דברי־פתיחה בועידת הסתדרות הפקידים, כ“ב סיון תש”ט

לועידה זו יש זכות מיוחדת שלא היתה לועידות הקודמות: בה משתתפים פקידי מדינת־ישראל, ויוּרשה לי להקדיש הערותי המעטות לענף חדש זה בהסתדרותנו. עלי לעשות זאת כל עוד אני עצמי כלול בענף זה, כי איני יודע מה יהיה בועידות הבאות. הסתדרות הפקידים שומרת על מקום־העבודה של כל אחד מחבריה, אך משום מה נראה לי שאין זה מענינה לשמור על מקום־עבודתי־אני.¹

ודאי ידובר פה לא מעט על זכויות הפקידים ותביעותיהם. עלי לעמוד הפעם בעיקר על חובותיהם, חובות למדינה ובמדינה.

המדינה בימינו עברה כבר מזמן את השלב הפרימיטיבי שבו היו למדינה שני תפקידי־יסוד בלבד: משפט ובטחון, כאשר הגדירו זאת בני־ישראל בויכוח הקונסטיטוציוני המפורסם עם שמואל הנביא: “ושפטנו מלכנו ויצא לפנינו ונלחם את מלחמותינו”. המדינה המודרנית הרחיבה ומרחיבה משנה לשנה את תחומי פעולתה, ועל משפט ובטחון היא מוסיפה שירותים ציבוריים: חינוך, בריאות, פיתוח, מסחר ותעשיה, העלאת רמת־החיים של האוכלוסין וכדומה.

מדינת־ישראל עמוסה בכל התפקידים של המדינה המודרנית – אולם עליה מוטל עול נוסף, גדול ומרכזי, המהווה את השליחות המיוחדת, ההיסטורית של מדינה זו ומַפלה אותה מכל המדינות בעולם: קיבוץ הגלויות.

ופחות מכל מדינה אחרת בעולם תוכל מדינת־ישראל לפעול בכוח החוק והמנגנון הממשלתי בלבד. גם במדינות אחרות – המדובר במדינות מתוקנות העומדות על דמוקרטיה וחירות – מן ההכרח שהחוק יישען על רצון העם, והמנגנון הממשלתי יהיה עושה דברו של הציבור. בתוך עם בן־חורין אין כופים חוקים על הציבור – אלא העם עושה את חוקיו ונשמע להם, באשר הוא נשמע לרצון עצמו, לרצונו הקיבוצי. ואין המנגנון הממלכתי שולט בעם – אלא משרת אותו וממלא את צרכיו באמונה.

מידת־הכבוד לחוק היא סימן מובהק לרמת התרבות והחירות של עם. כל מה שעם הוא יותר תרבותי ובן־חורין מחברו – גדול בתוכו שלטון החוק והכבוד שכל איש מאישי העם רוחש לחוק המדינה. והוא הדין ביחס למנגנון הממלכתי, ל“משרתי” המדינה. כל מה שהמדינה מתוקנת יותר – גדולה יותר הנאמנות של פקידיה וגדול האמוּן והכבוד של העם ל“משרתיו” הציבוריים, באשר גם החוק וגם המנגנון עושים רצונו של העם ומטפלים בצרכיו הקולקטיביים.

היעוד ההיסטורי המיוחד של מדינת־ישראל לא סגי לו בחוק מתוקן ובפקידות נאמנה.

המשׂימה הגדולה והקשה של קיבוץ־גלויות וכל מה שכרוך בה – פיתוח הארץ, משיכת הון, העלאת פריון העבודה, טיפוח מפעלי תרבות ובטחון – לא תיתכן בלי התנדבות כללית של כל חוגי העם ובלי יזמה חלוצית בכל שטחי הפעולה של המדינה, החל מבטחון וגמוֹר בהתישבות; וההתנדבות והיזמה נדרשות לא רק מבני־הארץ אלא מכל העם היהודי שבתפוצות.

ואף על פי כן לא נגרע מערכם החיוני של החוק והמנגנון הממלכתי גם במדינת־ישראל.

רצונו ודרכו של העם במדינה יתגבשו במתן החוקים וביצועם, ודבר המדינה ייעשה בשוּרה הראשונה על־ידי עובדיה, כי המשׂימה ההיסטורית הגדולה שהוטלה על המדינה מחייבת את עובדיה.

