רקע
ישעיהו קרניאל
בנים חורגים: למען צפת
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: דֹאר היום; 1932

תנו לצפת את אשר לצפת, ולפקיעין את אשר לפקיעין


לא ברצון אני לוקח הפעם העט בידי ובצער עמוק וכאב לב אכתב את השורות הבאות להלן על השאלה הכואבת, שאלת צפת העלובה והמקופחת.

המשלחת הצפתית יצאה בפחי נפש ובאכזבה מאת הסוכנות, כמו שיצאו שליחי פקיעין מאת הנהלת הקרן הקימת בירושלים.

צפת שלחה את מיטב עסקניה, את ב“כ מוסדותיה העליונים – ועד־הקהלה הדסה והבנק – שנקראו לבוא אל הסוכנות עפ”י יזמתו של מר פרבשטיין, חבר הנהלת הסוכנות היהודית, כדי לדון על הצלת צפת מכליון ועל הקמת הריסותיה – והנה יצאו בלב מלא זעם וידיהם על ראשם.

כי בנים חורגים הם בני הארץ, בנים טפלים הם אנשי צפת ודם של “נייטיבס” נוזל בעורקיהם.

אכן צדקו מנהלי קרן העזרה: כספי קרן־העזרה למען ארץ ישראל הם – וצפת אינה ארץ ישראל! צפת אינה קיימת על מפת המוסדות הלאומיים שלנו, צפת היא מחוץ לתחום של הישוב הארץ ישראלי, מחוץ למחנה – Out of bonds.

לא לחנם פנה העסקן הישיש ר' דוד שוב למנהיגנו ד"ר ויצמן בבקרו פעם את צפת ואמר לו בין יתר דבריו: “הכניסו את צפת במפת ארץ־ישרא!”.

אבל, מה לנו ולה? – “מתה צפת, תחי תל־אביב!” “מת הגליל העליון – יחי העמק!” זוהי הקריאה של מנהלי קרן העזרה, זוהי סיסמתם, וזהו ההגיון והשכל הישר של קברניטי הישוב בסוכנות.

ואתם – אנשי הגליל העליון הנדחים, ילידי הארץ בצפת ובפקיעין המקופחים, לכו־נא ומצאו לכם פספורטים רוסיים, פולנים וגם אמריקאים – רק לא ארץ־ישראלים! – ובאתם עמם ירושלימה ונפתחו לפניכם מיד כל דלתות הסוכונות והמוסדות הלאומיים כפתחו של אולם, ושערי הקופה של קרנות העזרה והקרקע יפתחו לכם בנקל כשערי עלי־באבא בשעתו.

ואז – לא עוד תהיו בנים חורגים כי אם בני ציון היקרים, המסולאים בפז ובאלפי פונטים, האמונים עלי תולע ועלי קרקע!


* * *

חברי המשלחת הצפתית באו ירושלימה כדי לדון עם הנהלת קרן העזרה על אופן השמוש בשארית כספי קרן העזרה, שהוקדשו למען צפת כדי לקומם את הריסותיה ולבנות את חרבותיה.

שליחי־מצוה אלה באו בלב מלא תקוה ואמונה, כי הפעם ימצאו אזנים קשובות לדרישותיהם הצודקות וכי קריאת ההצלה S.O.S לצפת הטובעת לא תהיה כקול קורא במדבר…

ואולם, כפי שספרו לנו חברי המשלחת, היה היחס של מנהלי קרן העזרה לגבי הענינים החיוניים של צפת לא רק מרגיז כי אם גם מעליב – יחס של זלזול ובטול.

לשוא נסו לדבר על ערכה ההיסטורי של צפת, על עברה המזהיר ועל הקדושה החופפת על עירם של יוסף קארו ושל האר"י הקדוש, לשוא דברו על ערכה המדיני של בירת הגליל העליון, ההולכת ומתרוקנת מיושביה היהודים, – ומעשרת אלפים אוכלוסיה העברים ירדה פלאים עד אלפיים הולכי נמושות –: "זוהי ספרות, זוהי “ליטראטורה”! זרק להם באירוניה מר פרבשטיין, החבר הפולני של הסוכנות היהודית בירושלים.

צפת – טענו חברי המשלחת – היא עיר הבריאות, שחוננה הטבע בכל הסגולות הדרושות להבראה ולקייטנות. סיר הרברט סמואל, הנציב הראשון ליהודה, בלה את ימי חופשתו בארץ לא על הרי הלבנון ולא על הכרמל היפה כי אם על מרומי צפת, הוא ומשפחתו, במשך ירחים שלמים, ירחי הקיץ, ושאפו אל קרבם את אוירה הצח והרענן של צפת ושתו את מימיה הזכים ואת חלבה השמן, המבריאים את הגוף והנפש גם יחד.

אמנם, דרושים לנו פועלים ועובדים בארץ, אבל פועלים בריאים וחזקים, וצפת הרי היא המקום היחידי בארץ, שיש בה בית מרפא מיוחד לפועלים חולים.

