אנשי־עוזי    🔗

עוזי הוא קיצור השם עוזיאל וכל קיצור ללבב בא. עוזי הוא נער־לבב, לשעבר ילד־פלא מסתמא, ולעתיד בחור־חמד. מכל מקום אין הוא שם סתם, אלא שם־דבר. ואין הוא פרט אלא כלל, לא יחיד, אלא עדה, טיפוס אנושי, שכל העמים ללשונותיהם קושרים לו כנוּיי־הקטנה מחובבים משלהם; וכאן בישובנו הוא מופיע לפנינו בצביונו המובהק, לרבות נופך ארצישראלי מקורי.

אם נאמר, שעוזי הוא שובב או קוּנדס, לא אמרנו כמעט ולא כלום. חזקה על כל ילד, שיש בו ילדות; ועל כל נער, שהוא נתפס למעשי־נערוּת. ואם נניח שהוא מעין בר־נש ומחוצף־פנים, מזיק גדול, ניצוץ של ישמעאל, שנאמר עליו “והוא יהיה פרא אדם, ידו בכל ויד כל בו” ובלשון זמננו קוראים לזה ילד־אימים, כל שכן שלא הגענו לנקודת האמת. לא כל הרוצה ליטול השם “עז ומחוּצף־פנים” בא ונוטל, ולא כל פרחח ראוי לתואר פרא־אדם, שדרכו לילך ולהזיק. כדי להיות פרא־אדם צריך להיות אדם, היינו אדם כדבעי, בעל אופי תקיף וכושר־לחימה. יש רוצה להזיק ואינו יכול. ומה בצע בעוז רצונו, שאין עמו עוז יכלתו? מכאן אנו למדים, שהשם עוזי אוצר בחובו קורטוב לשון־סגי־נהור. עוזי לא כשמו כן הוא. הדר בשמו ועוז אין בו.

קרוב לומר, שעוזי הוא גלגלן או לגלגלן. ובלבד שנדייק בדבר. אין הוא ליצן, קל וחומר לא בדחן, אם כי הוא קצת מוקיון, אלא בלבלן דווקא, היינו, מתחן, אף תוחבלן, וכל עיקרו הוא שובב מפונק קונדס בן־זקונים, האוהב שיהיה שמח. וכך היה המעשה. הרבה שנים ציפו הוריו ובכליון עינים להופעתו לעולם. כיוון שבא קיבלו אותו בפנים שמחות ובתרועת־צהלה. מאז הוא חי והשמחה במעונו ומסביבו הוריו וקרוביו וקרובי־קרוביו, כשרואים אותו מיד מוחאים כף לקראתו ואומרים: אשריך, עוּזי שככה לך. אין צריך לומר, שנותנים לו תמיד כל מה שלבו חפץ ואין אוצלים ממנו כל מה ששואלות עיניו, מנענעים ראש בהסכמה על כל משובה שלו, ואפילו יש עמה חבלה, ובחיוך של התפעלות מעודדים כל דיבור היוצא מפיו אפילו הוא טפשי לגמרי. ומה יעשה עוזי ולא יהיה ילד־שעשועים לעצמו ולא יהפוך כל מעשה המתרחש וכל ענין הנופל בחברתו לדבר־שעשועים? אדם לעמל יולד. עוזי לשעשועים יולד. אין לו בעולמו שלו ולא בעולמם של אחרים אלא דברים שהם בגדר מזמוּטים או חוּכה והיתלוּלה.

טרחנו להגדיר את מהוּתו של עוזי, ועיקר שכחנו: לציין את גילו. אך האמת היא, כי לעוזי אין גיל ואין הוא סמוך כלל על גילו. הוא כביכול למעלה מן הזמן, ומכל מקום אין הוא מכיר את זמנו, כשם שאינו מכיר את מקומו. יכול הוא ילד ויכול הוא נער, עלם או אַברך – אין נפקא מינה. עוזי בן כ' הוא כבן י"ג ובן ל’כבן כ'. עוּזי הוא עוּזי עד זקנה ושיבה. עוזי אינו גיל, אלא טיפוס. לכן הוא שומר לעצמו את המונופולין על הצעיר לעולם. אנו מזדקנים, עוזי – לאו. אין הוא מגיע כל ימיו אפילו לכלל מתבגר. אנו מתבלים במשך השנים; אך עוזי מבלה את השנים. ופשיטא שאין הוא תמים־דעים עם אותו מאן דאמר, שכל ההבדל בין הגילים אינו אלא טעות שבשיקול הדעת, מאחר שאין כלל צעירים וזקנים, אלא יש צעירים פחות וצעירים יותר, או זקנים מעט וזקנים הרבה, שהרי אף הצעיר זקן מן הצעיר ממנו והוא גופו צעיר ברגע זה מברגע הבא אחריו. אולם עוזי רואה את עצמו צור־סלע ומשגב־עוז של צעירות בתוך ים של זקנה האופף אותו. כל עולם הזקנים מעבר מזה, והוא עוזי, ראש לגזע הצעירים, מזה. השבח לעוזי: אין הוא אומר אני ואפסי עוד, כלומר, רק אני עוזי בפרטיותי הנני עמוד הצעירות בעולם. עינו יפה בכל בני־עדתו. כשהוא אומר “הבו גודל לי כי אני הצעיר!” הוא מגדל ומנשא למרומי הדוּכן של הצעירות את כל עדת מרעיו. וכשהוא קורא בעוז “פנו דרך לעוזי”, הריהו תובע חזקת־כיבוּש על כל הדרך לעבור בה קוממיוּת לכל אנשי־שלומו. עוזי לעולם אינו מתיימר לסלול שביל לעצמו ולארחה שלו. הוא תובע את דרך המלך כולה.

הרבה סימני־היכר יש לגיל הצעיר, ובהם קול, מראה, הילוך ולבוש; צעירותו של עוזי ניכרת יותר מכל בלבושו המיוחד, שהוריו הקפידו תמיד לציינו בו, כדי להכריז ולהודיע, שהוא, עוזי, הוא זה אשר מקרוב בא, כולו חדש וחידוש. אמנם, כבר יצא מתוך חיתוליו, אבל רק זה עתה הגיע לתור המכנסים הקצרים. כלל גדול: כל שבעוזי הוא במקוצר. ואף לאחר שכל חבריו של עוזי הגיעו לפרקם והתחילו להאריך במלבושיהם, עדיין שקדו הוריו לקיימו בקיצוריו, כי מרוב הליבובים, שליבבו את הבן יקיר להם, לא יכלו על נקלה להיגמל מדיוקן החמודות של הרך הנולד, שנחקק בזכרונם, והם ביקשו בכל התחבולות לקיימו בהוויתו החמודה, כפי שזו נחזתה להם מראשית התגלותה. מלבושים קצרים הם, כנראה, סגולה לרעננות המראה ולאריכות מועד הצעירות. הלבוש צר את הדמות, מתווה את הנוהג ואת ההילוך, והוא גם פוסק הלכות במסכת דרך ארץ. נקטנו בלבוש לשון שיגרה, וראוי לומר: מדים. כי המדים עושים ממש את האדם. לבשת מדי־כהונה, הנך כהן; מדי־צבא לגופך, הנך איש גבור־חיל. התעטפת במדי־שופט – שפוט תשפוט. מסתבר, שאף לעוזי יש מדים כראוי לו, אלא שעדיין לא נמצא, כמדומה, הדפוס הנכון והמוגמר. ואולי כבר נמצא ואין לנו חוּש בוחן להם. מכל מקום אין מידות בלי מדים, כי השפעת גומלין שרויה בין אלו לאלה. וכיוון שהנחנו סברה, שעוזי אינו יחיד, אם כי הוא בן־יחיד, אינו פרט אלא עדה, כת, ואולי גם מסדר, ארגון של בני ברית, הרי לא יתכן כלל, שלא יהא מותקן לבוש עוּזיוני לעדת עוזי.

במקום שאין לבוּש, דין לשון כדין לבוּש. עוזי מצויין בלשונו, וראויה זו לשמש לו אות וטוטפת, קיימא לן, שבעים לשון יש בעולם, ובצירוף לשון עוזי יש לנו שבעים ואחת לשון. ולא הרי לשון עוזי כהרי כל יתר שבעים הלשון. לאמתו של דבר אין כלל לעוזי לשון, אלא שרבוּב־לשון, כלומר, השרבוּב הוא הבסיס של לשוניותו המיוחדת. אף על פי כן שרבוּב מצטרף לשרבוב, ובינו לבינו משתרבבת לה לשון, שהיא חטיבה בפני עצמה. יש קוראים לה סלנג, יש מכנים אותה בשם עגה, יש דורשים אותה כמין צופן מלא חן, הידוע רק ליודעי־חן זה, המתיחסים על עדת עוזי. אני אינני סבור כך. לדידי כל לשון, שיש לה מהלכים בין מנין אנשים, אפילו היא שפת חרטומים וכל עיקרה ריקמה של סימנים ורמזים, אפילו היא שפה ב' של תינוקות, ואפילו היא שפת דור הפלגה, שאין זה מבין את זה, מקומה יכירנה בקהל הלשונות. אין אנו מבינים לא את דרכי־שימושה ולא את חוקיה וכללותיה – אבל מכך אין ראיה, שאין לזו קיום או זכות הקיום. כל לשון אפילו היא של ארעי ועל תנאי והיא חוקית וטבועים בה חוקים. מכיוון שהיא משמשת תחבורה בין כמה אנשים והם מדקדקים לדבר בה, יש לה תחביר משלה, ובמרוצת הזמן עומדים ומחברים לה דקדוק. שרבוב הלשון של עוזי, אפילו רובו סלנג, אינו נפסל כלל מלשמש כלי־דיבור; אף יפה כוחו לשמש קולמוס ללב וביטוי לנפש של עוזי. שרבוב זה אינו העויה סתם, אלא מבע, מתן דמות להגיגים ולרעיונות. עוזי מביע דעה על ידי שרבוב־לשונו. פלוני סח דבר־מה, השמיע דיבור של טעם, למשל, אין עוזי בא להפריכו בהוכחה שכנגד, אלא בהושטת לשון שכנגד, שמשמעה היא בערך כך: מה אתה, מר פלוני, מביע דעות ומקשקש השקפות? לדידי אין כל דעות והשקפות, ולא ניתנה הלשון אלא בשביל לשרבבה כלפי חוץ במאורך ובמעוקם, כדי לרמוז, שהכל אינו אלא העויה ומעשה גיחוך, היינו, חוכה והיתלולה.

לכאורה עוזי הוא למעלה מדעות והשקפות או מעבר להן, כשם שהוא למעלה מן הגיל או מעבר לו. אף על פי כן קיימת, ניתנה האמת להיאמר, לא, להצטעק בקולי־קולות, השקפת־עולם עוזיונית. השקפה זו היא השקפה בלשון סגי־נהור, היינו, בלשון עוזיונית, וגם השקפה של להיפוך ושל להכעיס. כגון, פלוני הביע משפט, בא עוזי ומהפך אותו. מסרס את המלים, “עושה צחוק”, וממילא הוא “עושה את המות” למי שהביע מה שהביע. לשונו של עוזי נאה לה השם לשון סורסי על שום הסירוסים השופעים בה, והיא כל עיקרה נעוצה בעולם העשיה, כי אין היא ניהגית כלל אלא נעשית. הכל בה דרך עשיה. היא עושה חוכה והיתלולה, עושה צחוק, עושה כך, שהכל יהיה מקושקש. ולכן אין לומר עליה שהיא שפת־ליצנים, או שפת־רכילות וסתם לשון הרע.

בדין אמרנו שעוזי אינו ליצן או בדחן, וכיוצא בכך אין הוא סתם בעל לשון הרע והולך רכיל. הליצנות היא כלי־זין של יריב, המבקש לערער בחציו השנונים והליצניים את דעתו של בר־פלוגתא. אולם עוזי אינו יריב ולא בר־פלוגתא. הוא סתם גחכן. בליצנות יש שמינית של פקחות – ועוזי הוא לאו דווקא פקח. הליצנות גובלת בבדיחות הדעת. אך בדיחות הדעת היא סגולה נפשית, אוצר הגנוז של קורת־רוח שבלב. אך עוזי, אף על פי שהוא מבדח, אין דעתו בדוחה עליו. הוא עושה שיהיה שמח, הורתו ולידתו, חינוכו וגידולו, בשמחה, אבל בו דווקא אין שמחה. אין הוא שמח, כשם שאינו עצוב – אף העצבות היא בבואה מעומעמת של השמחה בהתקדרותה, כשם שהדמדומים הם אורות שלקו או נתמעטו – אלא אדיש. השמחה והעצבות מקורן בזרימות תנועתיות שבנפש. אבל עוזי אינו בתנועה. הוא כל עיקרו העויה ועקימה: עקימת האף, עקימת הלשון, עקימת המלים וסירוסן. הוא אומר סלנג – וסליק. חרץ את משפטו כביכול. וכי דרושה התייגעות המוחין כדי להגות דעה או להפריכה? משרבבים לשון ומדברים תינוקית – וכל הענין נהפך למהתלה קלה וקלוקלת.

או שפוסקים כלפי היריב מלה אחת, וזו שוברת לזה ראש אף קדקוד, עוקרת אותו מן השורש. כגון שמפטירים בשפה עוזיונית דרך בוז וביטול גמור: ירחמיאל! ומיד הלה נעשה גברא קטילא. ואם אין הלה מתקטל בעצמו, טופלים עליו כל אנשי־עוזי, ידידיהם וקרוביהם וקרובי־קרוביהם, ואומרים בפיות מריעים קולות צחוק אדיר: מה? קראו לך ירחמיאל, ואתה עודך חי וקיים, לא עמדת לכרות לך קבר, לא נעשית גל של עצמות, לא נהפכת לרוח־רפאים? ירחמיאל, ירחמיאל, עודך חי? הרי כבר פסקו לך בפה מלא… מה, מה פסקו לו? – שואלים זה לזה כל נושאי דגל עוזי וצוחקים בקול ענות נצחון, לאחר שכבר לא נתרשלו גם תחילה למלא פיהם צחוק בדרך אשראי ועד לחשבון – עוזי מביא לידי צחוק עד להתפקקות העצמות את כל מקורביו אפילו לפני שהוא מבטא בשפתיו את המלה ירחמיאל. עצם פתחון הפה ועיקום החוטם וגרגור התינוקי של המלה ההיולית מעוררים מפל־צחוק – והם משיבים זה לזה פה אחד: “ירחמיאל” אמר עוזי. אי, אי, ירחמיאל", מתמוגגים כולם יחד בצחוק חכמים ונבונים, “הוא אמר לו ירחמיאל” – הפלא ופלא, עוזי, אי, או עוזי, זהו מזיק, זהו חברה־מאן. “הוא אמר לו ירחמיאל”. אי, עוזי. עוז עוזי יעוזנו.

