רקע
יעקב יערי־פולסקין
המהפכן רב־הפעלים: פנחס רוטנברג
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: מזרחי; 1967

(תרל“ט – 1879 – תש”ב –1942)

בימי סכסוכים בין יהודים וערבים בשנת 1928 סיפר הקונסול האיטלקי הראשי בירושלים, סיניור פדראזי, כי בשעת שיחתו באותם ימים עם רודן איטליה בניטו מוסוליני על המצב בארץ־ישראל, אמר לו מוסוליני, בין השאר, כי פנחס רוטנברג, אשר אותו הכיר בתקופת שהותו באיטליה, – עולה בערכו ובחשיבותו על מחצית האוכלוסיה הערבית שבארץ־ישראל.

מי היה פנחס רוטנברג שרודן איטליה כה העריכו?

* *

פנחס בן משה רוטנברג נולד באוקראינה הרוסית בי“ב שב”ט תרל"ט (5 בפברואר 1879), בעיר רומני אשר במחוז פולטאבה. בית הוריו של פנחס היה בית יהודי טיפוסי. משומרי התורה והמסורת. גם הוא, ככל הילדים בני גילו, למד את ראשית תורתו ב’חדר‘, אלא – שלא כדרך חבריו – נכנס, בהיותו בן אחת־עשרה, לבית־הספר הריאלי. בבית הספר התיכון הריאלי נתקל לראשונה ברעיונות הסוציאליסטיים ונספח בכל חום נעוריו לשורות הנוער המהפכני. מוריו, שלא היו נוטים להאיר חסד ליהודים, התאמצו להכשילו, אולם עמדו לו כשרונותיו המצויינים וידיעותיו הרחבות במתמתיקה והוא הצליח לעמוד בבחינות הגמר, ואף בהצטיינות. בגיל שמונה־עשרה הצליח רוטנברג להתקבל למכון הטכנולוגי הגבוה בפטרבורג. באותה תקופה השתייך לאגודות ‘סוציאליסט’ ו’דגל הפועלים’, ואף נאסר בעוון שייכותו זו.

עם סיימו את המכון הטכנולוגי נתקבל המהנדס הצעיר פנחס רוטנברג לעבודה בבית־החרושת הפוטילובי בפטרבורג, שהיה הגדול בבתי־החרושת למתכת בכל רוסיה ושהיה מייצר נשק לצרכי הצבא הרוסי.

בשנת 1905 הגיע רוטנברג לשיא היסטורי בתולדות המהפכה הרוסית, כי הוא פתח את פתחה ועמד במבואה. הכוונה היא ליום־הדמים שחל בתשעה בינואר 1905. בתולדות תנועת השחרור ברוסיה קשור יום זה באישיותו של הכומר גאפון. בספרות המרובה שנכתבה על מאורעות דמים אלה מתגלה חלקו של רוטנברג במאורע גאפון.

מי היה הכומר גאפון? מאין בא? מהו, בעצם, מאורע גאפון, שהיה בשעתו לשיחה בכל העולם החברתי והמדיני?

בעודו בסמינריון בפולטאבה היה גאפון מתווכח עם חבריו על ‘טבעיותו של ישו’. קרא הרבה בכתבי טולסטוי וסבור היה כי ‘מהותה של הדת אינה במצוות המעשיות של הפולחן וכלי־הקודש, אלא ביסוד־היסודות המוסריים־אנושיים: באהבת־הזולת’. כשגמר את הסמינריון והשתוקק להכנס לאוניברסיטה, נמצאה שעת כושר להעניש את התלמיד הכופר: ניתן לו ציון רע כל כך בהתנהגות, ששערי האוניברסיטה ננעלו לפניו לנצח והוא הוכרח להיות כומר.

בשאט־נפש לובש גאפון את בגדי הכהונה ומקבל משרת כומר בבית־היראה של בית־העלמין. הוא דורש דרשות נלהבות על ‘ואהבת לרעך כמוך’, על ‘צדק ויושר בעמק הבכא’, מנחם כל דך, מחזק כל נידח ואינו מקבל ‘פדיון’ מצאן מרעיתו. חיש־מהר התפשטה בפולטאבה – וביחוד בין משכנות העוני שבה – השמועה על כומר מופלא, ש’פניו פני נזיר־אלוהים ועיניו לוהטות כגחלים'. בית־היראה הקטן שליד בית־העלמין, שהיה עד כה ריק ממתפללים, נעשה פתאום צר מהכיל את הקהל הרב מיום שהחל לכהן בו גאפון.

גאפון משתכר משלטונו, שהוא שולט על מוחות ולבבות. אך פתאום מתה עליו אשתו האהובה והאסון מדכאו עד עפר ומשמש נקודת־מפנה בחייו. הוא ביקש לעזוב את פולטאבה והכומר הראשי מסייע לו לעבור לפטרבורג, כדי שיכנס שם לבית־המדרש העליון למדעי־הדת. הוא נותן בידו מכתב המלצה אל פוביידונוסצב, מראשי שלטון הדת ברוסיה וכותב עליו שהוא ‘רועה נאמן, בורח מן הבצע, שומר אמונים לדת הפראבוסלאבית ולקיסר’.

פוביידונוסצב מקבל את פני גאפון בקרירות, לאחר שתהה על קנקנו, ומנע ממנו את האפשרות לחבוש ספסל באקדמיה הנכספת, אולם סגנו וראש הכמרים נתנו דעתם על גאפון ולקחוהו תחת חסותם: בקצווי העיר, בבית־היראה של הנמל יוכל גאפון להשמיע את קולו.

כאן, ברובע הנמל, בהיותו מצוי בתוך תוכם של המוני פועלים, התוודע לרבים משומעיו הנלהבים וסייע להם בעצותיו גם בענייניהם הפרטיים. בהמשך נתפרסם ברבים שמו של ‘הכומר הטוב’. לא עוברים ימים רבים והשמועה על דרשותיו הנלהבות של גאפון מתפשטת על פני כל העיר פטרבורג. קהל אלפים בא לשמוע את דרשותיו, אולם רק מעטים זוכים להכנס לבית־היראה הקטן והדל, השאר מצטופפים בחוץ, ובקור הגדול. ופעם בפעם מצמצם הקהל את עצמו לפני משרתי־הרכב, המפנים דרך לגבירותיהם שבאו במרכבות־פאר אל בית־היראה שבשכונת העוני. הוא מוזמן לבקר בטרקליניהן של מטרוניתות חצר המלכות ומנהל שיחות נלבבות עם נשות האצולה.

אבל גאפון אינו שוכח את צאן־מרעיתו, הפועלים העניים־המרודים, גם בהיותו מקורב למלכות. אדרבה: הוא משתמש בקשריו החדשים כדי להגשים את תכניותיו הסוציאליות. הוא מגיש למושל תכנית ליסוד אגודה קואופרטיבית של מחוסרי־עבודה, שיועסקו בעבודות ציבוריות של הממשלה והעיריה, הוא עורך תזכיר פטריוטי בדבר יסוד בתי־מחסה לילדי־רחוב ומתכן תכניות להקלת סבלם של המוני־העם העניים המרודים.

* *

בו בזמן שהכומר גאפון מתח את חוטי נפשו בין שני הקטבים של פועלים מרודים והפמליה האצילית העליונה – נמשך אליו חוט שלישי. הגנראל זובאטוב, ראש הבולשת הצארית שם בו עינו. בשאיפתו לקיים את המשטר הצארי ולבטחו מפני סכנת הסוציאליזם, לא נקט בדרך הרדיפה והדיכוי. זו לא היתה דרכו. הוא השתדל לכבוש את לב הפועלים ולשם כך ארגן – בעזרת עסקני פועלים שנתפתו לו – את יסודן של אגודות־פועלים בלתי־תלויות, שתפקידן הוא רק מלחמה כלכלית בלבד, ופעולתן זו לא רק שהיא לא פסולה בעיני השלטון אלא גם נתמכת על־ידי הממשלה וכנפי חסותה פרושות עליה.

גנראל פיקח זה החליט שיש למשוך לרשותו את הכומר רב־ההשפעה. עדי ראיה מספרים על פגישתם הראשונה של הגנראל זובאטוב וגאפון בצורה דרמתית מאוד. באחד הערבים של חורף 1903 נתאספו בדירה חשאית בפטרבורג אחדים מראשי המשטרה החשאית של רוסיה הצארית. הגנראל זובאטוב ועוזריו: הגנראל ספירידוביץ, הפרובוקאטורים גורביץ ושייביץ ועוד – מצד אחד – והכומר גיאורגי גאפון מצד שני. המסובים מקשיבים לדבריו של זובאטוב: “במינסק ובמוסקבה הצלחנו להכניס פועלים רבים לתוך האגודות המקצועיות שלנו. יש לעשות כן גם בפטרבורג; ומיהו, לדעתכם, האדם המתאים ביותר לתפקיד זה? – גאפון! פועלי פטרבורג עודם דתיים ברובם ובגדי כומר ישפיעו הרבה. גאפון גם נואם משובח הוא”.

גאפון ענה תשובה כאילו שלילית, אולם מכלל ה’לאו' שלו שמע זובאטוב הפיקח את ה’הן'.

“אני מצוי בין פועלים. יודע את עוניים ורוצה לעזרם, אבל רוצה אני לדבר אליהם בשם אלוהים והצאר. איני זקוק לאפיטרופסותה של המשטרה. אני רועה נשמות צאני והם ילכו בדרכי. אני בטוח, שההסתדרות הזו שאתם מציעים לי לייסדה – תעבוד באמונה את הצאר־האב ואת המולדת”.

אחר שעה ארוכה של בירורים ושיחות נפרדו. זובאטוב אמר לגאפון: “בעניני כסף תוכל לפנות ישר למחלקת המשטרה בהנהלת לופוכין, ולעת־עתה – דמי קדימה”. אגב אמירה זו תחב ידו כמה מאות רובל, ורועה־הנשמות תחבם יפה־יפה מתחת לשולי מעילו הארוך.

כך נבנה הגשר בין יחסיו לבני רובע הנמל וחבריהם העובדים בפטרבורג ובין יחסיו לאנשי הממשלה והמלכות. על גשר זה הלך לו עכשיו גאפון הליכה איתנה. אל בתי־החרושת שבעיר הבירה היה בא ומטיף לפועלים, שיתארגנו ב’ברית של פועלי־חרושת רוסיים'. ברית זו תפקידה היה להיטיב את מצב הפועלים, להילחם לשיפור תנאיהם – בעזרת השלטונות ועושי דברו של הצאר.

  • *

אותה תקופה לא ידע פנחס רוטנברג כלל את הכומר ראש ‘ברית פועלי החרושת’. רוטנברג לא היה אז פעיל בשום מפלגה סוציאליסטית, אבל משנהיה סוציאליסט פעיל אי־אפשר היה לו שלא יתעניין במפעלו של גאפון – בשעה שזה זכה להצלחה כה רבה. במשך שנת 1904 הצליח גאפון לייסד בפטרבורג שבעה־עשר סניפים ל’ברית' שלו, שהקיפה כבר כשתי רבבות פועלים. מפלגות הפועלים המהפכניות התחילו להפנות שימת לב רבה לארגון זה; ואף הסוציאל־דמוקרטים, שהתייחסו בשלילה גמורה ל’ברית' של גאפון, הבינו את הערך הרב של ארגון מקיף זה ואף השתמשו בו לשם הפצת דעותיהם. הסוציאליסטים התחילו לבוא לאספות ה’ברית' והשתדלו לנסוך טיפות סוציאליסטיות חריפות לתוך נאדות־המים של ההטפה הגאפונית. התעניינותו של רוטנברג בגאפון נתעוררה במיוחד משום שרבים מפועלי בית־החרושת הפוטילובי היו מאורגנים ב’ברית' הגאפונית.

ואכן היו אז ימי צרה לפועלים בכלל ולפועלי בית־החרושת הפוטילובי בפרט. הימים היו ימי מלחמה בין רוסיה ויפאן ומצבם הכלכלי של הפועלים הורע יותר ויותר עד לבלי נשוא. הם פנו לגאפון שיושיעם. אולם מה יכול זה להושיעם באמת? הטפותיו ופיתוייו בדבר כוונותיו הטובות של האב־הצאר ועושי־דברו לא היה בהם כדי לפרנס את קיבתם הריקה. אולם לשיאה הגיעה התמרמרותם לאחר שהנהלת בית־החרושת הפוטילובי פיטרה כמה פועלים מעבודתם. באספות הפועלים שהשתתפו בהם גם חברים בעלי־הכרה חברי מפלגות סוציאליסטיות, נשמעו דרישות תקיפות: לדרוש את החזרתם! ולדרוש בתוקף! ללכת למושל־העיר! גאפון עצמו נסחף עם הזרם המהפכני שנבע ושטף מתוך לבבות בוערים באש הכאב והרעב. הוא עצמו הכריז: “אם מושל העיר ידחה את דרישתנו – עלינו להיות מוכנים לכל”. והתשובה הידהדה בפי אלפי פועלים: “נשליך את העבודה!” ואחר שמנהל בית החרושת ומושל העיר השיבו למשלחת הפועלים תשובות גסות ומרגיזות – פרצה השביתה.

רוטנברג אמנם טרם הכיר את גאפון וטרם ראהו פנים אל פנים, אבל לפי מעשיו חשב אותו לבעל מרץ כביר ורב־פעלים, שיסייע להגברתה של תנועת המהפכה ברוסיה. בזכרונותיו הוא מספר על אותם ימים:

"מן היום הראשון של השביתה הפטרבורגית, לפני תשעה בינואר 1905, נראה היה, שהעניין לא יסתיימ בזה, שיוחזרו לעבודה ארבעת הפועלים המפוטרים בבית־החרושת הפוטילובי.