פקידות ציבורית היתה לנו גם בכל ימי גלותנו; היו פרנסים נבחרים ולא־נבחרים. גם להסתדרות הציונית היתה בחמישים השנים האחרונות, ועוד יש לה גם עכשיו, פקידות רבת־פעלים שאין להתבייש בה. היתה פקידות בישוב, בהסתדרות, במוסדות ציבוריים ופרטיים, שעשתה את מלאכתה באמונה. עכשיו יש לנו ענף חדש ורב־ערך: פקידות מדינת־ישראל.

כל התכונות והסגולות שנדרשו לפקידות בכל מקום ובכל זמן – כושר־פעולה, חריצות, נאמנות – יידרשו גם לפקידות המדינה, אך אלה בלבד לא יספיקו.

גורלנו ההיסטורי הטיל על מדינת־ישראל עול כבד שאין דוגמתו בשום מדינה בעולם, עול משולש כבד מנשוא – בטחון, קליטת עליה והתישבות רבתי – אשר רק מתוך מאמצים עליונים נוכל לעמוד בו.

שלוש משימות אלו הן אולי למעלה מיכלתנו – אבל הן מַתנות את קיומנו, חירותנו וגידולנו, ועלינו לבצען אם אנו בוחרים בחיים ובגאולה. בביצוע זה ייבחן דורנו. מה שאין לעשות בשיגרה – אפשר לעשות בתנופה חלוצית. וכל אחד מאתנו – במדינה ובעם – נתבע ליזמה חלוצית והתנדבות מתמדת למען נהיה ראויים לשעה הגדולה בתולדות עמנו.

ותביעה זו מכוּונת בראש וראשונה לעושי־דברה הראשונים של המדינה – לעובדיה, הצבאיים והאזרחיים. אף פעם לא נמסר לעובדי הציבור פקדון יקר וגדול כזה – לא בקהילה בגולה, לא בהסתדרות הציונית, לא במוסדות הישוב והסתדרות העובדים – כאשר נמסר לידי עובדי המדינה. הנכס הגדול והיקר הזה, שנקרא בשם מדינת־ישראל, מחייב את עובדיו. מאלה נדרש יותר מאשר נדרש עד עכשיו מעובדי הציבור. בידיהם הופקדו בטחון המדינה, המפתח לקליטת העולים, פיתוח הארץ ובנינה, שירותי החינוך, הבריאות, הביטוח וכיוצא באלה. בהם גם תלוי כבוד המדינה ויקרה. מה גדולה ועצומה האחריות!

ונודה על האמת: לא ידענו עד עכשיו מלאכה זו, כי לא עשינו אותה זה מאות בשנים, ואיני יודע מה היה כשרנו הממלכתי בימים הקדומים, כשהיינו עומדים ברשות עצמנו. עלינו לעשות עבודה חדשה וליצור כמעט יש מאַין. הרכוש הנפשי, הנסיון המעשי והנכסים האינטלקטואליים שהבאנו אתנו מעבודתנו בישוב, בממשלה זרה ואף במוסדות לאומיים – אינם מספיקים. וכשאני אומר “אינם מספיקים”, אני מתכוון קודם כל לעצמי ולחברי בממשלה. עלינו להתעלות על עצמנו – מתוך התאמצות חלוצית, מתוך עירוי היכולת הגנוזה החבויה במעמקי נפשנו ומתוך הפעלה מכסימלית של סגולות־רוחנו המוסריות והאינטלקטואליות. מה שעשינה עד כה, לפני קום המדינה, לא מספיק ולא יספיק. אנחנו עם קטן ודל, עמוס צרכים רבים וגדולים. באמצעים מועטים עלינו לבצע מפעלים אדירים. שוּמה עלינו מאמץ מתמיד, להתקדם במעלה ההר ולהגיע לפסקה, לשיא. ולאחר שנגיע לשיא נדע ונבין שאין שיא קבוע ועומד, אלא מה שהיה אתמול שיא –– אינו היום אלא שלב לשיא חדש, גבוה יותר. על כל אחד מאתנו, בין שהוא עובד בשירות צבאי או בשירות אזרחי, להעלות בלי־הרף ובלי־ליאות את כושר פעולתו, את פריון עבודתו, את רמת ידיעתו, את מידת חריצותו, ולשפר את טיב מלאכתו ואיכותה.

זוהי אולי תביעה קשה וחמורה. אך אין זו תביעה שהממשלה כנותן־עבודה תובעת מעובדיה, אלא ההיסטוריה העברית היא התובעת זאת מדורנו, הדור שזכה להיות אחרון לשעבוד וראשון לגאולה.

