מכוניות    🔗

יש לנו בארץ הרבה מכוניות, פרטיות וצבוריות. איני אומר הרבה מאד, אף אין צורך לומר זאת, כי בכגון זה אף הרבה הוא הרבה מאד. כל המוסיף גורע חל אפילו על רהיטים. הנתונים בצפיפות בתוך הדירה, והם, כידוע, אינם זזים ממקומם, קל וחומר על מכוניות הניידות דרך כלל, וכל אחת עלולה להיכנס לתחום חברתה ולהתנגש עמה.

שוטטתי פעם בשכונות הצפון של תל־אביב ומצאתי שם סימטאות לרוב, שמכונית רובצת ליד כל בית או צריף, בדומה לכלבים מלפנים שהיו שומרים ליד כל שער בכפר. שפע של כלי־רכב, מהומה של עשירות, שיא של בהילות ומהירות. אין בית אשר אין שם שד, היינו מין זה על גלגלים. הסימטאות הקטנות, השקטות, נראות כמוסכים או כמחסנים למכוניות. לפעמים אתה עומד ומביט: אין איש בסימטה, אך המכוניות עומדות בסך. – מצבות. כלתה רגל מסביב. והגלגל חי וקיים.

שפע מחריד. איני דן מן הצד הכלכלי, אם מנת הרכב הולמת את מצב הפרנסה של ישוב זה. בעיה זו היא ענינם של חכמי הכלכלה, המצויים ברוך השם בתוכנו בכמות ראויה להתכבד, אם כי חכמים נמנעים על הרוב מלחוות דעה על גופי־חיים, שמעורבים בהם גם גופי־תורה בהלכות יושר וצדק. חכמים מבררים עובדות, ממיינים חזיונות, קושרים תולדות לסיבות, אבל אין הם נתפסים חלילה להטפת־מוסר. חכמים שותקים בסוגית המוסר. ואולי הדין עם החכמים. אפילו מי שלא החליט עדיין, שהמוסר משול כחרס הנשבר או ככלב הנובח, מבין שפעמים טוב שלא תטיף משתטיף על אזנים לא שומעות. ומה גם שכל אחד יכול לקפחך בדיבור: מי שמך למגיד־מישרים? ואתה כלום צדיק גמור הנך, המקיים בכל התחומים מצוות צנע כהלכתה? אין זה מעשה נתון מחוץ לסיכון עצמו להטיף מוסר. לעולם יכול כל הרוצה להגיד לך: על שהטפת יטיפוך!

אולם אין צורך לרתום את המכונית לעגלת המוסר דווקא. בכל קנה־צופים שאנו מסתכלים במכונית אין היא נראית לנו כלה נאה וחסודה. נתבונן בה מצד התועלת המשקית או החברתית, מצד בריאות הגוף ושלום הנפש, מצד טובת־הנאה או גורם־כשלון לרגלים, והיא נמצאת מופרכת על שום שהיא מופרזת.

אמנם, ענין זה דווקא, היינו, ההפרז שבדבר, הטעון הוכחה, אינו נוח להיתפס במכשיר ההסברה. כל בעל־מכונית לעצמו בוודאי טעמו ונימוקו עמו להשתמש בכלי־רכב פרטי או צבורי משלו (יש גם כלי־רכב צבורי משלו, שאין בינו לבין הפרטי, אלא הבדל השם בלבד). לראשי הממשלה ולראשי המדינה מגיע מסתמא כלי־רכב מהיר משופרא דשופרי. אף לשרים מגיע. מגיע למנהלי מחלקות. מגיע גם למדריכים, לעסקנים לתועמלנים. כל רופא, יש לשער, זקוק לה. ואולי גם החולים זקוקים לרופאים, שיש להם סוסים מהירים משלהם, כדי לבוא על כנפי הנשרים ולהביא להם לאלתר את הרפואה השלימה. לא יעלה כלל על הדעת לחלוק על כך, שעתונאי ללא מכונית הוא כרועה בלי חליל, והרי העתונאי אינו חלילה איש פרטי סתם. הוא שליח־צבור. אגב, במאמר המוסגר: העתונאים הגיעו בפועל ממש לאותה דרגה גבוהה של התפשטות האני, שרבים מן הקדושים נכספו אליה ולא יכלו להשיגה. העתונאים הם עיני העדה והם רגלי העדה וקולמסי העדה. אינם חיים לעצמם ואינם כלל של עצמם. כל ידיעה ושמועה שקולטים מיד פולטים. הכל למען הזולת. מכונית שלהם היא כולה לטובת הכלל. כל עתונאי הוא צבור, ואין צבור עני. מן הדין שתהיה לו מכונית. אבל מסתבר שגם כל בעל מכונית פרטית, יהיה מי שיהיה, יכול להביא חבילה של ראיות, שבסיכום האחרון החברה או המדינה נמצאת מרויחה ולא מפסידה מטיסתו המתמדת ברחובות העיר ובכבישים הבין־עירוניים.

בנימוקים אין מחסור. כל פרט לעצמו הוא אולי צודק. אבל כולנו יחד נראים לפעמים לעצמנו, ומסתמא גם בעיני אחרים, עדה משונה חשוכת־חסכון ועמא פזיזא הבהול על רוחו. החברה או המדינה אולי מרויחה על ידי שפע כלי הרכב, אבל הישוב כולו בכל זאת מתרושש. והרי כאן חידה לכאורה. הכיצד ריווח יוצא לכלל הפסד ועשירות מביאה לידי עניות? אנו שוב נאחזים בסבך הבעיות הכלכליות, שרק מומחים גדולים מסוגלים מסתמא למצוא בהן את ידיהם ואת רגליהם. ומי שאין חלקו עם המומחים חייב להצטמצם בענינים הנתונים לחושינו הטבעיים ולשכל הפשוט. אף החושים הטבעיים והשכל הפשוט רשאים לחוות דעה.

אם על פי כך נדון הרי רואים אנו בחוש ומבינים בשכל, שיש עושר שהוא עוני ויש שפע שאין בינו לבין גרעון ולא כלום. יתכן ששאר־רוח אינו מום, אבל מצויים שארים רבים הגורמים קלקול. שאר־מכונה לא כל שכן. פתחנו במכוניות, ומן הראוי לצרף לכאן את המכונות בכללן. כל יתר־מקום שנתפסת למכונה בחיינו כנטול דומה וסופו הפסד רב. ההוכחות לכך אינן צפונות במסתרי המדעים. הן מצווחות אלינו מתוך כל מראות הנגעים שבמציאות ומן המעשים שבכל יום. מרובים חללי השובע מחללי הרעב. רוב תחלואים מן הזלילה והסביאה באים. עיקרו של ניוון מן השפע, מן המותרות. מרה שחורה כרוכה כמעט תמיד בעצלות, היונקת דרך הטבע מאיזה בחנם, שירד על האדם במשך זמן־מה מקרן השפע. המפונק נעשה עצל, העצל הוא בעל מרה שחורה, מרה שחורה מתישה את הכוח ונוטלת חשק העבודה. מי שאינו עובד נופל לתוך עצבות. וכך חוזרים הדברים חלילה. מעגל־קסמים. האוכל לחם־חסד סופו זקוק לגמילות חסדים. אדם צריך להיות סמוך על כוחות עצמו, מהלך ברגלי עצמו ופועל בידי עצמו. לא ניתנה המכונה אלא לשמש לו עזר כנגדו. במה דברים אמורים שגם ידו תושיעהו ומרצו יעזור לו.

המכונית, בדומה למכונה, היא בעיה, המכונה היתה מעיקרה בעיה. מלכתחילה עוררה מרי והתקוממות כנגדה. מבחינות שונות התנגדו לה. מי שראה בה אוייב מעמד הפועלים וגורם לאבטלה; מי שראה בה שליחוֹ של השטן; מי שראה בה צד לוחם כלפי הטבע. הרבה טעמים לפגם נמצאו בה ובכולם גרעינים של ממש. חוש נכון הדריך את יריביה מאז ועד היום. כל מכונה יש בה אבק־שריפה לעולם. אַמנם, היא בונה ומתקנת, אבל גם מביאה עמה איזה הרס וקלקול. כל קטרוג שהעלו עליה מזמן הופעתה לעולם וכל קטרוג שאפשר להטיח עליה גם בימינו, ראוי להישמע, אם כי הוא יוצא לבטלה. המכונה גזירה היא עלינו, ברד ומבול מן המרומים, ואין לנו אולי חכמה ועצה כנגדה. נמצא כל הצועק עליה הוא מן המתמיהים. ובכל זאת אין אנו פטורים מלצעוק עליה, ואין צריך לומר, שאנו חייבים להתחקות על התקלות הכרוכות בה ועל התחבולות האפשריות לצמצם את תחומי שלטונה ושיעורי השפעתה.

המכונית והמכונה הן כלי־שרת לאדם, משמשיו שלו, ואינו דין שהכלי יתעלה על יוצרו והשמש יתפוס את מקום בעליו. עושר שבא מידי משמשים הוא עוני או גזל. ריבוי המכוניות הוא מהומה של עוזרים ומשמשים. לכאורה מנצל האדם את המכונה והמכונית, והוא באמת מנוצל על ידיהן. אדם שיש לו הרבה משרתים הוא גופו הולך לאיבוד בתוכם. פעמים אין הוא יודע כלל היכן הוא עצמו, מה כוחו, מה טיבו, מה תכליתו ומה צורך בו. אמנם, המכונה מביאה לו שפע רב, ויתכן שמקץ ימים תעניק לו הכל. אבל משול מי שיש לו הכל כאילו אין לו כלום, שהרי יש לאדם רק מה שאין לו, היינו, רק מה שנתוּן בתחום שאיפתו. ואם באמת נגיע לידי כך שהמכונה תעשה את כל מלאכתנו, תחשוב את מחשבתנו, תחשב את חשבונינו, ואולי גם תאהב את אהבותינו ותשנא את שנאותינו, ואין צריך לומר שתלחם את מלחמותינו, אנו עצמנו מה יהא עלינו, במה נבלה את ימינו ומה יהיה כוחנו. לא זו בלבד שכל המין האנושי יהיה למעין קהלת קיבוצי – שלא יהיה לו כל ענין בעולם ואף לא ענין בעצמו – לא יהיה בו עוד כוח הפועל, לאחר שייגמל מן העבודה ולא יצטרך להתייגע על שום דבר.

העולם קיים על החוק, ובחוק זה הוא נדון, והוא: מי שאינו עושה אינו אוכל. לפי שעה פירושו של חוק זה כך הוא: מי שאינו עושה ואינו מרוויח לחמו בעמלו, אין נותנים לו לחם לאכול. לעתיד לבוא יהיה פירושו של חוק זה כך: מי שאינו עושה אינו אוכל לפי שאין לו כל חשק לאכול. התיאבון ניטל ממנו. וכשאין תיאבון ואין תרגילי־אכילה מתקיים מה שנאמר בקהלת “ובטלו הטוחנות” אברים שאינם פועלים מתנוונים חיש מהר.