הנה מצאנו את המלה הגואלת, את ההגדרה הממצה: עוזי הוא “חברה־מאן”. זו היא מלה ארצישראלית, על טהרת הלשון העברית. אין היא ניתנת להיתרגם. אבל החזיון עוזי ניתן להיתרגם. מסתבר, הוא מלכתחילה בא לעולם בכוח התרגום. יש אומרים שעוזי הוא פשוט ריקא או פוחז, קל־דעת, קל־לשון, או מה שאבותינו קראו בקיצור “קל”. ואם כך מה חידוש ומה רבותה יש בחזיון עוזי. קלי־עולם מצויים היו בכל העולם ובכל הזמנים. אבל שוב שיבשנו משהו מתוך הטלת הדגש לא במקומו הנכון. פשיטא שעוזי אינו המצאה מקורית משלנו, אף על פי כן יש בו דבר־מה מקורי ישראלי וארציישראלי. אם תמצא לומר קל סתם אתה חשוד, שהנך רוצה להקל מעליך את המלאכה להבנת מהותו ולהגדרת טיבו. נכון, הוא קל ופוחז. ושכמותו מצויים אצל כל אומות העולם. אבל הרי העיקר, שאין הוא קל ופוחז סתם, אלא קל ופוחז מיוחס ובן טובים, נלבב ומפונק. הוא זה אשר ייאמר עליו תמיד: אל הנער הזה התפללתי. בו, בעוזי, נתגשמו, כביכול מאוויי האבות וכיסופי הדורות. ואם הדגש הוא בפרשת יוחסין, הרי אינו דומה עוזי של גויים לעוזי של יהודים, ואינו דומה בן־טיפוחם של אבות באומות העולם לזה של אבות בישראל, ולא הרי כיסוּפי הדורות בכל הארצות ככיסוּפי דורות של עם גולה החולם שיבת ציון.

אנו אסירי־ציון היינו בשנות דורות, עינינו היו לציון ולבנו לה. ציון היתה לנו אם כל החלומות והשאיפות. ציון ציינה במושגינו תקומת העם וגאולת היחיד. ציון בשרה לנו בריאות הגוף ובריאות הנפש. ציון היתה לנו מקור החיים ודרך לעבור בה לעם יוצאי־גולה אל חיי הטבע והקוממיות. לציון קשרנו את חוט השני, חוט התקוה, של הטיפוס היהודי החדש העומד איתן על אדמתו וזוקף קומתו בעוז כלפי מעלה. אנו כך ניסחנו את מזמור ט“ו שב”תהלים": “מזמור לדוד, ציון מי יגור באהליך, מי ישכון בהר קדשך, הולך תמים ופועל צדק ודובר אמת בלבבו, לא רגל על לשונו, לא עשה לרעהו רעה וחרפה לא נשא על קרובו”. בציון המצויינת יקום האדם המצויין, הטיפוס הנכסף, השלם, הממוזג, אשר כוח בשריריו ועוז בלבו, החרוץ בעבודתו וטהור בניבו, שמידותיו ברורות ושפתו ברורה, שהילוכו מתון וכל מעשיו מתונים. אמנם, אנו עצמנו לעת עתה לא היינו מתונים כל צרכנו בשיחנו ולא זהירים בדיבורינו. אנו לא דברנו, אלא הכרזנו בקולי־קולות: קצנו ביושבי־אוהל, תנו לנו אנשי־מעשה! חיים הבו לנו! חיים! נצאה בשדה, נלינה בכפרים, נשכון בחיק הטבע, ונהיה כאחד מילדי הטבע. רוחניים אנו רב מדאי. הבו לנו יצרים עזים־דולקים! והיו שהצהירו: למה לנו שפע כזה של תלמידי חכמים? נפשנו חשקה ביהודים בורים ועמי־הארצות, ביהודים שהם גויים ממש. ושוב היו שדברו תחנונים ממש: וכי אין גם לנו הזכות שיהיו לנו עבריינים משלנו? או שמא רק עלינו נגזר להיות גוי קדוש, שיקויים בנו ועמך כולם צדיקים? – כזאת וכזאת דברנו והצהרנו, צחקנו ורגזנו, מי בגמגום ומי בפה מלא, והכל ענו ואמרו: יש לנו די והותר יהודים יפים, יהודים כבדים, יהודים בעלי יסורים ומרה־שחורה, מי יתן ויקום לנו דור עליז, דור חי ורואה חיים בנעימים.

מתוך בליל דיבורים וכוונות יצא הטיפוס היהודי החדש־שאינו־חדש זה, שאפילו הוא מיעוט הריהו הרבה, ואפילו אין הוא לכאורה אלא חיקוי של כל הזאטוטים בעמים, שאינם מגיעים לעולם לכלל בגרות – האדם משול לפרי. ויש גם פירות שאינם מבשילים עולמית – הריהו בכל זאת מתובל במעין פלפלת מקורית משלנו, כי עוזי זה שלנו הוא לא רק טיפוס מובהק, אלא גם הטיפוס הנכסף, ראי מלוטש של מסתרי המאוויים של רבים, ענף מעץ החיים, שאבות הרוהו, הגוהו, בחזונם במשך דורות. זהו יהודי, אבל יהודי אחר. שרשו אחר. נופו אחר. טבעו אחר. אין הוא אפילו בגדר זמורת זר. אדרבה, זמורה זו שלנו היא, אבל מוזרה למדי. קשה להגדיר את עצם מהותה. אין היא מבטאה כלל את עצמה, אלא עוסקת הרבה יותר בהגחכת הזולת, בהוקעתו כמפלצת ירחמיאלית רחמנא ליצלן.

אנו חסרי־אונים לפרש את ענינו של עוזי לפי התוך שבו, מאחר שאין הזר מסוגל לבחון תוך, אלא אם כן מי שנושא בחובו ערכין רוחניים פותח לפניו לפחות פתח דק כחודה של מחט להסתכל לתוך נשמתו. עוזי לא נהג כך, לא ביטא את עצמו כלל. לכל היותר אפשר לנחש את מערכי־רוחו לפי מה שהוא שולל בזולתו. אנו יודעים רק אחת, שהוא מבטל את ירחמיאל. אבל מה בדיוק משמעו של ירחמיאל בפי עוזי אין אנו יודעים. הרבה פנים לירחמיאל לפי הזכוכית המגדלת או המקטנת של עוזי, ואין לו כל פנים. ירחמיאל הוא הכל ולא כלום. לא נטעה אם נגדיר לפי המלון של עוזי, שירחמיאל אינו צעיר. אבל, ראשית, אין אנו בטוחים בכך שירחמיאל הוא זקן תמיד, כשם שאין אנו אחראים לדבר, שיש לעוזי חזקה על צעירות דווקא. ראיתי הרבה אנשי־עוזי, שיצאו משכבר מחיתולי הילדות, ואף הכתפיות של הבחרות והאברכות אינן הולמות אותם. שנית, מה חטא הוא בירחמיאל, שאינו צעיר עוד? כלום יצא מתוך מעמד הצעירות משום זדון ותאוות להכעיס? הוא יצא משום שגלגל החוזר הוא, וכדרך שהוא חוזר אצל ראובן הוא חוזר אצל שמעון ולוי, דן ואשר, יוסף ובנימין, להוציא עוזי. מכל מקום עוזי, אם איני טועה, מטיל דופי בירחמיאל על שום שאינו עוד במעלת הצעיר. אבל השכל מחייב והנסיון מורה, שעוזי טופל על ירחמיאל עוד כמה וכמה מומים ופגמים. אמנה את מקצתם.

ירחמיאל אינו נמנה לא עם כת עוזי ולא עם אנשי־שלומה. ירחמיאל משתמש בלשון בני־אדם. אומר על לבן לבן ועל שחור שחור. אין הוא גורס, שהירח הוא דווקא ערדל ישן או כעך טרי. ירחמיאל סבור שחלוץ הוא באמת בעל בעמיו. ושוב סבור ירחמיאל, שמדינת ישראל תיבנה בכוח החלוציות דווקא. ושוב סבור ירחמיאל, שהעבודה היא תנאי בל יעבור לכל אחד, ומי שאינו עובד הוא פשוט עצלן. ירחמיאל מחזיק בדעה משונה, שהכל הם בנים למקום, ואפילו בנים שאינם מפונקים בכלל בנים הם. אגב שטף הלשון אני הולך ומונה דברים שהם מעיקרי־אמונתו של ירחמיאל, אבל מה הם עיקרי דעתו של עוזי? מצטער אני לומר שמחשבתי משוטטת ואינה מוצאה אותם. אם מוּתר להביע השערות הריני משער ואומר, שלגבי עוזי כל מי שהוא מבני העליה, ומה גם בן העליה השניה, הוא ירחמיאל. אף כל מי שיש לו יראת הכבוד בפני העליה השניה ומחזיק טובה לבניה מניחי היסוד לישובנו, ומה גם שאומר מפורש, כי אילולא הם אף אנו לא היינו כאן, ויתכן שהארץ היתה עד היום מדבר־שממה, כל החושב כך הוא ירחמיאל. ופשיטא שכל המאמין בכל ישראל אחים או בכל ישראל חברים ושואף לחברוּת ומאמין בה, הריהו ירחמיאל כדבעי. קל וחומר כל מי שאינו אומר כדברי המשורר “שׂחקי, שׂחקי על החלומות”, אלא דווקא רועה חלומות והוגה חזיונות, ובוודאי כל הנתפס לציונות ואומר עם מחברי “התהלים” “בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים”, כל הבוכה לפעמים בין בכי של צער בין בכי של שמחה על התגשמות החלום ודרכיה, כן, כל הבוכה לפעמים וצוחק לפעמים, כל החולם והשואף ונושא את נפשו לעולם טוב וצודק יותר, כל המבטא בקול רם, כי לא כל האדם כוזב, כל התובע צדק, שויון, ודרך כלל אינו בז לאידיאלים, לו בוז יבוזו אנשי־עוזי ויפרסמוהו בשערים כאחד ירחמיאלי מלידה ומבטן, ירחמיאלי אנוש שאין לו תקנה.

עד כאן עוזי בחינת חזיון בניצניו, כפי שנחזה לנו בימי העבר הקרוב, בימי טרום־המדינה, והוא אז רק פּרחה, רק פּרח. אולם עוזי מלאחר תקומת המדינה, הוא פּרי בשל ממש, וראוי הוא לייחד לו פרק נוסף, אשר אם ירצה השם בוא יבוא.

י“ד בתשרי תשט”ז.

 

עוזי בסימן עליה    🔗

בפרק “אנשי עוזי” ציינו כמה קוי־אופי בעוזי הכלל־אנושי כפי שהוא מתגלה במהדורתו הארצישראלית. הכתוב ההוא מדבר בתקופה של טרום־מדינה, כאשר רק הנצנים של עוזי נראו בארץ. מני אז נתחוללו שינויים רבים במערכות־חיינו ומנהגים חדשים באו למדינה, אף היא, המדינה עצמה באה והביאה עמה סדרים ואנשים חדשים, ובתוכם גם עוזי חדש. אמנם, לא חדש לגמרי – אין דברים חדשים לגמרי בעולם – אבל מחודש בצורתו, ומשנה צורה משנה תוכן. עוזי של ימינו הוא לאו דווקא בן־זקונים מפונק ודרדק המפגר בהתבגרותו; ושוב אינו טיפוס יוצא־דופן ואברך־משי עצלן. לא כל שכן שאינו נחבא לו בקרן־זוית; אף אינו פרחח או פרח, אלא פרי גמור, איש ממש, ופעמים אף איש־חיל ורב־פעלים, אישיות מרכזית, בבחינת “פני” הדור או “גבור דורנו”. עוזי בעל מרץ סכנתו מרובה יותר משל עוזי אוכל ואינו עושה. הוא, עוזי הקל, הנהו כעת הגל העולה. נוער הזהב הוא נגע בקצה המחנה; נוער הסאב עלול להתפּשט בשטח נרחב.

מלכתחילה נהגנוּ שלא כהלכה בעוזי ולא בדקנו כראוי את נצניו, לא נתנוּ עין בוחנת בצלם־דמותו, ואין צריך לומר שלא התחקינו כל הצורך על אופן גידולו ודרכי התפתחותו. לא הגענו עד לשרשיו. עצלות היתה בנו ופעלנו דרך הזנחה. נהוג הוא לזלזל בחזיונות נפסדים, שתוכם רצוף זלזול בעצמם, מתוך סברה, שמכיון שהזלזול מצווח מתוכם ומכריז עליהם, והכל יודעים למשל, בפלוני מה משקלו וערכו, ולא עוד אלא שפלוני גופו יודע שהכל יודעים בו מי הוא ומה הוא, ממילא אין זה עשוי עוד להזיק או להכשיל אפילו דרכיו נלוזות ומעשיו נפסדים. פקחים מוסיפים ואומרים: הנח לו ואל תסיח עליו ברבים, שאם כן פרסום אתה עושה לו, והרי יצר הרע של פרסום הוא שדוחף אותו כל עיקר למעשיו המגונים. חולה־פרסום הוא, ואם אין פלוני יחיד, אלא ציבור קטן, חבר אנשים קלי־דעת, על אחת כמה וכמה שפוטרים אותם בחיוך סלחני ואומרים: הקונדסים הללו, מה איכפת לנו מה שהם אומרים ומה שהם עושים? ישחקו הנערים לפנינו. יגדלו ויחכמו. ואם לא יחכמו הרי מה שלא יעשה השכל יעשה הזמן. וכך מבטלים את החזיון, שרק אפס קצהו נראה על פני השטח ושרשו בעומק פורה רע. דעתם של הבריות נחה עליהם ביותר כשהם יכולים לצרף לגורם הזמן גם את תנאי המקום ולזקוף על חשבונם חלק מן הרעה הזמנית, שהרי יש בידיהם שלשלת ממש, וכך הם אומרים: מה שלא יעשה השכל יעשה הזמן, ומה שגם הזמן לא יעשה, יעשה שנוי התנאי במקום. ומכל מקום לא כדאי להכות בכפתור ולהרעיש את הספּים על תופעה זו או פלונית בצורת טיפוס אנושי שלילי המנצנץ בקצה המחנה. מאיליו יפּול או יבול.

סברה זו בטעות יסודה, מאחר שעל הרוב הנערים המשחקים לפנינו משחקים בעצם בעדנו ולבסוף הם משחקים בנו ואף מצחקים לנו. בכל אופן מבראשיתם מבטאים את מאוויינו הנסתרים, וסופם שהם גם פועלים בשליחותנו. סלחנותנו החייכנית משמשת גורם מעודד למידות המגוּנות ושמן הששון, המבהיק את פנינו למראה מעשי הילדות, יוצק שמן למדורת היצרים הרעים. אין אנו מרגישים כלל, ששוב איננו צופים בלבד, אלא גם משתתפים. אבל לא הרגשנו אינה ראיה. וכך לא הרגשנו, שעוזי, שבתחילתו היתה לשונו – כלומר, שרבוב־לשונו – על העליונה, והוא עמוד הענן הקלוקל, בעל ההעוויות, עתיד להיות עמוד־השדרה של הווייתנו החברתית, אף יעזוב את פינתו הנידחת ויעלה לכותל המזרח ממש.

