחָם מתקלף, הניח להגה וירד מן המכונית. מהו הדבר הזה המאוס עליו עד בחילה בכל המשכנות האלה, ואשר בה־בעת הוא נמשך לבוא אל קרבו. כמו בעל־כורחו, כמו כפוי, ואף־על־פי־כן; על פי רצונו המפורש. כאילו יצוק כאן איזה סוד אישי משלו. הרי לא ייתכן שסתם. שכן, ריגושו אינו ריגוש של תייר הנקלע לארצות לא־לו. לא, להיפך. כאילו לארצו־שלו נקלע, אפילו אינו גר כאן. אל שלו ובתוך שלו והרבה יותר מזה.

הרחיק לתוך הסמטה, וכבר זאטוטים עטו על הטנדר שהשאיר מאחוריו. ידע שכך יהיה ולא הקפיד. שיטפסו. שייהנו. שתהיה להם קצת שמחה.

שרינה ראתה אותו ממפתן־ביתה. קמטים שלא בעתם ביטלו את גילה, חלוק ישן ורחב ביטל את חיטובי־גווה, ארשת מטומטמת ואדישה ביטלה את הזיו בעיניה, שבוודאי היו יפות, פעם. כל עצמה אשה צעירה שלפני הרבה שנים היתה צעירה.

נתנה עין בבא, ללא התרגזות, ללא ציפייה, עין רואה ולא עוד. שלום שרינה. שלום שלום. נו, איך את מרגישה? טוב, מה שלומך. ככה, טוב. עובדים. טוב שיש עבודה. כן. עכשיו גם ברטו מודה לך, שהשגת בשבילו עבודה טובה כל כך. ראיתי אותו הבוקר. כן? כן. ואתה עוד לומד?

ישבה על המפתן, רגל אחת אסופה תחתיה, שנייה מושטת אל מעבר מזה, על מדרגת־האבן השחוקה. הוא עמד על־ידה, והשכנות מסביב רואות ולאף אחת לא אכפת. הילד בא מן הטנדר והסתכל בו. רגליו יחפות, מכנסיו הגדולים נושרים מעכוזו, גופייה מזוהמת תלויה עליו. היה סוחט וממתח את שולי הגופייה במרפקיו ומביט בברוך ברוך בעיניים צפופות, חצופות, נרתעות־נמשכות לדעת. אולי זה הבן שלי ואולי לא. שרינה ישבה והוא ניצב עליה וראה את שדיה והם תלויים רפויים ללא חזייה. איזו מין שעה היתה זו שדחפה אותו להתרפק על השדיים האלה. כאילו הם כל אשר לו, שארית־הפליטה, המולדת האחת אשר באשה. כיצד נמלט ונדחק אליהם מכל שנתיירא להרגיש.

כל ידידותם ארכה פחות מחודש ימים, קצת בעיר־החוף לפני ההפלגה, וקצת על האונייה עצמה. זה הכול. אולי הילד הזה העומד שם ומסתכל הוא באמת שלו. שרינה לא אישרה ולא הכחישה. ותחילה, מתוך אוד־גאווה שבה, אף ניסתה לדחות את הצעת קצבתו. אך ברוך ברוך דחק בה בתוקף, מפני שנחוץ מאוד היה לו לתת לה את הכסף. והיא, נפש עלובה ונכנעת שכמותה, ביטלה את סירובה מפני שידולו. היה מקיים חובתו חודש חודש, וכשלא היה לו, היה לווה אצל אחרים ונותן. חובה זו גזר על עצמו בחומרה גמורה ונאחז בה כאילו מרומז בה רמז־מה להווייתו שלו.

ראתה אותו טומן ידו בכיס־מכנסיו ותיכף הפטירה בלחישה: לא כאן.

‘היכנס, ברוך, תשתה קפה’, הוסיפה בקול.

בכוונה קראה בשמו וכבר קמה והלכה לפניו. הילד נשאר בחוץ והסתכל באמא שלו, שנעלמה בפתח עם האיש הזר והסתכל הסתכל, ואחר־כך פנה ורץ והצטרף אל חבריו, שטיפסו בעסק גדול על הטנדר וכבשו את ההגה וקיפצצו במקהלה בתוך הארגז.

נכנס וישב. ביקשה לשפות קומקום ועצר בעדה, אין צורך שרינה. אני תיכף הולך. מיטת־הילד עמדה מן הצד, על דפנותיה תלוי היה סדין לייבוש. עדיין משתין במיטה. מיטתה של שרינה עדיין לא היתה מוצעת, וסדינה קמוט ונוצר את גופה מן הלילה. מצד המטבח נישא ובא ריח חריף של תבשילים. כל־כך מוקדם בבוקר. חלון־החדר פנה לחצר אטומה, וכנגדו חלון של בית אחר. באמצע החדר ניצב שולחן גדול וכבד, מכוסה מפת־תחרים מבית־אמא ועליו אגרטל־זכוכית כבד, יבש ומאובק. מעיין חרב. ישיש מצומק ומת. אולי התגעגע פעם לפרחים, אבל כבר מזמן חדל להתגעגע לפרחים. אולי מפני שאינם קיימים בכלל. כנגדו תלויה היתה תמונה עתיקה, אף היא מבית־אמא. היו שם מצוירים בתמונה שפת־נחל, גשר מקומר, פרחים אחדים.

ישב והיא ישבה כנגדו. הניח חבילת־שטרות על השולחן וכיסה אותם בשולי מפת־התחרים. ביניהם, למעלה על הקיר, תלויה היתה התמונה. גבו וגבה הסתירו את מסגרת־התמונה, עד כי נדמה היה כאילו הם־עצמם יושבים שם על שפת־הנחל הרחוקה של התמונה העתיקה מבית אבא־אמא. עקורים, זהו. ושום דבר לא יושיע. מעתה ועד עולם. ולא משנה היכן נגור וכיצד נחיה. לא היא ולא אני איננו מתגוררים בבית שנולדנו בו. גם לא האנשים אשר בחוץ. אף אחד, עם שלם. לא בבית ולא בכפר ולא בעיר ולא בארץ. כולנו עקורים כאן. וככה נהיה עד סוף ימינו, לא משנה היכן נגור. אנו פשוט כפי שהננו, זה כל הדבר. ממקום אחד נעקרנו, אל פה לא באנו. עם שלם.

‘תשמע’, אמרה לו, ‘אתה איש טוב, לא כמו אחרים. אין לי אליך שום תביעות, באמת. אם זה קשה לך אז אל תתן לי. אתה רואה, אני קצת עובדת. ומה אני צריכה שמלות אני צריכה? רק בשביל הילד’.

קם ללכת. קולה ומה שאמרה עוררו בו את רוגזו עליה. דמותו שלו עצמו מזדייפת במה שאמרה. המעשה שהוא עושה מזדייף בהם.

‘אני באמת חושבת כך’, העמידה אותו על דיוק כוונתה, ‘אתה בחור טוב וגם לומד וזקוק בעצמך לכסף. אני יודעת’.

אילו לא התנוולה כל כך, חשב ברוך ברוך בצער, כמי שמעלה תקווה שאין בה תוחלת, והשיט עיניו ממנה ומדבריה אל הפתח. הילד חלף שם בשמש, חזר על עקבותיו, הציץ פנימה, ורץ הלאה.

‘אולי בכל־זאת אכין קפה?’ הפצירה בו.

‘באמת שלא’, הפטיר, ואף העלה על פניו מעין חיוך של תודה וגם הושיט ידו והניחה על כתפה, ‘רק כוס־מים, אם אפשר’.

‘הם לא קרים’, התנצלה, ‘אבל תיכף אשלח את הילד’.

וכבר פנתה לפתח.

‘לא צריך, תני לי מהברז’.

ראה אותה פונה אל המטבח ובלי־משים ניגב את כף־ידו במכנסיו. איך לפנים. איך יכולתי לפנים. כאילו אני לא הייתי אני. איך בכלל אפשר היה. אבל מצד שני: השעות ההן נצורות בקרבו כזיכרון טוב. בנפרד גמור מן האשה הזאת הניצבת כנגדו, כאילו אין לה כל שייכות אליהן. ואף־על־פי־כן. חש רחמים נכמרים בו אל האשה הזאת המאוסה מלגעת בה וכיצד רחמים אלה מתפשטים כצורי בגופו. הנה־הנה ימסו את המיאוס, הנה־הנה יתנו מבטים אחרים לעיניו, הנה־הנה תבוא הרווחה לנפשו. ולא יחוש עוד ולא יבחל עוד במראית זו של האשה שרינה. ואפשר אפילו שייולד בו משהו חם ואנושי, כאשר בכוחם של רחמים להוליד.

המשהו ההוא אמנם נולד בו, אך כאשר נולד, התבייש בו מאוד. הרחמים האלה, צבועים שכמותם, מוליכי־שולל וצדקנים שכמותם. תחת להיטיב עם שרינה, היטיבו אך עמו, עם ברוך ברוך. וכי מה טובה עשויים רחמיו להביא לבריה עלובה וסחוטה ונכנעת זו? לא לרחמים, לאהבה היא זקוקה. כן? יכול לתת לה? תן לה מה שבידך לתת. תן לה מה שבאת לתת. את הכסף. זה כל מה שבידך לתת. ואפילו אותו אינך נותן מפני שהיא צריכה לו, אלא מפני שאתה הזקוק לתתו לה.

אני נותן מה שאני יכול. וכי מה היתה אשה זו רוצה, התלקחה בו רוגזה חדשה, כאילו ביקשה ממנו שרינה דבר – שאחדש עמה את הקשרים? כן? שאתחיל מחדש? אם אציע לה, אפשר מאוד, כי דווקא אז תתלקט בה שארית גאוותה וכבודה והיא תגיד: לא. ולוואי ותעשה כך! דחייה זו תחייה אותה. שמא אני מציע לה בכוונה, כדי שתדחה אותי. אולי זה הסיוע שהיא זקוקה לו באמת. ואם תשוב ותקבל אותי כשם שמקבלת את כספי? מהו בסופו של דבר שאדישותה תובעת ממני, הרי היא תובעת ממני איזה דבר. אני מרגיש בכך תמיד כשאני בא לכאן.

חזרה ובאה בדשדוש נעלי־הבית מעוכי־העקב, וכוס־מים בידה המושטת. הריק את הכוס בגמיעה אחת עד תומה ונתן בה עיניים מחייכות ואמר תודה. עיניה היו נבוכות, אדישות, מביטות ואינן רואות. רק שפתיה צחקו קצת.

‘נו, טוב’, אמר, ‘עכשיו אסע’.

עמדה אצלו מחרישה, חיוך שמוט תלוי על פניה, כמו סחבה.

‘שלום, שרינה’.

‘שלום’.

ולא ביקשה ממנו לבוא שנית ולא ביקשה דבר וקיבלה את לכתו ובואו כמו גזר־דין. הוא המחליט והוא העושה. נחפז לצאת ולא הביט אחורנית. עלה והתניע את הגרוטאה הגונחת שלו. הזאטוטים נתפרחו מפניו ועמדו מרחוק, מביטים. לא הסתכל בהם ולא הסתכל בשום דבר אחר והסיע את הטנדר במהירות ככל אשר יכול ויצא את הסמטה, כמו נרדף על נפשו.

הפליג ובא אל הכבישים הגדולים, ומשם הלאה, בתוך ההמולה והתנועה של שעת־בוקר מאוחרת. התנומה נפוגה מאיבריו, והיה ער ודרוך וגרוי. בדיוק כמו תמיד, חודש חודש. ככה הוא בא אל שרינה וככה הוא נותן לה את הכסף וחוזר למעונו, כנרדף.

העמיד את הטנדר על המגרש הריק שליד הבית ונכנס אל חדרו שבקומת־הקרקע ושטף את פניו וישב אל ספריו. למרות שהיה ברור לו מראש, כי כבר הבוקר אבוד. ואין גם טעם להשתרע על המיטה, בין כה וכה לא יירדם. אף־על־פי שאין טוב מלשקוע עכשיו בשינה, קודם־כול לישון, הרבה לישון. מיטתו עמדה עדיין בלילה, סדינה קמוט ומיוזע. לובנו איבד את צחורו ואבק וחול זרויים בקמטיו. הספרים מכאן והמיטה מכאן, והוא ביניהם, לא לכאן ולא לכאן.

וכך מצאו פרץ רובין שנכנס אליו בזו השעה עצמה, יושב ובוהה ליד שולחנו, בחדר־הרווקים המוזנח, המיטה מאחוריו לא־מוצעת, כפי שהניחה הלילה, כאשר קם לנסוע לשוק.

‘אינני מפריע’

ברוך ברוך משך בכתפיו ונשאר לשבת כאשר ישב. פרץ רובין בא וישב אצלו.

‘אז ככה. הייתי רוצה לשוחח אתך’, פתח ואמר.

פרק עשרים

שמש של ארבע אחר־הצהריים כבר עברה אי־כך על־פני הגג ועמדה לה עכשיו מצד זה של השמים. כאילו קבעה לעצמה זווית אחרת לשפוך ממנה את חומה על העולם המלוהט אשר למטה. הרחובות והבתים אשר מסביב התנערו לתחייה והצללים נתארכו והתחילו לכסות מעט־מעט את מערומי הצהריים הלוהבים. חנויות נפתחו, האנשים יצאו החוצה מפתחי־בתיהם. פועלים ופקידים חזרו מן העיר. זבנים וזבניות חזרו לחנויות. נערים ירדו לשחק למטה, אמהות הוציאו תינוקותיהן לטיול של אחר־הצהריים. היתה שעה אחרת בעולם.

בזו השעה האחרת חילץ בנאי בהנאה את עצמותיו והושיט ידו מעבר לראשו, ליטול שם מן המדף חפיסת סיגריות לועזיות, יפת־אריזה, חלקה ונעימה־למגע. מאלו שיוחאי גור הביא לו מהפלגתו האחרונה. חזר ונינוח יפה תחתיו, הקפיץ את החפיסה כנגד כרסו וקלט אותה בחמדנות בכף־ידו האחת.

‘אחרונה’, אמר.

יוחאי גור שרוע היה כמוהו במיטה השנייה, אף הוא תחתונים בלבד לעורו. השולחן הגדול אשר מנגד מגובב היה כרגיל ניירות וכלי־עבודתו של בנאי. בפינה ליד המזוודה מוטל היה הסקסופון, שותק את כל צליליו. שתי הדלתות, זו המוליכה מהמדרגות לחדר וזו המוליכה מהחדר אל הגג, שתיהן היו פתוחות לרווחה, לקלוט כל פרץ של רוח.

בנאי הצית סיגריה, וכמו שהוא שרוע לו מלוא גופו, נשף נשיפה ראשונה בכוונה רבה. יוחאי גור התרומם וישב על שפת־המיטה ושלשל את רגליו אל אריחי־הריצפה. האריחים היו מחוממים וזרויים אבק ופושרים ונאלחים למגע. הם הדיפו, כמו החדר וכל אחר־הצהריים הזה, נידחות ועזובה של תחנת־אוטובוסים סופית בשכונה. ובה־בעת גם געגועים עד אין תכלה למגע של כפות־רגליים יחפות באריחים שטופים ומדיפים צינה רעננה.

פניו היו מכורכמים ומזיעים מתנומת־הצהריים, וסימני האריג של הכיסוי חתומים היו בלחיו ובכתפו. אז צריך לקום ולהתקלח ולהיות קצת בן־אדם. כך הגה לעצמו ונתן עין עגומה בשמש המעורפלת, שניבטה אליו מבעד לפתח־הדלת. איזו שממה נוראה בשמים האלה. אף ענן איננו נראה שם. כלום.

וכאן נפער לועו בפיהוק גדול ככל שנמתחו שרירי־פניו, ובלי־משים העלה רגל על רגל וראה את אצבעות־רגליו הגדולות, המגושמות, התפוחות, שאינן תואמות לשום דבר בעולם, וכל אצבע חיה ומתעקמת לה לפי דרכה. בייחוד ציפורן־הבוהן, שהיתה מסוקסת ושחורה עד אין תקנה מפגיעתו של אופן עגלה בימי ילדותו. מעשה שהיה, אה, לא חשוב. כפעם בפעם היה גוזז אותה; אך כהותה החבוטה והמסוקסת צומחת לה תמיד מחדש ואינה כלה. מראה האצבעות משונות־הצורה עורר בו מיאוס, משל אינן כלל שלו. כאילו צמחו בסתר הגרב והנעל, במחתרת, בלא עין משגחת. מפלצות של אצבעות.

העביר עליהן את כף־ידו ובהיסח־הדעת נתקעה הבוהן שלו בין הזרת של כף־הרגל והחל מגרד שם. הגירוד הגביר את הגירוי והיה מוסיף ומגרד. בנאי עישן בדומייה, בכוונת־הלב, בהתייחדות, פניו כנגד התקרה. יוחאי גירד עתה בשקידה יתירה, בחריפות, מתוך ההנאה העולה ועוצרת את נשימתו, עוד ועוד במהירות רבה. עד שמתוך ההנאה עצמה עלה⁸ לפתע כאב חד ממגע אצבעו בבשר־נא מעור שנתקלף, ויוחאי הפסיק בבת־אחת, צולל לאטו בתוך הד הנאתו שהופך, בזה הרגע עצמו, לזיכרון. הליט פניו מתוך הבעה של נפש נקוטה, באותה כף־יד עצמה, בה שף קודם בין אצבעות רגלו. ניחוח צחנתה בא אל נחיריו והוא חזר והריח.

‘לא כלום, הכול כשהיה’, הפטיר חרש.

מיתח זרועותיו להיטיב ישיבתו על שפת־המיטה וכפות רגליו חזרו ונגעו באריחי־הריצפה הפושרים. כך ישב־קפא תחתיו ובהה לפניו.

‘חשבתי שישתנה משהו, אבל שום דבר לא השתנה. הכול כשהיה’.

בנאי גלגל ברוממות־רוח את הסיגריה העגולה, המלאה והעשנה בין אצבעותיו השקופות והיפות וינק ממנה שוב ושוב, בהתייחדות ובעיניים עצומות.

‘הייתי הבוקר אצל מיכל’, סיפר יוחאי, ‘היתה שם השמנה הזאת, צילה. אתה ודאי מכיר אותה. ואתה יודע מה שאמרה לי? אמרה שריח של מרחקים נודף ממני’.

בנאי שכב לו בנחת, פשוט־איברים. כל רגל לעצמה וכל איבר לעצמו. בלי־משים החליקה כפו הפנויה על צלעותיו וכרסו, על צווארו ועל חזהו. עיניו הלכו אחר הכף המחליקה. היטב־היטב חש את גופו קיים וכיצד כל איבר קיים לעצמו. ממש יכול היה להקשיב כיצד גופו קיים ונושם, כיצד הוא זורם אליו בלי הרף בכל הרף.

‘ככה בדיוק אמרה לי’, אמר יוחאי גור ולא שינה את אורח ישיבתו, ‘כאילו שיש לנשמה ריח. יש לנשמה ריח?’

העשן בפיו, עלה בזכרונו של בנאי חלומו שחלם. מין רחוב שכזה. ארוך ומפותל, בתחילתו מדרגות, בסופו מדרגות, כל פתחי־היציאה ממנו הוליכו אל מדרגות. כמו עטינים רבים בגופה של כלבה. פעם ראה תמונה של כלבה בעלת עטינים רבים.

‘ואולי’, משך יוחאי גור בכתפיו.

חבל שלא טיפסתי במדרגות לראות לאן הן מוליכות. מדרגות כל־כך רבות מוכרחות להוליך לאיזה מקום. חבל שאין אדם יכול לעשות בחלומו מה שהוא רוצה.

‘מַאשה זו, אתה זוכר אותה? אפילו אינך זוכר. ואני חשדתי בכם, באמת מגוחך. הרי אתה רודף אחר כל נערה, בטוח שאינך זוכר את כל הנערות ששכבת אתן’.

האש כבר אכלה את מחצית־סיגרייתו. בנאי נשף וקיצר אותה עוד קצת. שום חומר אינו הולך לאיבוד בעולם, כך אומרים. מחצית־הסיגריה נהפכה לעשן, מה נעשה עם העשן. למה נהפך. אולי נגוז כעשן?

‘אצטרך למצוא אותה איכשהו’, סיכם לעצמו יוחאי גור, ואף־על־פי שסיים משפטו, היתה לו הרגשה כאילו הפסיקו באמצע. הושיט ידו ליטול חולצתו, ומבית־השחי עלה בנחיריו ריח גופו המיוזע, מאוס ונעים גם יחד.

הצל השטוח לפני הפתח מצד הגג נאסף כליל. או, אפשר גם להגיד אחרת: השמש טעמה מן הצל, נגסה קצת, נגסה עוד ואחר־כך החלה לבלוע אותו, כחיה רעה זו, עד שלא נשתייר ממנו אלא פס דק מאוד. או, אפשר גם ככה: השמש החמה שרפה את הצל הצונן. אף־על־פי שהצל הוא, כמו שאומרים, בנה החוקי של השמש. אֵם שטורפת את בנה, שורפת אותו, מכלה אותו – כדי לשוב וללדת אותו כל יום מחדש.

על־כל־פנים, הזדקף בנאי על מרפקיו, נתן עינו מבעד לפתח־החלון, יצא משתיקתו ואמר:

‘תראה כמה שמים! אימפריה שלימה, אימפריה גדולה של שמים’.

‘האימפריה שלך’, השיב יוחאי.

‘אימפריה כחולה’.

‘ממלכה אדירה של אוויר’.

‘זהו, בסך־הכול של לא־כלום’.

‘נו, טוב’, חזר ואמר יוחאי במין תקווה נואשה, וברגע זה הבחין שכף־רגלו דורכת על צל של דמות־אדם.

‘שמע, מישהו בא’, קרא לפני שנשא ראשו להביט.

ואז ראה אותה.

תחילה ומיד את עיניה. גדולות מאוד, מביטות, ממלאות להרף־עין את כל החדר. על פניה עיניים בלבד ומסביב להן שערות חלקות, משוכות לאחור, אסופות על עורפה. עמדה שותקת על הסף, רכונה כלשהו אל פנימו של החדר. בלי־משים אסף יוחאי גור את כף־רגלו, שהיתה מוצגת על צל־דמותה. עיניה הכחולות הסתכלו בבנאי, כאילו חיפשו אותו. שום תו מתווי־פניה לא חייך.

‘יהודית!’ התמיה בנאי, ‘את?’

‘ואינך מזמין אותי להיכנס?’ סבר החומרה הנזירית היפה שעל פניה לא זע ולא נתחייך גם עכשיו. וו־החיבור הזדמר ונתמשך בפיה כאילו המשיכה בזה שיחה משכבר הימים.

בחטיפה כלאחר־יד, לצאת חובת נימוס בלבד, הכיר בנאי את יהודית ליוחאי ותוך כדי כך רמז לו ליוחאי, כמוסכם. יוחאי נרמז, נטל בגדיו, קם ויצא להתרחץ וחזר ונשתהה קצת, סתם כך, ואחר־כך אמר שלום והלך לו. בנאי יצא אתו אל המדרגות. זה רומז וזה נרמז ויוחאי גור ירד במדרגות והסתלק לו.

הן באות והוא מסתלק לו. תמיד. לקולנוע, לרחובות, לשפת־הים, לא חשוב. ובלבד שיפנה מקום, שלא יהיה קיים שתיים־שלוש־ארבע שעות בחדר, שכבר נעשה, מבחינה ידועה גם חדרו־שלו. רק שלשום היתה כאן אחת, ובנאי לא החליף אפילו את הסדין. זו או אחרת, אינו מבדיל. איך שהן באות אצלו. במה הוא מלעיט אותן, שהן ככה נמשכות אליו. כוחו במיטה? כן? הוא בלבד? באיזה שקרים הוא מפתה אותן, הרי הוא משחק תמיד, גם כאשר הוא מדבר אמת לאמתה. אפילו אינו יודע שככה. ואולי. הרי מבחינה מסוימת אינו משקר כלל. מאחז־עיניים מושלם, הנהנתן הזה. אני היודע. ומושחת מושלם. לי אין כלום, אבל אני לפחות חותר לדעת משהו, מוכרח לדעת. ואני מבדיל. אולי יותר מדי. אצטרך למצוא אותה, לו אך ידעתי איך. מוכן להיות אחר? כן? יכול להיות אחר? שטויות, אינני עד כדי כך. רק שהוא מפריע לי, אני מרגיש בכך. עצם קיומו של הנהנתן הזה. בייחוד כאשר באה אצלו אחת. כאילו הקיום שלו מפריך את הקיום שלי. כל פעם כאשר באה אצלו נערה, אני מזדלזל כלפיו, בהכרח. ארבע שנים על הים וגם שובי וכל המאמצים האלה, כאילו ניטל טעמם והכול מופרך ונלעג. או הוא או אני. כמה שאני שונא אותך, בנאי!

פרק עשרים ואחד

‘אין כאן איזה ברז? אני נורא צמאה’, אמרה.

‘אולי אכין קפה?’

‘לא, תן לי מים’.

הלך והביא והתנצל: הם בכלל לא קרים. שפתיה נצמדו אל שפת הכוס וגמעו וגמעו ולא הִרפו. צווארה היפה נמתח כמו במאמץ גדול, עיניה הגדולות נעצמו למחצה, כמו שבעת־התייחדות, וכל גופה נרכן מעט קדימה וכך היתה גומעת וגומעת מן הכוס עד שהריקה אותה עד תומה.

‘עוד אחת, אם לא אכפת לך’.

‘את באמת צמאה מאוד’.

הביא לה כוס שנייה ועמד על־ידה, גבוה ממנה ומביט. בימינה החזירה לו את הכוס הריקה ובכף־שמאלה מחתה את שפתיה. ולפתע נתחייכה אליו בריסיה הארוכים ואמרה:

‘ככה. עכשיו אני מתחילה להרגיש את עצמי בבית. מי זה הבחור ההוא שהלך?’

‘זה ההוא הבחור, שסיפרתי לך עליו, המחטט יומיום בתיבת־הדואר, כאילו מצפה לאיזו בשורה’.

‘ועדיין התיבה ריקה?’

‘כמובן. אבל זה בכלל לא מפריע לו להמשיך לחטט’.

‘וחי לו במפח־נפש תמידי, מה?’

‘אני משער’.

‘אז אני כאן’, הודיעה פתאום והשיטה עיניה על־פני החדר, ‘אינך שואל למה באתי? אם אני מפריעה לך מאיזו בחינה שהיא, גרש אותי. אל תהסס. אולי אצטער, אבל לא אכעס. הרי אתה שאמרת אז: נשוחח כאילו זו ההתראות האחרונה שלנו’.

‘הייתי בטוח בכך. אבל דווקא אחר־כך נולד משהו’.

‘כן, משום־כך באתי’, מיהרה להוסיף. ‘כשהלכתי עכשיו לכאן, חשבתי כל הזמן איך שהלכתי ובאתי אליך ביום־הכיפור ההוא. זה היה כל־כך אחרת!’

התחייכה פתאום. עכשיו נצטמצם היקף עיניה ומכל פניה הקטנים לא נראה אלא הפה שלה בלבד – פה רגיש וכאילו לא־איתן במקומו, מרטט, מנחש, שרוי בחוסר־מנוחה. נכון בזה הרגע גם לצחוק וגם לבכות. מבעד לפניה החמורים והיפים ניבט איזה דכדוך שסוע, שהפֵר את החן התואם הנסוך עליהם.

גם לפני שנתיים הופיעה פתאום כשם שהופיעה הפעם, אלא שאז היה ערב יום־כיפור והיא הגיעה העירה באוטובוס האחרון לפני שכל התנועה שבתה כליל. הרחובות כבר היו ריקים וכל החנויות, אבל באמת כל החנויות, היו סגורות על מנעול ובריח. יום־הכיפור כבר התחיל מהלך ברחובות המושבתים. מכונית אחת החליקה יחידה ברחוב השומם, כאילו בהיחבא מעיני האלוהים, נחפזת מאוד להיעלם. ועמדה בעולם אורה רכה שלאחר־שקיעה וטרם־דמדומים, האורה המיוחדת של ערב יום־כיפור.

מכל פתחי־הבתים יצאו אנשים ללכת לבתי־כנסת, גברים ונשים וילדים. החזות הזאת של אנשים רבים, הם ונשיהם וטפיהם, הנוהרים אל בתי־התפילה, הטילה מורך בלבה. ואולי לא הייתי צריכה לבוא בכלל ביום זה. אך מצד שני, הרי דווקא משום החג קמה ונסעה. מכל החגים אני נמלטת אליך, גם כאשר אינני באה, כתבה לו באחד המכתבים שנכתבו ולא נשלחו, כרגיל, אינני מרגישה את עצמי טוב ביום שהוא חג. אפילו פוחדת ממנו. איכשהו, ואינני יודעת להסביר מדוע, החגים כאילו מוכיחים אותי, נוזפים בי. ואני נכלמת, ושוב אינני יודעת מדוע, ומרגישה את עצמי אשמה ביום ההוא כאשר הוא יום של חג. ואז אני נמלטת אליך, לא חשוב שאינני באה. הרי אתה איש שאין לו חגים בכלל, ככה אני משערת. אינני יודעת אם זה טוב, אבל משום־כך אני מתפתה ונמשכת אליך. אולי משום איזו תקווה כמוסה להוליד בך, לא חשוב. לא אכפת לי אם איראה בעיניך יומרנית טיפשה אחת, הרי בין כה וכה לא תקרא ולא תבין. טוב ככה, אחרת לא הייתי יכולה לכתוב. ואני מוכרחה, כי אני מוכרחה לדבר אליך. אפילו כך. ובעצם לא כל־כך אכפת שלא תקרא. אולי זה הנחוץ. טוב לי שאתה קיים לך בעולם, כפי שאתה קיים, בנאי. ולא חשוב כלל שאין אנו מתראים. עצם הידיעה שאתה קיים לך איפה־שהוא, כפי שאתה קיים, מיטיבה עמי מאוד. לא מוזר לך? גם לי. לפעמים אפילו נדמה לי שעצם קיומך, ולא חשוב כי מרחוק, מרמז משהו לחיי. משהו אפל, אולי, רחוק ואחר מכל מה שהייתי מורגלת בו עד־עתה, אולי אפילו משהו, אשר כל הזמן התקוממתי נגדו.

כי כאן אצלנו, איך להסביר, כל מה אשר פעם היה מרומם, פתוח־אופקים לנשימה רחבה, מחמם – כל זה הפך קרתני כל־כך, התפרט והתגמד ופג טעמו, עד כי – – (אינני יודעת לסיים את המשפט). יכול להיות שאינני צודקת ולאמתו של דבר, הכול כשהיה. אני רק יודעת דבר אחד: הלב נוהה אל משהו אחר. תתפלא אולי לשמוע זאת דווקא ממני, אבל אני נמשכת אל העזובה הנודפת מהחדר המודח שלך. כאילו נושבת בה איזו אמת אחרת. לא פעם אני מבקשת להימלט אליו מן החגיגיות הזאת של ימי החגים. יש משהו לא־אנושי ולא־אמתי בחג.

ואפשר, ואף־על־פי־כן, שהיתה נרתעת ופונה לשוב הביתה, אך התנועה כבר שבתה כליל. והיא הוסיפה ללכת, מצומצמת וגבוהה כנגד כל האחרים, שהפסיעו בדממה חגיגית שכזאת. התלחשו בדממה נשאו עיניים להביט בדממה ובירכו זה את זה בדממה ובמנוד־ראש, כבני־ברית. הם היו רבים מאוד, בכל הרחובות. כל העולם יצא ללכת לבית־הכנסת. הם הלכו והלכו, עוד ועוד, בדממה של יראה ושל כבוד, אבות עם בנים, שכנים עם שכן, סבא עם ילד. הנשים פיגרו קצת מאחור, והיא הרגישה את עצמה מאוד נכלמת ללכת כך לגמרי לבדה, כאשר כל העם נהר לו לבתי־הכנסת.

חמקה אל הבית, אל דירתו הקודמת של בנאי ביפו כנמלטת על נפשה, ועלתה חרש על מדרגות־האבן הכבדות של הבית הערבי הישן, והדלת מן המדרגות אל חדרו היתה פתוחה ממש כמו הפעם.

בנאי ישב ליד שולחנו הגדול, שרטט משהו, ועשן־סיגרייתו נע פקעים־פקעים אל עבר החלון, נמלט להתחבר שם עם העננה הגדולה אשר בשמים. תריס־החלון הפונה אל הרחוב לא היה מורד אפילו. לבוש היה חולצת־טריקו צהובה ונטולת־צווארון, וכאשר שמע פסיעות מאחוריו, נע ראשו היפה, הוא בלבד, להביט. כל־כך שליו היה לעצמו, בדול מן העולם ומחגיו. אך כאשר הבחין בה, נרתע מכסאו וקפץ לקראתה: ‘את?!’

כאילו דמות מאוב־עברו נתגלתה לפניו. אותה שעה, וגם בימים רבים אחרים, היתה רחוקה ממנו, כמו אדם מילדותו, וקרובה אליו באותה מידה עצמה.

החדר נתמלא דמדומים, ובחוץ נחה, רכה ומפויסת, נהרה אחרונה של האור השוקע. בנאי מזג קפה ובשעת כך נתן בה מבט מפוזר, מתוך המהומה שקמה בנפשו. למה באה, עכשיו, אחרי שנים, מה היא מבקשת למצוא כאן אצלי. מה מתת הביאה לי. כלום מדמה היא בלבה שהכול כשהיה ושום דבר לא השתנה. אך ייתכן הדבר, וגם מעליב, אם להודות על האמת.

ולפתע, בבת־אחת, היה מסתכל בה לא בעיניו בלבד אלא כאילו מתוך כל חייו, ישר מתוך הזכרונות שהתלקחו מחדש, והמראות והגעגועים והקולות והניחוחים של הימים ההם, ביום ובלילה ובכל השעות כולן. עד מה כרוך היה אחריה, חסר־אונים, תלוי בניד־עפעף שלה, נרעד לכל נימה בקולה, שעשויה היתה לרוממו או להדיחו הרחק־הרחק בכל הרף־עין. אולם בה־בעת, שרוי במצוקה, היה גם חש את עצמו מרומם בייסוריו, שרוי בלב הגעגועים, מלא חיים גדולים כמלוא הלילה הזה בשעה זו בעיר האפלה.

היא היתה ככל הנערות המהלכות ברחוב ואף לא אחת מהן. וכיצד אמרה לו ביושר האכזרי המקודש והבלתי־אנושי שלה ‘אבל אינני אוהבת אותך, בנאי’. זו היתה פשוט גסות, אם לא טיפשות, להגיד כך. אבל באותה שעה קיבל בנאי אחרת את דבריה. הוא הביט הצדה, אל גדר־האבנים, ששתקה לה באפלה המבהירה של השעה השנייה לפנות־בוקר. גבוה מרחוק התנדנד פנס, מבליח אור שומם על רחוב ריקן. מלים שאמרה לו צללו אל תוך חייו, צימתו אותו למקומו, שללו את קיומו. יושר אכזרי וגס אשר כזה. אולם הן דווקא משום־כך הוא מכבד אותה בלבו, גם עכשיו וגם אז, בעצם השעה ההיא, כאשר עמד שעון אל גדר הבית, החיים אופסים מקרבו והוא עומד ועומד וידיו בכיסיו, עיניו בפנס המבליח גבוה ורחוק, ובשום פנים לא יכול היה למוש ממקומו. שום משב לא נולד באפלה להצן את פניו. ‘אבל נוכל להיות ידידים’, הוסיפה.

כמו שמוסיפות כולן. זה היה תיכף בתחילת המלחמה והיא נישאה לאחד עמוס דגן. מי זה עמוס דגן, בנאי לא הכירו ולא ביקש להכירו. אחד העמוסים הרבים. בן־כפר היה ויהודית הלכה אתו לחיות בכפרו. היא היתה אפשרות חיים שנגוזה, הגביש שהוטל לתוך תוהו געגועיו ללכד ולגבש כל מה שהתגעגע בקרבו לחיים רבים ותואמים ואחרים. עמוס דגן נפל במלחמה ויהודית הוסיפה לגור בכפר שלו ולגדל את ילדו.

אחר־כך פגש אותה בנאי פעמים אחדות, באקראי לגמרי, מה שלוֹמֵךְ, וזה הכול. קודם עמד ביניהם עמוס דגן החי, אחר־כך עמד ביניהם הבעל המת. פעם אחת ביקרה בחדרו ופעם אחרת האריכו קצת לשוחח, ואותה שיחה הזריעה זרע לימים רבים. מאז חלפה שנה, והנה הופיעה, פתאום לגמרי, ודווקא ערב יום־הכיפורים. לשם־מה באה, מה היא מבקשת כאן ממנו. הסתכל בה מרחוק, מתוך חייו שהפרידו בינה לבינה, וחש כי הוא עשוי לרצות בה, סתם ככה, ללא כמיהה וללא ערגה. בה עצמה כפי שהיא יושבת לה ככה, מותניה דקות ושדיה נכונים. כפי שעשוי היה לרצות בשעה זו עצמה, בכל נערה אחרת. כאילו העבר אין לו כל חשיבות, בכלל לא. כאילו מת. כדי כך, שאתה יכול לקרוא לה גם יהודית או כל שם אחר, אין לכך כל משמעות.

ובשבתו כך הרגיש בהנאה אפלה וזדונית כיצד היא מתערטלת מכל ייחוד, מכל עבר, מכל זיכרון, מכל שם, מכל מה שהיה לפנים יהודית ועתה איננה אלא סתם אשה נאה בעולם. ההנאה הזדונית זימרה בעורקיו וצהלה ונקמה בה ובו בשניהם גם יחד, באותה התפעמות מימים־עברו. אלוהים, כיצד היה כל מגע אקראי, כל התראות מרחוק, כל הבהוב של דמותה מבעיר בו געגועים וערגה עד לבלי־הכיל, עוד ועוד יהודית, מלוא העולם יהודית, מלוא החיים ומלוא כל מה שהלב מבקש.

עכשיו, מכאן, זכר את געגועיו מן הימים⁹ ההם כמי שנזכר בילדי־טיפוחים וחבל היה לו ששוב אין הם מקננים בו. כי אפילו היו הגעגועים כאלה חסרי־תכלה, מכאיבים ואפילו פוצעים, הרי העניקו לו, בה־בעת, תחושה חריפה של חִיוּת, של הנה־הנם, הם עצמם, עיקרם, לבם הפועם. עכשיו אין לו שום געגועים. חבל. עד כדי הרהור כי אדם שחדל להתגעגע הוא אדם שמתחיל למות.

מן הסתם באה אליו בכוח אותה התפעמות מן הימים ההם. מבקשת, כנראה, מקלט באהבתו. טעות, טעות. מה רודף אחריה, ממה היא נמלטת.

הרחוב למטה היה ריק לחלוטין, אדם לא נראה בו. מבית־הכנסת הסמוך בקעה רינת־תפילתם של הצמים, קול החזן וקול הקהל. קול יחיד בענות חלושה וקול הציבור העונה אחריו בנעימה.

עכשיו דיברה יהודית. שניהם ישבו על הספה, כנגד החלון הפתוח.

‘בני־הכפר האלה, אתה מבין. הם מכבדים אותי, וגם’.

‘אי־אפשר שלא לכבד אותך’.

‘תודה. וגם מתייחסים אלי בחביבות. אבל אני מתחילה להרגיש, כי אני נחנקת בחביבות להם. הרי בעיניהם אינני חדלה להיות אשתו של עמוסיק שלהם. אין לך מושג, וגם לי לא היה מושג, מה היה עמוס בשביל הכפר שלו. איזה עתידות ניבאו לו, ובכלל. שכחתי שלא הכרת אותו בכלל, סלח לי. איך שהם מעריצים ואוהבים אותו. גם אני, אם להיות גלוית־לב. אבל אינני יכולה להיות מצבה קדושה לחייו־שלו. ואני עכשיו בדיוק מצבה כזאת. אני בעיניהם כמו אסורה במגע, בשימת־לב גלויה ואמתית. אתה מבין, מצבה לאיש שאיננו, לחיים שאינם עוד. כך הם רצו שאתנהג וכך גם התנהגתי, אבל, זהו. עד שלעצמי כאילו חדלתי להתקיים. כן, עד כדי כך. אינני עוד חיי, אני החלום שאני חולמת על חיים אחרים. עד מתי אפשר ככה? וכבר אני מתחילה לשנוא אותו, הם השינאוהו עלי. בטוב־לבם, בחביבותם. בדאגתם. הם בוודאי מתכוונים לטובה, אבל הכול כל־כך שקר! הרי אני חיה, לא? מדוע אינם תופשים שאני משהו לעצמי, בלי כל קשר עם עמוסיק שלהם. כן, שלהם. אבל כך תבע ממני הכפר וכך גם תבעתי מעצמי. בהתחלה, לפחות. חלילה, הם לא אמרו ולא רמזו, אבל ככה זה השתמע. ולו, נגיד, הייתי נישאת לאחד הבחורים שלהם, היו ודאי שמחים בשמחתי. מובן! אבל בלבם לא היו סולחים לי, אני בטוחה בכך. אתה מסוגל להבין? עד כדי כך! החיים שלי עכשיו, כפי שהם, עוזרים להם לזכור את עמוסיק. אתה משיג? שילכו לבית־הקברות, אם הם רוצים לזכור אותו, מה אני אשמה, מה אני סוף־סוף!’

