רקע
יעקב יערי־פולסקין
מכונן בית־הספר העברי הראשון: המשורר אברהם אלעזר פראנקל
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: מזרחי; 1967

(תק“ע – 1810 – תרנ”ד – 1894)

אברהם אלעזר פראנקל היה אישיות מופלאה בסגולותיה. פייטן עדין־רוח בשפה הגרמנית ועסקן מסור בקהילה היהודית בווינה; סופר ומשורר רב־כשרון ומוסר בקולמוס־אמת את המראות אשר ראה בעיניו. הוא דבק בכל מאודו בצור־מחצבתו היהודי, הוקיר את עבר עמו והעריץ את כל סגולותיו. הוא שיסד, מטעם הגבירה אליזה ליפט־הרץ, ילידת בית האצילים פון־למל, לזכר אביה שמעון למל, את בית־הספר למל, בית־אולפנא ראשון לתורה ולהשכלה בירושלים. מוסד זה הרעיש בשעתו את כל הישוב בארץ־ישראל, הביא לידי פולמוס גדול בעולם היהדות ועורר נגד מייסדו גל של חרמות, נידויים, גידופים ומחאות.

אמנם. ד“ר פראנקל נסע ירושלימה לכתחילה רק בשליחותה של הגברת למל לשם יסוד המוסד הנ”ל, ואולם בינתים סייר את הארץ לאורכה ולרוחבה, והתחקה על אורחות תושביה היהודיים בימים ההם. את רשמיו העלה בספר ‘ירושלימה’.

הוא הסתכל בעינים פקוחות בקלסתר פני הישוב בימים ההם, ראה את כל העזובה, הרשלנות, הקבצנות והנרגנות, אשר אכלו את תושבי הארץ היהודים. על כן, כשרק נזדמן לפראנקל לראות בעיניו יהודי אחד, אשר עבד בפועל ממש עבודת־אדמה, לא היה קץ לשמחתו. הוא לחץ בהתפעלות רבה את ידו המיובלת של האיכר הזה. יהודים מסוג זה חיפש פראנקל בארץ, אולם לצערו מצא רק בודדים כאלה. אז התחיל לטכס עצות על אחיו בארץ־ישראל. הוא ראה רק דרך־תשועה אחת להם: עבודת־האדמה, יגיע־כפים.

כאמור, פה ושם פגש באיכר יהודי, אולם אלה מועטים היו. עם זאת, הוא היה בטוח כי היהודים יוכלו להתפרנס מעבודת־אדמה בארץ־ישראל. אולם, שאל את עצמו, מי ילמד את העם הזה לעבוד ומי יעוררו לעבודה? הוא דיבר בצער רב על הרבנים הרואים במצבו הירוד של העם בארץ הקדושה ואינם קמים לעורר את אחיהם, להתנער משפלותם. הוא פנה אל יהודי הגולה בדברים חמים אלה:

“תתנו להם, ליושבי ארץ ישראל, עבודה. הרגילום בעבודה. קנו להם אדמה העומדת למכירה. רק פה, בארץ־האבות, ולא בארצות הגולה. לימדום למצוא את לחמם בזיעת אפם, כרצון אלקים, וישוב עם הקבצנים להיות ישוב הגון, מקדש שם ישראל”.

וכך התקרב פראנקל צעד אחרי צעד, אל חזון שיבת ציון.

* *

אברהם אלעזר פראנקל נולד ביום ט' בשבט תק"ע (1810) בעיירה חראסט בביהם, גמר את בית־הספר התיכון בפראג, למד בפאקולטה לרפואה באוניברסיטה הווינאית, וקיבל את התואר דוקטור בפאדובה שבאיטליה. עוד בהיותו סטודנט, בשנת 1832, הוציא לאור קובץ ראשון של שירים בשפה הגרמנית, שהנחילו לו שם בין החוגים הספרותיים בווינה. הוא תירגם את שירי ביירון ותומאס מור לגרמנית. בעד שירו ‘כריסטופר קולומבוס’, שחובר באיטלקית, נבחר לאזרח־כבוד של גינואה. בשנת 1838 התמנה למזכירה של הקהילה היהודית בווינה. במשרה זו שימש למעלה מארבעים שנה. בשנת 1840 פירסם קובץ שירים חדשים, שהקנה לו פרסום רב מאוד. בשנת 1841 נעשה עורכו של העתון ‘אוסטרייכישאס מורגנבלאט’ ומשנת 1842 החל עורך את העתון ‘זונטאגס בלאטאר’, שנחשב במשך שנים לאחד העתונים החשובים ביותר באוסטריה, וריכז סביבו את מיטב כוחותיה הספרותיים באותה תקופה. הוא פירסם את הפואמה שלו ‘רחל’, שהופיעה בעשר מהדורות ותורגמה לכמה לשונות. לאחר מכן פירסם שורה של שירים בהם תינה את סבלותיהם של בני עמו בימים ההם.