לא בכדי ראשיתו של ספר קהלת סובבת על ציר התענוגות המרובים, שנפלו בחלקו של קהלת, שמשך ביין את בשרו ושבע את כל התפנוקים והיו לו עבדים ושפחות ולא מנע את לבו מכל שמחה וכל אשר אשר שאלו עיניו לא אצל מהן, ובסופו של דבר נשמעת זעקת השבר על היום “שיזועו שומרי הבית והתעותו אנשי החיל ובטלו הטוחנות, כי מעטו וחשכו הרואות בארובות וכו'” עד “ושחו כל בנות השיר” ו“תפר האביונה”. אחרית זו נועצה בראשית. מרבה עבדים ושפחות ממעט את ההתפתחות של כוחות עצמו, מרבה תפנוקים, מטמטם חושיו וגורם ניוון לכושרותיו הגופניים והנפשיים. בדורות שמעבידים המונים בפרך נראית בדין העבודה כקללה. אבל הרי העבודה היא ברכה, מתנת בוראנו. אולם ברכה זו פורחת בנו רק מתוך מידה של כפיה. האדם לעמל יולד, אבל הוא עצלן לפי טבעו. ורק לאחר שההכרח כופה עליו את העבודה הוא שמח בה. אי אפשר לנו בלי קורטוב הכרח, בלי מאמץ, בלי עול. ואוי למי שלא קבל על עצמו שום עול. עליו רובץ עול הבטלה, שאין קשה ממנו. ואם באמת יקוימו היעודים הנבואיים שלעתיד לבוא תגדל הארץ גלוסקאות וכלי מילת, יהיה זה עולם עצוב מאד ומין האדם בעל מרה שחורה איומה.

סכנה נבואית זו רחוקה עדיין מאתנו. אבל רבים ממשיכים אותה על עצמם לאלתר. קללת השפע כבר הגיעה בשטחים ידועים ובחוגים מסויימים לשיעור שיש בו כדי לסכן הן את בריאות הגוף והנפש והן את שלום החברה. רבים לוקים בשפע מזון ומשקה; אבל יתכן שמרובים מהם הנפגעים משפע התנועה על גלגלים. ריבוי המכוניות לא זו בלבד שהוא אוכל ומכלה בנזין הרבה, הוא אוכל ומכלה הרבה שמן למאור שיש בנפשות. איזה הבדל, למשל, יש בהלך הרוח ובתנועות הגוף בין המהלך ברגל לנוסע במכונית. המהלך ברגל מכוון לפי זה גם את מחזור דמו וגם את מהלך מחשבותיו. הוא מסתכל בנוף; רגליו נוגעות באדמה אמנו; עיניו נשואות לאבינו שבמרומינו; פתאום לפתע הוא מתחקה על מעוף הצפור; חטמו מריח לעתים את ריח השדה; בכרך הוא מתבונן בפרצופי העוברים ושבים ולומד בדרך הילוכו חכמת הפרצוף; על שפת הים הוא מקשיב להמית הגלים וידיו מלקטות צדפים. הוא מהלך ופונה תמיד נכחו, אל המראות והעצמים המזדמנים לפניו. חבר הוא לכל בריה בעולם הזה. הנוסע במכונית אינו מכוון עצמו לכאורה כלפי שום דבר, בין בעל רוח־חיים בין לאו. הוא כל עיקרו נוסע מן הדברים ומתרחק משם. אין הוא מסוגל כלל להסתכל על סביבותיו, ומכל מקום לא בהסתכלות של שהיה. אין הוא מספיק ליתן את מבטו במראות, אלא המראות עצמם באים ומטפחים על פניו ועל עיניו. המכונית היא בתנועה, והאדם גופו שרוי דווקא בקפאון כל שהוא. רגליו אינן נעות, אבריו אינם פועלים אלא בשיעור מועט, דמו זורם לאט, ומכל מקום אינו שותף לקצב המהיר. ובדרך כלל הנוסע הוא פחות שותף ופעיל מן המהלך ברגל. הנוסע מוסע, אך המהלך הוא רק מהלך ולא מהולך. אין הוא סביל כלל וכלל.

ועדיין באים טועים ואומרים, שהמכונית מגוונת את חיינו ומעשירה את חויותינו, מקפיצה אותנו כביכול מעל להרים וגבעות ונותנת לנו לגמא מרחקים. טעות, טעות מאדיבה. אמנם, המכונית נותנת לנו מעין הרגשה של קפיצת הדרך, אבל מה טעם של דרך היא נותנת לנו? הרי אנו פוסחים על הדרך, הננו נשאים מעל להדרך ומעבר לה. ואין אנו גומאים מרחקים, אלא נגמאים לתוך המרחקים. וכנגד זה הננו מאבדים את המקרבים. אף הקרוב הוא כמו רחוק, מאחר שבדהירת המכונית אין נגשים לשום עצם ולשום מראה־נוף מקרוב. הכל טס ועובר על פנינו, ובנו אין הוא נוגע. המכונית נוטעת בנו את ההרגל לבלי להיות נוגע בשום דבר, לרחף מעל או מעבר לדברים. היינו, לבלי להיות כלל תושב בעולם הזה. הרגשת הגרות אנו יונקים מן המכונית. אדם שאינו נצרך הרבה לפעולת רגליו, מאבד את הרגשת השייכות האי־אמצעית לעולם הזה. הוא בחינת גר ותייר. טייסן הוא. אף צייתן. וכלום יש לו ברירה? שוב אין לו שליטה על עצמו. כסבור הוא, שמכיוון שהוא שליט על ההגה של המכונית הנהו אדון גמור. אבל באמת המכונית שולטת בו. כל הקונה עבד קונה אדון לעצמו. מרבה עבדים מרבה אדונים לעצמו. ריבוי המכוניות והמכונות הוא ריבוי העבדות והשיעבוד בעולם.

גורל מר, אף מצחיק למדי, לכאורה, לא צמחה המכונית אלא מתוך החשק של האדם להיעשות בן־חורין, אולם היא מגבשת את העבדות האנושית. אין עבד גמור, אלא מי שנעשה בן־חורין גמור או ששואף לחירות הגמורה. כל הפורק עול מעל שכמו לחלוטין, אף שכם לא יהיה לו. מן העול באה תוספת־חיזוק לקיום השכם בפרט ולקיום כל האיברים. כיוון שכל האברים ערבים זה לזה ומעורבים זה בזה, נמצא שהמחליש או משתק אבר אחד גורם החלשה או שיתוק לכל האברים. בטלת את הרגלים מן ההליכה בטלת את הידים מן העשיה ואת המוח מעיון־מחשבה. מי שאינו בהליכת רגלים אף אינו בהלך־נפש. פשוט, רחמנות על האנשים המבלים רוב זמנם במסעות בתוך מכוניות. אימתי הם הוגים את מחשבתם, ואימתי הם באים לידי שיחת־רעים מן הלב? כל המחשבות היפות והשיחות הטובות היו מאז ומעולם פרי טיולים. עולי רגל היו אבותינו. וכי אפשר לתאר לנו תנועה דתית, למשל, שהמכוניות הן בית היוצר שלה? וכלום תיתכן תנועת האסיים במכוניות? הרבה אני מהרהר בספרו היפה של הזליט “אנגליה העליזה”, שבו מסופר על טיוליו ברגל מעיר לעיר ומכפר לכפר בדרכו אל נאות השאננים של פייטני אנגליה, וורסוורדט, קולרידז ואחרים. החסידות היתה תנועה שמימית של מהלכים ברגל עניים ואביונים, שלא היו להם הוצאות הדרך על האדמה.

ואכן, היהודי הקדוש, מייסדה של שושלת חסידים חדשה, חריפה כיין שרף וכשרפי־מעלה, (נפטר בתקע"ד), ניחש בחושו הגאוני את כל שורש הרע והחורבן הצפון במכונה, ואמר בזו הלשון: “כשיהודי מחדש חידושים אמתיים בתורה כתוב ב”זוהר" הקדוש, שנעשים מהם שמים חדשים. אולם המחדש חידושים מעורבים בגיאות או בשאר מידות רעות רחמנא ליצלן, נעשה מהם רקיע שוא. השכלים הרוחניים שבהם משוטטים והולכים לאנגלנד, ומהם מתהוות שם מכונות נפלאות“. ופעם אמר “היהודי” על ספר שחיבר גדול אחד בזמנו, ש”מהחידושים שבספר זה יעשו באנגלנד מכונה נפלאה". דיבורים נעלים ממקור התמימות הקדושה. רקיע המכוניות הוא רקיע־שוא. משתקפות במכונית הדוהרת לשוא כל תורות השוא של תנועה לבטלה. מקורה חידושי־תורה המעורבים בגיאות ובשאר מידות רעות.

הרבה מן הגאוה והרהב שבחיים נוסעים במכונית.

 

לויתן עליך, אדם    🔗

א    🔗

האדם הוא חיה מדינית והמדינה היא חיה אנושית. כל האומר, שהמדינה כפויה על היחיד, אינו אלא טועה. גרעין של אמת, הטמון באמירה זו, הוא שחוש טבעי שבאדם כופה עליו מבפנים לקבל עליו עול המדינה, לקיים את גזירותיה ולישא בחובותיה. האזרח שמו לפנים נתין, היינו, נתון למדינה מעצמו, ויהא שלא ברצונו הטוב. גם מה שאנו עושים מתוך הכרח הוא רצוננו. רצון מוכרח אינו סותר כלל את חופש הרצון, כשם שהידיעה אינה ניגוד לבחירה, כי גם הגזירה העליונה, הצופה מראש, מניחה מקום לאדם, ולא עוד אלא מחייבתו, להיות אדון למעשיו. אדם חי על כרחו. אבל כלום אינו בוחר בחיים? כך אנו בוחרים על כרחנו במדינה. ולפי שעה לא הומצאה עדיין מסגרת חברתית הולמת יותר לקיום אנשים בצוותא. ואפילו כך אין משמע כלל, שהמדינה מרווה אותנו נחת תמיד, שאנו מאוהבים בה ושהיא מעלה חן לפנינו מכל הבחינות. אדרבה, עתים היא נראית לנו מלכודת, עתים מחוך, עתים בית־כלא. אבל אנו הרי במו ידינו מסרנו את מפתח בית־הכלא בידי שומר החותם של המדינה. הננו שבויים מרצון, מכירים תודה לכלאנוּ בסתר ומתמרמרים עליו בגלוי, או, להיפך, קושרים לו שירי־תהילה בפרהסיה ונאנקים בצנעה. פעמים כך ופעמים כך.

תמימות היתה בוודאי אצל מניחי השיטה ההסכמית, כגון רוסו ואחרים, שיצאו והורו, כי כל ענין המדינה הוא הסכם הדדי של האזרחים, מין חוזה כזה של “שמור לי ואשמור לך”, שאפשר לעשות בו הגהות ותיקונים, תוספות והשמטות, בכל שעה כפי שיעלה הצורך או הרצון. אין הדברים פשוטים כל כך. לא רק האנשים החיים בדור הזה הם אדוני המדינה, אף הדורות הקודמים והדורות הבאים שותפים לה, וכל הבא לשנות את פני המדינה, לשבור את מסגרתה הקיימת ולהתקין לה אחרת, ומה גם לעקרה משרשה, חייב לראות את עצמו שהוא נתבע לבית־דין של אבות־אבותיו ושל בני־בניו. הוא עלול לכבות את גחלתם של הראשונים ולקעקע את מקור־חייהם של האחרונים. המדינה בחינת חוזה כתוב בין האנשים החיים בזמן הזה היא הסברה ערמומית, המלבישה כפיה טבעית, הכרח־גומלין, כתונת־פסים של הסכמה הדדית. ואם תמצא לומר, שהמדינה היא כתונת־כפיה דווקא ראוי לך לזכור תמיד, שאזרחיה בני כל הדורות לוקחים חלק בתפירתה, כל אחד בחוט־ומחטו. יש תופר במחט של שקים ויש תופר בחוטי־משי דקים, יש קולב ויש מביא דבק מקצת. אבל הכל תופרים. אתה, אני, הוא, כולנו הננו מעוסקים בתפירה. לגבי המדינה כל אדם משול לחייט. ואם אמר לך פלוני: אני צפור־דרור, בן־חורין נולדתי, איני רוצה בעול המדינה ואין לי צורך בו. המדינה לוחצת אותי בצד ובכתף! אף אתה ענה לו: וכלום בלילה, בעלותך על משכבך, אינך נועל את דלתך? או שמא מבקש אתה מן המדינה רק שוטרים ואינך מסכים שתמנה עליך גם שופטים? דבש תאכל – ועוקץ לא כלום?

