(פעלם המשותף ליצירת הגדודים העבריים במלחמת העולם 1914 – 1918)

הדבר קרה בתחילת שנת 1915, בראשית ימי המלחמה העולמית של שנות 1914–1918. בסוף אוקטובר 1914 הכניסה גרמניה גם את תורכיה למחול־השדים, כאוייבתה של אנגליה. אנגליה הכריזה אזי מלחמה גם נגד תורכיה, וארץ־ישראל הועמדה בחזית חשובה במלחמת איתנים זו.

בני הישוב החדש, שהיו נתיני ארץ אוייבת (ברובם נתיני רוסיה) עמדו לפני הברירה: לקבל עליהם את הנתינות התורכית ולוותר על כל הגנה קונסולרית, או להיגרש מן הארץ. רבים נסעו באניות למצרים ונשארו שם לחכות עד יעבור זעם, או שנתפזרו בארצות אחרות.

אותם בני הישוב החדש בערים ובמושבות, שקיבלו את הנתינות התורכית קודם לכל, לא הסתלקו מן הציונות. הם רק ביערו מבתיהם את בולי הקרן־הקיימת־לישראל וכל תעודה העלולה להוכיח את שייכותם לאותה תנועה אסורה. הן הודיע המושל התורכי ברורות, שכל מי שיימצא אשם בחטא זה – בציונות – אחת דתו להמית כדין בוגד במולדת.

אולם זהירות זו הועילה רק להצלה מגירוש או מתליה, אבל לא מרעב. בינתים, הוסיפה הממשלה התורכית להחרים בהמות ועגלות ולהחריב את המשק החקלאי במושבות, ושום דבר לא עשתה כדי להמציא מזון לתושבים הרעבים.

יוסף טרומפלדור נמצא בזמן הכרזת המלחמה במושב דגניה על חוף הירדן והכנרת. הוא עבד כאחד החלוצים בקבוצה חקלאית זו. בכל פעם שהגיעה אליו שמועה על התנפלות ערבית על מושבה, בגליל העליון או התחתון, מיד היה מתעורר בו איש המלחמה והיה תמיד מן הראשונים, הממהרים להציל את נקודת־הישוב מידי האוייב המתנפל.

כשאחזה אש המלחמה גם בתורכיה, נאלצו, כאמור, היהודים שנמצאו בארץ־ישראל ושרובם היו נתיני רוסיה, להעשות נתינים תורכיים, או לעזוב את הארץ. כשהגיעה הוראה זו לדגניה, החליטו כל פועלי החווה להעשות נתינים תורכיים ולא לעזוב את הארץ, ויהא מה שיהא. רק אחד היה, קצין־לשעבר בצבא רוסיה, והוא טרומפלדור, שבשום אופן לא רצה לההפך לנתין תורכי. רגש הקצין הרוסי נתעורר בו מיד בכל מלוא גאוותו. מיד פשט מעליו את בגדי הפועל החופשיים והפשוטים ושב ולבש במקומם את בגדי הקצין הרוסי השמורים עמו. קודם שעזב את דגניה נפרד מן החברים בדברים אלה: “אני מקווה להתראות עם כולכם בזמן הקרוב ביותר, כשאגיע לחופי ארץ־ישראל בתנאים יותר טובים”. ואל המלים העבריות הספורות הללו הוסיף במבטא של ‘גוי’ ממש, אבל ברגש ובזיק של אש גאווה בעיניו: “בדם ואש יהודה נפלה. בדם ואש יהודה תקום”.

לבוש בגדי הקצין הרוסיים עבר מיד טרומפלדור מדגניה את הירדן וביחד עם הרבה מאות פועלים עבריים אחרים מיהודה והגליל, שלא רצו להיות לנתינים תורכיים עזב את הארץ והפליג באנייה הראשונה לאלכסנדריה של מצרים, בסוף שנת 1914.

* *

במחצית השניה של חודש דצמבר 1914 הגיע זאב ז’אבוטינסקי באנייה, שיצאה מנמל צ’יוויטווקיה שבאיטליה, לנמל אלכסנדריה של מצרים. הפקיד האנגלי שבחוף אלכסנדריה הפך והפך בידיו את הדרכון הרוסי של ז’אבוטינסקי והשתדל למצוא בין הוויזות המגובבות בדרכון שלו, למעלה משלושים במספר, את רשות הירידה למצרים.