במהפכה של שנת 1848 הטיף פראנקל בהתלהבות את דעות החופש. הוא פירסם אז את שירו ‘אוניברסיטאט’ שנפוץ במספר עותקים עצום בכל רחבי אוסטריה ומלחינים חיברו עליו עשרים ושבע מנגינות שונות. ולא רק בעטו, כי אם גם בפועל ממש השתתף פראנקל במהפכה ונפצע באחד הקרבות.

לאחר המהפכה, בשנות הריאקציה, הקדיש עצמו פראנקל לחלוטין לספרות. פירסם שירים, פואמות, סיפורים וספרי מדע.

בשנת 1856 החליט פראנקל לעלות לארץ ישראל, כדי לייסד בירושלים בית־ספר לנערים. עם רדתו מעל האנייה, קודם שהספיק להרגע מתלאות הדרך, בא אליו אל בית־מלונו החכם הספרדי, הרב יהודה הלוי מראגוסה, והציג לפניו איש אחד, עובד אדמה, שנתגייר לפני זמן לא רב והוא מפקח על עשרים האיכרים היהודים העובדים בפרדסו של משה מונטיפיורי, בקרבת יפו. שמו של הגר־צדק היה דוד קלאזן, פרוסי, יליד דאנציג. הגר־צדק קלאזן ייחד בית קטן בפרדס לבית־תפילה, והביא לשם ספר־תורה. כך נעשה אז הגר־צדק המעניין הזה למייסד קהילה יהודית שניה, נוסף לקהילה היהודית שהיתה קיימת ביפו.

לאחר שפראנקל תהה על מצבם של יהודי יפו, שמספרם הכולל הגיע לארבע מאות נפש, עלה ירושלימה. ככל שהתקרב אל ירושלים כן התפעם לבו בקרבו. בספרו רשם: "בידענו, כי הננו בקרבת ירושלים, גברו תמהון רוחנו ותשוקתנו לראות, והדרך האריכה בעינינו שבעתיים. הרים ועמקים, הרים ועמקים. והנה למול עיני – ירושלים!

“הנה עתה למולי עיר הגיבורים, עיר דוד מנעים זמירות ישראל, עיר המלוכה, עיר ההיכל אשר לשלמה, המלך החכם מכל אדם. מפה האירה השמש לכל באי־עולם. היא האמונה באחדות האל, אשר עשתה את הקריה המצערה הזאת לבירת תבל. אליה ‘יעל’ כל איש, כמאמר התורה, בחפצו להגיע אליה, כשמש, המושכת רבבות אגלי טל, כן תמשוך אליה המון לבבות”.

בעברו את שער יפו רכב פראנקל על סוסו לבית הד"ר שמעון פרנקל, הרופא שהפקיד משה מונטיפיורי בירושלים, ובבית ידידו זה הוא מתאכסן כל זמן שהותו בירושלים, כארבעים יום.

ביקורו הראשון של פראנקל בירושלים היה בבית הקונסול האוסטרי גראף פיאצימאנו, שעזר לו אחר־כך בהרבה למימוש מטרתו, ביסוד בית־הספר. אחרי־כן ביקר את החכם־באשי1 ר' חיים נסים אבולעפיה, והרב הישיש הזה קיבלהו בכבוד הראוי. כעבור יומיים, השיב החכם־באשי ביקור לפראנקל. באו לבקרו בביתו גם מנהיגי עדת החסידים בירושלים. מהפרושים לא בא אליו איש לברכו, אולם הוא ביקר בבית רבם.

בהתאם לכך התפתח במרוצת הימים הבאים היחס של יהודי ירושלים אל עניין יסוד בית־הספר: הספרדים היו בעד בית־הספר. האשכנזים הפרושים לחמו נגדו. החסידים התייחסו אליו בנייטראליות.