לא רק המדינה היא מדינה,אף עיר היא בגדר מדינה, שהכוח בידה להתקין חוקים, להטיל מסים ולהנהיג סדרים ונימוסים משלה. כל ציבור, אף במנין קטן, מחייב מסגרת. בית משותף, אניה שטה, אוטובוס נוסע, הם מדינות בזעיר אנפין, שרשות היחיד שבהן מוקפת סייגים של דינים וחומרות. ואין צריך לומר, שכל משפחה היא מדינונת לעצמה, ראש בית־האב מושל בלתי־מוכתר בתקופות, שכל איש שורר בביתו, או נשיא המורשון בתקופות של מהפכות שושלתיות. בני המשפחה נלקים לפי סולם המעלות לשבטים או למעמדות. יהודה – גור אריה. בן פורת – יוסף. בנימין – ילד השעשועים. משה לוי, אהרן כהן. ואילו בן שלישי לעמרם היתה מסתמא מתייחדת לו מעלת ההדיוט, ומכל מקום לא הכהונה הגדולה, כי כוהן גדול, הנכנס לפני ולפנים, עשוי להיות רק אחד. כיוון שסולם המעלות עומד גם בתוך קן המשפחה הריהו גורר ממילא משטר מדיני וחוקים נכונים. לא בכדי נתפרסמו החוקים בספר תורת כוהנים.

למרבה הפליאה: מתוך בחינה יתירה מסתבר לנו, שראשיתה של המדינה נעוצה אף בדרגה שקדמה למשפחה, היא ממש יסודו של אדם, מסד אישיותו. כיון שבא אדם הראשון באה עמו מדיניות לעולם. אם אין ראיה לדבר יש רמז לדבר בקשרי הכתובים בפרשת בראשית. וכך נאמר שם: “וייצר ה' אלהים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים, ויהי האדם לנפש חיה”. וסמוך לכך: “וייצר ה' אלהים מן האדמה כל חית השדה ואת כל עוף השמים ויבא אל האדם לראות מה יקרא לו וכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה הוא שמו”. מתן השם לעצם הוא הטלת בעלות עליו. מתן השם לדבר הוא קביעת מקומו ומעמדו, ולא עוד אלא הצמדתו לתפקידו. השם הוא תעודת הזיהות. וכלום מהי מדינה אם לא אוסף של תעודות ומסמכים? השם הוא חותם התכנית של המדינה. השמות עשו את החלוקה למינים, לגזעים, לעמים, לשבטים. אדם הראשון היה בעל־שם ראשון, החולש על השמות, היינו המושל המדיני הראשון.

אדם הראשון היה עסוק מאד בהנהגת סדרים באיפרכיה הגדולה שלו, בה חיות ובהמות לאין מספר. יחיד היה בעולם ללא עוזרים וחברים. הוא המושל, הוא המחנך, הוא המחוקק ובידו רסן ההנהגה. הוא לבדו, וכנגדו עולם מלא ברואים שונים ומשונים, כל אחד ומשוגותיו וזדונותיו, יצריו וחזיונותיו או משאות־שוא ומדוחים אשר לו. איש לבצעו הולך. ופשיטא שכל אחד מדמה עצמו עליון על הכל או מתחצף ואומר: אני ואפסי עוד. אדם נתבע להחזיק בידו מקל נועם או מקל חובלים, ומן הסתם שניהם ביחד, כרוכים זה בזה או זה לאחר זה. אדם הראשון מושל היה, על כרחך אתה אומר: מדינאי היה. ומה גם שמצודת־שלטונו היתה פרושה הן בים והן ביבשה, על האדמה מלמטה ועד למרומי הרקיע. הללו חיות זוחלות, הללו מהלכות והללו עושות כנף. זה אריה אוכל בשר וזה תנין או לויתן, הבולע את הדגים הקטנים ממנו.

ואף הקטנים בולעים את הקטנים מהם, מאלפנו מבהמות ומחיות הארץ. כיוון שאין אדם נולד גאון מושלם בידיעות, אלא הוא זקוק לקבל תורה מפי מורים, מתקבל על הדעת, שאדם למד הרבה דברים מפי בעלי־חיים רבים ושונים, ואילו את תורת המדיניות קיבל מפי הלויתן דווקא. המדיניות, בידוע, היא המשכה של המלחמתיות, ואולי, להיפך, היא בסיסה של זו. ומסתבר משום כך שבתורה זו אין מורה טוב מן הלוויתן. דרך כלל, ראוי להדגיש שאדם הראשון היה תלמיד טוב ומקשיב, מאחר שלמד ביחידות. לא היה לו חבר לבלבל את מוחו או להשיאו למשחקים ולשעשועים, או לקטטות. לא היו לו מתחרים בבית־הספר שיצטרך לקבל אותות הצטיינות ופרסים. הוא למד תורה לשמה, ובוודאי ראה ברכה בה. ומכיוון שלא בזבז זמן על משתאות ומסיבות משעממות ואסיפות־סרק, היתה לו שהות להסתכל במעשי הברואים, בנימוסיהם ובתכסיסיהם. ההסתכלות היא אם התבונה. ובכן, למד תורה ודרך־ארץ מכל בהמה וחיה ועוף למיניהם, ומן הלויתן _– מדיניות. בענף־חכמה זה יצק מים ליד הלויתן. ולמה עשה לו דווקא את הלויתן למורו ורבו בעסק זה? שני טעמים לדבר: א. כך דרכו של אדם: אין הוא לומד מן התדיר, כי אם משאינו תדיר, לא מן הנגלה תמיד, כי אם מן הנגלה ומסתתר חליפות, לא מן הקרוב, אלא מן הרחוק לו, לא מן המציאותי, כי אם מן המופלא־הדמיוני, הבלתי שכיח, ממה שבא מחוץ־לארץ. כל המעלות הטובות היו בלויתן. אין הוא תדיר, אין הוא גלוי ועומד, הוא בן חוץ־לארץ. היבשת, שאדם דורך עליה תמיד, לא היתה רבותה בעיניו. לא היא ולא ברואיה, היתה משועממת, ואף במקצת מאוסה, עליו. היא שלו, כולה נתונה לכפות־רגליו, הוא דש אותה בעקביו. יבשת, כדור האדמה, מה מציאה היא זו? אנשי־קולומבוס קראו: יבשת! יבשת! אדם הראשון קרא בעוז ובמצהלות: ים, ים. ומי הוא המושל על המים הרבים? הוי אומר: הלויתן! אדם על היבשת ולויתן בים. אך אדם מלך. אבל גם הלויתן הוא משהו, העושה סדרים באיפרכיה שלו. כדאי להסתכל בדרכי שלטונו וללמוד ממנו הלכות מדיניות. עד כאן נימוק אלף. נימוק בית כרוך בפלאי־מראהו של הלויתן ובמסתורין של אישיותו. הלויתן נראה מוזר ביותר, ממש יצור שלא מעלמא הדין. כל נברא יש לו, קימא לן, רק ראש אחד. ואילו על לויתן אומר הכתוב בתהלים ע“ד: “אתה רצצת ראשי לויתן”, ובכן, מיעוט רבים שנים. יש ללויתן שני ראשים לכל הפחות. ובמגילת אל־אמרנא כתוב מפורש שיש ללויתן שבעה ראשים. כל יצור מבנהו הוא גבולו. אתה מכירו לפי קומתו, צלמו, תארו, קוי־גופו וארשת פניו. אך הלויתן הוא הפכפך, רבן של תמורות ורב־פרצופים. בכל גדלו המאויים יש לו אופי של הזיקית הקטנה. צאו וראו: הוא לויתן, הוא גם נחש. ולא עוד אלא לובש צורות של נחשים שונים, כפי שמעיד עליו הכתוב בישעיהו כ”ז א‘: "ביום ההוא יפקוד ה’ בחרבו הקשה והגדולה והחזקה על לויתן נחש בריח ועל לויתן נחש עקלתון והרג את התנינים אשר בים“. הרבה מעלות טובות ללויתן, המכשירות אותו להיות מדינאי חי ורב־פעלים. הוא יצור־מידות, בחור כארז, גיבור חיל וכבד־משקל, גוש ברזל ונחושת, חמוש מכף רגלו ועד ראשו, אמיץ בלוחמים, ומן הסתם תכסיסן נפלא, כפי שנאמר עליו ב”איוב" מ‘: “עצמיו אפיקי נחושת, גרמיו כמטיל ברזל”. לא זו אף זו. אף־על־פי שהוא שוכן ים, מין דג, אין הוא בעל מזג קר כדג; אדרבה, הוא בעל טבע של התלהבות והתפעלות, כפי שמעיד עליו הכתוב ב“איוב” מ"א: “ירתיח כסיר מצולה, ים ישים כמרקחה”. אין שייך כלל לומר, שהלויתן הוא נדבן או ותרן חס־ושלום, כדרך היצורים הגמלוניים, המשוכבדים במקצת, אבל טובי־לב ותמימי־רוח, נוחים לבריות ושומרים נאמנות בברית־רעים, מתפתים על נקלה להסכמים, ופשיטא שאין הללו מסוגלים לשמש בכתר של מדינאים. מה שאין כן הלויתן, שנאמר עליו בו במקום, “איוב” מ’: “תמשך לויתן בחכה ובחבל תשקיע לשונו? התשים אגמון באפו ובחוח תקוב לחיו? הירבה אליך תחנונים אם ידבר אליך רכות? היכרות ברית עמך ותקחנו לעבד עולם? תשחק עמו כצפור ותקשרנו לנערותיך?”

עינינו הרואות: יש בו בלויתן כל המעלות הטובות וכל המעלות הרעות, שאף הן טובות באומנות המשא־ומתן, שמנו חכמים במדינאים כהלכה. גובה לו ויראה לו. אדיר הוא, גדול הוא, בחור הוא, תקיף הוא. דרקון כמה שנאמר, יצור הרהב, ופחד עמו. הוא מעין חזית־מלחמה צפה מתחת למים. אף־על־פי שמזגו חם מעדיף הוא לנהל מלחמה קרה כל זמן שאין לו צורך להכריז על החמה. ואף על פי שהוא רב־כוח הנהו גם רב־תחבולות, מומחה לתכסיסים, שחקן מאין כמוהו, כדבר הכתוב ב“תהלים” ק"ד: “לויתן זה יצרת לשחק בו”. הנערים משחקים לפנינו. אפילו הנערים שהם שרי־צבא בימי דוד ושאול, אבל הלויתן משחק לפני הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו. בדיבור אחד, הלויתן מוכתר בכל המעלות, מושלם ממש, לשמש מורה בקתדרה של המדיניות. ראינו לפי הפסוקים בכתבי הקודש, שהוא מכרה ברזל, מחצבת־נחושת, מקור־כוח, בית הגנזים של שומן למאכל ושמן למאור, תותח וחמאה כאחד. מי שכל אלה לו מן הסתם חכם עתיק הוא, מדינאי מלידה ומבטן. מפי מי, אם לא מפי רב־מג זה, יכול היה אדם הראשון ללמוד פרק במדיניות מעשית לכלכל את הענינים בממלכת החי, ביבשה ובים ובמרומי השמים, הנתונה למרותו, להנהיג בה סדרים טובים ונאותים, כמנהג המדינה?

