רקע
אליעזר שטיינמן
הבחירה בארץ הבחירה: תשי"ד
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: [חמו"ל]; תשט"ז

אכן, יש חזון במקום הזה

הגענו לידי כך שאין בנו עוד הסגולה להקים מוכיחים מתוכנו וליהנות מברכתה של הבקורת ללא משוֹא־פּנים, המסייעת פעמים בידי הצבור לפשפש במידותיו ולתקן את משוגותיו.

מה נאמר ומה נדבר, והכל מדברים, הכל רוטנים ורוגנים, הכל סוחטים מתוכם רעל המרירות. וההתמרמרות בין מתוך טענות שיש להן יסוד בהגיון ובעובדות בין על ידי סילוף וניפוח מחוץ לכל שיעורי המציאות, הכל מתריעים על עוולות ורואים שחורות ומגלים מוּמים ותולים כל קלקול בזולתם, וקודם כל באלה שהעמיסו על עצמם עול העשיה. וקשים מן הבקורת השרירותית והקולנית, שעל כל כזית ממשות יש בה כמה קבים של פניות, ואף קורטוב של שמחה לאיד וחשק הנקמה במישהו או במשהו. זה הריטון והרינון מפה לאוזן, אותה רכילות הנישׂאת על גלי הלחישות, תאוות החיטוט בפצעים ובסודות, שכל תושבי ארצנו יש להם חלק בהם, משל צרה עינו של כל אזרח בישראל במנת הנחת שנפלה בחלקו לראות בתקומת עמו והריהו נותן עינו בכוס הלעג ושולח לשונו דרך ביטול בכל היקר לו אולי בסתר לבו. פשוט, מצוה לקונן ולהתאונן, למעט את הדמות ולכבות את האורים, לחבל ממילא בערך הכבוד לעצמנו. בתוך מחול העוועים של בקורת הולכת־בטלה, האורגת כל היום שיר של פגעים, שאימצה לה את הרכילות בחינת שפת המדינה, כאילו אומרת ברכת הנהנין על כל כשלון, קשה לבצר נקודת־אחיזה לבקורת שיש עמה עיון ודיון, תהיה וחשבון, בחינת המעשים ודאגה לעתידות, אף שאיפה לתיקון. טבעה של הבקורת להתריע על משוגה או על עוול, לציין קלקולים ולהזהיר מפני תקלות, עתים אין לה ברירה אלא להוקיע עברינים ולפרסם חנפנים, אך אם תעשה כך תצרף ממילא למנין הרוגנים והמרננים, המחטטים לתיאבון ומטיפים מוסר להכעיס. אפילו קולך כשופר תהיה “נכתב” בחברת הלחשנים. יאמרו: הנה הוא! עם המלעיזים אף הוא מלעיז. תמה אני, אילו דרך נס הופיע בינינו אחד דגול, איש־חמודות ואיש־מדות, ראוי להיות מוכיח, צופה לבית ישראל במלוא שיעור קומתו, אם היה מוצא עוז ברוחו ומלים בלשונו בתקופה זו ובמקום זה להגיד את דברו. קרוב לוודאי שהיה יורד בטרם עת מעל הדוכן, או לא היה עולה עליו כל עיקר, אלא פורש לקרן־זוית וכובש את מרי־שיחו בלבו.

והגענו לידי כך שאין לנו עוד שעת הכושר, אף לא הכושר, לספר בשבחי המעשים הגדולים הנעשים לעינינו ולהביע בקול רם את נחת־רוחנו מן הגדולות והנצורות המנסרות מסביבינו, לשמוח באמת עם הצבור. כי מהי שמחה? אדם שמח לעצמו. אפילו הוא משתתף עם הצבור בשמחה הוא שמח לעצמו ובפני עצמו. זהו ענינה של שמחה: היא נובעת מן הפנימיות. אך אין אנו עוד בעלים לעצמנו בשמחה. דומה, אף הצבור אינו עוד שמח על דעת עצמו. החיים נעשו מקצועיים. לכל ענין יש בעל־מקצוע והוא שליח־צבור. יש שליחי־צבור מיוחדים, העושים את מלאכת השמחה.

למה נכחד? נשתנו הזמנים. היינו צבור עולי־ציון, כל יהודי משובץ כאבן טובה בכתר התחיה, כל נפש ישראלית עולם מלא, חלק מן ה“עולם”. היינו משפחה. ושוב אין אנו משפחה ולא קרובי־משפחה, אף אין קהלנו “עולם”. נעשינו צבור בעלי־דרגות. פשיטא שיש בנו מפלגות כפלים ממנין שבטי ישראל, ואף למעלה מכך. אבל יש בנו גם פלגות לפי הותק, לפי המקצוע, לפי מעלת התפקיד, לפי רמת החיים, לפי התואר, לפי הקשרים עם חוגים יודעי־דבר, לפי הסמיכות אל “החלונות הגבוהים”. כשהיינו יהודים פשוטים אמרנו שיר המעלות, כעת הצבנו בתוככי ישראל סוּלם המעלות. אך לכל ראש נתבצרו בינינו מומחים. כל ענין ומומחה שלו. מומחים גם לשמחות. שמחה כי תהיה בארץ כגון בהנחת אבן הפינה למוסד נכבד, בסדר־נטיעות חדש, בפתיחת כביש או בגלוי מקורות־מים, כל שמחה שהיא, הריהי ענינם של בעלי־שמחה מיוחדים, שהם, לפי מעמדם, הנם הקרואים תמיד. הם מברכים, הם שמחים, הם מתפעלים, הם קוראים חן־חן, והעיקר, הם צופים ומתרשמים ואומרים שהחיינו. הם צופים לפי שיש בידם כל כלי הנשק לתצפית זו, היינו, גם לכלי הרכב. אנו פשוטי בני־אדם הננו מחוסרי־ישע. הארץ נתרחבה, נתפשטה, נתגבהה, נתעמקה. אין לעבור עוד ברגל. בשר ודם פשוט אומר על כרחו אשרי יושבי ביתך. הוא שמח מרחוק, בחביון ביתו ובחביון לבו, שמחה חרישית.

מוזר במקצת: שני קולות נשמעים בישראל ואין הקול השלישי. קול נכאים מכאן וקול מצהלות מכאן, קול רוטנים ומשמיצים מכאן וקול מברכים ומטשטשים מכאן. דוּ־שיח. השלישי שותק. הוא חושש לדבר, אף אין האזנים מוכנות להקשיב. מדברים המתיאשים שלא מדעת והמתפעלים מדעת. ולמען הדיוק, המתמרמרים והמגדפים להנאתם עושים חיל יותר. קול הקטיגור על העליונה. כי יצר הרע של ביטול עצמנו והשחרת פני עצמנו כוחו חזק, כנראה, מן החוש לכבוד לאומי ולבטחון אנושי. הרינון ההולך־בטל, המכנה את עצמו בקורת, כבר גידל לעצמו קהל קוראים ושומעים מתמיד בהקשבה. על הרכילות מרובים הקופצים. אם זה עתון שיש בו תשעה קבים של רכילות אומרים עליו, ואפילו המוּרכלים עצמם, שהלעג פוגע קודם כל בהם, שזהו עתון מענין, חי. ומי שאין בו מנה גדושה של גלוי סודות מאחורי הפרגוד ושמועות קלוטות מן האויר, הריהו משעמם, כמובן. שוב נעשתה חלוקה חדשה בקרב עולי־ציון: הללו עושים והללו מלעיזים, הללו סוללים והללו שוללים, הללו עוסקים בקיבוץ גלויות והללו טורחים להגביר פירוד הלבבות ופיזור הדעת. הללו אנשי שבע ברכות והללו אבלים מלכתחילה ומרי־נפש בשגגה או בזדון.

מן היושר לומר להבדיל כפול ומכופל בין המוני הרוטנים, שעל הרוב אין בהם כל מעשים, ללהקת עסקני השמחה וההתפעלות, שיש ביניהם המצרפים לזמירותיהם ולברכותיהם גם מעשים רבי־ברכה לעם ולמדינה. אבל הקול השלישי בין כך וכך נחרש, נחנק או נחבא. אין לו אזנים. אין לו מרחב־תהוּדה; אין הכשרת הלבבות לעשות לו אזנים. כל פעם שהוא ישמיע עצמו ירגיז. המבקר אינו “עדכאני” לא בסביבה עויינת ולא בתוך קהל חוגג. המבקר עלול להיות כאן אורח לא קרוא וסופר לא נקרא. המבקר עשוי לצנן מקצת את ההתלהבות, להוריד את מעלת החום של התפעלות. הוא תוקע את עצמו לתוך ענינים, שאפשר ואין לגלות אותם אלא לצנועים. הוא שואל ודורש, בוחן וחוקר, הוא מבלבל את הראשים ומתלבט בין הרגלים. דרך הטבע שיאמרו עליו שהוא מרפה את הידים. קצת בני־טובים לוחשים לו לתוך אזנו: מה אתה שותק, חבר? הרם קולך, הראה באצבע על לקוּיים, גלה מומים, דבר מפורש והבראת! אך המבקר אילו בא, אילו הגיד את דברו אוי לו מיצרו ואוי לו מיוצרו.

