(תקנ“ב – 1792 – תרל”ה – 1874)

ישראל ב“ק היה ראשון המדפיסים בארץ־ישראל בזמן החדש. בשנת תקצ”א (1831) הביא את דפוסו לעיר צפת. אמנם קיים היה בצפת בית־דפוס בשנים 1587 – 1577, בבעלותם של ר' אברהם ב“ר יצחק ושותפו ר' אליעזר בר' יצחק, שהדפיס ששה ספרים, אולם בית־הדפוס הזה חדל להתקיים בימים ההם ובערך מאתים וחמישים שנים רצופות היתה ארץ־ישראל ללא דפוס משלה, עד שבא ר' ישראל ב”ק והחזיר העטרה ליושנה. את הדפוס קבע בעיר צפת, שהיתה אז החשובה והגדולה בקהילות ארץ־ישראל.

* *

ר' ישראל נולד בערך בשנת תקנ“ב (1792) בברדיצ’ב, רוסיה, לאביו ר' אברהם ב”ק, מוכר ספרים. מסורת היתה בפי המשפחה שמוצאם ממדפיסי פראג וליבורנו, ושאחד מאבות המשפחה נהרג על קידוש השם, ומכאן הכינוי: ב"ק – בנן קדושים.

ידיו של ישראל היו אמונות בכל. כשגדל הצטיין ביחוד במלאכת הציור, החטיבה, ציקת־אותיות, שענות, וגם הבין ברפואה. במלאכת הדפוס התחיל עוד בימי נעוריו. בשותפות עם עוד אחד הדפיס בברדיצ’ב ספרים, אולם הפרנסה לא היתה מצויה ואשתו היתה נאלצת להחזיק חנות מנופקטורה בשוק, כדי לעזור לכלכלת המשפחה. בשנת תק“ץ (1830) החליט ר' ישראל לעלות לארץ־ישראל, בגלל החשש להחטף לצבא הצאר. את הוצאות הדרך סיפק לו פריץ פולני אשר הזמין אצלו שעון גדול למגדל של הכנסיה הקאתולית בברדיצ’ב. סכום הכסף שקיבל תמורת השעון הספיק לו להוצאות הדרך לארץ־ישראל. בשנת תקצ”א (1831) עלה ר' ישראל לצפת, יחד עם עוזרו הנאמן לייבצי גיסר. הוא הביא עמו מכבש־דפוס של עץ וגם אותיות. הספר הראשון שדפיסו היה הסדור ‘שפת־אמת’. בשנת תקצ"ג (1833) שלח ר' ישראל את עוזרו לייבצי גיסר לברדיצ’ב להעלות את משפחותיהם ארצה מרוסיה. לייבצי חזר עם משפחת ישראל ועם משפחתו הוא ואליהם נסתפחו עוד תשעים חסידים מתושבי ברדיצ’ב ואודיסה.

באותה השנה הגדיל ר' ישראל ב"ק את בית־הדפוס שלו. הוא עסק גם ביציקת אותיות ובכריכת ספרים והעסיק שלושים פועלים במפעלו.

* *

בשנת תקצ"ד (1834), בזמן השוד והביזה בצפת, נחרב בית־הדפוס של ר' ישראל וגם הוא עצמו סבל בגופו. ב’קורות העתים' (עמוד 9) מסופר על כך:

“ובעת ההיא החריבו בית הדפוס שעשה הרב החשוב המושלם מוהר”ר ישראל ב“ק בגליל העליון, דהיינו צפת, והשחיתו כל הספרים שמצאו אצלו, וכן כל הספרים שמצאו אצל היהודים השחיתו, וכן כל הטליתות ותפילין שלהם, גם את ר' ישראל הכו מאד מאד, ע”כ חלה על רגליו".

ואמנם מאז היה ר' ישראל לבעל־מום לכל ימי חייו: צלע על ירכו השמאלית.

באותה השנה מתה עליו אשתו ביילה, אשת נעוריו, אם ששת ילדיו.