פראנקל הפיץ בין הרבנים חוברת בשם ‘קול מבשר’, אשר בה ביאר את מטרת מוסד־החינוך שברצונו לייסד. מקץ ימים אחדים התקיימה האספה הגדולה של כל רבני העיר וחשוביה, הספרדים והאשכנזים, ועליהם היה להחליט, אם לקבל או לדחות את מוסדו של פראנקל.

מהיום ההוא נטשה המלחמה, התלקח ריב התרבות בירושלים.

המלחמה נגד בית־הספר החלה לא בירושלים, כי אם בווינה. אחד מתושבי ווינה שחרה לו על כי לא הוכנס בסוד העניין, כתב לירושלים מכתב־שטנה נגד פראנקל ונגד התורמת להקמת המוסד, הגבירה לבית למל, והאשימם כי ברצונם להקים בירושלים היכל, כדוגמת בתי־תפילת הנוצרים, כדי להטות את לב יהודי ירושלים לאמונת הנוצרית.

דיבה זו לא נקלטה אצל הספרדים בירושלים והם הסכימו הן לפתיחת המוסד והן להשתתף בעבודתו, ואילו האשכנזים התנגדו לו חריפות, וביטוי להתנגדותם נתן באספה הרב ר' ישעיה בארדאקי, אשר אמר: “בתי־החינוך אשר ילומד בם דבר מבלעדי התלמוד, אם גם אינם מנוגדים לחוקי האמונה, הנמוֹ בכל זאת כמעט תמיד הסבה למרד באחרית הימים מול הדת ולהמרתה, ורואים אנו מופתים נאמנים כאלה בארצות אירופה”.

לעומת זאת אמר החכם־באשי הספרדי, הרב חיים נסים אבולעפיה בתום לב: “בעינינו, ילידי הספרדים, טובה ונכוחה מוסדתך, בידענו נאמנה, כי איננה מול דתי האמונה”. רבני הספרים קיוו, כי מוסד זה יהיה יסוד לתלמוד־תורה.

אחרי האספה המשותפת של האשכנזים והספרדים בדבר בית־הספר, לאחר שהספרדים תמכו בייסודו, לעומת האשכנזים שהתנגדו לכך מתאר פראנקל, שבהחלטה זו “היה הנצחון לספרדים על האשכנזים, הנוגשים אותם בלי חשך. ושתי הקהילות האלה ראו ותמהו: הספרדים על עצמם בהכירם פתאום, כי המה הרוב וכי נקרא דרור להם מעול הלחץ שהפעילו עליהם האשכנזים ימים רבים, והאשכנזים… למצוא אומץ־רוח למפעל הזה אצל הספרדים”….

שלא ברצון הביט, כנראה, על העניין הזה הקונסול הבריטי, שראה במוסד הזה התגברות ההשפעה האוסטרית בארץ ישראל. גם פקידי המיסיון התנגדות לבית־ספרו של פראנקל, הואיל וחששו שהתגברות ההשכלה תחליש את פעולתם. פראנקל קשר יחסים עם הקונסול הבריטי וגם עם מנהל המיסיון, כדי לרכך את התנגדותם לייסוד מפעלו. מפי מזכיר המיסיון שמע פראנקל את השתוממותו על היהודים המתנגדים לבית־חינוך הנוסד על־ידי אשה יהודית, הניתן בידי מורים יהודים שומרי דת ועומד תחת השגחת רבנים, בשעה שגם החסידים שולחים ילדיהם לבית־ספר המיסיון ללמדם יסודות המדע ושפות זרות. אולם היטב חרה למיסיון על היווסד בית־ספר ובתי־חולים יהודיים. המצב גרם גם להתנגשות בין הקונסול הבריטי והקונסול האוסטרי. נאמר לפראנקל שיש מקום לחשוד, כי מאחורי התנגדות היהודים יוצאי רוסיה ופולין למוסדו, עומד המיסיון והוא המדרבן אותם בכך. בכל אופן, לפראנקל הבטיח הקונסול הבריטי שלא יפריע ליסוד מפעלו (ואמנם הוא גם הופיע לחגיגת חנוכת־הבית).

כאמור, היה הקונסול האוסטרי, הרוזן פיאצימאנו, התומך הראשי במפעלו של פראנקל. הוא ראה בכך אמצעי להגביר את השפעת מדינתו על תושבי הארץ היהודיים.

