רקע
יעקב יערי־פולסקין
ראשיתה האגדית של אם המושבות: מעמק עכור לפתח־תקווה
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: מזרחי; 1967

כאשר סר משה מונטיפיורי, הוגה הרעיון של התיישבות יהודים על אדמת ארץ ישראל, בא לארץ בשנת 1839, מצא רק יהודים ספורים שעסקו בעבודת־אדמה במקומות שונים, או לשם פרנסה או לשם קיום המצוות התלויות בעבודה זו. הבולט שבתוכם היה ר' מרדכי סלומון, יהודי שהעסקנות הציבורית באה לו בירושה מאביו ר' זלמן צורף, גואלה של חורבת ר' יהודה החסיד בעיר העתיקה בירושלים ואחד ממייסדי הישוב האשכנזי בעיר. ר' מרדכי סלומון רכש כרם־ענבים בכפר השילוח, ליד ירושלים, והיה מעבד אותו בחיבה יתרה, כדי לקיים את המצוות התלויות בארץ. לאט־לאט נצטרף גם הצד הכלכלי שבחקלאות אל הצד הדתי, ובשנת תר"ה עוזב ר' מרדכי סלומון את משפחו בירושלים וחוכר חלקת אדמה בכפר ערבי ליד עזה, והוא מבלה בפינה נידחת זו את רוב ימי השנה.

כשאך נשמע הקול, שמשה מונטיפיורי מתעניין בשאלת יצירת ישוב עברי חקלאי בארץ, השתדל ר' מרדכי סלומון לעורר את התעניינותו בשאלה זו ולחזקה. הוא הגיש למונטיפיורי, בביקורו הראשון בארץ, תזכיר מפורט, בו הוא מוכיח, כי “… גם בחורבנה ושממותה תוכל ארץ־ישראל להיות ארץ זבת חלב ודבש לאלה אשר יעבדוה באמונה”.

ובעת ביקורו השני בארץ החל מונטיפיורי פועל להושבתם של יהודים מצפת על הקרקע, כעובדי אדמה. ניצנים של התיישבות חקלאית נעשו כבר פה ושם על־ידי יהודי צפת. הם חכרו כיברות אדמה קטנות ליד העיר, והיו מעבדים את האדמה יחד עם ערבים, אולם הם היו חסרי ציוד חקלאי יסודי. מונטיפיורי חשב לבוא להם לעזר.

הוא רושם בזכרונותיו בענין זה: “מכל הידיעות אשר אספתי נוכחתי, כי הסביבה מוכשרה מאוד ליסוד קולוניות עבריות. כי יש שם יערי עצי־זית כבירים לימים מאוד, כרמים, אדמת־מראה, המון מעיינות ומים טובים וכו' – בקצרה, זו אדמה אשר תתן יבול למכביר. בטוח אני כי אם יצליח בידי להפיק זממי, תבוא ברכה מרובה לארץ הקודש. ראשית דבר אבקש מאת השולטן לתת לנו בחכירה חבל אדמה על משך חמישים שנה, בערך מאתים כפרים, ובשכר זה ניתן לו מעשרה עד עשרים אחוזים מתוצאות האדמה, אבל בתנאי כי האיכרים יהיו חופשים במשך כל הזמן הנ”ל מכל מסים וארנונה, והרשות תהיה בידם למכור את יבול אדמתם בכל ארצות תבל. וכאשר אקבל את הרשיון הזה, בשובי בשלום לאנגליה, אייסד, ברצות ה‘, אגודה להרחבת עבודת האדמה בארץ־הקודש, בכדי לעזור לאחינו באירופא לשוב לארץ אבותינו. לעת כזאת נודדים רבים מאחינו לאמריקה ולאוסטרליה וכו’, ואולם בארץ הקודש יקל עליהם למצוא אשרם".

גם בטבריה באו נכבדי הקהילה למונטיפיורי כדי לישא וליתן עמו בדבר התיישבות חקלאית. הוא התייעץ בשאלה זו גם עם הקונסול האנגלי בירושלים, והלז התייחס אליו בתשומת־לב ובחיוב, אך יעץ לעשות פסיעות קטנות לבלי לעורר את חשדו של השולטן.