אני התחלתי לעקוב בענין רב ובתשומת־לב מרובה אחרי מהלך השביתה ומנהיגה גאפון.

זמן מועט לפני תשעה בינואר עזבתי את בית־החרושת שבו הייתי מנהל אחד מבתי־המלאכה.

היחסים שלי עם הפועלים היו טובים מאוד, ובימי השביתה הציעו לי לבקר אותם באספותיהם.

בחמישה בינואר 1905 וידעוני הפועלים עם גאפון.

זה היה באותו ערב, שגאפון – אחרי הליכותיו ללא תועלת לכל מיני שליטים והשתדלויותיו לאין־קץ, – נאם את נאומו ההיסטורי בסניף הנארווי של ‘ברית פועלי החרושת הרוסיים’, ואמר בו:

“חברים! הלכנו לסמירנוב (המנהל של בית־החרושת הפוטילובי ששבת אז) – ולא השגנו מאומה. הלכנו למנהלה – ושוב לא פעלנו כלום. הלכנו למושל העיר – שוב העלינו חרס. פנינו למיניסטרים – ושוב אין ואפס. נלך, איפוא, חברים, אל המלך בעצמו!” כך דיבר גאפון.

“נלך!” ענו הפועלים לאלפיהם, שנלהבו לרעיון הפשוט אודות ‘מגינם’, ‘אביהם’.

“ואם יהיה צורך – את ראשינו ניתן ונפיל, ושלנו נשיג!”… המשיך גאפון.

“ראשינו נפיל ונשיג!” ענו לו ההמונים.

ובעיר פטרבורג היה גאפון בימים ההם לשיחה בפי כל, איש איש דיבר עליו כפי רוחו וכפי יכולתו. בחוגי האינטליגנציה אי־אפשר היה להתיחס לאישיותו אלא יחם ספקני־שלילי בלבד. אבל התפתחות העניינים במהלך השביתה הפכה את שולליו למחייביו ומשבחיו. הפרטים נשכחו. תקפו של הרעם שעמד להתפרץ בשביתה זו וליהפך למהפכה – נתקשר בשמו של גאפון, ושמו נישא על כל שפתים.

באספות הפועלים התחילו לקרוא את העצומה למלך, לצאר ניקולאי, ולהחתים עליה חתימות. מספר הפועלים שבאו לשמוע את דברי העצומה היה גדול כל כך, שהיה הכרח להכניס אותם קבוצות־קבוצות, אלפים אלפים. ובקצה אחד הפרברים שלגדת נהר הנייבה, היה הכרח שיצא גאפון מהאולם אל החוץ, ותחת כיפת השמים, בעלותו על חבית מים, הקריא את העצומה לאור הפנס.

בהופעתו המסתורית של הכומר, בבגדי הכהונה שלו, שהרוח נפנפה אותם לכל צד, בכל דיבור ודיבור שיצא מגרונו הניחר כבר מרוב דיבורים באותו יום, בכל הופעתו האכסוטית ובכל מלה ומלה שבדרישות העצומה מן המלך – נדמה היה להמונים הנלהבים, שהנה הגיע ובא הקץ לכל עינוייהם, והנה הם עומדים על סף השחרור. הם ראו את עצמם כאילו הם משוחררים כבר.

ואחר שגמר להקריא כל פסקה ופסקה בעצומה של ההמונים, שהכילה את דרישותיהם מן המלך, שאל את ההמונים הנלהבים:

“הדרוש לכם כל זה, חברים?”

“דרוש! כורח הוא לנו!” היתה תשובת ההמונים.

אני ראיתי את כל חומרת המצב בהתפתחות העניינים והמאורעות מצד ההמונים המתפרצים, וראיתי גם את כל העדר כוחן וחולשתן של המפלגות המהפכניות להשפיע השפעה כל שהיא על מהלך המאורעות. לא יכולתי להבין את עמדת הממשלה שהרשתה את התפתחות העניינים והמאורעות שתוליך לאובדנה – כך היה נדמה לי.

דבר אחד היה ברור. בהנהלת כומר הולך העם המעונה והרעב לבקש מן הצאר ולקבל מידיו את הדבר, שהוא בעצמו לוקח מהם, ושאין הוא יכול לא לתת אותו לעמו.

ויהיו מה שיהיו תוצאות תהלוכת ההמונים בראש גאפון אל המלך – ודאי שתהייה גורם משפיע וגורלי לאחד מן הצדדים.

או שהעם יהיה מרומה ושיכור משמחה לשמוע דברי המלך ולראות פניו, וימשוך הלאה בעול העבדות, עד אפיסת כוחות, או שהטשטוש של שלטון המלך הכל־יכול הרוחש רצון טוב כביכול לעמו – יתפזר לגמרי בפני ההמונים שיכירו בכך.

בימי השביתה הראשונים לא נתנו ההמונים שבארגונים המקומיים של הפועלים שיופיעו לפניהם ‘סטודנטים’ ו’אינטיליגנטים', סירבו לשמוע כל דיבוריהם ולקרוא את הכרוזים המהפכניים שלהם. בכמה מקומות היו הפועלים מגרשים את הסטודנטים ואת האינטיליגנטים שהיו חשודים בהפצת כרוזים, וגם היכו אותם. רק התערבותם שלכמה מן הפועלים המפותחים יכולה היתה למנוע שפיכת־דמים.

יוצא מכלל האינטיליגנטים היה תפקידי שלי באספות הפועלים. בפרברי הנארבה הכירו אותי רבים מהפועלים והתייחסו אלי יחס אישי טוב מאוד. השתתפותי באספותיהם לא עוררה כל התנגדות ואי־אמון, אלא להיפך.

בהביאי בחשבון את תמיכתי ואת הסמכות שלי, שרכשתי בעיני חוג רחב של הפועלים, חשבתי, שאוכל להביא תועלת ואני חייב ללכת יחד עם המון הפועלים אל ארמון החורף של הצאר".

עד כאן דברי רוטנברג בזכרונותיו.

* *

השביתה שפרצה בבית־החרושת הפוטילובי בשלושה בינואר לא הביאה את הנהלת בית־החרושת למילוי דרישות הפועלים. לכן החליטה אספה ענקית באותו ערב להכריז שביתה בכל בתי־החרושת בפטרבורג. בחמישה בינואר כבר שבתו בפטרבורג 140,000 פועל; התכונה לקראת יום השבתון היתה מרובה מאוד ורבבות פועלים נדחקו לחתום על העצומה לצאר.

הסוציאליסטים שבאספות הביעו את חששם שתהיינה התנגשויות מזויינות עם נושאי נשק השלטונות, אולם גאפון הרגיע את ההמונים והבטיחם כי הממשלה תניחם ללכת בלא־הפרעה לארמון הצאר. כי בשני הימים שקדמו ליום הראשון טרח גאפון ויגע הרבה להשיג רשיון מאת השלטונות לתהלוכתו. הודיע על התהלוכה במכתבים לשר־הפנים ולקיסר עצמו. מפי שר־המשפטים שמע תשובה מפורשת ומוחלטת:

“לא ניתנכם לעבור עד ארמון המלך! ואם ינסה ההמון ללכת – ירה נירה בו! ראה הזהרתיך!”

“הלא נלך וצלמים ותרפים קדושים בידינו, הלא תמונת הצאר נישא לפנינו, והכיצד תהינו לירות במו אלה?” שאלו גאפון בתמימות מהולה עזות.

“לא בתמונות נירה כי אם באנשים”, ענהו השר בעזות בלתי־מיתממת כלל.

האוויר היה מלא איוושת סכנה מתקרבת, כי רחובות הבירה הולכים ומתמלאים שיירות צבא, שאין המוני הפועלים יכולים להבין למה הם מתכוננים. הם לא ידעו. אבל השלטונות ידעו וידעו. גם הם לא ידעו מנוחה אותם הימים. הם ראו כי רעה נגד פניהם – והיו נכונים.

בשמונה בינואר הקהיל שר־הפנים את פקידי הממשלה ומפקדי פלוגות הצבא, שהוטל עליהם לשמור מחר על הסדר. מושל העיר פטרבורג אינו בא לישיבה בשעה היעודה. הוא מאחר משהו, ולא מבטלה ורשלנות, חלילה. הוא נתמהמה מפני שבשעה זו נועד בדירתו הפרטית עם… גאפון בכבודו ובעצמו! יותר משעה ארכה השיחה הדוחקת הזאת. בשפת חלקות ובמזג טוב התנהלה השיחה. ועכשיו נוסע הוא אל השר לענייני פנים, ורוחו טובה עליו. הכומר המהפכני, שפניו פני קנאי מיוגעים ומסוגפים, הרגיע את לבו של מושל העיר והבטיחו בהן צדקו, כי ‘מחר יהיה הכל בסדר’.

לקיסר כתב גאפון: “חוששני כי השרים שלך לא הגידו לך את האמת לאמיתה על מצב העניינים במטרופולין. יהא ידוע לך, כי פועלי פטרבורג ואוכלוסיה, בהאמינם בך, החליטו לבוא מחר, בשעה שתים אחרי הצהרים, אל שערי ארמון החורף, כדי לתנות לפניך את צרכיהם וצרכי כל העם הרוסי. אם תהסס בנפשך ולא תופיע לפני העם, ואם יישפך דם נקי – וניתק לנצח אותו קשר מוסרי, המקשר עדיין את עמך אליך. האמון, שהוא רוחש לך, ימוש מלבו לנצח. הופע נא, איפוא, ברוח נכון ובעוז נפש לפני עמך ובלב פתוח קבל את תזכירנו, שאנו מביאים אליך בדרכי־שלום. אני, שליח ציבור הפועלים, וחברי הגיבורים, ערבים לשלומך בחיינו”.

הקיסר, יש לו מה לחשוש. מוטב שהוא ייעדר מארמון־החורף שלו בשעה שהמוני הפועלים ינהרו אליו מכל קצווי העיר להפיל תחינתם לפניו.

ובינתים כל פטרבורג מתוחה מאוד לקראת הפגנת גאפון. משלחת עסקנים מבקשת מראש הממשלה לאפשר לפועלים לגשת לארמון־החורף ולמנוע שפיכת־דמים ללא צורך, אולם כל ההשתדלויות היו לשווא.

את הנעשה אין להשיב והפועלים מלאי התמרמרות ונכונות לקראת הכל. רוטנברג אשר אירגן את ההפגנה מאחרי הקלעים, הכין את מפת העיר לשם כיוונה של התהלוכה בהליכתה למטרתה, וביחוד למקרה הצורך של נסיגה ובריחה מחמת המשטרה והצבא.

על יום הדמים מספר רוטנברג בזכרונותיו:

"בשמונה בינואר 1905 נתנה הממשלה לצבא כדורי מלחמה. החיילים תפסו את כל המקומות המסוכנים בשביל הממשלה בעיר הבירה וניתקו את הפרברים ממרכז העיר.

את גאפון יכולתי לראות רק בתשעה בינואר בבוקר. מצאתיו עומד בתוך קבוצת פועלים, חיוור, נתון כולו במבוכה נפשית, אובד־עצות.

“היש לכם, אבא קדוש, איזו תכנית ממשית?” שאלתיו.

“לא, כלום אין”, היתה תשובתו של גאפון.

“והלא החיילים יתחילו בוודאי לירות ואף יירו”, החזרתי לו.

“לא, איני חושב”, ענה גאפון בקול ענות חלושה של איש אובד־עצות.

אני הוצאתי מכיסי את תכנית העיר פטרבורג עם כל ציוני המקומות שציינתי קודם. הצעתי את המקומות המתאימים ביותר, לפי דעתי, בשביל התהלוכה. ואם הצבא יתחיל לירות – יהא צורך להקים מתרסים ברחובות, לקחת נשק ממחסני הנשק הקרובים ולפרוץ בכל האופנים את הדרך אל ארמון החורף של הקיסר.

התכנית נתקבלה.

הלכו לבית־הכנסיה הקרוב והביאו את הסמלים הדתיים והצלבים.

גאפון התרגע קצת ונעשה שוקט יותר.

בחצר האספות נתקהל כבר המון־עם רב. אלי התחילו לפנות לקבל הוראות. קבוצת פועלים שאלה אותי: “הסמלים הדתיים והצלבים כבר ישנם; האם לא כדאי לקחת גם את תמונות הצאר?”

אני יעצתי לא לעשות זאת. הטבח המדומה נראה היה בלתי הגיוני כל כך, מחוץ לגדר השכל ובלתי מתאים לאינטרסי הממשלה, עד שאני חששתי לאפשרות של מתן צורה פאטריוטית לתהלוכה.

לפני שהתהלוכה עמדה לזוז ממקומה היה צורך להזהיר את הנאספים וההולכים, את ההמונים האילמים, מפני אילו הפתעות, העלולות לבוא. גאפון היה חלש כל כך וגרונו ניחר מרוב דיבוריו, עד שלא היה ביכולתו להגיד להולכים שום דבר. בשמו הזהרתי את הפועלים ההולכים: “החיילים אולי יירו בכם ואל ארמון המלך לא יתנוכם לגשת. הרוצים אתם בכל זאת ללכת?”

תשובתם היתה שילכו, ובכל האופנים יתפרצו לכיכר ארמון־החורף.

אני בארתי להם, באילו רחובות עליהם ללכת, מה עליהם לעשות במקרה שיתחילו לירות. הודעתי את הכתובות של מחסני־הנשק הקרובים.

