רקע
ישעיהו קרניאל
שאלו את סילמן: — מפני מה הלכת וכתבת את המאמר "לאן?" – דאר היום, 14.01.1927
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: דאר היום, 14.01.1927; 14.01.1927

שאלו את סילמן:

— מפני מה הלכת וכתבת את המאמר “לאן?” והוצאת את כל ענין הגמנסיה שלך לרשות־הרבים? אומרים כי עשית זאת רק לשם “סנסציה” וסברא חזקה היא, שבקרוב יאמרו לך: הכבד ושב בביתך!"

— גם אוריאל אקוסטה סבל בעד דעותיו, — ענה תחת החוטם ובמשיכת המלים, כדרכו, ובשעת דבורו העמיד פנים כפני “נגזל” וקרבן אמתי.

ואנחנו לא ידענו עד כה מי מתהלך בקרבנו בחוצות ירושלם? ואנחנו שכחנו לגמרי כי ירושלם נתקדשה עכשיו מחדש ע"י אוריאל־אקוסטה השני, שהופיע אצלנו בזמן האחרון ממש כדרייפוס השני בכתריאלובקה של שלום עליכם.

כלנו חשדנו בכשרין כי כל כונתו היתה כאן הרדיפה אחרי ה“סנסציה” הארורה, ממש כמו שעשה לפני שלש שנים ותפש בגנבת סופרים את נחום סוקולוב, כידוע, ונתעינו להאמין לדברי השונאים שהם טוענים ואומרים ומוכיחים עפ“י עדות הד”ר לוריא בכבודו ובעצמו וכל תלמידי המחלקה כי סרס בכוונה תחלה — עפרא לפומם! — את הכתוב במאמרו והשמיט את השאלה השניה בדבר “קדושת ירושלם לאנגלים” — אך ורק כדי להוציא לעז על תלמידיו וביחוד על בתי הספר העבריים שלנו, שהם מגדלים “גויים” ר“ל, ומי? — בה”ס “תכמוני,” שהוא, כידוע, בית חנוך לאומי־ודתי מאה למאה!

אך לחנם, רבותי, התנפלו עליו מכל צד, שופמן מצד אחד וברש מצד שני בגלל “מעשים טובים” אחרים, ובקרוב תופיע אי“ה גם “פצצה” נגדו ב”הד החנוך" ועל כלם החברה שלו בגמנסיה עצמה. בקצור, הוא קנה לו, כמאמר הבריות, מפטיר ברביעי. וכל כך למה? — הכל מפני דעותיו, מפי כי קנאת ה' צבאות מדברת מתוך גרונו, והפיליטון שלו “רסיסי חיים”, שהופיע בהוספה של העתון ההגון (גליון 2238) — סמוך למאמרו המפורסם — הלא יוכיח!

אין כח בעטי הדל למסר לכם, תלמידי החביבים, את כל הפנינים המזהירות בפיליטון המוסרי הזה, וע"כ אנסה למסר לכם “רסיסים” אחדים כדי שתוכלו לראות ולהוכח מהם כי “אוריאל אקוסטה שלנו שם לו למטרה בזמן האחרון לבקש את הקדושה לא רק בין כתלי הגמנסיה שלו אלא וביחוד גם בשמלות ירושלם עה”ק.

וכשמחפשים — מוצאים ב"ה, והא זה:

“האותיות הגדולות של הטלגרמה המיוחדה מלונדון —כך פותח הפיליטון — משכו את עיניו בקנותו את העתון ברחוב. פרש את העתון וקרא: “ארבעה מיליונים וחצי נתנים בהלואה לארץ ישראל”. הצעיר נשא את עיניו בשמחה לקראת הבשורה הטובה הזו והנה ראה לפניו; נחשו נא מה? — באותו רגע עברה לצדו העלמה.” ומיד הופיע אותו בחור, כלומר היצר הרע ולחש באזניו: שוטה־שבעולם, עד מתי תשעה לדברי הבל בעתונים, הן “היא כבר עברה לצדך?”. והוא, בשר ודם נשא את עיניו “מבטן חל דוקא על הגרבים של העלמה, והן כה קטנות, הן כה מתוחות”…

התיצב לפניו היצר־הטוב וגוער בו בנזיפה, "נו שקץ, קרא הלאה!” והוא קורא בעין אחת ובהם פה כאלו כפאו שד: “נאום קצר נשא סגן המיניסטר למושבות”, ובעינו השניה: השמאלית בודאי, הוא רואה. — אשרי עין ראתה כל זאת! — “מה קצרה שמלה זו, עד הברכים ולא יותר”; היצר־הטוב שואל: מה יהיה בנמל חיפה? והיצר הרע, ימח־שמו, עונה לעמתו: “מה מתהווה בשמלה קצרה זו בשעת ישיבה?”.