הפחה התורכי שבמצרים היה אז הנציב של ארץ־ישראל ועל פיו נחתכו ענייני הארץ הקדושה. מונטיפיורי פנה איפוא אל הפחה הזה בחזרו מביקורו השני בארץ־ישראל והציע לפניו תכנית של התיישבות. הוא ביקש: א. רשיון לחכירת אחוזות למשך חמישים שנה (בתנאי מפורש שהחוכרים יהיו פטורים ממסים); ב. רשיון לכניסת מומחים מחוץ־לארץ, שילמדו את יהודי ארץ־הקודש את עבודת־האדמה, ואת הטיפול במטעים; ג. רשיון לפתיחת בנקים בביירות, יפו, ירושלים וקהיר.

הפחה כאילו סמך את ידיו על הבקשות האלה, אולם למעשה לא יצא אז כלום מכך. מספר זכרונותיו נותן מונטיפיורי טעם לדבר: “ההצעה ליסד קולוניות ליהודים בארץ־הקודש ובסוריה הביאה כנראה דאגה בלבו, פן יש בלב היהודים לייסד ממלכה חדשה בארץ אבותיהם”.

בעת ביקורו השלישי של מונטיפיורי בארץ־ישראל, בשנת 1855, רכש השר פרדס ליד יפו, בדרך העולה מיפו לשכם, על־יד הגבעה, שעליה נבנתה כעבור ט"ו שנים המושבה הגרמנית ‘שרונה’ (כיום נמצאת בה הקריה של תל־אביב). את הפרדס מסר למשגיח שעליו היה להעסיק יהודים בעבודה ולהשתמש בהכנסות הפרדס לצרכי צדקה. אך העניין לא התנהל כשורה. בבוא השר הזקן לבקר את הארץ בפעם אחרת מצא בפרדסו מניין של יהודים מתושבי יפו, המתפללים בו בציבור, וגרעון שנתי של אלף גרוש בתקציב הפרדס. הדבר הפליא אותו, בידעו נאמנה, כי כל פרדסי הסביבה מכניסים הכנסה שנתית טובה. אולם מניין המתפילים הניח את דעתו וכפר על הגרעון בתקציב.

מרובים היו הגלגולים שעברו על פרדס זה, שכל ימי קיומו היו שלשלת ארוכה של גסיסה והתנוונות, עד שנמכר לבסוף בשנת תרפ"ד (1924) לאנשים פרטיים ולבש צורה של שכונה עירונית, ליד העיר תל־אביב, הלא היא שכונת מונטיפיורי.

הנקודה העברית החקלאית השניה בארץ־ישראל, לאחר פרדסו של מונטיפיורי, היתה מקווה־ישראל, שנוסדה על־ידי יעקב קארל נטר, מטעם חברת ‘כל ישראל חברים’ מצרפת.

הוועד המרכזי של חברת ‘כל ישראל חברים’ מילא את ידו של קארל נטר, בטרם יצא לארץ־ישראל, לשני דברים:

א. לחקור ולדרוש אם יהודי ארץ־ישראל רוצים ומסוגלים להתפרנס מעבודת האדמה; ב. להשתדל לפני ממשלת תורכיה בקושטא בדבר השגת רשיון ליהודים לרכוש קרקעות בארץ־ישראל.

נרסיס לוון, עסקן חברת ‘כל ישראל חברים’ בצרפת, קבע שבייסוד מקווה־ישראל היתה לחברת כי"ח מטרה קדושה אחת: החזרת עטרת החקלאות היהודית בארץ־ישראל ליושנה. האמצעים יכולים להיות שונים. לא ביום אחד נברא החקלאי. צריך לקחת את התינוק, לחנכו, לגדלו, להורות לו את הדרך, לעזור לו בהתחלותיו, לעזור לו בנפילותיו, – בקיצור: צריך להכשיר את החקלאים, צריך ליסד בית־ספר.

מאז יסודו בשנת 1870 ועד עתה, בית־הטפר החקלאי מקווה־ישראל הוא כלי מחזיק ברכה לישוב ארץ־ישראל. הוא חינך דורות של מומחי חקלאות, אשר התפזרו בכל קצווי הארץ ועזרו רבות לקידומה ושגשוגה של החקלאות העברית בה.

סמוך לאותו זמן נעשה עוד נסיון של התיישבות חקלאית בארץ־ישראל. בעיר טבריה נוסדה עוד לפני שנת תרל"ח (1878) חברת ישוב ארץ־ישראל, על ידי ר' שמעון ברמאן, שבא מאמריקה. האיש הזה ניהל תעמולה בין יהודי ארץ־ישראל, שיעסקו בעבודת־אדמה, וגם חיבר ספר בנושא זה בשם ‘מסעות שמעון’.

