איני יכול להאריך לכם הפעם, תלמידי החביבים, מחמת שהיום ערב־פסח, ובערב פסח צריך יהודי לעשות הכל בחפזון, על רגל אחת, ממש כיציאת מצרים; והשניה, להוי ידוע לכם, רבותי, כי יושב הנני וכותב במחילה את שעורי זה בתא הקטן אשר מחוץ לבית: – Out of bonds – כי הבית שלנו כבר מחציו ומעלה כשר לפסח, ומחמת רב חפזון איני יודע באמת מה אכתב תחלה? דומני שראשית כל דבר מחויב אני לתת שבח והודיה למושל שלנו על כל ההכנות שעשה הפעם לכבוד ה“סדר”.

ביום הראשון נדחקתי, כדרכי, בין הקהל לראות את קבלת־הפנים שהכין לכבוד האורחים מחברון, ומה אספר לכם, רבות? עין לא ראתה! מימינם, תרנגלי “הודו” מפוטמים, בעלי כרבלת צנופה וארוכה לראשם וצפרנים חדות וממושכות כרמחים לידיהם, ומשמאלם – עגלה המלאה לה “כלי־זמר” לפני שער־יפו, ממש כמו לפני נורטקליף בשעתו; המושל רכב על סוסו ועמד באמצע “על פרשת דרכים” – זכר לתה (לא של ויסוצקי!) ששתה עם אחד־העם – ולחץ את ידי בני־דודנו “ביד חזקה” וקבל את כלם בספ“י ו”בזרוע נטויה", ובני־עשו עומדים בשורה ומכים לפניהם באצבע צרדה וכלם אומרים פסוקי דזמרא ומילי־דפלשתינא, ומרמזים זה לזה בלשונים: כנראה שהשתא אין הרשות רוצה בזה…

ואולם, לאחר שעליתי למלון המרכזי (לא המורכסי!) והצצתי מבין החרכים אל התהלוכה, ובני־דודנו חמקו עברו לפנינו בשקט גמור, נתגלה לי כל הסוד… שם, בחדר המלון ישב ה“רבי” ובמשך כל זמן התהלוכה אמר בכונה גדולה – תהלים! ובעלת־הבית שתחי' עמדה על המשמר, הציצה מבעד לחלון ורצה אליו כפעם בפעם ואמרה: רבי! קרא עוד!… והרבי קרע עוד, עד שעברה ב“ה כל התהלוכה החברונית בשלום. מכאן אנו רואים בחוש כי אך ורק זכותם של ה”תהלים“, היא שעמדה לנו הפעם, ומעכשו נוכל להציע לפני לויד־ג’ורג' מיד אחר שובו לגנואה להוציא את חילו הא”י, כי יש לנו ב"ה נשק טוב משלנו, ואין לנו צרך לא בחיילות ולא בקלגסים, אף לא בסרדיוטים מאירלנדיה ולא בכל הטררם הזה, ובזה נוכל לסתם את פיות כל מקטרגינו בלונדון הבאים עלינו בטענת ה־Tax payers – “משלמי המסים” – ועצתי אמונה להנהלה הציונית שתקבע תקציב מיוחד להדפסת ספרי־תהלים בדפוס “הסולל” – כי כל בעל־דרשן דורש בשבילו כידוע – ואת הכריכה ימסרו דוקא לרבי הקדוש מדרוהביץ שבא לעירנו והביא עמו חוץ מבני־ביתו גם מכונות לכריכה, כידוע, זכר למקדש, שכך היה עושה גם הלל בשעתו: היה כורך – וההגדה שלנו תוכיח!

אגב, נודע לי כי הרבי שלנו הביא עמו גם מיני מכונות חדשות לחטיפת זבובים, ויש בזה משום “השגת גבול” לרבים מבני הישוב, כי מה יעשו, למשל, בימי הקיץ הארוכים, רוב הפקידים הממלאים בלי עין־הרע את משרדינו הרבים, ואשר מלאו את עשרים החדרים של הקה"ק וחובשי בית־המדרש שעסקם בכך, והחלוצים המסכנים אשר ברחובות – אם לא ישארו חלילה בשבילם אי אילו זבובים בעירנו? וחוץ מזה, הן אי־אפשר לנו בלא זבובים מעט לבתי־האטליז ומעט לחנויות במאה־שערים ובשאר המקומות, והעיקר – מה יעשה פלקסנר בשבעים אלף הדולרים שלו להבראת הארץ אם לא ישאיר לו הרבי במכונותיו אפילו זבוב אחד “לרפואה”?…

* * *

אולם אין זה מעניני הפעם; העיקר מה שחפצתי להגיד לכם, תלמידי, הוא שאי“ה וביחוד המושל, ו”הסדר" יעבר עלינו בשלום, אציע מיד לאחר חסל סדור פסח כהלכתו, בשמי ובשם כל “החדר” שלנו לכבד את המושל בתאר־הכבוד SIR, עפ"י הנוטריקון: Storrs Is Recovering. כלומר “בעל תשובה”.