* *

לר' ישראל היתה ידיעה רבה בעניני הרפואה. בימים ההם לא היה רופא או רוקח בכל חבל הארץ ההוא, ואף לא בעיר עכו. חולים יהודים ושאינם יהודים היו שוחרי ביתו של ר' ישראל, והוא היה מכין להם סמי־מרפא. יום אחד, אחרי שאיברהים־פחה המצרי השקיט את המרד בצפת ובשאר המקומות, חלה בקדחת מושל עכו. חיפשו אחרי רופא ולא מצאו. נאמר אז לפחה שישנו בצפת יהודי אחד המבין בענייני רפואה. מיד שלח רצים אחרי ר' ישראל, והביאו לפניו לעכו. ור' ישראל ריפא את הפחה. לאות תודה והוקרה קרא איברהים לר' ישראל בשם חכם־באשי (הרופא של הפחה), ופקודה מסר על ידו למושל צפת, כי עליו למלאות את כל משאלותיו של ר' ישראל.

ר' ישראל נעשה כמעט לראש העיר צפת. לא ארכו הימים וחלק הגון של כפר סמוך לצפת עבר לרשותו.

הכפר ג’רמק על יד צפת, שהיה קטן במספר תושביו אולם עשיר בנכסיו, נכנע היה לכפר הגדול פקיעין, כמנהג הימים ההם, שתושבי הכפרים הגדולים היו מושלים באנשי הכפרים הקטנים שכניהם. סבלות בני ג’רמק עלו למעלה ראש. מכל יבולם היו תקיפי פקיעין לוקחים להם בחוזק־יד את חלק הארי, ואין מפריע בידם. בני ג’רמק חיפשו אז דרכים להשתחרר מעריצי פקיעין. והנה נודע להם, כי ר' ישראל ב"ק מצפת מקורב לפחה הכובש. הלכו אליו זקני הכפר וביקשו ממנו שישתדל לפני המושל לשחרר אותם מעול שכניהם.

“כבקשתכם אעשה”, נענה להם ר' ישראל. “אולם מה יהא שכרי?”

“מחצית אדמת כפרנו תעבור לרשותך”, קבעו זקני הפלחים בני ג’רמק.

הדבר נכתב ונחתם ביניהם ור' ישראל שם לדרך פעמיו אל איברהים פחה בעכו.

כעבור ימים אחדים שב ר' ישראל והפקודה הדרושה בידו. חלק הכפר ג’רמק עבר לרשותו, ור' ישראל עשה בנחלתו כאדם העושה בתוך שלו. בג’רמק נבנו בתים אחדים ומשפחות יהודיות מעטות התיישבו שם. השדות עובדו על־ידי אריסים. בהיותו עסוק מאוד בדפוסו, מסר ר' ישראל את ענייני החקלאות לידי בנו ניסן, שהיה מבלה במשך כל השבוע בכפר ורק ליום השבת היה שב לצפת.

* *

הרעש הגדול בצפת ביום כ“ד טבת תקכ”ז (1837) החריב שנית את דפוסו של ר' ישראל. אולם הוא וכל בני משפחתו נשארו בחיים, חוץ מאחד מחתניו שנקבר תחת המפולת. ר' ישראל עצמו ניצל בנס. אסון הרעש מצא את רוב תושבי צפת היהודים נאספים בבתי־הכנסת לתפילת המנחה, ומרביתם נהרגו שם בשעת התפילה. רגעים אחדים לפני הרעש נכנס פלח זקן, בלתי ידוע בצפת, אל ר' ישראל וביקשו להכין לו סם־מרפא.

“אני ממהר ללכת להתפלל”, אמר ר' ישראל. “חכה לי עד שאשוב”.

“אל נא תעזבני”, התחנן לפניו הזקן, “כי גברו מכאובי ואני זקוק לעזרתך תיכף ומיד”.

מיד התחיל ר' ישראל להתעסק בהכנת הרפואה. יצא את הבית לקחת מים, ובין כה וכה והארץ רעשה לפתע פתאום. וככה ניצל ר' ישראל. כעבור רגעים אחדים התבונן לראות את החולה שבא לבקש את עזרתו – ואיננו! וסיפור המעשה נגמר, כרגיל, בהערה: היה היה זה אליהו הנביא.

לאחר הרעש התיישב ר' ישראל ומשפחתו בכפר ג’רמק. בשנת תקצ"ח היתה בצפת ביזה שניה. ר' ישראל שישב אז בג’רמק ניצל מידי הפורעים הודות לקשריו עם זקני הכפרים.

בשנת ת"ר (1840) הלך ר' ישראל בשליחות תושבי צפת וטבריה לקהיר, להשתדל לפני שרי הממשלה, שהרשות תגבה במרץ לטובת היהודים את הנזקים שחייבו בהם את המחוזות שמהם יצאו הפורעים. הוא ישב בקהיר ירחים אחדים, אולם לא הצליח בשליחותו. אז חזר לכפר הג’רמק.

