רקע
גרשום שופמן
אור חדש
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: דביר ועם עובד; תש"ך 1960

הכפר אינו כפר פשוט: ״יחוס״ בלתי מצוי לו, שכן בו דרה אמו של אחד משלושת רבי המדינה שההגה בידם, האיכרה הזקנה שמיד (על שם בעלה השני). בנאומיו ברדיו הביע השליט לא אחת את גאוותו על מוצאו מגזע איכרים, ברם היא, האם, דוקא אינה מתיהרת בו, בבנה, כל עיקר. איכרה פשוטה, ענותנית היא; נוברת באדמתה, מטפלת בבהמותיה, והכל שחוח, שחוח, כשמטפחת חבושה לה על ראשה בצורת שביס. עתים נוטלת היא את חרמשה והולכת אל אפר רחוק, באשר שם, באפר הלז, צומח מין חציר, אותו אוהבות עזיה ביותר. טובת לב עד היסוד, ערפלים טובים, ערפלי הדור הקודם, בעיניה העייפות, ובהושיטה ביצה למישהו, היא מחייכת:

– חמה עדיין…

בערבים יש שבעלה קורא אליה פתאום:

– אנה, מהרי אל הרדיו: הוא מדבר…

אז היא מפסיקה את מלאכתה, אצה אל המכשיר הפלאי שבפינה, מרכיבה את שפופרות־השמיעה על אזניה הקשישות וקולטת בהנאה את קול בנה המדבר אל העם. ויותר שאינה מבינה את התוכן, יותר היא נהנית. את שיעולו הקל באמצע אוהבת היא במיוחד… מי זה, פילל אז, בעודנו כאן בכפר נער עם הנערים! הנה הוא מדבר קשות עם ״האדומים״ מזה ועם ״החומים״ מזה, אבל ניכר שאת האדומים הוא שונא יותר. ״האדומים״ – הוא מדגיש – ״הם אויבנו הראשי!״…


ומה שיש בעולם הגדול יש גם כאן, בישוב הכפרי הקטן הזה: ״אדומים״ ו״חומים״, והקרב בין שני המחנות קרב עקשני, לחיים ולמות. על פרשת־שבילים טבלה ס״דית עם ״שלושת החצים״ ודברי התעמולה שלה, ולעומתה טבלה נאצית עם צלב־הקרס וכרוזי השיסוי שלה. בבוקר בבוקר נמצאות שתיהן ממורטטות ומקולפות מדברי הדפוס שעליהן – מעשה ידי הצד שכנגד בלילה.

מפורסמת בנאציותה היא האשה לודמילה קולֶריטש (ממוצא סלבי, כנראה). אשה נוראה היא זו. פרצוף עגול, מלא בהרות־שמש. משקיפה רוב היום בעד החלון, כאיזבל בשעתה. הנה ראתה בחצר השכן היהודי (המשפחה היחידה בכפר) את הנער, הגימנזיסט, תלמיד המחלקה השלישית, והרי היא קוראת אליו:

– בוא נא, הוגו, ועזור נא מעט לפרַנצל שלנו בהכנת שיעוריו!

ואחר־כך במעונה, ברמזה כלפי התמונה הגדולה על הקיר:

– היודע אתה, מי הוא זה?

– היטלר.

– והיודע אתה, מה הוא רוצה? בבוא היום והוא יהיה השליט גם פה, נגרש את בעלי־החנויות היהודים שבעיר, כשם שעשו בגרמניה. הנה בעל הפירמה הגדולה לבגדים בוֹנדי. הוא בא הלום בעירום ובחוסר־כל, ורק כאן, מאשר לנו, עשה את כל העושר הזה. צריך לקחת ממנו את הונו וילך לו אל המקום שבא משם. בכם לא נגע לרעה, שכן אביך אינו סוחר. מהו אביך בעצם?

– היסטוריון. כותב ספרי היסטוריה.

– העיקר שאינו חנוני, שאינו מנצל את העם.

