רקע
יעקב יערי־פולסקין
לוחם ונדיב: יעקב (ג'ימס) דה־רוטשילד
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: מזרחי; 1967

(תרל“ח – 1878 – תשי”ז – 1957)

"בשמחה רבה אני שולח לכם על ידי בני בכורי את ברכתי לכם לקראת השנה העברית החדשה, שממנה יתחיל עתיד מזהיר לישראל ולארצו.

אני סומך על בני לדבר אתכם בשמי. מאושר אני, כי בערוב ימי יש לי בן כזה, שיכול להיות בא־כוחי הנאמן והנכון בהמשכת עבודתי, עבודת ההתיישבות היהודית בארץ, העבודה הענקית הגדולה לתחית העם בארצנו, העבודה שבני קשור בה באופן כל כך לבבי כמוני". (מברכת הבארון אדמונד דה־רוטשילד למושבות בחסותו, בערב ראש השנה תרע"ט).

* *

יעקב (ג’ימס) דה־רוטשילד נולד לאביו הבארון אדמונד ולאמו אדלאידה, בבית הוריו בפאריז, ביום 1 בדצמבר 1878 (תרל"ח).

על ילדותו של ג’ימס סיפר אליעזר בן־יהודה: “מפי השמועה אני מכיר אותו עוד מזמן ילדותו. בכל פעם שאליהו שייד, שליחו של ‘הנדיב הידוע’, בא לארצנו לבקר את המושבות, היינו משוחחים על ‘הבן יקיר לנו’, והוא, האדון שייד, נטע תקווה חזקה בלבי, כי הלוך ילך הבן בדרכי אביו. ה' שייד הגיד לי כי הבארון אדמונד משתמש בכל הזדמנות לחבב על בנו זה את ארץ־האבות ואת המושבות. אינני זוכר עתה אם גם זאת שמעתי מפיו של שייד, או איש אחר הגיד לי, כי ביום שמחת הבר־מצווה של בנו בכורו זה הוציא הבארון אדמונד את מפת ארץ־ישראל, שהיו רשומות בה המושבות שיסד והקרקעות שקנה, ויפרשנה לפני בנו הבר־מצווה ויאמר לו: ‘ראה, בני, הנה יש לנו בארץ האבות שטח אדמה במידת שטח גליל פלוני בצרפת. אני התחלתי בדבר ועליך המלאכה לגמור’.”

בגיל בר־מצווה התחיל ג’ימס ללמוד את השפה העברית ואת הדחיפה לכך קיבל בעזרת הספר ‘הדקדוק העברי’ מאת הבלשן העברי יהודה גראזובסקי.

בימי בחרותו נכנס ג’ימס ללמוד בבית־הספר הגבוה ‘לואי דה גראנד’ בפאריז והצטיין בלימודיו. בתקופת־זמן זו התחיל לגלות התעניינות מרובה בספרות היפה. מקורביו וידידיו מאותה תקופה מספרים, שהתחיל אז לחבר מונוגראפיה גדולה על שכספיר וכתביו. את לימודיו סיים באוניברסיטת לונדון.

בשנת 1905, תיכף לאחר הפרעות הגדולות באוקטובר ברוסיה, היה ג’ימס פעיל בהגשת עזרה לפליטי רוסיה שהגרו אז לפאריז. הוא היה מבקר את הגולים, מסדר עבורם מקומות־עבודה. בהשתדלותו קיבלו בני הפליטים היהודים חינוך והוראה עברית. רושם הפרעות השפיע עליו כל כך, עד שהתנגד בכל תוקף לכל מגע ומשא פינאנסי בין בני רוטשילד בפאריז ובלונדון ובין הממשלה הצארית.

ב’ארכיון האדום' שהופיע במוסקבה בשנות השלושים, ושבו נתפרסמו מסמכים סודיים מתקופת הצאר, נתפרסמו גם מספר תעודות, המעידות על תפקידו של בית רוטשילד בכלל וג’ימס בפרט, ביצירת לחץ על ממשלת הצאר ניקולאי, לשם הטבת מצבם של יהודי רוסיה.