התפילות פסקו. קול דשדוש־נעליים וקול לחישות עלו מעבר לחלון. בנאי קרב לחלון. בקבוצות וביחידים יצאו המתפללים מבית־הכנסת הקטן והיו משתרכים לאטם, משתהים הרבה ומשוחחים על המדרכות ועל הכביש. הרחוב רחש אנשים. ירח בהיר, חף מכל ענן, האיר להם את הדרך. לא מלא וחזק כמו בליל סוכות, רק חרמש, כזה חגיגי, היה תלוי בשמי הילדות מעל לבתים. עיניו ברחוב, חש בנאי כיצד יהודית יושבת מאחוריו על הספה, שעונה אל הקיר, כרית מתחת לראשה. כמו חלום רחוק שעבר זמנו. בושם נשיותה עלתה וליטפה את גבו, כמו קטורת רחימה. והילד שלה? הרי הרתה וילדה. מדוע אינה מזכירה אותו כלל. כמו חלום רחוק שעבר זמנו. אני מקשיב לך, זה כל מה שיש בידי לעשות. טעית בי, יהודית. אינני מה שהייתי. הנער ההוא מוסיף לעמוד שם ליד גדר־האבנים של ביתך, אבל הוא איננו אני. כבר אינני מסוגל למה שאת מצפה ממני, כבר אין בי. אני עכשיו רגע, וגם הנערות שבאת כאן אצלי הן רק רגעים. זה הכול. אולי גם את? אל תתאמצי, את לא מסוגלת לכך. את אחרת. או שמא אני טועה בך?

את כל יום־הכיפור כולו, יום ולילה, בילו יחדיו, כלואים בחדרם כנגד החיים השובתים שם בחוץ. לולא יום־הכיפור היתה מן הסתם נוסעת תיכף בבוקר. אבל ככה, היו כלואים זה עם זה בחדר עד מוצאי־החג. אילו היה לפחות לאן ללכת, אבל לא היה לאן ללכת. הם היו יחדיו והיו כל אחד לחוד כאשר לא היו אולי מימיהם. למה שציפו כי יתחולל ביניהם, לפחות למה שציפתה יהודית, לא התחולל. משום־כך העיקה הזרות שבעתיים. קומי סעי לך, לא טוב לי, הניחי לי לבדי. הייתי נוסעת, אבל כיצד אסע. כן, אני יודע. כאשר אדם שרוי לבדו, העולם איכשהו מוסיף להתקיים בקרבו. התקווה, סתם תקווה, כלשהי, סתומה ככל שתהיה, איננה מתה בקרבו. אין הבדידות מכלה את התקווה. אבל כאשר שני אנשים שרויים יחדיו ומה שמתחולל בקרבם קצר ידו להושיע, והרחמים נכמרים בלבם אינם מפשירים ואינם מקימים לתחייה – הרי שנִסְתַּם רחובם, לא להמשיך ולא לשוב. אין אולי בדידות כבדידותם של שניים אנשים כלואים בחדר ואין בידם להושיע זה לזה. או־אז נסתם איזה גולל והתקווה גוועת לנגד עיניהם. ורק הרחמים, הם בלבד, מקיימים את פרפוריה ואינם מניחים לה למות. לא טוב לי. אני יודעת. אני משער שאת יודעת. אילו רק יכולתי. כן, ואין שום תחבורה היום, מה? לא. תצטרכי להישאר כאן עד מוצאי־החג.

והיו גלמודים כמו בתחילת פגישתם ויותר מכן. היא נמלטה אליו, הוא נמלט אל גופה ושניהם קלטו זה את זה כמתת של חמלה, לא של אהבה.

חבל. כן, אני יודע. כל־כך חבל שככה. באתי לכאן עם כל־כך הרבה תקוות אבל אני יודעת שאינך אשם. מה עניין אשמה לכאן? כלום לא אמרתי לך בהתחלה שטעית בי? כן, אמרת, אבל. זהו, לא היית צריכה להוסיף את האבל הזה. כן, אני יודעת. רצית דווקא להיות כמו האחרות, אבל אינך מסוגלת לכך. את אחרת. כן, אני יודעת. את. כן, אני יודעת. אפילו קולנוע אחד איננו פתוח הערב. עשיתי משגה שבאתי דווקא ביום־הכיפור. אני מבין. אולי נצא קצת לטייל? לאן? טוב, נישאר כאן. אוף, נדמה לי שלילה זה הוא הארוך מכל הלילות שידעתי בחיי. והמייגע מכולם. כן. כמה שלא טוב לנו. אני יודעת. אנחנו פשוט עקרים. כן, אני יודעת. בנפש, אני מתכוון.

הביטי, יהודית, בואי נדבר. לפחות נוכל לדבר, לא? כבר אנחנו יחד אינני יודע כמה, כבר התעלסנו ואכלנו וישנו וקמנו ושוב התעלסנו ותביטי כמה שלא טוב לנו. מה מפריע לנו. בואי נדבר. לפחות נוכל לדבר, לא? בואי ננסה. בואי נהיה כנים והגידי לי. יש בי עכשיו תאווה איומה שנדבר ונהיה כנים. אפשר להיות כנים מתוך תאווה להיות כנים? כן? בואי ננסה, יהודית. בואי נהיה כנים. אנחנו שנינו, עכשיו. זה לזה. בלי כל חוכמות וחשבונות, כמו שאנחנו כלואים ביום־הכיפורים הזה. כלום זה אפשרי בכלל? אולי זה כל מה שאנחנו יכולים לעשות. הרי עוד מעט בין כה וכה ניפרד ואת תחזרי לך אל הכפר שלך. בואי נהיה כנים כאילו לא נתראה אף פעם. בלא מורא ובקול רם דווקא. כן? את לא חוששת? אין ממה לחשוש. הרי אינני מבקש ממך לחיות יחד. בני־אדם שמבקשים לחיות יחדיו, לעולם לא יהיו כנים, כמו בני־אדם המבקשים להיפרד זה מזה. את לא חושבת? אנחנו לא נתראה עוד אף פעם. לו ידעת כמה שזה נחוץ לי, פעם אחת לפחות, פעם אחת בחיי, לדעת שזה אפשרי. שנהיה שנינו משוחחים כאילו מתנו ואנחנו משוחחים לנו אחר המוות על החיים שלנו. לו ניתן לי לשוחח שיחה אחת כזאת לפחות פעם אחת בחיי.

וכאן נתרחש הדבר הנפלא ההוא, והם התחילו לדבר זה אל זה כמו כל אחד לעצמו בחביון־לילו, מתחת לשמיכה. הם דיברו בשקט, זה אל זה וכל אחד לעצמו. ישבו יחדיו ודיברו באהדה כמו אח ואחות, זה אל זה על עצמם, אך ורק. ‘כבר אני יודע, שום דבר לא יחלץ אותי’. ‘זה כנראה באמת ככה’. ‘האמת היא שאני די מחבב אותך, אף־על־פי־כן אינני חדל לחוש את היותי לבדי. גם עכשיו’. ‘אני מבינה אותך’. ‘זה נפלא’. ‘מה?’ ‘שאמרת ככה. שאנחנו יכולים לשבת ולשוחח ואני יכול להגיד לך בשקט את כל זה’. ‘גם אני’. ‘והרי כבר התעלסנו והכול, והנה רק עכשיו’. ‘כן’. ‘כאילו רק עכשיו מתחיל אולי משהו להיוולד בינינו’. ‘גם אני מרגישה כך’. ‘פעם חשבתי שהגוף עשוי לאחות. כבר אני יודע שזה לא נכון. כאשר שניים מתייחדים זה עם זה, הרי למעשה מתייחד כל אחד עם התאווה שלו, רק אִתָּה’. ‘ככה הרגשת גם אתי?’ ‘כן’. ‘זה נורא לשמוע’. ‘הרי אנו מדברים כך משום שלא נתראה עוד אף פעם’. ‘לא לא, אני חושבת שאתה צודק, זה באמת ככה, אבל מצלצל נורא באוזני’. ‘מדוע?’ ‘איכשהו פוגע בי, אבל אל תשים לב. נשמע כמו גזר־דין’. ‘איזה גזר־דין?’ ‘להיות בודדת לעולם ותמיד ובכל מצב. כאילו לנשמה אין לה זרועות. אבל זה נכון וטוב שאמרת לי. לי לא היה העוז לחוש את הדברים עד תומם. פחדתי. כי זה בכל־זאת נורא. אבל עכשיו, לאחר שאמרת, הוקל לי, איכשהו. אינני יכולה להסביר מדוע’. ‘אני שוב מוכרח לומר לך כי נפלא לשוחח אתך על עצמי’. ‘אתה משוחח גם על עצמי’. ‘כמובן. זה כאילו היינו הך’. ‘נפלא באמת, פתאום אנחנו יחד יותר מבכל מצב אחר’. ‘אבל ביחד באמת לא נהיה לעולם’. ‘מובן שלא. לא נוכל’. ‘כמובן. אף אחד אינו יכול. זה ככה הטבע שלנו’. ‘אתה חושב?’ ‘נדמה לי’. ‘אבל אני כל־כך מתגעגעת שיהיה אחרת’. ‘גם אני, תמיד’. ‘באמת?’ ‘כן’. ‘ולא מפריע לך לדעת כי געגועים אלה לא תהא להם אף פעם הגשמה גמורה?’ ‘מפריע לא, אבל מכאיב’. ‘והנערות שסיפרת עליהן?’ ‘זה דבר אחר’. ‘לא מוזר שבכלל אינני מקנאה בהן?’ ‘אין לך מה לקנא בהן’. ‘אני יודעת, בנאי’.

יום־הכיפור הלך אל מוצאו. מבית־התפילה הסמוך עלתה רינת־נעילה חִוורת־קול, מזוקקת, מטוהרת, מזדמרת בדממה, מזוככת, רצויה ומחולה. השמש כבר החלה לשקוע מאחורי הבתים ורק קרניה נשתהו מעט להקשיב לקול רינת־התפילה, ואחר־כך נאספו אל האחרות מכל ימות־השנה.

כאשר יצא ללוותה לאוטובוס, כבר התחיל הלילה ברחובות. מה שנשתייר מיום־הכיפורים, נצטנע בלב פנימה. הבריות ישבו ואכלו ובתי־הקולנוע נפתחו לרווחה. החולין חזרו והתחילו לנשום והיו.

פרק עשרים ושניים

נגמר. המסך התחיל להיסגר לאט־לאט והסוף הופיע קצתו עליו וקצתו על הבד שנעלם מאחוריו. הצלילים האחרונים התפשטו מלאים ומסיימים, להתגבר על קולות הכסאות והאנשים, שהתחילו לקום עוד קודם־לכן. עד־עתה שרויים היו באפלה רחימה וטובה, שחִתלה את כולם לעיסה אנושית אחת, ועכשיו היו פתאום כולם באור. אור צהוב, לֵאֶה, מעיק, שהבליח מהעמודים ופיזר, אמנם, את האפלה שמקודם, אך לכלל אור־מולך לא הגיע. נתונים לעצמם ומתלחשים עם בני־לווייתם ברוח נמוכה, נגררו האנשים מבין השורות אל הפתחים ונעו צפופים ומאופקים במדרגות־היציאה האחוריות, מתחת לתקרה הנמוכה־לגעת, בתוך האור העמום והאדיש שהבליח גם כאן. מי שבא עם בת־לוויה, בת־לווייתו נצמדה אליו לחוש ממשותו. יוחאי גור בא לבדו, ועתה נגרר וירד לבדו, ידיו בכיסיו.

ירדו ובאו אל הרחוב למטה. הרחוב היה אחר מכפי שהניחוהו בתנועתו שעתיים קודם־לכן. ואף־על־פי־כן, האורות המוכרים בתוך העיר האפלה, ההמולה המאופקת והכבושה במסילתה, השיבו יציבות לנפשם. בתי־הקולנוע והתיאטרונים נתרוקנו והרחובות התלקחו פעם אחרונה בהרבה תנועה ואנשים, לפני שיפקירו את עצמם עד אור לרוח ולדממה. המכוניות והאוטובוסים נסעו בבת־אחת בכל הכיוונים, הקיפו את הכיכר ונסעו הלאה אל הרחובות האחרים.

יוחאי גור נשתהה תחתיו, מביט אחר האנשים המתרחקים. נו, לאן אנו פונים, יוחאי. בידידות ובלבביות, כאילו הוא שניים בודדים שהם אחד. ההיא שם אצלו, לא צריך להפריע. הסתלק לך ללכת לכל הרוחות ובלבד שלא להפריע. מובן מובן. עיניים שהיו לה, אלוהים. הן מביטות עכשיו בו, הן שלו, הכול של הנהנתן הזה. ואני.

הטיל פסיעה־פסיעותיים ונשאר עומד מתחת לתמונת־פרסומת ענקית, שתפשה את מלוא חזית־הקולנוע. בזה הרגע עצמו כבו עליה האורות והנערה שם, ששערותיה סתורות ועיניה מפתות וכותונת־הלילה השחורה נשמטת מכתפיה, משתרעת לה כאן למעלה, מוגדלת עד אין־שיעור וללא כל בושה מעל לכיכר הזאת, והיא מאיימת באקדח שלוף על כל העיר וחושפת כאן, בתוך הפומבי הגדול את ירכה – הנערה הזאת תישאר כל הלילה לבדה ומעורטלת. איש לא נבהל מפניה ולא מתפתה לחמודותיה ואיש לא בא לאסור אותה, אך כל אחד נושא אליה עיניים.

רוח לא נשבה, אבל מאי־בזה ריחפה ונשרה פיסת־נייר מלמעלה, צחורה כיונה, סתם פיסת־נייר אחת. ריכז בה מבטו כאילו היתה בשורה. ראה אותה מוטלת על הכביש, במקום שנוסעים גלגלים. כבר איננה מה שהיתה כאשר ריחפה באוויר האפל ובוודאי לא מה שהיתה קודם־לכן. גלגלים באים וחולפים מחצוה והדביקוה אל האספאלט השחור. באו עוד גלגלים ועוד גלגלים, כולם עברו עליה וחלפו הלאה. סתם פיסת־נייר אחת. אולי נתלשה ממחברתו של תלמיד. אולי מיומנה של נערה. אולי כתוב עליה משהו, ואולי היתה חלקה וריקה. בלי ספק שימשה למשהו, אבל עכשיו מחצו אותה הגלגלים וכבר לא תשמש לשום דבר. מיותרת לגמרי. כמעט לא קיימת אלא בצליל האיוושה הקלה שמשמיע הגלגל העובר עליה בנוגעו בה בהרף־עין אחד. בהרף־עין אחד זה היא עדיין קצת קיימת. וכן במבטו של יוחאי גור, כפי שהוא רואה אותה על הכביש וכפי שראה אותה קודם נושרת ומרחפת באוויר.

הטיל פסיעה כדי ללכת לאיזה מקום, לא חשוב לאן. עבר על־פני הנערה אשר מלמעלה ונכנס לרחוב אחר. הנה, שוב. הזרות המוכרת של הלילה. כל־כך מוכרת וידועה, עד כי חדלה להיות זרות, שכבר היא רגילה בו והוא רגיל בה. לולא הפסיק לעשן, היה מדליק עכשיו סיגריה. הלך הלאה וכבר היה משוטט מרחוב לרחוב. כל רחוב וצלם־לילו שלו. כל רחוב ושכניו־שלו. לכל עיר נפש משלה ולכל רחוב נפש משלו. אפשר נפשות הרחובות עושות את נפש־העיר.

חלונות־הראווה זעקו אורותיהם אל המדרכות. לפעמים משתהה זוג להביט. אלה המשתהים להביט, אינם קונים בדרך־כלל. הרבה חשמל ברחוב. אורות תלויים על הפנסים למעלה ואורות של חלונות־ראווה המבקיעים את האפלה אלכסונית מן הצדדים, ואורות חולפים של מכוניות. לולא החשיכה, לא היו מרגישים באור. האורות והתנועה ודשדוש ההולכים הנשמע מרחוק ונהם־הים מעבר לבתים ואוושת ההמולה של העיר – כבר הם מחתלים את נפשו של יוחאי גור בהבל החמים והדחוס והמוכר עד לזרא של כל מיני לילות בכל מיני ערים בעולם. ערי־חוף וערי־יבשה. העיר בימי־מלחמה והעיר בימי־שלום. אבל תמיד העיר בלילה והוא בה.

כבר חודש ימים אני כאן, אבל אין לזה כל חשיבות, כנראה. כאילו רק אתמול באתי. כאילו בכלל לא באתי. כאילו תמיד תמיד אני כאן ובכלל לא הפלגתי לשום מקום. שוב ושוב וכמו תמיד. מנותק ממקומות של חיבור ותָחום לעצמו ומרחף מחותל בזה ההבל הדחוס והאפל והמפתה, הזורם לו מן האפלה אשר ברחובות, מן האורות הירוקים והאדומים והצהובים. זה ההבל שהוא מגרה וקוסם ומדיח אל ההבל־הבלים, שהוא חג והוא הפקר, והוא קטיפה רכה שעשויים לצלול בה מלופפים חמימות חמדנית דביקה כמו בגילופין. היא תהום כרויה והיא תחתית כל הדברים, כמו קרקעיתו של עולם.

בדיוק כמו שם. לצאת משעתיים של קולנוע וליפול ככה פתאום לתוך עיר בלילה, כמו לתוך בלימה. הכול סביב־סביב, האפלה והרחובות והאורות והתנועה הרכה והמאופקת, ושום דבר אינו קיים. אפילו אם אינה כל־כך גדולה, בדיוק כמו שם. והוא עצמו לעצמו זר ורחוק ובלתי־נתפש בתוך העיר שלו. והרי זה כל ההבדל. להרגיש כך בעיר שלך כמו בעיר זרה, להסתובב כך לבדך בעיר שלך לגמרי־לגמרי כמו בעיר זרה, בסתם אחת עיר בעולם. כמעט חטא הוא להרגיש כך, אבל אני מרגיש כך. הלבדיות הזאת אינה קשורה עם שום מקום, גם לא עם הלילה. היא בקרבי. כל אחד עשוי להרגיש את עצמו נוכרי בבית זר. אבל בביתך שלך?

שוטט הלאה, ידיו בכיסיו. נידח בעירו, מודח מעירו. כל שעה שינתה את צלם־דיוקנו של הרחוב. כל שעה ופניה ברחוב. יוצאי הקולנוע כבר הגיעו מן הסתם לבתיהם. ההולכים ברחוב מתמעטים והולכים. הרחובות כובו בזה אחר זה, טורי־בתים אפלים ללא רמז של אור. גם ברחובות העיקריים נתמעטו האורות. מכונית מתאחרת, בודדת כמו אדם, החליקה לבדה לאורך הרחוב, נבלעת ונעלמת, ופנסה האדום נמלט אחריה מפני החשיכה. והכול כשהיה. כל הפנסים בוערים לבדם באפלה. הלילה הולך לאטו לקראת שחרו, אך לא הישנים ולא הערים אינם מרגישים בכך. הלאה מזה, מעבר לבתים ולאורך החוף¹⁰, מנהם לו הים. אינו נח ואינו ישן ביום ובלילה. אבל בלילה הוא נשמע יותר.

אנשים אחדים, שניים כאן ואחד שם, היו משרכים דרכם בין האילנות. משוגע אחד, אולי בן שישים אף־על־פי שקשה לקבוע גילם של חסרי־דעה, עמד לו על שפת־הכביש ליד עמוד־פרסומת. שקט מאוד, צוחק חרש אל עולמו פנימה, בגדיו בלויים עליו ורגליו יחפות. באחת החזיק חתיכת־לחם נגוסה קרוב לשפתיו, שנייה היתה מושטת לעבר הכביש.

‘ראית? אף כלב! עיר שאין בה אף כלב אחד’.

‘למה לך כלבים?’ שמח יוחאי גור ונשתהה לידו ונכנס עמו בדברים.

‘בייחוד עכשיו. ככה לא מרגישים, אבל בלילה. בייחוד בלילה. אף אחד’.

‘הנה, שם מתרוצץ לו אחד’.

‘אבל ההוא קשור’.

‘זה נכון’.

‘הוא קשור והאיש שלו מחזיק בו ברצועה. חבל’.

‘אתה מתגעגע עכשיו לראות כלב, מה?’

‘אני? מה פתאום. אני משוגע’.

והוא התחיל לכרסם מן הלחם אשר בידו. ציפורניו היו מגודלות ושחורות.

‘לך לך, אתה אינך כלב’, אמר.

‘בתיאבון. תאכל בשקט ואל תתרגש’.

‘אף אחד’, ייבב המשוגע, ‘חוץ ממני’.

מעבר מזה של עמוד־הפרסומת הגיחו, צמודים אל המודעות, פניה וגופה של יצאנית, אולי בת ארבעים־וחמש. שמלה צרה היתה לה וארנק גדול ושחור תחת זרועה.

‘אני יתום’, התייפח המשוגע.

האשה חייכה אל יוחאי מין חיוך מתחנן־מתכרכם. בלה אחת. מעודדת על־ידי מבטו ומעצם העובדה שאיננו מתרחק ממנה, נגעה בזרועו ואמרה: ‘נו?’ כמעט קט נמשך ללכת אחריה, מתוך בושה להניחה. ‘ארבע לירות עם החדר’. לך לך אחריה ותן לה הרגשה שהיא עדיין אשה מצודדת לב גבר. ‘בחוץ יעלה לך שלוש’. לך עמה וקיימת נפש אחת בזה הלילה.

‘נו?’

מתוך שתיקתו הבינה את סירובו וחזרה למקומה ליד עמוד־הפרסומת ועמדה שם, גבה אליו, קצתה פונה אל הכביש ומכוניותיו וקצתה אל המדרכה. שיכור חלף על פניהם נטוי־גרון. לא התנדנד ולא נטפל לאיש ולא חבק עמוד־חשמל. כי לא לאחרים, לעצמו בלבד היה שיכור. והלך־עבר בצעדים מהירים, זקוף ונטוי קדימה, אמות־ידיו תלויות ברפיון. כך נחפז מאוד, לא מבחין ברחוב ולא באורותיו, עיניו נשואות ומביטות למרחוק. ידיו צמודות ורפויות כל הזמן לצדי גופו, כמו ידיים אסורות של אדם הפורץ רדוף רוח־עיוועים וחותר קדימה אל איזו קרן־אורה המהבהבת לקראתו ממרחקים.

היצאנית לא שעתה אליו ורק המשוגע ויוחאי גור היו מביטים דומם אחריו. שני גברים באו לאורך הרחוב. מבטה נצמד אליהם בהתקרבם. השהה עלי פעם מבטך, אך עוד פעם אחת בזה הלילה. תן בי הרגשה שעדיין אני יכולה. לו פעם, פעם אחת בלבד. אני לא אשמה שככה אני נראית. חזק בי את זכרונותי, שאדע כי היו. שאינני אשמה.

‘אל זאת התכוונת?’ לחש האחד באוזני האחר.

‘לא’, נמרץ ופסקני, ‘שם הלאה, בשדרה. צעירה אחת, תראה’.

הלכו ויוחאי גור פנה ללכת אחריהם. סתם ככה, כדי ללכת אחרי מישהו. הרחובות נתערפלו; בייחוד ליד הפנסים המבליחים. אד־ערפל שירד על העיר נטל את ממשותה. כמו עיר בדויה ולא קיימת כלל, הזויה בחלומו של מישהו. אור רחוק נדלק סמוך לכוכבים, באיזו קומה עליונה של בית גבוה. ולא כלום. סתם שקט של לילה ברחובות.

מכאן ומכאן ספסלים מתחת לאילנות. הקרובים לאור ריקים, השרויים באפלה – אודי־סיגריות מבליחים שם ויד חובקת, רגל מורמת, ראש מוטה לאחור. לחשי־דברים ושתיקות. כל מיני שתיקות. השדרה היא גם הדיבורים וגם השתיקות. כל מיני. טובות ורכות ועשויים לצלול בהן באֵד־ערפל, רעות שהזרות היא אמן־יולדתן. אלה ואלה על הספסלים אשר בשדרה. חסר־דעה אחד ישב לו לחוד, הוא לבדו על ספסל שלם, במנוחה גמורה, ולא אכפת לו להיות חשוף באור, חובק בשתי ידיו צרור מטולא. ולא זז ממקומו. כלום יודע הוא כי עיניו רואות את הלילה? אולי איננו יודע. אולי אינו עשוי להבדיל בין יום ובין לילה. כאילו אינו קיים כלל. כאילו מת. חי הנושא את מותו ביום ובלילה ואינו עשוי להבדיל בין יום ובין לילה.

יוחאי יצא מן השדרה וחזר לרחובות. הרחובות התרוקנו והלכו. קצת פנסים כובו והיה לילה ברחובות וכוכבים נפלו בהם ישר מן השמים. איש לא אסף אותם ושום אור לא נדלק להניסם. היינו־הך, לגמרי. משוטט לו כמו נווד. כמו שם, בכל הערים ההן ועל־פני הים. אחד שנע ונד בלילה, כמו לא חשוב לו היכן לילה זה מתקיים. אפשר לשוטט ולשוטט והלילה יהיה תמיד אחד, אותו עצמו. ארבע שנים ולילה אחד, אותו עצמו פה־ושם וכל־כך כל־כך היינו־הך. נוכרי ומתנכר כמו בחלום וגרוע מחלום. אולי כבר תמיד יהיה כך ומהמציאות של הלילה הזה כבר לא אתעורר אל שום חלום.

איזה חום כבד, דחוס, כמו חום של תחתיות, ננשב לעומתו מן הרחובות והמרצפות, מסעיר ובולם כאחד, חומר כמיהות ועורג. בוער ולא אוּכַּל. בדיוק, אני רוצה משהו מה אני רוצה הרי אני רוצה משהו. בדיוק כמו שם. כמו תמיד. הזעם האפל הזה המתחולל וחומר בו בלי דעת מה ואל מה. החימה הזאת הזורמת בעורקיו והוא עצמו לבדו־לבדו. הנה־הנה מתחיל לדעת משהו וכבר איננו יודע. אף־על־פי שדווקא עכשיו ויותר מתמיד ברור לגמרי, כי נחוץ מאוד לדעת. להגיע ולדעת. לרדת עד חקר. אבל המחשבה המחלחלת בו היא דווקא כזאת ללא צלם ודמות, חלקלקת, משתמטת בלי הרף, ישנה ואיננה בהיעלם אחד. אף־על־פי־כן ישנה מאוד וכופה עליו מציאותה גם כך. מתעברת בקרבו בכבדות ומתקיימת בו באיזה אופן שהוא. וטורדת מנוחתו, משתלטת וכופה עליו לשוטט ברחובות. מציקה ומבקשת להתפרץ ולהיות ולדעת. מה מחלחל בי. מה שורש בי, לכל הרוחות, שאיננו נעקר וגם איננו מניב שום־כלום מלבד הזעם האפל הזה הזורם בעורקים.

הרחובות הללו שוממים יותר ויותר, עד כי כל מכונית חולפת נשמעה מרחוק וכל צעדי אדם עובר היו בבחינת מאורע. אני מוכרח לדעת. אעמוד כאן ולא אזוז ממקומי עד שאדע. רק זו תחושת הכמיהה, אותה בלבד אני יודע. כמו תמיד. כמו בכל הלילות.

הלך הלאה. והלילה היה פתאום עולם שאין לו סוף. אולי יש לו חופים של אור, אבל חופיו אינם סופו, אלא, כך או אחרת, המשכו באור. יוחאי צלל ואבד בתוך מה שמציק ומבקש לדעת ואיננו יודע והחימה האפלה, אולי חסרת־שחר כשלעצמה, זורמת בעורקיו, עד כי חדל לחוש בקיומו ונעשה ערטילאי וזר ורחוק לעצמו.

‘אתה רוצה משהו?’ שמע קול מעבר לגזע־עץ, וראה לפניו, מקרוב מאוד ובבת־אחת, שתי עיניים באפלה. חולצת־טריקו הבליטה במוגזם את שדיה ומותניה. ביקש לעבור. סתם אחת מאלו נערות־הלילה. חש את עיניה בגבו ונשתהה. מיד קרבה אליו מצד זה, עיניה בעיניו וללא ניד־עפעף: ‘נו?’ וכאשר הוסיף להביט בה, אמרה: ‘עשר לירות, בחצר’.

הלך אחריה. לא היתה בו שום התעוררות אל גופה אשר בטריקו, אבל עיניה המביטות בגבו הפיחו בו צורך דחוף לתת לגופו לחוש בקיומו של גוף אחר, לגעת ולדעת ולהשיב לתחושתו את ממשות־עצמו. היא הלכה ונכנסה לחצר אפלה אחורנית של בית אחד, והוא הלך אחריה. נשענה אל כותל מאחורי עץ שצמח שם ומסביב ניבטו חלונות אפלים, שלוש קומות לגובה. בשום מקום לא נראה אף ניצוץ של אור. אבל אי־כאן נתאוושו צעדים, כאילו פסיעות בחול.

‘מישהו הולך’, לחש.

‘ששש’, היששה אליו מקרוב וריח של אשה ולא שום ריח אחר נדף ממנה. ריח מיוזע של אשה השרויה שעות רבות ברחוב. ‘נעשה כאילו אנו עומדים לנו סתם’.

צותתו להקשיב. מעבר לכתפה הבחין בשיקמה גדולה, שצמחה שם בדממה בתוך הלילה, בטבורה של החצר. כמו משהו מוכר. החצר הזאת, הקיר הגדול ההוא, מרובה־החלונות. אולי בגלל השקמה. לעולם עשויה שקמה להזכיר משהו. בכל־זאת משונה. כאילו ראה אותה אי־כך. כל־כך כאילו. אבל שני הבתים הניבטים מצד זה לא הזכירו לו דבר. ואף־על־פי־כן, כל־כך. כאילו היה כאן בזמן מן הזמנים. בייחוד הירח. בדיוק ככה ניבט אליו, פרטי מאוד, דרך העפאים של השקמה הזאת.

‘די, עכשיו אין שום צעדים’, אמרה והושיטה אליו את ידיה. חש את גופה לאורך גופו, כפי שהם עומדים להם כך שניהם, גנובים באפלת החצר הזרה, בעיר המתנכרת. אך באורח תמוה ולא מוסבר חש את עצמו בן־בית בתוך הזרות המתנכרת, כאילו היא אמת־נפשו החבויה, מזוהמת ושנואה ככל שתהיה, מנסה לשווא להפריך את עצמה ולערוג אל אמת אחרת, יפה ואצילית, אשר כפי הנראה לא ישיגנה לעולם. כאילו נולד ובא לעולם דרך איזה פתח צדדי לגמרי ונגזר עליו לבלות כל ימיו בחדרי־מדרגות, בחצרות אפלות של בתים זרים, תמיד תמיד הצדה. ולבו נכמר בקרבו על הנערה הזאת ועל עצמו גם יחד.

‘יש לך גוף טוב’, לחש לה מלה טובה כדי להפר את הנכר שבינו לבינה. ובאמת היה לה גוף חטוב וצעיר. שתקה. היה חושך ואת פניה השפופות מתחת לסנטרו לא ראה.

‘יכולתי לאהוב אותך’, לחש, ומשום־מה נדמה לו כי שטות זו יש בה באותה שעה קורטוב של אמת. מה אכפת אם זונה. לא אכפת לא אכפת. זקף אליו את פניה וביקש לנשקה.

‘עזוב, זונה אינה מתנשקת בפה’.

‘למה לא?’ התגרה בה, ‘זונה אינה אשה?’

‘גמור כבר’, הרחיקה פניה מפניו.

אחר־כך עמד וכפתר את מכנסיו, ובדומייה ששבה לקדמותה, שמע לפתע קול בכי של תינוק באחת הקומות שמעליו.

‘חכה קצת’, אמרה, מתקינה לבושה, ‘אני אצא ראשונה’.

נשאר לבדו בחצר מעבר מזה של השקמה, סמוך לכותל. הכותל ההוא מרובה־חלונות, כנראה בית־ספר. ושוב נדמה לו, כי אי־כך ראה את הכותל ההוא, ממש מהמקום הזה, כאן מעבר לשקמה. ולפני שידע בבירור, לפני שזכרונו התעורר לייסרו, כבר הרגיש את עצמו נלעג ומבויש. שארית המרי, שעשויה היתה להפיג את כלימתו, נאפסה מדמו. כבר הוצג ככלי ריק חשוף לזכרונו. שצף עתה מראות־מראות – מצליפים, מוכיחים איזו אמת נשכחת. כאן, ממש כאן. יד גורל בדבר, או יד המקרה. אה, מה זה משנה. עד היכן נטרד ממהלכם התקין של החיים עד היכן הוסט הצדה, לגמרי אל השוליים!

פניו מסמיקים באין־רואה, נפנה לצאת אל הרחוב. שם, על המדרכה ממול, הלכו להם שותקים זה אל זה שני בני עשרים, אצבעותיהם שלובות. ראו אותו יוצא מן החצר והסתכלו בו ואין ספק, שכך הסתכלו גם בנערה שיצאה לפניו. לעולם לא נהיה כמוהם, לא אני ולא אתה. לחיצת־יד כנגד לחיצת־יד, שבועת־אומן כנגד חטא, שאולי לא יחטאו אותו לעולם. כנגדם בא לקראתו איש זקן בעל הדרת־פנים, שהוליך את כלבו הקטן לטיול לילה. גם הוא ראה, מן הסתם, והיה מצטהל על שפמו מין אה! כבר אנו עיר גדולה – אבל בחצר?! מעבר מזה, בין העצים, ראה את הנערה עומדת שם, מצפה לזכרים אחרים.

ולא כלום. כאילו סר לחצר להטיל מימיו והוסיף ללכת. שוב־ושוב נדרש לו משהו ואיננו יודע מה. לעשות משהו, ללכת לאיזה מקום, להגיע עד חקר, להתמלא. ואז, בבת־אחת, חש ברעב ואחזו בולמוס לארוחה גדולה ומלאה, ודווקא מיוחדת במינה, ודשנה ככל האפשר. הרעב היה תובעני, מציק, ובולע את כל מיני הרעב האחרים. מיד. ודווקא במסעדה טובה, בעלת אפשרויות רבות ככל האפשר, זרה לרוחו ככל האפשר, שלא היה בה מעודו. לשבת בה לבדו ליד שולחן לחוד ולזלול ארוחה, שלא טעם כמותה מעודו. עכשיו, מיד. ויזמין לו ממה שדמיונו יעלה לפניו, פעם אחת ולתמיד וללא כל חשבון. מה שמתחשק וככל אשר מתחשק וסוף העולם, לא איכפת.

לא היה קיים בו עוד שום דבר זולת הרעב הפתאומי הזה. יוחאי גור התמכר לו ללא שום התנגדות וכבר היה הרעב הוא עצמו, כל עצמו רעב אחד גדול. הרחיב צעד לעבר האורות, שמן־הסתם אינם אלא אורות של מסעדה. נכנס בחוגת־האור ותיכף נולד צלו, שנגרר לאטו אחריו, נשמט והחוויר ככל שקרב למוקד־האור, עד שאבד באור לאחר שבא באור.

נכנס פנימה ושם כבר ישבו, בין האנשים שלא הכירם, השיכור וגם היצאנית הבלה, שני הגברים שהלכו לחפש אחת צעירה בשדרה וגם הצעירה עצמה – באמת צעירה ונאה – וגם המשוגע. המשוגע ישב בפתח ליד הדלת, נכון להימלט כל רגע על נפשו. וגם ההיא האחרת, הלך אחריה לחצר, כולם היו מקובצים כאן, במסעדה הזאת, היחידה הפתוחה עדיין ברחוב הזה, ואכלו בתיאבון גדול, אחוזי־בולמוס כמוהו, בהולים וזוללים. המשוגע כרסם בהנאה את חתיכת־הלחם הנגוסה ואיש לא גירש אותו.

יוחאי גור ישב ליד שולחן פנוי והללו לא שעו אליו כלל, כאילו לא הכירוהו ולא ראוהו מעולם. אפילו לא המשוגע. מלצר מובהק בחיוכיו בא וקד לפניו.

‘חומוס’, אמר יוחאי.

‘בבקשה. ואחר־כך?’

‘גריל מעורב. אבל משובח. וכן בירה וכוסית־קוניאק. כפולה’.

משהובאו לפניו המאכלים והמשקאות, הריק את הקוניאק לתוך הבירה וזימן את עצמו ואכל בהרחבת הדעת, ביחידות גמורה, ופניו כנגד פתח־הדלת, אל מול הלילה אשר בחוץ. בנחת, מנה אחר מנה, אכול ושתה, מתון־מתון ובכוונת־לב, בהפקת מירב ההנאה מכל מצמוץ־שפתיים. והללו שם מאחוריו ובאגפיו יושבים להם ליד שולחנותיהם, כמו דמויות ערטילאיות וכפויות, כולן בתוך נפשו ואין לו כל שליטה עליהן. כמו בסיוט־בלהות. והכול היה מרחף ונע באורח מוזר מאוד, כמו הרחק הרחק מעבר למָסַכִּים שקופים – ואף־על־פי־כן כאן, מקרוב.

מן הלילה אשר לפניו באו ונכנסו בפתח חבורה קטנה וקולנית של גברים ונשים, מבוסמים כולם. ראשונים שהקדימו, נשתהו על הסף והיסבו ראשיהם אל חבריהם הבאים אחריהם ודיברו אליהם ורחשו שם קולות בלולים וחילופי־דברים, הכול מתוך חיוכים וידידות וצחוק. ככה נכנסו ובאו כמו חוגגים מתאחרים של שמחה גדולה. כנראה שחקנים של איזו במה לועזית קטנה. צירפו להם שלושה שולחנות וכבר המלצר אץ וקד לפניהם.

יוחאי רמז למלצר והמלצר הביא לו עוד מנה, והוא שתה בירה ועוד קוניאק, כל הזמן יחידי ליד שולחנו. החמימות המערפלת היטיבה עמו מאוד. הבריות אשר סביבו ניטשטש סברן. הם היו הם עצמם וגם אחרים לגמרי, עינו המביטה בהם בראה בהם דמויות כחפצו.

הוסיף ושתה ומן הרחוב נשמעו צעדים, מישהו קרב, עבר על־פניו, הלך הלאה. קול־הצעדים הוליד פתאום את בנאי וכיצד הוא קרב ונכנס, הוא לבדו, חגיגי וצוהל, כחוזר להשיב כאן את נפשו מנשפי־הלילה. הוא ולא הוא, צלמו המשוטט, חיוכו נטול־הפנים, נהנתנותו הצוהלת ללא גוף. גם אתה כאן? בוא שב ותשמע כמה אני שונא אותך. למה אתה מרחף לך ככה כאילו אין אחיזה לרגליך, שב. מה זה פתאום אתה שקוף כמו זכוכית. הנה אני רואה דרכך את כל הבריות ההן, את השיכור והמשוגע ואת הזונה הקטנה ההיא בטריקו. רואה – חתיכה, מה? שכבתי אתה קודם. סתם ככה, בעמידה. תתפלא לשמוע: זה קרה בדיוק בחצר בית־הספר ההוא. הסתתרנו שם כאשר חיכינו לבואה של האונייה, זוכר? הרי אתה חיפאי בכלל. חבל, שאינך יכול לזכור. אז זה היה באותה חצר עצמה. לא ידעתי קודם, רק אחר־כך, תוך כדי. וזה היה די מביש, אם להודות על האמת. הנפקנית ההיא השתופפה והטילה שם את מימיה וזה כבר באמת עבר כל גבול. לא שמעת על הלילה ההוא? לילה גדול. כולם רצו לעזור לאונייה להגיע לחוף, והיינו יחד אחד גדול. והיתה שם נערה אחת על אופניים, ראיתי אותה, כמובן, מרחוק. היתה מפליגה ובאה ומעבירה פתקאות ממקום למקום. פשוט מגוחך עכשיו כמה מצאה חן בעיני וכיצד הייתי מצפה לה בין הפלגה להפלגה. אפילו את שמה לא ידעתי. סתם אחת אלמונית. מה חשוב שמה. בבת־אחת היתה כל הנשים שבעולם, כל החלומות כולם, הנערה האלמונית ההיא. מי מדבר על חלומות. ראיתי אותה בחצר ההיא וגם אז, בדיוק כמו היום, זרח הירח בין עפאי־השקמה. משום־כך נזכרתי. שמת לב שהירח איננו משתנה בכלל? ועוד אמרה לי שאחכה. לא יכלה להטיל את מימיה במקום אחר, הנפקה הזאת בטריקו. בלי כל בושה, אני אומר לך. תראה איך שהיא אוכלת לה שם בנחת, כמו סתם נערה בעולם. נוגע ללב ממש, אינך חושב? קודם שנאתי אותה, עכשיו בכלל לא. מה יש מה, מה ההבדל?