ופעם באמצע כל אלה:

– הכבר ראית, כיצד עושים לשפן? את השפן אין ״דוקרים״ כדקור את החזיר. בוא ואראך.

והיא מוליכה את הנער אל מדור השפנים בפינת החצר, נוטלת את האחד, תופסת ברגליו האחוריות בידה האחת, ובחוד ידה השניה היא מכה על ערפו בכוח, מתאדמת־משתלהבת, אחת ושתים. רק פרפורי־גסיסה אחדים בזנב – וחסל.

אשה נוראה היא האשה קולריטש!

הפירמות היהודיות בעיר אינן מניחות לה לישון. ודאי מחכה היא בחשאי ליום, בו תוכל ״לשלול שלל ולבוז בז״. ועמה עוד הרבה מחבריה וחברותיה למפלגה. מי יודע, אם כבר לא סימנה לה, בעברה על פני חלונות־הראוה, אי־אילו חפצים שהיא חומדת בסתר. ברם, לפי שעה הפירמות פירמות, מתנהלות כשורה, מבריקות בחלונותיהן הגדולים ברחובות הראשיים – ומושלות בכיפה.

מושלות כיצד? הנה צובאות־מרטטות בנות הארץ על חלונות־הראוה לאפנה, על המעילים והשמלות הנהדרים הללו, המרהיבים מבעד לזכוכית, על חלונות־הראוה של חנות־הנעלים הגדולה לארתור שפיץ; בעונת ה״פשינג״ במיוחד, כשמבין שאר הנעלים מבהיקות נעלי־הריקוד הענוגות, המוכספות, המוזהבות. והנה החנות לזהב ממש, יהודית אף היא, לאבני־חן ותכשיטים; בערבי סתיו ערפליים מציצים בשורה כלפי חוץ שעוני־הזהב הדקים ומגרים את תאבון החיים… האין זה שלטון?

ובפרוץ הקור במפתיע, השלג הראשון מלבין על דבשות ההרים מסביב, וילדים קטנים בבית ללא חומר הסקה, – מתלבט העם על הפירמה לפחמים הגדולה של האחים שוורץ. פירמה זו כבשה לה את השוק על ידי כך, שעמדה והכריזה במודעות ענקיות: פחמים לכל בית בתשלומים לשיעורים! מכחילים האנשים מקור ומביטים בתאוה אל פלח הפחם המשובח, המצהיר בחלון לדוגמה.

– האם עלי ליתן איזו מפרעה? – שואל אחד בהיסוס. והאיש מבעל ל״שַלטר״ (האשנב):

– אם מעון יש לך, אז אין צורך גם במפרעה.

ובאמת, אין הם צריכים אלא לכתובת. אם זו כאן, אין הם חוששים לכלום. יש דין ויש דיין. ועתה שלח לחמך על פני המים!

רעה חולה הוא ענין ה״ראטוֹת״ (תשלומים לשיעורים). עתה, בשעת הדחק, הם חוטפים ונוטלים, אבל מרה באחרונה, כשאין ידם משׂגת לשלם את ה״ראטוֹת״ כשורה. מכתבי תביעה ואיומים אין קץ. רע המעשה, שלכתיבת כתבי־עסק אלה נרתמת על־פי רוב הבת של אחד האחים שוורץ, הנערה הזקופה, הדקה והענוגה הַנסי.

לא, לא למלאכה כזו נוצרה! הרי היא הנערה היהודית היחידה כאן, שבכוחה להתחרות עם היפות בבנות הארץ, ה״אריות״. עתים בערבים רואים אותה בקפה ״טהליה״ משתתפת במחול הפוקסטרוט והטנגו. יש אז מה הנוגע עד הלב בבדידותה, בזו האחריות הכבדה העמוסה עליה, האחריות לגבי אומתה, לגבי גזעה. שלא בידיעתה היא ממלאת אז תפקיד גדול מאוד.