באחד המסמכים האלה סופר כי הציר הרוסי בלונדון, הרוזן בנקנדורף, הודיע לממשלתו בדצמבר 1905: “חשוב מכל בשבילנו הוא הדבר, שהבטחונות למתן אשראי לממשלת רוסיה הם, לפי דעת הרוטשילדים, בשפל המדרגה, ואולם הם מניחים, כי הם יגיעו ליתר יציבות, אם שאלת היהודים תקבל ברוסיה פתרון רצוי, שאין להמנע ממנו, לפי דעתם; ולאחר־מכן ירימו הרוטשילדים את ערך הבטחונות וכו' וכו'.”

והנה מברק מאת קוקובצב, שר הכספים הרוסי, שנשלח מטעם הממשלה הרוסית לצרפת בקשר עם בקשת מילווה:

“רוביאֶ1 שוחח פעמיים עם בא כוחו של בית רוטשילד, הוא ג’ימס רוטשילד, הנחשב כחרוץ שביניהם. רוביא יעץ לו במילים נמרצות מאוד, בשם האינטרסים המדיניים של צרפת, לשתף את בית רוטשילד במילווה זה. הובטח להם החלק הראשי בעסק, ואולם ג’ימס הצעיר ענה בהחלטיות, לאחר התייעצות עם שאר באי־כוח בית רוטשילד, כי בית רוטשילד נמנע מהשתתפות זו, בגלל היחס ליהודים. רוביאֶ ביקש מאת נשיא הרפובליקה הצרפתית להטות את לב הרוטשילדים, ואולם ללא הועיל”.

במסמך אחר הודיע קוקובצב בינואר 1906 לממשלתו, כי “לשעבר היה בית רוטשילד בצרפת המלווה הראשי לממשלת רוסיה, ואולם בשנים האחרונות, מפאת שאלת היהודים, שנתחדדה ביחוד לאחר מלחמת יפאן, נמנעו הרוטשילדים מלהשתתף בעסקות הרוסיות”.

לפי תעודות אחרות, שנתפרסמו בגליונות ‘הארכיון האדום’, נראה כי עוד בשנות 1903 – 1901 היתה ממשלת רוסיה שואלת עצה מפי הרוטשילדים בכלל, ומפי ג’ימס רוטשילד הצעיר בפרט, בענינים הנוגעים2 ליחסים שבינה לבין העתונות הצרפתית.

אחרי דאבון הנפש שהסבה לג’ימס עלילת דרייפוס, עזב את פאריז, התיישב בלונדון וקיבל את האזרחות הבריטית.

* *

במלחמת העולם הראשונה הצטרף ג’ימס לצבא הבריטי, בדרגת מאיור, כדי להלחם בחזית הארץ־ישראלית. עד לאותו זמן נפלו כבר שני חללים ממשפחת בית רוטשילד, על יד ירושלים: אוולין דה־רוטשילד וניל־פרימרוז רוזברי, בן חנה רוטשילד.

בבואו לארץ מצא ג’ימס כי רק חלק מארץ יהודה שוחרר מעול התורכים. המושבה פתח־תקווה, השומרון ושני הגלילים היו עדיין תחת שלטון התורכים. עסקני הגדודים נחלצו אז לפעולות גיוס מתנדבים בחלק המשוחרר. גם ג’ימס רוטשילד פעל רבות בשטח ההתנדבות לגדודים אלה.

ז’אבוטינטקי מספר בספרו ‘מגילת הגדוד’:

“המאיור רוטשילד עמד בראש ההתנדבות. הוא השתדל להשמיע על כל בני עדות המזרח שיתנדבו לגדוד. לשם זה פתח בכספו משרדי התנדבות ביפו ובירושלים”.

ד"ר ח. וייצמאן, שנפגש אז עם ז’אבוטינסקי וג’ימס רוטשילד בתל־אביב, היה חציו צוהל וחציו זועף למראה גיוס נמרץ זה:

“טאטאתם את כל הארץ. מהיכן נקח לנו פועלים, מורים ופקידים?”