באלכסנדריה מצא ז’אבוטינסקי סביבה ציונית מלאת חיים ביותר, אחר שהובאו אליה מיפו אלף פליטים. הוא התחיל לבקר יום־יום את הפליטים והמגורשים הללו, שהיו ברובם פועלים צעירים. היו ביניהם גם סוחרים, חנוונים ובעלי־מלאכה. וכן גם נשים, תינוקות, רופאים ובעלי מקצועות חופשיים אחרים. ז’אבוטינסקי התעניין בלבביות מיוחדת בגורל הפליטים, וביחוד בגורל הצעירים, שחיי הבטלה דיכאו מאוד את רוחם.

הצעירים הללו נמצאו במצב חומרי קשה מאוד. אולם לא זה העיק עליהם ביותר. הם היו מדוכאים עוד יותר בגלל החטא של עזיבת שדות יהודה והגליל במצב קשה ומסוכן. הם היו רואים אניות באות יום־יום לחופי מצרים מכל קצווי־תבל, עם חיילים צעירים ובריאים מאנגליה, אירלנד, אוסטרליה, ניו־זילנד, הודו ואפריקה, אשר התנדבו ללחום למען בריטניה. למראה המתנדבים הללו העיקה הבטלה על פליטי ארץ־ישראל ביתר שאת.

ז’אבוטינסקי התגורר עם צעירי ארץ־ישראל אלה במחנה גאבארי – תחנת־הסגר גדולה באלכסנדריה. הוא ראה את מצב־רוחם המדוכא, שגרמה לו התרחקותם מארץ־ישראל בשעה חמורה זו לארץ ולישוב, ובמוחו החלו מתרקמות מחשבות חדשות. מפי הפליטים נודע לז’אבוטינסקי שגם יוסף טרומפלדור נמצא במצרים והוא השתדל להפגש עמו.

טרומפלדור התגורר אז בחדר, בדירה פרטית. ז’אבוטינסקי מצא אותו בביתו. והנה התיאור הראשון של טרומפלדור על־ידי ז’אבוטינסקי, שהגורל ההיסטורי קשר אותם זה לזה, בהעלאת רעיון הגדודים העבריים ובביצועו:

"היה לו מראה של בן־צפון. אפשר היה לחשבו לסקוטי או לשוודי. קומתו למעלה מבינונית, גופו רזה ודק. שערותיו קשות, גזוזות, זקנו מגולח למשעי, שפתיו חיוורות ומרחפת עליהן בת־צחוק שקטה. דיבורו הרוסי יפה, אף־על־פי שלמד בארץ־ישראל ‘לשיר’ כל־שהוא. הלשון העברית זרמה מפיו לאט־לאט. לא היתה עשירה במלים, אבל היתה מדוייקת; באידיש דיבר באופן מבהיל. הוא היה בעל השכלה הגונה, קורא מובהק בספרות הרוסית – קרא אפילו דברים שאיש לא קראם: את פוטובינה וכו'. כל שורה שקרא נשארה חקוקה בזכרונו. לא מצאתי אצל טרומפלדור את התכונות הגלותיות: חשדנות, ספקנות, ערמה, כשרון להשחיל פיל לקופה של מחט. להפריח מגדלים באוויר. במקום זה היה לו שכל בהיר וישר, היתול דק ושקט, שעזר לו להבדיל בין עניין רציני לטפל. אבל גם על העניינים החשובים ידע לדבר בפשטות – בלא אותה הליכה על ‘קביים’, שהיתה מורגשת במכתביו. הוא דיבר בפקחות, בשלווה, בלא התלהבות יתירה ובלא מלים חריפות. במובן האחרון לא הושפע אף מן הקסרקטין הרוסי, כי מעולם לא שמעתי ממנו אף מלה חריפה אחת, מלבד אולי: ‘נוכל שכמותו’. הביטוי החביב עליו בעברית היה ‘אין דבר’.

בידו האחת השתמש ביתר חריצות מאשר רוב האנשים בשתי ידיהם. בלא עזרת זולתו התרחץ, התגלח, פרס את פתו וצחצח את מגפיו; בארץ־ישראל, ואחר־כך בגאליפולי, נהג בסוס בידו האחת, ואף ירה ברובה. בחדרו היה סדר מוחלט כבחדר של בחורה. בגדיו היו מנוקים ומצוחצחים. בכל הליכותיו היתה שלווה ונימוסיות. מאז ומעולם היה צמחוני ושונא את המלחמה – אבל לא היה מסוג אותם רודפי השלום, הטומנים ידיהם בצלחת וממתינים שאחרים יילחמו להם".