אדם אחד, וכנגדו עולם מלא. יחיד זה עליו היו כולם לכלכלם ולהנהיגם ולהשכילם ולעשות שלום אמת בין הפלגות השונות של הברואים. הרבה יגיעות יגע אדם הראשון ומרוב צער גידול בנים לתרבות בממלכת חיות־הבר ועופות־הטרף ומעבודה קשה בטיפול ובהנהגה מדינית, נתעייף עד כדי כך שקפצה עליו תרדימה. אדם שמימיו לא ידע קוצר־רוח ורפיון־ידיים, ולא ליאות – בריא וחזק היה בגוף ובנפש – כרע רבץ סוף־סוף תחת עומס תפקידיו. שינה ראשונה זו היתה מכה ראשונה¹ לו, אך מתוכה צמחה הרפואה, והיא מזלו הטוב. בתרדימתו נס נעשה לו וניתנה חוה לעזר כנגדו. סופו היה בוודאי, כפי שניחש יתרו למשה כשאמר לו “נבול תבול”, אילולא חוה שעמדה לו כעת בהנהלתו המדינית כלפי חוץ. אך, האמת ניתנה להיאמר, חוה לא רק הקלה מעליו את המשא, כי אם גם הכבידה עליו במקצת. עד שבאה חוה היתה לאדם רק מדיניות־חוץ, מכאן ואילך הוטלה עליו גם מדיניות־פנים בדברים שבינו לבינה. שנים היו כעת בעולם, עדיין לא הקימו להם בית – מה טעם לבית שיושבים בו שנים ואין בו ילדים? בית של שנים משעמם ביותר. השעמום מעורר רוגז; הרוגז גורם קטטות. יש סבורים שהקטטות הן מקור הרוגז. אך באמת הסדר הוא הפוך. תחילה מרגישים איזה רוגז סתום, אי־שביעות־רצון; וכדי להפיג את הרוגז פותחים בקטטות, המגבירות אותו. כיוצא בכך, לא באה המדיניות אלא כדי להרחיק מדנים, והנה היא מקרבת אותם או ממיטה אותם ממש על הבריות. לעולם אין להבחין בדיוק מה סיבה ומה מסובב, מי קודם למי, מי יזם או זמם את המזימה, העומדים בראש תנועת השלום, התוקפנים הגלויים, מחרחרי המלחמות או מחרחרי השלום, ספסרי הנשק או ספסרי הלשון. וכיון שמחמת התעסקות מרובה במדיניות הפנים נתערער שלום הבית של אדם, אם כי הבית לא היה עדיין בגדר בית, הלכה חוה ועשתה חוזה עם הנחש הערום מכל חית השדה. משל ביקשה לומר לאדם: אתה הולך לבית־הספר של הלויתן, ואני עשיתי לי את הנחש לרב. ממה נפשך, אם מדיניות היא ערמה, כפי שעתיד לבשר לעולם אותו חכם נוכל, מומחה לתורת המדיניות, המורה לנסיך העריץ, הרי מי ערום כנחש.

אדם וחוה אכלו בוסר ושני הבנים תקהינה. זרע המדיניות הלויתנית־הנחשית בא לידי קציר־דמים בבניהם, קין והבל. שני האחים היו בוודאי עדי־ראיה ועדי־שמיעה לתכסיסים המדיניים בבית אבא ואמא. “הבל היה רועה צאן וקין היה עובד אדמה”. לשון אחר, הבל ניהל מדיניות משקית של תעשיה וקין של חקלאות. מן הצאן חלב, בשר, שומן, חמאה, צמר – מיצרכים שיש בהם כדי לשמש גם לתעשיה קלה ואף כבדה, אך קין הטיל את הדגש בחקלאות הצרופה, פטר מדון בחילוקי דעות. קין והבל תחילתם עיון־הלכה, יסופם הריגה. היתה ביניהם מחלוקת לשם שמים, ולכן נתקיימה קיום כה מחריד. מחלוקת הפוסקים, שגרמה לפסיק רישא. דרך כלל, כל מחלוקת היא מלחמה קטנה. במלחמה הקטנה בין קין והבל הושמדה מחציתו של המין האנושי מצד כוחות המחר, והם הדור החדש, שהרי אין להכניס לתוך חשבון האוכלוסיה את אדם וחוה הזקנים העוברים ובטלים. ולא עוד אלא שמסוכסכים היו.

חזרתי על פסוקים בכתבי הקודש למצוא בהם סמוכין ורמזים לחוש המדיני המלפף את האדם מברייתו. אבל לדיוקו של דבר ענין זה כתוב לא רק בספרים, כי אם גם בפרצופו של אדם וחקוק הוא בכל הליכותיו. אין אנו צריכים כלל להפליג למרחוק כדי להוכיח, שהמדינה אינה גרם חיצוני אלא גידול פנימי בנפש האדם, היינו, לא תאוה מקרית, לא תוצאה מהשתבשות הנסיבות, לא כורח התנאים, כי אם מצב טבעי, הכרחי, מעשה־קבע. יכול כל אדם לומר: בפני נכתב ובפני נחתם אות המדינה. כל מוסדי־רוחי טבועים בה; ולא עוד אלא כל מערכת איברי והרכב־חושי נתונים במסגרתה. יכול הוא לומר, והוא לא רק יכול, אלא אומר ועושה זאת, מכריז ומודיע על עצמו בכל תנועה והעויה, בכל מבט וארשת הפנים: אני מדיני! אין המדינה שבגוף האדם הרגל ומנהג, היינו, טבע שני, אלא טבע ראשון ממש, עיקרו של אדם, משתיתו. כוחו הפועל והיוצר, המהווה ומקיים אותו כגוף אחד ונותן לו צביון של אישיות.

כל יחיד הוא בחזקת מדינה. שכלו שליט עליון. רמ“ח איבריו ושס”ה גידיו אזרחיו או נתיניו. חושיו הם מנגנון הפקידות, ויש בו פקידות גבוהה ונמוכה. הגוף והנפש עשויים מדורות או פלכים ומחוזות, ערים ובתים, רשויות נפרדות, ואין מלכות אחת נוגעת בחברתה אלא מתוך משא־ומתן ובדרך של עשיית הסכמים ובריתות. הגוף הוא מכל מקום ריפובליקה של איברים; המוח קונגרס קטן של רעיונות; הנפש כנסת של כוחות. וכך אדם הוא קדירה של שותפים רבים, שכל אחד מבקש ליטול את חלקו וחלקו של חברו, כל אחד לווה מחברו על מנת שלא להחזיר, כל אחד מבקש להיבנות מחורבן חברו. אילולא סגל המדינאים היושב בקרבנו פנימה ומפקח על הסדרים – לאן היינו באים? תכסיסים, תכסיסים, אין כלום אלא תכסיסים, שחותמם המדיניות. תכסיסים כלפי חוץ ותכסיסים כלפי פנים. אף מדיניות האדם בינו לבין עצמו, כלפי סדרי החיים והפעולה של כלי הגוף והנפש המהווים אותו והמשמשים אותו, עשויה להיות נבונה, זהירה, מתונה, צופה למרחוק או מוטעית, מבוהלת, קצרת־ראיה ואף נפסדת. הבורא יצר את האדם בחכמה, אבל לא למישרים, כי הוא עשה אותו נקבים־נקבים, חלולים־חלולים. אם ייסתם או ייפתח אחד מהם, לא יוכל להתקיים אפילו שעה אחת. צריך לעמוד תמיד על משמר הגוף. והרי הגוף אינו כל האדם. יש לו כמה שותפים באדם: נפש, רוח, נשמה, שכל, מוחין דגדלות ומוחין דקטנות, כוחות, מידות, כשרונות. יש מוסיפים גם שאר־רוח ונשמה יתירה. שותפים די והותר, התובעים השגחה מתמדת. אין שותפות בלי קטטה ואין קטטה, שאין לאחריה חרטה. אין בעלי־דבר בלי דין ודברים, ודין גורר דין ובחומר הדין. והדברים קל וחומר: מה שנים אוחזין בטלית, זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי, כל שכן רמ“ח אברים, שס”ה גידים, נפש, רוח, נשמת, וחכמי המסתורין מוסיפים ומכניסים לתוך השותפות אף חיה ויחידה, נפש בהמית ונפש דאצילות, המתחרים תמיד זה בזה. ויש ביניהם עסקי־גבולין, כל אחד מתנכל להסיג גבול חברו ולהערים עליו, וכל אחד מהפך בחררתו של חברו, עלולים לירד ממש זה לחיי זה, כל אחד קרוב אצל עצמו ולהוט רק למלא תאוותו.

צא ולמד איזו פורענות היתה נשקפת לאדם, המהווה שדה־קטל, חזית־מלחמה בינו לבין עצמו, אילולא העמיד מתוך גופו מפקחים ושרים, לעסקי־פנים ולעניני־חוץ, שר התזונה ושר העבודה, שר המנוחה ושר השינה, שר כיבוש היצרים ושר ההסתפקות במועט, שר הסעד ופקידות גבוהה לתווך בין המשרדים, ומעליהם גבוה מעל גבוה, שכל בראש, להדריך את המנגנון המסובך הזה. ברור, כל יחיד הוא מדינה הזקוק לכללי משטר ונוהג, ואין לו קיום הוגן ומתוקן אלא אם כן הוא קונה לו מומחיות בהלכות מדינה ומקבל על עצמו, על כלל איבריו ועל כל איבר לחוד, עול דרך־ארץ ומשמעת לסייג כל חלק מגופו בגבולותיו, להטיל עליו חובות ולשריין את זכויותיו, לשמור על סדר המעלות והתארים והדרגות, המגיעים לכל אזרח במדינת זעיר־אנפינית זו, כל אחד לפי פעלו או לפי צרכיו, בתוך המנהגים המקובלים באותה מדינה, שלא יתפרנס אחד על חשבון חברו, לא יהא זה מקופח ומנוצל וזה טפיל ומבריח־מכס.

נראה שכך הוא הדבר: האדם הוא מדינה, כל פרט הוא כלל, כל יחיד הוא ציבור. בדין אמר רבי אחד של חסידים, שהיה כל ימיו מתפלל ביחידות, מתוך שלא יכול לכוון את זמן תפילתו לזמנו של הקהל, שאף הוא ביחידותו מתפלל בציבור, מאחר שהוא מתפלל בציבור כל כוחות הנפש שלו. וכיוצא בכך קראתי אצל אותו חכם יווני, אשר חיבר ספר שלם בן ארבעה כרכים “על המדינה”, מפי סוקרטס מורו הגדול, שכל מה שכתוב בנפש הפרט באותיות קטנות כתוב בנפש המדינה באותיות גדולות ושמנות, ו“בני אדם, שאינם חדי־ראיה ביותר לקרוא מרחוק את האותיות הקטנות מוזמנים לקרוא תחילה את הגדולות, ואחר כך היו מסתכלים בקטנות, ואם באמת הן אותן האותיות עצמן”. אלא שלפי עניות דעתי אין זה הסדר הנכון לקרוא תחילה באותיות הגדולות של המדינה כדי להבין באותיות של האדם. חושבני שהסדר מהופך. תחילה צריך להסתכל באדם, ולאחר כך במדינה.

אמנם, אותיות המדינה גדולות ושמנות ואדם אינו אלא מדינה זעיר־אנפינית, כתוב באותיות קטנות, אף־על־פי־כן אדם קרוב אצל עצמו, והוא בוודאי בקי יותר בעסקי עצמו מבעסקי המדינה, המדינה בימינו נתרחבה ונסתעפה בשדות־פעולתה עד כדי כך, שאין עוד, כמדומני, מוח אחד המסוגל להקיפה מכל צדדיה. כנגד זה האדם בימינו בפרטיותו נצטמצם ונתכווץ הרבה יותר מבדורות ראשונים. ראיה לדבר, אין עוד בזמננו אנשי־אשכולות, אלא אנשי־מקצוע, מומחים לענף זה או פלוני בעלי מלאכה אחת. לכאורה, האדם בימינו הוא אזרח העולם, ובכל זאת תקוע דווקא בעסקו הקטן וכל עיקרו בן דל"ת אמות. מחמת השטח הקטן נראות האותיות הקטנות מאירות ומחכימות יותר מן האותיות הגדולות והשמנות של המדינה הלויתנית.