וכשנשמעה הקריאה האחרונה ‘בשם אלוהים!’ התחילו האנשים ההולכים מצטלבים בהתלהבות דתית עמוקה. הרימו את הסמלים הדתיים. ההמון זז. בחפזון סב ההמון על יד הגשר, והתפרץ־יצא אל הכביש הרחב שעל דרך המלך.

כל אזהרותי בדבר האפשרות של יריות מצד הצבא ועל הנשק – נתקבלו בתשומת לב על ידי ההמונים ההולכים. אבל הדברים לא נדבקו בהם. הם לא חדרו לעמקי נשמת ההמונים.

“האם אפשר ללכת אל האלוהים בנשק ביד? האם אפשר ללכת אל המלך בהרהורים רעים?”

“א־ל נ־צו־ר א־ת ה־ע־ם ו־ב־ר־ך או־תו!” תפילה זו בקעה ופילחה את האוויר החורפי בזעקת לב של תקווה אחרונה הפורצת מפי עשרות אלפי נשמות ונפשות של סובלים ומעונים.

“נ־צ־חון ל־אי־ש ה־א־מו־נה ל־אימ־פ־רא־טור של־נו ני־קו־לאי א־ל־כ־סנ־דרו־ביץ!” תפילה זו צלצלה בבטחון גמור, שהיה בו כדי לכחד כל הרהור קל בכל רעה ורשעות ולפנות דרך לכל טוב ולכל עתיד מזהיר".

עד כאן – מזכרונותיו של רוטנברג.

מקורות אחרים של עדי ראיה משלימים את תמונת תחילתה של אותה הפגנה. הללו מעידים, שההמון העצום היה כמו מחושמל. התהלוכה יצאה פלוגות פלוגות מאזורים שונים של העיר, וכולן עמדו להתאחד לפני ארמון־החורף של הצאר לעם אחד. הגדולה שבפלוגות הלכה אחרי גאפון, והיא היתה התהלוכה העיקרית והמרכזית. התהלוכה הכילה כעשרים אלף איש ואשה, זקן ונער, ונמשכה לאורך שני קילומטרים. צבא לא נראה לאורך הרחובות, ושוטרים ליוו את התהלוכה בשקט ובנחת־רוח. כאשר הגיעו לשער הנארווי נתקלו עיניהם במחנה חיילים, שבחרדה מרובה ציפו זה שעות אחדות למראית־עין זו.

ורוטנברג ממשיך בזכרונותיו: "כשהתהלוכה ראתה על יד השער הנארווי את הצבא הרגלי העומד על המשמר, התחילו אנשי התהלוכה לשיר בקול רם והתחילו ללכת ביתר שאת וביתר עוז ובצעדים בטוחים יותר אל המטרה.

ההולכים בראש עם הצלבים והתרפים הדתיים נבוכו מקצת בראותם את הצבא, ורצו לפנות לרחוב צדדי. אבל מצב־רוחם של ההולכים אחריהם וקריאות ההמונים הרגיעו את ההולכים בראש, נושאי הסמלים והצלבים. הם, ואחריהם כל התהלוכה, הישירו צעדיהם.

לפתע־פתאום הופיעה מאחורי השער הנארווי פלוגת צבא־רוכבים על סוסיהם והם אצים־רצים בכל כוחותיהם, משולהבי להבת־מלחמה וחרבותיהם שלופות כלפי מעלה, ניתקו־הפסיקו את מהלך ההמונים ורצו לכל אורך התהלוכה.

ההמונים נזדעזעו.

“קדימה חברים! חופש או מוות!” צעק גאפון בגרונו הניחר בשארית כוחותיו.

ההמונים התלכדו שוב והלכו קדימה.

צבא הרוכבים על סוסיהם נכנס שוב לתוך התהלוכה, לפניה ומאחוריה, ורץ חזרה לשער הנארווי.

העם, המזויין רק בסמלים דתיים ובתמונות הצאר, נפגש פנים אל פנים עם חיילי הצאר, מחזיקי רובי־יריה מהירים מוכנים לקרב.

מצד החיילים נשמע קול אדיר, קהה ויבש, שהדו נשמע מקצה התהלוכה לקצה באופן חריף מאוד.

מצד העם נשמעו תיכף קולות של גוססים וקללות גוועים בפיהם.

בני השורות הראשונות התחילו נופלים, בני השורות האחרונות התחילו בורחים.

שלוש פעמים ירו אנשי הצבא, שלוש פעמים התחילו וירו ארוכות ושלוש פעמים הפסיקו.

עם כל התחלה של יריות השתטחו על האדמה כל אלה שלא הספיקו לברוח. כדי להתגונן מפני הכדורים, ועם כל הפסקה התרוממו מהאדמה אלה שהיתה להם האפשרות לברוח – וברחו. אבל כדורי החיילים השיגום והפילו מהם חללים. אחרי היריות בפעם השלישית לא התרוממו עוד השוכבים לארץ. אף אחד לא ברח. החיילים חדלו מירות.

רגעים אחדים אחרי היריות האחרונות הרימותי את ראשי, שהיה מהודק אל האדמה.

מלפני, משני הצדדים של השער הנארווי, עמדו שתי פלוגות של חיילים אפורים עמידת דום, ומשמאלם עמד קצין.

ומהצד השני של הגשר הקארפובי התגוללו בשלג הלבן, שנעשה כולו אדום, הסמלים הדתיים, תמונות הצאר וגוויותיהם של אלה שנשאו אותם.

הגוויות היו מוטלות מימיני ומשמאלי ומאחורי. סמוך להן נראו כתמו דם קטנים וגדולים על השלג הלבן.

לצדי שכב, שכיבה מאומצת, גאפון. דחפתי אותו. מתוך איצטלת־הכהונה הארוכה והרחבה שלו התרומם ראש שהבליט עינים קפואות, כעיני מת ממש.

“החי אתה, אבא קדוש?”

“חי וקיים”.

“נלך?”

“נלך!”

דרך הרחוב זחלנו אל השערים הקרובים.

החצר שאליה נכנסנו היתה מלאה גוויות של פצועים ואנחותיהם. גם הבריאים שנמלטו לחצר נאנחו גם הם. רצו־נדחקו ממקום למקום ובעיניהם התהפכו־התרוצצו האישונים והבליטו תמיהה והשתוממות, כי לא יכלו בשום אופן להבין מה קרה פה.

“אין אלוהים עוד! אין מלך!” צעקו כולם, והֵדם נשמע בכל החצר מקרוב ומרחוק.

גאפון חבש כובע ובגד של אחד הפועלים. דרך גדרות, תעלה, וסמטות צדדיות הגענו, קבוצה לא גדולה, לבית המאוכסן פועלים. בדרך נפגשו קבוצות־קבוצות של אנשים אובדי־עצות, אנשים ונשים.

אל הבית לא נתנונו להכנס.

על הקמת מתרסים לא היתה אפשרות לחשוב.

היה צורך להציל את גאפון.

אמרתי לו, שימסור כל מה שנמצא אצלו ושעלול להזיק לו אם יתפסוהו. הוא תחב לידי את היפוי־כח מצד הפועלים ואת כתב העצומה שהלך להגיש לצאר.

הצעתי לו שיסיר את שערותיו הארוכות וילך אתי אל העיר.

הוא לא התנגד לכך, לא סירב.

כמו בפני מעשה גדול, קדוש ומסתורי, עמדו המסובים, אשר רק לפני רגעים עברה עליהם כל הזוועה שבמאורעות הדמים, הושיטו את ידיהם אלי וקיבלו קווצות קווצות משערותיו של גאפון, בראשים גלויים, בחרדת קדושה עליונה, וכמו בתפילה אמרו וחזרו ואמרו:

“קדוש!”

שערות גאפון נפוצו אחרי כן בין הפועלים ונשמרו כדברים שבקדושה.

כשעזבנו מאחורינו את הדם, הגוויות ואבחות הפצועים והלכנו אל העיר – פגשנו בכל הדרכים והסמטות חיילים וז’נדארמים.

את גאפון תקפה ברגעים אלה צמרמורת עצבנית. כולו רעד מפחד. הוא פחד שמא יאסרוהו. בכל רגע של התקפת־קדחת כזו היה קשה לי מאוד להרגיע אותו, – עד שהגענו בקושי לתחנת־הרכבת הוורשאית, בעברנו דרך כל השרשרות של הצבא.

הבאתיו למכרי; תחילה לאחד מהם ואחרי כן – כדי לטשטש את העקבות – למכירים אחרים.

ואם האנשים האחרים ימצאו פעם את הדבר לנחוץ – לספרו ביום מן הימים איך התנהג גאפון ביום ההוא. עלי עשתה התנהגותו המוזרה רושם נורא ומדכא מאוד.

קודם הלא ידעתי וראיתי את גאפון רק כנואם בבגדי הכהונה שלו, בפני הקהל המתפלל בעדו. ראיתיו בקראו על יד השער הנארווי את ההמונים לחופש, ולמות למען החופש.

גאפון זה נעלם ואיננו – מאותו רגע שעזבנו את השער הנארווי.

גזוז־שערות, מלובש בגדים רגילים של מישהו זר, הופיע לפני עיני איש שהתמסר כולו לפיקוחי ולהשגחתי, איש בלתי־נרגע, איש נבוך ואובד־עצמו ברגע שהוא חש בסכנה לחייו, ורודף כבוד וקל־דעת – ברגע שנראה לו כי חלפה הסכנה".

עד כאן – דברי רוטנברג על יום הדמים ההוא.

בהתייעצות פעילים סוכם שגאפון יחבר כרוז אל הפועלים על המאורעות של אותו יום. אולם הכרוז שחיבר גאפון נמצא בלתי מתאים ורוטנברג חיבר בשמו כרוז אחר. גאפון היה, כנראה, מרוצה מנוסחתו של רוטנברג; כי על כן הציע לפניו לכתוב ולפרסם בשמו כל מה שימצא לנחוץ, ולשם כך חתם לו כחמישה־עשר גליונות ריקים בחתימת שמו. ואכן, כתב רוטנברג בשמו את הכרוז לפועלים, וכרוז קטן ממנו לחיילים.

לפי עדותו של אחד הגנראלים נאמני הצאר היה יום התשעה בינואר ‘גורם ראשון למפלתה של המונארכיה ויום־הולדת למהפכה הרוסית הגדולה’.

השביתה הלכה וגססה. מסוכן היה לגאפון להשאר בפטרבורג, שמא ייתפס. הוא הובא לאחוזה רחוקה מפטרבורג. לפני נסיעתו סוכם, שאם יתרומם שוב מצב־רוחם של הפועלים, יודיעו לו ויחזור לפטרבורג. אם הכל יירגע – יסע לחוץ־לארץ. מטרת נסיעתו לחוץ־לארץ תהיה לאחד בהשפעתו ובכוח סמכותו את הכוחות הארגוניים והלוחמים של הסוציאל־דמוקראטים והסוציאל־רבולוציונרים ביחד.

רוטנברג ראה צורך לצאת בעקבות גאפון שיצא לבדו לשווייץ, כדי להדריכו ולרומם רוחו ולפקח עליו ולתמוך בו. גאפון שהופיע כדמות ראשית של המהפכה הרוסית, לא מצא אותו זמן את ידיו ורגליו בתוכנן ובערכן של המפלגות, במצעיהן ובוויכוחיהן. הוא לא הבין את כל ערכו שלו ואת התפקיד שמילא ביום התשעה בינואר. על רוטנברג ניטל לברר ולהסביר לו את כל הסבך הזה. לאכזבתו ראה רוטנברג שלא גאפון הוא האיש שיאחד את כל מפלגות הפועלים, וחשב כי מוטב לו לצרפו למפלגה. לכן הציע רוטנברג לגאפון שיכנס למפלגת הסוציאל־רבולוציונרים. לפני נסיעתו חזרה לרוסיה נתן רוטנברג לגאפון סכום כסף, כדי שלא ידע דוחק. המפלגה הסכימה לקבל את גאפון לחבר – בתנאים מסויימים, כמובן. בנוכחות חברים הסביר לו רוטנברג את החובות שהוא מקבל עליו בכניסתו זו. אם כי התנאים היו חמורים, הסכים לכך גאפון ברצון.

ראשי מפלגת הסוציאל־רבולוציונרים החליטו לייסד אז ברוסיה ארגון מיוחד לשם הכנת ההמונים למלחמה פעילה במשטר. פעולה זו נמסרה לידי רוטנברג וניתנו לו שלושה עוזרים לשם כך. עליו היה להכין מחסני נשק, לרכז ולקנות נשק ברוסיה ובחוץ־לארץ, להוציא נשק מרשות הצבא, לחזק את הארגון בפטרבורג ולפרוש מצודתו על כל המדינה. רוטנברג נסע עם עוזריו לרוסיה לשם ביצוע המשימות שהוטלו עליהם.

אולם עד שהספיק רוטנברג להיכנס לתפקידו – מוכרח היה לקבל עליו תפקיד חשוב אחר. כי מיד בבואו לרוסיה חל המאסר הגדול של 17–16 במארס, מאסרם של כמעט כל חברי הארגון הלוחם בפטרבורג ובמוסקבה. אחרי מאסר המוני מחסל זה, נאלץ רוטנברג לקבל עליו (עם עוד חבר אחד) את התפקיד האחראי של ראש הוועד לארגון הלוחם.

