רפואות האהבה, מאת פובליוס אובידיוס נאזו, תרגם מלטינית, הוסיף מבוא והערות: עמינדב דיקמן, הוצאת כרמל, 2000, 98 עמודים

מבין שלושת השמות שבהם ידוע, כמו כל רומאי, המשורר פובליוס אובידיוס נאזו, דווקא השלישי (ה“קוֹגְנוֹמֶן”) נאזוֹ, הוא המשמעותי מכולם. הוא מעיד על מוצאו הפשוט, האיכרי אפילו, של המשורר, שמשפחתו השתייכה אמנם אל מעמד הפרשים, אך לא רב היה המרחק בינה לבין מוצא נחות בהרבה.

הוא לא היה הראשון במשפחתו שנתכנה “נאזו”, כלומר החוטם, אך השם־הכינוי הזה הלם אותו במיוחד, שהרי כבר הקדמונים, ובייחוד מחברי־הקומדיות – קישרו, זמן רב לפני גוגול בעל “החוטם” על פרשניו הפסיכואנליטיים – בין החוטם הבולט, שבוודאי הִקנה לבני אובידיוס את כינויים, לבין אבר־גוף אחר האוהב להתבלט, מעין תשובה תחתית לחוטם העילי.

הנה כי כן, בעל חוטם בולט הוא בעל תיאבון מיני יתר בעיני הפסיכולוגים הנוקבים שהיו היוונים והרומאים. עצם שמו של נאזון – כך אהבו לכנות את המשורר לאורך הדורות, אף שהוא מוכר יותר בקרב הקהל בשם המשפחה אובידיוס – היה כמעט בבחינת יחסי הציבור לנושא העיקרי שהעסיק אותו בשירתו: האהבה.

מוצאו הפרובינציאלי של אובידיוס, בן העיר הקטנה סולמו – “שופעת המים הקרירים”, הוא מכנה אותה בטור נודע – שבהרי אברוצי, שהיו ידועים בפראותם בקדמוניות, ובעצם עד סף ימינו, גם הוא עניין לענות בו, שהרי יש סתירה גלויה בין הפראות וחוסר־התרבות המתקשרים באזור הזה, שאיכלס אותו שבט איטלי קדום, הפאיליגנים, שזכה באזרחות רומאית רק כחצי מאה לפני הולדת המשורר, בעקבות מרד, לבין העידון וההידור של המשורר, שהביא את הלטינית לשיא גמישותה וחלקלקותה, עשאה, כמו שלא עשאה איש לפניו, לשפת הטרקלין והבודואר, ללשון נאה לשיח התרבותי בעניינים שבינו לבינה, הכרוכים גם בסיפור אנקדוטות ומעשיות פיקנטיות.

אכן, אובידיוס, שבא כאחרון בשרשרת המשוררים הגדולים של תור־הזהב האוגוסטי, הוא משורר אהבה במובן מסוים של המושג הזה. אולי מוטב היה לומר עליו שהוא משורר החיזור והכיבוש, משורר האהבה במובן הטכני־משהו – לא בכדי אחד מן התרגומים האנגליים של ספר־הביכורים שלו, “אהבים”, נושא את הכותרת “טכניקת האהבה” – אם כי אין לצפות כאן למעין “קמה סוטרה” רומית: אובידיוס הוא תמיד, ומעל לכל, מעודן, נזהר מלפגוע באוזניה של אשה במלה מפורשת או חזקה מדי: הוא משורר הטכניקה של החיזור והכיבוש, שאינו בהכרח כיבוש מיני גס, אלא הוא יותר פלירט טרקליני העשוי, אך לא מוכרח, להסתיים בחדר־המיטות.

דגם כזה של אהבה חצרונית היה יאה לאירופה במשך קרוב לאלפיים שנה, ולא במקרה היה אובידיוס “דוקטור לאהבה” של דורות רבים, מחנך הטעם הטוב, השיחה הנאה, העונג המושהה. אפשר להעביר קו ישיר עוד בין אובידיוס למוצרט: דון ג’ובאני שלו הוא חניכו של מחבר “אהבים”, והוא יוצא לפתות את בת־האיכרים צרלינה (“לה צ’י דארם לה מאנו”) כמעט לפי הנחיות ישירות של אובידיוס המפתה את החדרנית של גבירתו, קופאסיס, בחלק השני של ה“אמורס” (שאפשר לתרגם “אהבים” אך גם “אמוריס”, כשהכוונה לאל האהבה, השובב הקטן, הקם לפעמים על גבירתו ונוס).