איני יכול לשאת אותם, למה אין גופך מסתיר אותם מפני. למה הוא שקוף כל־כך. להזמין לך כוסית? זה טוב, בייחוד עם בירה. שתה ואני אספר לך כמה אני שונא אותך. ידעתי, ידעתי שתגיד, כי זה משעשע אותך. הכול משעשע אותך. משום־כך שנאתיך. יודע אתה למה? משום־כך. כי אתה יציר־כפיו של השטן. ממש כמוני. אז למה לך להעמיד פנים? את כו–לם יצר השטן ולא שום אלוהים. איזה אלוהים על ראשך? לגמרי לא. לא מפני שהם נבזים. אף אחד איננו נבזה. אבל כו–לם אומללים. גם המאושרים הם אומללים, רק שהם לא יודעים, המסכנים. אני יודע. גם אתה, ידעתי שגם אתה. זה מין גורל כזה ומפני שהשטן ולא אלוהים יצר אותנו. אתה יודע מי זאת לילית? אני לא. אבל מלח אחד שהיה פעם כומר, נורבגי, נדמה לי, אמר פעם אחת, שאנחנו כולנו הננו פרי־הילולים מזיווגו של אלוהים עם לילית. חבל שלא שאלתי אותו מי זאת לילית. פעם אחת שכב אלוהים עם הלילית הזאת, והנה התוצאה – אתה ואני וכולנו. אתה מבין? אני לא. אבל אני זוכר את דבריו. אולי אני כן מבין. סתם ככה לא הייתי זוכר. לילה אחד קפץ לים, המסכן. מה נשאר ממנו? כלום. חוץ ממה¹¹ שהוא אמר ואני זוכר. אני אולי מסכן ממנו, אך אף פעם לא עלה בדעתי לקפוץ לתוך המים. זה – לא. לחיים, בנאי! סלח לי שאני מוכרח לשנוא אותך. אתה מבין, כדי להציל בתוכי משהו. כדי להצדיק את עצמי בפני עצמי. לא אכפת לי שאינך מבין. בן יחיד שכמותך. יפהפה שכמותך. הרי אתה בן־יחיד, כשם שאני בן־חורג. מוכרח לשנוא אותך, צר לי. אז מה אתה מתפלש לך להנאתך בהפקר שלך עם ההיא שָׁמָה מה שְׁמָהּ שבאה אליך היום. יהודית, לא? כאילו אכפת לך מה שמן. גם לי לא. אז למה אתה ככה, מתהלך כל הימים כאילו פגעו בך, רימו אותך, העליבו, הבטיחו סוכריה ולא נתנו. מי הבטיח מי. אף אחד לא הבטיח. לי מספיק, די. אני מוכרח לגמור את ההפקר הזה המשתולל בי. חלס. וגם עם הלילות האלה. רק שאינני יודע כיצד. אבל אני מוכרח להגיע לאיזה מקום ולהתחיל משהו. בשקט בשקט, ללא שום יומרות ושום תביעות, ככה. ואפילו אעצום עין ולא אשמע כל־כך מה שהלב אומר לי. אבל אתה, טוב לך במה שאתה וכיצד שאתה. נמלט לך לכל מיני העליזות ולכל מיני הנערות. לאן אתה מגיע לאן. שב, יש בי צורך עצום לספר לך כמה אני שונא אותך. שעצם קיומך מזייף כל אשר יש בי. אל תקום, עוד לא גמרתי. לא יזיק לך אם אטיח לפחות פעם אחת את כל האמת בפניך היפים. אילו רק יכולתי הייתי הולך ממך רחוק־רחוק. אבל אני זקוק לך. כל זמן שאני שונא אותך, אני קיים לעצמי אחרת. אני מרגיש בתוכי שאיפות, לא אכפת לי שאינני יודע מהן. קודם היתה ציפייה, אבל זה היינו־הך. שאיפות אלו מוליכות אותי על־פני תהומות ואינן מניחות לי ליפול בתוכן. אבל אתה, אתה, סור ממני, אני נחנק.

הליט את פניו בכפיו והרגיש את עצמו תקוע כמו קוץ בבשרו של העולם. הוא הקוץ והוא העולם החש את הקוץ בבשרו. סור ממני, סורו ממני, כולכם. מישהי מזמרת שם, מי זה מזמר שם כמו במילנו.

הקשיב. מרחוק־מרחוק, ואף־על־פי־כן מקרוב, כאן, ממש מעבר לכתפו, עלתה זמרה נמוכת־קול ורוויה של אשה אחת מחבורת השחקנים. תחילה צותת כלאחר־יד, אך בבת־אחת ובמלוא העוצמה חדר להכרתו שהוא שומע קול של אשה. מרחק כל־עצמו מבדיל בינו לבין הקול הזה. הקול מן העולם האחד, המופלא, הנערג כל השנים, הרחוק והקרוב. לא נשא עיניו להביט כי לא היה אכפת לו מה דמות ותואר לה, לבעלת־הקול, לאשה המזמרת.

שֶׁאוּלַי אֵינֵךְ קַיֶּמֶת

שֶׁגַּעְגּוּעַי אֵלַיִךְ בָּרְאוּ אוֹתַךְ

שֶׁוַּדַּאי אֵינֵךְ קַיֶּמֶת

אַתְּ

כָּל בַּת־מִינֵךְ בָּרְחוֹב מְחַלֶּלֶת אוֹתָךְ

וְאַת קַיֶּמֶת בְּכָל אַחַת בָּרְחוֹב

לְכִי לָךְ

לְכִי

כְּדֵי שֶׁאוּכַל אֵלַיִךְ לְהִתְגַעְגֵּעַ

גַּעַ גַּע גַּע גַּע

כמו תקליט שנתקלקל. לא אותה, את קולה של הנשיות עצמה שמע בקול שלה, של המהות האחרת, המופלאה, אשר לעולם הוא משתוקק אליה ולעולם היא נוכרית לו. כפותיו מליטות את פניו, היה מקשיב לזמרתה של האשה האלמונית ולנגד עיניו החלו לרחף פניה של מַאשָׁה, היא ולא היא, ופניה מוכרים ורחוקים כאחד. צפים ועולים בסמטה של ילדותו ותלויים שם כמו ירח על־פני הגגות המשתפלים ויורדים אליו, וחובקים אותו בחיוך שכל ימיו השתוקק אליו ואף פעם לא חיבקוהו ככה. לא חיוך ולא זרועות. לבו נכמר ונצבט בהשתוקקות הזאת, הקיימת בו תמיד, עוממת ומתלקחת. כאילו אין מאשה מאשה בלבד, או אפילו כלל לא, אלא אחת רחימאית גדולה ועצומה, ספוגה מלואו של עולם, היא־היא מלואו של עולם, חיק החיים, מולדת לכל אדם. זרועותיה הסמויות פתוחות לקולטו בכל עת תמיד, גם כאשר איננו יודע על כך. תמיד ולעולם חייו בהשתוקקות אליה. אפשר היא מצפה לו כל הימים ומצפה לו גם עכשיו. אפשר, אפשר מאוד שאין הוא משוטט כאן כל הלילה בתוך הלילה אלא בדרך אליה. אל האשה הגדולה הזאת, אל מאשה עלובת־הנפש כמוהו.

כל האחרים ישבו להם איש במקומו, לטשו עיניים לעבר חבורת־השחקנים ולא הגידו דבר. יוחאי גור לגם מכוסיתו. כמו חג שנפער פתאום בלב הלילה. השחקנים אכלו ושתו והתבסמו והיו מחויכים ואחוותיים זה אל זה. והמזמרת הוסיפה וליחנה חרש בקולה הנמוך, הרווה והמתמוגג, וכל האחרים זמזמו אתה ועודדוה בחיוכים ובניע־ראש. קֵרֵחַ מובהק אחד סָפַק בלחש־בלחש כף אל כף. ‘אחי שלי’, שרה האשה. ‘אני גלמודה וכן גם אתם. בואו ונהיה כולנו גלמודים יחדיו’. כולם התנודדו וקצב־לבם נע עם קצב־לבה. כן. כן. כן. ופשטה בהם אחווה כוהלית מתמוגגת ונוטפנית, עצובה דביקה שכזאת, הנוטלת את החשיבות מכל מה שמציק ולא־פתור ולא־נושע, מציעה קסמיה, כמו מזור, ומפתה כמו תהום. קום, אחרי, והצטרף, לא חשוב מי אתה. טול כוס ושתה עמנו. ותן קולך בשיר. שמעת את זמרתה, זמר כמוה. אם אתה רק יכול. אתה יכול? כל השאר אינו חשוב. כל השאר הוא בין כה וכה. הכול הכול. ולא חשוב. רק השעה הזאת קיימת, היא בלבד. כמות שהיא בעצם הלילה, וטוב שאפשר לזמר בה. בוא חייך אלי, כדי שאחוש כי אני קיימת. אני אחייך אליך ואתה תחוש כמוני. ככה טוב. ולעזאזל כל השאר. אתה תגיד לי שאני נאה וחמודה ואני לך כי אתה נהדר. לא חשוב שאנחנו מחניפים זה לזה. כי ככה אנחנו מאשרים לנו את עצמנו. וכי מה, לא כך?

האחווה הטובה והדומעת הזאת מחייכת איך וסולחת ומוחלת ומקבלת ומקבלת, כמו חיקו של העולם, עד שאתה עולה ונברא מחדש בהבל הכוהל הרחום ובזמרתה של האשה, עד שאתה מתחשף ממילא מכל מה שנראה חשוב ומציק. בדיוק כמו שם, בכל הבארים והקאבארטים של ערי־החוף. הצפיפות האנושית הזאת, הדחיסות של הגלמודיות שאין לאן לשאתה – לך, בנאי, אתה שייך להם. אני לא יכול. הם כולם מה שאני פוחד להיות, אנשים שחדלו. שהכול בהם מחניף ומזויף ועלוב, וגם אנושי מאוד, כמובן.

קיומם ונוהגם פגעו בו ובמה שמבקש לפרוץ מקרבו בזה הלילה, העומד על נפשו ואינו רוצה לגווע. פקח עיניו וראה אותם, את כל הללו אשר במסעדה בשעה המאוחרת הזאת, והם ערומים על בגדיהם, נשים וגברים כאחד. כל לבוש וכל עדי וכל חיוך וכל כיסוי שקוף היה, עביר לעיניו. הליט עיניו וכבר היתה איזו תחינה חסרת־ישע במבטו, כאילו כלתה מעיניו כל חיות ונותרה רק התחינה המשוועת הזאת – להיאחז, לצוף ולעלות ולהיות, בכל מחיר – להיות.

‘הפסיקו!’ צרח יוחאי גור, ‘חדלו לכם!’

מיד עטו עליו שני מלצרים, כמו שני שוטרים צבאיים.

‘הוציאו אותם!’ שאג יוחאי.

‘הם משלמים בדיוק כמוך, אדוני’.

‘הוציאו אותם, את… את…’

‘הם שרים יפה מאוד, אדוני’.

יוחאי גור מחה את פיו וקם ללכת. המלצר האדיב הזדרז והגיש לו את חשבונו. פרע והשאיר את העודף בידי המלצר ויצא החוצה.

משב־הרוח שננשב לעומתו הגביר את שכרותו. היה הולך לאן שנשאוהו רגליו לאורך הרחוב ומשם לרחוב שני, כל הזמן בתוך הלילה. לפרקים, בלי שהרגיש בכך, היה פורץ קדימה נטוי־גרון, יחידי ברחוב כולו, והיה שועט לפתע בהליכה מהירה סמוך לעצי השפה של המדרכה, כמו נתבררה לו לפתע תכליתו. משעמד על כך, היה ממתן הליכתו, כמתגרה בגורלו. לאן זה תמהר, יוחאי? הן אתה עצמך הרודף והנרדף.

כבר היה מאוחר מאוד. הכבישים והבתים אטומי־החלונות, וכן צמרות העצים, שנתאוושו ברוח, וצלליות־האדם המעטות שנעו אי־פה אי־כאן, הכול צלל ונבלע בתוך מדבר של חשיכה. לא שמע יוחאי אלא את חבטות פסיעותיו על המרצפת, קול ענות־חלושה לפעימת־לבו. לא קראו בשמו? אח, מי זה נזכר בו פתאום לקרוא בשמו. מי כאן יודע את שמו. היסב פניו להביט ואיש לא הסתכל בו. חבל. כל־כך חבל. אולי הוא משאיר את עצמו כאן והולך עד לקרן־הרחוב ההיא וקורא בקול גדול בשמו, כקרוא שני אנשים זה אל זה בלילה.

עבר מרחוב אחד לאחר ובכל רחוב רבץ אותו לילה על הכביש והמדרכות ועד למפלש הפנס שבקצהו הרחוק. החיש צעדיו. הוא מוכרח. להגיע ולהבקיע ולפגוש, בכל מחיר, לפני שהלילה כלה. הוא מוכרח לדעת ובלבד שתהיה בבית. לא חשוב שהשעה מאוחרת. מן הסתם תשב לה דמומה בשכונתה, כמו בפעם ההיא, בחוגת־האור של ירכתי המרפסת, כמו בירכתי הלילה, הספר יהיה מוטל על ברכיה האסופות ועיניה, לא חשוב. ולוואי שיהיה כך. כמו בפעם ההיא. שכך יראנה וכך יפגשנה. וכבר היה כמי שאץ אל מטרתו שנתבררה לפניו, ושוב לא נתן דעתו על הרחוב שהוסיף להחליף משעה לשעה את צלמו ומראהו.

ואז, פתאום לגמרי, ניצבו רגליו לפני הבית המוכר. הנה העיקול והנה גדר־הביטון השחוקה והנה שתי הצפצפות אשר מנגד. המגרש שמעבר עדיין עמד ריק. כאן היא גרה. עמד ועמד כנגד הבית, ידיו טמונות בכיסיו. כל עצמו בזה, בבת־אחת. בהתלקחות פתאום שהבשילה, כנראה, לאט־לאט. בידיעה ברורה של מחוז־חפץ. חבל שאינו די שתוי כדי לעלות ולדפוק על דלתה בעצם השעה הזאת. ואף־על־פי־כן.

עקר ממקומו ועלה וצלצל. שמע את קול־הצלצול מחריד את הדממה, אשר שם מעבר לדלת, וגווע לאטו. המתין. וצלצל שוב. והמתין. הוסיף והמתין גם לאחר שהמתין ולבסוף צלצל שוב. אם היא בבית, לא ייתכן שאיננה שומעת. שוב צלצל. בבהלה, בתקיפות, בנחיצות גמורה ובידיעה־כסכין שהבית – אין בו איש.

הצלצולים המשוועים גוועו, כמו הדים, והדממה התאחתה ונולדה מחדש – שלימה, לא מופרעת.

פנה לרדת והטיל צעד מגשש, להציב כף־רגלו על המדרגה שמתחתיו. הרים שנייה, להקדים ראשונה ואז, בבת־אחת נפל בו דבר. דווקא עכשיו, לאחר הלילה הזה ולאחר שלא מצא אותה. דווקא ודווקא משום־כך. הרגע בין אחיזה לאחיזה, עד שרגלו מגששת בחלל השחור של חדר־המדרגות – רגע זה הוא רחם שחייו נולדים בו או תהום־סכנה שחייו ניצולים ממנו וקיימים וניתנים לו שוב ושוב, כמו מתת. ושוב ותמיד מחדש.

הגיע לרחוב והוסיף ללכת וכל צעד הדהד עתה את פלא קיומו. לעצמו. מחדש. כאילו חייו מתת. כפי שהם וכפי שהוא, ורק הם בלבד. החיש צעדיו והתלקחה בו חדווה פרועה, חדוות היותו קיים, הוא עצמו כפי שהוא, זה הגוף כפי שהוא, זו פסיעתו החרישית והנחפזת טרם בוקר, עוד פסיעה ועוד פסיעה ועוד אחת. כל אחת צועקת את קיומו. כל אחת יוצרת פיסת־קרקע המתגלית ונכבשת תחתיו בתוך הפסיעה עצמה, לפני הציבו את הרגל השנייה – היא החיים כולם וכל אשר בהם.

לבו חמר וידע, כי נפל בו דבר. כפות־רגליו הרגישו את אריחי־המדרכה תחתיהן והוא הרגיש את כפות־רגליו החשות את האריחים וידע, כי הוא קיים. שוב ושוב. בזה הרחוב בין אלה הבתים, בזו העיר בזה הרגע. יכול להיות, כי לאחר שיֵצא את הרחוב וילך הלאה, לא יהיה קיים בו, אך כאשר הוא מהלך בו וכל עוד הוא מהלך בו – הוא קיים בו וישנו כאשר הוא מהלך לו כך וכפות־רגליו נושקות את אריחי־המדרכות, בשעה זו וברגע זה.

וכבר חש את עצמו גואה ונשפך בכל הרחובות האלה עד היכן שעיניו רואות אותם, והעיר עולה מתחתיו ונספגת וזורמת בגופו וכל שהיה בלילה והלילה עצמו ספוגים וקיימים בגופו. הוא השיכור והוא שני הגברים שהלכו לחפש את הצעירה בשדרה. הוא היצאנית הבלה שעמדה לה אצל המשוגע והוא המשוגע עצמו. הוא הנערה בטריקו והוא השיכור המחיש צעדיו נטוי־גרון, והוא יוחאי גור, מאוד יוחאי גור, המסתכל בו והולך הלאה ומשוטט ומשוטט ולגמרי לא חשוב שלא מצא את מאשה, גם לא אכפת היכן היא עכשיו. אם ארצה, אוכל למוצאה. אם רק ארצה.

לפניו הלך אדם אחד, יחידי ברחוב כולו. גם מן הרחוב אשר מנגד בא לקראתו אדם אחד ויחיד. ומן הרחוב אשר מימינו בא שלישי וסיגריה בפיו. ‘סליחה, אפשר לקבל אש?’ ‘אינני מעשן’, הצטער יוחאי כאשר לא הצטער מימיו על אשר אין בידו להגיש אש לאיש המבקש לעשן. האלמוני התרחק והם נראו, כל אחד ברחובו, כמו קהל גדול של אנשים יחידים, הנולדים כמוהו בכל רגע של חייהם. ואין יודע אם הם מאחרים לשוב לבתיהם, כמוהו, או מקדימים לצאת אל מלאכת־יומם. ואל כל האנשים המעטים הרבים הללו, שהיו אותה שעה כל האדם כולו, נכמרה בלבו אחווה, חדשה מעיקרה, וכבר היא קיימת וישנה. מסוג האחווה שנולדה בו לעצמו, ברדתו במדרגות לאחר שאיש לא השיב לצלצוליו.

פרק עשרים ושלושה

יוחאי גור חצה את הרחוב ועלה מצד זה של המדרכה, ומקרן־הבית נשמט ובא לקראתו צל־אדם. אולי צלו של עצמו, אולי צלו של אדם אחר. הרף־עין הלך לקראת הצל, והצל נשמט ונהר לקראתו ושני הצללים ערכו פגישה ביניהם ברחוב ריק.

אך מיד התחוור, כי הצל לא היה של עצמו אלא של ברוך ברוך, שיצא אותה שעה מן הבית לנסוע בטנדר הירוק שלו אל השוק הגדול. ראה את יוחאי גור ונשתהה כנגדו, ידיו בכיסיו, ופיהק פיהוק רחב מפה לפה. גם יוחאי טמן ידיו בכיסיו, אך הוא לא פיהק.

‘נו?’ ‘נו־נו’. נשתהו להם שותקים בעצם השעה ההיא של הלילה המחוויר אל יומו, או של היום הניעור מלילו, אי־שם לא רחוק מן האור. אף נפש חיה לא נראתה לאורך כל הרחוב כולו. יוחאי גור היה ער להחריד. ברוך ברוך חזר ופיהק, ונשתהו ועמדו שעה ארוכה ולא אמרו דבר. גם כלפי האיש הזה נכמרה האחווה בלבו של יוחאי גור, כמו קודם־לכן כלפי האלמונים, שבאו לקראתו אחד ברחוב. שכנו לבית, אפילו לא שכן. אף־על־פי־כן. קודם שניפגש עמו, נפגש עם צלו, אולי משום־כך. עמדו להם אצל הטנדר, שחנה רטוב מטל־הלילה, ליד שפת־המדרכה, וברוך ברוך הצית לעצמו סיגריה.

‘שמעת?’, אמר, ‘פרץ רובין שוחרר בערבות עצמית’.

‘לפי החוק הוא ודאי אשם, מה?’

‘ועוד איך. אבל זה תלוי בשופט’.

‘איך שהסתבך לו, פרץ זה’.

‘הוא היה אצלי’, סיפר ברוך ברוך והביט הצדה ומלוא פניו שרויים היו בתוך הלילה.

‘כן?’

‘כן. הייתי יכול לעזור לו’.

‘ואינך רוצה?’

‘בטוח שהייתי יכול לעזור לו’.

‘ולא תעזור לו?’

‘בעצם, למה לא?’ החזיר ברוך ברוך את פניו כנגד יוחאי גור. ‘למה לא? מה יש? הרי אני מתכוון להיות עורך־דין, לא? כלום אין עורך־דין עוזר לכל מי שמשלם? מתחמקים ממס־הכנסה, או אפילו רוצחים, מה זה משנה. הרי לשם כך הוא עורך־דין, לא? לשם כך למד ודגר כמו חמור, לא? שמעת פעם שעורך־דין יסרב להגן על מישהו מפני שהוא אשם? וכי על מי יגן, על אדם חף מכל עבירה?’

‘מסתבר שבדעתך לעזור לו?’

‘אבל מצד שני’, המשיך ברוך ברוך, וכבר היה מנוער לגמרי מקורי־השינה שליפפו את פניו אך זה־עתה, ‘מצד שני, בשביל זה? כדי לחלץ אחד פרץ רובין מן הבוץ? אינני מתרעם, אבל זה נראה לי די עלוב, בינינו לבין עצמנו. לקום בארבע בבוקר, להתגלגל בטנדר הזה לשוק, להתרוצץ עם כל מיני סוחרים, ללמוד וללמוד ולא לסיים אף פעם, בשביל מה, בשביל זה?! אני בנקרוט, חבר’.

‘אז אל תעזור לו!’ צהל יוחאי גור, ‘שילך לכלא, שישלם!’

‘מה זה משנה, אצטרך לעזור למישהו אחר’.

‘מדוע בחרת לך בכלל מקצוע כזה?’

‘אתה חושב שאינני מסוגל?’ גיחך ברוך ברוך, ‘אתה חושב שאינני מסוגל להגן על פושעים?’

תלת־אופנועו של החלבן היה מתגלגל ובא לאורך הרחוב. גלגליו החליקו על הכביש במין אוושה רכה ומהמה, המכמירה בלב ידידות לחלבן האלמוני, וכן לירקן שהשכים לפתוח את חנותו, וכן לכל צל של אדם שנראה אותה שעה אי־פה אי־שם ברחוב המחוויר.

‘בעצם, מה אכפת לי’, משך ברוך ברוך בכתפיו.

‘שנה אחרונה?’ התעניין יוחאי.

‘ללימודים? כבר גמרתי אותם. נשארו לי רק הבחינות. אבל אתה רואה, אני נאלץ כל פעם לדחות אותן. לו יכולתי לשבת כמה חודשים ולהתכונן כראוי, בלי השוק הזה, סתם לשבת וללמוד כמו כל אחד אחר’.

יש לי כסף, ביקש יוחאי גור להגיד. הייתי ארבע שנים על הים ואגרתי לי קצת כסף. חשבתי, אבוא, אסתובב, אראה. אולי. אבל עכשיו. קח, ברוך ברוך, שב ולמד. מאוד מתחשק לי לתת לו כסף. דווקא משום שכמעט איני מכיר אותו. אין דבר, תהיה עורך־דין, תעבוד, תחזיר לי. קח קח, אל תסרב. אולי גם אזדקק לך ביום מן הימים, מי יודע. מה אכפת לך. למה שהכסף יהיה מונח לו סתם. נו?

‘נו, צריך ללכת’, זירז ברוך ברוך את עצמו. יוחאי גור שתק. ברוך ברוך הוציא ידיו מכיסיו ופתח את דלתות־הטנדר. יוחאי גור עמד אצלו והביט ושתק. ברוך ברוך התניע את המנוע, אבל השאיר את דלת־הטנדר פתוחה. יוחאי גור הקשיב כיצד המנוע מהמהם, דחוף ובהול ברחוב השותק.

‘יום אחד ישאיר אותי באמצע הדרך ויתפגר לו’, אמר ברוך ברוך מבפנים, ידו על אדן־האשנב למשוך את הדלת אליו, יוחאי גו הביט כיצד הגלגלים עקרו לאט־לאט ממקומם, חרצו פסים בחול הלח, עלו על הכביש והחליקו לאורך הרחוב. שעה ארוכה שמע את המהומו מעבר לרחוב, ובלבו נקיפה של אכזבה, כאילו החמיץ כאן איזה מעשה, שחייב היה לעשותו לחייו. עמד קצת, בהה לפניו, ואחר־כך נכנס למבוא־הבית ועלה למעלה.

בחדר היתה הבהירות מועטה מאשר למטה ברחוב. בנאי שכב במיטתו ופניו לקיר. נתתי לו מספיק זמן להתעלס, נדמה לי. מן הצד, ליד התיבה מוטל היה הסקסופון. התגרה לו לקרבו לפיו ולהטיל יבבתו לתוך העולם, יבבת מתת נצחונו ואכזבתו. שתי התחושות מילאוהו בערבוביה, כמו רמז לעתיד לבוא. בנאי הפך את פניו ונינוח פרקדן על גבו, ידיו למראשותיו. עיניו היו פקוחות.

‘מאוחר, נדמה לי, לא?’

‘כבר בוקר’, אמר יוחאי והטיל עצמו כמות שהוא בבגדיו, על מיטתו, ורק את נעליו חלץ. הלילה נינוח בגופו, והתחיל להיות ברור כי הגיע אל סופו. הרגיש את עצמו כמי ששוטט שעות רבות במחילות של תחתיות וצף ועלה לבסוף וחזר.

‘שמע, יוחאי’, אמר פתאום בנאי ממיטתו, ‘נדמה לי שאני הולך להתחתן’.

‘זהו שחלמת כל הלילה?’

‘לא, באמת’.

‘באמת? עם כמה נשים?’

‘הביטו, החבר הטוב שלי לועג לי’.

‘לכמה זמן, אם מותר לי לשאול?’

‘מדוע אתה צוחק? זה כל־כך נראה לך בלתי אפשרי?’

‘כמעט’.

‘למה, אם מותר לי לשאול?’

‘כי אתה אחד שכבר התחתן עם עצמו’.

‘זה די נכון, אם אתה רוצה לדעת. ואף־על־פי־כן, אמת’.

‘עם הנערה הזאתהי שהיתה כאן הלילה, בעלת העיניים הגדולות?’

‘נערה? היא כבר אשה נשואה, חבוב. אמא לילד’.

‘אז אתה לוקח אותה מהאיש שלה?’

‘מזכרונו לברכה’.

עכשיו שכבו כל אחד במיטתו ושתקו. החלון הפונה לצד מזרח התבהר לגמרי.

‘והחבר הטוב שלי אין לו אף מלה טובה להגיד לי?’

‘אינני החבר הטוב שלך’.

‘באמת? זו הודעה מעניינת’.

‘שמע, חבוב, האם אתה יודע שאני די שונא אותך?’

‘כן? זו הודעה עוד יותר מעניינת. ואני דווקא די מחבב אותך, אם אתה רוצה לדעת’.

‘כמובן. אנחנו קשורים זה בזה בעבותות של חיבה ושנאה. איך זה מצלצל באוזניך?’

‘אנושי מאוד’.

תחילה נפגשו במלחמה, בקורס אחד לחבלה. מיטותיהם בצריף הארוך ניצבו זו ליד זו. קרבה גיאוגרפית מקרית זו לא פיתחה ביניהם שום יחסי־קרבה מיוחדים. פעם אחת יצאו יחדיו לחופשה של שבת. כל מה שראו בדרך – גשרים, בתים קטנים, בניינים גדולים, חומות, היו אומדים כמה קילוגרמים של דינמיט נחוצים כדי לפוצצם. עברו ליד בניין ענק. בנאי התקשה לקבוע את כמות חומר־הנפץ. ‘למה לך, שים אותי שם, ותיכף יעוף השמימה’, אמר יוחאי גור. ‘כל־כך טעון אתה?’ ‘ועוד יותר’. כך התחילו להיות ידידים. בשעת סיום הקורס ערכו פיצוצים בכפר נטוש אחד. בפיצוצים ההם איבד בנאי שתי אצבעות יד־שמאלו. יוחאי קפץ אליו ראשון והוליכו אל החובש. אחר־כך גם הצטרף למכונית, שהסיעה אותו לבית־החולים. אובדן האצבעות לא הפריע לבנאי להיות חבלן עד סוף המלחמה, אבל יוחאי גור חזר אל האוניות. אחר־צהריים אחד, שנתיים אחרי המלחמה, הסתובב בנאי ביפו העתיקה וביקש לשכור חדר לעצמו. ‘מה אתה מסתובב לך כאן בשכונה שלי?’ פגש בו יוחאי גור ושאל. ‘אתה גר כאן?’ ‘כן, לפעמים’. ‘מה פירוש לפעמים?’ ‘בדרך־כלל אני מסתובב על הים. אבל כאשר אני יורד לחוף, אני רוצה שתהיה לי פינה כלשהי. חוץ מזה נוכחתי לדעת, כי החזקת החדר זולה מבית־מלון. ובית־מלון הוא תמיד בית־מלון, אתה יודע’. ‘כן’. ‘אז את מי אתה מחפש כאן?’ ‘את אף אחד, אני מחפש חדר’. ‘נו, מצאת?’ ‘לא כל־כך’. ‘שמע, לא אכפת לי אם לא יהיה אכפת לך לגור יחד אתי. בין כה וכה אני נמצא בו מעט מאוד, כמה ימים בחודש, זה הכול’. ‘אדיב מאוד מצדך’. ‘חוץ מזה גם ארוויח את מחצית שכר־הדירה, לא?’ ‘כמחצית שארוויח אני’. יום אחד באו פועלי־העירייה להרוס את הבית, בפקודת השלטונות. בנאי עקר לתל־אביב והשתכן בחדר־הכביסה בבית ששאוליק גר בו. כאשר יוחאי גור חזר מהים, בא לגור עמו, וכבר הדברים ידועים.

‘אז ממתי החלטתם להתחיל להיות מאושרים?’

‘לולא הכרתי אותך, הייתי חושב שאתה באמת לועג לי’.

‘חלילה. רק התכוונתי לדעת ממתי תוריש לי את החדר’.

‘שמע’, נתחלפה לפתע הנימה הקלה והמבודחת, שבה היה מדבר עד עתה, בנימה אחרת לגמרי, רצינית, מתריסה, שוקלת. ‘יש לי הרגשה של גולֶה העומד לשוב הביתה. אשא אשה ושוב אהיה אדם מן היישוב. אתה מבין? אני – אדם מן היישוב! אתה מתאר לך? ובעצם, לשם־מה?’

יוחאי גור גחן קדימה, השיל גרביו מכפות־רגליו, ריווח בהנאה את אצבעותיו העקומות והגדולות, וחזר ושכב.

‘לשם־מה, מה רע לי ככה. מדוע בעצם עלי להתחתן בכלל, הייתי רוצה לדעת. בשביל מה להיות מקלט למישהי? בשביל, בשביל מה? בדיחה יפה, באמת’.

יוחאי גור לא התערב. עתה קמה רוח מן הים והחלה נכנסת ויוצאת בחדר משבים־משבים.

‘יהודית זו הוציאה אותי לגמרי מגדרי. זו פרשה ישנה מאוד, עליך לדעת. פעם, לפני שנים, כן. אבל עכשיו? כבר הדחתיה כדי שזכרונה לא יפריע לי. לא יוכיח ולא יטריד. נגמר. בינתיים גם התרגלתי לחיים אחרים לגמרי. כמעט שאינני מאמין שאוכל לחיות אחרת. אולי גם אינני רוצה, מה רע לי ככה. אבל היהודית הזאת תובעת אחרת. היא נערה – נערה? – מן הימים ההם. נערה טובה ואני די מחבב אותה, אבל’.

יוחאי חש את העייפות באיבריו, ורוח־הצינה היטיבה עמו והחליקה קל־קל על גופו המיוזע. ידיו למראשותיו, ראה לפניו את עיניה הגדולות של יהודית, התובעות, מוכיחות, מבטיחות, נכונות.

‘אז למה לי!?’ התנער בנאי.

פרק עשרים וארבעה

‘אולי נזיז את הספה לכאן ונפנה את כל הקיר?’

ידיה על מותניה, שיוותה מיכל לנגד עיניה את מראה ארון־הספרים הגדול של אבא ביקל לאורך הקיר כנגד החלון, מצד זה של הספה. הארון עצמו מוטל היה מפורק לווחים־לווחים, כאן ובפרוזדור. והספרים בתוך שקים, מפוזרים אף הם פה־ושם ובכל מקום. שאוליק דשדש בפסיעות קטנות, מונה בקצה־אצבעותיו את אריחי־הרצפה. כבר שרויים היו באותה תכונה של עשייה והתחדשות, שהיתה תוקפת את שניהם כל־אימת שהביאו הביתה רהיט חדש או שטיח או מערכת גביעי־יין חדשים או כאשר החליטו פתאום לשנות את סדר הרהיטים בחדר. עכשיו היו אומרים ומחפשים ומודדים מקום נאה לארון־הספרים שהוריש להם ביקל.

‘ייכנס!’ הכריז שאוליק בניצחון, באותו אפן צוהל ומקיים־עצמו, שהיה מכריז כאשר היה ילד והיה נער: אמרתי שככה יהיה, הנה! ראו, עליתי! פקפקתם, מה? לא האמנתם, ראו! אני, כן, אני! אני!

כן, שאוליק, הודתה בו בלבה. כן כן כן, ביקשה להיות כנועה לפניו, מטשטשת את עצמה, קיימת בקיומו, בטעמו, בהשערותיו, במה שאומר ובמה שעושה.

‘שיערתי שייכנס’, השיבה, ‘אבל אינני בטוחה אם זהו באמת המקום’.

ותוך כדי כך ניחשה לעצמה, כי לא לפניו ביקשה להיות כנועה, אלא לפני משהו אחר, גדול ממנו, גדול משניהם, שהתקשתה לקוראו בשם. שאותו משהו יכפה עליה כוחו, כוונותיו, אורח־חייו. שאיננה יכולה ואין בה הכוח להיות היא בלבד, היא לעצמה בלבד, נתונה לרחשי עצמה, רק היא ורחשי־נפשה בלבד. דבר, שאוליק, אני שומעת.

‘זהו!’ כבר התלהב שאוליק, ומיד גם הציב את העמודים התומכים והניח עליהם את לוחות־האצטבאות. עלה ועמד על כיסא, גופו פורץ און מגופייתו, רגליו איתנות. כולו אדם העושה לביתו. מיכל הריקה את השקים, וספריו הגדולים והכבדים של אבא ביקל נשפכו על הרצפה. עזרי תפס כרך גדול ועבה ונמלט לפינה ונשתופף שם תחתיו, הניח את הספר על ברכיו והחל מדפדף. אכזבתו, כמובן, לא איחרה לבוא:

‘איפה התמונות?’

‘בספר זה אין תמונות, עזרי’. הסבירה מיכל וביקשה לקחת ממנו את הספר.

‘יש! יש!’ לא הרפה הילד מן הספר, ובסבלנות שאין לה קץ הפך דף אחר דף אחר דף, בביטחון גמור שבדף הבא, תיכף בעמוד הבא, ימצא את אשר נפשו מבקשת.

‘נו, זהו. עכשיו תני לי את הספרים’.

עתה עמדה מיכל על־ידו, מנקה את הספרים כל ספר לחוד במטלית שנועדה לרהיטים, ושאוליק נוטל ממנה ושם על האצטבאות, גדול לגדול קטן לקטן, עד כי הלכו ונוצרו תחת ידיו טורי ספרים ישרים, נאים, תואמים לפי הגובה והגודל.

מן הקומה שלמעלה נשמע כל הזמן תקתוק מכונת־הכתיבה של קרן. מסכן זה מתקתק כל שעה פנויה על המכונה שלו בשביל כל מיני חברות. קנו מקרר חשמלי ושטיח חדש וצריך לפרוע את השטרות. כל שעה פנויה. מבעד לחלון ראו את השכנה מן הבית ממול טורחת וממרקת ומגהצת ומנגבת. בלי הרף, כמו תמיד. כמו בכל יום. כמו בכל שעה ביום. ביתה מקדשה, והיא הכוהנת הנרצעת שלו. ביתה מצוחצח וממורק ומוכן בכל עת לאורח. אבל שום אורחים אינם באים אצלה. אפילו לא בנה. שמעו, היא אפילו מזמרת! מין זמר מארץ־מוצאה, דק וגבוה, לעצמה בלבד. בין תקתוק מכונת־הכתיבה של קרן לבין זמרתה של השכנה עמדו להם מיכל ושאוליק וערכו בחדרם את ספריו של אבא. היא מנקה ומוסרת והוא נוטל ומעמיד על המדפים. לא הוא ולא היא לא פתחו אף ספר אפילו פעם אחת.

‘עכשיו תהיה לנו ספרייה נאה’, אמר שאוליק.

ראתה אותו ניצב גבוה ליד הספרייה הגדולה, שנמשכה עתה מקיר אל קיר והגיעה עד לתקרה.

‘אתה נראה כמו זבן בחנות של ספרים’, אמרה.

‘ספר אחר!’ תבע עזרי והחזיר לאמו את הספר הקודם, ‘עם תמונות!’

‘אין כאן אף ספר עם תמונות, עזרי’, אמר שאוליק. ‘כאן רק ספרים של סבא שלך’.

‘אני לא אוהב ספרים בלי תמונות’.

‘לסבא שלך בכלל לא היו ספרים עם תמונות’.

היו או לא היו, עזרי נטל ספר אחר והלך לו לפינתו וישב שם והתחיל לדפדף.

‘ועכשיו השק ההוא’, אמר שאוליק.

‘כן, שאוליק’.

‘האחרון, לא?’

כן, שאוליק. כן כן כן. אתה השואל ואני המשיבה וככה נחוץ וככה זה יהיה. שקט, עזרי, אל תצרח. תיכף, עזרי. אפשר בהחלט גם ככה ויקראו לכך כאשר יקראו. הרגישה את עצמה כמו דלת שהשיבוה למסגרתה התואמת לה, וטוב טוב לה להיות שם כנועה במסגרתה ואפשר אפילו להצטער משום ששאוליק הוא כך ואינו אחר, לא משנה. ואפילו להקשות למה הוא כל־כך מדולדל, שמוט, סתם. ראו, הוא מחייך. ואפשר להתרעם עליו שאינו מעורר בה הערצה, שתרווה את חייה, שתמלא אותה, שהוא כל־כך, כל־כך. מילא, אני לא־כלומית, אני לא חשובה. אבל אתה. כל־כך רציתי שתהיה. היכן כל מה שרציתי. גם כך אפשר להרהר, אבל בשקט, בלי אכזבה, כמו על חלום־נעורים שניתן בהחלט לחיות גם בלעדיו. שתהיה גדול ומקיף ומלא ותבלע אותי בקרבך. שאני מוכרחה משהו לחיי שאתפעל ממנו, אבל. זהו, עכשיו אני מתחילה מן האבל. יודעת הכול, לא מתכחשת לשום דבר, ואף־על־פי־כן. ובלי שום מרירות. שאתה כל עצמך כל־כך מצוות אנשים מלומדה. אולי תנאף קצת עם מישהי, אולי זה יחיה אותי. קצת, לפחות. לא, אל תעשה זאת. אפילו בכך מותר להרהר. אבל בחיוך, בלי התרסה, כמעט בטוב־לב. מכילה גם את זה וגם את היפוכו והמשכו האחר. יודעת את געגועיה וכולאת אותם פנימה. כן, שאוליק. וצומחת לה מבפנים גם ככה. אולי לכך מתכוונים כאשר אומרים בגרות. ואפשר, כמובן, להצטער על שלא יכולתי עם בנאי ואפשר גם לשמוח על כך. לא משנה. אפשר להצטער ולשמוח בהיעלם אחד, כי שניהם בי, השמחה הזאת והצער הזה. שניהם אני. ועוד יותר. ועוד הרבה. בהחלט בהחלט אפשר להמשיך ככה אתך ולדעת בשקט, כמעט בלי אכזבה, שאינך לא העולם ולא מלואו, אלא כפי שאתה ואיך שאתה. אני מרגישה שמעתה ולהבא נפתח בלבי דף חדש אליך.

ולא משנה אם אפילו ברגע זה מזדמרים בה מבטיו של ההוא האלמוני באוטובוס. היום, סמוך לצהריים, חזרה באוטובוס מן העיר. ישבה והביטה החוצה מבעד לחלון ואחד נוסע עמד על־ידה והביט בה. כל משך הנסיעה היו עיניו בגופה, בלי כל בושה, לא עיניים, אלא אצבעות, בכל מקום – עיניים שקרעו בה בהיעלם אחד אלף אפשרויות של אלף מיני חיים. אבל היא לא היסבה פניה להביט. והסמיקה, כמובן. ורק אחר־כך, כן כן, מיכלי, עכשיו מותר להתמכר לאותן תחושות של אחר־כך ללא שום הרגשת אשם. בשוכבה במנוחת־הצהריים על הספה, פניה אל הקיר ורגליה אסופות מעט אצלה וכפות־ידיה תחת לחיה – חזרה וחשה על פניה את מבטיו של ההוא האלמוני, ומגופה עלתה ונהרה לקראתה מין מנגינה מזדמרת שכזאת, הנה הוא חומד את גופי, זה הגוף שלי הנינוח לו עכשיו ככה, בפינוק וברווחה, בעצומם של הצהריים, וכל מקום וכל איבר בגוף שלי יושע שההוא האלמוני חומד אותו. אין דבר, מיכלי, היזכרי וחייכי. מותר, בלא שמץ אשמה. זו את שבתוכך הזדמרה ההנאה ההיא, ותהיה אווילית ככל שתהיה, כשם שזו את שהוספת להביט החוצה ולא הפנית ראשך ואפילו הסמקת.

‘גם כאן אין תמונות’, קבל עזרי באכזבה.

‘בוא, עזרי’, קפצה אליו מיכל בהתלהבות פתאום. ‘בוא, חמודי, אתן לך ספר עם תמונות. עם הרבה־הרבה תמונות’.

‘נו, זהו. נדמה לי שגמרנו’, אמר שאוליק.

‘כן, שאוליק’.

על הרצפה נשתיירו השקים הריקים ואבק רב. הספרייה עמדה יציבה במקומה החדש, דחוקה מקיר אל קיר והספרים טורים־טורים, תואמים ונאים על המדפים. כמו מצבה לאבא. כאן, בחדר שלי. קודם עמדה הספרייה שנים הרבה בחדרו של אבא, עכשיו היא עומדת כאן. כמו עברה גלגול־נשמות מחדרו של אבא לחדרו של הבן. שיעמדו להם. עד כאן מילאתי את רצונך, אבא. אם אקרא בהם, אינני יודע. אפילו אם אקרא בהם, אינני יודע אם אמלא את רצונך. לכל אדם ספרים משלו, אבא, ואלו ספרים שלך. אבל שיעמדו להם כאן.

