רקע
ישעיהו קרניאל
דאר היום 09.04.1922 ואני הלא אמרתי לכם מראש: יהודי – צריך שיהא לו מעט בטחון
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: דואר היום; 1922

ואני הלא אמרתי לכם מראש: יהודי – צריך שיהא לו מעט בטחון ומכש“כ בזמן הזה, ואי”ה וביחוד המושל שלנו – לא יהיה כלום הפעם, אינשאללאה. והעיקר, רבותי, בלי פחד, אדרבה! כמו שאומרת תמיד חותנתי שתחי': “צבט את לחייך היטב ובלבד שיעמד בהן הצבע!”, כי למה יאמרו הגויים?…

ובערב־שבת העבר, כשקמה פתאום בהלה בעיר העתיקה מחמת שתי הנשים “הנשרפות” במכונת ה“פרימוס”, כידוע זכרתי מעשה שהיה אצלנו בבית־המדרש, באשה אחת, בת ח“ח, שהיתה יושבת בעזרה וקוראה בקול לפני הנשים הצדקניות את התפלות מתוך סדור ה”קרבן־מנחה" עם “עברי־טייטש”; וכשהגיעה פעם ל“פרים הנשרפים” פרשה להם את מלת “הנשרפים” בזרגון: “פארברענט!”, וחברתה הזקנה שהיתה חרשה קצת, ענתה אחריה: “ברענט!” וכך נתגלגלה המלה הזו בפי הנשים עד שהתחילו צועקות: “גוואלד! ס’ברענט!” (הצילו! שרפה!) וקמה בהלה בביה"מ, נשים נתעלפו מרב פחד וזקנים נתמעכו מרוב דוחק וה' ירחם!…

* * *

וכך היו עושים בזמן שבית־המקדש היה קים: שבעה ימים קדם יום־הכפורים היו מפרישין כהן גדול מביתו ללשכת פלהדרין במקדש, ושבעה ימים קדם נבי־מוסא מפרישין את הסרדיוטים לחורבת ריה“ח, לישיבת תורת־חיים ולתנא רבי־ישמעאל, והקצינים עומדים עליהם ללמדם פרק במסכת “פסחים” עם פירש”י, כדי שיהיה כאו“א מהם מכיר ורגיל בעבודת ה”סדר"…

ובכל בקר, אחרי תפלת שחרית, הם יוצאים בסך להקפות והחזנים הולכים לקראתם, תוקעים, מריעים ותוקעים; כשהשנים כתקונן, בכל יום ראשון מקיפין את העיר פעם אחת, ובזמן הזה מקיפין בכל יום שבע פעמים. ומצות לולב כיצד? יום־טוב ראשון של התנא שלהם, שחל להיות בע“ש הגדול, מוליכין את הלולבים להר הבית, וכל הסרדיוטים יוצאים לקבל את פני “עולי־רגל” מבני־חמור ומלוין אותם, מפני דרכי כבוד, בכלי־זמר עד הר־הבית, וכל כך למה? כדי שלא להבעית את ישראל. וליתר בטחון, נסגרו תלמידי המשטרה ב”חדר", מחמת חשש של בטול־תורה, עד אחרי החג…

* * *

וה“רבי” שלנו נוהג השתא לאכל מצה “שמורה” והזמין דוקא מלאכת־יד מתנורו של ר' חיים ק – ט שבתוך העיר, ולא חלילה מלאכת־מכונה שהיא פסולה, כידוע, אפילו בתערוכת־התעשיה במגדל־דוד, כגון יין הכרמל, סבון עברי וכדומה, ור' אשבי ובני ה“רבי” בעצמם יוכיחו!…

ובשבוע זה עמדו לפניו הריש־דוכנא, ויתר המלמדים הראשיים ועבר עמם על ה“סדרה” של השבוע. פתח בספר “ויקרא” את פרשת “צו” ובאר להם באר היטב, דבר דבור על אפניו, את כל ענין “הקרבנות” וביחוד עמד על הפסוק: ו“זאת תורת האשם” עם פירש"י ומצודת־ציון…

אח"כ הופיעו לפניו שני החזנים שלנו, וקדמו את פניו בברכה ממסכת פסחים ואמרו לו: שלום לך, רבנו, שאתה בנציבין – ומצודתך פרושה בירושלם… ושרו לפניו מענינא דיומא: פתחו במזמור של יוצר לשבת־הגדול מאת שמואל חזק – “אז ברב נסים הפלאת!” והגויים ענו אחריהם בשירה וצעקו: “חי וקים”!…

והחזן מורגנשטרן סלסל בקולו היפה “חתיכה” חדשה משיריו של התנא אבא שאול בפסחים ושר בלוית הפסנתר:

אוי לי מבית־צבחא, אוי לי מקולמסו!

אוי לי מבית־ישמעאל, אוי לו מאגרופו!