שחרורית וחמימות שופעות ממנה, כמו מנושא הפירמה שלהם – מה״יהלום השחור״. בקידה עמוקה מזמין אותה בחור ״אריי״, מתנענע אתה באכסטזה עליונה, ונפרד ממנה כשוך ה״ג׳ז״, מתוך נשיקת־יד ענוגה־ענוגה. הוא חוזר אל שולחנו, שבאקראי מיסב עתה אליו גם ההיסטוריון היהודי, יוסף קלימט.

– כלום אין מר חושש לחטוא לגזעו?..

– בלֶדזין (הבלים)!..

ההיסטוריון נהנה וטופח לו לצעיר הזר על שכמו בחיבה גלויה.

פתאום התקדר. בין הרוקדים תפסו עיניו גם את הבחור היהודי, הטרזן, מקורזל השׂער, בעל הפירמה לרהיטים, יוליוס פישר. השטן השיאו פעם להיכנס לפירמה זו ולקנות שם רהיטים בתשלומי שיעורים. לאחר שכבר סילק סכום עצום, הזניח אי־אילו ״ראטוֹת״, נכוה בריבית גבוהה, נסתבך, לא לכאן ולא לכאן.

עסק ביש זה רודף אחריו ומדריכהו מנוחה. יום־יום הוא מקבל מכתבי תביעה מהפירמה ואיומים במשפטים. פעמים הוא רוצה להסיח דעת מכל הענין בחזקה, אבל אינו יכול: בבית – מראה הרהיטים כשהוא לעצמו, וברחובות העיר – משוטט כה וכה האוטו של הפירמה! גם בקולנוע, בין המודעות העוברות על פני הסרט לפני המחזה, הוא קורא פתאום: ״אין נישואין בלי רהיטי פישר!״, ועתה, ב״טהליה״, – ה״תכשיט״ עצמו בצאתו במחול. בבוקר, בלשכתו, הוא מכתיב את מכתביו ומאיים בערכאות, ובערב הוא רוקד כאן להנאתו ומחייך מתוקות כלפי בת־זוגו.

זה כשנתים שהוא, קלימט, השתקע בכפר ההררי, מהלך חצי שעה באבטובוס מהעיר. לחקור את קורות היהודים בחבל־ארץ זה בא הלום, לחקרן במקומן. פינה זו, לפי דעתו, עדיין קרקע בתולה היא. לתכלית עבודתו הוא יוצא ונכנס תכופות בבית הרַבינר, שהוא גם מרצה ללשונות המזרח באוניברסיטה המקומית, הפרופסור בריסטיגר. זה ממציא לו כפעם בפעם תעודות היסטוריות חשובות הנוגעות לענינו מהארכיון הממלכתי.

– גנֶדיגה פרוי, עליך להביא לי את ה״טוֹטֶנשַין״ (תעודת מיתה)… – מצא את הרב מטלפן, בדרכו הפעם על מפתן חדרו. כרסתן, גוץ, זקן שיבה יורד טריז, זקן תלמיד חכם, ברם העינים חיוניות, ארציות יותר מדי. לפניו, על השולחן, מכונת־כתיבה קטנה, בה הוא כותב בעצמו את ה״ניירות״ הרשמיים שלו.

– לא טוב – הוא סח אל אורחו – קיבלתי היום מכתב מאת הרב הכולל ה–ץ. גם שם, בארצו, הוא כותב ״רשעות״ (מלה זו הוא מבטא במקורה, לא בגרמנית), ״רשעות״ בכל אתר ואתר.

ה״אוּרקוּנדן״ (התעודות), שהוא מוציא מתיקו, הם גוילי קלף מכורכמים מיוֹשן, מאבק הדורות, שהתאריכים שלהם מגיעים עד לפני אלף שנים ויותר. טפסים ערכאיים ברובם, כתובים גרמנית עתיקה, מובנת בקושי. הנושא החוזר ונשנה כאן – חובות. הנושא הנצחי! על פי רוב תובע יהודי חוב מנוצרי. יונה פרידמן מלפני שלוש מאות שנה תובע חוב מאלואיס פּלטל. אבל יש גם להיפך. פעמים שניהם יהודים, גם התובע וגם הנתבע. עסקי ריבית וריבית לריבית והוצאות לפועל – וחובות, חובות, חובות. חובות אין קץ! ההיסטוריה האנושית אינה בעצם אלא היסטוריה של חובות. דרך כל הדורות, מאז ועד היום, אינה פוסקת הצעקה: ״הנושה בא לקחת!״… אבותינו ואבות אבותינו היו אולי חיים וקיימים עד עצם היום הזה, אילמלא החובות והערכאות וההוצאות לפועל, שהוציאום מן העולם קודם זמנם והורידום ביגון שאולה.

