שירי העצבת, איגרות מחוף הים השחור, אלגיות נבחרות, תירגם מלטינית, בלוויית הקדמה ופירושים, עמינדב דיקמן, פתח דבר מאת ג’ורג' שטיינר, הוצאת הקיבוץ המאוחד, המועצה הציבורית לתרבות ולאמנות, המפעל לתרגום ספרי מופת, 2000, 224 עמודים

“עתה תתקפני דמותו, הנוגה מִני כל, של הלילה, / זה שהיה לגבי זמן אחרון בעירי, / עת אזכר בו בלילה, עת כה רב שיקר לי עזבתי, / מן העיניים ניגר נטף דמעה גם עכשו”

זו תחילתה, בתרגומו של עמינדב דיקמן, של הנודעת באלגיות הגלות של אובידיוס, האלגיה מס' 3 שבה נזכר המשורר הרומי, המתייסר, במקום גלותו שלחוף הים השחור, בגעגועים לרומא ובהרבה תלאות אחרות, בלילו האחרון ברומא, קודם ליום שבו צֻוָּה על ידי הקיסר, כעונש על עוון שטיבו אינו ברור לנו, לצאת את העיר.

זו עיר הבירה שבה עלה, בבואו מעיר קטנה ונידחת יחסית באיטליה, למדרגת גדול משוררי תקופתו, ואל־נכון – זה היה צפון כמובן בחיק העתיד, חיק אלפיים השנים שיבואו – המשפיע שבין משוררי רומא, בחשבון סופי אולי אף יותר מוורגיליוס הגדול.

האלגיה הזאת נפלֵית מבין האלגיות – במקרה זה גם במובן המודרני של המושג, המובן המתייחס לתוכן ומתקרב למושג הקינה, ולא רק במובן העתיק המתייחס לצורה (למשקל) – בפשטות שלה, בהבעה הישירה של הרגש, הנדירה בשירה הרומית בכללה.

בפירושו, הנדיב כתמיד, לאלגיה (עמ' 52) כותב המתרגם: “רוב הפרשנים מציינים (לשבח) את נימתה הכנה, הרחוקה מספרותיות, של האלגיה”. אכן, אובידיוס מתגלה בה, ועקרונית בכלל שירי הספר שהונח עתה בפנינו, כמשורר כמעט מודרני מבחינת ישירותו. הוא, שביצירתו המוקדמת היה משועבד יותר מכל משורר אחר להקשר הספרותי – היווני־אלכסנדרוני אף יותר מאשר לרומי – של זמנו, בשיריו המאוחרים הללו הוא, כמו על כורחו, משורר של המאה העשרים, כביכול.

הגלות וייסוריה – ובראשם הפרידה מכל היקר לו המתוארת באלגיה הזאת – מירקו אותו, טיהרו אותו כביכול מן הספרותיות היתרה שלו, קירבו אותו לאידיאל המודרני, נחלת הרומנטיקה, של המשורר. ולא במקרה בחר בו כמורה משורר־הגלות של המאה העשרים, אוסיפ מנדלשטאם.

הנודע בשירי־הגלות של המשורר הרוסי קרוי בשם, ועל שם, קובץ שירי אובידיוס Tristia, הוא השם שדיקמן תירגם כ“שירי העצבת”. דיקמן מספק, בתוך פירושיו לתרגום, קטע של השיר, בתרגומו שלו מן הרוסית: “למדתי חוכמת פרידה, כיצד קמים ללכת / ביפחות הליליות שמחלפתן פזורה…” – קטע שבו עצמו יש כארבע התייחסויות מסוימות לשיר הפרידה של אובידיוס. מנדלשטאם, הכותב על אימי זמננו, אימים מתועדים היטב של גירושו בצו הרודן של זמנו, הוא, בשירים אלה, ספרותי הרבה יותר מאובידיוס!

אכן, בעיית “הספרותיות” – במובן של מלאכותיות, של חוסר־כנות מהוקצע – היא אולי הבעיה העיקרית בהתקבלותו של אובידיוס על ידי בן זמננו, שאת טעמו קבעה, לטוב ולרע, הרומנטיקה.

אנו יכולים להתפעל מלמדנותו של מי או מה שהרומאים כינו poeta doctus (“משורר מלומד”), אך כשירה קשה יהיה ליצירתו להרשים אותנו: ערכי הלמדנות רחוקים בעינינו מערכי השירה, בייחוד הלירית.