‘שים עין על הילד, אני נכנסת להתרחץ’, קראה מיכל מן הפרוזדור ונכנסה לחדר־הרחצה והתנשלה מבגדיה ועמדה שם עירומה בין האריחים הלבנים. רק ראשה וכתפיה בלבד ניבטו לה בראי. מכיל אחת מביטה ומיכל אחרת בראי. איך אנחנו, מיכליות? שתיהן חייכו זו לזו, כמו שתי צוהבות שהשלימו ביניהן. אפילו בדוחק, לא חשוב. התבגרנו קצת, נדמה לי. הרחבנו את עצמנו ויש עוד מקום רב בנפשנו, לכל מיני הניגודים. אין דבר. אנחנו יכולות להכיל את כולם, לא? ולחייך, את ואני.

הושיטה רגל לתוך האמבטיה וידה נגעה בלי־משים במגבת התלויה שם על הוו. המגבת היתה לחה ומשומשת. רגלה נסוגה וכבר עמדה לקרוא לשאוליק ולבקש ממנו שיביא לה מגבת נקייה מן הארון. אבל אז, מתוך דחף־פתאום וכוונה מודעת־לחצאין להשיב את עצמה אל שאוליק, קפצה ויצאה, עירומה כפי שהיא, על־פני הפרוזדור אל החדר. שאוליק עמד ליד ארון־הספרים של אבא ומשם ראה אותה מרחוק ושתק. נטלה מגבת וחזרה. שיתפעל, שישתוקק אליה בפתאום, לא כדרך שהוא נזקק אליה בלילה. בוא אלי, שאולי, עכשיו. באור, לא אכפת לי.

התקלחה והתלבשה ויצאה. שאוליק עדיין עמד ליד הספרייה. אולי סתם כך, מתפעל ממעשה־ידיו, ואולי מברר לעצמו דברים שבינו לבין הספרייה. עזרי בא מן החדר השני, גורר אחריו משאית־צעצוע קשורה לחבל. ראה את אמו רחוצה ומלובשת ושאל לאן הולכים. לטייל, בני. לאן? לגינה, תיכף אלביש אותך.

ונטלה והושיבה אותו בפסקנות על הספה והתחילה להלבישו ולהנעילו.

‘עכשיו תגיד שלום לאבא ובוא נלך’, אמרה האם לבנה הקטן, כפו בכפה.

משנשאר לבדו, סילק שאוליק את השקים וכיבד את הרצפה לפני הארון ובשעת־מעשה נזכר באימה שנתחוללה בקרבו בינו לבין הארון ביום גסיסתו של אבא, כאשר הארון עמד עדיין בחדרו של אבא. עתה, משהעבירו לביתו ושינה את מידותיו והטיל סדרים משלו במערכות־ספריו, ניטל מוראו ממנו. משהו משל אבא פחת, משהו משל שאוליק ניתוסף, וכל החדר קיבל פנים אחרות. הזדקף וסרק את הארון ואמר. כן, אבא. בנית לי משכן בביתך. כן, אבא. טוב, בן, טוב מאוד. אני יורק, סימן אני חי. יהודים! הקשיבו, יהודים! לא מת, אדם חי הולך כאן למות. שוב למשכנך, אבא.

פרק עשרים וחמישה

שעה ארוכה לא הרגיש בו כלל. ישב על מיטתו, גופייתו לעורו ורגליו יחפות, וכיוון את הסקסופון שלו. הרי מישהו עלול לבקשו לנגן הערב במסיבה, ומוטב כי הכלי הארור הזה יהי נקי ומכוון כהלכה. לבדו היה בחדר, הוא והסקסופון שלו, בזו הדממה המתחילה להפיץ את ניחוח צינתה המעט, לאחר שהיום החם פונה לערוב. פירק את הכלי לחלקיו והיה מנקה ושף כל חלק לחוד. אחר־כך חזר והרכיבם, והכלי היה נוצץ ומבריק וכל מה שמצוי בחדר, כולל יוחאי עצמו, השתקף במתכתו. כל אותה שעה לא הרגיש באיש הזקן הניצב דומם ומשתאה בפתח. כלי־נגינה זה היה קרוב למזגו יותר מכל כלי־נגינה אחר. יבבן שכזה. אך יגעו בו שפתיים, מיד יתחיל לייבב ולצרוח כמו אני לא יודע מה. רק יבבות וצריחות, זה כל מה שהוא יודע להפיק מקרבו. כמו הנשמה שלי. מלבד לייבב ולצרוח אינו יודע להוציא שוּם צלילים אחרים. כלי פרוע ובכיין שכזה. מלך הקאבארטים, אלופם של הוללים ופוחזים, שאפילו אוהביו שונאים אותו. כמוני. מפני שהיבבה שלו היא כמו היבבה של הנשמה שלי. מתמוגגת כמוה, צורמת ויתומה כמוה, צרחנית ומשוועת כמוה. כמו צפירת אונייה בלילה – משוועת ונפרדת, כל הזמן ומתרחקת בעלטה. טעונה געגועים חסרי־תוחלת, שאין בהם אלא געגועים בלבד. אולי יבקשו ממני שאנגן להם הערב. או, אני אייבב להם! אנשוף עד שהנשמה תפרח להם מרוב יבבות.

ואז הרגיש לפתע באיש הזקן הניצב דומם בפתח ובצל הנמוך והרחב שדמותו הטילה לתוך החדר. צל־האיש היה קצר מן האיש נמוך־הקומה, אבל רחב כמוהו. צווארו היה צר ומגויד ותפוח מגידולי בשר זקן ורפוי. הוא עמד שם שחוח, ידיו טמונות בכיסי מעיל־הקיץ הקל והבהיר אשר עליו, פניו סמוקים, מגולחים למשעי ומזיעים מאוד, ומשקפיים עבי־זכוכית רכובים על אפו. מבעד למשקפיו נראו עיניים עשֵשות, עצומות־למחצה, עיני לביא לפני היעצמן בתנומה. כאילו עייפו מלראות או שבעו מלראות. כובע־קש חבוש היה לראשו ומכנסיו היו רחבים וארוכים ממידת רגליו. פליאה שאין מטה בידו, אבל שום מטה לא היה מצוי בידו. לפי שעמד כאילו נשען על מטה סמוי מן העין. שפתו התחתונה היתה משורבבת על העליונה במין תקיפות נבוכה שלא במקומה. שפם־שיבה עבות, צהוב בשורשו, חיפה על צלקת שקצתה בלטה מתוך שערות־השפם, למעלה מהשפה העליונה. משהבחין כי יוחאי גור מסתכל בו, ננער מעמידתו ומלמל:

‘אני כנראה טעיתי. סלח לי, איש צעיר’.

‘איזה מין טעות טעית, סבא?’ צהל כנגדו יוחאי גור.

‘זה בית מספר חמישים־ושבע?’

‘כמובן חמישים ושבע. את מי אתה מחפש, סבא?’

‘את הבן שלי’.

‘אז היכנס ושב, הוא עוד מעט יבוא’.

‘מי יבוא?’

‘הבן שלך. הרי אתה מחפש אותו, לא?’

‘אתה משטה בי, איש צעיר’, אמר הזקן בחומרה, אך בלי כעס, ואסף רגלו מן הסף אל עבר חדר־המדרגות.

‘מדוע? שב בבקשה. בנאי עוד מעט יבוא’.

‘מנין ידעת שאני אביו?’

‘אבא שמחפש את בנו בבית הזה, יכול להיות רק אביו של בנאי. סלח לי, אינני יודע את שמו הפרטי. אבי־שלי נפטר לפני הרבה שנים, היכנס בבקשה ושב. כאן מיטתו’.

זריזותו במענה־לשון, הניחוש תוך כדי אמירה ועצם יכולתו זו לפגוש אדם זר ברוח נכונה וקלילה – הפליאה ושימחה אותו. כביכול עבר ברגע זה על־פני גשר הנטוי על מים סמויים ובא אל ארץ מרומזת של אפשרויות וזיקות חדשות. הזקן דשדש פנימה, וגם עכשיו, בהליכותו, כמו קודם בעמידתו, נראה כאילו הוא נשען כל הזמן על מקל שלא היה עמו. נשתהה ותהה על סביבותיו.

‘לא ידעתי ששרגא מתגורר עם חבר’.

‘שרגא? אה, כן. כמובן. באמת התגורר כל הזמן לבדו’, הוסיף יוחאי להשיב באותה רוח קלה ונכונה, ‘אני רק באתי לפני חודשים אחדים’.

‘ככה’, קיבל הזקן את הסברו של יוחאי ונגרר למיטתו של בנאי ונשתופף עליה כדרך שמשתופף איש זקן על מה שמתחתיו. רגליו נפשקו וכרסו נשתפלה על ירכיו.

ובכן ככה קוראים לו, שרגא. עד עכשיו תמיד בנאי, והנה פתאום שרגא. שם פרטי ומסוים. כמו נפתח שער אל אולם לא־נודע, נא להכיר: שרגא בנאי. כמו נפער סדק אל תוך ילדותו ואל בית אבא.

‘אולי לכבד אותך במשהו’.

‘משהו קר, אם אפשר’, שלה האיש הזקן מטפחת מכיסו והטפיחה על מצחו וצווארו.

‘אין לנו כאן מקרר’, הצטער יוחאי, ‘אבל תיכף ארוץ ואביא’.

‘לא לא, אין שום צורך. שב במקומך, איש צעיר’.

‘קוראים לי יוחאי’.

אבל האיש הזקן כבר התעלם מקיומו ומשמו וחזר ונתן עיניו בקיטון זה, במשכנו של בנו, ברשותו הפרטית־פרטית של בנו. בלי־משים החלו אצבעותיו לתופף אל ירכו. יוחאי גור חזר ונטל את הסאקסופון בידו ולא ידע מה לעשות, לא בכלי ולא באיש הזקן, שנראה קישח, שמן ועלוב, ולא נענה להסברת פניו. האצבעות המתופפות על ברכו היו קצרות, תפוחות, בייחוד סביב לטבעת־הנישואין, וציפורניהן כסוחות מאוד.

‘וזה שולחן־העבודה שלו?’ שאל פתאום, ושאלתו הוטחה כמין גערה או נזיפה או אפילו נביחה. ובלי להמתין לתשובתו של יוחאי קם וקרב אל השולחן והביט בו מקרוב ובמה שהיה מצוי עליו אותה שעה. ואותה שעה היה מצוי מה שמצוי שם בכל שעה אחרת: ניירות, הרבה אבק, ספרים אחדים, עוד ניירות, מלבניים וצחים מאוד, מכחולים אחדים, קרטונים מגוללים, שתי מקטרות, ולידן אפרן השפוך, מטפחת. על מסעד־הכיסא אשר אצל השולחן תלויה היתה כותונת, והאב לא ידע אם כותונת בנו היא או כותונת חברו, היושב שם על מיטתו, חובק את הכלי הגדול בין ברכיו.

‘הנה הוא בא’, הודיע יוחאי גור.

בנאי הופיע בפתח, ידיו מחזיקות שני סלים עמוסים, בקבוק עטוף, שלא נמצא לו מקום בסלים¹², תחת זרועו מזה, ושתי ככרות־לחם תחת זרועו מזה. האיש הזקן הביט בו, כפות־ידיו שמוטות בין ירכיו וראשו מכווץ בתוך צווארו העבה.

‘אתה, אבא?’ נשרו משפתיו שתי מלים בודדות, שהפתעה ותרעומת שימשו בהן בערבוביה. יוחאי מיהר אליו והוציא מידיו את הבקבוק וככרות־הלחם. בנאי הניח את הסלים במקום שעמד.

‘הפתעתי אותך?’ גיחך האיש הזקן.

בנאי שלה מכאן ומכאן סיגריות וגפרורים, ושעה ארוכה העסיק את עצמו בהדלקת סיגריה.

‘קצת’, הודה ונשף נשיפת־בכורה.

יוחאי נשתהה אצל הסלים ולא ידע אם להישאר ואם להתנדף.

‘שב, למה אתה עומד?’ הזמין האיש הזקן את בנו. בנאי נשתופף בכיסא שליד השולחן.

‘סלח לי’, כמו נזכר לפתע והושיט לאביו את חפיסת־הסיגריות, אבל אביו דחה אותה.

‘כבר אינני מעשן’, אמר והוציא מכיסו חפיסת־שוקולד, ‘אני אוכל שוקולד’.

וקרע את העטיפה, והשוקולד מתחתיה היה רך וצמיגי, אך לא ממוסמס. זה מעשן וזה נוגס מן השוקולד ויוחאי גור התחיל לרוקן דומם את הסלים.

‘מחניק כאן אצלך’, אמר האיש הזקן ולא חדל להטפיח במטפחתו על פניו וצווארו.

‘אפשר לצאת אל הגג, אם אתה רוצה. שם נושבת קצת רוח’, אמר בנאי. קם והמתין עד שאביו יקום ושניהם יצאו אל הגג.

‘נשב כאן, מתחת לגגון זה’, הורה בנאי על ספת־קטיפה ישנה, נטולת־כרעיים, שהיתה תמוכה על־ידי לבני־בנייה אחדות.

ישבו בצל המועט שהגגון פרש עליהם, והגג לפניהם מוצף היה שמש שלפני שקיעתה עד קצה המעקה. מיד מאחוריו התחילו השמים, והלאה למטה ממנו גגות הבתים האחרים.

הרחק־הרחק מעבר לבתים נסתמן קו־הגבול הנע ומקציף בין הים והלאה, הרחק הלאה – קו־הגבול האיתן בין המים והשמים. כאן, על־פני הגג, מתוחים היו כמה חוטי־חשמל עם נוריות מגג חדרו של בנאי ועד קצה המעקה. בפינה כבר נערכו שולחנות אחדים, מזנונים למסיבה של הערב.

‘חיפשתי אותך ביפו’, התחיל האיש הזקן, ‘שם אמרו לי. חשבתי שאתה מתגורר עדיין ביפו. לא כתבת שעברת דירה. בכלל לא כתבת’.

‘לשם מה?’ אמר בנאי בשקט, לא בהתגרות ולא במרירות וללא שום צורך של התרסה. טינתו אל אביו ירדה במחתרת של חייו ושוב לא היתה גלויה לעין ושוב לא הכריזה על עצמה בכל מבט ובכל מלה, כמו לפנים.

‘אני מבין, אני מבין’, מיהר אביו להסכים דרך פיוס, ‘אבל בכל־זאת’.

שרגא בנאי המתין לדעת מהו שהביא אליו פתאום את אביו. האיש הזקן שקע־קפא תחתיו, עיניו מבעד למשקפיו עצומות־למחצה¹³ כמו מנומנמות, כאילו החיים כולם אזלו מגופו ורק הרוח החליקה והניעה קל־קל את המטפחת השמוטה בין אצבעותיו.

‘שתיקתך מקשה עלי, בני’, יצא מפיו קול יגע, מאומץ, ‘באתי להגיד לך ש… טוב, תן לי סיגריה. באתי להחזיר אותך הביתה, שרגא’.

‘כאן אני בבית, אבא’, אמר שרגא, ולפי תשובתו המיידית והמנוסחת ניכר, כי שיער מראש את אשר עתיד אביו להגיד לו, ‘אין לי שום צורך לשוב לשום מקום’.

‘הבית שלך הוא בחיפה, שרגא. כל הבית כולו הוא שלך, וגם בית־החרושת’.

‘אתה מוריש לי את רכושך בעודך בחיים?’ גיחך שרגא.

‘חזור הביתה, שרגא. מה שהיה היה, לא באתי כדי לברר דברים בינינו’.

‘מה שהיה ישנו’, השיב שרגא, וגם הפעם ללא שום התגרות.

‘בית־החרושת זקוק למנהל, ואני כבר אינני מה שהייתי. המפעל התרחב והוא עומד להתרחב עוד ועוד. הוא זקוק לך, שרגא’.

‘בית־החרושת?’

'כמובן. על עצמי אינני מדבר.

‘אבל אני אינני זקוק לו, אבא’.

‘מה זאת אומרת? בשביל מי הקמתי אותו, בסופו של דבר?’

‘אולי אתה מתכוון לטעון, כי בשבילי?’

‘במידה ידועה, כן’.

‘ואתה בטוח שלא בשביל שיהיה לך צורך להקימו?’

‘אבל זה לא ייתכן ככה! אדם יש לו התחייבויות מסוימות, כל אדם. אזרח כלפי המדינה, בן כלפי אביו. אי־אפשר שהחיים יהיו הפקר’.

‘ואביו כלפי בנו, לא? צר לי אבא שאינני יכול להיענות לבקשתך’.

‘אתה ברחת לך מכל ההתחייבויות וחי לך כאן, תראה איך שאתה חי לך כאן! הרי אי־אפשר ככה, כמו צועני, ללא כל תכלית’.

‘לא מהתחייבויות ברחתי, אבא’.

‘אני יודע! אני יודע!’

‘גם לא ממה שאתה חושב בלבך, כבר אמרתי לך פעם’.

‘אולי אשמתי לפניך, אבל זה לא חשוב כרגע. לא באתי לברר אתך דברים, ואל, בבקשה ממך, אל תעורר אותם מחדש. אני כבר אינני מה שהייתי ובית־החרושת עלול ללכת לעזאזל, אם אתה לא’.

'אה, בית־החרושת. שוב בית־החרושת! תמיד בית־החרושת!

סימן־הקריאה נשאר תלוי זועק באוויר, האיש הזקן לא הגיב. כן, בית־החרושת. כמובן שבית־החרושת. הוא שהיה כל חייו. במו־ידיו הקימו, בחדר קטן ונידח ובו מכונה אחת בלבד. הוא בעליו והוא פועלו היחיד. בו היה עובד מחשיכה עד חשיכה, בו אוכל את ארוחותיו ישר מנייר־העטיפה, ועד שלא נשא את אשתו הראשונה, את אמו של שרגא, אף היה עושה בו את לילותיו. תמיד בית־החרושת. הוא המפלט והוא התכלית. לפני שנולד שרגא ואחרי שנולד. מסביב כבו אורות בתי־המלאכה האחרים וכבר נדלקו אורות־המגורים של הקומות העליונות, אך הוא עדיין שרוי בבית־המלאכה. הוא המייצר והוא סוכנו של עצמו המוכר את שהוא מייצר. תחילה קופסות־פח לנקודות חשמל, אחר־כך פחיות למנגנוני־תריסים, אחר־כך פרצה מלחמת־העולם והבריטים הזמינו אצלו מוצרי־מתכת שונים בשביל הצבא שלהם. היה מסתגל במהירות לדרישות השוק ומשנה בגמישות רבה את מוצריו. בימי־מלחמה מוצרים של מלחמה, בימי־שלום מוצרים של ימי־שלום. באותה תקופה רכש לו מכונה שנייה ותיכף גם שלישית וכבר עבדו אצלו שבעה פועלים. החליף את בית־המלאכה בגדול ממנו, וזה כבר באמת היה בית־חרושת לכל דבר. באותה החלפה גם שינה את שמו ואת שם הפירמה שלו מבודונוביץ לבנאי – עברי יותר וגם מצלצל די טוב. שלא לדבר על עכשיו, עכשיו הוא ממש מפעל ועובדים אצלו עשרים־ושמונה פועלים והפירמה שלו ידועה בכל הארץ. אפילו הצבא מעסיקו ומזמין אצלו הזמנות. במו־ידיו, בעשר־אצבעותיו ממש, יצר את המפעל הזה. הוא את המפעל והמפעל אותו, כמו שאמרו מברכיו בחג מחצית־היובל של בית־החרושת.

בהתאחדות בעלי־התעשייה הוא חבר מכובד ומקובל ויצאו לו מוניטין כבורר־יחיד נבון ובעל כושר־שיפוט בלתי־רגיל. בעל הבחנה דקה, אמרו. בעל שכל ישר, אמרו. כל שניים ניצים שחרו את שיפוטו. שמו ושם מפעלו הלכו לפניו, המכונות בבית־החרושת התרבו והוא החליף את מקום המפעל בשלישית, הפעם לבניין גדול ומרווח במבואות חיפה, וכתובת־ניאון אדומה הכריזה אל תוך העולם יומם ולילה את שם המפעל.

כשם שהחליף בנייני בית־החרושת כן גם החליף את הדירות: שנייה טובה מן הראשונה, שלישית מרווחת מן השנייה. בית־החרושת היה ממלכתו־שלו, הדירה היתה ממלכתה של אשתו המנוחה.

חשבונו בבנקים תפח משנה לשנה, אבל הוא לא שינה ממנהגו, וממש כמו קודם־לכן היה עושה בבית־החרושת מחשיכה עד חשיכה, פותח ראשון ונועל אחרון. צרורו היה פתוח לפני אשתו ללא הגבלה ושכנים ראו בו מן־הסתם בעל חרוץ ומסור. כשם שראו בו אב מסור לבנו, המוליכו, כף־יד בכף־יד, לגן־החיות בשבתות, ללונה־פארק ולכל מקום שילדים הולכים שמה עם אבותיהם, או סתם ככה על הכרמל. כף בנו בכף־ידו, היה גוררו אחריו במין קוצר־רוח, בהול למלא חובתו כלפי יוצא־חלציו. אז טוב, כבר ראינו את הים ועכשיו בוא נלך אל הגינה. אחר־כך ניגש אל הנמל ומשם נסע הביתה, טוב? כל כמה שהיה נמוך־קומה, היה ראשו נשוא למעלה, רחוק מבנו הקטן הנגרר אחריו שם למטה, שותק ומדוכדך. וכאשר היה נדמה לילד כי הנה הבקיעה הארת־פנים כלשהי את הארשת החתומה של אביו, מיד היה מתמלא התעוררות ופוצה פיו ומספר אבא אתה יודע, מוטי השמן אמר היום בכיתה. אבל אבא לא שאל מי זה מוטי השמן ומהו שאמר. אולם בערבי־שבתות, בייחוד בערבי חג ומועד, היה מרבה להביא מתנות לבנו. לאף ילד בשכונה לא היו כל־כך הרבה צעצועים כמו לשרגא. היה לו כל מה שביקש לעצמו, שעון ואופניים, כאשר לאף ילד בשכונה עדיין לא היו שעון ואופניים.

וגם לאשתו נתן כל מה שלבה חפץ, ורק הניחו לי לנפשי. למן היום הראשון שנשאה, לא היתה חביבה עליו. ואחר־כך עוד פחות מכן. צדקנית שכזאת, כל היום שקודה למרק ולנקות ולתקן ולגמול טובות לשכנות. אני האחד שידעתי, כי כל מעשיה הטובים וכל צדקנותה מקורם בייסורי־מצפון על שהיא אשה רעת־לב. שמע לי, אני יודע. כזאת היתה אמא שלך, נוחה עדן. מתקנת וממרקת עד לזרא וגומלת מעשים טובים בלי חיוך, על לב ריקן. מפני שהיתה רעה בנשמתה. וכי מה ערכו של מעשה טוב על לב ריקן? זהו. גם לי לא היה בית, שרגא, ממש כמו לך. אבל לי היה בית־החרושת. הוא היה הניצחון האחד שלי. כבר מלכתחילה היה כך. בריה עלובה, זו אמא שלך. והיא לא ידעה אפילו עד מה היא אומללה. מובן שמימי לא הרמתי עליה קולי. אפילו את הפורקן הזה לא הרשיתי לעצמי כלפיה.

‘אני מתחיל להבין: את כל זעמך שפכת עלי’.

‘אתה היית ילד פרוע וסורר’.

‘באמת כזה הייתי?’

‘כמובן. ואף־על־פי־כן, מעולם לא הרמתי עליך יד, עד כמה שאני זוכר’.

‘ודאי שלא. היו לך שיטות אחרות’.

‘למה אתה מתכוון? אילו שיטות?’

‘גרועות ממכות’.

‘באמונה שאינני יודע למה אתה מתכוון’.

‘אני אזכיר לך. כשילדים ברחוב היו מכים אותי, היית מאשים אותי. כאשר אני הכיתי אחרים, האשמת אותי. תמיד־תמיד האשמת אותי. אף פעם לא הצדקת אותי’.

‘היתה לי כוונה מיוחדת, רציתי לחסן אותך’.

‘לא היה אכפת לי, אילו היית מכה אותי. לפעמים, כאשר הרגשתי את עצמי אשם, אפילו רציתי שתכה אותי. אבל אתה לא היית מכה, זה נכון. אלא שנתת בי מבטים שכאלה, גרועים ממכות. פעם אחת אסרת עלי ללכת עם חברים אל ההר. אני, כמובן, הלכתי וחזרתי די מאוחר וכבר היה חושך. אתה עמדת בפתח – עד היום אני זוכר אותך עומד בפתח – מביט בי, שותק. חמקתי על־ידך ונכנסתי פנימה. הלכת ובאת אחרי. נו, חשבתי לי, עכשיו תעניש אותי. אילו היית מרים עלי יד, אני חושב שהייתי מרגיש הקלה מסוימת. אבל אתה, אתה – לא. לך היו שיטות אחרות. אתה רק הסתכלת בי ושתקת. ועוד איך שתקת. רק הסתכלת ושתקת. אלוהים, כמה ייסרה אותי השתיקה הזאת שלך. היא לא הענישה אותי ולא שיחררה אותי ורק החזיקה בי כמו מלתעות נוראות. כמה התחננתי בלבי – שיכה, שיגדף, שיעניש! אבל אתה – לא. כאילו השתעשעת בי בזדון. התהלכת בחדר חוגג את נצחונך, שקט ומאיים. אני אגיד לך: במקום להעניש, ייסרת אותי. זהו. כזה היית בעיני, רשע מרושע המתענג על רשעותו’.

‘זו היתה כנראה אי־הבנה נוראה’, אמר האב חרש, ‘אני התכוונתי לחנך אותך’.

‘לחנך? אתה התכוונת לחנך אותי, כן? אני אגיד לך: אתה אילפת אותי! כאשר עשיתי את רצונך, בהכנעה ובזריזות, אה כן! רק אז הנחתי את דעתך. אז הייתי ילד טוב. אך אפילו אז לא זכיתי למלה טובה מפיך, אף פעם’.

‘זה לא יכול להיות!’

‘כך, על־כל־פנים, נדמה לי עכשיו’.

‘זה שקר’, הפטיר האב בשפה רפה. את הצעקות שמע הבן, את העיניים הזועמות ראה, אך הוא לא ידע כיצד אביו בא אליו אחר־כך, שעה שכבר ישן במיטתו, ועמד שם אצלו שעה ארוכה מאוד, בחושך, ולבו נכמר על בנו ועל עצמו גם יחד. סלח לי, ילד, אתה אינך אשם שיש לך אבא רשע אומלל כזה. אתה בסך־הכול יתד מקרית ועלובה, שכל אשר נחנק בי, פורץ ונתלה עליה. צר לי שאב כזה זימן לך הגורל שלך. יתום אתה בחייך, ילדי, כי אין לך אב. וכי מה אב אני לך? מוטב אב מת מאב אשר כזה, אני יודע! אני יודע! כל קורטוב של טוב אני קוטל בך ואין בידי להושיע. הנה אני נשבע לעצמי לשנות מעתה ולהבא את נוהגי עמך, ויהיה אשר יהיה. להאריך רוח, לשבת אתך, לטייל לאן שרק תרצה, אולי לתיאטרון־בובות? הנה הגיע תיאטרון־בובות מתל־אביב. מובן שנלך לתיאטרון־הבובות. אבל הרי יודע אני מראש, כי אחרי יומיים ישוב הכול לסורו. שבוי אני, בני הקטן, ואינני יודע בתוך מה. מעגל־קוצים הוא שבוער ובוער ואיננו אוכל. אבל לא זה, אתה רק מין בבואה של דברים ביני לבין עצמי. בעצם לא כל־כך אכפת לי מה שאני וכיצד אני חי ושאני ככה, נגיד, מין תוהו של משאלות. כל זה לא כל־כך אכפת לי, לולא המשפיל והמדכא שבעצם הדבר, כי הנה מבקש לו אדם לחיות כך והוא חי לו כל ימיו אחרת. לא משנה שהאחרת לא ברורה כלל. כמו בעל־כורחו. והרי זה לא כך. כלום אין לי הרשות או הכוח או היכולת, לחיות אחרת? הוא הדבר! לכאורה יש, ולאמתו של דבר אין. כאילו זה לא חשוב כלל ולאיש לא אכפת מהו שאדם חולם וכיצד הוא מבקש לחיות ומה הן משאלותיו. אדם נדרש למלא את חובותיו, וזהו. והרי אני ממלא את חובותי, את כל חובותי כלפי כולם. כל השאר לא אכפת. הזלזול הזה במשאלותיו של אדם, תהיינה אשר תהיינה, הוא־הוא הדבר. אינני מתנצל לפניך, בני, אני מרחם עליך. אולי גם על עצמי. יכול להיות, אינני מתבייש. אבל עצם העובדה הזאת שהנה מבקש לו אדם לחיות דווקא כך והוא חי לגמרי אחרת. ועכשיו, מה? יודע אתה מה אני עכשיו, עכשיו אני משאלות שלא התגשמו. והמדכא בדבר, שגם כך אני הגשמת עצמי ואין שום תוקף לשום קובלנות ולשום טענות, אני יודע. ואף־על־פי־כן איני יכול לעצור וכל חמתי ניתכת עליך, ולכן כל־כך אשמתי לפניך, אני יודע. אני פוצע אותך, ועד עולם לא תהא לי כפרה, אני יודע. כל מה שיצמח ממך, יחול על ראשי. תגנוב, תנאף, תהיה הפקר, תהיה אומלל או תהיה אשר תהיה – אני אהיה אשם לפניך, תמיד ולעולם. את כל זה אני יודע ואין בידי להושיע. מפני שאני רוצח בך את אביך, גם את זאת אני יודע. אפילו תגדל ותסלח, לא תוכל להושיע. לא לי ולא לעצמך. אפילו אני אוהב אותך, בני. ואני באמת אוהב אותך. על־כורחי אני מגחך לשמוע את עצמי מהרהר כך, ואף־על־פי־כן. כי הרי בעצם אני מבקש להיטיב עמך, להיות נדיב־לב ומאריך־רוח ונוטה־חסד – וזה כבר יוצא ככה שכל הימים אני מתקצף ורוגז וצועק. אני שבוי ואתה קורבן, בני. מה, מה, מה אתה מסתכל בי ככה?

הילד הרים את ראשו מתוך שנתו והביט בעיניים גדולות, בשקט רב, באבא הגדול הניצב שם ליד מיטתו, מסתכל בו ושותק.

‘לא קראתי לך’, מלמל בהצטדקות מתוך שנתו.

‘לא לא, בני. ישן. לא קר לך? הנה אכסה אותך’.

תהפוכות האב ערערו את דמותו בלבו של הבן והיא נזדלזלה בו והוא נתיירא ממנה ולא מחל. כי ביקש שיהיה לו אבא חזק מכל העולם המפחיד הזה. וגם מאריך־ברוחו. שיפרוש עליו חסותו ויגן עליו. הוא רצה לעצמו כזה אבא גדול היודע מתי להחמיר ומתי לנטות חסד. שיוכל להתחטא לפניו, שלא יפחד ממנו, שפעמים יסלח ופעמים יעניש, ובלבד שיהא תמיד תמיד איתן וצודק ופורש חסות.

‘עשרים־ושמונה פועלים עובדים שם עכשיו, אתה מבין?’ התלהב האיש הזקן, ‘התחלתי מלא־כלום, מעשר־אצבעותי, כמו שאומרים. הייתי הפועל היחיד באיזה חור נידח, שכבר אינני זוכר היכן זה היה בדיוק. אתה עדיין לא נולדת ואינך יכול לדעת. ועכשיו, ראה! עשרים־ושמונה פועלים. ומכונות. והפירמה שלי ידועה בכל הארץ. רק שהמפעל זקוק לאיש צעיר ובעל־מעוף. חזור הביתה, שרגא. די, מספיק. ברחת וחיית לך כאן שנים אחדות ועכשיו מספיק. נו?!’ דיחק בו בכתפו דרך חבר בחבר, בשובבות־פתאום צנועה מאוד, וחיוך משונה הפציע על פניו ועיקם מעט את הצלקת ליד שפמו, ‘הרי אין זו פעם ראשונה לך’.

‘כן’, נתפש שרגא בלי־משים לחיוכו המשונה של אביו.

‘ברחן שלי’, הרהיב האב את סדק־הידידות שנפער בחיוכו, ‘אתה זוכר את הבריחה ההיא שלך, כאשר בילית את כל הלילה בחוץ?’

‘פעמים רבות ביליתי בחוץ’.

‘נו, רבות זה מוגזם. אני מתכוון אז, במגרש הריק, על העץ. זו היתה הבריחה הראשונה שלך, נדמה לי’.

‘כן’, הפציע על פניו של שרגא חיוך של זכרונות, ‘מה זה היה, בעצם? אולי אתה זוכר?’

האיש הזקן משך בכתפיו.

‘אינני זוכר מה עשיתי, אבל פתאום התחלת לצעוק עלי בחימה גדולה. את זאת אני זוכר. ואני גם זוכר, כי לא הרגשתי את עצמי אשם. ניסיתי להגיד לך משהו, אבל אתה צרחת: שתוק, כך לא מדברים אל אבא שלך!’

‘יכול להיות שכך צעקתי, אבל למה לך להיזכר עכשיו בכל זה? הרי עכשיו אין לזה כל חשיבות’.

‘אתה הזכרת לי’, לא הרפה שרגא, ‘ועכשיו אני כבר נזכר בעצמי. שתוק, צרחת, שתוק! ואני קיללתי אותך, בערבית נדמה לי. לא התכוונתי לקלל אותך, רק כעסתי ודיברתי אליך כמו שהייתי מדבר אל החברים שלי ברחוב. נדמה לי, שהייתי בן עשר או אחת־עשרה. ואז נעלבת מאוד, אחזת אותי בשתי אוזני והשלכת אותי החוצה, אל המדרגות. שמעתי את הדלת נטרקת אחרי ועדיין לא הבנתי מה קרה. עמדתי שם ליד המעקה ואברמוביץ’ ירד מלמעלה, אתה זוכר את אברמוביץ'? הכלב שלו רץ לפניו והא עצמו ירד אחריו. התביישתי ופחדתי וברחתי והשגתי את הכלב. הכלב כשכש בזנבו והביט בי ואני רצתי הלאה, אל הרחוב.

כבר היה לילה ואף ילד לא היה בחוץ. אבל חלונות־הראווה של החנויות למטה וחלונות־המגורים מן הקומות העליונות הפיצו אור רב. משונה כיצד אני זוכר את כל זה עד לפרטי־פרטים. לא ידעתי לאן שאני הולך, אבל הלכתי לאורך חלונות־הראווה. השתהיתי ליד חנות־הספרים והסתכלתי בספרים. היה שם מגדל עגול כזה, שהסתובב על צירו ועליו ספרים, שלוש קומות לגובה. צדתי את הספרים המסתובבים במבטי וקראתי את שמותיהם, ואחר־כך את שמות מחבריהם. אחדים מן הספרים ההם קראתי, ואת האחרים החלטתי לקרוא.

ואז בא מולר, מן הבית השני, ושאל: ‘מה אתה עושה כאן כל כך מאוחר?’ ‘כלום’, לחשתי והתביישתי וחמקתי ממנו אל הבתים אשר מעבר למדרכה. לא רציתי להיפגש עם אנשים המכירים אותי או אותך, ולכן הלכתי אל העצים הגדולים שצמחו מאחורי המגרש. שם שררה אפלה גמורה, כי אורות־המגורים היו רחוקים. רק פנס אחד בודד, שעמד שם על גבול המגרש, ליד הדרך, נידב מאורו גם לכאן, בין העצים. אני אפילו זוכר, כי אותה שעה נראה לי עמוד־החשמל ההוא כמו עץ תמיר ויפה המצמיח נורית מאירה על צמרתו, וחשבתי לי, כי כדאי לנטוע הרבה עצים כאלה, המצמיחים נוריות מאירות.

הייתי ודאי רעב, אבל לא הרגשתי כל רעב. השתופפתי שם אצל העץ, גבי אל הגזע, ותקעתי אצבעותי בחול הפריך אשר למרגלות העץ ההוא. עד עכשיו אני חש על אצבעותי את המגע הצונן והמיטיב של החול הפריך. נדמה לי, כי ניסיתי איכשהו לחשוב על כל העניין, אבל לבי היה מבולבל, וגם כעסתי עליך וחשבתי, כי אינך צודק ועשית לי עוול גדול, והמשכתי לשבת ליד העץ. מאוד רציתי שיהיה כאילו כל מה שקרה לא קרה כלל. מן הסתם ישבתי שם די הרבה זמן, כי בינתיים כבו לאט־לאט האורות בחלונות מסביב ורק אורו של הפנס הבודד עדיין בער שם, על גבול המגרש ההוא. ואז שמעתי מרחוק כי קוראים בשמי'.

‘זה היינו אנחנו. אני ואמא יצאנו לחפש אותך’.

'אני יודע, הכרתי את הקולות שלכם. אבל לא זזתי ממקומי ולא עלה כלל בדעתי לגלות עת עצמי, עכשיו בוודאי שלא. לולא הייתם באים, אתה ואמא, אני חושב שהייתי מנסה לעלות הביתה. אבל עכשיו, כאשר יצאתם לחפש אחרי, ידעתי שאתם דואגים לי ורציתי להעניש אתכם. בייחוד אותך. שידע לו, אמרתי לעצמי, שידע לו. שיפחד. שידאג. שיחשוב כי כבר אינני. רציתי להכאיב לך כמה שיותר. נדמה לי שהייתי מסוגל להרוג את עצמי כדי להכאיב לך.

אתם עמדתם שם ליד הפנס והתכופפתם קצת לעבר האפלה של המגרש וקראתם ‘שרגא?’ ועוד פעם – ‘שרגא!’ ראיתי אתכם ושמעתי את קולכם. פתאום חששתי שעלול לעלות בדעתכם להיכנס לאפלה ולמצוא אותי כאן. ואז התחלתי לתחבל תחבולות כיצד להתחמק מכם. וזה היה כבר כמו משחק, סתם משחק בין נערים, ולבי נרגע קצת. לסוף טיפסתי ועליתי על העץ, עץ־שקמה עד כמה שאני זוכר, והתרווחתי לי שם בין הענפים. עכשיו אתם יכולים לבוא כמה שאתם רוצים, כאן בין כה וכה לא תגלו אותי. נהניתי מהתחבולה המוצלחת שלי ושכחתי את כל הפחדים האחרים.

ואתם באמת באתם, שניכם. חציתם את המגרש ועברתם ליד העץ וקראתם בשמי. קצת בלחישה, כדי שלא ישמעו השכנים, וקצת בקול רם, כדי שאני אשמע. קצת בנזיפה וקצת בחרדה. ואני התאפקתי שלא לפרוץ בצחוק. כי ידעתי שניצחתי אותך, אבא!'

ואחר־כך הלכתם והיה שקט גמור. אתם בוודאי הלכתם לישון ואני כעסתי עליך ולא הבנתי איך אתה יכול לשכב לישון בשעה שהבן שלך נשאר בחוץ, בלילה, ואינך יודע אפילו היכן הוא!'

‘אמא, זכרונה לברכה, דאגה לך מאוד, אבל אני סמכתי עליך שתדע להסתדר’.

'זה לא חשוב. שכבתם לישון ונרדמתם וחדלתם לחפש אותי. כאילו חדלתי בזה הרגע להיות הבן שלכם. זה בדיוק מה שהרגשתי. כאילו די, מעכשיו אין לי אבא ואין לי אמא. ורק אני לבדי בכל העולם הגדול הזה של החושך, לגמרי לגמרי יחידי ואין לי אף אחד בכלל בכלל אף אחד. אפילו לא חבר. כלום.

אני חושב שזו היתה הפעם הראשונה שהייתי באמת בודד. אילו הייתי בוכה – אבל אני לא בכיתי. שכבתי שם על העץ, הענפים דחקו בגבי ולא היה לי כל־כך נוח, לגמרי יחידי בכל הלילה הזה ואתם שכבתם לכם במיטות שלכם וטוב לכם ויחד לכם. מן־הסתם פחדתי, אך העלבון שחלחל וגאה בי עוד ועוד, שהכאיב וגם נתן לי שמחה בלב, השכיח ממני כל פחד. שכבתי שם על העץ וחשבתי, כי מוטב לי לרדת וללכת הביתה ושוב להיות בנך. מאוד רציתי ללכת הביתה. אבל זה נראה לי כמו להיכנע והייתי, כפי הנראה, די עקשן כדי לא להיכנע.

כמה ששנאתי אותך בלילה ההוא! והיה לי רע, וגם פחדתי. אבל איכשהו, גם גאה על עצמי ואמרתי שאשאר כאן עד שיאיר השחר. נראה אם אוכל להישאר כאן לבדי עד שיאיר השחר.

וזה כבר היה דבר חדש. שוב לא הרגשתי את עצמי בודד, כי היתה לי מטרה, וכבר נתון הייתי בתוך ההתמודדות החדשה הזאת, שלא היתה לה, בעצם, שום קשר אתך.