– אלה הם דוקומנטים יקרי המציאות,– מטעים הרבינר.–עליך לנצל אותם כהוגן. אני, לצערי הגדול, אין לי פנאי לעבודה מדעית. עיניך הרואות, כיצד אני מתבזבז כולי בעסקי הקהילה.

– הספר שאני עובד עליו כעת – נתפאר קלימט – יעלה על הקודמים לו בשטח זה. היסטוריה צריך לכתוב בתקופה ״היסטורית״. עתה, עתה צריך לכתבה. ההיסטוריה, על ״אות הקלון״, על ה״יודנשלֶגר״ ועל שאר ״המגפות השחורות״ חזרה עתה, על פי חוק כמוס, לאכסניה שלה. ככוכב־שביט זה, המופיע ממעל לראשנו לעתים קבועות דרך סיבוביו הרחוקים במחזור מסוים.

ואחרי הפסקה קצרה הוסיף באנחה:

– על המרטירולוגיה שלנו צריך לזרוק אור חדש!

מה טיבו של ״אור חדש״ זה, בעצמו אינו יודע עדיין. אבל ברי לו, שההיסטוריונים הקודמים התעלמו מאיזו נקודה עיקרית. נדמה לו, אגב, שבכל הצרות והרעות נעדר היהודי־האדם הדרוש, ואילו היה הוא ״שם״, כך נדמה לו, לפעמים, כי אז היה הכל אחרת… בכל המצבים הנוראים הללו אין רואים את היהודי־האדם, האדם; אינו, אינו!

בניגוד לשאר היהודים בעיר (מספרם אינו גדול), בעלי הפירמות השונות, נמוכי הקומה והכפופים קצת, הרי הוא, קלימט, איש מידות, משכמו ומעלה, רחב גרם וזקוף, זקוף. את זקיפותו, בשעת טיוליו בחוץ, הוא אוהב להפגין ביותר, מתכוון, כביכול, ״להגיה״ ולתקן בה בזו את ההיסטוריה שלנו… שיבה כחלחלה עוטרת את ראשו הנאה, המזדקר ב״יהדותו״ מעל הרקע הכפרי־האַלפּי. עֵר הוא לרוחות המנשבות מסביב; עומד על המשמר, מוכן לקרב בכל צורה שהיא, לעמוד בשעת הצורך על נפשו ועל נפש בני ביתו. ב״ידידות״ שכניו אינו מאמין הרבה. ביום עברות תהיה האשה קולריטש ראשונה לידות בהם אבן.

פעם שב הוגו מבית־ספרו סר וזעף ולא אבה לאכול. ודאי אות הזמן באמצע. ודאי עלבוֹ אחד המורים שנתפס לצלב־הקרס. הנה הוא יושב אל השולחן, ראשו בין כפות ידיו; ניכר, שזה עתה, בפעם הראשונה בחייו, עמד הנער על טיב מזלו הישראלי…

אחרי חקירה ודרישה הגיד, שנער אחד משטרסְגַנג (כפר שכן), תלמיד מחלקתו אף הוא, נאצי, מתאנה אליו יום יום ומציק לו על לא דבר. והיום גם הכהו.

ביום המחרת התיצב האב ליד שער בית־הגימנסיה לעת צאת התלמידים. הנה יצא לבדו אחת ה״פרופסורים״, זלדקן ועקום־גב; המורה ללטינית ויונית הוא, קיזלינגר. והנה פרצה החוצה ה״חברה״ כולה – בצחוק, ברעש, בקולי קולות. סוער ים הראשים הבלונדיים, המבהיקים בחמה, ומכה גלים גלים. הנה הנם בעלי הארץ הבאים. ביניהם כולם, כולם: המדינאי, מנהיג המפלגה, השופט, המוציא לפועל, התליין…

– אבא… – קפץ לקראתו גם הוגו, קורן, יפה שבעתים, – הכבר זמן רב שאתה עומד פה?

