רקע
ישעיהו קרניאל
ח' להצהרת בלפור מסכת דרך ארץ לאופירה ולתיאטרונים
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: דאר היום; 1925

הקדמה

אמר המחבר: מכיון שזכינו למיני חבורים חדשים כגון, מסתכתא “כיצד מרקדים” של אגדתי ומסכתא “פרספקטיבות” של אורי צבי גרינברג וגם ירחון חדש ל“תיאטרון ואמנות” ביפו, ע“כ נתישבתי בדעתי: למה לא תהיה לנו גם “מסכתא דרך־ארץ”, הסוללת בקרבה כל מיני מדות טובות ומנהגים יפים ושאר דברים מועילים, כדי שידעו הבריות כיצד להתנהג בנימוס ובד”א באופירות והתיאטרונות, גם בספרות ובעתונות, בחברה וברחוב ובשאר המקומות. ובכדי לזכות את הרבים נסיתי את הנוצה והתחלתי מעלה על הכתב כמה וכמה “נמוסים” שלנו בגין זה, ובעזה“י עלה בידי להכין לתלמידי החביבים את הפרק הראשון של מסכתא דרך־ארץ, לאופירה ולתיאטרון כגון “בלשצאר” האופירה ו”היהודיה" הבעל“ט ואפילו לנשפים ולקונצרטים וסתם אספות ואזכרות בתיאטרון “ציון”, ואי”ה בשעורי הבאים אשים לפניכם את שאר הפרקים, כסדרם וכהלכתם עם הגהות הגר"ע, (הגאון ר' עזמות) ומן הראוי שלא לדלג עליהם חס־ושלום כמעשה הדור הזה, ולהשומע יונעם!


פרק ראשון

ראשית חכמה – ישתדל הקהל, שהמנצח על הנגינות באופירה, או הכנרית בקונצרט וביחוד משחקי הבמה יעמדו ויחכו להם בשעת הפתיחה: זה במקלו, זו בקשתה ואלה בפיות פעורים – לכהפ“ח רבע שעה עד שיגמרו כלם ל”התמקם", כלומר: לשבת על מקומותיהם, וביחוד עד שיגמרו הסדרנים ממרוצתם באולם. והמהדרין נוהגים להמשיך את הענין ולהשהות את גולינקין במקלו עוד יותר – “אין דבר, הוא יוכל לחכות!” – ביחוד בשעה שהנציב ואורחים חשובים נמצאים באולם, כנראה, כדי להרבות את כבוד ישראל בעמים…


*

הואיל ואין בעיר קדשנו מקומות טיולים בלא אבק ובלא סכנת־נפשות מפני האוטומובילים של בני־דודנו, כמו למשל בשב“ק ברחוב יפו, – ע”כ תקנו חכמים להרבות בטיולים על היציע שבתיאטרון, הן לפני ההצגה והן לאחריה וביחוד בשעת ההצגה. הטיול צריך להיות, כמו שנאמר: “הלך וטפף וברגליהן תעכסנה”, כדי להוסיף לוית־חן לתזמורת של האופירה. מהראוי לתקע מסמרים עבים בעקבי הנעל של החלוצים, בשביל העליות והירידות על מדרגות העץ, כי הקול יפה לזמירות…

אל תשכחו למען השם להזדין בביתכם ולמלאת את כיסיכם זרעונים וגרעינים וכל מיני פיפיטאס, ובפצח מפצחים בקול רנה ביחוד בשורות האחרונות ודוקא ברגעים הכי טרגיים, בשעה שכל האולם שרוי בחצי אפל ובהתפעלות גדולה… גלי הקליפות ישארו על הרצפה לנוי או ישמשו לתכליות שונות, כגון: זריקה בחושך לתוך צוארי השכנות וכיוצא בזה…


*

בעלי הנפש היפה נוהגים לאכל מנה יפה של בצל ושום ירוק לפני צאתם לאופירה, כדי להנעים את האטמוספירה סביבם. בעל־השום ישתדל עד כמה שאפשר להכניס את ראשו ורובו בין הבריות, ובמקום שנים יהיה הוא השלישי…


*

מוכרי הגזוז והשוקולד יכוונו את עצמם לקריאת: “בורדי־גזוז!” ו“שוקולט!” סמוך להורדת המסך וביפה רגע אחד קודם נפילתו, בכדי להשרות על הקהל רוח המוסיקה והשירה תומ"י. הרשום בידם להחליף את היוצרות, דהיינו: מי שיש לו גזוז יצעק “שוקולט!” ומי שיש לו שוקולד יצעק “בורדי־גזוז!” ובלבד שקולם יתאים אל קולות המזמרים על הבמה.