השכל מחייב: כל הרוצה לירד בימינו לסוגית המדינה חייב להסתכל תחילה באדם. ולאחר שיסתכל בפרט־אדם אפשר יסתבר לו יותר מה נשתנתה תקופתנו מכל תקופות העבר, שבה צרת המדינה החריפה כל כך.

ב    🔗

אדם הראשון, אמר ר' יהודה בר סימון, על מלאתו נברא, כלומר, על שלימותו. הוא נברא שלם. על כך יש להוסיף ולומר, שאדם הראשון כבר היה אדם ומלואו, רצה לומר, כבר היה מטופל במלוא סבך בעיותיו ופילוגיו. הוא מצד עצמו, במבנה־גופו, בהרכב איבריו, חושיו ויצריו, כבר היה בחזקת סלע המחלוקת, אף לפני שניתנה לו צלע המריבה. ובדרך־הטבע נצטווה לנהל משקיות מדינית אף בינו לבין עצמו. ומה שנאמר: “אויבי איש אנשי ביתו” מכוון גם כן כלפי ביתו זה גופו, שחלקיו השונים עושים תמיד תחרות ביניהם וכל אחד רוצה להיבנות ולהתפתח על חשבון חברו; ואילולא רוב עצה ותחבולות לא היה הגוף יכול להתקיים בקרב הכל כנגד הכל, המתחולל בקרבו. כגון שהחוטם קופץ בראש וטוען שחוש הריח הוא לבדו רוח החיים; העינים המשוטטות למרחוק רואות חזוּת הכל בטביעות־עין; הפה סבור, שהטעם הוא תבלין כל החיים והאיצטומכה תובעת הב־הב. כל יצר אומר אני ואפסי עוד. הואיל ואין שלום בעצמותיו לא היה טועם אף טעם נחת בחייו ולא היה מוצא את ידיו ורגליו ולא שום איבר אחר, אילולא חכמתו המדינית עמדה לו לעמוד בכל שעה ורגע בפרץ למנוע צווחה וקטטה, להתדיין עם מאווייו של עצמו, לברר ולפשר, לצמצם את תביעותיו של חוש זה ולהמעיט את דמותו של זה, לידע עת לכל חפץ, היינו, להיות בעל בינה לעתים ושליט ברוחו, כדי שלא יקויים בו מה שנאמר בקהלת: "עיר קטנה ואנשים בה מעט ובא אליה מלך גדול וסבב אותה ובנה עליה מצודים גדולים.

מכאן אתה למד שהחכמה המדינית כבר נכפתה על אדם הראשון כצורך־נפש.

משום כך סבור אני שההסתכלות במעשי־אדם ובדרכי־התפתחותו מששת ימי בראשית ועד ימינו, לפי צלמו, קומתו וחיתוך־איבריו וכלל הליכותיו, תשׂכילנו בינה גם בטיב המדינה ובסבך בעיותיה, שהחריפו ביותר בימינו. לעולם יש לדון אדם ומדינה בגזירה שוה: מה אדם אינו יכול לגדל גופו ולהשמין בשרו ולעשות פימה עלי כסל, אלא עד שיעור מסויים, אף המדינה כך. לכוח־גידולה ולתוקף־סמכותה צריך להציג סייגים מפורשים. ואם לאו עלולה היא להתנפח למין גידול פראי, לויתני, כל־כולל. ובמידה שהמדינה רוצה להיות הכל אין היא עוד משמשת ולא כלום, שאין סמכותה באה לה אלא מצירוף־פרטיה, מן הקיום בצוותא של חלקיה. מדינה הבולעת לתוכה הכל ושוב אין לה חלקים נפרדים, לא אישים ופרטים – מהיכן תשאב לה סמכות וחיוּתה מניין? התנפחות המדינה ופריצת כל הסייגים, שהטבע גדר לה, היא מכת כל המדינות בימינו. היא צרת הזמן, ולא עוד צרה בלבד, אלא שואה ממש, ממנה אימה לקיומנו האנושי. הבריות מבלבלים לעולם ומערבבים סיבה במסובב, את היד בגרזן. הכל צווחים על האטום. לא באטום הסכנה, כי אם בכך שהמדינה המונפחת יש לה שליטה על המצרך המחריד הזה. מדינה מנופחת פירושה צמצום כל השלטון בידי קומץ־אנשים קטן, בידי סגל אנשים, שהם לאו דווקא אנשי־סגולה, ובידם הצעצוע המאויים הזה. כחומר ביד ההורס הוא בידם. ברצונם זורקים, ברצותם פורקים.

ושוב אמרו חכמי־אגדה, שחיבבו מאוד את אדם הראשון כנושא לדרוש: “ששה דברים חסר הקדוש ברוך הוא מאדם הראשון לאחר שחטא, ואלו הם: זיוו וקומתו וחייו ופרי הארץ ומאורות”. אנו יכולים לקרב דברי־אגדה אלו אל הפשט ממש. אדם הראשון על מלאותו נברא, הוא בא לעולם בריא ושלם, מגודל בקומתו ונאה בהליכותיו, מחונן במזג טוב ומאור־פנים, בלב שמח, זיוותן גמור. ומן הראוי היה שכל צאצאיו וצאצאי־צאצאיו יהיו זיוותנים כמותו, יפי־תואר ויפי־מראה, חסונים וללא כל מיחושים, טובי־לב ושמחים, דעת עצמם ודעת זולתם נוחה מהם. אלא שאדם קלקל את מעשיו ופגם בספירה המדינית, לא נהג כשורה במשקו הגופני. לא שמר כראוי על סדרי השלטון וההנהגה בביתו זה גופו. אין כמעט אדם, המקיים את השלום בעצמותיו. ולפי שאין אדם של שלום אין אדם השלם.

לא אלמן העולם מבני־עליה, אף כי בני־ירידה רבים מהם לאין שעור. אבל גם בני־עליה עולים מכאן וירודים מכאן. הללו שיש בהם שאר־רוח הם נחוּתי־גוף, ובעלי־גוף יש שהם לקויי־שכל או עמוסי מיחושים. אנשים מפותחים כראוי בגוף ובנפש כאחד הם יקרי־מציאות. רוב הבריות לוקים באיזה חסר או יתר, בשומן מרובה או בכרס מגודל, בקוצר־ראיה או בכובד־שמיעה, ברפיון־ידים או בעצבות יתירה, בחושים פגוּמים, או באופי סוער, בתיאבון נפרז או ברוח יגעה ומשועממת. רוב קלקולים בגוף ואף ברוח מקורם בהנהגה גרועה של הגוף, במיעוט האיזון של הכוחות. אדם מאוזן הוא מי שיש לו גוף נבון וחושים נכונים ויצרים מרוסנים ולב מבין ואופי בוטח, ואף תזונתו מאוזנת. חזקה עליו שהוא בן־פורת ובן־טובים. הוא מאושר, ומכל מקום הוא יוצא ונכנס בגן־עדן התחתון של האושר. הוא איש השלום והנחת. אבל המאוזנים ההם כמה מעטים הם.

גן־עדן התחתון של האושר אין בו צפיפות יתירה, מעטים שבמעטים יש להם דריסת הרגל לשם. אבל רבים מתבשמים מריחותיו מרחוק ונכספים ומשתוקקים להיות מבאי־שעריו. ולכן רבים בכל זאת נכנעים לחוקי המעצמה הגופנית, והאיברים על הרוב שומרי־חוק הם. ייתכן שהיו לפנינו מיני־אדם אחרים שקלקלו לחלוטין ונטוּ מדרך הישר ובעטו בכל החוקים, כגון דור הפלגה, שהיה כולו פלגות ריב ומדנים, ודור שקדם למבול, שכל בשר השחית את דרכו על הארץ, ונגזר על האדם ניוון וכליה ממש, כשם שמדינות רבות, שפרעו כל חוק נתנוונונו ועברו ובטלו מן העולם. אבל מין האדם שלנו עדיין לא נתנוון עד גמירא, לפי שלא יצא לגמרי מגדרו. עדיין בני־אדם בגבולות רמ"ח אבריהם ובתחומי־משפחתם אוהבים חוק, שומרים על משטר ונוהג, מנהלים מדיניות נבונה וזהירה, ומכל מקום הם מהלכים על הרוב בדרך הישרה, אם כי רבים, רבים מאוד, מגיעים אליה בשבילים מעוקמים מרובים, ופעמים אף בערוב היום, במאוחר קצת. זה הכלל: כל הנוהג אורח־חיים מתוקן יותר שמח יותר בחלקו. החוטא אין טוב לו אלא לחזור בתשובה לאלתר, כלומר, לתשובת המשקל, היא שיווי המשקל ואיזון הכוחות, שביתת־נשק בתוך האדם גופו. על ידי כך יכול שיזכה למצוא את גן־עדן האבוד.

באמת נאמר: החטא הוא פלא, ואילו התשובה היא נס. פלא הוא שאדם מקלקל את מעשיו וחותר תחת קיומו. נס הוא שיש תשובה, ועל אף היצרים הרעים ושלטון התאוות לא כל הבריות הם שיכורים או קוביוסטוסים ולא הכל עבריינים. הגילויים האנושיים מרובים ממעשי הפראות. אלא שכך דרכו של עולם: על הטוב עוברים בשתיקה ואת הרע מוקיעים. רוב שיחות מגלגלים על גניבות, מעילות, רציחות, מעשי־פלילים; שופרי החדשות לא כל שכן מכים תמיד בתופים על חטאים ופשעים. ואילו מפי החדשות הפליליות אנו חיים אפשר היה להתייאש ממין האדם ולומר “קדיש” על היצר הטוב, כאילו באמת חושך־מצרים במושבות הגוף והנפש וכל אדם הוא עולם התחתון. ואין זה כך. זה מוגזם. כל הגזמה היא פרי חוסר בגרות מדינית. הפצת שמועות כללית, סתמיות, מקובצות, היא השמצה. אין לנו רשות לשפוט כלל. אנו מכירים רק פרטים, ומותר לנו לחוות דעת רק על פלוני בן פלוני. ואם כל אחד ישפוט לפי פלוני ועוד פלוני ממכיריו יבוא לעולם לידי מסקנה, כי מידה טובה מרובה ממידה רעה. כל פלוני ממיודעינו יש לו צלם האדם. בעסקי פרטיותו הוא נבון פחות או יותר, הוא דרך כלל מדינאי זהיר בינו לבין שכנו. אין הוא מחזיק סכין ביד ואינו נושא־ונותן עם הבריות על חוּדה של סכין. לא די שאינו פורץ בלילות לבתי־זרים לגנוב תכשיטים, הוא חוסך את הפת מפיו ונותנה לילדיו. רבים הם האנשים העובדים כחמורים כדי לגדל בנים טובים לקראת המשיח. פני הדור אינם נעווים ומושחתים כל כך, כפי שהם משתקפים בראי העקום של רוכלי החדשות. ובאמת נס הוא, שהאדם הבודד בכדור־ארץ אלם ואכזרי זה, משל הוא הושלך לכאן במצנח על ידי רודן, והוא כל ימיו כדג שנאחז במצודה המפרפר, בנפשו יביא לחמו, מכלכל בכל זאת בתבונה מדינית את משקו הגופני, כובש את יצריו, בולם את תאבונו, חי לפעמים ביושר, פועל לפרקים מעשי־צדקה, גומל חסדים, הוא בכל זאת בן־תרבות במקצת, לא פרא־אדם, הוא עושה מלחמות פחות מן המדינות, ועיקר הכל, זה דורי־דורות שנגמל מאכילת בשר אדם, ואינו חוזר להרגל רע זה. על כל המידות הטובות האלו חייבים אנו לברך ולהלל את הכשרון המדיני, שכל פרט נתברך בו לגבי עסקיו הפרטיים.

