(תקנ“ח – 1798 – תר”כ – 1860)
רק מעטים יודעים את קורות האיש המעניין הזה, אחד מחסידי אומות העולם, הקונסול הראשון בירושלים מטעם ארצות־הברית.
לפני יותר ממאה שנים בקירוב תיכן האיש הזה תכניות להתיישבות יהודים בארץ־ישראל, מעובדות לכל פרטיהן וסעיפיהן, וליסוד בית־לאומי בארץ האבות. ולא רק חוזה חלומות היה. הוא גם ביקש אמצעים מעשיים לבצע את חלומו.
וורדר קראסון נולד בשנת 1798 למשפחת קוואַקרים1 אדוקה. אבות־אבותיו היו מהמתיישבים הראשונים באמריקה, שבאו מאנגליה באנייה ‘מייפלאור’. וורדר קיבל חינוך יסודי מקיף, כמנהג בני דורו, ונוסף לזה גם רכש ידיעת לשונות. הוא היה מתמיד וחריף. נשואים מוצלחים, נכסים ומשרה כבודה אצל הממשלה לא השביעוהו נחת. הוא התמסר לחקר האמונות והדתות. בפילאדלפיה, עיר מגוריו, גר הרב הרפורמי ריסר, שהיה גם בעל הכרה יהודית לאומית. לרב הזה התוודע וורדר קראסון והשנים נהיו לידידים נאמנים. ממנו למד וורדר קראסון את עיקרי היהדות. בהיותו בן שלושים פירסם וורדר קראסון ספר בשם ‘התמוטטות בבל הכבירה’, ספר מוסר, בו מטיף הנוצרי נגד פריצת המוסר והשחתת המידות של בני דורו. הספר הרשים מאוד את חוג קוראיו.
בימים ההם לא היה עדיין ציר מאמריקה בירושלים. קשרי מסחר לא נקשרו עדיין בין הארץ הקדושה והעתיקה ובין המדינה הצעירה אשר בצפון־אמריקה. כמנהג כל ארצות אירופה, שאפה גם אמריקה לשלוח את צירה לארץ הקדושה, כדי שגם לה תהיה השפעה על הממשלה התורכית, ולנהל משא־ומתן בענייני הדת הנוצרית ובתי־הספר של המיסיונרים למיניהם. לתפקיד זה מינתה הממשלה האמריקאית את וורדר קראסון, בהיותו בן 46 שנים.
בספר אשר וורדר קראסון כתב בירושלים ‘ירושלים לב העולם’ הוא מתאר את המצב המדיני ששרר בארץ בימים ההם:
“כל האומות שלחו הנה את ציריהן, כאילו הכל מחכים למאורעות חשובים. והתורכי מביט בחשד על כל הפעולות. הממלכות האדירות כאילו מתחרות זו בזו בקונסוליהן ובצירי הדת ששלחו לכאן, אבל ירושלים עדיין אינה מרכז המסחר והיא עזובה ושוממה, חרף כל התעניינותם בה מזה כמה מאות שנים”.
אפילו לפני מאה שנים היתה לארץ־ישראל חשיבות מדינית בעיני ממלכות אירופה. יש אומרים כי לעלילת־הדם בשנת 1840 בדמשק היו סיבות מדיניות. בעזרת העלילה הנבזית הזאת נתכוונו המעלילים להחליש את התעניינותם של היהודים בשיבת־ציון.
* *
במצב רוחו של הקונסול האמריקאי חלו אז שינויים. הוא חדל להתעניין בעבודת המיסיון והנצרות, התקרב אל רבני ישראל ולומדי התורה ונמשך אחרי היהדות. הוא למד את לשון המקרא וגם את התלמוד. ובמידה שהתקרב אל היהדות, התרחק מן הנצרות והיה למתנגדה. התחיל למצוא דופי בעבודת המיסיון ובמאמציו להפצת הנצרות.
אלברט חיימסון, יהודי בריטי שהיה מבכירי הפקידות הבריטית בתקופת המנדאט, מספר על וורדר קראסון בספרו ‘בריטאניה הגדולה ותחיית ישראל בארצנו’:
"בשנת 1844 (תר"ד) נתמנה לקונסול אמריקה וורדר קראסון, וכל כך היתה גדולה התעניינותו ביהודים וביהדות, עד כי לאחר ארבע שנים נכנס תחת כנפי דת היהדות והסב את שמו למיכאל בועז ישראל. אמונתו היתה חזקה, כי אם תתמסר ארץ ישראל בידי עם־ישראל, יבננה העם העברי וידע איך לנהל את ענייניו בעצמו. כדי להגיע למטרה זו הציע ליסד מושבות בארץ ישראל, והשקיע בזה מהונו הפרטי, וגם הון אנשים אחרים שעזרו לו. וקראסון עשה נסיון – שלא הצליח אמנם – ביסוד מושבה בעמק רפאים. אבל נסיונות אלה שימשו יסוד לקראת העתיד.
קראסון קיבל עזרה ותמיכה מאנגליה על ידי ועד שנוסד מחבר אנשים יהודים ונוצרים ליסוד מושבות בגליל. הוועד הזה נוהל על ידי שני אנשים נכבדים מקהילת היהודים, ד"ר אברהם ביניש ומר שלמה סוקירה. תכנית הוועד היתה ליסד מושבות יהודיות בארץ ישראל. פנו אל הממשלה הבריטית וליתר הממשלות, להשפיע על תורכיה שתתן רשיונה לכך.
