איזה לילה    🔗

אֵיזֶה לַיְלָה זֶה הָיָה, אֵלִים אֵלוֹת,

אֵיזֶה מִשְׁכָּב רַךְ: זֶה לָזֶה נִצְמַדְנוּ

וּמִשְׂפָתַיִם לִשְׂפָתַיִם הֶעֱרִינוּ

נְשָׁמוֹת תּוֹעוֹת, לֶכְנָה לְשָׁלוֹם, דְאָגוֹת

שֶׁל בְּנֵי־תְּמוּתָה.

במתינות    🔗

עֹנֶג הַמִשְׁגָל הוּא קָצָר וְגַס

וְהַשִׁעֲמוּם כֹּחוֹ לִגְבֹּר עַל וֵנוּס.

אֵין אָנוּ חַיוֹת רְדוּפוֹת־תְּשׁוּקָה

הָרָצוֹת, עִוְרוֹת, לְהַרְווֹת אֶת צִמְאוֹנָן.

הָאַהֲבָה עִתָּהּ קְצָרָה, הַלֶהָבָה דוֹעֶכֶת,

הָבָה נָנוּחַ וּמִתּוֹךְ צְלִילוּת־הַדַעַת

נִתְנַשֵׁק בִּמְתִינוּת, בַּחֲבִיבוּת,

בְּלֹא עָמָל וָיֶגַע וּמִתּוֹךְ חֶדְוָה תַּמָה –

בְּכָךְ תָּמִיד אֻשָׁרְנוּ וּבְכָךְ נִהְיֶה מְאֻשָׁרִים.

כָּךְ דָבָר לֹא יִכְלֶה, כָּךְ שׁוּב וָשׁוּב יַתְחִיל הַכֹּל.

חוף יקר לי מחיי    🔗

הוֹ חוֹף יָקָר לִי מֵחַיַי, הוֹ יָם! אַשְׁרַי

שֶׁהֻתַּר לִי לְבַסוֹף לַחֲזֹר אֶל אַדְמוֹתַי!

הוֹ יוֹם יָפֶה! כָּאן לִשְׂחוֹת נָהַגְתִּי

וּבְיָדַי לְעוֹרֵר אֶת הַנַאיָאדוֹת מִשְׁנָתָן.

כָּאן הָאֲגָם, לְחוֹפוֹ הָאִבִּים מִתְנוֹעֲעִים,

כָּאן מִפְלָט בָּטוּחַ לִתְשׁוּקָה אֲשֶׁר שָׁקְטָה

כָּאן חָיִיתִי. לְעוֹלָם לֹא יִגְזֹל מֵאִתָּנוּ הַגוֹרָל הָרָע

אֶת חֶדְוָתָן שֶׁל שָׁעוֹת עָבָרוּ.

אין ודאות גמורה שמחברו של “סטיריקון”, מעין רומן מתקופת נירון קיסר אשר הודות לסרטו הנפלא של פליני נעשה ליצירה הרומית הנודעת ביותר בזמננו, הוא אותו גאיוס פטרוניוס, הידוע בכינויו “ארביטר”, שטקיטוס מתארו בספר הששה־עשר של “ספרי השנים”. אין ודאות – מלבד אותה הודאות שמתוך ההתאמה בין תכונותיו של פטרוניוס אותן מונה ההיסטוריון לבין התכונות שצריכות היו לציין את מחברו של אותו “כל בו” (זהו, למעשה, תרגום שמה הסביר יותר – “סטוראי” – של היצירה הידועה בשם “סטיריקון”) ענק, סיוטי־ריאליסטי, שהוא התעודה העיקרית שבידינו להכרתם של חיי היום־יום ברומא כמו גם להכרתה של הלטינית המדוברת לא בפי המשוררים, הסופרים והרטורים צחי־הניב אלא בפי בני ההמון – הנערים מעיירות־השדה ומן הפרובינציות, העבדים, המתעשרים זה מקרוב, הסוחרים, הרוכלים, המכשפים והזונות משני המינים שהגיעו מכל קצווי האימפריה לעיר הגדולה. “סטיריקון” הוא מעין אנציקלופדיה של מנהגים ואמונות, של דמויות מכל שכבות החברה ושל הסטייה למיניה. בצד שיח־סוחרים ומילמול מכשפות יימצאו בה דברי ביקורת והערכה על משוררים רומיים נודעים והערות בענייני פילוסופיה. רק אדם הניצב במרומי החברה, אך מכיר גם את אורחן־ורבען של הברית בשוק וברחוב, רק אריסטוקרט מעודן המכיר את ההנאה שבווּלגאריות ובנבול־הפה – בקצרה: רק פטרוניוס ארביטר יכול היה להיות מחברו של ה“סטיריקון”. והנה תאורו של פטרוניוס בספר הששה־עשר ב“ספרי השנים” של טקיטוס:

“… את יומו בילה בשינה והלילה עבר עליו בעסקי החיים ובתענוגותיהם; וכפי שהאחרים משיגים את התהילה בדי עמל, הודות לשקדנותם, כך הוא השיג אותה הודות לעצלותו. אך הוא לא היה ידוע כהולל ופזרן, כמו רוב המשחיתים את רכושם, אלא כמומחה מעודן לדברים שבאנינות־הטעם. דבריו ומעשיו, ככל שהיו חופשיים יותר, כן נשאו עליהם חותם של רשלנות קלה ונדמו להיות טבעיים לחלוטין. אף־על־פי־כן בתור הפרוקונסול של ביטיניה, ולאחר־מכן קונסול, הוא הראה מרץ וכושר ניהולי. אחר־כך חזר למנהגיו הפסולים הישנים, או שעשה עצמו חוזר אליהם, ונתקבל לחוג המצומצם של מקורבי נירון כסמכות לענייני הטעם הטוב. בפינוקו כי רב לא החשיב נירון דבר כלשהו לטוב ולמעודן אלא אם כן פטרוניוס חווה דעה על אודותיו”.