האדם הוא מדינאי מוצלח פחות או יותר, אמנם, על הרוב פחות מאשר יותר, כל זמן שהוא פועל בתחומי רשות היחיד שלו, בתוך חוּג משפחתו; בתוך חוג איבריו וחושיו. במידה פחותה מכך, ובכל זאת במידת־מה, גם בחוג בני־עירו. אולם ככל שהחוג מתרחב והולך מבני־ביתו לבני־עירו, מעירו למדינתו, ממדינתו ליחסים הבינלאומיים, כן מתמעט והולך כשרונו המדיני. זה הכלל: החוּש המדיני מתכווץ לפי שיעור התרחבותו של שדה הפעולה ולפי מידת ההתגדלות של הסמכות, הנופלת או הנלקחת בחלקו של המשתמש בו. המטיל מרה יתירה בביתו חזקה עליו שאפילו כל דיבוריו הם גזירות וכל גזירותיו מתקיימות בגלוי, הרי בסתר עוברים בני־ביתו על רצונו ומפירים את חוקיו, בזים לו ולגדולה היתירה שנטל לעצמו. אף המטיל מרה יתירה בגופו לבסוף אבריו מתמרדים עליו. הנזיר אינו חי בשלום עם חלקי גופו, משול כבעל תאווה השטוף בשכרות או בהוללות וביצרים רעים אחרים. נאה לו לאדם להיות שורר בביתו ובגופו, אך כמה שנאמר בסוף הכתוב “אין אונס” ללא מעשה כפיה. העריץ הוא מדינאי רע, ולעולם אינו רואה ברכה במעשיו. אפילו הוא רואה אותה בתחילתם אינו רואה אותם בסופם. התרחבות הסמכות של עצמו היא רעה לו ולכל הנתונים למרותו. מדיניות שאינה עולה יפה משולה למלחמה הקרובה לכשלון – אין המדיניות רק המשך המלחמה, אלא היא עצם המלחמה מתחילתה ועד סופה – המחייבת קיצור המערכה, צמצום החזית, מיעוט דמות עצמה. מכת המדינה בזמננו מקורה בכך שהמדינה נתרחבה, נתנפחה רב יתר על המידה, תופסת מרובה לאין שיעור, לבשה צורת לויתן. יש לה שבעה ראשים, שבעים ושבע עיניים.

אפילו מדינה־זוּטא היא בעלת גוף. כוח הבליעה שלה גדול לאין שיעור משל כוחו של הפרט ושל כמה וכמה פרטים; יצריה מרובים יותר ורחמיה פחותים יותר. הפרט עושה חשבון הנפש, מדינה אינה בחשבון זה, אם כי היא עושה הרבה חשבונות. היחיד דרכו לפשפש במעשיו, ואין דבר זה ממידתה של המדינה. יחיד מתעורר לתשובה, אבל מה ענין תשובה אצל מדינה? העם מכה את עצמו בבתי־כנסיותיו על חטא יחידים, ואין מדינה מכה את עצמה על חטא יחידיה. מדינה אינה בחרטה. לפיכך עשוי יחיד להיות מדינאי טוב, אבל המדינה דווקא היא מדינאי גרוע. ובידוע שאין מדינה למדה משגיאותיה. אין בית־תפילה למדינה. אם כי יש לה בתי־כנסת. המדינה אינה מתפללת – ולכן אין היא מגיעה לעולם לידי מידה זו של “דע את עצמך”, שקונים אותה רק בשעת תפילה זכה והתבוננות. הרבה חורבנות הביאו המדינות על עצמן ועל זולתן. ואם בכל זאת נתקיימו מדינות – ולאמתו של דבר אורך חייהן של מדינות אינו מגיע אפילו לאלף שנה ורבות הלכו מן העולם בקוצר־ימים – במשך שנות מאות לא בא להן זאת אלא בזכות אישים יחידי־סגולה, שיותר ממה ששימשו בכתר מדינאים היו אנשי השכל הישר, ובזכות כך שהמדינה הניחה בתקופות רבות בתולדות האדם מרחב־מחיה רב לחיי הפרט ולא קיפלה הרבה לתוך סמכותה. אין זה כלל רחוק מן המציאות לומר, שקיומה הממושך של המדינה תלוי הרבה באי־קיומה של המדינה לגבי שטחי־חיים רבים של אזרחיה, ובמידה שהמדינה מניחה יותר פרצות, דלתות וחלונות, מניחה יותר אויר לנשימה לאזרח ויותר חופש הפרט, היא מתחבבת יותר על אנשיה ונשמרת על ידיהם. קיום המדינה תלוי הרבה באהבת אזרחיה לה. אמנם, הפירצות, הדלתות והחלונות נותנים מקום לשתמטנים. אבל גדולה אהבה, שכל הפסד הנגרם על ידיה מביא שכר גדול ממנו. אין האדם רואה נחת בחייו כל זמן שהוא מוקף על ידי המדינה מכל רוחותיו. רוצה אדם להיות חצי־אי ולא אי שלם. רוצה הוא לעבוד את המדינה מאהבה ולא מיראה. רוצה הוא במדינה אם ולא במדינה לויתן. נינוה העיר הגדולה היתה רעה וחטאה, עיר מדינה, עיר אוכלת יושביה. יונה נצטווה לילך אל הלויתן־נינוה להוקיע את פשעיו, אך הוא סירב להיות מטיף ומוכיח. לא נתן טעם לסירובו. לא אמר “קטנתי” כגון יתר הנביאים שרוחם נמוגה בקרבם מפחד השליחות. לא התנצל לומר שהוא כבד־פה או שאין לו לשון־לימודים. הוא פשוט ברח. מכאן אנו למדים כמה גדולים היו כוחו וגבורתו של נינוה־לויתן. שכל השומע את שמעו של אותו רודן המלים נעתקות מפיו, הלשון ניטלת ממנו. יונה לא הוציא הגה. עד כדי כך גדולה אימת הרודנים הלויתנים על הבריות. יונה ברח. לכן מסופר עליו: “וימן ה' דג גדול לבלוע את יונה, ויהי יונה במעי הדג שלושה ימים ושלושה לילות”. מידה כנגד מידה. אתה יונה ביקשת להתחמק מן הלויתן, התכבד ורד לתוך מעיו, התאכסן שלושה ימים ושלושה לילות בתוך־תוכו, היה אי ממש, תרגיש את הטעם של בטן־שאול, של מצולה בלבב ימים, תקרא במלוא הפה: “ונהר יסובבני כל משבריך, כל גליך עלי עברו”. יונה לא חס על נינוה, מאחר שנינוה לא חסה על אנשיה. אך על הקיקיון מעל לראשו חס, צל־מעט חמד. כמה קטנות־המוחין מצוּיה אפילו בנביאים יונתיים ועונתיים.

המדינה בזמננו היא לויתן – זו היא נקודת המוקד של הבעיה. המדינה נתרחבה, נתנפחה, גידלה את זרועותיה ואת צפרניה, החמירה את פניה, הקשתה את רוחה, הקשיחה את לבה, כשאול פערה את פיה. מדינה המקיפה בחישוקי־ברזל את תושביה סופה להיות גופה מוקפת; מדינה האוכלת את יושביה סופה לכלות את עצמה. אלא שכל זמן שהכוח בידה היא מכלה את חרון־אפה באנשיה או משיבה מעליה את חרון־אף אנשיה על ידי שהיא מסיתה אותם בתושבי המדינות האחרות. כל מדיניות רודנית היא גם מדיניות תוקפנית. מדינה המתכננת את כל עסקי בריותיה מן ההכרח שתתכן מלחמה עם זולתה. מדינה שאין בה חלונות על כרחה היא מגייסת את נתיניה לנפץ שערים של מדינות זרות. מדינה ככל שהיא מרבה פיקוח כן היא מוסיפה קיפוח, ככל שהיא מרבה סמכוּת לעצמה כן היא ממעטת את כושר החיים וכוח המרץ של אזרחיה. אין כוח החיים אלא כוח הרצון, ואין כוח הרצון יונק אלא מתוך חופש הבחירה. מדינה שהיא לויתן בית־בליעתה נעשה רחב לאין שיעור: היא בולעת תפקידים, בולעת רצונות, שורפת לתוכה כשרונות, הורסת נשמות. אם אין נשמה לעם היושב במדינה, נשמה למדינה מניין?

הרחב־סמכותה של המדינה בזמן החדש אינו פרי רצון מאורגן של כמה יחידים, אם כי לא שלא על ידי קנוניות לבש את שיעוריו המבהילים. יד הזמן בו, שלב הוא בהתפתחות היחסים החברותיים, פרשת־ביניים בחילוף המשמרות בעולם האמונות והדעות. כדור הארץ נצטמצם, לכן הרחיבה המדינה את יריעותיה; אזרחות העול נתפשטה, הקדימה המדינה מתוך צרות־עין מכה לרפואה; נתערערו אשיות המוסר ונזדלזלו ערכי הטעם והמסורה – באה המדינה ואומרת לאדם: הריני לשלם לך בעד כל האבידות. אתן לך מוסר משלי, אתקין לך מטבעות יופי. יש עמי כל מיני המטבעות, מטבע של לבוש ושל תוך, של אמת ושל יושר, של מסירות ונאמנות, של יצירה ותוצרת, של יחסי־כבוד של משא־ומתן עסקיים. הכל אני טובעת במטבע המדינה. המדינה מתיימרת להיות הכל מתוך הנחה מפורשת שהאדם אינו כלום. אם היא לויתן, מכלל שהברואים האנושיים הם דגי־רקק.

אמנם, כל מעצמה תופסת לעצמה מעמד של לויתן, אף־על־פי־כן יש מעצמה ויש מעצמה, יש לויתן ויש לויתן. יש לויתן, שהוא בבחינת נחש עקלתון, ויש לויתן שהוא בבחינת נחש בריח. נחש עקלתון מקיף את האזרח ואינו מקיפו בכל זאת מכל צדדיו, סובב ומתפתל מכאן ומכאן, ועדיין משתיירים סדקים פה ושם. יש השגחה ואין פיקוח. יש בילוש וריגול, אך אין מצור על האזרח. קיים פיקוח על העסקים ולא פיקוח על הגופים, פיקוח על הגופים ולא פיקוח על הנשמות. אמנם, כל מדינה שיש לה זרועות ארוכות נוהגת ממילא את שלוחותיה גם מחוץ לגבולות עסקיה הממשיים. יש לה לשכה לתרבות, משרד לאמנות, מכון ליופי כביכול, שפקידיהם מתערבים בהלכה ובאגדה של תורת החן. בעקיפין היא מתערבת בכיוונים ובזרמים, תומכת בעושי־רצונה או במנחשי־רצונה ועוזבת לאנחות, אמנם, לא על ידי הטלת נידוי וחרם, את אישי הרוח, הסוללים לעצמם את דרכם באמנות ובחיים לאור פנס היושר ולפיד הצדק שבלבם. אבל התעלמות מן הבודדים, ואף הזנחתם המובלטת, עדיין אינן בגדר מעשה־כפיה ומאסר המצפון. אדם כל זמן שהמצפון הוא שלו הוא כולו שלו, הגוף שלו והנשמה שלו. שכן יכול הוא לומר אל העומדים ליד הגה המדינה: טוב לי לגווע ברעב ולהתכסות במשאון, ליצא מן העולם מחוסר כבוד ותהילה ונטול־פרסים, ובלבד שלא אעשה שקר בנפשי ולא איהפך לכלי־שרת שבור ורצוץ או לנושא־כלים של תקיפי הזמן הזה. מדינה־לויתן, המניחה מקום לכמה דגים לבלי להיאחז במצודתה, המרעיבה את שאינם כפופים לה, היא מדינת־חסד בהשוואה למדינת־לויתן, שאינה מניחה לשאינם עושי־רצונה אפילו דל"ת אמות, אפילו פינת מקלט אחת.