כנראה שהתנמנמתי לי שם למעלה על העץ, כי פתאום הבחנתי שהאפלה נמוגה קצת ואור ראשון של בוקר הסתמן על־פני המגרש. מרחוק־מרחוק שמעתי את המייתו של הים. הייתי, כמובן, גאה בלבי, שהצלחתי לבלות את כל הלילה לבדי בחוץ ובחושך, ואמרתי לעצמי: עדיין לא בוקר. אני אחכה עוד קצת. וחיכיתי עוד קצת, עד שראיתי את שולי־הגג שמנגד מזדהבים בשמש. אז צנחתי בגלישה מן העץ ופניתי דרך המגרש הביתה. מאוד־מאוד נחה דעתי מעצמי והיתה לי הרגשה שמכל הלילה הזה, העלבון, הפחדים, השנאה ותחושת אובדן של אבא־אמא, שמכל זה כאילו נולדתי איכשהו מחדש.

אתה עוד ישנת, אבל אמא כבר היתה במטבח. היא התחילה להציק לי בכל מיני שאלות ואני אמרתי לה: ‘הניחי לי, אני רעב’. אז חיממה לי את ארוחת־הערב מאמש וכאשר נכנסת, כבר ישבתי ליד השולחן ואכלתי. הסתכלת בי ולא שאלת דבר. השתיקה שלך החניפה לי מאוד. הרגשתי את עצמי די בוגר בשביל יחסים של טינה. תתפלא לשמוע, אותו בוקר כיבדתי אותך דווקא משום שנמנעת מלדבר אתי. זה כאילו ראית בי מישהו שראוי להתמודד אתו. שתיקתך ייחסה לי כוח וחשתי היטב־היטב כיצד אני יוצא מכלל ילדות. אני באמת חושב שאותו לילה נגמלתי מילדותי'.

‘אני זוכר היטב את הבוקר ההוא’, אמר האב, ‘לא ישנתי, כפי ששיערת בלבך, וכאשר נכנסתי למטבח וראיתיך, רציתי לגשת אליך, לקבל אותך, לחבק אותך, למחות ככל האפשר את הלילה הארור ההוא מלבך ולהתחיל הכול אחרת. אך כאשר ראיתי אותך שותק, ואת השנאה היוקדת בעיניך, אז לא יכולתי, פשוט לא יכולתי לדבר אליך’.

‘כן’, אמר שרגא, ‘אני מבין’.

‘מה אתה מבין?’

‘לא, נדמה היה לי’.

‘אני כנראה אשמתי לפניך מאוד’, אמר האיש הזקן והושיט ידו אל חפיסת־הסיגריות של בנו, אך תיכף משכה חזרה ונטל קובייה מן השוקולד שלו. שוב קפא תחתיו, ראשו שקע בין כתפיו, מרפקיו נחו על ברכיו ועיניו עוממות להן מאחורי משקפיו. כך ישב ללא ניע, זקן ושכוח ועזוב מאוד. ורק לסתותיו הרפויות נעו לאטן, במוצצו את השוקולד אשר בפיו.

‘יש מישהו אשר לפניו אולי אשמת יותר’, אמר שרגא, ולא נשא עיניו להביט.

‘לפני אמא שלך?’

‘כן. אני יכולתי לקום ולברוח. נגיד שיכולתי. אבל אמא?’

‘כן’, הסכים עמו האב, ‘היא נשארה אצלי עד יומה האחורן’.

‘אתה לא חיבבת את אמא, מה?’

‘כן, זה נכון, אולי ריחמתי עליה. אבל מנין אתה יודע, היא שוחחה אתך?’

‘לא הכרת את אמא, אם אתה מעלה על הדעת שעשויה היתה לשוחח אתי על היחסים ביניכם’.

‘כן. נראה שזה כך’. ידיו היו מלוכלכות מן השוקולד והוא ניגב אותן במטפחתו הספוגה בזיעתו.

סלח לי אבא, אבל – – אבל אם ככה, מדוע לא התגרשתם? בגללי?'

‘לא’, משך האב ואמר, ‘אתה מבין, היא היתה ההתחייבות של חיי ואיך יכולתי להפר אותה? אחר־כך כבר היתה שייכת אל העולם שלי, ללא כל קשר אם אהבתי אותה או לא. ללא כל קשר ליחסי אליה בכלל’.

‘למה? לאיזו התחייבות, בעצם, אתה מתכוון?’

‘חשבתי שתבין מעצמך’, היסס האב להגיד, ‘זה באמת לא נעים, אבל כיוון שאתה שואל, ועכשיו ודאי שאין טעם להסתיר. היא הרתה אותך לפני שהתחתנו’.

‘באמת?’ צהל שרגא, ‘לא ידעתי כי אני פרי של אהבה!’

‘לא אמרתי שאהבתי אותה’, הבליע האיש הזקן מתחת לשפמו.

‘מובן שלא. וכי יכולתי לשער אחרת’.

‘אז איך יכולתי להפר את ההתחייבות שלי, איך יכולתי? איך יכולתי עד כדי כך לערער את העולם שלי?’

‘שהיה בין כה וכה די מעורער, כפי שנדמה לי’, הרהיב הבן עוז ואמר, ‘זאת אומרת, אם אנחנו כבר מדברים’.

האיש הזקן לא הגיב. ישב כמקודם והחריש.

‘נדמה לי שבעצם אולי השתוקקת לייסורים אלה שהבאת על עצמך על־ידי ההתחייבות שלך’, אמר שרגא, ‘אולי נטלת על עצמך את מה שאתה מכנה ההתחייבות שלך דווקא משום שהתייסרת כל־כך בגללה. היא היתה כמו בית־החרושת שלך. היא הצילה אותך ממשהו גרוע יותר. ואולי גם העניקה לך – – לא חשוב. אינך חושב? מה אתה מחייך פתאום?’

‘נדמה לי שעכשיו אתה מדבר על חייך־שלך, בני, לא על חיי’. כך אמר האיש הזקן, אבל בינו לבינו הרהר, כי יש טעם בדברי בנו. אולי הוא צודק. דבר זה היה כמוס ממני, אך ידעתיו, כך או אחרת. קורבן? כן, כנראה שבלי־דעת השתוקקתי לכך. אולי כדי למשוך הצדקה על חיי. כלום לא כך? נראה שכך'.

‘חיי שלי זה דבר אחר’, התחיל שרגא מחדש, ‘אני ממילא הייתי קורבן, אתה גרמת לכך’.

‘די, אל נדבר בזה’, הפסיקו אביו, ‘זקנתי ואני כבר חי לי כפי שאני חי ואינני רוצה שום בירורים. לא לשם כך באתי אליך’.

‘רגע, אבא. כיוון שכבר התחלנו, הנח לי להגיד לך. לי דווקא נחוץ לדעת. אפילו נחוץ מאוד. ואולי מוטב גם לך שאגיד. הלוא עכשיו אינני מאשים אותך כלל. אולי אני עשוי אפילו להבין קצת. כן, אבא, כזאת הרגשה היתה לי, שאני קורבן של החיים שלך. מפני שהם נכשלו, למרות בית־החרושת. אל תפסיק אותי, אבא אתה הוא שהתחלת ועכשיו אני מוכרח. כל החיים שלך היו כאלה. איך שהיית מתגולל עלי. לפעמים היתה לי הרגשה שבסתר אתה אפילו אורב ושמח לאיזה מעשה שלי, כדי שתוכל לתת פורקן לרוח הנרגזת שלך. איך שהיית עָט עלי, כמו עוף טורף. אתה לא חשת כלל באיזו חימה – באיזו התלהבות! היית מתגולל עלי. איך שהיית צועק ולא היה איכפת לך אם השכנים שומעים ושום דבר. כמו מטורף היית. ואני, הרי בסך־הכול הייתי ילד!’

‘אתה משמיע דברים קשים באוזני’, אמר האב, אך שום איום או כעס לא נשמעו בקולו. והוא נשא את עיניו והן היו תובעות משהו ומצטערות כאחת. ‘לא שיערתי שכל זה ידוע לך. לא שיערתי שעד כדי כך אשמתי לפניך’.

ועוד איך, אבא, שתק שרגא אל עצמו. הרי בסך־הכול הייתי ילד. ואתה התמודדת אתי כמו עם מבוגר. כמו עם אויב. אויבים היינו, זהו. תמיד. אולי כבר למן היום שאמא הביאה אותי מבית־החולים. הרי משום־כך זייפתי את הגיל וברחתי אל המלחמה. והוא חשב לו בגלל האשה השנייה שלקח, בכלל לא. כל כמה שהייתי רחוק מהבית הזה, כן הוטב לי. תמיד. עכשיו אפילו נדמה לי, כי אין זה מקרה כלל שנקלעתי דווקא למחלקת־החבלה. באיזו שמחה – באיזו התלהבות! – הייתי מפוצץ בתים וגדרות ועמדות וכל דבר. איזו הנאה התלקחה בי למראה בית מועף השמימה. יכול להיות, שההנאה הזאת חסרה לי עכשיו. זאת היתה, כנראה, החוויה הכי גדולה בחיי, לראות בית מועף בּבּוּמס גדול ומתפורר לכל הרוחות. כל פיצוץ כזה היה מפוצץ אותי ממך, אבא. הייתי חבלן מצוין, אתה בהחלט רשאי להתגאות בי, אבא. פה־ושם אפילו הזכירו אותי בספרים. החבלן האמיץ בנאי, לא שמעת? בקורס לקציני־חבלה הייתי החניך המצטיין. אבל אחר־כך. כן, אחר־כך. למעשה, לא זזתי מן המקום. העפתי כמה בתים בחיי, זה הכול.

‘אני, אני, לא רציתי בכל השיחה הזאת’, התכרכמו פניו של האיש הזקן במורת־רוח ובאיזו תשישות שירדה עליו פתאום.

על כך לא היה לשרגא מה להעיר.

‘וכל המחשבות האלה’, הוסיף האב, 'לשם מה? למי זה מועיל? מה שהיה היה, די. עכשיו צריך לראות מה הלאה. לשם כך באתי. אם אשמתי לפניך, אז אשמתי. אם אתה יכול לסלוח, סלח. אינך יכול – אל תסלח. סליחתך בין כה וכה כבר לא תועיל לי הרבה. אבל זה לא שייך בכלל וכל החיטוט הזה כמעט לא שייך. בית החרושת – – '

‘אבא, אני מבקש ממך’.

‘אבל אי־אפשר שהוא ייהרס רק בגלל – שמע, אני מסרב בהחלט להעלות על דעתי, שכל מה שהקמתי, ושנינו יודעים כיצד, שכל זה ייהרס! אי־אפשר ככה. יש לאדם איזה התחייבות בעולם, לא?’

‘כלפיך אין לי שום התחייבות, אבא’.

‘אני מבין, אני מבין. אבל מה שאתה רוצה להגיד עכשיו, אינו שייך בכלל לעניין’.

חדל, אבא.אין לי כל עניין בבית־החרושת שלך'.

‘אינני רוצה שיהיה לך עניין בו!’ לא הרפה האב והלך ולבש דמות של אחד קדמון זועם ומוכיח, ‘אינך רוצה בכלל, זהו. במה אתה כן רוצה? אך זהו שהייתי רוצה לדעת, כן. מה פרצוף יש לחיים שלך, שרגא? לכל ההפקר הזה. לכל ה ה… הלא־כלום הזה. טוב, ברחת מהבית, בסדר. אבל לאן? תגיד אתה, אדרבא! לא אשה, לא ילדים, לא שום חובה, כלום! הפקר גמור’.

‘לא ביקשתי ממך שום תמיכה, אבא. אל תטיף לי ואל תציק לי והנח לי’.

‘לא אניח לך!’ התלהב האיש הזקן, ‘אני רוצה שתשוב ותהיה בן־אדם. אתה זקוק לבית־החרושת ובית־החרושת זקוק לך, ואיני רואה כל טעם מדוע תיקבר לך כאן בחור הזה’.

‘טוב לי כאן’, משך שרגא בכתפיו, ‘טוב לי בחיי כפי שהם ואיני רוצה לשנות אותם’.

‘זה לא יכול להיות!’ הכריז האיש הזקן, ‘אתה פשוט אינך יודע לשער מה מזומן לאדם כשנותנים לו לנהל מפעל. הרי זה עולם שלם!’

‘אתה מדבר על המפעל שלך כאילו היה לפחות המדינה כולה’.

‘אינך יודע מה זה מפעל־חיים, שרגא’.

‘אני מציע שלא נוסיף לדבר בזה’.

‘אבל לא יכול להיות שככה זה יסתיים!’ נבהל האיש הזקן, ובלי־משים הזדקף וקם על רגליו.

פרק עשרים ושישה

האיש הזקן חלף על פניו של יוחאי – מוֹעֵד ונרגז וזעף, ואפילו לא הפנה אליו ראשו נכנס מפתח־הגג מזה, חצה את החדר ויצא אל פתח־המדרגות מזה וכבר איננו. קצת נשמעו צעדיו ותיכף נדמו. בבואו היו הפתח והגג שמעבר מוצפים שמש של שקיעה, עכשיו נאספה השמש, והערב כבר היה מנוחש באוויר שהאפיר אל דמדומיו. בנאי בא מן הגג אחרי אביו. נשתהה בדלת, ידיו על המשקופים מזה ומזה ורק הביט ושתק.

בינתיים הריק יוחאי את הסלים על שולחנו הגדול של בנאי, פתח את קופסות השימורים והמלפפונים, צופף את הבקבוקים על הרצפה. ככרות־הלחם היו עדיין מוטלות שלימות, מן הצד.

‘נו, מה אתה אומר, ככרות־הלחם יספיקו אני חושב, לא? גם נקניק הבאתי. ואולי צריך עוד משהו, נגיד, סרדינים, לא? שמע, יוחאי. מה דעתך על כריכים של סרדינים עם ביצים קשות, לא רע, מה? העיקר שיהיה הרבה לשתות. מתחשק לי לראות כאן הלילה כמה פגרים על הגג שלי. שיתבסמו פעם, שיצאו מדעתם, שיתפגרו. שמת לב שאדם מבוסם יש לו תמיד פרצוף נוגע ללב? אני עצמי לא השתכרתי אף פעם עד הסוף, אבל אני אוהב אנשים שיכורים. מתחשק לי שיהיה לילה גדול הלילה. בייחוד עכשיו. רצינו לערוך הילולה וחיפשנו לנו סיבה למסיבה ולא מצאנו והחלטנו להתהולל בלי סיבה. זה היה יפה מאוד מצדנו, אבל הנה נמצאה לנו סיבה די נכבדה, אינך חושב? שמעת ודאי מה שאבא אמר לי ומה שאני אמרתי לו. סליחה, שכחתי להציג אותך בפניו. הזקן ההוא הוא אבא שלי. אז שמעת. די, נגמר. עכשיו מתחילה ההרפתקה האמתית שלי. קודם שילחתי את יהודית, עכשיו את אבא. את כולם. עכשיו אני לגמרי מופקע מכול, מושלם. הידד, שרגא בנאי. עד כאן, ומה הלאה? אח, זו לא ממין השאלה בכלל. האם לא אמרתי לך, כי בעצם אני תופש את עצמי כמו הרפתקה בעולם? עצם קיומי, אני מתכוון. אני – הרפתקה בעולם. גם אתה, כמובן. אבל, זכותך לא להסכים אתי. אני אפילו שמח שאינך מסכים אתי. אולי אנחנו שותים לנו אני ואתה שתי כוסיות, עכשיו, לפני כל הטַארַארַאם. חבל. אז איך זה נשמע באוזניך, כמו הלצה תפלה, לא? אבל, אני אומר לך, יש בכך משהו. ברצינות. הרפתקה נפלאה, אם אתה רוצה לדעת. רק חבל שלא תמיד ניתן להתייחס אליה בקלות־ראש. כשאני חושב לעצמי ככה, אני חש בקרבי קלות נפלאה ואני בתוך הכול ומעבר לכול בבת־אחת. משוחרר מכל מיני קשרים ויכול לקשור יחסים ולהתיר אותם ככה, בפסיק. לפי שרירות־רצוני הגמור, אך ורק. שמע ממני, טמונה בכך חירות נפלאה. אולי קשה לאחרים, פוגעת באחרים, אבל בי עצמי לעצמי? יש כאן שורש יסודי, אני אומר לך. חבל שאינך תופש את הדברים כמוני, יוחאי. אין דבר, אפשר גם בלי שותפים. שמע, דאגת לתקליטים? ומתי יביא דודיק את הנוריות, הרי עוד מעט חושך. אני רוצה לחוג הלילה, אני רוצה שהלילה הזה ייכנס בהם באבי־אביהם. של הנשמה שלהם. שיתחילו למנות את חייהם עד המסיבה הזאת וממנה. שיהיה תאריך. הייתי רוצה שגם יהודית תבוא ותראה. אני רק צריך לטלפן אליה ותיכף תבוא, בטוח. אבל זה בלתי־אפשרי שיהודית תהיה נוכחת. נגמר אתה. שילחתי אותה כמו את אבא. אם יש אשה אחת בעולם, זאת היא. איך שהייתי! כמעט־כמעט נשאתיה לאשה. שמע, אם יום אחד אתחתן אתה, אל תהיה מופתע. אני מקווה שאת ההיא שלך מה שמה לא שכחת להזמין. לא? חבל. לפי פרצופך אני משער שאתה תהיה הלילה אחד הפגרים. אולי אצטרף אליך, נראה. יש מספיק בקבוקים, לפי דעתך? זהו, גם אני חושב שעוד יביאו. חוץ מזה, בקבוק אפשר תמיד לקנות. אז מה אתה אומר? טוב, אני קופץ לקנות כמה קופסות־סרדינים. אולי עוד משהו? הנה נועה באה, בדיוק בזמן הנכון. שלום, נועה, האם אני נראה בעיניך בעל בית־חרושת? בואי, חברה טובה שלי, בואי, גם את הרפתקה נחמדה כמוני. אולי את רוצה לעזור לנו להכין סנדביצ’ים של סרדינים עם ביצים? נפלא, אני מודה לך בשם כל הפיות. התחילו בינתיים לחתוך לחם, תיכף ארוץ ואביא סרדינים. מה את לוטשת בי עיניים כאילו לא ראית אותי אף פעם. פעמיים כבר, אם לא שלוש. מספיק בהחלט, נועה. שכמותנו מכירים זה את זה תיכף ומיד, לא? האם את יודעת להעריך במלל מה זה שלוש פגישות בין שתי הרפתקאות נחמדות כמוני וכמוך? אז טוב, תיכף אחזור’.

‘מה קרה לו?’

‘אל תשימי לב, היו לו חילופי־דברים קשים עם אבא שלו’.

‘אה!’ אמרה נועה בהבנה.

פרק עשרים ושבעה

עמדו שלושתם על המישורת שלפני דלתם, מיכל החזיקה בעזרי ושאוליק פשפש בכיסו להוציא צרור־מפתחותיו. מלמטה עלה קול פסיעות דקות, הולמות בפזיזות על־פני המדרגות, מקפצות ועולות, שאוליק בירר בין הצרור את מפתח־הבית, ומיכל גחנה מעט על־פני התהום שבין הקומות, לראות מי זה עולה שם למטה. ‘עוד אחת מנערותיו של בנאי’, אמרה. שאוליק תקע את מפתחו בנקב־המנעול ואותה שעה הלמו הצעדים מקרוב והוא היסב ראשו להביט.

וכאשר היסב ראשו להביט, ראה את פניה מרחפים כנגדו ממורד המדרגות, בין קומה לקומה, ועד שלא ידע מה, קמה בו מהומה מביכה ומקוטעת. העולָה במדרגות טופפה לה בגמישות ובקלי קלות ועיניה מצומצמות לפניה. וכאשר התקרבה למישורת והבחינה בשלושה העומדים שם ליד פתח־דירתם, נתחייכו פניה באחד מאותם החיוכים הקלים והמרחפים, המאוזנים־היטב, במין פתיעה שלא היתה פתיעה כלל ובמין שמחה שלא היתה שמחה. ועד שלא קראה בשמו של שאוליק, עוד חלפו על פניה אי־אלו גוני העוויות של שפתיים נפתחות וכביכול מהססות להיסגר ולסתותיה היפות והצרות נעו וריסיה רפרפו ואישוני־עיניה מתחתיהם זהרו ונתעממו בהיעלם אחד. ואז קראה בשמו:

‘שאוליק!’

רק זו בלבד, ברכות למודה היטב, מקצועית כמעט. והושיטה בקלילות מתחנחנת זרוע נחשית אדישה, שזופה מעט וצחה, רפויה שכזאת ומתמכרת.

‘נועה!’ צהל כנגדה ותפש את כף־ידה בשתי כפותיו, והוא שבוי עדיין במבוכתו, ‘ובכן זו את!’

‘כל־כך התקשית להכיר אותי? אותך זיהיתי תיכף ומיד’.

עדיין כפה בכפו, העבירה נועה את חיוכה המזהיר ממנו אל מיכל. מיכל עמדה מצומצמת לעצמה ומצפה, כבויה והמומה תחת משחק חיוכיה של זו, והחרישה. הילד עמד אצלה ושתק אף הוא.

‘זו אשתי מיכל וזה הבן’, הציגם שאוליק.

עיניה של נועה אמרו כי היא זוכרת, ומיכל הבחינה בכך.

‘איך התגלגלת כאן בבית הזה?’ התאושש שאוליק.

‘יש כאן הערב מסיבה אצל מישהו, אני מקדימה לעזור קצת’.

‘לבנאי?’ את מכירה את בנאי?'

‘מכירה זה מוגזם. ראיתי אותו פה־ושם. אבל אני באה למסיבה’.

‘אבל’, ביקש שאוליק להגיד.

‘הוי, אני מריחה מסיבות מרחוק’, הפסיקה אותו, ‘יש לי חוש־ריח נפלא למסיבות’. ושוב נתרופפו ריסיה בחנחון שובה־לב ועיניה הביטו בו ובמיכל בקרבת־לבבות חצופה, פתאומית וחסרת־שחר.

‘אם ככה, אז נתראה הערב, גם אנחנו באים’.

‘באמת? זמן רב רב רב שלא ראיתיך שאוליק’.

והיא טופפה לה הלאה על־פני המדרגות, במנעליה גבוהי־העקב, בפסיעותיה המעכסות, בנקישותיה החדות והצרות וההולמות, שגוועו אחר היעלמה כמו הד אחרי הידום הקול. מיכל נכנסה הביתה ושאוליק הלך אחריה.

‘מה היא, נועה זו?’ חקרה מיכל לדעת.

‘נערה אחת מן המלחמה’, הפטיר שאוליק.

‘אינני אוהבת אותה’, הצהירה מיכל, ‘זנזונת אחת, רואים תיכף. איזה מבט שנתנה בך! חשבתי שהיא אונסת אותך’.

גבו אל אשתו ופניו כנגד הספרייה של אבא, הבליע שאוליק חיוך בינו לבין חייו ולא אמר דבר. חיוך זה עצמו נראה לו תיכף נבזותי ושפל והיתה לו הרגשה ברורה שלחייו מסמיקות. אולי מטעם זה לא היסב ראשו ופנה לעבר הספרייה. ועמד לו שם, מעיין בספר. מיכל פתחה את הברזים באמבטיה.

‘תתרחץ, שאוליק, אני בינתיים אאכיל את הילד’.

מיכל האכילה את עזרי ושאוליק התרחץ. אחר־כך השכיבה מיכל את הילד, ושאוליק הכין ארוחת־ערב, לו ולמיכל.

‘קודם אתרחץ, אחר־כך אוכל’, אמרה מיכל.

ממקום שעמד ראה אותה שאוליק מעבר לכתפו בוחנת פניה בראי, אוספת בכף פשוקת־אצבעות את שערה מאחורי עורפה, חוזרת ובוחנת את עצמה מצד זה ומצד זה. הברזים היו פתוחים והמים ירדו כל הזמן לתוך האמבט הגדול. שאוליק ראה אותה מרחוק מתנשלת בחן ובגמישות מחצאיתה וכך, כמו שהיא בתחתוניתה וחולצתה עליה, ניגשה לבחון את המים. תמיד כמו לראשונה. קרוב ומודע ומוחש ואף־על־פי־כן כמו לראשונה. תמיד כמו לראשונה. מוכר, אך אף פעם לא עד לזרא. כמה שלא ידעו – בליטופיו, בעדנתו, בייחומו, ברגיעתו, בסלידתו, בהעמדת־פנים שלו – לעולם אינו יורד לסופו. אינו מפענחו עד תומו, כמה שלא יחושנו, נשאר לו אף־על־פי־כן עלום, לוט מסתורין. ומסתורין זה שלו, המתחדש ונולד, מתרוקן ומתמלא, מתגרה בקוצר־דעתו ומפיח חיות גם בגוף וגם בתשוקתו אליו ומקיימו ומחברו אל טבורו הנעלם של העולם. לכי לדרכך, נועה, מה זה הופעת פתאום.

מיכל הסירה מעליה את חולצתה ועכשיו סגרה את הדלת והתירה מה שנותר על גופה וחמקה לתוך המים. איך שהזאתהי טופפה לה על המדרגות, כמו מאה גברים מסתכלים בה. איזה עיניים נתנה בשאוליק, אלוהים. ההפקרות עצמה נודפת ממנה. נערת־המלחמה, איזו מליצה טפשית. זנזונת, זהו בסך־הכול.

הסתבנה ופשטה זרועותיה ושפשפה את מותניה, ולפתע, לגמרי פתאום, תקפו אותה רחמים על גופה־שלה עצמה. כאילו (ושוב מחדש) הוא עומד בבתוליו. ממש אותה הרגשה, שנתעוררה בה בקרבתו של בנאי. גוף יפה ועלוב שלי. חָשׂוּךְ־חיים שלי. כן כן ומאה פעמים כן. יודעת שזה לא נכון, אבל כזאת הרגשה יש לי. פקעת סגורה בנקיונה בצדקנותה בנאמנותה ב… ב… וכן הלאה. נבזית אחת הופיעה לה על המדרגות, וכבר. כאילו לא די לי בבנאי. הלכה לה אל בנאי, שתלך לה אליו. כזאתהי בדיוק מתאימה לו.

אני יודעת. משום־כך, כמובן. שהרי בסתר אולי ביקשתי להיות כמוה, להיגרף ולפרוץ ולהיסחף אל החיים הרבים אשר מעבר. שיעשו בי מה שהם מבקשים לעשות בי. להיות חומר בידי החיים, מופקרת בידיהם עד כלות ועד מיצוי כל אשר בי. זהו, בעצם, שאני מבקשת, בין שאודה בכך ובין שלא אודה בכך. לבקע אותם ולהגיע אל סודם, שהרי הם בי וסודם סודי. אח, אני לא יכולה יותר, אני נחנקת. עלי לעשות משהו, חוסה עלי, שאולי. אח שאולי. לו יכולתי להיצמד אליך, אתה רואה שאני מנסה כמו בהתחלה, ולהיגאל על־ידך שוב. למה אינך כזה שיכולתי להיגאל על־ידך. כבר אני חשה בטינה החנוקה שגואה בי נגדך, אתה רואה, שוב. ואני כבר חשבתי. והרי יודעת אני, גם עכשיו, שטינה זו לא תועיל כלום והיא חסרת־שחר ואני סתם נמלטת אליה כדי להימלט. הטינה הזאת, אפילו היא, איננה נגדך אלא נגד היותך אישי. נדמה לי שאמרתי משהו נורא, מה כבר יכול להיות נורא. כלום, אינני מעיזה לדעת ואינני מעיזה להרגיש. נחנקת לי ככה בשקט ומנהלת את הבית למופת ומגדלת את הבן שלך. די, מספיק. כבר אני נקייה. הגוף הזה שלי מעורר בי קוצר־רוח מחריד. כאילו מבקשת להימלט ממנו. מספיק. עכשיו נסתפג ונתגנדר קצת ונעלה למעלה. אני מקווה שבלומה תבוא עוד מעט. הנועה הזאת תהיה שם ועוד שכמותה ועוד בנאי והרבה כמותם וכבר אני יודעת שאשב לי בצד, מתוחה והוגנת. ובלתי נסבלת. לכל היותר ארקוד קצת עם שאוליק.

התלבשה ויצאה אליו, מדיפה ריח של סבון. שאוליק כבר המתין לה ליד השולחן. ישבו ואכלו וכאשר גמרו לאכול, הוסיפו לשבת ולהמתין לאמו של שאוליק שתבוא לשמור על הילד.

בלומה באה ואמרה: ‘נו, הנה באתי. אתם יכולים ללכת’. קצת חייכה ותיכף הפסיקה. ושוב היתה חתומה ושותקת. בבת־אחת זקנה מאוד. כאילו לא נוכחת כל צורכה. כאילו שרוייה כאן ושומעת ומשיבה לעניין, אך בה־בעת גם שרויה במקומות אחרים וקולטת דברים אחרים. מדברים אתה והיא שומעת אחרת וזוכרת אחרת ושותקת הרבה. לאחר מות ביקל דיבר שאוליק על לבה שתעבור לגור אצלם, אך בלומה סירבה. הנח לי, אמרה, כל עוד רגלי נושאות אותי, אני רוצה לגור במקום שגרתי עד עכשיו. ככה היתה, אשה זקנה, מיותרת אולי לאחרים, אבל לא מיותרת לעצמה. ‘נו, קומו ולכו, למה אתם יושבים. טוב טוב אני יודעת. לכו’.

‘אם יתעורר ולא יירגע, שתקראי לי, טוב?’

‘לכי לכי. תשאלי את שאוליק אם אני לא יודעת להרגיע ילדים. זוכר, שאוליק?’

‘נלך, מיכל’.

פרק עשרים ושמונה

למטה בחול חנו טנדרים, מכוניות קטנות בנות ארבעה מושבים, ג’יפ או שניים, שתי מכוניות צבאיות, הג’יפ של שאוליק, קטנוע. למעלה על הגג הפיצו נוריות קטנות שלל אורות צבעוניים. לגמרי למעלה ורחוק מעליהם היו מפוזרים כוכבים אחדים. קצתו של הגג מואר היה, אך רובו שרוי באפלה דלילה, שהיתה סמיכה והולכת ככל שמתרחקת ממקורות האור ונמסכת בתהום רבה שהתחילה תיכף אחרי המעקה. מישהו רץ ממעקה למעקה והתפעל: כמו על אונייה בלילה.

בין האנשים כבר התחילה להיות אווירה של מסיבה. הפאטיפון השמיע מנגינותיו, זוגות אחדים רקדו, אחרים עמדו ליד המעקה, מישהו אחד הלך הלאה וכוסית בידו, מישהו אחר עלה במדרגות. יוחאי גור התחיל לאט־לאט להתבסם, לבדו עם עצמו. אפילו לא ביקשו ממנו לסקסס בסאקסופון שלו, הנבלות האלה. אפילו לא נתנו לו הזדמנות לסרב להם. מילא, והריק עוד כוסית. לבריאות, יוחאי גור! נועה סובבה בין הקרואים, מגש עם כוסיות מזוגות על כף־ידה. שניים עמדו ליד שולחן־המזנון ושתו זה עם זה לחיים. עוד זוגות הצטרפו לרוקדים. אנחנו נרקוד ככה כל הערב ולא נעשה כלום דבר אחר. שני קצינים עמדו להם שעונים ליד המעקה, פניהם אל הרחוב. ‘תראה כמה רכב’. ‘כן’. ‘איך שכולם הסתדרו להם עם מכוניות’. השני הסכים עמו. מקצה הרחוב התגלתה ובאה עוד מכונית אחת. תמרנה כה וכה, נדחקה בין כלי־הרכב האחרים ועמדה. המנוע שלה עוד נהם קצת ונדם. ממש התבקש שתשלוף ממחטה ותנגב מעצמה את זיעתה. ‘תראה, אפילו גברי’, ‘מי זה גברי?’ ‘אינני יודע מה הוא עכשיו, אבל בארבעים־ושמונה היה פיגורה מרכזית באיזה מקום’. ‘נדמה לי שהערב מסתובבים כאן כל מיני מי שהיו’. נועה עברה על־ידם ושניהם הפנו אליה ראשיהם ונטלו כל אחד כוסית ממגשה.

התחילה להיות יותר ויותר אווירה של מסיבה.

מישהו הכיר את שאוליק מרחוק ועט עליו בעסק גדול מן הקצה השני של הגג כדי לתת לו שלום רחב ונמרץ וטלטל את כף־ידו, גורף ומעלה זכרונות. שאוליק הציג לפניו את מיכל. ‘ואתה"?’ ‘גם אני’, ‘וטף יש?’ ‘יש’, ‘כמה?’ ‘ככה, לעת־עתה איני מתקשה לספור, אחד בלבד’. ‘ככה. נו, ובכלל?’ ‘לא כלום. גמרתי איזה בחינות ואני עובד קצת ב“מקורות”’. ‘בעצם לא כל־כך ברור לי מהיכן אני מכיר אותך בכלל’, ‘אל תצחיק אותי, הרי נפגשנו במלחמה’. ‘אה’. בנאי בא והזמין את מיכל לרקוד. ‘עכשיו נזכרתי: מיקי, נדמה לי?’ ‘כמובן!’ צהל מיקי ‘איך שכולם שוכחים את כולם’, ‘סלח לי, מיקי, עכשיו אני נזכר יותר ויותר’. ‘הנה אמנונצ’יק בא, אתה זוכר אותו? תראה איזו חולצה הוא לובש. שמע, אני מקווה שאיני מדבר על אחד שאינך זוכר אותו?’ ‘זוכר. מה הוא עושה עכשיו?’ ‘מנהל איזו מחלקה באיזה מקום’.

התקליט נגמר. בנאי החזיר את מיכל אל שאוליק ושט והסתלק לו. עמדה מתנשפת, משתדלת שלא להביט אחריו. גבה נשם את מגע זרועו, עיניה חשו עדיין את מבטיו. שאוליק הוסיף לדבר עם מיקי ושמאלו הקיפה רפויות את מותניה. נאספה אליו ועמדה שותקת.

עכשיו נכנס ברוך ברוך, ידיו בכיסיו. הילוכו היה מהסס מעט ונכלם, כאילו היה חומק לאורך כתלים סמויים. לבוש היה כותונת לבנה מעומלנת, ששרווליה חפותים מעט, ומכנסיים אפורים, מגוהצים למשעי. מאורח־התנהגותו הרפוי מעט ניתן להסיק כי זו כותונתו הטובה היחידה, ואלו מכנסיו הטובים היחידים שיש לו בכלל. ברוך ברוך השיט מבטיו על־פני הרוקדים ועל־פני הניצבים סביב ליד המעקה, וכאשר הבחין ביוחאי גור, הלך אליו. ‘אין לך כוסית, מדוע אין לך?’ קיבל יוחאי את פניו. ‘תיכף’, צהל ברוך ברוך.

אחד משני הקצינים בא והזמין את מיכל לרקוד. ‘אינך רוקד?’ קרבה נועה ועמדה אצל שאוליק. ‘עדיין. היכן את מסתובבת, נועה?’ ‘אני בירושלים’. ‘מה את עושה שם?’ ‘מה שעשיתי בצבא’. ‘האם את יודעת שאת נראית מצוין?’ ‘באמת? תודה. וזאת היא מיכל שלך’. שניהם הפכו פניהם אל הלילה אשר מעבר למעקה. ‘אני רואה שאת זוכרת’. ‘לפעמים אני זוכרת משהו. שמת לב שלא ראיתיך מאז?’ ‘זה משנה משהו?’ ‘אינני יודעת. הנה אשתך חוזרת, חבל. הייתי רוצה לשוחח אתך’. ‘את יכולה לגשת פעם’. ‘תודה’.

מיכל חזרה והם הפנו ראשיהם אל האור. נועה עמדה שם קצת ואחר־כך הלכה לה. מיכל הסתכלה אחריה, אומדת אותה במבט של אשה, בוחן ושופט בהיעלם אחד. מבט קר כמו דין, וחסר־רחמים כמוהו. רואה בהרף־עין את אשר מייחלת לראות וחוששת לראות, לבוש ומתחת ללבוש, כיווני־חן וסתרי מולידם. מקום שעמדה שם, היסבה נועה את ראשה ומבטיהם של שתי הנשים הצטלבו, שאוליק ביניהן. בגלוי מאוד, ללא שמץ של צעיפי חיוך, ששות לחשוף מגרעות ונכונות להודות בסגולות.

‘כאשר אני הולכת, היא באה’, אמרה מיכל. שאוליק החריש. ‘וכשאני חוזרת, היא מסתלקת לה. יש לכך משמעות, שאוליק?’ ‘ודאי, היא היתה אהובה שלי’, ‘אינני אוהבת אותה’, ‘טבעי לך שלא תאהבי אותה’, ‘זנזונת אחת, תראה כיצד היא מעכסת לה. תראה רק איך שהיא מרימה את הריסים שלה, כמו מסך של תיאטרון. כאילו מי יודע מה עתיד להתגלות בה בזה הרגע’. שאוליק שוב החריש. ‘אבל יש בה משהו הראוי לקנאה’, הודתה.

ההוא, ששני הקצינים קראו לו קודם גברי, עמד עכשיו נשען במרפקיו על המעקה שמאחוריו ועיניו ברוקדים. אשתו באה מן הצד השני של הגג ועמדה אצלו, פניה המלוהטים אל האפלה. נאה וחטובה היתה בלכתה ובעמידתה. גברי אמר לה משהו והיא התרגזה מאוד. ‘די, גברי, אנחנו אבודים, זה ברור לי. שנינו ביחד אבודים. זה ברור לי לגמרי’. ‘אבל מדוע את אומרת ככה, מה פתאום?’ נדהם אותו גברי ולא שינה עמידתו, ‘ככה, גברי. ואני בכלל לא כועסת, אבל ככה אני מרגישה. ההערות הנחמדות האלה שלך ובכלל, די’. ‘אבל הקשיבי’. ‘לא, גברי, הנח. פשוט חבל עלינו’. ‘לא כאן, למען השם’. ‘מה זה חשוב. כל אחד לחוד אולי יכול היה עוד איכשהו, אבל אתה רואה, שנינו יחד זה לא הולך. אז למה?’ האנשים אשר מסביבם לא התעניינו בהם. ‘לכל הרוחות!’ גידף יוחאי גור בלב כבד וגם בו לא התעניין איש.

‘את נפלאה’, לחש מישהו באוזני מישהי.

‘שירקדו להם!’ חירף יוחאי גור בהנאה צוהלת ומילא את כוסיתו של ברוך ברוך. ידו רעדה קצת והמשקה נשפך מהכוסית. ‘היזהר’, אמר ברוך ברוך והרתיע את ידו. ‘לא אכפת!’ הצהיר יוחאי גור בהתלהבות. ‘לא אכפת פת פת. בכלל לא!’ זמרר בחימה שפוכה ובעקשנות, כאילו הלם באגרוף סמוי על שולחן שאיננו. ‘לא אכפת לי!’ ‘ועוד איך!’ ‘ודאי!’ ‘ועוד איך אכפת לך!’ ‘לא אכפת לי כלום!’ ברוך ברוך הריק את כוסיתו והסתכל בפרץ רובין ובאשתו השמנה, שהיו רוקדים סחור־סחור. הוא מכרכר בלהיטות ומשלח רגליים והיא תמוכה על זרועו, מתמכרת ונישאת בקצבו של הריקוד בגמישות ובקלות ובחן ופניה סמוקות. ‘תראה אותה, את השמנה הזאת’, התפעל ברוך ברוך. ‘רוקדת מצוין!’ הסכים עמו יוחאי גור. ‘כבר שמתי־לב כי דווקא השמנים הם רקדנים מצוינים’. ‘מדוע אינך רוקד?’ ‘אני, מה פתאום, ואתה?’ ‘אני אגיד לך: בכל מסיבה מוכרח להיות אחד שיושב מן הצד ומסתכל כיצד האחרים רוקדים, לא? ככה זה מוכרח להיות בכל מסיבה. אז הערב אני האחד הזה’. ‘גם אני. הערב אנחנו שנינו’. ‘לחייך, ידידי!’

ויוחאי החזיק בידו את הכוסית הריקה, ראשו הלום, ונערות, כולן נאות וחמודות, היו מרחפות לנגד עיניו, הרבה נערות וכולן נערה אחת. עיניו רואות והרהוריו לעו בכבדות: כל הללו. כל הנערה האחת הזאת.

‘בנאי!’ טפחה נערה אחת קלות בכפה על גבו. היסב אליה את חיוכו מעבר לכתפו וידו אוחזת בזרועה של נערה אחרת. יד אוחזת בזרוע וחיוך נוגע בחיוך וככה היה משוחח עם שתיהן ועם כולן בבת־אחת. שתיהן אשה אחת וכולן אשה אחת – אח, אני טובל בהרבה אשה. וזו שאמרה לי אתמול וכיצד כעסה עלי ההיא באוטובוס וקול צחוקה הרווה של האחרת מהלך עליו קסמי־פיתויים גם בעצם הרגע הזה, כאשר ידו מחזיקה בזרועה של אחת, וחיוכו נוגע בחיוכה של האחרת. הרבה נשים של אשה אחת, הרבה אשה אחת וככה זה נחוץ לי. אני יכול בערב אחד להיות עם נשים אחדות והן כולן אשה אחת, כל האשה אשר בעולם. ‘כן?’ ‘שמע, בנאי, רציתי להגיד לך’. כאילו זה חשוב מה שביקשה להגיד לי. ‘כן? מה רצית להגיד לי’.

‘איזו ארכיטקטורה!’ התפעל מישהו ממישהי.

הרוקדים התחלפו ביניהם והוסיפו לרקוד. והמסתכלים הוסיפו והסתכלו. וכולם הוסיפו ושתו. החלונות מן הבתים הסמוכים כבו והאפלה אשר מעבר למעקה היתה עתה שחורה ותהומית יותר. שום ירח לא עלה בשמים להאירה. מעבר מזה, בצד האפל של הגג, נתלקטו אחדים והיו משוחחים ביניהם. ‘כל זמן שלא היתה לנו מדינה, היתה לנו מדינה. אם אתם מבינים למה אני מתכוון’. ודאי שהבינו, הלוא על כך בדיוק היו מדברים, כל אחד לפי דרכו. ‘אבל עכשיו’. ואף את זאת הבינו. קצת הצדה מהם שפכה נועה את לבה לפני ידיד־נפש משכבר הימים, אחד שהיה מבוגר ממנה בהרבה, ואשר גילתה אותו במפתיע במסיבה הזאת.