– הראני את הנער!

– שם, שם הוא הולך. הלה עם התיק האדום…

– מה שמו?

– אוֹהרנשוה.

ושניהם אצו אחריו והדביקוהו.

– אוהרנשוה!

השגץ הפך פניו.

– אמור נא לי, מדוע הכית אותו אתמול? מה עשה לך רעה?! מדוע הכית אותו?! מדוע?! (מתאַווה היה להסתער: את חטמך הנתעב אנפץ! אבל הוא המשיך:) אני אעלה אל הדירקטור… וכי לשם כך קיימת הגימנסיה, שיהיו התלמידים בה נצים ומכים זה את זה?!..

בדומה לכך הפליג הלאה, וחש בינתים: לא הא! השגץ – אף אבק־פחד לא נראה בעיניו החצופות. האדמה תחת רגליו נותנת כוחה לו. בלי שענה כלום, פנה עורף, דרך עזות, והלך לדרכו הליכה נמרצת.

ההיסטוריון דעתו חלשה. הנה עתה היא הוא ״שם״–ומה? עתה, עתה עמד הוא עצמו כלפי ה״היסטוריה״ פנים אל פנים, וגם בו לא קמה התקיפות הדרושה. ונגד מי?! הרי שענין ה״הגהה״ אינו פשוט כל־כך. ״לא טוב אנכי מאבותי״…


וה״היסטוריה״ בינתים מתחדדת מיום ליום. בתחילה נראה ציון־האיבה אך בדשי האנשים המכוערים בלבד; עתה נִדַבְקו מאלה גם היפים. יוצאות בצלב־הקרס גם הנערות, גם הנערות… מתכוונות הן, כנראה, לשאת חן לפני הסטודנטים השולטים על הטיילת; הסטודנטים בכובעיהם המגוּונים ובצלקות־הסיוף בפרצופיהם, הצלקות הטריות, השותתות דם. מטיילים הם, הבחורים הללו, בסך, חסונים, יהירים, מאוהבים בעצמם – אחרי כל מה שדובר ונכתב בעת האחרונה על ״הגזע הצפוני״ שלהם.

תא נאצי מובהק היא החנות לנייר שממול בית־הדואר הראשי. מקום־ועד שם לאנשיהם, לבריוניהם, ובה, בחנות זו, נמצאים למכירה גם כל מכשירי המפלגה: ציוּני צלב־הקרס, תמונות מנהיגם ואנדרטותיו, ושאר דברי התעמולה שלה. על הקיר, משני עברי החנות, מודבקים כרוזי שיסוי, קטעים מעתוניהם, וקריקטורות־זוועה של יהודים. בני הארץ בעברם כאן – ועמדו. מצטברים, מצטופפים, נדחקים. מעיינים ארוכות בכל חומר־הקריאה הנורא הזה, מעיינים בלי אומר, וניכר שהם מאמינים בכל העלילות הללו אמונה שלמה. על המדרכה מאחריהם עברו עתה לתומם שלושה יהודים: העסקן הציוני החולני, המכורכם, טֶלר, חתנו הדוקטור הצעיר ועוד יהודי שלישי; שלשתם עברו בשורה – ללא צידוד־ראש כלשהו… הנה רצה אל הדואר, לבושה גלימת עבודתה, הנסי שוורץ: מעל המדרגות של בנין הדואר היא הופכת את פניה ומצליפה אל עבר ההמון המשוסה מנגד הבטה חטופה אבל נפשית מאוד.

