רקע
יורם ברונובסקי
חתירה אל הקוטב הנגדי
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: ; 11.3.1977

אליזבט הארדוויק, מסאית וסופרת אמריקאית, שספרה האחרון “פיתוי ובגידה” עסק בנשים וספרות, כותבת על סימון וייל: “אחד המוחות המבריקים והמקוריים של צרפת במאה ה־20”. סימון וייל מתה בת 34 בבית־חולים ליד לונדון. חוקר מקרי־המוות פסק כי היתה זו התאבדות, כתוצאה מהרעבה־מרצון – פעולה שעליה החליטה וייל משום שלא רצתה לאכול יותר מכפי שאכלו עמיתיה בצרפת בזמן הכיבוש. שנת מותה – 1943.

המחסור־מרצון שגזרה על עצמה בסוף חייה לא היה משהו חדש: למעשה, היה הסירוב חלק מאופיה, למאז ילדותה. מה שמבדיל אותה מאסקטים מודרנים למיניהם, כאלה העוסקים ביוגה, טבעונות, מדיטציה טרנסצנדנטאלית וכדומה, הוא שהאחרונים חותרים אל השלווה ואל חיים ארוכים בסיועה של שיטה ואילו סימון וייל חתרה אל הקוטב הנגדי. היה לה צורך ורצון להתנסות במצוקה וביסורים משום שזה היה גורלם של בני אנוש במרוצת ההיסטוריה.

שאיפתה לא היתה להגיע להרגשה טובה יותר, אלא להשתתף בסבלות הסובלים. וכך, ב־1935, כשהיתה בת 25, החליטה אשה זו, בעלת כשרונות נדירים וחלושה בגופה, לעבוד שנה אחת כפועלת בבית־חרושת. “מה שאירע בבית־החרושת השפיע עלי בצורה כה נחרצת, עד כי כיום, כאשר מישהו, יהיה אשר יהיה, בנסיבות אשר תהיינה, מדבר אלי בלי אלימות, איני יכולה להמנע מלחשוב שיש פה איזו טעות…”

האוטוביוגראפיה שלה, שנכתבה בידי ידידתה סימון פאֵטראמן, היא יצירה של אהבה ומסירות, ואף על פי כן טוענת הארדוויק כי “התוצאה היא טשטוש בסיוע של פרטים ומשאלת־לב, בלי ספק לא מודעת ושימור של זכרונות ורגעים בעלי אופי נורמלי לגמרי ביחס לדמות יוצאת דופן וא־נורמלית. אלה שחיים בדחיסות הורסנית ומתים צעירים מקסימים את דמיונו של העולם. האפנה הרווחת בביוגראפיה, עם רישום מדוקדק של הזמן, הופך חיים קצרים לארוכים… חיים קצרים, המסתכמים בהתפרצויות מוחלטות של יצירה ופעילות, רגישים במיוחד לחביבות, זהירות והצטברות. (סילביה פלאט היא דוגמה נוספת של צמצום על ידי התפשטות – תיכון, שיעורי טניס, תאריכים)”.

סימון וייל נולדה ב־1909 למשפחה יהודית שהיה לה עניין מועט ביהדות. ההורים היו אנשים תרבותיים ומקסימים. סימון ואחיה אנדרי – מתמטיקאי חשוב – היו בעלי כשרונות גדולים. המשפחה היתה חמה ושבירותה של סימון ומיאוניה לכל צורה של מותרות, גרמו להורים חרדה. כל חייה הם דואגים לה, מחפשים אחריה בספרד בעת המלחמה, שבה שירתה כמתנדבת, ואף נפגעה מכווייה קשה ברגלה. מכתביה אליהם אציליים, אמיתיים ואוהבים. סימון וייל היתה תלמידתו של הפילוסוף אלן (אמיל שארטיאֵ). אלן היה דמות מיוחדת בפריס של שנות ה־20. תשומת לבו ניתנה למוסריות, למעשים טובים, פאציפיזם. הנושאים שלו הם, מבחינה מסויימת, מבוא להגותה המאוחרת יותר של סימון וייל.

היא היתה קיצונית יותר בהחלטתה לחיות את האמת בעצמה, בחייה. סימון דאֵ־בובואר אומרת עליה: “קינאתי בה על שהיה לה לב שיכול היה לפעום סביב העולם”. ומספרת כי כששמעה סימון וייל על רעב גדול שפקד את סין, בכתה. היא היתה מעורבת בכל התהפוכות הפוליטיות של אירופה בשנות ה־30 – שביתות, ויכוחים, פגישות עם אנשים כמו טרוצקי. כתיבתה היא אישית ופרשנותה את ההיסטוריה סובייקטיבית. מספרת הארדוויק כי פרסום מסתה “האיליאדה – או הפואֵמה של הכוח” ב־1945, בתרגומה האנגלי של מרי מאקרתי, בכתב־העת “פוליטיקה”, היה מאורע בעל חשיבות עצומה מבחינת אלה שקראוה. “זו אחת המסות הספרותיות המקוריות והמרגשות ביותר שנכתבו אי פעם”. גדולתה אינה באה לידי ביטוי בביוגראפיה של סימון פאֵטראֵמן, אף כי כל העובדות סופרו. (ניו־יורק טיימס, בוק ריוויו).

Simone Petrement: Simone Weil. 577 pp. Pantheon Books, $15.


11.3.1977

המלצות קוראים
תגיות