צפת אינה עיר “חלוקנית ושנוררית”, כפי שסוברים בעולמנו, כי אם עיר של סוחרים קטנים אמנם, אבל סוחרים חרוצים, ויש בה גם מוסדות חסד וצדקה לא פחות ולא יותר מאשר בטבריה, בירושלים ותל־אביב.

ומה הן איפוא דרישותיה של המשלחת הצפתית?

לא “חלוקה” ולא חסד הם דורשים מקרן־העזרה, כי אם בנין ועבודה קונסטרוקטיבית בכסף שנשאר בקופת קרן העזרה – סך 15000 לא"י.


* * *

אז, בימי אב החשוכים, אחרי בטבח הנורא והשרפה האיומה בצפת, נתלהבו ונתחממו הלבבות של מנהלי קרן העזרה, ובעידן דריתחא, נפתחו הארנקים בירושלים, ועמדו להקציב לעיר האומללה סך 60000 לא"י, להצלתה מסכנת מות ממש.

צפת עלזה ושמחה, כי קרן אורה נשקפה לה מקרן־העזרה, וקראה: “סוף סוף אבנה!”. ואולם לא עברו שבועים שלשה, אחרי שנים שלשה בקורים של מנהלי קרן־העזרה על הררי צפת הקרים, נתקררו הלבבות ונתקווצו הכיסים והסכומים, והסך 60.000 לא“י ירד ל25000 לא”י. סכום זה נועד אז לבנין מרכז מסחרי בצפת ושכונה חדשה על המגרש הרחב, שרכשה קה"ק על המצודה (בורג') הסמוכה לעיר.

ואמנם, נבנה “המרכז המסחרי” על אפם ועל חמתם של אנשי צפת, ועל חרבות העיר הישנות נוספה עוד חורבה חדשה, חורבה מודרנית, שעלתה בסך 10000 לא"י ושבאה, כנראה, רק להגדיל את הגיתו [גטו – המגיה] בעיר העתיקה ולשמש “מלכדת” לאחינו בעת צרה.

והשכונה החדשה? – הרי הדגיש ד"ר ויצמן עוד במכתבו לחבר הלאומים בשנת 1930, כי עבודת הבנין של צפת החדשה הולכת ונמשכת?


* * *

וכי תעברו כיום בחוצות צפת השוממות ונצבט לבבכם לראות עשרות עשרות של צעירים, המשוטטים ברחובות כצללים באפס עבודה ומעשה ומעיניהם נשקפת תוגת יאוש וצער – יאוש וצער של צעיר אשר ידים לו ורצון לעבוד, לעמל ולהחיות את עצמו, ואין!

הנוער הצפתי מביט על חברי הסוכנות ומנהלי קרן־העזרה כעל אנשים המגרשים את בני הנעורים הצפתיים מן הארץ ומכריחים אותם, מחוסר התענינות בעירם, לנוד למרחקים ולבקש מפלט בנכר.

כשבקר מר פרבשטיין בפעם האחרונה בצפת, קם אחד הצעירים המשכילים ואמר לו: בעוד שאתם ששים ושמחים על מאה סרטיפיקטים חדשים, שהשגתם בקושי מהממשלה, הרי אתם מגרשים מצד אחד מאות ומאות צעירים מבני־הארץ, שהורתם ולידתם היתה כאן, שחונכו וגדלו באוירה של הארץ ושהם מסוגלים לחיות ולעבד בה לא פחות ממאה בעלי־סירטיפיקטים חדשים.

ואיה כל צעירי צפת? – פזורים הם בכל קצוי תבל, זרועים הם בארצות הגולה: בברזיליה, ובארגנטינה, פירו וצ’ילי, אוסטרליה ואפריקה השחורה ובפינות הכי נדחות שעל פני כדור הארץ. ושם בגלותם מחפשים הם את האושר והעתיד, שאולי נמצא הוא כאן על ידם. לו רק רצתה הסוכנות ולו רק הבינו זאת ההקסטרים והפרבשטיינים שלנו. שם בגלות, הולכים צעירי צפת שחוחי־גב תחת כובד משא חבילות רכולתם ומתדפקים על דלתות הבתים לקנות מהם דבר־מה… ובלבם פנימה הם נושאים משא עוד יותר כבד, את “משא געגועיהם” התוססים בכל עז לעיר המולדת.

לולא גלו בעל כרחם כל אותם מאות הצעירים מצפת מולדתם, ולו מצאו בעירם זו עבודת מה להתקיים בצמצום, האמינו־נא, אתם המנהלים הגדולים בירושלים, כי אז לא קרו אותם המאורעות של אב בכל נוראותיהם וזוועותיהם בצפת האומללה, כשם שלא קרו לפני עשר שנים, בשנת תרפ"א…

הנוער הצפתי שואף אף הוא לאידיאלים ורוצה גם הוא ליצור לו חיי תרבות בצפת הנדחה. ועד היכן הדברים מגיעים, אפשר לראות מהעובדה, שהנהלת קרן העזרה מאנה להעמיד לרשות הצעירים את אולם הבנין הריק שעל המצודה, כדי לפתח בו בית־עם ובית־כינוס לצעירים ולאורחים.