מצב הפירמה שלהם שוב אינו מזהיר כל־כך, למרות הפלקטים הענקיים: ״פחמים לכל בית״ וכו׳. גם השלטון של יתר הפירמות היהודיות תש הרבה. איזה צל ירד על כולן, על כולן. אפילו שעוני־הזהב בחלון־הראוה כאילו הועמו פתאום… והרע מכל: אין בטיחות ממעשי אַלמוּת מן החוץ. הבעלים מסתתרים מאחורי גבם של משרתיהם ה״אריים״. וכבר היה מעשה, ואבן הושלכה וניפצה חלון גדול בחנות־הבגדים המפורסמת של סמואל בונדי.

אל הרועה רצים צאן עדתו. אל הרבינר, הפרופסור בריסטיגר. מאיצים בו, שיעמוד בפרץ, שידרוש הגנה אצל הרשות. אבל הרב, כנראה, לוחם אמיץ אינו, שכן דרכו להטעים:

– ראש המשטרה אמר לי: אדוני הפרופסור, איני יכול לכלוא במאסר את כל העם!

מרננים אחריו, שאינו נכנס בעבי הקורה, שיותר משהוא טוען ותובע הריהו מתרצה ומתרפס, ואף־על־פי־כן משכימים האנשים לפתחו בקומה השניה.

– האדון הרבינר בביתו?

– האדון הפרופסור – מתקנת אשתו – אינו בביתו, אבל הוא מוכרח לבוא בכל רגע.

מיד נשמעות פסיעותיו, כשהוא בא מן החוץ. עתה כשמביטים עליו מלמעלה, היאך הוא פוסע ועולה במעלות בקושי, קטן־קומה וכבד־נשימה, מוחלים לו את הכל: סוף־סוף רחמנות גם עליו.

– זה עתה הייתי אצל ה״לַנדֶסהויפּטמן״ (הנציב). הוא אמר לי: אדוני הפרופסור…

רע, רע.

והעיקר שגם בעלי ״שלושת החצים״, אשר אמרנו בצלם נחיה, ידם על התחתונה אף הם. גם המבצר החזק הזה, אליו נשואות העינים בחשאי, צפוי אלי נפילה. ״לא ננוח ולא נשקוט, מאַיים השליט ברדיו, עד אם הסירונו את הדגל האדום מעל מגדל העיריה!״ ברחוב הראשי במטרופּולין טייל לפנות ערב ראש־העיר הישיש, לוחם־החופש הותיק, אהוב הפועלים – וזיו השקיעה נח עליו. באהבה מהולה בחמלה קדו לעומתו ובירכוהו לשלום הנפגשים בדרכו. גבוה, זקוף, נראה עתה כאילן בשדה תחת עננה כבדה, הרת סערה; סערה שעוד מעט תעקרהו ותהפכהו על פניו.

והסערה התחוללה.

כל הלילה, ליל פברואר, לא זזה האיכרה הזקנה שמיד מעם הרדיו, בהקשיבה אל ה״הודעות״ הבהולות ממערכות הקרב, חרֵדה לשלום בנה. הנה היא שומעת אותו מדבר אל הפועלים המתקוממים פעם קשות, פעם רכות. קולו צרוד, נרגש. הנה הוא מתחיל תחנונים כמעט: ״אום דוטֶסוילֶן״!.. בינתים נזדעזעה תכופות, יחד עם כתלי ביתה, מיריות התותחים בעיר. באחרונה, ביום השלישי, הודתה לאל על שהקרבות שככו ולבנה לא אונה כל רע. אבל בשמעה את דבר התליות הראשונות (״פסק־הדין הוצא לפועל היום בארבע אחר הצהרים״), נעשה לא ניחא לה, לאם־השליט הזקנה, והלחלוחית בעיניה העייפות – ספק דמע. ניכר היה בעליל, שאיזו נימה פקעה בה. וכשבעלה קרא אליה אחר כך: ״אנה, מהרי אל הרדיו: הוא מדבר״… – ניענעה בידה:

– אין לי פנאי!..

אחרי דיכוי ״האדומים״ התנערו ״החומים״ והרימו ראש. לכאורה, צריכים היו להחזיק טובה לשלטון. אבל לא! השתוללו עוד יותר מבתחילה, ולתעלוליהם המסוכנים בגלוי ובסתר, ביום ובלילה, ביום ובלילה, לא היה קץ. לא היתה מנוחה.