באותו יום לא היה צורך להרבות בדברים עמו. בכלל לא היה צורר לדבר עמו הרבה. הוא לא היה שייך לכת ה’חכמים', ולפיכך ידע תמיד להבין ולחדור לעמקו של כל דבר וכעבוד שעה כבר ידע לענות הן או לאו.

אחר ימים ולילות ארוכים של מחשבה והתייעצות עיבדו ז’אבוטינסקי וטרומפלדור תכנית בדבר יסוד גדודים עבריים בצבא האנגלי, כדי לעזור לאנגליה לכבוש את ארץ־ישראל מידי התורכים.

דברי ז’אבוטינסקי וטרומפלדור מצאו הד חזק בלבות הצעירים, שהיו מוכנים להקריב עצמם למען שחרור המולדת. שניהם החליטו לארגן משלחת של עסקנים ציוניים אל הגנראל האנגלי מאקסוול בענין יצירת גדוד עברי למען כיבוש ארץ־ישראל, והם עמדו בראש משלחת זו. מדברי הגנראל מאקסוול הבינו שאין ברצונו להבטיח להם דבר ממשי בעניין חזית ארץ־ישראל. הוא דיבר על חזית אחרת. דעתו של ז’אבוטינטקי היתה, שאין לקבל את הצעתו של הגנראל מאקסוול על איזו חזית אחרת.

אבל דעתו של טרומפלדור היתה שונה. הוא אמר: “שאלת החזית אינה חשובה ביותר. העיקר שייווצר גדוד עברי. כדי לשחרר את ארץ־ישראל צריך להכות את התורכים. ואיפה להכות אותם: בדרום או בצפון, זוהי שאלה טכנית. מכל חזית וחזית עולה הדרך ציונה.”

ז’אבוטינסקי, שהבין אמנם, את נחמוקיו של טרומפלדור, לא יכול היה בכל זאת להסכים ליצירת גדוד עברי סתם ככה, בלא שיהא ידוע מראש, לאן שולחים אותו. כשחזר הביתה כבר לאור הבוקר מאספה סוערת בשאלה זו, ביחד עם טרומפלדור, אמר לו:

“אפשר הצדק עמך, אבל אני לא אלך עם גדוד שכזה”.

“ואני אולי אלך”, היתה תשובתו של טרומפלדור.

השלטונות הבריטים הציעו להם להקים מהמתנדבים גדוד שירותים של נהגי פרדות, לצורכי הובלה. “יוסף ולאדימירוביץ”, אמר אזי ז’אבוטינסקי לטרומפלדור, “אני נוסע. אם הגנראל מאקסוול ישנה את דעתו ויסכים לכונן גדוד צבאי, פשוטו כמשמעו, ולא גדוד הובלה פשוט – הריני חוזר ובא: ולא – אחפש גנראלים אחרים”.

ז’אבוטינסקי נסע לארצות אירופה, ללונדון, לפאריס, לאיטליה, כדי לחפש ‘גנראלים אחרים’, שיסכימו ליצירת גדודים עבריים אך ורק לשם חזית ארץ־ישראל. טרומפלדור נשאר במצרים וביחד עם חבריו הפליטים מארץ־ישראל הקימו את ‘גדוד נהגי הפרדות’ שיצא ללחום בחזית הדרדאנלים בגאליפולי. גדוד זה היווה את הגרעין הצבאי, שממנו נוצר אחר־כך הגדוד העברי באנגליה למען חזית ארץ־ישראל.

ז’אבוטינסקי הודה לא פעם אחר־כך במאמרים ובנאומים שהצדק היה עם טרומפלדור אשר בתור איש צבא מובהק לא זילזל בהקמת ‘גדוד נהגי הפרדות’, שתודות לו נוצרו אחר־כך שאר הגדודים העבריים למען חזית ארץ־ישראל.

* *

בזמן שטרומפלדור נמצא עם גדוד ‘נהגי הפרדות לציון’ בחזית גאליפולי, בא עמו ז’אבוטינסקי בחליפת מכתבים בדבר יצירת גדודים עבריים אחרים למען חזית ארץ־ישראל.

ז’אבוטינסקי קשר אז קשרים אמיצים עם שרי המדינה באנגליה ועם עורכי עתוניה הגדולים, לשם רעיון הגשמת הגדודים העבריים. בסוף שנת 1916 הגיע טרומפלדור לאנגליה כדי להצטרף אל ז’אבוטינסקי בפעולת התעמולה לטובת יסוד גדודים עבריים בשביל חזית ארץ־ישראל.

