(תרל“ז – 1877 – תר”פ – 1920)
בין חברי ‘ועד הצירים’ שבאו לארץ אחרי הכיבוש, היה אחד שלא דמה במאומה לאחרים. הוא לבש את המדים השחורים, המעוטרים פתילי־זהב, של קצין ימיה איטלקי. גבה־קומה היה האיש, ועל שפתיו ריחפה תמיד בת־הצחוק הרחבה, האופטימית של יורדי־הים בכל האומות. הופעתו היתה מושכת־עין כל כך, עד שבעברו ברחוב היה מלווהו גל של לחישות: “מי זה? מי הוא?”
שמו היה ביאנקיני. אנג’לו לוי ביאנקיני, יליד ונציה. מלבד זה ידעו אך מעט על האיש, שנקרא בפי כל מכריו ‘איש הקסם’. ידעו רק, כי משפחתו מתגוררת באיטליה זה הרבה דורות, כי אנג’לו נכנס לשרות הצי בעודנו נער, כי עשרים וחמש שנה היה על סיפון האנייה, בין שמים ומים. השירות בצי הוליך את ביאנקיני למלחמות בחבש, בסין, בטריפולי. וכשפרצה המלחמה העולמית הראשונה היה מפקד אניית־קרב.
אותות הכבוד שהתנוססו על חזהו של הקומנדאנט סיפרו על מעשי־גבורתו. ואמנם, הוא שהציל את ונציה בשנת 1916 ממצור אוסטרי.
* *
אנג’לו לוי ביאנקיני נולד בוונציה ביום 4 בפברואר שנת 1877 לאביו מיכאל אנג’לו לוי ולאמו אנריקטה ביאנקיני. הוא היה בן למשפחה מושרשת בחיי איטליה החופשית אך הדבקה גם במסורת היהודית, משפחה שכמה מבניה תפסו עמדות חשובות בשרות המדינה באיטליה ובהנהגת הקהילה היהודית שבה ומוסדותיה. אנג’לו קיבל חינוך כללי ככל בני המשפחות הנכבדות האיטלקיות וחינוך דתי יהודי באותה מידה מצומצמת שניתנה אז לילדי היהודים באיטליה.
אנג’לו לוי צירף לשמו גם את שם משפחת אמו, כדי להבדיל בינו ובין משפחות לוי, שהיו רבות ביהדות איטליה.
קשת טיטוס ברומא והתבליטים אשר בה הזכירוהו, כי נצר הוא לעם שקיסרות רומי האדירה החשיבתו מאוד כיריב לוחם, ושימרו בו את האמונה, כי עם כזה, אם נשאר חי עד היום, אין זאת כי לגדולות נועד מאת ההשגחה העליונה, ויעודי הנביאים עוד יתקיימו בו.
ביאנקיני התגייס לצי האיטלקי בנעוריו וזכה לקאריירה צבאית רבת תפארת. היה עורך הבטאון הרשמי של הימיה האיטלקית, ולמורה באקדמיה הימית האיטלקית, ואחר־כך שרת בחזית במלחמת העולם הראשונה, בה עלה עד לדרגת קולונל.
לידידים, ששאלוהו, כיצד הגיע לציונות, סיפר:
"לאחר שנסעתי פעמים אחדות מסביב לכדור הארץ והסתכלתי באורחי־החיים, באקלימים ובארצות השונות, התחלתי רואה כל מה שנעשה תחת השמש מנקודת מבט פילוסופית. לחודשים שלמים הסתגרתי בתאי הבודד והייתי מהרהר… כשבאתי לידי הוכחה שהחיים הם עניין רע והבל־הבלים, נתקלתי במקרה בתהלים. שירתו של המשורר העברי נעים־זמירות ישראל, הספוגה צער ובטחון – נחמתני ועודדתני. ואז נודע לי שגם שלושת אחי סבלו את יסורי הנפש הללו וגם הם מצאו תנחומים בתהלים.
אבל אנו לא הסתפקנו בזה. מאורע שני הביא לידינו את ספרו של ד"ר הרצל ‘תל־אביב’, והרעיון של מדינת היהודים עניין אותנו ברומנטיותו הנועזה. הספר ‘ילדי הגיטו’ של ישראל זאנגביל הטעימני את הטעם המר של חיי הגלות היהודיים. התחלתי להביט במבט יותר עמוק לכל פני יהודי ולתמהוני מצאתי שלמרות ההבדלים הקטנים, הנה היהודים שבכל הארצות דומים זה לזה והם בני עם אחד המפוזרים בכל העולם, המדברים בשפות שונות וחיים על פי אופנים שונים.