הרבה דברים בגולם וחלופיהן בתלמיד־חכם: גולם עומד בדחילו ורחימו בשעת השירה והנגינה של ה“תקוה”, ההימנון הלאומי שלנו, מה שאין כן בת“ח, שהוא יושב מסומר על מקומו כתרנגול אחוז בהיפנוטיקה או שהוא נותן את הלבוש על ידי אשתו לרבות ע”י שכנתו הנאה ומשמשה.

גולם נכנס לאולם בחשאי עקב בצד אגודל כעין “מקדש מעט” ויושב על מקומו דוקא כפי הכרטיס שלו עד גמירא, ותלמיד־חכם נכנס בקולי־קולות ובפסיעות גסות, משנה מקום ומשנה מזל עדי הגיעו ל“מזרח” ומהדרין עולים ישר בחוצפה לעילא ולעילא במקום הסדרניות הצעירות, וכשבא בעל המקום וכרטיסו בידו, תלמיד חכם עושה עצמו תחילה כאלו־לא־יודע, ואולם כשהלה עומד ותובע בפה אותו מקום דוקא, הוא צועק אליו כלומר: אל בעל הכרטיס – בחוצפה: “עוד מעט ואקרא את הסדרן!”…

גולם יושב בשעת ההצגה בשתיקה יפה, כאלם לא יפתח פיו, ועושה אזנו כאפרכסת לשמע אל הרינה ואל הנגינה, ות“ח מרבה שיחה עם חברו בכל מיני ביזניס, בחברו אמרו קל וחמר באשת חברו, וצעירים וצעירות מספרים זע”ז באחוה וברעות מאחורי הכלונסאות… ומעשה בצעיר אחד מתולתל שישב בשעת ההצגה על יד צעירה והתחנן לפניה שתנשא לו. נזעקה השכנה שלהם וקראה מתוך אי־סבלנות: “נו, גברתי, הלא תתחתני עמו כבר, כדי שנוכל לשמע את ג’יוריני!”..

בקיצור, גולם מזדרז לבוא והוא וכל בני ביתו אל ההצגה בדיוק וביפה רבע שעה קודם, כדרך חיויים, ות“ח משתדלים לאחר, כדרך הגדולים שלנו, והמפגרים הנשארים בחוץ יודעים לכוון את השעה ואת הרגע המדויק לדפיקה על הדלתות, דהיינו: ובשעת ה”אריה" הגדולה, כשנשמתו של המזמר יוצאת ממש וקול דממה דקה באולם, ואז נוהגים להכות על הדלת בחוץ לא רק באגרוף רשע אלא במקל עבה – ממש כשוטרים מב“ד על ראשי אחב”י בשמעון־הצדיק – ויש מהני בריוני שנוהגים להשתמש גם בפחים כדי לעשות רושם…


*

האטיקטה דורשת מאת אחינו המתאנגלים, שיביאו עמם אל התיאטרון את “חברם” הנאמן, אבל בתנאי שילמדו אותו את הפסוק מן החומש: “לא יחרוץ”…


*

ומי שלקה לא עליכם בקוצר הראיה או שכבדו אזניו משמע, ישתדל לשאל פרושים משכנו היושב אצלו, כלומר בשורה הרביעית שלאחריו או שלפניו ולקבל פרוש המלות בקול רם. אפשר לבאר בכל לשון וביחוד בפולנית וברוסית ואפילו בז’רגון, כמו בחגיגת הסיום של ה“מזרחי”. ומעשה באחד ממנהיגינו – “מי שהיה” – שישב בשורה הראשונה בנשף “הסופר והאמן” וספר עם שכנתו בלשון־הקדש של אודיסא, כלומר ברוסית, ונמצא “שקץ” אחד מגדוד “קנאי השפה העברית”, שהגיש להם פתקא: “עברי, דבר עברית!”, מה עשו? – נטלו את הפתקא בידם, הביטו בה רגע, והתחילו מיד מדברים ביניהם – שוב רוסית!…

בנוהג שבעולם, לומד אדם את תכן האופירה בביתו כדי שידעהו קודם, ואצלנו אין הקהל צריך לבא אל האופירה כדי לשמע את נעים זמירות המשוררים, כי אם לקרא את הליברטות הנפלאות וביחוד להפך את הדפים בבת אחת כקול משק הגשם בירדו. ומעשה בגברת אחת שישבה על ידי ב“דיקולטה” ר"ל ונבהלה מקול “הגשם” הזה ואמרה פתאום: “אוי לי! איך אשוב הביתה בלי מעיל גשם?”…


*

אמר עזמות: הרוצה לפהק או להתעטש באופירה אל נא יעצר את עצמו הלילה, מפני פקוח נפש, שהוא דוחה את האופירה, אדרבה, גוהקין ופוהקין וגורפין את החטם באולם בקול תרועה, ואין להתביש חלילה, כי סו“ס הרינו נמצאים בין אנ”ש..

