אין זה קל להסביר כיצד קורה שבמשך תקופה קצרה בתולדותיה הארוכות של ספרות אחת קמים גדולי משורריה של הספרות הזאת, במשך עשורים אחדים נכתבות היצירות שתהוונה את שיאה של הספרות הזאת, שיא ששוב לא יושג בדורות הבאים כפי שלא הושג בזמנים הקודמים לתקופה זו. בקצרה: התופעה הקרויה “תור הזהב” בתולדותיה של ספרות לאומית מסוימת היא תמיד מסתורית־למחצה, בלתי ניתנת להסבר מלא על ידי הגורמים ההיסטוריים, החברתיים והתרבותיים, שבודאי אין להתעלם מהן בחיפוש אחר מהות גדולתו של תור־זהב ספרותי כזה. אפשר שמעטים הם “תורי זהב” מובהקים דוגמת זה שידעה השירה הרומית בתקופת אוגוסטוס. לפחות שניים ממשורריה הגדולים – וירגיליוס והורטיוס – הם עד היום בין המשוררים הספורים שבלעדיהם אין משמעות לא רק לשירת המערב אלא לתרבות המערב. במובנים רבים משוררי־העמים שירשו את העולם הקלאסי, היווני־רומי, הם הממשיכים או אפילו האפיגונים של המשוררים האוגוסטניים ושל וירגיליוס והורטיוס בראש־וראשונה. המשורר והמבקר האנגלי ת. ס. אליוט טען אפילו שוירגיליוס הוא עד היום הקלאסיקן היחיד במלוא־מובנו של המושג הזה של תרבות המערב, וכל משורר רציני של עמי המערב בימינו חייב לשאת את עיניו אל המשורר הרומי כאל מופת ומדריך, ממש כפי שעשה דאנטה כאשר בחר בוירגיליוס למדריכו במדורי התופת.

כאמור, ניתן להסביר חלקית את תור הזהב של השירה הרומית האוגוסטינית בכך שהתרבות הרומית בכללה השיגה בתקופה זו בשלות שאחריה יכול היה לבוא רק ניוון הדרגתי. השפה הלטינית, לאחר שהפליאו לעשות בה בדורות הקודמים יוצרים כקיקרו ולוקרטיוס, הגיעה עתה לזיכוכה הצרוף ביותר. בימי אוגוסטוס היא כלי בעל עוצמה ומורכבות חסר תקדים וגם חסר יורש. לאחר וירגיליוס היא תֵעשה אט־אט לפשוטה יותר וכמו־חרישית יותר עד שתתגלגל לשפות הוולגריות של המערב – הצרפתית, האיטלקית, הספרדית ועוד – בעלות התחביר הפשוט יותר והמקצבים הגסים יותר. מבחינות רבות עד היום אין לשון שתשווה ללטינית של ימי אוגוסטוס, ללשון של ה“אנאיס” לוירגיליוס או לשון “האודות” של הורטיוס.

חמישה הם המשוררים הסגוליים ביותר לתקופה האוגוסטינית, כולם פחות־או־יותר בני אותו הזמן. מלבד השניים שהזכרנוּ, וירגיליוס והורטיוס, אפשר להצביע על שני מחברי האלגיות טיבולוס ופרופרטיוס ועל המשורר הרב־גוני ביותר ובמשך מאות שנים הפופולארי ביותר בין המשוררים הרומיים, אובידיוס, מחבר מחזור־האגדות האפי “המטמורפוזות” וקבצי־שירה דוגמת “האהבים” (Amores) ו“טריסטיה”, שירי־הגולה המלנכוליים. אפשר לומר שוירגיליוס, יליד שנת 70 לפנה“ס, פותח את תור־הזהב האוגוסטיאני ואובידיוס, יליד שנת 43 לפנה”ס, סוגר אותו. במשך ימי שני דורות נוצר קורפוס־השירה שהוא מן העשירים והמעולים שידעה תרבות המערב או שמא כל תרבות אחרת.

מובן שכל אחד מחמשת המשוררים הללו מהווה עולם בפני עצמו. לכל אחד מהם הוקדשו ספריות שלמות ויהיה זה מגוחך לנסות ולתאר בשיחה קצרה זו ולו חלק מיצירתם או להעריך את אופיה הכללי. ככל שקרבים אליהם יותר כן בולטים ההבדלים הגדולים שביניהם; אין אולי שני משוררים בעלי מזג שונה ושליחות פיוטית שונה מוירגיליוס והורטיוס. הורטיוס הוקיר את וירגיליוס ונתן ביטוי לאהבתו והוקרתו למשורר המבוגר ממנו בחמש שנים בכמה שירים נפלאים, אך שירתו שלו הלירית ביסודה שונה מכל־וכל מזו של בעל האפוס הלאומי של רומא, ה“אנאיס”. כבר יותר קירבה יש בין בני הדור האוגוסטיאני הצעירים יותר – שלושת מחברי האלגיות טיבולוס, פרופרטיוס ואובידיוס, שהמשקל הדומה המשמש את שלושתם ביצירות רבות ומעל לכל הנושא הגדול המשותף לשלושתם – נושא־האהבה, יסוריה ותענוגותיה – מקרבם זה לזה, לפחות למראית־עין. לאמיתו של דבר גם הם שונים זה מזה עד מאוד גם בטפלם באותו הנושא או בהדרשם לאותה הסכימה המטרית. אכן, סודו של תור־הזהב הרומי הוא בגיוונו הבלתי־רגיל. במשך תקופה קצרה סיפקו המשוררים האוגוסטיאניים את הדגמים המופתיים לכל סוג שירה שייכתב אחריהם במשך קרוב לאלפיים שנה.