ואז גיליתי את עצמי. התחלתי להרגיש שאנוכי אח־בדם לכל היהודים. ובבואי אחר־כך לאיטליה, הייתי כמו נולדתי מחדש. צרות היהודים הכאיבוני ודקרו את לבבי ולא יכולתי לעמוד מן הצד במלחמת עמי לבית הלאומי בארץ־ישראל. כל מה שעשיתי מאז ועד עתה וכל מה שאעשה עד יום מותי, הוא עדות למסירותי לרעיון הציוני".
* *
כשכבשו צבאות הברית את הארץ עד קו הירקון, בראשית 1918, באה ארצה המשלחת הציונית הידועה בשם ‘ועד הצירים’, לשם ניהול מפעל הקמת ארץ העברים ברוח הצהרת־בלפור. גם אנג’לו לוי ביאנקיני צורף כחבר ל’וועד הצירים' ובא ארצה להשתתף בפעולתו.
במלחמה ההיא היתה איטליה בעלת־ברית לצרפת ולאנגליה, ובהיותה מעוניינת בסידורים הנעשים בשטחי אזור הים־התיכון ובעלת זכות לשלוח משקיפים צבאיים לשטחי הכיבוש השונים, נסתדרו הדברים כך, שהקולונל מילא שני תפקידים: כאיטלקי היה נספח צבאי ליד המנגנון הצבאי הבריטי שניהל אז את הארץ, וכיהודי היה חבר ‘ועד הצירים’, שנחשב אז כ’ממשלה בדרך'.
התנועה הציונית היתה חדורה אז בהכרה שהשולטים בארץ־ישראל צריכים להיות הבריטים, והם־הם שיסייעו לתקומת ישראל בארצו. ביאנקיני הזהיר אז את הישוב ומנהיגיו, שלא ישימו את מבטחם בשלטון־יחיד של אנגליה על ארץ־ישראל ודרש שהמנדאט יימסר לידי מדינות אחדות: לאנגליה, ארצות־הברית, צרפת ואיטליה, במשותף.
מיד לאחר שהצבא האנגלי כבש את חלקה השני של ארץ־ישראל, מפתח־תקווה עד מטולה, וכמעט כל ארץ־ישראל בגבולותיה ההיסטוריים נמצאה בידי הצבאות הבריטיים, התחילו מנהיגי הציונות לדבר באזני הישוב על הצורך, שאנגליה לבדה תקבל מאת חבר־הלאומים את המנדאט על ארץ־ישראל. בעיניו של ביאנקיני, שהיה בקי בסבך האינטרסים הבין־לאומיים וידע את הקשרים המסורתיים בין האנגלים לבין העולם המוסלמי, היתה החלטה זו של העסקנים הציוניים מוזרה מאוד. הוא ביקר במושבות חדרה וזכרון־יעקב ושאל את האיכרים, האמנם הם רוצים בשלטונה היחיד של אנגליה על ארץ־ישראל? אבל האיכרים לא הבינו אפילו את כוונתו וענו, כמובן, בחיוב, שהרי “אנגליה הוציאה אותנו משעבוד לגאולה”… אך ביאנקיני עמד על דעתו. הוא הזהיר אותם, כי שנים אחדות תעבורנה, והם ייווכחו, כי מעשיה של אנגליה אינם מכוונים לטובת הבית הלאומי היהודי…
בהגותו את הרעיון שאת השליטה על ארץ־ישראל יש למסור במשותף לארבע המעצמות הגדולות, חשב, שאם עם אחד ירצה לבגוד בנו, נוכל להטות את יתר העמים על צדנו. כשרעיונו לא מצא אוזן קשבת אצל המנהיגות הציונית אמר ביאנקיני: “באיזו רשות אתם רוצים לשים את כל הביצים שלנו בסל אחד? אם יישבר הסל מה יישאר לנו מכל הביצים?”
* *
מחמת חיכוכים ואי־הבנה שנפלו בין ביאנקיני ובין יתר חברי ‘ועד הצירים’, נאלץ ביאנקיני למשוך את ידיו מן העבודה הפוריה בארץ־ישראל, התפטר ממשרתו ב’ועד הצירים' ושב לאיטליה אל אשתו ובתו.
באיטליה הוסיף לעבוד במחנה הציונים, המריץ אותם לפעול לטובת הרעיון הציוני והשפיע בהרבה גם על ממשלתו ברוח זו.
המנהיג הציוני ד"ר שמריהו לוין, שראה את ביאנקיני בלונדון בשנת 1919, לאחר שובו מארץ־ישראל, כותב עליו:
“הוא התוודע אלי, ושמעתי בדבריו מעין וידוי, אך לא וידוי של סיום החיים, כי אם וידוי של ראשית אהבה. הוא אך זה התקשר למולדתנו החדשה והיה מספר לי על מושבות ורוכבים, על נשפים וחגיגות, ועל החיים החדשים ההולכים ונבראים וצודים את נפשו… וכל זה היה מספר בתמימות, כאדם המספר על ילד שעשועיו”.