רואה הוא עוול, קיפוח, ניצול, בעלי־זרוע מושלים בכפה, תופסים כסאות בערמה; רואה הוא רישול, הזנחה, בזבוז, כן, בזבוז, אהה, בזבוז, על אף כל ההצהרות לצנע בזבוז, בניגוד לכל ועדות הפיקוח על החסכון בזבוז; בזבוז המשתלשל ויוצא כמין תולע מתוך קיפּולי האיצטלות של הממונים על הצנע, משל לא באה כל הצעקה על הבזבוז1 אלא בשביל לשפשף קצת את המצפּון ולנקותו ממשקע החרטה לעשותו כלי־קיבול רב־קליטה לבזבוז מוסיף והולך; רואה הוא יהירות גדולה מתפשטת במדינה, יהירות של תקיפים, נגידים ובעלי־שררה, יהירות של צמרת בעלת זכויות2 יתירות, יהירות מתהדרים בתפקידים; רואה הוא הרבה שכורים נעים וחוגגים במדינה; הללו שכורי מרירות, רוגז וזעם, והללו שכורים מיין השלטון או מן הבנזין של מכוניותיהם המהודרות, ואולי מן האדים החמים של דבוריהם המפוצצים. רואה הוא יהודים שעלו לציון והם טורחים בכל הכוחות להתכחש לציון היושר ולעקור את ציון שבלבם, ציון מורשת אבות, ציון המכורה וציון התורה, ציון היצירה העברית; רואה הוא קשר מדעת או מחוסר־דעה להקים כאן מעל למגדל דוד – סמל כוחנו היוצר בשירה, בזמרה ובכל מלאכת מחשבת ממקור ישראל – מגדל בבל של הלעז, לעז בלשון, לעז במחשבה, לעז בעל פה ולעז בתוך התוך של הנשמה, עד כי יש ויעלה רעיון־חרדות בלבו שמא לא באנו לכאן בכל פזורינו, לכאן ציון בית־חיינו, אוצר הזהב של נשמתנו, אלא כדי שתבוא עלינו חס ושלום אותה מארה שניתכה על ראש אחד עשיר לבית רוטשילד, לפי המסופר ממעשה שהיה או מפי אגדה, שירד לתוך המרתף, בית הגנזים של זהבו, ואין המפתח בכיסו, וננעלה אחריו הדלת, והוא בתוך עשרו הגדול, בין תלי־זהבו, גווע מרעב. רואה הוא אנו בציון ואת מפתח נשמתנו השלכנו מאחורינו, רואה הוא כי רב הנגע וגדול השבר ופה אין לו לדבר. חושש הוא לדבר משום אל תגידו בכת, שמא יתראה כאחד מכת מרי הנפש, המתמרמרים לתיאבון או להכעיס; וחושש הוא לדבר משם למה יאמרו רואי השחורות: הנה הוא משלנו, מתנבא ברוחנו ואומר מה שבלבנו.

אין הוא משלהם, רחוק הוא מרוחם ולא איש הוא כלבבם. הוא שׂם אזנו כאפרכסת לפעמי הגאולה, אבל אין הוא יכול לרחוץ את פעמי הגאולה בנחלי השקר; הוא רואה את השחר הפרוש על הרי ישראל, אבל אין הוא מסיח את מבטו מעמוּד הענן הקודר העוטף את חיינו; אין הוא חומד צללים, אבל יודע הוא, שאין מניסים צללים על ידי שמפיחים כזבים. אילו הכוח בפיו והאומץ בלבו היה קורא בקול: יהודים, היו אנשי־יושר בארץ הזאת, אל תטמאו את האדמה הזאת ואת השמים האלה בגילוליכם; סללו כבישים וסולוּ גם הדרך לשכינת ישראל; היו גבורי־כוח והיו גם שפלי־ברך; חזקו את הגוף ואמצו גם את הרוח; שירו שיר חדש, שיר יקומי תחת שמי ישראל, ואל תשכיחו מלבכם גם את שיר היחוּד לישראל, את שירת החיים, שחוּט של חן יהודי מתוח עליהם; שמרו על שׂאור שבעיסת היהדות הקדומה לתורה ולתעודה. אילו יכול היה אומר בשפת מורינו הקדומים: נחמו נחמו עמי, אף הנחמו מדרכיהם הרעים, ממעשיכם הנקלים, מכל המדוחים אשר סיגלתם לכם בכל השווקים השחורים בארצות הנכר! אך איכה יגיד זאת – ומיד הוא נכתב בחברה של מחרפים ומגדפים? ואם עדת המקטרגים לא תביא אותו בפומבי בבריתה מן הסתם יצא אחד מן הדוברים, קצין ליחסי צבור הממונה על הכחשוּת ויטיח לו בפניו: הס קטיגור וקח סניגור! אף יוכיח במסמכים מפורשים כי אותו מבקר הוא בעל מרה שחורה ובעל־גוזמאות רחמנא ליצלן, כל יתוש הופך לפיל וכל קיסם של שמועת־בדים נהפך בקסם לשונו לקורת בית הבד. ושוב ידבר אל המבקר בטוב טעם וישיא לו עצה טובה: תחת לפרסם קלקולים מוטב יפרסם נס המדינה, ירים על נס את התנוּפה הגדולה של קיבוץ גלויות, את נס הצמיחה, הגידול, התחוּקה, גלוי אוצרות הטבע וסלילת הכבישים. מה, פגמים יש? כשחוטבים יער ניתזים קסמין. במקום בנין שם לכלוּך. ותחת להתחבר אל כת המשמיצים טוב יעשה המבקר אם יחבר שיר המעלות לזורע, לחורש, לכובשי השממה, לסוללי הכבישים, לגבורי תעופתנו הנועזה, לגבורי ישראל בכל השטחים, לגבורים על הגבולין, המשליכים את נפשם מנגד גם בימים אלה, שאינם שעת חירום בגלוי, אבל חרב החירום מרחפת בכל זאת מעל לראשינו. הטענה היא ניצחת. השיר הוא שיר והוא מצפה לפייטנו, ואולי אין כל הכרח שיהיו שרים את כל השירים בקול רם ושיסמיכו זמירות אל כל המעשים הגואלים. פעם אחת נבקע הים ואז נאמר אז ישיר. אבל ימים רבים נבקעו בלי אז ישיר. ושוב: שירה לחוּד ובקורת לחוּד. מי שאינו גומר את ההלל, כלום אסור לו להגיד על חטא, אם באמת הוא מתכוון לעורר ב“על חטא” זה את הלבבות לתשובה? מה ענין שמיטת היושר והצדק להר הכרמל, למשל, העומד בבנינו? בא אדם ואומר: הה, שוד, הה, גניבה וגזילה, הה, גובה־לב וגרון נטוי, הה, בכי אלמנות והתפרעות במעברות, הה, ריצות לחוץ לארץ של השועים והקועים, והשרים והפקידים הגבוהים וחברי הכנסת ראשונים במעל הזה, אף בוּשה אין וטורחים לפרסם במדור המיוחסים שבעתון, כי פלוני בן פלוני המוּכתר והמוּקטר, פקיד גדול בישראל, יצא לחופשה לארץ שווייץ המעטירה – בא אדם ומתריע על כך, עונים לו: מה לך עוסק בקטנות? שא עיניך אל הרי המפעלים הגדולים, אדם אומר כאן גזילה, עונים לו: עיין כך וכך קילומטרים כביש; הוא צועק חמס על שריפת הנשמה היתירה בישראל ומטיחים בפניו בשורת גלוי חדש של המים במדינה. הבשורה גדולה ומרנינה לב, אבל מה לשמחת בית השואבה ולפריצת גדרי מוסר בישראל? כלום מים שנתגלו מכבים את שריפת הנשמה?