‘ודאי!’ הצהירה נועה. ‘בדיוק ככה. הרי גם אתה אמרת שאני יפה רק מפני שאתה רוצה להשיג ממני משהו, לא? אל תתנצל, אינני מתרעמת עליך. הרי אינני טוענת ששיקרת לי, בעצמי אני יודעת שאני יפה. אז מה? אם אני יפה, אז מה? אז אני מין פרח שכזה שכל אחד בא וקוטף אותי, סתם כך? בלי כל תמורה, רק מפני שהחניף לי והצהיר כי אני נאה בעיניו? כן? שילך לו! אני יפה ואני יודעת שאני יפה ואני רוצה לקבל את מלוא התמורה בעד היופי שלי, כן. בדיוק מה שאני שווה. אני יודעת את ערכי, אינני תמימה. אפשר כמעט לומר שאני בעלת הכרה על הגוף שלי. ואני, שמע: כן, אני עושה בו שימוש, מפני שאני יודעת בדיוק את ערכו. מה? לא, לא לכך התכוונתי. אינני מוכרת אותו. זה – לא. אני רק דורשת מה שראוי לי ומגיע לי, כערכו. אינך מתחלחל? טוב. אני אוהבת שלוקחים אותי לכל מיני מקומות־בילוי מפוארים והדורים, כשהם יפים ולבושים נאה ואני יפה ולבושה נאה והכול סביב הדור ומפואר. נחוץ כמובן, שגם ארגיש כלפיהם יראת־כבוד. ככה, זה מוסיף. אתה מחייך לך ואני בכלל אינני יודעת מי כאן המנצל, הם או אני. לדעתך, זה זנות? תכאיב לי, אם תהיה סבור שכן. זונה הולכת עם מי שמרבה במחיר, אני לא. אם דק־הבנה אתה, אז תבין. לא, ודאי שלא. וכי דיברתי על אהבה? את הגברת הזאת אינני מכירה בכלל. על הגינות דיברתי. ואני רק מכירה ויודעת דברים שאני אוהבת, זה הכול. שמע, על תעווה את פניך החמודים בסלידה כזאת, אינני כל־כך גסה כפי שאני נראית לך. אני גם יכולה להיות עדינה מאוד, לידיעתך’.

‘אני בטוח’.

‘ורכה ומתמכרת וחולמנית, כאשר אהבתם’.

‘אני יודע, נועה’.

‘אז לך לכל הרוחות, אם אתה כל־כך יודע. מה אני מציגה לפניך את כל סגולותי, כאילו אני סוחרת ביופיי. נדמה לי שאמרתי משהו גס נורא, לא? בינינו לבין עצמנו, זה די נכון, אם אתה רוצה לדעת. כל אחת ככה – אומדת, משווה, משערת, מסתכנת לפעמים. רק אם משמיעים את זה, ככה, בקול רם, זה נשמע נורא, אני יודעת. הרי בדיוק כך. אני רק אומרת בקול רם מה שכל אחת חושבת לה בלבה. ואולי אפילו לכך אינה מעיזה. שתדע לך: כל אחת אומדת את עצמה ודורשת את מלוא התמורה לסגולותיה, ביודעין או בלא יודעין, לא חשוב. ורק כאשר אינה מקבלת את שהיא ראויה לקבל, לדעתה, היא צווחת אוי לי, וי לי, אומללה ועלובה אני. בזמן האחרון אני מתחילה לאהוב דווקא את הקולרם הזה, כמו להכעיס. אני יודעת כי השתיקה יפה לו, אבל דווקא. לא אכפת לי להיות הקולרם של מחשבותיהן הכמוסות של הנערות האלה. בעצמי איני יודעת למה, אולי מפני – אבל לא, אני חוששת להגיד. תגיד, כבר רואים בי שאני מתחילה להיות זקנה? הרי באוזניך אני מדברת כאל ידיד, סתם ידיד, לא כאל אחד שבא בחשבון, לפניך אינני מתחנחנת. אל תיעלב, בבקשה. לא כל יום אני גלוית־לב כל־כך. גם לא בכל פעם שאני שותה. אז תגיד, זו לא מין נקמנות משונה? תראה, אתה מכיר את הבחור הנחמד ההוא שעומד שם? כן, שאוליק. הוא נחמד, לא? לא חשוב, שמע הלאה. אז מה רציתי להגיד, הרי רציתי להגיד משהו. כן. מה שמציק לי הוא זה, שבאלה הרוצים בי, אינני שמחה כלל. אבל אלה שאינם רוצים בי, מוציאים אותי מהדעת. הם כאילו שוללים את קיומי לכל הרוחות. כל מישהו שעובר על־ידי בעיניים לא רואות, מיד אני מרגישה כאילו הוא שולל אותי. מדוע אינך מבין? עד היכן הגעתי, אלוהים. ואינני נחה ואיני שקטה ואני מסוגלת לעשות מי יודע מה ובלבד לעורר את תשומת־לבו אלי – חיוך, מגע, משהו. כן, ניחשת. בכלל לא חשוב מי הוא. ומיד לאחר שאיש כזה מתחיל לרצות בי, כשאני בטוחה בכך, כבר אין לי כל עניין בו. כבר הוא שייך לאלה שמאחורי גבי, לאלה שרוצים בי, לאלה שכבר לא אכפת לי. וכבר אני יוצאת לי שוב לשחר אחר החדשים, האדישים, הבלתי־יודעים אותי עדיין. והרי כל העולם עדיין איננו יודע אותי. אינך חושב שאני חולנית במקצת? באמת שלא? יפה מצדך. אפילו אם אתה משקר לי, אתה חמוד ואני מודה לך, לא לא! לא לך התכוונתי, אסוף ידך מהמותניים שלי. כבר אמרתי לך כי אתה לא. באמת אינך חושב שאני קצת חולנית? אני אוהבת את הטנגו הזה. בוא לרקוד, רוצה?’

‘אתה מוכרח לקחת ואתה תקח!’ לחש יוחאי גור בקול רם באוזניו של ברוך ברוך, ובפניו עמדה עווית מיוסרת ותקיפה. ‘אתה שיכור גמור יוחאי’. ‘סתם מונח לו. אתה תקח, תסיים את לימודיך, תהיה עורך־דין ותגן עלי’. ‘כמובן, את מי רצחת?’ ‘זה בכלל לא חשוב, אני זקוק מאוד שתגן עלי’. ‘בוא נפתח תיק’. ‘שמע, כסף שמונח לו בלי כל שימוש, הוא כסף נפשע’. ‘אתה שיכור גמור, יוחאי’. ‘ודאי שאני שיכור, אבל אני יודע בדיוק מה שאני אומר. אתה מוכרח שתקח מידי. נחוץ לי מאוד שתקח’. ‘גם אתה?’ ‘כמובן. מה?’ ‘אז גם אתה’. ‘עשה טובה ועזור לי קצת להבין, טוב?’ ‘ישנה אחת, שרינה, ואני תמיד אומר לה קחי, שרינה, אני מוכרח שתקחי. למעני. אני מבקש’. ‘מי זאת שרינה?’ ‘האשה שלי’. ‘מה, יש לך אשה? שמעו!’ וכבר יוחאי גור קפץ ועמד, ידו מושטת לעבר הרוקדים, נכון להכריז בזה הרגע הודעה חשובה וחגיגית. אך ברוך ברוך משכו בזרועו והושיבו חזרה. ‘שב ושתוק, אתה לא הבנת שום דבר. פעם אחת היתה, עכשיו לא. אבל כל חודש אני נותן לה כסף, מוכרח שאתן לה’. ‘מוכרח שתקח, ברוך ברוך. כאשר יהיה לך, ואתה תגן עלי, אז תחזיר לי’. ‘אז גם אתה’. ‘ודאי שגם אני! כולנו. חבל שמאשה איננה, הייתי רוצה שתראה’. ‘מי זאת מאשה?’ ‘איך זה שאף אחד לא הזמין אותה, חבל’. ‘מה היית רוצה שתראה?’ ‘שתראה! שתראה!’ התלהב יוחאי גור. ‘ודאי!’ ‘מה אתה צוחק לך פתאום?’ ‘טוב לי’ ‘מה פתאום?’ ‘ככה. העולם הוא עכשיו בעיני כמו אדם־ענק מן האגדות ואני משוטט לי בשביליו ומסביב ללב ובמקומות אחרים. אינני רואה את חיוכו, אבל אני חש עכשיו שמאיזה שהוא מקום בפנים הוא זורח אלי’. ‘נפלא לראות אותך שיכור, ברוך ברוך’, סיכם יוחאי גור.

כבר חלפו שעות אחדות והכול כשהיה. כל הזמן רקדו, שוחחו, שתו, הלכו לשם והלכו משם והלאה. שניים נזדמנו בצד, ואחד מהם אחר: ‘אח, כאן כולם זכרים ונקבות’. ‘בכל העולם כך’, אמר השני. ‘כו–ל–ם רק זכרים ונקבות ושום דבר אחר’, נתעקש הראשון. שאוליק רקד עכשיו עם מיכל. ליד הפתח נתלקטה לשעה מהומה של אנשים מצטופפים לראות. גם כל האחרים, לאורך המעקה ובין הכסאות והשרפרפים, נשאו עיניהם להביט. מתוך המהומה נחלץ ויצא איש צעיר מחויך ומסביר־פנים. מכל־מקום קיבלוהו בברכה. האיש הצעיר הטיל כמה צעדים על־פני הגג. לאחדים הושיט יד, אחרים הקדימו והושיטו לו ידיים. הוא היה מבוסם קצת ועליז ופניו הבריקו. לבוש היה חליפה קיצית נאה ומהודרת, שהתאימה לו מאוד. הוא ביקש להגיד משהו, אך בנאי הקדימו: ‘היכנס ואל תתנצל, נסלח לך’. ‘תבין, הייתי מוכרח להיות שם, השר’. ‘הרי אנחנו מבינים!’ כמובן, כמובן. והוא הפקיר את עצמו בידי בנאי והניח לו להובילו, משתדל כל הזמן להצניע ככל האפשר את הסגולות, שמעמדו ומשרתו מעניקים לו, כדי להיות ככל האפשר פשוט וחביב כמו כל אחד אחר. אבל בה־בעת היה מקפיד היטב־היטב, שירגישו כיצד הוא משתדל. באורח כזה התפנה סביבו מרחב די גדול ובלי משים משך את תשומת־לבם של הקרואים, של המיודעים לו והלא־מיודעים כאחד.

‘מי הוא האיש הצעיר הזה?’ שאלה מישהי את מישהו. ‘הוא? הה, חביבתי! איש גדול במדינה’. ‘במה הוא כל־כך גדול?’ ‘אינני יודע בדיוק, פקיד בכיר במשרד־האוצר, נדמה לי. מומחה גדול, יד־ימינו של השר’. ‘ככה’. ‘כן. הוא מלווה את השר בכל מסעיו ובכל משא־ומתן שלו’. ‘אז מה הוא עושה כאן?’ ‘כנראה מתחשק לו, לאיש כמוהו, לרדת לפעמים אל העם. חוץ מזה, בנאי הזמין אותו’. ‘ככה. יש לו גם שם?’ ‘כמובן: אלכס’. ‘אלכס? ככה פשוט, אלכס?’ ‘לא, את מבינה, זה היה שמו מן הימים ההם. עכשיו קוראים לו ברק. גבר מוכשר מאוד, אומרים’.

אלכס מן הימים ההם וברק של הזמן הזה הושיט ידו ליטול כוסית ובשעת מעשה הסב פניו לשוחח עם מישהו. הוא דיבר בעגה מובהקת של ילידי הארץ ואף לא פעם אחת טיבל דבריו במלים אנגליות, כפי שניתן היה לצפות מצעיר כמוהו, שעשה שנים אחדות באנגליה וגם עכשיו הוא מרבה להסתובב בעולם.

המנגינות התחלפו וחזרו על עצמן, הרוקדים התחלפו ביניהם וחזרו ונפגשו והוסיפו ורקדו. כל הזמן. מי־נהר גואים, עוברים, נשפכים לאיזה מקום, נעלמים. אבל אחרים באים כדי ללכת בדרכי הראשונים, והזרם עצמו מתקיים כל הזמן. רצוף, תמידי, איתן בזרמו המתקיים. ורק מסביב, לאורך המעקה, ליד המזנון ובשוליים – נעו אנשים אחדים, כמו פסוקים בודדים שנתלשו מאיזה מקום. נשתהו, ניסו לקשור הבנה זה עם זה, השיקו כוסיות, הסתכלו ברוקדים, הלכו הלאה. הללו ששוחחו קודם־לכן בצד האפל של הגג, הוסיפו לשוחח. קצת אנשים התלקטו סביבם לשמוע וגם פרץ רובין ושאוליק עמדו שם.

‘אז מה’. לטש אחד עיניים ואמר, פתאום לגמרי, ‘באמת ככה’. ‘כמובן’. ‘אבל אם ככה’, ניסה הראשון להסיק מסקנה כלשהי, אך שלישי נכנס ואמר: ‘אני אגיד לכם: קחו דוגמא מהאדוקים. הרי מבחינתם לגמרי לא חשוב אם יש אלוהים בשמים ואם אין, לא? העיקר – אתה מאמין או שאינך מאמין בו. נניח שאין. כלום משנה הדבר כלפי מי שמאמין בו? הוא הדבר. לא לאלוהים, לאמונה אתה זקוק’. ‘דווקא אני?’ ‘סליחה, חשבתי שגם אתה’. ‘כמובן שגם אני. חשבתי שרק אני’. ‘אה, כבר הגעתם לאלוהים’. ‘דיברנו על אמונה’. ‘אמונה במה?’ ‘זהו, הוא טוען כי דבר זה לא חשוב בכלל במה שמאמינים, העיקר שמתחולל בנפש אותו משהו שקוראים לו אמונה’. ‘כמו המשיח’. ‘מה פתאום משיח, איזה משיח?’ ‘שהיהודים המציאו, עם חכם היהודים, המציאו משיח שלעולם לא יבוא ודווקא משום כך מאמינים בו בהתלהבות’. ‘אז שוב, העיקר האמונה, חזרנו להתחלה’. ‘כשאני רק נזכר איך שדיברנו פעם’. ‘איך שהכול השתנה’. ‘השתנה ולא השתנה’. ‘למה אתה מתכוון?’ ‘לאותו דבר עצמו’. פרץ רובין ושאוליק שתקו והקשיבו. ‘לכאורה לא כלום, אותן משימות כמו אז’. ‘מי מדבר על משימות’. ‘תיכף. הן עצמן לא השתנו, מבחינה אובייקטיבית אני מתכוון. אבל מקומן בלב האדם השתנה. זהו. הן היו משאת־נפש ועכשיו, מה? עכשיו הן בקעה להתגנדר בה’. ‘אף פעם לא היו משאת־נפש, אלא שהיו אישיים מאוד וכל הבעיה, גם עכשיו, היא אישית לגמרי’. ‘אולי. אבל אישית הנוגעת להרבה הרבה אישיים’. ‘לכולם, אולי’. ‘לי לא’, פרץ ואמר פתאום פרץ רובין, ‘הקשבתי לכם כל הזמן ואני רוצה להגיד לכם, כי כל זה היה טוב ויפה כל זמן, שהמדינה – נדמה לי כי בה אתם מדברים, לא? – כל זמן שהמדינה היתה בגדר של שאיפה. אבל עכשיו? עכשיו, כאשר אני שומע מישהו מדבר על אמונה, איני מבין למה הוא מתכוון בכלל. כשלעצמי, איני זקוק לה כלל. אני חי לי את חיי בעבודה, בין חברים, ובכלל. מה עוד צריך? היכן יש כאן מקום לאמונה בכלל? לומר לכם את כל האמת?’ ‘אך ורק את האמת ואת כל האמת’. ‘שתוק, נתי’. ‘אז מי שצוֹוֵח אמונה אמונה, נדמה לי שכואב לו במקום אחר לגמרי’. ‘וזה כל־כך פשוט?’

‘אח, כמה אתם גאונים ליצור לכם בעיות בכל מקום’, נשמע פתאום קול חדש והמשוחחים היסבו פניהם וראו את אלכס, הוא ולא אחר, יד־ימינו של השר, עומד מעליהם ומחייך ובנאי עומד לידו. בכלל, רק עתה הבחינו, כי בינתיים התלקטו סביבם רבים, הללו יושבים והאחרים ניצבים מסביב וכבר הם חבורה גדולה. ‘הם לועסים זכרונות ומקנחים במרירות’, ביטל אותם פרץ רובין בלחישה באוזני שאוליק. ‘אתה צודק, פרץ, אבל תן לשמוע’, התנער ממנו.

‘זהו בדיוק, אם אתם רוצים לדעת. אנחנו הווה מחורבן, אך ורק. אתם יכולים לנסח איך שאתם רוצים, אבל זו כל הבעיה כולה. אי־איזה הווה הוא זה, ששום עתיד אינו מפרה אותו? זהו. אנחנו זקוקים לעתיד לא כל־כך כדי שנתגשם בו, אלא בשביל ההווה שלנו. שיהיה קיים בשביל ההווה בחינת משאת־נפש, קיום של משאת־נפש בלבד, לא חשוב. כדי שההווה המחורבן הזה לא יהיה הוא־עצמו־בלבד’. ‘האם אתה מרגיש שהפכת את היוצרות?’ ‘בכוונה! הרי לכך בדיוק אני מתכוון! ולא אכפת כלל אם יהיה זה מין עתיד שלא יתגשם לעולם. העיקר שיהיה קיים. גם אלוהים אינו מתגשם אף פעם, וכמה’, ‘שוב אלוהים’. ‘שתוק, נתי’. ‘וכמה הוא מיטיב עם המאמינים בו, שאלו את האדוקים ותדעו’. ‘אז מה, אתה מטיף לעתיד שיהיה¹⁴ קיים בחינת תקווה או געגועים בלבד?’ ‘כן. הרי אני מדבר על ההווה. בזה כל ערכו של עתיד כזה, עליו אני מדבר. שיהיה קיים בבחינת געגועים בלבד. וכל זמן שיהיה כזה – – –’, ‘לפי דבריך יש כמעט להצטער שקמה לנו המדינה, אם הבנתי אותך נכון’. ‘להצטער זה, כמובן, מוגזם מאוד, אבל אין ספק כי קודם, כאשר לא קמה המדינה, היתה לנו הרבה יותר מדינה, כפי שכבר אמרתי קודם. כמובן, לזה אני מתכוון. אלא מה, צריך לראות כל דבר בגבולותיו. המדינה אינה משאת־נפש, ואיוולת היא, לדעתי, לבקש להיפתר בה בכל הבעיות’. ‘זהו בדיוק’, אמר עכשיו אלכס, ‘החבר הזה, שאינני מכירו, צדק מאוד מבחינה מסוימת. וכי מה סוף־סוף רציתם, אתם ועוד מאוכזבים רבים אחרים? צריך לראות מה שיש בה ולמה היא נועדה, ולא לבקש בה פתרונות, שמטבע ברייתה איננה עשויה לפתור. זו כל הטעות שלכם, רבותי. המדינה יש לה השפעות שונות ומרחיקות־לכת על כולנו. אבל בטווח ארוך ולא כל־כך פשוט, וזה גם די נמהר, לנסות להרגיש בהן. יותר מדי ראיתם במלחמה עניין פרטי ואישי מאוד ולכן אתם כאלה’. ‘ואתה לא, אלכס?’ ‘טוב, גם אני. מה זה משנה? צדקת מאוד, חבר. אי־אפשר שמדינה קיימת תמלא נפשו של אדם כמו השאיפה למדינה. אל תשכחו שמדינה איננה דת ואין היא יכולה למלא את חיינו. מבחינה נפשית, אני מתכוון. היא עובדה, היא מסגרת, היא כל מיני דברים. אולי גם תפקיד או חובה, אבל מדינה קיימת איננה יכולה למלא תוכן נפשי בחייו של מישהו, תבינו!’ ‘מוזר מאוד לשמוע דברים אלה דווקא מפיך’. ‘מדוע? אני יודע את מקומי. תבינו, היא חדלה להיות שאיפה ואם תרצו, בזה נאמר הכול’. ‘זה אולי הנאום העצוב ביותר ששמעתי מעודי’. ‘אם ככה, אז מה יש לנו? מה נותר לנו? מה נותר לך, בנאי?’ ‘מה פתאום אתה פונה אלי?’ ‘לבנאי נשארו הנערות להתנחם בהן’. ‘תפסיק. כן, בנאי? אל תתחמק’ ‘נשארו לי החיים שלי, מה אתם צוחקים? אני מדבר בכובד־ראש’. ‘שמעו, בנאי מדבר בכובד־ראש’. ‘בהחלט. חיי. הקיום שלי. איך שאני מרגיש וכיצד אני קיים, זה הכול’. ‘נו, באמת, בנאי, כיצד?’ ‘חדל’. ‘שמעתם? חד ופשוט וחלק’, שוב התערב אלכס, ‘אבל קודם־כול צריך לראות כל דבר במקומו, אחר־כך מותר לראות איך כל דבר איננו פשוט כל־כך’. ‘הגידו, מישהו מכם יודע בכלל במה מדובר? אני כבר לא’.

‘חדל, בבקשה ממך, חדל!’ נשתחל ונשמע לפתע קולה של נועה מן הצד השני של הגג, ‘כאשר אתה מנסה להיות רציני, אתה פשוט מגוחך. מוטב שתספר איזו בדיחה’.

‘אז לשם כך למדתי?’ הטיח ברוך ברוך. ‘שילך!’ צווח יוחאי גור, ‘שילך פרץ רובין זה לכל כל כל השדים והרוחות!’ פרצופים החלו לרחף כנגד פניו, אחד בוכה מן השני, אחד צוחק מן השני. שיניים חשופות ושפתיים משונות בצחוק ובבכי, עיניים מרושעות ואומללות בצחוק ובבכי. ‘יצא לו מכל העניין הזה חד וחלק’. ‘איש גדול, פרץ רובין’. ‘כן’. ‘לחיי פרץ רובין! לחיי פרץ רובין!’

‘אז ככה’, משכה צילה את מיכל הצדה ולחשה לה, ‘הם כבר הודיעו לי’. ‘כן? נפלא! אני אלך אתך!’ הכריזה מיכל בנכונות רבה. ‘בשבוע הבא, ביום רביעי’. ‘ילד או ילדה?’ ‘ילד’. ‘ואין לך כל מושג מי הם ההורים?’ ‘כל מושג. ככה זה אצלם, תנאי מפורש. הם אינם יודעים עלינו ואנחנו שום דבר עליהם’. ‘טוב, אנחנו נלך ונקנה כל מה שדרוש. מה מה קרה, מדוע את ככה, צילה?’ ‘זה לא יהיה מוזר, להופיע פתאום בבית עם תינוק? מה מי מו, איש לא ראה, ופתאום – תינוק!’ ‘שטויות’. ‘יש לי הרגשה נוראית כאילו התינוק הזה חותם את כשלוני’. ‘מה כישלון יש כאן, צילה?’ ‘כאילו אני מאשרת אותו במו־ידי’.

‘ציבור שאין בו אמונה, סופו שהוא מתפורר ליחידים. בימי המלחמה – –’. ‘היוצא מדבריך שאנו זקוקים שוב לאיזו מלחמה?’ ‘חלילה!’ ‘מה אתם כולכם מדברים ככה כאילו פגעו בכם, העליבו, לא קיימו מה שהבטיחו? לא הבטיחו שום דבר’. ‘עכשיו אתה מדבר כמו פקיד’. ‘הנח, מה רע בפקידים? גם שר הוא פקיד, לא? גם השגרירים שלנו, גם נכי־המלחמה היושבים בלשכות־המודיעין. גם המורות. גם אלכס ברק. פקיד טוב ומסור חשוב לנו לא פחות מ…’. ‘ממי?’ ‘מכל מיני’. ‘נדמה לי שהוא מתכוון אלינו’. ‘הנח, אני אגיד לך למה: מפני שהפקידות איננה תפקיד אלא מהות’.

‘כל־כך עצוב’, אמר פתאום ברוך ברוך. יוחאי גור הסכים עמו ושניהם השיקו כוסיות. ‘תראה, כבר קמים ללכת’. ‘כבר?’

הרוקדים התמעטו. פה־ושם קמו והחלו להיפרד. אלה שנשארו, נשארו עוד קצת. הפאטיפון ניגן, אבל איש כבר לא רקד. כבר התחילו להרגיש לאט לאט איך שהמסיבה נגמרת לה. המנגינה המיותמת המשיכה להשמיע את עצמה, אפילו לא נתבקשה על־ידי אף אחד. שוב קמו אחדים והלכו להם. ואחר־כך עוד אחרים. לסוף לא נשארו על הגג אלא דרי־הבית בלבד.

‘מה זה, לא נלך לישון הלילה?’ קבלה מיכל.

מעבר למעקה היתה העיר עזובה לנפשה וכוכבים גדולים ורבים היו זרועים מעליה, כך סתם.

‘אולי יש למישהו חשק לטייל קצת?’ הציע בנאי.

‘עכשיו?’ התמיהה צילה.

אבל ברוך ברוך ויוחאי גור הצטרפו אליו, כמובן, תיכף ומיד.

‘מה השעה בכלל?’ שאלה מיכל.

‘מי יודע’, צהל יוחאי, ‘אז בואו נלך’.

שאוליק נתן עינו במיכל.

‘אני לא, אבל אם מתחשק לְךָ, לֵךְ’, אמרה לו.

‘היכן נועה?’ שאל בנאי.

‘הסתלקה לה עם אחד’.

‘אז בואו נלך’.

הלכו בנאי ויוחאי גור וברוך ברוך. שאוליק ופרץ רובין נגררו קצת אחריהם, צילה עשתה כמעשיה של מיכל ועלתה הביתה. הרחובות היו ריקים. המחסנים והחנויות סגורים, ובתי־המגורים כבויים. הבתים האפלים נראו כמו מחילות קבורות מתחת לאדמה. הם הלכו במפוזר על הכביש, ידיהם בכיסיהם.

‘היתה מסיבה נחמדה, לא?’ התעניין בנאי.

‘מסיבה כמו כל המסיבות’, קיצר לו ברוך ברוך.

‘מה להגיד לכם, די מחורבן על הנשמה’, הכריז יוחאי גור.

‘שקט, על כך לא מדברים בקול רם’, התערב פרץ רובין.

‘לכל כל כל כל הרוחות!’ אמר יוחאי גור.

‘מדוע אתה מקלל?’

‘אינני מקלל, אני מביע את דעתי’.

‘הרי היתה מסיבה נחמדה, לא? השתעשענו ושתינו, אז למה אנחנו ככה, הגידו’.

‘אתה שיכור’.

‘ודאי שאני שיכור, אז מדוע אינני שמח? אתם חושבים כי שתיתי כדי להיות עצוב?’

‘לכל כל השדים והרוחות!’ קילל יוחאי גור.

‘כבר שמענו את דעתך’.

‘לא, אתם לא מבינים’, קָבַל יוחאי גור.

‘השמחה היא כנראה כישרון מיוחד שאנחנו חסרים’, חיווה ברוך ברוך את דעתו.

‘שתלך לה השמחה לכל הרוחות והשדים!’ התלהב יוחאי גור, ‘אני עוד מעט אשתולל או אכה את מישהו, או – – – אני רוצה לשתות!’ סיים לפתע בהכנעה גמורה.

‘קח’, הושיט לו בנאי בקבוק.

‘אתה גאון’, שיבח יוחאי גור בפניו ונשתופף במקום שעמד שם על שפת־המדרכה והגיש את הבקבוק לפיו. האחרים נשתופפו על־ידו וכנגדו, על עצם הכביש הריק. יוחאי גור לגם לגימה ארוכה והעביר את הבקבוק לאחרים. כולם החרישו, פרץ רובין ושאוליק שתקו במיוחד.

‘היכן כל הנערות שלנו?’ צעק בנאי, ‘איך זה יצאנו בלי נערות?’

‘שתלכנה לעזאזל’, אמר יוחאי גור ברוח נמוכה ומחה את פיו.

עכשיו הם לא צחקו ולא דיברו ולא קיללו. הבקבוק עבר מיד ליד וכולם שתו בדממה גמורה, מתוך איזו שלווה נינוחה של חמת־זעם עצורה. ושוב שתו ושוב שתקו, בלילה, באיזה רחוב שלא ידעו את שמו. מרחוק הבליחו אורות של פנסי־מכונית, אבל המכונית עצמה לא הגיעה לכאן. ושוב שתו ושתקו, כמו בפולחן של כוהני כת־סתרים. כאשר הבקבוק נתרוקן, הסתכל בו יוחאי גור ואחר־כך השליכו מאחורי גוו. הבקבוק נתקל בגדר־הביטון הנמוכה של הבית, לא התפוצץ, ומכוח התנופה התגלגל חזרה על המדרכה, ומשם, לאט־לאט, על הכביש. היושבים לא נעו.

‘ראיתם? לא נשבר!’

‘זכוכית חזקה’.

‘מייצרים עכשיו בקבוקים די חזקים בארץ’, אמר פרץ רובין.

‘הבקבוק ריק’, קבל יוחאי גור, ‘מה נעשה עכשיו?’

‘בואו נלך הביתה’, הציע שאוליק.

איש לא זע.

‘באמת צריך ללכת הביתה’, אמר עכשיו פרץ רובין. ‘מוכרחים’.

‘אז למה כל־כך מחורבן על הנשמה?’

‘שתוק’.

‘אולי נגנוב איזו מכונית וניסע לאן שהוא?’ הציע יוחאי גור.

‘לאן תיסע? אין לך לאן לנסוע’.

‘סתם ככה, על־פני העיר. בואו!’

‘שב בשקט’.

‘אל תגיד לי לשבת בשקט!’ התרתח יוחאי גור, ‘כאשר אני יושב ככה, אני כמו מת. מוכרח לעשות משהו, מוכרח, מוכרח!’

‘תעלה על העץ ההוא’, יעץ לו פרץ רובין.

‘אתה חושב שאינני יכול?’

‘נראה, נראה’.

העץ ההוא צמח לו ערירי, קצת הצדה מן המקום שם ישבו, ברחבה שנתרווחה בין כותלי־הבתים. יוחאי גור קם ונעלם. איש לא טרח להביט אחריו.

‘טיפש אחד’, גזר עליו פרץ רובין את הדין. כעבור שעה קלה חזר יוחאי גור ואמר:

‘נו, עליתי. אז מה?’

‘יש כאן מחסן אחד, תעלה על גגו’.

‘אתה חושב שאינני יכול לעלות עליו?’

‘כולנו מאמינים שאתה יכול, שב בשקט’, אמר ברוך ברוך.

‘אל תגיד לי בשקט! כבר טיפסתי על גגות גבוהים מזה!’

ושוב היה כמו קש שנדלק פתאום וקפץ וטיפס וכבר ראוהו מתקרב מהעבר ההוא עד לקצה הגג מזה ושמעוהו מתגרה בהם: ‘נו?’

‘טוב, עכשיו אתה יכול לרדת’.

אך יוחאי לא ירד. הסכנה הלהיבה אותו, ופתאום היה תפוש מטרה גדולה. מגג־המחסן טיפס לאורך המרזב ועלה על גגו של בית והיה תלוי ומטפס ומרחף בין שמים וארץ. מרומיו נתן קולו בשיר, שירה ניחרה של שיכור נלהב, שירה שסועה וגוועת.

‘השתגעת, רד! נמאס לך לחיות, או מה?’ צעק אליו שאוליק.

‘הוא מחפש את הסכנה’, הסביר בנאי.

‘די, כבר הוכחת את עצמך, אתה יכול לרדת’, קרא אליו ברוך ברוך.

‘תעיפו עין, אולי אתם רואים במקרה איזה מגדל גבוה בסביבה, אז תגידו לי!’ צרח יוחאי ממרומיו.

‘אתה רוצה לטפס אל האלוהים או מה?’

‘אולי אתם רוצים את הירח?’ צרח יוחאי בנדיבות־רוחו, ‘רק תגידו ואני מושיט ידי וקוטף לכם אותו’.

‘הוא השתגע לגמרי’, אמר שאוליק, ‘בואו נגיד לו שאנחנו הולכים, אולי ירד’.

‘אנחנו הולכים, יוחאי, רד’, קרא אליו ברוך ברוך.

‘אתם יכולים ללכת, אני נשאר כאן’.

כולם קמו והתחילו ללכת.

‘לילה טוב, יוחאי’, קרא בנאי.

‘ליל מנוחה. מה זה, אתם פתאום הולכים?! כך עושים חברים? משאירים אותי תלוי בין שמים וארץ והולכים? נבלות!’

הם הלכו לאט־לאט ולא הפנו ראשיהם להביט. כעבור שהות־מה שמעו את צעדיו מאחוריהם. נתקרב ובא והיה נכלם ומדוכדך.

‘אז מה אנו עושים עכשיו?’ שאל.

‘הולכים’.

‘לאן הולכים עכשיו?’

‘שמעו’, אמר פרץ רובין, ‘אני הולך הביתה’.

‘לך!’ קרא יוחאי בקול בוטה כאילו הוקיע מפר־ברית.

‘ולאן אתם?’

‘אנחנו נלך!’ הכריז יוחאי גור.

‘בוא הביתה’, נגע פרץ בזרועו של שאוליק.

‘אני עוד אלך אתם קצת’.

עכשיו היו פחות אחד והמשיכו ללכת ולא ידעו לאן. יצאו מרחוב אחד ונכנסו לרחוב אחר, ושם, על המדרכות הרחבות, נעו מנקי־הרחובות עם המטאטאים הגדולים שלהם. הלכו והלכו ואיש לא דיבר. הקשיבו דומם לחבטות המיותמות של נעליהם על המרצפת של הרחוב הריק וכל אורכו, והלכו הלאה.

‘שמעו, כל זה מגוחך לגמרי באמת!’ קרא שאוליק בנפש נקוטה ונשתהה תחתיו, ‘מה ההליכה הדגנרטית הזאת? בואו נלך הביתה’.

‘אתה יכול ללכת!’ הכריז יוחאי גור.

‘אני רוצה שכולנו נלך’.

‘הביתה?’

‘כמובן. עוד מעט יאיר היום’.

‘שיאיר!’ קרא יוחאי גור תגר, ‘שיאיר!’

שאוליק פנה ללכת הביתה. בנאי, יוחאי גור וברוך ברוך הלכו הלאה. עכשיו נקלעו לרחוב קטן וישן, הים מימינם, תיכף מאחורי המלון הגדול. משמאלם, מעבר לבתים, מתחילים הרחובות הראשיים. גגו של המלון הגדול החוויר מעט באפלה.

‘תראו, אפילו הלילה עוזב אותנו’, אמר בנאי.

יוחאי גור שתק עכשיו.

‘באמת מאוחר’, אמר ברוך ברוך, ‘הירקנים שלי מחכים לי’.

‘שיחכו!’ התנער קצת יוחאי גור, אבל בלי אותו תוקף של קודם־לכן, וניכר כי הוא מתפכח לאט לאט משכרונו.

‘בכל־זאת צריך לשוב’, אמר בנאי, ברַכּוּת ככל האפשר.

‘לאן, הביתה?’

‘כמובן, אין ברירה’.

‘מה דעתך, ברוך ברוך, בנאי צודק?’

‘מה אני, שופט?’

‘אולי תהיה פעם’.

גג המלון הגדול החוויר לגמרי. אנשים הופיעו ברחוב. השאון שקם מעט מעט ונשמע ברחובות הראשיים בלע את שאונו של הים. נהיה בוקר. העיר צפה ועלתה לתוך הבוקר. עוד מעט יקומו נוסעי־שעה־שבע, האנשים והנשים, פקידים והפועלים, המורות, הזבנים, הרוכלים, הרופאים, התלמידים של התיכון, החיילים המחזיקים כומתותיהם בידיהם והחיילות שכומתות שלהן תלויות כחוט־השערה על קצה תסרוקתן סמוך לגבת־העין – כולם ביחד יעלו כל אחד מלילו הפרטי מאוד אל הבוקר הכללי מאוד.

‘ובכן?’ תהה יוחאי גור.

‘אין ברירה’, נענה¹⁵ לו ברוך ברוך.

‘אם ככה, טוב. לכו לכם’, קיבל יוחאי גור את הדין ואמר בפיכחון גמור.

‘מה זה לכם, ואתה?’

‘אני עוד רוצה להסתובב קצת’.

ברוך ברוך ביקש להילוות אילו, אבל יוחאי התחמק ממנו. לבסוף הניחוהו לנפשו והלכו.

רחוב זה הוא כמו כל רחוב אחר, לא משנה מה שמו. הכול חשוב ולא חשוב בהיעלם אחד. הכול דברים שפוקדים אותו ועוברים הלאה. עיניו ליחכו נמוך את רגלי האנשים המהלכות ברחוב. כולן הולכות לאן שהוא, חוזרות ממקום שהוא, לפעמים נחפזות, משתהות לפתע, מדדות, מהססות, מטילות פסיעה ונרתעות ושוב נחפזות. אדם בין פסיעה לפסיעה. הוא הוא הפסיעה, כל האדם כולו. וכבר שוב פקדה אותו¹⁶ אותה תחושה כמו אז, באשמורת השלישית ברדתו מהמדרגות, וכל רגע ממש כל רגע, נראה לו בכפל דמותו, היותו רחם מוליד־מחדש ובה־בעת גם תהום סכנה שהוא מפסיע ועובר וניצול. נצמד אליה אל אותה תחושה כאילו מרומז בה מה וחש את פעימת־לבו בקרבו, עכשיו בזה, כאן. את קיומו הממשי, היֶשני, בלב־הרגע הזה, כפי שהוא ואיך שהוא. כל הנצח כולו, אפילו יחלוף וייעלם בזה הבא. לא חשוב.

יש ודאי שם לרחוב הזה, מה שמו. הוא התמלא והלך אנשים ומכוניות והאנשים הלכו כל הזמן לאורך הרחובות, בין הבתים, בתוך ההמולה הקמה. הם היו הרחוב והם היו המולתו. הם היו שנאתו ואהבתו. כשם שהוא עצמו הוא אחד יוחאי גור המפסיע לו ברחוב וגם מישהו אחר, הרואה אותו מפסיע ככה, בזה הרגע, בזה הרחוב עצמו, מה שמו. הוא המפסיע והוא היודע. הוא הגנב והוא השוטר התופש אותו. הוא ההולך עם נערה והוא המקנא לנערה המתרחקת עם איש אחר עם עצמו. הוא המקשיב והוא המדבר. הוא המושיט ידו לנדבה והוא הנותן את הנדבה. הוא המיידה אבנים והוא המסוקל באבנים.

ומוסיף ללכת וקיים מאוד. ככה, לאט־לאט, בין האנשים והבתים בתוך הבוקר המתעורר, וחש את רגליו סופגות אל קרבו את העיר דרך כפות־הרגליים ההולכות בזה הרגע על המדרכה, מתון־מתון, צעד ועוד צעד ועוד צעד, בין הבתים בזו השעה של הבוקר, הוא כל־עצמו בין פסיעה לפסיעה, הוא הוא הפסיעה, והנה נפתחות כבר המסעדות וצריך להיכנס לאכול משהו.

בתיאבון.

א

משולש הרומאנים של שלמה ניצן, הניתן בזה מחדש לפני הקורא, הוא אחת היצירות הבולטות והמובהקות של הסיפורת הישראלית בעשור הראשון לקיומה – שנות החמישים. המחבר החל בכתיבת הרומאן הראשון בין השלושה, בינו לבינם, בראשית אותו עשור, והוציאו לאור ב־1953; הרומאן השני, צבת בצבת, ראה אור ב־1956; ואילו הרומן חותם־הטרילוגיה, יתד לאוהל, הופיע בסוף העשור – ב־1960. הטרילוגיה כולה מהווה אפוא פרי של מאמץ מתמשך, שהחל ואף הסתיים בגבולות שנות החמישים וחותמן הספרותי והתרבותי של אותן שנים טבוע בו.

הסיפורת הישראלית הצעירה עמדה אז בסימן ההגמוניה של בני הדור הספרותי, המכונה חליפות ‘דור בארץ’ (על שם אנתולוגיה בשם זה שהופיעה ב־1958) או ‘דור הפלמ"ח’ – סופרים שרובם ילידי שנות העשרים וגידולים (אם לא לידתם) בארץ־ישראל. רובם הצטרפו בנעוריהם לתנועות־הנוער של תנועת־העבודה הציונית וספגו את ערכיה. לביטוי ציבורי ראשון הגיעו בשנות הארבעים, בתוך ימי מלחמת־העולם או בימי הסער והמתח שבין המלחמה והשואה לבין מלחמת־העצמאות. יצירתם ביטאה, בצורה זו או אחרת, את האווירה המחושמלת של אותם ימים, את החששות ואת התקוות הגדולות, את הבעיות והציפיות, שעמדו אז במרכז החיים החברתיים של ה’יישוב' היהודי בארץ.