שהם כהנים־גדולים, ובניהם פקידים ברשות וחתניהם אמרכלים באוצרות ירושלם, ועבדיהם חובטים את ישראל במקלות!…

והרבי, הרבנים וכל בה"כ אחזו בשעת־מעשה בידיהם מחזורים אנגלים ולוו אותו בלחש ואמרו בלשונם: אלרייט! יעס! אמן!…

* * *

ובני־דודנו מספרים כי בשבוע זה ראה הרב הגדול שלהם בחלומו לקוי־לבנה ופני משה־רבנו נשקפים מהירח. ידע הרב כי סמן רע הוא להם, נתבהל מאד וקרא בפחד: יא נבינא־מוסא!… מיד הופיע משה רבנו, זהר מראהו כזהר פני השמש והוא דומה למלאך ה' צבאות. נתירא זה מפניו, אחזתו רעדה וניטל דבורו ממנו, עד שאמר לו משה רבנו: זה לך אות כי אללה כועס עליכם על שאתם מצערים את ניני ובני־דיני, ואם לא תחדלו הפעם אסתתר מפניכם לעולם, ואיש מכם לא ידע עוד את קבורתי!

כשנתעורר הרב הגדול משנתו, הבין כי זהו חלום מופתי, כלומר: מופת עמו ולחגו.

עד כאן אומרים בשבת הגדול, וכשנחיה – נראה…

* * *

רק לפני שבועות אחדים נפגשנו עם הרב פ. והודיע לנו בשמחה רבה ובמבטאו היפה שהוא ספק אשכנזי ספק ספרדי, כי הודות למאמרינו נגד הבזבוז, הוסיפו לו עוד עשרים פונט לחדש על משכורתו. והנה, אהה! הגיעה אלינו פתאם, כרעם ביום בהיר ממש, הבשורה המעציבה ע“א התפטרותו מ”המזרחי".

כנראה, אך לצון חמד לו הפעם הרב שלנו, ואיני יודע עכשיו במה להאמין, אם ב“הוספה” הראשונה או ב“התפטרות” האחרונה, ואולי לא בשניהם? ואולי עשה גם הוא כאותו הרב מאזריב: כשהרגיש ש“הקהל” רוצה לפטרו, הקדים ובקש הוספה…

איני יודע כיצד אתם, ואולם כשאני לעצמי, לאחר שקראתי את “התשובה לרבים” ללא־שואלים – שבאה בעתונות המקומית, וראיתי מתוכה כי סבת־התפטרותו תלויה בהסתדרות הציונית, זכרתי פתאום – איני יודע מדוע? – את מאמר חז“ל: ארבעים שנה היה ר' יוחנן כהן־גדול ולסוף נעשה צדוקי… ואולי מפני שעמדתי פעם מאחורי הדלת “במלו־יוז” (ישאר נא הדבר בינינו בסוד!) ושמעתי קול ברזל: אם אתן ל”מזרחי", עלי לתת גם לפועלים! וקול־התור עונה אחריו בכעס: לדידי יתן גם לשדים, ובלבד שיתן לנו… גם לי גם לך יהיה!…

ומשתתף אני בצערו – לא של ה"מזרחי חלילה – כי אם של “הכהן הגדול מאחיו” צא וחשוב. משכרת של מאה פונט לחדש, מלבד דירה העולה בשלשים פונט לחדש, שהרי זה קימא־לן של 150 פונט לשנה, חוץ מנסיעות ושאר־ירקות…

וראו זה פלא! בשעת כתבי את הטורים האלה, דפדפתי קצת בכרך “הצפירה” משנת תרע“ג וכמו להכעיס נפלתי על מודעה מעדת אוננגי (?) בסרביה, המבקשת רב במקום הרב שנסע לא”י, בשכר 600 רובל לשנה – בערך 6 פונט לחדש; אולי יחזר הרב ה“מזרחי” שלנו לשם?… המקום פנוי עודנו, כמדומני, ויוכל לקבל שם עכשיו מליוני… רובלים!

לע“ע, קבל מכתבי־תודה מ”רבים" – כך אומרים – על הצעד האחרון שעשה ב“מזרחי”…

* * *

הכל יודעים כי הקרן־הקימת לישראל מתקבצת מפרוטות העם ומנדבות האנשים הבינונים שבחו“ל, המכונים בורגנים בלע”ז ולפיכך חושב אנכי כי בהגיע הפעם “עולי־הרגל שלנו באניה “אראביק” (לא ערבית!) מאמריקה, מצוה להוביל אותם לא ל”פינסק ומינסק“, אף לא לוילנא – ירושלם־דליטא זו שבפנס־הקסם בביה”ס למל, כי אם דוקא לעמק יזרעאל, כדי שיזכו הבורגנים האלה לראות בעיניהם את כל הנעשה בכספם פה בא"י. ושם, בנוריס, זו השוכנת לרגלי הר הגלבע, יתענגו בטח לראות את “הנגריה” היפה וכלי־המלאכה והמכונות שנקנו בכסף־הבורגנים, ועינם לא תשבע מראות את הארוות הרחבות והנקיות וביחוד את ההפתעה הנעימה המוכנה להם: בארוה תלויה רשימה משמות הסוסים ובראש הרשימה מזהיר שם סוס אחד: “בורגני מצרע”!…

ונמצא עוד בורגני אחד בעל שתי רגלים ולא מצורע חלילה, אף לא “סוס” יאלי חלילה, שנדב לקרן־הקימת לא יותר ולא פחות מ…שלשים אלף פונט, על מנת לקנות בכסף הזה אדמה בא"י, בתנאי שהנחלה תקרא על שמו – יחזקאל.