דרך כלל אין טעות נואלה מן ההנחה, שאיזה גידול זמני יסתלק לו מאליו בתמורות העתים, ירד ברצונו הטוב מעל הדוכן ויאמר “שלום עליך, עולם, היה שלום וחיה בטוב ובנעימים אחרי!” אין טיפוס מתאבד ואין פגע רע מוכן ומזומן לומר “קדיש” על עצמו. צרה לשעה היא בכיה לדורות. עוזי מלשעבר, הטרזן המשוּפם, המשוטט באהלי קדר וסח בלשון קצת סורסית ומקצת כנענית, לא ירד כלל מעל דוכנו, ואם הוא ירד למראית עין, לא עשה זאת, אלא בשביל לעלות על דוכנים רבים ושונים. תחילה פעל במרוכז ובמאותר, וכעת התפּשט לרוחב ולאורך, ימין ושמאל יפרוץ. ימין ושמאל בפועל ממש. לשעבר ילדות היתה בעדת עוזי לעמוד צפופה במגרש קטן שבקרן־זוית כנענית. אך העדה גדלה והתרחבה ברוך השם והיא כעת משתחווה רווחים על במות רבות ובשטחי־פעולה שונים. עוזי כאן ועוזי שם. עוזי מימין ועוזי משמאל ועוזי במרכז. אין כת ומפלגה, מן השמרנית ועד המהפּכנית ביותר, שאין אנשי־עוזי תופסים בה משרות נכבדות. ארגון בני־עוזי מסועף ביותר. למרבה הפליאה כבר גידל לו עוזי לא רק שפמפם, אלא גם השקפת־עולם, אמנם, מעומעמת מאד, משורבבת קצת לכאן וקצת לכאן. לעוזי אי אפשר בלי שרבוב. לגבי השקפות־עולם רק ההתחלות קשות. כיוון שהונח פירור של השקפת־עולם השאר יבוא מאיליו. השקפת־עולם עוזיונית בוודאי נבנית כגון קן־צפּרים: גרגיר מכאן ונוצה מכאן, אבל אנו התעלמנו מסוגית עוזי מעיקרה ואמרנו שאין כלל סוגיה כזו. מכיוון שעוזי, סבורים היינו, הוא קל־דעת, רשאים גם אנו לנהוג בו בקלות־ראש.

אתרנו את עוזי ואמרנו, שהוא כל עיקרו פרי הארץ וחותם מקומו בו. בנקודה זו נשתבשנו הרבה. פעמים מפני רוב עצים אין רואים את היער, ופעמים מרכזים את כל תשומת הלב ביער גופו, בעצמתו ובעצמותו, ואין רואים את העצים. אנו נצמדנו אל המקום, ואת הבנים לא ראינו. את אי־החן, כמו את כל החן, זקפנו על חשבון המקום. לקחנו סממנים מקומיים במיזוג מסויים לצייר בהם דיוקן עוזי. אמרנו: אין דיוקן עוזי אלא מעשי־מרכבה של ציונות מבית אבא ומליצה לאומית או משיחית מבית רבי, נופך של גלותיות־מורשה וקורטוב יהירות וזחיחות הדעת של דור אחרון לשעבוּד וראשון לגאולה, קצת חום מזרחי לוהט ומקצת לכה מערב־אירופית, מנה, ולא קטנה, של לבנטיניות וזריקה קלה לתוך העצמות של נסיוב כנעני. כיוון שמצאנו את המתכון סבורים היינו, שכבר גלינו גם את סם הריפוי ואף הגענו עד שורש המחלה. היו שהודו במפורש, שאין זה כלל דיוקן לתפארת ושאין אנשי־עוזי זרע ברך, אבל התנחמו בתורת השוא של שלבי־בינים וּפייסו את דעת עצמם וזולתם באשליה, שעוזי זה, שאין רוח המקום נוחה הימנו, הוא כל עיקרו תוצר זמני של המקום. הבאים ישריש בן הפינוקים, הנער יהיה לאיש והאיש יהיה לאדם מן הישוב, בר־דעת, כבד־ראש, מושך בעול, יודע־סבל ולמוד־אחריות. למרבה הנחמה השלכנו את יהבנו על גלגל החיים החוזר ומושך ומקרב גם את העצלים והמפונקים ומכניסם לתוך מעגלו. החיים, סבורים רבים, הם בית־הספר והריחים על הצואר הם המורה להועיל. אף המזמור סבור כמותם: העבודה היא חיינו, מכל צרה ויגון תצילנו. אבל גם זו היא טעות חמורה. כבודה של העבודה במקומו מונח. היא מצילה מצרות רבות, אבל לא מכל הצרות.

אין העבודה יכולה להציל, למשל, מצרת הילדות שאינה פוסקת ואין היא מסוגלת לרפא מוּם שבאדם או מוּם שבעם, שענינו הוא חוסר הכושר להתבגר. היו עמים רבים, שעסקו בכל המלאכות הקשות, עבדו הרבה, ובכל זאת לא יצאו מכלל נערים לעולם. הנעורים הם ברכה בעתם, ומקור יגונות וכשלונות לאחר זמנם. דוקו ותראו עמים ומעמדות שירדו לחלוטין מעל במת־העולם רק על שום מעשי־נערות שדבקו בהם, דרך משל, מעמד האבירים, ולא נמצא להם מורה להועיל להזהירם בשעתם על משוגתם ולא רופא טוב לרפאם ממשוּבתם. מורים מתעים ורופאי־אליל היו להם בשפע, ודורש טוב לא קם להם אף אחד. בחכמה נעשה אם נעזוב את תפיסתנו הצרה, המקומית, הזמנית, ונסתכל בצלם תבניתו של עוזי במלואו, נראהו בהיקפו ולתוכו. הוא זה שאינו מסוגל להתבגר לעולם. הוא נער ובנערותו יעמוד עד זקנה ושיבה. ואין הוא תופעה זמנית ומקומית. הוא חזיון כלל־אנושי. הוא תקר בגידול האישיות. אין האדם נולד רק פעם אחת, אלא כמה לידות עוברות עליו במשך חייו, והן שלבי־התפּתחותו. הילד הורה ללדת את הנער; הנער את העלם; העלם את האברך; האברך את הבא בימים; הבא בימים את הזקן. כל גיל וחנו; כל תקופה וּמשימתה. האדם השלם הוא זה שנתקפלו לתוכו כל הגילים. עיכוב בהתפתחות הוא חזיון של עקרות. כשם שיש אנשים נערים תמיד, כך יש עמים, שאינם יוצאים לעולם מכלל נערים; כשם שמצויים אנשים עקרים, כך מצויים עמים עקרים. אמנם, אף כל עם עקר הוא חטיבה בפני עצמה, הראויה להתכבד, אבל אין זו קובעת ברכה לעצמה ואין שכינת היצירה שורה עליה, כי אין השכינה שורה אלא על אדם השלם ועל העם השלם, היינו, על אדם ועם, שערו דרך כוּר המצרף של כל הגילים. עדה קטנה של אנשי־עוזי בקרב עם היא חצי־צרה. אולם ככל שהעדה מתרחבת והולכת כן המחצית גדלה ומתפּשטת.

עוזי הוא לא רק חזיון של עקרות, הוא גם תופעה של מרדות כלפי ההשראה של הבגרות והשאיפה אל השכלוּל וההשתלמות. עוזי הוא מעיקרו בן סורר ומורה, הבועט בנחלת אבות ואדיר חפצו להינתק מעל שרשרת הדורות, הוא שונא שרשרת, די לו בחוליה; הזלזול במסורת בא מתוך כך שהוא גופו מזולזל בעצמו. שורש נשמתו הזלזול העצמי, לא הרי הזלזול העצמי כהרי השנאה העצמית. המתבוללים בגלות היו נגוּעים בשנאה עצמית מחמת המיאוס בשרשם, בנקודתם היהודית, שלא ניתנה להיעקר מתוכם, כי הם היו כפויים עליהם בגורמי החוץ ובתנאי הסביבה. אף עוזי מתבולל ונוח לו להיטמע בתוך כל ספירה תרבותית רחוקה, בין רחוקה בזמן בין במקום. רוצים אתם הוא כנעני, איש מארץ הקדם ומימי־הקדם; רוצים אתם הוא נוהג סבר פנים יפה במנהגי הכושים ומבין לרוחם של כל הג’זים שבעולם, ובלבד להתרחק מן הניגון המקורי של עמו. אבל אין עוזי בא לידי שנאה עצמית.

די לו בזלזול עצמו. לפי שעה אין כופים עליו יהדות מבחוץ. סבור הוא, שהנקודה היהודית אינה גנוּזה בחביון רוחו, אלא נתונה על פני השטח והיא ברשותו לעקרה מתוכו. שטחי הוא קודם לכל. אין הוא נוקב ויורד לתוך העומק. אפילו לא של עצמו. אין הוא צולל לתוך המקור. די לו בחיקוי. המאמץ האישי שנוּא עליו. היסוד הנרקיסי, שנתלפף אליו מעיקרו, לא נחלש בו כלל וכלל. הוא מאוהב בעצמו, ובמקצת גם באנשי־שלומו, שהרי כל אדם הוא חיה חברתית.

מי שאינו מסוגל להתבגר בועט במבוּגרים, אבל מתרפק על המבוגרים, המסתגלים להלך־רוחו, מחניפים לו ומעמידים פנים, כאילו באמת עדיין רואים הם אותו כנער מפונק. אנשי־עוזי של כל העמים רדפו באף ובמשטימה את בני העליה, אבותיהם הרוחניים, על שום כך דווקא שבעלי שאר־רוח במאמציהם שאינם פוסקים להעפיל למרומי השלימות משמשים מחאה חיה כנגד העצלות והעקרות שבכל דור ודור. בן סורר ומורה פירושו שהבן הסורר רוצה להיות מורה ולכן הוא דוחק בלשונו המשורבבת במעשי משוּבה שונים את רגלי המורה, לכשתרצוּ אותם הקונדסים בכתות בית הספר, היורדים לחייהם של המורים, בתעלוליהם הרעים, מלבינים את פניהם ומשחירים או מאדימים את הפסוקים לתלמוד תורה, הכתובים בגיר לבן על הלוח, הם חיל החלוץ של צבא עוזי בחזית החיים, הם ראשי העושים והמעשים בתעלולים ההם. יש שבט מיוחד כזה, הנפוץ בכל העמים, אבל רק עם זה, שאותו שבט עולה אצלו לגדולה ונעשה מושל בכיפּה, קיומו מתערער.

אין דבר שלא נרמז לנו בספר הספרים. אף אנשי עוזי מבצבצים אלינו מפעם לפעם על דפי הספר, עתים בפסוקים מפורשים ועתים ברמזי מלים ומעשים. משל הנער תופס מקום ראשי בפרקי־הזעם והתוכחה של נביאי ישראל. “כי נער ישראל” ו“נערים משלוּ בנו” חוזרים ונשנים בפי כל נביא ומוכיח. אולם העוזי הנצחי נשקף אלינו בעליל ומדבר באדיר מפי הכתובים ב“מלכים” ב‘, ב’, בסיפור על אלישע “ויעל משם בית אל, והוא עולה בדרך ונערים קטנים יצאו מן העיר ויתקלסו בו ויאמרו לו עלה קרח עלה קרח”. עיינוּ היטב בכתוּב זה, בסדר המלים, בחזרה ובהטעמה שבהן. “ויעל משם בית אל” עלה קרח ‘עלה קרח’“. כמה פעמים חוזר ונשנה הפועל עלה. אלישע היה איש ההעפלה והעליה שהיה מצעק “אבי אבי רכב ישראל ופרשיו”, והוא שאמר, “ויהי נא פי שנים ברוחך אלי”, ובדין שחמת המשׂטמה של הנערים תישפך על ראשו דווקא. אגב, איזו הדגשה רבת־חן “הנערים הקטנים”. לא ילדים ולא נערים סתם, אלא הנערים הקטנים. מסתבר שלא היו אלו ילדים או נערים, אלא מן הסתם בחורי־חמד, קונדסים מפונקים, נרקיסים חביבים, המזלזלים בגידול על שום שנגזר עליהם להיות נערים תמיד. ושוב ראוי לציין, שהנערים הקטנים פגעו דווקא באלישע אוהב הנערים, שהיה שוקד על תקנתם, כמסוּפּר בפרק ד' הסמוך לכאן, פסוק ל”ד: “ויעל וישכב על הילד וישׂם פּיו על פּיו ועיניו על עיניו וכפּיו על כפּו ויגהר עליו ויחם בשר הילד, וישב וילך בבית אחת הנה ואחת הנה וכו'” עד “ויפקח הנער את עיניו”. ידעו הבחורים בדרך לבית אל במי לפגוע: באיש שביקש לפקוח את עיניהם ולהורות לפניהם את הדרך העולה בית אל, אף זירזם מסתמא לגדול ולעלות. ידעו הבחורים ורבותיהם, כגון הנערים באנגליה שהיו מתקלסים בסויפט וזורקים אבנים ברסקין ומתעללים בשלי וכגון אותם הפרחחים ששרבבו לשון כלפי הלדרלין השקוע בדמדומים אלהיים ושרדפו אחרי קירקיגור.

מכאן אנו למדים, שעוזי הוא לא ספיח מקרי, זמני או מקומי, נטע השעה או זמורה של השפעות זרות, אלא הוא דיוקן בן כל הדורות וטיפוס התמיד. יש עוזי נצחי, הבא על גילוייו הזמניים. אוי לו לדור שעוזי זה פגע בו ותקע בתוכו יתד נאמן ותפס בקרבו את השורה הראשונה, או עומד לעלות ולישב בו בשוּרות הראשונות. ושוב: עוזי הוא לאו דווקא עצלן, האוכל לחם־חסד על שולחן המליצות והסיסמאות הפורחות וחולם חלום כנעני רחוק. יכול שיופיעו בינינו אנשי־עוזי בכל השכבות והמעמדות, זה עמלן וזה תועמלן. ויש עוזי מעשיי ביותר. יתכן עוזי חמרני מאד או תרבותי לאין שיעור. עיקר בעוזי הזלוזל בעצמו, ותוכו קפאון. עוזי כיוון שנתבצר בנקודה כל שהיא שוב אינו זז ממנה. אין הוא מחבב התפתחות, מוכן הוא להסכים לכל מהפכה שהיא, מימין או משמאל, אבל אין הוא גורס כלל התפתחות. לעולם הוא נעוץ בנקודה שנתישנה, אף על פי שעל גבי אותה נקודה גופה הוא נתוּן להפכפכים ולתהפוּכות לאין שיעור. ההתפתחות יש בה משום עיבור צורה, ומכל מקום משום שכלול צורה והתרחבות או התעמקות המהוּת, ופעמים עד לכדי שינוי ממהוּת למהוּת. אך עוזי אינו במהות והמהותיות אינה כתובה כלל ב“סידור” שלו. הוא מאוהב בדיוקנו החיצוני ללא ענין בפנימיותו. אין הוא סובל ליטוש, צמיחה אטית מתוך מאמץ נפשי.