כתוּב: ציון במשפט תפדה. אבל כלום כתוב: ציון בכבישים תפדה? וי למבקר בישראל מן הטענה, ושבעתים וי לו מן התשובה שאינה כלל ממין הטענה, ולא עוד אלא שכאילו באה לשכך את נעימת הצער היסודית שבטענה. הרי זו היא הטענה ביסודה שלה: הקימונו מדינה, קבצנו פזורי־עם, עמד לנו הכוח לבנות ולנטוע, לסלול דרכים ולהקים מצודות, ומפני־מה לא קם בנו הכוח, ואולי לא צמח בנו כלל הרצון, לסלול במדינתנו גם דרכי יושר וצדק, לסלול אותם ויהי מה, לסלול אותם בחינת חוק ולא יעבור, חוק שאין צריך כלל לענוש ואף לא להזהיר עליו, אלא הוא מובן מאיליו, זורם בעורקינו, מחוּייב מציאותנו? מפני מה אנו בונים ערים ועיר אלהים שבלבנו מושפלת עד שאול תחתיה? מפני מה בתוך כלל המצודות לא הצלחנו לכונן גם מצודת דוד, לא דוד זה הנטוע בתוך שלדי הקירות והמעשים של דברי ימי קדם, כי אם דוד זה שצץ ופרח כמטה בחזון דורות מישראל, דוד בן ישי, דוד נעים זמירות ישראל, דוד רבן התהלות, דוד חכם הלב, היודע להתרפק על קונו מתוך שברון הלב, דוד שאף על פי שהיה מלך שר תפלה לעני וספרו זכה להתעלות לקן של תפלות לעניי כל הגויים? לדוד בשנותו את טעמו לפני אבימלך, ואנחנו שנינו את טעמנו, משנים צורתנו, צלמנו, תוכנו, לבושנו, משנים עיקרי היסוד של נשמתנו לפני דוד, בעיר בה דוד חנה.

זו היא הטענה וזו היא השאלה: מפני־מה יש חזון, ובכל זאת נתפרע עם; איכה הסכלנו ככה ליטול חזון הדורות, שיכול היה לשמש עמוד האור, עמוד החן, עמוד הכוח, עמוד התורה והגבורה, ועשינו אותו, בל אחטא בשפתי ובל יתפסוני יריבי לנטיה להגזמה, למעין דבר שהוא כמעט עמוד הקלון, לציונות במרכאות, שכל הנערים מתקלסים בה, לענין של בטלנות? יונה הומיה, שבנתה לה קן בכל לב ישראלי בארצות הגולה, איכה נהפכה כאן בבית־חיינו, לעורב מקרקר? מי הרע לנו, מי המר לנו, אם לא אנו בעצמנו?

זהו הענין, איני אומר: פלוני אשם; איני גורס: כת פלונית בעוכרינו; איני בא להכניס תבן נוסף לעפרים של האשמות וחרפות לגבי שרים ונגידים וראשי הממשלה או רבי הכלכלה בישראל. איני אומר: אני מאשים מחנה זה או אחר. כולנו אשמים על חטא שחטאנו לנשמת ישראל, לעין ישראל, לחזון ישראל, לשיר היחוּד ולדרך היחוּד של עמנו בגויים. לעגנו לאתה בחרתנו, ובאנו לכלל זלזול בבחירה ולידי ביטול בידיעה, היינו, בידיעת עצמנו ובהבנת חזוננו היוצא מן הכלל ויעודנו שאין דומה לו, בין יעוד לצער בין יעוד לשמחה ולצהלה. הננו שושנת יעקב וחייבים אנו להכיר בטיב הקוצים המיוחדים המקיפים שושנה זו. יש לנו חזון לא קם כמוהו ואנו סתמנוהו.

שר ישראל, אין בנו מבקר, אפשר אין בימינו ובקרבנו מי ראוּי להוכיח, אין מגיד, אף אין משמיע, קומה אתה השר, יפוצו ענני היגון הקודר העוטפים אותנו, קומה אתה, הך הכפתור שבמוחות וירעשו שעפי הלבבות. קומה ותן בנוּ לשון וכרה לנו אזנים, פחה בניצוץ הישראלי, פקח כוח, פתח אוצרות ההתלהבות היהודית, תן אתה קול נגיד ומצוה לאמר: כפלגי־אביב כן יזרומו נחלי אש ודמעות מקרב לבבותינו, אש האהבה לישראל ודמעות־גיל, ונפקחו עינינו ויבין לבנו לאמר: אכן, יש חזון במקום הזה!

ז. בחשון תשי"ד


 

מדינת ישראל – בית ישראל

א

אנו בישראל טובלים בים של מרירות, רוגזות והאשמות־גומלין. הארץ מלאה קולות, שהארץ מלאה חמס. הכל מסלסלים בניגון את שיר המעילות ורבים מתחרים זה בזה בהקמת שער המעילות הגבוה של פסוקי ”על חטא" ארוך. אפשר להתנחם מקצת, ששיעור המעילות הוא מגוזם, ה“על חטא” מנופח ובתוך שטף הרוגזות, המסעיר את הכל, יש מנה יפה של רוגז־עצבים. אבל אין זו נחמה כלל, שבני אדם טופלים על עצמם רע שבדמיון כתוספת על הרע שבעין שיש בהם. תוספת זו היא קלקול לעצמו. ואין צריך לומר שרוגז־עצבים סורו רע לא פחות מרוגז של ניגודים לאמתם, כשם שאף מחלה מדומה היא פורענות קשה, ופעמים תקלתה מרובה אף משל מחלה ממשית, מאחר שדרכי־רפויה נסתמו מאתנו. אך מוטב נתרחק מן המפוחים לשמועות ולגוזמאות שכנגדן צריך לטכס עצות בדרכים מיוחדות. איני דן בשחור מני שחור. ניתן דעתנו על השחור. אף הוא אינו דבר מבוטל כלל.

הענינים במדינת ישראל אינם כשורה. אין נחת לא בדברים שבין אדם לחברו, לא שבן אדם לחברה, לא שבין אדם למדינה ולא שבין אדם לבין עצמו. אין שמחה בלבבות. אין אהבת ישראל, לא ישראל המדינה ולא ישראל האדם, אין אושר הגאולה ואין חדות היצירה, אין רוממות־רוח, אף אין חיים רוחניים מפכים בעוז ובאמונה, אין פנים המפיקים נוגה ומפיצים זיו, לא פני נערים ולא פני זקנים וישישים שקנו חכמה. יש איזו חולשת־דעת כללית. אין הכוונה לומר אכזבה כללית מנקרת בלבבות, אבל נפילות המוחין בוודאי יש, מבוכה שבצער או צער מחמת מבוכה.

חלילה להניח, כפי סברת השיגרה, שהמזוּזה נפסלה. אין אפיטרופוס למזוזות שבלבבות. אין אף אחד מוסמך לומר, שהוא יודע מחשבות כל לב. גדולים חקרי־לב של עם גולה השב לארצו לאחר סיוט הדורות והוא כחולם. אומר אני כאחד עם הפייטן והיטמן “אני מאמין בך, נשמה שבי”. אני מאמין בך נשמת ישראל רבת הסבל ורבת הדעת. הנקודה היהודית בכל אדם מישראל בוערת, בוערת, ולכן היא רוגזת, משתפכת בחמת־זעם, רוטנת וממררת. לא המזוזה נפסלה, אבל פגם חל בספירה, בורג נתקלקל. עד שאנו עושים דין בעצמנו ראוי לנו לעשות חשבון־נפשנו, ובה במידה שאנו חייבים לפשפש במעשינו הננו צריכים להעביר את תער הביקורת על מחשבותינו. הרגל מקולקל צמח, ובמידת־מה נמצאו לו גם מטפחים, לזלזל בעיון־מחשבה ולפסוק את הפזמון לא המדרש עיקר אלא המעשה. וכבר נתרבו בינינו חכמים הקושרים כתרי־שבחים לשוטים ומעלים על נס את הבור ועם הארץ, אף גורסים בהיפוּכו של הכתוב, כי ביש חזון יפרע עם וכי ראשית חכמה יראת השכל וסלידה מפני החקירה וההגיון. על מיעוט דמותם של כוחות הנפש וסגולות הרוח, על הזלזול בחכמה, בינה ודעת, לקינוּ הרבה בתקופה האחרונה. אין עם שלם אלא אם כן מצוי בו האדם השלם. ואין אדם השלם אלא מי שכל הכוחות והסגולות מפותחים בו במתכונת הנאותה. אדם כדבעי הוא בר־מעלה במחשבה, בדיבור ובמעשה. קלקול באחת משלוש המעלות האלו גורם קלקול לאדם כולו. על אחת כמה וכמה אין להניח כלל קיום ישראל בארצו בלי מנין גדול של יהודים בעלי־מוחין, אנשי־דעה־וחזון, חכמי המידות, חוט השדרה לישוב, היסוד המקיים לציבור, הכוח המדרבן, המשמשים לא רק מנהיגים ועסקנים ושרים במדינת ישראל, אלא גם עמודי התווך של בית ישראל.