אך המעניין והמשותף לכל המשוררים שוני־האופי הללו, הוא שהם עצמם לא ראו את עצמם כאבות השירה או אפילו כבעלי פטנט המקוריות על אמצאות פיוטיות רבות. להפך, הם ראו את עצמם כיורשים של מסורת מסוימת וכל תוחלתם היתה להגיע ולוּ לשמץ ממעלת המופתים שהיו לפניהם – הם מופתיה של השירה היוונית. וירגיליוס בנה את יצירת־הבגרות שלו, ה“אנאיס”, על־פי הדגם הנערץ של האפוסים ההומריים, כפי שבנעוריו כתב את השירים הפסטורליים שלו “האקלוגות” בהשפעת המשורר היווני תאוקריטוס. הורטיוס כתב באחת ה“אגרות” הפיוטיות שלו את המשפט שהירבו לצטטו, “יוון הכבושה כבשה את המנצח הפרוע שלה והביא את האומנויות היפות ללטיוּם הברברית”. אמנם כן, הרומאים, אדוניה הפיזיים של יוון, נעשו לעבדיה הרוחניים, ומשוררי תור הזהב לא התכחשוּ לכך כל־עיקר. אותו הורטיוס ביסס את הטענה העיקרית שלו לתהילה בשיר ההתפארות הידוע שלו “הקמתי לי מצבת” על כך שהוא הראשון שהביא לשירה הלטינית את המקצבים היווניים. ליתר דיוק, הוא כותב, “מקצבים אאוליים” – כלומר אלה שנקטו בהם הליריקנים היווניים סאפפו ואלקיוס שכתבו בדיאלקט האאולי של היוונית. הורטיוס אף מקדיש שירים רבים לרימומם של המשוררים היווניים, וכל תוחלתו היא תמיד לחקות אותם יפה, הוא אף אינו חולם על השתוות עמהם – “אוי לאותו המשורר המעז להתחרות בפינדרוס” – אומר אחד השירים הללו. והמאלף בדבר שככל שהיו המשוררים הלטיניים הללו מוּדעים לחובם לשירה היוונית, וככל שטענוּ למקוריות פחותה יותר, כן היתה יצירתם חדשנית ומקורית באמת. אולי לא בפעם הראשונה ובודאי לא בפעם האחרונה בתולדות הספרות ניכר כאן תהליך פאראדוכסלי למראית־עין של הזקקות יתרה ומודעת למסורת היוצרת את המקוריות המובהקת ביותר. לא ייפלא שאליוט, בעל המסה המנתחת תהליך זה ושמה “המסורת והכשרון האינדיבידואלי”, ראה בוירגיליוס את שיאה של השירה המערבית.

עוד קו המשותף לכל המשוררים האוגוסטיאניים מכוח אותה רוח הזמן ניתן למצוא באידאל־החיים שלהם. חמשת המשוררים הם בניה של תקופה סוערת, רבת מהומות ומלחמות בתחילתה ושגשוג רועש בהמשכה. אחדים מהם, דוגמת הורטיוס, השתתפו בפועל במלחמות וידעו מבשרם את התלאות המלוות את התעצמותה של רומי, כולם עקבו מקרוב אחר העשותה של רומא־העיר לבירת העולם, מטרופולין הומיה ונמרצת שאינה נחה לרגע מזעפה. וירגיליוס היה למשוררה הגדול של רומא האימפריאלית בשירתו “אנאיס” עם הטור הידוע שלה “אתה, הרומאי, זכור להנהיג את העמים!”. כולם היו תלויים בשלטון ושרוּ תהילות לקיסר או למקורביו – מאקנס הוא הפטרון הנודע של הורטיוס, לטיבולוס היה פטרון אחר בדמותו של שר־הצבא מסלה.

והנה אצל כל המשוררים הללו מצוי מוטיב שעיקרו המאוס בתפארת האימפריאלית הזאת והגעגועים לחיים פשוטים וצנועים, חיי הסתפקות במועט והסתפקות בד' האמות של המשפחה. יחסם של המשוררים האוגוסטיאניים אל זמנם הוא יחס אמביולאנטי – הם מעריצים את גדולתה של רומא ופוחדים מפני הגדולה העל־אנושית הזאת. כולם ביטאו, בחלק זה ואחר של יצירתם, געגועים עזים לשלווה ול“אושר קטן” – האושר להיות אהוב על ידי אשה אחת או לעבד את חלקת־השדה הקטנה שלהם במו ידיהם. “אשרי האיש” – כותב הורטיוס באחד משיריו הנודעים – “אשרי האיש הרחוק מכל הטרדות, כמו הגזע הקדום של בני־התמותה, המעבד את שדות־אבותיו בשווריו”. זהו חלומו הצנוע של משורר רומי הגדולה. כל יתר בני תור־הזהב חולמים בשיריהם, בואריאציות שונות, אותו החלום.

כתב־יד