כשנה אחרי־כן, ב־1841 עזב איברהים־פחה את ארץ־ישראל והתורכים שבו אליה. כאשר הרגישו הפלחים של פקיעין, כי צבאות איברהים עוזבים את המקום, מיד מיהרו להשיב לרשותם את נכסי בני ג’רמק. ר' ישראל ובני משפחתו נמלטו אז אל שייך אחד של כפר סמוך שהיה ידידם הנאמן, ובכך הצילו את נפשותיהם. בעירום ובחוסר כל הגיעה משפחת ב"ק ירושלימה, לאחר שרכושה נשדד בידי אנשי פקיעין.

* *

בשנת תר"א (1841) הקים ר' ישראל את דפוסו בירושלים. זה היה הדפוס הראשון שהוקם בירושלים. משה מונטיפיורי תמך אז בר' ישראל ושלח לו מכונת־דפוס חדישה. לאות תודה טבע ר' ישראל בשער כל ספר שהדפיס את המשפט “נדבת משה ויהודית”.

דפוס ב“ק היה היחידי בירושלים ובארץ כולה עד שנת תרכ”ג (1863), כלומר, במשך עשרים ושתים שנה. בסוף ספר ‘עבודת הקודש’ הדפיס ר' ישראל את הסכמת רבני ירושלים על בית־דפוסו ואיסור על כל האנשים להשיג את גבולו. כאשר נפתח בית־דפוס שני תבע אותם ר' ישראל לדין על השגת גבול. כנראה שהזכות להיות יחיד בירושלים לא היתה בלתי מוגבלת בזמן ור' ישראל הפסיד במשפטו, ומעתה התחילה התחרות במחירים בין שני בתי־הדפוס. ר' ישראל ב“ק החל אז להוציא לאור את העתון ‘החבצלת’ ובעלי הדפוס השני, ברי”ל, כהן וסלומון החלו להוציא את העתון “הלבנון”.

דפוס ב“ק התקיים בשם זה עד שנת תרמ”ז (1887).

ר' ישראל ב"ק ובנו ניסן היו מראשי החסידים בירושלים ובאי־כוחה של השושלת הרוז’ינאית. במשך זמן קצר היה ר' ישראל גם קונסול נסיכות וולכיה (חלק מרומניה של היום) בארץ־ישראל.

הענין קשור במלחמת קרים (1854־5). בימים ההם ביקר בירושלים הצדיק מרוזישציב. בשובו לרוסיה פחד לנסוע דרך קושטא ובידו הדרכון שלו, מחשש שיאסרוהו, ולכן הצטייד בירושלים בדרכון תורכי נוסף על הרוסי, ושם לדרך פעמיו. הימים היו ימי מלחמה, ובעברו דרך בירת תורכיה ערכו חיפוש בבגדיו ומצאו אצלו את שני הדרכונים. הוא נחשד כמרגל רוסי ונאסר. מיד הודיעו על כך לירושלים ורבי ישראל ב"ק יצא לקושטא לעזרת הרבי שנאסר.

בתור ראש יועצי השולטן, כיהן אז מי שהיה פחה בירושלים, ידידו של ר' ישראל משכבר הימים. הפחה הזה הכיר לו טובה ושיחרר את הרבי מרוז’שציב. ר' ישראל נשאר לפי שעה על־יד ידידו הפחה שעלה לגדולה, ובינתים התעסק במדיניות עליונה, בענייני נסיכות וולכיה, שעמדה אז ברשות תורכיה. שרים וולכים אחדים נלחמו אותה שעה ביניהם בגלל משרת הנסיך, וההחלטה היתה בידי השלטון בקושטא. ר' ישראל השתדל אז לטובת אחד השרים, וכשזה עלה לשררה, פקד גם את ר' ישראל ומינה אותו לקונסול בירושלים. אולם בעלות יריבו של הנסיך הקודם לשלטון, ביטל את משרת הקונסול בירושלים לגמרי.

בערב ראש חודש כסלו תרל"ה (1875), בירושלים, בהיותו בן 83 שנה, נפטר ר' ישראל זקן ושבע ימים.

בית־הדפוס הוסיף להתקיים בירושלים, בגלגולים שונים ובשינויים רבים, כמעט עד מלחמת העולם הראשונה, שאז פורק וחלקיו נמכרו לבתי־דפוס אחרים.