ישראל הוא גוי־סגולה, שיכול להתקיים בעולם הזה כחטיבה מדינית ראויה להתכבד רק אם יהיו בו אנשי־סגולה רבים, גדולי־דעה וטהורי־מידות. מי שאמר ככל הגויים בית ישראל לא שמע כלל באזניו מה שאמר. כל הגויים היו כל עיקרם מדינה; ישראל כל עיקרו בית. ורב ההבדל בין מדינה כל עיקר לבית כל עיקר. לא אנו עשינו את ההבדל הזה, הוא עשה אותנו; לא אנחנו בחרנו בו, הוא בחר בנו. ומה שנבחר נבחר. אין באים ועוקרים בהבל־פה בדור אחד מה שנחקק מדורי־דורות בצפורן הגורל. נבחרנו לבנות בית הבחירה, היינו, לבנות את המדינה כעין בית משפחה ולא כבית הפקידות או כקסרקטין. זהו גורלנו. ואני אומר: מה טוב ומה נעים גורלנו.


ב

אם ההנחות המוקדמות, האמורות כאן, נכונות, הריהן מחייבות מסקנות ההולמות אותן. אך תחילה אנו מצווים על תוספת ביאור לענין בית ישראל. מאז ומקדם מלפף את עמנו תואר זה. תואר בית לעם לא היה משל או מליצה בפי איזה נביא, לא דיבור דרך אגב, אף לא דיבור מן הצד. הוא כתוב בתורה, שנוי בנביאים, משולש בכתובים ובכל ספרי הדורות של ישראל, חקוק בזכרון כל יהודי ומובלע בעצמותיו. “אין אנו עם אלא בדתנו”. כיוצא בכך אנו יכולים לומר: אין אנו עם אלא בשכלנו, בחכמתנו ובבינתנו לעיני הגויים. או: אין אנו עם אלא בבתינו, בבית היהודי. וכן: אין אנו עם אלא בבתי־מדרשנו. אין אנו עם אלא בבתים לתורה ולתעודה, לכל הפינות שאנו פונים ברחבי תולדותינו הננו מוצאים את הבית הנתון בטבור חיינו, בלב אומתנו. בית יעקב. בית ישראל. בית המקדש. בית המדרש. בית התפלה. בית יוסף, בית אפרים ומנשה. חורבן הבית ובנין הבית. הבית הוא חוט השני של תולדותינו. אף לתפלין של יד ושל ראש קראנו בשם בתים. הבית הוא היסוד, הלב וגולת הכותרת. אפשר לומר ללא הגזמה, שלא היה כלל רחוב ביהדות, אף הרחוב היה בית. שער בת רבים בישראל שימש קורת־גג לכלל ישראל. וזו היא המצאתה הגאונית של היהדות: עולם־בית. מעולם־בית עד אדם־עולם לא רב המרחק. הבית היא תמצית היהדות, יסוד קיומנו.

מי מאתנו אינו זוכר מה היה פירושו של בית יהודי אחד שם בתפוצות הגולה? עתים נודד יהודי בדרכים, עובר כפרים, יערות, שדות, ערבות רחבות ואין שם בית יהודי – הרי זה בעיניו עולם ללא קורת־גג. עולם ריק. הכל יש בעולם הזה: שדות, עצים, צפרים, דשאים, נהרות. אש ומים וברואים רבים, אבל אם אין בית יהודי בסביבה העיקר חסר מן המפה של העולם. קרחת כאן. כיוון שפגע בבית יהודי אחד מיד היתה לנודד אורה ושמחה וששון. כיוצא בכך בית יהודי בודד המתנוסס על פני שטח גויי של פרסאות לעשרות ולמאות נצב כמבצר ליהדות. בבית זה השתפכו זמירות ותפילות, נרות דלקו בערבי שבתות ורמזו לעוברי־אורח הנוטים ללון, חיפשו מזומן. הבית היהודי הבודד עלה לכלל מדינה בזעיר אנפין. היה גחלת ונר נשמה. קל וחומר בית כנסת. קל וחומר בית מדרש. כל בית לתורה היה בית לתעודה בישראל. מי אינו זוכר תפקיד הבית האחד בתפוצות הגולה? ומי שאינו זוכר יקח ספרי הקורות ויקרא מעליהם, יקח כל ספר יהודי בכל לשון שהיא ויקרא מה היו בית הלל, בית שמאי, בית יהודה הנשיא, בית דון יוסף הנשיא, בית שר יהודי בספרד הגולה, בית ר' שמואל הנגיד, בית כל נגיד מוקיר רבנן בישראל, בית כל יהודי פשוט. יש עם אחד השוכן לחוף ימים, שרגיל בפיו “ביתי־מבצרי”, היינו, רשות היחיד שלי, בית מנוחתי, מקום־מגורים שלי להיסתר בו מעיני הזרים. אך היהודי אמר לא כך אלא כך: ביתי משכני, מבצר לעמי, רשות לכל הרבים מאחי, זבול לשכינת ישראל.

אין בדעתי לערבב פרשיות ולדון גזירות שוות בין תולדות כל העמים לתולדות ישראל מבחינת הבית. אף הגויים לא היו, כמובן, מחוסרי־בתים. היו גם להם אסכולות, בתי־מדרשות, משכנים, מועדונים, קתדראות להשכלה, קנים לחכמה, בתי־ועד לחוגים ולבני־ברית לשיחות נאות ולגיבוש עיקרים מדיניים וערכי נוי וּמוּסר. יתכן שכל התרבות האנושית הרוחנית, ולא הרוחנית בלבד, ינקה מתוך תאים ואיגודים וחברותות וארגונים נבדלים, שנתייחדו בצנעה או בפרהסיה למחצה להחליף דעות, לישא וליתן בסוגיות ובבעיות, לחדד זה את זה בהלכה. יש חוקים ליצירת הרוח. מצויים דברים המשגשגים ברשות הרבים דווקא וברוב עם הדרת מלכותם; אך מצויים גם דברים שהצנעה יפה להם. דעות חדשות, כחיים חדשים, מתרקמות בחשאי. בקהילות קטנות, בסוד חכמים ונבונים, במושב רעים, בארגוני־ידידים, בדלת אמות של צוותא. היין תוסס בתוך מרתפים, לאחר כך מעלים אותו בבקבוקים ובחביות להשקות עם רב. התרבות שייכת לעם כולו לפי מגמתה, אך יניקתה בחלקה הגדול מתוך מוחות ולבבות של יחידים רבי הכוח וגדולי השאיפות, הנושאים בחובם צמאון גדול ללמוד וללמד, לחקור היטב־היטב הדק־הדק בתוך המחבואים, על מנת לבאר באר היטב סוגיות חמורות בקלות ככל האפשר להמוני עמם. כך הוא הענין ולא לא־כך. העם הוא הבאר. אבל אין העם מסוגל לשתות מבארו שלו, אלא אם כן יבואו בחיריו וישתלשלו לתוכו כדליים. אין בעל הבאר יכול לשתות בכוח עצמו בלבד. אין כאן הטפה למשנת יחידים והטעמת מעלת הבחירים. לא הטפה ולא הטעמה, אלא ציוּן דרכי הטבע ותולדות ההתפתחות האנושית.

כל העמים כך, עם הבית על אחת כמה וכמה. עמך ישראל כולם צדיקים, כולם חכמים ונבונים, ובכל זאת היו חכמים בישראל, היו נביאים, תנאים, אמוראים, גאונים, רבנים, פרשנים, דרשנים, מלמדי־תורה, מרביצי תורה ברבים ובקבוצות, עלו לגדולה ראשי־ישיבות, שליחי ציבור לא רק לחיי־שעה, כי אם גם לחיי־עולם. כזו היא דרך הרוח בישראל בכל הזמנים. בחסדי ההשגחה נתברכנו ביחידים. ביחידים רבים, רבים באמת, בכל הדורות ובכל הארצות, שנטו שכמם לסבול עול תורה, עול לימוד התורה ועול הרבצת התורה. היו לנו הרבה יחידים צנתרי דרהבא, צנורות הזהב, צנורות השפע, מורים לעמם, שהתנדבו להיות מורים לעמם, לפי שהיו נדיבי־רוח. אבל לפני שהלכו אל העם לתת, ירדו לתוך הבארות לקחת. הם נחבאו אל הכלים כדי לחשל שם כלי־שרת ולהיות נושאי־כליו, הראויים לשמם, של שר הרוח בישראל. לא אמרו על הנחבאים ההם שהם תלושים מן העם, פרושים ועריקים. אדרבה, לא היה שבח גדול יותר מלהיות יושב־אוהל. אף יושב־אוהל ישב בתוך עמו. מקום־מחבואו היה לאמתו של דבר רק בגדר אוהל ארעי. אך כל ישראל היה ביתו. אדרבה, אדרבה, יושבי־אוהל – אנשי הלב ורבי החזון שבהם – היו העמודים לבית ישראל. הם הרגישו דופק עמם והעם הקשיב אף מרחוק לדופק לבם. הם נשאו על שכמם את עמם במשך יובלות מגולה אל גולה וממלכה אל עם אחר, ובכל זאת כל הילוכם ומסעם בתחומי ישראל. פרשיות מטות ומסעי סמוּכות זו לזו. ראשי המטות בישראל הלכו תמיד למסעיהם בקרב ישראל. לאן שנסעו והלכו ונדדו – בית ישראל היה מהלך אחריהם. כי הם עמודי הבית. כלום מהו בית? נקודת המוקד, כוח הריכוז. תלמידי חכמים שבישראל חכמי הריכוז היו ובני־בית בקרב בית ישראל.