באותה תקופה שנוסדה מקווה־ישראל, רכשו תושבי ירושלים ר' יהושע ילין וחבריו, חלקות אדמה ליד העיר, לשם הקמת המושבה מוצא.

* *

הרעיון של יצירת מושבות עבריות בארץ־ישראל בתור פעולה גואלת היה מנוי וגמור אצל טובי היהודים שבירושלים. השם ‘פתח־תקווה’ נקבע כבר אז, עמד להנתן לשטח אדמה בקרב יריחו, שעסקני ירושלים עמדו אז במשא ומתן בדבר רכישתו. מספר השותפים לרכישת אדמה זו היה עשרים.

כברת האדמה שעמדה אז להמכר בבקעת יריחו, הכילה ארבעת אלפים דונם. האדמה עמדה להמכר במכירה פומבית מטעם הממשלה, ושני קופצים עיקריים היו על אדמה זו: האחד מוסא־פחה למשפחת חוסייני, שרצה לרכוש את האדמה לצרכי ספסרות; השני – ארמני עשיר מתושבי מצרים, שעמד לרכוש את האדמה בשביל עדת הארמנים שבירושלים. היהודים היטיבו להבין, שידם קצרה להתחרות עם שני תקיפים כאלה. הלכו, איפוא, ושיחדו את הפחה בכסף ואת עדת הארמנים בדברים טובים. ואחרי שהתקיפים משכו את ידם מהקניה והיהודים נשארו הקונים היחידים, היה הדבר כמעט ודאי, שהאדמה תעבור להם לנחלה. אך כאן קפצה עליהם שאלת הנתינות. לאחר שנשאלו המסמכים לקושטא עם שמות הקונים נתיני החוץ, נתקבלה תשובה לשלטונות התורכיים בארץ, כי השולטן עבד־אל־חמיד, בחוסו על אדמת ארצו, שלא למסרה לידי נתינים זרים, הואיל בטובו להוסיף חמש מאות לירות על המחיר שהיהודים נותנים, בכדי לקנות את האדמה בשביל עצמו.

הכשלון ברכישת אדמת יריחו ציער אז מאוד את השותפים. איש ירושלים ר' יהושע ילין מספר בזכרונותיו על נסיון זה: “אנחנו קיווינו לרכוש לנו במשך הזמן את רבבות אלפי הדונמים החרבים והשוממים שעל גבולנו, עד הירדן, שעל פי החוק יכולנו לזכות בהם בחנם, אם נהפכם מאדמת בור לאדמה מעובדה. וזה חשבנו לעשות על ידי זה שנמשוך אלינו עשירים גדולים בעלי הון באירופה, שישתתפו אתנו בסכומים עצומים לקנות בהם מכונות גדולות להעמידן על הירדן לשאוב מימיו, למען השקות בהם את כל או רוב האדמה השוממה הסמוכה לגבולנו. ואחרי שהאדמה עצמה היא דשנה ופוריה מאוד ורק דורשת מים להשקותה, חשבנו שבמקום להשתמש בה לתבואה, אשר עבודתה מרובה וקשה והכנסתה מועטה, נשתמש בה לנטיעת גנים ופרדסים, אשר אפילו חמשים דונם מהם יספיקו לפרנס משפחה גדולה בריווח – וכך חשבנו, שבמשך הזמן היו מוצאות להן אלפי משפחות פרנסתן בריווח, ומלבד כל זה עוד חקרנו ומצאנו, שכל האדמה על שפת הירדן ושפת ים־המלח מכילה בקרבה כמות מרובה מאוד של גפרית, וגם מהעסק הזה היו יכולים להתפרנס משפחות רבות”.

* *

עוד נסיון אחד לא הצליח אז: הנסיון לרכוש את אדמת ‘דוראן’ ליד רמלה, ששנים לאחר־כך נרכשה בכל זאת על ידי יהודים והוקמה עליה המושבה רחובות.