לאחר־מכן בא תאור הקנאה שעוררו תכונותיו אלה של פטרוניוס בטיגלינוס, שר הצבא, ועל המזימה שחרש הלה להביא כליה על פטרוניוס. בפסקאות מזהירות מתאר טקיטוס את התאבדותו של פטרוניוס: חיתוך הורידים בשעת המסיבה שערך לידידיו, אטימותם החוזרת לצורך מנוחה ושיגו־שיחו עם המסובים באותה שעה – “כשהוא נמנע מלדבר על עניינים שבכובד־ראש שיכולים היו להשאיר לו שם של אדם רציני. הוא לא שעה לנאומים על השארות הנפש ועל דעות החכמים, אלא רק לשירי־זמר קלים ולחרוזים משעשעים”. טקיטוס מוסיף שבמכתב־הצוואה ששלח לנירון לא החניף פטרוניוס לקיסר, כנהוג, אלא להפך – גילה את כל התועבות אשר עשה הקיסר. כמה מלומדים הביעו את הסברה, חסרת־השחר, שאותה צוואה לא היתה אלא ה“סטיריקון”. ברור שהדבר הוא מן הנמנעות שכן ה“סטיריקון” היה במקורו יצירה ארוכת־יריעה שרק חלקים ממנה מצויים בידינו.

בכל מקרה, דמותו של פטרוניוס המצטיירת מדברי טקיטוס (כתבו על פטרוניוס גם פליניוס ופלוטארכוס המוסרים ששמו הראשון היה “טיטוס” ולא “גאיוס”) היא הדמות הקלאסית (תרתי משמע) של “הדאֶנדי” –של האיש קל־הדעת וטוב־הטעם, האסתט שאינו מאמין בדבר ואינו ירא מפני דבר, שהמניירות שלו נדמות להיות טבעיות לחלוטין והטבעיות שלו היא מעשה־אמן, מעין אוסקר ויילד של הדאֵקאדנס הרומי. כלום ייפלא שפטרוניוס היה גבור “שלהי המאה”, של הדאֵקאדנס של המאה התשע־עשרה? התנ“ך של התקופה, ספרו של הויזמאנס “במהופך” (הוא הספר דרכו גילה דוריאן גריי את עצמו) כולל פרק (ג') בו מתהפכת ההירארכיה המקובלת של סופרי הקדמוניות הרומית. גיבורו של הספר, הדאֶנדי המושלם דז אסאינט, מאוהב לא ב”סופרי־המופת" הרשמיים, בני תור הזהב האוגוסטיאני, אלא בסופריה של “השקיעה הלטינית” – ובראש־וראשונה, כמובן, בפטרוניוס, “הסופר שהיה אהוב עליו באמת”. עשר שנים לאחר צאת הרומאן של הויזמאנס עשה הנריק סנקביץ' את פטרוניוס לאחד מגבורי “קוו ואדיס” (1894), כשהוא מפתח את הפסקאות של טקיטוס לכדי דיוקן של “שופט הטעם הטוב” (elegantiae arbiter) בחייו ובמותו.

ה“סטיריקון” כתוב בז’אנר מיוחד שאחד ממאפייניו הוא עירוב הפרוזה בשירה. מדי פעם בא מעין אינטרמצו פיוטי בתוך הטכסט הפרוזאי, הריאליסטי, “הגס”. השיר “איזה לילה זה היה” הוא אחד מן הקטעים הפיוטיים הללו של ה“סטיריקון”. מלבד השירים הקשורים בגופו של הרומן נשארו עוד כשלושים שירים המיוחסים לפטרוניוס – ושוב: שירים התואמים כה יפה את דמותו ההיסטורית שקשה לא לבטוח באמינותו של היחוס. השיר על העונג החושני מבטא את עייפותו של האריסטוקראט אנין־הדעת מן “התענוגות החייתיים”. איזה סוג של תחליף הוא מציע אין זה לגמרי ברור מתוך השיר, אך ודאי שזהו איזה עונג מתון ועצל יותר מזה של תענוג־הבשרים הרגיל.¹ השיר השלישי, על החזרה לנחלת־אבות, מעלה את המוטיב האודיסאי שביצירת פטרוניוס, העובר גם ב“סטיריקון”, ולו מוקדש גם שיר שלם על שיבתו של אודיסאוס לאיתקה (לדעתו של רוברט לידל בספרו “קוואפי” מושפע השיר הנודע “איתקה” של קוואפיס משירו של פטרוניוס).

מאחורי השיר “הו חוף יקר לי מחיי”, שהוא אנחת־רווחה פרוּסטית־כמעט על השיבה למחוז הילדוּת ומציאת מפלט לתשוקה אשר שקטה, שוב מצטיירת צלליתו של האיש “אשר השיג את התהילה הודות לעצלותו”.

הארץ