ביום כ“ט באייר תרט”ו נקרא פראנקל על־ידי החכם־באשי הספרדי לאספה, שמטרתה היתה להחליט, אם יהודי ירושלים מקבלים את בית־החינוך החדש. באספה השתתפו עשרים ושמונה מרבני העדות האשכנזית והספרדית ונכבדיהן. אחרי שד“ר פראנקל פתח את האספה וברך dir=”rtl" את נכבדי עיר הקודש, קם דובר העדה האשכנזית ר' ישעיה בארדאקי, לשאת את דברו:

“מה לנו ולבית־ספר?” אמר, “האין לנו עדת הפרושים, כמו לכל קהילות האשכנזים, חדרים רב מדי, אשר שם ילכו בנינו לשמוע בלימודים? אורח־החינוך הרשום ב’קול־המבשר' ללמד את בנינו מוסר ותורות כמו במשחק ודרך שעשועים, להורותם בלי עמל רוח ויגיעת בשרים, להרגיל לשונם לנגן בזמירות אמונה ולהסכינם בתנועת גוף (התעמלות), אולי גם לפזז ולכרכר במחול –הנהו על פני כולו שווא ונתעה! אין להקל, כי אם להכביד את עבודת הלימוד על שכם הילדים. למען תכבד גם יקרת התורה בעיניהם. מדוע ניתן ונוסיף עוד אומץ וכוח לבנינו, וגם רגעים (הפסקות) ועתות שעשועים להשיב את נפשם, בעת היותם כולם בריאים”.

על שאלת פראנקל, האם הוא מתנגד לבית־הספר, ‘אשר בו ילמדו התורה בלעדי התלמוד?’ והאם הלימוד בדקדוק העברי, בתורת האמונה, בהבנת התפילה ודיבור צחות בלשוננו ובלשון הארץ (ערבית) אשר אנחנו יושבים בה, הנהו בניגוד לחוקי הדת? – ענה בארדאקי, בהביעו את דעת כל האשכנזים פה אחד: “בתי החינוך, שילמדו בהם דבר מבלעדי התלמוד, אם גם אינם בניגוד לחוקי האמונה, הנם בכל זאת כמעט תמיד הסיבה למרוד באחרית הימים בדת ולהמירה. כל אשר שמת לחוק בה ללמדן בבית־החינוך איננו רק לריק וללא הועיל, כי־אם גם לכליון ושחת”…

את התמיכה אשר אמר פראנקל לתת לילדים, ארוחה ובגדים נכונים היו האשכנזים לקחת, ולתת לחדרים שלהם. ואולם אחד הרבנים האשכנזים עוד הרחיק באמרו: “לא מדובשך ולא מעוקצך”.

מובן שפראנקל לא הסכים לשנות את החלטת התורמת. הוא ביקש את החכם־באשי להעמיד את ההחלטה להצבעה. מהאשכנזים היו שני עסקנים בעד, השאר היו נגד. הספרדים הצביעו כולם בעד המוסד.

ראשי האשכנזים לא רצו בריב, ור' ישעיה בארדאקי עם עוד שני רבנים באו לבקר את פראנקל וגם נפרדו ממנו ברוח טובה. אולם בכל זאת כעס פראנקל מאוד על האשכנזים. לעומתו התחילו הקנאים שבהם לקרוא למערכה נגד המוסד החדש. על קורות הרחובות וגם על ביתו של פראנקל ובית הקונסול הבריטי, בכל פינה ועבר, הודבקו תמונות וכרוזים גסים ונלעגים.

בערב השבת השני קרא שמש בית־הכנסת הווארשאי לעם להתאסף ליד הכותל המערבי. המון רב התאסף שם. אמהות הביאו את בניהן עמהן והאנשים אמרו מזמורי־תהילים להעביר את ‘רוע־הגזירה’. אחדים מהקנאים ביקשו גם לתקוע בשופר ‘למען השמיע במרום קולם’, אך לא עשו זאת. הקונסול האוסטרי פנה אז אל פקידי האשכנזים במכתב בעניין התעמולה נגד המוסד ונגד פראנקל, וגם חפץ לתת לו מאנשי משמרו, בתור שומרי־ראש, אולם פראנקל דחה את ההצעה הזאת, אם כי נשא אתו תמיד נשק מתחת לבגדיו.