פרעות הדמים שפרצו בפסח 1920 בירושלים הדהימו את ביאנקיני. הוא נפגע עמוקות בלבבו מהמאורע הזה שלא נשמע כמותו: פרעות בבית־הלאומי בחסות ממשלת המאנדאט…
כעבור חודש התכנסו ראשי הממשלות לוועידת השלום בסן־רימו. ביאנקיני אץ שמה מיד, כדי להשפיע שם, באמצעות בן גילו וחברו, ראש הממשלה האיטלקית ניטי, להגיע לפתרונה הרצוי של שאלת ארץ־ישראל. הוא הפעיל את כל הקסם וההשפעה שלו על חברי המשלחת האיטלקית, כדי שזו תכריע את הכף לטובת העניין הציוני.
למשלחת האיטלקית היה חלק נכבד באישורה של הצהרת־באלפור בוועידת סן־רימו, ורב היה חלקו של ביאנקיני בהכוונתה של המשלחת האיטלקית לאישורה של הצהרת־באלפור.
* *
בחודש אוגוסט 1920 חזר ביאנקיני לארץ־ישראל. הימים היו אז ימי פורענות. כל צפונה של ארץ־ישראל והחבלים הסוריים הסמוכים לה היו אחוזים להבות אש מלחמה. לפי חוזה סייקס־פיקו, שכלל את ההסכם בין אנגליה וצרפת בדבר תחומי השפעתן בסוריה ובארץ־ישראל, נפלו חבלים בסוריה בידי הצרפתים. הצבא האנגלי עזב אותם, וכתוצאה מכך פרצו במקומות אלה מהומות נגד הצרפתים. הבדווים המקומיים, שברשותם היה נשק רב, השתלטו על הסביבה, התנפלו על הכפרים הנוצריים, שדדו עוברי־אורח וגרשו את חיל־המצב הצרפתי הזעום שחנה שם.
הרעה פגעה גם במושבות העבריות בצפון הארץ. איכרי מטולה, שנמצאו במרכז המהומות, עזבו את המושבה. אולם שלוש קבוצות החלוצים – חמרה, כפר־גלעדי ותל־חי, שנמצאו גם הן בתוך התבערה, החליטו להשאר במקום ויהי מה. בהגינם על ישובם מפני להקות הבדווים המתפרעים נפלו על משמרתם בתל־חי יוסף טרומפלדור וחבריו. הם רשמו דף גבורה מזהיר בתולדות עמנו וגרמו לכך, שהנקודות האלו, אשר רוו דם עברי, נשארו בגבולות ארץ־ישראל.
כארבעה חודשים אחרי נפילת טרומפלדור וחבריו החליט ביאנקיני לצאת לאזור המהומות. אמרו אז שהממשלה האיטלקית הטילה עליו את התפקיד לבקר באזור ולבדוק אם יש מקום להגביר שם את ההשפעה האיטלקית. אבל עיקר ביקורו באזורי המהומה היה לוודא ולשאוב ידיעות ממקור ראשון למען הבטחת עניני הבטחון של הישוב.
על החלק השני והחשוב ביותר של שליחות ביאנקיני, בימים ההם, כתב ד"ר שמריהו לוין במאמרו ‘הנגלה והנסתר’ שנתפרסם ב’הארץ', מיום 24 אוגוסט 1920:
“בפעם השניה פגשתיו פה בירושלים, לפני נסיעתו. דיברנו על הסכנה הכרוכה דווקא בשעה זו בנסיעה לדמשק. הוא דיבת מעט וברמזים. הוא נושא שליחותה של ממשלתו, אבל לא רק בשליחות זו הוא ראה את תעודתו. יש לו עוד תעודה אחרת. וסיפר לנו עוד, איך התגעגע לשוב הנה, איך לא ידע שלוות הנפש, איך היה נרגש ומלא ניגודים פנימיים עד שמצא הזדמנות לשוב עוד הפעם לארץ שהיתה לו למשאת נפש”.
באוגוסט 1920 יצא ביאנקיני לסוריה, וזו היתה דרכו האחרונה.
לפי הגירסה הרשמית שנתפרסמה בעתונות נרצח ביאנקיני בנסיבות אלו:
ביום הששי, 20 באוגוסט 1920, נסעו ברכבת מדמשק לאדרעי, עבדול רחמן פחה, ראש המיניסטריון הערבי בדמשק (חבר הממשלה החדשה אשר כוננו הצרפתים בסוריה), השר לעניני פנים, בלוויית קצינים ערבים, קצין איטלקי אחד1 והמשרת שלו, וחיילים צרפתיים, סנגאלים וערבים. בכל תחנה שעברו בה נערכה להם קבלת פנים על ידי התושבים.