לפיכך כל האומר שעוזי אינו בן־תרבות הוא טועה, אף על פי שאינו טועה הרבה מאד. הכל תלוי במנהגי הזמן והמקום. עוזי הוא זמני ומקומי להפליא. הוא ממש בגדר שבשבת. כל הרוחות המנשבות בעולם הגדול מגיעות למקומו הקטן ועוברות דרך מערכי־רוחו. וכשהעולם אומר תרבות, עונה עוזי מיד אמן. אומר העולם אמנות, תיאטרון, מוסיקה, מיד עוזי, שנסיוב הפּינוק מפעפע בו ואינו פוסק, קורא אחריו בקול: אמנות של לאלתר, מעודכנת דווקא. אף על פי שהוא עצלן הוא רץ אחרי כל אָפנה חדשה של תרבות ואמנות, כשם שהוא מתקשט בחולצת הצבעונין, הצומחת מתוך שצף השעה האחרונה. עוזי מעודכן לעולם. לכן משוגה היא לומר, שאינו בתרבות לחלוטין. תרבות במובן של התפתחות אינה לפי מושגיו, אבל תרבות של בילויים ושעשועים, של מזמוטים על הבמות ועל הבד, היא עצם ענינו. ובלבד שתהא זו לא תרבות חיה, פרי רוח נסערה ונפש הומיה, אלא תרבות של צללים ובבואות ודמויות מטושטשות, של בוּבות מרקדות. עוזי אוהב מאד תיאטרון הבובות ומקורב ביותר לחכמת הראינוע והשמענוע ושל כל אשר נוע ינוע. הוא דורש תלי־תלים, למשל, על העויה של צ’אַפּלין, ויש שהוא מחבר מחקר מעמיק על חכמת הריקנות ומשנת האַבּסוּרד, שנתפשטה בזמן האחרון. סוף־סוף חייב אדם להעמיק לפעמים. המעמיק לתוך באר מים חיים ולנפשות חיות אינו מובטח מפני הסכנות. אדרבה, הסכנות מוּבטחות לו יותר מן הבטחונות. אבל כשמעמיקים לתוך האפס הגמור ולגנזי צללים אין כל חשש סכנה. הצל העמוק ביותר הוא בכל זאת צל. עוזי לשיטתו: ברח מפני הסכנה. טבע העצלות, שדבק בו מברייתו, אינו נמחק בו עולמית, מסתבר שעוזי אינו מתכוון כלל להפוך את העולם, ומה גם לתקן אותו, די לו להפוך את הכסאות, להחליף את הרהיטים, להזיז בוּבות לכאן או לכאן, לתקן קצת את מצבו החיצוני.

אין עוזי נוקב ויורד, אף אין הוא מטפּס ועולה, לא הוא ישנה סדרים או יעקור הרים, ופשיטא שלא יבנה מגדל־צופים כמו רמים כדי לסקור את הדורות בין לפנים בין לאחור. מה לו הבאות? ומה לו החולפות? כשם שהוא בבנין קל, כך הוא רק בפועל הווה. האבות אינם מענינו; אין חלקו במסורת; לנכסי־עבר ידאג ירחמיאל; ערכי־מורשה אף הם עסק לירחמיאל. ירחמיאל עובר ובטל זה – כלום מה לא העמיס על גבו? תנ"ך, תלמוד, חלוציות, משטר הצדק, שוויון, קדושת הארץ, יהדות, שילוב הדורות, שפת עבר ושפה ברורה דווקא, שפה שכל פסוק שבה הוא קונכיה לנשמת הדורות, שפה שכל פסוק שלה ספוּג הגיון יהודי וחזון ישראלי, שירת האזינו למשה ומזמור כרם היה לידידי של ישעיהו ושנינוּת הגיונו של רבי יהודה הנשיא, מסדר המשנה. מר עוזי חולק על ירחמיאל גם בפרט זה. לפי עוזי כל הכותב משפט עברי כצורתו, שיש בו ריח תורה. שמינית שבשמינית של חכמה חריפה מבית המדרש היהודי, הוא לץ ופטפטן וגמגמן, הקיצור הוא… ירחמיאלי.

אולם לא אמרנו, שאין עוזי בן־תרבות כל עיקר, או שאינו משתף עצמו בפרקי־יצירה, או שאין הוא מקורב למעשי־אמנות. אדרבה, הוא מצוי אצל אמנות ואף כותב מסות על פרשיות שבאמנות לועזית. כן, הוא כותב מסות. לא מאמרים, חלילה, כפי שנהגו אבותינו הירחמיאלים, אלא מסות. עתים הוא מפליג אפילו עד כדי חקר קדמוניות. אלא שזה עוזי וזה דרכו: כל ענין, שהוא עוסק בו, יוצא אצלו משורבב ומעוקם ומקוּנדס. הרבה שימוש־לשונו גורם, והרבה נגרם על ידי שרבוב־לשונו. תכוּנה זו טבועה בו מברייתו. עוזי הוא קונדס לעולם. כל אחד נולד ונקודתו עמו, ושוב אינו זז ממנה. הקונדסיות מהלכת אחרי עוזי כבאר אחרי מרים במדבר. אמנם, לשעבר עג עוזי עוגה לעצמו, או אחרים עגו לו אותה, וכן היה מעשה שעוזי פרסם עתון של קרן־זוית משלו. עברו הזמנים ההם. שוב אין עוזי זקוק למחתרת. כל הארץ לפניו. רוב המוּספים של ערבי שבתות נתונים לשירותו. הוא משורר בשירים והוא משרת בשירותים. עוזי אומר: כל העולם הוא כעת שלי. אין בדעתי לחלוק עליו. הוא היום שכני. מחר, אין זה מן הנמנע, הוא יהיה המנצח על הזמירות ועל הסקירות והוא יפסוק לי את המכסה של הנשמה היתירה המותרת לי. עוזי, כנראה, לא אכל מעץ הדעת טוב ורע, כי אם מעץ אי הדעת טוב ורע.

 

לא ברעש    🔗

א    🔗

העולם היה לפניך ויהיה גם אחריך, רק עובר־אורח הנך בשעריו – ומה לך מרעיש כך, מטיף זועם, את העולם להיטיב טבעו ולשנות סדריו? הכי תדמה בנפשך, כי בדברי־מוסרך ובשאון־טענותיך תחסר אף נטף אחד מנחלי־בליעל הזורמים בגבולותיו, או תוסיף אף כמר מדלי למנת חנו וחסדו? בין תשמיע אמרי־שפר בין פסוקי־יושר, בין תשפוך את שיחך כפלגי־דמע בין כנחל אש וגפרית, כל רעש־מליך יהיה כנחל־אכזב אחריך וכמשק כנפי צפור במעופה למרחוק, הנמוג בחלל־מרומים.

אין שואל ממך עצה לתיקון העולם ואין מבקש ממך תרופה לנגעי־לב. תבוא עד פלצות – וצרור לא יפול ארצה מנטל הרוע. איש הישר והלא־ישר בעיניו יעשה גם בכל הזמנים הבאים עלינו, הזד זדון יזיד, אנשי הרהב כמקדם ידרכו ברגל גאוה ושפת חנף לא תדום. לא, לא תדום. מאת מי ועל מי תתבע משפט באין שופט? מי שומע, מי מקשיב, מי מבין, למי כוח ותשוקה לפקוח את הלב להבין? קטנת מלדבר נגידים לנגידי התורה והחכמה, אשר אזנים להם ולא ישמעו, אף כי לערלי־אוזן ולקצרי־רוח מעבודה קשה, אשר טרם למדו לשמוע.

העולם גדול, גדול מאד, ריחיים טוחנים בו לרוב וגלגלים מנסרים בו לאין שיעוּר, רבה בו טחינת השוא ועצמו במאד גלגלי הכזב, מי ימנה ומי יספור את המוסדות אשר בהם הכל שקול ישקולו במאזני לא־צדק – מה עט סופר ומה כוחו בזמן אשר כזה לערוך את הקרב עם גייסותיו של עמלק השקר? יד אנוש חלכה תחזיק את הקולמוס, אשר עתים נוגה לו כאבחת החרב ועתים רסיסי־דמע ניתזים מברקיו. אילו כל הימים דיו וכל עצי היער עטים נובעים, לא, לא, אילו מלאכים ושרפים ירדוּ ממרומיהם לעולמנו השפל וכל כנפיהם עטים ונהרי־די־נור להם קסת הדיו, ללמד לבני אדם מוסר ואמת, אף הם היו טורחים לריק ומתייגעים לשוא לעקור בזה העולם שורש פורה רוש ולענה מיצרי־לב ולשנות מעט מדרכיהם הנלוזות של הבריות.

איש נלבב, אם החרש לא תוכל, אם אנוס אתה על פי הדיבור למלט משא מעל לבך, לך דבר אל העצים ואל האבנים, שלח את אורך, את אמתך, את ניבך, אל החולות במדבר, שרוק את אמריך לצפרים וכל עוף למינהו, המתק את מרר שיח עם הגלים השוקקים, ואל תשחית את דבריך באזני אדם בעולם. אך איש בער כסיל לא יבין, כי לא במלים נוכיח לאיש הנותן בכוס עינו את משוגתו. ומה קסם בדברי הגיון ליישר אף עקמומיה אחת בלב פוחז רודף כבוד ודורש שלמונים? צעק, צעק חמס. אך חמסי עליך הצועק. רק תרגיז ומאומה לא תפעל. וכי רוח צחה עלי שפיים אתה? הלא רק מאוורר הנך. איש ריב ומדון תהיה לכל, ולא בעל־דין אף לאחד. העולם לו בשלו. הוא כמנהגו נוהג.

ב    🔗

אף את מענה־פיך אשמע, המטיף, מראש ידעתיו. העולם כמנהגו נוהג, ואף אתה כמנהגך נוהג. על כרחך אתה נוהג כפי שהנך נוהג. על אפך ועל חמתך תעשה זאת גם בידעך היטב, כי אין שכר לפעלך ואין טעם לעמלך להשמיע תמיד דברים, אשר רבים כל כך יבקשו לשכחם. אתה ככה תאמר: מה אעשה? רוח הוא באנוש. עתים תאמר: גורל הוא! אובה או אמאן – אין לי מנוס מן הצו אשר נטל עלי. בוראי עשאני כתבנית השופר, לכן ארים כשופר קולי. אין לי ברירה אלא לתקוע מפעם לפעם תקיעה שברים תרועה, לקרוא אוי ואבוי על כל זדון ומשוגה, על כל עוול ומדחה, על כל דבר רשע ועל כל דבר כסל, ורב הכסל מן הרשע.

אך אם כך, הרי ראוּי לך לזכור היטב, כי רק כלי־נגן הנך ביד המנגן, רק כלי. לא אתה הדובר, כי אתה הדיבור; חומר הנך ולא היוצר; לא לך נתכנו העלילות, כי אתה המעלל. ולפי שהנך רק כלי־שרת הרי חובתך לשרת. לעמוד ולשרת, לעמוד בענוה ובהכנעה ולדבר בשקט, בשקט, במתינות, כן, במתינוּת. אל נא באפך ואל נא ברעשך. לא ברעש, השומע אתה? ולא להטיח ראש בקיר. השומע אתה? זו היא צרה לך, שאתה רוצה דווקא לקרקר איזה קיר. והיא לא תצלח. הקיר לא יקורקר. אתה ורבים שכמותך יתקרקרו ויתפלצו, השבץ יאחזכם, ושום קירקירון לא יקורקר. עשבים יעלו על קבריכם ועשבוניה זעירונת מן העשבים השוטים לא תיעקר. זכור ואל תשכח: ראש המכה בקיר, הראש הוא המוכה. הקיר אלם, הקיר אטום, הוא מצח נחושה, הוא אכזר ואך זר הוא לך – ואתה מה לך מרעיש ומקרקר? מיום שהעולם קיים לא חיבל עדיין שום ראש בקיר. ואילו קיר בראש – כן, כן, תמיד כן. זכור משל עתיק־יומין, של החכמים אשר דבריהם לעולם חדשים בעינינו, זכור משל האבן והקדירה. בין האבן פגעה בקדירה בין הקדירה פגעה באבן – אוי ואבוי לראש. ואתה, מטיף זועם, פתח פיך וענה אחרי מלה במלה: אוי ואבוי לראש מן הקיר!

איש נלבב, הנה זאת עצתי לך: דבר, דבר, הוכח תוכיח, הגד מה שבלבך, הגד כל מה שבלבך, כל אשר ישים הנעלם בפיך אותו תדבר, ויהיה דברך כשבט לגו כסילים. כן, הגד תגיד. וכי יש לך ברירה? אבל דבר בשפת חכמים, לא, לא, בשפת פקחים דבר. פקח תהיה. טבול את קולמסך באפרסמון ודבר. מתון תהיה מכל מקום. ולא ברעש, לא ברעש, לא, לא, לא ברעש.

ג    🔗

ובכל זאת אמור־נא מטיף זועם: וכי אין זו פליאה שבפליאה? גר בארץ נכריה – והוא שפוט ישפוט! וכי לא אתה הגר? הלא גר אתה. לא כן? רק גר המשוטט בארץ לא נודעת לו ובין אנשים זרים לו מתמול־שלשום, ישלה את נפשו לפלס מסילת ישרים בתוך יער עבות זה, בתוך יער זה, יער זה, שיש לו מין שם משונה, והוא העולם הזה. גר שכמותך, מה חלק לך כאן, מה נחלה לך, מה נכס לך? לא צברת הון ממון, לא הון־כבוד, לא הון־צדיקיות, לא הון קדוש ותמים, לא הון של תכשיט אוהב האדם, לא הון של אחד מבני הגזע של ר' לוי יצחק. אדרבה, צברת לך הון אחר לגמרי. לגמרי. ואתה בא לישא דע על יושר ואמת, חן ותפארת? בלחישה אגיד לך הלא באמת ובאמת דבר אין לך עם האדם ודבר אינך רוצה מן האדם – ומה לך דבר בפיך על האדם? השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם הדורכים על האדמה בחזקה, הדורכים על האדם במגף המסומר, כן, כן, הארץ היא קנין לסוחרים אותה, לסוחרים אליה, לעושים מסחר וקנין בכל הסגולות והחמודות אשר בארץ, אף לסגולות החן ולחמודות הכשרון. אך אתה, המוכיח, אני גליתי את צפונותיך. אורח נוטה ללון הנך בכל ועם כל. לא תבקש לך אחוזת נחלה בארץ או בשמים, ערום הנך מערמת־אנשים ומערימת־נכסים, כביום היולדך, מה לך לדבר אל האנשים ושפת־נועם אין בפיך? הלא טוב לך כי לבדך תישא, בחובך תסבול, כדברי חכמים קדמונים: משמע דומה ומשא. ואם בכל זאת לא תוכל לכלכל את הגיונך בקרבך ולהצפינו, למד למצער את לשונך לכלכל את דבריך בנחת, בנחת, לא ברעש, לא, לא, לא ברעש. משול המוכיח הזועם לעריץ בן ימי קדם אשר בחמת־זעמו הכה בשוטיו את משברי הים על שום שלא נבקעו לפניו לעבור בים כביבשה.

משברי ים האדם – אף הם רהב־קדומים לא ייעבר.

ד    🔗

מימי־קדם ועד ימינו לא הטיבו מוכיחים בעם מעשי אנוש ותחבולותיו, קל וחומר לא ערפו ראש פתן היצר הרע.

היו שהפכו ערים כסדום והיו שהמיטו חורבן על ארצות וממלכות; היו שהביאו מבול דמים על העולם או הורידו שר של אש ועשו מושבות־אדם למאכולת־אש, לעיי־מפולת. אך לא קם גואל אף אחד להביא תיקון לעולם.

