איך הצלנו את האוצר של בן־יהודה 🔗
לא אוצר זהב ולא מטמון כסף, לא שטרי־סחר ולא ניירות ערך, כי אם ניירות־של־זהב: – כתבי־היד של אליעזר בן־יהודה.
בשנת תרפ"ט קרה הדבר, למחרת המאורעות בתלפיות. אותו יום באה אלי חמדה בן־יהודה בלוית שוטר אנגלי מזוין, קצין בריטי ארוך ומכונית צבאית קטנה.
– “מהר לתלפיות!” – היתה פקודתה אלי – “עלינו להציל את המלון מידי השודדים!”
מובן מאליו: לא על נקלה השיגה האשה הנמרצת הזאת רשיון מיוחד לנסוע לתוך האש בלוית שוטרים בריטיים מזוינים. מי יודע אימתי ואם עוד נשוב לתלפיות? והאוצר נשאר1 שם לבדו בבית, והמפתחות של בית בן־יהודה שכני נמצאו בתוך ביתי, כי ביום השבת, יום הפרעות, נתכנסו שכני לביתי וכשחזקה פקודת המשטרה לעזוב את השכונה, שכחה חמדה את ארנקה ומפתחותיה על שלחני.
ארבעה היינו במכונית: אני ישבתי על יד הקצין, מהנדס ממשלתי שנהפך בין לילה ל“קונסטבל”, והיא ישבה ליד הנהג – פקיד משרד אנגלי בעירנו, שלבש קאקי ושם אקדח מלא בכיסו.
בדרך נסיתי לבוא בדברים עם שכני, ואולם הוא ענני בזעם: “דום! הן כל הרעה באה עליכם היהודים אך ורק מפני שאתם מדברים הרבה!”…
ניכר כי המהנדס־הקצין הזה לא קבל ברצון גדול את תפקידו להיות שומר ישראל…
בעברנו על יד מלון פאסט אשר ברחוב הרכבת נלותה אלינו מכונית פרטית, שנהג בה בעל בית־חרושת גדול בירושלים, ומכינות זו הלכה לפנינו. בעל המכונית סכן את עצמו בימי המאורעות והשליך את נפשו מנגד להציל את אחיו ואת רכושם.
בקורנו הראשון היה בביתו השדוד של אלישר: חרבן בית־בורגני לכל פרטיו! לא הניחו שכנינו אחריתם של דבר שלם חוץ מהפסנתר, שלא נגעו בו לרעה – שכנים מוסיקליים כנראה..
אחר כך נכנסתי לביתי להוציא את המפתחות, והקצין־המהנדס אחרי. ואולם – מעשה שטן! – המפתחות מונחים בארון ומפתחות הארון אינם בכיסי כי נשארו בעיר.
– “פתח מהר!” – איים הקצין מתוך זעף.
נסיתי למצא מפתחות אחרים – אך לשוא! והנה “טראך!”, הקצין הפך את רובהו ושבר את דלת הארון החדש והגדול לרסיסים, מתוך רשמי פניו וכעסו של הערל ניכר כי הזמן אינו מתאים להכנס עמו בוכוחים, וחשבתי בלבי:
– כפרת עוונות! מה לי ארון ומה לי מזנון? האוצר האוצר העברי בסכנה!
הוצאתי בחפזון את המפתח מהארנק ומהרנו לבית האוצר.
באולם העבודה והספריה של בן־יהודה עמד האוצר וחכה לבואנו, שלשה ארגזי מתכת ומנעול לכל ארגז ועל כלם מופיעה הכתובת: “מתנת יעקב שרתוק היהודי”.
נפתח האוצר, וממנו נפלו, נשרו ונערמו חבילות חבילות, צרורות צרורות של נירות, פתקאות, גליונות וגוילים, שנתחברו ונערמו ונהפכו לגל גדול, הר עברי שלם!
– Where are the men? איה הפועלים? – שאל הקצין המפקד מאת בעלת הבית.
ושלשתנו התיצבנו לפניו, שלשה פועלים:
אחד ספרדי, סוחר ידוע בירושלים, אחד יהודי גרמני בעל בית־חרושת בעיר בירתנו ואני עבדכם – שלשה בורגנים שנהפכו לפועלים, פועלי־מצוה, שהם מוכנים ומזומנים לעבודת־הקודש.
לא שהינו הרבה: הפשלנו את שרוולינו ובין־רגע נתמלאו השקים הארוכים עד פיהם, והקצין המהנדס עומד על גבנו ומזרזנו בקצה רובהו לעבודה.
וכדי להקניט את השוטר שלנו דברנו בינינו רק עברית וחמדנו לצון בלשון ערבית: “יאללאה יא אלעזר!” וזה קורא: “אימשי יא אלפרד!”, וכופף הלכתי אני תחת משאי, משא האוצר הטמון בשקים, כבנימין הסבל בשעתו, והאנגלי מחמר אחרי… כה עבדנו במסירות נפש ובחדוה גדולה, עד שהטענו בכבודנו ובעצמנו את שתי המכוניות, שעמדו וחכו לנו ברחוב על יד השער…
בלכתי הפעם לבקר, כמנהגי בכל חנוכה את אולם העבודה והספריה של בן־יהודה ראיתי בבית היוצר את מכרי היקר את האוצר הגדול העומד לו בבטחה במקומו, ובו טמונים כתבי היד של בן־יהודה. לא רחוק ממנו, ליד הדלת עומד השלחן הקטן שעמד לפניו בן־יהודה כל ימיו בשעת עבודתו הגדולה, ועל השלחן ספר פתוח, אוצר מלים עברי שהשתמש בו אבי הלשון העברית והתיבה שעמד בה ברגעו האחרון:
“נפש”…
הרגש הרגשתי כי רוחו של בן־יהודה מרפרפת עדיין באולם על ה“אוצר” שלו.
-
“שאר” במקור המודפס, צ“ל: נשאר – הערת פב”י. ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.