פראנקל שכר דירה לבית־הספר וכתב עם בעל־הבית חוזה בשפה הערבית בבית הקונסול האוסטרי. הוא ניגש לסדר את הבית ולהתאימו לבית־ספר. אחרי סיימו את סידור הבית מינה ועד מפקח. קושי מיוחד היה למצוא מורה מתאים בירושלים, שיידע מלבד תלמוד גם את תולדות העמים וידיעת הטבע; אפילו מורה בקיא בתולדות ישראל לא נמצא בירושלים. לאחר חיפושים מאומצים בחרו את המשכיל הצעיר משה פרץ, שידע את השפות העברית, הערבית והספרדית; אשתו התמנתה להיות סוכנת־הבית, להשגיח על הילדים. באספות הוועד־המפקח הראשונות קבעו את משכורת המורים, את סדרי הלימודים ותכניתם. כן ערכו תקציב הוצאות המוסד האחרות: שכירות, כלכלה ולבוש הילדים. בכסף שעמד לרשותם יכלו לקבל לבית־הספר עשרים ילד. המיכסה המלאה של התלמידים נתמלאה חיש, והיה הכרח לדחות הורים רבים אשר ביקשו לרשום את בניהם, בגלל חוסר מקום.

ככל אשר הלך וקרב יום פתיחת בית־הספר, הלכה התנגדות האשכנזים הלוך והתגבר. בשנים־עשר לחודש סיון התאספו בבית־הכנסת של ר' יהודה החסיד והחליטו להכריז איסור על בית־הספר. ולמחרתו, ביום הששי, הסיתו צעירים את דעת־הקהל בספרם ליד הכותל המערבי על דבר החרם שעומדים להכריז. ההפגנות נמשכו גם בלילה. בחצות הלילה עברו המפגינים לפני חלונות פראנקל בהמון וקראו: “קומו, קומו, נקרא את הקינות” וכו', ובבוקר הוכרז החרם בכל בתי־הכנסת של האשכנזים, פרט לשנים. בכל המעשים הללו לא היו מעורבים ישירות פקידי עדת האשכנזים, מפחד הקונסול האוסטרי, אולם הקונסול קרא לפקידים והוכיחם בפניהם. הם השיבו לו כי מאין יכולת בידם להתנגד למעשים, עמדו מנגד, והוא, הקונסול, יכול לעשות כחפצו ולהעניש את האחראים הישירים להתפרעות. ואכן אסר הקונסול חמישה אנשים, אשר שוחררו לבסוף על־פי בקשת הפקידים ובהמלצת פראנקל עצמו.

לאחר שנקבע יום פתיחת המוסד, נמצא שיום זה חל בפרשת קורח, ולבל ימצא בכך המון העם סימן רע, הוחלט לדחות אותו ליום אחר. כן נקבע שבית־המדרש אשר לבית־הספר יהיה בקומה העליונה של הבניין, כי אין לדרוך ברגל מעל לארון־הקודש.

חג חנוכת הבית נקבע ליום כ"ג בניסן. הבניין היה מקושט בדגלים לבנים ואדומים, בדגלי אוסטריה. על הקיר נקבעה תמונת קיסר אוסטריה במסגרת יקרה, מתנת המייסדת, ולמולה נקבעה תמונת אבי הנדיבה, האציל שמעון לבית למל. תמונות אלו נתנו מקום לעלילות, כי פראנקל קבע צלב במוסד – הכוונה היתה לצלב שבאות־הכבוד של הקיסר. פראנקל גרד בסכין את ראשי הצלבים, ומעל לתמונת למל גרד את תמונת השה, סמלו.

הקונסול האוסטרי ופראנקל קיבלו את פני האורחים, שביניהם היו הפחה של ירושלים, הקונסולים הבריטי, הצרפתי והספרדי, החכם־באשי הספרדי וכל בית־דינו ואורחים מכובדים אחרים. הילדים, לבושים תלבושת מזרחית, עברו על פני המוזמנים, ברכו אותם וישבו על הספסלים. מקהלה שרה את פרק ל' מתהילים. אחר־כך נאם פראנקל והישווה את המוסד למוסדו של ר' יוחנן בן זכאי. הוא אמר:

“שאו עיניכם והשקיפו בעד החלונות האלה, והנה רק במרחק צעדים אחדים מתנשאת חומת ההיכל המערבית, רק היא יחידה מכל שארית עם קדומים, אשר כבר חלפה הלכה לה, מכל תפארת האור, אשר כבה ואיננו. בעת התמוטטו חומות ההיכל האלה, ומפלת העיר הזאת כמעט כלתה ונחרצה, ציווה איש אחד לנשאו בארונו כמת למראית העין – מפחדו פן יתעללו בו ויהרגוהו הביריונים – מחוץ לחומות העיר, להתנפל שם לפני שר־הצבא הרומאי ולבקש חנינה בעד אחיו, בעד הנשים והילדים. וכאשר השיב שר־הצבא את פניו ריקם בבקשתו זאת, בהבטיחו לו לתת את בקשתו אשר יבקש לעצמו בלבד ולמלאות רק חנינה אחת בעד נפשו, אז ביקש ממנו רבי יוחנן בן זכאי, לאמר: ‘אם כן, איפוא, הרשני נא לייסד בית תלמוד’. בצחוק מילא הרומאי את מבוקשו, מבלי להבין כי עם מילוי הבקשה הזאת יחיש את תעודת היהודים העתידה, הנשגבה והרחבה, אשר ימיה יבלו את ימי רומא החזקה מצור, וישראל ינצח את מנצחו. רבי יוחנן בן זכאי ראה, כי בא הקץ לשלטון ישראל, וכי תמה ממלכתו אל גיל כעמים, על כן גמר אומר לייסד מבצר לרוח, השולט ועוד ישלוט שלטון רב לעתיד ולאורך ימים על הארץ, אשר הושמה כעת לעיי מפלה”.

לאחר שהמקהלה שרה את ההימנון האוסטרי בעברית, פנה פראנקל בבקשה אל הקונסול האוסטרי שיהיה למחסה למוסד. כן דיבר בשבח מדינת תורכיה, והמקהלה שרה תפילה שחוברה לכבוד השולטאן. לאחר שברכו בברכת מי־שברך את המייסדת, את ראשי קהילת וינה, את משה מונטיפיורי, את משפחת רוטשילד, את המפקחים המורים והילדים, נסתיימה החגיגה בשירת פרק תהילים ‘בשוב ה’ את שיבת ציון' והמוזמנים כובדו בתקרובת. ביום ההוא חולקו כיכרות לחם לכל עניי ירושלים.

הלימודים החלו בר"ח תמוז. סדר היום במוסד היה זה: תפילה, ארוחת־בוקר, לימודים עד הצהרים, ארוחת־צהרים, חזרה על הלימודים, תורה נביאים וכתובים, כתיבה תמה.

וכך נוסד בית־הספר העברי הראוי לשמו הראשון בארץ ישראל.

* *

לאחר שפראנקל העמיד את בית־הספר על מכונו חזר לווינה. בשנת 1860 פירסם בווינה את ספר המסע ‘מצרים’, שהוא מעין חלק שלישי לספרו ‘ירושלימה’.

באותה תקופה היה פראנקל עסקן יהודי וכללי כאחד בעיר מושבו. הוא ייסד בווינה בית חינוך לעיוורים והיה מהמטפלים בהקמת אנדרטה למשורר שילר. בשנת 1876, כיבד אותו הקיסר פראנץ־יוזף בתואר אביר ובשנת 1889 בחרה בו העיר וינה לאזרח־כבוד.

יובל השמונים של פראנקל הוחג בשנת 1890 ברוב פאר, ולכבודו הופיעו כל שיריו במהדורה חדשה.

האיש רב־הכשרון ורב־הפעלים, הלוחם לחופש ואוהב עמו, הפיטן והעסקן, אברהם אלעזר פראנקל, נפטר בשנת 1894 בווינה, עיר מגוריו, בהיותו בן 84.

* *

לאחר עלות הצורר היטלר לשלטון בגרמניה בשנת 1933, החלו להגיע לארץ המוני יהודים מגרמניה. בין העולים היה הצעיר צבי פראנקל (בן־עמרם), מפראנקפורט, צאצאו של אברהם אלעזר פראנקל מווינה. ככל שגברו הרדיפות נגד היהודים בגרמניה כן גדל מספר העולים מארץ זו לארץ־ישראל. בשנת 1936 החלו הערבים במעשי תוקפנות רבים נגד יהודי הארץ, במטרה לבלום את העליה הגדולה. הם אירגנו כנופיות, אשר היו מתנכלות לישובים העבריים. כנופיות אלו היו מתקיפות את התחבורה העוברת בדרכים, מבצעות מעשי חבלה ברכוש העברי ומתנכלות לחייו של כל יהודי.