והנה בהגיעם לתחנה האחרונה לפני אדרעי, לחרבאת אל־גאזאלי, יצאו לקראתם מאות בדווים מזויינים מחוראן, הקיפו את הרכבת ודרשו למסור בידיהם את הצרפתים. עבדול רחמן ציווה על חייליו לירות, אם הבדווים לא ירפו מהם.
התנפלות הבדווים הלכה והתגברה. אז נצטוו חמשת החיילים שנמצאו ברכבת לירות בבדווים. הבדווים ענו ביריות, התפרצו אל תוך הרכבת, רצחו את השרים ואת כל המלווים אותם, ביניהם גם הקצין האיטלקי.
* *
מר ג. מי שהיה פעם קרוב להסתדרות ‘השומר’ והיה גם שומר במושבות יהודה, קיבל על עצמו להתחקות על עקבות שר הצבא היהודי הנרצח ולהביא את עצמותיו לקבר ישראל. הוא שם את נפשו בכפו, התחפש בבגדי בדווי ויצא למזרח הירדן, בה בשעה שעוד נמשכו שם התגרות בין הצרפתים והבדווים. חייו היו בסכנה לא פעם. הוא הלך בלוויית כנופיית בדווים, שלא ידעו מי הוא. הצרפתים ירו על הכנופיה הגדולה, ורק ששה־עשר איש, והוא בתוכם, נשארו בחיים. הוא עבר בכפרים שרופים והרוסים, לן במערות ובנקיקי הסלעים. את חקירותיו ניהל לאט לאט ובזהירות. לאחר ימים רבים נתבררו לצעיר פרטי הרצח.
ביאנקיני לא נהרג ברכבת, בזמן שנרצחו שני השרים הערבים. ערבי נוצרי אחד רצה להציל את חייו, הלבישו בגדי בדווי ורצה להעבירו את גבול ארץ־ישראל, אבל ערבי נוצרי אחר ראה את הדבר וזמם להפר את מחשבתו הטובה של הערבי הראשון. והנה הנוכל הזה בא בערמה ואמר למצילו של ביאנקיני, כי הוא מקבל על עצמו להעבירו לארץ־ישראל. ביאנקיני נמסר לידיו, והוא שמח על הצלתו הקרובה והבטיח לערבי סכום כסף גדול. אבל הערבי ומרעיו לא העבירוהו את הגבול, כי אם לקחוהו בשבי והחזיקו אותו ועוד ערבי מדמשק כבני ערובה לחייהם של שני בדווים שנפצעו בהתנפלות על הרכבת. לאסונו של ביאנקיני מת אחד הפצועים, ואז הוּצא ביאנקיני אל השדה ונרצח.
* *
ביום 23 באוגוסט 1920 שלח הרברט סמואל, הנציב העליון לארץ־ישראל, את המברק הבא לרומא, על שם מלך איטליה:
“אני מרשה לי להביע להוד־מלכותך את תנחומי הנאמנים על האבדה שאבדה לימיה האיטלקית במותו הטרגי של אחד ממפקדיה המצויינים והמסורים, הקומנדאנט ביאנקיני. בהיות לבו ונפשו נתונים מאוד לארץ־ישראל, נסע לראות שנית את הארץ ומצא את המוות בידי רוצחים. תושבי הארץ הקדושה יתאבלו מאוד על אובדן הנתין המצויין הזה של הוד־מלכותך, אשר הקדיש לשלומם ולטובתם חלק לא מעט מכוחותיו”.
* *
ד"ר דוד אידר חברו של ביאנקיני ב’וועד־הצירים', שפעל אתו במשותף ספד לביאנקיני במלים אלו:
"לפני שנתיים בדיוק חדרה אישיותו של ביאנקיני לארץ־ישראל ותהי מיד לאישיות כבירה בארץ. בתפישתו המהירה השיג המנוח את כל השאלות ויחפש פתרונים לקשיים אשר נתקלנו בהם.
אחרי נסיעתו של ד"ר וייצמן בספטמבר 1918 נשא המפקד יחד עמדי את משא־הסבל של התאמצויות היהודים בארץ־ישראל. השגתו ותפישתו המהירה וכשרונו להסתגל אל תפקיד חדש לגמרי, עמדו תמיד לעזר בעבודה. לא היה לאיש מעולם חבר יותר נאמן.
אין בפינו מלי נחמה לסיניורה ביאנקיני ולילדים. לאיטליה אבד פקיד צבא גיבור, ליהודים אבד בן מסור ונאמן, והעולם מרגיש יותר בדלדולו כי עליו להסתפק בזכרונות אלו תחת אשר יכול היה ליהנות מרוח נבואתו היצרנית שהתגלתה במרצו של המפקד ביאנקיני".
-
הכוונה לביאנקיני. ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.