תעמולת ז’אבוטינסקי וטרומפלדור נתקלה בהתנגדותם העזה של היהודים המתבוללים באנגליה ושל חלק גדול מן התנועה הציונית, ולכן לא נשאה פרי רב בתחילה. בכל זאת הצליחו להשפיע על המפקדה הבריטית שאת שרידי ‘גדוד נהגי הפרדות’, שחזרו למצרים מחזית גאליפולי, לא יפזרו, אלא ישאירו אותם במרוכז בתור גרעין ‘הלגיון הלונדוני העשרים’. גם ז’אבוטינסקי עצמו נכנס ללגיון זה כחייל פשוט.

מתוך הקסרקטין המשיכו ז’אבוטינסקי וטרומפלדור בחליפת המכתבים עם אמרי וגריהם, ששימשו אז כעוזרים על־יד המפקדה הצבאית האנגלית. ההצעה בדבר יסוד גדודים עבריים לשם כיבוש ארץ־ישראל, הוגשה אז לראש הממשלה הבריטית ודנו בה בישיבת קבינט המלחמה. שם הועלתה הצעה ‘לדון על התכנית ביחד עם המחברים’.

ז’אבוטינסקי קיבל אז חופשה מהקסרקטין ובא ללונדון אל דירתו הקודמת בצ’לסי. הפעם הביאו לו מכתב כתוב בעצם ידו של הגנראל ווג’בוד, שבאותו זמן היה בתפקיד במשרד השר לעניני הצבא. הגנראל ביקשהו להופיע במשרדו עוד באותו יום בשעה שתים, לשם ראיון עם השר הלורד דארבי. המכתב התחיל במלה ‘סר’ – ומכל תוכנו של המכתב הוברר לז’אבוטינסקי, שלא הגנראל ולא השר אינם יודעים שה’סר' שלנו הוא כעת חייל פשוט באחד הגדודים הרגילים של הצבא הבריטי.

ז’אבוטינסקי התייעץ עם טרומפלדור כיצד לנהוג במקרה זה? מי יודע, אם לא ירתיע כובע החיילים שעל ראשו את השר והגנראל גם יחד? הנשמע כדבר הזה: מועצה פוליטית בין שר המלחמה ובין חייל פשוט? ז’אבוטינסקי כבר היה מוכן ומזומן לבקש את טרומפלדור, שיבוא במקומו. אבל טרומפלדור לא בטח בצחות דיבורו האנגלי. סוף־סוף החליטו לנסוע יחדיו. בשעה שתים בדיוק עמדו שניהם ליד דלתות משרדו של הגנראל ווג’בוד במשרד־הצבא. הם מסרו לשומר־הסף את כרטיס הביקור שלהם. מיד הזמינו אותם להכנס. ז’אבוטינסקי התאזר עוז ונכנס קוממיות אל הלשכה, כשכובע החיילים בראשו, עמד דום, הצדיע והציג את טרומפלדור ואת עצמו.

פני הגנראל הפיקו תמהון אין קץ, אבל אמר רק: “הו, כן. אודיע לשר”. בדברים אלה יצא מבלי הבט אליהם. הוא התמהמה אצל השר כחמישה רגעים. טרומפלדור קרץ בעיניו אל ז’אבוטינסקי ולחש באזנו: “גם אצלם מועצה צבאית”.

לבסוף נכנס המזכיר והזמין אותם אל השר. כאן הורשה סוף־סוף לז’אבוטינסקי להסיר את הכובע מעל הראש. הלורד דארבי הוא אזרח חפשי ואין מן החובה לעמוד בפניו עמידה צבאית זקופה.

ז’אבוטינסקי וטרומפלדור ישבו; הגנראל פרש לקרן־זווית וישב מתוך שתיקה, והלורד דארבי פתח בדבריו אליהם:

“ראש־הממשלה מילא את ידי לשמוע מפיכם על תכנית היחידה הצבאית היהודית”.

ז’אבוטינסקי קם וסיפר לו את כל יסודי־התורה של הגדוד. התורה, שכבר היתה שגורה בפיו, ואף מתוך שינה יכול היה להרצותה כולה בלא שיחסיר אף חצי־מלה ממנה.

“בנתי”, ענה השר. “ועכשיו עוד שאלה: כלום בטוחים אתם, שיצירת כוח צבאי כזה תשמש משיכה למתנדבים?”

