מה אמר ומה אספר לכם, תלמידי היקרים? –

במסירות־נפש ממש התגנבתי היום בבקר לתוך הדפוס דרך השער הקטן שמאחורי הבית, מאימת הפועלים־השובתים שצרו על ה“סולל” ושפכו עליו סוללה ממש, עומדים יומם ולילה על המשמר ואורבים מסביב בבית־הקהוה, מטיילים ארוכות וקצרות לפני מטבח־הפועלים ומקלותיהם בידיהם – גזרה שמא יכנס חלילה איזה פועל לדפוס לפני גמר הסכסוך עם הנהלת “דאר־היום” או אולי יוציאו בלילות את הדפוס “שלהם” למקום אחר… ולרחב המדרכה של טיולם יושבים להם מגהצי־הנעלים, דופקים במברשה על תיבתם, מצלצלים בצלצלי תרועה וצועקים לכל עובר: “אדון! לסכסך”!.. (לצחצח).

כשנכנסתי לדפוס מצאתי כבר את הפועל בן־אבי עומד על משמרתו לפני תיבת־האותיות ומסדר עבודתו עפ“י דקדוק, וזהו הכלל: אחרי כל פועל – יוצא. בא פועל עומד במקומו עם נטית כל הבנינים. חוץ מ”התפעל"… ואף־על־פי־כן הוא נעשה פועל טוב ומסדר בעל־פה ואחריו בא המניח ומתקן – מעשה “נסים” – לא את הכתב כי אם את האותיות המסודרות וההגהה לא בקולמוס כי אם בצבת עשויה…

על־יד בן־אבי עומד פועל “ירוק”, מתקרב אליו ואומר לו בלחש: “שמע בן־ציון. אתה תלמדני את מלאכת הסדור גם במכונה ואנו נהיה חברים טובים, תראה”… והוא עומד ומלמד את חברו ה“ירוק” והטוב בחשק גדול, לקיים מה שנאמר: וקנה לך חבר… לא היו רגעים מועטים וה“ירוק” רץ אל העורך להראות לו את עבודתו בסדור המברקים באותיות “פרקים” – מעשה ידיו להתפאר.

– ומי למדך לסדר כ"כ יפה? שאלהו אלמליח.

– זה… בן־ציון העומד אצלי.

– האדון בן־אבי?

– לא, ענה ה“ירוק”, זה בן־ציון חברי העובד עמי פה כל היום…

– בן־ציון ב.? שאל שוב העורך.

– לא! זה בן־ציון השני בעל הבלורית היפה…

פתאם נכנס המנהל בסערה וה“ירוק” נחפז ובא אל “חברו בן־ציון” ושניהם עמדו ועבדו בזריזות מרוב פחד….

ויודע אני ומכיר היטב בעירנו שני אחים מנותני־לחמנו שראו ב"ה עשר גדול בירושלם; וכל־כך למה? – פשוט, מפני שהיו “פאשיסטים” גדולים. דהיינו כיצד? – בשעה שהיה פועל עוזב, היה האח הבכור מכניס את שתי ידיו לתוך הבצק, יוצק עליו (לא על הפועל) מים פושרים, משקיע את שני אגרופיו עד למפרק: קוויטש! קוואטש! ולא זזה ידו משם עד שגמר ללוש את כל העריכה, לקיים מה שנאמר: “כי בנפשו יביא לחמו”. וכשהלך הפועל השני, לא חכו הבעלי־בתים עד שיבוא אליהו והאח השני תפש במחילה את המרדה הארוכה ותקע בעצמו את הפתות לתוך התנור הבוער – “כי בזעת אפך תאכל לחם” ועד אור הבקר, היו נותנים לחם לכל בשר בירושלם!

ואני יושב לי “כפריץ” לפני המכונה, ולמולי יושבת לה הצעירה הבלונדינית לפני המכונה השניה, ושנינו מכשכשים באצבעותינו על הכפתורים: טיק, טאק! טיק, טאק! ועורכים “קונצרט” עתונאי בלי כלי־זמר, ואגב נוכל לצאת קצת גם במחול לאור החשמל ממש כחברי ה“מכבי” לאור הירח בביה“ס למל, במוצש”ק זו, כידוע… ולוחות העופרת נופלים מתוך המכונה כ“ביסקוויטים” לבנים ומרובעים, מצטרפים זה לזה, שורה אחר שורה ומאמר אחר מאמר, והמלאכה קלה ונקיה, מחיה נפשות. ואם תרצו, יכול אני ללמדכם את כל הרבותא (קונץ בלע"ז) בעשרה דקים, כמו דר. הנססן בטלפטיה והשכל הוא פשוט מאד: כמו יציקת סביבונים בחנוכה – התזכרו עוד את הימים הטובים ההם? – אלא שאז היינו עושים הכל ביד כפועלים־השובתים שלנו, ועכשיו “נס גדול היה שם” בה“סולל”, והכל נעשה דוקא במכונה…