על הכשלון הזה מספר ר' יואל משה סלומון ביומנו:

“כגורל יריחו כן גם גורל אדמת דוראן, אשר הוכרזה בחוצות ירושלים כעומדת להמכר. ויהי בשנה ההיא, כאשר שמעתי קול־קורא בחוצות ירושלים על ידי כרוז הממשלה, כי עומדת למכירה נחלה בסביבת העיר ראמלה, והנחלה תכיל חמשת אלפים ושש מאות ושבעה ושלושים דונם, מהרנו והחלטנו והעמדנו מחברתנו שלושה אנשים בתור קוני הנחלה, ואני בתוכם. רכבנו על סוסים לתור את הנחלה וראינו, כי הערך והסכוך שנתן עבורה איש נוצרי הוא מצער מאוד לערך שוויה באמת. על כן העמדנו איש מאגודתנו לבוא אל המכירה הפומבית הזאת בתוספת קטנה. והנה נקרא המועמד שלנו (ר' בן־ציון ליאון) אל הפחה. והלז דבר עם ר' בן־ציון קשות ויפחידהו למשוך ידו מהקניה, יען כי לא יוכל לתת ערובה בטוחה על מספר הדונמים הרשומים בספרי הממשלה. סוף דבר: הפחה גער בו בנזיפה, ואילולי לא היה האיש הזה נתין בריטניה, כי אז שמהו בכלא. אנחנו עשינו את שלנו, שלחנו טלגרמא לדמשק, כי אם תנתן לנו הנחלה כפי שהיא רשומה בכתב ההכרזה, אז נתן עבורה שמונים אלף גרוש. אך הפחה עשה כאשר חפץ ומכר את הנחלה להנוצרי”.

אבל גם בכשלון זה לא היה כדי להרפות את הידים. מצבו של הישוב הארץ־ישראלי היה אז כל כך עלוב ודל, וההכרה שאין לישוב זה תקנה אלא בעבודת־האדמה היתה כל כך צורבת, שאחרי כל כשלון התעוררו טובי ירושלים בכל פעם לנסיונות חדשים, וכך נוסדה בירושלים בשנת תרל"ו (1876) החברה ‘גאולת הארץ’.

היה צורך בשופר גדול שיזעזע את העם היושב בציון ויחזק את הידים הרפות, ושופר זה נמצא בדו־השבועון ‘יהודה וירושלים’, שר' יואל משה סלומון התחיל להוציא בשנת תרל"ז (1877). העתון שם לו למטרה “לרום קרן אדמת הקודש, הישוב והבניין, המסחר והמלאכה לתועלת איש הישראלי”.

עברה שנה של תעמולה ושל חיפוש אחרי שטחי אדמה, והנה הוגד לסלומון וחבריו, שעל גדות הירקון, במרחק אילו קילומטרים מיפו יש אדמה למכירה, והיא מתאימה מאוד ליסוד מושבה. כשחקרו בדבר מעט יותר, נודע להם, שאדמה זו נחשבת על הכפר אמלבש, והמוכר הוא אפנדי נוצרי מתושבי יפו, טיאן שמו, שזכה באדמה, בתחבולות שונות.

* *

על תולדותיו של הכפר אמלבש מסופר:

מאות שנים היה העמק, אשר משני עברי הירקון, שמם. מי המעיינות, שמהם מוצאו של הירקון, כאילו נועדו מששת ימי בראשית להשקות את האדמה השמנה שמסביב ולהפרותה. ויהיה כי הלכו ומעטו האנשים בארץ, ואלה המעטים אשר ישבו בה, היו נרפים ולא שמרו את המים, השתפכו מל המעיינות למרחקי העמק והפכו אותו לביצות המרעילות את האוויר. והרועים מן הכפרים, החונים על גבעות החול מצפון ומדרום העמק, אשר באו להשקות את עדריהם ולרעות את בהמתם בעשבי הביצות, גרמו לכך שצבתה בטנם של הצאן והבקר מהמים אשר שם ומתו. בגלל זאת היה העמק מקולל בעיני הפלחים אשר בכפרים והם התרחקו ממנו כמטחווי הקשת. ורק רצועות האדמה הצרות, אשר לרגלי הגבעות הנוגעות בעמק, היו נחרשות ונזרעות על ידי הפלחים, אשר בכפרים יהודיה, מגדל, בני־ברק ושאר הכפרים שמסביב.