“כשאין מזל, בכר כל הטרחה. עד שהציוני ממשיך לקרוא בעתון, והנה — מעשה שטן! — “העלמה התרחקה כבר ממנו מרחק רב”. הוא מביט “באספקלריה” שלו ומבקש לדעת “לאן” נעלמה העלמה, והיצר־הרע מזרזו לדבר מצוה ודוחק: נו, למה תעמד כלקיש?” והבחור “מחיש את צעדיו להדביקה”, ממש כמו שרודפים לפעמים אחרי ה”מוביל" של בית הכרם, שהוא בורח בכוונה כידוע…

בקצור, הוא רץ להדביקה ער בתי־הבוכרים (מסתמא, לא רחוק מהגמנסיה!), “קודם שנכנסה למבוא של בית ותתעלם”.

ואם הסוף טוב והיצר טוב הכל טוב: — “ובכן, הנמל יהיה בחיפה!” — כך מסיים בעל־הרסיסים את ספורו — “ופניו אורים”. ממש “ליהודים”..ואם מעט לכם זה, הרי לכם עוד “צמוק” אחד בפרק השני, הנקרא בשם —”קמט". וקמט זה לא חלילה על המצח או במח אלא — "קמט על גבי המטה, כמובן, של אותה עלמה. ומי גרם לאותו קמט? — לשוא תקמטו את מצחכם למצא! — “הלחץ”, הוא הוא שגרם לקמט זה,. כלומר הלחץ שלו “בעמדם יחד על יד המטה והוא לוחצה אליה”.. (פזור המטה לא שלי!).

ואם תשאלו, רבותי, מה ענין “בעל הרסיסים” “לקדושה”, ו“ארוטיקה” כזו למורה ולמחנך בישראל? — אין זו שאלה! כבר היה לעולמים: גם ה“שבתאים המודרנים” בשעתם נהגו כך, וספרו של אלמאליח על “שבתאי צבי” (דף 21, 22) הלא יוכיח!

והיפה בדבר זה הוא שאחרי השער הזה, מ“חופת חתנים” מופיע באותיות מזהירות שם העורך האחראי: מ. גליקסון.

ובשעה שקראתי את חתיכת ה“פורנוגרפיה” הזו בעתון ההגון הזה, חשבתי בלבי, רבש"ע! לו היה מופיע אף שמץ מזה אצלנו מתחת לקו, מי יודע כמה “מכתבים למערכת” היו מופיעים נגד בכל יום בעתון התל־אביבי?

*

ומכיון שדברנו ע"א ענינים הגונים כאלה נזכרתי גם בגליון העתון ההגון של יום שלישי זה.

כבר אמרתי לכם, כמדומני, שראשית קריאתי בעתונים היא המודעות. ובכן, כשזרקתי מבטי הראשון לגליון זה הופיעו לנגד עיני שתי מודעות גדולות מוקפות זר שחור לאות אבל ובהן מביעה אגודת־המורים את השתתפותה בצערו של חברם מר אביזוהר במות עליו אביב. ואחריהם החרו החזיקו גם ה“דיירים” וגם הם מתאבלים “על מות אביב”.

קשה לדעת בדיוק אם המורים שלנו שכחו את העברית שלהם, או שזהו פשוט תקון הבחור־הזעצער שהוא, כנראה, “עם־הארץ” מתל אביב?

ומחמת שהגליון הוא מיום שלישי, יום שהוכפל בו כי טוב, מצאתי עוד “דבר־טוב” לתלמידי:

הן זוכרים אתם עדיין מסתמא את המהפכה הגיאוגרפית, שבאה ב“הארץ” לפני שבועות אחדים וציר קושטא שנועד ליאפאן, נשלח על ידם ל“פקינג” עיר המלוכה של סינה, במקום יפוניה.