והנה בזמן האחרון הופיע ראש־העובדים בארצנו על ראש גבעה אחת נהדרה בקרבת נוריס ומחה מחאה גדולה לפני שמים וארץ, בשמו ובשם שלש מאות וחמשים הפועלים, על השערוריה שנעשתה בישראל ונקראה הגבעה הזו על שם הנדיב: “גבעת־יחזקאל”…ומעתה יקרא שמה בישראל: “קבוצת־הגבעה” סתם…

ואני חשבתי לתומי כי ראש הפועלים ימחה דוקא נגד השלשים אלף פונט שבאו להם מבורגני “בן־בוזי” ואולם הולך הוא כנראה בדרכי הרומאים שהמציאו את הפתגם:

“Pecuniae non olent”

– “הכסף אינו נותן ריח”. אחת היא ממי השגת אותו, העיקר – שתשיגהו אפילו מבורגני! או כמו שאומרים הגויים: היהודי “טרף” וכספו כשר…

* * *

ולסוף הנני רוצה להוסיף רק מכתב קטן: לכבוד מנהל הדואר הכללי בירושלם. מנהל מאד נכבד!

אין די מלים בפי וכח בעטי להביע למעלתו בשמי ובשם כל תלמידי את תודתנו הרבה על הקדמה הגדולה ועל התקונים הרבים שהביע מעלתו במוסדו בזמן האחרון.

מאד רחב לבבנו משמחה לראות את התקון הגדול בדבר התלונות הרבות הבאות אל כבוד מכל צד, ובעיני ראיתי את המעטפות הגדולות והריקות שהמצאתם למשרדים השונים בעירנו ועליהן כתוב בשלש השפות הרשמיות לאמר: “בכדי לאחז באמצעים קשים כלפי הפקיד הנוגע בדבר, מבקש מנהל הדאר הכללי מאתך להואיל להחזיר במעטפה מצורפת בזה את כל המכתבים אשר הושמו בתבתך בשגיאה”. אפס כי שאלה אחת קטנה אני רוצה לשאל מאת כבודו: במה אנו בטוחים למשל כי מפני ה“אמצעים הקשים” – גם המעטפה “השחורה” הלזו שנואיל להחזיר לו, כמובן, ע"י הדאר, לא תאבד גם היא?…

ואמנם מיד אחר התקון הזה נתקבל פה בדאר מכתב שיצא מלוזנה בשויציה ביום 28 מרץ והגיע הנה ביום 4 אפריל, כלומר אחרי 7 ימים – קפיצת הדרך ממש! ובה בשעה נתקבל מכתב אחר שיצא מבית־הדאר שלכם למוסד אחד הקרוב אליכם כמאה מתר, אחר ששה ימים! הדא הוא דכתיב: יש דרך ארוכה וקצרה ודרך קצרה וארוכה…

ועוד עובדה משמחת אחת: לפני זמן קצר נשלח ע"י הדאר מכתב לרופא אחד בלוד־העיר (בנגוד ללוד־הכפר), והמכתב הזה נמסר לועד־העיר (בלי עין־הרע!) בעירנו (כי סתם ועד־העיר הוא בירושלם!) בשביל מורה אחד הנושא שם דומה לשם הרופא מלוד…

ואחרון אחרון חביב: במשרד "הסולל מתגולל מכתב שעליו כתוב בפרוש באותיות נדפסות במכונה: Bezallel בשביל אדם פרטי, כנראה, יש במוסדכם פקיד־משורר בחרוזים היודע לזווג: סולל־בצלאל, Jaffa־Raffa ועל זה הדרך: ראשון קישון ונחל־פישון…

והנני עבדך הנאמן והמסור בכל לב ונפש

עזמות

* * *

כן, עיקר שכחתי:

בשבוע זה קמה פלוגתא בין קוראי העתונות היומית שלנו בדבר ה“יאהרצייט” של המלך קרל.

קוראי “דאר־היום” שקראו את הידיעה בדבר מותו של מלך האינגלים בראשון לאפריל, אומרים לקבע את ה“יאהרצייט” ביום ההוא דוקא, וקוראי “הארץ” שזכו לקבל את הידיעה כנהוג, אחר ימים אחדים, אומרים לקבע את היום בחמשי לאפריל.

ואגב נתעוררה שאלה חמורה גם בדיני “אבלות” וכדי לסדר את הענין הוחלט לשלח “משלחת” מיוחדה מ“הני תרי צדדין” לר' חיים “מלך־המגיארים” במאה־שערים.

שדכני עירנו יציעו לפניו לשדך את האלמן הזקן ר' וילהלם, מי שהיה קיסר בברלין עם אלמנת קרל מרת ציטה, ואם ר' חיים יאמר לדבק טוב ויהיה השדוך מן השמים נזכה בקרוב למזל־טוב, ונאמר אמן!

עז־מות


המלצות קוראים
תגיות