מהרי אפרים ירד איש גיבור־חיל, חמד שמו, מפליטי הנאבוטים אשר נלחמו בתורכים. הוא עזב את מולדתו בגלל ריב אשר נפל בינו ובין אנשי חרמו. ולחמד בנים וחתנים, עבדים ושפחות, מחנה רב, ולעדרי הצאן והבקר אשר לרגליהם אין מספר. לאחר שראה את עמק הירקון, מצא המקום חן בעיניו והוא נטה בו את אוהלו, היכה וגרש את רועי הצאן והבקר השייכים לכפרים הסמוכים, והטיל מס על הפלחים אשר זרעו בירכתי העמק. והאיש גדל משנה לשנה, עשה עושר רב וזרעו נטויה על כל הסביבה. חמד החזיק בעמק שנים רבות, שהפך לנחלה לו ולבניו, וכל אשר עשה הצליח. אך קללת העמק רבצה על ביתו; שנה שנה חלו מבני ביתו, מעבדיו ומשפחותיו וימותו. וחמד היה כורה קברים לגדת הנהר לקבור בהם את מתיו. מספר הקברים רב היה ממספר האוהלים. לבסוף חלה גם חמד עצמו ומת ונאסף אל עמיו.

אחרי מות אבי המשפחה ירד גם מזל הבית. פחד חמד סר מעל הכפרים. ויש אשר רועי הכפרים נלחמו ברועי בית חמד והכו בהם, והפלחים חדלו מלשלם מס.

וביפו שני אפנדים, אנשים עשירים ומלווים כסף בריבית. לאחר שהורע גורל בני חמד, נתנו את חלקת אדמתם אשר בעמק הירקון לעבוט בידי האפנדים מיפו וקיבלו מהם כסף בריבית. אבל הכסף לא עמד להם והם הלכו מדחי אל דחי. המחלות מעבר מזה וריבית האפנדים מעבר מזה אכלו את בני חמד ואת משפחותיהם בכל פה, עד כי נשארו רק מתי מספר אשר הגיעו עד כיכר לחם.

והשמועה הגיעה להרי אפרים, כי חמד מת, בניו נתדלדלו וכוחם תש. אז יצאו רוכבים ממשפחת אנשי חרמו והתנפלו על פליטת בית חמד ועשו בהם הרג רב, טבלו מטפחת לבנה בדם האחרון לבית חמד, שמוה על ראש כידון ושבו אל ההרים. והקרקעות אשר רכשו להם בני חמד בחרבם ובקשתם עמדו לנחלה לשני האפנדים ביפו, שהיו מחכירים מהן חלקים לפלחים אשר בכפרים השכנים, והם היו משלמים את המסים לממשלה, לבל תפקע זכותם עליה.

* *

וכך מוסיפות לספר האגדות הערביות על גלגולי הכפר אמלבש:

שטח הכפר היה מלפנים גדול מאוד והגיע עד למאה אלף דונם. הגבול הדרומי נמשך עד טאריק שאוקאט ולצד מערב נמשך עד הגבעות, שעליהם בנויה עתה בני־ברק. כתוצאה מהתמעטותם של בני אמלבש בגלל מחלות, נגזלו רצועות רצועות מאדמת הכפר על ידי תושבי הכפרים יהודיה, פג’ה, בני־ברק ומגדל. תמיד היו לו לראש הכפר אמלבש מלחמות וקטטות עם בני הכפרים השכנים, ותמיד היתה ידו על התחתונה.

השייך האחרון היה איש אמיד שבא ממצרים ונקרא חמד־אל־מצרי. הוא בא לשם ועמו כארבעים עבדים. הוא רכש את הכפר החרב במחיר זול מאוד. במשך שנים מספר מתו מרבית עבדיו ואנשיו, והוא ואחיו עמדו והתיישבו בכפר פג’ה, הסמוך לאמלבש. בימיהם הופחת שטח אדמת הכפר על ידי משיגיו השכנים ונשארו לו רק בערך 14,000 דונם. כאשר ראה השייך חמד־אל־מצרי את גורל הכפר ההולך ומצטמק במספר אנשיו ובשטחו מיום ליום, פנה אל אחד מעשירי יפו העוסק בנחלאות, אשר יש לו השפעה במשרדי הממשלה ביפו, הוא הסוחר טיאן, ובא אתו במשא ומתן להציל את נחלתו מידי שוסיו אנשי הכפרים. הסוחר רימה את השייך והוציא ממנו בעורמה תעודת־מכר על חצי שטח הכפר, אך שנים עברו והסוחר טיאן לא עשה מאומה בשטח שקיבל לרשותו. לא נשאר לו לשייך מוצא אחר אלא להשפט עם טיאן, ובשביל הוצאות המשפט מכר השייך אלפיים דונם מאדמת הכפר לסוחר סלים קאסאר מיפו. שופטי יפו עמדו כמובן לצד הסוחר טיאן ולשייך לא נשארו מכל נחלתו הגדולה אלא כאלפיים ושש מאות דונם. לא עברו ימים רבים אחרי פסק־הדין והשייך מת משבץ־הלב.

