רקע
גרשום שופמן
נקרעה השלמוּת
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: דביר ועם עובד; תש"ך 1960

חיים יאשצ’וּרקא, המתעתד להיות משורר באידית, בחזירתו, מלא תקוות־זהב, מועידת טשרנוֹביץ לעירוֹ, לפּיֶטרוֹקוֹב, עבר דרך גליציה, וכמו מתוך בור־חֵמר לא יכול לזוז משם. אלילו הוא י. ל. פרץ, וּבתוך ארגזו, יחד עם חלוקיו המסוֹאבים, מתגלגלים הרבה כתבי־יד המלאים מלים: “התלהבוּת”, “מלאך”, “נשמה”, “שכינה” וכיוצא באלה. כל אלה עתידים להצטרף ברבות הימים ליצירות הגוּנות, שמלבד ההוֹנוֹרר בעד האוֹריגינַל שלהן, הרי בודאי שתענקנה לו עוד כפלי־כפליים, בהיותן מתוּרגמוֹת, סוף־סוף, ללוֹעזית. אך לפי שעה המצב דחוּק קצת, וּבצר לוֹ הריהוּ רץ פעם אל ידידוֹ היחידי כאן, המשורר הצעיר, הידוּע בכינוּיוֹ הספרוּתי “למד־וָו’ניק”.

עם למד־וו’ניק הוא מדבר על דבר העתיד המזהיר של הספרות האידית, על דבר שפע העתונות היומית שברוסיה ובאמריקה, על דבר הפוֹאימה של למד־וו’ניק “בין ארץ ושמים”, שהוא, יאשצ’וּרקא, קרא אותה אמש עוד פעם, ושזהו “הדבר היותר חזק” שלו, וכדי שלא יחשדהו הלה ב“כוָנה הזרה”, שהיתה לו במשך כל עת־השיחה, הריהו נפטר ממנו קודם בשלום, ורק אחר כך הוא חוזר שוּב, וּבטוֹן, כאילו רק עכשיו נזכר בדבר, הוּא ממלמל:

– אולי אוכל להשיג אצלך עוד קרוֹנה אחת? בקרוב אשלח איזה “דבר” לאמריקה, שם הלא אין “חכמות”. שם – משלמים!

אחרי קבלו את המטבע, הוא יוצא ומהרהר: “בחור הגון הוא זה, אבל כשרון, סוף־סוף, אין לו!”

את הרחוב ואת האויר הגליצאי הוא שונא תכלית שנאה. יותר מכל מרגיז את עצביו הדיבוּר העברי בהברה הספרדית אצל הצעירים. התלקטו הלום מורים עברים אחדים, מי שהיוּ בחוּרי־ישיבה נתעבים, והם הם שמבלבלים כאן את המוחות ומעכבים את נצחונה של הספרוּת האידית. וכמו להכעיס, מזדמן לו תכופות בדרכו המורה העברי בן־דויד אדום־הזקן, עם עיניו הארסיות, שבקלסתר־פּניו הוא מזכיר מאיזו בחינה אותו “גוי”, שהיה נראה לפנים בערבי־פסחים ברחוב־היהוּדים – לסייד וללבּן את הבתים. הנה גם המורה העברי ויטבסקי. את זה הוא מוצא תמיד בשעת פגישתו עם תלמיד־גימנסיה צעיר (כניכר, מי שהיה תלמידו) באמצע הרחוב וכניסתו עם זה בשיחה עברית־ספרדית זו:

המורה ויטבסקי: שלום!

תלמיד־הגימנסיה: שלום!

המורה ויטבסקי: מה חדשות?

תלמיד־הגימנסיה: לא כלום!

המורה ויטבסקי: ומה נשמע בכלל?

תלמיד־הגימנסיה: לא כלום!

המורה ויטבסקי: שלום!

תלמיד־הגימנסיה: שלום!

ונפטרים איש לעברו. ותמיד כך.

והחיים הלכו והסתבכוּ, הלכו והתקשוּ מיום ליום. הוּא טבע בים של חובות וחובי־חובות. בכל היכּרוּת חדשה ראה אך מקור חדש להלוָאה חדשה. הוא נבאש בעיני כל מכריו ויודעיו, שלמרות כל התחכמותו ועקיפיו, כבר הרגישו מראש ב“כוָנתו הזרה”, שאָרבה מתחת לכל שיחותיו הנלהבות ושהיתה מתגלית פעם בפעם לאחר שכבר נפטרו ונתרחקו ממנוּ כמה פסיעות.