והנה, קראתי ידיעה משמחת בגיליון ההוא ע"ד “בית ספר לחזנים בווארשא”, ומיד בשורה השניה מתחיל הכתוב בלשון זו: בוינא נפתח בימים האלה קורס לחזנות.

איך אמר אותו היהודי הפולני לחברו הסוחר, שנסע עמו ברכבת ורצה לרמותו כדרך הסוחרים ההם:

— "אם אתה אומר לי, שהנך נוסע לוורשא, כדי שאחשוב שאתה נוסע לוינא, הן מוטב היה שתאמר לי שאתה נוסע לוינא ואדע שאתה נוסע לורשא?!

*

וליכא מידא דלא רמיזא באורייתא ואפילו ענין העיריה שלנו בת"א, והא ראה:

פרשת “בשלח” משבוע זה, הרי היא רמז גלוי (לא זה של אחה"ע!) לטברסקי, שלמדו אותו פרשת “בשלח” מהועד, לקיים מה שנאמר שם: “ולא נחום” טברסקי, מפני “כי קרוב הוא”, כלומר “חבר” ופירש"י: כי נוח הוא לשוב באותו הדרך, שהכניס 260.000 פונט, טבין ותקילין, והממשלה נעשתה “בעלת־בית” עליהם.

ובאמת, איני מבין מה כל הטררם הזה וכל ה“גוועלד”, שהקימו שם בישיבות העיריה בת"א כנגד המושל, שהוא מתערב בתקציב ונכנס לגרגרת שלהם?

ראשית, הוא נתן מזומנים לת“א והריהו בעל־חוב, והשנית — אעפ”י ששמו “קמביל” אינו מאמין ב“קומבילים” ובשטרות ובהלואות ליובל שנים. “ראש של ג־” זה אינו יודע “חכמות”, כחכם הפיננסי שלנו ר' טברסקי, וכלל זה נקוט בידו: אם יש מזומנים, יש פקידים ויש בתי־חולים, ואם אין ממתקים — “יושבים בבית”.

כמו שאומרים אחינו הבוכרים בלשונם:

“יש ממון יש כבוד, לא יש ממון לא יש כבוד!”

ולו הייתי אני תקיף שם בחלונות הגבוהים, הייתי מציע להם לפרק את כל הבחירות, להושיב פקיד הממשלה כמו למשל בנו של נציבנו, שיהא “עומד על גבם” ומובטחני, שהיה מסדר הכל כדיבעי, ומציל את העיר העברית הראשונה בלא רמז. בלא “גוש” ובלא “קוש”, גם מבלי מנהל־הגמנסיה ואפילו בלי בעלי־הבתים.

*

ותאמרו מה שתאמרו: איני יכול להבין בשום אפן את כל הענין של החזן ברדקי שלא התפלל תפלת “אל מלא רחמים” לזכר אחד־העם, כפי שהודיע הועד הלאומי במודעותיו הגדולות מח' טבת כלומר: ח' שבט.

הן החזן ברדקי הסכים בכל לב, כידוע, ובלבד שהגבאים יסכימו. הגבאי הראשון ר' אמדורסקי ענה תיכף: בודאי! ומדוע לא? מהיכא־תיתי! הרב פ“צ פרנק, הגבאי השני, אף הוא נענע בראשו לאות הסכמה. הרב קוק נתעמק קצת ואח”כ ענה בדיפלומטיה כדרכו: אעפ“כ, בשביל אחד־העם שאני! גם מיסטר הבר נענע בפאותיו העבות ואמרו שתיהן: כן, כן! ואפילו השמש ר' לייביש החלבן נתן את הסכמתו במקלו, בקיצור, כל המשרד, הרבנות ובית־דין הסכימו, ובכ”ז — לא התפלל החזן ברדקי!

אין זאת כי אם טעה הגבאי־השני ר' פ“צ פרנק ונענע בראשו לא מלמעלה למטה, ואותת הסכמה, אלא מימין לשמאל, וברגע האחרון חזר בו. כי מה לא עושה יהודי ומכש”כ רב בישראל ובירושלים עיה"ק בשביל פרנסה?

אגב, פנו אלי רבים מתלמידי בשאלה חמורה זו: מפני מה כסו את השם של הנואם השלישי במודעות “בית העם” להספדו של אחד־העם?