כשני חודשים אחרי המאסר הנזכר חזר רוטנברג מרוסיה לפאריס. במשך החודשים המעטים של פרידתו מגאפון הספיק הלה לגרום לו צער רב. סיפורי האגדה עליו בדפוס, הצגתו במושבה הרוסית בשם המפורש ‘גאפון’, שהוא עצמו נוכח בהן – כל הפרסום הזה הוכיח לו, כי עליו להיות רק מנהיג המהפכה. לא הסכים לנסוע לרוסיה ולעסוק בתעמולה בין האיכרים. יסע רק ‘כשהכל יהיה מוכן’. הוא עשה כמה מעשים שהציגו את המפלגה בצורה דו־פרצופית. הציעו לו לצאת מהמפלגה.

לאחר שגאפון נתיאש מהיות מנהיג במפלגות הגדולות הלך ויסד מפלגה לעצמו, שבתחילה היה חברה ומנהיגה היחיד, ואחרי כן נתקשרו קשרים בינו ובין פועלים ברוסיה – חסידיו מלפני תשעה בינואר. כשפגש אז גאפון ברוטנברג הציע לו לעזוב את מפלגת הסוציאל־רבולוציונרים ולעבוד עמו. הוא טען שכל המהפכנים שרויים בעולם התיאוריה ואינם יודעים את חיי המציאות. כמובן, שרוטנברג דחה אותו בשאט־נפש.

פנחס רוטנברג, או כפי שהיה מפורסם בחוגי הסוציאל־רבולוציונרים בכינויו המפלגתי ‘מארטין’, היה עסוק אז ראשו ורובו בפעולת הכנה לזיון ההמונים ליום מהפכה כי יבוא, ועמד בראש ארגון מיוחד לכך. אותו זמן ארגנה המפלגה משלוח גדול של נשק לרוסיה באנייה ‘ג’ון קראפטון’, ורוטנברג נסע לרוסיה מטעם הוועד המרכזי של המפלגה לטפל בקבלת האנייה ובפריקת המטען. אבל ימים אחדים אחרי בואו לפטרבורג, בתחילת יוני 1905, נתפס ברחוב. הדבר קרה אחרי פגישתו עם אחד מראשי הסוציאל־רבולוציונרים, טאטארוב, שהיה – כפי שנתברר סמוך לכך – פרובוקאטור ועוזר הבולשת. רוטנברג הוטל בבית־הסוהר הפטרופאבלובי המפורסם.

* *

בששה־עשר באוקטובר 1905 ניתנה חנינה כללית לכל האסירים המדיניים ברוסיה. בזכות חנינה זו עזב גם רוטנברג את כתלי המבצר הפטרופאבלובי. סיפורו של רוטנברג הטיל חשד, שנתאמת לגמרי, כי עסקן המפלגה טאטארוב הוא הפרובוקאטור שגרם למאסרם של חברי הארגון הלוחם בחודש מארס ושל רוטנברג ביוני. הוועד המרכזי של המפלגה הוציא גזר־דין מיתה נגד טאטארוב.

אחר שנשתחרר רוטנברג ממאסרו חזר מיד וביתר שאת לפעילותו המפלגתית וקיבל עליו תפקידים חדשים. במשך זמן מאסרו נעשה נסיון מטעם המפלגה להקים שוב את הארגון הלוחם בפטרבורג, ורוטנברג נעשה אחד ממפקדיו. אותה תקופה היה מקורב ביותר לשני ראשי הארגון הטרוריסטי אזף (שנתגלה אחר־כך כפרובוקאטור) וסאבינקוב.

* *

סאבינקוב מספר בזכרונותיו: “פעם הלכתי עם רוטנברג לשכונת פועלים. רציתי להיווכח בעיני, אם אמנם מעמידות הפלוגות האלו כוח חזק ואם אמנם מוכנים המוני הפועלים להגן בנשק ביד על החופש הנכבש. בדירת־פועלים קטנה ומפוייחת נתאספו שלושים איש. רוטנברג נאם נאום קצר. הנוכחים שמעו אותו בהקשבה ובתשומת־לב. נוכחתי שהוא זכה להשפעה מרובה”.

בהיותו עסוק בעבודה אחראית ביותר לא היה קרוב רוטנברג לגאפון, שאף הוא חזר לרוסיה בעילום־שם. על אותה תקופה מספר רוטנברג, כי בהיותו בבית־הסוהר לא ידע כלום על גאפון. אחר שחרורו שמע כל מיני סיפורים עליו ועל פעולתו, המוכיחים את שגעון הגדלות שלקה בו גאפון. לא עברו ימים מרובים והוא נפגש עמו שוב פנים אל פנים.

על פגישה זו מספר רוטנברג: "זה היה בתחילת נובמבר. לפי דבריו חזר רק עתה לפטרבורג. הלכנו לחדר צדדי, שם התיישבנו בחושך על חבילת ספרים, שוחחנו על התשעה בינואר, על התנועה ואישיה ועל ענינים פרטיים.

ומוזר היה בעיני, שבאמצע השיחה ביקשני להפיק תועלת מהקשרים שלי לטובתו ולהשיג חנינה בעדו. הוכחתיו, שלו, גאפון, עשיר העבר, לא נאה לבקש מהממשלה חנינה".

באמצע נובמבר הלך רוטנברג אל משרד התובע הכללי כדי לקבל בחזרה את תעודותיו, ושם נודע לו שגם הוא וגם גאפון קיבלו חנינה. כשביקר אצלו גאפון פעם שניה סיפר לו בשמחה, שהנה יוכל לחיות חיים גלויים ולגאליים. ידיעה זו לא עשתה על גאפון שום רושם. הוא קיבל אותה רק בתור אינפורמציה בלבד.

לאחר מכן נפגשו פעמיים רוטנברג וגאפון בדירתו של רוטנברג. בפעם הראשונה ביקש גאפון כסף ורוטנברג נתן לו 25 רובל. בינואר 1906 החזיר גאפון את הכסף וביקש מרוטנברג נשק, כי הריאקציה הרימה ראש והטילה אימתה על המורדים והאינטיליגנטים. רוטנברג נתן לו שני אקדחי בראונינג. בשתי הפגישות האלו דיברו הרבה על הסניפים שאירגן גאפון ועל דרך ארגונם. רוטנברג אמר לו: “אם אתה מביא בחשבון רק את ענייניך הפרטיים – הרי אתה מנצל את ענייניהם ואמונם של המוני הפועלים בשבילך, כדמאגוג, אבל את המטרה לא תשיג, כי המפלגות הסוציאליסטיות חזקות דיין ובכוחן להשמיד. אבל אם ענייני הפועלים חשובים בעיניך – עליך לחדש את הסניפים כאגודת־פועלים בלתי מפלגתיות”.

לסיומה של אותה פגישה רושם רוטנברג: “מלים בודדות של גאפון, אופן הבעתו, הטון שבדברים – עשו עלי רושם בלתי־נעים. גרוע מכן: השאירו קובעת מרה בנפשי”.

אחרי פגישה זו נתפרסמו בעתונות ראיונות של גאפון, המביאים לידי ביטוי התקפות על המפלגות הסוציאליסטיות ובעד יחסי־שלום עם הממשלה. רוטנברג קורא אותו מיד שיבוא אליו ויתן את הדין על מעשיו אלה, אבל גאפון אינו בא. השליחים מודיעים לרוטנברג, שגאפון עזב את פטרבורג.

ורוטנברג רושם ביומנו פסוקות ומוחלטות: “ראיתי דבר, שמשתי הדרכים שהראיתי לגאפון בביתי, בהן ילך ביחסיו עם הפועלים – ברר לו הוא את הראשונה, היא הדרך של דמאגוג”.

אותו זמן התחילו הפועלים מרבים להצטרף לסניפים הגאפוניים, ובמפלגות המהפכניות וב’מועצת צירי הפועלים' דנו בקביעת יחסה של התנועה הסוציאליסטית לתנועה הגאפונית. רוטנברג שהיה חבר ההנהגה של מועצת צירי הפועלים, הביע שם את דעתו שיש להלחם בתנועת גאפון כהלחם בתנועה דמאגוגית.

בינואר 1906 עמד רוטנברג לנסוע לפי החלטת הועד המרכזי למוסקבה. לפני נסיעתו הודיעה לו אשתו שגאפון חיפש אותו, מכיוון שיש לו דבר דחוף אליו. אחרי כל מה שהיה – נוסע אליו רוטנברג לקייטנה פינלאנדית, מקום משכבו של נאפון; אינו מוצאו שם והוא נוסע למוסקבה.

אשתו של רוטנברג, שהכירה את גאפון והאמינה בו, נענתה לבקשתו ומסרה לו את המקום שבו אפשר למצוא את בעלה במוסקבה. הוא נסע שמה ונפגש עם רוטנברג בששה בפברואר. גאפון הצוע לרוטנברג לנסוע בערב למסעדה המפורסמת ‘יאר’ לשם שיחה חשובה. רוטנברג סרב: “מסוכן לנסוע שמה, ואין צורך בזה”. אבל גאפון פצר בו הרבה, ודחה דווקא את ‘הדבר החשוב’ עד הערב, ב’יאר'. בערב בא אליו שוב ומעט מעט התחיל מספר לו על קשריו עם המשטרה, סיפורים שסימרו כמובן את שערותיו של השומע. כל מאמציו של רוטנברג הוקדשו עכשיו לשמירת שווי־משקלו. יש לקבל את הדברים בניחותא שלמראית־עין ולשמוע עוד. רצונו וחובתו לשמוע עוד.

מתוך רצון זה הסכים רוטנברג סוף סוף לנסוע ל’יאר'. שם רצה גאפון לשבת דווקא באולם הגדול. את רצונו זה – שרוטנברג דחה בתוקף מחמת סכנה לשוחח שם בעניינים אלה – נימק גאפון במציאותן של נשים יפות באולם. בכוונה נענה לו רוטנברג סוף־סוף, וכאן הבחין, שגאפון רואה באולם לא רק נשים יפות, אלא גם עוד מישהו.

רוטנברג מסיים, שכל הליכותיו ותנועותיו של גאפון עוררו בו בחילה איומה, אלא שאימץ את כל כוחו להסתיר זאת מעיני גאפון.

למחרת נמשכה השיחה. רוטנברג התחסן ונטל לעצמו את כיוונה של השיחה. הוא שואל וגאפון משיב. עד שהוא מביאו אל העיקר, כלומר: מה שעניין אותו בעיקר. אבל לא ידע עדיין שעניין זה עיקרי הוא בשביל גאפון לא פחות מאשר בשבילו, כי בשביל חלק זה שבשיחה טרח ובא אליו למוסקבה והטריחו ל’יאר'. רוטנברג מספר:

“על מי שאלו שתספר להם?”

"שאלו על הבאבושקה בראשקובסקי, על צ’רנוב. אני אמרתי שאני מכיר אותם,

ויותר מזה לא אמרתי להם".

“על מי עוד שאלו אותך?”

“עליך שאלו”, הפליט בלא־זהירות את המלים ונשתתק.

אני ישבתי באותו רגע ליד השולחן, והוא התהלך בחדר. הסתכל בי וחייך. אני שתקתי. חכיתי מה יהיה הלאה. גאפון המשיך:

“בחיי אלוהים, ששאלו עליך”.

“ומה שאלו עלי?”

“כן, אתה כנראה לא היית זהיר במגע־ומשא עם הפועלים. אותך הלא כולם מכירים, אחרי השער הנארווי, פנים אל פנים, מישהו מהפועלים מסר אותך. הלא ביניהם ישנם הרבה פרובוקאטורים. ביחס לפועלים דרושה זהירות יתרה”.

ושוב נשתתק. התהלך בחרר ומדי רגע ברגע נעץ מבטו בפני.

“אבל על מה שאלו?”

“כן. אם אתה בפלוגות הלוחמות. אנחנו – אמרו הם – יודעים זאת, אבל לתפסו איננו יכולים. פעמיים כבר אסרנו אותו. אבל שום הוכחות לא היו והצטרכנו לשחררו”.

גאפון נשתתק שוב לרגע והמשיך:

“הם אומרים שאתה מהפכן רציני מאוד. על ידיך, אומרים הם, עוברים הרבה מאוד כספים לצרכי המהפכה”.

“מה עוד שאלו אותך?”

"שאלו על היחסים בינינו. “אמרתי להם, שאתה ידידי הראשון. שאלו בדבר התשעה בינואר. איך הכל קרה אז. הם יודעים הכל. בכלל מתיחסים אליך בכבוד. אומרים: איש רציני”.

“ואתה מה אמרת לכך?”

“אני אישרתי. אמרתי: איש רציני”.

“וכששאלו אותך בדבר הפלוגות הלוחמות, מה ענית?”

“אמרתי שהפלוגות הלוחמות הן שטויות בשבילך. אבל האיש רציני. ובדבר פאול איבאנוביץ ואיבאן ניקולייביץ (הוא אזף) לא שאלו שום דבר”, הפליט גאפון באי־זהירות. “ואני לא אמרתי להם כלום, כמובן”.

גאפון המשיך לספר לרוטנברג על שיחותיו בבולשת:

“כשאמרתי להם, שאני ביחסים קרובים מאוד אתך, הציעו לי מיד. ‘עליך, אבא־קדוש, להמציא לנו את רוטנברג זה. לאנסו ולהביאו אלינו’. בחיי אלוהים, שכך התבטאו בני־הכלבים האלה (גאפון חייך), שאלו בדבר הפלוגה הלוחמת… אמרתי שאינני יודע כלום. הם אינם מאמינים. אבל אני אמרתי להם בטון כזה, כאילו באמת אני יודע משהו עליה, והם פוחדים מאוד ממנה. ואני אמרתי להם שלשם כך נחוץ הרבה כסף, לא פחות ממאה אלף רובל. ‘טוב’, אמרו. אמרתי שעליהם לעשות רק מה שאגיד להם. הבטיחו. ולך אין עכשיו מה לפחד. אותך לא יאסרו. האמן בי. סע עכשיו ישר לפטרבורג. העיקר: אין מה לפחוד. להתראות שם. הלא כל זה שטויות. בשבילי העניין חשוב יותר מהכל”.