– רק קרוֹנה אחת עד מחר! – היה חוזר אל איש־שיחו, נועץ עיניו בפרצוּפו ומגלה בו פתאום איזה פרט חדש, שלא ראהו עד עכשיו: אצל מי חריץ, אצל מי יבלת, אצל מי שערות־שׂיבה…

ואפילוּ מקום־מקלטו היחידי, חדרו של למד־וו’ניק, נעשה צר לו. ניכר, שחברו אינו סובל אותו יותר. כדי להפיג את השעמום הכבד, שהוא מביא אתו, בדה פעם אחת בכניסתו אל למד־וו’ניק “סנסַציה” זו:

– אצל בית־המרזח של בּוֹמבק דקר זה עתה בריון אחד את אהובתו בסכין?

– דקר – דקר! – עונה למד־וו’ניק בשנאה כבושה, בלי הרים את עיניו מן הספר, שהוא מעיין בו.

ויהי היום ולחדוַת יאשצ’וּרקא יצא הקול, כי המבקר האידי הצעיר, ברזלי, עתיד לבוא הנה, על מנת להשתקע כאן. האטמוֹספירה תתרענן קצת!

וברזלי בא. בו ביום בערב מסר לו יאשצ’וּרקא את כל כתביו לשם חוַת־דעה.

– מחר אגיד לך את דעתי עליהם, – אמר לו ברזלי. זה היה ליטאי מוצק, גבה־קומה ורחב־כתפים, עם זקן שחור ומגוּדל ועם עינים חדות. פניו המגושמים היו דלי־עסיס וגוון – כאותם הקמשונים והחרולים הגדלים בשפע מאחורי הגדרות בליטא שלו.

וביום־המחרת בשעת צהרים כבר טיילו שניהם, ברזלי ויאשצ’וּרקא, ברחוב, וברזלי דיבר:

– עיקר־העיקרים אצלי בחיים ובספרות הוא השלמוּת! השלמוּת זהו האידיאל היחידי, שאליו אנו היהודים הצעירים, בני־התחיה, שואפים. עד הנה היו לנו אנשים קרועים וספרות קרועה, אולם מעכשיו מתחילה – השלמוּת! בשיריך יש הרבה “נשמה”, אבל חסרונם העיקרי הוּא בזה, שסוף־סוף מתלבטת בהם נפש קרוּעה. וב“קרעיוּת” זו צריך להלחם עד רדתה!

יאשצ’וּרקא קטן־הקומה ודק־הגו הרגיש עכשיו את עצמו בטל־ומבוטל לגבי זה האדם החסוֹן, שהלך על ידו. בו בעצמו, עם נעליו הסדוקות ובגדיו הקרועים, ראה באמת את סמל הקרעיות, ובהלז – את סמל השלמוּת! נעליו של ברזלי היו “רוּסיות”, מעור אחד, וגם אדרתו היתה שלמה, אפילו בלי התפר האמצעי שלאורך חוט־השדרה. שלמוּת מוחלטת!

יאשצ’וּרקא רצה להתנגד, אך “הכוָנה הזרה”, שכבר ארבה בחובו במשך כל העת, לחשה לו, כי לא כדאי עכשיו להקניט את איש־שיחו אפילו במשהו. הוא ענה:

– את תמצית דבריך אלה עודני זוכר ממאמרך המצוין: “השלמוּת אצל נציגי־ספרותנו”, שנדפס בשעתו בעתון־המפלגה שלכם.

על פרשת רחובות נפטרו זה מזה. לאחר שברזלי התרחק כמה פסיעות, קרא אחריו יאשצ’וּרקא והחזירהו אליו שנית.

– אולי אוכל להשיג אצלך שתי קרוֹנוֹת עד מחר?

הפנים הרחבים והמגושמים של ברזלי נתכרכמו קצת.

– שתי קרוֹנוֹת עד מחר, – חסר על מלים אלו, שלח ידו במתינות לתוך כיס־מכנסיו וזרק בשעת־מעשה אל מרחקי־האופק מבט עצוב, עצוב מאוד.

כעין קרע, קרע מפוּלש, נפל פתאום באדם השלם הזה!

יאשצ’וּרקא נטל את המטבע, ויחד עם דכדוך־הנפש הרגיל, שהוא סובל תמיד בשעת “פרוֹצס” כזה, צר היה לו ביותר גם על זו השלמוּת המוצקה, שהוא קרע עכשיו בידים.


המלצות קוראים
תגיות