והנה יום צרה ומצוקה.

כבר התחלתו היתה רעה. עוד קלימט במיטתו, הושיט לו נושא־המכתבים הזמנה למשפט: הפירמה פישר קיימה סוף סוף את איומיה. הנייר ה״רשמי״, האפור, כשהוא לעצמו, דיכא את רוחו והטיל עליו מרה שחורה כבדה מנשוא. ארורה השעה, בה הוליכוהו רגליו אל חנות זו. צעד אחד לא נכון – ובכיה לדורות.

הטיל את מכתב בית־הדין על שולחן עבודתו, אל גוילי הקלף, שלקח אצל הפּרופסור בריסטיגר: הֵילך עוד ״דוקומנט יקר המציאות״. ההיסטוריה מוסיפה והולכת!

ברם, באותו יום באה עליו דאגה־חרדה חדשה, שהשכיחתהו את הראשונה. הוגו לא שב בשעה הקבועה מבית־ספרו. בדעתו את פּיזור נפשו שירש ממנו, מאביו, ואת ריבוי המוטורים בעיר, הריהו דואג לו מאוד. הנה פנה היום, והנער איננו!

התלבש, יצא ושם פעמיו אל תחנת האבטובוסים. והכפר כמשפטו יום יום. יוהן קריגל, הזקן האדמוני, בעל בית־המרזח, שב מצידו, מזוין ברובהו, ונושא ארנבת ירויה. אי מזה, מאחת החצרות, בוקעת ועולה נאקת חזיר מוצא להורג; נוראה צריחתו מרחוק, אבל עוד יותר – השתתקותו.

בתחנת האבטובוסים מצא עוד המון אנשים ונשים מכפר זה וגם מהכפר הסמוך שטרסגנג, דואגים כמוהו לשלום ילדיהם, שלא שבו היום מבתי־ספרם בעיר אף הם. נתגלה, שנסיון של ״פוטש״ שני היה היום, הפעם מצד הנאצים, יריות בודדות נשמעו מהעיר גם עתה.

בינתים בא הערב.

– חושך בעיר. החשמל הופסק.

– גם התנועה הופסקה. האבטובוסים לא יבואו.

– הילדים, הילדים!..

אחרי ציפיה ארוכה נשמע סוף סוף טרטור אבטובוס מתקרב והולך. ניכר, שהמשטרה השתלטה על המצב, והסדר הושב לאיתנו במקצת. ילדים פרצו מהקרון אל בין זרועות הוריהם. ביניהם היה גם אותו הנער־הבריון, אוהרנשוה, מתועב־החוטם וחצוף־העינים. אמו חבקתהו ונשקתהו על פיו.

והוגו איננו!

בלב חרד עמד האב, מצפה, והביט למרחוק, כעלי הזקן בשעתו… הנה בא אבטובוס שני, וגם כאן איננו! מקרון זה יצאה האשה קולריטש ו״רוּקסק״ (צקלון) על שכמה (ה״רוקסק״ ריק; סימן שה״פוטש״ לא הצליח). בהתלהבות סיפרה לכל הניצבים כאן:

– גם אני כמעט הייתי בכל רע. אל תוך הלשכה של הפירמה שוורץ הושלכה פצצה, אבל איש לא ניזוק… ואת אודם הדליקה שם אתם רואים? – הטעימה עליזת־נצחון – זה בוער באש מחסן הרהיטים הגדול של הפירמה פישר…

ההיסטוריון היהודי כיוון מבטו אף הוא כלפי כתם האור הלז בפאת הרקיע הלילי, ממעל לעיר המזועזעת, השרויה באופל. אור משונה – ברגע זה בא אבטובוס שלישי, ומבעד לאשנב הקרון המואר נראה הראש היקר במצנפתו, ראש הוגו: ישנו, ישנו!.. – אור נפלא, אור חדש.


המלצות קוראים
תגיות