רקע
יעקב יערי־פולסקין
האיש הדגול מזכרון־יעקב: אפרים פישל אהרונסון
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: מזרחי; 1967

(תר“ט – 1849 – תרצ”ט – 1939)

הוא היה אבי האהרונסונים, אביהם של אהרון ושרה. עוד מראשית ימי נעוריו ובחרותו עיצב אפרים פישל את חייו בעצם ידיו ויצא עצמאי למלחמת החיים והקיום. בעלותו ארצה מרומניה, עם החלוצים הראשונים, ייסד את המושבה זכרון־יעקב בשומרון, על אדמת זאמארין, ונעשה לאחד האיכרים החרוצים ביותר; למופת היה בהתמדתו ובמסירותו לטיפוח אדמתו. גם בימים ההם, בימי שלטון פקידות הבארון במושבה, בעת שלא כל האיכרים עיבדו את שדותיהם וכרמיהם במו ידיהם, היה אפרים פישל מעבד בעצמו את אדמתו והיה למופת לכל בני המושבה. עם כל המתיישבים הראשונים נשא אפרים פישל בסבלות שלטון תורכיה, והיה מסוללי הדרך לחלוצים הבאים אחריהם.

אפרים פישל, בנם של ר' אהרון וחוה־רחל, נולד ברומניה בכ“ה אייר תר”ט (1849). עד הגיעו לגיל מצוות למד בחדר ואחר עבד בעבודות שונות עד לעמידתו ברשות עצמו. הנה כי כן, בגיל שלוש־עשרה הגיע לבדו מעיר מולדתו השקטה פלטצ’ני אל גאלאץ, רוכלת העמים. הוא נכנס למלחמת הקיום עם רכושו היחידי שבידיו – הכתובת של ידיד שמסר לו אביו. לאחר חיפושים מרובים, מצא את ביתו של הידיד, שבו קיווה למצוא אי מוצק בתוך גלי החיים הסוערים שהקיפוהו. דמעות עמדו בעיניו, כשנודע לו, שאותו אדם יצא לבראילה, הנמצאת מעבר לגבול, בנסיכות מונטאניה. כך, אחרי שהגיע למחוז חפצו בטלטולים וחיפושים כה רבים בדרכים, ניצב מזה־רעב מול דלת סגורה. את מקלטו מצא אצל פונדקאי אחד, אדם קשה וכילי, שמרר את חיי העובדים אצלו. ואף־על־פי־כן ידע אפרים פישל, שהיה צייתן, שקדן ובן־חיל, לרכוש את לב האיש הזה ועבד בשרותו זמן רב.

אפרים פישל חי לו חיי צמצום וחסך לו את פרוטותיו המזומנות. עד שעלה בידו לפתוח חנות בבראילה. פעם, נסע בעניני מסחרו לבאקאו, ובנסיבות בלתי מובנות לו, נסיבות מסתוריות כמעט, נקלע יום אחד לביתו של ר' שמואל גאלאצאנו. חודשים אחדים לאחר אותו יום נשא לאשה את מלכה, בתו היפהפיה. כך זכה להיות חתנו של רבי שמואל גאלאצאנו המלומד, ובעלה של מלכה, שנוסף על יופיה היתה גם משכלת ובקיאה בספרי הקודש ושותפת לחקירותיו ולהגיונותיו של אביה.

אותה עת הקיפה התעוררות לאומית גדולה את יהודי רומניה, בעקב תעמולתם של אלעזר רוקח מארץ־ישראל וסר לורנס אוליפאנט מאנגליה. בולמוס העליה לארץ־ישראל תקף רבים. שם אחת האוניות שבה הפליגה שיירה של חלוצי רומניה מגאלאץ לארץ־ישראל היה ‘טיטוס’, והעולים אמרו: “טיטוס הגלה את ישראל מארץ־ישראל וטיטוס משיב את ישראל לארץ־ישראל”.

