תרגום, מבוא והערות / יורם ברונובסקי

הערת מבוא    🔗

ה“ארס פואטיקה” – הידועה גם בשם ה“איגרת אל הפיזונים” – היא השלישית שבין שלוש האיגרות העוסקות בענייני ספרות והמרכיבות את הספר השני של ה“איגרות” להוראטיוס. פואמה זו של מחבר ה“אוֹדוֹת” היא בלי ספק החיבור הנודע ביותר של האסתטיקה הקלאסית, בצד ה“פואטיקה” של אריסטו ובצד מסתו של פסבדו־לונגינוס “על הנשגב”. אף שאין היא מקורית ביותר מבחינת תכניה, נהפוך הוא, היא משקפת צורות־שיר שונות שהיו רווחות בתקופה ההלניסטית ונשענת בייחוד על חיבורו של רתור אחד מהם נאופטולאמוס¹, הרי ידו של הוראטיוס ניכרת היטב כמעט בכל טור שבה. כמעט בכל טור של ה“ארס פואטיקה” אפשר למצוא עדות לאותה סגולה נפלאה של הוראטיוס שהגדרה מצוינת נמצאת לה ב“סאטיריקון”. שם מדובר על curiosa felicitas של הוראטיוס, מה שאפשר לתרגם (בדוחק) כ“כושר מפליא” ומה שמתייחס לכושר־הניסוח החד והחלק האופייני למשורר בכלל, והבא על ביטויו המלא ואולי אף הנרחב ביותר במסכת תורת־השירה שלו. ואמנם ה“ארס פואטיקה” היתה במשך מאות שנים אוצר בלום לשאוב ממנו אימרות חדות וניסוחים קולעים לכל מיני הזדמנויות. מעטים יודעים שכאן מקורם של ביטויים לטיניים רווחים שכל איש־תרבות בימים עברו (ופעמים גם היום) מתבל בהם את שיגו־ושיחו. כאן נמצא את הביטוי “סוב יודיקה” (או בהיגוי הרווח “סוב יודיצה”) וכאן גם את ה־in medias res המפורסם. ביטויים קולעים אחרים שנכנסו לשפת־המשכילים הם אלה על אודות “הומרוס הטוב שלעיתים גם הוא מתנמנם לו” (טור 359) כשהכוונה שגם למשוררים הגדולים ביותר יש רגעי־חולשה ומקומות־תורפה בשיריהם. כאן מצוי גם הביטוי היפה laudator acti temporis “מהללם של ימי העבר” – מה שדווקא הוראטיוס איננו, בחיבורו זה לפחות. אלה מקצת מן הדוגמאות של הביטויים הפרוברביאליים שמקורם ב“ארס פואטיקה” ואשר רווחו בכל מאות חיותה של המורשת הקלאסית, עד עצם ימינו.

ה“ארס פואטיקה” היא שירה בת 476 טורים והיא כתובה, כאמור, בז’אנר האיגרת המופנית אל בני משפחה רומית – אב ושני בניו, ככל הנראה – ששמה הפיזונים, אשר על זהותם המדויקת נטוש ויכוח גדול שלא ניכנס אליו כאן. ברור שלפחות אחד משני הבנים הפיזונים ביקש להיות משורר, והוראטיוס מבקש לעזור לו בעצה טובה, בבחינת “איגרת למשורר צעיר” נוסח רומי במאה הראשונה לפנה"ס.