אגב, אובידיוס עצמו נדרש לביטוי הזה – “משוררים מלומדים” – ומתרגמו העברי מייחס לו, אולי באורח אנאכרוניסטי משהו, רגישות מודרנית. הנה כי כן, באלגיה מס' 5 כותב המשורר: “שירו, חכמי השירה, על רוב תלאותי, תחת אלה / של האיתקי, שכן רבו מדווי משלו”. הביטוי במקור הוא “משוררים מלומדים” (הביטוי שלעיל בלשון רבים), ודיקמן מעיר שהוא תירגם “חכמי שירה” מפני “שאני מדמה לשמוע כאן שמץ אירוניה בפי אובידיוס”.

אבל נראה שבדַמּותו לשמוע כאן אירוניה מבטא דיקמן גישה בת זמננו, שהרי הוא מציין בהמשך ש“הביטוי הלטיני כשלעצמו אינו מכוון בהכרח ל’למדנות' ופירושו, פחות או יותר, משוררים טובי טעם”. בכן, מכיוון שהמשוררים הללו מתבקשים כאן להשוות את תלאותיו של אובידיוס לתלאות “האיתקי”, כלומר אודיסיאוס מלך איתקה, הכוונה היא בהחלט ללמדנות: השוואה כזאת, בין תלאות ההווה הממשיות כל כך, לבין תלאות מיתולוגיות ופיוטיות בהחלט כמו תלאותיו של גיבור האפוס של הומרוס, היתה בבחינת תחבולה מובהקת של “המשורר המלומד” (ושוב, אובידיוס עצמו התמחה בהשוואות למדניות כאלה).

הכרך הנכבד הזה של שיריו הנוגעים לנו ביותר – שלא להמשיך ולטעון, בטיעון מופרז ואולי גס מדי, “שיריו המודרניים ביותר” – של אביר האלגיה הרומית, מופיע זמן לא רב לאחר הופעת הכרכון המהודר “רפואות האהבה” בהוצאת כרמל. שם העניק דיקמן לקורא־תרגומיו את אחת מיצירותיו המוקדמות של אובידיוס, ואף ה“למדניות” וה“ספרותיות” ביותר. העובדה שהספרון הכולל יצירת נעורים היתולית משהו – אכן, מין מהתלה ספרותית ברוח השירה האלכסנדרונית הדקדנטית שבה התעמק המשורר הרומי – קדם בהופעתו העברית לספר הנוכחי היא אל־נכון מקרית לגמרי, אך המקרה הוא מוצלח. שהרי אם המהתלה הזאת, לא בהכרח בטעם זמננו, נתנה לקורא מושג מסוים, מיושן משהו, על אובידיוס, הכרך הנוכחי מתחבר לקורא בקלות רבה יותר. הוא כולל את מיטב הליריקה האישית של משורר “המטרמורפוזות”, את וידוייו הנוגים ביותר, כולל האלגיה האוטוביוגרפית, מס' 10, שהיא מקור רוב ידיעותינו על המשורר, וספק אם יש מָשלה בספרות הקלאסית.

עם זאת, דיקמן אינו סוטה מדרכו בשקילת משקלים עבריים כנגד משקלי אובידיוס, ובכתיבת שירה עברית התובעת ידע מיוחד של לשוננו, וטעם מיוחד בה. הלמדנות היא מידתה הבולטת ביותר, המפליאה ברוחבה, של האסופה ההדורה. ואולי יותר ממנה הנדיבות הרבה של המתרגם, המתבטאת במידע העצום שהוא משפיע על הקורא, וכן גם בהצגה של קשריו עם השירה המאוחרת, וזאת באמצעות תרגומים של “שירים בעקבות אובידיוס”, ביניהם שתי יצירות של פושקין ושיר של פול ורלן, הכל בתרגומים מוקפדים, הרוב בליווי פרשנות מאלפת, גדושה. על ספר זה מרחף אולי עוד יותר מאשר על ספרי התרגום האחרים של דיקמן צלו של אביו, שלמה דיקמן, מתרגם “מטמורפוזות”, שהתרגום אף מוקדש לו, וכן גם לאמו של המתרגם המרתק והידען העצום שהוא עמינדב דיקמן.

12.1.2001