בשנת 1882 עלה אפרים פישל, יחד עם עולים אחרים שהגיעו אתו מרומניה, על אדמת זאמארין שבשומרון ויסדו שם את המושבה זכרון־יעקב. את חלקות האדמה הראשונות רכשו בכספם, את המשקים החלו לבנות באמצעיהם ואת האדמה עיבדו בידיהם. הימים הראשונים בחיי אפרים פישל ושאר המתיישבים בזכרון־יעקב היו ימי רעב. שום מוסד לא בא לעזרתם, ורבים נאלצו לעזוב את המקום, על מנת לחפש עבודה, להחיות את נפשותיהם. אולם אפרים פישל נאחז בקרקע המושבה ולא רצה לעזבה בשום פנים ואופן.

כשהגיעה שוועתם של חלוצי רומניה הראשונים מהרי השומרון לאוזני הבארון הירש, בשנת תרמ"ב (1883), שלח לארץ־ישראל את שליחו הנאמן ויניציאני, כדי לעמוד מקרוב על מצב המתיישבים. בתקופה זו טיפל הבארון הירש בשאלת התיישבות היהודים על הקרקע, בארגנטינה וביתר ארצות הגולה, לאו דווקא בארץ־ישראל.

הבארון אדמונד דה־רוטשילד היה כבר אז שקוע ראשו ורובו במתן עזרה לחלוצים הראשונים וחברי ביל"ו, שהתישבו על אדמת ראשון־לציון. ואילו לעולי רומניה בזאמארין טרם הגיעה עזרתו, כי בשמוע הבארון רוטשילד, שהבארון הירש שולח את שליחו אליהם, לא רצה לדחוק עצמו לענייניו וביכר לעמוד מהצד.

שליח הבארון הירש, ויניציאני, בא אל עולי רומניה הראשונים. אולם התקוות הגדולות שהמתיישבים הראשונים תלו בשליח זה של הבארון הירש, התנדפו. ויניציאני שמע אמנם את מגילת היסורים של המתיישבים מתוך התזכיר שקראו בפניו, והושפע מאוד מן התיאורים הנוראים. הוא הושיט להם עזרה כספית מיידית מטעם הבארון הירש, אולם העזרה נועדה רק לשבור את רעבונם. השליח סרב בהחלט לעזור למתיישבים להתבסס על אדמתם.

למזלם הרע, של מתיישבי זאמארין היה יום ביקורו של ויניציאני במושבה שלהם יום חמסין. כשנאלץ השליח לטפס על הרי השומרון בלהט השמש הבוערת כאש, בלא שום דרך, כשהזעה שוטפת מפניו בלי הפוגות, הוציא מפיו כבר אז את גזר־דינו הנמהר, באזני מלוויו מבני המתיישבים, בנשאו את עיניו לשמים הכריז: “שמים נחושת, אדמה קשה כברזל, בלי סימן של עץ וצל, ובגיהינום שכזה אתם רוצים לבנות מושבות? לא ולא! היה לא יהיה כדבר הזה!”

גזר־דין מר ונמהר זה שימש כנראה נר לרגלי ויניציאני בכל חקירתו ודרישתו במצב המתיישבים. מתוך הכרה, שבשלטון פראי של באקשיש ובסביבת שודדי־לילה וחמסנים, אין תקווה להתיישבות יהודים בארץ־ישראל, המלאה מחלות ומכשולים ופגעים שונים בלאו־הכי, משך את ידו מביסוס בר־קיימא של המתיישבים והושיט להם, כאמור, סכום של כמה אלפי פראנקים לעזרה תכופה בלבד. הוא אף נמנע מלדבר אתם על הרעיון שהביא אותם מגלות רומניה, כי לא האמין בשום פנים ואופן שאיש אירופה, ובפרט יהודי, יוכל להחזיק מעמד במקום פראי ומסוכן זה.

באספת הפרידה שלו מן המתיישבים הראשונים אמר ויניציאני את הדברים הבאים:

“הנני נוסע מכם מחר באנייה ישר למארסייל. אשתדל לעניין שם מישהו מהמיליונרים היהודיים שהוא קרוב לרעיונכם בארץ זו. ואולי יתעניין הוא בכם ויקבל עליו את הסידור המוחלט של חייכם על הקרקע פה. את שולחי, הבארון הירש, לא אייעץ בשום אופן לפזר את מיליוניו לשווא על צחיחי סלע אלה, בארץ פראית זו, בתנאיה האקלימיים הרעים”.