כעבור זמן־מה שאלתיו שוב:

“אתה אמרת להם שאותי קוראים בשם מארטין?”

“לא, חס וחלילה, ישמרני אלוהים!”

“והם יודעים את שמי?”

“יודעים. ואתה תרגע ואל תפחד. האמן בי”.

המהפכן סאבינקוב כתב על פגישה זו, כפי שסיפר לו רוטנברג בשעתו:

"גאפון סיפר לו שהוא עומד בקשרים עם המשטרה. ביחוד עם מנהל הבולשת הפטרבורגית ראצ’קובסקי. הוא הציע לרוטנברג להיכנס לשרות המשטרה ויחד עמו, עם גאפון, לגלות את הארגון הלוחם, ובשכר זו, הבטיחה הממשלה – לפי דבריו – 100.000 רובל.

בדבר גאפון היו רווחות כבר מזמן שמועות אפלות. שמועות אלו – אי־אפשר היה לא לתת בהן אמון. גאפון אהב נוחות, נשים, מותרות וברק, לאמור: כל מה שאפשר לקנות בכסף. נוכחתי בכך בהתבונני לחייו בפאריס. אף־על־פי־כן לא היה בזה משום הוכחה שגיאורגי גאפון נהפך לבוגד. אבל היתה עוד תכונה לגאפון: נעדר היה אומץ־רוח. הוא חרד לחייו, ירא מפני התליה. איך שהוא, סיפורו של רוטנברג לא עמד בסתירה לא להתרשמויות ולא לשמועות".

רוטנברג היה מזועזע מאוד. הוא זכר, כיצד הלך ביחד עם גאפון בראש פועלי פוטילוב כנגד הצבא, זכר כיצד הוליך את גאפון מן השער הנרווי והצילו ממוות, זכר כיצד דיבר גאפון בחוץ־לארץ על טרור ועל התקוממות מזויינת, וזכר – לבסוף – את הידידות הפרטית של גאפון ואת רגשותיו שלו אליו.

סופר המהפכה ב. ניקולאייבסקי, סיפר בספרו ‘תולדות בוגד אחד’ כי פגישותיהם של גאפון וראש הבולשת ראצ’קובסקי נתקיימו במיטב המסעדות של פטרבורג. ראצ’קובסקי לא חס על כסף ממשלתי ל’כיבוד' בשביל אורחו. ‘כיבוד’ כזה פתח את לשונו של גאפון… והקל על ראצ’קובסקי להציע את הצעותיו. גאפון סיפר מעט מעט כל מה שידע על פעולות במחנה המהפכני, ביחוד מה שידע על הפעולות הטרוריסטיות של ס"ר. הוא נענה לראצ’קובסקי גם בזאת: הוא האמין שירכוש לו את עזרת ידידו הטוב פנחס רוטנברג, שבאמצעותו אפשר להיוודע על כל התכניות החדשות של הטרוריסטים.

ראצ’קובסקי היה שיכור מנצחונו. סיפר על כך לשר־הפנים והביע לפניו את בטחונו, שגאפון יצליח לרכוש את רוטנברג. מפני חשיבות הענין צירף השר לשיחה גם את ראש הבולשת הפטרבורגית גנראל גראסימוב. בזכרונותיו מספר גראסימוב, שהוא הביע מיד את אי־בטחונו בגאפון, וביחוד לא האמין כלל באפשרות של משיכת רוטנברג לעניין. את רוטנברג ידע קצת מהשיחות שהיו לו עמו לפני חצי שנה בבית־הסוהר. רוטנברג עשה עליו רושם של מהפכן נאמן ויציב. והואיל שמהודעות המשטרה היה ידוע, שרוטנברג צנוע מאוד בחייו הפרטיים – אינו שותה ואינו שוגה בנשים – לא הניח גראסימוב, שגאפון יצליח לקנות בכסף את רוטנברג לבגידה. גראסימוב נפגש בעצמו עם גאפון ונוכח, שאין לו שום קשרים עם הטרוריסטים הפעילים והוא סומך רק על רוטנברג, שלפי דבריו מסור הוא לו מסירות אישית וילך אתו באשר ילך.

גאפון סיפר לרוטנברג על פגישותיו עם ראצ’קובסקי, שאותו כאילו מתכונן הוא, גאפון, לנצל למטרות מהפכניות. לרוטנברג הוברר מיד, שגאפון נכנס בקשרים עם המשטרה ומשחק משחק כפול, שאליו אומר הוא למשוך גם אותו. הואיל ומשחק זה סכנות מרובות היו כרוכות בו, החליט רוטנברג לאחוז בכל האמצעים כדי להיוודע ממנו יותר ויותר, ולשם כך נטה להסכים להצעותיו של גאפון. מלכודת זו הצליחה, וגאפון סיפר לו הכל, הכל.

כן סיפר גאפון לרוטנברג שנפגש גם עם ראש המשטרה לופוחין, וזה דרש ממנו שיספר לו בעל־פה הכל באשר לכל, וגאפון אמר לו: “אם אספר לך הכל – הלא את כל נשמתי, זה מקור כוחי עד עתה, אתן לכם, ואני אשאר כשמשון הגיבור בלי שערות”. על זאת העיר רוטנברג בזכרונותיו: “מה שסיפר ללופוחין בשיחתו הארוכה על־יד השולחן הערוך מאכלים טובים – אינני יודע, אבל אני משער בכל זאת שלופוחין שיחק יפה את תפקידה של דלילה והשאיר את שמשון־גאפון בלי שערות”,

רוטנברג העמיד פנים, שעליו לנסוע לחבריו כדי להיוודע מהם ידיעות מעניינות. גאפון היה מרוצה מאוד ונסע לפטרבורג לספר על נצחונו לראצ’קובסקי. זה ידע כבר מפי סוכניו, שגאפון נפגש פעמים אחדות עם רוטנברג, ולכן גדלה אמונתו שיצליח לרכוש את רוטנברג. זה היה הטעם שגאפון היה מעוניין כל כך שהפגישה תתקיים במקום פומבי כמסעדת ‘יאר’. הוא רצה כי שליחיו של ראצ’קובסקי יראוהו בפגישתו עם רוטנברג ויווכחו באמיתות דבריו.

ורוטנברג ממשיך לספר בזכרונותיו על המשך הפגישה עם גאפון:

“רוצה אתה ואשחרר את אחיך”, הציע לי גאפון. (אחי היה מאז אסור בבית־הסוהר קרסטי).

“אחי צעיר עוד. הישיבה במאסר תביא לו תועלת”.

“והלא אלו הן שטויות. כשאבוא לפטרבורג אעשה זאת”.

ביקשתיו לא לעשות שום דבר בנדון זה.

“אתה לא תספר לשום איש על כל מה שסיפרתי לך, ותקע את כפך בכפי שנעשה את המעשה”, אמר גאפון.

עניתיו שאי־אפשר לי שלא לספר על כך לחברי. יש צורד להתייעץ אתם כיצד לנצל את המצב שנוצר.

פתאום פונה אלי גאפון, המסתובב מבולבל ועצבני בחדר רצוא ושוב.

“למה אינך מביט בי?”

נשאתי עיני והבטתי בו. לפני עמד באמת גאפון. לא חלום ולא סיוט אלא המציאות עצמה. הוא הסתובב שוב, עמד לרגע, הסתכל בי ושאל:

“ומה אתה מביט בי כך?”

“ואיך עלי להביט בך?”

הוא עמד בכל תוקף על כך, שאגיד לו מיד אם אלך עמו לראצ’קובסקי. הוא צריך לדעת הכל, עניתיו כי עוד אתיישב בדבר, כי אני נוסע לפטרבורג, שם נפגש ואתן לו תשובה.

שנינו היינו מעונים עד מוות. אני – לא היתה לי עוד יכולת לא לשמוע ולא לדבר. ואמרתי שעלי לצאת לענין אחד. גאפון דרש בכל תוקף שאשאר אתו עד צאת הרכבת, כי עצוב לו מאוד. סרבתי. עסוק. אם אתפנה במוקדם אבוא אליו. אבל איני חושב שכך יהיה. נפרדנו. בערב צלצל גאפון בטלפון:

“למה אינך בא?”

“חולה אני ואינני יכול”.

גאפון בא אלי. שכבתי חולה על הספה ובעלת־הבית טיפלה בי. הוא שוב התחיל מדבר על ‘העניין’. עניתיו שאיני מסוגל לחשוב על שום דבר. חולה אני'

“איך תמצא אותי בפטרבורג?”

עניתיו שלעת עתה איני יודע. נפרדנו. מבטי לא בישר לו טובות, כנראה, ומתוך הרהור אמר לי מלים אחרונות:

“נראה, שהייתי מיטיב הרבה לעשות אילולא סיפרתי לך כלום”.

מחשבתו של רוטנברג היתה מרוכזת עתה רק בנקודה אחת: איך להציל את התנועה ממזיק זה, שהוא עצמו הביא אותו אל תוך כתלי התנועה. למחרת יצא רוטנברג לפטרבורג, כדי להתייעץ עם חבריו מה לעשות. בפטרבורג לא מצא שום איש. בידעו שאזף נמצא בצפון נסע אליו. ב־11 ו־12 בפברואר סיפר לאזף את הכל. אזף השתומם ונרגז מאוד. אזף אמר שיש לסלק את גאפון כשרץ נתעב. לשם כך על רוטנברג להזמינו לפגישה בגן־קרסטי, להביאו שמה בעגלה נהוגה בידי אחד מחברי הארגון הלוחם, לסעוד שם ולאחר שבת עד אשר תיכלה רגל מבקרים מן הגן, ובדרך חזרה מהגן, ביער העבות, על רוטנברג לנעוץ סכין בגבו ולהשליכו בין עצי היער. גם בוריס סאבינקוב הצטרף לדעת אזף על הריגת גאפון. אזף התייעץ גם עם חבר הוועד המרכזי ויקטור צ’רנוב. לדעת צ’רנוב, מחמת האמונה העיוורת בגאפון לא יאמינו החברים שהוא בוגד. לכן יש להרגו בשעת פגישה עם ראצ’קובסקי. צ’רנוב הציע שרוטנברג יקבל את הצעת גאפון להיפגש עם ראצ’קובסקי. רוטנברג וסאבינקוב חשבו שאין צורך להרוג את שניהם דווקא. סאבינקוב אמר, שיאמינו למפלגה אם תהרוג את גאפון לבדו.

בדעות צ’רנוב ואזף, חברי הוועד המרכזי, הוחלט להרוג את שניהם. רוטנברג היסס אבל סוף־סוף הסכים. כאשר תיכננו את ביצוע הפעולה עורר רוטנברג שאלה, שבמקרה כשלון תוכל המשטרה לנצל את תפקידו בפעולה לשם הוצאת לעז עליו. כל הנוכחים הצהירו שמובן מאליו, כי המפלגה תגן בכל כוחה על כבודו של רוטנברג בכל מקרה שהוא.

סאבינקוב בזכרונותיו מספר דבר זה בנוסח אחר קצת. הוא כותב:

"אחר שאזף וצ’רנוב הודיעו החלטתם, יצא רוטנברג לחדר השני והתבודד שם זמן מרובה. כאשר חזר, אמר:

“אני מסכים. אנסה להרוג את ראצ’קובסקי ואת גאפון”.

אזף תיכן את תכנית הפעולה. רוטנברג היה צריך להודיע לגאפון, כי הוא מטכים לעבוד בשרות המשטרה ולהיפגש לשם כך עם ראצ’קובסקי".

סאבינקוב מפרט את תכניתו המסובכת מאוד של אזף, שהוא ראה אותה בלתי קולעת למטרה ועלולה להכשיל. מלבד זאת, חשש לרוטנברג. נדמה היה לו, שתכניתו של אזף אינה מתאימה לרוטנברג, ולכן לא יגמור בדעתו או לא ומצא די און בנפשו להגשימה עד סופה. הוא אמר זאת לרוטנברג.

“לא נער אני”, אמר לו רוטנברג. “מה שאמרתי, זאת אעשה ואקיים”.

רוטנברג חזר לפטרבורג, וכך מספר סאבינקוב:

"רוטנברג פגש את גאפון והתחיל פועל לפי התכנית. מעט מעט הסכים לכול, אלא שהדבר תלוי בהסכם. רוטנברג דרש הרבה וגאפון עמד על המקח. רוטנברג רשם בכל יום בדייקנות סטנוגראפית את תוכן השיחות הללו והמציאו לוועד המרכזי. בידעי אותו לא התפלאתי כלל לכך, שרוטנברג היה נרגש ומבוהל מחמת הצעותיו של גאפון. תפקידו היה לא רק קשה בלבד, אלא גם בלתי־נעים, – גאפון היה גס וציני בסיפוריו ובהצעותיו. רוטנברג זקוק היה אותה שעה למנה גדולה של אופי כדי שיוכל לשמוע בשקט, כיצד גאפון זה סוחר־מוכר את חבריו וידידיו.

אחרי כמה שיחות הודיע גאפון לרוטנברג, כי ראצ’קובסקי מסכים להיפגש עמו, והועידו פגישה במסעדה ליום 4/3 בנוכחות גאפון. לשעה המיועדת בא רוטנברג וראצ’קובסקי לא בא. גאפון תירץ זאת באי־הבנה וקבע את הפגישה ליום הראשון הקרוב. רוטנברג חיכה בכליון־עינים. הוא החליט לגמור את הענין ולצאת לחוץ־לארץ".