ולאחר שקראתי את מאמריו של בר־דרורא על “השערוריה” של השביתות ביפו. זכרתי את הספור הידוע בדבר ההמון הרומי שיצא את העיר, כלו, מבלי חפצו לעבוד בשביל האצילים, ואשר עליו נשא הזקן “מנניוס” את המשל הידוע בדבר אבריו של אדם שרבו זה בזה וקראו שביתה. הראש לא חפץ לחשוב, הלב – להרגיש, העינים לראות השנים ללעס, הרגלים ללכת, הידים לעבוד יען כי הביאו חשבון וכל אחד בפני עצמו מצא כי עובד הוא יותר מדי בעד אחרים ואינו נהנה מן הטוב כפי ערכו בעבודה הכללית….

השביתה ההיא היתה, כנראה, מעין אלו השביתות של עכשו, אשר לא רק ה“ידים” העובדות, אלא אפילו ה“עינים” וביחוד ה“ראשים” אינם חפצים לראות, אינם חפצים לחשוב…

הסכסוך שבין הפועלים והפאשיסטים, וחושב הנני כי אפשר היה לכתב ע“ז רק שני פ” אלא שב“פא” הראשונה ישנה תמיד נקודה שחורה…

והקב"ה מקדים תמיד רפואה למכה:

עד שלא שקעה שמשו של הבנק בחברון זרחה שמשו של הבנק מ“קפת־עם” בירושלם והבנק מ“מצרים” בבית־לחם… וכשקראתי בשבוע זה ע“א נעילת הסניף בחברון נזכרתי מעשה שקרה שם בשחריתו. מספרים כי בהפתח הבנק “שלנו” בקושטא בשם “אנגלו־לבנתין בנקינג קומ”פ, כלומר הבנק האנגלי המזרחי (בלי מרכאות!) נשלחו מכתבים־חוזרים, כנהוג, לכל הסניפים כדי להודיע להם ע”א פתיחה זו, ו“צירקולר” כזה הגיע גם לחברון. מה עשו בחברון? מיד ערכו מכתב־ברכה על קלף כתוב באותיות רש"י למנהל הבנק מר לבונטין וסיימו את מכתבם זה בברכה: כשם שזכה שיקרא בימיו הבנק בקושטא על שמו, כן יזכה שגם הבנק שלנו בחברון יקרא על שמו במהרה בימינו אמן!

ומדי דברי בחברון נזכרתי גם – בצפת, כלומר בהלולא דרשב“י שתהיה אי”ה בל"ג בעמר ביום השלישי, במירון.

קראתי פעם במדרש “נסתרות דרכי שמעון בן יוחאי” (סלוניקי תק"ה) לאמר: “ומכיון שראה, שעתידין בני ישמעאל שתתפשט מלכותם בכל העולם. בכה רשב”י ואמר: רבש“ע! לא דיים לבניך מה שעשתה לנו מלכות אדום הרשעה, אלא שאתה שולח עלינו גם מלכות ישמעאל. מיד נגלה לו מטטרון שר הפנים ואמר לו: “אל תורא, בן אדם, שאין הקב”ה מביא מלכות ישמעאל אלא להושיעכם מזאת הרשעה, והוא מעמיד עליהם נביא כרצונו ויכבשו להם את הארץ ובאים הם ומחזירים אותה לישראל, ואיבה גדולה תהיה ביניהם ובין בני עשו”.

ועד שבני־דודנו באים עלינו באיומים בגלוי ובפרטי־כלים בא בעל “דאר־הבקר” מלונדון, ומלאך רע בעל כרחו יענה: אמן! לא חלילה מאהבת מרדכי אלא משנאת־נורטקליף.¹ גם אמריקה התפשרה סו“ס עם אנגליה בענין “במה מדליקין” בא”י, גם ה“רבי”² שלנו שב לבריאותו ב“ה, ואפשר מאד – מי יודע?. – כי בשעה זו שאני יושב כאן לפני המכונה וכותב בשבילכם את שעורי זה, יושבים שם בג’נואה לפני השלחן הירוק לויד־ג’ורג' ובלפור ויתר השררות וחותמים בגופשנקא־דמלכותא את המנדט על א”י, ואי“ה לכבוד “פסח שני”, בזכותו של ר' מאיר־בעל־הנס שנאמר: אלהה דמאיר עננו! ובזכות ר' שמעון בר יוחאי ור' שמעון הצדיק שלנו, יגיע אלינו עוד לפני ל”ג בעמר זה מברק הבשורה בזה הלשון:

“למנחם, ירושלם – מזל טוב! הכל “נחתם ב”ה “למען־דעת” שלום לא”י: חיים."

עז מות