אפרים פישל אהרונסון ויתר המתיישבים, בשמעם את דברי ויניציאני, שהיה בהם רק צל של תקווה על איזה ‘מישהו’ שיבוא לעזרתם (את שמו של הבארון רוטשילד לא הזכיר והם טרם שמעו עליו), שאלו אותו במר־נפשם: “ומה יהיה, אם אותו ה’מישהו' יושפע משליחו של הבארון הירש ויסרב להגיש את עזרתו גם הוא? מה יהיה אז?”

ויניציאני ענה למתיישבים בדברים קצרים: “אם דברי לא ימצאו הד בלבו של אותו ‘מישהו’, המיליונר הגדול הזה שהוא קרוב לרעיונכם, אין לפניכם אלא מוצא אחד ויחידי: לקשור אבנים לצוואריכם ולצווארי נשיכם וטפכם, ולצלול בים הכחול, שהוא לנגד עיניכם….”

בשמוע אפרים פישל אהרונסון את דבריו ‘המעודדים’ של שליח הבארון הירש, גמר בלבו, שאין לצפות לעזרת חוץ, ונרתם בעול העבודה, להושיע את עצמו בעצמו.

* *

באחד הימים הראשונים ההם, בצאת האיכרים עם שוריהם לחרוש את שדותיהם, יצא גם אפרים פישל אהרונסון, יחד עם בנו הקטן בן־השבע, אהרון, עם צמד שוריהם, לחרוש את שדותיהם בצלע ההר, בין קיסריה ועתלית, שעל חוף הים. האב אפרים פישל היה נוהג את השורים ובנו הקטן היה הולך מאחרי המחרשה ותולש את היבלית המזיקה לנטיעות. כה עבדו וחרשו את שדותיהם, האב והבן, עד צהרי היום. האב התיר את השורים ומסרם לבן לרעותם בשדה. אהרון הקטן היה מנצל את זמן ‘הבטלה’ הזה לחפש בין סלעי ההר וטרשיו עשבים וצמחים, שאת שמם מצא בתנ"ך, וביחוד את הדרדר.

אחרי מנוחת הצהרים, שוב רתמו האב והבן את השורים למחרשה והמשיכו בעבודתם.

אותו יום הופיע השר האנגלי סר לורנס אוליפאנט ממושבו בהר־הכרמל, כדרכו תמיד לראות את המתיישבים, ולהושיט להם את עזרתו. הפעם בא בלוויית מזכירו הפרטי נפתלי הירץ אימבר, מחבר ההימנון הלאומי ‘התקווה’. השר האנגלי ומזכירו העברי ראו את האיכר החרוץ אפרים פישל אהרונסון עם בנו הקטן אהרון חורשים בין סלעי ההרים. בראות המשורר את המחזה הזה נחה עליו רוח השירה ובלב נפעם כתב את שירו המפורסם ‘דגל המרד של בר־כוכבא’. השיר הזה נמסר בהעתקי כתב יד בין המתיישבים הראשונים מיד ליד. בשיר מתאר המשורר את בר־כוכבא יוצא מסלעי ביתר החרבה ומחפש בסביבה יהודי חורש את אדמתו בשדה, שלידו ימסור את חרבו ודגלו, כדי להמשיך את מלחמת החופש בעד העם והארץ, והנה מוצא הוא נער עברי ההולך אחרי המחרשה ומוסר לידו את דגל המרד העברי. השיר מסתיים בכך, שבר־כוכבא מנשק לנער במצחו ונעלם למנוחתו הנצחית בין מערות וסלעי ביתר החרבה, כששמחת אין־קץ מרחפת על פניו, כמו מרגיש הוא שמסר את חרבו, קשתו ודגלו, דגל המרד העברי, לידים נאמנות.

* *

בשנת הששים וארבע לחייו יורדת על אפרים פישל הראשונה והקשה במהלומות הגורל. בשנת 1912 מתה עליו אשתו היקרה והאהובה מלכה, שאת חותמה האישי הטביעה על ילדיה הרבים. אחרי מות אשתו נשאר אפרים פישל כיתום בודד, כי אשתו מלכה שימשה לו כבת־לוויה נאמנה בכל דרכי חייו.

בימי מלחמת העולם הראשונה, כשנוסדה חבורת ניל"י, שבניו אהרון, שרה ואלכסנדר, היו בה הרוח החיה, הם שיתפו גם את אביהם בסודם והוא עזר להם כפי יכולתו.