אחד מהמשתתפים ביצירת גדוד המתנדבים הארץ־ישראלי, אליהו גולומב, מספר על תפקידו של ג’ימס ביצירת הגדוד העברי:

"על הבארון הצעיר פעלה תנועת ההתנדבות פעולה עצומה והוא התמסר לה בחום רב. מתוך יחסיו להתנדבות הרגיש באותה תקופה גם צורך להתקרב לתנועת הפועלים וללמוד את דרכיה וצרכיה. אבל תקופה זו לא ארכה הרבה. בסביבת הבארון נמצאו אנשים, אשר ידעו לרסן את נטיית ההתקרבות מצדו לפועלים. הם השכילו גם להציג לפניו את ההתנדבות של הפועלים, אשר משכה ביחוד את לבו, כאוזורפציה של הרגש הלאומי וכדחיית השיתוף של אלמנטים אחרים בתחיה הלאומית, כי התנדבות הפועלים דוחה את האחרים מן ההתנדבות. הוצע לו ליצור על שם הבארון גדוד מיוחד של רוכבים מבני האיכרים. הבארון נאחז תחילה ברצון רב ברעיון זה, אולם הוא הזניח אותו אחר שיחות אחדות עם באי־כוח המתנדבים.

התנגשות יותר קשה היתה למתנדבים עם הבארון בשאלת היחס לאהרונסונים. משפחה זו, שניהלה את עבודת קבוצת הריגול, באה לארץ עם הכיבוש האנגלי והחלה הופיע כמתווכת בין ישוב העברי והממשלה האנגלית. הישוב העברי קיבל את התיווך הזה באי־אמון ובהתנגדות רבה".

הבארון ג’ימס לא יכול להבין את היחס הזה לקבוצת הגיבורים אוהבי־המולדת שריגלו לטובת האנגלים הלוחמים לשחרור הארץ, מצד עסקני המתנדבים, והוא דרש בתוקף את שיתופם של האהרונסונים בעצם פעולת ההתנדבות. הוא ניסה פעם לקחת אתו את אלכסנדר אהרונסון לאספת תעמולה למען ההתנדבות, בירושלים, אולם למרות תמיכתו הגלוייה של הבארון וכל ההפצרות של יתר חברי ועד־הצירים לא ניתן לאהרונסון לדבר באספה. התנגדות תקיפה זו הרחיקה במידה רבה את לבו של הבארון הצעיר מן המתנדבים. הוא המשיך בכל זאת את פעולתו, הופיע כנציג ענייני ההתנדבות כלפי השלטונות, ותודות להשתתפותו האישית בתעמולת ההתנדבות, חל גידול רב במספר המתנדבים.

* *

בבוא ג’ימס רוטשילד לירושלים לדבר על לבות בני ירושלים, וגם אל בחורי הישיבות, שיעזבו את ספסלי הישיבות ויתנדבו לגדוד העברי לשם כיבוש הארץ, עורר הדבר התנגדות רבה אצל חלק מרבני ירושלים. הבחורים שנרשמו כמתנדבים נקראו בפי הרבנים והחלק החרדי בשם ‘אפיקורסים’.

ג’ימס רוטשילד חשב בתמימותו שאם הרבנים יפסקו על פי דיני התורה שמותר להתנדב לגדוד העברי לשם כיבוש ארץ־ישראל, אזי ינהרו אליו בני הישיבות ויתר בני ירושלים, בהמוניהם. משום כך השתדל בשבתו בירושלים להשפיע על כמה רבנים, שיחפשו וימצאו אסמכתאות, שמותר לבני ישראל להתנדב לגדודים עבריים לשם קיום מצווה גדולה כזו, כמו כיבוש הארץ הקדושה. ג’ימס לא רצה להסתפק בדעתם של חלק מרבני ירושלים. הוא רצה שדעת כל רבני ירושלים על כך תוכרז ברבים. ביחוד רצה לשמוע את חוות־דעתו של הרב זוננפלד, שנחשב לראש הרבנים בירושלים באותה תקופה.

באחד מימי קיץ תרע"ח – 1918 – הזמין ג’ימס למשרדו את כל רבני ירושלים לישיבה, לשם קבלת הסכמתם למפעל ההתנדבות לגדודים. לישיבה זו בא גם הרב חיים זוננפלד. ג’ימס פתח את הישיבה בעברית ועבר לדבר גרמנית. הוא הסביר לרבנים את הערך ההיסטורי והלאומי ביצירת גדוד עברי לשם כיבוש ארץ־ישראל. הוא דיבר בכל חום לבו, בהתרגשות בלתי רגילה, שעה ארוכה. הוא הוכיח, שאחרי הצהרת בלפור יש ערך מדיני לכך, שישתתף גם גדוד עברי גדול בכיבוש הארץ, בכדי לחזק את הצהרת בלפור, שהיתה אז רק הבטחה.