ואם תקפך באמצע בולמוס השעול, אל תתאפק, ורצוי שכל הקהל יצא אחריך בשעול בכל האולם, כעין מקהלה והתחרות לבמה. כ"כ אין מקפידין על רגלי השכנים ולרבות השכנות הן ביציאתכם והן בכניסתכם ומותר להטריחם בכל עת – הלא שלמת בעד מקומך!

אין משגיחין על מקרא שכתוב בפרוש באולם שחור על גבי לבן: “אסור לעשן”, מפני שזוהי בבחינת “הלכה ואין מורים כן”, כי מה זה גרוע, למשל, מעשון בשבת־קדש?… ובכדי שלא לחלל את התיאטרון בפרהסיא, נוהגים לעשן מתחת לספסל עם לקוי־המאורות ולפזר את העשן במטפחת או במצנפת, ואח"כ הוא מתמר ועולה כערפלי־טהר באולם כדי לזכך את קול המזמרים וביחוד כדי להבליט את הצבעונין שעל פני הנשים…


*

הסדרנים יזהירו את כל הקהל ובפרט את הצעירים והצעירות שבאולם, כי מיד בראותם על הבמה איזה מכיר שלהם שיצא לשם הכרזה או סתם משרת שעלה ליטול כסא מעל הבמה – יקבלו אותו במחיאות־כפים רועשת1 ובקריאת “הידד!”

כ"כ ידרשו בכל תקף מאת הנהלת התיאטרון לבלתי למכר את הכרטיסים הראשונים, כדי להושיב את צעירותיהם או את עצמם. בעלי הכרטיסים אינם חולים לעמד על רגליהם ולקיים מה שנאמר: “נסיב פתקא ראשונה ונחות דרגא”… ומעשה בסדרן אחד שצעק לחברו בעידנא דריתחא: “אם תוציא את צעירותי, אגרש את צעירותיך!”…

ולמען הסדר, ישתדלו הסדרנים לדרש כרטיסים לאו דוקא מאלה שאין להם, אלא מאלה שכרטיסים בכיסם, כלומר שיש להם, ולתכלית זו עליהם להעמיד מכאן ומכאן סדרנים חדשים, כדי שיתקפו את ה“זייצ’יקעס” (מחוסרי־הכרטיסים) כגון: גולינקין, מלניק, גנסין גוט וכדומה, וטובתה הענין דורשת, שיעמידו סדרניות צעירות בשורות הראשונות, כלומר אצל כסאות־הכבוד…


*

כשהנואם גומר סו“ס את נאומו אל ירד מעל הבמה אפילו כש”המכבי" עושה שם תרגילי־התעמלות, אלא שהוא פורש לצדדין ויושב בין הקלעים ונבהל בכל פעם, והדוקטור בנשף ה“סופר והאמן” יוכיח!.. ומעשה שהיה ברקדן הבלט של “היהודיה” בת"א, שפשט את הרגל עד לארגזו של הלחשן וטפח על פניו, והלה ברח באמצע עם ארגזו על ראשו, הקהל צחק, והרקדן המשיך את עבודתו הלאה….

וראו מה בין בני לבין חמי: הם, בני עשרת־השבטים ושאר הגויים האירופים למיניהם, יושבים בחשאי ומניחים למזמרים לשיר לבדם ולמנגנים לטרח בעצמם על כל הכלים, ואחב"י רחמנים בני רחמנים, מכיון שמקהלת המשוררים באופירה ובתיאטרון היא קטנה, משתדל הקהל להשתתף בצערם ולעזר למשחקים בשירה או בצפצוף למטה, ביחוד בקטעים הידועים להם, וראויים לשבח כל אלה שחוננו בקול של בת־היענה או של “ריקבעט” (המטה הנתקת ממקומה), מפני כי הקול יפה לאזן השומעת…

האנגלים, למשל, שמנהג אירופה בידם, לובשים שחורין בשעת האופירה או קבלת פני אורחים חשובים, ואולם אוירא דא"י מחכים ואנשי המקום אין מקפידים על גוי וחובשים צוארון שחור לגרגרותיהם. ולעמת זה אין הנשים לובשות כמעט כלום, ונדמה האולם לאטליז חי…


*

ולמען הסדר בכניסה לאופירה, אני מציע להנהלת התיאטרון לפתח דלת מיוחדה בשביל כל אלה שאין להם כרטיסים – כן ירבו! – מחמת שהם נדחקים תחילה בסכנת־נפשות וקופצים בראש, ויש להם קימא־לן, שהואיל ובעלי־הכרטיסים נשארו באחרונה ומחויבים הם להכנס, הם הראשונים ממילא יכנסו עוד לפניהם…