בחול המועד סוכות תרע“ה נתגלה הקשר של ניל”י על ידי השלטונות התורכיים. פלוגת הפרשים מצאה את רחובות המושבה ריקים מאנשיה. הצעירים נמלטו אל הכרמים הרחוקים. רק אפרים פישל הזקן, בתו שרה ובנו צבי נשארו בבית אשר ברחוב הראשי. הפרשים, כציידים מנוסים הבטוחים בצידם, שמו מצור על המושבה ועם שקיעת החמה נכנס הקאימאקאם1 dir=“rtl” בראש פלוגת פרשים חזקה אל המושבה פנימה וניגש ישר אל בית אהרונסון. הקאימאקאם הרעים בקול זועם: “איה יוסף לישאנסקי?”2 חייליו ערכו חיפוש יסודי בכל חדרי הבית. ושוב מרעים קולו: “איה לישאנסקי!”

“איני יודע”, השיב אפרים פישל אהרונסון הזקן.

“אני דורש ממך להסגיר לידי את לישאנסקי!” הרעים הקאימאקאם בזעף.

“לישאנסקי איננו אצלי ואיש מאתנו אינו יודע איהו”, השיב אפרים פישל.

“לאן הלך?”

“אינני יודע? לא ראיתיו”.

תוך שאלות התחילו להכות את הזקן בפרגולים באכזריות רבה. אך הוא באחת: “אינני יודע, לא ראיתיו”. אפרים פישל אהרונסון בן השבעים עמד בכבוד ובאומץ בעינויים שנתנסה בהם. וכאשר שרה בתו אימצה אותו ועודדה את רוחו שיחזיק מעמד ולא יכשל בפיו ויגלה דברים, ענה לה ברוגזה: “שקצה! אותי את מזהירה?!”

רופא המושבה זכרון־יעקב הד"ר הלל יפה, אשר היה עד ראיה לכל המוראות שעברו בימים ההם על המושבה, רשם ביומנו, על עינויי הזקן אפרים פישל ובני משפחתו, את הדברים האלה:

“בדקתי את הזקן ומצאתי את רגליו נפוחות וכחולות מחמת המכות, נשימתו כבדה, אבל הוא מלא אומץ־לב. שרה פשטה את בגדיה והראתה לי שכל גופה מכוסה צלקות ארוכות ושחורות, סימנים של צליפות השוטים. הבית מלא כולו חיילים ושוטרים המשגיחים בשבע עינים על היוצאים והנכנסים. המפקד התורכי אמר: ‘אצלנו התורכים אין מכים נשים’, אבל הוסיף, שיחזור ויכה את הזקן, אם בתו שרה לא תגלה את מקום מחבואו של לישאנסקי”.

לאחר מות העינויים של הבת שרה, העבירו את אפרים פישל, יחד עם הנאסרים האחרים מזכרון־יעקב, למנזר קאזאנובה בנצרת, שהפך לבית־כלא ארעי ושימש למרכז העינויים של התורכים בראשותו של הקצין חאסאן־בק. שם המשיכו לענות את הזקן ביתר שאת. איש חדרה מנדל שניאורסון שהיה עד־ראיה לעינויים אלה, רשם ביומנו את פרטיהם:

“היכוהו במקלות על כפות רגליו, והתליין־המכה היה חאסאן־בק בעצמו. הוא התחיל להכותו במקל לאט־לאט ועם כל מכה קרא הנענש מלה מן התפילה הידועה: ‘שמע ישראל ה’ אלוהינו ה' אחד…' כשהתחיל להכותו ביתר תכיפות, קרא אהרונסון את התפילה גם כן ביתר מהירות, לפי קצב המכות, וכשהמכות ניתכו על כפות רגליו במהירות רבה, כמו שמכים בתוף, המשיך הגיבור הזקן להתפלל באותו הקצב המהיר. איזה אומץ, איזו אמונה?! עינוייו של אהרונסון הזקן נמשכו משעה אחת עד ארבע בלילה, ואז הובא לקומה העליונה מתעלף, והושלך על רצפת האבן של תאו”.