ג

מהתלת הגורל או משגה המקרים: מפני חטאינו במיעוט רכוז גלינו מארצנו ולקינו מידה כנגד מידה, שעל שום שזלזלנו ביסוד הבית שבישראל נחרב בית מקדשנו; ועכשיו בשבות ישראל חזרנו אל ציון כאל מולדת לבנות בה מדינה ואת היסוד הביתי הזנחנו. אנו בונים בארץ הרבה, בתים במרץ גדול, אבל, חוששני, בהתלהבות מעטה; אנו בונים בתים גדולים לראוה ולא בתים לתעודה; אנו מרצפים רחובות וסוללים כבישים, אבל לביתנו לא עשינו. אדרבה, אנו עושים הרבה לערער את יסודותיו. נזכיר שם בית המקדש, או שם מקדש, או אף רק שם בית, מיד נהיה ללעג ולקלס, כתועי־רוח נתראה בעיני רבים מכל מקום. ובוודאי שיאמרו עלינו שהננו בלבלנים. המפריעים לבונים. אנו בונים אגפים ללא מרכז, עזרות ללא מקדש, גוף ללא חוט השדרה, שלוחות ללא שורש. אין קן, אין תא, אין מקדש מעט, אין חברותא, אין מנין אנשים הקובעים עתים לדון בצוותא – לא דיון מעשי, ישובי וישבני דווקא, משקי וכלכלני, מדיני ותכסיסני, כתתי ועדתי, אלא דיון מתוך עיון ולשם חשבון הפרט והכלל, דיון לשם תיקון וחיפושי־דרכים, דיון שהוא לימוד, לכשתרצו שיחת־רעים, או גם תפילה והגיון בציבור, הסחת עצמו לאהבת לבבות ולחבר לב אל לב – כן, לדוּן בצוותא על ציון ומקוראיה ומקריה, על ציון של מטה ועל ציון שבשאיפותינו. אין תלמוד תורה. אין תלמוד ירושלמי ולא תלמוד תל־אביבי, אף לא תלמוד בכפר ובשדה. יש למדנוּת ומומחיות המחזיקה טובה לעצמה, יש ימי־עיון חטופים לצאת ידי חובה; יש כל התורה כולה על רגל אחת, כגון שמלמדים לשון בסיסית שכולה קש, כגון שעורכים שיעורים מרוכזים, שעיקרם פיזור של סרק, אבל אין תאים לעיון־מחשבה ולמושב־רעים. אין בית. הרחוב מושל בכיפה. הרחוב פרץ גם לתוך הבית. הרחוב פלש לתוך הנשמה של כל תושב בישראל בין הוא עולה חדש, הטעון קליטה, בין הוא אזרח ותיק, הרואה את עצמו משום־מה בר־סמך לקלוט. הרי זה צחוק מר: בנכר היינו מחוסרי־מולדת ובני־בית, וכאן במולדת הננו כביכול מחוסרי־בית ונכרים לעצמנו.

אילו היה לנו רק רחוב אחד, זה שלנו, אפשר שהתקלה היתה פחותה בהרבה. כנגד הרחוב של עצמנו יכול שהיינו מסוגלים לגייס את כל היסודות הביתיים שבנפשנו ולעמוד בפרץ. צרה גדולה, כפולה ומכופלת, הוא הרחוב הזר, הרחוק, הצועד ובא אלינו מן הכרכים הגדולים שבמדינות הים, המשתער עלינו באותיות של קידוש לבנה ושל טומאת כל קודש מעל הכרזות העצומות והצעקניות. רחוב רב הביבין של שופכין, רחוב צבעוני מאוד ורב־תשבצים בדומה לאפוּדות המתושבצות והסודרים המקושקשים, שמתקשטים בהם רבים מבחורי ישראל, רחוב זר וקר, רב זיקוקין ושיקוקין, לויתן של כרכים במדינות הים, בן־שחץ איום, הגומע לתוכו נשמות ופולט מתוכו אשדות של זוהמה. כנגד הרחוב הזה, הטוחן פני עמים ומוחק צלם האדם, מי יעמוד בפרץ?

אי אתה יכול לזמן מנין אנשים, אניני־דעה, בישראל לטכס עצה כנגד שופכין של תרבות מיסודה של סיטרא אחרא, הזורמים עלינו מעל גפי מרומים של כל עולם התחתון, המנפנף בדגל אמנות כביכול, לשים סכר לזרמים הדלוחים של גסות־רוח וקלות־ראש וראוותנות וקופיות והעויה פרוצה ושחקנות קרתנית, הפורצים ועולים מתוך ההויה העכורה של עצמנו. אפשר להקהיל כאן קהילות ולכנס חוגים ואף לארגן איגודים, כדי להגשים מפעלים שתועלתם ספק וקלקולם ודאי, שכל הנצחיות שלהם משתרעת על פני כמה שורות בעתון במדור “היחיד והחברה” או “מוסדות ואישים”, או כדי לקיים כמה הפגנות שיש בהן להקניט את מי־שהוא; כד לסכסך קצת בין הזמנים או ליצור אגודה חדשה לקשרי־ידידות עם החוץ, העולה לפעמים למעין קשר של שנאה כלפי פנים; להוסיף יומא דפגרא חדש לכבוד פלוני בעל־שם, עוד הילוּלה ועוד הילוליילה; לקיים מפעל־נפל חדש באמנות זוטא; אבל אי רב־מג בינינו, שמסוגל למשוך בעבותות של כישוף מזוּמן אנשים משלנו לישב יחד בצוותא וללמוד ראשית דעת עצמנו כאן בתוך החיים החדשים שבציון ובחינת ערכי ישראל בעבר והווה וכדי להתוות יחד מתוך הסתכלות באספקלריה של רוח עמנו איזו דרך תפארת היא לישראל בארצו ומה הם האדנים עליהם יבנה ביתנו בציון, בית ההולם את רוח יושביו, את טבעם ומזגם, אף מסרתם.

טבע, רוח, מזג ומסורת אינם דברים של מה בכך בבנין עם וארץ. כללם יחד מהווה אופי. לא ימיר עם את אפיו, לא ימיר אותו לא במשך דור ולא במשך דורות. אפיינו הוא גורלנו; רוחנו הוא כוחנו וחולשתנו. רוח־מורשה אינו ניתן לתמורה אלא לשבירה. הרפיון הכללי, שהשתלט על הרוחות בישראל, רוגז העצבים והאשמות־גומלין שניחתו עלינו, כל המרירות הזאת המפעפעת בכל פרט, הם פרי הרוח השבורה, ואם הרוח החזקה לא תבנה את ביתנו שוא עמלו בוניו בו.

כל מצב־רוח יש לו סיבה והגיון משלו. במשך יובלות טיפחנו חזון קיבוץ גלויות, וכשהגיע זמן נשתכח מאתנו מחמת רוב בהילות ומהומת המעשים, עיקר גדול, שכל קיבוץ המונים מחייב ריכוז יתר של יחידים. גדולה דאגתנו למעברות, אבל דין הוא שגם חרדתנו לתקופת המעבר תהיה גדולה, תקופה הפוגעת קשה ביחידים. כשהמחנות מתקבצים חייבים היחידים להתרכז. היחידים הם עבדי האומה, אבל ההמונים אינם אדונים ליחידים. אין העם נבנה מחורבן תלמידי־חכמיו. אין בית בלי עמודי התווך. אנשי שאר־רוח, אוהבי העם, הם עמודים. נשמת האומה היא מעין. היחידים רבי הכשרונות והסגולות הטובות הם כחישוקים לחבית. נתרופפו החישוקים בישראל. אך אם נזניח בתי־מדרש הבית היאך יקום? בלי מוחות ההוגים דעות וחושבים מחשבות על עמם, אשר חבלי היצירה הם חבלים להם בנעימים, תתפרד חלילה החבילה. אם לא נבנה כאן תאים למחשבה, קנים לתורה ולתעודה שוב יאמרו עלינו: כל צפור בנתה לה־קן וישראל לא השכיל, עמי לא התבונן.