יואל משה סלומון וחבריו ודאי לא ידעו אז מכל גלגולי האדמה המוצעת להם לרכישה. לפניהם היתה עובדה: יש אפשרות לרכוש שטח אדמה כדי לייסד עליה מושבה עברית.

והם ארגנו מחדש את אחיהם לדעה והכינו את עצמם לסייר את האדמה,

* *

בבוקר קיץ אחד בשנת תרל"ו (1876) יצאו מירושלים: ר' דוד גוטמאן, ר' יואל משה סלומון, ר' יהושע שטאמפר, ר' זרח בארנט ועמם עוד אנשים מספר לראות את אדמת אמלבש שבסביבת יפו.

בבואם ליפו פנו לאדון אמזלג, שהיה אותו זמן סגן קונסול ממשלת אנגליה ביפו; וביקשו ממנו למסור למוכר טיאן הנוצרי, כי רוצים הם לתור את הנחלה בטרם יבואו עמו בדברים. שלח אתם טיאן את אחד מאנשיו להראות להם את הנחלה, ולמחרת היום נסעו בלוויית זאקרי אפנדי, הוא פקידו של טיאן, לראות את הכפר אמלבש. בעין בוחנת סיירו כל היום את שטחי־האדמה הדשנים, אשר על גדות הירקון, הגובל בחלק גדול מנחלת טיאן. נודע להם כי חלק מאדמת הכפר הזה שייך לסוחר היפואי קאסאר, וחלקו של זה מופרד מיתר האדמות, בשעה שחלקו של טיאן מעורב בשטחי־אדמה השייכים לפלחים תושבי הכפר אמלבש.

המסיירים עברו לאורכו ולרוחבו של כל אותו שטח גדול, עד שהגיעו אל מבצר אחד עתיק והרוס למחצה, הוא מבצר אנטיפטרוס, שם מצאו מעיינות מים חיים, שפיכו וזרמו חרש והשתפכו יחד לנחל הגדול המכוסה סוף והמוקף עצים ושיחים. והאדמה שחורה ודשנה ומכוסה שפעת דשא. כשראו התרים את המקום שמסביב למבצר אנטיפטרוס ואת מעיינות המים הזורמים והמהווים את נחל הירקון, מצא המקום מאוד חן בעיניהם והחליטו לקנות כל אותו שטח אדמה כולו לשם יסוד המושבה. ואולם בבואם אחר־כך אל תוך הכפר, הזדעזעו למראה הפלחים הדוויים, הסומים וצהובי־הפנים, ולבם נתמלא יאוש.

עם שקיעת השמש חזרו המסיירים ליפו. רק יואל משה סלומון, שידע היטב ערבית, החליט לשהות בכפר עוד ימים אחדים, למען קחת דברים עם זקני הפלחים, כדי לחקור ולדעת את טיבו וכל שאר הפרטים. היו שיקולים רבים נגד קניית המקום האוכל את יושביו, אך קשה היה ליואל משה סלומון לוותר על שטח זה שהשתוקק אליו כל כך; מצד שני גדל אצלו רגש האחריות לאלה, העתידים להתיישב עליו, כי מי יודע מה צפוי להם כאן…

שלושה ימים עברו עליו בחקירות ודרישות מפי הפלחים היושבים על נחלת טיאן ונחלת קאסאר; והנה לאחר שהרגיש סלומון בבני־שיחו, כי אין לסמוך עליהם ועל דבריהם, כי לא אמרו אף דבר וחצי דבר מאשר בלבם, בהיות עליהם פחד אדוניהם, וגם בהיותם מעוניינים אולי לעבוד אצל היהודים, שבלי ספק לא ינצלו אותם כאדוניהם – נכנס סלומון בשיחה גם עם הפלחים שאינם מאיכרי טיאן והמתגוררים בכפרים הסמוכים, הרחוקים מעט מהירקון ומהביצות, בהיותו בטוח, כי הללו יהיו מסיחים לפי תומם כדרכם של הערבים, המלאים סיפורים ואגדות על כל מקום ומקום. מפיהם נודע לו כי שתי סיבות גורמות למחלות בסביבת הנחל: מי הירקון ומי הביצות. למי הירקון, שאין עליהם השגחה מצד הממשלה, מושלכות תמיד נבלות צאן ובקר על ידי הבאים לרעות לידו את עדריהם, והביצות הגדולות אף הן משחיתות את בריאות תושבי המקום על־ידי המוני יתושי הקדחת. כמו־כן נודע לו מפיהם ששני הגורמים הללו פוגעים אך ורק באלה היושבים ממש בקרבת הירקון והביצות, ואילו תושבי הכפרים הדרומיים, הרחוקים מהללו מרחק שעה וחצי או שעתיים, כל רע לא יאונה להם. על סמך הידיעות הללו החליט סלומון להסתלק לפי שעה מהרכישה של חלקת טיאן, בהיותה קרובה גם לירקון וגם לביצות, שני הגורמים העיקריים למחלות, ולבוא בראשונה במשא ומתן עם הסוחר קאסאר לשם רכישת נחלתו, הנמצאת בדרום וגובלת עם שדות הכפר יהודיה, – הוא יהוד הנזכר ביהושע ובמלכים – המוחזק למקום בריא בהחלט. לאחר שירכשו ממנו את הנחלה יקימו את המושבה על מרום הגבעה הדרומית שבקצה, המרוחקת מכפר הפלחים, ושם גם יכרו באר מים חיים, לבל יצטרכו לשתות ממי הירקון המזיקים.