ולא די שהעובד ישרת באמונה את המדינה – ויעשה את מלאכתו מתוך יעילות רבה, חריצות מתמדת, נאמנות שלמה ומאמץ חלוצי. גם מתוך עבודה מסורה כלפי המדינה אין להתעלם אף פעם מהדבר היקר ביותר שעליו עומדת המדינה – האזרח, האדם החי. עובד המדינה, מן ההכרח שייפגש יום־יום בעבודתו למען המדינה עם אנשים חיים, אשר את צרכיהם מסַפקת המדינה. עובד המדינה נפגש אתו עוד בחוץ־לארץ – כשיהודי מבקש רשיון עליה ושואל על אפשרויות קיום ודרכי החיים במולדת. הוא נפגש אתו בנמל, כשהעולה מגיע לחופי המדינה. הוא נפגש אתו במכס ובמחנה; הוא נפגש אתו בקלט ובמחנה־האימונים, כשהעולה הצעיר מתגייס לצבא־הגנה לישראל. הוא נפגש אתו בלשכת־העבודה, במשרדי הבריאות, כשהוא מחפש עבודה, עזרה רפואית, אפשרות התישבות ועזרה אחרת מאת המדינה. והאדם הפונה לעובד המדינה אינו רואה את המדינה כולה; הוא רואה שליח המדינה ועל פיו הוא שופט את המדינה. ועובד המדינה לא יצא ידי חובתו אם רק יהיה נאמן למדינה ולא יפגוש את האדם החי – הפונה אליו כלשליח המדינה – באהדה, באהבה, מתוך השתתפות מלאה והבנה אינטוּאיטיבית בכאבו, במחסורו, במצוקתו, במרי־שיחו וגם בחסרונותיו ובליקוייו.

מדינת־ישראל נבנית על־ידי עם דווּי, פצוע, מדולדל ומשוסע וקרוע לגזרים – אין לנו עם אחר. וכל יהודי נוטה להרבות בתביעות מזולתו, והוא סבור שהמדינה היא כל־יכולה ועליה לספק את כל צרכיו ומיד, בלי לדעת ובלי להתעניין אם יש או אין בידה האמצעים והיכולת. ויש שהוא בא בטענות מופרזות ומופרכות, וגם כאלו שאין להן שחר, וכך עושים רבים, לא אחד, והטיפול בתובעים ובטוענים יש שהוא יגע ומיגע, כאוב ומכאיב.

אולם עובד המדינה לא יהיה נאמן לשליחותו אם יראה באיש הפונה לעזרתו והדרכתו רק אחד המספרים שבכרטיסיה המסודרת שלו – ולא אדם חי על צרותיו וסבלו וצרכיו החיוניים, ולא יפגוש אותו ברעננות נפשית, כאילו זהו המקרה היחיד שעליו לטפל בו, ומתוך הבנה מעמיקה במצבו ובמצב־רוחו, גם כשהוא בא בתביעות בלתי־מוצדקות ובלתי־מעשיות. עובד המדינה לא יעשה מלאכתו – בלי אהבת־אדם ואהבת־ישראל כאחת.

הוטל עלינו לאסוף אבק־אדם שהיה מפוזר בנכר, בסביבה עוינת וזרה, וללכד אותן לחטיבה לאומית, תרבותי וחברתית, ולהשריש אותו במולדת, לא רק במסגרת חוק ומדינה – אלא גם במסגרת אחוה יהודית ואנושית. ושליחי המעשה הזה המוטל על המדינה – עליהם להצטייד ביעילות מלאה, בנאמנות שלמה ובאהבה רבה, למען תצלח שליחותם.

ועובדי המדינה שדברים אלה נדרשים מהם – הם לא רק העובדים המקבלים שכרם מאוצר המדינה והמשרתים במשרדים השונים של הממשלה, אלא כל עובדי המדינה, כל העובדים במדינה, זאת אומרת, העובדים בשדה ובבית־החרושת, בנמל ובשדה־התעופה, בצבא ובמשק האזרחי, במשרד ובבית הספר, במסחר ובמלאכה, בשירות ממלכתי, ציבורי או פרטי, עבודת־יד ועבודת רוח, במישרין ובעקיפין – כל אלה הם מניחי היסוד של מדינת־ישראל המשוחררת ומבצעי שליחותה ההיסטורית.

ומעומק לבי אני מאחל לעובדי־מדינה אלה שיצליחו לעשות עבודתם ביעילות מכסימלית ובנאמנות מלאה ומתוך אהבה, גם למדינת־ישראל וגם לאדם בישראל – כי רק באלה נעשה חובתנו, ורק באלה נהיה ראויים לשליחות שנפלה בגורלנו.