ד

תרבות הזמן החדש לקתה בפורענות כפולה: בתכונתה הסיטונאית ובאופיה המוכני. ילדי הרוח על הרוב גידולי־בית הם ותחוּמם אישי לגמרי. האישי אינו הצד שכנגד לעממי, אולם הסיטונאות איננה עממיות, כשם שהמון אינו ציבור. אדרבה, העממי ביותר הוא האישי ביותר. כל האנשים המקוריים שבאומה חותמו המקורי של עמם טבוע בהם ביתר יחוּד. אך הסיטונאות היא טשטוש הצלם האישי והעממי כאחד. האָפנה היא סיטונאית וכל עיקרה באה למחוק את הצורה האישית ולטשטש את הגיזרה הפרטית ולגרום שלכל היונים יהיו אותם הפּנים ושלא יהיה עוד גוף אלא דמות הגוף. האָפנה בחיי הרוח, או במובן הרחב יותר, בחיי התרבות, היא טשטוש גמור, רצח המקוריות. אין היא עוד בגדר תרבות אלא בבואה ותחליף שלה. לא עוד חזון בה, כי אם חזיון־שרב. טעמה לא מים חיים לשובב נפשות, אלא מים מלוחים, המצמיאים לעולם ואינם מרווים כל עיקר.

השריד המעט של חיוניות שנשתייר לאחר פורענות הסיטונאות נחבל על ידי צרה שניה, וקשה מן הראשונה, והיא המוכנאות. הסיטונאות מוציאה תוצרת השווה כביכול לכל נפש ותופרת חליפות ההולמות כל גויה ושאינן עשויות אף לפי מידתה של אחת, ואילו המוכנאות אינה גורסת כלל נפש. כל מה שהיא אומרת הוא מן השפה ולחוץ וכל הקולט את האמור שומע מן האוזן ולחוץ. וכשם שהיא פוטרת את האדם מהשתתפות הלב במאמרות ובמעשים, מבטלת את רוח הקודש ומגלגלת הכל למלאכה ולעסק, כך היא נוטלת מן הבריות את הצורך לשתף את כלי הקליטה ואברי העיכול. המוכניות מעמידה לא רק בתוך העולם, אלא גם בתוך האדם גופו, גלגל החוזר, וכבולעו כך פולטו. נאמר, למשל, שהמוח המוכני, מעשה חשמלי, ישמש לנו במקום המוח החושב. וכך יתקינו לעתיד לבוא הקרוב קיבה חשמלית לצרכי עיכול.

הרי זו תרבות של במקומים לאין שיעור. במקום מוח, במקום קיבה, במקום שירים ומנגינות, במקום מחשבות ורגשות, ולא עוד אלא גולם במקום אדם ועם־בוּבה במקום עם. תרבות זו של במקום פוגעת לעת עתה בעמים קטנים יותר מאשר בעמים גדולים. המעצמות הגדולות הן מכל מקום עצמאיות יותר מן הקטנות. יש להן הכוח, התנאים הדרושים, לתפוס את מקום הסיטונאי הגדול. העמים הקטנים נהפכים למקבלים. במובן זה נכון באמת דבר הכתוב חסד לאומים חטאת. ההשפעה של הלויתנים הגדולים על ארצות החסות היא בכל המובנים דלדול וגרעון.

אולם גרעון זה שבכל עם קטן עלול להיות חבלה גמורה לישראל. מדינת ישראל במקומית, יהודי המקבל כל השפע הרוחני מידי אחרים – אין לך מחזה נעווה מזה. רק התעמקות ביסודות בית ישראל יכולה להצילנו מחרפה זו.

פיזור ענני היגונים העוטפים אותנו, המתקת הדינים הקשים, שאנו עצמנו מותחים על כל פרט ועל כלל בישראל, ביטול המרירות המפעפעת ברבים ועקירת החשדנות היתירה והראיה השחורה, הממעטות את כל הדמות, לא יתרחשו עלינו כמעין נס, אלא ברשותנו הם. רשותנו פירושה רצוננו. אך גם הרצון אינו בא מעצמו. צריך לרצות ברצון כדי שנתברך ברצון. לרצות את הרצון פירושו להתעורר. אבל ההתעוררות אינה מעשה־יחיד בלבד, היא ענין של הציבור3, ומכל מקום בציבורים קטנים. כי השתות יהרסון ייאמר: היחידים מה פעלו? אנשי־לבב היכן הם? רואי הנולד מפני מה לא נתקבצו ובאו לבדוק את היסודות, לחזק את העמודים? ועל הכל זקוקים אנו לחברות חדשה, לאו דווקא משקית־כתית־פנייתית, כי אם חברות בישראל, תאים לעיון־מחשבה, חוגים לתלמוד תורת ארץ ישראל. בינה באורח־חיינו ובחשבון עולמנו מתוך כוונה טובה לתקן, הוא תנאי לחיזוק ביתנו. ורק בבנין בית ישראל תפרח ותשגשג מדינת ישראל.

כ“ז אדר ב' תשי”ד.


 

מוסר לא לקחתי

על כל אחד רובצת איזו אימה; עלי אימת הויכוח. חושבני שאין ברכה בפולמוס, כי אין הוא מפרש מה שהיה סתום. אדרבה, הוא מסבך יותר. וכשמגיעים ליעדי ניצוח בוודאי אין מבררים ומלבנים כלום, אלא הצדדים מלבינים מקצת זה לזה את פניהם ברבים, ומכל מקום מגלים זה בדברי זה פנים שלא כהלכה. אפילו מחלוקת בית שמאי ובית הלל, שהיתה כולה לשם שמים, גרמה לעתים קלקול, ואין צריך לומר תחרות המוחות של חכמי־יון בשוקי אתונה. כשהשעה משחקת לאדם הרי־הוא עולה על הבמה ואומר את שיעורו ברבים ושומעים בדיוק מה שהוא אומר; לא שמעו בדיוק, שום בירור נוסף לא יתקן הרבה לגבי מי שתפס משום־מה בדבריו כוונה שלא מן הענין. עד כאן בשני צדדים המצוידים בכלי־זין דומים. קל וחומר כשאחד סח, למשל, פרוזה, וחברו משיב לו בשיר. כל ימי מקנא אני במשוררים. אשרי מי שאומנותו בושם השיר; אוי למי שהוא בורסי של פרוזה. פרק־פרוזה אפילו אתה טוען עליו תריסר גמלי הוכחות עשוי שיר קטן להכריעו. אנו מלכתחילה נושאים פנים לשיר, שהוא בן־טובים ומיוחס. חיצוניותו לעצמה מרהיבת עינים. הוא מדוד וקצוב ושקול, הוא מתנוסס לו מעין מבדל או מגדל. כל טוב קומה; ארבעה טורים בית. שפתו מן השירה. ואילו הפרוזה היא מעין בית משותף ושפתה מקובצת, כל פסוק שלה פסוק מן השורה. השיר נחרז, ולכן נחרת בזכרון; הוא מנוקד, אף נוקד ונוקב. אין הוא צריך להתייגע על פתח ללב, יכול השובב להיכנס דרך כל אשנב, אף של אוזן. השיר הקטן הוא מזיק גדול, ויש שהוא מושיט בקוצו של חרוז עוקץ חד וחלק, שדף שלם של פרוזה אינו יכול לעקרו. בפולמוס לעולם ידה של הפרוזה על התחתונה.

ואולי לא הייתי צריך לסכן עצמי בויכוח עם נתן א. אילולא העוקץ החד והחלק כבר נרמז לי בפרק “גלגל הרהב” שבטור השביעי. שכך נאמר שם: “ברוחו כי עז תאר הוא כאן תאור נמרץ כה – חי פרעה – את יצר הרבים, את גודל שיעורו של להט הכיבודים” וכו' ש“פתע אתה חס גם על כבודו שלו בעבורו”. אם איני טועה בפשט הרי מכאן משמע, שהמתאר עצמו במחילה מכבודו נתפס לאותה תאווה רעה. אין לי, כמובן, 'כל תרעומת על הטור המוסגר “חי פרעה”, שמרומז בו לגלוג מעט כלפי הרוח כי עז או “התיאור הנמרץ כה”, שכן יתכן, שאין “חי פרעה” בא אלא לנועם החרוז ל“כה”. אבל צער יש לי, שגרמתי לכך שיחוסו על כבודי. רחמנות היא טרחה ומוטב היה לחסוך לחבר טוב טירחה זו.