יש לויתן השותה לצמאונו כדי רויה; ויש לויתן המבקש להגיח את הים כולו אל תוכו. עינו צרה בים, כלומר, עינו צרה בעצמו, שהרי הים הוא מקור חיותו, יתייבש הים, יתכווץ ויתנוון גם הוא. אבל רע־עין לאחרים מתאכזר גם לעצמו. מדינת־לויתן הנוטלת לעצמה אפיטרופסות על הנשמות, כלום מה היא נוטלת לעצמה? אין היא נוטלת לעצמה ולא כלום. נשמות באפיטרופסות אינן כלל נשמות. רוח תפוסה בכף הריהי כזבוב הניצוד. נשמה זקוקה לנשימה ארוכה רבת־חורין. מדינת־לויתן, ככל שהיא נוטלת נשמה היא נטולת־נשמה.

שוב יכול מקשן לטעון: מה ערך לחורים ולסדקים של חופש־מעט, שמדינת־עקלתון, שאינה מבריחה את האדם מכל רוחותיו, מניחה לתושביה? בין כך וכך וידה נטויה ומצודתה פרושה. משולה היא למצולת־ים, שיש בה דגים גדולים וקטנים והגדולים בולעים את הקטנים. ואפילו בזמן שהגדולים אינם בולעים אין לקטנים נחת, שהרי חייהם תלויים להם תמיד מנגד. אכן, כך הוא הדבר. בקרב הכל נגד הכל יש מעט נחת, אבל נופש יש, חופשה ניתנת. אפילו בזמנים הקשים חיים בבין־הזמנים. חיי צער, חיי לחץ, אבל הנשמה היא שלי. להלכה מכל מקום היא שלי, וגם זו לטובה. ואילו במדינת־לויתן, שהיא כנחש הבריח, אומר הפרט: אני איני שלי ונשמתי אינה שלי. לא די שאיני תנין – היא המדינה תנין גדול ואין בלתה. – אף דג אינני; אף לא דג־רקק. הנני רקק ולא יותר. חומר גלמי, לוח חלק. לא זו בלבד שאין נשמתי זכאית להיות כספר החתום, אין היא כלל בגדר ספר. ואם היא ספר העיקר חסר מן הספר: זכות האישיות.

הבדל נוסף בין מדינה נחש הבריח למדינה נחש עקלתון. בזו האחרונה הטורף טורף והטרף בורח, מתגונן, נלחם על נפשו, מחפש לו מחבוא עד יעבור זעם. ואילו בראשונה התנינים הקטנים ואף הגדולים צפים מאליהם לתוך לועו של הלויתן. הם כל כך מלאים אימה ופחד מפני מוראו של הלויתן, שאינם מעיזים כלל להיות יצורים נפרדים, להיות אני־מעט, להיות מישהו או משהו. האדם ברצונו להציל את עור עצמותיו משבר וממגר את כל עצמוּתו; כדי למלט את גופו הוא מתאבד מבחינה נפשית. המדינה הלויתנית היא מדינאי גרוע. ככל שהיא מרבה לבלוע, לכבוש, להרויח, היא מגדילה את הפסדיה. היא כובשת את האדם כולו מכף רגלו ועד ראשו ומבקשת לשמש לו עמוד־אור ועמוד־אש, מורה־דרך, המתכנן את כל מעשיו, רגשותיו ומחשבותיו. אך מסכנה זו צריכה ללמוד תורה ודרך־ארץ מן האדם, מן היחיד דווקא, שלא קיים את עצמו על פני כדור הארץ הזה במשך דורי־דורות אלא בזכות תבונתו המדינית, שכל המוסיף גורע וכל התופס מרובה מאבד אף את המעט. הלויתן שותה את עצמו. לא תהא ברירה למדינת־לויתן אלא לשוב למדיניות האדם וללמוד תורת השלטון מן היחיד החכם השליט ברוחו.

 

על הפיזור והפירוד    🔗

היינו גוי מפוזר ומפורד ברחבי העולם – אבל כלום אין אנו הולכים ונעשים גוי מפוזר ומפורד בפנים ביתנו?

היו לנו דורות של תפוצות בגופים – והנה קם לנו דור של תפוצות בנשמות.

כשגלינו מארצנו נתרחקנו מעל אדמתנו, אך שבנו לארצנו ונתרחקנו² מעל עצמוּתנו.

־־־־־־־־־־־־־־־

כלוּאים היינו בתוך חומות הגיטו, קמנו והרסנו את החומות – אבל כלום לא נטתה ידנו גם על אום אני חומה?

פרצנו גדרים לגשת אל הכרמים, ולא השכלנו לשמור על הגדר האחרונה, ההכרחית לכל חלקה, כדי לשים ריווח בין רשוּת לרשוּת.

וכי אין אנו עלולים להפסיד גם כל מה שהוא בגדר רשות היחיד?

־־־־־־־־־־־־־־־־־

היינו עם נע ונד בגויים, והנה להקות־גויים רבות נעות ונדות בקרבנו, חודרות אל תוכנו כמבואי עדת־אנשים מבוקעה, בת בלי תרבות חדישה ובלי מסורת־אבות, בלי טעם אישי, בלי דעה והבדלה.

אהה, הן עוברות בין בתרי־חיינו כמשלחות עמוסות כל תוצרת ויותרת גוי, כל בושם ובוסר, כל מטעם וכל מזהם. זמרת כל ארץ וזרמת כל הדלוחים, מחולות כל עם ונובלות כל תרבות, בבתינו, בהיכלי־שעשועינו על במותינו.

על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו בזכרנו את מנגינות ציון. על גדות הירקון והכנרת שם נשב ונצהל למשמע חינגות נכריות מן המרחק באות.

־־־־־־־־־־־־־־־־

היתה לנו גם ציון של לבוּש, שבה נשתנינו מכל עם.

חוּש נכון חש לנו, כי ממקור הלבוש יוצאת השפעה גם על הצלם היהודי.

והנה קרענו מעלינו את לבוש היחוד, על מנת למדוד על גופנו כל בגד מעל כתפי הזרים.

ומה הותרנו לנו לאות־זכרון, לסימן היכר, טוטפות, לבל נהיה עדת מחקים ערטילאית חסרת־צלם־ודמות?

היינו עם כבד־ראש, כבד דעה והגות; עם הספר והעיון, עם הבינה וההתבוננות, עם נאמן־רוח שומר על מטבע האבות, העשוי זהב טהור, בו שקלנו כל נכס וערך מחמודות העולם הזה – והאיך שנינו את טעמנו מן הקצה אל הקצה ופרקנו מעלינו עול הכובד ונעשינו אנשי שחוק וקלות־ראש, מחבבי מהתלות, מרדפי שעשועים, מחפּשי נוחיות, להוטים אחרי חכמה קלה כסובין, מתפעלים מכל איסתרא בלגינא, מואסים בכל המחייב מתן הדעת וריכוז הנפש ומקרבים כל שהוא זול ובזיל־הזול ועד כדי פחות משוה פרוטה.

היינו עם מפוזר ומפורד – וכלום אין אנו הולכים ונעשים גוי מפורז ומפורט? פרזות אנו יושבים, נתונים תמיד לרוחות־פרצים של השפעות זרות.

כל הרוחות הנעות המנשבות בכל ארצות העולם באות אלינו ואנו משתחוים ואומרים: ברוך בואך, הרוח; הכנסי בי, הרוח, ואטעם טעם מחיה נפשות.

היינו גוי שוקל ערכין בשקל הקודש, אך מה רבים הדינרים, שנתגלגלו בידינו לאסימונים ולפרוטות.

היינו עם מפוזר ומפורד – וכי לא הגיעה השעה לעמוד בפרץ, שלא נהיה לעם מפורז ומפורט?

־־־־־־־־־־־־־

שומר, מה מלילה?

סופרי העתים לפנים דרשו כתוּב זה על הגלות: אין לילה אלא גלוּת ואין גלות אלא לילה. יהודים היו רק נוטים ללון בגלות הגויים, אם כי נטיה זו ארכה אלפי שנה. וכל פעם שהיו מביעים אותו כתוב, בין שנתלוותה אליו גניחה כדבעי בין לאו, ואפילו לא ביטאו אותו כלל בלשון אלא רק גנחו אותו, נתכוונו ללילה של גלות. והיו שואלים את השומר: מתי יבוא הקץ ללילה ויגיע יום הגאולה?

אך לילה בימינו אין משמעו עוד גלות מן הסתם, ולא לפי שבני ישראל כבר נושעו תשועת־עולמים ויצאו מן הגלות לגמרי, אלא משום שכל העמים נכנסו בינתיים לתוך גלות מרה ושוקעים והולכים בתוכה. הגלות אין פירושה שעבוד לזרים דווקא. יש גם גלות של שעבוד עצמו. גלות בידי עצמו פעמים קשה ביותר. כיוון שהיינו שקועים במשך דורות במ"ט שערי גלות לא נפנינו להבין, שאין אנו בנים יחידים לגלות, ושלא כל האומות היושבות על אדמותיהן מתוקנות באמת. עמים רבים היו כפופים ומדוכאים על אדמותיהם ולא טעמו כלל חיי־נחת. והרי יש גלות של חוסר־קרקע וגלות חוסר־לחם וגלות חוסר־כבוד, וגלות העוני, וגלות של עבדות לכובשים זרים או למושלים עריצים ילידי־בית. כל מיני גלות יש, וקשה מכולם גלות הפחד, שכל הגויים בימינו שרויים בה. אפילו הפחד מפני עלה נידף מחבל; אפילו הפחד מפני צללים עלול לכרסם גוף ונפש; קל וחומר פחד מוחשי מפני נפץ ממשי, הנושא בחובו אימת החורבן לכל העמים והארצות. בגלות מנוולת כזו לא נתנסה עדין שום דור מימות עולם. ליל הגלות הזאת פרוּש כעת על כל העמים, הקטנים והגדולים, על הגדולים במיוחד, על המעצמות לא כל שכן.

זה לילה אפל מאד, ללא קורטוב נחמה, אף ללא זיק תקוה של שאר־ישוב, אף ללא נחמה פורתא של כתוב “שומר, מה מלילה”, שאומרים אותו בלחישה או בגניחה. אי כאן שומר ומי יכול לשמור? יש שמירה כנגד מזיקים מבחוץ, אבל מה שייך שמירה כנגד מזיקים מבפנים? אפשר להתגונן גם בפני המזיק ברשות הניזק – אבל כלום יש הגנה בפני מזיק, שהוא גופו הניזק? אין שומר למי שאינו שליט על עצמו. אם העמים לא יתעוררו רחמיהם לעשות שלום־בית, שוא שקד שומר. אין שומר למי שאינו מרחם על עצמו.