לפי סיפורו של רוטנברג לא בא ראצ’קובסקי גם בפעם השניה. הסופר ב. ניקולאייבסקי מספר, שברגע האחרון טלפן הגנראל גראסימוב אל ראצ’קובסקי שייזהר ולא ילך; הוא, גראסימוב, שהעריך בשלמות את ישרותו־יציבותו של רוטנברג, כי הוא לא איש שילכד ברשת הבגידה של ראצ’קובסקי, ואין זאת כי אם רוצה הוא ללכוד את ראצ’קובסקי בפח־האקדח שלו. אז נסע רוטנברג לפינלנד להתייעץ באזף. בדו“ח שלו לוועד המרכזי של ס”ר רושם רוטנברג דברים, המעידים על מצב רוחו המזועזע בימי התכוננותו האחרונים למעשה המחריד – חיסולו של גאפון – ועל התלבטותו של איש־מוסר אחראי בלכתו לעשות מעשה, שמצוות עשה ולא־תעשה שבו נתונות בכף־המאזנים של דעתו והחלטתו. חששות שונים, אזרחיים ומדיניים, הפחידו אותו. והכל יחד דיכא וייסר אותו באופן נורא ביותר. תחילה חשש, שבמצב שנוצר חייב הוא בכל אופן להגיד לגאפון בנוכחות פועלים, שהוא רואה אותו כבוגד, כפרובוקאטור, ושכל השיחות בימי הראיונות הראשיים ביניהם נרשמו רישום פרוטוקולי על ידיו ונמצאים ברשות המפלגה. אבל כשרוטנברג חזר לפטרבורג נסתלקו כל החששות לנוכח הגילוי הגדול והנורא, שגאפון מכר את התשעה בינואר – ושהוא פרובוקאטור של המשטרה. הוא החליט להוציא לפועל את פסק־הדין של הוועד המרכזי, שהורה לו הוראות חיסול ביחס לגאפון לבדו. כי בפגישתו האחרונה עם אזף, מיד אחרי החלטת הוועד המרכזי על הריגת גאפון וראצ’קובסקי, הורה אזף לרוטנברג להרוג את גאפון לבדו, אם אי אפשר יהיה בשום אופן להרוג את שניהם יחד. במקרה זה צריך היה רוטנברג להביא את גאפון לפינלנד לשם סילוקו.

בדין וחשבון לוועד המרכזי כותב רוטנברג: "החלטנו להחליף את ה’חשד' בקשר את גאפון־ראצ’קובסקי – בעדויות ברורות. פניתי לקבוצת פועלים חברי המפלגה. סיפרתי להם את הענין. אחד מהם ידע והכיר היטב את גאפון.

הפועלים, שראוני כנציג המפלגה, התייחסו אלי באמון רב. בכל זאת לא יכלו להשלים עם הרעיון, שגאפון הוא פרובוקאטור של המשטרה. הוחלט, שאני אוכיחם בכך על ידי זה שאאשים את גאפון בפניהם. כדי שגאפון לא יתכחש לכול היה צורך שיהיה נוכח עוד עד. את גאפון צריך להשמיע עוד פעם, וזה יהיה כעין משפט שני. על פנייתי זאת לפועלים לא ידע הוועד המרכזי".

כי הוועד המרכזי של המפלגה, שבתוכו יושב עוד פרובוקאטור, אזף, סרב לתת לרוטנברג הוראה ברורה – כיצד ואיך, היכן ומתי לחסל את גאפון. רוטנברג מוסיף ומספר כי ב־22 במארס 1906 נפגש שוב עם גאפון ונסע אתו בעגלה שכורה. העגלון היה אחד מהפועלים, שעליו היה לשמוע את השיחה ביניהם. רוטנברג הציע לגאפון כל מיני שאלות, ואף שלא היה קשר אורגאני ביניהן לא הרגיש גאפון בדבר וענה לו את תשובותיו הקודמות.

בגמר השיחה נזכר גאפון, שהעגלון יכול לשמוע ולהבין את הדברים והביע את תמיהתו שרוטנברג הקונספיראטור משוחח אתו בפני איש זר על עניינים כגון: רצח השר דורנובוב, ראיון עם ראצ’קובסקי ועל כספים – בהגותו את כל השמות מפורשים. הוא הציע לרדת מהעגלה ולהמשיך את השיחה בהליכה. ברדתם נעץ גאפון מבט חד בעגלון, אבל שום דבר חשוד לא מצא בפניו.

"הדברים שסיפר ‘העגלון’ ", ממשיך רוטנברג בסיפורו, “לחבריו הפועלים, שחיכו לדבריו, הדהימו אותם. הוחלט לאסור את גאפון, לקחת ממנו את הנשק (היה נושא תמיד אקדח בכיסו), להגיש לו את האשמות והעדויות, אחר־כך לדרוש ממנו בירור, ורק אחר־כך להחליט על גורלו”.

עתה נוסע רוטנברג עוד הפעם אל הוועד המרכזי לקבל עצה והוראה, והוא חוזר שוב בפחי נפש. עתה אין מקום ושהות להתחבטויות. אם אין הוועד המרכזי מלווהו בצעדו האחרון – הרי הפועלים, שרק למשפטם חרד וחשש, הם עתה עדיו ושופטיו, מלוויו ועוזריו. אין לדחות אף לשעה קלה את חיסול הסיוט המענה ומרעיל את הדם.

ואם הוא לבדו ועל אחריותו צריך לעשות את המעשה – יעשהו לפי תכניתו, הנראית לו בתנאים אלה נוחה ביותר להגשמה. בקייטנה אוזורקי שוכרים דירה על שם י. י. פוטילוב, שהופיע שם עם ‘משרתו’.

רוטנברג מספר בזכרונותיו: "ביום השני שנועדתי להיפגש עם גאפון לא היתה הקייטנה מוכנה עדיין. כדי להוציא חשד מלבו של גאפון שלחתי לו ביום הראשון פתקה בנוסח זה: ‘קבל למחר תשובה נכונה ומדוייקת. לא פחות מ־50,000 רובל. 15,000 דמי קדימה באמצעותך. בכל אופן – 10,000 רובל. אחרי כן נקבע גם את הראיון המעשי. ביום השלישי בבוקר אשלח לקבל תשובתך’.

לשם ‘קונספיראציה’ ביקשתיו בפי השליח, שיחזיר לי את הפתקה. גאפון החזירה. אבל, כפי שנתברר אחרי מותו, השאיר לו העתקה. בתשובתו הטיף לי מוסר על שאני ממשיך את הענין לאין קץ".

* *

ממשיך לטוות את חוט הסיפור המהפכן סאבינקוב, מפי רוטנברג:

“כאשר הוחלט להרוג את גאפון לבדו הועידו רוטנברג לקייטנה באוזורקי, כאילו לשם משא־ומתן אחרון בדבר כניסתו לעבודת המשטרה. הוא לקח עמו פועלים אחדים שהוא ידעם היטב ידיעה אישית, חברי המפלגה, שאחדים מהם הלכו יחד עם גאפון בהפגנת התשעה בינואר, והודיעם את כל שיחותיו עם גאפון. כל השיחות הללו חזרו ונשנו בדירת הקייטנה. בחדר ריק שבדירה, מעבר לדלת נעולה, עמדו הפועלים והקשיבו לשיחה. אף פעם לא דיבר גאפון בציניות כזו שגילה עכשיו”.

“פחות ממאה אלף רובל”, מספר רוטנברג, שאמר לגאפון, “אין אנו צריכים לקבל מהבולשת. בפחות מסכום זה אין אני מסכים להצטרף אליך בעבודתך בבולשת, וגם לך מייעץ אני להפסיקה”.

“למה אתה מפקיע כל כך את השער? עשרים וחמישה אלף הם גם כן מחיר טוב. תעשה ארבע פעולות במשך השנה – והרי מאת האלף בידיך!”

אני הבעתי חשש שראצ’קובסקי ירמה אותי. אספר הכל וכסף לא יתן. גאפון הבטיחני:

“היה לא תהיה כזאת. הוא אדם הגון בהחלט. ובכל אופן יכול אתה לא לספר הכל בבת־אחת, ואם יתנפח – נהרוג אותו”.

אני אמרתי שוב, שעיקר הקושי בשבילי הוא זה, שהאנשים שאסגיר אותם לבולשת יומתו.

“אל תתעצב. הם אוסרים רק כאשר הכל ברור כשמש. אתה גם יכול להזהיר תחילה את החברים. אנחנו נסדר את בריחתם”.

פעם אחרת אמר: “נו, אלא מה? כמובן. חבל, אבל אינך וכול להושיע כלום! חוטבים עצים – נופלים קיסמים”.

בסופה של שיחה זאת קרה מקרה טפל ומשונה: גאפון ראה פתאום את אחד ‘המשרתים’ של הקייטנה נחבא אל הדלת, – ונבהל מאוד, בחששו שהמשרת שמע את דבריו. רוטנברג הוציא את המשרת ממקום מחבואו, וגאפון התנפל בקפיצה אחת על המשרת, בדק אותו ותפס את ידו, שהחזיקה אקדח בכיסו, ודחק אותו אל הקיר.

“אצלו אקדח!” צעק גאפון לרוטנברג. “צריך להרוג אותו!”

רוטנברג ניגש והכניס את ידו לכיסו של ‘המשרת’, הוציא את האקדח ושם אותו בלי דברים לכיסו שלו.

ויותר, כנראה, לא יכול רוטנברג לשאת בסבל יסוריו – פתה את הדלת לחדר השני, שהפועלים היו שם, וקרא לגאפון:

“הנה העדים שלי!”

ורוטנברג מספר:

"מה שהפועלים שמעו בעצמם מאחרי הדלת – עלה על כל מה שציפו לשמוע. הם כבר חיכו באי־סבלנות ובקוצר־רוח, שאתן להם לצאת ממחבואם. עכשיו לא יצאו אלא קפצו והתנפלו עליו באנחות־צווחות: “א! א! א! א!” והתחילו כאילו להחניק אותו.

ברגע הראשון זעק גאפון זעקה מרה: “מארטין!” (כינוי של רוטנברג – המעתיק), אבל אחר שראה לפניו את אחד הפועלים המכירים אותו היטב ושגם הוא הכיר אותו – הבין הכל.

הם סחבו אותו לחדר הקטן, והוא צעק והתחנן:

“חברים! חברים יקרים! לא צריך!”

“אנחנו איננו חברים שלך! שתוק!”

הפועלים התחילו לקשור אותו. והוא נלחם אתם מלחמה קשה בכל כוחותיו ומאמציו.

“חברים, כל מה ששמעתם הוא שקר!” אמר גאפון והתחיל צועק מרה.

“אנו יודעים. שתוק!”

לא נתנו לבו לרוטנברג לראות מעשה ידיהם של הפועלים, והוא מספר:

"אני יצאתי. ירדתי למטה ונשארתי כל הזמן על גזוזטרת־הזכוכית הסגורה ושם שמעתי את צעקותיו:

“אני עשיתי הכל לשם הגשמת האידיאה שהיתה לי”.

“אנו יודעים את האידיאות שלך”, ענו לו הפועלים.

נתנו לגאפון רשות להגיד דברו האחרון לפני מותו.

הוא ביקש שיתנו לו חנינה בזכות העבר שלו.

"גז העבר שלך ואיננו! אתה השלכת אותו לרגלי המרגלים הנבזים והמרופשים

של הבולשת!"

גאפון נתלה בשעה שבע בערב, ביום השלישי, 28 במארס 1906.

אני לא הייתי נוכח ברגעי תלייתו. עליתי למעלה רק אחרי שהודיעו לי, שגאפון כבר מת. ראיתיו תלוי על מטמר עבה והחבל על צווארו. על מסמר עבה זה נשאר תלוי, רק הורידו ממנו את החבלים שקשרוהו בהם ועטפוהו במעיל".

מספר סאבינקוב: "בספּר רוטנברג את סוף מעשה גאפון, נתרעד ונתרגש באופן יוצא מגדר הרגיל. הוא אמר:

“אני רואה אותו בחלומי… הוא מופיע כולו נגד עיני תמיד. הגע בעצמך: הלא אני שהצלתי אותו בתשעה בינואר… ועכשיו הוא תלוי!…”

אף על פי כן לא איש כרוטנברג ינחם. ישתה את כום התרעלה ואף ימוץ את קובעתה עד תום – גם במעשה וגם בדיבור. לסיום הדין והחשבון על הריגת גאפון ששלח לוועד המרכזי של הסוציאל־רבולוציונרים הוא כותב:

“כֻּלָם הָלָכוּ. הַקַיְטָנָה סָגָרוּ”.

* *

אמנם הצליח רוטנברג לשמור על עצמו מהסתבך בקשרים עם הבוגד גאפון, אבל בוגד גדול ומנוסה מגאפון, הצליח, בלי דעתו של רוטנברג, לסבכו מקצת, לשקצו ולהכשילו.

בשנת 1909 נתגלה, שהמנהיג הראשי כמעט של מפלגת הסוציאל־רבולוציונרים וראש הארגון הלוחם שלה, המהנדס יונה אַזף – אינו אלא פרובוקאטור, שבמשך שנים רבות עבד בשתי החזיתות: מה שבנתה ידו האחת בתור ראש מהפכנים – סתרה ידו השניה בתור משרת המשטרה.