ה“ארס” של הוראטיוס כתובה, כמובן, בטורי שיר במקורה ויש חשיבות להיות שירה, מה שמתרץ למשל סתימויות לא מעטות אשר בה. אך התרגום המובא להלן הוא פרוזאי, שכן עיקר המטרה היתה להביא את דיוקי התוכן, המסובך לעתים, שניסיון לתרגום בטורי שיר עשוי היה לעממו יתר על המידה. בעברית מעטים הם כמדומה התרגומים בפרוזה של יצירות שירה קלאסיות, אף שזהו מנהג רווח מאוד בתרבויות המערב: הצרפתים מתרגמים בפרוזה גם את הליריקה היוונית והלטינית, שלא לדבר על הומרוס אשר לשיריו מצויים כמה תרגומים פרוזאיים הן באנגלית והן בצרפתית. דווקא במקרהו של הוראטיוס, ושל ה“ארס פואטיקה”, יש כמדומה מקום לניסיון של תרגום בפרוזה, ככל שברור למתרגם שמיטב ערכי המקור הולכים כך לאיבוד. מה שנשאר הוא בין השאר כלי־עזר להתמודדות עם המקור הזה (רב הקשיים והסתומות במקרה זה) שרק הוא יכול לספק את מלוא ערכיו של אותו “כושר מוצלח” הורטיאני.

התרגום כולו יופיע, בצירוף הערות־הסבר רבות ומבוא מפורט, בסידרת “טעמים – כתבי מופת באסתטיקה” מטעם הוצאת ספריית פועלים והוצאת הקיבוץ המאוחד. התודה נתונה לשתי ההוצאות הללו אשר חברו במפעל משותף, על רשותן לפרסם חלק מן הספר העתיד לראות אור בקרוב.

יורם ברונובסקי

אילו רצה צייר להצמיד עורף של סוס לראש של אדם ולכסות בנוצות שונות ומשונות אברים אחרים שנאספו מכל מיני חלקים, כך שאשה היפה בפלג־גופה העליון היתה נגמרת בצורה המכוערת של דג שחור, ואילו אתם הידידים הייתם מוּרשים לחזות בציור הזה, כלום הייתם יכולים לאפק את צחוקכם? האמינו לי, פיזונים, לציור שכזה ידמה הספר שבו, כמו בחלומותיו של אדם חולה, יופיעו יצורים שאין להם פשר, ולא הרגל גם לא הראש יצרוּ בהתקשרם צורה אחידה. אך הלא לציירים וכן גם למשוררים מעולם ניתנה זכות שווה להעז וליצור כל מה שעולה על רוחם.

אנו יודעים זאת. וכשם שאנו מבקשים זכות זו לעצמנו² כן אנו נכונים להעניקה לאחרים, אלא שלא כדי כך שהפראות תחבור לשלווה, לא כדי שנחשים יזדווגו עם ציפורים, וטלאים עם נמרים. לעיתים קרובות קורה שלהתחלות נכבדות, המבשרות גדולות, מוסיפים פיסת ארגמן זו ואחרת, למען תיזהרנה ממרחק. וכך למשל מתארים את החורשה ואת המזבח של דיאנה, ופיתולי הפלג המהיר בין האפרים הנחמדים או את נהר הריינוס או את הקשת בענן. אלא שלא כאן המקום לתיאורים אלו. ואולי אתה יודע לצייר היטב (לחקות) ברושים?³ אך מה בכך, אם האיש המשלם לך את שכרך למען תצייר אותו, מבקש להיראות בציור כשהוא שוחה לחוף, ניצול חסר־תקווה מאונייה שנטרפה בים. כד גדול (אמפורה) התחלת לכייר על האובניים. ואם כן כיצד זה שספל קטן יוצא לבסוף מאובניך? הנה כי כן, עשה ככל העולה על רוחך ובלבד שמעשה־ידיך יהיה פשוט ואחיד.