־־־־־־־־־־־־־־־־־

יש נוטלים מנת־יאוש, שמים אותה בצלוחית של פלייטון, כדי שתעלה ריח־ניחוח ותהיה ראויה למכירה בשוק כמין בושם. מומחים למיזוג סממנים, חכמי פיטום הקטורת, בקיאים במעשה חרוסת, עומדים ומצרפים יחד כזית יאוש, קורטוב מרה שחורה ודכאון, צרור המור של עגמת־נפש פרטית וכללית, קומץ של חשבון הנפש ומנה של דאגת המחר, ועל כולם מנת חרדה ופחד, משלשלים תערובת זו לתוך צנצנת, נועלים אותה ושמים עליה חותם־־תכנית, אף מדביקים תוית: אבקה או משחה לרפואה. ויש להם ריווח נקי: סם לשימוש והשקפת־עולם כאחד. ומכל מקום בידם אמתלה להיפטר מחובות לאחרים ומן התביעה מעצמם.

כיוון שאדם מתבשם מצלוחית זו או מאותה צנצנת הריהו נמצא צדיק בעיניו בכל התנאים. תאמרו לו: קום ועשה, לך ותקן, התגונן, ועמוד בפרץ! והוא באחת: מה אתם תובעים ממסכן שכמותי, ממיואש שכזה? הרי אני חסר־אונים לגמרי, בר־מינן חי! – וכשהוא פוסק על עצמו ברמינניות אתם רואים בחוש, שפניו קורנים בחדוותא עילאה, חיות יתירה משתפּכת בהם. וליתר תוקף הוא מצרף לחוסר־אונים של עצמו את רוב־תקפם של התנאים והנסיבות. זהו מצב כזה, מבינים אתם, מצב של אבדן כל תקוה. מה שייך? כלו כל הקצין, דעכו כל הניצוצות. ובכן, מי אני ומה כוחי לעמוד בפרץ, להתגונן, לתקן? גדולים וטובים ממני נדונו לאזל־יד ולאפס־מעשה, לכניעה.

־־־־־־־־־־־־־־־־

צנצנת־קסמים זו, שצריך היה לשעבר להתקינה ברוב תחבולות ובחכמת הצירופים, ובמחיר ויתור על ערכי־אמונה חיים וקיימים ניתנת בזמננו לגמרי בחינם ממקור האימה הגדולה השופעת מכוח ההרס העצום, הצפוּן בבית היוצר של המדע. אימה זו מעניקה לכל אחד מטעם הרבנות הראשית לדכאון כתב־פיטורים מן החובות ומן המצוות, לא רק מחובת האדם לחברו, כי אם גם מחובת האדם לעצמו, לא רק ממצוות ואהבת לרעך כמוך, כי אם גם מן המצוה ושמחת בחייך, לא רק מן הצורך בתיקון העולם, כי אם גם מן התענוג של תיקון הנפש. פרודת־נפץ אחת ואליה מתנפצות כל התקוות וכל האמונות והדעות. והיא יתד לתלות עליה כל הקלקלות והכשלונות, הנובעים מליקוי החמה שבנשמות. ואין צריך לומר שעל חשבונה נזקפת כל העזובה בתורה ובדרך־ארץ, ביחסים שבין אדם לחברו ושבין עם לזולתו. לא אנו ואבותינו העוינו ופשענו, אלא הפרודה הפרועה לשמצה זעזעה את אשיות המוסר וערערה מוסדות התרבות. היא אם כל חטאת ומקור כל בלבול הדעת ופיזור הנפש שבימינו.

אמנם, כדור הארץ עדיין עומד על מכונו, אבל, טוען מי שטוען, כדור האדם כבר חרג ממסגרותיו. האדם כבר נפצץ. המוסר האנושי כבר נתפורר. מה אנו ומה יעודינו הנאצלים וחזיונותינו לאחרית הימים, אם כבר הגענו לסף האחרית וחרב החורבן הכולל מרחפת על ראשינו בכל שעה ורגע? מה מקום לנימוסים טובים ולהליכות נאות בהימוט מוסדי־תבל?

אמנם, בכל הדורות היו אימות מרחפות על ראשי האנשים, אבל האימה שבימינו מרחפת בתוך הלבבות, מפעפעם בדם, מרעילה את הנשמות, מקהה את המוחות. ואין זו עוד אימה על להבא, כי אם על לאלתר. אף אין פוסקים עוד בגללה את הפסוק בנוסח הישן “אכול ושתה כי מחר, כי מחר נמות” אלא כך אומרים: "אכול ושתה, כי מחר או היום, הכל ימותו, כל החיים יגוועו, הארץ כולה תיעשה בוקה מבוקה ומבולקה, כל היש יהיה לאפס ואין, ואף זכר לא יהיה למה שהיה, אפילו חורבות לא נותיר אחרינו, איך צריך לומר שלא יעמדו מצבות על קברינו להיות לנו לאשליה, כי אי פעם, לאחר עידן ועידנים, יבואו החופרים לגרור את עצמותינו, לא יהיו עוד חופרים וחפירות לא תיעשינה. חסל סדר מין האדם אף בשם ובזכר! ואם כך…

אך אין אנו דנים ב“ואם כך”, אלא במה שקדם לו, בעצם הסברה, שמקורה שוא ושקר, כי יש מי או מה, מלבד האדם גופו, הנושא באחריות האימה הזאת. כלום יש יצור מחבל ביוצרו? כלום מקור השלטון בתנאים ולא באדם? אף מקור כל קלקלה באדם. לא הגרזן מכה, כי אם היד המניפה אותו. לא הגולם פועל, כי אם המכוון אותו בכוח איזה שם המפורש. אין המידות מתקלקלות מאליהן ואין השיעורים והתחומים מתבלבלים מעצמם, אלא האדם מנצח על הכל. הוא מקור הברכה וממנו הקללה. יש תירוצים עבים כשקים, וכל עיקרם קורי־שוא דקים. מחליפים בשגגה או בזדון עילה בעלול. כל תועה־לבב טועה גם בשיקול הדעת ומחליף סיבה במסובב.

־־־־־־־־־־־־־־־־

האמנות בימינו להיכן היא פונה: לברית עם הטבע או ליצר? ולמי היא עובדת: לאל או לשטן? ולכבוד מי היא תורמת: למשכן או לעגל? ואת מי היא מתארת: את צלם הנחמד או צלם הנתעב?

רבים, רבים מאד, מערבבים, מחמת בלבול המוח ופיזור הדעת, את היוצרות וכורכים יחד טבע ויצר, כשם שאינם משכילים להבחין בין חיים מגושמים לחיים של נהורא מעליא, בין רגשות ישרים לרגשות נעווים, בין חושים נכונים לחושים מבולבלים, בין נוף פורח למחול צללים מתים. בין חזיון נאור לתעתועי־דמיון, בין מחזות שדי לדמויות־בדים, בין כיסופים בהירים לנטיות עיוורות, בין חדות הנפש להוללות הגוויה, בין אהבה לתאוה, בין כליון־נפש להויה של שעמום ושממון. וכך אין להם טוב־טעם הנאות, ואולי אין גם כוח הרצון הדרוש, לעשות הבדלה בין אמנות של אור לאמנות של חושך, בין יצירה ממקור האצילות למלאכת־מחשבת היונקת מסיטרא אחרא.

חכמת יון אין לה פרי, כי אם פרחים, אמר פייטן גדול בישראל. אבל גם פרחים נפרדים למשפחותיהם לפי הטוב והרע. אך אמנות זמננו כלום אין מיטב תשוקתה לפרחי הרע? כלום אין היא עוגבת על הפסלני והמנוון דווקא?

־־־־־־־־־־־־־־־־

אמנות זמננו מהיכן היא ניזונה וממה היא יונקת: מבאר החיים או מן המות שבסיר? פניה לאן: לפתח התקוה או לעמק העכור? ומי הוא המלאך המכה על ראשה ואומר לה גדלי: מלאך רפאל או מלאך מחבליאל? ומהו הכוח הדוחף את האמן בן־זמננו לעלות על האבניים: רוח ממרום או משיכה לתתא? ומה משקהו: זוהר התכלת של נשמות או מים המאררים של יצרים עכורים? ומה צפוּן לנו בחיק בת־השיר לעתיד לבוא: שירי הללויה או פזמונים של מכונות חורקות וקטרים שורקים? כוהני האמנות בימינו כוהנים הם לאל או לבעל?

אם בראי האמנות בת הדורות האחרונים נסתכל לא נוכל על פיה לחרוץ משפט מה השעה בעולם, אם כבר החשיך הלילה או באה העלטה בעצם הצהרים ורק עננים חולפים כיסו את זוהר השמים. לא נוכל לחרוץ משפט, כי אין האמנות ניצבת עלינו כשומר, לא אותה נשאל: שומר, מה מלילה. לא אותה נשאל, כי אין היא כלל פה לשאלותינו. עתים היא מגלה את משאלותינו, אבל לעולם אין היא מבטאה את שאלותינו. לא עוד אמנות שואלת יש לנו, כי אם אמנות חומדת, נוהה, בוהה, אף לא תועה, כי אין היא מחפשת כלל דבר.

ואולי, ואולי, רק ליקוּי־חמה הוא בעולם, רק עלטה חולפת, רק צרה עוברת, רק יאוּש של ארעי.

יום בא, שמא מחר הוא היום הזה, ושוב יעלה אור־יקרות לזרוח בעולם, איש־חמודות יופיע ואדם ביקר ישב על הכסא ותהיה תחיה חדשה.

שוב יתנו הזמירים את קולותיהם בשיר וזימרה מתוקה תשתפּך מסביב, השכל הישר יעלה לגדולה ויוסר החרם מעל הרגש הנכון, אדם אל אדם יהיה לא אוייב ובלש, שופט וחוקר, תובע ומבקר, גובה מסים, כי אם אח רחום, רוח־צח עלי שפיים, כוכב האהבה, הבטחה רחוקה ושמחה קרובה.

אילו היה שומר לכרם היינו שואלים אותו: שומר, מה מלילה, היינו, לילה מחזון? מה שלום החלקה, היא שדה האמנות, האם לא נזרעה עדיין כולה קוצים, הכי לא נרמסו עדיין כל ערוגות הבושם ברגלי השור והחמור? האם עין המפקחים על הנשמות לא שלטה עדיין בכל פינות המחבואים של חיי האדם? האם לא נפרשה עדיין רשת הריגול גם במסתורין של הנפש, של האהבה, של הצמאון?

ואולי זו היא נחמתנו בשעה כזאת, כי עדיין לא התקינו מנעולים במלוא הכמות לתלות אותם על כל מי שיש לו פה לדבר ובה לשון שהיא קולמוס הלב.

עדיין לא הורמו הידים לסתום את כל הפיות.

עדיין לא יצאה הגזירה לחתוך את כל הלשונות מן הפיות.

עדין לא הטילו איסור בשמתא ובנידוי על כל דמעה ניגרת.

עדיין לא נבנו בתי־סוהר להושיב בהם בעלי נשמה יתירה ושאר־רוח.

עדיין לא הומצא מכשיר כל־קולט לבחון בו מחשבות.

עוד מותר לזמר אושר קטן ולבכות ענות של נפש אחת, אשר עליה נאמר לפנים כי היא עולם מלא.

אילו היו בימינו מקשנים עקשנים היו בכל זאת שואלים: שומר, מה מלילה.

אך אין עקשנים, אין זה זמן של עקשנים ומקשנים.

לכן אין שואל. חדל לאדם בזמננו אורח כשואל. אין שואל, כי אין משיב. ולא היא: אין שואל, כי אין שואל. אין שואל, אין טוען, כבר עברו ובטלו בעלי הטענות. תביעות וטענות זרות לרוח ימינו. זהו זמן כזה, שבושה להיות טוען.

מדרך הטענה שהיא מגבשת את המרירות ומרכזת את כוח הרצון. אך הריכוז נחשב בימינו לפועל בטל. הריכוז הוא דרך אל הגאולה, אך זמננו הוא זמן של גלות, של פיזור, ופירוד, ופרודה.