ביפו כבר חיכה לסלומון ר' דוד גוטמאן, כדי להיוודע ממנו על תוצאות חקירתו. סלומון מסר לו את כל הידיעות, שהשיג מפי יושבי הסביבה ההיא, והעלה את הצעתו החדשה בדבר קניית נחלתו של קאסאר בתחילה. השנים החליטו לדחות לפי שעה את הרכישה הגדולה של חלקת טיאן ולקנות את נחלת קאסאר, שהיא, כאמור, רחוקה מכל סכנה.

* *

אף־על־פי־כן, ככל אשר הלכה והתקרבה משאת־נפשם זו להתגשמותה, כן הלך וגדל בלבם הפחד מפני התוצאות המסוכנות הכרוכות בתנאים האקלימיים של אותה סביבה. אז פנו שלושה מהם לשם יתר בטחון אל הרופא היווני המפורסם בעת ההיא, ד"ר מאזוריקה, והזמינוהו לבוא ולחקור את מצבה האקלימי של סביבת אמלבש.

כשבאו יחד עם הרופא אל המקום, שוב נתקל מבטם באותו המחזה העגום: גופות־שלדים של פלחים, צהובי פנים כקלף, מגששים קיר בעצם יום, או אחד מובל ביד רעהו ולשניהם רק עין אחת או עין וחצי מלופלפות וזבות בלי הרף.

אותה שעה פרש מעליהם ד"ר מאזוריקה וטיפס ועלה על חורבת בית ונשאר שם עומד, כשעיניו צופות ותרות בלי הרף ברקיע. בריחוק מקום ממנו עמדו שלושת המסיירים תוהים ומשתאים בלב פועם ונשימה עצורה. הביטו אליו מבלי הבין פירוש עמידותו המסתורית. כעבור חצי שעה ירד הרופא מעמידתו המוזרה ואמר אליהם כדברים האלה:

“דעו לכם, אדוני, כי חקירת האקלים של איזו סביבה שהיא הנה אחת הבעיות הקשות והמסובכות ביותר שבמדע הרפואי. ואולם סימן אחד כללי ישנו, שעל פיו אפשר לפסוק בוודאות, אם מקום זה או אחר כדאי וראוי ומוכשר למושב אדם, או שכל שומר נפשו צריך לרחק מעליו ככל אשר יוכל. ניצבתי כל העת על רמה זו ועיני תרו בלי הרף על פני מרחבי הרקיע, לראות ציפרים עפות, ואולם על פני כל המרחב הכחול והשקט הזה לא ראיתי גם עוף פורח אחד. והרי נמצאים אנו בארץ שמש והרי אנו רואים המון גרעיני תבואה פזורים בכל מקום, והרי גם תולעים וכל מיני רמשים – מאכל כה טעים לעוף השמים… אין זאת כי אם רע ומושחת הוא אוויר המקום הזה, עד כי גם העוף, הנשמע לאינסטינקט הפנימי הער בו תמיד, נזהר מלקרב הנה. מקום משכל תושביו הוא המקום הזה”.

הרופא סיים את תוצאות חקירתו וסר הצדה.