עם לקוי המאורות באולם, יזדרזו התחתונים וביחוד ה“זייטשיקעס”, להיות עליונים אבל בחפזון גדול כיוצאי מצרים ולפני הארת החשמל, כדי שלא ישארו חלילה תלויים ועומדים באויר בין שני ספסלים, רגל מכאן ורגל מכאן. ומכאן אזהרה לצעירים, שלא יחמיצו את המצוה הבאה לידם עד היכן שהיא מגעת, ומעשה בצעיר אחד שנתעלף לאור החשמל במצאו בזרועו – בת חמשים…


*

וכדי לפכח את השעמום בהפסקות הגדולות, תקנו חכמים לערך חזיון מיוחד לא על הבמה אלא על היציע. דהיינו כיצד? – צעירים וצעירות רוכבים על המחיצות שבאצטבאות העליונות, ושרים במקהלה “הללויה”, כלומר: “יו־לא־לא! יו־לא־לא!” ומכים באצבע צרדה כמנהג בני־דודנו בשעת ה“דבקה”. ובשעת חדוה עוסקת החבריא ב“תעופה”, דהיינו: מהפכים את נירות התכניות של הנשף למעופפים או “אוירונים” הפורחים באויר וזורקים אותם על ראשי ישראל עם קדש דלתתא, וביחוד על ראשי הצעירות. ובשעת הדחק משתמשים גם בקליפת תפוחי־זהב או אפילו בקליפת האגוזים וקולעים בהם אל המטרה ולא יחטיאו. ומעלה יתרה לקליפת תפ“ז, מחמת שאפשר לאדם למעד את רגליו ואין לך הנאה גדולה מזו שיהודי נתקל ונופל ואחב”י צוחקים…


*

עיקר שכחתי: הצעירים לא יחכו במחיאת־כפים לאחרים מביני־דבר, ובאמצע השירה, כשהמזמר או המנגן מפסיק לשעה קלה לצרך הנגינה או לפוש רגע, יזדרזו למחא כף ברעש גדול, ולקרא “הדרן” (לא בז’רגון!) כדי להראות גודל מבינותם ובעיקר כדי לעודד את המשחקים. ומרב התפעלות נוהגים לצפצף למשחקים בשריקה גדולה, כדרך השקצים המצפצפים בראי־נע בחשך, בשעה שאיזו גבורה שבסרט מופיעה לפניהם שלא כדרכה…

ועצתי אמנה גם לתלמידותי שאינן מבינות עברית של הבמה או שהן עיפות פשוט מהכירים ביום ומהנאומים בנשף שתבאנה עמן כרים קטנים למראשותיהן לשינה ולחלומות נעימים. הנהלת התיאטרון החליטה, לשם זה, להכין מטות באום בשביל ההפסקות הארוכות, וקול נחירת הגברות השמנות ביחוד, נאה ומתאים יפה יפה לאופירה, כידוע…


*

ולסוף, אל ידמה הקהל, שצריך להדחק אל האולם רק בכניסה, אלא גם ביציאה, בהולין ודחופין ובחפזון גדול כיוצאי מצרים. וסמוך ליציאתם, מצוה לחרף את המשחקים ולמתח עליהם בקרת קשה, כדי להראות את מבינותם במוסיקה ובקיאותם בהיכל השירה. והעיקר צריך לזרק שמות הגדולים כגון: “אה, קארוזי!” “אוי, באטיסטיני!” ושאר מיני שמות מן המפורסמות, כדי להפתיע את הבריות. ואחר הצגת “בלשאצר”, למשל, אפשר להסתפק רק במלה זו: “אכספרסיוניזם” ולעשות בשעת־מעשה מין העויה כזו, שהיא נשמעת לתרי־אנפין, כלומר: “מי יודע?”.. ומביני־דבר צריכין לחקות את המבטא העברי המזרחי של המשחקים ולומר ממש כבנימיני בשעתו על הבמה: “כ-סד (חסד), אדוני המלח! (המלך)”… ומעשה במטרוניתא אחת, מ“האינטיליגנציה” שלנו בבית־הכרם שענתה לשואליה מפני מה לא מצאה לנחוץ לנסוע אל הקונצרט של המזמר המפורסם שלנו חיים וינברג: “אה, מה? – היא אומרת בעקימת השפתים לאות של בטול גמור – איזה צעיר ירושלמי מ”תוצרת־הארץ", בודאי חזן!…


*

ושוב מעשה ביהודי אחד שנפגש בגולינקין, ברחוב, העמידהו בדרך ואמר לו:

  • אדוני הוא מר גולינקין? טוב שמצאתיו: דבר גדול עשה כבודו באופירה שלו ואסיר תודה אהיה לו תמיד.

– האם כבודו בקר את האופירה? – שאל גולינקין.

– לא! – ענה היהודי – אבל אשתי הלכה תמול אל ההצגה והיתה לי מנוחה לשלש שעות רצופות…



  1. כך במקור. הערת פב"י.  ↩

המלצות קוראים
תגיות