בין כך וכך אני רואה את עצמי מחוייב להבהיר נקודה אחת, שכבר נגרם לה טשטוש. במאמרי “מוסר לא לקחנו” נאמר מפורש שגלגל הרהב שוטף ועובר רשויות תרבות של חיינו. לא דנתי על הטקסים בלבד. אין זו מן המידה להוציא רק צימוק אחד “השר בראש ולימינו סגנו” ולעשותו ראש וראשון, כאילו בו קבור הטלף של הפניה. אף כי הענין הוא ענין ואין להחביא אותו. גם לשרים בישראל יש יד בתקלות רבות של חיינו, שהרהב נראה לי סיבה ראשית להן. אילולא גרמו העוונות, שעליהם אנו נענשים בטשטוש, לא הייתי צריך להעיר כאן דרך אגב מה שאני מוכרח כעת להעיר, והוא ששרים בעברית אין פירושם רק מנין האנשים היושבים בממשלה. ענינם “פני” הקהל, ראשי העדה, המנהיגים, העסקנים, אלה שהדור נשמע, או ראוי לו להישמע, להם. יש גם שרי התורה ומאן מלכי רבנן. מהם בוודאי יידרש, בעד כל הליכות החיים במדינה, בעד התהלוכות, בעד כל אורח החיים, בעד הסגנון. משונה הוא לפסול מחאה על קלקול על ידי הנחה, שמסתמא אף המוחה מקולקל ויש לו קנאה או טינה בלב לגבי השר או סגנו. ההנחה מוגזמת במקצת. לעולם אין אדם מקנא אלא בבן־אומנותו, המהפך עמו בחררה אחת. אבל מה לשכמותי ולעסקי ממשלה וכהונה? על הכתוּב הכהנים הלויים אמר האר"י: הלויים של עכשיו יהיו לעתיד לבוא כוהנים. נניח לעתיד לבוא, לפי שעה צריכים הלויים להתפלל לשמה בחצרות בית עמנו.

ציינתי בתוך יתר החזיונות הנפסדים שבחיינו גם את רבוּי הטקסים, התהלוכות והמעמדים החגיגיים, ולא שהם שורש הרע, אלא סימן־היכר לו, וכן אמרתי שהרדיפה אחרי תארים וכיבודים היא מעין בריחה מדבר־מה פּנימי ורציני יותר, חיפוי על ריקנות שבנפש. הריקנות היא לאו דווקא תכונה טבועה, פעמים היא תכונה קנויה, יש אורח־חיים המצמיח ריקניות או מטפח אותה. כשאנו מציינים לפעמים פגמים חיצוניים קלים כביכול – ומה גם שהם מרובים ומצטרפים לחשבון גדול – כדי להוכיח על פיהם איזה לקוי פנימי המעורר דאגה אין בכך משום פליאה כלל. עתים שרטת קלה, חבורה כל שהיא, מקורה במחלה קשה ובלתי־נראית, המקננת בגויה. סימן לנגע טמא, נאמר בחומש “ויקרא”, ש“מראה הנגע עמוק מעור בשרו”. הנגע עצמו שיעורו מועט, אבל הוא חודר למעמקים.

אמת היא שמראות הנגעים הרבים, כולם ילדי הרהב, שהזכרתי במאמרי, אינם כלל פּכים קטנים. ולא פּחים קטנים, לא חולשות זוּטות כביכול, שאחד בקי ורגיל ומבין מאד, שאינו מחזיק בשוט. יכול להביט עליהם בגודל־נפש ובבת־צחוק פּקחית וסלחנית. המראות הללו הם גופי־חיינו; קוי־יסוד באפיינו. אפילו עבירות קלות, החוזרות ונשנות ונעשות חלק מן ההוי, הן פעמים קשות מן העבירות החמורות, מאחר שדשים אותן בעקב, אין מרגישים כלל בהן ואין מהרהרים חרטה עליהן, וממילא, מתוך שכיחותן ויסוד הטמטום שבהן, הן מטמטמות את המוחות וסותמות את הנפשות. אין בהן משום אותה נחמה שיש בעבירה חמורה, שאם הנפש מזדעזעת ממנה ברגע של הארה וחרטה, נפתח בנשמה מקור החסד והתשובה. וכך מוצאים אנו פעמים שעבירה גדולה אחת נעשית סם־חיים לעם ועבירות קטנות רבות הורסות אותו ומה גם בציבור שאינו מתרשל חלילה גם בעבירות חמורות. הבטלה, למשל, כלום זו נזכרה בעשרת הדברות? אין עליה לאו מפורש בתורה, אבל בטלה מרובה יש בה כוח הרסני. יכול שהיא מחריבה גם את הגופים, ומכל מקום היא פוגמת בנשמות. ומהו רהב, אם לא אבי אבות הבטלה?

יש שני מיני בטלות, בטלת הידים ובטלת הנפש. ואיני יודע איזו מהן קשה. נדמה, שתי הבטלות הללו הן אחת. עם עובד, אף בנפשו אינו מתבטל. קצב העבודה משפיע על קצב החיים הנפשיים. העבודה היא חיינו. כל מלאכה שאדם עושה אותה במאמצו האישי, באימוץ שריריו, בגיוס כוחו הפועל וכשרון המעשה שבו מגבירה בקרבו את מתח החיים, מקנה לו הרגשת עצמיותו, מקרבתו אל מקור החיים הגנוז בתוכו. אדם חי כל זמן שהוא עובד, כשהוא עצמו מוציא אל הפועל, מתקין איזה כלי או מסדר איזה ענין, מתיר בעיה. מתברך ממקור נפשו, ולא כשהוא צופה בעשייתם של אחרים. אין זו אלא אונאת עצמו, או גניבת הדעת של הרבים, שנתפשטה בהשראתם של המעטים, לומר, שאדם מגיע לשיא כוחו בשעה שהוא צופה במחזה או מסתכל בתמונה. אין חיי הנפש מתעשרים מפסלתם של לוחות זרים. אף הצופה במחזה, המסתכל בתמונה והקורא בספר, בא במידת־מה על תיקונו רק אם הוא מתייגע על מראה עיניו ומשמע אזניו, היינו, אם הוא גם כן משתתף, טורח הרבה, וביחידות, לעכל. זה הכלל, הסבילות מרוששת, ורק הפעילות מפתחת את הכשרונות ומטעימה טעם חיים נפשיים. הטקס, אם אינו נעוּץ באיזה מאורע יוצא מן הכלל, שקהל הצופים באמת שותף לו בלב ונפש, כל הצגה וכל ראווה, שאינן בגדר התרחשות אישית ממש, גורמים לדלות נפשית. מצד אחד מקורם בריקניות, ומצד שני משמשים סיבה נוספת לה. הגיעו עצמכם, אדם או קיבוץ־אנשים, שהיו מבלים ימים רצופים רבים מן הבוקר ועד חצות הלילה באולם הצופים, כלום לא היו מרגישים טעם של בחילה?

אין הבחילה תריס בפני הדבר המעורר אותה. פעמים היא מושכת אותו, התאווה לשכרות כל עיקרה בחילה בסמים המשכרים. אלא שהבחילה מושכת לברוח מפניה אל תוך הדבר המעורר אותה. אף הבטלה היא שכרות. המתבטל הרבה הוא מוכרח להוסיף ולהתבטל. הבטלה הממושכת מחלחלת לתוכו חולשת הדעת, ששוב אין הוא עוצר כוח להיפרד ממנה. משום כך ראווה גוררת ראווה וטקס מחייב טקס. כיון שאין הטקס יכול להיעשות בחלל ריק, ולפי עצם טבעו זקוק הוא להמון צופים, יוצא מכל טקס פתוי ושסוי להגביר את התכונה אליו וגם לחזור עליו, כשם שכל כוס מצווחת ואומרת לשתיין: הב! הב! ראווה יוצרת מסביבה בולמוס של ראווה, מתהווה מין הלך־רוח, שכל מי שלא היה שם באותו מעמד לא ראה מחזה נהדר מימיו, וכל מי שלא היה שם אינו בעל בעמיו. ואם תמצא לומר, אינו אדם מן הישוב. אין טקס או ראווה, מצעד או עצרת, שאין מסביבם תכונה גדולה ורעש. לכאורה רעש הוא סימן לחיים, אבל צריך להבדיל בין חיים לחיים, יש חיים שבעל פה, חיים מצד הבטנה, חיים של כביכול, חיים של שלפוחיות־שצף־וקצף. הפרהסיה אוכלת את כל החיות של הנפשות.