כקפואים נשארו השלושה על עמדם. גוטמאן, שהרגיש ברגע ההוא, כאילו כל העולם חשך בעדו, החליט בנפשו שלא להשמע ליווני ולחקירתו ולהביא את עניין רכישת הקרקע לידי גמר; אולם בהציצו בפניהם של חבריו, שעמדו מורכני ראש ומבטיהם נעוצים בקרקע, כמצפים למענה מפיו, לא ההין להביע את החלטתו הנועזה בקול, והוסיף לעמוד אף הוא דומם ומחריש, שלושתם היו כיראים להביט איש בפני רעהו.

מחזה אילם זה נמשך רגעים מספר. פתאום הפליט סלומון חרש:

“ובכל זאת!”

“ננסה!” קרא שטאמפר בקול.

המלים הללו אך נפלטו מפיהם, וגוטמאן, נרגש עד עומק נפשו ממה ששמע התנפל על צווארי שני חבריו ופרץ בבכי. אז לא יכלו להתאפק גם שני חבריו והחלו לבכות אף הם.

כעבור רגעים מספר, כשקרב אליהם ד"ר מאזוריקה וראה את בני־לווייתו כשהם מדברים בהתרגשות ועיני שלושתם לחות מדמעות, חשב בנפשו שאין זאת כי אם תוצאות חקירתו את המקום, שכה הדהימו את שלושת היהודים, באו לאחר שהללו כבר סילקו את כל מחיר הקרקע, ועכשיו הריהם עומדים ובוכים על ממונם שאבד. התחיל היווני לתומו לדבר על לבם ולנחמם, באמרו, כי אשר לו, כהנה וכהנה כדאי לו להפסיד ובלבד שלא לסכן את חייו, היקרים מכל הון. אולם מה נדהם הרופא לאחר שהוברר לו מפי השלושה, כי גם אחרי חקירתו המעולה הם נשארו עומדים בכל תוקף בהחלטתם להתנחל במקום המסוכן הזה, וכי דמעות עיניהם אינן כלל דמעות הבאות מתוך מורך־לב וחרטה.

* *

אחרי משא ומתן שארך כשבוע ימים בערך, קנו המתנחלים מידי סלים קאסאר במחיר 1,070 נאפוליאון זהב (21,400 פראנק) את חלקו, 3,375 דונם, ובערב ראש חודש מנחם אב תרל"ה נכתב ונחתם החוזה בין המוכר סלים קאסאר ובין הקונים דוד גוטמאן, יואל משה סלומון ונתן גרינגרט, במעמד החברים יהושע שטאמפר וזרח בארנט. החוזה נערך אצל הקונסול האוסטרי, לפי שגוטמאן, הקונה העיקרי (לפי סכום הכסף שהשקיע בקניה), היה נתין אוסטרי. כן נכתב החוזה על שמו מחשש להתנכלותו של ראוף־פחה אשר בירושלים, פחה שהיה פאטריוט תורכי נלהב והתנגד בכל תוקף למכירת קרקע ליהודים.

על המאורע הזה רשם ביומנו בנו של אחד המייסדים, טוביה סלומון:

"אבות הישוב החקלאי הראשון הרגישו בנפשם, כי אמנם צעד חדש וחשוב מאוד נעשה על ידם לקידומו של הישוב העברי בארצנו; לאחר שבמשך חמש השנים האחרונות, לא עלתה בידם, בעטיו של הפחה, להוציא לפועל את הקניות ביריחו ובדוראן, הנה עתה הצליח ה' בידם והקניה אל הפועל ובאין שום מפריע, עד שגם הפחה עצמו לא ידע מזה דבר. ומשנה שמחה שמחו לקראת העובדה, כי הקניה המוצדקה נעשתה בימים היסטוריים לישראל, בהם נחתם גזר־דינם לפני אלף ושמונה מאות שנה. עתה נהפכו להם הימים ההם לימי גאולה ושמחה וישועה, והגלגל החוזר בעמנו, שהיה יורד ושוקע עמוק מיום ליום, שוב התחיל עולה ומתרומם לאט לאט. האם לא אצבע אלוהים היא, אשר אמר לצרת עמנו די, עד פה תבוא ולא תוסיף, והנה נפתח עכשיו פתח־תקווה לשוב ולהתנחל על אדמה אבותינו מימי קדם. על כן קראו שם הנחלה הזו והמושבה שתיבנה במקום הזה בשם פתח־תקווה, לאמר: ‘יתן ה’ והעמק הזה יהיה לפתח־תקווה ולהתחלה טובה לגאולת העם ולתחייתו בחומר וברוח'.

המלצות קוראים
תגיות