טרומפלדור ענה בדייקנות צבאית:

“אם הגדוד יהיה יהודי – אפשרי הדבר. אם זה יהיה גדוד לשם ארץ־ישראל – בוודאי. אבל אם ביחד עם זה תופיע גם הכרזה ממשלתית לטובת הציונות – הרי בוודאי ובוודאי”.

הלורד דארבי חייך באדיבות ואמר:

“אני אינני אלא שר לעניני־הצבא”.

טרומפלדור חייך באדיבות והשיב:

“אני איני אלא עונה על שאלתו”.

“ועכשיו שאלה שלישית”, שאל הלורד דארבי. "שמוע שמעתי שבגדוד הלונדוני יש קבוצת חיילים ציוניים, אלה שהיו ב’גדוד נהגי הפרדות' ".

“אמת ויציב, הפלוגה השש־עשרה”, ענה לו ז’אבוטינסקי. “גם אני אחד מחייליה; והקפיטן טרומפלדור היה מפקדם בגאליפולי”.

השר והגנראל הביטו זה בפני זה ורק עכשיו הבחינו כי טרומפלדור חסר את ידו השמאלית. מיד הרכין הלורד דארבי בדממה את ראשו והגנראל זקף יותר את גבו, אגב ישיבה על מקומו בפינתו.

“מה לדעתכם טוב יותר”, הוסיף השר לשאול, “אם להפוך פלוגה זו לקבוצת מדריכים למען הגדוד העברי העתיד לקום, או לשלחם לרשותו של סר ארצ’יבאלד מוריי¹, כדי שימלאו תפקיד של מורי־דרך בעת הפעולות הצבאיות העתידות לבוא בדרום ארץ־ישראל”.

טרומפלדור אמר:

“עד כמה שאני מכיר את אלה שהיו חיילי, אין הם ראויים להיות מורי־דרך. הגנראל מוריי ימצא לו מורי־דרך המכירים את הארץ יותר מהם. לעומת זאת כדאים וראויים הם לתפקיד של מדריכים”.

“אבל בגאליפולי הרי שימשו בהובלה”, נכנס הגנראל לתור דברי טרומפלדור, “והגדוד ודאי יהיה גדוד של רגלים”.

“הקולונל פאונול”, אמר ז’אבוטינסקי, “היה מרוצה מאד מעבודתם והן מקרב הכידונים שלקחו בו חלק. חוץ מזה – כולם יחד שומעים ארבע־עשרה שפות, וזה יכול להביא תועלת”.

“מעולם לא עלה על דעתי”, צחק השר, “שיש בעולם ארבע־עשרה שפות”.

צחק גם טרומפלדור. אבל לז’אבוטינסקי אסור היה לצחוק בנוכחותו של הגנראל, ולכן אמר ברצינות יתירה:

“אמת ויציב, מילורד. יש מספר כזה של שפות בעולם. וכדי לבוא במגע עם היהודים לא יספיק גם מספר זה”.

“טוב ויפה”, אמר להם השר. “רב תודות לכם רבותי. ובנוגע לשמו של הגדוד החדש, ועל כל שאר העניינים תדברו עם הגנראל גדדס, מנהל אגף הגיוס. הוא יזמין אתכם אליו”.

טרומפלדור וז’אבוטינסקי החוו קידה ויצאו.

למחרת בבוקר, בשובם אל המחנה, סופר על הראיון עם השר לקולונל פאונול. לדעתו של הקולונל, עדיין לא קרה דבר כזה במיניסטריון הצבא הבריטי. מוכן היה לתת לקטוע אחת מידיו, אילו נמצא איש שיכול היה להוכיח, שדבר כזה קרה פעם לחייל אגגלי פשוט, ששר־הצבא ינהל משא־ומתן עמו. אבל, כפי הנראה – מעיר ז’אבוטינסקי – אין ברצון ההשגחה שדעתו של אדם תזוח עליו ולו גם אחר נצחונו המובהק. דבר זה למד ז’אבוטינסקי מן המציאות עוד באותו בוקר של הראיון, אחר שחזר לקסרקטין. הוא זוכר, שהחיילים יצאו לתרגיליהם והוא נשאר יושב בצריף מכיוון שהיה ברשותו עוד יום אחד של חופשה. שלא בנוכחותו, נתקבלו העותקים הראשונים מספרו ‘תורכיה והמלחמה’, שבו הוכיח ז’אבוטינסקי בראיות חותכות, ביד הכשרון הטובה עליו, למה ובאיזה אופן צריך לחלק את תורכיה ובידי מי יפול כל חלק וחלק. מצאה חן בעיניו הכריכה האדומה של ספרו והעביר בידו על גבי הספר, כאם המעבירה את ידה על ראש תינוקה הראשון. ראשו היה מלא הרהורים אופטימיים על גורלו של בן־טיפוחו זה, על ההשפעה שספר זה ישפיע על המומחים הצבאיים, בסייעו לבטל לגמרי את שיטתו ‘המערבית’ של הלורד קיטשנר ולהרים על נס את שיטתו ‘המזרחית’ של לויד־ג’ורג'…