מתנכרים מנהיגינו לא רק למבוגרי צפת אלא גם לבניהם, ומגרשים הם אותם מעירם, מחוסר התענינות בהם ומחוסר יחס רצוי לנעורים.

הנה מדוע בורח הנוער מצפת לחו"ל וליתר המקומות בארץ, כדי למצא עבודה וגם סיפוק נפשי ורוחני.

כי חורגים הם האבות, וחורגי־שבעתים הם הבנים!

אין מה לדבר! סכנה גדולה מרחפת על צפת, סכנה לכל הגליל העליון מבחינה לאומית ומדינית גם יחד!

ורואים אנו, לצערנו הגדול, כי מי שהיכולת והחובה בידיהם למהר ולהזדרז בהצלחה, הם מפקפקים, מתיחסים לה בקרירות, במתינות, באדישות ובלא רצון!

צפת, בירת הגליל, הולכת ומתרוקנת מיהודיה. אחרי הבריחה הגדולה של יותר ממאה וחמשים משפחות לרגלי המאורעות, יצאו ויוצאים מאתה יום יום ושבוע שבוע בחורים, צעירים, כמו שאומרים “חומר” אנושי, מהיותר מובחר.

סבת יציאה זו היא, כמו שהזכרתי, כלכלית גרידא, יוצאים מצפת מחוסר עבודה, מחוסה פרנסה.

ואם עשה לא יעשו מה שהכח והכסף בידם לעשות כל מה שאפשר – עוד תגדל הרעה וצפת תשאר באמת רק מושב־זקנים!

הכסף שנועד בשביל צפת, סך 15000 לא"י, צריך להשאר בצפת, ועל דרישה זו עמד גם הועד הלאומי במכתבו לקרן העזרה.

הפסיעה הראשונה, שועד קרן העזרה, צריך לעשות הוא – קביעת ועדה מיוחדה מאנשים בקיאים ומומחים שישתתפו בה גם אנשי צפת, היודעים מה צריך לעשות לצפת כדי לבנותה, ומה הם הדרכים היותר טובים והיותר מועילים להצלתה, וביחוד מה הם האמצעים החומריים הממוניים הנצרכים לזה.

עבודה! עבודה נצרכה למאות הידים הצפתיות הבטלות, פרנסה ועבודה! חמשה־עשר אלף לירות א"י מונחות בקפת קרן העזרה בשביל צפת, ומנהלי הקרן יושבים מחשבים חשבונות של רבית לשנים ארוכות ודוחים באמת הבנין, ודוחים עד שתטרף השעה מלפניהם.

צפת היא עיר הקייטנות ויש לבנות בה מלונים! צפת היא עיר הגבינה המהוללה, היינות המשובחים של עין־זיתים והגליל והשמנים המהוללים. צפת היא עיר שאפשר לפתח בה תעשיה קטנה של טליות, ציציות ושאר תשמישי־קדושה.

עכשיו, במצב הקטסטרופלי בעולם, כשהמהגר היהודי בגולה נחנק וסובל נוראות, עכשיו החלו בני צפת הרחוקים לשוב מגלות ברזיליה ואוסתרליה. עשרות צעירים עומדים לחזור, ואחרי שטעמי מ"ט שערי היסודים של הרוכלות הבזויה שם בגולה, משוכנעים המה כי רק כאן מקור החיים, ויקבלו באהבה כל עבודה בארץ.

ואחריהם גם בני צפת האחרים, בעלי הרכוש הזעיר, עמל עבודתם במשך השנים – מוכנים הם וחפצים לשוב עם כספם אל עיר המולדת, לו רק ידעו כי יש מתענין בסידורם וכי יש עתיד מצער לצפת.

ואם גם עכשיו יעמדו המוסדות הלאומיים מרחוק ויביטו על צפת כעל בת־חורגת לישוב המתחדש, ולא יתנו את הדחיפה הראשונה בכספי קרן העזרה שנשארו – אם לא השתמשו בהם לצרכים אחרים? – עוד לפליטה בשביל צפת הרי הקיץ הקץ על צפת ועל הגליל העליון כלו.

שעה גדולה היא שעה זו בדברי ימי הישוב. גורל כל העיר צפת וחבל הצפון נתון עתה בידי אותם המנהלים של קרן העזרה ושל הסוכנות, שהיכולת בידם לקוממם, לכוננם או להחריבם.

האמנם לא יזדעזעו הלבבות ה“עזרתיים” ו“הסוכנותיים” ברגע הגדול והחמור הזה?

האמנם ישארו לעולם בני צפת ושרידי אבותינו בפקיעין בנים חורגים?


המלצות קוראים
תגיות