מאז היה רוטנברג סמוך להנהגה הראשית של המפלגה, ממילא נהיה גם קרוב לאזף. גם הצעד של קבלת גאפון לחבר המפלגה נעשה בנוכחותה של השלישיה הפעילה ביותר שלה; אזף, צ’רנוב וסאבינקוב. גם מאקסים גורקי מספר על מסיבה אחת בקייטנה שלו בשנת 1905, שבה ישבו רוטנברג עם אזף וטאטארוב (שניהם מראשי הסוציאל־רבולוציונרים, שניהם פרובוקאטורים), בחדר מיוחד ודיינו בעניניהם.

נערץ היה אזף כראש המפלגה וראש לוחמיה הטרוריסטים, ואין להרהר אחריו. גם כשנרמזו מצדדים שונים דברים מעלי־חשד – לא פחתה הערצת חבריו הקרובים אליו. רק רוטנברג העיז מה שלא העיזו חבריו הגדולים ממנו.

בהתייעצותו הראשונה של רוטנברג עם אזף בענין חיסולו של גאפון, לא קל היה לאזף לקבוע את דעתו בעניין זה, כי על כן דעתו משתנה חליפות. תחילה הציע לרוטנברג שיהרגנו ביער לבדו. לאחר־כן, מספר סאבינקוב, הציע אזף להרוג את גאפון בשעת פגישה עם מפקד הבולשת ראצ’קובסקי וצ’רנוב תמך בו, ואילו הוא – סאבינקוב – ורוטנברג עמדו על כך שאין הכרח להרגו עם ראצ’קובסקי דווקא.

לפי זכרונותיו של גנראל גראסימוב – אזף הוא הוא שהזהיר את ראצ’קובסקי מסכנת רוטנברג. ואכן, כאשר לא הצליח רוטנברג להיפגש עם ראצ’קובסקי בשום אופן – כדי לחסלו יחד עם גאפון – וכאשר נתבטלה תכניתו המסובכת האחרת של אזף שגם היא לא ישרה מלכתחילה בעיני רוטנברג, בא שוב רוטנברג לאזף לקבל הוראות. מספר רוטנברג שאזף כעס ורגז עליו ובצורה גסה האשימו, כי אין הוא ממלא את ההוראות שהורה אותו וכי באי־יכלתו מפיל הוא את הכל ברשת הבולשת. אזף מיהר ללכת וקבע לרוטנברג פגישה בערב לדיון מחודש על דרך ביצועה של הריגת גאפון.

רוטנברג הרגיש שעמו הצדק – ואין הוא חולק כבוד לאזף. הוא רושם:

“לא עניתי לאזף דבר. כל ההאשמות היו לא נכונות ולא צודקות כל כך, והוא עורר בי גועל־נפש כל כך, שלא יכולתי בשום אופן להכריח את עצמי להפגש עמו עוד. (ההדגשה – של רוטנברג). השארתי לו פתקה, שאינני יכול ואינני רוצה לא לראותו ולא לשמוע אותו, ואני חוזר לפטרבורג להמשיך את העניין כפי שאוכל, על סמך ההוראות שישנן בידי”.

יחידי מקרב אנשי ההנהגה של המפלגה נשאר רוטנברג לנטות שכם לביצוע הריגתו של גאפון. אם קודם חשש ליחסם של הפועלים למעשהו, הרי יותר יש לו יסוד לחשוש עכשיו ליחסו של הוועד המרכזי עצמו, אף שזה הבטיחו להגן על כבודו. כי הנה רושם רוטנברג סמוך לסיפורו הנזכר: “סובוטין הודיעני בקשר לפסקה ההיא את הדברים האלה: ‘בעלבך בו באופן אישי – עלבת בכבוד המפלגה וכל ההיסטוריה שלה’”.

רוטנברג חוזר למילוי שליחותו. וב־13 במארס 1906 הוא שוב בהלסינגפורס. בדין והחשבון שהוא שולח לוועד המועל של המפלגה, על־ידי אזף, על שיחתו ופגישתו האחרונה עם גאפון – כותב הוא שברצונו לנסוע לחוץ־לארץ.

"בהיותי נתון אז לעיניהן הבולשות ועוקבות של הבולשת והמשטרה יחד – לא יכולתי ללכת ולהדבר פה אל פה עם ראשי המפלגה, או עם איזה מחברי החשובים.

נודע לי שיחד עם אזף נמצא גם החבר סובוטין, ואם אזף היו לו נימוקים להיות נעלב – הלא החבר סובוטין או מישהו אחר צריכים היו וחייבים להביע יחסם, כך או אחרת, להחלטתי ולתת לי איזו תשובה".

הוא מחכה לתשובה בכליון־עינים. אין עונה. "הוריתי למישהו לטלפן על זה לאזף. הוא ענה (כחבר הוועד הפועל, כמובן, ולא כאיש פרטי) ששום תשובה לא תנתן לי.

גם מהחבר סובוטין, שהיה עם אזף באותו הזמן, אין קול ואין עונה.

קיבלתי שתיקתם זו כנזיפה, נכון יותר: כעלבון על שלא הוצאתי לפועל במובן זה או אחר את הוראת הוועד המרכזי. הבינותי כבר, שאין לי לחכות עוד לעזרה מאזף בענין גאפון.

ביום הששי, 24 במארס, יום שהכל היה מוכן כבר לסילוקו של גאפון, התקשרתי שוב על־ידי חבר חשוב עם הוועד המרכזי של המפלגה והודעתי שהכל מוכן. אותו האיש מסר את דברי לאזף באופן אישי. לאזף היתה, איפוא, היכולת להתקשר עמי או – בהיותו נעלב – לדבר אתי באמצעות החבר המקשר. אבל הוא לא עשה בזה שום דבר."

* *

כאמור, חשש רוטנברג, שמצד אנשי המשטרה יהא נסיון להטיל את אחריות הריגת גאפון עליו, למען הבזותו בעיני החברים, והוועד המרכזי (אזף!) הבטיח להגן על כבודו. האם היה חששו שווא? לא. הוא נתאמת לגמרי. אבל לא על ידי אנשי המשטרה שעלו בדעתו, אלא על ידי משרתה שבהנהלת המפלגה. הוועד המרכזי לא קיים את הבטחתו להגן על כבודו; ולא עוד, אלא שראשו, אזף, הוא שפתח במצווה זו של הבזיית רוטנברג.

סאבינקוב מספר, שבהיותו בסוף מארץ בהלסינגפורס סיפר לו אזף בקור־רוח, כדרכו, שגאפון נהרג על־ידי מארטין (רוטנברג). וכאשר התפלא סאבינקוב מאוד – הטעים אזף את תשובתו, כי הוא עשה זאת שלא על דעת המפלגה אלא על דעת עצמו בלבד. סאבינקוב מצא אז גם את רוטנברג בהלסינגפורס. הוא היה עוד נתון כולו בשבי הרושם של הריגת גאפון, כששאלו סאבינקוב:

“הלא ידעת, שהוועד המרכזי לא הרשה להרוג את גאפון לבדו?”

ענה לו רוטנברג:

“איך זה לא הרשה? לי נאמר: אם אי־אפשר שניהם ביחד – יש להרוג את גאפון לבדו”.

כשם שהיו לו לאזף כמה שמות לווי, כך היו לו גם כמה פרצופים. הוועד המרכזי החליט בהשפעתו – להרוג את שניהם. הוא, שהורשה להדריך עניין זה בשם הוועד המרכזי, הורה לחוד להרוג את גאפון לבדו, ובתנאי הקונספיראציה והיחסים בין החברים לוועד המרכזי – הרי פקודתו של אזף, שכינת המפלגה היתה שורה עליה, ורוטנברג ראה בה את מצוות ההנהגה. אבל עכשיו היתה לו לאזף האפשרות לעמוד על דקדוקי הרשמיות. היה לו ענין, כנראה, להפטר מאדם תקיף כרוטנברג ולהרחיקו ממחיצתו.

סאבינקוב ממשיך לספר: “הוועד המרכזי הסתמך על החלטתו והסתלק מלראות את המעשה כמעשה המפלגה. רוטנברג נסע לחוץ־לארץ”.

* *

מה נשתנה במשך השנים הבאות – נראה בהמשך סיפורו של סאבינקוב:

"אחרי כן פנה רוטנברג כמה פעמים לוועד המרכזי בבקשה לחקור את פרשת הריגת גאפון ולהודיע, כי הוא נעשה כולו בידיעתו ובהשראתו של המוסד העליון של המפלגה. הוא טען, שאזף הרשה לו – בפגישתם האחרונה – להרוג את גאפון לבדו, אם ייווכח שאי־אפשר להרוג את שניהם ביחד; שעוד יומים לפני המאורע קיבל אזף ידיעות על ההריגה ולא הפסיקה, ולבסוף, שאזף עצמו לקח חלק בעקיפין בעניין זה על־ידי כך שנתן לו עצות והורה לו אנשים, שהיו יכולים לעזרו בהריגת גאפון לבדו. אזף כפר בהודעותיו של רוטנברג. הוועד המרכזי עמד על החלטתו ולא נענה לבקשת רוטנברג.

אחר שהמשטרה גילתה את מות גאפון הופיעו שמועות שונות על סיבות ההריגה. היו אנשים שלא האמינו בבגידת גאפון והיו גם שחשדו ביושר הפוליטי של רוטנברג. אלה אמרו שרוטנברג הרג את גאפון מחמת התחרות בעסקי המשטרה".

אחר־כך נתברר שאזף הפיץ שמועות מסכסכות אלו, שנתפרסמו בעתונים שחורים בחתימות פסיבדונימים.

אמנם באחד הגליונות של ידיעות המפלגה נדחו השמועות הללו שרוטנברג היה לו קשר עם הבולשת, אבל האשמה הפנימית־מפלגתית, שהוא עשה את המעשה בניגוד לדעת ההנהגה, לא הוכחשה.

וסאבינקוב מסיים: בעניין זה נתפרסמה בגליון מספר 15 של העתון ‘דגל העבודה’ הודעה רשמית של הוועד המרכזי, המחזירה את כבודו של רוטנברג בכל המובנים".

מתי היה האות הזה? – רק לאחר שאזף לא היה עוד בראש ההנהגה, אחר שנתגלתה תרמיתו.

ואף־על־פי־כן, ההיסטוריון ב. ניקולאייבסקי מסיים פרשה זו בספרו על אזף: “נקל להבין, מה חוויות עברו על נפשו של רוטנברג במשך אותו זמן… לבו נשבר בקרבו והוא פנה והלך לו מן התנועה המהפכנית”.

* *

רוטנברג השתקע באיטליה. זמן־מה קיים מגע עם יתר מהגרי המהפכה הרוסית ועם ראשי התנועה הסוציאליסטית. אך בהיותו איש מעשה השקיע עצמו בעבודה ובמחקר הנדסי בהידרוטכניקה. המציא שיטה חדשה בבנין סכרים לניצול כוח המים להפקת חשמל, קיבל פטנט על אמצאתו וכבש לו מקום בין גדולי המהנדסים רבי־המעש בעולם.

עוד לפני שפרצה מלחמת־העולם הראשונה, נתעוררה בו ההכרה הלאומית היהודית במלוא עוזה ונתנה לו דחיפה עצומה לפעולה בקנה־מידה רחב למען גאולת עמו. כיוון שבזמן המלחמה חזה מראש את נצחון מעצמות הברית על גרמניה, אוסטריה ותורכיה ששלטה אז על ארץ־ישראל, הגה את הרעיון של ארגון עם־ישראל להשתתפות פעילה במלחמה לצד מעצמות הברית והצגת דרישות העם היהודי באופן מאורגן ומוסמך בפני ועידת השלום שתתכנס אחרי המלחמה, לרבות התביעה להכרת ארץ־ישראל בתור מדינה יהודית. לשם כך התקשר טלגרפית בחורף 1915 מגנואה שבאיטליה עם העתונאי האודסאי זאב ז’אבוטינסקי שהיה אז באלכסנדריה של מצרים והזמינו לשיחה על עתידות העם היהודי. הם נפגשו באפריל 1915 בברינדיזי שבאיטליה ובאו לכלל דעה אחת בדבר הצורך בהקמת גדודים עבריים, שילחמו לצד אנגליה בחזית ארץ־ישראל, ואף חילקו ביניהם את שטחי הפעולה: – ז’אבוטיבסקי יסע לפאריס וללונדון ורוטנברג יסע לארצות־הברית.

בינתים הצטרפה איטליה למלחמה לצד מעצמות הברית וקנתה לה מקום בוועידת השלום. לפיכך התחיל את פעולתו עוד באיטליה, שיכנע אנשי־ציבור איטלקיים חשובים בצדקת דרישותיו של העם היהודי ויסד ליגה לתמיכה בהם, בשם ‘פרו קאוזה הבראיקה’. (‘למען הענין העברי’). ביוני 1915 יצא לארצות־הברית, ולפני צאתו פירסם חוברת באידיש בשם ‘התחיה הלאומית של העם היהודי’. בחוברת זו קרא לעצמו רוטנברג לראשונה בשם ‘פנחס בן־עמי’ – כי מעתה הוא ופעולתו קודש לעמו.

בארצות־הברית ניהל תעמולה לגדוד עברי ולכינוס קונגרס של יהודי אמריקה, שיקים מסגרת ארגונית למאמצי עם־ישראל לשחרור מולדתו ולייצוג דרישות העם בוועידת השלום. עמד שם במלחמה עם רבים ושונים, עם מתבוללים שאננים ועם אנשי 'הבונד", אשר היטב חרה להם על שהמהפכן בעל הוותק הגדול סטה לפתע פתאום ‘מדרך־הישר’ והצטרף לציונים. הוא השיב ליריביו בתוקף ולא סר מדרכו החדשה. אותה שעה עסק גם במקצועו. הוא חקר את האפשרויות של הפקת חשמל מכוח המים של נהרות ארץ־ישראל ושל ניצול מי הנהרות להשקאה; וכמובן, הירבה ללמוד בתקופה זו את ענייני הציונות וארץ־ישראל.