עוד מפתה רומנטי נזקק לדגם הקלאסיציסטי הזה של האהבה והחיזור. יבגני אונייגין, גיבורו הביירוני של פושקין, הדנדי הממורמר, הגיע ל“מדרגת גאון מושלם” בתורה שלמד מאובידיוס, “…תורת עדנה נסערת / אשר נאזון לה שר תהילה” (תרגום שלונסקי). אכן, הטרקליניות המושלמת של אובידיוס מביאה בחשבון גם מידה של סערת־נפש, אפילו של שיגעון, או, בלשון תרגומו של עמינדב דיקמן, של “שגע” האהבה.

כיום, חוששני, אנו מבחינים יותר מכל במלאכותיות של דגם האהבה הזה. כל דבר שהוא “תורה” בתחום הזה – המלה הלטינית “ארס” היא בעלת משמעויות שונות, אך כולן מכוונת לסדרה של כללים – נראה לנו מאולץ ומרתיע קלות. ממילא היה אובידיוס מאבד את מנהיגותו כ“דוקטור אמוריס” – מורה האהבה הגדול – אילמלא איבד אותו ממילא ביחד עם כל גדולי העולם הקלאסי, שאיבדו את שליטתם בנפש האדם המודרני.

אבל רגע, עדיין רבים נמשכים בחבלי קסם אל העולם הגדול הזה, שבו השתקפה, כבאספקלריה עצומה, התרבות האירופית במשך קרוב לאלפיים שנותיה. נכון, אך למי נמשכים אוהבי הקלאסיקה כשהם נמשכים אל האהבה היוונית או הרומית?

וכאן, דומני, תבוסתו הגדולה של נאזו כמורה האהבה. אוהב השירה הלטינית של תור הזהב יעדיף על פניו, מאה מונים, את המשורר שקדם לו בכמה עשורים, את קטולוס רדוף שיגעון האהבה האמיתי, הצועק מתוך כאבו – “קטולוס המסכן, תפסיק להשתולל” – מאשר את המשורר החלקלק, שאינו צועק אף פעם, השוקל במתינות את טוריו במשקלים מושלמים (אם גם, כמו קטולוס בשורה הנ“ל במקור, נזקק לא פעם, לשם הרושם, גם ל”יאמבוס הצולע").

גם המשוררים המיושבים יותר, שבאו לאחר קטולוס, כתבו על אהבות אמינות, כגון טיבולוס העדין, בעל האלגיות העגמומיות, שאהב בעליל את דליה שלו, וקשה לפקפק בקסם החי שהילכה עליו. ואילו קורינה של אובידיוס היא תרגיל לאימונים בכתיבת שירי חיזור ואהבה.

אכן, אובידיוס עשוי היה לאבד כליל את קסמו עלינו, דווקא על שום שהיה משורר מקצועי כל כך, מיומן כל כך, עד לשד עצמותיו. “למזלו”, הביוגרפיה שלו – איננו מסוגלים לדלג על הביוגרפיה של המשורר בגישתנו לשירתו – אינה כולה סדר ומערך־כללים, ויש בה גם עשור של אופל גדול, והוא עשור הגלות בטומיס (קונסטאנצה של היום, ברומניה).

כלומר, אובידיוס הוא לא רק משורר האהבה הבדויה, הקיקיונית, הוא גם משורר הגלות האמיתית לגמרי. הוא מחבר “אמורס”, אבל גם מחבר “שירי העצב” – ה“טריסטיה” – שירי הגלות שעל שמם חזר בכותרת ספרו אחד המשוררים הסמליים של זמננו, אוסיפ מנדלשטאם.

לא פלא שאם יש משהו המגרה את דמיוננו ביחס לאובידיוס הרי זו הגלות האפלה, החידתית שלו. מה עשה שם, הוא משורר התרבות המעודן, בארץ הברברים, ב“עולם האחרון”, כשם הרומאן שחיבר עליו הסופר האוסטרי כריסטוף רנסמאייר (תירגמה לעברית נילי מירסקי)? יתר על כן, מה עשה ברומא שזיכה אותו בגלות השחורה הזאת שעל גדת הים השחור?