פתאום התפרץ לתוך הצריף, בלוויית סמל, הנושם מרוב עייפות, סגן־מפקד צעיר וצהוב־שיער. זה היה הקצין התורן של אותו בוקר. ז’אבוטינסקי קם תיכף על רגליו. מבט־הנשר של הקצין נפל על התריסים, שמשום־מה היו מוגפים. פניו לבשו קדרות והוא אמר:

“הוי. אתה שם, החייל במשקפים, – לפתוח!”

“איזה, סר?” שאל אותו ז’אבוטינסקי.

“את כולם, גולם שכמותך”, הפליט ופנה לדרכו.

ומה עם יוסף טרומפלדור? להיכן נעלם לאחר ביקורו אצל הלורד דארבי? למה נפרד מז’אבוטינסקי? טרומפלדור לא יכול היה להצטרף בתור טוראי רגיל כז’אבוטינסקי אל הגדוד העשרים האנגלי־הלונדוני, כי אחר שהיה קצין בצבא הרוסי וקפיטן בצבא הבריטי בגאליפולי, אי־אפשר היה לו להצטרף כטוראי רגיל אל הצבא. הוא השתדל להצטרף לאותו הלגיון העשרים הלונדוני כקצין נמוך מדרגתו. הוא הסכים אפילו לשרת בו כסגן־קצין, כי למנותו לקצין לא רצו הביורוקראטים הצבאיים, מתוך תואנה, כי החוקה הצבאית האנגלית אינה מתירה לנתין חוץ להיות קצין בצבא הבריטי.

טרומפלדור שמע את גזר דינו, הצטחק ואמר: “אין זה ברצונם נוכלים שכמותם”, אחר־כך הוסיף כדרכו: “אין דבר” והחליט לנסוע לרוסיה. וכך עשה.

* *

הפגישה השלישית והאחרונה בין טרומפלדור וז’אבוטיבסקי כבר היתה בארץ־ישראל בסוף שנת 1919, לאחר שחזר לארץ מרוסיה, אשר בה שהה כשנתיים וחצי.

בתחילת חודש נובמבר 1919 הגיע טרומפלדור לארץ־ישראל. בשקט ובצנעה חזר ארצה, כדי לחפש דרכים להעלות ארצה את אלפי החלוצים שציפו ברוסיה לעלייתם.

בארץ שרר אז מצב של תוהו ובוהו. עסקני הישוב היו טרודים אז בבעיות שונות ולא שמו לבם אל טרומפלדור. הדבר הרגיז מאוד את ז’אבוטינסקי, שעמד אז על סף שחרורו מן הגדוד העברי והיה אחד מעורכי העתון ‘הארץ’. במאמרו ‘נהגי הפרדים’ ב’הארץ' מיום 2 לדצמבר 1919, נתן ז’אבוטינסקי ביטוי להתמרמרותו על עסקני הישוב בגלל יחסם האדיש אל טרומפלדור. הוא כתב: "הוציאו דיבה, שארץ־ישראל אוהבת לערוך קבלות־פנים רועשות לאורחיה הנכבדים. להיפך, איש אשר בקרב ציבור אחר היו חוגגים את בואו בתופים וחצוצרות, נשאר לפעמים אצלנו נחבא אל הכלים ושקוע במצולות־נשיה. דוגמה לכך תשמש לנו שיבת הקפיטן יוסף טרומפלדור, החייל העברי הראשון.

זה חודש ימים שחזר האיש הזה לארץ, אשר תחת דגלה ולשם תחיתה נלחם בגאליפולי. חזר בשקט ובענווה כדרכו, – ומי בכם יודע?

מרכז הכובד היה, לפי דעתו, ברוסיה רבת ההמונים, מקור האידיאליות היהודית. שמה נסע בימי קרנסקי והציע לממשלה הרוסית להקים צבא עברי גדול, שילך לקאווקאז ולארמניה.