היו שזרעו ערכי־רוח וקצרו סופה. והיו שהבטיחו שפע לגופים וקצצו נשמות. היו שזרעו מלאכים וקצרו שדים והיו שזרעו דרקונים וקצרו עבדים מוגי־לב, ורבים מוכיחים טרחו באמת לשנות את סדר העולם לצד הטוב והיושר. אולם הנבונים שבבני־טובים פרשו אף מן התוכחה וההוכחה. עיני־שכלם נפקחו לראות כי אין שכר ואין אחרית למגידי־מישרים. הנבונים שבנבונים נמנו וגמרו ואמרו: ולואי יתקן כל אחד את החלקה שלו, יקשט את עצמו, יפשפש במעשיו, ישנה במקצת מסדר־עולמו־הקטן, ישפר את מידותיו, יטהר את לבו, יזכך את מחשבתו. ואף הדעת הזאת לא הצילה אותם מן המעקשים. עקוב לב האדם, ונפתולי־יצריו מה רבו. אשרי האיש אשר שפר חלקו לתקן פגם שבספירה שלו, ליטול לפחות קיסם – לא, קורה – מבין עיניו. אשרי האיש, אך אי הוא האיש הלזה? אחד מני אלף כי נמצאנו, אחרי אשר בנרות נחפשנו, הלא לפידים נדליק לכבודו. אין אדם מתוקן, כשם שאין עולם התיקון; לא יהיה אדם מתוקן עד שהעולם לא יהיה מתוקן. והעולם לא יהיה מתוקן אלא אם כן האדם יהיה מתוקן. מעגל־קסמים. אך אי קוסם ישבור את המעגל הזה? אדם שכולו טוב ועולם שכולו טוב כרוכים וצרורים זה בזה. ומי הוא האיתן, הגבור בענקים, אליו נאמר: אנא בכוח, תתיר צרורה זו. הנה כי כן, המוכיח, גדולים אולי וטובים אולי ממך, אשר היו לפניך, לא הצליחו לתקן את העולם. אדרבה, רבים מן המתקנים קלקלו יותר ממה שתקנו, וכל מי שביקש להפוך את הקערה על פיה, להוריד את אשמדאי השקר מעל כסאו ולהושיב במקומו את שלמה הצדק, בני־מעיו נתהפכו בקרבו והוא את אור הגאולה לא ראה, אפילו הקשיב רב קשב לרגלי המבשר. אהה, רגלי המבשר קלות כאילות, אך משיח הטוב נכה־רגלים הוא, לכן בוששו פעמי מרכבותיו.

בוששו פעמי מרכבתו של הגואל – ומה לך מטיף זועם, מצליף בשוטך, דופק, דופק, מאיץ בסוסים? מה לך צועק ומרעיש? – לך אל הענוים, אומר אני לך, אל הצנועים, לך ולמד מהם. הם לא התהלכו בגדולות וביקשו לנפשם רק את המעט, לטהר חלקה חולה אחת קטנה בסביבתם הקרובה, בסביבתם הפנימית שלהם, בתוך נפשם. ובלחישה אגיד לך: ההם בכל זאת פעלו והצליחו. אמנם, הרים לא העתיקו ממקומם, ערים לא החריבו, עמים לא עשו למשיסה, הם לא היו בבונים הגדולים, הם לא הרסו אל הגדולות והנשגבות, אבל הם לא הרסו. רבים מהם עברו בזה העולם כצללים, כרוחות רפאים. אבל היו ביניהם שהגיעו למעלת רוחות רופאים. הם ישרו מסילה צרה בין יחידים ליחידים, אבל הם פעלו ביושר, למען היושר. טוב מעט מלא־כלום, וטוב מעט ממהומה של הרבה, המסתיימת בחורבן לבבות ובריקניות של נפשות, באכזבה מרה.

מטיף־מוסר, לא באתי לומר לך: צא ולמד מן האסיים שפרשו למדבריות לשם תיקון נשמתם, או שמע לעצתו המחוכמה של המקובל ר' שמשון מאוסטרופולי שאמר טוב לנהוג פרישות עם הבריות והתבודדות בתוך הקהל. איני משיא עצות לך. אבל איני יכול לבלי לחזור כאן על שיחה נאה של חכם בעל־חן, שפירש את הכתוב “מה יפו פעמיך בנעלים” כך: אפילו לבך פועם בחזקה, טוב שתתלה מנעול על פיך ו.. לשתוק. הוי, לשתוק! האח לשתוק! אשרי מי שלבו לב ארי למלא פיו… שתיקה. הרחב פיך, מגיד, ואמלאהו שתיקה. ואם נגזר עליך הדיבור אף על פי כן, דבר, אחא, אבל לא ברעש, לא, לא, לא ברעש.

לב מתון, צעד חרישי, דיבור בנחת – אלו הן שלוש סגולות טובות.

ה    🔗

מבלי משים שלחתי אף אני חצי מוסר והטפה בך, המטיף, אך היטב אדע כי אף אני בדברי אליך שלחתי את המלים אל אוזן לא שומעת.

לא תשמעני יען כי תשמע אל הצו הקורא אליך ממעמקיך.

דבר תדבר, אף תצעק ותשווע, כי כזה הנך. לא תמיר את רוחך ולא תשנה את טעמך. כזה הנך ולא תיהפך לאיש אחר.

יד המהפכה תשיג את הכל, אך היא תקצר מלהשיג רוח באנוש, אפיו, גורלו. ואני אף לא השליתי את נפשי לרגע קטן, כי אוכל בתוכחות פי לנשלך מעל דוכנך, אשר הוא במה וגם גרדום לך.

כאשר לא ירפה השכור מכוסו, אף אם תשביענו ממרורים, ככה לא יזנח המטיף את כוס הישועות או כפית סמי המרפא, אשר ישא בידו לרפא בה מדוי אדם ועם.

מי ברעש! – הוא גזר־דין, אשר נכלל ב“ונתנה תוקף” של יום הכפורים, הוא יום הדין. אשר נדון לעשות את דרכו בהמולת־דברים ירעיש גם ירעיש. היטב ידע כי האזנים רחקו ממנו מאד, מאד־מאד, כרחוק השמים מן הארץ, אך הוא הרעש ירעיש. את דברו יגיד ויהי מה. את דברו ואל יהי מי. ואם לא יגיד ונשא כאבו ועלבונו. הוא יגיד, אפילו אלף פעמים יגיד, שלא יגיד עוד, אפילו ישבע בשבועי־שבועות שמהיום ולהבא יתהלך כאלם וכחרש. החרשות, אחא, היא חכמה גדולה – האלמות לא כל שכן. ומי שאינו חכם־חרשים באומנות החרשות – אין לו תקנה: דבר ידבר, אף באין שומע לו.

ואולי… ואולי… אין כלל מין־אדם אחד, אלא שני מיני־אדם, ולא שפה אחת לעם אחד, כי אם שתי שפות, ולא קול אחד, כי אם שני מיני־קול. והאמת היא, שיש רק קול אחד ואין שני, והוא קול הנעלם. הוא זה הקול אשר הוא על המים, הוא בכוח, הוא בהדר, הוא שובר ארזים, הוא יחולל אילות ויחשוף יערות וירקיד לבנון כמו עגל, הוא, הוא, רק הוא.

אבל אנוש חלכה לו נאה, כי לו יאה, רק קול כאוב, קול דממה דקה, קול בנחת, לא ברעש, לא, לא, לא ברעש.

אך מי יורה ומי ידון ומי יתן קצב לדיבור, לקול, לנעימה? מי הוא זה כאן נגיד ומצוה? ורק רוח היא באנוש. הרוח היא מורה לכל איש את דרכו. הרוח נגידה ומצוה. על פי הרוח ילך ועל פיה יבוא, על פיה ידבר, ישיר, יבכה, יצעק ואף… יעלה את טוריו על הגליון. ואם גזירה היא מלפניה רעש של ונתנה תוקף. הרעש ירעיש הנפעם, כן, הרעש ירעיש אף אם ברעשו יחרדוּ כל מוסדי גיוו והיא הרוח עצמה בקרבו תהיה לחרדת אלהים.

י“ט בחשון תשט”ז.

 

אור מאופל וחיוך מסגריר    🔗

יום סגריר, שמים מעוננים, עולם מחוּשך, גוּף במצוקים. הה, יום של קטנות. הכל בטיף־טיף. אך מוחין דגדלוּת אינם פוסקים. רבות מחשבות המתלקחות ניצוצין־ניצוצין. ניצוץ על אדם, ניצוץ על שבט ועם, ניצוץ על תרבות העולם וקצת הגיגי־לב גם על אני ההוגה.

מהי תרבות? מסורה. מהי מסורה? אבוּקה. בכל דור מצויים יחודים, בתי־גנזים חיים של השגות כל קודמיהם, אוצר הזכרון של כלל הדורות, הם נושאי הלפידים של חכמה מורשה. הם הרצים, אוחזי האבוקות. דור המתכחש לקודמו ואינו מקבל מידו את הלפיד, אין בידו כלום. ובאין לפיד עמו הוא יושב־חושך. הוא־הוא דור המדבר והשממה הנפשית. אפשר להסכים למסורה, מותר לחלוק עליה, אבל לא יתכן להתעלם ממנה.

יש נשמות שנולדו בין השמשות, וסימנן לאו דווקא שהן עצובות, אלא שהן מבולבלות וזרועות כלאיים אור וחושך, בכין הוא צחוקן וצחוקן בכין, אמתן שקרן ושקרן אמתן. ואינן כלל בשקר או באמת, כשם שאינן בחיבור או בריחוק. הואיל ונולדו בזמן צולע, הפוסח על שתי הסעיפים, הן עצמן צולעות ופוסחות תמיד לכאן ולכאן וכל התחוּמים מטושטשים לפניהן. אין להן רשות היחיד ואינן גורסות כלל רשות הרבים. הן בבחינת כרמלית. כדי להתקרב אל הזולת אינן מצוות כלל להיות יוצאות עצמן. כשהן שופכות לתוך חיק הרע או הרעיה וידויי־אהבה מעורערים מעיקרם אינן מפיחות חלילה כזבים ואינן מתכוונות כלל ועיקר לגנוב את דעתנו. אנו משקרים בעדן ומגניבים להן את דעתנו. בני אדם השרויים בתחום הביניים של אני ואתה, הננו נתפסים לטעות שהם מידבקים אלינו בלב ונפש. משול לישן, שראשו מתנועע מאיליו וצונח בנענועים לתוך רשותו האישית של שכנו. הישן המתנועע עשוי לחבק ואף לנשק את שכנו שבמזדמן. כך נפשות בינהשמשיות משפיעות נשיקות, חיבוקים, וידויי־אהבה והשתפכות הנפש במזדמן ובאקראי.

־־־־־־־־־־־־־־־־־

אין די בניגון; הניגון משלה. הניגון הוא רמז, גץ משלהבת, והוא גופו אינו נושא את עצמו.

הניגון נושא ברכה, ואינו קובע ברכה לעצמו. משול הוא לדלי, המעלה קורטוב מן הבאר, אבל אין הוא הבאר. אין הוא הבאר ואינו מחוייב להיות באר, אלא שאסור לו להתיימר ולומר אני באר.

אין להטיל דופי בשום ניגון, אבל כל הרוצה לצאת ידי חובה בו בלבד מרושש את עצמו.

מוצא אתה אנשים הרואים את כל עולמם בניגון, העושים את דרך־חייהם בניגון אחד, הרוצים להתפרנס בריווח על חשבון ניגון אחד. יכול ופרט מפטיר את עצמו כדי חובת יצירה בניגון אחד, במזמור בודד, אבל עם הנוהג כך מקורו נעשה אכזב.

כלום מידה היא לקחת מתרבות־מורשה רק ניגון, רק פירור, ולומר שלי היא ואני שלה?

ההסתפקות בניגון היא פעמים סימן עניות ופעמים שורש העצלות. אין רצון להתייגע כדי לגול את האבן מעל פי הבאר.

־־־־־־־־־־־־־־־־

יש נשמות מטבעות מבהיקות וכנגדן מטבעות שחוּקות או אסימונים. מצויות נשמות של פרט ושל זוג, או כלליות ופרטיות, פרגמנטריות. ברואים אנושיים רבים הם בגדר טיוטות. טיוטות או מירשמים.

־־־־־־־־־־־־־־־

הנביא הקדמון צווח: “ובילדי נכרים ישפיקו”. אהה, לא בילדי נכרים, כי אם בנפלי נכרים ישׂפיקו. אילו סיגלו לפחות את יפיפיוּתו של יפת, אבל רוכשים את לכלוּכיוּתו של יפת. אילו חיקוּ את הדברים המתוקנים שבאומות, אך מחקים את הקלקולים שבאומות, אילו רק השתחווּ לצלם הנכרי – אבל למה הם שונאים כל כך את הצלם היהודי וכל מה שהוא ממקור יהודי?

אין השיכור נע ונד מחצה לכאן ומחצה לכאן, אלא כולו מתנועע ומנודנד, כל איבר ועורק שלו בתעתועים, כל רסיס־דמו מותסס ומחולחל. בדומה לכך מי שהוא בנים־ולא־נים אינו חצי ער וחצי ישן, כגון אדם שרגלו השניה ברשות הרבים, אלא כל חלקיקי־ישותו ערים ותפושי־שינה בבת־אחת. מה שאין כן נשמות בין השמשיות, שאינן שיכורות כלל, אלא אדרבה מנוערות הן אף מטיף־טיפה של הסם המשכר. הן מפוכחות לגמרי, אלא שהן מפוקפקות, מפולשות לכל הצדדים ונתונות בתוך רוח־פרצים מתמדת. הן משוקרות מעיקרן ואף באמת רגישות ונוחות להתרשם מכל משב הלך־רוח נגדי. כשהן מביעות התרגשות, התפעלות, התרשמות, הריהן מבטאות אותה אמת גלמית, הדוברת כביכול מתוך גרונו של כל עלה נידף ברוח, המיטלטל לכאן ולכאן. אילו ניתן פה לעלה הנדף ואילו ניתן לאדם אוזן לבחון מלמולו של העלה בשעת דפדופיו ברוח, היו בוודאי שומעים רחשי־מליו של אותו נע ונד, המחזיק טובה לעצמו ואומר: ראו איזה כלי־ניגון עדין ורגיש אני. כל רוח קלה פורטת על מיתרי לבי וטובעת בי את רישומה. שופע אני אהבה וכיסופים לכל רוח נושבת. אהבת הרוחות היא שורש נשמתי. וכך נשמות בינהשמשיות מטולטלות תמיד, מנוענעות ומנענעות עצמן על כל גל וגל של נביעה נפשית נגדית באהבה ובהכנעה.. ולא משום שיש בהן מיסוד הדביקות, אלא לפי שהן עשויות חומר דביק. הן מוחזקות כמקור שפע לאהבת האדם, מאחר שמוחזקות תמיד בידי מי שרוצה ללוּשן. לפי טבען מעורבות עם הבריות, לכן הן עריבות לבריות; רוח הרבים נוחה מהן, מאחר שנוטות לכל רוח. אינן שקרניות חלילה, אם כי רמאיות לפי תומן. אינן אפילו בגדר סתגלניות, כי עיקר סגולתן בכך, שאפשר לגלות בהן סגולות כל חמדה וחמדת כל סגולה.