בסיימו, ביקש אחריו עוד אחד ממקורביו את רשות הדיבור, והפליג בערך יצירת הגדודים העבריים. גם הקצינים היהודים־האנגלים שהשתתפו באספה זו נשאו דברם למען הגדוד. אבל כל הרבנים, אפילו אלה שהסכימו קודם ליצירת הגדוד, ישבו, הקשיבו ושתקו, מביטים אך ורק לעבר הרב זוננפלד, כי דעתו היתה מכריעה.

הרב הישיש ישב כל הזמן בפינה ושמע בהקשבה רבה את כל הדברים שנשמעו. כשראה ג’ימס את מבוכת הרבנים, פנה ישר לרב זוננפלד בבקשה שכבוד הרב יביע את דעתו; הרי זהו מעמד היסטורי ואין לשחק בו במחבואים ובשתיקה; דורות רבים בישראל, אמר ג’ימס, לא ימחלו לנו על עמדתנו בכיבוש הארץ ובגאולתה, אם תהיה זו עמדה עלובה ורפה.

אחרי הדברים האלה עמקה השתיקה עוד יותר. כל העינים פנו לעבר הרב הישיש.

פתאום נשמע זיע של כסא. במהירות רבה קם הרב הישיש ממקומו והתחיל לדבר. במלים קצרות, אבל בהחלטה תקיפה, הביע הרב זוננפלד את דעתו ואמר: "אסור ליהודים לדחוק את הקץ. אין צורך לדחוק את הגאולה שתמהר לבוא לפני זמנה. ועיקר דבריו היה: “עם ישראל לא נוצר ללכת בחיל ובכוח, במלחמת דמים לקראת גאולתו. לא בחיל ולא בכוח, כי אם ברוח”. הרב זוננפלד דיבר גרמנית צחה. בנאומו הביא פסוקים וציטאטות מהתורה ומספרים אחרים נגד המלחמה בכלל. הוא סיים את דבריו: “היהודים בכל העולם התגברו על כל שונאיהם ועל כל הצרות והעינויים הרבים בגולה ובארץ. היהודים ראו תמיד במפלת שונאיהם. יש דבר נעלה בעם ישראל – והוא ‘קידוש השם’, וימצאו בוודאי יהודים שגם בענין זה, יצירת הגדודים, לא יפחדו לגלות התנגדותם ויידעו מה לעשות שלא יקום דבר זה בעיר הקודש ירושלים”.

נעימת דבריו של הרב זוננפלד, התקיפות שבדבריו, הוכיחו למשתתפים, שהרב נכון להכריז מלחמה קנאית על ענין ההתנדבות. אחרי הרב זוננפלד לא דיבר אף אחד, לא מהרבנים ולא מהמשתתפים האחרים. אפילו הרבנים שמצאו מקודם היתר ליצירת הגדוד נשתתקו וישבו בראשים מורכנים ארצה, כאילו התביישו להביט בעיני ג’ימס, שישב מדוכא, שבור ורצוץ.

הנאספים התפזרו ללא קבלת החלטה. בגמר האספה אמר ג’ימס: “במלחמה שלי עם הרב זוננפלד נוצחתי. עם הרבנים לא אעשה כבר כלום”.

ואולם הנוער הירושלמי, שראה כבר את מוראות המלחמה בחוצות ירושלים, חללי רעב וחללי חרב, לא התחשב עם דעת הרבנים. רבים מבני ירושלים נרשמו כמתנדבים לגדוד העברי. ביטוי לכך ניתן באסיפת־העם הגדולה שנערכה בבית־הכנסת העתיק, בחורבת ר' יהודה החסיד, בחודש יולי 1918. האספה היתה רבת אוכלוסין והשתתפו בה בני כל העדות השונות שבירושלים. בית־הכנסת והחצר הנרחבת שמחוצה לו ואף הרחוב, היו מלאים מפה לפה. וקשה היה מאוד לקבוצת החיילים היהודים מהגדודים העברים שבאו מלונדון לקיים את הסדר באספה רבת עם זו.

בשעה הקבועה נכנסו ג’ימס ובני־לווייתו אל בית־הכנסת ונתקבלו במחיאות־כפים סוערות. הוא פתח את האספה ובמלים קצרות בעברית הטעים את חשיבות השעה והבליט את ערך הגדוד העברי, שיילחם שכם אחד עם חילות בריטניה.

