רקע
גרשום שופמן
בשביל מי?
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: דביר ועם עובד; תש"ך 1960

האדם היחידי, שלא לקח שום חלק במלחמת־האהבים מסביב, היה הרוָק הבא בימים ביסקוֹ. שפל־רוח עמד לו מן הצד והסתכל בחיים החריפים העוברים על פניו. כאותה התחנה העלובה, שהרכבת המהירה אינה מתעכבת אצלה.

ולא ייפּלא. זה היה אדם מחוסר־גוָן, ושעמום של חוּלי־חולין נשב ממנו תמיד. בגדיו, אפילו כשהיו חדשים שבחדשים ויצאו זה עכשיו מתחת מגהץ־החייט, עשו רושם של ישנים ומלוּכלכים בקמח. בתוך תעלת־התּיתוֹרה של מגבעתוֹ השחורה והקשה רבץ רבב־אבק נצחי.

מהיכן היה יונק? מן העולמות הזרים. אוירם של אלו היה אויר־הנשימה שלו. הוא ידע את כל החיכוכים המסותרים, את הסודות בראשית־התרקמותם, את כל הנצחונות והאסונות שבחשאי.

– לכאורה עגבה היא עליו, אבל ניכר היה, שהעיקר אצלה אַתה ולא הוּא

כך היה דרכו של ביסקוֹ לגנוב את לבו של מי שהשעה היתה משחקת לו, והיה נועץ בו את עיניו הפחדניות והחנפות. או:

– היאך יכול אדם להתאכזר כל כך?! הלא בכל מלה ומלה, שדיברת היום בכל שעת־הטיול, ממש רצחת אותה נפש.

ורק אז הביט אליו הלה הבטה ראשונה, כאילו עד עכשיו לא ראהו כל עיקר, והירהר: “סוף־סוף, הרי זה אדם חביב. מפני־מה לא השגחתי בו קודם־לכן?”

וחשק התעורר לגלות לו גם את שאר מעשי־התוקף, שאותם לא ידע עדיין. ביסקו סופג בצמא כל מלה ומלה, ממתיק את עיניו החנפות וצוֹוחַ:

– עד לידי כך לא פיללתי. אך זהו איש מאושר!

וברגע זה הרגיש הלה, שמאושר הוא באמת. ההתלהבות של ביסקוֹ, עם גץ־הקנאה שבמרכזה, השלימה את אשרו ועשתהוּ לוַדאי.

אך לעומת זה קשה ביותר היה ביסקו, כשנהפך הגלגל והיד היתה על התחתונה. בעיניו הארסיות כבה אז גץ־הקנאה, ובמקומו ניצנץ ברק רע, ברק של חדוָה לאיד. לא הועילו כל העקיפים הערמומיים וגנבת־הדעת – הוא ידע תמיד את האמת! בלי חמלה התעלל בפלוני ודיבר בשמחה כבושה:

– כאן החטאת את המטרה. היא הלא אוהבת את פלוני. הדבר ברור. למה תתעה בשוא?!…

ורק עכשיו נתגלה ביסקוֹ בכל כיעורו. כמה ארס בעינים עוקצות אלו, כמה ניווּל בזה החוטם, בזה השפם! – הלה רועד מכעס ומשטמה ומטיח:

– מה לך ולזה? את הכל הוא יודע! כסבור אתה, שכל איש אומלל הוא כמותך!

כמה מיצר הוא עכשיו על כל אותם הסודות, שהפקיד בידי מנוּול זה עד עתה! בעצמו נתן חרב בידו. אך מהיום והלאה – די! הרחק מן הכיעור!

אולם אין לבו של ביסקוֹ נופל עליו. יודע הוא מראש, שעדיין עתיד איש־ריבו לשוב ולהיאחז במצודתו. מכוון הוא אך רגע של קורת־רוח אצל “שונאו” זה, ואז דיה מצדו הסברת־פנים כל שהיא, כדי למשכו ברשתו עוד פעם. שוב עומד לפניו ה“מאושר” ומגלה לפניו מתוך רעבתנות יתרה את כל עניניו החשאיים ורזי־רזיו. יודע זה בתוך כך, שעתיד הוא להתחרט, אך אין הדבר מעכבו. מעֵין גלגול מראש־הר…

כי האושר לא היה במלואו אלא אם כן נכנס בתחום ידיעתו של ביסקו. והאסון נורא היה רק אז, אם נודע לרוָק מחוסר־גָון זה והצית את הברק הרע בעיניו המכוערות. מעשה, ובין זוג־נאהבים נפלה קטטה – ונתפרדו. הוא רץ אל ביסקו והתאמץ להוכיח לו בכל כוחותיו, שהוא עזב אותה, ואף היא רצה אל ביסקו והתאמצה להוכיח לו בכל כוחותיה, שהיא עזבה אותו. אך גם הוא וגם היא חוששים היו, שמא אין ביסקו מאמין – ונתפייסו.

וכך הלכו החיים ואיבדו את מהותם העצמית. צלו של ביסקו ליוָה על כל פסיעה, עד שנהפך למין מפלצת, שהבעיתה גם מחוץ לתחומי־האהבים ושנטפלה גם לפחד־המות. החולנים התרפאו בחשאי, בחדרי־חדרים, בסודי־סודות; וכשראשם סחרחר עליהם לפעמים באמצע־הרחוב, בשרב־צהרים, רגליהם כשלו וחשך לפתע מאור־עיניהם – לא היו רואים לפניהם אלא מפלצת זו…

אך בינתיים חלה ביסקוֹ בעצמו ומת ערירי בחדר־הרוָק שלו. כל מכריו מסביב כאילו הקיצו פתאום. החלשים, מנוּצחי החיים, הרגישו תיכף, כי אבן כבדה נגולה מעל לבם. עכשיו אין הבדל גדול, אם כך ואם כך. אין רע, אין דאגה, אין פחד. אולם המאושרים – כאילו ניטל בבת־אחת טעם־החיים שלהם. מי ידע עכשיו את נצחונותיהם, את כוחם, את אשרם? בשביל מי יחיו עכשיו?

בשביל מי?


המלצות קוראים
תגיות