־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־

שני לבבות־אבן המתחככים זה בזה עשוּיים גם כן להפיק מתוכם ניצוץ היוצא ללהב של אהבה בת השמים. ומה הדלקה זו, שאנו מצפים לה, מתוך התכחשוּת לב בשר בלב אבן? לכאורה אי אפשר שתהיה תפוקה כל שהיא מהתנגשות האבן עם הבשר. אדרבה, הבשר דרך הטבע נפגע, נמעך, נדרס, במגעו עם האבן. אבל, ראה פלא, לבבות בשר נפעמים, נסערים, נרגשים, התובעים את דינם ודין הצדק הנרמס, מקצה העולם ועד קצהו, חיים וקיימים בכל דור, ואף הם רואים לעתים את עולמם בחייהם, ולאו דווקא נחבלים מאבני הנגף הרובצות בדרכם. גדולה מזו, יש לבבות־בשר, המתחמצים למראה שוד וגזל וכל שחיתות, משוועים מרה, קוראים לדין, מחרידים גויים וארצות – ואף על פי כן לעולם הם ממיטים חורבן ואבדן על עצמם. אמנם, מיידים בהם אבנים, אבל עדיין מניחים להם חיים. האם לפי שלב־אבן יש לו מידה של אצילוּת, או משום שיש לו תשע מידות של אדישות ושאט־נפש? ופליאה יתירה, שלבבות־בשר עצמם, הרואים את כל הרעה תחת השמש, רואים ואינם מתפלצים. על אף הכל ועל אף עצמם הם מחזיקים מעמד. מפעם לפעם מתכווצים ורע להם, נחרדים עד לשרשם, משוועים “מעי מעי אוחילה קירות לבי הומה לי לבי, לא אחריש”, ואמנם, הלב הומה, ואף על פי כן הפה מחריש על הרוב, והלב פוסק להתחמץ. ושוב קוראים ביללה “לנביאים נשבר לבי בקרבי”. נשבר, נשבר הלב, והוא מחזיק מעמד, ניסוג לו ומחליף כוח. מי יפתור חידת הלב הרך, הרואה עמל ואון לרוב – והוא חי וקיים? או שמא יש מין קשיות שברוך?

אף הכבשים חיים וקיימים בעולם. דבר זה הוא אחד מפלאי הטבע. שמא תאמרו, משום שהרועים שומרים על הצאן אין מין הצאן עובר ובטל מן העולם – אין הדעת נוטה לכך. וכלום מי שומר על הצאן מפני הרועים עצמם? ייתכן שאילולא הרועים שנטפלו לצאן וכופים עליהם את פיקוחם, היה מין הצאן מגיע לפריה ורביה יתירה. אוי לצאן מפני הארי הטורף, מפני הנמר והברדלס, ושבעתיים אוי ואבוי להם מפני האדם הניצב עליהם שומר, מושך ולוקח לעצמו מבכורי הצאן ומחלביהם, מושך ולוקח, פושט ושוחט, שוחט ופושט את העור, חותך ומחתך נתחים־נתחים. שם על גחלי האש לצלי ולתוך הסיר לבישול. האדם הרועה ושומר הוא שיעד את הצאן לכמה וכמה תשמישים, את החלב לשתיה, את הצמר לגז, את הבשר לאכילה, את החלב למאור, אף את הפרש והקרבים, כל פרש ופרט קטן שבבריה הרכה, הוא מושך ולוקח לתועלתו ולהנאתו. אף מן הגלל לא ימשוך את ידו לעשותו לזבל. אין כזית חיים וטפח ישות בבריות הרחימאיות הללו. שאינם צורך־אוכל או צורך־הנאה לאדם. גדולה מזו: את עור בני הצאן הפכנו לקלף, שנכתבו עליו כל ספרי הקודש וספר החול, ואילולי הברואים הכשרים הללו לא היתה אולי באה לעולם הספרות האנושית. האדם לא ידע תאבונו שׂבעה, לכן ישמור תמיד, בשבע עינים ישמור, על הצאן, לבל יפול אף צרור מהן מחוץ לתחומי־פיקוחו ולבל יאבד אף גרגיר קטן מהן מעינו הצופיה. ולא כן חית הטרף, שאינה נועצת את שניה בבשר השה והטלה, הגדי והכבשה, אלא כדי להחיות את נפשה ולהשביע את רעבונה. לרעב החיה יש נקודת־רוויה, אך אין רוויה לעינו החמדנית של האדם.

ועכשיו צאו וראו פליאה כפוּלה ומכופלת: היה היתה בבני הצאן יד האריה, יד הנמר, יד הדוב והברדלס, והחזקה והקשה מכולן יד אדם. ואף־על־פי־כן בני צאן חיים וקיימים בעולם. בני הצאן נאכלים, נטרפים, נשרפים לעולה ולקרבן, נחטפים להיות שיקוי לעצמות ושמן למאור, כל מי אשר שניים וידיים וצפרנים ומלתעות חדות לו, ובידו המאכלת לשחוט, עושה שמות בני הצאן. אך בני הצאן לא עברו ובטלו מן העולם, לא נכחדוּ כליל. הם עדיין חיים וקיימים ומקשטים כל נופי הטבע. וכשם שההרים ירקדו כאילים והגבעות כבני צאן, כך בני צאן ירקדו על כל ההרים והגבעות ואף יתהלכו למעדנות, עשב ילחכוּ לתומם, שקטים ובוטחים, כאילו אין אורבים להם מכל עבר ופינה ומעל כל גבעה נישאה. בני הצאן הנשחטים והנרמסים, הנרדפים על כל צעד ושעל, הסתכלו בהם כמה נוחי־מזג, שקטים ובוטחים הם. הרי זו פליאה שבפליאות. מניין להם אותו תום־בטחון וחוסן־אמונה, משל עולם זה הוא גן־שעשוּעים וטיילת ממש, משל הזאב כבר הביע את הסכמתו המלאה לגוּר יחד עם הכבש מבלי להחריד. ואם הזאב כבר הסכים, כלום גם האדם כבר נצטרף לחוות־הסכמתו של הזאב?

שקט זה שבבני הצאן, כמה הוא מחריד! מניין הכוח הזה להיות שוקט ובוטח בתוך הים הזועף של גזל ושוד? ואולי באמת יש נותן ליעף כוח ולנרדף בטחון־אמת. אי־שם יש גבוה מעל גבוה הסומך נופלים וזוקף כפוּפים.

מאלפנו מבהמות הארץ ומבני הצאן.

־־־־־־־־־־־־־־־־

מי יפתור לנו חידת־עולם זו, שספרו של עם עני ואביון, עם גולה, מוכה ומורדף, עם לבדד ישכון, אם כי מפוּזר ומפורד, עלה ונתעלה להיות ספר להמון גויים רבים וזכה לשיא של תפוצה בכל הזמנים, עבר ויצא שלם מבין משברי הגלים הזדונים של שנאה וקנאה וחמת־נקם, ואף ניתרגם לכל הלשונות?

ואין זה כלל ספר רך ומתוק, השופע סיפורי מעשיות משעשעים, פתיון לתינוקות ולהמונים; ואין זה ספר המחניף לרגשות ומשחד את עיני השכל; אף אין זה ספר מרתק בעלילות מזעזעות המגרות עצבים. לא, אין זה ספר מותח את סקרנותם של מרדפי הרפתקאות. אדרבה, זהו ספר המותח עם מחוללו, אף גויים רבים ועצומים, ואת מושליהם, פטישי כל הארץ, על העמוד להלקותם ארבעים פעם ארבעים על פשעיהם וחטאותיהם. לא. אין זה ספר אשר דבש וחלב תחת לשונו ליישן בו את התינוקות ואת המוני העמים המשולים לתינוקות. זהו ספר עז ומר, עריץ ותקיף, מלא מזן אל זן כעס, רוגז, טענה ומענה ותוכחות; ספר הקורות לעם קטן והמשאות לנביאי העם, נביאי הזעם, שליחי אל נקמות. זהו ספר החוקים והמשפטים. כל דבריו כדרבונות. דיבוריו כגחלי אש, משפטיו תהום רבה. אין זה ספר האהבה והאהבים, כי אם מגילת הקנאות, ספר הרעמים והברקים, ספר כתוב לא בעט, כי אם בצפורן, ללא כחל ושרק, ללא מטעמים וללא סמים וסממנים או פרקי משחק תאוה לעינים ומנגינה עריבה לאזנים. זהו ספר האשכולות, כל פרק כבד כאשכול, ממולא כובד והגוּת, הר־געש, אף כל זמר נותן בו קול נהי ובכי. ספר לא ירוץ הקורא בו, ואין על דפיו דיבור שווה לכל נפש. ספר כזה מה כוחו למשוך המונים? רובו חתחתים, כולו חוק ודין, חומו קופח על הראשים כחמה שיצאה מנרתיקה וקורו עז ונמרץ להטיל צמרמורת בגוף ולהקפיא את הדם בעורקים. ולא זו בלבד שצינה עזה של שיעמום, כביכול, ללבבות הקהים נושבת ממרבית דפיו, עשוי הוא להכות את הלב בשממון. ובשפת זמננו בקיצור האומר: ספר משעמם במחילה.

ואף־על־פי־כן ספר זה, שאינו כלל צורך־נפש לאיש, ופשיטא שאינו שווה לכל נפש, נעשה ספר הספרים, אשר לו מהלכים בכל ארצות תבל, וכל הגויים קדוש יאמרו לו; ובכל דור ודור רבים, רבים מאד, הוגים בו, שוקדים על דלתותיו, מחפשים על דפיו פתרונים לחידות מני קדם ומרווים בפּסוקיו כל צמאון וכליון־נפש, שואלים ממנו חקר לנתיבות־עולם, כורעים ומשתחווים לפני הדר גאונו באמריו, סופגים מתק חיי־נשמות מתוך קוּבעת התרעלה של כוס־נכאיו. היתכן כדבר הזה? והלא היפּוכו של דבר זה מחוּייב הטבע הנהו. ספר המכה בשוט לשונו את כל הליכות העולם הזה ונותן דופי בכל מעשי אנוש ותחבולותיו, המטיף חוק ומוסר; המדבר נגידים עם נגידי כל העמים; המצווה ומוכיח, המזהיר ומתרה, כי שום ילוד־אשה לא זך בעיניו; הפוקד חטאי כל בני אדם ובני־איש ואין בו דף שאינו מזכרת־עוון למין האדם, מן האדם הראשון ועד אחרון דור; ספר זה מן המסתבר, שהיה צריך להיות נידון לשנאת־עולם, לביטול, לשריפה, לעקירה, וכי לא נידונו לגניזה ולהשמדה כמה וכמה אוצרות־תרבות מלאים נוי וחן? על כל מכמני היופי יצא הקצף של שמד ואבדון! – וספר הספרים – פלא הפלאים! נשאר לפליטה. אמנם, קמו לו אויבים, צרים השטינו עליו, התנכלו לו כמעט בכל זמן, אך מן העולם לא העבירוהו. הוא שקרא בעוז “עוצו עצה ותופר, דברו דבר ולא יקום” עמד בעוז כנגד כל יועצי־רע, המתנכלים לחבלו.

עין מי היתה פקוּחה עליו לשמרו מן האבדן – אם לא העין הצופה תמיד? יד מי העלתו למרומים מעל למוקדי האש ונחלי הבליעל, הממלאים ארץ רבה, לנטלו ולנשאו מעל לכל הזמנים הבוגדים והשעות הרעות, מעל לכל ועל אף הכל לתת לו תקוּמה בעולם המסוכסך המבולבל הזה, אשר לשום נכס רוחני אין בו קיוּם לאורך יובלות?! את עמו מחוללו דשו, דרכוּהוּ כבגת, סרקו את בשרו במסרקות ברזל והעבירו את גופיו במוקדי אש, בקשו לעקרו מן השורש, לבלי להשאיר לו שם ושארית, בקהלם ובהמונם, אבל על הספר לא גזרו כרת, ולא עוד אלא את הספר הקדישו, העריצו, שמוהו נס להתנוסס ועשוהו שושבין לספר אחר, חדש, אשר ממעיו יצא כרוח־רפאים להטיל אימה ופחד על עם הברית הישנה.

אף בזמנים, ששומר ישראל נראה, כביכול, נם וישן, היה שומר לספרו של ישראל, מה פשר לפלא הזה? אך פלא, שיש לו פשר, כלום פלא הוא?

אין זאת, כי בכל זאת לא כל האדם כוזב ולא כל העם מתפרע אף בזמנים שמלאך פרע מתהלך עלי אדמות.

כ“ב כסלו תשט”ז.

 

וגר זאב עם כבש    🔗

א    🔗

כל הבא לדון על הלך־רוחו של ישראל לפי מה שכתוב בשטין של התנ"ך – שהוא לא רק ספר הספרים, כי אם גם ספר הנשמות, של כלל ישראל – יבוא על כרחו לידי מסקנה, שאבותינו הקדמונים לא היו מחוננים בברכת ההומור, ואף לא בחוש ההיתול הקל, המכוונה סטירה. בקשת התנכית מוצאים אנו כל צבעי ההגיון וההגות, החזיון והחזות – ודרך כלל חמורה וקשה ביותר – דברים כדרבונות, פסקי־הלכות כמסמרות נטועים, לשון־למודים חוצבת להבות, חמת־זעם ורגש סוער, משא ותוכחה, אבל אין כמדומה אף מקרא מפורש אחד משוח בצבעי החן של בדיחות הדעת וחמדת השנינה לשמה. אדרבה, המהתלה וההיתולים, כל חשק־לצון, משחק ושעשועים, משמשים על הרוב בפי חוזינו הקדמונים, מטרה לבקורת עזה, מעין פוחלץ להבעית בו כל קלי הדעת ותועי הלבב הפוסחים על שתי הסעיפים, היושבים מבחינה רוחנית בארץ־נוד והם נעים ונדים בין אלים רבים וזונים אחרי כל דבר הבל ורעות־רוח.

עד כאן בשטין. ולא כן בין השטין. איש אשר לו אוזן מלים תבחן, ומה גם אוזן קשבת לרמזים דקים המשתמעים מצירופי־מלים ומלשון נופל על־לשון, מפסקי הטעמים, מפסוקים, שהם בגדר מאמרים מוסגרים, ומהקבלות של שני חצאי מקראות זה לעומת זה, וכל המבין פרק במדרש מלים וברמזוריות שבתיבה, שהוטל שינוי כל שהוא בצורתה, או במשפט שניתן לא במקומו, כביכול – היטב יתבונן ויראה, כי אין כמעט פרשה או סיפור בתנ"ך, שאין בהם סממן הגנוז של שחוק מעט ושאין מציץ מן החרכים שלהם לעג מר או מרירי לראוי לו.

ההומור בתנ"ך מובלע לעתים בין השטין או בתחביר, במיבחר המלים או בכפל הלשון, ברוממות המליצה או, להיפך, ברישול הדיבור, בהטעמה יתירה של פרט כל שהוא, או בהשמטה ובהבלעה של המובן מאליו, בחיתוך הדיבור המסולסל, שהוא בגדר הילוך־מעדנות, ובדילוג רב. ויש שהוא נותן את אותותיו בקציר האומר, במשפט הנמרץ, בליטוש של פתגם, כגון “הרצחת גם ירשת?” ומעל לכל אורו זרוע וגנוז כאחד בשגב המליצה התנכית, שהוא בוודאי פרי של עין טובה ודעה רחבה.

אנשים צרי־עין, קשי־לב וקצרי־רוח מדברים תמיד חיילית, מונים מטבעות, בקיצור ואל הענין. יש בהם יובש וקשיות. ופשיטא שאינם מדברים גבוהה גבוהה, ובוודאי הם מקפידים על הבהירות. מגרשים משיחם כל חלום וערפול, חס ושלום להיכשל בשפת יתר. שפה קסרקטנית אינה סובלת פרחים ופיטורי־ציצים, וכלום אין התנ“ך שופע שפת־פרחים? לפי התנ”ך, אפילו לפי פרקי התוכחה והזעם שבתנ"ך, עולמנו הוא גן־שושנים וגן־שעשועים. דורות בני־אדם, שדברו בשפת ספר הספרים, יודעי־חן היו. וכלום מהו הומור? אבן־חן.