רובנו, רוב המשוררים, הו אתה האב והצעירים הראויים לאב שכזה, נוטה ללכת שולל אחרי דימוי מסוים של הדרך הנכונה. אני טורח הרבה להשיג את הצמצום, וסופי שאני משיג סתימות; העצבים ומצב־הרוח מכשילים את המבקש אחרי הסגנון החלק; מי שפילל לגדולות סופו שהוא מנופח; מי שהוא זהיר מדי וחושש מן הסערה זוחל על האדמה; מי שמתאווה לגוון את דבריו בעסקו בנושא אחד כדי ליצור משהו מופלא, סופו שהוא מצייר דולפין בתוך יער ותאו בין גלי־ים. הבריחה מן הטעות מובילה אל הכישלון, אם היא נעשית בלא אמנות. אומן אחד העובד בקירבת מקום לבית־הספר האימיליאני⁴ הוא היחיד המיטיב לעצב ציפורניים וכן גם לחקות בארד מראה של שערות רכות, אך הוא כושל במכלול יצירתו שכן אינו יודע להציג את הדבר השלם. אילו התאוויתי ליצור משהו, לא הייתי רוצה להיות האיש הזה, ממש כשם שלא הייתי רוצה לחיות עם חוטם עקום גם אם עיני השחורות ראויות הן וכן גם שערי השחור.

אתם הכותבים, קחו לכם נושא שהוא לפי כוחכם וחשבו־נא ארוכות מה המשא שכתפיכם תסרבנה לשאתו ולאיזה משא הן תוכלנה. מי שיבחר את נושאו בשום־שכל לא ייכשל בכושר ההבעה⁵ גם לא בסידור הבהיר של דבריו. ואם אינני טועה, כושרו ויופיו⁶ של הסידור הנאות, בכך שהוא אומר ברגע זה את מה שחייב להיאמר, והוא דוחה הרבה דברים לזמן מאוחר יותר ונמנע מהם כעת. ידבק־נא מחברו של השיר המובטח בדבר אחד, וידחה דבר אחר. מעודן וזהיר תהיה בחברך את המילים זו לזו ותביע את דבריך היטב כאשר תחבר מלה מוכרת למלה חדשה. ואם במקרה הכרח הוא להסביר רעיונות נסתרים באמצעות ביטויים חדשים, או אז מותר להמציא מילים שלא שמעו כמוהן הקארתאגים חוגרי־החגורה. הרשות לכך תינתן אם ישתמשו בה במידת־המתינות.

אכן, מילים חדשות שנוצרו זה מקרוב תזכינה באמון אם מוצאן ממקור יווני והן עוברות שינוי קל בלבד. אכן, למה יתיר הרומאי לקאיקיליוס ולפלאוטוס את מה שהוא מונע מוורגיליוס ומוואריוס?⁷ מדוע זה מתקנאים בי כאשר אני מסוגל להוסיף מעט מילים חדשות לשפתנו, שעה שלשונם של קאטו ושל אניוס⁸ העשירה את שפת־מולדתנו בהביאה אליה שמות חדשים לדברים? מותר היה אי־אז, גם יוּתר לעולם, לתת מהלכים למילים שנוצקו זה מקרוב. כשם שהיערות משתנים על־ידי שעליהם מתחלפים מדי שנה בשנה, הראשונים נושלים (ואחרים באים על מקומם). כן הדור העתיק של המילים גוֹוע, ונולדות מילים חדשות והן עולות ופורחות כדרך הצעירים.

אנו וכל אשר לנו נועדים למות. בין אם זה נפטונוס⁹ שאותו מארחת האדמה והוא מגן על הציים שלנו מפני רוחות־הצפון, והוא הנמל מעשה מלך, ובין אם זו הבצה שזמן רב עמדה בעקרותה והיתה כשירה רק למשוטים, ועתה היא מזינה ערים סמוכות לה וחשה על גבה את כובדה של המחרשה. ובין אם זה נחל ששוּנה אפיקו שהיה מזיק לפירות־האדמה ועתה לומד ללכת בדרך טובה יותר: כל המעשים בני־התמותה סופם שיאבדו, פחות מכל אלה יוכלו לעמוד בחיותם הכבוד והחן של השפה. הרבה מילים שיצאו זה כבר מכלל שימוש תשובנה ותחיינה, ומילים אשר עתה הן מקובלות על הכול תאבדנה כליל¹⁰, אם אך ירצה בכך הנוהג, אשר הוא הקובע בכל הקשור בכללי הדיבור ובנורמה המקובלת של הדיבור.