שלמה ניצן היה, מהרבה בחינות, בן אופייני לאותו דור, אם גם לא השתייך לחבורות הספרותיות, שנתנו ביטוי ראשון לנוכחותו הספרותית (כגון חבורת ה’רֵעים'). הוא נולד בסוף שנת 1921 בלטביה, עלה ארצה בילדותו (1935) והתחנך בה (אמנם, בגלל מצב המשפחה יצא לעבודה בגיל צעיר והשלים את חינוכו במוסדות של ערב). בנעוריו הצטרף לתנועת ‘השומר הצעיר’ וספג את ערכיה הציוניים־סוציאליסטיים. כמו רבים מבני דורו הספרותי החל בכתיבת סיפורים קצרים. סיפורו הראשון, ‘החג בחולות’, שפורסם ב־1945, הפתיע בבגרותו. כעבור שנים מעטות הצטברו תחת ידיו כמניין סיפורים, והללו ראו אור בקובץ קטן, חגים בחולות, בשלהי מלחמת־העצמאות (1949). אבל כמו אצל רבים ממספרי הדור האחרים גם אצלו כתיבת הסיפורים הקצרים היתה מעין תרגול לקראת מבצעים סיפוריים נרחבים יותר. על סף שנות החמישים הגיעו בני הדור בזה אחר זה אל הצורה הרומאניסטית, ובמשך העשור הם פיתחו מערכות רומאניסטיות מתרחבות והולכות – רומאן היסטורי רחב־ממדים כמלך בשר ודם של משה שמיר (1954); ‘רומאן תקופה’ התיישבותי־אידיאי מקיף כאבן על פי הבאר מאת נתן שחם (1956); רומאנֵי ענק, שביקשו לתת מבע מפורט וממצה ככל האפשר לחוויית מלחמת־העצמאות (פנים אל פנים מאת אבא קובנר, 1953, 1956; ימי צקלג מאת ס' יזהר 1958); רומאנים רחבי־יריעה המתמקדים בסיפור התפתחותם של גיבורים – בארץ ובחו"ל – שהגיעו אל המציאות הציונית והישראלית אחר גלגולים רבים בדרכם מחוויות ומעדות־מוצא רחוקות מאוד ממציאות זו, כגון הרצף כעשב השדה, כערער בערבה מאת מרדכי טביב (1948, 1957), שאול ויוהאנה מאת נעמי פרנקל (1956–1967) ובין החיים ובין המתים של יונת ואלכסנדר סנד (1954–1964). בין הרומאנים האלה היו אחדים, שבהם עוצב הרצף הסיפורי על־פי המתכונת של טרילוגיה, המאפשרת הן המשכיות ורוחב פנוראמה הן סגירה סיפורית קומפאקטית פחות או יותר של כל חלק מחלקי הרצף הגדול כרומאן העומד בפני עצמו (כאלה הם הרומאנים של יונת ואלכסנדר סנד ושל נעמי פרנקל. אבא קובנר ומרדכי טביב אף הם התכוונו לחתום את סיפוריהם ברומאן שלישי, אך הדבר לא עלה בידם). ניצן פעל יחד אתם ועל־פי אותן נטיות ספרותיות אופייניות, שהנחו את מספרי הדור כולם לעבר הרחֵב היריעה.

גם מבחינה הגותית וסגנונית הוא היה קרוב אליהם. חתירתם של המספרים בני הדור אל הרומאן הנרחב נבעה, למרות ההבדלים הניכרים שביניהם, ממערכת משותפת של הנחות־יסוד פואטיות־אידיאיות, שהושתתה על תפישת־העולם הציונית־סוציאליסטית שלהם ועל החוויות ההיסטוריות המרעישות שהתרחשו בשנות העיצוב של עולמם הרוחני והספרותי. חוויות אלו – מלחמת־העולם, השואה, ה’מאבק' האנטי־בריטי, מלחמת־העצמאות, הקמתה של מדינת ישראל – נטעו בקרב מרבית בני הדור בראש־ובראשונה את תחושת הריאליות של התנועה ההיסטורית, של המשברים והשינויים, המעצבים גורל עם ואדם. לגביהם לא היו משברים ושינויים גדולים אלה משהו כוללני ומופשט, המתרחש הרחק מעבר לענייני חייו של האדם הפרטי, הממשיך לנוע במעגלותיו המצומצמים, אלא משהו מיידי ומוחשי, החודר לחיי כל פרט ופרט והשובר את מעגלותיהם המצומצמים. הציונות הסוציאליסטית נתנה בידי המסַפרים מפתחות או תרשימים לתפישה דיאלקטית דינמית של שינויים ומשברים אלה כפי שהתגלו הן בחיי עם ישראל הן בחיי האנושות כולה. היא חינכה אותם להבנת המציאות הן על־פי הקונפליקטים הטרגיים המשסעים אותה הן על־פי התהליכים ה’אובייקטיביים' המביאים קונפליקטים אלה לידי פתרון או המשנים את מהותם. כך יכלו הם ליצור סיפורים, המעמידים יחיד מול חברה, בנים מול הורים, עבר מול הווה ועתיד, תודעה ורגשות לעומת חיי מעשה, גלות מול ארץ־ישראל וכיליון מול מלחמת־קיום לאומית. הסיפורים נבנו מן הניגודים הללו והפיקו מהם מתח עלילתי ותוכן פסיכולוגי. מכל־מקום, תיאור הקונפליקטים ופתרונותיהם תבע מסגרות סיפוריות רחבות, המאפשרות פירוט וסיכום, מסירה מן ה’פנים' והתבוננות מן החוץ כאחת.

תיאור זה תבע גם טכניקת סיפֵּר ‘ריאליסטית’, שצירפה (במידות ובהרכבים שונים) תיאור וסיפור אֶפִּי־מימטי, מסירת חיי נפש של היחיד בדרכי המבע הלירי לסוגיו (ולעתים לא־רחוקות – בדרך המונולוג הפנימי נוסח ‘זרם התודעה’) וכן הוספת ‘פירוש’ של המציאות, ניתוח משמעותה ופשרה. הללו סוננו לתוך הסיפור הן בעד רשת ההגיגים והתחושות של הגיבורים הן כרצף מחשבות וסיכומים כמו־מסאיים, המושמעים מפי מסַפר בעל מרחב־ראות, ידע והבנה גדולים מזה של הגיבורים. צירופם של יסודות אלה התחייב מהבנת המציאות כהוויה שלימה, מתפתחת ובעלת ‘פשר’, המתגלם בתהליכי השינוי העוברים עליה. התמקדות באחד מן היסודות הללו, ובייחוד במונולוג הפנימי (כגון בסיפוריו של ס' יזהר, ובעיקר ב’ימי צקלג' שלו) בישרה את ערעורה של הבנה כזו ואיבוד התחושה שהמציאות היא אכן קוהרנטית ובת־פשר ו’סטייה' לעבר הצגת המציאות כרצף אבסורדי. התפתחות כזאת אכן התרחשה במהלך שנות החמישים. המערכת הפואטית האופיינית לסיפורת של אותן שנים אכן החלה להתפורר לקראת סוף העשור. התפוררות זאת ניכרת גם בטרילוגיה של ניצן, ובייחוד בחלקה השלישי, שנכתב בשנים האחרונות של העשור. עם זאת, הטרילוגיה בכללותה מבוססת על הפואטיקה הנורמטיבית של סיפורת התקופה. היא מתארת התפתחות היסטורית נרחבת – המעבר מתקופת ה’יישוב' לתקופת¹ המדינה דרך מלחמת־העצמאות. היא מתחקה אחרי גילויי התמורות ההיסטוריות הגדולות כפי שהן משתקפות בחיי אנשים ומשפחות. היא מציגה את מה שנראו למחבר כקונפליקטים הבסיסיים, המשסעים את המציאות החברתית־היסטורית וה’מתניעים' אותה לקראת פתרונם. לפחות בשני חלקיה הראשונים טבוע בה חותם ההבנה ההיסטורית המונחה עלי־ידי תפישת־העולם הציונית־סוציאליסטית. היא מפתחת דרכי סיפר, העומדות בסימן שלטונו של הריאליזם והמאפשרות שילוב של סובייקטיביות (מסירת מצבי־הנפש של הגיבורים מבפנים) ואובייקטיביות. היא משלבת חוויות קיומיות השייכות לכל זמן ולכל מקום (עמידה בפני המוות, פחד, תשוקה, אהבה ושנאה), ברצף של התפתחות היסטורית וחברתית ספציפית, חד־פעמית. היא מצרפת מסירה אפית להבעה לירית, ותיאור מימטי – למונולוג פנימי. מעל לכול היא קובעת את פרספקטיבת־העל של המספר, המחברת בתוכה את הפרספקטיבות המצומצמות יותר של הגיבורים, אך אינה מתמצה בהן. פרספקטיבה זו מבטאה את ההנחה – הנראית ודאית בשני החלקים הראשונים – כי למציאות הסוערת ורבת־הניגודים יש ‘פשר’. בחלק האחרון מסתלקת הוודאות, וההנחה נהפכת לתהייה: היש למציאות פשר? מציאותו של הפשר מאפשרת למספר העמדת מבנים סיפוריים הדוקים למדי, המופיעים, אגב, הופעה אנאלוגית בכל שלושת החלקים, אם כי בכל חלק הם מקבלים עיצוב מיוחד, המתאים לתוכנו. כמו־כן היא מחייבת את המספר בשימוש בלשון ספרותית תקנית ופעמים אף ‘גבוהה’ למדי (אם כי לא ‘גבוהה’ כלשונם של מספרים אחרים בני הדור; משה שמיר, למשל), שאינה מניחה מקום ללשון הדיבור אלא במסגרת הדיאלוג המצוטט, ולפעמים גם המונולוג הפנימי, ואף זה במינון קטן בדרך־כלל ותוך שילוב הציטוט הישיר במסירה עקיפה הן של הדיאלוג הן של המונולוג הפנימי – מסירה שמאפשרת למספר לחזור אל הבסיס הדקדוקי והסגנוני הספרותי־תקני, המבטא את השקפת־העולם הסדורה, המתובנתת והקולקטיביסטית שלו. מי שמאמין ב’פשר' הכולל של המציאות (אפילו כשזה אינו מובן או אינו נתפש לגיבורים מסוימים) חייב להשתמש בלשון, שהיא הניב התרבותי התקני של הקולקטיב, המכנה המשותף של כל חלקיו בעלי התודעה ויכולת הביטוי. ‘לשון פרטית’ של דמות זו או אחרת או גם עגה ספציפית של קבוצה אנושית מסוימת יכולות לשמש אותו אך כתבלין לתבשיל. היאחזות מלאה בהן (כמו ברומאנים של נתיבה בן־יהודה, הכתובים על טהרת העגה הפלמ"חית) תשבור את הנחות־היסוד האידיאיות והפואטית, המבוססות על הכלל: אפשר לתאר מציאות אנושית־חברתית רחבה מפני שמציאות זו היא בעלת פשר כולל, שהוא רחב יותר מחוויותיהם של יחידים ומהתנסויותיהן של קבוצות ספציפיות וניתן לתיאור ולהבעה בדרך העשויה להופכו לחלק מנסיונה התרבותי של כלל הקבוצה הלאומית המשתמשת בלשון שבה כתובים הדברים. כאמור, בחלק השלישי של הטרילוגיה מתרופף במידה מסוימת כוחו של כלל זה. ואכן, חלק זה ‘מתפורר’ למונולוגים פנימיים ייחודיים, שאמנם הם מקבילים זה לזה אך אינם משלימים זה את זה ואף אינם מצטרפים לאמירה אחדותית בטוחה בעצמה.

ב

בכל אלה נתגלה ניצן כסופר בן־זמנו, הפועל במסגרת האידיאית והפואטית, המשותפת לרבים מבני־דורו. עם זאת, ניכרו בכתיבתו מראשיתה סימנים ברורים של ייחוד במסגרת הסיפורת בת־הזמן. הקוראים והמבקרים אף הגיבו עליהם, אם כי באורח מגומגם ושגוי. תחילה (עם הופעת חגים בחולות) ניסו לזהות את הייחוד על־פי תוכני הסיפורים: ניצן היה אמור להיות מקדמו של הנושא הפרוליטארי־עירוני בסיפורת, שהתמקדה בעיקר בתיעוד חוויותיו של הנוער הלומד החלוצי, היוצא לקיבוץ ולפלמ"ח. משהופיעו הרומאנים והתברר שניצן אינו עוסק בעיקר בפועל הארצישראלי העירוני קשה־היום (משלוש הרומאנים שלפנינו מעמיד במרכזו דווקא משפחה, השייכת לעילית השלטת של תנועת־העבודה), הוסט עיקרו של האפיון מן התוכן אל הסגנון, וניצן צוין לייחוד בעיקר בזכות סגנון לירי ‘רך’ ו’גישה של עדינות ועניגות‘². שני הציונים לא קלעו למטרה. לאורך כל דרכו נאחז ניצן בדמויות נידחות ונטושות ועמתן עם דמויות ‘מבוססות’ ומושרשות. הוא גילה עניין מתמיד באנשים שנזרקו לשוליים חברתיים ופסיכולוגיים וקיומם עמד לא רק בסימן הבדידות והניכור, אלא גם בסימנה של איזו התפוררות נפשית – קריסה של האישיות. בסיפוריו הראשונים מצא דמויות כאלה בשולי הפרולטאריון הארצישראלי של ימי מלחמת־העולם, בין נידחי הפועלים במחנות־העבודה של הצבא הבריטי, כמו גם בעולם־הלילה המרופט של רחובות תל־אביב. בשנות החמישים פנה דווקא אל נידחיה וספיחיה של העילית ההסתדרותית – בנים וקרובים כושלים של מנהיגים ועסקני־ציבור, כגון עזרא ביקל ושפטל מבינו לבינם. לקראת סוף שנות החמישים נזקק ללוחמי מלחמת־העצמאות שלא מצאו את מקומם בחברה הישראלית החדשה (לאלה בעיקר הוקדש יתד לאוהל). בשנות השישים והשבעים חיפש ומצא דמויות מן הסוג ה’זרוק’ בהווי הישראלי העירוני בן הזמן. בעצם הפנייה אל דמויות־השוליים הללו לשם בחינת היחסים האפשריים בינם לבין חֶברתם (מידת כוחה המוסרי של החברה נקבעת על־פי יכולתה ליצור קשר עם הנידחים ולהציע להם מקום בתוכה) לא היה כל חדש. דמויות כאלו מאכלסות בעשרותיהן את סיפורת ההתיישבות הארצישראלית של התקופה שבין מלחמות־העולם, והן כשלעצמן המשך סיפורת ה’תלושים' הארצישראלית של ראשית המאה העשרים מבית־מדרשו של י' ח' ברנר. במיוחד, כמדומה, למד ניצן מעיצובן של דמויות תלושות כאלה בסיפורי העיר והכפר של יצחק שנהר. אבל גם בקרב בני דורו־הוא נמצאו רבים, שיחד אתו, או גם לפניו, נזקקו לדמויות כאלו (ס' יזהר, יגאל מוסנזון, אהרן מגד ואחרים). הזיקה לדמות־השוליים הפגועה אִפיינה את הסיפורת בת־הזמן הרבה יותר משנהגו לסבור.

אשר לסגנונו ה’לירי' ה’רך' וה’ענוג' של ניצן – אף כאן טעו המעריכים או שחשו דבר־מה ולא סימנו אותו נכונה. ניצן לא היה מספר לירי במובלט, אם כי, כמו כל בני־דורו, הִרבה לנקוט דרכי־מבע ליריות באותם מקומות בסיפוריו, שבהם ביקש למסור רחשי־לב ורגשות או רשמים של מרחב וזמן. אך בשום סיפור מרכזי שלו לא נהפך המבע הלירי לדרך המסירה הדומיננטית ולא השפיע השפעה מכרעת על התחביר ועל אוצר־המלים, שהיו ונשארו כפופים בעיקרם לא לצורכי המבע אלא לצורכי התיאור והסיפור. בוודאי שסגנונו של ניצן לא היה ‘לירי’ בהשוואה לסגנונותיהם של ס' יזהר או בנימין תמוז. כמו־כן העיצוב של סיפוריו הצטיין באיפוק ובאיזון הרבה יותר מאשר בעניגות וברוך. ניצן ניסה לממש בעיצוב שלו התבוננות מאוזנת, יציבה; רחוקה מאפקטים ריגושיים בוטים, מהגזמות ומשפע מילולי העולה על גדותיו. גם אל מול מצבים קיומיים קיצוניים (מוות בקרב, נסיגה מבוהלת מלאת־חרדה ותחושה איומה של כישלון וכו') הוא ביקש להפגין ראייה צלולה, מסירה שאין בה עליות וירידות, המראות וצלילוֹת. הוא מסר את רשות הדיבור לגיבוריו ההמומים או הגוועים (כגון במונולוג הפנימי של עזרא ביקל בשעת גסיסתו), אך גם נטל אותה מהם בעוד־מועד ולא הניח לסיפור לטבוע בה לחלוטין. האפקט הכללי של סיפורו היה אמור למסור התרשמות של מתבונן אוהד, אך לא נסער. לשם כך גם עיצב סגנון, אשר במסגרת המקובלת של הלשון הספרותית בת־הזמן נראה פשוט יחסית, משוחרר ממאנייריזמים, ובעיקר – סביר, מאוזן ובלתי־מכוון להתמיה ולהדהים.

בכך, בעצם, נתגלה אחד הסממנים המובהקים של ייחודו האמִתי. ניצן בא אל התקופה הסוערת, שבתוכה צמח כסופר ושאותה ביקש להבין ולתאר בטרילוגיה שלו, במידה מסוימת לא כאדם העולה מתוך הסערה אלא כמי שמתבונן בה ממרחק מסוים. יצירתו נתכוונה להתבונן בתמורה ההיסטורית הגדולה שהתחוללה עם הקמת המדינה, אך לא למסור, כביכול, את רטיטתה ולא להתפתל עמה בעוויתותיה. מכאן חוסר האקסטאטיות והעדר הדרמאטיות בסגנונו ומכאן גם סממנים ‘שמרניים’ מסוימים בתפישת הנושא ובקביעת המבנה ברומאנים (בייחוד בשני חלקיה הראשונים של הטרילוגיה).

ג

אנו מבחינים בסממנים אלה בבירור כשאנו משווים את הטרילוגיה של ניצן לנסיונות בולטים אחרים בסיפורת שנות החמישים להעלות את הוויית מלחמת־העצמאות במסכת סיפורית רחבה. המדובר הוא בעיקר בשני העיקריים שבנסיונות אלו: ימי צקלג של ס' יזהר ופנים אל פנים של אבא קובנר. הרומאנים של יזהר וקובנר שונים מאוד זה מזה ומבוססים על תחושות מציאות, ואולי גם על השקפות־עולם מנוגדות זו לזו כמעט באורח סימטרי. עם זאת, נבדלים הסיפורים הגדולים הללו במשותף מן הטרילוגיה של ניצן בשני היבטים מכריעים בחשיבותם.

היבט אחד הוא זה של הזמן. יזהר, כידוע, צמצם את כל אלף מאה וחמישים העמודים הדחוסים של סיפורו בשבעה ימים שבתוך המלחמה – שבעה ימים שנותקו במידה מסוימת אפילו מן ההקשר הקרוב ביותר של הדברים שאירעו סמוך להם. על־אחת־כמה־וכמה שהם מנותקים מעבר ומעתיד היסטוריים מרוחקים ביחס. אם נבזקים לתוכם זכרונות מהוויית ה’יישוב' שקדמה למלחמה, הרי זה רק משום שהגיבורים הצעירים של הסיפור נזכרים בה וחוזרים אליה – חזרות ארעיות וקצרות – בתוך רצף חיי התודעה שלהם, שהוא, על אלפי הניואנסים שלו, עיקרו של הסיפור. בעיני יזהר התמקדה חוויית המלחמה בחיי התודעה האלה, הנעים בין געש לשיתוק, בין אימה קיומית נוראה לרגעי נוחם ופיוס בתוך היקום. כך מולך בימי צקלג ההווה הסובייקטיבי־תודעתי מלוכה ללא מצרים. המחבר אינו מעוניין אלא במיצוי עד לפרט אחרון של ה’עכשיו' הקיומי־נפשי. הזמן ההיסטורי ה’גדול' הוא לגביו הפשטה חסרת־תוכן, עניין לפטפטנים תמימים כגון ברזילי ה’ארכיאולוג', המנסה להקנות ‘משמעות’ למלחמה באמצעות הקביעה (המוטעית עובדתית), שהגבעה שעליה מתנהל הקרב היא התל העתיק של צקלג, עירו של דוד בימי גלותו בארץ פלשתים.

בפנים אל פנים של אבא קובנר יש לזמן ההיסטורי משמעות. הרי הספר כולו, בעוד הוא נבנה כרומאן רב־מתח, מבקש להיות גם מעין היסטוריה של חטיבת ‘גבעתי’ מיום ייסודה ועד לתום מלחמת־העצמאות. מכאן גם הכרתו של קובנר בחלוקה ‘פריודית’ משמעותית של רצף הזמן המסופר (דבר שיזהר אינו מכיר בריאליות שבו), ולפיה הוא בונה את המבנה הטרילוגי שלו: חלק ראשון של הרומאן עוקב אחר המלחמה וגיבושה של החטיבה מכ"ט בנובמבר 1947, המועד ה’רשמי' של התלקחות מלחמת־העצמאות, ועד להכרזה על הקמת המדינה במאי 1948. החלק השני עוסק בקרבות הקשים והמרים של חטיבת ‘גבעתי’ בעת בלימת ההתקדמות של הטור המשוריין המצרי אחר פלישת צבאות ערב; היינו: הימים שניתן גם לסמנם כימי המצור על נגבה. החלק השלישי, שלא נכתב, נועד להתמקד בחלקה של החטיבה בקרבות חוליקת, בפריצת המצור על הנגב, במצור על כיס־פלוג’ה ובהבסת הצבא המצרי. קובנר מקדיש תשומת־לב רבה מאוד לחוויות של גיבוריו ולעולמם הסובייקטיבי, כפי שהוא מתגבש בתוך הקרבות. עם זאת, הוא כופה על עולם זה תבנית כרונולוגית חיצונית לו, המבוססת בעצם על ההיסטוריות הרשמיות של מלחמת־העצמאות, והמבטאת את הנחתו הבסיסית של המחבר, שמשמעות המלחמה היא יותר מסיכום החוויות הבודדות של הלוחמים, כיוון שהמלחמה היא בראש־ובראשונה מאורע מכריע בתולדותיו של עם הנאבק על הישרדותו – מאורע, שבתוכו חל גם מפגש לאומי מכריע בין בני הארץ לשרידי שואת אירופה, ובו, במפגש זה, הונחה התשתית לזהות לאומית חדשה, שתאפיין את העם בישראל. קובנר נבדל אפוא מיזהר הבדל מכריע בתפישת הזמן שלו. עם זאת, שותפים קובנר ויזהר לתחושת־יסוד, השולטת, למעשה, כמעט בכל ספרות מלחמת־העצמאות והקובעת שוני מוחלט בין המציאות של המלחמה לבין כל מציאות אחרת. המלחמה היא ‘פלאנטה’ לעצמה, עולם בעל חוקים ו’היגיון' פנימי משל עצמו; החוויה אשר זר לא יבין אותה ואשר כמעט אין קשר בינה לבין כל מה שמחוץ לה. מכאן האפשרות של יזהר לבודד את שבעת הימים של ‘צקלג’ ולהתרכז בהם, בחוויות העוברות בהם על הלוחמים, כמעט כאילו לא קיימים שום זמן אחר, מקום אחר וחוויות אחרות. מכאן הצורך של אבא קובנר לחתוך חיתוך כה ברור את הכרונולוגיה של סיפורו – מפריצת המלחמה ואילך. מכאן גם נטייתם של סיפורי מלחמה מובהקים אחרים להגביל את עצמם כרונולוגית בתוך תחומי המלחמה. המדובר הוא בסיפורים שראו אור בשלהי המלחמה או מיד לאחריה (שיירה של חצות של ס' יזהר, תמיד אנחנו של נתן שחם ובשדות פלשת 1948 של אורי אבנרי) ועד לסיפורים שנכתבו סמוך לימינו, כגון 1948 – בין הספירות ומבעד לעבותות מאת נתיבה בן־יהודה.

למעשה, ניצן הוא המספר היחיד בן־הזמן, שסבר כי סיפור המלחמה אינו צריך (ואולי גם אינו יכול) להיות מסופר לעצמו, בתוך מסגרתו האוטונומית כביכול, אלא יש להקדים לו ‘לפני’ ולהוסיף לו ‘אחרי’; שאם לא כן, תישאר פרשת המלחמה עצמה סתומה וכאילו חסרת־פשר. מכאן בניית הרצף הטרילוגי שלו, השונה כל־כך מכל רצף אחר בסיפורת התקופה: רומאן ראשון עוסק בהוויית ה’יישוב' הסוערת בימים שלפני המלחמה ומסתיים עם פריצת המלחמה במוצאי הכ“ט בנובמבר. הוא מתרכז בעיקר באלה שאינם ולא יהיו לוחמים מובהקים. דור ההורים וה’מנהיגים', הבן (עזרא), אשר אמנם עתיד ליהרג במלחמה, אך הוא רחוק עד מאוד הן מחבורת הצעירים שעליה יוטל משא המלחמה הכבד הן מן הדרישה הציבורית הכללית, שיש בה משום הכנה נפשית למלחמה הממשמשת ובאה. זמן התרחשותו של הרומאן – פחות משנתיים – הוא בשנים 1946 ו־1947. הרומאן השני עוסק במלחמה כפי שהתנהלה בחורף תש”ח, ובעיקר אחרי ההכרזה על הקמת המדינה במאי 1948. הוא מגיע לשיאו בתיאור הכיבוש של העיר ג’נין והנסיגה ממנה (3–4 ביוני) ומכאן הוא מתקדם במהירות, ללא השתהות על קרבות נוספים, אל שלהי המלחמה בסתיו ובחורף תש"ט. הרומאן השלישי מתרחש באחת משנות החמישים הראשונות. אף ניצן נקט אפוא ‘פריודיזאציה’ היסטורית כבסיס לתִבנות הסיפורי המקיף שלו. אבל אצלו (שלא כאצל קובנר) אין זו פריודיזאציה של המלחמה עצמה, על־פי מהלכי התפתחותה־היא. אדרבא: הרצף ההיסטורי של המלחמה כשלעצמה נמסר בסיפורו באורח מטושטש למדי; אלא שזוהי פריודיזאציה היסטורית כוללת ורחבה יותר, שבתוכה המלחמה כולה מהווה רק פרק אחד בין כמה פרקים.

כאמור, פרישׂה סיפורית כזאת אין לה אח ורע בסיפורת של התקופה, והיא עומדת, כביכול, בניגוד בולט לחוויה המרכזית של רבים מבני הזמן, שבודדה את המלחמה והפכה אותה לעידן מיוחד ונפרד, שונה, מרוחק מאוד מבחינה מנטלית, מכל מה שקדם לו ובא אחריו. אם מבקשים אנו בספרות התקופה מקבילה לפרישׂה זו של ניצן, עלינו לצאת מתחום סיפורת הפרוזה ולמוצאה ביצירה שירית, שגם היא יוצאת־דופן לגמרי בתוך רצף השירה של מלחמת־העצמאות. כוונתי היא לשירי עיר היונה של נתן אלתרמן (1957). ניתן להוכיח כי במחזור זה ניהל המשורר פולמוס סמוי, אך חריף, עם כלל ספרות מלחמת־העצמאות, בין השאר על שום נטייתה להתרכז באירועי המלחמה עצמם ולהימנע מחיבור משמעותי שלהם עם העבר והעתיד. משום־כך פתח אלתרמן את המחזור האֶפי שלו, העוסק ב’עת', בעידן ההיסטורי המיוחד והמהפכני של ‘מלחמת היהודים’ (ולא מלחמת־העצמאות או מלחמת־השחרור), בפרשת העלייה הבלתי־ליגלית של 1946 ולא בכ"ט בנובמבר 1947, וסיימו שנה או שנתיים אחרי שוך הקרבות בתיאורן של עיירות־הפיתוח הנידחות, ולא בתום הלחימה או בחתימה על הסכמי שביתת־הנשק עם מדינות ערב. אלתרמן, כמו ניצן, האמין כי רק במסגרת של רצף רחב שכזה ניתן להבין את משמעותה של מלחמת־העצמאות.

אלתרמן האמין, כי פירושה המקובל של מלחמת־העצמאות (כפרשת סכסוך־הדמים בין יהודים לערבים ב־1947–1948 על רקע החלטתו של העם היהודי להקים מדינה משלו בארץ־ישראל במסגרת ההסכמה הבינלאומית שהתבטאה בתוכנית־החלוקה של האו"ם) מחטיא את המשמעות ההיסטורית של האירוע הגדול. לדעתו, ניהלו היהודים מלחמה מתמשכת, החל מ־1946, שמטרתה העיקרית היתה הישרדות לאומית ולא עצמאות פוליטית, ושלוחמיה הראשונים היו לא בני־הארץ אלא ניצולי השואה, שחתרו בכל דרך להגיע ארצה. כמו קובנר, האמין אלתרמן כי ההתרחשות המשמעותית ביותר שהתחוללה במהלך מלחמה זו היה המפגש בין שני ‘שבטי’ העם, יהודי ארץ־ישראל ויהדות אירופה, שמכוחו צמחה החברה הישראלית עתירת־הניגודים ומרובת ‘צלמי־הפנים’. תוצאתה העיקרית של המלחמה היתה לא הניצחון והעצמאות כשלעצמם אלא תקומתה של אותה חברה יהודית חדשה, הנושאת מכאן ולהבא את נטל הזהות הייחודית והזיכרון ההיסטורי של האומה וכן את הפוטנציאל הקיומי והתרבותי שלה. שלא כקובנר, סבר אלתרמן כי אין אפשרות להאיר את מלחמת־העצמאות כשלעצמה. הכרח הוא להציגה כפרק מכריע, אך כפרק אחד בלבד, במהלכה של מלחמה גדולה יותר. אם תעסוק הספרות במלחמה בלבד בתור הווה חווייתי מוגבל וחתום בסערת ההתנסות הקרבית תיראה זו התרחשות חסרת־פשר, כפי שאמנם היא נראית בספר כגון ‘ימי צקלג’. משום־כך חילק אלתרמן את שירי עיר היונה בעצם לפי מתכונת טרילוגית מקבילה לזו של ניצן: חטיבה ראשונה, המרוכזת בעיקר ב’עיר הגירוש' – גבב מחנות הפליטים העצורים על־ידי הבריטים בקפריסין – עוסקת ב’מלחמות היהודים' בשנים 1946–1947; חטיבה שנייה, המרוכזת במלחמת הערים תל־אביב–יפו, היא חטיבת המלחמה, המתרחשת משלהי 1947 ועד חשוון תש"ט. החטיבה השלישית מתרחשת זמן־מה אחרי הקרבות (1950–1951) ומתמקדת בעיר העולים זרוית הסדנאות, המסעדות, המספרות והמכבסות והתקועה אי־שם ליד תחנת־רכבת הררית במרחבים החשופים של הארץ. ניתן אפילו למצוא נקודות־הקבלה מפורטות יותר בין התפקוד של המאורעות ההיסטוריים המתוארים במחזור השירים של אלתרמן וברומאנים של ניצן. כגון ההקבלה בין מקומו של ‘ליל הספינה’ כנקודת־שיא במבנה של בינו לבינם (הכוונה היא לספינת־המעפילים ‘אורד וינגייט’, שחמקה מצי המצור הבריטי וקרבה בלילה לחופי תל־אביב. המוני האזרחים נהרו אל החוף כדי שנוסעי הספינה ייבלעו בקרבם) לבין ההתמקדות באותו לילה בחטיבה הראשונה של שירי עיר היונה (ראה שם הפרק ‘סיפור מלילה’).

אלא שהשיקולים ההיסטוריוסופיים והאידיאולוגיים הגלויים והברורים שהִנחו את אלתרמן שונים היו מאלה – הפחות מודעים – ששימשו ביסוד הטרילוגיה של ניצן. ניצן לא לחם בטרילוגיה זו על איזו ‘תיזה’ היסטורית, שאותה ביקש לעמת עם תיזות אחרות, מנוגדות, אשר מצאו את ביטוין ביצירות של מחברים אחרים. המבנה והפרישׂה של סיפורו מעידים על מחלוקת עם בני־דורו, אבל מחלוקת זו נבעה לא משיקולים תיאורטיים מבוררים אלא מהרגשה או מתחושת מציאות, שניתן לכנותה ‘שמרנית’. תחושה זו כופרת בחיץ המוחלט שבין ‘מלחמה’ ל’שלום‘. המלחמה בכל סערותיה איננה אלא המשכו של קיום שעוצב בימי השלום, אשר גם הם רחוקים מכל רגיעה. באותה מידה מהווה המלחמה ראשית להמשך, שאף הוא ימומש בתוך הוויית השלום. מסַפרי המלחמה מדווחים על אנשים החשים כי המציאות של המלחמה משנה אותם לחלוטין, מנתקת אותם מכל מה שהיו קודם־לכן, מרחיקה אותם מרחק שנות־אור מנטאליות מן המציאות שבה חיו אך לפני זמן קצר. ניצן מכיר את התחושה הזאת. הוא גם יודע שאנשים באמת ‘נולדים’ במלחמה (כמו גיבורו המרכזי שאוליק, שהמלחמה לא רק הוציאה אותו ממין ילדות מתמשכת, אלא אף היתה לגביו מה שהיתה הפרישה מבית־המדרש והעלייה לארץ־ישראל לגבי אביו) ואף ‘משתנים’ בה (כגון עזרא, אחיו של שאוליק, המוצא בתוך המלחמה את יכולת ההתקשרות עם בני־האדם שמסביבו, ועמה – הרמוניה פנימית). עם זאת – הוא סבור – תחושה זו היא מוגזמת מאוד ומביעה אמת סובייקטיבית חלקית. לאמתו של דבר, בני־אדם אינם משתנים באמת בכוּרם של מאורעות חיצוניים – יהיו דרמאטיים ככל שיהיו. שאוליק ביקל אכן נעשה מנער לגבר בתוך סערת המלחמה (המדובר הוא, כמובן, בשינוי מנטאלי ולא ביולוגי־פיזי). אבל, למעשה, ה’גבריות’ שלו, הכרוכה בתחושת האחריות והמנהיגות, התגלתה כבר לפני המלחמה (למשל: ב’ליל הספינה'), ובעיקרו של דבר היא נשארת מפוקפקת ונבובה גם בתוך המלחמה ולאחריה. ברגע שבו נכשל מבצע הגבורה ה’מטורף' שלו עם הנסיגה מג’נין מתחילה אצלו הנסיגה המחודשת אל תוך הסתמיות הילדותית. הוא אינו נאבק כנגד החלטתם של הוריו להרחיקו (אחרי נפילת אחיו) משדה־הקרב, אף כי הוא חש שכניעתו להחלטה זו מסרסת אותו; הוא מתפתה לשידוליה המיניים של נועה, נערת המחנה; הוא נעשה במהירות לדמות חסרת־הישע של הצעיר הישראלי שאינו יודע כיצד ולקראת מה יתכנן את חייו. בחלק השלישי של הסיפור הוא מופיע כגבר צעיר תפל וחסר־יוזמה, החש בכל נימי נפשו את נחיתותו ועליבותו אל מול דמות אביו (המת לנגד עיניו). אפילו מיכל, הנערה האהובה שלו, שאינה רחוקה ממנו בכל הנוגע לתִפלות ולסתמיות, אשר כל תשוקתה היא לזכות בו ובתפקידה כמורה, אפילו היא מאבדת את העניין בו. ואשר לעזרא ולהיחלצותו מן העמדה הנפשית שסיכלה כל אפשרות של קשר חי בינו לבין סביבתו – היחלצות זו הוכנה ו’עובדה' כולה לפני המלחמה ובתוך רצף של ייסורים והתלבטות, חקירה עצמית ותיראפיה עצמית, שאין כל קשר בינה לבין המלחמה, והיא קשורה הרבה יותר במסכת היחסים העכורים בינו לבין דינה אשתו, בהתנתקותו הרגשית מאביו, בשיחותיו עם עסקן־הפועלים לרר, בכשלונו כמנהל־העבודה בנמל תל־אביב, בהתבוננותו בדמות עצמו כפי שהיא משתקפת לנגד עיניו בצייר שפטל, אוכל לחם־החסד הרגשי־רוחני, שהשתכן בבית הוריו. המלחמה קיבלה את עזרא ‘מוכן’ לשינוי האופי שאכן נתגלה בו במהלכה – שינוי, שאף שהוא היה כרוך בקבלת אחריות לזולת מתוך הרגשה של חברות והזדהות.

המלחמה אינה משנה את האדם יותר משהכשירו אותו לשינוי מהלכי חייו מראשיתם. גם החברה כולה אכן משתנה בקצבים ובצורות שונים מאלה, המשתקפים בחוויית התמורה הסובייקטיבית שלה. להמשכיות יש כוח גדול הרבה יותר משמדמים לעצמם אנשים, הנתונים בתחושת קיום מהפכנית־דרמאטית. הבעיות המרכזיות שבפניהן האנשים עומדים – כגון בעיית היחיד המבקש לעצמו את מקומו בתוך הכלל – אינן משתנות באורח דראסטי. אם נדמה בצבת בצבת, שהמלחמה פתרה בעיות אלו, הרי בא יתד לאוהל ומגלה שבמציאות שלאחרי המלחמה הן נתעוררו בתוקף־משנה. המציאות האנומית, שבה חיים מרבית גיבורי ספר זה, חמורה פי כמה מזו שבה חיו עזרא ביקל ושפטל בתוך החברה האינטגרטיבית המתוארת בבינו לבינם.

ניצן הוא ‘שמרני’ בעיקר במובן זה, שכמו הרומאניסטנים של המאה הי"ט הוא מאמין בהמשכיות של ‘מלחמה ושלום’. איש מן הרומאניסטנים של אותה מאה לא סבר שניתן לתאר ולהבין את המלחמה כמציאות בדוּלה לעצמה. טולסטוי וסטנדהאל לא סברו כך ואף לא ו' מ' תאקארי ותומאס הארדי. התפישה של המלחמה כמציאות sui generis אופיינית למאה העשרים, והיא נעשתה נפוצה בייחוד אחרי מלחמת־העולם הראשונה ובהשפעת ‘רומאני החזית’ המפורסמים שלה, בעיקר בבמערב אין כל חדש מאת אריך מריה רימארק. טענה מקובלת היא, שחידוש זה שבספרות מקומו בתמורה שחלה במציאות האובייקטיבית של המלחמה המודרנית – בעוצמת האש האדירה, במספר החללים המגיע למיליונים, בהתמשכות המלחמה על־פני שנים ובעובדה שהצבא המודרני הכיל בקרבו, למעשה, עמים שלימים (לעומת הצבא המקצועי, שניהל את מלחמות־העמים קודם־לכן). כל התנאים הללו גרמו – כך טוענים – לכך שהמלחמה נתפשה עתה כ’יקום' שלם בפני עצמו, שבו נבלע האדם הלוחם לחלוטין, תוך התנתקות מוחלטת מעברו. על כך ניתן להשיב, שהגורם העיקרי בתפישת המלחמה הנדונה היה לא אובייקטיבי־היסטורי אלא קונצפטואלי וסובייקטיבי. תמורות עמוקות בתפישת המציאות החברתית והפנימית־פסיכית, שקדמו למלחמת־העולם הראשונה, והתגלו כבר באמנות, בהגות ובמדע של ראשית המאה העשרים, הן שגרמו לכך שהמלחמה ‘תיחווה’ ותבוטא באורח כה שונה משנתחוותה ובוטאה קודם־לכן. מי שחווה את המציאות הפנימית של חייו בין כה וכה כרצף קיומי אבסורדי, בוודאי מצא במלחמה אישור אדיר ומיטפורה נרחבת של חווייתו. מי שחש ממילא, שאין כל קשר בין חוויית הזמן הסובייקטיבית שלו למושג הזמן ההיסטורי, ראה במלחמה מאורע בלתי־היסטורי, שבו מוטלים המוני בני־אדם אל תוך רצף אבסורדי, שאין בו ‘כל חדש’, רק מפני שבלאו הכי אין אירוע אחד שבו מצטרף באורח משמעותי לאירוע אחר, ולכן אין בו התפתחות והתחדשות אלא חזרה אינסופית על התנסות אחת בוואריאציות משתנות. תפישה זו של המלחמה אמנם לא כבשה את כל ספרות־המלחמה של תקופתנו, אבל היא טבעה בכולה חותם עמוק והִכתיבה הרבה מכללי הכתיבה על המלחמה בספרות המערב (לא בספרות הסובייטית הסוצ־ריאליסטית). ניצן מוצא בעצמו כוח להתנגד לה ולהיאחז בתפישה הישנה יותר, הקושרת מלחמה בשלום. הוא יכול לעשות זאת לאו דווקא בזכות מאמץ אינטלקטואלי מודע, המסייע לו בדחיית הנחות אידיאולוגיות, שאינן עולות בקנה אחד עם חשיבתו־הוא, אלא בעיקר בזכות אותו איפוק ואיזון, המאפיינים, כאמור, את סגנונו ואת אישיותו הספרותית. ניצן איננו כותב את המלחמה ‘מבפנים’. הוא איננו מדהיר את משפטיו לקצב הריתמים שלה, אלא מתבונן בה ממרחק־מה. משום־כך הוא יכול לאהוד את תחושותיהם הקיומיות של הלוחמים ותוך כך להציג לנגד עינינו את המוגבלות והמוגזמוּת של תחושות אלו. הוא יכול לשחזר בהבנה את הפטפוט התמים של סנדליקו ה’ארכיאולוג‘, המאמין, כמובן, כי ‘המלחמה שלנו תולה עצמה כטבעת זו בשלשלת של המלחמות הרבות שקדמוה, מעמיקה בריתנו עם הארץ’ וכו’ (צבת בצבת, עמ' 277), את הסיסמאות הקלישאיות של אבא קותי הסייר (‘גבעות שטיילנו בהן. עכשיו אנו נלחמים עליהן. בעיקרו של דבר אפשר לומר, שאנחנו חוזרים וכובשים עכשיו מה שכבר כבשנו פעם במדרך רגלינו’ – שם, עמ' 291); ועם זאת לרמז, שההמשכיות האמִתית, הקושרת את הזמנים ואת האנשים במה שקדם להם אחרת היא, קודמת לכל המליצות האידיאולוגיות הללו ונובעת מן הרצף הביולוגי עצמו.