רשאים אנו להניח, שאבותינו הקדמונים אף חכמי־בדיחה היו. וראיה לדבר מחלצות לשונו של התנ"ך. רק מי שרואה גם את פניו השוחקות של עולמנו מסוגל להלביש את תולדות העולם במדי־לשון כאלו, שיש בהם גם ממדי מלכות וגם מידת התפארת. היטב הבינו אותם חכמי־חן, כי לא רק יושב בשמים ישחק לאיולתם של הבריות ולרשע־כסל של מעלליהם, אף אנו דרי־מטה חייבים לפרוש על כל מקרי הימים וילדי הזמן, שהם הבלי הזמן, חופת טוהר, היינו, חופה של מליצות נשגבות, שהן בגדר ענני־טוהר, כדי שהכיעור לא יהיה מכוער כל כך. כל מקום שאדם מתעטף בבגדי יום טוב, ומה גם בשעות הרעות, שאין בהן כל טעם יום טוב, שם, תדעו לכם, דופק קול דודי הומור. אי ההתאמה בין הגוף והלבוש, בין תוכן וצורה, הוא חותמו של ההומור. אדם מאונך לפי טבע תולדתו השתטח מלוא קומתו ארצה, וברשות הרבים דווקא, ונעשה מאוזן, ולא עוד אלא שפשפש ומצא ביצה עמוקה לחבקה בזרועותיו, וגדולה מזו, הוא אותה שעה מקושט בהידור־לבוש ובכובע־חג לראשו, הרי זה שיא הגיחוך.

בדיעבד אנו נמצאים נשכרים, כמדומה, לפרנס מדרש פליאה אחד, שפרשת־איוב רבת הפורעניות נכתבה בשפה נמלצת ביותר, שאין משלה בכל ספר התנ"ך. קורטוב פיצוי ופיוס נרמז לנו כאן. צרות רבות ורעות התרגשו על איוב, אך איוב בכל זאת לא בא עד דכא. ראיה לדבר: שפתו הנמלצה אתו. איוב הוא ראש וראשון למליצי כל הדורות. ממקור אסונו שאב אולי את עוז מדברותיו, סימן שעדיין לא בטל סברו. צער, שחכמת המליצה הופכת אותו לתפארת, שוב אינו משולל קורטוב נחמה. איוב הוא אב שכול, יצא נקי מרכושו, ושמא אבדו לו רוב ידידיו ומרעיו אוכלי־שולחנו, אך נכס יקר אחד נתקיים בידו, שאפילו השטן לא יכול היה לגזול ממנו, והיא המליצה הנשגבה. בגד של שבת שלו נשתמר בעין.

בנקודה זו רואה אני חלקת המחוקק של ההומור התנכי. כל האומר ששכינת בדיחות הדעת לא שרתה על ישראל הקדמון אינו אלא טועה. אולם כל זמן שבני ישראל לא הלכו בגולה וטעמם המיוחד לא נפגם אצלם, נמנעו מן ההומור בפומבי. לגלוג קל הוא דבר שהצנעה יפה לו. דרך כלל אין זו מן המידה להתגדר בפרהסיה בכל הכשרונות הנופלים בחלקם של אדם ועם, עשירי־רוח הם קמצנים לפעמים וגונזים מקצת מברכת הכשרון שלהם לשימוש שבצנעה בתוך חוגם הצר בלבד. לא הכל ראוי להיות מוצג לראוה בכל מקום. ישראל הקדמון היתה לו גניזה של בדיחות הדעת משלו, מעין יין המשומר לשימוש ביתי בלבד. הוא הסתפק ברמיזה של היתול בחינת “ודי לחכימא”.

ב    🔗

מהתלה מפורשת אין אנו מוצאים אצל שום נביא בישראל, להוציא ישעיהו בן אמוץ בתיאורו הנודע לאליל בפרק מ“ו, בו נאמר: “חרש עצים נטה קו, יתארהו בשרד, יעשהו במקצעות ובמחוגה יתארהו, ויעשהו כתבנית איש כתפארת אדם”. בתיאור לגלגני זה אין החיוך נחבא לו בין השטין, אלא שפוך על פני השטח ומפעפע במלה הבודדת ובמשפט השלם. בעלילה המתוארת ובאופן התיאור. אמנם, אין מידת הרצינות נפגמת כאן אף כחוט השערה – ולעולם אין ההומור פוגם בכובד הראש – אבל הגחכה גלויה יש כאן. אין העוקץ מוצנע ואף חודו לא ניטל. האיוולת מורמה כאן בריש גלי על עמוד ההיתול. והרי לפנינו ברכת ההומור הממולח דווקא, הגובל במהתלה מרה. ואף הכתובים הסמוכים שבפרק זה מח' עד כ' ועד בכלל, המתחילים ב”אל תפחדו ואל תרהו“, ראויים לשמש עדי המלח הזה, שמזגו לא חסר בספר התנ”ך. אמנות ההיתול של ישעיהו לא היתה מן הסתם מחוץ לגדר השגתם של יתר הנביאים והחוזים בישראל. אלא שחכמי ישראל, כאמור, לשיטתם, שלא כל הכשרונות והסגולות ניתנו לאדם, על מנת לפרסמם בשער בת רבים. ואילו ישעיהו בן אמוץ לא הדיר, כנראה, את עצמו מן ההנאה בסממן ההיתול הדק או הדק מן הדק.

לכן נראה לי שיש יסוד להניח, כי אותה בשורה טובה לאחרית הימים, שיצאה מבית־מדרשו של ישעיהו לאמר “וגר זאב עם כבש”, באה ממקור ההיתול הדק, וביתר דיוק, ההיתול הדק מן הדק.

וגר זאב עם כבש – עד כדי כך! אבל כלום אין בחזון זה לאחרית הימים משום הגזמה קצת, ולא עוד אלא משום הגזמה יתירה? אכן, הגזמה. אבל כלום יש סממן טוב במהתלה מן ההגזמה? נתכוון בן־אמוץ לרמוז לנו מסתמא, שיש לדון כבש־זאב, תם־דרך ומעוול לגזירה שווה. מה זאב לא ישנה טבעו לעולם, אף חמסן ומעוול כך.

וגר זאב עם כבש – מה כתוב זה בא ללמדנו? כי בחזון הנביא הוסכמה שביתת־נשק בין הזאב לכבש? פשיטא שהכבש מסכים. אין צורך לצפות עד אחרית הימים להסכמתו של הכבש. הוא מסכים ביום ומסכים בלילה. הוא מסכים בזמן של שלום ובשעת־חירום. והוא בוודאי מוכן ומזומן ליתן את ידו ובלב שלם לכל תנועת־שלום. קיימא לן שכבש כבר הסכים. אבל מהי חוות־דעתו של מר זאב? כלום נמלך בו הנביא תחילה עד שהוא יצא להגיד לעולם את הבשורה? וכאן, כנראה, נחבא לו בין השטין ההיתול הדק מן הדק של ישעיהו, שלפי כל הסימנים היה מין נביא, שחמד לו לצון מעט.

ואיני רואה שום מניעה בדבר זה, שהאסמכתא שלי היא בישעיהו, שיש רואים אותו שני לישעיהו, שראה בחזונו את אחוות העמים זאב וכבש. מה לי ישעיהו ראשון, מה לי שני? אין מאתנו יודע מי ראשון ומי שני. רבים היו הנביאים בישראל ואחד היה חזונם: שלום־אמת. ואף אחרון הנביאים גרס: את השלום והאמת אהבו.

אין טעם לשלום, שאומרים אותו בשפת־שקר וכורכים אותו בשפת־חונף לתקיפים, המצלצלים בפעמון השלום כדי להחריש את הכבשים, שיגלשו וישתלשלו מעצמם בדחילו ורחימו לתוך בני־מעיהם של הזאבים. אם קיום־יחד של הכבשה והזאב דברו אתם על לב הזאב, דברו אליו אמת ולא נכבדות. אל תחניפו, אל תהללוהו בתוף ומחול, אל תהללוהו בגבורותיו. אל תקראו לפניו: שלך אנו. עמך עמנו, מולדתך¹ מולדתנו. וכי יש כלי־זין אחר לכבש מן האמת? וכי אין זו משימתה של הכבש מטעם חוק הטבע להוקיע את ערמתו וזדונו של הזאב? אך אוי ואבוי לעם הכבשים, שרבים המתייחסים על מוצאו וגזעו, נעשו סנגוריו ומליציו של הזאב והם הם מכריזים ואומרים אליו בכל יום: עבדיך הנאמנים אנו אפילו על הגרדום תעלנו. אנו, המוצאים להורג על ידיך, לך משבחים ואומרים: נשקו שור הבר פן יאנף. העתירו עליו נשיקות גם על עסקה נשקית, כי הוא יגיענו אל החזון וגר זאב עם כבש.

כ“ט טבת תשט”ז.

 

הבחירה בארץ הבחירה    🔗

אין זו אולי מן המידה לומר בקול רם “אתה בחרתנו”, אבל מן הראוי לומר אתה בחרת, הוא בחר, אני בחרתי. הבחירה האישית, ההחלטית, היא יסוד הכל.

ידיעות אנו קונים מן החוץ. נכסים עוברים בירושה או בכוח העמל, אמונות שופעות אלינו בצינורות הקבלה והמסורת, משרות ותארים ניתנים לנו או נעמסים עלינו, אבל דעות והשקפות, הן בדברים שבין יחיד לצבור, והן בדברים שבין אדם לעצמו ובין אדם לכוחות הפועלים בבריאה. על אחת כמה וכמה בענינים שבטעם, חייב כל אחד לסגל לעצמו מתוך בחינתו שלו, בידיעתו ובבחירתו.

ובתנאי שהן שלו יהיה הן ולאו שלו לאו, אף בינו לבין עצמו, ובכל מה שהוא בגדר הדברים המסורים ללב ולמצפון היושב בסתר.

לעולם אפשר להוכיח, שאף הלבן הוא שחור במקצת וכי הענוה אינה, אלא גאוה שמאידך גיסא. שאין חוטא שאין בו ניצוץ של צדיק ואין צדיק בארץ אשר לא יחטא, החכם הוא פעמים סכל והטיפש הוא חכם לכשירצה. לכל מטבע יש שני צדדים. ובכל זאת אדם מצווה ועומד להבדיל תמיד בין שחור ללבן, בין קודש לחול ובין אמת לשקר. ובעיקר בין מי שמתקרב לאורח האמת או לפחות משתוקק אליה ומתייגע במיטב יכלתו להיכנס למחיצתה, למי שמלכתחילה אין לו כל זיקה נפשית אליה ומעיקרו מסיח דעתו ממנה. ופשיטא שאין אפיטרופסוּת לפקחות. פעמים רוח שטות פוקדת אף את החכם הגדול. ואף על פי כן אין להכניס שוטים וחכמים לתוך שק אחד ולערבב יוצרות ויוצרים.

הערבוביה פוגמת וכל תערובת היא ערבוביה. שעטנז של מחשבות וכלאיים של רגשות וערב יפה וכיעור כאחד גורמים עניות ברוח ודלדול בכוחות הנפש. ממה־נפשך אם הכיעור הוא גם כן יפה, הרי היופי הוא גם כן כיעור, ואם הכיעור הוא יפה על כרחך אתה אומר וסופך לומר, שהיפה הוא מכוער. רצונך להיות אדם טוב ונלבב ואתה אומר טוב לכל – אבל נלבב בוודאי אינך, שהרי מדבר אתה אחד בפה ואחד בלב. ואל תשלה את עצמך שהשבחים, שהנך פולט מפיך על ימין ועל שמאל, הם תרומת שפתיים בלבד, ואינם נוגעים כלל ללבך וממילא אינם פוגעים בו. אין זה כך. הפה אינו מחוץ לאדם. הוא בתוכו. פיך כמותך. הוא החלק רב השפע שבך, שלוחה של לבך. אין הפה ביב, שכל השופכין העוברים דרכו אינם נדבקים בו. אבל הם נדבקים. ומן הפה מחלחל הכל לתוך הלב. מי שהרגיל את פיו בשקרים, אף לבו נמצא משוקר.

כל שאינו מבדיל – דובר שקרים. הבחירה היא יסוד הכל. ההבדלה היא יסוד לבחירה. ובאין הבדלה אין קידוש. מה טעם החיים בלי ניצוץ הקדוּשה שבהם? הקדושה מחייבת טהרה. והפה הוא משכן הטהרה, כשם שהשכל הוא משכן הנפש. מה שהוא דבר טהרה לנפש הוא בחזקת בהירות לשכל. שכל בהיר, פה נקי ולב טהור, כרוכים יחד. מי שאינו בזה אינו בזה. אף תורת ההגיון היא בעצם תורת הנקיון. לא בא הדקדוק בלשון אלא לעשות הגדרות, הבחנות, הבדלות בין מין לשאינו־מינו, בין מה שיש בו רוח־חיים לשאין בו רוח־חיים, בין הנכון ללא נכון, בין חלקי הסותר לחלקי הבונה. אם הסותר בונה גם כן, הרי אף הבונה סותר במידת־מה. ומה יוצא מכך? יוצא בליל. אנו מפקירים ברצוננו, היינו, בזדוננו, את המותר לאדם משאינו אדם, את חוש הבוחן, את קו המידה, את מציב הגבולות. בקלות־דעת הננו הורסים את המחיצות, שהטבע עצמו הקים בין הרשויות השונות, ומבלבלים את הספירות. כשם שיש דקדוק ללשון, כך יש דקדוק לנשמות. הפורץ כל חוקי הדקדוק של התבונה והטעם מחזיר את עולם הנפש לתוהו ובוהו.

נכון מאד: אפשר מבחינת־מה ומצד־מד ובהתסתייגות מסויימת לאנוס את כוח הדמיון ולומר על תלולית שהיא תל ועל תל שהוא גבעה ובהגזמה מקצת לקרוא את הגבעה בשם הר. ויש ליישב בדוחק את דעתו של שר האמת, שלא יתרעם עלינו. הוא הדין אפשר לומר על כוסית שהיא גביע. ועל הגביע שהוא דלי, והדלי נמצא ממילא משול לחבית. ורבים נוהגים כך. הם פותחים בכד ומסיימים בחבית, או במעין ובים הגדול. אכן אפשר. הכל אפשר. אבל להיכן נגיע על ידי כך? נגיע למבוך. לא, לתהום. נשכח את פירוש המלות. לבסוף ישתכח מלבנו האלף־בית של כל הדברים. לא נדע עוד להבחין בין תכלת לצבע מיתה־משונה, בין ארור לברוך, בין חתול לעכבר, בין צל להר ובין אפלטון לכל פטפטן שבכתב. לא עוד נשמיע אף פסוק של פרוזה ורק נדבר שיר. כעוורים נגשש קיר.