התגיירותו של וורדר קראסון גרמה צער רב לבני משפחתו בפילאדלפיה. וכשניסה הגר־צדק להעביר חלק מהונו לירושלים, מנעוהו מכך בני משפחתו בכוח, העלילו עליו בפני בית־המשפט, כי איננו שפוי בדעתו וכלאוהו בבית־משוגעים. טובי עורכי־הדין הגנו עליו לפני שנים־עשר שופטים מושבעים, כמנהג מדינתו. נגדו העידו שלושים וחמישה מבני משפחתו אך כפלים כמספר הזה הגנו עליו, נוצרים ויהודים, ביניהם אנשי־שם כמו משה מונטיפיורי, עמנואל נח ואחרים, ואלה הוכיחו, כי דעתו צלולה עליו. המשפט הזה גרם לסנסאציה גדולה בארצות־הברית.
אשתו ובניו רצו בכל האמצעים להפריע אותו בהתגיירותו, ועורך־דין מפורסם אמר בעת בירור המשפט, כי הוכחה נאמנה לשגעונו של האיש הוא רצונו לקבל עליו את היהדות, “כי מי זה שפוי בדעתו ויקבל עליו פורענות כזו?”
בית־המשפט העליון בארצות־הברית פקד לשחרר את וורדר קראסון מבית־כלאו. הוא ויתר מרכושו הגדול לבניו ולאשתו וחזר לירושלים – עיר מולדתו החדשה – השתקע בה, והתמסר ללמוד תורה.
עד מהרה הוציא כרוז ליהודי אמריקה, שיקנו אדמה בארץ־האבות ויתיישבו בה על פי התכנית שהוא, האיכר המנוסה, הגיש לחוות־דעתו של מונטיפיורי, שביקר אז בארץ. וורדר קראסון כתב מאמרים רבים בשאלת היהודים והשקיע עמל רב כדי להקל על סבל היהודים מעריצות השלטון התורכי בימים ההם.
באחד המאמרים, שפירסם בשנת 1853, כתב: “עלינו להקדיש שטח אדמה בעמק ליסוד מושב למופת, שבו יעבדו על פי השיטות החדשות הנהוגות באנגליה ובארצות־הברית. העבודה צריכה להמסר לאיש מעשי ומומחה, בכדי שלא יוציא את הכסף לרוח. יש לעודד את העם, כי יניב תוצרת הנושאת פרי, ולהנחיל אנשים על האדמה ולא להוציא כספים על כל מיני משולחים המבזבזים סכומים עצומים ללא תועלת להם”.
מובן, כי בגלל חוסר אמצעים ואדישות מצד הציבור היהודי נשאר הכרוז הזה כקול קורא במדבר.
וורדר קראסון חקר ודרש את טיב הקרקע ועשה כמה נסיונות בגנים שנטע בקרבת יפו. הגנים הללו היו בתי־ספר בזעיר־אנפין. הוא שילם לחניכים ביד רחבה והעסיק מספר אנשים מתושבי ירושלים. העבודה הזאת והנסיונות הללו לא האריכו ימים, בגלל האמצעים המצומצמים שהיה ביכולתו להשקיע בנסיונות אלה.
קראסון הרבה להטיף בעתון היהודי־האמריקאי ‘דה אקסידנט’, בעריכת הרב לסר מפילאדלפיה, לישוב חקלאי בארץ ישראל ומאמריו בשאלה זו נתפרסמו גם בעתונים יהודים אחרים בתפוצה. ואלו הם סעיפים אחדים מתכניתו, שפירסם בעתונות:
1) לסייע ליהודים שיש ברצונם להגר ולהתיישב על האדמה, שאלוהים נשבע לתת לזרעו של אברהם.
2) לאסוף אמצעים כספיים לשם תמיכה ועזרה ביהודים היושבים בארץ האבות, בעזרת אלוהים. לעזור לאלה שירצו ללמוד את עבודת האדמה ולהתמסר לה ולאלה הרוצים להכין את הקרקע – היא נחלת ישראל.
3) התמיכה לעובדי האדמה תנתן בלי הבדל עדה, אם רק בניהם מתחנכים על פי חוקי התורה.
4) עם־ישראל לכל פזוריו בגלות ימנה ועדים בארץ־ישראל שישגיחו על פרטי התכנית והגשמתה.
ב’אוצר ישראל' של אייזנשטאט מסופר כי נוסף למאמריו הרבים פירסם וורדר קראסון גם ספרים בלשון האנגלית, וביניהם: ‘שני עצים, משה ואליהו’, ‘ישראל עץ זית טוב’ (הופיעו בלונדון, ב־1844), ‘ירושלים, המרכז והחמדה לכל הארץ’ (הופיע בפילאדלפיה, ב־1844).
אגדות שונות נרקמו על חייו של גר־הצדק בועז בשנותיו האחרונות. היו שהאמינו, כי ‘בעל מופת’ הוא. בעיני ההמון נתקדש האיש הזה וביקשו ממנו שיתפלל לשלום חולים וחשוכי מרפא.
ישראל בועז נפטר בירושלים בחודש כסלו תר"כ (6 בנובמבר 1860). בהלווייתו השתתפה כל ירושלים היהודית, על רבניה ומקובליה.
-
כת נוצרית, שנודעה לשבח בהתנגדותה לעבדות בארה"ב. ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.