האם מפני שלא ידע המספיד “לאן” ללכת בשעת ההספד?

אתמהה!

*

ברגע זה פגשתי ברחוב יפו אחד הסוחרים החשובים שלנו בירושלם. כמובן, ששאלתי אותו מיד על מצב המסחר בעירנו ועל ה“שמיטות” שקוראים בזמן האחרון בשוקנו.

— המצב מזופת! — ענה הסוחר — בהראותו בקצה שמשיתו על הזפת שברחוב — מצב הפקידים והמורים טוב יותר עכשיו ממצב הסוחרים.

וכשראה כי דבריו לא נתחוורו לי כל צרכם פנה אלי ואמר:

— הואיל וכך, אספר לך ר' עזמות ספור, אע"פ שבודאי כבר ידוע הוא לך, ויתברר לך הענין.

מספרים, מעשה ביהודי אחד שהגיע זמן פרעונו של השטר ולא יכול לשלם. רץ מידיד לידיד כדי להשיג גמילות־חסד כדי לשלם את שטרו — ואין! בלילה עלה כל משכבו ולא נסגרו עיניו מרב דאגה ליום מחר, יום־הדין של פרעון השטר.

מה עשה? ויהי בחצי הלילה, ויקם מעל מטתו וירץ ישר לבית המלוה. דפק על חלונו והעיר אותו משנתו.

—מי שם? — צעק המלוה משנתו.

— אני יהודי פלוני, באתי להודיעך שלא אוכל לשלם לך מחר את השטר כי אין לי פרוטה.

— גזלן! — צעק המלוה — וכי לא יכלת לחכות עד מחר, שבאת בחצות להעירני משנתי?

— אין דבר, ענה הלווה, עד חצי־הלילה לא ישנתי אנכי, ומעתה לא תישן אתה בעד החוב.

והנמשל, סיים הסוחר שלי, מובן מאליו:

עד כה לא ישנו הפקידים והמורים ומעכשיו חדלו הסוחרים מלישון בשביל השטרות…

*

ולסוף — מעשה קטן ואמתי שהיה בעירנו, כלומר שוב במכללה העברית שלנו, ושנמסר לי מפי אחד מתלמידי, עד ראיה ושמיעה.

ביום הששי העבר בא תייר נוצרי ואמריקני בלוית מורה דרך ערבי לבקר את המכללה העברית שלנו. מחמת שחברות־התיירים הנכריות בעירנו הכניסו גם ממוסדותינו בתכנית הנסיעה שלהם למראית עין לשם התחרות, כידוע.

בקש התייר לבקר את המוסד כדי לראות בעיניו את הגדולות והנצורות שעשו ה“זייאוניסט” על הר הצופים בבנין ה“נשיונאלהום” שלהם, והנה ענתה להם המזכירה — הוי, אותה המזכירה! — שאין המכללה “מוזיאום” ושיטריח את עצמו לבוא ביום המיועד לפי הלוח והמודעה, ולא בעש"ק, מפני שהם “ביזי” מאד (עסוקים).

התייר האמריקאי שהוא גוי ואינו יודע חכמות, הפך את דרכו ואמר בלשונו: וועלל! ביזניס איז ביזניס! ואולם הגאיד הערבי קלל וחרף ועשה “בוזי בזיונות” מהמוסד שלנו לעיני התייר האמריקאי הזר.

ושואל אני הצעיר והתם ר' עזמות שאלה תמימה ופשוטה זו:

ממה נפשך אם המכללה שלנו אינה “מוזיאום” ולא בית־נכאת — ואפשר שזה נכון! — מפני מה היא פתוחה ג' פעמים בשבוע לפני האורחים?

אלא מאי? — אם המכללה שלנו זקוקה היא עדיין לתיירים ומכש“כ לתיירים נכרים — למען יראו! — מפני מה סוגרים להם את הדלת על חטמם ומראים להם את הדרך בע”ש, בשעה שהתייר לא יוכל לבוא אלא ביום ההוא דוקא? והיכן היא מדת הכנסת־אורחים שרשנו1 מאברהם אבינו? הא?

אדרבה, ילמדונו רבותינו.

עזמות


  1. שרשנו, כך במקור; כנראה צריך להיות: ירשנו – הערת פרויקט בן־יהודה  ↩

המלצות קוראים
תגיות