ועוד דבר צריך לומר לפני שאנו סותמים כביכול את הגולל על השפעתו ועל קרינתו של המשורר הגדול שאינו תואם את מושגינו לא על אהבה ולא על שירה (או תואם אותן רק באורח פרדוקסלי ומתוסבך). “רומית אינה באופנה עוד”, כתב פושקין (נוסח מוקדם יותר של שלונסקי גרס: “ללמוד רומית כעת חדלו”), וגם כיום, קרוב למאתיים שנה לאחר פושקין, קשה לומר שהשפה המפוארת, שפת היסוד של אירופה נלמדת הרבה או ידועה במיוחד.

אך הלב מסרב להאמין כי כלה כבר מן העולם טיפוס המשכיל שבלי להיות איש מקצוע הקלאסיקה מתעניין ולומד לטינית. אני, על כל פנים הכרתי (אך האם אני מוסיף להכיר עוד?) אנשים כאלה, עורכי דין ורופאים, המנסים לרדת לחקרו של הדו־טור האובידיאני במקורו המזהיר. דומני שעורך הדין הגלר, שבתו עדנה היא שסייעה להוציא לאור את הספר “רפואות האהבה”, היה אחד מאותם חובבי קלאסיקה מושבעים, לא־מקצועיים בתחומה, ועל כן יקרים כפליים!

“רפואות האהבה” היא יצירה קצרה, אופיינית מכל הבחינות לאובידיוס בעל שירת־החיזור. הספר בא כביכול לעזור לאוהב המיוסר להתרפא מייסורי האהבה שלו, ושמונה מאות טוריו הם מעין מהתלה מסוגננת על חשבון “השגע” שהעסיק כביכול ברצינות את המשורר בספר־ביכוריו, “אמורס”, ובעצם בכל ספריו.

כאן, כמו בשאר יצירותיו, אובידיוס הוא הליטראט הווירטואוזי, והתרגום העברי, פרי עטו רב־הפעלים של עמינדב דיקמן, מתרגם בן מתרגם, מתאים את עצמו בשלמות, ומתוך הבנה ספרותית עמוקה, לליטראטיות הווירטואוזית הזאת של אובידיוס. נאזו הוא משורר התואם מאין כמוהו את נטייתו ואת כישוריו המופלאים של דיקמן, שהוא הסטיליזאטור – המסגנן – המובהק שבין מתרגמינו.

עיקר עניינו בשימור התבנית המשקלית של המקור. זה מחייב לא סתם לשון גבוהה, אלא לשון פיוטים ממש, לשון מרובת מלעיליים, המיישנת ממילא את השירה (הרגלי המלעיליות האופיינית לפיוט העברי הקדום יישנו בשעתם, באורח פרדוקסלי, את שיריו המודרניסטיים של שלונסקי, משורר־מתרגם שהוא, בצד אביו שלמה, מורו הגדול של עמינדב דיקמן).

ממילא נמצא כאן צורות כמו “דַהַר” ו“דַאַג” ושורות כמו “עד שהשֶגַע דוהר – היכנע נא לדַהַר השֶגַע”. ממילא המלה “אפס” מתחילה כאן מספר גדול של טורים, כשם שהיא תחילתם של הקסמטרים עבריים רבים של הומרוס־טשרניחובסקי.

סטיליזאציה קיצונית כל כך מכוונת לקורא שהוא ליטראט גמור, בעל תודעה היסטורית, היודע ליהנות משירה עתיקה, הן עברית והן לועזית, לטעום את טעמיה, להבין לרֵעה. המגמה היא לא לקרב את המשורר אל הקורא בן ימינו, אלא להרחיק את הקורא הזה אל המשורר הקדום. הקורא העכשווי מוזמן, אם כן, להרפתקה מופלאה ב“מכונת הזמן” של השירה. אובידיוס הוא המשורר האידיאלי לשם יצירתה של “מכונת זמן” ספרותית שכזאת.

על כך שהספר הוא תרגיל מפואר בסדנת התרגום האופטימלית, והוא מגיש פרק בתולדות התרגום העברי (וממילא תפישת השירה וכו') יעיד גם צירופו הנדיב של התרגום העברי הראשון של “רפואות האהבה”, מאת שמואל דוד לוצאטו, גם הוא בנה של משפחת ליטראטים גדולה. כיאה וכנאה הופיע הספר העברי בהידור שקט, מעודן, עם איורים מיוחדים של לארי אברמסון.

3.11.2000