עד שאתה טורח תמיד לעמוד על שני צדי המטבע של כל דבר ודבר. תגיד לי, בבקשה, מה הוא המטבע שלך. מה טבע טבוע בך ומה אתה, לפי שאיפתך. בחינת טבע טובע, מהו שורש הענין שלך ונקודת־לבך מהי. להיכן אתה מכוון את פניך בתפילתך, לצד הזריחה או השקיעה, ואם אתה מתפלל בכלל לדבר־מה שיבוא, האם אתה מפלל לפחות, היינו, מנחש, שהרי אף הפילול והניחוש הם פרי הרצון. הרצון הוא אבי הכל. ומי שאין לו רצון מה אב הוא? אין האדם נעשה בעל רצון, אלא אם כן הוא יודע מה רצונו, ואין יודע רצונו אלא אם כן הוא בעל חוש בוחן. רק הבוחן מבדיל. ורק המבדיל בוחר. אולם בחירה שבפה אינה בחירה. הבחירה הורתה בלב, אם כי לידתה בשכל. והאמת היא, שהמהלך בין השכל והלב אינו גדול כלל. אדרבה, קרובים הם ומעורים זה בזה. הטעם הוא הגשר בין השכל ללב. אין טעם נכון אלא אם כן יש שכל ישר ולב טהור, לב מבין את האמת. וכדי להבין את האמת צריך לשאוף אליה ולבחור בה. אין בינה בלי ידיעה ואין ידעה בלי בחירה.

הידיעה היא אם לבחירה, ובכל זאת הן שני דברים נפרדים. יש בידיעה חלק של בחירה, שהרי אי אפשר לדעת הכל. כל אחד נאלץ לבחור מתוך כלל הדברים רק מקצתם להתמחות בהם, ללמדם על בורים. להקיפם, היאך שהוא, אבל הבחירה הלימודית עדיין איננה בגדר הבחירה האמתית, האישית. פעמים אדם בוחר לו מקצוע, שדה־פעולה, פינת־מחקר, לפי הוראתם של אחרים, לפי התנאים והמנהג, לפי דעת מורים ויועצים. אולם בחירה אמתית היא זו שאינה באה על דעת המקום או על דעת הזמן או על דעת הקהל, כי אם על דעת עצמו. היחיד הוא הבוחר. היחיד חייב להיות בוחר, אף כשהוא מטה שכמו לסבול בסבלות הציבור. טוב לגבר כי ישא עול בנעוריו, אבל גם העול הוא ענין של בחירה ברצון הטוב. על שכופין אותו אין הברכה שורה עליו. כל עול, בין עול שמים בין עול דרך ארץ, עול מלכות ועול מדינה, עול שירות לציבור, לעם, למעמד, עולה יפה רק לאחר שבאה עליו הסכמת הלב. ומה טוב שהורתו ולידתו הן בהסכמת הלב. אמנם, עול שמקורו ברצון האישי שוב אינו עול אלא עליה ושבח לאדם, כי חן הבחירה עליו. עול זה ברוך הוא, כי מקורו ברוך. ברוך הבוחר והמבורך בוחר.

דיברנו על עול תורה, מצוות ומעשים לטובת הכלל, קל וחומר בעול הנעים והמתוק, בעול הטעם הטוב ואהבת היופי. אמת היא שצריך הרבה להתייגע כדי לקנות מושכלות ראשונים בתורת הנוי, ומה גם לפתח בעצמו את חוש ההבחנה הדקה בדברים שבטעם. אנשים דעתם קלה וסברתם משובשת מברייתם בפרקי־שירה, בחכמת הלשון, באומנות הנגינה ובנוי שבתמונה. הסתכלו בילדים ותבינו עד היכן בא האדם לעולם משובש ומטומטם במחילה בשכלו וברגשו. ילד אינו יודע צורת אלף בספר עד שמשננים לו ותוקעים אותה לתוך מוחו. הוא הדין אינו מבין צורת־אלף במראות הטבע, קל וחומר בפרצופי בני אדם. הילדים אוהבים את הצעקני וצבעוני ביותר; הם נוטים לקשקוש ולהוטים אחרי כל מה שהוא מקושקש בקול, במראה ובצבע. הילדים אינם אוהבים שירים. הם אוהבים חרוזים. דרושה התפתחות מרובה של כוחות הנפש בשביל להבין שיר טוב, מנגינה נאה, תמונה עשויה כהלכתה. העמים הפראים משולים בכל לילדים. ובכלל אנשים משולים לילדים והם מכוסים שכבה עבה של בורות ובערות. יש למדן בספר שהוא בור למנגינה; יש גברא רבא בדברי־זמר והוא עם הארץ באומנות הדיוקן. רבים אין להם אפילו טביעות־עין להבין מראה פנים, אף על פי שהם מעורבים תמיד עם הבריות, ולכל האנשים יש, כידוע, פרצופים. הנה: אין אדם נולד למדן. כל חוש טעון פיתוח. אין תורה לחוד וחיים לחוד. אף החיים הם תורה. צריך ללמוד, ללמוד, כל ימי חיינו אנו צריכים ללמוד, ללמוד על מנת להבחין. ורק על מנת כך. לפי שיש ממין לימוד, שכל עיקרו בא לטשטש, לטמטם את החוש האישי, לעקור מן השכל את הכוח השופט ומן הלב את הרגש הבוחן. וכל הטשטוש הזה לא בא אלא כדי לשלול מאדם את זכות הבחירה. אבל הבחירה כלום רק זכות היא? חובה היא.

מי שאינו בוחר אין בידו ולא כלום. אפילו הוא צנא מלא ספרי, אפילו הוא בקי בלשונות הרבה ובן־בית בתרבויות רבות ומילא כרסו ידיעות לאין שיעור, ואפילו זכרונו הוא בור סוד שאינו מאבד טיפה, יכול שהוא מחסן גדול, ממגורה עצומה, בית־עבוט, שחכמים ומלומדים רבים הפקידו אצלו משכונות; יכול שהוא קופאי, שכספים זרים לאין שיעור זורמים במשך היום דרך ידיו, זורמים וניגרים ועוברים ללא שוב; יכול שהוא תעלה ברשות הרבים, ויכול שהוא בסך הכל עמוד הטלגרף, המשמש מכשיר להולכת מברקים, שאינם נוגעים לו גופו, עד קצוי ארץ. אבל מעין איננו. ובר עיון איננו. ואינו אפילו בר־דעת. כי הדעת כרוכה בהבדלה, והבדלה מחייבת הבחנה, ותנאי להבחנה היא הבחירה. ובשביל לבחור אין די בכך, שאדם עושה עצמו כלי־קיבול סתם. כלי־קיבול כלום יש לו דבר־מה? יש בו, אבל אין לו. ולעולם אין לאדם מה שנותנים לו, אלא מה שהוא לוקח לעצמו ברצונו הטוב, בעמלו הרב, בחושו הבוחר. בלי בחירה אין עיכול, וכל שלא נעכל הוא גוף זר. הזר אינו שלי. הנכרי לא כל שכן שאינו שלי. ובילדי נכרים ישפיקו. ילדי־נכרים עשויים להיות ילדי־שעשועים או ילדי־צעצועים, אבל מכלל עקרות אינם מוציאים. רק מה שאדם בוחר הוא גורלו ורק על ידי הבחירה אנו נכנסים לתחום־שלטונו של הגורל, אם להיאבק עמו ואם לזכות במתנותיו. בבחירה אנו מתנסים. אף משה הבוחר להוציא את עמו ממצרים נצטוה לבחור בין הזהב והגחלת שבמחבת.

רק הנכנס לתחום הגורל נכנס לתחומו של עולם היצירה. הבוחרים מתיצבים פנים אל פנים עם הגורל. כי הם אנשי־תרומות. שאינם־בוחרים אוכלים תמיד טבל, עוסקים בתפל ונוהים אחרי ההבל. החיקוי הוא הבל. אפילו מחקים לדברים המתוקנים של הזר, קל וחומר שמחקים לדברים המקולקלים של הזר. וסתם מחקים נוהים דווקא אחרי הקל והקלוקל. הקל והקלוקל זורם ובא עד למרחקים באופן קל, הטוב שבכל תרבות מתכבד ויושב בביתו, נחבא לו, אך הזיבורית מתפשטת כמחלה מידבקת. הצעקני והצבעוני עובר כבזק ארצות וימים. כל קל הוא מהיר. והאמת היא שלגבי חובת הבחירה אין הבדל בין קל לכבד ונכבד. אדרבה, השפעה זרה רבת־משקל היא גם כבדת־משקע, ופעמים פגיעתה קשה יותר. תכניסו לבית מלא עוורים כל תמונות הנוי שבעולם, מה חדשה תתחולל מתוך כך? אדרבה, שפע העושר הזר הזורם למושבות עניים מרושש ומוסיף דלדול ודכאון. חסד הכשרון של לאומים עשירים הוא חטאת לעמים קטנים ועניים.

ובחרת – זה כלל גדול בחיים. לא, זהו עצם החיים. כל אחד לפני שנולד לא היה ולא נברא. הוא היה אין, חטיבה של מות. כיוון שנולד בחר בחיים. אבל בחירה של פעם אחת אינה מספיקה. אדם חייב להיות בוחר בכל עת ובכל שעה, בוחר את דרכו ובוחר את מאכלו ומשקהו, בוחר את הדברים האהובים ואת החברים הרצויים לו, בוחר את דעותיו והשקפותיו, בוחר מפעם לפעם במה שנראה לו ישר, הוגן, צודק, אמתי. מן הדין שיאמר דבר זה נאה בעיני ודבר זה לאו. ואני על כל פלוני רוצה לדעת מה הוא אוהב ומה הוא שונא. ואיני חושש לומר, שאילולא העבירה על חוקי הנימוס הייתי מבקש מכל אחד לומר לי את ה“אני מאמין” שלו לפני שהנני נכנס למחיצתו, כדי שאוכל לפתוח לפניו את שערי לבי. כי אם לא אפתח לפניו שער או פתח קטן לפחות למה אטריח עליו את חברתי? אלא שאמונה היא ענין עדין ואין מדברים בה, אלא אם כן השיחה צומחת כאילו מאליה, מתגלגלת ובאה. ואילו הבחירה, אפילו אין מדברים עליה, היא מדברת בעדה. מיד מכירים בכל אחד אם שייך הוא לעדת הבוחרים או חי הוא גם בעולם הנפש מן היד אל הפה. המחבב גם את הזיבורית חזקה עליו שהוא שונא את העדית.

לכאורה אדם נולד בארצו שלא מתוך ידיעה ובחירה, אף־על־פי־כן גם ארץ־מולדת טעונה בחירה. תחילה מולדתו בחרה בו והמשיכה אותו מתוך אוצר הנשמות לעולם הזה, לאחר כך הוא צריך לבחור בה, בכל יום ויום הוא בוחר בה, וככל שהוא מסתכל בנופיה ומתאבק בעפרותיה ורוחץ במימיה ושותה ממעיונתיה וחוקר שפוני מטמוניה ומכיר לדעת את מכמניה, הוא מגביר את אהבתו לה ובוחר בה ואומר לה הרי את מקודשת לי וארשתיך לי לעולם. אין זה כלל נכון שכל אחד הוא בן נאמן, מסור ומכור למכורה שלו. בוודאי הרבה ההרגל עושה, תנאי המקום ודעת הקהל משפיעים; אימת החוקים, ומה גם בשעת־חירום, פועלת להרגיל את בני האדם לאהבת המולדת. אבל כלום אין רבים האומרים – ודבר זה הם אומרים דווקא בלב שלם – מולדתי במקום פרנסתי? ראיתי אוהבי־מולדתם בכל נפשך ובכל מאודך והם מעטים, כדרך שמעטים בני העליה בכל שטחי הרוח ושדות הפעולה האנושית. אהבת המולדת תורה היא וכל עיקרה יונקת ממקורות הדעת. אין דעת אלא התקשרות. ואין התקשרות אלא בחסד הבחירה. הבוחרים שבכל ארץ וארץ הם בחירי הארץ הזאת. בני־עליה של כל עם ועם הם אלו העולים באהבה וברצון, בבחירתם האישית, לפסגות הזוהר של עמם.

יש דברים שאין לאומרם ואי אפשר לבלי לאומרם, והאומרם מחטט בפצע, ושמא גורם צער שאין בו משום ריפוי. לא רבים הבוחרים בארץ הבחירה. לא רבים הם הבוחרים בה גופה, ביקר סגולתה ובהדר־חנה, ולא רבים הם הבוחרים דרך כלל בכל הענינים השוטפים תחת שמיה הן בחומר והן ברוח, הן בתחום האמונה והחכמה והן בדברי־חזון ובפרקי־נוי, הן באהבת ישראל והן בבינה לרוח הגויים, הן בבחינות־עולם והן בענינים שברגש ובטעם. ירושלים היא עיר הבירה. וירושלים וכל בנותיה פרזות תשבנה ורוחות כל הגויים מנשבות ובאות לכאן לא בשביל להשתחוות לציון הקדושה, כדבר הפייטן העברי. כי אם בשביל שאנחנו נשתחווה להן. ואנו משתחווים ומודים, אף כורעים ומשתחווים ומודים ואומרים חן־חן לכל היבוא הרב, הערברב, של תבואות כל גוי וגוי. ארצנו ארץ הרים היא, אבל אנו כמו ישובים בשפלת הארצות, והכל זורם אלינו, זורם עלינו, עובר ושוטף אותנו. אין אנו נלחמים עם הזרם, אף איננו שחים בזרם, אנו – זוחלים אחרי כל זרם וזרם. זרמת רבים עלינו. עדיין לא בנינו לנו רשות היחיד, וכבר נעשינו רשות הרבים. לא רק רבים קמו עלינו, רבים קמו בנו. כל אחד הוא ערב רב. הבחירה בארץ הבחירה מה זעומה היא!

היהדות היתה תמיד ענין של בחירה וארץ ישראל ארץ הבחירה. על ציון נאמר כל איש ואיש אשר יולד בה יכתב לה. לא די להיות מהגר או עולה לציון, לא די גם להיות נולד בה, צריך להיות גם “נכתב” בה ולה, בחינת אנא נפשאי כתבית יהבית. ראשי תיבות: אנכי. ואנכי הבוחר.

יהודים של חולין, יהודים שואפי חיים סתם ו“עושי” חיים, יהודים של קדשים קלים, ומה גם יהודים קלים, יהודים ראינועיים, נרפים, רופפים, רופסים, מתנודדים, חוככים בדעתם ומחוסרי דעה עצמית ובחירה אישית, יהודים פוסחים על שתי הסעיפים. הנותנים למשכן ולעגל, החוגגים שני ראשי השנה, המשתחוים לצלם היהודי ולצלם הזר, המחזרים בתרמיל הקבצנים על תרבות כל גוי וגוי, החותכים תלושים ממניות־ערך של זרים, המחוסרים נקודה יציבה בנשמה, העונים אמן חטופה על הכול, המהגרים לפי טבעם ולפי השקפת־עולמם, ולא עוד אלא שיש להם השקפת־עולם מהגרת, לא יהיו מאוחזים ומקושרים ומדובקים כאן. הם ישבו כאן ויראו חלומות שם. הם יהיו כאן ועיניהם ומוחותיהם ולבבותיהם משוטטים מרחוק. הם אפילו יבנו כבישים, ערים ומכוני־מדע, מצודת ציון לא יבנו.

באמונה אני אומר: בואו ונקים בתים לתלמוד חכמת הבחירה בארץ הבחירה לבני האומה, אשר גורל־קדומים מצוה עליהם להיות בני אתה בחרתנו.

יו“ד שבט תשט”ז.