בימים ההם התחילו לחלק את הצבא הרוסי למחלקות לאומיות, ורעיונו של טרומפלדור מצא לו תומכים חשובים בחוגי הממשלה, בין החיילים היהודיים, בין הקצינים הצעירים, כי אז כבר עלו יהודים למעלת קצינים. במיניסטריון המלחמה כבר התחילו בהכנות הנחוצות לסידור הדבר. לולא נצחון הבולשביות היו מופיעים בינואר 1918 לכל הפחות מאה אלפים חיילים יהודיים ודגל יהודי בחזית ארמניה, ומי יודע איזו צורה היו לובשים אז כל עניינינו גם כאן בארץ וגם שם בוורסאיי (בימי ועידת־השלום). ומי יודע כמה עגלות היו יוצאות מירושלים למוצא לקבל את פני יוסף טרומפלדור, האורח הנכבד".

* *

עם בואו ארצה השתקע טרומפלדור בקבוצת הפועלים תל־חי שבגליל העליון. היו אלה ימים של אי־שקט בצפון הארץ וחוסר ודאות ביחס לשלטון המדיני שישרור שם. על תקופה זו מספר ד"ר י. שכטמן, בספרו ‘זאב ז’אבוטינסקי’:

“באוקטובר 1918 הגיעו אנגליה וצרפת לכלל הסכם על חלקת השלטון הזמני בשטחים שנכבשו מידי האויב. ארץ־ישראל וסוריה חולקו לשלושה אזורים: הדרום (ארץ־ישראל עד צפונית לעכו ובמזרח עד לירדן) – לידי ממשל בריטי; הצפון (לבנון וחוף סוריה) – לפיקודו של מפקד הכוחות הצרפתיים; המזרח (עבר־הירדן ותוך סוריה) – לידי אחד מקציניו של פייצאל. בחודשי ספטמבר־דצמבר 1919 יצאו כל הכוחות הבריטיים מן האזור הצרפתי. פשיטות בדוויות מזויינות נהיו חזיון נפרץ, ואם כי לא כוונו נגד היהודים, יצרו אווירה מתוחה. בסביבות היישובים היהודיים בצפון הגליל העליון (מטולה, כפר־גלעדי, תל־חי וחמרה) לא נתכונן עדיין שום שלטון, לא בריטי ולא צרפתי. הגליל העליון נהיה אזור הפקר. כנופיות בדוויות השתוללו בו, וקיום היישובים היהודיים הועמד בסכנה. בדצמבר 1919 הודיעו מכפר גלעדי ומתל־חי על התקפות בדווים. ‘קונטרס’, בטאון ‘אחדות העבודה’ קרא לפועלים לצאת לגליל העליון ולהגן שם על העמדות היהודיות הנתונות בסכנה”.

בעיית הגנתם של ארבעת הישובים בגליל העליון הועמדה לפני מושב הוועד־הזמני. במושב השתתף גם מנחם אוסישקין שהיה אז יו"ר ‘ועד־הצירים’, והגיעו אליו גם שליחי תל־חי. למעשה לא פנו אנשי תל־חי בבקשת עזרה ישירות לוועד־הזמני או לוועד הצירים, אלא לתנועת הפועלים. בכל אופן, נציגי הסתדרויות הפועלים רצו לשמוע את דעת הוועד הזמני על המצב – האם יש להגן על הגליל העלין או לא, אבל לא התחייבו לציית להחלטת הוועד־הזמני.

ז’אבוטינסקי לא היה חבר ב’וועד הצירים' ולא בוועד הזמני, אולם הוזמן לישיבה זו כאורח, כדי שיביע את דעתו בשאלה חיונית זו.