צעירים עבריים רבים בארץ, וביניהם צבי, התגייסו לשורות הבטחון של הישוב העברי, לשם הגנה על החיים והרכוש. צבי התגייס כנוטר במושבה כפר־סבא, לשם שמירה על פרדסי הסביבה, ובמושבה זו מצא את דרכו לשורות הארגון הצבאי הלאומי (אצ"ל). מכפר־סבא עבר לתל־אביב. הוא התמסר כליל לפעילות בארגון, זנח את עבודתו הפרטית ודירתו שימשה מקום אימונים.

הישוב נקט אז שיטה של הבלגה ומוסדותיו אסרו על תגובה למעשי האלימות של הערבים, אלא הסתפקו בארגון שמירה מפני המתפרעים. אולם דרך זו לא הועילה להפחית את ממדי האלימות, שהלכה וגברה והפילה חללים רבים. נפשו של חלק מהנוער בארץ קצה בהבלגה ותבע ביצוע מעשי תגמול חריפים נגד ערבים, כי האמין שרק בדרך זו יוכלו להפסיק את ההתפרעות.

ארגון האצ"ל, שלא עמד תחת מרות המוסדות הישוביים והיתה לו עמדה עצמאית, החליט לא להמשיך בהבלגה, אלא להכות בפורעים ולהשיב להם כגמולם. אולם מהלכה למעשה עדיין היה רב המרחק. אם כי עמדתו המוצהרת של הארגון היתה נגד ההבלגה ובעד ביצוע מעשי תגובה בפורעים הערביים, עדיין לא נקט הארגון בפעולות ממש, פרט לאילו פעולות בודדות שבוצעו על ידי חבריו באורח ספונטאני, ושלא תוכננו על ידי מפקדת הארגון.

לאחר שערבים ביצעו מעשה רצח נוסף נגד יהודים, יצא צבי לנקום את דמם, ללא קבלת היתר מאת מפקדיו בארגון. עקבותיו נתגלו על ידי הבולשת הבריטית. הוא הצליח להמלט ואולם אמו נעצרה. צבי מסר אז למפקדיו בארגון על הפעולה שביצע, ביקש את חסות האצ"ל – וקיבל אותה. הבריטים היו מעוניינים שצבי יתמסר להם ולכן הפיצו שמועות שמענים את אמו במעצר. כאשר הגיעה שמועה זו לאזני צבי – ביקש להתמסר למעצר, כדי שאמו תשתחרר. מתוך חשש שצבי לא יעמוד בעינויים, נרצח על ידי מסתיריו וגופתו הוטלה לנהר הירקון.

כפי שסיפר שמואל כץ מראשי האצ“ל, בספרו ‘יום האש’, בוצע הרצח שלא על דעת מפקדת האצ”ל. המפקדה חיפשה דרך למלט את צבי מהארץ וקיבלה גם סכום כסף למטרה הזו מראש עירית תל־אביב באותה תקופה, ישראל רוקח, אולם צבי לא היה כבר בחיים.

בראש השנה תרצ"ח (1938) נתגלתה גופת צבי בנהר הירקון, ללא ידיעת זהותה. הובא לקבר ישראל בבית־הקברות בנחלת־יצחק כאלמוני, ורק לאחר מכן נתגלתה זהותו הנכונה. הרצח המביש גרם להתמרמרות רבה בין חברי הארגון אשר הכירו את צבי והוקירוהו.

בגלל פרשה זו, וגם בלל פרשות אחרות, הודח מפקד האצ"ל רוברט ביטקר מתפקידו. הוא נמלט מהארץ ויותר לא חזר אליה.

צבי פראנקל (בן־עמרם) היה מראשוני הנוקמים באותה תקופה. לאחריו באו שלמה בן־יוסף, יעקב רז ורבים אחרים. לאחר שהאצ"ל חישל את כוחותיו בפיקודו של דוד רזיאל – החל להכות במתפרעים הערביים בכל עוצמתו. השתררה אז בארץ רוח אחרת. הורגש שהנוער העברי החל לקחת את גורלו בידיו – ולא עוד יהיה העם בציון הפקר לאויבים מתפרעים.


  1. תוארו של הרב הראשי לעדה הספרדית.  ↩

המלצות קוראים
תגיות