גם בלפור שלנו השיג מהמלכות תאר־כבוד גדול בשם Garter ופירושו בעברית: שרוך הפוזמק – רמז אולי ל“פוזמק” (בלשון ה"א) שקבלה הצהרתו הציונית, וסו“ס הסכים להקרא בשם “אלוף”, כי אחרי הא' יבוא אולי ה”בית" הלאומי…

* * *

ועכשיו, רבותי, אשאלכם “ארבע קושיות” חדשות לסדר הישן שלנו:

מה נשתנה מצבנו הפעם מכל הפעמים, שבכל המקומות בארצנו אוכלים מצה בזול ובצפת הנדחת בשמנה גרוש הרוטל – ובירושלם עיה“ק שיש בה ב”ה ועד העיר עם פקידים קונים מצה ב22 גרוש וב27 גרוש ושעת־הדחק גם בארבעים גרוש הרוטל?

שבכל מקום, בתל־אביב וביפו צומחים בתים, בנינים והיכלים, ממש ככמהין ופטריות, ובירושלם הבירה שיש בה הנהלה־ציונית, בוני־בית, בית־וגן, שכונת־גנים וכל מיני “שמות” כאלה, אין אנו זוכי לראות אפילו בית אחד?

שבכל השנים הקודמות ואפילו בימות המלחמה, לא היה חגו של משה־רבנו ניכר כמעט, ועכשיו שבא הדוד “יענקיל” נעשה חג זה לאומי וגדול עם הזמנות ו“כלי־זמר”?

שלפני שלש שנים, בבוא המשלחת האמריקנית לארצנו הלך ר' חיים בכבודו ובעצמו להמליץ טוב על הציונים, ועכשיו, לאכילת־קורצא לפני “מלך העתונות” שלח אחרים במקומו?

והתירוץ הוא: לא רק עבדים היינו אלא – תיקו…

* * *

בשבוע זה רצתי מתערוכה לתערוכה בכל קצוי עיר, ולא נשאר לי כמעט זמן לבקש לי הלואה לצרכי החג…

ראיתי את תערוכת שץ בבצלאל, בקרתי את תערוכת האמנים העברים בביתו של אידר וביחוד את תערוכת ה“תעשיה” במגדל־דוד. זכיתי לראות במגדל זה את עבודת בני־דודנו מימי תרח, וביחוד את מלאכת היד שלהם במשך מאות השנים בארצנו, כי ידו־בכל ב“ה עוד מימי ישמעאל, וזכרתי אז מעשה שהיה בשלשה אמנים נכרים, אחד גרמני, אחד צרפתי ואחד רוסי, שהתחרו פעם בתערוכה טכנית בחו”ל:

הגרמני הוציא מחט דקה ושבר אותה לשנים; אחר הוציא מכיסו מין מכונה קטנה, גבב את חצי המחט ויעש אותה כנרתיק ותחב לתוכו את חצי המחט השניה. מיד הוציא הצרפתי מחט יותר דקה ושבר אותה לשנים; אחר הוציא אף הוא מכיסו מכונה יותר קטנה ויותר עדינה ונקב בה אף הוא כחברו הקודם, ואת נרתיקו הדק תחב לתוך נרתיקו של הגרמני. ומה עשה האמן השלישי? הלך וגנב את שני הנרתיקים…

* * *

סו“ס השיגו ה”ינקים" את חפצם – מעט נפט לרוקפלר בא"י, ואולי ירחם ה' ויחתמו עכשיו את המנדט, כי כל הדחוי לא בא כנראה אלא בשביל שאלת: “במה מדליקין?”…

וגם הסכנה המרחפת ר“ל על ה”מזרחי“, תעבר אי”ה בקרוב – הן זוכרים אתם? – “ימין דוחה ושמאל מקרבת” – את ה“צעיר המזרחי”, ואם יכריחו את הכהן בגדול מאחיו מן ה“קהל”, יאולץ בטח לשוב על כנו, כי מה לא עושה יהודי שכמוהו לטובת הכלל? ואיך אומרים אתם? – 150 פונט לחדש אינם “הולכים ברגל”?… והכל יבוא על מקומו בשלום.

ומחמת שהיום ערב־פסח בעולם, ולא הספקתי עדיין להכשיר את קולמוסי וקסתי לפסח ואפילו להכין “ארבע כוסות” מיין הכרמל המזרחי לכבוד ה“סדר”, הנני מקצר הפעם ומברך את כל תלמידי וכל אחב“י בארץ ובחו”ל בפסח כשר ובחג שמח, ומסיים את שעורי הפעם בדברי ההגדה שלנו:

לשנה הבאה בירושלם־הבנויה!

עז־מות