העובדה שבן אבי הישוב מדבר אל הקהל עברית צחה, עשתה רושם כביר על הקהל. לאספה היתה הצלחה ניכרת.

כששוחררה הארץ כולה על ידי הצבא הבריטי נשתחרר גם ג’ימס רוטשילד מהצבא וחזר לאנגליה.

* *

כשהבארון אדמונד דה־רוטשילד נתן עזרתו לביסוס המושבות העבריות, נבחר בנו ג’ימס לנשיא חברת פיק“א, שנוסדה בשנת 1924 במקום יק”א. הוא כיוון את פעולתה של פיק“א כהמשך למפעלו הכביר של אביו, להרחבת הישוב, להקמת ישובים חדשים, לגיוון החקלאות, לגילוי מקורות מים, לפיתוח התעשיה ועוד. השתתף באורח פעיל בהקמת חברת החשמל ונבחר בתור סגן יו”ר החברה.

משנת 1929 עד שנת 1945 היה חבר הפרלאמנט הבריטי מטעם המפלגה הליברלית. בפרלמנט הבריטי לחם נמרצות למען הציונות והיה הודף בעוז את התקפותיהם של החוגים האנטי־ציונים שהתנכלו להצר את צעדינו בארץ. היה פעיל במלחמה נגד הספר הלבן של פאספילד. בנאומו נגד הספר הלבן שנשא בפרלאמנט הבריטי בנובמבר 1930 אמר, בין השאר: “אם הספר הלבן ישאר קיים ועומד לא רק בלשונו אלא גם ברוחו, אזי באמת יאמרו בעולם, כי יש מאורה לשועל ועוף השמים מצא קן לו, אך לעם העברי אין מקום להניח עליו את ראשו”.

הופיע בפרלאמנט הבריטי בהתנגדות חריפה לתכנית חלוקת ארץ־ישראל. הוא הדגיש כי מטרת הבית הלאומי היתה להקים בארץ־ישראל מדינה יהודית, הכוללת את ירושלים, ואילו חלוקת הארץ לא תאפשר קליטת עלית יהודים גדולה למען קיבוץ גלויות".

ג’ימס ביקר בארץ פעמים אחדות, כדי לעמוד מקרוב על התפתחות הישוב בכללו והמושבות העבריות בפרט. בשנת 1936 בא לארץ במיוחד, כדי ללמוד את תנאי הארץ, על מנת לאפשר קליטה מוגברת של פליטי היטלר מגרמניה לארץ־ישראל.

בתקופת מלחמת העולם השניה, בשנת 1945, מילא תפקיד פעיל במדיניות הבריטית ושימש סגן שר משרד האספקה.

כן בא ג’ימס לבחור את המקום המתאים לקבורת הוריו. בצוואתו, ציווה אביו הבארון אדמונד דה־רוטשילד על בניו להעלות את עצמותיו ועצמות רעייתו הבארונית אדלאידה, לכשיוכשרו התנאים לכך, לגבעה נישאה בין זכרון־יעקב ובנימינה.

ביום 5.4.51 הגיעה אניית־המלחמה ‘מבטח’ לארץ־ישראל ועל סיפונה ארונות הבארון אדמונד דה־רוטשילד ורעייתו אדלאידה. קידמו את פניה 19 מטחי יריות של סוללות החוף, וביום המחרת הועברו שני הארונות בהלווייה מלכותית, בהשתתפות נציגי ממשלת ישראל וכל חוגי הציבור, למנוחת־עולם באחוזת־הקבר שהותקנה ברוב־הדר ב’רמת־הנדיב', שבין זכרון־יעקב ובנימינה, לפי תכניתו של הבן ג’ימס.

לאות הכרת תודה על פעליו הרבים למען תקומת העם נקראו על שמו ‘שכונת יעקב’ (ליד בנימינה) והקיבוץ ‘אשדות יעקב’ בעמק הירדן.

ג’ימס דה־רוטשילד נפטר בלונדון ביום ו' באייר תשי“ז (17.1.57). בצוואתו השאיר סכום של ששה מיליון ל”י לשם הקמת בנין הכנסת בירושלים.


  1. רוביאֶ – נשיא המיניסטרים בצרפת בשנת 1905.  ↩

  2. במקור: נועגים, הערת פב"י.  ↩

המלצות קוראים
תגיות