פשיטא שאין זו צרה שלנו בלבד, זו היא מכת כל מדינה. זהו אולי זמן כזה. זמן המלובש בגדי בד ובדים, זמן של פאטה מורגאנה, זמן של חיים בחוץ וכלפי חוץ, זמן של קליפות, וקליפת נוגה, ביחוד, שאנשים משוטטים בכל מקום, ורק לא בתוך נפשם, מפחדים להסתכל בתוך נפשם, להתייחד עם עצמם לאורך שעה, לכן רודפים אחרי צל־לא־עצמם ובורחים מחדרי־ביתם ומחדרי־לבם, הצנעה הלכה לעולמה, מתה הרצינות. האדם הפנימי נמצא שמוט לקרן זוית או מבולבל לגמרי, והוא מחפּש תיקון לנשמתו בכל מה שהוא חוץ. נניח שאין זו צרה שלנו בלבד – וכי בשביל כך אינה צרה ואין אנו מחוייבים להתריע עליה? אמנם, מנהג רבים להתנחם ולומר: כמונו ככל הגויים המתוקנים, מה הם רצים, אף אנו רצים. מה הם נוהרים בהמוניהם לראוות, לתהלוכות, לשעשועים, לתחרויות, אף אנו כך. ממה נפשך, אם הבריחה של אדם מעצמו והתרוקנות הנפשות מן החיים היחידיים, שהיא בעצם מותו של האדם הפנימי, הן צרה, הרי זה סימן שכל העמים אינם מתוקנים. ואם אין זו צרה, שוב איננו זקוקים כלל לנחמה – ולמה צביעות זו להעמיד פנים כמתנחמים?

אך אין אנו מחוייבים כלל בגזירות שוות מתמידות בינינו לעמים אחרים. כמוהם כמונו, ובכל זאת יש איזה צד לא שווה בינינו, ואולי יותר מצד אחד, הם יכולים אולי להמשיך את החיים, נניח, בלי האדם הפנימי, אך אנו הרי רוצים להתחיל את החיים בלי האדם הפּנימי, הייתכן? הם רצים ואנחנו רצים, אבל הם רצים ואינם בורחים… מתחומי מדינתם, אצלנו רהב המרוצה משמש גורם לא רק לבריחת האדם מעצמו, כי אם גם לבריחה מתחומי המדינה. מי שאינו רואה את זיקת הגומלין שבין שלטון הפרהסיה והטקסיות לתנועת ה“יורדים” בארץ, אפשר רק לגלגל עליו רחמים ולא לשנות את סברתו המשובשת. עוזבים אותנו לא רק התלושים, כי אם גם המוכשרים ביותר. חיים של חיצוניות, ההתכבדות הנואלה המושלת בכיפה, הטרמפיות הרוחניות הנותנות את אותותיהן4 בכל, חותרים תחת הישראליות בכל מובניה ומעוררים תאוות הגירה לחוץ לארץ ולכל חוץ. חלק מן תאוות ההגירה שלנו לחוץ לארץ הוא בריחה מן הבריחה שלנו מעצמנו. ממה נפשך אם העולם הזה כקרקס דומה, הרי יש קרקסים גדולים ומפוארים יותר. האדם הפנימי קשור למכורה. אבל האדם החיצוני אומר: כל מקום שיש לי רווחה יתירה ומרחב גדול להיות צופה, שם מולדתי. אם פאר, הדר, מחזה, ברק חיצוני, זיקוקין – מי אנו ומה כוחנו לעמוד בתחרות עם הזירות העולמיות? אב, אם, מולדת, נשמה יתירה, בית ממש רשות היחיד – כל זה הוא כמספר יחיד. אבל אם החיים האמתיים הם ברשות הרבים – יש רשויות־רבים מזהירות ומבריקות ורעשניות יותר משלנו. דוקו ותמצאו, שיהודי קל רגלים, שהוא רץ לכל מקום, לכל כנס, לכל עצרת, לכל הפגנה, לכל מקום שנדחקים שם, חזקה עליו, שהוא גם קל־ראש וקל־דעת. קל־דעת בוודאי רך לב הוא, ומכל מקום אינו קשה־עורף. וכלום אפשר לשער, שאנו נהיה מה שאנו צריכים להיות, שאנו נחיה כאן, נשתקע כאן בלב ונפש אם לא נהיה עקשנים? אבל עקשנות היא דווקא ענין שביחידות. כשם שאין שני טפשים נעשים חכם אחד, כך אין שני מוגי־לב נעשים גבור־חיל אחד. יש חזיונות־גבורה בצבור, באחד הנועז, האמיץ. יהודי מחוייב להיות בעל־אופי. להיות נשען על עצמו, כי אם בעת צרה יוותר יחידי – ואין עת שאינה עת צרה – ידע את דרכו, יהודים המוניים לא יבנו את הארץ, לא יקיימו תרבות ישראל, לא יגידו כלום לא לעצמם ולא לעולם. אבל במשטר ונוהג זה, שהוא כולו חקוי לטקסים זרים לאורח־מחשבתם ולארחות־חייהם, לא נגדל יהודים יחידיים. יהודים יחידיים אין להם מקום בסדר־חברתי, המוחק מן הסידור, בין בחינוך הנוער בין בחינוך המונים, את האדם הפנימי.

מבחינה זו הדגשתי, שיד השרים ראשונה ברהב הזה. ושוב, שרים במשמע הרחב: כל מייצרי דעת הקהל בישראל, כל העומדים בראש ומהלכים בראש. אילו זכינו ומלכתחילה, מראשית קיום המדינה, לא ניתנה דריסת הרגל לרהב זה, וראשי המוסדות היו מראים דוגמה של הליכות־חיים פשוטות, של צנע, ענוה, בריחה מן הכבוד ומן הפרסום, בריחה מן המכונית, הסתפקות במועט ממש, ללא חיפוי על מראות נגעים, ללא התחמקות בועדות חקירה, אלא רצו לתקן מראש, ללא העמדת־פנים של חשיבות לגבי האזרח הפשוט, אילו היינו כולנו אנשים אחים, שומרים על נקודת הלב, נותנים כבוד לאדם הפנימי, לחלק אלוה ממעל, לא היו כל כך נפשות רבות מישראל מעוטפות בעצבות ולא היו רוחות שבורות רבות כל כך, לא היו כל כך הרבה מאוכזבים בהתגשם חלום הדורות.

הדגשתי וקראתי את הדברים והשרים בשמם, אף על פי שיכול וגם אני אילו רציתי הייתי מגמגם בלשון ומדבר בעקיפין. אבל איני גורס פסוקי־כלאים כגון אופטימיות מאופקת, נייטרליות אוהדת ואופוזיציה זהירה. סבורני, שצריך לדבר ברחל בתך הקטנה. רואה אני אנשים שחושיהם נכונים ושכלם טוב והם מגיעים לפעמים עד תוכו של הענין. אלא שבין תוך לתוך התוך יש מחיצה דקה כחוט השערה המפסקת. וחוט השערה הזה הוא העיקר. עד שפגעת בתוך התוך יכול אתה לדבר ככל אוות נפשך על ה' ועל משיחו, ואפילו על השרים, והנך באמת מבקר, אבל גם משעשע; הנך אופוזיציה נחמודת, רצויה למקום ורצויה לבריות. ולא כך קבלתי מרבותי. מפיהם למדתי, שהרוצה לתקן איזה קלקול בסביבתו חייב לקבל על עצמו מראש את כל החשדים בקנאה ובשנאה שעתידים למתוח עליו. ישנאוני ובלבד שישמעוני.

אני מוסר לא לקחתי ומדעתי איני זז. ראשי העם חייבים לשמש מופת ודוגמה, להינזר מן הרהב, להתרחק מן הקלוקל, להתייצב בחייהם הפרטיים על דרך הפשטות והצניעות. רצונם של יחידים, שכוונותיהם רצויות, הוא כוח־פועל גדול בחיי הצבור. ראינו זה עכשיו, שאחד העומד בראש מדינה, שביקש באמת לתקן, פרץ כל גדרי הנימוסים המקובלים, דבר ופעל כאחד האדם ולפתע נשבה רוח אחרת במדיניות. כל העולם נשם לרווחה, ואף בעלי התריסין שבגינוני־שררה נענו לו על כרחם. יכול הפרט, יכול הצבור, לשנות את ארחו, להתעורר ולשוב בתשובה. תשובה כאן פירושה שיבה אל עצמו, אל מקורו, אל פנימיותו. יש תקלות בחיינו שהן פרי נסיבות חיצוניות, ויש תקלות שהן בידי עצמנו, ואיני רואה תקנה להן אלא בתשובה ובחרטה. הכל צריכים לפשפש במעשיהם, השרים, העם, ראשי המפלגות, אף ראשי המדברים והמכוונים את דעת הקהל. עת כנוס ועת להתבטל מכינוסים, עת לכבות זרקורים קיקיוניים ולהגביר אור הגנוז בחובנו, עת לעזוב בורות נשברים ולרכז את כל מעינינו במעין שבנפשות.

כ“א באב תשי”ד.


  1. “בבזוז” במקור – צ“ל ”בזבוז“ הערת פב”י  ↩

  2. “זכיות” במקור – צ“ל ”זכויות“ הערת פב”י  ↩

  3. “בציבור” במקור – צ“ל ”הציבור“ הערת פב”י  ↩

  4. “אותותיה” במקור – צ“ל ”אותותיהן“ הערת פב”י.  ↩

המלצות קוראים
תגיות