חאסאן־בק התליין הסאדיסט האכזר לא יכול היה לשבור את רוחו של אפרים פישל הזקן. מות בתו שרה דיכא את רוחו, אבל הוא התגבר על יגונו והתנחם בראותו את בנו אהרון השב ממערכת המלחמה המדינית־הציונית עטור בזר הנצחון, לאחר גירוש התורכים מהארץ ונצחון האנגלים.

* *

זמן קצר לאחר ששוחררה הארץ מידי התורכים, באו חברי ‘ועד הצירים’, הד“ר דוד אידר והקומנדאנט אנג’לו לוי ביאנקיני, לבקר בזכרון־יעקב אצל אפרים פישל אהרונסון. הם סיפרו לו על פעליו הגדולים של בנו אהרון למען גאולת הארץ. הופיעה משלחת בבית אהרונסון המורכבת מבאי־כוח הפועלים במושבה והגולים ומתל־אביב ויפו. כולם ממתנגדי חבורת ניל”י ומשונאי בית אהרונסון. הם צעקו: “שקץ תשקצנו, ותעב תתעבנו כי חרם הוא”. לא מצא בעיניהם חן הדבר שבאי־כוח ההסתדרות הציונית, כפי שנקראו אז, ‘ועד הצירים’, יבואו אל המושבה ותחנתם הראשונה תהיה דווקא בית אהרונסון. בהכנסם אל הבית הם פנו אל שני חברי ‘ועד הצירים’ ומחו נגד הביקור הזה. בא־כוח המשלחת אמר: “אנו מתפלאים על שני חברי ‘ועד הצירים’, שביקורם הראשון במושבה הוא לא בבית ציבור הפועלים או ועד המושבה, אלא דווקא בבית הטמא הזה, שבעליו הביאו שואה כל כך גדולה על כל הישוב, ושבגלל חטאי הריגול שלהם עינתה הממשלה התורכית את הפועלים והשומרים. יחס שכזה מצד באי־כוח ‘ועד הצירים’ הוא מעליב ומחפיר. אנו באנו להביע את מחאתנו הנמרצת ומזמינים את באי־כוח ‘ועד הצירים’ לבית הפועלים… ושם נדבר ביתר פרטים על מצב הפועלים במושבה זו, ועל… ועל..”

ד"ר אידר השקט והישר התפרץ עליהם בחימה וכעס ומרוב התרגשות רק גימגם:

“הייתי רוצה לדעת מה רוצים האנשים האלה? היודעים הם מה הם מדברים? ומי ביקש מהם לבוא הנה לבית ‘טמא’ זה? מי הזמין אותם? מי צריך אותם פה? המסוגלים הם להעריך מה היה מות שרה בעיני האנגלים כובשי הארץ? והמסוגלים הם להעריך את פעולותיו הגדולות של אהרון אהרונסון, ועזרתו הגדולה לכיבוש הארץ?”

הקומנדאנט ביאנקיני תמך בדברי ד"ר אידר ושניהם ביקשו מהמשלחת להסתלק מבית אהרונסון, ונשארו להמשיך את שיחתם עם הזקן אפרים פישל אהרונסון.

* *

במחצית מאי 1919 היה על אפרים פישל אהרונסון לשתות את כוס היגונים במלואה. מר מוצרי, ממצרים, מזכיר ‘ועד הצירים’ וידידו הקרוב של אהרון, הביא לו את הבשורה הטראגית, כי בנו אהרון נעלם בתעלת לה־מאנש3… בשורת־איוב זו דיכאה אותו עד לעפר. מות בנו השני, צבי, בדמי עלומיו שבר לגמרי את לבו וגופו. הוא הרגיש שכוחותיו הולכים וכלים, אבל הוא המשיך עדיין בעבודתו בשדה ובכרם, כי בה מצא תנחומים. רק בהגיעו לגיל השמונים, הסתלק לגמרי מעבודתו בכרם, בשדה ובחצר.

בשנתו התשעים נפטר אפרים פישל אהרונסון בזכרון־יעקב, ביום ז' שבט תרצ"ט, והובא לקבורה בבית העלמין של המושבה.


  1. קאימקאם – קצין מחוז.  ↩

  2. מגיבורי המחתרת של ניל"י.  ↩

  3. בנפילה ממטוס בריטי, שלא הומצא לה הסבר מתקבל על הדעת מצד השלטונות הבריטים.  ↩

המלצות קוראים
תגיות