ז’אבוטינסקי היה אז בדעה שאם מטרת הגיוס המוצע לעזרת מושבות הגליל העליון היא ההגנה הממשית של העמדות היהודיות בגליל העליון, כי אז אין לו שום ערך מציאותי. אבל, אם המטרה היא להפגין שוב את הזכות של העם היהודי על הגליל העליון על ידי הליכה לשם, ואם יש צורך למות שם, כי אז יש טעם לקריאה להתגייסות. באופן מעשי לא ראה כל אפשרות של הגנה ממשית על מושבות הגליל העליון המבודדות. בישיבה זו פנה להסתדרויות הפועלים בבקשה דחופה, לקרוא תיכף ומיד לטרומפלדור וחבריו מתל־חי לשטח הכיבוש האנגלי. הגנה אמיתית על מושבות הצפון אינה אפשרית בתנאים הקיימים. בתל־חי ישנם בסך הכל חמישים אנשים ונשים, ואילו את מספר הערבים אומדים באלפים, והם מזויינים היטב. במצב כזה יש להטיל ספק, אם תהיה האפשרות לגדוד העזר להגיע למקום. קיים כלל יסודי בהילכות מלחמה: אסור להתקדם כל זמן שאי־אפשר להבטיח את קווי התחבורה: בלעדי זה אי־אפשר לארגן אספקה מסודרת של צרכי־אוכל. אם גדוד שאינו עמוס מטען כבד יוכל עוד להתגנב בין כנופיות הערביים – הרי בשביל עגלות טעונות שקים, אשר יהיה הכרח לשלוח מדי שבוע, אין זה אפשרי כלל. משום כך יסתיים הדבר בהכרח בטראגדיה. משום כך, יש לקרוא בחזרה את טרומפלדור וחבריו בחזרה, לפני שיאחרו את המועד.

אף אחד מן הנואמים במושב הוועד־הזמני לא ניסה להפריך את דברי ז’אבוטינסקי,.אולם כולם דחו אותם. ברוב מכריע הוחלט כי הגנת הנקודות הישוביות בגליל העליון היא הכרחית. ז’אבוטינסקי לא שגה באשליות לגבי רצינותה וממשותה של החלטה זו ולא האמין בבצועה. ואכן, כמעט שום דבר לא נעשה בימים המכריעים המעטים שלאחר מושב הוועד הזמני, אף על פי שידוע היה, כי המצב מחמיר מרגע לרגע.

שעה שטען ז’אבוטינסקי לפינוי הנקודות בגליל העליון בעוד מועד, עשה זאת משום שמשוכנע היה כי הוצאה כזאת היא בלתי נמנעת ומשום שרצה להציל את חייהם היקרים של אלה שהחליטו להגן על תל־חי וכפר־גלעדי בגבורה. הפעולה היחידה שעשה הוועד־הזמני היתה משלוח ועדה בת ששה חברים לגליל העליון, לשם בדיקת המצב. כאשר הגיעה לבסוף ועדה זאת ב־1 במארס לאיילת־השחר, כבר מצאה שם את הנסוגים מתל־חי. טרומפלדור וששת חבריו נהרגו. תל־חי וכפר־גלעדי נעזבו.

טרומפלדור וחבריו קידשו חייהם לא לשווא. בעצרת־אבל לזכר גיבורי תל־חי שנערכה בחצר בית־העם בירושלים, הדגיש ז’אבוטינסקי במשא ההספד שלו, כי “במותם ציון לנו את הזכות על הגליל”. אם לא הכריע קרבן־חייהם של טרומפלדור וחבריו ישירות בהתוויית הגבול בגליל העליון, הרי זה רק משום שגורל הגליל העליון כבר נקבע לפני זה על ידי גורמים אחרים, אבל ערכו הפוליטי והשפעתו המדינית של מעשה תל־חי על הציונות והיהדות עצומים היו וקיימים עד היום. תל־חי וטרומפלדור היו לאגדה".

במאמר ההספד על טרומפלדור וחבריו, שפירסם ב’הארץ', כתב ז’אבוטינסקי:

"בין תל־חי וכפר־גלעדי נקברו ששה מן הזרע ההוא. יהודים ויהודיות בחסד עליון… הנה גברים, שלא ידעו נסיגה, הנה צעירות נאמנות עד מוות; עוד יש כאלה בישראל. לא לבדם, כי זרועה כל הארץ ממטולה ועד מדבר סיני עצמות כאלה…

“גם טל וגם מטר עליכם, הרי הגליל העליון, תל־חי וכפר־גלעדי, חמרה ומטולה. אין דבר, לנו הייתם, לנו תהיו”.

רושם עצום עשה משא ההספד של ז’אבוטינסקי בבית־העם בירושלים. ‘הארץ’ כתב ב־10 במארס על נאום ההספד ועל הזעזוע הנפשי שנזדעזע קהל השומעים: “הקהל הרב עמד בשקט נפלא והיה מוקסם ממדברות־הלהב והעוז של הנואם. קולו הצלול נשמע בכל מרחבי החצר. לפעמים התרומם הקול בהתרגשות בלתי־מצויה גם אצל הנואם, והיה דומה לקול משא וחזון, העולה אלינו מתוך מרחקי הדורות…”