כשפרצה מהפכת פברואר 1917 ברוסיה והצאר ניקולאי השני הודח מכסאו, ראה רוטנברג עצמו חייב להשתתף בפועל בביצור המשטר הדמוקרטי אשר לו נלחם במיטב שנות בחרותו. ברוסיה נתקבל בזרועות פתוחות ונתמנה למפקד האזור הצבאי של פטרבורג לעניינים אזרחיים. הוא עשה מאמצים כבירים להדוף את גסיונות האגף הבולשביסטי של התנועה לקחת לידיו את השלטון. לבסוף מיגרו הבולשביקים את משטר קרנסקי במהפכת אוקטובר 1917, ובין האסורים כאויבי המהפכה והעם היה גם רוטנברג. כשוחרר, במארס 1918, עבר לדרום רוסיה, בה שלטו אז מתנגדי הקומוניזם תחת חסותו של הצבא הצרפתי, ועזר לשלטונות הצרפתיים בארגון החיים האזרחיים והשרותים ונתמנה שר האספקה. כשכבש הצבא האדום גם את דרום רוסיה, יצא משם רוטנברג ושם פניו לארץ־ישראל שנכבשה בינתים בידי הצבא הבריטי, ורבות ייסר עצמו אחר־כך על שלא היה עם הגדודים העבריים ובעצם שעת ההכרעה לעמו עזב את חזית העם והלך להלחם בחזית זרים. מעתה היה כולו קודש לתקומת עמו.

בביקורו בפאריס רכש רוטנברג את לבו של הבארון אדמונד דה־רוטשילד לתכניתו להפקת חשמל ומי השקאה מנהרות הארץ לשם קידום התעשיה והחקלאות במולדת העברית העומדת להבנות בידי העם. משם בא ארצה ובעצם התקופה הסוערת של חורף 1920–1919, בשעה שכנופיות בדווים ואנשי הפקר אחרים סיכנו את בטחון החיים באזור הירדן – ביקר ללא משמר בנקודות רבות של אותו איזור, וערך מדידות, חישובים ורישומים לביסוס תכניתו הגדולה. ובעוד הוא מכין עצמו להגיש לממשלה את תכניתו ואת הבקשה לזכיון להפקת חשמל ממי הירדן, הרגיש במזימה המתרקמת על ידי פוליטיקנים ערבים בעידודם של ‘זרים רמי־מעלה’ וסוכניהם, להציף את הישוב העברי במהומות־דמים ולהכשיל מראש את התכנית להקמת הבית־הלאומי היהודי. אז הפסיק את עבודתו ההנדסית והתמסר יחד עם זאב ז’אבוטינסקי ואחרים לארגון ההגנה היהודית, בא בדברים עם האחראים לשלטון בירושלים, הזהירם על ההתפרצות הצפויה בעקב ההסתה הבלתי מרוסנת ועל ההכנות לכך, הנעשות כמעט בגלוי. תוך כדי המשא ומתן עמד על כך, כי הגם שאנשי השלטון מרגיעים את נציגי הציבור היהודי, הרי יודעים הם היטב את העומד להתרחש ואף מתייחסים לכך באהדה.

כשפרצו המאורעות בירושלים בפסח 1920, השתתף רוטנברג עם ז’אבוטינסקי בפעולת הכוח היהודי להפסקת הפרעות בעיר העתיקה של ירושלים וכשנאסר ז’אבוטינסקי דרש רוטנברג שיאסרו גם אותו, אך הבריטים סרבו לו. בעדותו בפני ועדת החקירה, לאחר המאורעות, הוקיע את אשמת השלטונות בהתחוללות הפרעות.

גם במהומות מאי 1921 היה רוטנברג פעיל והפעיל אחרים להגנת הישוב ועורר את נציגי הישוב להיכון בעוד מועד.

בתקופת השקט שבין מהומות למהומות – המשיך בפעולתו ההנדסית והארגונית לקבלת הזכיון. נפגש עם וינסטון צ’רצ’יל (אז שר־המושבות הבריטי), בעת ביקורו בארץ באותו זמן, ויחד אתו סייר באותו מקום על הירדן שרוטנברג הועידו להקים עליו את תחנת הכוח. צ’רצ’יל שוכנע אז בתועלת הרבה שיביא מפעל זה לכל תושבי הארץ וביום 21 לספטמבר 1921 קיבל רוטנברג את הזכיון מאת הממשלה הבריטית, למרות התנגדותם של מדינאים רבים לכך, בבית הנבחרים ובבית הלורדים, שלא נמנעו גם מהתקפות אישיות עליו ומהזכרת ‘עוונות ראשונים’ שלו בהיותו מהפכן רוסי. אך ברור היה שמאחורי כל הדיבורים הללו מסתתרת התנגדות לפעולה העשויה לקדם את המפעל היהודי בארץ־ישראל. אולם, התכנית ותנאי הזכיון היו מבוססים ללא ספק על טובת כלל תושבי הארץ ועל הגינות מוחלטת בביצוע המפעל, ואף ממשלת בריטניה לא מצאה עוד כלפי חוץ אמתלה המתקבלת על הדעת למנוע את קידום הארץ. כך נכשלו ההתקפות הראשונות על המפעל. אכן, עוד חזרו ונשנו התקפות לרוב בעתונות הבריטית ובבתי המחוקקים הבריטיים, בזמנים מאוחרים יותר.

לפי תנאי החוזה היה צורך בייסוד חברה בעלת מיליון לירות ובריכוז מאתיים אלף לירות להתחלת הפעולה. לשם כך נסע רוטנברג לפאריס וללונדון ולמרכזים אחרים של אירופה וארצות־הברית, כדי לגייס את ההון ממקורות יהודיים. הוא נתקל באדישות וקשיחות. סוף סוף הצליח להשיג את ההון הדרוש להתחלה, ובמשך הזמן רכש למפעל את סיר אלפרד מונד (לורד מלצ’ט), לורד רידינג ואישים אחרים מגדולי התעשיה והמסחר באגגליה, והודות לכך הוסרו מכשולים רבים והושגה עזרתה של הממשלה לביצוע התכנית.

תחילה התקשר עם עירית תל־אביב והקים בה את תחנת־הכוח הראשונה, בעת שהעיר העברית היתה עדיין קטנה. אחר־כך הרחיב את הרשת ליפו, שעיריתה והפוליטיקאים הערבים שבה התנגדו ל’חשמל הציוני' ודרשו מתן זכיון מיוחד לעירית יפו. אד כיוון שדרישה זו היתה בניגוד לזכיון־רוטנברג – נדחתה. לאחר שאנשים רבים הכניסו חשמל לבתיהם, הוכרחה גם העיריה להיכנע. אז הקים תחנות־כוח גם בחיפה ובטבריה, שרשתותיהן נתרחבו ותפוקתן גדלה משנה לשנה.

משגמר את ריכוז ההון הדרוש ניגש לביצוע המפעל הגדול של הירדן והירמוק. לכך השיג את הסכמתו של האמיר עבדאללה בן חוסיין האשמי לביצוע העבודות הדרושות למפעל החשמל אף בשטח שלטונו, ולהעברתו על שם חברת החשמל של שטח בן 6,000 דונם מעבר לגבול, כדי לכונן עליו את המפעל.

בשנים הראשונות שלאחר הכיבוש הבריטי השתדל רוטנברג להשפיע על מדינאים צרפתים, שבניגוד להסכם סייקס־פיקו תוותר צרפת על שטח ניכר בצפון הארץ, הדרוש לחישמולה של הארץ, לטובת ארץ־ישראל העברית. גורם זה, יחד עם גורמים אחרים, עזר להרחבת גבולות ארצנו כלפי צפון.

למעלה מארבע שנים היה עסוק בהקמת המפעל, המריץ את העובדים לתת לו את מירב יכולתם, שקד לטובתם בקביעת שכרם ובתנאי חייהם ובשמירת בריאותם ואפילו את בניני מגוריהם התאים בכל הפרטים לתנאי האקלים, למען שלומם ונוחותם של העובדים. המפעל התקדם והלך. בקעה הפכה לאגם־מים, הירדן הועבר לאפיק חדש, מזרחה, והוזרם לתוך הירמוק – בעוד שתחילה נשתפך הירמוק לתוך הירדן – והמים הכלואים באגם המלאכותי הוזרמו אל הטורבינות והפכו זרם השמל כביר, שהועבר ברשת כבלים נושאי מתח גבוה לחיפה ולתל־אביב.

בשנים הראשונות כמעט והספיק חשמל הירדן לכל הארץ חוץ מירושלים. על ירושלים וסביבתה הקרובה היה זכיון קודם לאזרח יווני, על כן לא יכלו להיכלל בזכיון רוטנברג. אך בינתים עבר הזכיון לידי האנגלים ואספקת החשמל בירושלים נשארה בידי חברה אנגלית.

משהתפתחה הארץ בקצב מהיר ובממדים מפליאים, הקימה החברה בשנת 1934 תחנת כוח טרמית בחיפה, וסמוך למלחמת העולם השניה הקימה את תחנת־הכוח הגדולה בתל־אביב סמוך לשפך הירקון – היא תחנת רידינג. הודות לכל אלה היה בידי חברת החשמל לספק אור וכוח לערים ולכפרים, לחקלאות ולתעשיה. במלחמת העולם השניה אף הגבירה תפוקתה1 dir=“rtl” , למען המאמץ המלחמתי. אחריה הוסיפו מפעליה להתרחב, ורשתותיה להתפשט על פני הארץ.

מלבד פעילותו המוגברת בניהול מפעלו, שירת רוטנברג את העם והישוב אף בשטחים אחרים. בתקופת הסכסוכים בדבר שכנות הכותל המערבי ומסגד־עומאר, שקדמו להתפרצות מהומות אב תרפ"ט, ניסה להשפיע על השלטונות הבריטיים שיעשו סידורים צודקים, אשר יספקו את שתי העדות בדרכי כבוד ושלום, ושוב נתקל ברוח רעל ובמזימות אפלות, שנתכוונו להציף את הישוב בנחלי דם יהודי, כדי להכשיל את בניין הבית הלאומי. בעדותו לפני ועדת החקירה שמנתה ממשלת בריטניה לענייני ארץ־ישראל, גילה רוטנברג – הוא בן־עמי – את תככיו של האחראי לשלטון בתקופת המהומות.

כשניסו אויבי עם ישראל לנצל את המהומות לחיסול המפעל הציוני והיה צורך בהנהגה ישובית מעשית, הועמד רוטנברג בראש הוועד־הלאומי. לאחר שעברה שעת החירום, התפטר מהנהלת הוועד־הלאומי וחזר לעבודתו, אולם המשיך לשרת את הישוב בשטחים אחרים. עזר הרבה ליסוד נמל תל־אביב ויזם את חברת התעופה העברית ‘נתיבי אוויר ארצישראליים’, שלמענה נסלל שדה החנייה ליד תחנת־רידינג, וכן השתתף בפעולות רבות אחרות למען הישוב.

בתרצ"ט, במלאות לרוטנברג ששים שנה, נבחר לאזרח כבוד של תל־אביב.

בשנת 1940, כשהוחמרה מלחמת העולם השניה, אמר ללכד את הישוב לפלוגותיו בחזית מאוחדת למאמץ המלחמה, ושוב הועמד בראש הוועד־הלאומי. בגלל מחלתו הוכרח להסתלק מתפקידו זה, אך המשיך לתמוך במאמץ המלחמה ודאג לסיפוק צרכי שעת־חירום של הישוב עד רגעי חייו האחרונים.

נפטר בירושלים ביום השבת, י“ד טבת תש”ב (3.1.42), ונקבר למחרתו בהר־הזיתים, כפי שביקש בצוואתו, שיינתן לו הכבוד להטמן בהר־הזיתים בירושלים בין שורות העמלים הצנועים; לערוך את הלווייתו לפי מסורת ישראל, בלא זרי־פרחים ובלא הספדים, ולא לקרוא על שמו רחובות, נחלאות, כפרים ומושבות.

ואלה הם דבריו האחרונים של רוטנברג בצוואתו שהכין שבועות מספר לפני מותו:

"פילוג עמנו לכיתות, עדות ומפלגות היה תמיד בעוכרינו. מלחמת אחים הביאה אותנו לעברי פי פחת, ואם לא תחדל – תחריבנו.

לכן בקשתי וצוואתי לישוב ולנוער הגדל בתוכו, לזכור תמיד שלא יהודים של כיתה או מפלגה זו או אחרת נרדפים ונדרסים, כי אם עם ישראל בכללו.

בין שנרצה ובין שלא נרצה, אחים לצרה אנחנו – נבינה נא זה את זה ונהיה אחים לחיים ליצירה, לפעולה ולבנין.

הנוער שלנו – תקוות עתידנו. בחינוכו העברי הנכון – בטחון קיומנו. עקרוני חינוכו הנכון הם: שרשיות, בינה ודעת, אחדות ואחווה, רצינות ונאמנות. לחנך הנוער ברוח זו אני מקדיש את ההכנסות מתוך כל רכושי, שהועבר ושיועבר מדי שנה בשנה, לאוצר פנחס רוטנברג. ישמש נא הון זה והכנסותיו התחלה של קרן למען חינוך הנוער ברוח אחדות ואחווה – רוח ישראל".


  1. במקור: פוקתה, הערת פב"י.  ↩

המלצות קוראים
תגיות