ד

כאן מתבלט ההיבט השני של השוני המכריע שבי עיצוב המציאות בטרילוגיה של ניצן לבין זה שבכלל סיפורת המלחמה של הדור, וברומאנים של יזהר וקובנר במיוחד. ניצן החליט לכתוב את סיפור התמורה העוברת על ה’יישוב' היהודי הארצישראלי וההופכת אותו בתוך המלחמה ולאחריה לעם החדש של מדינת ישראל, במתכונת של רומאן משפחה, שיש בו אפילו מן הסממנים של הסאגה המשפחתית. מותר אפילו לראות בטרילוגיה משהו מעין ‘ההגדה לבית ביקל’ או ‘הביקלים’, על־פי דוגמת ההגדה לבית פורסייט, בני טיבו, בית בודנברוק, בני ארטמונוב ושאר רומאנים מסוג זה, שרווח גם בספרות העברית (קורות משפחה אחת מאת א' א' קבק) והיִידית (האחים אשכנזי מאת י' י' זינגר, משפחת מושקאט מאת י' באשביס־זינגר, בית משבר מאת דֶר נסתר). אמנם, רצף הזמן היסטורי, המתואר ברומאנים של ניצן, הוא קצר בהרבה מה המקובל בסאגה המשפחתית, וגם במבנים של הרומאנים חסרה הרווחה ה’אפית‘, ההתפרשות הכמו־אניקדוטלית, המציינות אחדות מן ה’סאגות’ המשפחתיות האופייניות. עם זאת, ניתן לניצן לקיים בהם הרבה מסימני־ההיכר התימטיים־ז’אנריים האחרים של אותן סאגות: פרישׂת מערכות־יחסים בין בני דורות שונים בקרב המשפחה; העמדה ניגודית של אחים, המגלמים אפשרויות פסיכולוגיות וחברתיות מנוגדות; תיאור אופייני ביותר, כמעט קלאסי, של מות אבי־המשפחה הזקן, המביא את בני הדור הצעיר לתהייה על עצם משמעות הקיום, כמו גם על משמעות קיומם ההיסטורי־’דורי' המיוחד להם – לעומת זה של הוריהם. כמו־כן ניצן מרבה בשימוש בנושאיו של רומאן המשפחה: התאהבות, נישואין, לידת הילדים וגידולם, מתחים בין בני־המשפחה, קרע בין בני־זוג, בגידות, השלמות, פרידות שעל סף גירושין וכו'.

שימוש זה במוסכמות של הרומאן המשפחתי מאפשר לניצן לממש רצף היסטורי מורכב, שהוא רצף של תמורה והמשכיות כאחת. היחסים בין הדורות ואף בין האחים מחריפים, לכאורה, את הניגודים המתגלעים בתהליך התמורה; ואילו הקשר המשפחתי מאשר את ההמשכיות, שהיא המשכיות ביולוגית ותרבותית. הניגודים בתוך המשפחה משלימים את תמונת ההתפתחות ההיסטורית הציבורית, מפנימים אותה ומגלים את שורשיה האישיים־פסיכולוגיים; בעוד שההמשכיות הביולוגית מרככת אותם ובנקודות מסויימות גם מבליעה אותם. כך, למשל, נראה לנו שהאחים עזרא ושאוליק ביקל הם דבר והיפוכו. מחד גיסא, האדם שגידולו (בחוץ־לארץ) וחינוכו (בארץ, בבית אביו העסקן) יצרו חיץ בינו לבין בני הארץ; ומאידך גיסא, האדם שכולו יליד הארץ החי בתוך חברתו ונופו ללא כל הרגשת חיץ ותסכול. ההבדל בין האחים ממחיש אפוא התפתחות היסטורית של תמורה. הוא מבליט את ההבדל שבין בני הארץ ה’טבעיים' לאלה שלא זכו להתערות טבעית כזאת. אבל התפתחותו של הסיפור מגלה לנו, שעזרא ושאוליק אינם כה שונים זה מזה. עזרא מצדו ‘מתפתח’ ומגלה בתוכו לפחות חלק מסגולת ההתקשרות וההתחברות של שאוליק, ובסופו של דבר הוא אף נוטל על עצמו את האחריות הצבאית להגנת המשלט שבו הוא מוצא את מותו. שאוליק מצדו נסוג להוויה של בדידות והסתגרות, ומצבו – כפי שהוא מתואר ביתד לאוהל – אינו כה שונה ממצבו של עזרא, כפי שתואר בבינו לבינם. אף הוא עוסק בעבודה שנקלע אליה באקראי ואינו מגלה יכולת ל’הצלחה‘. בסופו של דבר, שני הבנים הם בניו של אביהם. בשניהם יש משהו מרדידותו האינטלקטואלית, אך שניהם גם נובלים בצל אישיותו החזקה, מלאת הרצון וההתכוונות והתשוקה לעשייה בשם הרבים ולשמם. עזרא הגיב על חוויית משניות זו לעומת אביו התקיף והמצליח באימוץ פוזה נבובה של ‘בוס’ ואדון, וזו הביאה אותו למגעים כוחניים עם סביבתו, המסתיימים תמיד בכישלון ובניתוק מגע. לעומתו, הגיב שאוליק על אותה חוויה בילדותיות, בחוסר מודעות עצמית, בהעדר מחשבה על העתיד, בוויתור על כל התכוונות אישית מיוחדת ונבדלת מהתכוונותם של הרבים, ב’הליכה בתלם’ ובמנטאליות של ‘ילד טוב’. התגובות הן אכן שונות מאוד, אך אינן משמשות אלא מנגנוני־הגנה בפני אותו אתגר מאיים: האב. אצל שני הבנים הקשר עם האם – הדמות השלימה והמפוכחת ביותר במשפחה – מעדן, משפר ויוצר אותה יכולת מוגבלת המצויה בהם לאינטימיות, להתייחסות אמִתית לזולת ולקורטוב של אושר.

המוסכמות של רומאן המשפחה ממלאות אפוא תפקיד חשוב בהמחשת תפישת האדם של ניצן, אך גם הן מרחיקות אותו – ועוד ביתר תוקף מאשר תפישת הזמן שלו – מן הסיפורת בת־הזמן, שמלחמת־העצמאות עומדת במרכזה. סיפורת זו כמעט כולה מנתקת את הלוחמים מן העורף. המדובר הוא לא בניתוק טכני, המתחייב מעצם ריכוזו של הסיפור בהתרחשויות של החזית, אלא בעיקר בניתוק המנטאלי; בתחושתם של הלוחמים, שה’עורף‘, ההורים, המשפחה, האשה, הנערה האהובה, כל ההקשר האנושי שבתוכו חיו וגדלו עד למלחמה, ניתקו מהם ואם שרויים כאילו במציאות, שהגשר בינם ובינה נשרף; ואילו חייהם המשותפים עם הלוחמים האחרים בתוך המלחמה ואימיה דוחסים אותם לתוך מציאות אינטימית זו, שנוהגים לכנותה בשם ‘רעות הלוחמים’. תחושה זו מצאה את ביטויה במאות סיפורי־מלחמה שנכתבו למן מלחמת־העולם הראשונה. על החריפות המיוחדת שלה בתקופת מלחמת־העצמאות בארץ ניתן ללמוד מרבים מסיפוריה של אותה מלחמה, החל בהצד השני של המטבע מאת אורי אבנרי וכלה ב־1948 – בין הספירות של נתיבה בן־יהודה. שוב ושוב חוזרת ומופיעה בסיפורים אלה הסצינה הקלאסית של ביקור הלוחם ההמום בעורף וההלם הנוחת עליו לנוכח תחושת הניכור המוחלטת שהוא נתקבל בה בשובו אל העולם שנטש לפני זמן קצר (הסצינה קיבלה את ביטוייה המפורסמים בבמערב אין כל חדש ובספרותנו – בהשיגעון הגדול של אביגדור המאירי). שוב ושוב משתחזרת תחושת הרווחה, אפילו השמחה, של הלוחם בשובו אל החזית, אל חבריו שגורלם כגורלו. ניצן מכיר היטב גם את התחושה הזאת והוא מתאר אותה בשעה שהוא מלווה את שאוליק בביקוריו בבית ובייחוד בשעה שהוא מפתח את תיאור יחסי האהבה העדינים, הנרקמים בין עזרא ביקל לחברו ללחימה, לוי. בהומור מאופק הוא מעמת את הניכור והמתח העכור שביחסי־האישות של עזרא ודינה אשתו עם הרוך האירוטי הבלתי־מודע, שבו מציע עזרא לעצמו ולחברו את המשכב על העפר, בכפר הערבי הכבוש, שעל הגנתו עומד עזרא לשפוך את דמו. עם זאת, אין ניצן מוכן לקבל את שבחי אחוות הלוחמים או רֵעות הלוחמים כפשוטם, כשם שאין הוא מוכן ‘לקנות’ את ההגזמה שבתיאור הניכור בין הלוחם להוריו ולשכניו. בסיפור שלו גדול כוחה של ההוויה המשפחתית מן הניכור והאחווה האלה. שיבתו של הלוחם אל שכונת־מגוריו ואל חדר ילדותו ונעוריו אינה שיבה לארץ זרה, אלא שיבה אל המקורות, אל ה’אני’ האמתי, אל האינטימיות של האדם עם עצמו. הסדקים בין שאוליק לחבריו הלוחמים נבעים בתוך המלחמה עצמה. הניכור מתגלה (אמנם גילוי מאופק ומרוסן) בבית־החולים, בעת ביקורו אצל חבריו הפצועים, שנפגעו בעת הנסיגה מג’נין, והוא גובר והולך אחר ששאוליק מקבל את ה’גזירה' הקובעת את הרחקתו משדה־המערכה. מכאן ואילך כמעט שלא נותר שום קשר אמתי בינו לבין חבריו לשעבר – כגון סנדליקו ה’ארכיאולוג'. אבל נותרת משפחתו, נותרים אביו ואמו ונותר נסיונו־שלו להקים משפחה משל עצמו. זהו כל מה שנותר בידיו עם סיומה של המלחמה; ועם הרכוש הנפשי הזה עליו לצאת להתמודדות עם החיים שלאחר המלחמה. רוב הדמויות המופיעות ביתד לאוהל נשארו אחרי המלחמה גם בלי המאחז הזה והן זרוקות בחלל הנפער סביבן, שוקעות לתוך אנומיה חברתית, ניהיליזם או תשוקת ממון והצלחה המעבירה אותם על דעתם ועל החוק. אם יש בכוחם להיאחז, ולו גם אחיזה כלשהי, במציאות, הרי אחיזה זו כרוכה בהשלמה עם ההקשר המשפחתי, בשיבה אל האב, ברצון להיות לאב או לאם (כגון אצל פרץ וצילה רובין); ומי שאינו יכול להשלים עם אביו, כגון שרגא בנאי, נידון לעקרוּת ולשקיעה אל תוך ריקנות מוחלטת.

בעצם כל גיבור מגיבורי הטרילוגיה נמדד ונשפט לפי יכולתו להתאחז במשפחתו או ליצור לעצמו משפחה. הקרע בין עזרא ביקל לאשתו דינה בבינו לבינם מלמד על חורבן עולמו של עזרא ועל הרס אישיותו. הבראתם של עזרא ודינה מסתמלת ביכולתו של כל אחד מהם לכונן מחדש חיים משפחתיים משל עצמו (עזרא אינו מגיע לכך מפני שהוא נהרג בקרב). כוחו של ביקל האב ניכר ביחסי הנאמנות והמסירות שבינו לבין אשתו בלומה. עליבותו האנושית של הצייר שפטל מתגלה בנכונותו לחיות את אהבתו לבלומה כאפשרות בלתי־ממומשת, המניחה לו להתקיים קיום רגשי פרזיטי ואינה מחייבת אותו בשום מיצוי עצמי – לא בחייו ולא בנאמנותו. האנשים האבודים, המתגלים לשאוליק במלחמה ואחריה, הם אנשי מסוגם של חרמוני, נועה, בנאי ודומיהם – נואפים ריקניים, שחייהם חסרי תוכן ורציפות פנימית. כוחה העיקרי של מיכל, נערתו־אשתו של שאוליק, הוא רצונה שחייה לא יהיו כאלה, ואחיזתה במשפחתה הצעירה היא כמפלט מן התוהו. הדמות הטראגית הנוגעת אל הלב יותר מכול ביתד לאוהל היא דמותו של יוחאי גור, המלח הבודד, שנתקע בחוף בשל תחושתו שחיי הבדידות והעזיבות שהוא שרוי בהם אינם חיים ושעליו למצוא בכל מחיר דרך לשבירת מעגל הבדידות לשם יצירת משפחה. העובדה שהדבר אינו עולה בידו מסמן את האנתרופיה החברתית הכללית המתוארת בחלק השלישי של הטרילוגיה. השאלה אם לחברה הישראלית הצעירה, המתוארת ברומאן קודר זה, יש או אין תקווה להגיע לאינטגראציה ולקיום של ‘פשר’, היא, למעשה, השאלה אם יצליח יוחאי גור לפרוץ מתוך בדידותו או לא יצליח – שאלה הנותרת פתוחה בסופו של הסיפור. בה מתגלה משמעות הכותרת ‘יתד לאוהל’, שהיא משמעות של שאלה ומשאלה: היימצא לאנשים המתוארים בסיפור יתד שבעזרתו יוכלו לקבוע לחייהם אוהל, להקים בית, ולו גם בית בד קטן ודל? ללא תשובה על שאלה זו נשארים האנשים תועים ברחובות העיר הריקים והחשכים. תיאור צעידתו של יוחאי בתל־אביב לילית ומתנכרת, ובייחוד התיאור קורע־הלב של התשמיש שלו הקצר, המיכאני והגס עד־לבחילה, עם זונה נחפזת ועסקית־פרקטית בחצר של אחד הבתים, הוא מבחינות רבות הקטע המדכא ביותר בטרילוגיה כולה. כן לחלוטין הוא גם תיאורו של שאוליק, העומד לפני מיטת אביו המבולבל והגווע בבית־החולים. מרבית הרגעים החזקים ביותר בטרילוגיה כולה קשורים במוטיב של משפחה כמקור החיים והזהות.

הדגשה־רבתי זו של מוטיב המשפחה בטרילוגיה מייחדת אותה כסיפורת הקשורה במלחמת־העצמאות – מלחמה שהתנהלה בארץ קטנה מאוד, והמרחקים שהפרידו בה את החזית מן העורף היו לעתים קצרים ביותר. אבא קובנר אמר בהערותיו לפואימה שלו פרידה מהדרום כי עובדה זו היא, במידה רבה, שייחדה את חייו של הלוחם ואת המתחים שעמד בהם לעומת חיי הלוחמים במלחמות אחרות. בהערה לשיר ‘חופשה עד חצות’, המתאר את שיבתו הקצרה של הלוחם לאשתו, את המשגל ואת בכיו של הלוחם אחריו (דווקא אחר רגע האינטימיות והפורקן הוא חש כי ההולכים אחריו ‘עומדים [–] לכסות על דמי’), הוא אומר: ‘חופשה עד חצות – חופשה קצרה הניתנת לחייל לאחר פעולה וארכה עד השעה שתים־עשרה. איני יודע מה היו עושים חיילי כל חזיתות־עולם בפירור־חופש זה – שמא רק לנו עמדה הזכות האכזרית להגיע עם ערב עד מפתן הבית ולהיפרד עם חצות’³. לכאורה, ספרות המלחמה שלנו יכלה להתמקד באספקט מייחד זה של מלחמתנו ולהעלות את כל המוטיבים הקושרים לחימה למשפחה. אבל לא כך היה הדבר למעשה. אפילו בפנים אל פנים של קובנר עצמו אין המשפחה ממלאה תפקיד חשוב, אם כי המחבר מתאמץ מדי פעם להעלות את דמות היחסים בין הלוחם הצעיר לאמו, ובייחוד לבדוק את מהות הקשר המשפחתי בין לוחם בן הארץ (איתי) לאשתו הצעירה ניצולת השואה (שלומית). מלבד הטרילוגיה של ניצן קיים בסיפורת התקופה, כמדומה, רק רומאן אחד בלבד, שבו התודעה המשפחתית ממלאה תפקיד מרכזי בעיצוב חוויית המלחמה, הלוא הוא ולא תהי למוות ממשלה (1955) מאת אהרן אמיר. אבל הרומאן של אמיר הוא רומאן של זרם תודעה מודרני, הבוחר לשקף את המלחמה בתודעתם של ילד, אמו ואביו, כדי להטיל ספק במרכזיותה כחוויה לאומית מעצבת. בבחירה הסיפורית המבנית והסגנונית הזאת התבטאה, בין השאר, דעתו ה’כנענית' של אמיר, ש’מלחמת 1948' (כך כינו ה’כנענים' את המלחמה, ולא מלחמת־העצמאות או מלחמת־השחרור) היתה מלחמה מוטעית במועד שגוי כנגד אויב לא־אמתי – מלחמה, שעיכבה את תהליך גיבושם של העם ה’עברי' הארצישראלי החדש ותודעתו העברית, המשוחררת מכבלי היהדות והציונות. אמיר בחר במוקד המשפחה כדי להקטין באמצעותו את המלחמה ולצמצם עד כדי ביטול את תוקפה ואת משמעותה ההיסטורית. ניצן רחוק כרחוק מזרח ממערב מהערכה כזו של מלחמת־העצמאות ושל תפקידה בעיצוב דמות החברה הישראלית. תפישתו בעניין זה קרובה לתפישה הציונית הרשמית, ודווקא משום־כך מנסה הוא, שלא כחבריו המספרים בני דורו, לקשר ולשלב בתיאוריו את החזית עם העורף ואת הלוחם עם משפחתו. הרי באמצעות שילוב זה יוכל להדגיש את הבנתו, כי בעוד ש’אל הקרבות הלכו הלוחמים, אל המלחמה נקלע העם כולו'; ‘הבנים בקרבות, ההורים בחרדות’ – (צבת בצבת, עמ' 169). אצל ניצן קיים דמיון בין האמהות לבניהן הלוחמים: ‘האופן שאמהות כבשו חרדתן לבניהן שיצאו למלחמה היה אופן שבו לחמו האמהות את המלחמה שלהן בתוך המלחמה של בניהן’ (שם, שם). קיים דמיון בין הלוחמים היוצאים לקרב ‘בעצלתיים, כבדי צעד, כנידונים להילחם, כנידונים להיות מטורפים ונועזים וגיבורים בהילחמם, שקולים ומיושבי־דעת בהילחמם – מפני שנידונו לנצח’ (שם, עמ' 212), לבין ההמונים בעיר היוצאים בעת המלחמה מן הקולנוע (רובם לוחמים בחופשה עם נערותיהם), נעים ברחובות החשוכים, ‘תחת קמרוני החשיכה הענקיים, כמו בתוך מחילות מתחת לאדמה. ועלתה מהם שמחה כבדה, מאופקת, שופעת אונים, של אומה בהיוולדה, אומה דחוקה בין ים ובין מדבר. נלחמת ועומדת על נפשה’ (שם, עמ' 235). אין כאן פער עמוק בין חזית לעורף, בין העיר לשדה הפתוח. בעת ביקורו של שאוליק בבית נערתו מיכל, המצוי סמוך לביתו־הוא, בפרבר עירוני, הוא רואה בפועל כיצד מצויה המלחמה בכול ולא רק בחזית. בלכתו עם הנערה ברחובות השכונה הוא נותן דעתו על השיתוק של חיי העשייה שבה:

הכביש שפסקה סלילתו. ערימות של חצץ, שהיו לפנים מוטלות כאן גבוהות ונאות, התפזרו עתה על פני השדה כולו. כמוהן כערימות־החול שנהפכו באקראי למגרשי־משחקים לילדי השכונה. שתי חביות של זפת עמדו מן הצד והרוח גרף אל דפנותיהן חול וניירות־אשפה. בתי־השיכון החדשים, שעמדו על הרמה שמעבר, בנייתם נפסקה מחמת הפועלים שהניחו את כלי־עבודתם והלכו אל המלחמה.

‘אף כאן פנים של מלחמה’ – אמר שאוליק – ‘אלף פנים ופנים למלחמה. בכל מקום את מוצאת את אותותיה’. ‘אתה מתכוון לכל הבנייה הזאת שנפסקה?’ ‘כן. לכל הבנייה הזאת שנפסקה בגלל המלחמה. קודם בואך שוחחתי קצת עם סבא שלך. סבא שלך סבור שכל עצמה של מלחמה אינה אלא קרבות וארטילריה וחיל־פרשים. הבלים. המלחמה חודרת בכל מקום ולכל פינה’ (שם, עמ' 234–235).

המדובר הוא, כמובן, לא רק בבנייה שנפסקה אלא באיכות־חיים ובתחושת־חיים שהשתנו. בדרכו המגושמת והגולמית משהו ממשיך כאן שאוליק את הרהוריו של אביו בשובו משליחותו המדינית בחלקה הראשון של הטרילוגיה. ביקל רואה את הארץ בעיניים רעננות ומבחין בעזובה ובדלות שבה, שהן ביטויי החולשה של המפעל הציוני. הכביש העלוב, שהחולות ‘המאיימים כלשונו השלוחה של המדבר’ משתלטים עליו זעיר פה זעיר שם; המִבנים העלובים שהוקמו לצדו כקפריזות של הדלות, הדממה הברקנית מרחוק ומקרוב – 'כל אלה הם סימניו של חידלון, שהוא, ביקל, רוצה בכל מאודו לכבוש אותו ולהכניעו לפני הסדר והתכנון האנושיים: ‘הבתים המרחבים והשדות – שיהיו עבדים נרצעים לאדם והוא להם נגיד ומצווה’ (בינו לבינם, עמ' 110). המאבק בין הרצון הזה לבין סיכולו הוא עצם תמציתה של המלחמה שהתנהלה בארץ גם לפני שהחלה המלחמה. באותה מידה מחשבותיו הנעריות של שאוליק מכינות את הרקע גם לחלקה השלישי של הטרילוגיה, הנפתח בתיאור בניינם של בית חדש ושל רחובות חדשים והמציג את השאלה באיזו מידה יש ממש בכל הבנייה הזו והיא אינה עתידה להיכנע לעזובה ולשממה, החיצוניות והנפשיות כאחת.

ה

הייחוד של הטרילוגיה של ניצן מתגלה בשלושת חלקיה במאות ביטויים עקיפים וישירים. הוא מתגלה, למשל, בנטייתו המובהקת של המספר לתפנימים (אינטריירים); אף זאת בהבדל בולט מנטייתה הכללית של הסיפורת בת־הזמן. בעוד סיפורת זו היא מטיבה ‘צנטריפוגאלית’, היינו: מוליכה מן הפנים הביתי החוצה, אל המרחבים הפתוחים, אל הקוץ והדרדר, הטרשים החשופים והגיאיות מגודלי עשב־הבר, אל מרחבי הארץ שעליה מתנהל המאבק הגדול לחיים ולמוות, – הרי התנועה בסיפוריו של ניצן היא הפוכה, צנטריפטאלית. מרבית גיבורי הסיפורת בת־הזמן, בין שהם אנשים שלימים והרמוניים ובין שהם – וכך לעתים קרובות יותר – אנשים שסועים, מלאי ניגודים וחולשות, הם מן ה’הולכים בשדות‘, כמו אורי, גיבורו של משה שמיר, הליכה נמרצת, מפלסת משעול בצמחייה ונעזרת במכשולי הסלע לשם דילוג והתקדמות. כוחם התיאורי של יוצרי הסיפורת הזאת מתגלה בראש־ובראשונה בעיצוב המרחב הפתוח של הארץ, ויצירת ס’ יזהר היא מבחינה זו, כמו מהרבה בחינות אחרות, שיאה של ספרות הזמן וגילום עיקר מהותה. לא כך הדבר אצל ניצן. הרומאנים שלו מתנהלים לרוב במרחבים מצומצמים מאוד. בעצם, יחידת־המרחב ה’טבעית' שלו, זו שעמה הוא מתמודד בהצלחה התיאורית הגדולה ביותר, היא זו של החדר, שהוא ראי־הנפש של דייריו. יחידה אחרת, שהוא מתמודד עמה התמודדות מרשימה, היא זו של הרחוב העירוני הלילי, שאף הוא סוגר על המהלך בו מכל עבר בגושי מבניו האפלים ואינו פותח לפניו מרחבים. ניצן יודע להשתמש במיטונימיות הנטולות מתחום חיי הבית היומיומיים, שעליהן הוא מעמיס מטען משמעות רב מאוד. לעומת זאת, אין הוא מצטיין בתיאורי מרחבים גדולים, הנותרים בכתיבתו ניטראליים וסתמיים למדי. כך, רק לעתים רחוקות מאוד הוא כותב משפט תיאורי טעון כזה, המתאר את חרדתו של עזרא ביקל לפני הקרב: ‘כאשר שוכבים ומצפים, נושאים את העיניים ומגלים פתאום שישנם הרבה מאוד כוכבים בשמים והם שלווים מאוד ושלוותם חשודה, משום־מה’ (צבת בצבת, עמ' 160). לעומת זאת, רבים אצלו עד מאוד תיאורים חיוניים של שולחנות, כורסאות, ארונות־ספרים, כיסויי־מיטה, בגדים מוטלים בערבוביה, סנדלים מרופטים וכוסות תה ומיץ. כך, למשל, משתמש הוא ביעילות בכן־הגיהוץ החדש של דינה ביקל, כדי לפתח בעזרתו את תיאור רגשותיה אחר ההלווייה של בעלה, שלא היה אהוב עליה, ויחסיה עמו הגיעו זה כבר למבוי סתום. דינה משוחחת בגילוי־לב עם שאוליק, גיסה, ותוך כך היא מגהצת. ‘המצאה טובה, הלוח הזה לגיהוץ’ – היא אומרת ונזכרת בטרחה שהיתה כרוכה קודם לרכישתו בגרירת השולחן מן המטבח לצורך הגיהוץ וכן במריבה העכורה שפרצה בינה לבין עזרא באחת ההזדמנויות הללו של גרירת השולחן – מריבה, שתוארה בבינו לבינם. כן־הגיהוץ החדש מייצג כאן, מבלי שהדבר נאמר במפורש, את העצמאות החדשה של דינה, את החלטתה שלא לחזור לחייה עם עזרא, ובהזדמנות המתוארת (הערב שלאחר ההלווייה) – גם את צערה לא על מותו של עזרא, אלא על כך שלא ניתן לה להיפרד ממנו פרידה מלאה, ושעתה, משמת באמצע תהליך ההינתקות ממנו, הוא עתיד להישאר, במידת־מה, ‘תקוע’ בתוך חייה כמו זכרון גרירתו של שולחן־המטבח.

במקומות אחרים מרכז ניצן את משמעות התיאור ב’קדרות של רהיטים כהים וכבדים נוסח־ישן, של מזנון שחור, ועתיק־יומין ובעל פיתוחים, של ספרים עתיקים עבי־כרס ומרופטי־כריכות, שסבר של חומרה להן' (צבת בצבת, עמ' 231); או בחדרה הצבעוני של נערה, המעורר בשאוליק את תחושת גברותו, או בשולחן הגדול שבחדר־האורחים שבבית ביקל, ‘שפיתוחים לו בשוליו וכרעיו איתנים ועבותים, כמזמינים עצמם לעמוס משא כבד’ (שם, עמ' 311); השולחן מייצג בבירור את הסמכות והעוצמה של ביקל האב בעיני בניו. או שניצן מתרכז (ביתד לאוהל) בתיאור העברת ספריו של ביקל שנפטר לדירתו החדשה של שאוליק בנו ובניתוח רגשותיו של הבן ביחס לספרים אלה (אביו), שבהם לא יקרא לעולם. או שהוא ממחיש מציאות של עזובה וכישלון באמצעות תיאור חדרו הבוהמייני של בנאי בעליית־הגג. האחיזה במיטונימיה התפנימית מאפיינת לא רק את פרקי העורף והשלום שבסיפורים, אלא גם את פרקי החזית והמלחמה. ניצן יודע לשים לב יחד עם שאוליק לחריקת לוּחי־העץ ברצפות הבתים בשרונה, שמי שגדל בבתים של מרצפות־סיליקט אינו מורגל בה. עליבותו של ליפא כמפקד קרבי מתגלמת יותר מכול בכד המים הקרים העטוף שקים רטובים שהוא מחזיק בחדרו ובתרווד שלצדו, המשמש לשאיבת המים.

בכל אלה מוצאת לה ביטוי תחושה, שהאדם מגלה את עצמו בדברים הסמוכים לגופו, וכן תחושה מקבילה, שהאדם עזוב וחשוף מדי: שהוא זקוק למחסה, לאוהל, לבגד. אלתרמן ניסה להרגיע את עצמו בהבטחה שגם לחלל האפל הגדול ביותר יש גבול:

נִדְמֶה – גַּם הַלַּיְלָה הוּא נְהַר הַיּוֹמַיִּם

אֲשֶׁר עַל חוֹפָיו אֲרָצוֹת מוּאָרוֹת.

( ‘שדרות בגשם’)⁴

ניצן מפתח הבטחה מיטפורית זו, אך הופך את משמעותה:

הלך הלאה. והלילה היה פתאום עולם שאין לו סוף. אולי יש לו חופים של אור. אבל חופיו אינם סופו. אלא – כך או אחרת – המשכו באור.

(יתד לאוהל, עמ' 529)

משמע האור שבסוף הלילה אינו מבטיח את קץ החושך. בוודאי שאינו מבטיח את מה שתולה בו אלתרמן: שיבה עם בוקר ‘אל בית אחרון בנתיב הרחב’, שבו ניצב עוד לבדד הרקיע ‘וילד משליך כדורו לרגליו’. אדרבא: כשמסתיימת הטרילוגיה בתיאור עליית השחר על קבוצת הגברים – שיכורים בחלקם – הצועדים ללא מטרה ברחובות העיר, אומר שרגא בנאי: ‘תראו, אפילו הלילה עוזב אותנו’, והמספר הכל־יודע מפרש ומתקן: כל האנשים ביחד יעלו ‘כל אחד מלילו הפרטי מאוד אל הבוקר הכללי מאוד’ (שם, עמ' 579) דהיינו: הבוקר רק מלביש על עירום החיים את מדי המציאות האוניפורמית של חיי מעשה ותיקונו של עולם. אבל מתחת להם נותר העירום הלילי, של החיים האינדיבידואליים. יוחאי גור חש בכפילות הזאת, שאינה מתאחה. הוא הולך ברחוב הבוקרי, המתמלא אנשים הממהרים למלאכת יומם, ועם זה הוא ממשיך גם להלך ברחוב הלילי. הרחוב הוא לגביו ‘רחם מוליד מחדש ובה בעת גם תהום סכנה’. הוא, ההולך ברחוב, הוא עצמו, יוחאי גור, וגם ‘מישהו אחר, הרואה אותו מפסיע – הוא המפסיע והוא היודע. הוא הגנב והוא השוטר התופש אותו. הוא ההולך עם נערה והוא המקנא לנערה המתרחקת עם איש אחר, עם עצמו. הוא המקשיב והוא המדבר. הוא המושיט ידו לנדבה והוא הנותן את הנדבה. הוא המיידה אבנים והוא המסוּקל באבנים’ (שם, עמ' 579–580) בתיאור תחושת הפיצול הסכיזופרני הזה מסתיים הסיפור בהצבת השאלה אם תיתכן האינטגראציה שתחזיר ליוחאי גור את אחדות עולמו; ואינטגראציה זו לא תוכל להימצא ברחוב. לשמה דרוש לאדם בית, מחסה, חלל משלו – גם בעתות־מלחמה, גם אל מול מבצע של כיבוש שממה. ההיסטוריה ההירואית אינה יכולה לבטל את הצורך האנושי המוטבע בחלל העשוי לפי מידותיו ולפי צרכיו של האדם. גם הדגשת האמת ההומניסטית הזאת מייחדת את הטרילוגיה של ניצן בין יצירות הסיפורת של זמנה.

ו

ניתן לנו אפוא לומר, שבעוד שמרבית מסַפרי הזמן מבטאים את חוויית הזמן כאילו הפקיעה את האדם מתחומיו, מחלל ביתו, ממשפחתו – הרי ניצן השתדל לומר לנו, שגם בזמן הסוער, המעמיד את האדם במבחנים הקיומיים החמורים ביותר, נשאר האדם נתון בתחומיו, קשור למידותיו וצמוד לענייניו ולמוסדותיו האנושיים המקובלים. בעוד שהם, אותם מספרים או אלה מהם שעסקו בתיאור המלחמה, הדגישו את טיבה של זו כמי שיוצרת ברושמה העז והמהמם מציאות מיוחדת, נבדלת מכל מציאות אחרת, ניצן האמין שגם חוויית המלחמה, עם כל ייחודה, היא רק חלק שאינו יוצא־דופן מכלל ההתנסות האנושית. משום־כך פסל ניצן גישה של ריאליזם היסטורי פשטני, המבססת את הסיפור על רצף התרחשות היסטורית כהווייתה, למשל: רצף ההתרחשות של המלחמה על כל מהלכיה. באותה מידה הוא גם פסל גישה של ריאליזם לירי אקסיסטנציאליסטי, הממקדת את התיאור כולו בחיי התודעה של הגיבורים. הוא אימץ לעצמו גישה אקלקטית־מאוזנת, המאחדת פנים וחוץ, ליריזם עם אפיקה, מבע עם מימזיס. זו אפשרה לו למסור בסיפורו – פחות או יותר ביעילות – את תפישת המציאות הייחודית שלו.

מכאן שהיה עליו לתבנת את הרומאנים סביב צירי־רצף, הנבדלים הן מאלו של ההיסטוריה, בכלל, וההיסטוריה הצבאית, בפרט (ברומאנים שלו נבעים חללים גדולים, המפרים את הממשכיות הכרונולוגית), הן מאלו של חיי התודעה. צירים אלה מתגלים בבירור במבנים של שלושה הרומאנים המרכזים סדרות של אירועים יחידים, הנשקפים מבעד לעיניהם של גיבורים יחידים, ומובילים אותם בקו של עלייה דרמאטית לעבר איזה מאורע קיבוצי גדול וסוער.

בבינו לבינם נחלק הסיפור לשתי חטיבות: האחת מתחילה בנסיעתו של ביקל לחו“ל, מתעדת את לבטיהם של בני־המשפחה (בייחוד עזרא ושפטל) ומביאה אותם עד לקתרזיס של ‘ליל הספינה’, המלכד כמעט את כל נודדי הסיפור בהתרגשות של המעשה הציבורי המשותף. החטיבה השנייה, המתחילה בשיבתו של ביקל ממסעיו, ממשיכה בתיאור לבטיהם של בני־המשפחה ובייחוד אלו של עזרא, עד שמגיע הסיפור ל’ליל העם', הוא ליל הכ”ט בנובמבר. בצבת בצבת מתפתח סיפור המלחמה פרקים־פרקים עד שהוא מגיע לשיאו בתיאור המקביל של קרב מרר ונפילתו של עזרא, מזה, ובקרב עיר־גנים והנסיגה ממנה, מזה. בחטיבתו השנייה מתוארת המציאות של שלהי המלחמה בסצינות פרטיות ונכאות־רוח עד לסיום הספר במעין סימפוזיון, שבו מתווכחים הלוחמים על משמעותה של המלחמה בחייהם ועל טיבה של המציאות שתיווצר בעקבות המלחמה. ביתד לאוהל⁵ גובר האלמנט המפורר, המפרק את הרצף לפרקים־פרקים נפרדים. בכל־זאת מסתיים גם סיפור זה במעין סימפוזיון גדול – מסיבת־הגג של שרגא בנאי והטיול הלילי של חלק מחוגגיו ברחובות העיר. כאן נסוב הדיון על משמעות קיומה של המדינה.

בכל אלה אין ניצן מבקש לומר, שהחוויה הקולקטיבית מתקנת את הליקויים שבחיי היחיד. אדרבא: פעמים הוא מבליט את הליקויים דווקא על רקע הריגוש המלכד של החוויה הקולקטיבית, כגון בתיאור מריבתם של עזרא ודינה דווקא ב’ליל הספינה‘. בטכניקה פלוברית (תיזכר סצינת התערוכה החקלאית ב’מאדאם בובארי') מעמת כאן ניצן את פירוד הלבבות המתגלה בחילופי־הדברים של בני־הזוג עם האחדות הניכרת בתנועת ההמונים אל מקומות־הריכוז ואל חוף־הים. בכל־זאת, המבנים של הסיפורים מצביעים על סיכוייו של הפרט להגשמה עצמית אמִתית בתוך חברתו ועל חובתה של החברה כלפי הפרטים שבתוכה. החיים בתוך ההקשר החברתי מאפשרים לפרט, גם לזה הרגיל, ה’בינוני’ (ובו בעיקר מעוניין ניצן. יש לו מעט מאוד סקרנות ואפילו סבלנות ביחס לאנשים יוצאי־דופן), לממש את חייו באמצעות קבלת הכרעות, הוצאת פוטנציות מן הכוח אל הפועל ועמידה איתנה בתחום הפראקסיס. עמידה כזאת אפשרית אך ורק מתוך גישור הפער ש’בינו לבינם'. במלחמה נסגרים פערים אלה ומתהווה הוויה אינטגרטיבית, הוויית ‘צבת בצבת’, המחברת את היחיד עם הרבים, את האדם המתבונן עם האדם הפועל. מכוחה מוקם העם החדש בישראל. אבל הוויה זו אינה מאריכת־ימים. המציאות שלאחר המלחמה מפוררת אותה. משמעות קיומו של העם ומשמעות קיומה של מדינתו נעשית בעייתית. שוב מתרבים בסיפורים האנשים, דוגמת שפטל מבינו לבינם, המעדיפים שלא לממש שום פוטנציה שבתוכם ולהישאר בצורה זו מחוץ להוויה החברתית, הנעשית מנוכרת יותר ויותר. הטרילוגיה כולה מסתיימת, כאמור, בהצגת השאלה אם תימצא מחדש הדרך לסגירת הפער בינו לבינם, בין היחידים הרבים לחברה־האם, שהיתה אמורה להעניק להם מרחב־חיים משמעותי, משוחרר מניכור.

הטרילוגיה של ניצן התיישנה מהרבה בחינות סגנוניות וטכניות, ובוודאי שלעומת הסיפורת הישראלית הנכתבת היום היא תיראה פה־ושם מסורבלת, רחוקה מווירטואוזיות טכנית ומשטף סיפורי קולח. עם זאת, היא מעניקה לנו תובנה אמִתית מאוד וחיונית מאוד אל תוך זהותה המתרקמת של החברה הישראלית בימי־הבראשית שלה. ייחודה של הטרילוגיה בתוך הסיפורת של דורה מעיד על ייחוד ראייתו של ניצן, הקרוב אולי מבחינות מסוימות אל הרגישויות של זמננו יותר משהיו כמה מבני־דורו הבולטים. קרבה זו מתגלה בעמידתו על המידות האנושיות היומיומיות, שאל לנו להסיח את הדעת מהן גם אם הנסיבות ההיסטוריות הן ‘גדולות’ מאוד; בהתרחקותו מריטוריקה הירואית; בהקפדתו על שמירת האיזון בהצגת חוויות הזמן; ביכולתו לתאר את בני־דורו תיאור אוהד ועם זאת, ביקורתי וחושפני – במאופק. היא בולטת במיוחד בצורה שבה הוא מציג את ההתפכחות, את היקיצה אל תוך המציאות הישראלית – לאחר שכרון המלחמה והניצחון – כשיבה אל כל הבעיות הקשות והמטרידות, אל כל הליקויים והפגמים המגבילים את חיי האדם, פוגמים במימוש העצמי שלו, הורסים את אושרו; שיבה, אשר בבואה אחר ‘התגשמות החלום’ היא מסוכנת ומדכאה הרבה יותר משהיתה ההיתקלות באותם ליקויים ופגמים לפניה; שכן עתה מתברר, כי אותה התגשמות אשר אכן באה והיתה, אינה פותרת את הבעיות החשובות ואינה ממלאה את הפערים המאיימים ביותר. כפי שאומרים משתתפי מסיבת הגג של שרגא בנאי ביתד לאוהל: ‘קודם, כאשר לא קמה המדינה היתה לנו הרבה יותר מדינה…’; מדינה איננה דת ואין היא יכולה למלא את חיינו'; ‘היא עובדה, היא מסגרת, היא כל מיני דברים. אולי גם תפקיד או חובה, אבל מדינה קיימת איננה יכולה למלא תוכן נפשי בחייו של מישהו’; ‘אם ככה, אז מה יש לנו? מה נותר לנו? מה נותר לך בנאי?’; ‘נשארו לי החיים שלי. מה אתם צוחקים? אני מדבר בכובד־ראש’ (יתד לאוהל, עמ' 574). אכן, גם ניצן מדבר אלינו בכובד־ראש מלא, הראוי למלוא תשומת־לבנו. הוא מזהיר אותנו מפני חזון של חברה או מדינה, הפותרות, כביכול, את כל הבעיות והממלאות את כל משאלות־הלב. עם זאת, הוא מכוון אותנו לעבר חזון של חברה, המסוגלת לאפשר לפרט חיים של משמעות בתוכה – חברה שבה לא תיפער תהום ‘בינו לבינם’. הוא שואל אם קיומה של חברה כזו הוא אפשרי – לא בכלל ובאורח סתמי, אלא בישראל ובזמננו – בימי חיינו־אנו.